סברה של החזו״א

בשרשור אחר כאן, הבאתי מהחזו״א (אוח כט,ד) שמבאר שהמצווה של שופר היא השמיעה, וכל אחד מקיים אותה בעצמו ע״י זה ששומע ואין כאן בכלל גדר של להוציא אחרים יד״ח, אבל מ״מ צריך תוקע בר חיובא כדי להחשיב את קול השופר כקול של מצווה (צריך שהקול יהיה חפצא של מצווה, כמו ציצית צריך שיהיו ציצית של מצווה, או סוכה או מצה למשל).
ונשאלת השאלה למה א״כ צריך שהתוקע יכווין להוציא את השומע (כמבואר בר״ה דף כט.) ? וביאר החזון איש דכדי שיחשב קול שופר של מצווה לגבי השומע צריך כוונה להוציאו, כלומר לא די בכך שזה קול שופר של מצווה לגבי התוקע אלא צריך גם שזה יהיה לגבי השומע.
בעצם טענתו היא שיכול להיות קול שהיא חפצא של מצווה לאחד ולא לשני.

האם מסתבר לך דבר כזה ? איך אפשר שבמציאות יהיו שני דינים שונים על חפץ אחד ?  האם זו סברא תלמודית ידועה שאני לא מכיר ?