שאלות לכ"ה אשמח אם יענה עליהם בזמנו החשוב הפנוי

א. יציאה ידי חובת נר חנוכה בהדלקת קטן:
בשו"ע (או"ח תרעה, ג) הביא דעת 'יש מי שאומר', שקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא את הגדול ידי חובת הדלקת נר חנוכה. 
והביא המשנ"ב (שם ס"ק יג) להקשות, מהא דבהלכות מגילה (או"ח תרפט, ב) סתם המחבר שהשומע מקטן לא יצא ידי חובתו, ומה החילוק בין יציאה ידי חובת הדלקת נר חנוכה בהדלקת קטן, לבין יציאה ידי חובת מגילה בשמיעה מקטן, עיי"ש. והנה בשו"ת חכם צבי (תוספות חדשים סי' יג, והדברים הובאו לראשונה בשו"ת דברי רב משלם סי' ה) ביאר, דשאני מגילה שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד לשמוע או לקרוא את המגילה, להכי לא יכול קטן להוציא את הגדול, אף אם הגיע הקטן לגיל חינוך. משא"כ נר חנוכה שהחיוב אינו על כל אחד ואחד, אלא שאחד מבני הבית ידליק, להכי סגי בקטן שהגיע לחינוך המדליק בפתח החצר, ושוב אין חיוב על שום אחד מבני הבית לשוב ולהדליק, עיי"ש.
 וחילוקו צ"ב, דאי קטן כיון שהגיע לגיל חינוך מיקרי 'חייב בהדלקה' (עכ"פ מדרבנן), אמאי אינו מוציא את הגדול גם ידי חובת קריאת מגילה. ואם קטן אף שהגיע לגיל חינוך לא מיקרי 'חייב בהדלקה' (רק אביו חייב לחנכו בזה, אך אינו חיוב על הקטן), היאך יצאו בני הבית בהדלקתו, מה בינו ומק עיון הכונח הפרשה לבין קטן שלא הגיע לחינוך, דלכו"ע אין יוצאין ידי חובה בהדלקתו, שאינו בכלל 'בני הבית' החייבים בהדלקת נר חנוכה. וכשם שאם נדלק נר מאליו או על ידי מעשה קוף, אין יוצאים ידי חובה, ה"ה שלא יוכל קטן זה להוציא את בני הבית ידי חובתם.  
ב. בנוסח תפילת 'על הנסים' הנאמרת בימי החנוכה יש לדקדק, אמאי נזכר רק 'בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול' וכו', ולא נזכר גם שהיה זה בירושלים, וכמו בפורים שמזכירים: 'בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה'.
ג.  בפיוט 'מעוז צור' אומרים: ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים. ויל"ע למ"ד בפסחים (טז, א) דמשקים בי מטבחיא דכן, דהיינו שכל המשקים שבבית המקדש אינם מקבלים טומאה, היאך נטמאו כל השמנים.
ד.  תפלה על מעשה נסים ברמ"א (או"ח תרפב, יא) איתא: כששכח על הנסים בברכת המזון, כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו וכו', ע"כ. וצ"ע, הלא אין מתפללים על מעשה נסים (כמבואר בירושלמי (תענית פ"ג ה"ב) וכן בבבלי (ברכות ס, א) 'היתה אשתו מעוברת' וכו').
שאלות כליליות:
א.  איתא בע"ז (נה, א), יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן, שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, וע"י פלוני וע"י סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודת כוכבים, אמרו יסורין דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו, והיינו דא"ר יוחנן, מאי דכתיב וחלים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן. מבואר, שבשעה שגוזרין על אדם יסורין, נגזר עד מתי יהיה חולה ואימתי יתרפא. ויל"ע מהכא, על מש"כ תוס' (ר"ה טז, א ד"ה כמאן) שהקשו מה מהני תפילת רפאינו שבכל יום, הא כבר נגזר על האדם רפואתו ביוה"כ, ותירצו בשם ר"ת, דמתי יחלה נגזר מתי יתרפא לא נגזר, עיי"ש, ולכא' נסתרים דבריו מע"ז הנ"ל.
ב.  כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תפילה ה"ד-ה) שעזרא ובית דינו עמדו ותקנו את סדר התפילה, וכן תיקנו את מניין התפילות וזמנן כנגד הקרבנות, כענין שנאמר 'ערב ובקר אשיחה ואהמה וישמע קולי'. וצ"ע טובא, כיון שכתב שעזרא ובית דינו תקנו זמני התפילות, איך מביא פסוק שאמרו דוד המלך.   
אחר המחילה על הזמן היקר של כגת"ר!