קול הנבואה שיעור 25

[הרב מיכאל אברהם] ודרך התיאור האסתטי בעצם הגענו לכאן. דרך התיאור האסתטי שאומר שהשאלה היא אם יש איזשהו דבר, איך אנחנו קובעים יופי של דבר? על ידי ראייה, שזאת ההשוואה של הדבר לאידיאה המופשטת שלו, על הסוס האידיאלי, כן? או שקביעה של ערך אסתטי זאת בעצם הסתכלות לא השוואתית, זאת הסתכלות על הדבר עצמו, או בעצם המסקנה הסופית, איזושהי האזנה ולא ראייה. ראייה זאת תמיד השוואה של דמויות, כן, ושמיעה זאת חשיבה לא דרך דמויות. בעצם העיקרון נדמה לי שמתחיל להיות מתואר מכאן, נדמה לי שעם זה סיימנו, זה היה שהפילוסופים עוסקים בעולם הנברא. ותמונת העולם הפילוסופית זו תמונת עולם שבה יש עולם נברא ואלוקים שעליו אי אפשר לדבר, כן, חוץ מאשר אולי תארים שליליים, אבל זה איזשהו משהו שנפרד מן העולם ונמצא רחוק מאוד מאוד מאוד מכל מה שקורה פה למטה. זה התמונת עולם הפילוסופית. תמונת העולם של המקובלים זאת איזושהי תמונה שיש גם מתווכים בתוך המרווח הזה, בין העולם הנברא לבין האלוקות, איזשהם השלכות או ייצוגים של האלוקות בצורה של עולמות רוחניים. ואם אנחנו מחלקים את העולמות הקבליים, אז זה בעצם, בזה מסתיים המאמר הזה עוד כמה עמודים, זה לענייננו זה אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כאשר האצילות זה עולם שבו האור אינסוף, שזה הייצוג הכי גבוה של האלוקות, האור אינסוף מתלבש בו בצורה של איהו וגרמוהי חד, כנשמה בתוך גוף, ולכן לאצילות מתייחסים כאילו שזה אלוקות ממש. ובריאה, יצירה ועשייה הם שלושה עולמות שמייצגים את העולמות הנפרדים. את העולמות האלו הם בכלל לא אלוקות, כמובן שהאלוקות נותנת להם נקרא לזה את האנרגיה, מחיה אותם, אבל זה לא הם עצמם. הם עצמם זה דברים נפרדים שלא יכלו לחיות ולהתקיים ללא ה, נקרא לזה בהשאלה, אנרגיה של האלוקות, אבל הם עצמם זה לא אלוקות. זה התמונה של העולמות לפי המקובלים, כאשר המרווח שהמקובלים ממלאים אותו, המרווח בין העולמות הנבראים לבין האלוקות, המילוי הזה של המרווח זה עולם האצילות בעצם. יש עוד, יש אדם קדמון ועולם של קו וצמצום וכולי, אבל מבחינתנו כל זה מיוצג על ידי עולם האצילות פה. אנחנו מתייחסים כאן לארבעה עולמות, אז בריאה, יצירה ועשייה זה העולמות הנבראים שאליהם מתייחסים גם פילוסופים. החידוש של המקובלים זה שיש גם עולם שנקרא עולם האצילות. ובעולם האצילות האלוקות מתלבשת בצורה של איהו וגרמוהי חד, וזה כביכול עולם שנמצא מעל הדברים הנבראים, למרות שזאת לא האלוקות עצמה ממש, כן? זה רק דבר שכבר אפשר להתייחס לאלוקות דרכו, כן? זה דבר שהוא כבר נחשב כמייצג של האלוקות או כצורה של האלוקות, בעצם תארים חיוביים. זה התארים החיוביים של הקבלה. ולכן הפילוסופים לא מכירים בתארים חיוביים, הם אומרים שיש רק תארים שליליים בגלל שהם לא מכירים בקיומו של מתווך כזה. מבחינתם יש או עולם נברא, או איזשהו עצם מופשט רחוק שאי אפשר לראות ואי אפשר לדבר עליו שהוא הבורא. אין איזשהם ייצוגים של הבורא שהם חלק ממנו בעולם הזה, כן? אין לו צורה בשפה שלנו. עכשיו כאן, מה? כן. כאן הנזיר בעצם מתכוון לתאר בדיוק את המבנה הזה ואת ההתייחסות השונה של הפילוסופים והמקובלים, וזה מה שהוא קורא ראייה לעומת שמיעה. נקרא לזה בשפה הפשוטה, הפילוסופים במונחים הקבליים הפילוסופים עוסקים בבריאה, יצירה ועשייה, זה מה שנקרא בי"ע. ראשי תיבות, כן? בריאה, יצירה ועשייה. הפילוסופים עוסקים בזה, כי פילוסופים בעצם עוסקים בעולמות הנבראים. והקבלה מחדשת שיש גם אצילות. בסדר? אז לכן הפילוסופים זאת איזושהי תפיסה חזותית, איזושהי תפיסה חזותית. התפיסה החזותית רלוונטית לעולמות בריאה, יצירה ועשייה. כל מה שנמצא מעבר לבריאה, יצירה ועשייה הוא נחשב כמו שאמרנו קודם לאלוקות ממש, האצילות. ולגבי דברים כאלה לא מונח שם הראייה, זאת אומרת לגביהם אי אפשר להשתמש במונח לראות אותם. לכן זה מה שהנזיר קורא לשמוע, את הדברים האלה תופסים במתודה שהנזיר קורא שמיעה. אז זהו, זאת ההבחנה במונחים של העולם, מה בעולם נתפס על ידי ראייה לעומת מה בעולם נתפס על ידי שמיעה. ואולי הפתגם הנפוץ שאומרים תמיד שבמקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה. והרבה פעמים מדקלמים את זה ובסדר, זה נשמע נורא מרשים ויפה אבל מה בדיוק משמעותו של המשפט הזה. אני מניח שמשמעותו של המשפט הזה אצל מי שכן מבין מה הוא אומר, זה שהפילוסופיה נגמרת בסוף בריאה יצירה עשייה. ובמקום שבו היא נגמרת, פשוט נגמרת טכנית, המקום שבו היא נגמרת מתחילה הקבלה. הקבלה עוסקת בעולם האצילות, בעולם שבו הפילוסופיה לא מכירה בקיומו בכלל. אז אנחנו קצת באותיות האלה מנסים לברר את הנקודה הזאת. ועוד אולי נקודה אחרונה, הרבה פעמים ההתייחסות לקבלה זה בעצם אפילו כשפילוסופים מתייחסים לקבלה, אז הם תופסים את הקבלה או כעבודה זרה, כמו שאמרנו, בעצם איך אפשר להתפלל לאלוקות דרך כל מיני מתווכים, כן? כמו שדיברנו על זה פעם, נכון? באחד השיעורים הקודמים. שלהתפלל לאלוקות דרך מתווכים הרי זה עבודה זרה.

[Speaker C] הרמב"ם לא אומר את זה? מה? הרמב"ם לא אומר את זה? את מה? שאם מתווכים או דברים כאלה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה גמרא. זה גמרא, הרמב"ם אומר את זה וכולם אומרים את זה. אבל כשקוראים את הקבלה, בקבלה הרי כל העבודה היא להתפלל לאלוקות כפי שהיא מתגלה בכל מיני שמות, כאשר השמות אלו ספירות בעולם האצילות. אז כביכול זה להתפלל לאלוקות דרך מתווכים. אז לכן כשמתייחסים לקבלה בכלים הפילוסופיים, אז אומרים אחת משתיים: או שזאת עבודה זרה, וזה פשוט לא נכון, או שזה רק משל. ובעצם אין דבר כזה עולם האצילות ודברים כאלה, זה לא עולם שקיים באותו מובן שקיימים העולמות הנפרדים, אלא זה איזשהו עולם של אידיאות נקרא לזה, כמו של אפלטון, שאנחנו רק שם מגדירים את המושגים או את ההנהגות, אבל בעצם ההנהגה פירושה אופן התנהלות של העולם שלמטה, זה נקרא הנהגה. אנחנו מקדישים לשם וקוראים לה כאילו שהיא קיימת באיזה מקום למעלה, אבל זה רק משל. למעשה המטרה של לימוד עולם האצילות זה רק להבין יותר טוב איך מתנהל העולם שלנו. אנחנו יוצרים לנו איזשהו עולם דמיוני שנקרא עולם האצילות וכולי, וזה רק דמיון, זאת אומרת בעצם אין דברים כאלה. והמקובלים עצמם, רובם לפחות, לא תופסים את הדברים כך. בעל הלשם מאריך בזה בכמה מקומות, שזאת תפיסה שגויה לחלוטין של מה נקרא קבלה. לפעמים רואים משהו מעין זה גם ברמח"ל, למרות שאני לא חושב שהרמח"ל באמת תפס כך את הדברים, יש ביטויים לפעמים שכן מזכירים גישה כזאת. מי שידוע בגישה הזאת, שכאילו כל העולמות הגבוהים זה משל, זה היה איזה מקובל בשם רבי הירץ, רבי יונתן הירץ משהו מאיזה יפו, הוא היה ידוע בגישה הזאת, ובעל הלשם יוצא נגדו בצורה חריפה ואומר שזה לא נקרא קבלה, זה נקרא לימוד מחשבה. ללמוד איך מתנהל העולם הזה, נותנים לזה שם שמות, אבל בעצם המטרה היא להבין איך מתנהל העולם הזה. הוא טוען שקבלה פירושו לעסוק בעולם ההוא, לא בעולם הזה. ונכון שהעולם ההוא יש לו השלכות על העולם הזה, זה כמו חותם ונחתם, כן? כל מה שיש איזשהו כוח שיש למעלה הוא בא לידי ביטוי באיזושהי צורת הנהגה למטה. אבל גם יש כוח של למעלה, זאת אומרת זה גם דבר, זה גם משהו שקיים. מעין הוויכוח בין אפלטון ואריסטו לגבי האידיאות. אז הקבלה תופסת כאילו שהאצילות זה דבר קיים, למרות שעוד פעם, הוויכוח בין אפלטון לבין אריסטו הוא על עולם הבריאה והיצירה, לא על האצילות. האם בכלל יש עולמות מעבר לעולם העשייה, גם במישור של הנבדלים. בסדר, אנחנו מדברים על הלוגוס שבתוך עולם האידיאות, בעצם על עולם האצילות, מה שהאלכסנדרונים הוסיפו בתוך עולם האידיאות שהוא כותב פה. אדרבא עולם האצילות, וגם על זה זה בעצם הוויכוח ממשיך להתנהל, האם הדבר הזה הוא למעשה עצם שקיים או רק סדרת הפשטות שעוזרת לנו להתייחס למה שקורה בעולם הזה. וגם מי שאומר שזה עצם שקיים לעצמו, כמובן הוא מבין שהדברים האלה הם שורשים למה שקורה בעולם הזה גם, אבל לא רק. וזה גם דברים שעומדים לעצמם וצריך ללמוד איך מתנהל העולם, העולמות שלמעלה, איך מתנהלים. אז זה טופח בקווים כלליים בעצם ההסתכלות הקבלית לעומת הסתכלויות פילוסופיות על מה שבין הבריאה לבין בוראה, על המרווח הזה, על המילוי של המרווח הזה. וההתייחסות לעולם שלנו, למבנה של העולם שלנו זה כעין ממסר יחזי כזה. המבנה של האלוקות, עוד פעם אני לא מתייחס לאלוקים הפילוסופי המופשט שאי אפשר להגיד שום דבר חיובי, אלא על האצילות שהיא ביטוי של האלוקות ועליה כן אפשר להגיד דברים חיוביים. בסדר? אז לכן כשאני מסתכל על צורות שבהם אני רואה דברים מתרחשים בעולם הזה, אני רואה לידה בעולם הזה, אני רואה זיווג בעולם הזה, אני רואה כל מיני מושגים של העולם הזה כדי להבין דברים שקורים בעולמות העליונים. אז זה לא בגלל שבעולמות העליונים זה משל ובעצם זו צורה אחרת להתייחס למה שקורה כאן, אלא להפך, מה שקורה כאן מאיזשהי בחינה זה משל למה שקורה למעלה. זה עוזר לנו להבין את מה שקורה למעלה. זה המבשרי אחזה אלוקה אצל המקובלים. השאלה

[Speaker B] על מה שאמרנו שאפשר להגיד דברים חיוביים ועל עולם האצילות.

[הרב מיכאל אברהם] עולם האצילות זה לא שעליו אפשר להגיד דברים חיוביים, עולם האצילות זה אותם דברים חיוביים שאומרים על השם. כל הדברים החיוביים שאומרים על השם, שהוא כזה והוא כזה והוא כזה, זה הנהגות של הקדוש ברוך הוא שזה באמת תיאורים שלו חיוביים וזה מה שנקרא עולם האצילות. לא שאנחנו אומרים דברים חיוביים על עולם האצילות, אוסף הדברים החיוביים שאנחנו אומרים על הקדוש ברוך הוא זה בעצם עולם האצילות.

[Speaker C] מה שאפשר להגיד עליו.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו עוד ניכנס לזה יותר בדיוק מה הכוונה בדיוק עד כמה שיהיה אפשר להבין. אבל בוא נשאיר את זה, זאת רק סכמה כדי לתאר בגדול את מה שהולך לקרות פה בהמשך. אנחנו עוברים לעוד קטע. ושהראות אינו משיג אלא גשם במראיו ובתמונתו, אבל כל ראיית אדם שנמצאת בכתובים בשכלים הנפרדים וכל שכן באלוקים אינה ראיית עין אלא השגה שכלית, כמו שתרגמו יונתן ואונקלוס ונמשך אחריהם הגאון רבנו סעדיה ז"ל וכבר האריך בזה הרמב"ם בספר המורה בתחילת הספר. אמנם השם על דברי תורה והייחוד האלוקי בשמיעה, שמע ישראל. אז קודם כל רק הערה שאנחנו ראינו בעצם בדף הקודם, ראינו שמה שלנפש יש צבעים רוחניים, בהערות למטה ראינו. לנפש יש צבעים רוחניים וזה הסברנו שמה שהכוונה שמושג הראייה שייך גם בעולמות רוחניים לא רק בעצמים גשמיים שאני רואה אותם, וזה מה שהוא מתכוון צבעים רוחניים, גוונים או דברים שנראים אבל נראים בעיני הרוח. אז זו בעצם הכוונה גם פה. ונדמה לי שזה גם קשור למה שדיברנו חשיבה חזותית וחשיבה שמיעתית. דיברנו הרי מה באמת ההבדל בין חשיבה חזותית וחשיבה שמיעתית, לא ראייה ושמיעה בחושים ממש אלא כאופני חשיבה. אז הבאנו את הרשב"א ואת התוספות, אתם זוכרים לגבי חשיבה מילולית, אם כל חשיבה היא חשיבה מילולית?

[Speaker B] זוכרים?

[הרב מיכאל אברהם] יש שם שאלה אם כשבן אדם חושב אז זה נעשה באופן שהוא לא מילולי, זאת אומרת הוא פשוט רואה תמונות, רואה בדמיון תמונות, או שכשוא חושב הוא גם חושב במילים, זה כמו לדבר רק בשקט. אז בעצם זה אולי ההבדל או חלק מן ההבדל בין חשיבה חזותית וחשיבה שמיעתית. חשיבה חזותית זו באמת חשיבה שנעשית כמו ראייה, נכון זה לא בעיניים, אבל כשאני חושב על הדבר אז אני פשוט רואה את הדבר בעיני דמיוני. וזה ככה אני חושב עליו. כשאני חושב על הרעיון אני חושב את הרעיון לא על הרעיון. הרעיון עצמו עומד לי כביכול מול העיניים, מול עיני הכוח המדמה שלי, מול עיני ההכרה שלי, לא רק העיניים הפיזיות. בסדר? זה נקרא חשיבה חזותית. חשיבה שמיעתית פירושו לחשוב על הרעיון לא על הדבר. רעיונות אי אפשר לראות, גם לא בדמיון אי אפשר לראות אותם. אז זה בא לידי ביטוי כנראה בחשיבה מילולית, זאת אומרת אני חושב על זה דרך מילים, למרות שלא אני לא בהכרח חייב להיות, יכול להיות שיש לזה איזושהי צורה גולמית אחרת.

[Speaker B] ומה זה חכמה ומה זה בינה? שהרעיון בשכל בתוך…

[הרב מיכאל אברהם] אז אני לא יודע מי הוא מי, זאת אומרת החשיבה חזותית זה בינה

[Speaker C] אם

[הרב מיכאל אברהם] יש דמיון בין שני הדברים האלה וחשיבה על הדבר עצמו זה החכמה.

[Speaker C] איך חילקת חשיבה חזותית וחשיבה מילולית או חשיבה שמיעתית?

[הרב מיכאל אברהם] חשיבה מילולית אני אומר שזה איזשהו אופן של חשיבה שמיעתית. אז לשמוע, לשמוע זה לשמוע שמדברים אליי, אני יכול לשמוע, לשמוע מן המלמד, כמו שאנחנו נראה פה באות כ"ז. ואז מה אמרנו כבר, שלקרוא ספר זה לשמוע בעצם, זה לא לראות. כי נכון שאנחנו משתמשים בעיניים, אבל התכנים לא עוברים אלינו באופן של תמונות, אלא התכנים זה פענוח של מילים שכתובות בספר. זאת אומרת, הספר מעביר לתודעה שלי את התמונות לא באופן שהתמונות נמצאות בספר ואני פשוט רואה אותם וככה זה עובר לתודעה. בספר נמצאות מילים, את התמונות המוח ממציא, התודעה. היא לא קולטת אותם מן הספר. בסדר? אז כל ספר זה רק תיאור מילולי של התמונות או של הדברים. לכן לקרוא ספר, למרות שזה נעשה בעיניים, זאת שמיעה. זה אותו דבר כמו חשיבה מילולית.

[Speaker C] המוח ממציא את התמונה, לא… לא בתמונה… כמו שאני אחשוב ככה על תמונות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בדיוק לא ככה.

[Speaker C] אני רואה את זה ואני מתאר לעצמי תמונות בראש?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אפילו אם אני מתאר לעצמי תמונות, אני לא בהכרח מתאר לעצמי תמונות. אבל אפילו אם אני מתאר לעצמי תמונות בעקבות מה שאני קורא בספר, אז זה לא אותו דבר כמו ראייה ממש, לראות בסרט. לראות בסרט פירושו שיצרו לי את התמונות, לא אני מייצר אותן, ואני קולט אותן פנימה.

[Speaker C] זה חזותיות גמורה, זאת חשיבה חזותית גמורה.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, זאת חזותיות גמורה. עכשיו קריאת ספר זה בעצם איזושהי תפיסה שמיעתית, כאשר איך היא מסתיימת זה לא ברור. היא יכולה להסתייים באופן של ציור שאני יוצר לעצמי בדמיון שלי או בהכרה שלי, בחשיבה, בשכל שלי, בסדר? ואז היא מסתיימת באופן חזותי. אבל עוד פעם, זאת לא ראייה, זאת חשיבה חזותית. כי את התמונה לא שאבתי מבחוץ, את התמונה אני יוצר מבפנים. מה שהעיניים שלי עשו כאן, הם עשו תפקיד של אוזניים. הם שמעו מילים, רק במקום לשמוע את המילים באוזן אני קורא את המילים. אתם מבינים? אז כל ההבדל בין עין לבין אוזן שאוזן שומעת את המילים ודרך זה מנסה… כמו רדיו וטלוויזיה, כן? הרדיו מנסה לתאר לי מילולית את מה שקרה, אבל התמונה שקרתה זה דבר שהמוח שלי יוצר אותו יש מאין או יש מדיבור, לא מתמונה. אז זה תהליך של שמיעה. בסדר? תהליך של ראייה בטלוויזיה זה שהתמונה שקרתה היא עצמה עוברת לתוך ההכרה שלי, אני לא ממציא אותה. היא מוקרנת עליי מבחוץ ואני דרך העיניים מכניס אותה פנימה. זה ההבדל בין ראייה ושמיעה ממש. בסדר? בחלוקה הזאת קריאת ספר זאת שמיעה. בסדר? קריאת ספר אני קורא מילים, אני לא רואה פה את התמונה. אני קורא מילים, זה כמו לשמוע מילים, מה זה משנה אם אני שומע אותם או רואה אותם בעיניים. אני רואה מילים. לכן השמיעה זה בעצם קליטת מילים, זאת שמיעה. תרצה לקרוא לזה באוזניים או בעיניים, אבל שמיעה זאת קליטת מילים שבסופו של דבר יכול להיות שמיתרגמות בשכל שלי לתמונה, שאז אני עובר לחשיבה חזותית, אבל המקור לחשיבה הזאת הוא שמיעה. בסדר? עכשיו גם בחשיבה עצמה יש את אותה חלוקה. יכול להיות שגם בתודעה זה לא הופך לתמונה אלא נשאר באיזשהו אופן גולמי, היולי, לא דרך הצורה שלו, אלא הדבר עצמו אני ממשיך לדון בזה באופן מילולי, נקרא לזה למשל. או שלא, או שיש כאלה שאומרים שאני לא, אני ממשיך ובעצם רואה תמונות שם, זה המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד וכל התוספות שדיברנו עליהם. ההשגה, ההשגה השכלית הזאת בתכנים הנפרדים זה עדיין נקרא ראייה למרות שזה לא נעשה בעין. והאנטי-תזה של זה זה השמעה לדברי תורה והייחוד האלוקי בשמיעה, שזה מה שעושים בשמע ישראל. ראינו את זה פעם. מה ההבדל בין השגה שכלית להשמעה? מה ההבדל

[Speaker B] בין השגה שכלית להשמעה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, השגה שכלית זה ראייה. איפה ראינו את זה? בשמע ישראל ראינו את זה פה, לא? שמע ישראל זה הייחוד שבשמיעה? או שזה עוד לפני? אה, הנה בסעיף י', הייחוד בסעיף כ' במאמר הראשון כמדומני. כלומר על כן האמת המוחלטת לישראל אינה נתפסת לו בהסתכלות עליונה אלא בשמיעה פנימית כמו שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. זה הייחוד העליון שנעשה בשמיעה, דיברנו על זה כבר קצת פעם. מה בדיוק הוא מתכוון פה בחלוקה הזאת שהשמעה לדברי תורה זה בשמיעה והשגה שכלית היא לא ראות העין, אבל שימו לב, אבל זאת לא השמיעה. זאת ראייה, כן, זה לא תרגום. השורה האחרונה היא לא המסקנה של השורה הראשונה, היא האנטי-תזה שלה. והוא רוצה להעביר פה את החלוקה בין ראייה לבין שמיעה למישור החשיבה. גם כשמדברים על ראייה בתורה זאת השגה שכלית, אבל זאת השגה שכלית בצורה של ראייה. והייחוד העליון נעשה בצורה של שמיעה. מה זאת אומרת? שדבקות זו בחינת נבואה שזה עין? כן, אפשר אולי לומר שכן. אנחנו נראה בהמשך, נדבר על זה עוד רגע. זה כנראה, זו כנראה ההבחנה בין תארים חיוביים ותארים שליליים. כשאנחנו מסתכלים בראייה שכלית זה איך שהפילוסופים מסתכלים על העולם. וכשהפילוסופים מסתכלים על העולם, אז כשהם מסתכלים כביכול על האלוקות עם השכל, הם מצליחים להגיע אך ורק לתארים שליליים. וזו הראייה שכתובה בתורה, וראית את אחורי ופני לא יראו. אתה תראה, אם אתה רוצה לראות ולא לשמוע, אז אתה תראה רק את האחוריים. מה זאת אומרת? אתה יכול לראות מה אני לא, כלומר את האחור שלי, כאילו מה אני לא. אתה לא יכול לראות מה אני כן. וזה בעצם הראייה תמיד המקסימום שהיא יכולה להגיע אליה זה אל תיאור של האלוקות דרך תארים שליליים. ולא יכולים להיות תארים חיוביים, כי תארים חיוביים פירושם שראינו את האלוקות. לא יראני האדם וחי. אי אפשר לראות את האלוקות.

[Speaker B] זה לא ראייה בעין, זאת השגה שכלית.

[הרב מיכאל אברהם] לא ראייה בעין, זאת השגה שכלית,

[Speaker B] אבל לא מצוירת שום תמונה?

[הרב מיכאל אברהם] זה עוד פעם אנחנו נצטרך להגיע למה זאת נבואה, אבל לכאורה כן מצוירת איזושהי תמונה בשכל.

[Speaker B] כששומעים משהו חיובי אז זה מעין תמונה בשכל.

[הרב מיכאל אברהם] הנביאים ממש הפכו את זה לתמונה. אצלנו זה נתפס כאיזשהו משהו מופשט, אבל זה עדיין צורה של ראייה, הצורה הזאת. אחר כך אנחנו נדבר על הנביאים ושם יש איזשהן דקויות קצת יותר. אנחנו נראה בהמשך, השכלים הנפרדים. בהמשך לא לגמרי יצא לי ברור מה זה השכלים הנפרדים, אנחנו נראה פה הוא מדבר על זה בהערות לכ"ז. או שמתכוון למלאכים או שמתכוון לספירות, נדמה לי שמתכוון למלאכים. לי יותר נוח להגיד את זה על מלאכים, כי מלאכים שייכים לעולמות בריאה יצירה עשייה, עליהם אפשר לראות אותם. אם אתה מדבר על ספירות, ספירות אי אפשר לראות, גם לא בחשיבה חזותית. ספירות זה שייך לעולם האצילות, ספירות זה עולם האצילות. אבל אנחנו נראה בהמשך, אני קצת מתלבט שם, לא לגמרי ברור לי מה. אז עכשיו ההשגה השכלית באלוקות, הדבר היחיד שאפשר להגיע אליו זה תארים שליליים, לא תארים חיוביים. תראו באות כ"ח בהמשך שיש מקום שבו זה יותר חד משמעי כדי שאני רוצה לשכנע אתכם שצריך להכניס פה לדיון את עניין התארים החיוביים והשליליים, שזה מנחה הדיון פה, למרות שהוא כמעט לא מוזכר. ויש איזה מקום משהו יותר חד משמעי. פה הוא אומר באות כ"ח וכן אליהו במראה, שנרמז בו עניין ג' העולמות הוויה והפסד, אתם רואים באמצע הפסקה? לא ברעש ולא ברוח וכולי. השם שמהותו נעלם שאי אפשר שיובן ממנו ולא מתוארי השלמויות אלא בשלילות שהם בקול דממה דקה. כאן הוא מדבר בעליל על תארים שליליים. הרי הנמצא העליון הנעלם אינו נראה ולא צפוי אלא עניינו נשמע להגיון השמיעתי הנבואי. זאת אומרת כאן הוא מגדיר יותר שבעצם השמיעה זה איזשהו ניסיון להפוך את התפיסה השלילית למשהו חיובי. זאת אומרת הראייה כל מה שהיא יכולה לעשות כביכול בעולם האצילות, היא לא מכירה בעולם האצילות, היא כל מה שהיא יכולה לתפוס באלוקות זה רק באופן מה הוא לא, באופן שלילי. השמיעה זה לנסות לייצר מהתובנות האלה משהו חיובי, וזה אפשר לעשות רק עם שמיעה. למה באמת בראייה, בחשיבה חזותית מגיעים למסקנה שאין תארים חיוביים? כי הסיבה לכך היא שצורה של דבר, לראות משהו זה לראות את הצורה שלו, נכון? זה כבר דיברנו הרבה. זה לראות את הצורה שלו. אני יוצר אצלי איזושהי תמונה בתודעה. נכון? עכשיו אם היינו מבינים שאפשר לראות מאפיינים של האלוקות, בעצם לראות את האלוקות, אז זה היה אומר שהאלוקות זה איזשהו עצם שעומד מול העיניים או עיני השכל, לא משנה. וכשאני מסתכל עליו, נוצרת אצלי איזושהי תמונה. ואז התמונה שנוצרת אצלי זה ייצוג של האלוקות עצמה. אז את זה לא יכול להיות. זאת אומרת, במובן הזה, ועל זה דיברנו על זה גם כן כבר פעם או פעמיים, שכשמדברים על תיאורים של האלוקות, היחס בין התיאורים לבין האלוקות עצמה זה לא כמו יחס בין צורה לבין חומר של כל עצם אחר. ואנחנו נחזור לזה עוד מעט. כשאנחנו רואים את האלוקות, אנחנו לא… כשרואים שולחן, המראה שנוצר נמצא אצלי בתודעה, אבל אני רואה את השולחן עצמו. זאת אומרת, האינטראקציה שאני יוצר היא אינטראקציה עם השולחן עצמו. תוצאת האינטראקציה זו תמונה שנמצאת אצלי בתודעה. לא יכול להיות שקיים דבר כזה לגבי האלוקות. אין לי שום נגיעה ישירה באלוקות עצמה, ואפילו אם אני מבין שהתמונה של האלוקות שנוצרת אצלי בתודעה היא תמונה שהיא במונחים שלי, אפילו זה לא יכול להיות לגבי האלוקות. כי אם זה היה כך, אז האלוקות והעצמים היו נתפסים אותו דבר, נכון? דיברנו על זה פעם שבעצם גם בעצמים עצמם אנחנו לא תופסים הרי את הדבר עצמו אלא רק איך הוא נראה לעינינו. אז מה ההבדל בין לתפוס שולחן לבין לתפוס אלוקות? וגם באלוקות אמרנו, כן, שגם שם איך שלא יהיה אי אפשר לתפוס את הדבר עצמו אלא רק איך הוא נראה לעינינו, אז מה ההבדל? למה תמיד אומרים שאת האלוקים אי אפשר לתפוס? כנראה בגלל שכשופסים שולחן, נכון שהתמונה שנמצאת אצלי בתודעה, הצורה שלו, הצבע שלו והכל, זו תמונה במונחים שלי, זו תמונה שנמצאת רק אצלי בתודעה, אבל התמונה הזאת היא תוצאה מאינטראקציה עם השולחן עצמו. כשאני מביט עם העיניים שלי על השולחן עצמו, מה שנוצר בתודעה שלי זה הצבע שלו, הצורה שלו, כל התמונה של השולחן כמו שאני מכיר אותה. באלוקות, גם אם אני יוצר איזושהי תמונה, זה לא יכול להיות משהו שהוא תוצאה של אינטראקציה עם האלוקות עצמה. אין לי שום גישה אל האלוקות עצמה באופן ישיר. בסדר? אז לכן בעלי הגישה החזותית מגיעים למסקנה שלאלוקות אין צורה. כי הרי לא יכול להיות, אני לא יכול ליצור אינטראקציה ישירה עם האלוקות עצמה. אפילו אם אני אקבל את זה שהתמונה היא תמיד בשפה שלי, במושגים שלי, בעולם המושגים שלי, אבל זה נכון גם לגבי שולחן. אז לכן אם זה היה ככה, האלוקות והשולחן היו אותו דבר, לא היה שום הבדל ברמת הקיום שלהם או ביכולת שלי לתפוס אותם. אם אני אומר שיש הבדל ביכולת שלי לתפוס אותם, אני בעצם אומר שמהאלוקות לא ניתן לייצר תמונה. אז בעל ההיגיון החזותי כשהוא ניגש לאלוקות מה יוצא לו? לא יוצא לו כלום. זאת אומרת שום צורה חיובית, צורה זה אפיון נכון? שום אפיונים אלוקיים הם לא אפיונים חיוביים, כי אחרת יצא שהוא רואה את האלוקות, הוא עושה אינטראקציה עם האלוקות עצמה. כל מה שהוא יכול להגיד זה מה האלוקות היא לא דרך כל מיני שיקולים אחרים. זה לא שהוא רואה מה האלוקות היא לא, כן? זה ברור, הוא לא רואה מה היא לא, אלא התפיסה החזותית, התפיסה הראייתית, כל מה שהיא יכולה להגיע למסקנה זה למסקנה מה האלוקים הוא לא, כיוון שהוא לא רואה כלום, לא שהוא רואה מה האלוקים הוא לא. זה ברור מה שאני אומר? אם לא תגידו לי ואני… הטענה שלי היא שבעלי התפיסה החזותית, כלומר הפילוסופים, כשאני אומר שהתוצאה של התפיסה החזותית זה תארים שליליים או תיאורים שליליים, אני לא אומר שבעלי הגישה החזותית רואים את זה שהאלוקים הוא לא אכזר, הם לא רואים שהוא רחמן והם רואים שהוא לא אכזר, הם לא רואים את זה. הם מגיעים לזה למסקנה בשכל, גם בשכל החזותי, הם מגיעים לזה למסקנה. הנקודה היא שזה תוצאה אבל של חשיבה חזותית. כיוון שמי שעובד, מי שחושב שכל תפיסה היא תפיסה חזותית, אז הוא היה מצפה שגם באלוקות אם אני יכול לתפוס אותה אני יכול לתפוס אותה בצורה חזותית, להסתכל על האלוקים עצמו ואז תיווצר אצלי בתודעה תמונה שהיא במונחים של השפה שלי אבל תוצאה של אינטראקציה עם האלוקות עצמה. זה מנגנון הראייה. אז גם מנגנון הראייה השכלית עובד באותה צורה שעובד מנגנון הראייה של העיניים. השכל יוצר אינטראקציה עם הדבר עצמו ומעבד את זה במונחים של השפה שלו עצמו. בסדר? אבל הרי זה לא יכול להיות, וזה כולם מסכימים, שאת האלוקות אני לא יכול לתפוס כמו שולחן. לכן התוצאה של החשיבה החזותית היא גישה של תארים שליליים. לא שאת התארים השליליים אני תופס באופן חזותי. מי שחושב שאפשר לתפוס רק באופן חזותי, שלא מכיר באופן התפיסה השמיעתי, כל מה שיכול להגיע אליו ביחס לאלוקות זה תארים שליליים. לעומת זאת בעל התפיסה השמיעתית אומר שאני יכול. הוא עוזר לי לגלות את הלוגוס שמונח מאחוריו. ודרכו אני מאזין למה שעומד מאחוריו, ובמובן הזה כן אפשר לתפוס את האלוקות, לפחות איזשהו ייצוג שלה, את עולם האצילות. ואז אני אומר במובן הזה אני כן יכול, נכון שתמונה מזה לא נוצרת, כי לא יראני אדם וחי, נכון? תמונה לא נוצרת, אף אחד לא יכול ליצור תמונה. אבל, אבל זה עוד לא אומר שאי אפשר לתפוס את האלוקות. בעלי הגישה החזותית אומרים טוב, אם אי אפשר לתפוס אלוקות אז אם אי אפשר ליצור תמונה אז אין דרך לתפוס את האלוקות. כאן נתקע פלוטינוס, נכון? שדיברנו על האסתטיקה החזותית. אז מה, איפה נתקע פלוטינוס? פלוטינוס הבין שיש איזשהו דבר מעבר לאידאות, או דון יהודה אברבנאל. אבל הוא אמר טוב, אבל זה דבר לא נגיש ואין לנו מה לעשות איתו. למה? הוא הבין ברמה התיאולוגית, הוא היה פילוסוף. ברמה התיאולוגית הוא הבין שיש איזה בורא שהוא מעבר לכל התמונות שאנחנו רואים. אבל הוא עדיין לא הגיע לתפיסה השמיעתית של הנזיר במובן הזה שהוא אומר טוב, אם זה כך אז אין שום גישה אליו באופן ישיר. כי הוא לא הכיר באופן הגישה השמיעתית. האופן הזה לא קיים מבחינתו. זה הפילוסוף. הפילוסוף לא מכיר באופן הגישה השמיעתית. גם אם הוא מכיר בזה שיש אלוקות, אבל הוא לא מכיר באופן של לגשת אליה. זאת אומרת שכל אמצעי הגישה אצלו הם תמיד אמצעי גישה חזותיים. הוא צריך לראות אותו או בעיניים, כן? זה כל שורשה של העבודה זרה. מה זה עבודה זרה? הניסיון להמחיש את האלוקות שיהיה אפשר לראות אותה. מה זה חטא העגל? חטא העגל זה הניסיון לגשם את האלוקות, לעשות אותה משהו שיהיה אפשר לראות אותו. למה? כי אנשים מאבדים את האמונה שיש צורת אינטראקציה אחרת עם דברים. אפשר גם להאזין. זה גם כן איזושהי אינטראקציה עם הדבר עצמו. והם מתחילים להרגיש שרגע, אם אני לא, אפילו אם הוא קיים, אם אני לא יכול ליצור איתו איזושהי אינטראקציה חזותית, אז אין שום דרך ליצור איתו אינטראקציה. אז מבחינתי הוא לא קיים. מה שאני לא רואה לא קיים. או במובן העמוק יותר, זאת אומרת, אני יכול להאמין תיאורטית פילוסופית שיש אלוקות, אבל זה לא אומר לגבי כלום, אין לי שום דרך לתפוס אותה. במקרה הטוב, רק באופן של תארים שליליים. אז באה הקבלה אומרת לא, יש לי דרך חיובית לתפוס אותה, את האלוקות. יש דרך חיובית. נכון זה לא דרך תמונות, זה דרך שמיעה. ולכן את עולם האצילות, שזה כביכול התמונות של האלוקות או התארים של האלוקות, זה דבר שבקבלה לא יכול להיות מתואר על ידי צורות או על ידי ראייה. זה לא מראה, עולם האצילות. זאת איזושהי תפיסה שמיעתית אבל דרכה אנחנו מגיעים לאיזשהו תיאור חיובי של האלוקות, לא תיאור שלילי. בסדר? ולכן בקבלה יש תארים חיוביים. כי בקבלה המובן של המושג תארים הוא לא כמו בהקשר של הפילוסופיה החזותית. הקבלה גם היא מסכימה שתארים במובן של הפילוסופיה אין לאלוקות, תארים חיוביים. רק מה שהיא חולקת עם הפילוסופיה זה שישנו, ישנו אופן תפיסה אחר. ישנו אופן אינטראקציה אחר עם דברים שהוא לא דרך התפיסה החזותית. ולכן אני יכול לתאר דברים באופן חיובי לא דרך הראייה שלהם אלא דרך דיבור עליהם. כשאני לומד קבלה אז אני מדבר על כל מיני דברים. על עולם כזה, על פרצוף כזה, על אור כזה, על דיקנא, על כל מיני דברים, אני אפילו איברים של אדם מדברים עליהם שם. אבל ברור לכולם שזה לא מייצג שום תמונה, זה פשוט מונחים שמשמשים אותי בדיבור. זה לא דברים שמייצגים איזה שהם איברים ממש, איברים כמו שאני רואה אצל בן אדם. אז לכן זה בדיוק התוכן של הקבלה שבאיזשהו מקום נתפסת כעבודה זרה אצל אלה שנמצאים מחוץ לעולם הזה. כי הם מבינים מה זאת אומרת, אם אתה מדבר על יד אז אתה מתכוון ליד, למשהו ש… זה לא יכול להיות, זו עבודה זרה. הקבלה כל מה שהיא טוענת זה שישנו אופן אחר לתאר דברים. שכשאיני מדבר על תארים של משהו, זה לא בהכרח תארים חזותיים. זה לא בהכרח תמונה שנוצרת אצלי. לפעמים זה תוצאה של איזושהי תפיסה אחרת. כמו משל? לא, זה לא משל. זה תפיסה שזה… זה מעין משל. זה מעין משל, אבל זה לא משל עצמו. זה לא בדיוק משל. כבר דיברנו על זה כשדיברנו פה באות ג' בתחילת המאמר הזה. אז דיברנו על זה שהצורה של השולחן היא כאילו משל לשולחן עצמו, נכון? אין לי שום דרך להגיע לשולחן עצמו. הצורה, הצבע והכול זה בעצם המשל שדרכו אני תופס את השולחן עצמו. במובן הזה עולם האצילות הוא לא משל, נכון שזה מעין משל כזה. משל מצד אחד פחות ישיר מאשר הקשר בין צורה לבין חומר בעצמים, אבל מצד שני יש יותר קשר מאשר בסתם משל. משל יכול להיות משל מקרי. יש איזשהו דמיון בסיפור הזה לעיקרון שאותו אני רוצה ללמד אותך שהוא בכלל אחר, זאת אומרת, זה לפעמים אפילו העיקרון עצמו לא מופיע פה אלא זה רק מזכיר אותו, מציג אותו בצורה טובה, אבל אין שום קשר מהותי בין המשל לבין הנמשל. האצילות, האלוקות מתלבשת בתוכו בצורה של איהו וגרמוהי חד. זאת אומרת, זה לא איזשהו משל במובן המנתק. זה נכון שזה משל במובן שאני לא יכול לעסוק באלוקות עצמה. אבל זה לא משל במובן המנתק, במובן שאומר טוב, בוא נעסוק בדברים שהם כאילו אלוקות אבל הם בעצם לא. לא, אנחנו עוסקים בדברים שהם ממש אלוקות. ויש להם איזה קשר לאלוקות, יש עליהם קשר כמו גוף לנשמה.

[Speaker B] אולי בסיני לא היה יותר קשר מוחשי? זה קצת גם במעמד הר סיני. גם ראו את הקולות, גם שמעו את הקול.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה תלוי איך אתה מפרש את האירועים שקרו שמה, בדרך כלל הפרשנות המקובלת היא שזה כן היה. אולי זה היה איזה חיזיון, אולי זה משהו רוחני, אבל כרגע אנחנו מנסים קשר עם האלוקים הזה. זאת אומרת, מה לא מוחשי? איך מה היה שם? אולי שם היינו במצב של התפרשות, אני לא יודע איך לתאר את זה, שתפסו את המצב הזה. אולי אתה יכול לומר, הפשט פשוט לעבור את הטקסט, אתה יכול לומר הנה אלוהיך ישראל, לא, העגל עכשיו הוא האלוקים. זה לא נתפס אפילו בשם כאלוקות כי זה כבר מוגשם מדי, או תיאור מוגשם מדי של מה שקרה שם. הם רצו כנראה משהו יותר שאפשר שתהיה לעיניים תפיסה בו, משהו מוחשי יותר ברור של האלוקות, שהם לא הצליחו להחזיק מעמד בקשר הישיר אל האלוקות. הקשר הישיר הוא דבר מאוד דק, קשה מאוד לחיות איתו.

[Speaker B] מה זאת אומרת תפיסה של עובדי אלילים?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע אם נמצא את ההסתכלות המדויקת, נראה לי שהעובדי אלילים זה מגיע ליכולת תפיסה אולי אפילו יותר גבוהה במובנים מסוימים משלנו. הם רוצים לראות, אבל הם מבינים שיש את מה לראות. אנחנו לא עובדים לאבנים בגלל שאנחנו בכלל חושבים שאבן זה אבן, זה פשוט מה שאנחנו רואים זה אבן. העובדי אלילים הם מבינים שגם מאחורי האבן יש נר"נ. גם מאחורי האבן יש עולמות רוחניים. במובן הזה יש להם אינטואיציה רוחנית עמוקה הרבה יותר משלנו, תופסים יותר טוב, יותר מוחשי את המימד הרוחני, ולכן הם עובדים לאבן. כי הם מבינים שגם באבן זה בעצם מייצג של עולמות רוחניים. אז יש פה באיזשהו מקום תפיסה רוחנית חזקה יותר. נראה לי שזה מאוד ברור. יש עולמות שאנחנו היום הרבה אנשים קוראים להם פרימיטיביים, דיברנו על זה טיפה בפטיש, שבהם השדים וכל התופעות המיסטיות האלה זה חלק מהוויית החיים. זאת אומרת יש, יש שדים ורוחות ומזיקים ומזיקות ומזיקים ודיבוקים וכל מיני דברים כאלה, וזה חלק מהוויית החיים. מדברים איתך על זה כמו שאני פוגש את השכן שלי וראו אותו או שהוא עשה, היה לו מזיק כזה או אני לא יודע מה. אז בדרך כלל אנחנו נוטים לפטור את זה כאיזה שהם הזיות פסיכולוגיות. נדמה לי שחלק גדול מהדברים האלה זה לא בדיוק כך. חלק גדול מהדברים האלה זה תוצאה שבאמת אנחנו חיים בעולם נמוך מדי. אנחנו חיים בעולם שבו מבחינתנו הדברים האלה לא קיימים, אנחנו לא מצליחים להרגיש בקיומם. החושים שלנו, החושים הרוחניים שלנו, הם קהו כבר, אנחנו לא יכולים לתפוס את זה. ובמקום שבו הפרימיטיביות שולטת, נקרא לזה פרימיטיביות במובן החיובי, אז יש אותם חושים, חושי תפיסה רוחניים שעדיין קיימים. הם עוד לא קהו עם כל המנגנונים המדעיים המתוחכמים, עם כל התפיסה המודרנית הזאת שבעצם באיזשהו מקום מחתה את היכולת הרוחנית של האדם. לכן כל התפיסה הרוחנית שיש היום זה תוצאה מזה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים ליצור קשר עם מימדים רוחניים של ההוויה. אז לכן כל מיני שרלטנים יכולים לעשות פה מה שהם רוצים, להמציא כל מיני תקשורים וכל מיני שטויות וכל אחד הולך אחריהם כי, או הרבה מהם לפחות אני מניח הם שרלטנים, בגלל שהיום אין לנו שום דרך לדעת, זה לא מהעולם שלנו. אנחנו לא מבינים שיש משהו כזה ומנסים למצוא קשר אליו. אז כל מכשף שעוטף את הראש שלו ועושה את עצמו קדוש ועכשיו מחלק מים קדושים, ישר כולם עומדים אליו בתור, עומדים לפניו בתור. וזה גם בכלל בעולם המערבי, לא רק אצלנו זה ככה. בגלל שאיכשהו התרבות המערבית מחתה את החושים הרוחניים, פשוט אין לך שום גישה לדברים האלה. ברגע שאין לך גישה אתה גם לא יכול להפריד בין שרלטנים ללא שרלטנים. פעם, בעולם של פעם, היה יותר ברור מי שרלטן ומי לא שרלטן, כי לאנשים עצמם גם הייתה איזושהי תפיסה בדברים האלה אז לא יכולת לגמרי למכור לוקשים. תמיד היו

[Speaker C] בדיקות. מה היו הבדיקות? אתה יכול להביא לעשות בדיקות?

[הרב מיכאל אברהם] לא שאין שרלטנים, אני אומר שישנה יותר דרך לבדוק אותם. ברור, לא שאין בדיקות כדי לדעת אם באמת זה נכון או שהוא שרלטן. אבל עדיין המושגים האלה שייכים ל… היעלמות הנבואה מתוכנו זה איזשהו תהליך שיש לו השלכות הרבה יותר רחבות מאשר רק שאין נבואה. אנחנו היום בכלל לא ביכולת לתפוס דברים רוחניים, ואנחנו מבחינה זו מדרדרים עד עפר. תבינו, אנחנו לא יותר מודרניים, אנחנו הרבה יותר פרימיטיביים. לפרימיטיביים יש יכולות שלנו אין. כל מיני אנשים שכל מיני חוכמות עתיקות, שהיום תופסים כל מיני חוכמות עתיקות בכל מיני מקומות. אולי לא, ואולי כן, אני חושב שזה כן אמיתי בחלקו, פשוט גם חלק מן המקרים יכול להיות שזה באמת סתם שרלטנות. וחלק מזה זה איזושהי יכולת שהשתמרה לתפוס דברים רוחניים שעוד לא הספיקה להתקלקל על ידי התפיסה המודרנית, התפיסה המדעית שאומרת טוב, כל השדים וכל זה זה אנתרופיה.

[Speaker C] אבל איך איך תסביר? כל האנשים החכמים אומרים אותו דבר. כלומר, אנשים חכמים זה לא קורה להם, זה

[הרב מיכאל אברהם] אנשים לא חכמים.

[Speaker C] כאילו, מי שבאמת תראה שהוא כן לא יודע…

[הרב מיכאל אברהם] מי שאתה מחליט שהוא חכם לאור אמות המידה המערביות שלך, אז באמת אותו חכם באמת לא רואה שום דבר כי הוא חכם במובן המערבי. וזאת בדיוק הנקודה. השאלה אם זה באמת הפרמטר לחכם או הפרמטר היחיד לחכם. יש סוג מסוים של חוכמה, אבל נדמה לי שיש סוג מסוים של חוכמה שרק הולך ופוחת.

[Speaker C] לספור עד עשר הוא לא ידע, אבל איזה פוסט דוקטורט הוא עשה, כי זה דווקא קורה לאנשים שלא מסוגלים לספור עד עשר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הרבה פעמים זה שני סוגי חוכמה שמוציאים אחד את השני. ברגע שיש לך את זה אתה אוטומטית נהיה חלש בזה. וכשיש לך את זה אתה נהיה חלש בהוא. ולכן באמת בעולם שבו התופעות הרוחניות הן חזקות, הן חלק מן העולם, אז היכולת החשיבה המודרנית, המדעית, המערבית היא חלשה בעולמות האלה. אין להם הישגים מדעיים, הישגים טכנולוגיים, כי זה שני סוגי חשיבה שמוציאים אחד את השני. אם אתה תופס את הדבר עצמו אתה לא עוסק בתארים שלו, אתה יודע מהו. מי שלא תופס את הדבר עצמו מנסה לתאר אותו דרך כל מיני כללים. נכון, כמו בלימוד שפה. בלימוד שפה, אז כשאתה יושב באולפן אתה לומד כל מיני כללים איך מתנהלת השפה. מי שנולד פה לא צריך כללים, הוא יודע בדיוק את השפה, הוא מבין אותה, את השפה עצמה. נכון? אז מי יותר חכם? אז בעינייך יותר חכם זה שיודע לשון עם כל הכללים עד הסוף. ובעיניי יותר חכם זה מי שיודע את הדבר עצמו ולא צריך כללים.

[Speaker C] לא, כי יש

[הרב מיכאל אברהם] לו כללים אבל הוא לא מודע להם. מה? יש לו כללים אבל הוא לא מודע להם. מה פתאום? שום כללים. הכללים זה ניסיון קירוב. עובדה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אף אחד

[Speaker C] עוד לא מצא

[הרב מיכאל אברהם] כללים ללא יוצא מן הכלל.

[Speaker C] הכללים זה צורות קירוב. הוא לא עובד עם כללים בכלל, זה צורת עבודה אחרת לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] הוא בכלל לא עובד עם כללים, הוא מבין בדבר עצמו. אז הדבר קודם לכללים? לא, הדבר לא נוצר מהכללים.

[Speaker C] הדבר לא נוצר מהכללים, הכללים נוצרים מהדבר.

[הרב מיכאל אברהם] הכללים זה הצורה של הדבר, והדבר זה הדבר עצמו שהוא בעל הצורה. אני יכול לקבוע חוקי לשון? אתה לא יכול לקבוע, אתה רואה חוקי לשון. אתה לא רואה, שומע חוקי לשון. אבל חוקי לשון לא במובן של חוקים מחייבים, דגש פתח וכל מיני דברים כאלה. אתה מבין מה הצליל הנכון פה, אתה יש לך איזושהי אינטואיציה ברורה. האינטואיציה הזאת זה לא אוסף של כללים שאתה לא יודע לנסח אותם. זה לא אוסף של כללים בכלל, לא שאתה רק לא יודע לנסח אותם. כל מי שמנסה לנסח כללים, עובדה שהוא מפספס, עובדה שתמיד יש יוצא מן הכלל. כי הכללים הם תמיד קירוב ללשון, לא הלשון עצמה. תסביר למה הם יוצאים מן הכלל. אה? תסביר למה הם יוצאים מן הכלל כי יש כללים אחרים. לא, לא יסביר למה הם יוצאים מן הכלל, זה חלק גדול מן המקרה. יש יוצא מן הכלל. אותו דבר פה כשאני מסתכל על תופעות טבעיות, אז אני יכול לתפוס טוב, זה השיא וקטיא. יש פה שד בבית הזה שבגללו הבית הזה מתפורר לאט לאט שאף אחד לא גר בו. בבא קמא? הפרק שמה בבבא קמא. אז זה שיא וקטיא, יש פה איזשהו שד שמפורר את הבית. מי שלא רואה את זה, אז מתחיל לחפש את כללי הפעולה של תהליכי התפוררות. ואז הוא מגיע לכללים פיזיקליים מאוד מתוחכמים, והוא באמת נהיה חכם יותר במובן הצורני, במובן של לתפוס את הדבר מבחוץ, אבל כל זה רק בגלל שהוא פחות חכם במובן הפנימי. אז הוא חייב כמו עיוור לפתח טוב את חוש השמיעה שלו כדי לפצות על חוסר היכולת של הראייה.

[Speaker C] אבל מי שיודע את הדבר עצמו לא צריך את כל כללי הפיזיקה, הוא יודע מה קורה. אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו בגלל שאנחנו כאילו יודעים נגיד שזה קיים ואנחנו לא לומדים מבחוץ, אנחנו לא יכולים להגיד שזה אמת באמת. אנחנו לא יכולים להגיד שזה אמת כי אנחנו לא נמצאים בעולם הזה בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] שבאמת המדע מתקדם, אז המדע אומר טוב, אז בוא נבדוק את זה על תופעות אחרות. אין אינדיקציה לדעת אם באמת האלקטרון הוא ככה או ככה. אני אעשה ניסוי כזה ואנסה לשלול כל מיני דברים. אז הגעתי לתארים השליליים, נכון? מה עושה המדע? המדע שולל כל מיני תזות, הוא לא יכול להוכיח תזות, הוא יכול רק לשלול תזות, נכון? אם יש תיאוריה שכל העורבים הם שחורים, אי אפשר להוכיח אותה. אפשר רק להביא עורב אחד לבן ולשלול אותה. למה? כי זה תמיד צורת עבודה שלילית הצורה המדעית. אתה לא יכול לדעת מה הדבר, אתה יכול לדעת מה הוא לא. כל תיאוריה מדעית זה תיאור מה העולם הוא לא, לא מה העולם הוא כן, בהבנה האמיתית. כשאתה אומר שהעולם פועל לפי חוק כזה וכזה, זה בעצם קיצור לומר שהעולם לא פועל לפי כל מיני חוקים שהם שונים מן החוק הזה. אבל את החוק הזה עצמו אף פעם לא ראיתי, רק דרך כל מיני חוקים אחרים שללתי את כל האופציות האחרות, וזה בינתיים עמד בכל המבחנים. אז זה לא שראיתי שיש חוק כזה וכזה, אלא זה עמד בכל המבחנים, זאת אומרת זה עוד לא נשלל. אתם מבינים? זה בדיוק אופן הפעולה החזותי שמגיע לתארים שליליים. זה בדיוק אותו דבר. לכן כל התפיסה המדעית זאת תפיסה חזותית של תארים שליליים. בעולם המלאכותי לבנות מטוסים הם יודעים פחות טוב. למה? כי הם לא ראו בחיים שלהם מטוס, מאיפה הם ידעו לבנות מטוס? הם מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו איך בנוי העולם, כמו שהוא באמת. אבל בשביל להשיג הישגים טכנולוגיים אתה צריך לקחת את מה שקורה בעולם, להבין את החוק, לא את הדבר עצמו. לנסח חוק וליישם אותו על מציאות שלא קורה בעולם, על אווירון. הם לא ראו אווירון, הם לא יודעים מה זה. אז מי שיש לו את הכללים האלה והוא טוב במחשבה של כללים במחשבה המדעית, אז הוא יכול את הכללים האלה גם לממש על מציאויות שכרגע אין, ליצור מציאויות אחרות. אז הוא בונה מטוסים, טילים, פצצות, מחשבים ולייזרים וכולי. ומי שלא, הוא מתעסק עם מה שיש, הוא לא מנסה לבנות דברים אחרים. מה שיש הוא מבין אותו באופן ישיר, הוא מבין מצוין.

[Speaker C] הוא רוצה להוריד גשם והוא

[הרב מיכאל אברהם] מוריד גשם והוא יכול לעשות… הנקודה הוא לא מוריד גשם באופן מלאכותי, אבל הוא מבין הרבה יותר טוב ממך למה יורד גשם כשהוא רואה גשם.

[Speaker C] והוא עכשיו אומר טוב עכשיו ירד גשם ורוקדים ורוקדים ולא יורד גשם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא סתם, לא דיברתי על הרוקדים האלה, דיברתי

[Speaker C] על אלה שמבינים באמת, לא

[הרב מיכאל אברהם] על אלה שחושבים שהם מבינים. כי דיברנו על העולם הפרימיטיבי. לא, לא אמרתי שכל פרימיטיבי הוא גאון. אמרתי שבעולם הפרימיטיבי ישנה סוג מסוים של גאונות שאצלנו אין, או של תפיסה יותר נכונה שאצלנו אין. והתפיסה הזאת שוללת את התפיסה המדעית, זה לא במקרה שהם לא היו מתקדמים במובן המדעי טכנולוגי. וגם אצלנו הפוך זה נכון, למה אצלנו כולם הולכים לערבות קזחסטן כדי למצוא כל מיני חכמים מיסטיים?

[Speaker B] אתם מוצאים? אה?

[הרב מיכאל אברהם] מוצאים? כן. למה? או לא משנה, אפשר גם לערבות ירושלים ללכת, גם שם יש כל מיני כאלה. למה הולכים למקומות כאלה? כי במקומות האלה עדיין לא התפתחה התפיסה המערבית שמוחקת את היכולות האלה. ושם הן נשארו, זה הכל. ומי שחי בעולם המערבי מרגיש שאין לו שום נגישות לדברים עצמם. הוא יודע לתאר את כולם מבחוץ בצורה מופלאה והוא יודע לבנות מטוסים, אבל הוא לא מבין מה הולך פה, למה ציפור עפה? למה דברים קורים? הוא לא, אין לו שום גישה לדבר עצמו, יש לו כל מיני תיאוריות ששללו כל מיני אפשרויות אחרות. הוא עבד בצורה של תארים שליליים. אבל הוא לא, מה קורה? אני לא מבין את הדבר עצמו באופן חיובי. אני רוצה להבין אותו, לא להבין מה הוא לא, להבין מה הוא כן. אה? זה לא

[Speaker B] יכול להתהפך מנסים לעבור לעולם פרימיטיבי?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שכן, בסך הכל יש בנו איזושהי יכולת פרימיטיבית, רק היא מכוסה. ולכן כשאנחנו נפגשים עם יכולות פרימיטיביות כאלה אנחנו יכולים לקנות אותם. אדם כן יכול איכשהו לגלות בתוך עצמו את היכולות האלה, רק המחשבה המערבית המודרנית הזאת אוטמת אותם, היא לא נותנת להם לבוא לידי ביטוי. גם בהלכה זה ככה, כשאנחנו לומדים תורה אנחנו גם לומדים ככה. למה הראשונים לא נכנסו לכל ההגדרות הרבי חיים'יות הלמדניות המתוחכמות האלה? כי הם ראו בדיוק מה קורה ומה הם צריכים את רבי חיים? הם ידעו בדיוק מה קורה פה. מה זאת אומרת? זה בגלל שזה ככה ולכן ההלכה היא ככה, נקודה.

[Speaker B] מה הבעיה?

[הרב מיכאל אברהם] הכל ברור. רק אנחנו חיים בערפל, לא מצליחים לתפוס את הדבר עצמו. אנחנו מתחילים לעבוד כמו מדענים. מתחילים לארגן קונסטרוקציות תיאורטיות ולבחון אותם באופן שלילי. זאת אומרת בוא נבנה תיאוריה, נגיד שתפיסה אסור לתפוס בגלל שהמוציא מחברו עליו הראיה זה פסק וודאי. או, אז יש לנו תיאוריה. עכשיו בוא נבחן אותה, נראה. אז בוא נראה בסיטואציות שבהן הפסק הזה הוא לא וודאי, האם גם שמה אי אפשר לתפוס או שכן אפשר לתפוס? אז לפעמים אנחנו פוסלים תיאוריה כי מצאנו דוגמא שהיא לא כזאת. אתם מבינים? כל האפשרויות שלנו להתייחס הם תמיד שליליות. התיאוריה שתישאר זאת תיאוריה לא שהושרה אלא שלא נפסלה, מבינים את ההבדל? התיאוריה שתישאר זאת תיאוריה שלא נפסלה, לא תיאוריה שהושרה. הדרך לאשר תיאוריה היא ישירה, שמיעתית, אני לדעת מה היא אומרת, לא לבחון אותה על כל מיני דברים ולנסות לשלול אותה.

[Speaker B] זה כאילו צריך לכבות את השכל ולהפעיל יותר את הרגש?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, מהרגש אל השמיעתי. כן. מה ההגדרה של התיאוריה החיובית הזאת של הראשונים? לא ראיתי כאילו תיאור חיובי במובן שלנו. מה זאת אומרת? לא במובן שלנו של תיאור תמונתי,

[Speaker B] אלא תיאור חיובי.

[הרב מיכאל אברהם] כשאתה קורא ספרות קבלית יש שם דיקנא והוא מוריד שפע לזה והוא הולך לשם והוא הולך לפה.

[Speaker B] אבל בקבלה זה לא משהו חיובי?

[הרב מיכאל אברהם] אה? אתה נעזר בראייה חזותית, אבל זה ברור שזה לא בא לתאר את הכאן. אתה נעזר כי אתה צריך איזה אלונקה, אתה במגבלות שלך אין לך ברירה, לכן גם משתמשים בשפות האלה. אבל למעשה אתה מדבר על דברים אחרים.

[Speaker B] ואתה לא יכול להגיד בדיוק על מה אתה מדבר? על…

[הרב מיכאל אברהם] וזה בדיוק השאלה, באיזה מובן על מה אני מדבר? להצביע עליו זה עוד פעם ראייה חזותית ואין דבר כזה. אז מה זה אומר חיובי? זאת תובנה אחרת לגמרי. אני חושב שמי שקצת למד את הדברים האלה יודע, לי לפחות זה ברור שזה ככה. פשוט תובנה אחרת. אתה מרגיש שאתה מבין את זה גם ככה, גם בלי שאתה לא מדבר על תמונות. אחד הפלאים הגדולים זה שקצת התחלתי לעסוק בדברים האלה, אחד הפלאים הגדולים זה שאני הייתי בטוח שזה יהיה מין מתמטיקה כזאת, זה לא יגיד לי כלום. אני אשנן מושגים ואני אדע שזה חייב להיות קשור לזה והוא חייב להיות קשור לזה, ואני אלמד כל מיני טכניקות איך בדיוק מנפחים את זה, איך פורכים, איך מקשים קושיות ועושים מניפולציות ואני אמצא איזשהו עולם שהוא לגמרי עבר לי, אבל הוא נהיה שלם ככל האפשר. ולא, זה לא ככה. פתאום אתה מתחיל להרגיש שזה אומר לך משהו, המושגים האלה, ואתה מבין בעצם משהו מהדברים האלה. וזה דבר שקשה מאוד לתאר אותו, אבל די ברור למה קשה לתאר אותו. קשה לתאר אותו כי כל תיאור יהיה במונחים חזותיים, אבל עובדה שמי שמתעסק בדברים האלה מגיע כן לאיזושהי תובנה למרות שאין לו תמונה מול העיניים. התמונה עוזרת לפעמים, קנא, אתה חושב לפעמים

[Speaker C] על קנא כאן, אבל

[הרב מיכאל אברהם] אתה מהר מאוד מפסיק לחשוב ככה, זה לא עוזר הרבה.

[Speaker C] וגם מי אמר שהעולם הזה באמת אמיתי, הוא לא באמת המצאה.

[הרב מיכאל אברהם] הקבלה אומרת את זה. אם אתה לא מקבל, אז אולי לא. אני מקבל, זה בסדר.

[Speaker C] אצל הרמב"ן כבר התעורר בו משהו שזה ככה, כאילו לא התעורר, לא יודע קצת, מי אמר שהוא צודק? בסדר, וגם הרמ"ק אומר את זה. מי אמר שזה עצמו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, הרמ"ק אמר זה מעצמו. זה תלוי לאיזה שלב של הקבלה אנחנו מתייחסים, ובואו אני חושב שכדאי להשאיר את זה ליותר מאוחר. זה תלוי באיזה שלב יש קבלה שמיוחסת כבר לאדם הראשון, אברהם אבינו, או רבי נחוניא בן הקנה, רבי שמעון בר יוחאי, והארי זה בסך הכל עוד קומה בשרשרת הזאת. את הארי אתה יכול מהר מאוד לראות למה הוא נכון, כי הוא מסביר כל מיני דברים שלפניו אף אחד לא הבין. אז ברור לגמרי שזאת בעצם הכוונה האמיתית של ספר הזוהר וספר הבהיר וההיכלות וכל הדברים האחרים. כי בלעדיו עובדה שלא מבינים את זה, אז אתה רואה שיש שם איזשהו הסבר אמיתי לדברים. אז זה האישור למה הארי נכון. עכשיו, למה הם נכונים? זה כבר אתה מאמין, בזה אתה צריך להאמין. נכונים? כן, גם הם נכונים.

[Speaker B] טוב, השמיעה פה היא משהו מאוד… השמיעה זה התהליך השכלי נטו, כאילו הפעלת היגיון לא חזותי אבל…

[הרב מיכאל אברהם] לא היגיון, היגיון זה מילה לא נראה לי לא לגמרי מתאימה פה. היגיון זה שם לשכל המנתח, נדמה לי שלא על זה מדובר פה. אינטואיציה? כן, בדיוק, איזשהו סוג אחר להשיג תובנות, לא דרך ניתוח מדעי אלא להרגיש. אני חושב שזה לא נשמע לכם נורא מיסטי, כשאתם שומעים סברה נכונה, אז כל אחד מכם מרגיש הסברה הזאת היא נכונה. לא בגלל שהיא מתאימה לברייתא הזאת ולקושיה הזאת ולתירוצים שיש שם, אתה מרגיש הסברה הזאת היא נכונה. ההרגשה הזאת זה היגיון שמעי. זה הגיוני?

[Speaker B] וזהו, איך מפתחים את זה?

[הרב מיכאל אברהם] מפתחים דרך לימוד תורה. לימוד תורה זה הכלי המרכזי לפיתוח של היגיון שמעי. נכון. אבל כמובן שלצורך זה, ובזה אנחנו מדברים…

[Speaker B] היגיון שמעי נכון של התורה, זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אם אתה מאמין שהתורה הזאת נתנה אותה בורא עולם, אז אני מניח שזה גם ההיגיון השמעי הנכון.

[Speaker B] אם אתה לא מאמין בזה, אז לא.

[הרב מיכאל אברהם] זה ההיגיון השמעי הנכון של לימוד תורה שאני אדע להגיע לסברה נכונה. לא, לא, לא, בפירוש לא. בפירוש לא. אם אתה מפתח היגיון שמעי נכון אז הוא נכון בכל מקום. אלה כלים. כשאתה תופס נכון את התורה ויש לך סברות נכונות לגבי התורה, יש לך סברות נכונות גם לגבי כל הדברים האחרים. זה יסוד העניין של מה שמכנים הרבה פעמים דעת תורה. מי שאומר סברות נכונות בתורה, אז יש משקל רב לדבריו גם בתחומים אחרים. בסדר, כמה משקל וזה, זה דיונים אחרים, אבל יש לזה משקל ללא ספק. המשקל נובע בדיוק מזה שכשאתה בונה את הכלים באופן נכון, הכלים האלה ישימים לתחומים שהם גם מחוץ לתורה. והתורה עצמה, מה זה תורה? תורה עוסקת בעולם. זה שמישהו מזיק למישהו, התוצאה הדינית היא כזאת וכזאת. מונחת פה איזושהי הבנה במהותו של נזק, ומה זה נזק. נזק זה פעולה בין אנשים, נזק זה פעולה שקורה בעולם. אז אתה לומד לראות אותה יותר נכון. וזה לא רק באופן עקיף, זה קורה באופן ישיר. התורה עוסקת בסך הכל בתופעות שקורות בעולם, היא לא עוסקת בתופעות מנותקות.

[Speaker C] במשפטים זה לא יקרה? מה? במשפטים זה לא יקרה? מי שעוסק במשפטים זה לא יקרה לו?

[הרב מיכאל אברהם] לא. משפטים זה בדיוק להוציא את הנשמה מהדברים ולעסוק בכללים. וזאת הנקודה. אין תובנה נכונה במשפטים. תובנה נכונה למה? אתה לא…

[Speaker B] היו באותם פרימיטיביים? מה? היו באותם פרימיטיביים?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. למה תורה ניתנה רק אחרי אלפיים שנה? כי היו שלבים שלא היה צריך אותה. האבות גילו את התורה בעולם, כי זה היה ברור להם. תסתכל על העולם ותראה, זה הכל, בשביל מה צריך לתת להם תורה?

[Speaker B] האבות… מה? וגם היום פרימיטיביים?

[הרב מיכאל אברהם] וכל המצב היה אחר. מה זאת אומרת האבות? האבות הביאו את זה למימוש, אבל כל הוורטים האלה ששם אברהם מתווכח עם אבימלך במחלוקת רבי עקיבא איגר וקצות, אז אפשר. לקחת את זה יותר ברצינות או פחות ברצינות, אבל יש גם חז"לים כאלה, והחז"לים האלה באים לבטא שגם פרעה תפס את המציאות הרוחנית, הוא בחר ברע. זאת אומרת, כל העולם כולו היה באיזשהו מצב שהמציאות הרוחנית הייתה יותר נגישה אליו. אצלנו היום הדרך שלנו לגשת לזה היא דרך לימוד תורה. ב-2000 השנים הראשונות של העולם לא היה צריך את זה, זה מה שנקרא עולם התוהו.

[Speaker B] גם היום זה דרך לימוד תורה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker B] כאילו לא בהודו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי שהם מגיעים למלוא התפיסה, אמרתי שיש שם דברים שאנחנו לא מגיעים אליהם. אנחנו כעולם מערבי לא מגיעים אליהם, זה עוד לא אומר שהם שומרים שבת ושמים ציצית. אני אומר שמגיעים לאיזשהי הבנה על העולם? בהחלט נכון. יש, סיפרתי לכם על רבי שבתי דונולו הרופא, נכון? הזכרתי את זה פעם. שהוא בפירוש לספר יצירה, ספר תחכמוני זה נקרא, מודפס, בכל ספר יצירה מודפס הפירוש, אז בהקדמה לספר הזה הוא מספר שהוא היה פעם, הוא לא הבין מה הולך עם כל הספרים האלה, ספרי קבלה. והוא פגש איזה חכם פרסי או הודי גוי, שלימד אותו את כל הדברים ומאז הוא הבין. והוא חזר חזרה והתחיל וכתב פירוש על ספר יצירה והוא עכשיו מקובל. וההבנות שלו הם מאותו חכם פרסי גוי. החכם הפרסי הגוי, עכשיו מה הוא לא, אני לא חושב שכל האינפורמציות שהוא מוסר זה מהחכם הפרסי הגוי, החכם הפרסי הגוי נתן לו את הכלים לתפוס נכון את הטקסטים האלה, ספר יצירה, רזיאל המלאך ואת כל הספרים שיש אצלם, שלנו אין לנו גישה לתפוס אותם. אז את הכלים לתפוס את הדברים האלה אפשר למצוא במקומות אחרים גם, ובכל אותם מקומות פרימיטיביים אפשר למצוא את הכלים לתפוס את זה. אנחנו אצלנו זה מקולקל היום, אנחנו שבויים בקונספציות מערביות שחושבות שחכם זה מי שיודע לקרוא.

[Speaker C] ובאמת ככה קורה נגיד בהודו? באמת יש שם אנשים כאילו באמת ככה הם?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שיש שמה דברים מאוד אמיתיים. אני בטוח שיש שם דברים מאוד אמיתיים. יש דברים שהם, אני חושב שיש הרבה, יש לנו, אני הייתי נוסע לשם בשמחה, אם לא הייתי

[Speaker C] כבול בכל מיני…

[Speaker B] לא,

[הרב מיכאל אברהם] באמת, יש דברים שחסרים בעולם שלנו. אנחנו לא, העולם שלנו מקולקל, אנחנו חיים בעולם מערבי מדי. טוב. הלכתי להביא את העצם הזה.

[Speaker B] לא מערבי, אירו-אמריקה, קולוניאלית.