קול הנבואה שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- קודיפיקציה, “אי־סדר” בגמרא וחידוש רעיונות מהקשרים
- צורה ספרותית מול צורה שיטתית והמשמעות של הקשרים
- אולפן ושפת אם, אנתרופולוגיה ומדע כהסתכלות מבחוץ
- חומר וצורה, תיאור באמצעות קטגוריות והידיעה דרך תחושה
- לימוד בעיון, חפצא־גברא והחוויה של “בחוץ”
- סלבודקה, פוניבז', החזון איש ורב חיים כשתי צורות הבנה
- התקדמות המדע כוויתור על הבנה והאנלוגיה לניוטון
- סדר בין שתי השיטות, אולפן כהכרח והשלמה דרך כללים
- הדרך הסימבולית־מוסרית אצל קדמונים והאלגוריה כקליפות בצל
- אגדה והלכה כשתי צורות של אותה העברה ותפיסת “כל דבר הוא משל”
- אברהם אבינו ומידת החסד ככוח ממשי ולא כסמל
- דמויות בכל דור, חומר־צורה, הרשב״א והמבנה הרוחני האוניברסלי
- התאמה בין נגלה לנסתר, האר״י והרמב״ם, ומחלוקות על הכרעה
- טעויות מדעיות אצל חז״ל, הרמח״ל והקושי להחביא אמת בתוך שקר
- מיתולוגיה יוונית, הצלחה סיפורית כאינדיקציה ושאלת כוונת המחברים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג עמדה שלפיה הקודיפיקציה והארגון המדעי־משפטי של ההלכה מבטאים במובן מסוים ירידה, בעוד שה“אי־סדר” המקורי של הגמרא הוא סדר מכוון שמטרתו להעביר הבנה פנימית ולא רק אינפורמציה. הוא טוען שמתוך ההקשרים בגמרא, מתוך סמיכות מימרות ושילוב אגדה בהלכה, אפשר להוציא רעיונות מעבר לתוכן ההלכתי ואף רעיונות פילוסופיים שנחווים כחדשים. הוא מבחין בין ידיעה “מבחוץ” בסגנון מדעי של מיון וסיווג באמצעות קטגוריות כלליות, לבין ידיעה “מבפנים” שנמסרת דרך צורה ספרותית, דימויים וסיפורים, ומשווה זאת ללימוד שפה באולפן מול שפת אם ולמתח באנתרופולוגיה בין חוויה פנימית לתיעוד חיצוני. בהמשך הוא מביא מקור על הדרך הסימבולית והאלגורית אצל קדמונים ומפתח תפיסה שלפיה בכל מעשה יש שכבות פנימיות של מוסר וחכמה, ושדמויות מקראיות הן כוחות ממשיים ולא “דוגמאות”, תוך דיון במתח שבין אמת רעיונית לבין טעויות מדעיות אצל חז"ל ובשאלה איך עוברים מכללים להבנה.
קודיפיקציה, “אי־סדר” בגמרא וחידוש רעיונות מהקשרים
הקודיפיקציה והארגון המדעי־משפטי של ההלכה מבטאים ירידה, והסדר האמיתי המקורי הוא דווקא האי־סדר. הוא קובע שמתוך הקישורים והסמיכויות בגמרא, כמו מימרות שנסמכו זו לזו או אגדה באמצע הלכה, נוצרים רעיונות מעבר לתוכן ההלכה עצמה משום ששואלים “מה זה עושה פה” ומפיקים אמירה חדשה. הוא אומר שאפשר להוציא גם דברים חדשים, ומדגיש שהוא מכיר יותר חידושים שיוצאים מן הסוגיה בגמרא מאשר מלימוד תנ"ך כפי שהוא מצוי בדרך כלל, משום שהרעיונות העולים מן הסוגיות הם יותר פילוסופיים ומופשטים. הוא נותן דוגמה של תפיסה שכשאדם פועל באונס זו לא פעולה וש“זה לא הוא הפועל”, ומסתפק אם לקרוא לזה חדש אך מציג זאת כחידוש שעולה מפשיטות הסוגיה.
צורה ספרותית מול צורה שיטתית והמשמעות של הקשרים
הסדר המודרני המדעי הוא מאורגן ושיטתי, והסדר ה“פרימיטיבי” של הגמרא הוא מכוון ואינו נובע מחוסר יכולת לסדר בצורה שיטתית. הוא מתאר ניסיון להעביר מסרים פילוסופיים דרך צורה ספרותית ולא דרך צורה פילוסופית, ולכן מופיע חוסר סדר הדומה לאופן שבו רומן אינו נכתב בצורה שיטתית אלא כרונולוגית ותלוית הקשר. הוא מדגים שבאמצע סיפור תיאור נוף או מצב רוח אינו מוסיף לעלילה אך מכניס את הקורא למצב תודעתי שמשנה את תפיסת העלילה, וכך גם בגמרא פרטים “לא שייכים” תורמים דרך ההקשר. הוא טוען שאם המטרה הייתה להעביר סט הלכות היה אפשר לעשות זאת בדרך יעילה יותר, אך אם המטרה היא להעביר אווירה ותפיסת עולם ולהכניס את הלומד לתוך העולם, דווקא עירוב של מעשים עם קביעות הלכתיות נותן “אווירה” של המצווה ושל ההלכה.
אולפן ושפת אם, אנתרופולוגיה ומדע כהסתכלות מבחוץ
לימוד באולפן הוא עזר למי שלא יודע את השפה, ומי שיודע שפה אינו זקוק לכללים ומדבר עם “הריתמוס הפנימי” טוב יותר מיוצא אולפן. שימוש בכללים נועד למי שלא מבין, ומי שמבין אינו צריך כללים, והוא מציב זאת ככלל רחב שאינו מוגבל לשפה. הוא מתאר דילמה באנתרופולוגיה: לחיות בתוך השבט כדי להרגיש מבפנים או לשבת “על הגבעה עם פנקס ועט” כדי לתעד ולהשוות, ומציין שהמעבר לישיבה על הגבעה התרחש עם הפיכת האנתרופולוגיה למדעית. הוא מגדיר מדעיות כהפרדת סובייקט מאובייקט וכעיסוק במיון, סיווג ושימוש בקטגוריות כלליות “שאני מגיע איתם מהבית” כדי למפות תצפיות למגירות מוכנות, בניגוד לרצון “לחיות את השבט, נקודה” בלי מאפיינים.
חומר וצורה, תיאור באמצעות קטגוריות והידיעה דרך תחושה
הוא טוען שהחומר אינו ניתן לסיווג, וכל מה שאפשר לומר על החומר הוא שיש “משהו” וש“הוא לא המשהו ההוא”, וכל תיאור חיובי הוא הצמדת תכונה שהיא צורה. הוא מסביר שתיאורים כמו “אדום” או “משולש” הם קריטריונים שמגיעים מן המתאר ולא מן הדבר עצמו, ולכן התיאור השיטתי הוא תמיד תפיסה מבחוץ. הוא אומר שתפיסת “הדבר עצמו מבפנים” אינה מתבצעת דרך השוואה ומיון אלא דרך ניסיון להבין “מה הוא”, והדרך היחידה לכך היא תחושה ולא כלים מדעיים. הוא טוען שאפשר לעורר רשמים עקיפים שיחוללו אצל הקורא תחושות דומות, אך אי אפשר להעביר זאת באופן ישיר, והוא מקביל זאת להבחנה בין שמיעה לראייה: ראייה מציגה את הדבר מבחוץ, ושמיעה מחייבת את השומע לשחזר בפנים את הסיטואציה כדי להבין.
לימוד בעיון, חפצא־גברא והחוויה של “בחוץ”
לימוד עיון פועל בשיטה קרובה לשיטה המדעית ולכן “תמיד מרגישים בחוץ” משום שהוא משתמש בשבלונות וסיווגים כלליים. הוא מתאר שימוש במושגים כמו חפצא גברא ודינים כלליים כמיון סוגיות לפי קטגוריות רוחב, במקום “להיכנס לתוך הסוגיה ולהבין מה היא אומרת.” הוא מציב זאת כניגוד לתפיסה של הבנה מקומית שאינה נשענת על מושגים למדניים חיצוניים אלא על הקשבה מחודשת לכל סוגיה.
סלבודקה, פוניבז', החזון איש ורב חיים כשתי צורות הבנה
הוא מציג את ההבדל בין סלבודקה לפוניבז' כהבדל בין ידיעה לא־מדעית לבין ניתוח מדעי־למדני “ברוח רב חיים.” הוא מתאר את החזון איש כמי שאינו משתמש במושגים למדניים ואינו משווה סוגיות באופן רחב אלא מטפל בכל דין בתחום המקומי שלו, ולכן רבים בעולם הישיבות מתקשים איתו. הוא טוען שפוניבז' מייצרת יותר ראשי ישיבות משום שהשיטה של מושגים כלליים ושבלונות מאפשרת גם לבן אדם בינוני לתת “שיעור כללי,” בעוד שבגישה שאינה משתמשת בשבלונות כל סוגיה דורשת הקשבה מחודשת ולכן מי שאינו “חזון איש” נשאר אובד עצות. הוא מסביר שהיכולת לעבוד עם כללים היא פיצוי כשאין הבנה פנימית ישירה, ושדווקא הוויתור על הבנה מאפשר התקדמות תיאורית וסיסטמטית.
התקדמות המדע כוויתור על הבנה והאנלוגיה לניוטון
המדע מתקדם באופן מטאורי דווקא משום שהוא מתאר וממיין במקום להבין “מקומית.” הוא מציג הבנה מסוג “מה קרה פה” כפרטנית שאינה יכולה לייצר התקדמות מדעית, בעוד שמיון והעמדת תופעות תחת כללים מאפשרים בדיקה והתקדמות בלי הבנה. הוא מדמה זאת ללימוד באולפן שבו האדם מתקדם דרך כללים משום שאינו תינוק, ומכאן שהוויתור על ניסיון להבין מאפשר להתקדם באמצעות תיאור.
סדר בין שתי השיטות, אולפן כהכרח והשלמה דרך כללים
הוא קובע שלגבינו יש סדר ולא רק מקביליות בין שתי צורות ההבנה, ומדגיש שצריך לעבור דרך “אולפן” של כללים כדי להיכנס לתוך השפה או לתוך הגמרא, אחרת “פשוט יפול עליו מהפרצוף.” הוא טוען שאולפן אינו סוגר את האדם אלא מכניס אותו למצב שממנו יוכל להמשיך ולהבין, ושמי שעבר דרך כללים יכול להיות “יותר שלם” משום שגם החוקים הם משהו. הוא מציג דוגמה של ידיעה הכוללת גם חוקי גרביטציה לצד הבנה, וטוען שהכלים האנליטיים הם יכולת אנושית שמתפתחת היסטורית. הוא מציע תיאור היסטורי שבו בתקופה הנבואית הייתה תחושה בלתי אמצעית של אמת הלכתית ולכן לא התפתחה אותה אנליטיות, ובהמשך הירידה מכריחה שימוש בקירובים ובכללים, והגאולה אמורה לבנות עליהם ולהחזיר הבנה פנימית בצורה שלמה יותר, תוך אזכור “תורת ארץ ישראל” כהחזרה מן הניתוח המשפטי של חוץ לארץ לבניית הבנה פנימית על בסיסו.
הדרך הסימבולית־מוסרית אצל קדמונים והאלגוריה כקליפות בצל
הוא מצטט שהדרך הסימבולית והמוסרית־מעשית מצויה לעמים העתיקים ושכוהניהם וחכמיהם לימדו בצורות סימבוליות ובפתגמים קצרים, וכן שבעת חכמי יוון, הפילוסופים הראשונים, ודון יהודה אברבנאל ופיקו דלה מירנדולה. הוא מביא תיאור שלפיו המליצים הקדמונים לא כיוונו עניין אחד אלא רבים: תחילה פשט כסיפור חיצוני, אחר כך באותו סיפור עניין מידותי מועיל, ומלבד זה רמז לחכמה אמיתית טבעית או תכונית או אלוהית, ולפעמים הכל יחד כתוכו של פרי בתוך קליפות. הוא מציין שכוונות פנימיות אלו נקראות ציוריים אלגוריסטיים, ומביא את “הקפטפלוס” ואת ההקשר של פיקו דלה מירנדולה כנוצרי שעסק בקבלה, למד עם יהודים ותרגם רעיונות קבליים ללטינית. הוא מחדד שהדרך הזאת גם קטועה ולא שיטתית וגם מוסרית־מעשית שאינה אומרת את הרעיון ישירות אלא דרך מעשה או פתגם שמחייב את הלומד להבין לבד.
אגדה והלכה כשתי צורות של אותה העברה ותפיסת “כל דבר הוא משל”
הוא טוען שאין הבדל מחשבתי בין אגדה להלכה במישור זה, כי שתיהן צורות להעברת אמת שאינה אינפורמציה גרידא. הוא מפרש את מודל שלוש השכבות כך שהקשר בין המעשה לרבדים הפנימיים אינו מקרי כ“דוגמה” אלא נטוע בתוך הדבר עצמו, ולכן מעשה מוצלח אינו צירוף שרירותי אלא נושא בתוכו רבדים פנימיים. הוא מנסח תפיסה שלפיה אם רעיון נכון קיים הוא חייב ביטוי מעשי, וגם ההפך, ולכן “כל דבר הוא משל” ואין צורך בגאונות כדי ליצור משל כי כל מעשה כולל רעיון מאחוריו.
אברהם אבינו ומידת החסד ככוח ממשי ולא כסמל
הוא טוען שאברהם אבינו אינו “מסמל” חסד כתכונה אלא שהוא מידת החסד עצמה, כוח בבריאה ואופן הנהגה שמתגלה בעולם המעשה בדמותו של אברהם אבינו. הוא מבהיר שהחסד אינו מצטמצם ל“גומל חסדים” אלא הוא התחלה יש מאין ומעשה הנובע מכוח פנימי, ושאברהם הוא “שורש” והאחרים יונקים ממנו כענפים. הוא מציג את האדם כ“קומה” שנמצאת בעשייה, יצירה, בריאה, אצילות והלאה, וממקם את הדמויות ככוחות שמופיעים לאורך הקומה ולא כמעשים שנבחרו כדי להדגים רעיון. הוא משווה זאת לאידיאות האפלטוניות וטוען שכאן “מורידים את הסוסיות עצמה למטה,” כך שהכוח עצמו מופיע בעולם הזה ולא רק עצמים פרטיים.
דמויות בכל דור, חומר־צורה, הרשב״א והמבנה הרוחני האוניברסלי
הוא מביא בשם “הגאון” שבכל דור יש אברהם אבינו, משה רבנו ויעקב אבינו, וטוען שכל דור מורכב מאותם כוחות ודמויות במבנה רוחני קבוע. הוא מזכיר את תשובת הרשב"א עם החרם על מי שחושבים שאברהם ושרה הם חומר וצורה, ומציג זאת כחלק מהתפיסה שהדמויות הן “הדבר עצמו” של הכוחות ולא רק דוגמאות. הוא קושר זאת לאוניברסליות של הדור ולרעיון שאי אפשר להפריד בין אדם לאדם משום שהקשרים נובעים ממבנה רוחני ולא מן הפיזיות.
התאמה בין נגלה לנסתר, האר״י והרמב״ם, ומחלוקות על הכרעה
הוא טוען שהאר"י פסק כמו הרמב"ם נגד מקובלים קודמים משום שאם תופסים נכון את ההלכה במישור הנגלה היא ממילא מתאימה גם למישור הנסתר, וההתאמה אינה מלאכותית אלא הכרחית כי הנסתר נמצא בתוך הנגלה. הוא מזכיר את המגן אברהם בהלכות תפילין שאומר שכאשר יש ויכוח בין נסתר לנגלה הלכה כמו הנגלה, ומציב את השאלה איך מכריעים כאשר הנסתר חולק על הכלל הזה עצמו. הוא מסביר שמצבי סתירה בין נסתר לנגלה נובעים כנראה משימוש לא נכון באחד מהם, וששימוש נכון היה אמור להתאים לגמרי, אך הוא מוסיף את רעיון “שבעים פנים” כאפשרות לריבוי דרכים נכונות.
טעויות מדעיות אצל חז״ל, הרמח״ל והקושי להחביא אמת בתוך שקר
הוא מביא את הרמח"ל בהקדמה לעין יעקב שאומר שהאמירות המדעיות אצל חז"ל לעיתים נועדו לבטא רעיון והן מנוסחות במונחי המדע של זמנם כמו תיאוריית ארבע היסודות, ולא כהוראה מדעית לשמה. הוא מציג הסתייגות מן הקריאה שזה רק “התנצלות” על אי־ידיעת מדע מודרני, ומעלה קושי עקרוני כיצד אפשר להעביר רעיון טוב בתוך עובדה מדעית לא נכונה. הוא מצהיר שאינו מאמין שאפשר להחביא דבר נכון בתוך עובדה לא נכונה, ומציע אפשרות שהטעויות המדעיות הן טעויות ממשיות, ושאם יש משמעות רעיונית היא קשורה אולי לאופן פעולת השכל ולא לעובדה עצמה, תוך הודאה שהנקודה אינה מיושבת אצלו.
מיתולוגיה יוונית, הצלחה סיפורית כאינדיקציה ושאלת כוונת המחברים
הוא מצביע על כך שהמקור מיישם את מודל השכבות גם על מיתולוגיה יוונית ומסתפק אם מחבריה התכוונו לכל הרבדים, אך מציע שבתפיסה שבה הרבדים “בילט אין” הדבר כבר לא תלוי בכוונת המחבר. הוא טוען שאם סיפור תופס ברובד הריאלי כספרות מוצלחת, זה מסמן שיש בו גם אמת פנימית מוסרית ועיונית, וש“הסכמת הציבור” היא אינדיקציה לכך. הוא מקשה שיש דברים שנתפסים למרות שהם מופרזים או לא נכונים, ומשיב שאם משהו לא תפס כנראה שלא ייצגו אותו נכון או שלא הצליחו להביא את הסיפור הנכון שהיה מבטא את האמת. הוא מסיים בהפניה להמשך בדף הבא, “בסימן ל"ב בהערות,” כהמשך לדיון.
תמלול מלא
של מובן מסוים של פחות או יותר ירידה. הקודיפיקציה, הארגון היותר ויותר מדעי, משפטי של ההלכה בעצם מבטא איזושהי ירידה. באופן מקורי, הסדר האמיתי, הנכון באמת, זה דווקא האי סדר. אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה שוב, אבל אפשר, אפשר מהקישורים של המהר"ל להסיק רעיונות חדשים, זאת השאלה ששאלנו לגבי הסמכה לפסוקים בתורה. זאת אומרת, מתוך פסוקים בתורה בתנ"ך אפשר להסיק רעיונות חדשים? הרי הרעיונות כמה פחות או יותר שלו, הרעיונות קיימים. אתה יכול לקבל, דיברנו על לימוד תנ"ך. אתה יכול רעיונות קיימים להוציא מתוך התנ"ך, אבל השאלה אם מהסדר הזה שיש שם בעליל, כן? זה ברור כן, זה מוציא את זה. מה זאת אומרת מוציא? זאת אומרת שנסמכו מימרות, או שיש אגדה באמצע הלכה, אז מוציאים משם רעיון? בוודאי, בוודאי. פשוט פתאום שואלים, רגע, מה זה עושה פה? כן, ואז אומרים משהו חדש. לא רק פשוט טוב, יש רעיון ידוע וזה מסתדר פה. במובן של אם זה חדש או לא. אבל מוציאים משהו מעבר לתוכן של ההלכה עצמה. אם זה חדש או לא, אני חושב שאפשר להוציא גם דברים חדשים, אבל אני מכיר יותר דברים חדשים שיוצאים מזה מאשר מלימוד תנ"ך, כבר אמרתי לכם, הייתה לי בעיה. וזה דוגמה שם, אני חושב שפה בעליל יוצאים דברים חדשים. תגיד שאונס זה לא פעולה של הבנאדם, או שהוא אפילו לא אשם, זה נקרא חדש או לא? אני לא יודע. יכול להיות שסתם מישהו ברחוב אולי כן יחשוב על האפשרות הזאת, אבל אני לא בטוח. אם דבר כזה יעלה לך מסוגיה בגמרא. קצת קשה להגיד אם זה חדש או לא, כי הרעיונות פה אני חושב שבמובן מסוים הם רעיונות יותר פילוסופיים, יותר מופשטים מאשר מה שבדרך כלל שומעים בתנ"ך. יכול להיות שאפשר גם ללמוד את התנ"ך אחרת. אני אומר מה שבדרך כלל מצוי שם זה רעיונות שהם יותר, אני לא יודע איך לקרוא להם, שזה מידה טובה או דרך התנהגות או מאפיין של אישיות מסוימת או משהו כזה. פה מדובר על רעיונות פילוסופיים. יכול להיות שאתה יכול להעלות את האפשרויות הפילוסופיות גם קודם, אבל אני חושב שבכל זאת יש פה מובן של חדש. אם יש לך פשיטות מסוגיה, שכשאדם עושה פעולה באונס זו לא פעולה, לא שהוא לא אשם אלא שזה לא הוא הפועל, אז אני חושב שיש פה משהו חדש. קצת קשה להחליט מה ההגדרה לחדש פה. טוב. נחזור עוד בכל זאת כמה הערות, כי אנחנו נשארנו קצת באמצע פעם קודמת מבחינות מסוימות, אז אני רק רוצה לסיים. ראינו שהסדר המודרני, המדעי הוא סדר מאורגן, דדוקטיבי או לא יודע בדיוק איך לקרוא לו, שיטתי. והסדר הכביכול פרימיטיבי שיש בגמרא הוא מכוון, זאת אומרת סוג אחר של סדר, זה לא סתם שהם לא יודעים שאפשר לסדר גם דברים בצורה שיטתית. דיברנו גם על המאוחר, אבל אמרנו שבעצם יש פה איזשהו ניסיון להעביר את הדברים בצורה ספרותית ולא רק בצורה פילוסופית. זאת אומרת, המסרים יכולים להיות פילוסופיים אבל ההעברה שלהם היא דרך צורה ספרותית ולא דרך צורה פילוסופית. לכן יש פה חוסר סדר. אף פעם לא יעלה על דעתו לכתוב רומן בצורה שיטתית. לא לעניין, לא אותו תיאור. אפשר אפילו לדמיין שרוצים את זה, אבל אף פעם לא יעלה בדעתו לעשות את זה. פשוט דמיון כרונולוגי תולדותיו של איזה גיבור בסיטואציה מסוימת. אמרנו אז למה? יש משמעות להקשרים. זאת אומרת, יש לך למשל בתוך ה… זה דוגמה שחשבתי עליה בדיוק כשיצאתי מפה פעם קודמת. באמצע סיפור פתאום אתה נתקל בתיאור של נוף, תיאור של מצב רוח של הבנאדם שמתואר שם. מה הקשר של זה לאגדתא בעצם? מה זה עושה פה? הרי זה לא מוסיף לעלילה. זה מכניס אותך לאיזשהו מצב רוח, אתה עכשיו אולי תופס קצת אחרת את העלילה, אבל זה לא תוספת של פרט לעלילה. זה מה שאני מתכוון של תרומה של דברים שהם כאילו לא שייכים אבל ההקשר כן אמור להציף. בסדר, הצורה הספרותית היא בעליל לא שיטתית. זה לא שפשוט הסופרים הם פרימיטיביים והפילוסופים הם חכמים. מה שיוצא מזה רוב מהגמרא, ההדרה שאנחנו עושים לגמרא לא בתור איזה רומן סיפורי. זה לא רק סיפור. זה שהאגדתא עכשיו מספרת לי איזה משהו, עכשיו אני אבין את השורש של הסוגיה הבאה, ברור שזה לא ככה. במובן המקומי כקדימון אולי כן, אבל במובן ה… בסדר, גם שמה אני לא יודע אם זה במובן המקומי. אתה נכנס לראש של הדמות ואתה איכשהו מבין את כל העלילה, ואתה מבין שהיא תורמת לך מקומית. אתה מכיר את הבן אדם יותר טוב בגדול, אז אתה קורא את כל הספר קצת אחרת כשאתה מכיר אותו. שזה פשוט לא דבר כזה. זה דוגמה, עוד פעם, אני לא רוצה ללכת רחוק מדי עם האנלוגיה הזאת, אבל אני חושב שיש בה משהו בדוגמה הזאת. זאת אומרת, זאת תופסת איזה נקודה שיש בספרות ואין בתיאור שיטתי. יש אפשרים של דברים שבעצם הייתי יכול לתאר את אופיו של הבן אדם בפרק המבוא ואת עלילותיו בפרק הראשון. לא עושים דבר כזה. לא עושים דבר כזה כי זאת לא הצורה הנכונה להעביר את הדברים. הדברים הם לא אינפורמציה. אינפורמציה אפשר באמת להעביר בצורה הרבה יותר יעילה, אבל לא, אין מטרה להעביר אינפורמציות. במובן הזה אני תופס את האנלוגיה הזאת. גם בגמרא זה אותו דבר. אם המטרה הייתה להעביר סט של הלכות, ברור שיש דרך יותר טובה לעשות את זה. אם המטרה היא להעביר גם אווירה או איך לתפוס את ההלכות האלה או להכניס את עצמי בתוך העולם הזה, אז שווה לספר פעם על מישהו שגם נענע לולבו ואני לא יודע מה, ואחרי זה להגיד שלולב ארבעה טפחים וכל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, זה נותן את האווירה של מה זה לולב. טוב, זאת דוגמה, לא רוצה להמשיך אותה רחוק מדי. בכל אופן, עוד נקודה שחשוב לשים אליה לב. אמרנו, אתם זוכרים את דוגמת האולפן שדיברנו עליה לפני פסח באחד הערבים, שדימינו את שתי צורות ללמוד שפה. אפשר ללמוד אותה באולפן ואפשר שפת אם. תינוק שנולד לא לומד באולפן, הוא לומד כשפת אם. אמרנו שם ש… ושם זה היה בהקשר של העברת הדורות וכל העניינים האלה, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו בחזרה, אבל הדוגמה תשמש אותנו אולי גם פה. אמרנו שם שלימוד באולפן הוא פשוט עזר למי שלא יודע את השפה. מי שכן יודע את השפה הוא לא ילך לאולפן. מי שיודע את השפה גם מדבר יותר טוב מיוצא אולפן, בדרך כלל. יותר נכון, לא מבחינת הכללים, מבחינת הריתמוס הפנימי של השפה. אז אנחנו רואים, הדוגמה הזאת פשוט רוצה להמחיש דרכה את זה ששימוש בכללים נועד למי שלא מבין. וזה נכון תמיד, לא רק באולפנים. שימוש בכללים נועד למי שלא מבין. מי שכן מבין לא צריך כללים. באותו הקשר הזכרנו את הדילמה שהייתה בתחילת הפיכת האנתרופולוגיה לתחום מדעי. היה שם איזה דיון מה יותר נכון לעשות מבחינת החוקר האנתרופולוגי. יותר נכון להיכנס לתוך השבט ולחיות כאחד מהם כדי להרגיש את זה מבפנים, או יותר נכון לשבת על הגבעה עם פנקס ועט ולתעד את העובדות שאני רואה ולהשוות לשבט השכן. עכשיו ברור שיש יתרונות וחסרונות לכל אופן. הנקודה המעניינת היא שהמעבר לאופן של הישיבה על הגבעה חל עם הפיכתה של האנתרופולוגיה למדעית. זאת אומרת, המדעיות זה תמיד הסתכלות מבחוץ. זה הניתוח של הסובייקט מהאובייקט. זה המדעיות. ולמה זה כך? אפילו בדוגמה של האנתרופולוגיה. אם אני רוצה לנסות ולהשוות בין אוכלוסיות שונות בעולם, תרבויות שונות בעולם, אז אני צריך ללכת עם איזה שהם מאפיינים או להמציא סט של מושגים כלליים ולמקם את כל אחת מהתרבויות, כמה מן האנליטיות יש לו, כמה מן העיסוק במדע יש לו, איך חיי החברה שלו מתנהלים, מה מבנה המשפחה, כל מיני דברים כאלה. זה הכל תמיד תיאורים דרך מושגים כלליים. זה התפיסה המדעית. תפיסה מדעית זה תפיסה של מיון, של סיווג, ובעצם שימוש בקטגוריות שאני מגיע איתם מהבית ובניסיון למפות את כל התצפיות שלי לאור הקטגוריות האלה ולסדר אותם במגירות שאני בא איתם מהבית. לעומת זאת האנתרופולוגיה הקדם-מדעית, אותו אחד שישב, הוא לא בדק שם את המאפיינים של השבט הזה לעומת השבט האחר מבחינת עד כמה הוא משפחתי ועד כמה הוא מוסרי ועד כמה הוא אינטליגנטי. הוא רצה לחיות את השבט, נקודה, לא עם מאפיינים. במאפיינים, והמאפיינים הם אלה שמאפשרים לך לסווג עצמים שונים. החומר לא ניתן לסיווג. אי אפשר לסווג חומר של דברים. כי החומר של דברים כל תוכנו הוא שהדבר הזה הוא לא הדבר הזה. חוץ מזה אי אפשר להגיד כלום על החומר. כל מה שתגיד זה אמירות על הצורה. אתם מבינים למה אני מתכוון? שדיברנו לפני כן איך בכלל הגענו לחילוק בין חומר לבין צורה, אמרנו שבעצם אנחנו מנסים להפשיט את העצם מכל התכונות שלו וזה החומר, זה מה שנשאר. זה אותו דבר שעליו מולבשות התכונות. אמרנו שבעצם כל מה שאפשר להגיד על החומר זה שיש שם משהו ושהוא לא המשהו ההוא. זה הכל. כל תיאור חיובי יהיה תמיד בעצם הצמדת תכונה. זאת אומרת, תיאור מיון דרך עצם קריטריונים שלא יוצאים מהדבר עצמו. נגיד אני אומר שהחפץ הזה הוא אדום או שהוא משולש, אז האודם והמשולשות זה דברים שבאים ממני, לא מהדבר. ואני מסווג את כל העצמים בעולם לפי המגירות שאני בא איתן. לעומת זאת, אם אני אנסה לתפוס את החומר של הדבר, להתחבר לדבר עצמו, זה אף פעם לא יהיה בהשוואה לדברים אחרים. כי זה תוכנו של החומר. החומר זה הדבר כשלעצמו. וזה להתחבר על הדבר עצמו ולא לנסות למיין אותו בקטגוריות שלי, אלא להבין מה הוא. עכשיו פה מה שפעם קודמת לא כל כך הבנו אחד את השני, אמרתי לך להגיד מילה אחת על זה. לכן אנתרופולוגיה מדעית לא הייתה מרוצה מזה וזה באמת השתנה. אני חושב שזה הגיוני מבחינה מדעית בהחלט, זה השתנה באנתרופולוגיה. אבל עוד פעם, אם אתה באמת רוצה להבין את השבט הזה, תחשוב לעצמך שאתה הולך לאיזה מקום ואתה רוצה להבין באמת מה הולך שם. אתה תקרא מחקר מדעי? או שתקרא איזה משהו ספרותי של מישהו שחי בפנים? אני הייתי קורא את השני. כי המחקר המדעי מפספס את כל העצם תמיד. אתה לא מבין את זה, אי אפשר להגיד כלום. בעצם זה שוב, אתה לא יכול להגיד כלום. כל מה שתגיד יהיה מתוך עולם המושגים שלו. מה זאת אומרת? אתה רוצה את האווירה של מה שקורה שם. כן, אז אולי המילה אווירה היא לא מספיק חזקה, אבל אני משתמש במשלים כדי לנסות לקרב את הדבר. אני לא יודע איך מדברים על החומר עצמו. אבל אי אפשר, אי אפשר, זו הבעיה. נכון. אבל אפשר לחוש אותו. נכון. וזה מה שאני אומר. הניסיון לתפוס את הדבר עצמו מבפנים זה דבר שהמדע לא עושה אותו ולא יכול לעשות אותו. כי המדע לא מתקדם כך. המדע תמיד מתקדם דרך הניסיון להעמיד את הכל על איזושהי פלטפורמה או מערכת צירים כללית. מערכת צירים שלא יוצאת מהדבר. אז בעצם זה תמיד שימוש במושגים שלא יוצאים מהדבר כדי לסווג את הדבר. ההבנה מהסוג השני זו הבנה להבין את הדבר עצמו מבפנים ואז זה מנותק מכל מיני השוואות. בגדול, בעיקרון, זה מנותק. החלוקה הזאת היא קצת מלאכותית לפעמים. אבל זה הקוטב. זאת אומרת, זה הצד בטהרתו. זה אף פעם לא מופיע בטהרתו. כל חוקר הוא קצת סובייקטיבי וכל חוקר הוא קצת מנסה להבין את הראש, אבל אלה בעצם שני הקטבים שביניהם משחקים. עכשיו אתם מבינים שצורת תיאור, שמה זה תיאור שיטתי של משהו? סוגים, מינים, למה זה כן דומה, למה זה לא דומה, מאפיינים. זו בדיוק העבודה המדעית. וזה דבר, זאת תפיסה מבחוץ. תיאור שיטתי הוא תמיד תפיסה מבחוץ. כי השיטה עצמה, מה זה שיטתי? זה תיאור תוך שימוש בשיטה, אבל השיטה זה אני, זה לא החפץ. כשאני מנסה להרגיש את החפץ, אין לי דרך לתאר אותו באופן שיטתי. אני יכול לעורר רשמים שבאופן עקיף יעבירו לכם את ההרגשה של מה שנמצא בפנים. אם יש לי כישרון ספרותי, אולי אני אעשה את זה טוב יותר. אבל אי אפשר להעביר את זה באופן ישיר. זה דבר שלא יכול לעבור באופן ישיר. רק איכשהו דרך מין תיאורים עקיפים, ניסיון לעורר בי את אותן תחושות שהיו באותו אחד שחי שם. זה בעצם מה שצריך לעשות פה, לא להעביר לי מסרים. זה מה שאמרנו, זאת שמיעה כנגד ראייה. שמיעה זה דבר שמעורר בי את הדבר וככה אני תופס אותו, לא מעביר לי את האינפורמציה מבחוץ כמו הראייה. הראייה מציגה לפניי את הדבר. השמיעה לא מציגה לפניי את הדבר. אני צריך לעשות עבודה כדי לשחזר אצלי את מה ששמעתי וככה אני מבין מה הייתה הסיטואציה שם. זה בדיוק מה שאני מדבר פה. הצורה השיטתית המדעית היא תצפית מבחוץ. הצורה הפרה-מדעית היא תפיסה מבפנים. לא לחינם האדם ידע את חוה אשתו, כן? ידיעה זה חיבור, על זה מדברים הרבה. וזה בדיוק העניין. בשביל לדעת משהו צריך לצלול לתוכו. צריך פשוט להיכנס לתוכו. אבל זו לא הידיעה המדעית, זה ההפך מהידיעה המדעית. המדע לא יכול לעבוד ככה. הידיעה המדעית היא בדיוק ההפך מזה. לנסות להסתכל מבחוץ ולא מבפנים. אם אתה בפנים, תברח מהר החוצה, כי זה לא טוב. אתה סובייקטיבי, אתה לא… המדען צריך לברוח מהר החוצה, להתנתק מהדבר שאותו הוא חוקר ולנסות למיין אותו באיזשהן קטגוריות כלליות. בסדר? אז יש ספר כזה בדיוק של מיכאל פולני שנקרא ידע אישי, ששם הוא… מה הוא עושה בתוך החיים עם קריטריונים. בקיצור, החיים הם דבר וזה מה שכל הזמן מסובך. זה בכלל לא אפשרי, זה עושה מסובך. אני לא תולה את זה במורכבות, בסדר? החיים זה הדבר עצמו והתיאור הוא אבסטרקציה של הדבר. זה לא בעיה שזה מורכב מדי. אנשים חושבים שזה בגלל שזה מורכב מדי. לא בגלל שזה מורכב מדי, זה פשוט דבר אחר. זה לא דבר. תיאור תמיד עוסק בעצמו. אתה מנסה להבין מה הדבר עצמו, לא איך הוא נספר, לא איך הוא נראה. מה הדבר עצמו? אז זה אפשר רק דרך תחושה, אתה לא יכול לתאר את זה בכלים מדעיים. אז לכן בעצם מדובר פה בשתי צורות הבנה שבאות לידי ביטוי בשתי צורות תיאור. הצורה של הביטויים הקצרים, המשלות האלו, התבנית המשלות הזאת באה להראות לך או לנסות להעביר אליך דברים שהם לא אינפורמציה גרידא, שהם לא איזה שהם נתונים להשוואה, שזה מאוד מאוד ברור. אנחנו למשל בלימוד עיון עובדים בשיטה מאוד קרובה לשיטה המדעית וזה בדיוק בגלל זה אנחנו תמיד מרגישים בחוץ. כי אתה לא חווה את הדבר עצמו. אתה מנסה להלביש עליו איזה שהן שבלונות כאלה של סברות כאלה שבעצם אפשר לעשות אותן גם בעוד מקומות. זה לא הצד המקומי פה, חפצא גברא, דין בזה, דין בזה, כל מיני מושגים כאלה שהם מושגים כלליים, מנסה לסווג את הסוגיות על פי המושגים הכלליים. זה תפיסה מדעית. התפיסה של הדבר עצמו זה פשוט להיכנס לתוכו, לא לנסות לשאול עליו כל מיני מושגים חיצוניים. יש אגב, דיברנו בתחילת השנה בשיחת הפתיחה אם אתם זוכרים, דיברנו על ההבדל בין סלבודקה לפוניבז'. אתם זוכרים? זה בדיוק ההבדל. מי שמכיר את החזון איש למשל, סלבודקה הולכת בכיוון של החזון איש הגדול. מי שמכיר את החזון איש, החזון איש הוא אבי הטיפוס של הידיעה מהסוג הלא מדעי. נכון שהוא אוסף את כל, הוא דקדקן יהודי שעובר על כל הסוגיות הרלוונטיות ומשווה ומוציא את המסקנות, אבל הוא אף פעם לא משתמש במושגים הלמדניים. החזון איש הוא לא כזה. הוא לא משתמש בכלים האלה ולכן הרבה מאוד אנשים בעולם הישיבות קשה להם עם החזון איש. כי החזון איש הוא במומנט הזה נדמה לי במקומות מסוימים, שהוא לא תופס את כל התורה כעניין אחד כאילו, זאת אומרת הכל דרך מושגי רוחב שאתה יכול בעצם למיין את כל הסוגיות על פיהם. אתה צריך להיכנס לתוך הסוגיה ולהבין מה היא אומרת, לא להסתכל עליה מבחוץ ולראות רגע פה זה חפצא, שמה אנחנו רואים גברא, לנסות למיין ולהשוות בין פה ובין שם. הוא לא משווה סוגיות בכלל. כל מה שנוגע לדין לבוד גם אם זה נמצא בתערובות הוא יטפל בו, אבל רק מה שנוגע לדין לבוד. הוא לא ייקח רעיונות מקודשין על בעיות של אני לא יודע איפה. אצלו ההבנה היא תמיד מקומית, זה אידיאולוגיה אצלו, זה מאוד ברור. ולעומת זאת השיטה הפוניבז'אית נגיד, שזה מה שאני מכיר, ויש עוד ישיבות מכל מיני סוגים, אבל זה שתי דוגמאות מאוד בולטות, השיטה הפוניבז'אית היא בדיוק הפוך. זה לקחת איזה שהם מושגים כלליים ולנתח, ברוח רב חיים בעצם, ולנסות לנתח בצורה מדעית את הסוגיות. זה בדיוק אותן שתי צורות הבנה. החזון איש פשוט רוצה להבין מה הסוגיה אומרת לו, לא לבוא דרך איזה שהם מושגים שבאת איתם מראש וניסית למיין. הוא לא היה ממיין, הוא פשוט ניסה להבין מה זה אומר וזה תמיד הבנות מקומיות לא למדניות. מי שקורא חזון איש רואה אין שם למדנות במובן שאפשר לעשות את ההיקשים. ואז אי אפשר לעשות את ההיקשים? אם אתה יודע לשמוע נכון אתה לא מפספס, אם אתה לא יודע לשמוע נכון אז זה באמת בעיה ולכן אנחנו לא עושים את זה, ורואים את זה בסלבודקה היטב. שיש שם אנשים לא פחות מוכשרים מכל ישיבה אחרת, ישיבה מפוארת עם אנשי ישיבה למדנים והכל טוב, לא יוצאים משם כמעט ראשי ישיבות וכמעט כל ראשי הישיבות לפחות באזור בני ברק, בירושלים אני פחות מכיר, יוצאים מפוניבז'. והסיבה לזה היא שאנחנו קטנים ולא בגלל שאנחנו גדולים. כי אנשים כמונו לא יכולים לעבוד בשיטה לא מדעית. אם אתה לוקח את המושגים כמו העוצמה של רב חיים ועקבותיו רב שימעון ועקבותיו רב שמואל, היה שם את הניסוח של הטיפוסים המדעיים האלה שאיתם אתה יכול לעבור סוגיה סוגיה ולהגיד עליה שיעור כללי. אתה לא צריך להיות פנומן בשביל זה. זה ברור שמי שיותר פנומן יותר טוב, עוד פעם, התיאורים תמיד קיצוניים, האמת היא תמיד באמצע, אבל אני מנסה להמחיש את זה באופן קיצוני את מה שאני מתכוון אליו. זאת אומרת גם בן אדם בינוני יוכל להגיד שיעור כללי כי הוא כבר מכיר את השבלונות. אבל החזון איש לא עובד עם שבלונות, זה לא עוזר. כל סוגיה אתה צריך להקשיב לה מחדש מה היא אומרת. אז אם אתה חזון איש אתה בסדר, אבל כל מי שלא חזון איש אז הוא נשאר אובד עצות בסלבודקה, לא שזה רע אבל. חושב על המונחים האלה. אני הייתי קצת מדען כשהייתי שם באזור ההוא, הייתי מנותק, אז יכולתי לחשוב על הדברים האלה וממה הם נובעים. אותו דבר דרך אגב במדע, באיזשהו מובן יש התקדמות מטאורית בעידן המודרני. התקדמות מטאורית במדע. ומצד שני אמרנו שהמדע בעצם לא מבין אלא רק מתאר. הוא בחוץ, ממיין, מצפה. אז הייתי מצפה שמי שמבין יתקדם יותר, כן? כמו כל ה… שלא תדעו אותם, חז"ל לא בנו אווירון, או משהו כזה, כן? שאולי הם לא ידעו או כזה, לא משנה, יש שם סברות מאוד מפולפלות על השאלה הזאת. על האווירופלאן. אבל, אבל האמת היא באמת למה? התשובה היא לדעתי מאוד פשוטה. מי שמנסה להבין, הבנה היא תמיד פרטנית. להבין במובן השני, במובן של הבדילה, כן? אני מתחבר עם הדבר הזה, אני לא יודע כללים, לא חוקים, אני יודע רק מה זה אומר לי. כשתפוח נופל לניוטון על הראש, אני רוצה לדעת למה זה קרה. לא מה התופעה שנמצאת גם פה כמו בעוד מאה מקרים אחרים, איך ממיינים את זה. אלא מה קרה פה? מקומית. מזה אי אפשר להתקדם בכיוון מדעי. ברור שלא. דווקא, דווקא הוויתור על הניסיון להבין, והמוכנות להתרכז רק בהסבר, למרות שאני מודה לזה שאני מפספס רובד משמעותי. טוב, חלק מהאנשים מודה לזה, שהוא מפספס רובד משמעותי. ודווקא הוויתור על הניסיון להבין הוא זה שמאפשר להתקדם. כי אני רק מתאר. וביכולת תיאורית יש לי, אני יודע למיין, אני יודע הכול, אני מתקדם הכול בלי להבין. אני לא מבין. אבל התיאורים נותנים לי כלי איך להתקדם, כי אני ממיין, אני בודק, אני בודק אם המיון נכון או לא נכון, בלי להבין בכלל. כמו בדיוק באולפן. הוא בא באולפן, לא למדתי את השפה כשנולדתי, אני לא יודע איך מדברים אותה. אז מה עושים עכשיו? אני הרי כבר לא ילד, אני לא יכול להתחיל כמו ילד. נכון? מה עושים? אני הולך לפי הכללים המדעיים כביכול שמלמדים אותי באולפן, רק ככה אני מתקדם. אם הייתי מנסה לבוא בצורה אחרת לא הייתי מתקדם, כי סוף סוף אני לא תינוק, מה לעשות. אז בעצם באיזשהו… באותו מקום שאני תקוע דווקא בגלל שאני מנסה להבין, אם אני אוותר על הניסיון להבין אני אתקדם. כי אני יכול להסתפק בתיאור, ובתיאור אני טוב. תיאור אני יודע, יש לי שכל, אני איש בנוי כבר, אני יודע לתאר. ואם יגידו לי כללים אני יודע איך לעבוד איתם. אז הרבה פעמים דווקא הוויתור על הניסיון להבין הוא זה שמקדם. אז צריך לא לשכוח שזה זאת לא תכלית ההבנה. זה ניסיון להתקדם כשאין הבנה. כשאני לא מבין אז אני מתקדם באופן אחר, דרך תיאורים. כן. עכשיו, שתי השאלות האלה, שתי השיטות האלה, או הגישה הזאת, או כל דבר אחר, זה שני סוגים מקבילים? או שיש ביניהם איזה סדר מסוים? כאילו, האם הסוג השני הוא בנוי יותר טוב על בסיס ה… אם נביא את הדוגמה המדעית… לגבינו, אני חושב שזה לא רק לגבינו, אבל לגבינו ודאי שכן. ודאי שכן. זה לא שבאים ומתקשים… שני סוגים מקבילים, ויש איזו סתירה האם המדע הקלאסי רק מבלבל את הקוונטים? אלא יש כאן שלב ראשון, ועל בסיס זה… יכול לחזור עוד פעם לדוגמת האולפן. דוגמת האולפן, אחרי שהוא למד את כל הכללים הוא יכול להיות סופר? זה לא יעזור. הוא יכול להיות סופר אחרי אולפן? לא. זה לא סופר שיצא מאולפן. זה לא סופר. כן, בדיוק. היה אידישער שהתחיל אולי באולפן? לא, ברור. לא, לא. זה אני לא טוען בכלל. זה בדיוק ההפך אני טוען. שצריך לעבור דרך אולפן. בדיוק, זאת התשובה למה שעברת. אחרי שהוא ידע… לא, השיטה שהוא ייוולד זה נכון, אבל אם הוא עכשיו נמצא במצב נתון, אז הוא עובר דרך אולפן. אחרי שלמד את הכללים ורק דרך זה הוא מצליח לתפוס את השפה, עכשיו הוא גם מנסה להבין. זאת אומרת, זה שלמד אולפן לא סוגר אותו סופית, הוא לא מוגבל בגלל זה. זאת הצורה שלו להיכנס, הוא הרי לא תינוק, אז הוא נכנס דרך הכללים. אבל אחרי שהוא למד את הכללים הוא כבר מדבר את השפה. היה אידישער שהיה עכשיו… עכשיו השאלה לגבי אותו אחד שגדל ולא יודע את השפה. עכשיו אתה שואל שאלה אחרת. מה קורה? האם אותו אחד עדיף על תינוק שנולד ככה ולא עבר בכלל דרך אולפן? אני חושב שהתשובה היא שהוא עדיף. אותו אחד שעבר דרך אולפן. לא ברור בכלל, מה שאתה אמרת ברור, לי לא ברור, אבל אני חושב שההוא עדיף. כי בסופו של דבר אני בכל זאת חושב שגם לתינוק חסר משהו. לתינוק חסר משהו בגלל שסוף סוף גם החוקים הם משהו. אני לא יודע אפילו איך להגדיר את זה. הבנה שמבוססת על סמך בירור מלא, הבנת חוקי היסוד. אני אגיד, לדעת שהתפוח נפל לניוטון בגלל שהוא חטא, על בסיס זה שאני גם יודע חוקי הגרביטציה, זה נראה לי גם במישור ההבנה יותר שלם מאשר רק לדעת שהתפוח נפל. אבל פשוט שתינוק בחיים לא יבין את הכללים האלה. למה? סתם, לא יודע למה. סתם ככה. למה שתינוק יהיה עדיף? תינוק בסך הכול לא קלט את הכללים. בסדר, אוקיי, טוב. נניח שהוא לא תינוק שנולד עם הכללים. האם עדיף מי שעבר אולפן ולמד או מי שפשוט חי בתוך סביבה של אנשים כאלה שמדברים את השפה? אני חושב שברור שלא. רציו? ברור שהוא עובר דה פקטו. ברור לגמרי שהוא עובר פה. לא פשוט להפוך אותו לצורה השנייה, זאת אומרת לצורה של… לא פשוט לצורה השנייה, אבל הוא יקלוט הרבה יותר טוב אחרי אולפן. אבל אחרי אולפן הוא ימשיך. אולפן לא גומר את הלימוד. אבל האולפן יכניס אותו למצב טוב יותר לדעתי. אני חושב שלא. אני חושב שגם אצלנו לא. מי שיתאמץ עכשיו וייכנס לתוך הגמרא וינסה להבין בלי לעבור דרך רב חיים כזה… פשוט יפול עליו מהפרצוף. נכון. נכון. זה אותו דבר לדעתי. אני בטוח שכן. אבל רציתי להעיר לגבי שפה, זה לא בדיוק מקביל בגלל שכללים של שפה הם נוצרו בעקבות הדיבור. אני חושב שזה בדיוק מקביל. לא, הכללים פה הם לא כללים מול ההלכה. המהויות האלה והדברים בתורה נוצרו לפני הדברים… לפני. הכללים האלה… כללים זה דבר שנוצר אחרי המציאות… הכללים זה דבר שנוצר כדי לקרב. בסדר, אבל כללים של שפה הם דברים שהם לא הייתה להם שום משמעות, כלומר אין שום משמעות לכללים של שפה בלי שפה חיה. זה נוצר מהשפה החיה. אני לא חושב שזה נכון. מה זאת אומרת? זה אותו דבר בדיוק. בטענה שלי זה שהשפה היא אנלוגיה מושלמת. זאת אומרת שגם הכללים ההלכתיים זה לא האמת. זה קירוב של האמת. ולכן הם נוצרו רק אחרי ההלכות. זה לא שבהתחלה היו כללים וממילא מהם התפרטו ההלכות, מה פתאום? עובדה שהכללים האלה תמיד אנחנו מתקנים אותם והם לא מסתדרים עם כל מיני הלכות. פעם לא למדו בכלל את הכללים האלה, פעם לא ידעו בכלל את הכללים האלה, לא היה נכון ולא היה נחוץ. אבל מה קורה? בגלל שההבנה אחרי כללים, מי שממשיך הלאה ולא נעצר באולפן אלא מנסה גם להבין אחרי שהוא למד את הכללים ומשתמש בהם, הוא לעניות דעתי יותר שלם. אני חושב שזה משמעותו של התהליך ההיסטורי הזה שמכריחים אותם יותר ויותר להשתמש בכללים. כי באמת האנשים בתקופה הנבואית שבעצם הייתה להם איזושהי תחושה בלתי אמצעית מה האמת ומה לא האמת בהלכה, הם לא דנו בכל הסוגיות כמו שאנחנו דנים בהם בצורה מדעית מנותקת, הם באיזשהו מקום באמת לא פיתחו את היכולת האנליטית הזאת, היכולת המדעית, היכולת של עבודה עם הכללים. שזו גם יכולת אנושית שצריכה להתפתח. מה עושים? מורידים להם את היכולת השנייה, מעסיקים אותם בתור פיצוי להשתמש בתהליכים שכליים ובקירובים, ואחרי זה הגאולה מה שאמור להיות שבסופו של דבר מתוך הכלים האלה גם תתפתח מחדש ההבנה. אבל אז בצורה שלמה יותר. זה יהיה כנס כזה, נס, סליחה, כמו… כל דבר בעולם באיזשהו מקום הוא נס. איך קורה העניין הזה למשל באולפן? שבן אדם אחרי שלמד סט של כללים הוא פתאום תופס את העניין. הרי זה דבר בלתי מובן. אי אפשר להבין דבר כזה. נכון, נכון. אבל הפער הוא גדול, הוא כבר לא יכול ללמוד את השפה נגיד כמו שהיא נוצרה בצורה טבעית. אז מעבירים אותו דרך כללים, ומה לעשות, אחרי הכללים הוא כבר כן יכול ללמוד, הוא נהיה בן אדם אחר. הרי אחרי הכללים הוא גם לומד את החלק השני של העניין, לא רק את החלק הכללי. אז אתה יכול לקרוא לזה נס או לא, זה נס שקורה בהרבה מקומות ובייחוד בתורה אני מתכוון להגיד. שזו אולי היכולת שקיימת, קרא לה נס או לא, אבל זה מה שאולי קוראים לפעמים תורת ארץ ישראל. שהחזרה לפה אמורה להחזיר אותם מהניתוח המשפטי שהיה נהוג בחוץ לארץ, לא לעזוב אותו, אלא לבנות על בסיסו גם את ההבנה הפנימית שהייתה בתקופת הנבואה. ואז תהיה תורה שלמה יותר. אני לא מבין מה זה מוסיף. המטרה היא תיקון. מה זה מוסיף שאני יודע את הכללים ברגע שאני מבין את הלב של הדבר? לדוגמה, חז"ל לא יכלו לבנות מטוס. והייתה להם הבנה נפלאה שאין לי שמץ ממנה. הבנה בדברים אחרים. לא, לא בדברים אחרים, באותם דברים, לא בדברים אחרים. גם באווירודינמיקה הם הבינו יותר טוב ממני. הם פשוט לא ידעו יותר טוב ממני. מבין. יש דברים שהם לא יעזרו שום דבר, החוקים האלה גם אם הם קירוב וגם אם הם בדיעבד, וזו שאלה פילוסופית שלא ניכנס אליה כרגע, מה משמעותם של חוקי טבע, חוקי טבע אמיתיים או אלה שבידינו כרגע, גם זה יש הבדל ביניהם. אבל באיזשהו מקום ברור שאתה יותר שלם כשיש לך את שני הדברים. זה ברור. את הפרוצדורה הזאת של… שאני לא בטוח בה, אבל זה לגמרי ברור אני חושב שזה מצב שלם יותר. אולי נגיד שאם הייתה להם הבנה לגמרי מלאה על הקדוש ברוך הוא, אולי לא היו צריכים כללים. אם מבינים הכל וזה גם לא מפריע לו גם לא התהליכים של ההבנה, הוא מבין הכל, אבל בני אדם כנראה שלא יכולים להגיע למקסימום רק במישור ההבנה. הם צריכים גם את המעקף המדעי. אבל אם אחרי זה תבוא גם הבנה, זו תהיה ממש קומה שלמה של בן אדם. זה אדם שלם מבחינה אינטלקטואלית לפחות. טוב, נעבור הלאה. באחד הרגלים. הדרך הסימבולית והמוסרית מעשית מצויה לעמים העתיקים שכוהניהם היו מביאים תורתם לפני ההמון בצורות סימבוליות. וכן חכמיהם היו מורים בפתגמים קצרים כפתגמי שבעת חכמי יוון. גם הפילוסופים הראשונים הורו בדרך קצרה זו. וכן דברי הראשון מבעלי הפילוסופיה היהודית החדשה בתקופת הרנסנס, דון יהודה אברבנאל, ופיקו דלה מירנדולה היווני. שימו לב, מישהו שכתב "פיקו דלה מירנדולה היווני". המליצים הקדמונים בדבריהם לא כיוונו עניין אחד לבד, הוא מדבר על היוונים, אלא רבים. יניחו תחילה בדרך הפשט, כמו קליפה חיצונית, סיפור איזה עניין, איזה אדם ומעשיו הראויים להיזכר בספר, ואחר כך באותו סיפור עצמו יניחו כמו קליפה יותר פנימית עניין מידותי, מועיל לאדם במעשיו, בהילול הפעולות המדונות וגינות הפחותות. ומלבד זה, זה כבר רובד שלישי, כמו קליפות בצל, ומלבד זה בדברים ההם עצמם ירמזו איזו חוכמה אמיתית מהדברים הטבעיים או מהתכוניים או מהאלוהיים, ולפעמים יכללו בסיפור אחד שניים או כל שלושת הכוונות העיוניות כמו תוכו של הפרי בתוך הקליפות. ואלו הכוונות הפנימיות קראום ציוריים, אלגוריסטיים, אלגוריה. וכן ביהודו של דון יהודה אברבנאל על ספר פיקודת המירנדולה ירמזו בפירושו לתורה הקפטפלוס הכלול שבעה על פי כל לשון התורה. הזכרנו כבר את הפיקודת המירנדולה, זה הנוצרי שעסק בקבלה. הוא אומר פה למטה שהוא לא היה הראשון, למרות שהוא השתבח בזה שהוא הראשון, אבל הוא היה נוצרי שעסק בקבלה ולמד עם כל מיני יהודים, אליהו דלמדיגו למשל שלמד איתו, ודון יהודה אברבנאל, ועוד מחכמי היהודים. ובאיזשהו מקום גם תרגם את זה ללטינית את הרעיונות הקבליים. הספר שלו, הפירוש שלו לספר בראשית נקרא הקפטפלוס. זה מה שמוזכר פה. עכשיו יש פה כמה נקודות שעל חלקן דיברנו אבל הם הרבה יותר מחודדות כאן אני חושב. הנה הנקודה הראשונה. קודם כל לגבי הדרך הסימבולית. אנחנו מכירים את זה גם מי שמכיר את הספרים על זן לדוגמה, אז יש שם הרבה בדרך הזאת. מין כאלה אמירות קצרות, מעשה קצר, לא איזה פירוש שיטתי של שיטה. היום אני חושב כבר אפילו בעולם מבינים שזה לא פרימיטיביות, זה פשוט צורה אחרת להעביר דברים אחרים. עכשיו מה שקורה, נקודה מעניינת שאני לא בטוח שיש לי עליה תשובה מלאה, אבל העובדה היא נכונה. הדרך הסימבולית והמוסרית מעשית. מה זאת אומרת הסימבולית והמוסרית מעשית? יש פה בעצם שני מאפיינים לדרך הזאת, הקרויה פרימיטיבית לעומת הדרך המדעית. א, היא קטועה. זה לא שיטתי, זה בעצם מה שדיברנו גם קודם. וב, היא מוסרית מעשית. זאת אומרת היא לא עוסקת ברעיונות ישירות, אלא היא מביאה לך עובדה או איזה מימרה או פתגם או משהו כזה. זאת אומרת זה גם הנחיות מעשיות וזה גם בא דרך תיאור של משהו מעשי. לא מדברים על הרעיון. הרעיון הוא חבוי מאחורה. אנחנו מדברים על הדבר. זה שני תחומים שאני לא בטוח שהם אני מבין למה הם תמיד באים ביחד, אבל הם כמעט תמיד באמת באים ביחד. זאת אומרת כל אלה שעובדים בצורה נקרא לה פרימיטיבית כי היא הצורה הקטועה, לא רק שזה קטוע, גם הקטעים האלה לא עוסקים ברעיון הרבה פעמים. הם עוסקים ב… הגמרא הרי כמובן, הגמרא אף פעם לא עוסקת בכלל הלכתי. פיקוח נפש דוחה שבת. היא לא אומרת ככלל פיקוח נפש דוחה שבת, אלא פלוני שבישלו לו כך וכך מה הדין, נחלקו זה וזה. תמיד דרך איזה מעשה או פתגם או משהו כזה. אז חוץ מזה שזה גם קטוע ואין תיאור שיטתי מסודר ומדעי, זה גם לא עובד על הרעיונות עצמם. זה עובד על איזהו משל מוסרי מעשי שמאחוריו חבויים גם רעיונות. זה שני מאפיינים שאני חושב שהם קיימים בדרך כלל בכל סוגי הטקסטים האלה, ולמרות שאני לא מבין עד הסוף את הקשר ההכרחי ביניהם. שני מאפיינים שונים. הייתי יכול לחשוב על אפוריזמים ועל דברים קטועים אבל שעוסקים בחוכמה, לא יודע, לא במעשיות ולא בפתגמים אלא אומרים לך רעיון פשוט באופן קטוע. אבל פה יש שניהם. גם זה קטוע וגם לא אומרים את הרעיון. זאת אומרת אומרים לך סיפור על החכם ששעתיים עמד על רגל אחת וכתב קרח. וזהו, סיפור הבא. ולא אומרים לך מה זה אומר, את זה אתה צריך להבין לבד. אז פה אתם מבינים שיש פה שני מצבים. כשאתה רוצה לצמצם רעיון גדול בקטע קטן אתה לא יכול להגיד את זה בשלוש מילים, אז למעשה אתה כן יכול. אבל השאלה למה וזו תופעה מעניינת. לא יודעים בדיוק למה, ולמה התיאור של הרעיון עצמו צריך לקחת מגילות, ולפעמים אפשר לתמצת באמת בצורה אולי הכי יפה שיש אולי אפילו יותר מכל התיאורים הסיסטמטיים, איזה מעשה אחד שהוא רק מסמל את זה, אלגוריה של זה. עכשיו נגיד בפירוש לגמרא זה יותר מובן באגדות, שברוך השם לא דיבר על הנושא הספציפי ההוא. וכל מה שאמרנו קודם אני חושב שזה נכון גם בהלכות. גם הלכות זה בעצם איזשהו ביטוי, וזה אנחנו נראה עוד בהמשך של אותו קטע מה שקראנו עכשיו או בהמשך, זה ביטוי לאמת שקורית. ואין הבדל בין אגדה לבין הלכה במישור הזה. זה שתי צורות להעביר דברים אחרים. יש הבדל ביניהם במישור של הכתוב, אבל להגיע מתוך אגדה ומתוך הלכה אין הבדל מחשבתי. ואולי זה לא עובד על גמרא, זה עובד על אבות דרבי נתן ועל תורתם של כוהנים. מה זה עושה כאן? בסדר. אז הוא עושה כאן אחרי הקטע הקודם את כל הקטע הזה מהגמרא. מה אולי זה בהמשך? מדרש? לא משנה, מקורות יהודיים הם כאלה. כוהנים וכל מיני דברים כאלה גם אצל היהודים היה. הכהנים זה ממש מאפריקה. הרי הכהנים זה במידה רבה אותו דבר, גם הכהן היה תלמיד חכם והוא לימד, היו דרשנים בקהל או שהיו שם יושבים בבית המדרש. ופה דווקא מדבר על הצפת לבנון והרמב"ם. בסדר, הוא מראה לך שגם אצל המדע באותה נקודה, אנחנו בתור אנשי מדע שמתעסקים בהבנה השמית, אז מה אנחנו עושים? אנחנו מחפשים עוד מקומות שבהם רואים שמיות. הוא מראה לך שגם אצל היוונים הקדמונים, לפני שהם נהיו מודרניים, אתה רואה שגם שם יש בעצם צורה כזאת. והוא מנסה להסביר לך איך לפרש או מה המטרה להבין את המקורות היהודיים. הוא מנסה רק להראות לך תופעות מקבילות במקומות שאולי לא היית מצפה להם, גם אצל היוונים עצמם. עכשיו בהמשך הקטע הזה הוא בעצם מצייר פה בצל של שלוש קליפות או גרעין ושתי קליפות. יש את המעשה, שזו הקליפה החיצונית, זה מה שקורה, המשל או המעשה. בתוך זה טמון מידות ואופן הנהגה נכון או לא נכון, ועוד בתוך זה טמון שורש פילוסופי. כן, הוא מדבר פה על החכמות התכוניות האלוקיות וכולי. תורת הטיב, חוקי הטבע מבחינתו שייך לגרעין הפנימי הפילוסופי. עכשיו צריך לשים לב פה שהקשר בין שלושת הדברים האלה אנחנו בדרך כלל תופסים אותו כאילו שזה איך עושים היום משל בעולמנו שלנו? מצאנו סיפור יפה שגם הוא מדגים את הרעיון הזה. הוא לא מדבר על מושג כזה. הוא אומר שזה באמת נמצא בתוך הסיפור, זה לא שבמקרה מצאנו סיפור שיכול להדגים באופן לגמרי מקרי את הדבר ההוא. הטענה היא יותר מזה. בתוך כל דבר מעשי, אנחנו דיברנו על זה בפעמים הקודמות כבר, אם יש רעיון נכון תמיד יש לו ביטוי מעשי. וגם ההפך הוא נכון. אם יש מעשה שמשמש משל למשהו, אז המשהו הזה נמצא בתוכו. זה לא איזשהו צירוף שרירותי של מעשה שבמקרה מבטא משהו אחר. לדוגמה, אברהם אבינו מייצג את מידת החסד. נכון? עכשיו בדרך כלל התפיסה היא שיש לו איזושהי תכונה שהוא היה גומל חסדים וכל מיני דברים כאלה. אז זה קצת דיברנו גם בשיעורי מהר"ל בתחילת השנה על זה שחסד זה לא תכונה, חסד זה כוח בבריאה, חסד זה אופן הנהגה. אברהם אבינו הוא לא מסמל את זה, הוא זה. השורש הגבוה של אברהם אבינו זה מידת החסד בעצמה. זה לא שהוא מאופיין על ידי מידת החסד. יש כוח בעולם למעלה בעולמות הרוחניים שנקרא כוח החסד או מידת החסד. הכוח הזה בא לידי ביטוי בעולם המעשי בדמות שקוראים לה אברהם אבינו. עכשיו כשאברהם אבינו עשה מעשה מסוים ואנחנו לומדים ממנו משהו באופן הפעולה של כוח החסד, זה לא לימוד בדרך משל, שבמקרה מצאנו מעשה שעוזר לנו להעביר לך את הרעיון כי אחרת קשה לי להעביר לך אותו. זה לא זה. המעשה זה התיאור התחתון של מה שקורה למעלה באמת, מה מידת החסד עשתה למעלה כשאברהם אבינו הלך למטה. וזה אותו דבר, זאת אומרת זו ישות אחת שהחלק הרוחני שלה זה כוח החסד והחלק. המשל הזה, זה איזה שהוא סיפור יפה, שהוא מתאר באיזו שהיא צורה רעיון אחר. אתם שמה לא חשבתם על הרעיון הזה, וזה לא שאנחנו לא תופסים את זה שזה חלק מהם. אבל זה עוזר לי איכשהו להעביר לך דברים באופן של משל. משל שמהווה גם דוגמה, הרב מדבר? כן כן, דוגמה, בדיוק. אז פה אני לא מדבר על דוגמה. כוח החסד עצמו זה אברהם אבינו. פשוט בכוח החסד יש גם כן אצילות בריאה יצירה עשייה, נכון? כוח החסד, הרגליים שלו בעולם העשייה זה פשוט מי שאנחנו קוראים אברהם אבינו. זה לא דוגמה. כאן בא לידי ביטוי חסד גם. זה לא דוגמה. זה החסד עצמו. מה זה משהו ממש? זה דגם כאילו. לא דוגמה של דוגמה. זה בא לידי ביטוי כאילו. כן כן, משהו חיצוני. לא, זה זה עצמו. עוד פעם. וזה עצמו, לא שבא לידי ביטוי. זה מידת החסד כמו שהיא נתפסת בעולם הזה בעיניים. איך רואים חסד בעיניים, בעיניים הגשמיות? מסתכלים על אברהם אבינו, אז רואים את מידת החסד בעיניים. מידת החסד בשכל, זה פשוט מישהו שהוא חסיד במעשיו. בדיוק. אברהם זה מידת החסד. זה אומר שהוא החסד עצמו, לא מצאנו במקרה מישהו שבאמת מתאר לי יפה מה זה נקרא חסד. זה שהוא גומל חסדים? מה? זה לא. אמרנו שגומל חסדים זה בכלל יישום מאוד חיצוני של חסד. חסד זה דבר הרבה יותר פנימי מאשר לגמול חסדים. חסד זו התחלה, יש מאין. המעשה שנובע מתוך המצוקה של האדם מכוח פנימי, לא לפי זה… זה נקרא חסד. העיצוב של הדבר הזה כמידת החסד עצמה בעולם העשייה זה אברהם אבינו. לא רק אברהם אבינו, ולא רק אברהם אבינו. מה זאת אומרת, הוא דוגמה במובן הזה שהוא כוח שנקרא חסד. עכשיו יש הרבה אנשים שגם שואבים מזה, כמו כהן, זה נקרא אבי מידת החסד. אבי מידת החסד, שורש. כמו שאברהם הוא השורש של החסד, יצחק הוא השורש של הגבורה, ויעקב הוא השורש של התפארת. מה זה נקרא שורש? השורש זה אומר שזה הוא עצמו, זאת אומרת זה החסד עצמו. כל השאר זה פירות של השורש הזה, זה ענפים של השורש הזה. הרב התייחס לאברהם עצמו כאל יניקה ממנו, שיש את החסד המופשט. לא יש, זה הוא. האדם עצמו הוא קומה. האדם עצמו לא נמצא בעולם העשייה. האדם נמצא בעשייה, ביצירה, בבריאה, באצילות והלאה עד לא יודע איפה. כשהכוח הזה פגש בו זה הוביל אותו לאותו מקום. זה הוא, מה זה פגש בו? זה הוא, הוא אברהם. לא, הוא לא אברהם. מה זה אברהם? אברהם זה מולקולות? האישיות הזאת, מה זאת האישיות? מה הרב יגיד עכשיו? הכוח הרוחני שבאברהם זה אברהם, לא מולקולות. הנשמה, לא יודע איך לקרוא לזה. כוח החסד. זה לא משהו אחר, זה זה. זה אותו דבר. ובגלל זה אני נהנה כשיש מישהו גומל חסדים, איש חסד, כי אני… יש בו משהו מן החסד עצמו. אברהמי או כמו אברהם או שהוא שיעור קומה. קומה. כמו שאני יונק מאברהם באיזה שהוא שיעור קומה מסוים. נכון, בדיוק, הוא יונק מאברהם. באצילות שלו הוא יונק מכוח החסד באצילות. וזה הולך לכל אורך הקומה. למה דווקא אברהם לצורך העניין? כי זה כל הנקודה, שמורידים את כל הדברים הרוחניים לעולם העשייה. אברהם הוא שיעור קומתו, הרי הוא הרגליים שלו. אבל כל דבר שקורה למעלה יש לו ביטוי למטה, הרי הכל זה ביטוי אחד של השני. אז מה שאני ינקתי מאברהם, מידת החסד שלמעלה ינקה ממידת החסד של אברהם. זה קורה לכל אורך הקומה. למה זה מוכרח שזה יניקה מאברהם? למה שלא יהיה אצלו כפשוטו? הוא השורש. זה בדיוק הנקודה. הוא השורש. כמו שאתה רואה את אברהם בתור דמות שיש לה רגליים בעולם העשייה וראש של חסד, הכל חסד בתוך עולם, אז ככה כל אדם שהוא איש חסד זה אותו דבר, אותה תבנית. פשוט, לגמרי, עד כאן אני מסכים לגמרי, אבל עדיין קצת תקוע, כי אברהם הוא שורש החסד ואני אפילו אם אני אהיה איש חסד אני לא שורש החסד, אני רק ענף שלו. אברהם שורש, זה מידת החסד עצמה. מה זאת אומרת? אברהם זה הסוסיות, דיברנו אתמול על האידיאות האפלטוניות, מי דיבר? חנוך, דיברתי איתך אתמול על זה, זה השורש, על האידיאות האפלטוניות, כן, הסוסיות עצמה קיימת בעולם רוחני. היא באה לידי ביטוי בעולם הזה דרך סוסים קונקרטיים, נכון? עכשיו אותו דבר החסד רק אצל אברהם. רק אצל אברהם? כן. כי הסוסיות עצמה, לא ה… עוד פעם, הסוסיות עצמה גם היא עצמה יש לה ביטוי בעולם הזה, זה אצל אפלטון. אצל אפלטון האידיאות הן רק למעלה, וכאן קיימים רק עצמים קונקרטיים, וכל העצמים הקונקרטיים הם שייכים לעצמות. שיונקת מאותה אידיאה למעלה. פה יש תפיסה אחרת. האידיאה שלמעלה כפי שהיא קיימת למטה, הסוסיות קיימת למטה, לא הסוס. הסוסיות זה אברהם אבינו. אתה מבין? החסד זה האידיאה, אברהם הוא הסוסיות של החסד והוא… אם זאת האידיאה של החסד, אז אתה יונק ממנו. אבל אברהם מת. אז לאן זה הלך? כשאברהם מת, אז לאן זה הלך? ליצחק. אחרי שיצחק נפטר, זה הלך ליעקב. אחרי שקיבל צורה, קיבל איזשהו… אפשר כבר להעביר אותו, אפשר כבר לעשות לו קופי פייסט. במובן הזה אברהם הוא אבי האומה, אברהם הוא השורש שלה. הגאון כותב, וזה שאלה, הגאון כותב שבכל דור יש את כל הדמויות. הגאון כותב שבכל דור יש אברהם אבינו, יש משה רבנו, יש יעקב אבינו. כל המבנה הזה, המבנה הרוחני של העולם. אנחנו דיברנו על התשובת הרשב"א הזאת עם החרם, שזה מופיע בדף הבא, שאלו שחושבים שאברהם ושרה זה חומר וצורה, וזה היה אלגוריה שמיחה בה הרשב"א. אז דיברנו על זה כבר שזה נכון. החרם הוא עליהם, לא על משהו אחר. התפיסה היא נכונה. עכשיו אם זה באמת המבנה של העולם, המבנה של העולם במובן הרוחני נשאר. זה שאנחנו מאכלסים את זה בכל מיני דמויות אחרות, זה כתוב בהרבה מקומות. אלף דורות, זאת אומרת שבכל דור ודור אותו דבר בדיוק. לוקח את הדור הזה, בוודאי, בוודאי. בוודאי. וזה השדר הגדול של האוניברסליות הזאת, שכל דור בנוי בדיוק אותו דבר מבחינה רוחנית, מהכוחות שבאים פה לידי ביטוי. כל דור מורכב מהכל, זאת אומרת כל הדמויות שאתה קורא עליהם בתורה קיימות בכל דור. וזה בעצם גם שורש התפיסה, שאי אפשר להפריד בין אדם אחד לאדם אחר. הקשר של אדם אחד עם אדם אחר הוא לא יכול להיות ישירות מהחלק הפיזי שבו. למה שם? למה שם הוא מושך ממנו? שאלת אותה שאלה. לא, זה אדם שבו. אדם שבו זה אדם, זה לא מולקולות. זה איזה שורש קומה. אז למה שם אתה מושך ממנו? שיהיה כמוך, אז מה ההבדל בינך לבינו? בשורש הקומה. כמו ש… וזה לא בדיוק הנקודה בזה. יש שורש קומה שראשו בעולמות עליונים ורגליו בעולמות תחתונים. זאת בדיוק הנקודה. מה אומרים כל האלגוריות האלה? בעצם ככה גם הפילוסופים, וכל הידיעה האבן רשדית הזאת שתופסת את אברהם ויצחק כחומר וצורה. מה הם אומרים בעצם? הם אומרים שיש פה את הכוח של חומר, של צורה, של חסד, של מידה פה בעולם. כי כשאתה מוריד את העולמות הרוחניים למטה, זה לא כמו אפלטון, שמוריד את הסוסיות והופך אותה לסוסים. זה לא להוריד שום דבר למטה. אנחנו מורידים את הסוסיות עצמה למטה. אתה מבין? זה עולם אחר. זהו. זאת התפיסה האלגורית, התפיסה שכל הדמויות האלה הם סמלים לכוחות. הם לא דוגמאות לכוחות. הם הכוחות עצמם. כשאומרים אברהם ושרה הם חומר וצורה, ובכל אחד מאיתנו יש בחינות של חומר וצורה אני מניח, וכל… יש כל מיני בחינות. מה מיוחד אצל אברהם ושרה? שהם החומר והצורה עצמה. אתה מבין? זאת אומרת, הם הדבר עצמו. הם חומר וצורה וחומר וחומר, מה שנקרא. זאת אומרת, הם הדבר עצמו. הם החומר של החומר וצורה. יש… אתם צריכים להבין שלפי התפיסה הזאת, אתה לא צריך להיות גאון גדול כדי לכתוב משל, למשל. כי כל דבר הוא משל. זאת אומרת, אם יש פה מעשה, מעשה חסד למשל או מעשה שיש לו ערך תורני נגיד, ברגע שתסתכל עליו אתה תוכל להסתכל גם על רעיון מאחוריו כי הוא באמת נמצא שם. והיום אנחנו תופסים את זה כאילו שבאמת מצאת דבר יפה, זאת אומרת יש לך מעשה והתאמת לו רעיון והנה מצאת משל מוצלח. כל מעשה הוא משל מוצלח. כי אין כל דבר שהוא מעשה, יש מאחוריו רעיון. כל דבר שהוא רעיון נכון, יש לו ביטוי בדפוס של מעשה. דיברנו על זה כשדיברנו על הלמעשה נפקא מינה עד לפרטים הקטנים פה. זאת אומרת מאחורי כל דבר, וזה כל התפיסה פה, שכל דבר בעולם המעשי מייצג רעיון. זה לא שאנחנו במקרה מצאנו משל. כל דבר הוא משל. האר"י פסק כמו הרמב"ם. למרות שהרמב"ם היה היהודי אולי הכי רחוק מעולמו הרוחני של האר"י שאפשר לחשוב עליו. האר"י פסק כמו הרמב"ם נגד כל המקובלים שהיו קודם לו. למה? כיוון שאם אתה תופס נכון את ההלכה במישור הנגלה, אז אתה אומר את ההלכה נכון, זאת אומרת אז זה מתאים גם למישור הנסתר. ומי שיבין נסתר זה לא יעזור לו, אם תבין נגלה עד הסוף אתה גם תקלע. כי ההתאמה היא הכרחית פשוט בגלל שאתה יודע את הנסתר, אתה יודע את הנגלה ואתה מצליח להתאים. אם אתה עובד נכון לגמרי בנגלה זה ממילא מתאים לנסתר כי זה נמצא בתוכו. אתה לא צריך לעשות את זה באופן מלאכותי, לקחת את הנסתר להצמיד לו את הנגלה. אם אתה עובד עם הנגלה נכון הנסתר כבר נמצא שם. זה לא שיש קשר מקרי, זו התאמה שאתה עושה. במישור הפרקטי אתה יכול לעבוד רק מהמישור הנגלה כמו שרוב הפוסקים עובדים. וכך גם בתשובות. אבל על זה ישאלו אם יש לנו סתירות לפעמים בין הנסתר והנגלה, בין המגן אברהם בהלכות תפילין שאומר שכשיש ויכוח בין הנסתר והנגלה אז הלכה כמו הנגלה. למה הוא אומר את זה כמובן? כי יש נגלה ויש נסתר, כשהנסתר חולקים על הכלל הזה עצמו, מה השאלה בהלכה כמו מי במחלוקת הזאת. אבל זו הגדרת הנגלה והנסתר. כן. אבל איך קורה באמת מצב כזה? זה קורה בגלל כנראה בגלל שימוש לא נכון באחד מהם, אני לא יודע באיזה, אבל באחד מהם. שימוש נכון היה אמור להתאים לגמרי. טוב, אז כל המחלוקת זה שלא שימשו בזה נכון. טוב, זה שאלה אחרת, בכל זאת שבעים פנים שונות דברים נכונים. ודאי, נכון שבעים פנים מלאים ממנו, זה כן. יש טוב, יש כאן עוד הרבה מה להמשיך עם זה, נגיע בבוא העת. אבל הדבר שוב אומרים שורה, שוב קומה, החלק העליון של האדם שגם אם הוא שלם אבל שיש לו חלק חיצוני, החלק החיצוני, לא אין דבר כזה. לא, זה קצת מסובך כמובן שזה מסובך, בסדר. אבל מצד העובדה שיש איזה שהוא לא שהוא קיים בעולם יותר עליון והוא לא בא לידי ביטוי בעולם המעשי. אין דבר כזה. לא, ישנם מצבים שבהם אני לא גומל חסד, זה לא אומר שברגע נתון לא קיים בי מושג החסד. מה? אז איפה מה הניצוץ של החסד? זה בדיוק מה שאומרים שהתורות זה מקלקלות, לא, אבל לא האדם הרוחני, לא זאת אומרת אתה מקלקל. יכול להיות שעשית חסד ולא עשית חסד. לא, אבל אנחנו מדברים על תורה, לא עשית חסד. אז איפה החסד שיש לנו בתורה? זאת אומרת שהוא בכוח כל הזמן, כשיש משהו בכוח אז זה בדיוק. או שהוא לא קיים בכלל? לא, זה לא שהוא לא קיים, הוא קיים באישיותך הפן הזה למרות שאתה לא עוסק בו עכשיו. כי כתוב תורת חסד, כי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד. גם כשלומידם תורה אפשר לעשות חסד. יכול להיות בנפש שלי שמי שבאמת יש בו חסד אז אין מעשה שלו שהוא לא כרוך איכשהו בחסד. אני לא יודע, זה כבר עניינים פסיכולוגיים, אני לא יודע. הרמח"ל בהקדמה לעין יעקב, יש שם בתחילת כרך א' של עין יעקב, יש כמה מאמרים על האגדות, אחד המאמרים הוא של הרמח"ל. הרמח"ל כותב שם רעיון דומה, מדבר על הטעויות המדעיות שרואים לפעמים אצל חז"ל. והוא אומר שחז"ל לא התכוונו להגיד פה איזושהי אמירה מדעית, והאמירה המדעית באה לבטא איזשהו רעיון והרעיון מנוסח באמיתות המדעיות שהיו בזמנם. אבל אני לא בטוח שהוא התכוון להגיד שהם ידעו את האמת המדעית האמיתית ורק בחרו לבלבל את הציבור בגלל, אני מתכוון שזאת הייתה המטרה שלהם. זה לא אכפת להם להשתמש כאילו, זה התנצלות למה הם לא יודעים את תורת הקוונטים. אני לא חושב שזאת המטרה, זה עיקרון אמיתי פשוט שכל מטרתם לא הייתה מדעית, מטרתם הייתה להעביר את הרעיון. וזה שמשתמשים בעיקרון מדעי זה רק בשביל לעטוף את הרעיון, משתמשים בעיקרון המדעי שמשתמשים בו באותה תקופה כמו תיאוריית ארבע היסודות. זה מה שאמרנו. נכון. אז מה כתוב פה בעצם? מה שכתוב פה בעצם זה שאפשר להעביר רעיון טוב במדע לא נכון. זה קצת סותר את מה שאמרנו פה אני חושב. נכון, לכאורה אין דבר כזה. כמו שהאדמו"ר הזקן כותב בתניא, הרבה פעמים משתמש באש, אדמה, רוח וכל זה. אומר טוב לא משנה, דרך זה הוא מסביר איזה רעיון למרות שכל זה לא נכון פיזיקלית. אז שם לגבי אש, רוח ואדמה אני חושב שזה כן נכון, אבל לגבי דברים אחרים זה באמת זו בעיה שאני לא יודע מה לעשות איתה. אז אני חושב שהטעויות המדעיות הן פשוט טעויות מדעיות, רק השאלה אם הן מייצגות גם באמת רעיון לא נכון, זה כבר שאלה הרבה יותר מרחיקת לכת. כל תורה של חסד, אני לא יודע, אני אומר את זה בתור הערה מה שאמרתי, אני לא יודע. המבנה המחשבתי של מי שהגיע לרעיונות השגויים אז עדיין הוא פועל באותה צורה עקרונית של המבנה המחשבתי של המדענים האחרים שבסוף הם הגיעו לרעיונות האלה, וזה רק העובדה שזה לא נכון זה מראה על משהו אחר. אז מה שמייצג את הרעיון זה לא העובדה המדעית אלא אופן הפעולה של השכל שלהם. אבל הם העבירו לי עובדה מדעית ולא את אופן הפעולה של השכל למעשה. נכון. וזה לא מייצג את זה וזה לא סתירה מהותית למה שנכון, בגלל שהעובדה עצמה היא לא מדויקת בעולם, היא לא נכונה בעולם הזה, אולי יכול להיות שלי, כלומר שזה דבר שיתכן. אני חושב שאי אפשר להחביא דבר נכון בתוך עובדה לא נכונה. אני פשוט לא מאמין בזה. אני באמת לא מאמין בזה, וגם הנזיר אולי לא ככה. אני לא יודע ליישב את שני הדברים, ואני כן אגיד שבנקודות האלה היו טעויות בעולם הרוחני. לא יודע. בואו נסכם רגע מה שכתוב פה בעצם בחלק השני של הפסקה. בתוך כל מעשה, בתוך כל עובדה בעולם הריאלי טמונים שני דברים בפנים בפועל. זה לא משל, זה לא אלגוריה במובן המקובל. הם טמונים בפועל בתוך הדבר הזה. עכשיו מעניין שהוא אומר את זה על המיתולוגיה היוונית, לא על חז"ל. אתם מבינים שאם אומרים את זה על המיתולוגיה היוונית, אז או שתגיד שיש להם את אותה חכמה כמו חז"ל, או שתגיד את מה שאנחנו אמרנו. שאתה לא צריך חכם בשביל זה, אם אתה אומר מעשה נכון, אחד שתופס אותי באיזושהי צורה, אז ממילא הוא מחביא מאחוריו דבר נכון. זה לא אומר שמחברי המיתולוגיה גם התכוונו לכל הדברים האלה. אבל ברור שאם היה פה איזה מעשה שתופס אותי ברובד הריאלי, נגיד זה מעניין לקרוא את זה בתור סיפור, פשוט מעניין, זה תופס אותי, אז סימן שיש מאחורי זה גם רעיון נכון. אבל קשה להגיד את זה, לא? יש הרבה דברים מצחיקים או משהו כזה. אני לא מדבר על עובדה נכונה. המיתולוגיה הרי לא נכונה, או כמעט ברובה. אני מתכוון אבל שהזה שיש לזה הצלחה סיפורית, זה לא בא משום מקום, זה לא בא בכלל ריק. זה אומר שגם בשאר גלדי הבצל הפנימיים יותר יש משהו אמיתי בתוך העסק הזה. כנראה שזה בא להאיר לי משהו. מה זאת אומרת הסכמת הציבור? מה זאת אומרת הסכמת הציבור? שזה שזה מתקבל אצל היוונים כספרות מוצלחת, זה מסמן… הסכמת הציבור פה היא אינדיקציה. נכון. בואו נראה איך נכנס פה בדיוק הקטע הזה. הוא אומר: "גם דברי ראשון בעלי הפילוסופיה היהודית החדשה דגלו בזה המיתולוגיה היוונית". זה אומר המליצים הקדמונים בדבריהם לא כיוונו עניין אחד לבד אלא רבים. אני לא בטוח שאני מסכים איתו באשר למחברי המיתולוגיה עצמם. איפה הנזיר מסכים איתו? בואו נראה את הקטע שאיפה מונח הרובד שהוא מעבר למשל שהוא לא עצם הדבר. אחד משל הכנוס תחת המליצה והפרוזודיה וכו' והקדמתי אותו, אבל כמו ששמעת לגבי אברהם שהוא עצם החסד, איפה זה בא לידי ביטוי הטענה הזאת פה? הנה לא כיוונו עניין אחד לבד אלא רבים, יניחו תחילה בדרך הפשט תוך מליצה חיצונית סיפור עניין, אחר כך באותו סיפור עצמו יניחו כמו קליפה יותר פנימית עניין מוסרי מועיל לאדם במידותיו, ומלבד אלה בדברים ההם עצמם ירמזו אותה חכמה אמיתית מהדברים הטבעיים התכוניים או האלוקיים. המשל פה הוא לא כלום מצד שלושת אלה, הוא רק שדרכם אפשר להיפגש עם שלושתם. לא, ברור. אמרתי, בקטע הקודם ראינו, ולא בקטע הקודם, בזה שדיבר על המים הפנימיים באות ז'. ושם ראינו שיש איזושהי תפיסה שכל דבר שהוא עיוני שיש לו היבט מטפיזי נכון חייב להיות לו ביטוי בעולם המעשי. ולכן תמיד שואלים מאי נפקא מינה. לאור מה שאמרנו שם צריך גם פה לתפוס את זה לא בצורה של סתם כדרך משל. אלא בצורה הכרחית, בצורה שזה באמת בפנים. לא בצורה של שבמקרה הצלחתי לתאם את המשל והנמשל. אלא זה בילט אין בפנים הנמשל. אין מעשה שהוא נכון או שהוא מדבר אליי באופן סיפורי אם אין מאחוריו גם את כל הרבדים האחרים. הם באים אוטומטית. זה לא בגלל שאני ישבתי ובניתי את זה באופן נכון וככה הצלחתי לדחוף את שלושת הדברים באמנות לדבר אחד. אלא כל דבר אחד דחופים בו אוטומטית עוד שני גלדי בצל פנימיים. זה יוצא מפה, זה יוצא ממה שאמרנו קודם. ואני אומר שלאור זה אפשר להבין אולי איך אתה אומר דברים כאלה על מיתולוגיה יוונית. אני לא עד כדי כך בטוח שבאמת אני מאמין בזה שאלה שחיברו את המיתולוגיה היוונית גם חשבו על כל גלדי הבצל. אבל בדיוק בתפיסה כזאת זה כבר באמת לא משנה. גם הרמב"ם לא חשב על הנסתר. הוא פסק בנגלה. אבל בילט אין בתוך הפסיקה שלו יושבת גם הבנה נכונה בנסתר. לא בגלל שהוא חשב והוא הצליח לתאם, אלא הדברים האלה חייבים להופיע ככה. הקדוש ברוך הוא טבע את הבריאה ככה שכל דבר רוחני נכון בא לידי ביטוי בעולם המעשי. אז ממילא אם הצלחת לחבר סיפור יפה ממילא כבר מאחוריו יש משהו נכון וחשוב. אתם מבינים? זו הנקודה. אבל פה הוא מדבר רק על הרובד של הפשט, הרבה פעמים סיפורים שנתפסים בעם ובאמת פשוטים, כלומר כל מיני דברים שלא עובדים. אז למה הדבר שהוא, אין דבר שנתפס ואין בו משהו אמיתי, אז למה הדבר האמיתי בלי קליפות וזה לא תפס בהרבה אנשים וחוץ מזה שזה מיעוט, והדבר המופרז והזה, אז כנראה שלא ייצגת אותו נכון כנראה. היית מביא את הסיפור הנכון זה כן היה תופס את האנשים. לא היה מייצג את הדבר הנכון. אז לא הצלחת לייצג את הדבר הנכון. טוב, מה השעה עכשיו? שש ורבע. בוא נסתכל רגע רק בדף הבא, בסימן ל"ב בהערות, פשוט כהמשך לדיון עכשיו.