חי נושא את עצמו

ברור שאין הבדל. חוק שימור החומר, החומר לא נעלם ברע המוות.
אבל על אגדת ריב"ז יש גם להקשות, וכי מנין להני בריוני לדעת מה משקלו בעודו בחיים.
ראיתי שמסבירים שהחי מתנגד אינסטנקטיבית לטלטולים פתאומיים, והם היו מרגישים שהמשקל ששינויים במשקל היו בהשהייה מסוימת, ואם אחד מנושאי הארון היה יורד דורך על מקום משופע הוא לא היה מרגיש מיד את העלייה הצפויה בנטל על כתפיו.

רג"נ למעשה רצה לשול כמה שוקלת הנשמה? 🙂

ההפרש הוא 21 גרם https://news.walla.co.il/item/514231. נ.ב החי נושא את עצמו בכך שנתלה על הצואר של מרימו ומפזר את משקלו על מערכות שרירים רבות בגוף של הנושא.אך כשמת מרימים אותו בידיים בלבד. זה כמו ההבדל במכון כושר בין משקולת יד לדחיקה או הנפה. משקלים שונים לגמרי. סביר שמכאן הגיע המיתוס שהאמינו בו בפשטות בעולם הקדום (לרוח כח חיוני להרים את האדם השוו "וישא יעקב רגליו וברש"י") וגם הרומאים חשבו כך. לכן בהרמת ארונו של בן זכאי חשו בכבדותו הרבה באופן יחסי למימדי הארון ולכן הניחו שמת. וילע

זה הפוך מכמה שוקלת הנשמה. הטענה שמשקלה שלילי (כלומר שגוף מת שוקל יותר).
אגב, המאמר שגיל הביא הוא מאלף בגלל ששוב הוא מניח את המבוקש ונוזף באנשים שמוכנים לבדוק אותו ברצינות ובשיטתיות (כמו במקרה של ניסויי התפילה שנדון בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות). מה היה רע בניסוי של מקדוגל? יורדים עליו כאילו שהוא מוציא שם רע למדע, בעוד שמה שהוא עשה היה בדיוק מה שמצופה מאיש מדע, לבדוק באופן אמפירי ושיטתי את ההיפותזה שלו. הכותב והמרואיין מניחים הנחה כלשהי, וממילא שוללים את הניסוי ואף משערים שהיו שם אי דיוקים והתעללויות למיניהן. אופייני.

מקדוגל בגימטריה גדליה נדל (ואם לא, הוסיפו את הכולל). איכשהו לא נראה לי שלרב נדל היו כלים לבצע ניסוי כזה.

יש לי שני ילדים ממש באותו משקל, הגדול (בן 6) חולה בניוון שרירים, והצעיר (4) בריא.

אני חש הבדל גדול ומשמעותי מאוד בקושי שבנשיאה. את הגדול אני צריך להרים לעיתים קרובות, והדבר קשה לי פיזית, הרבה יותר מהרמת הקטן.
הסיבה היא כמובן בגלל שהוא לא מסייע בתנוחה שלו, בגלל רפיון השרירים, ואין פיזור טוב של הכובד על כל הגוף.
הרבה פעמים הרהרתי שהעזרה שמסייע החי להרמה היא הכוונה ב"חי נושא את עצמו".
והסתפקתי אם אוציא את בני בשבת בידיי, האם אתחייב מדאורייתא.
אבל הוקשה לי ממשנה (שבת י ה) "המוציא את החי במיטה פטור". לכאורה, כשנושאים אדם באמצעות מיטה, הוא לא יכול לסייע בנשיאה, כפי שהוא מסייע כשנושאים אותו בידיים.
מה ההסבר?

הו ההסבר המקובל כיום, אבל נדמה לי שהוא לא עומד במבחן המקורות. חז"ל כנראה באמת חשבו שחי הוא קל יותר (משמעותית. כפי שמוכח מהמקרה של ריב"ז).
לכן כל ההיתר להוציא ילד בשבת מפני שחי נושא את עצמו הוא מפוקפק. אמנם זה רק אם נוקטים כתוס' רא"ש שהחי משתתף בנשיאת עצמו (והוא מדבר על מיטה. צע"ג). אבל אם לטעמי שאר הראשונים אין לזה קשר. תוס' למשל כותבים שזה מפני שבמשכן לא היו נושאים חיים.
אמנם בשבת צד ע"א מובא חילוק בין בעלי חיים לאדם, ושם כן נראה קצת שמדובר בעזרה שהחי נותן לאלו שנושאים אותו (הטענה היא שבעל חיים לא עוזר).
בפרט יש לדון לאור מחלוקת הראשונים (שבת קמא ע"ב) בילד קטן האם נאמר בו חי נושא את עצמו, וקצת נראה גם משם שמדובר בעזרה שמקבלים.
סוף דבר, סוגיא זו דורשת בירור.

אתם מאחדים את "חייא קליל ממיתא" ואת "חי נושא את עצמו" כדבר המובן מאליו.
אבל מדברי הגמרא לכאורה משמע שאלה עניינים שונים.

לגבי "חי נושא עצמו" האם באמת יש במקורות חז"ל פרכא לעניין היות הסיוע קריטריון? לכאורה, שעיר המשתלח שחלה שככפות דמי ואינו נושא עצמו אפילו לר' נתן דווקא מחזק הרעיון של סיוע.

אכן. הערתי על כך בדבריי (שיש מהראשונים שרואים קשר ואחרים לא). בכל אופן ההנחה שלהם היתה שהחי קל מהמת.

דומני שלענין שבת יש מפרשים מדוע הנושא את החי פטור כי חי באמת לא צריך את עזרת הנושא אותו כי הוא נושא עצמו (כגון שבקפיצה ממש פועל שנושא עצמו באויר בכוחו שלו) והנושא אותו מסייע ומסייע לית ביה ממש ומכאן יש לומר שחי שאינו נושא עצמו לבד כגון תינוק קטן או חולה על זה יהיה חייב הנושאו כי החי אינו יכול לשאת עצמו לבדו כלל. אמנם יש להוסיף כי כדי לחקור את ענין המשקל במציאות בין חי למת האם הנשמה גורמת לנשיאת הגוף בעצם היותה בו אולי קשה הדבר לבדיקה כי כאשר אדם נשקל במודעות כוח מחשבת הנשמה להקל בנשיאה ולהכביד הגוף כמת. אולי יש סוד בדבר מה שפעלו צדיקים כמו פנחס לעוף באויר על ידי שמות קודש הפועלים להגביר כוח הנשמה ולבטל כוח הכבידה שבעולם העשיה.