שיעור 18 על מוסרי אמונה והלכה

שאלתך מצוינת, והיא נוגעת בבלבול נפוץ מאוד בדיונים על תורת המוסר. כדי ליישב את הדברים, עלינו לערוך הבחנה יסודית בין שני מישורים שונים: המישור של יוצר המערכת (התכלית של המוסר), והמישור של האדם הפועל (המוטיבציה של העושה).

תחום העיסוק של המוסר הוא אכן הסדרת היחסים בין בני אדם ותיקון החברה. המטרה של המערכת המוסרית – כפי שקבע אותה מי שיצר ונתן לה תוקף (הקב"ה) – היא יצירת חברה מתוקנת שבה בני אדם מתנהלים כראוי זה עם זה. במובן הזה, המוסר שונה מההלכה, שכן ההלכה מכוונת גם (ובעיקר) להשגת יעדים דתיים שאינם קשורים לתיקון חברתי.

עם זאת, כאשר אנו בוחנים את האדם הפועל, המעשה שלו ייחשב ל"מעשה מוסרי" רק אם הוא נעשה מתוך מחויבות לצו המוסרי (הצו הקטגורי), ולא מתוך חישוב של תוצאות ותועליות. אם אדם אינו גונב רק מפני שהוא חושב שזה ישתלם לו או לחברה, הרי שהוא פועל מתוך שיקול טלאולוגי-תוצאתני, ולא מתוך הכרה בחובה המוסרית מצד עצמה. לכן, מבחינת האדם הנוהג מוסרית – הפעולה היא ערך עצמי ומטרה בפני עצמה, שעושים אותה פשוט מפני שכך ראוי ונכון, והיא אינה נמדדת או מונעת רק מהצלחת התוצאה המעשית.

בטור 122 – מבט נוסף על אלטרואיזם: הצו הקטגורי ודילמת האסיר אני מראה שכאן בדיוק נסגר המעגל בצורה שנראית אולי אירונית: הדרך האופטימלית להשיג את אותה תוצאה חברתית רצויה (תיקון החברה), היא דווקא כאשר האנשים המרכיבים אותה פועלים בצורה דאונטולוגית, כלומר מקיימים את החוק המוסרי מבלי לעשות שיקולים תוצאתיים. כפי שניתן לראות במודלים של תורת המשחקים (כמו "דילמת האסיר"), כאשר כל אדם עושה חישוב אינטרסנטי כדי למקסם תועלת, המערכת החברתית עלולה לקרוס. לעומת זאת, כאשר האדם מתעלם מהשיקול התוצאתי הצר ופועל פשוט מפני שכך חובה לעשות, אז – ורק אז – מושגת התוצאה של חברה מתוקנת.