הגדות עמומות ומכוונות

בשעתו שמעתי ממך פתרון לפרדוקס הערימה, שלפיו יש להשתחרר מלוגיקה בינארית ולעבור ללוגיקה עמומה יותר. לפי זה, המושג 'ערימה' איננו מוחלט אלא מדורג, יש ערימה ברמה של ‎0.1‎, ‎0.2‎  וכדומה. כך נפתרת הסתירה הלוגית שבפרדוקס.

בעקבות כך חשבתי, שאכן ברבות מההגדרות שלנו למושגים יש מנעד רחב. אתה עצמך הזכרת את ההבחנה בין שיר לפרוזה: יש קווי קצה תאורטיים, אך בפועל קיימות דרגות שונות של 'שיריות' לעומת 'פרוזאיות'. עם זאת, ישנן הגדרות שנראות בינאריות. למשל, ההגדרה של "יהודי" – או שאתה יהודי או שאינך. אין 'יהודי בדרגה 0.4'. אמנם ייתכן שביחס לדינים מסוימים יש מדרגות או גבולות חופפים, אינני יודע.

עכ"פ בהנחה שיש סוגי הגדרות בינאריות לעומת מדורגות, עולה השאלה: מדוע לעיתים המציאות הלשונית או המושגית מתנהגת כך ולעיתים אחרת? אינטואיטיבית חשבתי שאולי זה קשור להבחנה בין 'הגדרה מכוונת' ל'הגדרה מכוננת'. כפי שהסברת ביחס למשחק השחמט – שהוא מערכת מכוננת שבה החוקים עצמם מגדירים את המשחק – לעומת משחק הכדורגל שחוקיו מכוונים למצע אינטואיטיבי קיים.

ואולי לפי זה: כאשר ההגדרה היא מכוונת (כלומר מתארת מושג שכבר קיים באינטואיציה), נוצר מנעד רחב ודרגות שונות של מימוש, כמו בשיר או ביופי. לעומת זאת, כאשר ההגדרה היא מכוננת – כמו ב'יהודי' – אין סקאלה, כי אין אינטואיציה מוקדמת שעליה היא נשענת; ההגדרה עצמה יוצרת את המושג.

מה דעתך על ההבחנה הזו?