הזיכרון של בני אדם (שאלת ניורולוגיה)

כדי להבין כיצד הזיכרון עובד מנקודת המבט הנוירולוגית והפילוסופית, יש לחלק את התשובה לשני רבדים: המנגנון הפיזיקלי במוח, והמהות המנטלית של הזיכרון.

מבחינה נוירולוגית, המוח מורכב מרשת סבוכה של תאי עצב (נוירונים). למידה וזכירה משמען שינוי פיזי במבנה של רשת הנוירונים הזו – קשרים (סינפסות) בין תאים נוצרים, נהרסים, נחלשים או מתחזקים בהתאם לגירויים שאנו חווים. הזיכרון אינו שמור במקום ספציפי כמו קובץ במחשב, אלא המידע אגור במבנה הרשת עצמה.

כאשר אתה נזכר במשהו שקרה לפני 8 שנים, או מעלה בדמיונו אדם מוכר, מופעלים במוח שלך בדיוק אותם נוירונים שפעלו כאשר חווית את האירוע או ראית את האדם במציאות. היכולת שלנו להבחין בין הזיכרון לבין התרחשות מציאותית בהווה נובעת מקיומו של מנגנון עצבי נוסף (מעין "חיישן") המאותת לנו שמדובר בפעולת שחזור יזומה, ולא בפעולת תרגום של קלט חושי חדש מהמציאות שמולנו.

לגבי שאלתך האם הזיכרון הוא משהו פיזי או סוג של חשמל במוח – זהו סתם בלבול קטגוריאלי. אף על פי שהפעילות במוח היא תהליך פיזיקלי של זרמים חשמליים, התופעות המנטליות עצמן (כמו זיכרון, חשיבה, רצון ורגש) אינן זרם חשמלי. הזרמים החשמליים במוח מחוללים או מלווים את הזיכרון, אך הם אינם החוויה עצמה. הפעילות העצבית היא תכונה של המוח החומרי, אך הזכירה כחוויה מתרחשת במישור המנטלי, בשכל או בנפש. למעשה, האדם חושב וזוכר באמצעות המוח שלו, בדומה לאופן שבו הוא הולך באמצעות רגליו, אך המוח עצמו (כאיבר חומרי) אינו זה ש"זוכר".

בנוסף לרובד המדעי והמנטלי, ישנו היבט אונטולוגי (מהותי-קיומי) מעניין לזיכרון שנידון במקורות. בלשון המקרא, המילה "זכר" (כמו בביטוי "תמחה את זכר עמלק") משמעותה 'חלק' או 'שארית' פיזית מן הדבר. מכאן נגזר שברמה הפילוסופית והרוחנית, פעולת הזכירה אינה רק תהליך תודעתי מופשט שבו תמונה עומדת בראשנו, אלא משמעותה להשאיר משהו מן האדם או מהאירוע אצל הזוכר בהווה.