דרישת פסוקים וביקורת המקרא

ראשית, באשר לעצם העריכה והחיבור של התורה: אכן, איני שולל אפריורית את האפשרות שהתורה עברה עריכה מאוחרת או שמורכבת ממסורות שונות שנשזרו יחד. אולם, גם לפי השערת התעודות או גישות דומות, ההנחה שלי היא שאותה עריכה או שזירה נעשתה בנבואה וברוח הקודש. ברגע שהעורך (נביא או בעל רוח הקודש) מסדר את הפסוקים או מוסיף מילים, התוספות הללו נכללות בטקסט האלוהי והופכות לחלק מהמקרא עצמו. מכיוון שכך, הטקסט נושא בחובו קדושה וניתן לדייק בו ולהידרש ממנו. גם אם ישנה כפילות בין מקורות שונים, העובדה שהעורך האלוהי בחר שלא להשמיט אותה מלמדת שהיא הונחה שם כדי שתינתן להידרש.

שנית, חשוב להבין כיצד פועל מנגנון הדרש, ובפרט גזירה שווה. גזירה שווה אינה סתם איתור מקרי של שתי מילים זהות. הרי המילה "את" או מילות קישור מופיעות אלפי פעמים בתורה, ולא נדרוש מכולן גזירה שווה, שכן כך נהפוך את כל התורה לדין אחד. כדי שחכמים ידרשו גזירה שווה, נדרשת אינדיקציה טקסטואלית – למשל שהמילה תהיה "מופנה" (מיותרת) או שתופיע בצורה חריגה. החריגות הזו היא ה"טריגר" שרומז לדרשן שיש כאן הקשר שנועד להשוואה.

אך הטריגר הטקסטואלי הוא רק חצי מהעבודה. השלב השני וההכרחי בכל דרשה הוא הסברא של הדרשן. אין דרשה בעולם שלא מעורבת בה סברא. הפסוק או מידת הדרש אומרים לדרשן "תשווה" או "תרבה", אך לעולם אינם אומרים לו את מה להשוות או לרבות. בדוגמה שהבאת לגבי "עין תחת עין", הפשט של הפסוק אכן נראה כעונש גופני. חכמים השתמשו בגזירה השווה "תחת תחת" כדי לקבוע שהתשלום הוא ממון. אך הבסיס לגזירה השווה הזו היה התפיסה הסברתית-מוסרית של חכמים שלא מוציאים עיניים כפשוטו. לולא הייתה להם הסברא הזו, הם לא היו לוקחים את הגזירה השווה לכיוון הזה. הדרשה רק מעגנת את הסברא הזו בטקסט והופכת אותה לדין דאורייתא.

כעת נגיע לנקודת הקושי שלך: מה קורה אם, היפותטית, מילה מסוימת ששימשה לדרשה היא באמת תוספת אנושית גרידא (למשל טעות סופר או עריכה הדיוטית), ואין מאחוריה שום "כוונת מכוון"?

כאן אני מסכים איתך ברמה העקרונית: אין שום טעם והיגיון לדרוש טקסט שלא נכתב ברוח הקודש. לעשות גזירה שווה בין מילים מטקסט שלא מוקפד זה טיפשי.

עם זאת, מבחינה הלכתית ופרקטית, ההלכה אינה נופלת. זאת משתי סיבות:

1. חזקת האותנטיות: הכלל ההלכתי הבסיסי הוא שאנו פועלים על פי חזקות. החזקה היא שהטקסט שבידינו הוא דבר ה' שניתן מסיני (או נערך ברוח הקודש), ולכן הוא בר דרישה. כל עוד אין לך הוכחה חותכת ומוחלטת שמילה ספציפית ששימשה לדרשה היא טעות מאוחרת (וביקורת המקרא לרוב מספקת השערות וספקולציות, לא הוכחות מוחלטות ברמת מילה בודדת), החזקה עומדת בעינה.
2. סמכות פורמלית מול אמת היסטורית: גם אם במקרה מסוים חז"ל הניחו בטעות שטקסט מסוים הוא אלוהי, ודרשו אותו, התוצר ההלכתי מחייב אותנו. סמכות התלמוד וסמכות חכמים לפסוק הלכה ולפרש את התורה (מכוח הפסוק "לא תסור") מחייבת אותנו לא משום שהם תמיד צדקו מבחינה פילולוגית או היסטורית, אלא משום שהם הגוף שהוסמך לקבוע את הנורמה. הרי התורה ניתנה על דעת פרשנותם. לכן, שאלת האותנטיות ההיסטורית אינה תנאי למחויבותנו להלכה שנקבעה.