הרב קוק – שלמות והשתלמות – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] ויש פה איזה קטע של הרב קוק שככה זכרתי שכבר הזכרתי אותו בעבר, אבל מתברר שכנראה אפילו קראנו אותו מתישהו, אז אני רוצה באמת לראות אותו ואחרי זה קצת לדבר מסביב על המשמעות של הדברים, שבעצם הקטע העיקרי עצמו מתחיל באות ט"ו והלאה, ט"ו, ט"ז, י"ז, אבל שני הסעיפים הקודמים קשורים איכשהו לעניין, נותנים איזשהו מבוא לעניין, ולכן בכל זאת צילמתי גם אותם, את י"ג, י"ד. אני חייב לומר שאני לא מבין שם כל דבר, צורת הביטוי שלו לא עד הסוף ברורה לי, אבל יש שם כמה נקודות מעניינות, שווה להציץ בזה גם. בואו נתחיל בי"ג. כשההתעלות הצפייתית מתגברת בנו, זה מאורות הקודש כמובן, חלק שני של הרב קוק, אולי עוד בכל זאת איזה מילה, אני בדרך כלל מקדים איזה מילה. אורות הקודש זה בעצם ספר ארבעה כרכים שסודר על ידי הרב הנזיר. הרב הנזיר היה תלמיד של הרב קוק, גם דמות מעניינת בפני עצמה, והוא, הרב הנזיר, הוא בעצם איזשהו שילוב בין איש מיסטיקה ואיש פילוסופיה. הוא עסק גם בקבלה אבל גם היו לו איזה נטיות מיסטיות, היה נזיר, הוא עסק גם בסוגים שונים של עבודה פנימית, מדיטציה אולי היינו קוראים לזה, אני לא יודע עוד פעם לא מספיק בקיא מה בדיוק הוא עשה שם מצד אחד. מצד שני הוא היה בקיא בפילוסופיה, הוא למד גם פילוסופיה באוניברסיטה, ולכן בעצם היה בו איזשהו שילוב די נדיר ומעניין של שני הפנים האלה, והוא בעצם, לא יודע אם פעם סיפרתי את זה, מישהו אמר לי דבר נכון אני חושב, שיש לרב קוק שלושה סוגי ממשיכים או שלושה בתי מדרש או שלושה כיוונים רוחניים ששלושתם טוענים שהם ממשיכים אותו, וכל אחד מהם יצא מתלמיד אחר שלו. בית מדרש אחד יצא מהרב צבי יהודה, הבן כמובן, שזה מרכז הרב, היום אולי תגידו יותר הר המור, אני לא יודע. בית המדרש השני זה הרב חרל"פ. הרב חרל"פ בעצם היה יותר חרדי במנטליות שלו, גם מבחינת המשפחה, גם מבחינת איפה שהוא פעל, גם בתפיסות העולם הוא היה פחות נדמה לי רדיקלי, פחות ליברלי, פחות, יותר שמרני, אבל עדיין תלמיד מאוד קרוב לרב קוק. תלמידיו של הרב חרל"פ או אלה שמגדירים את עצמם כתלמידיו, זה למשל הרב עמיטל. הרב עמיטל חשב את עצמו בתור תלמיד של הרב קוק דרך הרב חרל"פ. ובעצם תלמידיו של הרב עמיטל, כולל פעם שמעתי את יובל שרלו אומר את זה גם, שגם הוא בעצם שייך ככה לאגף החרל"פי של ממשיכי הרב קוק. כשאמרו שמה שכן במסגרת ההתקוטטויות של איזה תלמידי חכמים שימשתם ומה המסורת שלכם, במסגרת ההתקוטטויות החביבות האלה על בית המדרש הראשון, אז כך התגונן בית המדרש השני. בית המדרש השלישי הוא בעצם לא ממש בית מדרש, זה הרב הנזיר. ולרב הנזיר אין ממשיכים כל כך. יש את הבן שלו הרב שאר ישוב שהוא הרב של חיפה, אבל אין

[Speaker B] חתן שלו אני

[הרב מיכאל אברהם] חושב, לא בן, בן, הרב גורן היה חתן שלו. אז אבל אין ממש המשכיות של הרב הנזיר, אני חושב שגם הרב שאר ישוב לא באמת ממשיך את הרב הנזיר עד כמה שאני לפחות מכיר ומבין, ובעצם נדמה לי שהממשיכים שאפשר להגיד לרב הנזיר נמצאים באקדמיה. זאת אומרת אנשים שחוקרים את הרב קוק ומכניסים אותו לתוך דפוסים פילוסופיים הגותיים, לתוך הקונטקסט של תקופתו וכולי, זה משהו שאולי הכי קרוב למה שעושה הרב הנזיר. אחת הבעיות עם זה, יש בזה שתי בעיות עיקריות למה לא נוצר שם בית מדרש נגיד במובן הרגיל של המילה, אחת מהן זה בגלל ההזדקקות לפילוסופיה, מה שלא כל כך מקובל ומוכר בעולם הישיבתי ולכן מטבע הדברים זה לא יצר בית מדרש המשכי, כשההזדקקות הזאת. הזאת היא כמובן, זאת אומרת הבעיה שההיזקקות הזאת מעוררת היא כפולה. בעיה אחת שלא מבינים והבעיה השנייה זה שלא נותנים לגיטימציה. אז שני דברים, אולי הם דבר אחד, אני לא יודע. כשאתה מצטט כל מיני פילוסופים גויים אז אתה מיד א' נהיה מוקצה וב' גם לא מבינים, כי אין את הרקע הדרוש לעניין. אני פעם נתתי שיעור בירוחם, בישיבה בירוחם, על קול הנבואה, הספר של הרב הנזיר, ולקח איזה שלוש שנים נדמה לי, משהו כזה. בשנה האחרונה כבר ישבתי עם תלמיד אחד, השנתיים הראשונות ככה זה היה איזושהי ירידה מונוטונית איטית, וגמרנו את חצי הספר בערך, את החצי הפילוסופי. החצי השני הוא בעצם עוסק יותר בקבלה. ואז אחרי זה ככה אמרו לי שבעצם אין, לא היה בטח לא באותו זמן ואולי בכלל לא היה שיעור על קול הנבואה בשום מקום, לא בארץ וכנראה גם לא בעולם. זאת אומרת, זה היה השיעור היחידי שניתן על קול הנבואה, כך אמר לי פעם מישהו שהוא שמע שאני נותן את השיעור, אומר, מה אתה אומר? אני חיפשתי וזה, התענינתי, אף אחד, אין, אף אחד לא לומד, לא נותן, לא מלמד, לא מתעסקים עם זה בכלל. אותי זה מאוד תפס הספר הזה. וזה, זאת אומרת, זה רק אינדיקציה לזה שאין בית מדרש, זאת אומרת אין ממשיכים. חבל, זאת אומרת, אני חושב, אבל באמת כי באקדמיה זה לא באמת המשכיות. הם נתלים בזה אבל זה לא איזה בית מדרש שבאמת ממשיך כיוון רוחני או כיוון שיש לו גם איזה משמעויות לא רק הגותיות אלא גם פרקטיות. טוב, אז אלה שלושת בתי המדרש. עכשיו, המה שמייחד את אורות הקודש, ארבעה כרכים האלה, זה שבעצם סידר אותם וגם הוציא אותם, אני לא זוכר בדיוק את כל הפרטים, כרך ראשון עוד באישורו של הרב קוק, גם כרך שני נדמה לי, השאר כבר זה אחרי מותו ופחות ברור עד כמה זה מוסמך אצל אלה שתמיד נורא חשוב להם האם זה מוסמך או לא מוסמך. ובעצם הוא אירגן קטעים, צעטלאך, שהרב קוק כתב, כל מיני הברקות, כל מיני דברים מקומיים. הוא העביר אליו את כל הכתבים והוא ניסה לסדר את הדברים באיזשהו סדר הגיוני שיטתי. והוא הלך, מסופר שהוא הלך לשאול את הרב קוק האם יש לו שיטה, כי היה לו, היו לו כל מיני דברים מקומיים, הוא לא התבטא בצורה של שיטה, הוא דיבר בצורה מאוד אקלקטית, כן? כל פעם על משהו אחר, כל פעם מה שעלה לו. האיש כמובן מאוד יצירתי, מאוד מתפרץ. והוא שאל אותו פעם האם יש לו שיטה, וכשהוא אמר לו שכן, אז הוא לקח לעצמו איזושהי משימה לנסות ולארגן את השיטה הזאת, להציג אותה כשיטה, והתוצר הוא בעצם ספר אורות הקודש, שיש אליו התייחסות קצת אמביוולנטית, אני חושב, בחוגים של שני בתי המדרש, או של הראשון, השני בעצם לא. הבית מדרש הראשון כדתלמידי הרב צבי יהודה, יש התייחסות קצת אמביוולנטית לספר הזה, לאורות הקודש. בכל מקרה כמובן אסור ללמוד אותו רק עד שמגיעים לאיזו שנה, לא יודע איזה בישיבה, אבל מילא כרסו אורות ודירונים. מה?

[Speaker C] מילא כרסו אורות ודירונים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. יש איזשהו סדר שם, מה מותר ומה אסור ובאיזה שלב עושים כל דבר, לא משנה. בכל אופן אז יש איזשהו יחס אמביוולנטי לספר הזה, מה שהתחזק אבל מכיוון לא צפוי כשצאו שמונה קבצים. כשיצאו שמונה קבצים אז בעצם זה הוצאה מחדש של אותם צעטלאך, לא מאורגנים כל כך, אלא כמו פחות או יותר כמו שהם. ואז התברר שהרב הנזיר לא רק סידר את הקטעים ונתן להם כותרות, שזה ברור שזה שלו ולא של הרב קוק, אלא גם התערב קצת בטקסט. עכשיו בכרך הראשון כנראה אפילו היה אישור של הרב קוק לעניין הזה, זאת אומרת זה כנראה היה על דעתו, כרך השני גם אני חושב, אם אני זוכר נכון גם הכרך השני, שני הכרכים הראשונים נדמה לי עדיין היו בצורה כזו או אחרת בתיאום ובהסכמה של הרב קוק. אחרי זה כבר לא, כי זה יצא אחרי פטירתו. אבל על זה הוא התחיל לחטוף מהכיוון השני. זאת אומרת, אורות הקודש לא פופולרי בבית המדרש הראשון, המשיחיים יותר, הרב צבי יהודה והחבורה הזאת. אבל עכשיו אחרי שיצאו שמונה קבצים, אז פתאום מאשימים אותו גם מחוגי האקדמיה, את הרב הנזיר ומהחוגים האחרים, שהוא בעצם ערך, ואתה בעצם כשאתה לומד את אורות הקודש לא בטוח שאתה לומד את הרב קוק, יכול להיות שאתה לומד את הרב הנזיר. מה שהרבה פעמים מאשימים את העורך ואת

[Speaker C] שלום עליכם שאנחנו מכירים, זה שלום עליכם וברקוביץ'.

[הרב מיכאל אברהם] אה, לא יודע, זה אני לא יודע, לא מכיר. אבל מה? ברקוביץ', אה, ברקוביץ' תירגם את זה, אוקיי.

[Speaker C] גם הרב צבי יהודה צינזר.

[הרב מיכאל אברהם] מה? הרב צבי יהודה צינזר, אבל זה חוקי כמובן, זה משהו אחר, אצלם זה מיינסטרים, זה בתוך. הוא כמובן צנזר חופשי אז ברור, זאת אומרת יש ללא השוואה למה שהרב הנזיר עשה, שמה צנזורות חלק מהם פגשנו, היה לפני שנתיים או שלוש אז ראינו, זה לא צנזורות שלו אפילו, זה של תלמידיו שגם הם מרגישים מוסמכים עכשיו בעקבות רבם, והוציאו מהדורה לגמרי מצונזרת של הספר שאותו למדנו לנבוכי הדור. וגם שמה האקדמיה עושה להם צרות, יש שם מישהו שעובד על זה ומוציא את המהדורה המלאה, לא עלינו, או לפחות רוצה להוציא, אני מקווה שהוא יצליח.

[Speaker E] אנחנו למדנו כבר מהמהדורה המתוקנת,

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו למדנו מהספר כי זה הספר שיצא, אבל נתתי את התיקונים במקום שהיו הוספות, אז כן, כי קיבלתי ממנו רשות, מהרב שחר רחמני, הוא עובד על המהדורה המלאה. אז בקיצור, אז זה אורות הקודש, כן. אז זה עכשיו אנחנו נמצאים בכרך השני של אורות הקודש, הוא עוסק בהתעלות ההשתלמות וזהו אגף בספר הזה בחלק השני. השלב הבא אחרי שנגמרים הפרקים האלה, אולי עוד כמה עמודים הלאה, זה ההתייחסות המאוד מפורסמת של הרב קוק לאבולוציה, שתמיד אומרים שהרב קוק בעצם כבר כתב על האבולוציה ונתן לה הכשר והכל בסדר. זה בדרך כלל האמרות הדוסיוֹת האלה שכאילו הרב קוק כתב איזה שהיא פסקה על האבולוציה אז הכל בסדר, הוא כבר מיצה את הכל ובבת אחת הכל אפשר כבר להאמין בזה והוא כבר פתר את כל הבעיות וזה בסדר. טוב, רק אמר שהתפתחות זה דבר שמתאים לרעיון התורני או היהודי, זה פחות או יותר מה שכתוב שם בספר, חוץ מזה שום דבר, אבל הוא ענה על כל הבעיות, הוא כבר פתר הכל. טוב בכל אופן, אחרי שגמרתי להשמיץ את תלמידיו, בוא נקרא קצת אותו. כשההתעלות הצפיית מתגברת בנו, הננו מתגאים ברום ענווה לדבר הגות שיח קודש, או לדבר הגו שיח קודש, ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן הנישא של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת ממעלה. זאת אומרת, כשאנחנו רוצים להתעלות, עוד פעם, אני לא אמרתי, אני לא מבין פה ממש כל מילה, אבל בגדול נדמה לי מה שהוא רוצה לומר פה זה שבתקווה שבאמת יש משמעות לכל מילה כמו שאומרים אבותיו, אני לא יודע, יכול להיות שזאת כתיבה ספרותית שלא חייבים באמת להבין מה המשמעות של כל ביטוי, אלא זה ככה כמו שקוראים שיר. זאת אומרת, אני לא יודע עד כמה באמת, באמת לא יודע, לא יודע עד כמה באמת צריך פה להבין כל מילה.

[Speaker B] כמו שברמב"ם ביד החזקה אמר שכל מילה אפשר לדייק ממנה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא במשמעות הזאת, כי שם באמת הוא כתב, הוא כתב את מה שהתכוון אליו, הוא חשב על הנוסח. פה התחושה שיותר זה התפרץ בצורה יצירתית, זה חצי שיר ולכן, טוב לא יודע, זה התלבטות שקטונתי מלדון בה, אני לא מספיק מומחה בעניינים האלה בשביל לחוות דעה באמת. בכל אופן אז יש איזושהי התעלות, אתה צופה כנראה במשהו רוחני וזה מעורר בך איזשהו סוג של התעלות, אז אנחנו מתגאים ברום ענווה. מה זאת אומרת? אנחנו מנסים לעלות למעלה אבל מתוך איזושהי, מתגאים הכוונה מטפסים למעלה, לא מתגאים במובן של גאווה, זה ביטויים של הרב קוק, צריך להכיר את זה, מתגאים הכוונה כמו גאו גאתה סוס ורוכבו רמה בים, כן? אנחנו עולים למעלה, כן? כמו ים שגואה מרום ענווה, זאת אומרת יש בשביל להתגאות, לעלות, צריך בעצם להיות ענוותן. ניגודיות? כן, כן. נראה גם בהמשך שזו נקודה שתחזור גם בהמשך שבשביל להתקדם צריך איזשהו, צריך להיות נמוך כי אחרת אין לאן להתקדם, זאת אומרת אז זה עוד יגיע בהמשך. לדבר הגות או לדבר הגות שיח קודש ומתעלים אנו ממעל לאותו התוכן הנישא של רזי רזים, מקור הברכה של התוספת ממעלה. זאת אומרת אנחנו כל הזמן ניזונים ממשהו שיש בעצם מעלינו, יש איזושהי תוספת מעבר לגאות שבה אנחנו נמצאים או לרמה שבה אנחנו נמצאים, שזה מה שמושך אותנו להמשיך ולעלות למעלה. אוקיי, כשאנו אומרים ביטוי אינסוף, כן, שזה בעצם אומר אוקיי, מטפסים מטפסים מטפסים עד איפה? ההנחה היא שאין סוף, זאת אומרת אפשר לעלות אינסוף מדרגות. כשאנו אומרים ביטוי אינסוף לבנו מלא רגש שאלה, כאילו אנחנו לא ממש מבינים מה זה אינסוף, אנחנו אומרים את זה אבל לא באמת כדי להבין את זה עד הסוף, ושקיקה פנימית אל ביטוי אין ראשית, והננו חשים שאין ראשית אינו נהגה גם בהגות ביטוי המחשבה היותר כמוס וגנוז. וזו הבחנה מאוד מעניינת שמתפרטת עוד מעט, אז אני רק אגיד מילה, יש הבדל בין אינסוף לאין ראשית, זאת אומרת אינסוף. אין סוף זה המקום אליו אתה חותר כשאתה מתעלה, מתגאה בשפה שלו. אוקיי? אז אין סוף זה לא איזה מקום, זה לא, אתה לא יודע להגדיר אותו אבל אתה יודע שזה איזשהו משהו שהוא מאוד מאוד למעלה. זאת אומרת אתה שואף כל הזמן למעלה, בגבול זה מה שקורים אין סוף. אין מקום כזה, אבל זה זה דבר שאין שום דבר ממעל לו. בסדר, במינוח המתמטי.

[Speaker C] אז אין ראשית זה איך הגעתי לכאן. בדיוק. איך איך הווה אם אם אין ראשית?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת אם אם אין סוף פירושו זה משהו שאי אפשר להוסיף לו, מה זה אין ראשית? אותו דבר.

[Speaker C] אז איך יש עכשיו? אז זה הבעיה של… לא, זה עוד משהו.

[הרב מיכאל אברהם] זה החובות הלבבות מדבר.

[Speaker C] לא, אני לא חושב.

[הרב מיכאל אברהם] פה לדעתי הוא מדבר לא במושגים של המתמטיקאים האלה של ה… תמיד. במושגים המתמטיים אין סוף ואין ראשית זה אותו דבר. אתה אתה פשוט תלך למינוס אין סוף או לפלוס אין סוף. תסתכל על אפס בתור… תסתכל על אפס בתור ראשית.

[Speaker B] לא לא, זה אומר אין ראשית.

[הרב מיכאל אברהם] אין ראשית פירושו אתה הולך למינוס אין סוף. אבל אבל אין סוף זה ביטוי שיש לו איזושהי משמעות מבחינתנו גם אם שלילית. זה משהו שאי אפשר להוסיף לו, נכון? אבל מה זה אין ראשית? משהו שאי אפשר מה?

[Speaker E] שלפניו לא היה אף פעם.

[הרב מיכאל אברהם] שלפניו לא היה, אבל אתה מדבר כרונולוגית, לכן אני אומר כרונולוגית זה סימטרי. מה שאין אחריו ומה שלא היה לפניו, אני לא מדבר על סימטריה. אני מדבר על ההתעלות. פה הוא מדבר על התעלות במובן הרוחני, במובן של מדרגות הבנתיות תפיסתיות. מצב הבנתי…

[Speaker F] המצב הבנתי נמוך יותר, הכי נמוך.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא מצב הבנתי נמוך.

[Speaker F] אני חושבת שהתעלות היא כניסה פנימה ופנימה ופנימה. אני חושבת שככל שאתה נכנס יותר פנימה אתה יותר נגיע לנקודת ראשית.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה ההבדל בין אין ראשית ואין סוף? אז בוא תסתכלו. באין סוף, בוא בוא נראה, נמשיך רגע לקרוא. באין סוף מונחה השלילה של אפשרות התוספת. נכון? אין סוף פירושו משהו שלא יכול להיות משהו מעבר לו. אי אפשר להוסיף לו שום דבר. הוא כבר כולל הכל. אוקיי?

[Speaker E] לא, אין סוף מונחת השלילה של…

[הרב מיכאל אברהם] כן. כשאתה אומר אין סוף, הדבר הזה שולל את אפשרות התוספת. אי אפשר להוסיף עליו.

[Speaker E] זה פעמיים שלילי וזה שאפשר להוסיף.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. פירוש המושג אין סוף, מה הוא? השלילה של אפשרות התוספת. כי את הדבר כשאתה אומר שמשהו הוא סופי, פירושו שאתה יכול להוסיף לו עוד משהו תמיד, נכון? אבל אם משהו הוא אינסופי, אז הוא כבר כולל הכל. אין מה להוסיף לו עוד. אז זה שלילה של אפשרות התוספת. זה נקרא אין סוף. כי מה יוסיף על אינסוף, על השלמות המתעלה מכל עומק הדר עוז? ויש מכון לריכוז מלכותי לכונן השלמה בלתי פוסקת המתעלה או המתעלה, אני לא יודע, אם שהוא משתלם, הוא עולה כל הזמן למעלה, לא יודע מה זה המכון לריכוז מלכותי הזה, זה נשמע כמו מכון מחקר המכון לריכוז מלכותי. אבל הוא כנראה מתכוון לומר איזשהו בסיס שממנו אתה מתעלה. כן? מכון, מכון לשבתך פעלת השם, כן? לכונן השלמה בלתי פוסקת של המתעלה שלעלות ממנו למעלה בגירעון המכשיר את התוספת, בצמצום המכשיר את ההרחבה. זה נשמע כמו איזה אוסף אוקסימורונים. המה שמתכוון אני חושב לומר זה בפשטות בהמשך זה מתבאר יותר, זה שבשביל שתהיה תוספת חייב להיות גירעון. אם לא אם אין לך גירעון בשום דבר, מה יוסיפו לך? מי שיש לו הכל, אי אפשר להוסיף לו שום דבר. אז לכן בשביל להיות מתעלה אתה צריך איזשהו סוג של גירעון. בשביל להתרחב אתה צריך להיות איזשהו סוג של מצומם. נכון? אז הגירעון מכשיר את התוספת והצמצום מכשיר את ההרחבה. מי שאין לו גירעון ואין לו צמצום לא יוכל לא להוסיף ולא להתרחב. אוקיי?

[Speaker B] יש הרחבה מתלמידי בלעם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. למרות ששם הם חושבים שהנפש שלהם היא רחבה. וכיוון שההתאצלות העליונה בטויה, מה זה בטויה? הכוונה משמשת אותנו, אנחנו מבטאים אותה, למרות שזה משהו שבעצם באופן עקרוני אנחנו לא יכולים לדבר עליו, אבל כיוון שבכל זאת אנחנו משתמשים במושג אינסוף, נכון? ההתאצלות העליונה, הנהנו כבר מורשים לומר שעומק ההתעלות הבלתי סופית הרי היא מתעלה בשחרור עליון בהבדלת האורים, שדין התוספת נוהג בהם מהמקוריות העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומה. עכשיו פה אני לא יודע לתרגם את זה מילולית, אבל נדמה שמה שבהמשך יהיה יותר ברור. אני קורא את הקטעים האלה הקדמה, אני לא זה לא הקטעים שבהם אני רוצה להתעסק, אבל זה הקדמה. מה שהוא מתכוון לומר זה כנראה ואנחנו נראה את זה בהמשך עוד פעם בייתר פירוט, זה שבסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שאתה מגיע להתעלות אינסופית וזה עדיין לא שולל את האפשרות שאתה יכול להמשיך ולהתעלות. בניגוד למה שחושבים בדרך כלל שהאינסוף תקוע. האינסוף לא יכול להתקדם. אינסוף בריבוע. אה? כן. זה קנטור. אוקיי. אז כן. שתיים בחזקת אינסוף, למה לא? אז טוב, כן, בכל אופן הטענה שלו זה שיכול להיות מצב אינסופי שהוא לא שולל את האפשרות של להתעלות. כל זה זה הכנה למה שהוא יגיד בהמשך וזה יהיה יותר ברור, בסדר? אז לכן פה עם הפרטים מה זה הבדלת האורים, אין לי מושג, אבל אולי הוא מתכוון להבדלת האורים, לא האורים, זאת אומרת הכוונה אורות בקבלה. כשאתה עולה למעלה לעולמות הרוחניים, אז אתה בעצם נמצא בעולם האצילות נגיד, שזה אינסוף מבחינתנו, אבל גם באצילות יש אורות שונים. כל הספירות זה בעצם סוגים שונים של אורות. אז אתה רואה שגם באינסוף אתה יכול לטפס מאור כזה לאור כזה, זאת אומרת יש משמעות של התקדמות גם כשאתה נמצא באינסוף. רק זה שם זה לא כל כך עלייה כמו הבחנה בין האורים. אגב זה רעיון של ברגסון שיוזכר פה בהמשך, ברגסון קשור מאוד באופן מאוד אינטימי לקטע הזה, הוא מזכיר אותו. וברגסון בעצם טען שהאינסוף יכול להשתלם באופן של הבחנה ולא באופן של טיפוס, זאת אומרת שיש איזשהו רעיון של ברגסון כזה שזה לא בדיוק להשתלם אלא להשתנות. אינסוף יכול להשתנות על ידי הבחנה, לא על ידי טיפוס למעלה. משהו סופי יכול לעלות יותר גבוה, משהו שכבר נמצא למעלה יכול רק להיות שונה ממה שהוא עכשיו, זה סוג השינוי היחידי שיכול להיות בו, הוא לא יכול לטפס עוד הלאה. זה מה שהוא אומר בהבדלת האורים או האורים.

[Speaker C] ואולי ככה אפשר לדבר על תפילה, בקשה מהשם. שמה? עם הקושי הפילוסופי שאתה לא יכול להיות שהוא משתנה בזה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, שם הקושי שהוא לא יכול להשתנות, הטענה היא שהוא גם לא יכול להשתנות.

[Speaker C] לא, למה הקושי שהוא לא יכול להשתנות? כי אתה מדבר על זה שהוא אינסופי ומושלם.

[הרב מיכאל אברהם] זה שמושלם זה לא בדיוק כמו אינסופי, זאת אומרת העניין הזה אני לא יודע אם

[Speaker C] זה יכול להיות שההשתנות לא פוגעת במושלמות. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, מתוך המקוריות יש משהו בתוכנו שבעצם גורם לנו לטפס ולהמשיך לעלות, וגם כשבאופן תאורטי מישהו מגיע למצב האינסופי ההוא, עדיין יש בו איזשהו משהו שגורם לו להשתנות כל הזמן. כן, זה המקוריות, העוצם שאין בו ערך של התעלות מרוב תעצומות. ורק בשביל היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות. כל פעם שאתה עולה, אז בשביל להכין את העלייה הבאה אתה צריך בעצם לייצר צמצום, לייצר סוף. ואחרי הסוף הזה אתה עולה הלאה. אגב בתהליך, בתיאור הקבלי של בריאת העולם, אז יש איזשהו תיאור של צמצום אחרי צמצום. זאת אומרת היה בהתחלה אור אינסוף, כך מתחיל האריז"ל, היה בהתחלה אור אינסוף שמילא את כל המציאות כולה, ואז הוא הסתלק והשאיר איזשהו חלל פנוי. עכשיו בתוך החלל הפנוי הזה נכנס איזשהו קו כזה, כן, כמעט עד למטה, לא עד למטה, ואז עוד פעם מתחיל תהליך, הקו הזה עכשיו יוצר סביבו משהו ועוד פעם הוא מצטמצם. ובחלל שהעוד משהו הזה, זה כבר פרשנות של הלשם למה שקורה בהמשך, אבל ככה הלשם לפחות מתאר את זה. ואז העולם הבא שאחרי העולם הזה של, יש עולם אינסוף שמלא הכל, זה אור אינסוף, יש אחרי זה קו וצמצום, זה העולם השני והחלל הפנוי עם הקו בתוכו. אחרי זה יש עולם של אדם קדמון, אחרי זה יש עולם של אצילות ואחרי זה בריאה יצירה ועשייה. כל עולם כזה נוצר בדיוק באותה צורה כמו העולם העליון, זאת אומרת זה צמצום של העולם שמעליו עם כניסה של קו. בדיוק כל התהליך שמתואר לגבי העולם הראשון הלשם אומר זה מה שקורה בהתרחשות של כל עולם. והמשמעות של העניין הזה בעצם זה שבשביל לייצר משהו צריך לצמצם את המשהו הקודם. כי אם אתה לא מצמצם את המשהו הקודם המשהו הבא לא יכול להיווצר. למרות ששמה זה כלפי מטה. למרות ששמה זה משהו כלפי מטה, בדיוק. אין אינסוף עולמות? אין אינסוף? לא, בתיאור הזה אין. נכון, למרות שכשאתה נכנס להסתכלות הפרקטלית של הקבלה, זאת אומרת שבתוך עולם האצילות יש גם כן ממד של קו וצמצום, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

[Speaker C] זה כפל כפולה, זה חזקה, לא נורא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה יכול להיות שזה ממשיך עד אינסוף, אני לא יודע. כל אחד כזה ממשיך עוד הלאה וכן, אז זה אני לא יודע עוד פעם, אין לי מושג. אז יש שם אבל איזשהו המשך של העניין הזה. אז גם שם, נכון ששמה זה כלפי מטה, זאת אומרת מצמצמים את הדבר היותר גבוה כדי לייצר את הדבר הנמוך. פה הוא מתאר משהו אחר, אבל זה ברור שזה מההשראה של אותו תהליך. אתה צריך להיות מצומצם בשביל שאתה תוכל להוסיף עוד משהו, זה מה שהוא אומר בהבדלת האורים או האורים, או אולי ככה אפשר לדבר על תפילה, בקשה מהשם. לכן זה היכולת הבלתי סופית הזאת לחולל סופים והגבלות. זאת אומרת אתה אף פעם לא מגיע עד הסוף, תמיד אחרי שעלית אתה עוצר, יש איזשהו צמצום, ואז אתה יכול להגדיר מצב שממנו אפשר לטפס עוד קומה. אבל אתה תמיד צריך לייצר סופים בשביל לעשות את הטיפוס הבא. שיהיה כלי ברכה לעדנת שעשועי עולמים בשביעת טוב מתק תענוגים עדינים בספינת אחדותם. כן, שאחדותם ספונה בהם, זה ספינת אחדותם. יש כוח הבטאה, כן, ביטוי, קול דממה דקה. מה שרש"י אומר הרי כן במלכים, שמעתי יש קול. שמעתי יש קול יוצא מן הדממה. זה קול דממה דקה, ואחריו קול דממה, קול רעש, לא ברעש השם, ואחריו קול דממה דקה. אז אומר רש"י שמעתי יש קול יוצא מן הדממה. הסימן הזה, אני חושב שזה רמז לעניין הזה, אבל באין ראשית, כל זה זה האינסוף. זה התיאור של הטיפוס כלפי מעלה לאינסוף. אבל באין ראשית, כשאתה מדבר על אין ראשית, לא יחוקה ערך נורא זה. אי אפשר לחקות את התהליך שתיארנו עד עכשיו לגבי אינסוף ביחס למושג אין ראשית. מה, יש פה איזושהי א-סימטריה בין שני המושגים האלה? ומה יושיט לנו אם נשכיל לחשוב על מרומם התעצומה על עומק מקור כל מקור, נעלה מכל הוויית הוויי הוויוות. שם אין שרעף. הכוונה אין בזה חשיבה, שרעפים זה מחשבות. כמו שהוא אמר למעלה, שאתם רואים בסוף הקטע הקודם, והנה אנו חשים שאין ראשית אינו נהגה גם בהגות ביטוי המחשבי היותר כמוס וגנוז. זאת אומרת כל מה שהוא אמר עד עכשיו על האינסוף זאת איזושהי אמירה על אינסוף, למרות שאנחנו לא באמת תופסים אותו, אבל אפשר לדבר עליו. זה משהו שהוא משולל אפשרות התוספת, ואיך מגיעים אליו על ידי אוסף של צמצומים והגבלות שאחרי זה כל פעם עוברים כל אחד, אז אתה יכול לתאר איזשהו תהליך של גבול. אבל על האין ראשית אי אפשר לתאר תהליך מקביל. בציר הזמן כן, עוד פעם אני אומר, אלא בציר הטיפוס, מה זה אין ראשית? הראשית שם לא מתכוונים לשאול התחתיות הכי, זאת אומרת פסגת הרוע, כן, זה לא הנקודה הזאת. ראשית בדיוק, למקור. אז יש פה, אנחנו לא מתקדמים לקראת הראשית. אין פה איזשהו תהליך מקביל שאתה יכול, אוקיי, נעצור את עצמנו ואז נתקדם עוד יותר לכיוון האין ראשית הזה. אין ראשית זה פשוט אין. אתה לא יודע מה להגיד עליו כלום. על האינסוף אתה עוד יכול להגיד משהו בדרך השלילה. על האין ראשית הוא לא נהגה בהגות ביטוי מחשבי. במחשבה הוא לא נתפס במחשבה אפילו באופן השלילי שאנחנו מדברים על האינסוף. פה זה באמת נקודה מעניינת, יש פה איזושהי א-סימטריה במחשבה. זה מעניין. למרות שעוד פעם בתפיסה המתמטית אין שום בעיה. זה סימטרי לגמרי. כל מה שאתה יכול להגיד ימינה אתה יכול להגיד גם שמאלה. זאת אומרת זה לא, אין שום בעיה עם העניין הזה. אתה אפילו יכול לסגור אותם במישור המרוכב אם אתה רוצה. טוב, גם בערכי הערכים הבלתי נערכים, אך לאלוהים דומי נפשי כי ממנו תקוותי. זאת אומרת זה כאילו הקדוש ברוך הוא נמצא שם, באין ראשית. שימו לב. זה מין איזה, אנחנו מטפסים לאינסוף אבל בעצם הקדוש ברוך הוא בעצמו זה האין ראשית. זאת אומרת זה הנקודה שממנה מתחיל הכל. אנחנו מטפסים, אבל איך שהוא אנחנו אמורים לפגוש את הראשית למרות שזה ללכת כאילו לכיוון ההפוך. בסדר? אנחנו לא יודעים לדבר על הראשית, אז אנחנו מטפסים אל האינסוף. סוגרים את זה אמרתי. באינסוף אנחנו סוגרים את זה. טוב, עד כאן השיר הזה, לא יודע מה שהבנתי ממנו הבנתי. לא, לא, עוד לא, זה מתחיל ב-ט"ו. האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, החשלנות החיצונית שלה, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת. זאת אומרת הוא אומר, בעצם המציאות שאותה אנחנו פוגשים זאת איזושהי מציאות שהיא אופפת כזאת, היא רשלנית, מדי פעם פתאום מבליח לו איזה שהוא נס. יש פתאום איזה כל מיני דברים. זה לא מהודק. ואתה מרגיש שיש משהו בין הסדקים האלה. אתה לא מצליח לתפוס אותו, אבל הוא יש שם עוד משהו מעבר לטבע הזה שאנחנו פוגשים כאן. הוא מתרופף מדי פעם והוא מגלה לנו שיש מאחוריו איזשהו משהו. כל זה זה הקדמה למה שיבוא אחר כך, לכן אני בכל זאת קורא את הקטעים הקצת עמומים האלה. כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת. ההתעלות פירושה בעצם לתפוס את מה שעשינו עד עכשיו כמשהו מצומצם. טבע. הבנו אותו, סגרנו אותו, תיארנו אותו בצורה ברורה. אבל עכשיו אנחנו רוצים לטפס. מה יש לטפס? גמרנו, הכל בסדר, אנחנו כבר מבינים הכל. לא. כל מה שסגרנו תמיד בין הסדקים שלו אנחנו פתאום רואים יש פה עוד משהו. ואנחנו צריכים איכשהו לטפס מעל הצמצום הזה הלאה. כן, אז זה מה שהוא אומר. זה היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת שהוא היסוד הפנימי של המציאות. שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית עד עומקה היותר ירוד ועד מחשכה היותר אפל לעלייה נצחית בלא שום הפסק. וכל תקופה עתית מכינה כוח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה, ינהגנו עלמות. כן, והוא ינהגנו עלמות שבזריזות כעולימתא. זה התרגום. והוא ינהגנו עלמות, הכוונה מלשון עלמים, אנשים צעירים, בזריזות כמו אותם עלמים. זאת אומרת לאט לאט הטיפוס הזה הולך ונהיה יותר מהיר. יש איזושהי תאוצה בטיפוס הזה. רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות ותוספות אור העדן והחיים ההולכים ומתבסמים ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב עד שיישתוו יחד. כן, בסוף התהליך הזה של ההתעלות הבלתי פוסקת הזאת, מה קורה? פתאום אנחנו נגיע למצב שמה שנמצא מאחורי המציאות ותמיד רק מגרה אותנו, אנחנו רק מתבשמים, זה רק ריח. אנחנו לא באמת תופסים את הדבר הזה, הוא מבצבץ לנו בין הסדקים של הטבע הרגיל שאיכשהו אנחנו יודעים להסתדר, אבל בסוף אחרי שנחדור עוד ועוד ועוד לאינסוף או אין ראשית או איך שלא תקראו לזה, פתאום יתחברו להם שתי צורות ההסתכלות הזאת, הארעית, העל טבעית, המשהו הזה שאנחנו לא בדיוק יודעים מה לעשות איתו, עם הדבר הטבעי המצומצם, חוקי הטבע האלה, וישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת. ההשלמה הגמורה פירושו המצב המושלם. אבל מצב מושלם בהגדרה זה כמעט אוקסימורון. כי אם אתה במצב, אתה סטטי, אז הוא לא מושלם. כיוון שאם אתה כבר יש לך שנתה איקס שווה אלף, אוקיי? אז אומר שיש גם אלף ואחד. בהגדרה זה לא יכול להיות, אינסוף במילים אחרות, על זה דיברתי כבר, אינסוף הוא תמיד פוטנציאלי. הוא אף פעם לא קונקרטי. ברגע שאתה נמצא במצב ואתה קורא לו אינסוף, המתמטיקאים יאמרו שאתה מדבר שטויות. אין דבר כזה. אינסוף זה איזשהו גבול שאתה יכול לשאוף לקראתו. אין מספר כזה שקוראים לו אינסוף. זה לא מסמן מספר. זה פשוט קיצור לתהליך של גבול. זה הכל. עכשיו זה בעצם מה שהוא אומר כאן. מצד אחד אתה מגיע למצב מושלם. אבל מצב מושלם זה אוקסימורון. כי אם אתה במצב, זה אומר שזה משהו מוגדר, מצומצם, אתה יכול לסמן, זה הגעתי לאיקס שווה מיליון. אוקיי? אוקיי, עכשיו יש מיליון ואחד. אז אתה לא מושלם בהגדרה. אז יש פה איזשהו מצב מושלם, למה? כי כשאתה נמצא במצב המושלם, אין כבר הבדל בין להיות במצב לבין להתקדם. ההתקדמות כבר הופכת להיות המצב. זה בעצם מה שהוא אומר. עכשיו הדברים האלה אני אכניס אותם לדפוס די מדויק בהמשך. עכשיו זה נשמע כמו מיסטיקה כזאת, אבל זאת ההקדמה, חשוב לי, אני חושב שחשוב לראות את ההקדמה הזאת לפני שאני אגדיר את זה בהמשך. אז בעצם יהיה פה איזשהו חיבור בין שתי צורות הסתכלות שנראות לנו לא מתאימות. אם אנחנו מסתכלים על הסתכלות הסטטית, אומר לי להשתפר פירושו לעלות מאלף לאלף ואחד, או מאלף לעשרת אלפים, או ממאה אלף למיליארד או מה שאתם רוצים. אבל זה בעצם אומר שתמיד בסוף ההשתפרות אתה נמצא באיזשהו מצב, שזה עוד פעם עוד סוף וצמצום בדרך, שהוא רק בסיס לעלייה הבאה. אז לא יכול להיות שאתה תגיע למצב מושלם. אם אתה נמצא ב, נקרא לזה לא מצב אלא לא יודע מילה אחרת, בתוך סיטואציה של שלמות, כן? אז הסיטואציה הזאת של השלמות היא לא באמת מצב. אלא היא משהו שהוא הוא כולל בתוכו גם את האלמנטים של ההתקדמות, לא רק את האלמנטים של איזה איקס אתה אלא גם מה הנגזרת, כן? לאן איך אתה אם אתה מתקדם שם. אז אתה כשאתה נמצא באינסוף, מה יקרה כשאתה בעצם כאילו נמצא באינסוף? מה שיקרה זה שאתה נמצא בתהליך של התקדמות בלי לשנות את המצב. אתה נשאר באינסוף, מתקדם עוד אחד, אתה עדיין אינסוף. זאת אומרת, אתה זה כאילו מצב שבו אתה נמצא במצב מושלם, המצב המושלם כולל בתוכו גם התקדמות. אבל ההתקדמות הזאת אין לה איזשהו ביטוי במצבים. זאת אומרת אתה לא מגיע למצב יותר גבוה. זאת התקדמות שהיא כאילו תוך כדי דריכה במקום. היית באינסוף ונשארת באינסוף. אינסוף ועוד אחד זה אינסוף. מה?

[Speaker C] זה קצת סתירה מושגית.

[הרב מיכאל אברהם] אני אנסה להגדיר את זה בהמשך. אני חושב שלא, אבל אני אנסה להגדיר את זה בהמשך.

[Speaker D] אם סיגמא F שווה לאפס, אתה נמצא במצב התמדה. התמדה כוללת גם תנועה במהירות קבועה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אבל התנועה לאן? אם אני נמצא באינסוף אז התנועה לאן? אז זה השאלה. אוקיי, אבל אני בגבול. זאת השאלה. אי אפשר להימצא בגבול. סתם מילים. אבל אני אומר, זה המגמה, ההשתוות. אני אנסה להגדיר את זה בצורה יותר מדויקת בהמשך. אבל דווקא ההקדמה העמומה הזאת חשובה לי, כי מכניסה אותנו לתוך הראש. בסדר?

[Speaker E] למה שאני לא אסביר את זה פשוט? הצמצום הוא בהבנה שלי כמה שאני לא מבין. זאת אומרת הצמצום הוא לא צמצום מספרי מתמטי, אלא כשאני ילד אני חושב שאני חכם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי.

[Speaker E] אני מתבגר, אני מתחיל ללמוד, אני מבין קצת יותר כמה אני לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מצב השלמות? מצב השלמות פירושו כשאני מבין את כל מה שאני לא מבין. כשאני מבין שאני לא מבין.

[Speaker E] מצב השלמות זה האינסוף.

[הרב מיכאל אברהם] ואז אני לא מבין או כן מבין?

[Speaker E] הצמצום, הצמצום הוא לא צמצום בי, אלא הוא בהבנה שלי כמה שעד עכשיו לא ידעתי.

[הרב מיכאל אברהם] ואז זה מאפשר לי כן לדעת?

[Speaker E] ואז האינסוף הוא באמת אינסוף. שמה?

[הרב מיכאל אברהם] ככל שאני

[Speaker E] יודע יותר אני גם יודע כמה אני לא יודע מספיק.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מהו המצב האוטופי? מה האידיאל? מה המצב האוטופי שבו לא יודעים כלום? מה המצב האוטופי?

[Speaker E] לא, המצב האוטופי שאתה כל הזמן בהתקדמות ויש אינסוף.

[הרב מיכאל אברהם] אבל יש לאן להתקדם? יש פה איזשהו פרדוקס שהוא מנסה לצייר כאן, שאתה נמצא במצב שממנו אי אפשר להתקדם, אבל אתה במצב של התקדמות מתמדת.

[Speaker E] זה שני

[Speaker C] היבטים שונים, זה שני שימושים שונים במילה התקדמות.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא יכול להיות אותו דבר. אני, אני אגדיר את זה. אני חושב שעל זה דיברנו אז, אבל אני אגדיר את זה. יש, יש פה איזשהו, איזשהו ניסיון לתאר מצב שאתה, אתה מסתכל על שתי, אתה מחבר שתי צורות הסתכלות שלא באמת מתיישבות אחת עם השנייה. עכשיו, אם תזרוק את זה לאינסוף, אז שם הכל הולך. זאת אומרת, אין בעיה. אתה יכול להימצא באותו מצב, להתקדם כל הזמן ולהישאר באותו מצב. אינסוף ועוד אחד זה אינסוף. אינסוף ועוד שתיים זה גם אינסוף. זאת אומרת, אתה בעצם נמצא במצב של התקדמות כל הזמן, בלי לשנות את השנתה הסטטית שבה אתה נמצא.

[Speaker C] אבל אתה לא באותו מצב, אתה במצב של פלוס אחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אינסוף פלוס אחד זה אינסוף.

[Speaker C] מה זה פלוס אחד?

[הרב מיכאל אברהם] אבל הוא עדיין כמותית ביותר גדול מאחד. לא, לא, לא, הוא לא יותר גדול. לא, זה אותו דבר בדיוק. אינסוף פלוס אחד זה אינסוף. יש התאמה חד-חד-ערכית בין שתי הקבוצות האלה, זה בדיוק אותו דבר, זה לא יותר גדול. זה בדיוק אותו דבר. זה המשמעות של אינסוף. עוד פעם, אבל צריך להיזהר מאינסוף קונקרטי, זה סתם, זה מכניס אותנו לפרדוקסים תמיד. וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת הבאה מסיבת החיסרון הקדום, כן, זה כמובן שבירה ותיקון, יש פה איזה רמזים למושגים של קבלה, הייתה שבירה ואז כל העולם זה בעצם לתקן את אותה שבירה קדומה, החיסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרוני העבר לתת דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת. ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה. יש לך כאילו השלמה, זה המצב של השלמות, ויש לך השתלמות בלתי פוסקת גם במצב שהוא לכאורה מצב מושלם. אז איך, איך דבר כזה, איך אפשר להתעלות מעל ההשלמה הגמורה? אינסוף ועוד אחד, כן, יש פה השתלמות במצב השלם. איך, איך קורה דבר כזה? אז אנחנו אוקיי, אשת חיל עטרת בעלה וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד עלייה אחר עלייה לאין קץ ותכלית, ברוך השם לעולם אמן ואמן וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים. וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות הרוחות והנפשות וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחוזים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהוא אור השם המהווה הישות, זרוע השם אשר נגלתה, והם תמיד עולים בעלייתה כמו שהם יורדים וירדו בירידתה, שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעליית אור עולמי עולמים להארת זיו שכינת אל הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם יוצא מההעלם אל הגילוי. בעצם פה ככל שאנחנו מצמצמים יותר את הדברים שעוצרים את האור, את השכינה, אז דווקא הצמצום היותר גדול יביא להתגלות, או יציאה מן הכוח אל הפועל של השכינה או של האור או של הדברים שהם מאחורי המציאות, אלה שראינו אותם דרך הסדקים בכל התנועות השונות של ההוויה ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו ההולך להיעשות אגודה לעשות רצונו בלבב שלם. זה כאילו המצב השלם, לבב שלם זה בעצם ביטוי של המצב השלם. אוקיי, אז עד כאן זה שיר הפתיחה. זאת אומרת, ואני חושב אבל שיש בשיר הזה משהו שהעובדה היא שבאמת לתאר את זה בשפה של פרוזה את הדבר הזה זה מאוד קשה. זאת אומרת, עכשיו אני אנסה לעשות את זה בעקבות מה שהוא עושה בפרקים הבאים. אז הוא מתחיל את זה אבל זה עדיין לא ממש פרוזה, זה חצי שיר, אני אנסה להפוך את זה לגמרי לפרוזה, אבל דרכה של פרוזה ואגב זה הנושא, להפוך לפרוזה את ההבדל בין שיר לפרוזה, זאת אומרת זה בעצם הנקודה. ברור, ולכן אני בכוונה לא דילגתי על ההקדמה הזאת כדי שיישאר לנו ברקע את מה אנחנו מנסים לתאר עם הפרוזה הזאת, כי הפרוזה היא רק הקירוב לדבר האמיתי, זה הדבר האמיתי. אוקיי, אז מכאן ואילך עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לעבוד. מגמת ההוויה כולה מצד החפץ הכמוס האינסופי, החפץ זה הרצון, הכמוס האינסופי, היא כפי היגלותה לנו, איך שאני מבין אותה כאילו אומר הרב קוק, את מגמת ההוויה, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית. זאת מגמת ההוויה כולה, פשוט כל הזמן להשתפר, כל הזמן לעלות באופן נצחי, שאם אמרתי לכם שהפרק הבא עוסק באבולוציה, זאת אומרת זאת הכנה לקראת הטיפול באבולוציה. לא הפסקה הבאה, אלא עוד כמה עמודים, זה לא נדבר על זה עכשיו. שאם אין מציאות של קוטן וחיסרון, לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות ודריכה תדירית לתוספת ברכה. אוקיי? זאת אומרת אם אתה בעצם אין לך קוטן, אין לך חיסרון, אז אתה לא יכול להשתפר, כל מה שאתה יכול זה אולי למלא את החלל שאתה כבר תופס. אוקיי? אבל אתה לא יכול להגדיל אותו, כי אתה כבר אין לך חיסרון, אין לאן, אין מה להוסיף. ואף על פי שאין קץ לעילוי, שכל מה

[Speaker B] שיכול להוסיף וזה וזה לפי ההתחדשות שלי להתקדם, להשתדל לא ליפול אחורנית. כן?

[הרב מיכאל אברהם] או לשפר טוב את מה שכבר יש לך, לבסס את מה שכבר יש לך.

[Speaker B] עולם המלאכים.

[הרב מיכאל אברהם] זה אתם יודעים שהאריז"ל מדבר כשהוא מדבר על הצמצומים, זה אני חושב שזה קשור לעניין הזה, אז זה בדרך כלל נעשה דרך התפשטות ואחרי זה הסתלקות. איך נוצר העולם הבא מתוך העולם שיותר גבוה יותר? איך נוצר העולם הנמוך? האור ההוא מתפשט ואחרי זה נסוג חזרה וזה הצמצום. אתה צריך ליצור קודם כל את החלל הפוטנציאלי, זה איזשהו סוג של התפשטות, ואז אתה מסתלק משם ומשאיר מקום למציאות הבאה. כן, יש פה איזשהו סוג של צמצום כדי ליצור את הדבר הבא. ואף על פי שאין קץ לעילוי של השלמות המלאה שאין בה עילוי מצד אינסופיותה. כן, אי אפשר להתעלות על פני אינסופיות. זאת אומרת, אין לאן לעלות. מכל מקום, כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. זה כבר רמז למה שיהיה בהמשך. זאת אומרת המצב השלם האינסופי, כלול, אי אפשר לעלות הלאה, אבל הכוח לעלות נמצא שם. זאת אומרת זה לא יבוא לידי ביטוי כי אין לאן לעלות, אבל כוח ההתעלות נמצא שם. אוקיי? זה רמז למה שיבוא בהמשך. וזה נחשב כאילו השלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות. למרות שהיא לא עולה, היא לא הופכת להיות יותר שלמה, אבל יש לה את הכוח הזה להשתלם. אוקיי? הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל. מה זאת אומרת? מייצרים משהו, מופיע פתאום משהו קטן. זה הכוח הזה להשתלם בעצם בא לידי ביטוי דרכו. הישות השלמה יוצרת משהו קטן כי אין לה איך להוציא את הכוח הזה החוצה. אז היא יוצרת משהו קטן והמשהו הקטן הזה משתלם וזה בעצם מה שמוציא אל הפועל את הכוח, את כוח ההשתלמות שיש בישות השלמה. וזה, העבודה זו היא צורך גבוה. וכאן הוא רומז לביטוי שמופיע בראשונים תמיד ככה בסודי סודות כאלה, סוד העבודה צורך גבוה. סוד העבודה צורך גבוה פירושו של דבר שהעבודה שלנו היא בעצם בשביל הקדוש ברוך הוא, הוא צריך אותנו. אנחנו עוזרים לו, בלעדינו הוא לא יכול. זה המשמעות של עבודה צורך גבוה. פילוסופים שומעים את זה מורטים שערות. לכן זה תמיד סודות. אבל זה בעצם מה שהם אומרים. העבודה צורך גבוה, האריז"ל מדבר על זה הוא כותב "תנו עוז לאלוהים". מה זה תנו עוז לאלוהים? תנו עוז לאלוהים, הכוונה תנו לו כוח. אנחנו אלה שנותנים לו את הכוח. כן? זאת אומרת הוא צריך אותנו. הוא ברא אותנו כי הוא צריך אותנו. למה הוא צריך אותנו? פה כבר יש רמז. בגלל שאם הוא שלם, אם הוא אינסופי, אז אין לו איך להתקדם. אבל אחת השלמויות זה להיות משתלם. את השלמות הזאת לא יכולה להיות לו. אז מה עושה המצב השלם אם הוא רוצה להשתלם? מופיע איזשהו קוטן, איזשהו משהו חסר, והכוח הזה להשתלם מופיע דרכו. והוא עכשיו מתחיל לעלות וההשתלמות שלו זה בעצם היציאה של הכוח להשתלם שנמצא אצל הישות השלמה. ולכן המשתלם ההוא בעצם זה צורך גבוה. הוא זה שמצליח היחידי שיכול להצליח להראות את השלמות הזאת של הקדוש ברוך הוא כי הוא עצמו לא יכול, הוא לא יכול להשתלם, הוא שלם כבר. לאן יתפס? אז פה זה כבר איזשהו רמז לאן הדברים הולכים. הדברים הולכים בעצם, מה?

[Speaker E] שהיצירות שלו מתקדמות. בדיוק. לא אין איפה להתקדם, אבל אנחנו יצירות שלו. בדיוק. הדבר הקטן

[הרב מיכאל אברהם] שמופיע זה אנחנו או העולם. והתפקיד של זה זה בגלל שהכוח להשתלם שנמצא אצל הקדוש ברוך הוא לא יכול לצאת אל הפועל. לאן לאן ישתפר?

[Speaker C] וזה תחושה של עבודה בעיניים קצת. כי למה לא, למה חלק מהשלמות זה להיות השתלמות? זו תפיסה אינטואיטיבית. אתה ההתקדמות זה דבר שהוא שהוא שלמות מסוימת, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] כי אנחנו חסרים אתה אומר. רק בגלל זה אנחנו חשים שהשתלמות

[Speaker C] לא יודע, זה אינטואיטיבית נתפס. אוקיי, אבל פה הוא לא באמת מתקדם, הוא לא אין איזשהו התקדמות בהשתלמות. זה פשוט הלכתי אחורה כדי הנה אני מתקדם. לא אני הלכתי אחורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא אני הלכתי אחורה. בראתי חוסר.

[Speaker C] אם זה לא אתה ובראת משהו שעושה את זה אז זה בכלל לא עוזר לך להשתלמות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. זאת ההשתלמות שלו.

[Speaker C] זה לא שלך, זה או אתה שאתה הלכת אחורה והתקדמת.

[הרב מיכאל אברהם] אתה עוד פעם מניח פה איזושהי שניות מאוד חדה מדי כנראה בין הבריאה לבין הבורא. אין שניות כל כך, אנחנו גם אנחנו בעצם באיזשהו מובן חלק ממנו.

[Speaker C] אז זהו, אז בסדר, אז אני מקבל, אז זה הוא עצמו. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה הוא עצמו זה חלק שלו עצמו שהוא יצר אותו. זה לא משהו שהוא לקח אותו

[Speaker C] אחורה בשביל להביא אותו קדימה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא לקח אותו אחורה, הוא פשוט ברא חלק חסר.

[Speaker C] כן. לקח מהשלמות הכולה שהיא הוא, שהשמיט חלק בשביל שישתלם.

[הרב מיכאל אברהם] אתן לכם דוגמה,

[Speaker C] הרבה פעמים מישהו שמייצר לעצמו עבודה והורס את מה שהוא עשה ומייצר לעצמו עבודה.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, ברור ש, תראה, אם אתה לוקח את זה לעולם שלנו, אז בהחלט ייתכן שאנחנו נסתבך פה

[Speaker C] באיזושהי תפיסה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר לא, הרב

[Speaker C] לוקח את זה לאיזושהי תפיסה.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר ברור, אני מנסה, אבל אני אומר שאני חושב שצריך להיזהר מלעשות את האנלוגיה הזאת בצורה של אחד לאחד. יש משהו כשאין סוף עושה עוד משהו, אז העוד משהו הזה לא יכול להיות משהו שהוא אחר לגמרי ממנו, כי הוא אינסוף. אתה כשאתה חושב על זה, אתה תמיד חושב על זה כאדם שעושה עוד משהו, העוד משהו זה משהו אחר, זה לא הוא, אוקיי? אבל כשאינסוף עושה עוד משהו, אז זה בסך הכל להסביר לך עד כמה שאפשר קרוב אמרתי, זה שיר שאנחנו מנסים להכניס אותו לתוך איזשהו דפוס. ובעצם הטענה היא שזה כאילו זה מצד אחד עוד משהו, מצד שני זאת הדרך שלו להשתלם, כי בלי זה הוא לא יכול להשתלם, ולכן בעצם אנחנו עושים עבורו את העבודה. וזאת הטענה. אוקיי?

[Speaker B] יש פה משהו שהוא, זה נשאר פרדוקס.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא נשאר פרדוקס אני חושב, זה נשאר אולי לא לגמרי מובן.

[Speaker B] אבל ההנחה שחלק מהשלמות יכולה להיות להשתלם, את ההנחה הזאת אני לא מבין. כי מה מטרת להשתלם? להתקדם לשלמות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מניח במפורש לא כך.

[Speaker B] אם יש שלמות,

[הרב מיכאל אברהם] אז למה חלק מהשלמות זה… לא, הוא טוען שזה כל ההקדמה, הוא טוען,

[Speaker B] וזאת ההנחה המרכזית פה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת נקודת המוקד פה ועל זה אני עוד אדבר, נקודת המוקד פה היא שההשתלמות היא לא אמצעי כדי להיות יותר שלם.

[Speaker B] זה קפיץ דרוך כל הזמן.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זאת אומרת, גם אם זה לא מביא אותי ממצב פחות טוב למצב יותר טוב, עדיין העובדה שאני משתלם היא סוג של שלמות בעצמה. זה לא רק אמצעי כדי להיות במקום, נגיד, בעל תשובה עדיף על צדיק גמור. מחלוקת בגמרא, אבל ככה בדרך כלל נוהגים לחשוב שזאת המסקנה, שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. בדרך כלל מבינים שזה פרס על עבודה קשה. זה לא נכון. אחרי שהוא גומר להיות בעל תשובה, אז הוא בסך הכל הופך להיות צדיק גמור, מה הוא עוד יכול להיות יותר מזה? אז הוא לכל היותר כמו הצדיק הגמור. באיזה מובן הבעל תשובה הוא יותר מהצדיק הגמור? הוא יותר בגלל שאצל בעל התשובה יש את ההתקדמות. אם תבדוק את המצב באיזה איקס הוא, באותו איקס כמו הצדיק הגמור. אבל יש לו נגזרת. זאת אומרת הוא מתקדם, והנגזרת היא לא רק אמצעי להגיע לאיקס גבוה יותר, אלא קיומה של הנגזרת, פונקציית הערך זה אלפא כפול איקס פלוס בטא כפול איקס תג.

[Speaker C] גם לבעל תשובה יש את הכוח.

[הרב מיכאל אברהם] יש שקלול של המצב פלוס הנגזרת.

[Speaker C] לפי זה גם לצדיק הגמור יש את אותו כוח? לצדיק הגמור יש את אותו כוח, רק שהוא לא זז איתו. לצדיק הגמור יש לו את אותו כוח, אז הוא לא יותר גדול במובן הזה…

[הרב מיכאל אברהם] תכף תכף נראה.

[Speaker C] אני חושב לא, לא, אינני יודע.

[הרב מיכאל אברהם] הרי אין דבר כזה צדיק גמור, זה סתם, זה ביטוי בדיוני רק בשביל להגיד רעיון.

[Speaker B] צדיק גמור לא יגיע לבעל תשובה, הכוונה היא שהנגזרת יותר חדה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר יותר מזה, אבל אם צדיק גמור אין דבר כזה, זה סתם פיקציה. אין דבר כזה צדיק גמור.

[Speaker B] נכון, אבל כשאומרים צדיקים, בעל תשובה יותר מהם, מתכוונים למישהו שעשה כברת דרך על פרק זמן…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שמתכוונים בפירוש לפיקציות. מתכוונים להגדיר פיקציה כדי להסביר את הרעיון הזה, את הרעיון שההתקדמות אין תפקידה רק להיות במצב יותר טוב. להתקדמות יש ערך מצד עצמו. אז יוצרים פיקציה כזאת שנקראת צדיק גמור, ונגיד אפילו שאין לו את היכולת להתקדם לצורך הדיון, לא משנה, כי אני משווה בשני מצבים של להיות באיקס שווה אלף בשני מצבים, אבל לזה יש גם נגזרת. הוא גם מתקדם, אז הוא יותר טוב. זאת אומרת פונקציית הערך היא לא רק פונקציה של האיקס שבו אתה נמצא.

[Speaker B] אז קצב ההתקדמות הרי יש לו את זה, בטא כפול איקס תג.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ברור שאם אתה מתקדם יותר, יש לזה גם…

[Speaker B] זאת אומרת שבשביל להיות שלם אתה צריך להיות עם נגזרת אינסופית.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ולכן אני חושב שזה…

[Speaker B] וקצב התקדמות אינסופי, נכנס פה ללופים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה הולך לקצב התקדמות אינסופי שבו אבל אם אתה נמצא כבר באיקס שווה אינסוף זה בלאו הכי לא יבוא לידי ביטוי בשינוי איקס. האיקס תג פה לא… בסדר, זה יישאר אותו דבר. נגיע לזה עוד מעט. בכל אופן, אז הטענה היא שבעצם יש משהו, וזה באמת הטענה הבסיסית שלו פה. שיש משהו בהשתלמות שהוא לא רק אמצעי כדי להגיע למצב שבו אני יותר טוב, אלא עצם ההתקדמות לקראת המצב של להיות יותר טוב היא עצמה בעלת ערך. דוגמה למשל לדבר, אם… יש הרבה פעמים טענות כאלו אצל אנשים שעוסקים…

[Speaker E] ומזונות קודם לעץ, מה? הדוגמה הפשוטה כתובה בגמרא, זה מזונות קודם לעץ.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת מזונות קודם לעץ?

[Speaker E] מזונות, מישהו סחט חיטה וטחן אותה ובישל אותה, והעץ נולד ככה, הגפן נולדה ככה. אז קודם בורא מיני מזונות, הוא עדיף על בורא פרי העץ.

[הרב מיכאל אברהם] מעשיו של מי טובים יותר, מעשה בשר ודם או מעשה של הקדוש ברוך הוא? כן. או בהקשרים אחרים, אני יודע, יש, שמעתי פעם טענה לגבי ניהול של תעשיות. הטענה היא שיש איזשהו ערך מוסף בזה שאתה עושה שינויים. השינוי הוא. הוא לא רק אמצעי כדי להגיע לזה שאתה תוציא תפוקה טובה יותר, שזה כמובן נכון, זאת אומרת, לפעמים אתה עושה שינוי כדי להגיע למצב שהוא טוב יותר. אבל גם שינוי כזה שמביא אותך למצב אחר שהוא עם אותה תפוקה יכול לשפר איכשהו את המצב כי יש איזושהי תחושה של דינמיות. יש איזושהי תחושה שאנחנו לא תקועים באותו מקום ובעצם זה משל לעניין הזה שיש משהו בעצם השינוי, לא רק בזה שהוא מביא אותי למצב טוב יותר, שהוא עצמו נותן איזשהו ערך מוסף. אוקיי?

[Speaker C] זאת אומרת יש משהו בעצם השינוי לאותו מצב טוב יותר, לאותו דבר עם תחושה. מה? אותו דבר פלוס תחושה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל לא בגלל המצב. עוד פעם, כשאתה משנה את המבנה של המפעל. בשביל השינוי עצמו. בסדר, אבל אתה משנה את המפעל כדי להגיע לצורת עבודה שונה. צורת העבודה היא אם היית מתחיל בה, לא מגיע אליה על ידי שינוי אלא מתחיל בה, אז היא הייתה מצליחה פחות. מבין? זה לא מצד המבנה התועלת שאתה מקבל, אלא מצד זה שהמבנה הזה נוצר על ידי תהליך. זאת אומרת יש פה ערך מוסף לעצם התהליך מעבר לשאלה באיזה מבנה אתה נמצא עכשיו. אוקיי? אז משל, אבל כדי להדגים את הנקודה הזאת. אני בהמשך אנסה להגדיר את זה בצורה יותר טובה. מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוקית בהמצאת ההוויה? מה הקדוש ברוך הוא התכוון כשהוא המציא את העולם? עכשיו כבר מתחילים ברחל בתך הקטנה. עד כאן זה רק אמירות כלליות. אומרים אנו שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, הקדוש ברוך הוא. אין בה דבר בכוח, כי אם הכל בפועל. אבל יש שלמות של הוספת שלמות. הנגזרת, כן, השינוי, היא עצמה סוג של שלמות, שזה אי אפשר להיות באלוהות. אם הקדוש ברוך הוא שלם, אז לא יכולה להיות לו השלמות הזאת של ההשתלמות. זה לא יכול להופיע בו. שהרי השלמות המוחלטת האינסופית אינה מניחה מקום להוספה, בדיוק בגלל ההקדמות שהוא אמר קודם. ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהוויה, כן, צריכה ההוויה העולמית להתהוות ולהיות לפי זה מתחילה מתחתית היותר שפלה, השבירה לפני התיקון, כן, כלומר ממעמד של החיסרון המוחלט, כדי שיהיה למצב אינסופי לעלות, כי אחרת העלייה תיגמר. אתה צריך להשאיר אינסוף מקום לעלייה, כי אחרת באיזשהו מקום אנחנו עוד פעם באותו מצב. צריך להתחיל לשבור עוד פעם. ואם אנחנו לא רוצים לשבור עוד פעם, אז צריך לדאוג לזה שיהיה חיסרון שלוקח אינסוף זמן למלא אותו. ושתלך תמיד הלוך ועלה להעלייה המוחלטת. וההוויה נוצרה בתכונה כזאת, שהדעה לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אינסופית. וכדי להבטיח את העלייה בעצמותה, זאת אומרת לא מספיק הרי ליצור חיסרון. זה שאתה יוצר את ההוויה חסרה, אתה מאפשר לה לעלות. אבל מי אמר שהיא תעלה? אולי תישאר תקועה שם? אתה צריך לייצר מנגנון שיגרום לעלייה הזאת להתבצע. כן? יצירת החיסרון היא רק האפשרות לעלות. אבל מי ייצר את העלייה עצמה? כדי להבטיח את העלייה בעצמותה של ההוויה, נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השיעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכוח. נוצר פה משהו שכפוטנציאל הוא יכול להיות קיים, אבל כשתרצה להוציא אותו אל הפועל הוא יישבר. מציאות סופית לא יכולה להחזיק אור אינסופי, זו שבירת הכלים. וזאת השבירה, אוקיי? שאור אינסוף מנסה להיכנס לתוך כלי, זה אומר שנוצר פה איזשהו פוטנציאל אינסופי. כשהוא מנסה להתממש, זה נשבר, זה לא יכול לעבוד. אז למה צריך את זה? צריך את זה כדי לסמן מטרה. זה להגיד לכלים חברים, עכשיו יש לכם תפקיד לתקן את עצמכם אחרי השבירה, לחזור חזרה לאותו מצב כמו התינוק הזה כן, עם המלאך ששם מפליק לו כאן כדי לסמן לו את המטרה לאן צריך להגיע. אז גם פה בדיוק באותה צורה. על כן שבהופעת ההוויה בפועל נתקלקלו הדברים והקולות, הכוחות, מסתבכים זה בזה, והינם עוסקים במלחמה חריפה עד שתנצח המחשבה המוחלטת האינסופית של הטוב ויתוקן הכל בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עלייה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה. בעצם בשביל זה נבראה הבריאה. אגב, האר"י ז"ל גם כן כשהוא פותח שמה את הספר אז הוא אומר שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם או צמצם את עצמו כדי לתת לשמותיו להתגלות. זה המינוח שלו. ששמותיו פירושו בעצם סוג של ספירות, שהיו ספירות שכמוסות בתוך האור אינסוף, בפוטנציה, זה הלשם מסביר, היו תמונות בתוך אור אינסוף בפוטנציה, ובשביל להתגלות הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. זה פשוט פירוש לתחילת הספר שלו. או עבודת צורך גבוה, שאנחנו נשתלם זו האופן היחיד שבו ישות אינסופית יכולה להשתלם. אם היא מייצרת חוסר מסוים עם מנגנון טיפוס, עם דרייב כזה להמשיך לטפס כל הזמן ולמלא את החוסר הזה. מבינים אנו בשלמות האלוהית המוחלטת שני ערכים של השלמה. יש שני סוגים של שלמות, של השלמה. ערך אחד של השלמה שמצד גודלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אי אפשר להוסיף מעלה יותר, אתה מושלם, אז לא שייכת תוספת יותר. עם זה הוא התחיל בהתחלת המבואות שלו, כן, שאי אפשר להוסיף לאינסוף שום דבר. אבל אם לא הייתה האפשרות של הוספה, היה זה בעצמו עניין חיסרון. יש חיסרון שהוא מובנה בכל ישות שלמה, שהיא לא יכולה להשתלם. אוקיי, אז זה חיסרון מובנה. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין ההעלאה שאנו אורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל. אשר על כן, לא תוכל השלמות האלוהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכוח. בעצם השלמות של הקדוש ברוך הוא חסרה, אין שם משהו שמשתלם. אז זה בעיה, כי בעצם יוצא שהוא לא מושלם. שלמות בהגדרה היא חסרה. יש פה איזה פלונטר כזה, פרדוקס כזה. שאם אתה מושלם, אז אתה בהגדרה חסר, כי אתה לא יכול להשתלם אם אתה מושלם. ועל זה יש באלוהות הכישרון של היצירה, זה בשביל לפתור את הבעיות שלך.

[Speaker C] ששלמות בהגדרה הראשונה לא נכונה שלה בעצם. כן, אבל הוא אומר לא, אבל

[הרב מיכאל אברהם] מצד שני השלמות השנייה היא בלתי אפשרית שם, בגלל שההשתלמות אם אתה כבר שלם, אז לאן היא תביא אותך? איך אפשר עוד להשתלם? אתה מושלם.

[Speaker C] כמו שהקדוש ברוך הוא עשה את זה, כמו שיופיע בהמשך.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה מה שהוא אומר.

[Speaker C] מה זה אומר? שמה שהבנת, אנחנו משתמשים בביטוי של שלמות פשוט לא

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אנחנו לא מבינים אותו. בדיוק, זה מה שהוא אומר, שני אופני שלמות. יש מצב מושלם, אבל מצב מושלם הוא לא באמת שלמות, כי הוא לא יכול להשתלם. אז מה אתה צריך בשביל להיות באמת שלם? אתה צריך יש באלוהות הכישרון של היצירה, שזה עוד פעם, משהו אני חושב שפה הרמז לשאלה שלך מקודם, שזה אל תשווה את זה ליצירה כמו שלנו, שאנחנו ניצור משהו חסר שישתלם, אז הוא משתלם, לא אנחנו, מה זה קשור אלינו? זאת אומרת, בשביל שהדבר ההוא ייחשב ההשתלמות שלנו, הוא צריך להיות משהו מאיתנו, אבל מצד שני הוא לא יכול להיות ממש אנחנו, כי אנחנו, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא לא חסר. אז יש פה איזה שהוא הליכה רצוא ושוב כזה בין שני דברים שהם באמת לא כל כך מתיישבים בעולם של המושגים הסופיים. אבל בעולם של המושגים האינסופיים יכולים להופיע כל מיני פתולוגיות. אז גם הפתולוגיה הזאת מופיעה. וזה מה שהוא אומר, על זה יש באלוהות הכישרון של היצירה, זה רק אצלו יכול להיות מצב שהוא יוצר חיסרון, שהחיסרון הזה הוא כאילו חלק ממנו למרות שהוא חסר. אז איך זה חלק ממנו? בזה שהחיסרון הזה משתלם, זה בעצם מועיל לתת לו את האספקט הזה של ההשתלמות שחסר אצלו.

[Speaker E] אז הרב זה לא כמו המכונות האלה, המכונות או היצורים שצריכים כל הזמן להתקדם כמונו, אנחנו חלק קטן מכלל היצירה. יש גם קניבלים שהם לא מתקדמים. זה חלק מהיצירה?

[הרב מיכאל אברהם] הם צריכים להתקדם, זה שלא מתקדמים, יש גם רשעים, אז מה? בסדר, צריכים להתקדם, לא כולם עושים את זה.

[Speaker E] כן, אבל לפי מה לייצר מכונות כאלה שאין להם שום אפילו צורך או שום כלום?

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, בסדר, הם מתקדמים בעולם המושגים שלהם. פעם כולנו היינו יותר פרימיטיביים, ובסדר, מתקדמים לאט לאט. העולם מתקדם.

[Speaker C] לא, זה המכלול. אז גם בעלי חיים.

[הרב מיכאל אברהם] עזוב את הקניבלים, מה עם בעלי חיים? מה עם סלעים? אני יודע מה? כנראה שיש משהו במסגרת הזאת שההתקדמות שלנו דורשת גם איזושהי תשתית. אגב, זה הזכרתי פעם אני חושב, יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין המהר"ם גבאי בשאלה האם האדם הוא מטרת הבריאה וכל השאר בעצם מיועד רק לתת לו את הכלים, המכשירים, המעטפת, או שכל דבר בבריאה הוא מטרה לעצמה. ולמרבה הפלא, הרמב"ם הוא בעל הגישה השנייה, לא הראשונה. היינו מצפים שדווקא המהר"ם גבאי שהיה מקובל יהיה עם הגישה השנייה, אבל לא. הוא עם הגישה הראשונה, שהאדם הוא המטרה וכל השאר נועד לשרת אותו. והרמב"ם טוען שכל דבר הוא מטרה לעצמה. אגב, שיטתו של המהר"ם גבאי, לא זה ולא זה המטרה.

[Speaker C] מה? זה לא הוא צודק ולא הוא צודק שכל המכלול.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אין הכי נמי, זה… אני חושב שזאת הכוונה. אגב, זה בעל הלשם אומר. הבעל הלשם מיישב את שניהם. הוא אומר אין, זה לא מחלוקת, אין סתירה. כדרכם של מקובלים עושים כמובן קוהרנטיות בין כל דבר, זאת אומרת, בעצם אין מחלוקת. ההשתלמות של הלא יודע מה של הפרה. זה בזה שהיא משרתת אותי, פונקציונלית היא משרתת אותי. אבל מבחינת התכלית, זאת התכלית שלה. זאת אומרת, כך היא משתלמת. אז יש צריך להבחין בין הפונקציונליות לבין התכלית. אוקיי, זה בעצם הטענה שלו.

[Speaker C] אבל בעצם אז אין פה בעיה, אין פה פרדוקס, בעצם אין פה בעיה לוגית בגלל שזה לא אולי הזכרת את זה שאף אחד מהמושגים פה הוא לא מוגדר עד הסוף אז אתה לא יכול להגיד שבאינסוף

[הרב מיכאל אברהם] אתה תמיד יכול לדחוף את כל הפרדוקסים.

[Speaker C] אז לא הגדרת כמו שצריך

[הרב מיכאל אברהם] את שני הצדדים.

[Speaker G] אני אנסה, אני אנסה. בכל זאת זה מוגדר. זה בדיוק כמו שתיקח אדם שהוא מושלם. בסדר, נניח שיש בו את כל השלמויות. כבר התחלת עם הגדרה. לא בסדר, אני לא לוקח את זה, רק לצורך זה.

[הרב מיכאל אברהם] ועכשיו אין לו יותר אין מה ללמד אותו יותר. ונולד לו בן. אוקיי, ועכשיו הוא בבן הזה עשה אותו מושלם כמוהו. הוא בהכרח יותר מושלם ממישהו אחר שהוא באותה רמה כמו שלו. בזה שהוא מלמד את הבן, נכון. אם הבן שלו נהיה כמוהו הוא משתלם כמוהו. ומישהו אחר שהוא באותה רמה שלו אבל הבן שלו לא ברמה של הבן שלו אז הוא בהכרח יותר נמוך ממנו. אוקיי, מקבל את האנלוגיה הזאת. אז זה מראש הגדרה של שלמות הוא לא. לא בסדר, הוא לוקח את המושג שלו של השלמות. אבל הוא מראה את זה גם בעולם שלנו. בסדר, מקבל את האנלוגיה הזאת. ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלת, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלוהית העצמית שבהוויה, המחיה אותה, הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלוהי הקורא אותה להימצא ולהשתכלל. יש פה, זה המנוע. אמרתי שבריאת החיסרון זה מתן האפשרות לעלות. ועכשיו יש איזשהו מנוע שצריך להכניס לתוך זה שיגרום לזה לעשות את זה בפועל. זה הרצון הזה להשתפר, הרצון הזה להשתלם, הוא בעצם המנוע הזה שקורא לנו לעלות. וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות, זה כבר רמז להמשך, לאבולוציה, הולך הוא ומתקרב אל ההארה האלוהית היותר בהירה, ובא אל החזון היותר עליון שאין לדון על ידו את ההוויה כולה מצד ייחוסה החלקי. כלומר, על דבר היחס שיש בין חלק אחד ממנה לחברו. כשהמדע עושה השוואות הוא עושה תמיד השוואות בין שני דברים שנמצאים בתוך הבריאה. אלה חיות ואלה בהמות, אלה צמחים כאלה ואלה צמחים אחרים, אלה אמבות ואלה בעלי חיים, עושים איזושהי השוואה בין יצורים. אבל איפה הסקאלה המוחלטת? זאת אומרת, מול מה משווים את הכל? מה נותן את השנתות הבסיסיות שלפיהן אנחנו מסדרים את כולם ואז עושים את ההשוואה? זה צריך לעמוד מול משהו שהוא הסקאלה. בסדר? אז תמיד צריך לעמוד, לא נכון לעשות רק השוואות שבין דבר לדבר. איכשהו אנחנו אמורים לחשוף גם משהו מוחלט, משהו שנותן את הסקאלה. כי לא בזה יימצאו הערכים האמיתיים שלה, כי עיקר דינה הפנימי הוא בדבר ייחוסה הכללי של כולה, של הבריאה, וכל חלקיה אל השלמות האלוהית, שהוא הוא הדבר היותר נכבד והיותר ראוי לייסד עליו את היסוד המוסד של ההוויה כולה. מה בעצם זה אומר בשפה יותר פשוטה? אם אנחנו רוצים לייצר סקאלה, אוקיי? ברגע שיצרנו סקאלה אנחנו בעצם מניחים במובלע את קיומו של אינסוף בסקאלה הזאת. כשאנחנו מייצרים ציר, אנחנו לא עוצרים אותו אף פעם. אנחנו הרי מגדירים את הציר באופן תיאורטי. בעצם הציר הזה הולך עד אינסוף. ברגע שיצרנו כבר ציר שמארגן שנתות של משהו, לא משנה של מה, אז בעצם תמיד הגדרה או השוואה בין דברים באופן במובלע מניחה את קיומה של איזושהי הפשטה אינסופית עם אותו על אותה סקאלה. זאת אומרת, רק תיקח את זה עד אינסוף. לכן תמיד שהמדע בעצם בזה שהוא בכלל קובע סקאלות ומשווה בין דברים, למעשה הוא מגלה משהו מהקדוש ברוך הוא. כי הסקאלה שעליה אנחנו משווים את הדברים האלה זו בעצם סקאלה שכבר נמצאת אצלו כשהוא נמצא בקצה שלה כאילו. אין לה קצה, אבל באין קצה שלו. אוקיי? השלמות האלוהית שהוא הוא הדבר היותר נכבד והיותר ראוי לייסד עליו את היסוד המוסד של ההוויה כולה. וההכרה העליונה מעבדת את חוש האהבה השכלית העליונה, עד שבא האדם לידי הכרה שאם היה האידיאל של הבריאה פחות פחות מסיגוב עליון זה של השלמות הנוראה הזאת, שהוא אתרא דייראה עילאה, לא היה לכל האידיאליות שום ערך. שום סיגוב של קודש לא היה להם, כי אם דברים של חול, פרטים יבשים והתפעלות בהמית. זאת אומרת, יש פה בלי להניח שיש איזשהו קיום לסקאלה הזאת, למקור שממנו אנחנו לוקחים את כל ההשוואות החלקיות שאותם אנחנו עושים, הם מאבדות ממשמעותן. זאת אומרת, אם אנחנו עושים השוואה אני לא יודע מה של נגיד נגיד דווקא לא במישור המדעי, יותר קל לי להדגים את זה במקום אחר. כשאתה עושה השוואה בין מעשים של בני אדם, זה יותר מוסרי וזה פחות מוסרי. הגדרת פה איזושהי סקאלה של מוסריות. אתה לא יכול להישאר עם ההשוואה היחסית. זה יותר מוסרי וזה פחות. אתה צריך להגדיר שיש סקאלה כזאת של מוסר. עכשיו מה זה הסקאלה הזאת? בגלל שאנשים לא מוכנים להכיר בקיומה של סקאלה כזאת, אז באמת מגיעים ליחסיות של מוסר. אי אפשר להשוות. באיזה מובן אתה יותר ואתה פחות? מי קובע את הכיוון? מי קובע את השנתות? אתה צריך איזשהו מקור מוחלט מחוצה לך כדי שהוא ישרה את הציר, את סוג הסקאלה. אז לכן או שאתה מרוקן את העולם שלך מתוכן ומתייחס אליו סתם כאיזושהי השוואה טכנית בין דברים שאין לה באמת הצדקה אמיתית, ואז מיד מגיעה הביקורת הפוסט-מודרנית ואומרת על בסיס מה אתה משווה? מי אמר שזה יותר מזה? אולי זה יותר מזה? תסתכל הפוך, אז תראה שזה יותר מזה. מי קובע איך מסתכלים? רק אם יש לך איזשהו מדד אובייקטיבי אינסופי מוחלט לא משתנה הוא זה שיכול לתת משמעות לכל ההשוואות החלקיות שאותן אנחנו עושים. הרבה פעמים אנשים בונים מבנה שלם והוא נראה נורא משמעותי, ואז פתאום הם שואלים את עצמם, רגע, אבל מי אמר שבאמת מאיפה באות הנחות היסוד שעל בסיסן אנחנו עושים את כל המבנה הזה, את ההשוואות האלה? ואז הם זורקים את הכל לפח, הם אומרים בעצם זה חסר משמעות. אוקיי, זה השיח שלי, זה הנרטיב שלך, זה הנרטיב שלי, ובעצם רוקנו את כל העסק ממשמעות. למה? כי הם לא מוכנים לקבל את קיומה של קיומו של איזשהו קנה מידה אובייקטיבי, משהו שהוא לא פונקציה של שיח כזה ושיח אחר. ובלי הקנה מידה ההוא הכל מתרוקן מתוכן. וזה נכון גם במדע. הביקורות החזקות הקיצוניות יותר של הפוסט-מודרניות תוקפות גם את המדע. יש פיזיקה, דיברנו על הפיזיקה הנשית והפיזיקה הגברית, הביקורות הפמיניסטיות על הפיזיקה, ביקורות שאומרות הפיזיקה היא גברית, היא לא נשית, היא לא היא בנויה על סמך הנחות גבריות, היא גם הופכת להיות בעצם איזשהו סוג של שיח, משהו יחסי סובייקטיבי שאין לו שום מעמד אובייקטיבי. ולמה? כי אתה לא מוכן לתת קרדיט לציר שעליו אתה מודד דברים. מי יותר טוב ומי פחות טוב? מי יותר צודק ומי פחות צודק? מי יותר יפה בתחום האומנותי נגיד האסתטי ומי פחות יפה? וברגע שאין צירים, ותראו, העולם הזה זה עולם של שקר אבל הוא ממשיך לפעול, הכל בסדר. זאת אומרת כולם ממשיכים לייצר יצירות אומנות נהדרות למרות שכבר הרבה אנשים אין סקאלות בכלל, אי אפשר לקבוע מה כן אומנות ומה לא אומנות, מה יותר יפה וזה לא מפריע לאף אחד לשלם מיליונים על יצירות אומנות, לתת גרנטים לאומנים, לתת פרסים ותחרויות והכל, שאותם אנשים עצמם, חלקם לא כולם, אבל אותם אנשים עצמם אומרים בעצם כל העסק הזה הוא חסר משמעות. אגב מזה מתפרנסים, חלק מהאנשים, המאמרים האלה שמסבירים למה כל מה שהם עושים הוא חסר משמעות, על זה הם קיבלו את המשכורת שלהם באוניברסיטה.

[Speaker B] מזה הם

[הרב מיכאל אברהם] מתפרנסים, מהאין משמעות, בדיוק, הם מתפרנסים מהאין משמעות, מהמשמעות של האין משמעות. וזה מדהים הדבר הזה, זאת אומרת זה עולם של שקר שהוא כולו אמת. הוא כולו אמת, חוץ מזה שאנשים חושבים שהוא שקרי. הוא לא שקרי, כל מה שהם בנו נכון. אבל בשביל להבין שהוא נכון אתה צריך לקבל שיש איזשהו קנה מידה שנותן משמעות לדברים. בלי זה, פעם דיברנו אני חושב על השערי בינה, נכון? ושערי טומאה שמה עם השעיר המשתלח, אולי נדבר על זה גם באיזשהו שלב. זה ממש הרעיון הזה, אני חושב שדיברתי על זה פעם. כן, אז אם בלי הסיגוב של הקודש לא היה להם קיום, דברים של חול פרטיים ויבשים והתפעלות בהמית, היא חסרת משמעות. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על השם אלוהיו, עושה שמיים וארץ את הים וכל אשר בם השומר אמת לעולם. זהו הכלל העליון שכל ההסתעפויות, פתאום הוא גם עובר למוסר, כי אני חושב ששם יותר קל לראות את זה, כל ההסתעפויות המוסריות המדויקות יוצאות ממנו כענפים מעץ רב דרומיה, שהגובה שלו מטי עד שמי שמיא ומגיע עד שמי שמיא וחזותיה לסוף ארעא. וכשם שהחשיכה הגדולה היא זו ההכרה שאינה יודעת רז עליון זה, מי שלא מבין את הרז עליון זה נמצא בחשיכה גדולה, של המגמה התכליתית של השלמות האלוהית ההולכת ומתעלה על ידי היצירה כולה, תבינו שברגע שיש קצה עליון אז אין ספק מי נמצא יותר קרוב ומי נמצא פחות קרוב. אם אנחנו יודעים איפה נמצא הקצה העליון הציר מסודר לחלוטין. אתה איקס שווה שתיים אתה פה, אתה איקס שווה שלוש אתה יותר גבוה לאינסוף. ההוא שווה… אבל אם אין אינסוף אין… אז מה המשמעות של שתיים ושל שלוש? מי יותר ומי פחות? זה סתם שנתות ריקות מתוכן. אוקיי? אז זה מה שהוא אומר. אז זאת חשיכה בלי להבין את הסיגוב העליון הזה. וכן יותר מזה אפלה מנודה היא הדעה החושבת שאין כאן כי אם זאת השלמות של ההתעלות ולא שלמות מוחלטת. צד שני לא נכון להגיד שרק השלמות של ההתעלות היא נכונה. כי זה עוד פעם בריחה מהאינסוף. בעצם להגיד שאין אינסוף, כל מה שיש זה רק התקדמות לקראת האינסוף. זה לא לקבל את קיומו של הקדוש ברוך הוא, אין אינסוף בעולם שלנו. אבל להגיד שאין דבר כזה אינסוף, זה רק הפשטה שלא באמת קיימת והכוונה שאין אלוקים, זה בעצם להשאיר אותנו רק עם השלמות של ההשתלמות. אבל ההשתלמות הזאת אומרת שאני עולה מאיקס שווה שתיים לאיקס שווה שלוש אז הנגזרת היא חיובית, נכון? איך הנגזרת יכולה להיות חיובית אם שלוש הוא לא יותר משתיים? בלי שאתה מכיר בקיומו של האינסוף שנותן כיוון, שנותן קני מידה, הכל מאבד ממשמעותו. מפני שהכל כבר מעולה, הכל שלם וגמור, או לחילופין שום דבר לא שלם באותה מידה, זה לא משנה. וזאת האפלה השרויה בשיטתם של הפילוסופים המאפילים המודרניים, וזה ברגסון. אמרתי שכל הפרקים האלה הם בעצם נדמה לי איזושהי התייחסות כזו או אחרת לברגסון. ויבואו ימים ויגלה אור השם בכל הוד מילואו ויכירו הכל. פתאום יראו את האינסוף, כולם יבינו שיש משהו שנותן כיוון לצירים. שדווקא אז יש מקום בינה להשלמות המתברכת שהקודש צריך לה. כשיש שלמות עליונה ועשירה, זה הקודש צריך ברכה ואין צריך צדקה, והיה ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד, הוא ושמו דווקא.

[Speaker B] בסדר עד כאן? אוקיי. זאת התקווה שלו לעתיד, אז אני עוד לא הספקתי להסביר, עד עכשיו עוד לא הסברתי. בפעם הבאה אני אסביר.