האם בנות צלפחד חלבו שולחנות?
תוכן הסקירה
האם בנות צלפחד חלבו שולחנות? / מיכאל אברהם
הדיון בהלכה בזמננו נוטה לנוע בין שני קטבים – שלילה של השינוי או חיובו בכל מחיר. בשאלת מעמד הנשים הרב נבון מציב את עצמו בתווך ומנמק את בחירותיו. שינויים בבית הכנסת? בבית המדרש? בטקס הנישואין? – פתיחה לדיון
גשר בנות יעקב- מעמד האישה בהלכה – בין עבר לעתיד, חיים נבון; ידיעות ספרים, 2011, 231 עמ'
בישיבות היו שואלים מה בין ר' ברוך בער (לייבוביץ, בעל ברכת שמואל ), תלמידו המובהק של ר' חיים איש בריסק שהיה דבוק עד מאוד ברבו, לבין ר' וולוולה (הגרי"ז), בנו של ר' חיים, שהיה גם הוא תלמיד מובהק של אביו? ועונים, שאם היתה באה לפניהם הוראה של ר' חיים שהשולחן העומד לידם הוא פרה, ר' וולוולה ימשוך בכתפיו ויאמר שאמנם בפשטות זה לא נראה כך, אבל מדין 'לא תסור' יש להורות שהשולחן הזה הוא אכן פרה. ור' ברוך בער? הלה כבר מזמן לא עמנו. הוא רוכן אל מתחת לשולחן עם דלי כדי לחלוב אותו.
את ספרו, העוסק במעמד האישה בהלכה, פותח הרב חיים נבון במסה שמרנית עקרונית ומציג שני קטבים מנוגדים בשאלת ההשפעה של שינויים חברתיים ונורמטיביים על ההלכה. מצד אחד ניצב הקוטב שמתנגד אוטומטית ודוחה על הסף כל שינוי כזה. אלו השמרנים שדבקים במסורת. מנגד, עומד הקוטב שמאמץ אל חיקו בהתלהבות כל נורמה אופנתית חדשה. אלו החדשנים שדבקים במודרנה. במונחי הסיפור שלמעלה, הרב נבון טוען בספרו ששני הצדדים הללו חולבים שולחנות, כל אחד והשולחן שלו. זה דבק ללא ביקורת בשולחן ערוך מן המאה ה-16, ועמיתו חולב בדבקות לא פחותה שולחנות ערוכים בני זמננו, המודרני והפוסט-מודרני. נבון בספרו מציג עמדה שמרנית, אך מתנגד לחליבת שולחנות. הן לדבקות מופרזת בשמרנות המסורתית, ועוד יותר לדבקות מופרזת בתרבות העכשווית הסובבת.
לדוגמה, בפרק החמישי נבון מראה שלפחות על פי חז"ל הפנייה הפמיניסטית של בנות צלפחד למשה לא נבעה מהיצמדות לערכים חיצוניים כלשהם, אלא חשפה ערכים שהיו מונחים בתורה עוד קודם לכן. הן לא גרמו לשינוי בהלכה אלא לעדכון וחשיפה של ההלכה האמיתית. ניתן לומר שהן לא חלבו את השולחן ערוך הקיים, אך גם לא את השולחן הפמיניסטי. הן רק רצו לאכול מעל שני אלו את האוכל המתאים והנכון. נבון מתווה בספר קווים לדמותה של גישה שמרנית מתונה שכזו, ובכך הוא ממשיך את הקו המוצג במאמרו "כמה מסוכן הריסות הסדרים הישנים" (אקדמות כב).
בתנועתו בין הקטבים, נבון למשל מתנגד לעליית נשים לתורה, אך קורא לשינוי נוסח הברכה "שעשני כרצונו" ותומך בלימוד תורה לנשים. הוא מצדד בעקיפות מדודות של ההלכה במקום שבו הדבר אינו סותר את ערכי התורה (כמו בהתרת עגונות), אך מתנגד להכשרת נשים להעיד ולדון.
מאוד נהניתי לקרוא מסה שמרנית שכזו, בעיקר על רקע הכתיבה הרווחת בנושאים אלו, הנוטה לרוב לכיוון הליברלי. אמנם באופן אישי אני מוצא את עצמי ניצב מעט משמאל לגישתו של הרב נבון, במקום שבו כבר לא ברור לי האם ראוי לסווג אותו כשמרני או לא, אך הנושא כאן אינו אני.
הגות שמרנית בעברית
השיקולים המוצגים בספר נזקקים ללא מעט מקורות ודוגמאות חוץ הלכתיים, ובפרט לגישות שמרניות בהגות הכללית כמו זו של אדמנד בֶּרְק ועוד. ברק בן המאה ה-18 הוא אחד מחשובי ההוגים השמרניים, וספרו המאלף מחשבות על המהפכה בצרפת יצא לאור במכון שלם. כל בר דעת יכול להבין לאור זאת מדוע מקומו נפקד כמעט לחלוטין מארון הספרים העברי ומהשיח הציבורי שלנו. כדי להתרשם ממצב ההגות השמרנית בארץ הקודש, ניתן לגשת להערה 1 בפרק ד' של הספר, שם מובאות הפניות ביבליוגרפיות לספרות שמרנית כללית שבה משתמש המחבר. החלק העברי כולל, מעבר לשני מאספים כלליים שסוקרים את מגוון הזרמים בהגות החברתית-פוליטית (ולא רק את השמרנות), שני ספרים בהוצאת שלם, ועוד שלושה מאמרים בכתב העת 'תכלת', שגם הוא יוצא… איך לא? בהוצאת שלם, כמובן.
זוהי סיבה נוספת לחשיבות שאני רואה בספרו של הרב נבון. מעבר לתזה ההלכתית והתורנית שמוצגת בו, הוא מסייע למלא חסר בספרות השמרנית הכללית בשפה העברית. קיימת לא מעט הטפה שמרנית, אך תזה שמרנית מנומקת ומבוססת כמעט לא קיימת בתרבות שלנו (מי בכלל מעז לצאת מהארון להודות בעמדה שמרנית?! אם בכלל הוא יזכה להתייחסות, זו תהיה לכל היותר הרמת גבה, תוך סיווגו כאנכרוניזם בלתי רלוונטי). לא פלא שההגות השמרנית נתפסת בישראל כספרות נישה ואינה זוכה להתייחסות של ממש.
תוך כדי כתיבת הדברים, אני נזכר בתוכנית רדיו של שלי יחימוביץ באחד הבקרים המעוננים והמייגעים אחרי רצח רבין, שבה היא ראיינה שורת סלבריטאים (שכונו אצלה 'אנשי רוח', משום מה), ואת המנגינה האחידה, המשתלחת והמשעממת שלהם, שאותה אי אפשר היה להפסיק. אחרי קרב התשה של למעלה משעה וחצי התקשר הרב דרוקמן לאולפן, ושאל אותה מדוע היא לא מראיינת אנשי רוח מהימין. יחימוביץ ענתה לו כמשיחה לפי תומה שהיא דווקא ניסתה. נעמי שמר לא הסכימה להתראיין, וחוץ ממנה היא אינה מוצאת אנשי רוח בימין.
פרופורציה היסטורית
הספר הזה הוא חלק מתופעה חדשה ומרעננת בשיח ההלכתי-אקטואלי גם במובנים מתודיים. מחברים שנטועים היטב בתרבות הכללית, חיבוריהם בדרך כלל נוטים לשינויים והתאמות של ההלכה לרוח הזמן. מאידך גיסא, כותבים שאינם חשים חלק מהתרבות הסובבת, נוטים להגן בתוקף על ההלכה והמסורת ומביעים עמדות שמרניות גורפות. ספר זה מציג עמדת ביניים גם במובן הזה. מבחינת המתודה, המקורות שאליהם הוא נזקק וזוויות המבט על סוגיית השמרנות והחידוש, הוא שייך לראשונים; אך העמדה שעליה הוא מגן היא שמרנית. אמנם, הדבר אינו מפתיע כאשר המחבר מציג את עצמו כתלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין מישיבת הר עציון.
אחד המאפיינים המודרניים של הספר הוא המוכנות לעסוק ישירות בשאלת השינוי בהלכה. פוסקים בדרך כלל נוגעים בסוגיות אלו, אך לא מחווים עמדה עקרונית לגביהן עצמן והדיון נערך אגב עיסוק בשאלה הלכתית ספציפית. זהו סוג אחד של רפלקסיביות, המודעות לכללים שלפיהם מתנהל השיח ההלכתי. הדיון של הרב נבון הוא רפלקסיבי מאוד גם במובן נוסף. נראה שהוא מודע היטב למניעים ולמגמות של העמדות והטיעונים השונים שלו עצמו, מה שבדרך כלל לא מאפיין את הספרות התורנית. שלא כמו מחברים שמרנים אחרים, נראה שהוא מודע היטב לכך שגם דבריו לא נובעים ישירות ממה שנאמר למשה רבנו בסיני, או מפרשנות דדוקטיבית והכרחית להלכות שניתנו שם. טיעוניו מוצגים מתוך מודעות להקשר ולמגמות שונות, והם כרוכים בשיקולים שאינם רק הלכתיים אלא גם היסטוריים וחברתיים.
לדוגמה, התיאור בפרק הראשון על ערכים שנראו לבני זמנם אמת מוחלטת וחלפו מן העולם כלעומת שבאו הוא מאלף ומרתק. נבון מעמיד אותנו בפני פרופורציה היסטורית (כדרכם של שמרנים מאז ומעולם). דעותינו הערכיות הנחרצות והמוחלטות על מעמד האישה ותפקידה, כמו גם על נושאים נוספים, עשויות להתברר תוך זמן קצר כרוח נושבת וכחלום יעוף. התברר שחלבנו שולחן. האוונגרד שנוטה לאמץ כל רוח אופנתית מצויה, ושרואה את ההלכה כמפגרת שלא בצדק אחרי ההתקדמות התרבותית של סביבתנו, טועה בחליבת שולחנות, אף שבפרספקטיבה היסטורית עשוי להתברר שהוא צודק. השמרנות, אליבא דנבון, אינה מתנגדת לשינויים. היא דורשת לבחון אותם לאורך זמן ולעשות אותם בהדרגה. הנדסה חברתית נוסח השמאל הליברלי, או הקומוניזם ושאר 'פרוגרסיבים' למיניהם, היא מסוכנת מאוד.
כל פרק ורוב תתי הפרקים בספר נפתחים במעשה (בדרך כלל משעשע) שמדגים את הנקודה העיקרית. על אף השילוב של דיונים ומקורות מגוונים והניסוח הקולח, הטיעון והדיון ההלכתי משתלבים בכל אלו בצורה טבעית ונינוחה מאוד. הספר קריא מאוד, ונגיש לכל קורא, גם למי שאינו בקיא במקורות ההלכה, אך בהחלט יש בו עניין גם למי שכן בקיא בכל אלו.
הפרקים מחולקים לנושאים שונים, שבכל אחד מהם נדונה גם שאלה כללית ורחבה יותר. הפרק הראשון מוקדש לבירור עקרוני של שאלת השמרנות והשינויים בהלכה. הפרק השני דן במצוות שנשים פטורות מהן, ובתוך כך בשאלה האם וכיצד ניתן לחלץ מההלכה ערכים, ומה מהם הוא ערך נצחי. הפרק השלישי עוסק באיזון העדין בין פרשנות שנסמכת על שיקולים ערכיים לבין כפיית ערכי הפרשן על ההלכה, ובעקיפות לגיטימיות ולא לגיטימיות של ההלכה במצבי מצוקה. הפרק הרביעי, כאמור, חוזר על שאלת השמרנות. הפרק החמישי נוגע בפרשת בנות צלפחד, ומתוך סוגיה זו דן בשאלת המוטיבציה לשינוי, וטוען שגם אותה יש לקחת בחשבון. הפרק השישי עוסק בלימוד תורה לנשים, שם המחבר רואה מקום ליד חופשית יותר כלפי גישות חדשניות. בפרק השביעי הוא עוסק בקריאה בתורה ובעליית נשים לתורה, ושם הוא חוזר לגישה השמרנית.
הערות אחדות לדיון
עד כאן המחמאות, שמגיעות לספר הזה בדין, אך פטור בלא כמה הערות אי אפשר. ראשית, חסר היה לי בספר בירור מושגי. התייחסות לשאלות כמו מהו שינוי (הבדל בין רפורמה לאורתודוקסיה), האם שינוי צריך גיבוי פרשני, מהם הכלים הפרשניים שאליהם נוכל להיזקק בבואנו לשנות את ההלכה, האם פרשנות תכליתית (טעמא דקרא) היא כלי אפשרי, האם לגיטימי להשתמש רק בערכים שחולצו מהתורה עצמה או שמא גם לערכים שלנו יש מקום. כמו כן, טיעוניו של נבון לטובת השמרנות הם בעיקר פרקטיים (שיקולי נזק ותועלת), וחסר היה לי בירור עקרוני (שיקולים של אמת). בירורים כאלה עשויים להוליך, לפחות בכמה מקרים, לעמדה מעט פחות שמרנית.
חסר היה לי דיון בשאלה האם בכלל לגיטימי לדבר על פסיקת הלכה לפי גישה מסוימת, תהא זו שמרנית או ליברלית. ואולי בכל שאלה יש לחתור לאמת ולדון בה לגופה? כבר אהרן ברק לימד אותנו שלא טוב למנות שופט עם אג'נדה. אני חושב שאין פוסק שמקבל החלטות כי הוא 'מקל' או 'מחמיר'. כל אלו הם סיווגים של חוקרים שבוחנים את אופן הפסיקה, אבל לא שיקולים שמנחים את הפוסק עצמו. הוא הדין לגבי פוסק שיכריע בסוגיות שונות כי הוא 'שמרן' או 'ליברלי'. למיטב שיפוטי אין לשיקולים כאלה שום מקום בפסיקה. אלו מושגים ששייכים לעולמו של חוקר ההלכה ולא של הפוסק.
נבון אינו מגדיר על מי מותר לנו לחלוק, ומהו מקור קאנוני. האם קביעות של ראשונים מחייבות, או שמא רק קביעות תלמודיות? מהם המקורות היסודיים שמהם עלינו לשאוב את אותם ערכי ליבה של התורה? הרי המקרא כשלעצמו (ללא המסורת הפרשנית לדורותיה) הוא כמעט עירום.
הספר מניח כמה הנחות בדבר היחס בין ערכים ומוסר לבין ההלכה. הוא מניח שההלכה מקפלת מאחוריה תפיסות ערכיות שונות, ושניתן אף לחלץ אותן מתוך הביטויים ההלכתיים המעשיים. בהמשך לזה, הוא גם עוסק לא מעט בהבחנה בין ערכי ליבה שאותם אין לשנות לבין הלכות שהן חריגות ואינן מבטאות ערכים תורניים. אולם לא מצאתי בספר מהם הקריטריונים שמסייעים לנו להבחין בין השניים. זוהי אחת השאלות החשובות והקונטרוברסליות ביותר ברוב ככל הפולמוסים הנדונים בספר. בפרק השני נדון פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, שהוא עיקרון מקיף וכללי, ובכל זאת הוא מוצג כחריג שאינו משקף תפיסה ערכית. הוא הדין לגבי פסילת נשים לעדות ולדין. לעומת זאת, העובדה שהאיש הוא המגרש מוצגת כעמדה עקרונית. גם ההשוואה ההלכתית בין נשים לגברים מבטאת בעיניו עיקרון מהותי להלכה, עד כדי כך שהוא מצדיק שינוי של נוסח הברכה "שעשני כרצונו", כדי למנוע טעות מסוכנת בתפיסת ערכי התורה. נושבת כאן רוח מגמתית וסובייקטיבית משהו, בפרט על רקע האג'נדה השמרנית של הספר.
המועמד הטבעי לקריטריון כזה הוא ההבחנה בין הלכות דאורייתא ודרבנן. מטבע הדברים הלכות דרבנן שייכות יותר לפריפריה ולא לליבה, ואכן בפרק הראשון נטען שבהן יש יותר מקום לפרשנות ושינויים. ישנה כאן התעלמות תמוהה מההבחנה הטכנית שמציג הרמב"ם בהלכות ממרים (תחילת פרק ב'), שם הוא קובע שדווקא הלכות דאורייתא ניתנות לשינוי על ידי כל בית דין שבכל דור, ואילו הלכות דרבנן זוקקות בי"ד גדול בחכמה ובמניין.
ישנה עוד הבחנה עקרונית חשובה מאוד שלא נדונה כלל בספר. הרמב"ם מבחין בין הלכות דאורייתא שמופיעות בפירוש בתורה ("הלכות שהצדוקים מודים בהן") לבין הלכות דאורייתא שחכמים הם שחילצו אותן באמצעים מדרשיים או פרשניים שונים מתוך הפסוקים, וטוען שיש הבדל במעמד ההלכתי של שני סוגי ההלכות הללו. כאשר חכמים מחלצים הוראה הלכתית כלשהי מתוך הפסוקים, מעורבת כאן דעתם של החכמים הדורשים. לכן, גם בהלכות דאורייתא יש ממד אנושי, וממילא יש מקום לפרש או לדרוש את המקרא באופן שונה. השאלה החשובה כאן היא האם אנחנו מחויבים לערכי התורה או לערכיו של הפרשן או הדרשן החז"לי, והאם בהכרח ישנה זהות בין שני אלה. לדוגמה, פסול הנשים לדון ולהעיד נדרש באופן בעייתי למדיי במסכת שבועות. סביר בעיניי להניח שעולמו הערכי והחברתי של הדרשן השפיע על קביעת ההלכה הזו. מדוע, אם כן, רק בגלל שמדובר בהלכה דאורייתא אין אפשרות לשנות אותה? האם עולמנו גרוע מעולמו?
לאור ההבחנה החוזרת בין ערכי ליבה ופריפריה, הפתיע אותי מאוד לגלות בפרק השביעי התייחסות שמתעלמת כמעט לחלוטין מהבחנה זו. הפרק עוסק בשאלות כמו עליית נשים לתורה, החלפת טבעות בקידושין, הפרדה בין נשים לגברים בבית הכנסת או נגינה על ידי נכרים בעת התפילה בבית הכנסת. על אף שלמיטב שיפוטי כל (!) הדברים הללו אינם נוגעים לליבה ההלכתית, אפילו לפי הגדרתו של הרב נבון עצמו, הוא שולל בתוקף ובעקביות כל שינוי בנושאים אלו. לא לגמרי ברור לי מדוע הוא לא נזקק גם כאן להבחנות בין ליבה לפריפריה, או לחלופין מדוע הליבה בסוגיות אלו כה נרחבת בעיניו.
אם יורשה לי לשער, נראה שכדרכם של שמרנים מאז ומעולם, בשאלות של מוסדות הלכתיים ציבוריים (כמו בית הכנסת, טקס הקידושין וכדומה) ישנה כאן רגישות יתר. חשיבותם של המוסדות מרחיבה מאוד את הרדיוס של הליבה הערכית המחייבת. ואנוכי הקטן, אי איישר חילי, הייתי עושה שידוד מערכות מקיף בכמה מסדרי בית הכנסת והתפילות שלנו, על אף הפגיעה במוסדות המקודשים הללו (ואולי דווקא כדי למנוע פגיעה במוסדות המקודשים הללו, שמרוב שעמום וחוסר רלוונטיות הופכים לספריות לקריאת פרסומות מסחריות והטפות ירודות).
קשה לצפות ממסה שפונה לקהל הרחב לעסוק באופן שיטתי בכל כך הרבה שאלות מתודולוגיות יסודיות, שכל אחת מהן היא עדינה ומורכבת וזוקקת עיון ודקדוק מעמיק במקורות ההלכה. על כן דבריי כאן לא נאמרים לשם הביקורת, אלא יותר כקריאה להמשך הליבון והבירור.
הרב נבון זיכה אותנו בספר מרתק שכתוב בצורה קולחת ושוטפת, ואשר מגן באופן מרשים למדיי על עמדה לא פופולרית בשיח הציבורי. מומלץ מאוד לקרוא אותו, ולהסכים לו או לחלוק עליו. כעת עלינו להמשיך את המהלך, וללבן את הסוגיות הללו גם במישור התיאורטי והעיוני.
הרב ד"ר מיכאל אברהם מלמד באוניברסיטאות ובמכללות שונות. ספרו 'אלוהים משחק בקוביות: מה באמת אומרת לנו האבולוציה?' יצא לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
————————————————————————————————-
גשר צר מאוד / חנה פנחסי
הגישה השמרנית נוטה לאמץ אל חיקה באיחור של דור את מי שהיו פורצי דרך ונדחו על ידה בזמנם. הזגזוג גובה מחירים ומלווה לעתים בחשדנות ובזלזול בשאיפות רוחניות אמיתיות. קריאה לשיחה חדשה
ספרו החדש של הרב חיים נבון, 'גשר בנות יעקב', מבקש לפרוש משנה הנוגעת למקומן של נשים בעולם הדתי. ביסודה של משנה זו עומד עקרון השמרנות, שעיקרו שלילה, או לפחות דחייה של שינוי. בתוך העמדה השמרנית מבחין הרב נבון בין גופי תורה שאין אפשרות לשאול עליהם לבין עניינים שבשוליים, שאותם אפשר לדעתו לשנות. למשל, ההוראה של הרמב"ם להתיר לאישה לצאת מהבית פעמיים בחודש היא בעיניו הדרכה כללית בלבד, ולעומת זאת פסילת נשים לעדות או מרכיב הקניין בקידושין הם עניינים מסדר אחר שעליהם יש לשמור.
אלא שהתיאור של 'גשר בנות יעקב' את המערך ההלכתי חלקי. הרב נבון מתעלם מכך שיש להלכה כלים רבים על מנת לשנות מציאות מן השורש ממש, כאשר זו בוערת דיה. מעבר לטיעונים גורפים כגון 'נשתנו הטבעים' או 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', אנחנו יודעים כי הלל התקין פרוזבול, רבנו גרשום אסר לגרש אישה כנגד רצונה, הרב משה פיינשטיין התיר להציל גוי בשבת, ואלה דוגמאות מעטות לפסיקת הלכה בניגוד לדינים דאורייתא, למשניות מפורשות וכדומה, כאשר המנהיגות חשה כי זהו צורך השעה.
השאלה אם כן חוזרת אל קריאת המציאות. בעניין מסורבות הגט קורא הרב נבון את המציאות כך: "גבר עלול לנצל את הסמכות שניתנה לו במעשה הגירושין". במצב מתון כזה, שבו גבר רק עלול, אולי, לעגן את אשתו, נגזר על כן על נשים "לקבל עול מלכות שמים באהבה", כפי שהוא ממליץ במקום אחר. זו דוגמה אופיינית למחיר של העמדה השמרנית שעל פיה הסדר הקיים הוא הטוב והנכון. בעיניי, משמעה של שמרנות כזו הוא התכחשות למציאות, וויתור על חזון ועל מחויבות לתיקון עולם, כל זאת במקרה הטוב. במקרה הרע, זהו סידור המאפשר לבעלי הכוח לשמר את כוחם.
היבט מצער נוסף של השמרנות הוא החשדנות של הרב נבון כלפי מעשים דתיים שאינם פוגעים כלל בהלכה. הוא לא רואה בעין יפה משאלה של אישה לברך "המוציא" בליל שבת על חלות שאפתה. התרוממות הנפש וההתעלות הרוחנית של המשתתפות בתפילת נשים לא רלוונטית בעיניו, ובמקום אחר הוא משווה נשים הקוראות בתורה (על פי ההלכה) למי שמתפללת בגרמנית (דווקא!). דווקא מכיוון שהרב נבון מלמד נשים צעירות, אפשר היה לצפות שייקח על עצמו תפקיד מוביל ומאפשר, ולא של מי שמשתדל למנוע את המעורבות וההתלהבות של נשים מן ההוויה הדתית.
הספר רצוף זלזול ומתקפות כלפי מי שמזדהה כפמיניסטית: 'בנות צלפחד לא היו תוקפניות ומאיימות' (אוי, כמה מכאיב ומוכר לי הדימוי הקטלני הזה). זאת, למרות ההצהרות החוזרות ונשנות על האיסור לפקפק במניעים ובטוהר הכוונות של זולתנו. זלזול זה מאפשר לרב נבון לפתור את האתגרים שמציבה המחשבה הפמיניסטית לפתחנו כ'אופנה חולפת' או כ'אידיאולוגיה זרה', ובכך יש החמצה (אגב, הוא עצמו מעגן בלמדנות את תפיסתו השמרנית בדברי המדינאי האנגלי ברק).
הנה למשל הרב נבון מזגזג מאוד בשאלת האחריות ההורית. הוא נמנע מלהצהיר חד וחלק כי אמא ואבאאוהבים את ילדיהם ומחויבים לשלומם באותה מידה. מהימנעות זו משתמעת משוואה נוקשה: אמא המטפלת בילדים ואבאבבית הכנסת או בבית מדרש. חלוקת תפקידים זו מצמצמת את עולמם של גברים ונשים כאחד, ובה בעת היא מנמקת היטב את הפטור של נשים מלימוד תורה או ממצוות עשה שהזמן גרמן. הסדר נותר אמנם על כנו, אך הקונפליקטים של נשים (וגברים) במציאות ימינו הולכים ומתעצמים.
ועוד, הרב נבון מכיר בכך שאין הבדל בין היכולות הרגשיות והאינטלקטואליות של נשים וגברים (נשים יכולות להיות, נניח, ארכיטקטיות מעולות כפי שגברים יכולים להצטיין כפסיכולוגים). מדוע אם כן נמנע מנשים להתמנות לדיינות או למסור עדות בבית דין יהודי? הכותב לא מתמודד עם שאלה זו, על השלכותיה הרבות, ומסתפק באזהרה "אוי למי שיהפוך את פסילת הנשים לעדות לעוול מוסרי".
זכותו של אדם להיות שמרן. השמרנות אכן ביקשה למנוע חילון והתבוללות, אך יהודים שמרנים גם שרפו את ספרי הרמב"ם, בזו לחסידות והתייחסו בשאט נפש לציונות. לאחר דור הם ראו בפורצי הדרך הללו גדולי עולם וכינסו אותם מתוך כבוד רב לעולמם השמרני.
'גשר בנות יעקב' נכתב על ידי רב המעורה היטב בעולם הזה בכלל ובחברה הישראלית בפרט. הציבור זקוק מאוד לרבנים שכמותו. הביקורת שלי איננה מניחה חלילה כוונה לפגוע בנשים אלא להצביע על כך שההשלכות של עמדתו פוגעות בחיי נשים ובעולמן הרוחני. הייתי רוצה להתחיל את השיחה עם הרב נבון מחדש, והפעם מנקודת מוצא המאפשרת לציבור הדתי לאומי לוותר על עמדה שמרנית ומתגוננת לטובת עמדה עמוסת חזון בעניין מקומן של נשים, כמו גם בנושאים אחרים.
לו הייתי מתחילה שוב, הייתי מתחילה כך: ארבעה בתים מכוננים את החיים היהודיים במישור הציבורי, ובארבעתם אין הנשים יכולות ליטול אלא חלק שולי: בית המקדש, בית הכנסת, בית הדין ובית המדרש. זאת המציאות. ואני מתארת אותה כך מכיוון שיושר אינטלקטואלי הוא חלק חיוני מזהותי הדתית. אני מאמינה באמונה שלמה שלתורה, להלכה ולמסורת היהודית כלים להתמודד עם האתגר שמציב לפניה הדור הזה, אך לשם כך יש צורך להביט בהלכה ובמציאות ביושר. אני תקווה שהרב נבון עוד יצטרף לשיחה החדשה, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן ומנחה בבית המדרש "חדר משלך" במכון הרטמן
פורסם במוסף ' שבת ', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011