מִשְׁעַר הָאֹהֶל וְעַד הַמַּעֲרָכָה: קֻשְׁיַת אֵשׁ מוּל לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

לכבוד מעלת כת״ר אשר דבריו כגחלי אש משלהבים הלבבות והלהבות, להאיר מחשכי תבל בחכמת ההיגיון (לוגיק״ה בלע״ז), אך ניצבת לה לפתח להט החרב המתהפכת, השומרת מכל הבא אל האוהל.

לפתח אוהל אדוני המלך אני קרב, ונפשי יודעת עד מאד כי הדרך חסומה, איה דרך עץ החיים, ולהט החרב ההגיונית מהתפכת ימין ושמאל, משל אומרת ״איש בל יעבור!״

אולם חגרתי מתניי כגיבור, שלפתי חרב מנדנהּ, ואמרתי: "חזק ונתחזק בעד התבונה, ואל יחת לבי מפני מלחמתה של תורה". זינקתי אל מול הלהטים, התחמקתי מאש שלהבת החרב החותכת את האוויר. התחמקתי ממנה ועברתיה – את שומרת הסף, הלא היא החרבת המהתפכת!

ועתה הנני עומד בתוך חצר בית המלך, מתנשם ומתנשף, אבק המערכה על בגדיי, ואם על המלך טוב אני שואל, אחדשה״ט, בברכת אלף עולות יעלה שלומ׳ו.

תוספות במסכת סוכה (ב. ד"ה כי עביד) מקשים מדוע גשמים בחג הם סימן קללה, הרי ניתן לסכך בנסרים קבועים במסמרים שימנעו את חדירת הגשם.

הם דוחים את האפשרות שגזרת תקרה מדרבנן משנה את התמונה, וז"ל:

"מ"מ כיון דלא אסור אלא מדרבנן לא שייכא למימר שהגשמים סימן קללה".

דבריהם קשים להבנה: סוף סוף הקב"ה יודע שבפועל לא נבנה סוכה מנסרים משום שאנו מחויבים לאיסור דרבנן. ממילא אם הוא יוריד גשמים הם יחדרו לסוכה ונצטרך לצאת ממנה. אם כן, מדוע העובדה שהמניעה לבנות סוכה שתעמוד בפני הגשמים היא רק מדרבנן מפקיעה את היות הגשמים סימן קללה ("שפיכת קיתון על פניו")?

ותבט עיני לדברי הערוך לנר (שם) שתירץ: כיוון שמצד הדין המקורי מדאורייתא ניתן לשבת בסוכה מנסרים מקובעים, והסיבה שאיננו עושים זאת היא רק משום הציות לגזירת חכמים – אין כאן גילוי כעס מצד ה׳ ("שפיכת קיתון"). אמנם הוא ציווה על "לא תסור", אבל בפועל אפשר לקיים את מצוות סוכה מדאורייתא.

ובבואי היום אל העיו׳ן, הרי שדבריו אינם מחוורים: בפועל, האדם ניצב בפני שוקת שבורה. אין לו דרך הלכתית לקיים את המצווה ברגע שירדו גשמים, ואם כן זה כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו; מה זה משנה שמדאורייתא אפשר, הרי בפועל אי אפשר.

ואנכי תולעת חשבתי לומר שה׳ מסתכל רק מהמישור שלו, כלומר, מדאורייתא אין שום איסור לעשות סוכה מנסרים, ורק מהמישור שלנו – המחולק למישור דאורייתא ומישור דרבנן, יש איסור מדרבנן לעשות סוכה מנסרים. על כן, המניעה היא מצידנו ולא מצידו יתברך ח״ו, ולכן זה לא סימן קללה.

אבל עדיין קשה, ואפשר להמחיש זאת באמצעות אנלוגיה: אדם המכה את חברו, כאשר יש בידי המכה תרופה למכה, אך למקבל המכה אין שום גישה אליה (מסיבה חיצונית כלשהי, גם אם עקרונית הוא יכול היה להתגבר עליה אלמלא המניעה). האם ההכאה תפסיק להיחשב כפגיעה רק משום שבאופן תיאורטי קיימת תרופה בעולם? בפועל הוא נותר ללא מזור.

כיצד מיישבים אפוא את דברי התוספות על פי הערוך לנר שהאיסור דרבנן הופך את הגשם ל"לא סימן קללה"?

ואם יש לרב יישוב אחר לדברי התוספות, אשמח מאוד לשמוע בבקשה.

ועתה, עודני עומד בחצר המלך, בגדיי קרועים ומאובקים מחִצֵי הלוגיקּה, וחרבי שלופה ומצפה לאות. שאלתי שטוחה, עיניי נשואות אל רום גבהו של מגדל עוז ותושייה, ולבי הומה ומצפה בכיליון עיניים ובדריכות הגבורה למוצא שפתיו.

יורנו הרב ושכרו כפול מן השמיים.