על הספר אמת ולא יציב

תודה על התשובה. אני רוצה לחדד את השאלה שלי בשלבים, כי נראה לי שיש כאן ערבוב בין כמה נקודות שונות.

אני לא שואל האם אינטואיציה היא כלי שטועה לפעמים, ולא האם צריך לוותר עליה. אני מקבל לגמרי שכלי יכול לטעות ועדיין להיות שימושי. השאלה שלי היא מה מצדיק את האינטואיציה כבסיס אפיסטמי מלכתחילה — כלומר, למה בכלל מותר להתייחס אליה כמקור הצדקה ולא רק כתחושת כיוון.

לגבי האנלוגיה לראייה, היא ברורה לי, אבל נראה לי שהיא לא סימטרית עד הסוף. במקרה של ראייה יש לא רק אמון בחוש למרות טעויות, אלא גם מנגנוני בקרה חיצוניים יחסית למערכת עצמה: חושים אחרים, מדידה, חיזוי פיזיקלי והפרכה אמפירית. כל אלה מאפשרים לנו לא רק לומר שהחוש לפעמים טועה, אלא גם לזהות מתי ולמה הוא טועה.

באינטואיציה לא ברור לי שיש מערכת מקבילה שמחוץ לאינטואיציה עצמה, ולכן ההשוואה נראית לי חלקית.

לגבי הטיעון הפרגמטי שלפיו אם נוותר על אינטואיציה נישאר בלי כלום, אני לא בטוח שהוא עונה על השאלה. גם אם אין לנו ברירה אלא להשתמש באינטואיציה בפועל, עדיין נשאלת השאלה האם היא מקור ידע מוצדק, ובאיזה מובן. פרגמטיקה של הכרח שימוש אינה בהכרח הצדקה אפיסטמית.

ולגבי ההצלבה והבדיקה בין אינטואיציות, גם זה נראה לי עדיין פנימי למערכת עצמה. אינטואיציה נבחנת מול אינטואיציות אחרות או מול השלכות שנראות אינטואיטיביות, אבל עדיין לא ברור איך זה מספק קריטריון חיצוני שמבדיל בין אינטואיציה אמינה לבין אינטואיציה שגויה שמרגישה אמינה באותה מידה.

לכן השאלה שלי נשארת האם יש בכלל קריטריון שאינו רק פנימי למערכת או פרגמטי, שמצדיק את עצם השימוש באינטואיציה כמקור הצדקה.

עניתי על הכל. אכן יש ספק לגבי האינטואיציה אבל האינטואיציה מלווה בתחושת ביטחון. תמיד ניתן להטיל בה ספק, אבל אני לא מטיל בה ספק. זהו. אתה רוצה שכן אטיל ואיני מבין מדוע. אם אתה כן מטיל אז לבריאות. אתה ספקן. אני לא.