אמונה – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] הקדמה: למה לדבר על אמונה עכשיו
- [1:32] ההבדל בין אמונה ש' לאמונת ב'
- [3:03] אנקדוטה: מחזה 'שיער' והשיר המוזר
- [5:01] ספרו של סי.אס. לואיס והביקורת שלו
- [6:47] הפרשנות של 'נשגב' מול 'יפה' בספרות
- [26:06] האם אמירות על העולם הן רק עלינו?
- [33:09] התפיסה והמציאות: מה קיים מחוץ לתודעה
- [34:18] קול כתחושה הכרתית ולא תופעה חיצונית
- [37:24] תפיסת האור והצבעים בעין ובמוח
- [39:15] אמונה באלוהים – עובדה על העולם?
- [41:24] הבדל בין טענה לשאלת‑הציווי בלוגיקה
סיכום
סקירה כללית
הדובר פותח מסע חדש סביב המושג אמונה וטוען שהוא יסודי אך לרוב אינו מובהר היטב, ולכן אנשים חשים או מצהירים אמונה בלי להגדיר לעצמם מה פירוש “מאמין” ומה ההבדל בינו לבין “לא מאמין”. הוא דוחה כהבל את ההבחנה הפופולרית בין “אמונה ב־” לבין “אמונה ש־” כמשחק מילים שמולבש עליו תוכן גדול למרות שאינו נושא אותו, ומבקש לברר את משמעות האמירה “אני מאמין” כמבטאת מצב תודעתי שמטרתו לטעון משהו על המציאות. דרך קריאה בקטע מתוך ספרו של סי אס לואיס “ביטול האדם” הוא תוקף את התפיסה שמצמצמת אמירות ערכיות ורגשיות לתיאור מצב פנימי בלבד, ומיישם זאת על אמונה כדי לטעון ש“אני מאמין באלוקים” פירושו בראש ובראשונה “יש אלוקים” כטענת עובדה על העולם. הוא מסביר כיצד פרשנות סובייקטיביסטית יכולה לנבוע הן מאתאיזם שמניח שאין אלוקים והן מגישה פוסט-מודרנית שמכחישה מראש אפשרות לטענות על העולם בתחומים כאלה, ומקשר את הבלבול גם לפוזיטיביזם לוגי שמסווג טענות מטאפיזיות כפסאודו-טענות בגלל קשיי אימות.
פתיחה למסע על אמונה והצורך בהבהרה
הדובר מבקש לעבור מדיון בבחירה חופשית לדיון באמונה, וטוען שאמונה היא מושג יסודי אך לעיתים קרובות אינו מובן נכון. הוא מייחס את חוסר ההבנה לכך שאנשים אינם טורחים להבהיר לעצמם מה משמעות אמונה ומה ההבדל בין מאמין ולא מאמין. הוא מציין שהבהרת המושג תוביל בהמשך גם לשאלות של השלכות ויחס למי שלא מאמין.
הביקורת על ההבחנה בין “אמונה ב־” ל“אמונה ש־”
הדובר מתאר את ההבחנה הנפוצה בין “אני מאמין ש־” לבין “אני מאמין ב־” וטוען שהיא שטות גמורה במובן של משחק מילים חביב שאינו אומר דבר. הוא מגדיר ש“אני מאמין ש־” משמעו אמונה בעובדה מסוימת או “אני מאמין שזה נכון”, ואילו “אני מאמין ב־” משמעו נתינת מבטח ואמון במישהו או במשהו ולא קבלת טענת עובדה. הוא טוען שמנסים לתלות במשחק המילים רעיונות גדולים על אמונה אינטלקטואלית מול אמון, אך המשחק עצמו אינו מוכיח זאת אלא לכל היותר מאייר, ולכן אפשר לשמוע שיעורים שלמים שאינם אומרים דבר.
אנקדוטה על “שיער” והדו-משמעות של “believe”
הדובר נזכר במחזה או הסרט “שיער” ובאמירת אביו שהיחידי שהיה לבוש בהצגה היה הבמאי. הוא מצטט שורה מהשיר “מנצ'סטר אינגלנד אינגלנד” שבה נאמר “איי בליב אין גוד אנד איי בליב דאט גוד בליבס אין קלוד”, ומעיר שהמילה “בליב” יכולה להתפרש כמתן אמון או כטענה על קיום. הוא מבהיר שזו אנקדוטה וחוזר לעניין הבירור של מושג האמונה.
אמונה כמצב נפשי והקשר בין משפט למצב תודעתי
הדובר מציג הבחנה בין המושג “אמונה” לבין המצב התודעתי שהאמירה “אני מאמין” משקפת. הוא טוען שבירור משמעות המונח מחייב בירור מה פירוש להיות במצב של אמונה, כלומר מה מאפיין את ההכרה והחוויה שבבסיס האמירה.
סי אס לואיס “ביטול האדם” והטענה נגד צמצום ערכים לרגש
הדובר מביא קטעים מתחילת “ביטול האדם” של סי אס לואיס, כולל התיאור על ספר לימוד לספרות לכיתות י״א-י״ב ולואיס שמצהיר שאין לו אפילו מילה אחת טובה לומר בשבח מחבריו. הוא מצטט את פרשנות המחברים לסיפור על קולרידג' ליד מפל מים, שלפיה כאשר אדם אומר שהמפל “נשגב” הוא אינו אומר דבר על המפל אלא רק על רגשותיו שלו, כלומר “יש לי רגשות נשגבים”. הוא מסביר שלפי פרשנות זו אין ויכוח אמיתי בין מי שאומר “נשגב” למי שאומר “יפה”, משום שכל אחד מדווח רק על רגשותיו. הוא מאמץ את עמדת לואיס שהטענה הזו הבל, וטוען שיש בכך נזק כשהדבר מוחדר בשיעור ספרות כביכול דיסציפלינרי אך למעשה מכניס תפיסת עולם שלמה ושגויה.
למה בכל זאת יש ויכוח על “נשגב” ו“יפה” והדוגמה של אלכס ליבק
הדובר טוען שאנשים מרגישים שיש ויכוח אמיתי משום שהדובר על “נשגב” טוען משהו על המפל עצמו, כלומר שהוא כה מרשים עד שכל אדם סביר אמור לחוש תחושות שגב, ואם האחר לא חש כך הוא פספס משהו. הוא מביא דוגמה מאלכס ליבק והתמונה “עבודה עברית” של הרצל והרקע של פועלים ערבים המשפצים את המונומנט, וטוען שאדם בלי “עין של צלם” עלול לחלוף בלי לשים לב למשמעות, בעוד הצלם מזהה מה שהאדם הרגיל מפספס. הוא משתמש במשל כדי לטעון שהשפה הרגשית מבטאת טענה על העולם עצמו, לא רק דיווח פנימי, ושכאשר אנשים אומרים “זה היה ממש מרגש” הם מצביעים על משהו בסיטואציה שאמור לעורר רגש גם אצל אחרים.
דחיית הקריאה הפוסט-מודרנית באמנות והטענה לאיכות יצירה
הדובר מזהה בפרשנות הסובייקטיביסטית תפיסה דה-קונסטרוקציוניסטית ופוסט-מודרנית שמייחסת לאמנות ערך רק לפי מה שהיא “עושה” לצופה ושוללת קיום של יצירה גדולה או פחות גדולה. הוא טוען שהחוויה האנושית הרגילה מכירה בכך שיש יצירות חשובות יותר ויצירות מופת, ושיש ביוצר יכולת מיוחדת שאינה מצטמצמת לתגובת הקהל. הוא מביא דוגמה על באך מול עצמו וטוען שהרעיון שבאך “רק נפל” על קהל מתאים הוא שטויות, משום שבאך יוצר בהתאמה לקהל נתון כמו ירי חץ למטרה קיימת ולא שרטוט המטרה אחרי הירי. הוא מסיק שכשאדם אומר שיצירה ריגשה אותו זו טענה על היצירה ולא רק על עצמו, ולכן יש משמעות לשיפוט “טובה”, “פחות טובה”, “נשגבת” או “חסרת ערך” כטענה על היצירות עצמן.
אמונה כטענה על העולם והביקורת על פירוש “אני מאמין” כרגש בלבד
הדובר טוען שכאשר אדם אומר “אני מאמין באלוהים” רבים מפרשים זאת כקיום רגש או חוויה פנימית בלבד ולא כטענה על המציאות. הוא מתאר שאם זה היה הפירוש, אז גם האתיאיסט שאומר “אני לא מאמין” היה רק מדווח שאין בו רגש כזה, ואז לא היה ויכוח אלא רק הבדל בין טיפוסי אישיות. הוא אומר שתפיסה זו רווחת במיוחד כאשר אתיאיסטים מפרשים את אמונת המאמין כסטייטמנט עליו בלבד מפני שלשיטתם אין דבר בחוץ, ומכאן נובעות לעג כמו “מפלצת הספגטי המעופפת” ו“חבר דמיוני”. הוא מוסיף שהפרשנות הסובייקטיביסטית יכולה לבוא גם ממקום פוסט-מודרני לא-אתיאיסטי, שבו מראש אמירות כאלה אינן נתפסות כאמירות על העולם אלא כאמירות על האדם, והוא מגדיר זאת כטעות פילוסופית בדומה למה שלואיס תוקף.
הדימויים מתורת ההכרה: קיר צהוב, העץ שנופל ביער, ו“רואים את הקולות”
הדובר טוען שכמו באמירה “זה נשגב”, גם “אני מאמין באלוקים” משתמשת בחוויה פנימית כדי לתאר משהו בעולם עצמו. הוא מסביר שגם כשאדם אומר “יש מולי קיר צהוב” הוא מתאר תוכן תודעתי פנימי, אך הוא עושה זאת כאינדיקציה למשהו חיצוני שמייצר את החוויה, ולכן זו טענה על העולם. הוא מביא את שאלת “אם עץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול” וטוען שמדויק לומר שאין שם “קול” ללא אוזן ועור תוף, אלא רק גל לחץ באוויר, אך בני אדם אומרים “קול” כדי לתאר את מה שיגרום לשמיעה אם תהיה אוזן. הוא מוסיף הסבר על “עם ישראל רואים את הקולות” כתרגום עצבי אפשרי של מידע אקוסטי לפענוח חזותי, ומדגיש שמראות וקולות הם תופעות פנימיות, אך הם משמשים לתיאור מה שקורה בחוץ. הוא מסכם שבאותו אופן “אני מאמין באלוקים” מתרגם אצלו לטענה “יש אלוקים” כטענת עובדה על העולם.
מקור הבלבול: אריסטו, טענות מול שאלות/ציוויים, ופוזיטיביזם לוגי
הדובר חוזר אחורה לשורש הבלבול ומבחין בעקבות אריסטו בין משפטים שהם טענות לבין משפטים שאינם טענות כמו שאלות וציוויים, כשהמבחן הוא האם אפשר לייחס להם אמת או שקר. הוא מגדיר טענה כמשפט שמתייחס לעולם ושאפשר להצמיד לו ערך אמת באמצעות השוואה בין תוכן המשפט למצב העניינים בעולם. הוא מציג את הפוזיטיביזם הלוגי וטענת קרנפ ש“יש אלוקים” היא פסאודו-טענה מפני שאין דרך לבדוק אמפירית אם היא אמיתית או שקרית, ומביא דוגמאות כמו “יש בעולם מיליון נקודה שתיים תנינים” וטענות על הירח בתקופות שלא הייתה דרך לבדוק. הוא מדגיש שהקריטריון הפרקטי לאימות נעשה סובייקטיבי ותלוי נסיבות, וטוען שקשיי בדיקה אינם הופכים אמירה ללא-טענה, משום שעדיין זו טענה על העולם גם אם אין דרך לדעת. הוא מציע שהנקודה החזקה יותר אצל הפוזיטיביסטים היא לא עצם אי-הבדיקות אלא האפשרות שהמושגים המטאפיזיים אינם מוגדרים או אף סותרים, שאז האמירה “יש אלוקים” עלולה להפוך לאמירת “בלה בלה” חסרת משמעות.
עמדת הדובר מול הפוזיטיביסט: משמעות “יש אלוקים” והמשך הדרך
הדובר טוען שהאדם המאמין כשהוא אומר “יש אלוקים” מתכוון לטענה על העולם ולא לדיווח על מצב פנימי בלבד, גם אם יש מרכיב חווייתי שמשמש אינדיקציה. הוא מסכים שהשאלה “איך בודקים את זה?” היא שאלה מצוינת שצריך עוד לחשוב עליה, אך דוחה את המסקנה שאין כאן טענה רק מפני שאין דרך אימות. הוא מבחין בין טענה שדוחה את “יש אלוקים” בגלל היעדר אימות לבין טענה שדוחה אותה בגלל שהמושג “אלוקים” סתירתי או לא מוגדר, ומציין שאם יש סתירה הוא מסכים שלא נאמר דבר, ואילו אם יש חוסר הגדרה חלקי עדיין ייתכן שיש תוכן לטענה. הוא מסיים בהפניית המשך הדיון להבחנה בין “אלוקים פילוסופי מול אלוקים דתי”, ובהערה שמישהו מציע שאנשים מתכוונים לרוב לטענות כמו התגלות בסיני, בעוד הוא מדבר בשלב זה על הטענה הכללית “יש אלוקים”.
תמלול מלא
אוקיי, סיימנו את המסע בעקבות הבחירה החופשית, ואני רוצה להיכנס עכשיו לעוד מסע. עוד פעם, לא יודע כמה ארוך הוא יהיה, אבל זה תלוי מה לכלול בו. אבל אני רוצה קצת לדבר על אמונה. המושג הזה אמונה, נדמה לי שהוא מצד אחד מאוד מאוד יסודי, אבל מצד שני לא תמיד מובן נכון, לדעתי לפחות. ויותר מזה, אני חושב שחוסר ההבנה שבו נובע מזה שאנשים לא ממש טורחים להבהיר לעצמם את משמעותו. אז אנשים חשים אמונה או חושבים שהם מאמינים, אבל לא מגדירים לעצמם היטב במה בדיוק מדובר, מה המשמעות של הדבר הזה, מה ההבדל בין מאמין ולא מאמין, מה פשר העניין הזה. אז אני רוצה קצת לגעת במושג הזה ואחר כך קצת לדבר גם על משמעויותיו, מה ביחס למי שלא מאמין, איך אמורים להתייחס אליו, כן, אז זה כבר השלכות שיבואו אחר כך. יש אחד הסימפטומים שכל פעם אני שומע את זה מחדש וקופצים לי, זה ההבחנה שעושים בין אמונה ב' לאמונה ש'. כן, אני יכול להאמין ש' משהו, ואני יכול להאמין ב' משהו. והטענה היא שיש הבדל. זה משום מה נורא פופולרי, אני לא זוכר מי היה הראשון שהתחיל עם העניין הזה, בעיניי זה שטות גמורה, אבל זאת אומרת, מה זה שטות גמורה, זה משחק מילים חביב שלא אומר כלום. בסופו של דבר, כשאתה אומר "אני מאמין ש' כך וכך", אתה בעצם אומר "אני מאמין בעובדה מסוימת", זאת אומרת "אני מאמין שזה נכון". כשאתה אומר "אני מאמין ב'", אתה בעצם אומר "אני שם את מבטחי במישהו או במשהו, אני נותן בו אמון". אוקיי, זה לא במובן של להאמין באיזושהי טענת עובדה. לכן זה שיש פה משחק מילים חביב שתולים בו כל מיני רעיונות גדולים שלהאמין בקדוש ברוך הוא באופן אינטלקטואלי פילוסופי זה לא אומר שום דבר כל עוד אתה גם לא מאמין ב' ולא רק מאמין ש', זאת אומרת נותן בו את מבטחך. אני גם לא מסכים לזה, אבל אפילו אם נגיד שזה היה נכון, משחק המילים לא אומר את זה, משחק מילים זאת אילוסטרציה. לכן זה דוגמה למשל לשיעורים שלמים שאתה יכול לשמוע על הדברים האלה שבעצם לא אומרים שום דבר. אני נזכר שהתחלתי לחשוב על השיעורים האלה אז בדיוק קפץ לי, אתם מכירים, הזקנים שבינינו ודאי זוכרים את המחזה "שיער" או הסרט "הייר". אבא שלי פעם אמר שהמחזה "שיער" זה הצגה שבה היחידי שהיה לבוש היה הבמאי. זה היה חביב עליו במיוחד. בכל אופן, אחד השירים שמה, "מנצ'סטר אינגלנד אינגלנד", אז הוא אומר "איי בליב אין גוד אנד איי בליב דאט גוד בליבס אין קלוד". וקלאוד זה אחד הגיבורים של הסרט או של המחזה, וה"בליב" פה נדמה לי אפשר לפרש אותו בשתי צורות, זאת אומרת אני מאמין, נותן בו אמון, או אני מאמין, אני חושב שהוא קיים. שני דברים שונים, למרות שבאנגלית זה לא אותה מילה, זאת אומרת באנגלית זה שתי מילים שונות. בכל אופן, נחזור לענייננו, זה סתם אנקדוטה. אז הטענה היא שצריך לברר את המושג הזה בעצם אמונה או את המצב אמונה. ועוד פעם, יש פה שני דברים. המושג אמונה או האמירה "אני מאמין" משקפת איזשהו מצב נפשי, תודעתי, הכרתי, ואני כמובן כשאני מנסה לברר את משמעות המשפט או המונח, אני מנסה גם לברר את משמעותו של המצב, מה זה נקרא להיות במצב של אמונה. יש אני חושב שפתיח טוב לעניין הזה, גם כן פעם עשיתי את זה כבר באחת הסדרות הקודמות, נמצא, יש ספר של סי אס לואיס. והוא והוא כתב ספר, איש מאוד מעניין, גם הוגה דעות חוץ מסופר ילדים, והוא כתב ספר שנקרא ביטול האדם, בתרגום לעברית, ותורגם בהוצאת שלם. והתת-כותרת שלו זה הרהורים על חינוך בדגש על הוראת ספרות בכיתות י"א-י"ב. כמובן לא קשור להוראת ספרות ולא ממש לחינוך, אבל הוא משתמש בספר לימוד לספרות כנקודת מוצא לדיון שלו. והקטע הזה הוא מאוד מעניין. הוא אומר ככה, אני אקרא לכם כמה קטעים נבחרים מתחילת הספר: מסופקני אם אנחנו נותנים את דעתנו די הצורך על חשיבותם של ספרי לימוד בסיסיים. לכן בחרתי כנקודת מוצא להרצאות האלה ספרון להוצאת ספרות המיועד לבנים ובנות בכיתה י"א-י"ב. איני סבור שלמחברי הספר האמור, זה שניים במספר, הייתה כוונה להזיק, ועלי להודות להם או למוציא לאור שלהם על ששלחו לי עותק ממנו חינם אין כסף. עם זאת, אין לי אפילו מילה אחת טובה לומר בשבחם. זאת אומרת הספר על הפנים. אז הוא מכנה אותם בשמות בדויים, לא משנה כדי לא להסגיר מי הם, אבל זה ספרים אמיתיים, כן אלה ספרים שבאמת היו. ואז הוא אומר ככה: בפרק השני בספרם מביאים גאיוס וטיטיוס, לא משנה, מביאים גאיוס וטיטיוס את הסיפור הידוע על קולרידג' ליד מפל המים. בוודאי תזכרו שבמקום נכחו שני תיירים. קולרידג' מתאר סיטואציה ששני תיירים מגיעים ליד מפל מים, שאחד מהם קרא למפל נשגב, והאחר כינה אותו יפה. ושקולרידג', המחבר של הספר, בינו לבינו קיבל את הדעה הראשונה ודחה את השנייה בשאט נפש. כאילו הראשון שאמר שזה נשגב צדק, השני שאמר שזה יפה טעה. הוא מסכים עם הראשון. וזו פרשנותם של גאיוס וטיטיוס, כן שני המחברים האלה של ספר הלימוד לספרות מביאים את הקטע הזה מקולרידג' ועכשיו הם כותבים עליו את הדברים הבאים: כשאמר האיש הזה נשגב, נראה שהוא אומר משהו על המפל. לאמיתו של דבר לא על המפל דיבר, אלא על רגשותיו שלו עצמו. כשאני אומר שהמפל המראה הזה נשגב, אז הם אומרים שמה המחברים נראה לכאורה שאני אומר משהו על המראה או על המפל, על מה שאני רואה. אבל האמת שכל מה שאמרתי זה אמרתי משהו עליי עצמי, שאני מרגיש תחושות שגב מול התמונה הזאת. אני אעשה פה מיוט רגע. אז הטענה עליי ולא על הסיטואציה שבה אני אותה אני רואה. או בקיצור, רגע, בעצם אמר האיש יש לי רגשות הקשורים בתודעתי במילה נשגב. או בקיצור יש לי רגשות נשגבים. הנה כי כן, מספר רב של שאלות עמוקות באות כאן על פתרונן בתמציתיות רבה. עכשיו זה כבר לואיס מדבר. אז זה מה שכתבו שני המחברים שם. אולם המחברים עדיין לא סיימו לומר את דבריהם. הם מוסיפים, הבלבול הזה נוכח כל הזמן בשפה כפי שאנו משתמשים בו. נדמה לנו שאנחנו אומרים משהו חשוב ביותר על משהו אחר, ולאמיתו של דבר אנו אומרים רק משהו על הרגשות שלנו. הרב לא שומעים. מה? לא שומעים. לא שומעים כי עצרתי רגע. אוקיי. זאת אומרת הטענה בעצם שאומרים שני המחברים האלה זה שהרבה מאוד פעמים אנחנו אומרים משהו על סיטואציה, על אדם, על מצב, ונדמה לנו שאנחנו מדברים על העולם עצמו, אבל בעצם האמירה הזאת היא אמירה עלינו עצמנו. כשאני אומר הדבר הזה הוא נשגב, פירוש הדבר יש בתוכי מקננים, המתעוררים בתוכי. אמרתי מה זה מעורר אצלי. אז במובן הזה כאשר מישהו אומר זה נשגב, ומישהו אחר אומר זה יפה, או מישהי אחרת אומרת שזה יפה כמו בספר של קולרידג', בתיאור של קולרידג', בעצם אין להם שום ויכוח. כי כשאני אומר שזה נשגב אני בעצם מדבר על הרגשות שמקננים בתוכי, וכשהיא אומרת שזה יפה היא מדברת על הרגשות שנמצאים בתוכה. וכיוון שכך זה בכלל, כיוון שזה לא טענה על הסיטואציה אלא טענה עליי, אז אין לי בכלל ויכוח איתה. היא יש לה רגשות כאלה כי היא בנויה כך, או זה יחסה לסיטואציה, והיחס שלי לסיטואציה הוא אחר. במובן הזה אין פה בכלל ויכוח. עכשיו הוא ממשיך פה ומדבר על המשמעות של הדברים האלה, ובעצם מה שהוא רוצה לטעון שזה הבל, הטענה הזאת. זה נשמע על פניו לכאורה ברור מאליו שזה נכון, אבל במחשבה שנייה זה לא יכול להיות נכון, זאת אומרת זאת טענה לא נכונה. והוא אחרי זה מדבר על עד כמה מזיק שמכניסים את זה בשיעור ספרות לכיתה י"א-י"ב, זה החבר'ה שלא נמצאים בפיזיקלית הם עוד לומדים ספרות בי"א-י"ב, אז מכניסים את זה לשיעור ספרות בכיתה י"א-י"ב כשבעצם מכניסים לבנאדם תפיסת עולם שלמה דרך שיעור דיסציפלינרי, כאילו הם עוסקים בהוראת ספרות לכאורה שזה תחום, מלמדים תחום מסוים, איזשהו תחום דעת מסוים או משהו כזה, ובעצם דרך זה מכניסים לבנאדם תפיסת עולם שלמה ולדעתו וגם לדעתי שגויה לגמרי. והרבה פעמים דברים כאלה נכנסים כבדרך אגב כשעוסקים בכלל בדברים אחרים. עכשיו מה בעצם עומד מאחורי זה? כשאני אומר שהמפל מסוים הוא נשגב, למה אני אומר לאותה אחת שנמצאת שם איתי שאני חושב שזה נשגב? ולמה היא אחרי זה אומרת לא, אני לא חושבת שזה נשגב, זה יפה, זה לא נשגב, נשגב זה משהו הרבה יותר חזק. היא באה לספר, אני מספר לה על חוויה, על רגש שנמצא בתוכי, והיא מספרת לי בתמורה זאת על רגש שנמצא בתוכה? באותה מידה יכולתי לספר לה שאתמול בערב הייתי עצוב, ואז היא הייתה עונה לי כן, אבל אני לפני שנתיים פחדתי. אתם מבינים שזה לא שיח מהסוג הזה. שני הצדדים שמעורבים בשיח הזה מרגישים שיש להם איזשהו ויכוח. הם מדברים על משהו, אני אומר שזה נשגב והיא אומרת שזה רק יפה, זה לא נשגב, יש לנו איזשהו ויכוח. אבל מצד שני נשגב או יפה זה באמת בסך הכל אמירות עלינו, לא על המציאות עצמה. אז איך ליישב את הדיסוננס הזה? איך להבין את המצב הזה? נדמה לי שהתפיסה שעומדת מאחורי זה, אני אכבה את זה שלא יטרידו אותי פה, התפיסה שעומדת מאחורי זה בעצם, למה אנחנו מבינים שיש לנו ויכוח אם אני אומר נשגב והיא אומרת יפה? כי אני טוען, אני כן טוען משהו על המפל. אני טוען שהמפל הזה הוא כל כך מרשים עד שכל אדם סביר שרואה אותו צריך לחוש תחושות שגב. כשאני משתמש בשפה של נשגב, שהיא לכאורה באמת מתארת רק תחושות שמתעוררות בי, זה בסך הכל צורה שלי לומר משהו על המפל. ואני טוען שהמראה הזה הוא כל כך מרשים שאדם שמסתכל בו אמור לחוש רגשות שגב. ואם את לא מרגישה את זה אז פספסת משהו במראה הזה. כנראה שלא ראית אותו נכון, או לא מהזווית הנכונה, או לא התייחסת אליו כמו שצריך, או לא שמת לב. אפשר כן להביא לזה דוגמאות, אני חושב שאולי אפילו פעם הבאתי את הדוגמה הזאת בהקשר הזה. יש אחד הספרים, יש צלם מאוד ידוע בשם אלכס ליבק, היה צלם בעיתון הארץ הרבה שנים, קיבל פרס ישראל. אז על אחד הספרים, יש לו ספרי צילומים, על אחד הספרים מופיעה התמונה הידועה של עבודה עברית, שהוא עבר ליד התמונה הזאת. זאת של הרצל בכניסה להרצליה על כביש החוף, ומתחת היו שם פועלים ערבים ששיפצו את המונומנט הזה. והאמת שאחרי זה קראתי שהוא סיפר שזה בעצם חבר שלו עבר שם והוא אומר אלכס אתה חייב לבוא לפה לצלם, סיטואציה מדהימה חייבים להנציח את זה בתמונה, כי הרצל שמדבר על עבודה עברית ועל מדינה עברית והכל, מי שמשפץ את המונומנט שלו שם זה פועלים ערבים. וזה מופיע על כריכת הספר שלו התמונה הזאת, זה נקרא הכותרת היא עבודה עברית. עכשיו כשאני רואה את התמונה הזאת, כשראיתי את התמונה הזאת, אז חשבתי לעצמי אם אני הייתי עובר באותו מקום באותו רגע, לא הייתי שם על זה אפילו מבט שני. זה לא היה מושך לי את תשומת הלב, אוקיי ערבים עובדים פה כמו שהם עובדים בעוד הרבה מקומות אחרים והייתי עובר הלאה. בשביל לשים לב שיש פה משהו ששווה תמונה, שיש לו איזשהו אומר משהו, אתה צריך להיות עם עין אמנותית, עם עין של צלם. אתה עובר ליד סיטואציה אתה פתאום רואה בה משהו שהאדם הרגיל שאין לו את העין הזאת יכול לפספס. ואני חושב שדרך המשל הזה אני רוצה להגיד שכשאתה אומר על המפל או על המראה הזה שהוא מראה נשגב ומישהו אחר אומר שהוא רק יפה, יש לכם ויכוח. זאת אומרת הוא לא רואה בסיטואציה או במראה הזה משהו שהוא אמור היה לראות, הוא מפספס את זה, ולכן לא מתעוררות אצלו תחושות הנשגב. זה לא מתעורר אצלו כי הוא מפספס משהו בסיטואציה, ולכן כשאני אומר נשגב והוא אומר יפה יש לנו ויכוח. זה כן ויכוח, זה לא רק תיאור סובייקטיבי של רגשות שנמצאים אצלי או אצלו. והרבה פעמים כשאנחנו מדברים על רגשות שיש בתוכנו, זה נושא אחר שאני לא אכנס אליו כאן, אבל כשאנחנו מדברים על רגשות שנמצאים בתוכנו, הכוונה שלנו היא בעצם לומר משהו על העולם. ואנחנו רוצים דרך הרגשות האלה לבטא שיש משהו בעולם עצמו שאמור לעורר את הרגשות האלה. הרבה פעמים אחרי שנמצאים בתערוכה במוזיאון או רואים סרט הצגה משהו כזה, אז אנשים יוצאים אומרים זה היה ממש מרגש. אז אתה שואל את עצמך האם הם רק מדווחים על מה שהם עצמם עברו כשהם ראו את התערוכה הזאת או את ההצגה הזאת. אז קודם כל במובן הישיר כן, כשאתה אומר זה היה מרגש פירושו אני התרגשתי, זאת אומרת אני עברתי איזושהי סערה רגשית מסוימת. אבל ברור שאתה לא סתם משתף את האנשים בסערות הרגשיות שמתחוללות בתוכך, אתה משתף אותם בגלל שאתה חושב שאנשים אחרים שיהיו בסיטואציה הזאת גם הם יעברו את אותו דבר. זה אומר שיש משהו, זו טענה שיש משהו בסיטואציה עצמה שאמור לעורר את הרגשות האלה. זו לא טענה עליי, זו טענה לסיטואציה. ולכן המינוח או הביטוי הסובייקטיבי שבו אני משתמש, הרגשי שבו אני משתמש, בא לשקף משהו שנמצא במציאות עצמה. ולכן אסור להתבלבל ולראות בזה איזושהי אמירה עליי. תבינו מה ההשלכה של הדברים בהקשר הספרותי אמנותי, זה שלפי שני המחברים האלה שלואיס מביא, בעצם הטענה היא שאין באמנות שום דבר מעבר למה שהיא מעוררת בצופה. כן בדיוק התפיסות הדה-קונסטרוקציוניסטיות של דרידה ופוסט-מודרניות וכולי שמדברות על זה שבעצם כל מה שאנחנו רואים באמנות זה בסך הכל השאלה מה זה עושה לנו. אין דבר כזה יצירה גדולה או יצירה פחות גדולה או יצירה שלא שווה. כל השאלה היא מה זה עושה לי, זה לא קשור ליצירה עצמה, זה סטייטמנט עליי. עכשיו אני חושב שבדרך כלל כשאנשים מדברים על יצירות אמנותיות הם ודאי לא מניחים את ההנחה הזאת. הדה-קונסטרוקציוניסטים באים לספר לנו שאנחנו טועים, אבל הם לא באמת מתארים את מה שאנחנו חווים. אנחנו חווים שיש יצירות שהן באמת יצירות חשובות יותר וחשובות פחות עד יצירות מופת. וזה אומר שיש משהו ביצירה עצמה, ביוצר יש יכולת מיוחדת שליוצרים אחרים אין. זה לא סתם טענה עליי. הבאתי פעם דוגמה לעניין הזה שיכולת הקומפוזיציה שלי די מוגבלת במוזיקה, אני אומר באנדרסטייטמנט. אז תמיד תהיתי למה אנשים חושבים שבאך היה גאון מוזיקלי ואני לא כזה גאון מוזיקלי. זה בסך הכל אני גם יכול לכתוב יצירה מוזיקלית בדיוק כמוהו, ובאופן עקרוני יכול להיות איזשהו סוג של יצור שמבחינתו היצירה המוזיקלית הזאת היא היצירה המושלמת. נכון? יש תחשבו, יכולים להיות הרי כל מיני יצורים ותפיסות והכרות ומבנים מוחיים בעולם, והמוזיקה שלי תתאים לאיזשהו סוג של אוזן, לאיזשהו סוג של תפיסה מוזיקלית. מישהו, אם הוא יהיה בנוי בהתאם, יראה בזה את יצירת המופת. אז ההבדל ביני לבין באך הוא לא ביכולת המוזיקלית, אלא שהוא שיחק לו קלף משוגע, הוא בדיוק נפל על אנשים, ואנשים בנויים בצורה כזאת שדווקא המוזיקה שלו נראית להם המוזיקה המושלמת. אילו העולם הזה היה מורכב מחייזרים, אז יכול להיות שהם היו תופסים שהמוזיקה שלי הייתה המוזיקה המושלמת. אז לכן זה לא אומר שבאך יותר מוכשר ממני במוזיקה, זה רק אומר שהוא בר מזל. זאת אומרת, הוא נפל על קהל שבעיניו המוזיקה הזאת היא המוזיקה המושלמת, ואני לא, לצערי. זה כמובן שטויות. למה זה שטויות? כי ברור שבאך לא נפל על קהל שזה העניין. באך הבין את הקהל ויצר מוזיקה שמתאימה לאותו קהל, זה בדיוק מה שהוא יודע לעשות ואני לא יודע לעשות. זאת אומרת, שזה כמו ההבדל בין לירות חץ למטרה לבין לירות את החץ ואז לשרטט את המטרה. ברור שאם אני קודם יורה את החץ ואז בונה את המטרה כך שהחץ יהיה במרכזה, אני תמיד קולע למרכז המטרה, אבל זה לא מצביע על יכולת. היכולת היא כאשר המטרה קיימת ואני מצליח לקלוע לאמצע. אוקיי? אז באך בעצם מדבר אל מאזינים או קבוצה של שומעים שהיא נתונה, ועכשיו הוא בונה את המוזיקה המושלמת מבחינתה, אז זה כישרון. אני כמובן קודם כל יוצר את המוזיקה ואז מחפש את מי זה הכי מושלם מבחינתו, אבל זה לא כישרון, את זה תמיד אפשר למצוא. אז גם בהקשר האמנותי בכלל, יצירה גדולה זו לא יצירה שבמקרה נמצאת בקבוצת אנשים שאליה היא מדברת, אלא היא נוצרה עבור קבוצת האנשים הזאת, ואם היא הצליחה לגעת אצלם בנקודה עמוקה, אז זו יצירה משמעותית. זאת אומרת, כשאני אומר שהיצירה הזאת גרמה לי התרגשות רבה, זה סטייטמנט על היצירה, לא רק עליי. זה בעצם הטענה, ולכן יש דבר כזה יצירת אמנות טובה ויצירת אמנות פחות טובה, יצירת אמנות נשגבת, מפעימה, טובה או גרועה או חסרת ערך. זאת אומרת, וזה סטייטמנט על יצירות האמנות ולא רק על האנשים שמסתכלים עליהם או על הקהל שמסתכל עליהם. למה אני אומר את כל הדברים האלה? כי בהקשר לאמונה, כשאדם אומר "אני מאמין באלוהים", נדמה לי שגישה רווחת, הרבה מאוד אנשים יפרשו את זה בתור: יש בתוכי סוג מסוים של רגש או של חוויה. אני חווה קשר לאיזשהו משהו שמחוצה לי או מרגיש את נוכחותו של משהו שמחוצה לי, ואז הצעד הבא הוא לומר שבעצם זה סטייטמנט עליי ולא על המציאות בחוץ. כשאני אומר "אני אדם מאמין", אני בעצם מתכוון לומר שיש לי איזשהו מבנה נפשי שבתוכי מקננת חוויה או רגש או תחושה של אמונה. זה הכל, זאת לא טענה על העולם. ואם באמת זאת המשמעות של אמירה על אמונה, אז מי שנגיד אין לו את הרגש הזה, האתיאיסט, אז בעצם הוא בסך הכל גם מדווח לנו רק על מה שקורה בתוכו, וכשהוא אומר "אני לא מאמין באלוהים", הוא בעצם אומר: בתוכי אין את הרגש הזה. זה סטייטמנט עליו. אז לפי הפרשנות הזאת בעצם אין לנו בכלל ויכוח. ההבדל בין המאמין לבין האתיאיסט הוא הבדל בין שני סוגי אישיות. זאת אומרת, יש אישיות שיש בתוכה רגשות אמוניים ויש אישיות שהיא אדישה לרגשות האלה, אין לה רגשות כאלה ולכן היא ריק מבחינת הרגשות האלה, הוא ריק בתוכו. והדיון בינינו בעצם הוא דיון מדומה, כי זה בכלל לא מדובר בוויכוח, זה בסך הכל שני סוגים של אנשים, זה הכל, בדיוק כמו הדוגמה הזאת של המשל. ואני חושב שבהקשר של אמונה זו תופעה מאוד מאוד רווחת, הפרשנות הזאת לאמירות של אני מאמין. אנשים שבתפיסתם אתאיסטים, הם באמת חושבים שאין אלוהים. זה לא עניין של מבנה נפשי. ואז כשהם פוגשים מישהו שאומר: "אני כן מאמין באלוהים", אז הם מפרשים את האמירה שלו כאיזושהי אמירה עליו, לא על המציאות, כי במציאות אין כלום לשיטתם. אז כיוון שכך, אם מישהו בא ואומר: "אבל אני כן מאמין באלוהים", אז הם מפרשים את זה שזה סטייטמנט עליו, זאת טענה עליו. הוא בנוי בצורה כזאת שהוא חש רגשות כאלה למרות שבחוץ אין כלום. חש רגשות שגב למרות שהמפל שעומד מולו הוא סתם מפלונה לא מרשים. אוקיי, אז בסדר, יכול להיות בן אדם שמפלון לא מרשים מאוד מרשים אותו, אבל זה לא סטייטמנט על המפלון, זה סטייטמנט עליו. אז באותה מידה מתוך תפיסת עולם אתאיסטית יכולה לבוא פרשנות שאומרת: אתה, אם אתה מבטא אמונה, אתה בעצם אומר משהו סובייקטיבי. אתה אומר משהו על עצמך כי בעולם עצמו אין שום דבר. זה כיוון אחד. הכיוון הזה הוא כיוון אתאיסטי אמיתי. זה בן אדם שבאמת חושב שאין אלוהים, והפרשנות שהוא עושה לאמירה שלי, הפרשנות הסובייקטיבית שהוא עושה לאמירה שלי, נובעת מהמסקנה שלו שאין אלוהים. אין אלוהים, אז איך בן אדם אומר שהוא מאמין שיש? כנראה הוא חי באשליה, כנראה יש לו איזשהו מבנה נפשי שגורם לו לחוש את הדברים האלה. ואז מתעוררות כל הבדיחות האלה על מפלצת הספגטי המעופפת, וכל החבר הדמיוני וכל הדברים האחרים שאומרים שצוחקים על האנשים המאמינים, שכן גם אני מאמין בחברים דמיוניים שמדברים אליי בחלום הלילה וכל מיני דברים מן הסוג הזה. בעצם אומרים לך: "לך תיקח כדור, תתאשפז, תטפל בבעיה שלך", כיוון שבעצם בסופו של דבר הכל זה סובייקטיבי בתוכך, אתה שומע קולות, אבל אין שום דבר באמת שמשמיע את הקולות האלה, אין שום דבר בחוץ. זה מנקודת מבט אתאיסטית. אבל האמירות האלה יכולות לבוא גם מנקודת מבט פוסט-מודרנית, לא אתאיסטית. וזה הנקודת מבט שתיאר לואיס קודם של שני המחברים האלה של הספר. ושם הטענה היא: זה לא שאלה אם יש או אין אלוהים, אלא אני בכלל לא תופס אמירות מהסוג הזה כאמירות על העולם. בלי קשר כרגע לשאלה מה באמת יש בעולם, אולי בגלל שאין לי בכלל נגישות למה שקורה בעולם עצמו ולכן גם אם יש או אין בעולם זה לא רלוונטי, אבל אני מתייחס לסוג האמירה הזה כאמירה על האדם עצמו. זאת כבר טעות פילוסופית. זה כבר לא שאלה של ויכוח או הבעת עמדה אתאיסטית ואפשר עכשיו לדון אם אתה כן צודק או שאתה לא צודק. כאן יש טעות פילוסופית, אותה טעות פילוסופית שמדבר עליה לואיס. זה אנשים שפשוט מפרשים לא נכון את האמירות האלה, לא כי הם חושבים שאין אלוהים, כי מראש לדעתם מה שאני אומר, אני רק אומר אמירה על הרגשות שיש בתוכי, זה הכל. אני לא אומר אמירה על שום דבר אחר שיש שם בחוץ. זה הפרשנות שבעצם הופכת את הכל לנרטיב, לשיח סובייקטיבי ולא לטענות על העולם. אין דבר כזה טענות על העולם, אני לא יכול לומר טענות על העולם, לפחות לא בתחומים האלה, ולכן בעצם בהכרח כל האמירות האלה הן אמירות עליי ולא על העולם. זה לבוא ממקום אחר. וכאן כנגד הטענה השנייה, הפרשנות השנייה, אני רוצה להביא בדיוק את מה שאמר לואיס. כשאני אומר שאני מאמין באלוהים, זה לא שונה באופן עקרוני מהאמירה של "אני רואה פה מראה נשגב". כמו שאמרתי קודם, כשאני אומר "אני רואה פה מראה נשגב", אני באמת מתאר תחושות שיש בתוכי, תחושות שגב. אבל אני משתמש בתחושות האלה כדי לתאר משהו שיש בעולם עצמו. משהו במראה של המפל הזה באמת אמור להיות נשגב, באמת אמור לעורר רגשות כאלה. אני משתמש בשפה של מה זה עושה לי כדי לומר משהו על הדבר עצמו. גם בהקשר של האמונה, זה נכון שאפשר לדבר על תחושות של אמונה במובן הסובייקטיבי. בן אדם חווה אמונה, בן אדם מרגיש אמונה, לא משנה, חווה או מרגיש בצורות שונות את האמונה. אבל אדם מאמין, זה אדם שמשתמש בתחושות או ברגשות האלה כדי לטעון משהו על המציאות בחוץ. אדם שטוען טענות רק על עצמו, אומר: "יש בתוכי רגשות רליגיוזיים", הוא לא אדם מאמין. יש הרבה אתאיסטים שמדווחים בנסיבות מסוימות על רגשות רליגיוזיים. רליגיוזיים בתוכם. יכול להיות, איינשטיין כנראה היה משהו כזה, וכולם לא אוהבים לצטט אותו בתור מאמין גדול, יש קצת סתירות אני חושב בין מקומות שונים, אבל בגדול נדמה לי שהוא לא האמין בשום דבר. הוא כן אבל דיבר על תחושות השגב או הרגש הרליגיוזי שנמצא בתוכו כשהוא עומד מול העולם הפיזיקלי, העולם, המבנה שלו כל כך מרשים שזה מעורר אצלו תחושות, אבל הוא לא הסיק מכאן אני חושב איזושהי מסקנה תאולוגית על זה שיש באמת משהו או מישהו שיצר את הדבר הזה. ולכן הדתיות שלו היא מין דתיות פנתאיסטית שפינוזיסטית כזאת. לא האמין באלוהים במובן, לא יודע, פרסונלי או במובן כייש מובחן. וקנ"ל אמנים שונים שיכולים להיות אתאיסטים גמורים בתפיסת עולמם, אבל כשהם עוסקים באמנות מתעוררים בהם רגשות רליגיוזיים. הרבה פעמים אנשים שרואים אותם, אמנים עם עיניים מבריקות מדברים על איזשהו תחום אמנותי, אתה מבין שהם באמת חווים חוויות מאוד מאוד חזקות ויש כאלה שמתייחסים לזה כחוויות רליגיוזיות, משהו רוחני, עמוק, רליגיוזי וכולי, בלי קשר לאמונה באלוהים בכלל. זה באמת טענה עליי. כשאתה אומר אמירות מהסוג הזה, אתה בעצם טוען טענה על עצמך. אתה לא טוען טענה שיש אלוהים, אתה אומר אני חש כאילו תחושות כאילו שהיה אלוהים. אבל אדם מאמין מבחינתי לפחות, אדם שאומר אני מאמין באלוהים לא מתכוון רק לומר יש בתוכי תחושות כאלה, אלא הוא אומר אולי יש בתוכו תחושות כאלה, אבל הוא משתמש בתחושות כדי לתאר משהו בעולם עצמו. ובעצם מה שהוא טוען זה את הטענה יש אלוהים, טענה על העולם, טענת עובדה. אם תחשבו על זה קצת אז אתם תראו שכאשר אני אומר יש מולי קיר צהוב, אני גם בעצם אומר טענה עליי ולא על העולם. כי כל מה שאני אומר זה שבהכרה שלי, בהכרה הוויזואלית שלי נמצאת איזושהי תמונה של קיר צהוב. כלומר אני מה שאני מתאר, אני תמיד מתאר את התמונות שנמצאות בתוכי, אני לא מתאר את העולם עצמו כי אני לא יודע איך עושים את זה. אני מתאר את התמונה שיש בתוכי של העולם. כשאני אומר יש מולי קיר צהוב, יכולים היו שני המבקרים של לואיס לבוא ולומר אל תתייחסו לזה כאמירה על המציאות, זאת אמירה של האדם על עצמו. הוא אומר עכשיו אני מול העיניים שלי או בהכרה בתודעה שלי אני רואה מולי תמונה של קיר צהוב. שזה נכון, זה באמת מה שהבן אדם אומר כשהוא אומר אני רואה מולי קיר צהוב. אבל השאלה אם זה רק זה. והטענה היא שלא. הטענה שיש מולי משהו שכאשר אני מתרגם אותו לשפה הסובייקטיבית שלי זה בעצם תמונה של קיר צהוב. התמונה של קיר צהוב באמת נמצאת רק בהכרה שלי, אבל ברור שהתמונה הזאת בעיניי משקפת משהו שקיים בעולם עצמו שיוצר את התמונה הזאת. וכשאני אומר יש מולי קיר צהוב אני משתמש בביטוי ששאוב מעולם המושגים או עולם ההכרות שלי, אבל אני משתמש בזה כדי לתאר משהו שיש בעולם עצמו. תמיד הבן אדם כשהוא מדבר הוא מדבר באמצעות מושגים שלו, אבל כשהוא מדבר על העולם אז גם כשהוא עושה את זה באמצעות מושגים שלו זה דיבור על העולם. הדוגמה שחביבה עליי בהקשר הזה זה הדוגמה של העץ שנופל ביער. השאלה המפורסמת, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול. אז אני חושב שרוב האנשים כששואלים אותם את השאלה הזאת הם צוחקים כי כאילו ברור שהוא משמיע קול, אז מה אם אני לא נמצא שם בכלל, איזה מין התפלספות מטופשת זאת. אבל האמת היא כמובן הפוכה. זאת אומרת ברור שהוא לא משמיע קול. זאת אומרת ברור שכל עוד לא נמצא שם מישהו עם אוזן, עם עור תוף, אין שם קול. למה? בגלל שהמושג קול זה תופעה הכרתית, בעולם עצמו אין קול. קולות קיימים רק בהכרה שלנו. כאשר גל לחץ באוויר, גל אקוסטי פוגע בעור התוף שלי, הוא יוצר אצלי בפנים תחושה של קול או הכרה או תופעה של קול. אבל הקול קיים אך ורק אצלי בפנים. בעולם עצמו אין קולות, בעולם עצמו יש אוויר שזז, יש גלי לחץ באוויר, זה הכל. הקול זה מה שנוצר כאשר גל לחץ כזה פוגע בעור התוף שלי אז בהכרה שלי בפנים נוצר קול. אז האמת היא שאם אף אחד לא נמצא שם. אז אין שם קול. מה שיש שם זה גל אקוסטי באוויר. אבל קול זה צריך עור תוף שהגל האקוסטי הזה יפגע בו כדי שתיותר תופעה של קול. זה מצד אחד. המצד שני למה מתכוונים באמת האנשים? האנשים מתכוונים לומר ברור שיש שם קול הכוונה ברור שיש שם גל אקוסטי שאם תשים שם אוזן תשמע קול. זה מה שמתכוונים לומר. ובמובן הזה ברור שזה נכון. זאת אומרת אם עץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם הוא משמיע קול במובן הזה. הוא משמיע קול הכוונה הוא יוצר גל אקוסטי של לחץ באוויר והאינדיקציה היא שאם אני אשים שם אוזן עם עור התוף שלי תיווצר אצלי תופעה של קול אצלי בפנים. אז אני משתמש בקול שהוא יצור סובייקטיבי כדי לתאר משהו במציאות עצמה. גל אקוסטי או אם תרצו אור זה אותו דבר כן, עם ישראל רואים את הקולות, מה זה רואים את הקולות, אז האמת שרואים את הקולות זה דבר בסך הכל מאוד פשוט, ניתוח מוח פשוט יכול לעשות את זה, אתה בסך הכל מחבר את עצב הראייה כן אתה לוקח את המידע שמגיע מהעין למרכז השמיעה או סליחה הפוך את העצב שמופיע שעובר מהאוזן אל המוח ואתה מחבר את העצב הזה, לא עצב זה עצב, אתה מחבר את העצב הזה למרכז השמיעה ואז אתה תשמע למרכז הראייה סליחה ואז אתה תראה קולות כיוון שהפענוח של המידע האקוסטי שבא מהאוזן יהיה פענוח ויזואלי. זה יתורגם לתמונה ולא לקולות. העובדה שזה מתורגם לקולות זה פשוט בגלל שהמידע מהאוזן הולך למרכז השמיעה. אם הוא היה הולך למרכז הראייה זה היה מתורגם למראות. פירוש הדבר שהמראות או הקולות הם בסך הכל תופעות שנמצאות אצלי בפנים. הם לא בעולם עצמו. בעולם עצמו אין לא מראות ולא קולות. המראות והקולות זה מושגים פנימיים שלי שאני משתמש בהם כדי לתאר דברים בתוכי. אבל ברור שאני משתמש בהם כאינדיקציה למשהו שקורה בחוץ. כשאני אומר אני רואה עכשיו אור צהוב אני בעצם אומר יש בחוץ גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה. רק שבשפה היומיומית משתמשים במונח אור צהוב כדי לתאר את זה ולמה? כי אנחנו יודעים שאצלנו בדרך כלל מי שלא עיוור צבעים או אנשים שבנויים בצורה סבירה אצלם גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה מתורגם לאור בצבע צהוב. זה הכל. אז נכון שהאור בצבע צהוב נמצא רק אצלי בפנים אבל האמירה שאני רואה עכשיו משהו צהוב היא אמירה על המציאות עצמה שאני משתמש בשפה הפנימית שלי כדי לומר אותה. אתם רואים אני פשוט מכל מיני כיוונים אומר את אותו דבר בעצם. אני מנסה להגיד שמצד אחד זה נכון שאנחנו משתמשים בשפה ובעולם מושגים שהוא כולו עולם פנימי שלנו. אבל אנחנו עושים בזה שימוש כדי לומר משהו על המציאות עצמה. אנחנו לא רק מדברים עלינו עצמנו אלא ברור שמטבע הדברים בשפה שלנו אנחנו מתארים את מה שאנחנו רואים בעולם בשפה שלנו, כל אחד משתמש בשפה שמוכרת לו. אבל זה לא אומר שהטענה היא טענה עליי, הטענה היא טענה על העולם. ובקיצור מה שאני בעצם רוצה לומר זה שכאשר אני אומר אני מאמין באלוקים כוונתי לא לומר שום דבר אחר אלא את הטענה יש אלוקים. זה הכל. זאת אותו דבר. להגיד אני מאמין באלוקים פירושו יש אלוקים, טענת עובדה פשוטה על העולם. ונכון שהמושג אמונה מתאר איזשהו סוג של חוויה בתוכי, אבל החוויה הזאת משמשת אותי כדי לומר משהו על העולם בדיוק כמו שראינו בכל הדוגמאות הקודמות. ולכן הרבה פעמים כששומעים אותי אומר אני מאמין באלוקים אומרים כן כן ואני מאמין במפלצת הספגטי המעופפת כי אנשים מפרשים את זה כאיזשהי אמירה עליי כי אני מתאר לכם תחושות או רגשות שמקננים בתוכי. אבל האמת שזה לא נכון. אני משתמש בשפה הסובייקטיבית והפנימית שלי כדי לומר משהו על העולם. ואני אומר שאם יש בתוכי רגש או חוויה של אמונה זה בעצם מבחינתי אינדיקציה לזה שאני תופס שיש אלוקים. כמו שהתמונה של השולחן או הקיר שנמצא מולי היא אינדיקציה לזה שאני תופס שיש מולי קיר בעולם עצמו. יש פה קיר או שולחן. כל תיאור שאני אתן על הקיר ועל השולחן האלה יהיה במונחי… המושגים שלי בשפה שלי, אבל זה תיאור של הדברים שנמצאים שם בחוץ. כך אותו דבר גם הטענה שאני מאמין באלוקים, בעצם אני עכשיו מתרגם אותה לטענה יש אלוקים, זו טענת עובדה. פה אני רוצה לסגת אחורה, אני אעשה פה מיוט, יש פה איזה… אני רוצה לסגת רגע אחורה כדי להבין מאיפה שורש הבלבול, למה הדברים האלה מתפרשים הרבה פעמים כאמירות סובייקטיביות. ושוב פעם אני אומר, אני לא מדבר על אתאיסטים שמפרשים את זה כאמירות סובייקטיביות, כי שמה זה נובע פשוט מוויכוח. נניח הוא חושב שאין אלוקים, ולכן הוא אומר, אם אתה חווה את זה שיש אלוקים, זה כנראה חוויה סובייקטיבית שלך, כי הרי אין באמת משהו בחוץ שמעורר את זה. זאת טענת עובדה. הוא טוען שאין אלוקים, אני טוען שיש אלוקים, ויש לנו איזשהו ויכוח. אז כשהוא עושה פרשנות לטענות שלי, זה לא בא ממקום פילוסופי, זה בא מהכרת המציאות. הוא אומר אין אלוקים, ממילא מה שאתה מרגיש שיש אלוקים, זה כנראה רגש סובייקטיבי. אני מדבר על ההסתכלות הסובייקטיבית המהותית, זאת הטענה שאומרת שגם האמירה יש אלוקים וגם האמירה אין אלוקים הן כולן אמירות סובייקטיביות, הן לא מדברות על המציאות עצמה. מאיפה זה הגיע? אז בשביל להבין קצת את העניין הזה, אני רוצה רגע להגיע לכמה יסודות בתורת ההכרה ובלוגיקה. כבר אריסטו הבחין בין שני סוגי משפטים. יש טענות ויש משפטים שהם לא טענות. משפטים שהם לא טענות אלו משפטים כמו אני שואל אותך לאן אתה הולך עכשיו. זה לא טענה. אני לא טוען פה משהו, אני שואל. המשפט עושה פונקציה שונה, לא פונקציה של טענה, אלא פונקציה של שאלה במקרה הזה, או ציווי. אני אומר לך לך למקום פלוני מחר בבוקר. אז אני מצווה אותך לעשות משהו, זאת לא טענה. האינדיקציה להבדל בין משפט שהוא לא טענה לבין טענה זה בשאלה אם אתה יכול להגיד עליו שהוא אמיתי או שקרי. משפט שאפשר להגיד עליו שהוא אמיתי או שהוא שקרי זה מה שנקרא טענה. אתה טוען טענה, אז אם הטענה היא אמיתית היא אמיתית, ואם היא שקרית אז היא שקרית. משפט שלא טוען טענה לא שייך לומר עליו שהוא משפט אמיתי או שהוא משפט שקרי. כשאני שואל אותך מה השעה, אף אחד לא יגיד על המשפט הזה שאמרתי עכשיו שהוא משפט אמיתי או משפט שקרי. הוא לא רלוונטי, הוא לא נמדד במונחי אמת או שקר. ציווי או שאלה לא נמדדים במונחי אמת או שקר, כי הם לא טוענים שום דבר, אז הטענה הזאת לא יכולה להיות לא אמיתית ולא שקרית. לכן יש לנו משפטים בשפה שלנו שבעצם לא טוענים טענות, אלא הם מביעים מבעים לשוניים אחרים. הם לא טענות, הם משהו אחר. והאינדיקציה היא האם אפשר להגיד עליו שזה אמיתי או שקרי. עכשיו מה מבחין בין שני סוגי המשפטים האלה? המשפטים מהסוג של הטענות הם משפטים שמתייחסים לעולם. כשאני טוען טענה, אני בעצם אומר יש פה בחוץ עץ ירוק. אז אני טוען איזושהי טענה על העולם שם בחוץ. ואז אפשר לבוא ולשאול האם הטענה הזאת היא אמיתית או שקרית. איך קובעים את זה? פשוט מסתכלים. אם באמת יש שם עץ ירוק, אז הטענה היא אמיתית. אם אין שם עץ ירוק, אז הטענה היא טענה שקרית. זאת אומרת שהפעולה של הצמדת ערך אמת לטענה, אם היא אמת או שקר, היא בעצם פעולה של השוואה. השוואה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם שאותו הטענה מתארת. אם ההשוואה מצביעה על הלימה, יש התאמה ביניהם, אז הטענה היא אמיתית. אם אין הלימה, אין בחוץ עץ ירוק במקרה הזה, אז הטענה היא טענה שקרית. בכל מקרה טענה מהסוג הזה מבחינה קטגוריאלית היא טענת עובדה. גם טענה שקרית היא טענת עובדה, היא רק טוענת טענת עובדה לא נכונה. טענה שהיא בכלל לא טענת עובדה היא לא טענה שקרית, היא גם לא טענה אמיתית, היא לא טענה בכלל. היא לא טוענת כלום, אז אי אפשר להגיד עליה לא שהיא אמיתית ולא שהיא שקרית. זאת אומרת טענות זה לא רק טענות אמיתיות, גם טענות שקריות הן טענות, כי הן אומרות משהו על העולם. במקרה הזה הן אומרות משהו לא נכון על העולם. לא חשוב, אבל הכוונה שלהן זה לומר משהו על העולם, לכן מדובר פה בעצם בטענות. לעומת זאת משפטים שלא טוענים טענות, זה משפטים שבעצם הפונקציה שלהם היא לא טעינה, אני לא אומר משהו על העולם. אני שואל אותך מה השעה או אני מצווה עליך ללכת למקום כלשהו מחר, או אני מצווה עליך להניח תפילין, לא יודע מה, כל מיני דברים מן הסוג הזה, אלה לא טענות על העולם. אי אפשר להגיד על זה שזה, אומרים לו, והיו לטוטפות בין עיניך, זאת טענת אמת או טענת שקר? זו לא טענה בכלל. לא אמת ולא שקר, זה ציווי. אוקיי? אומרים לך תניח תפילין. אין פה, לא שייך לדבר על זה במונחים של זה אמיתי או שזה שקרי, זה לא רלוונטי, כי זה לא טוען שום טענה. עכשיו, יש גישה, על זה דיברתי כבר בעבר, יש תפיסות שמנסות להציע קריטריון למה ההבדל בין טענה לבין משפט שהוא לא טוען טענה, או סמי-טענות או פסאודו-טענות אצל טרסקי, או אצל קרנפ, סליחה. מה, יש דברים שנחזים להיות טענה, אבל הם לא. למשל, הוא למשל רוצה לומר הטענה "יש אלוקים", הוא רוצה לומר זה פסאודו-טענה, זה לא טענה. למה? בגלל שזה נשמע כמו טענה כי זה כאילו שאתה טוען משהו על העולם. אבל האמת שאין לנו הרי שום דרך לבדוק, לעשות את ההשוואה כדי לראות האם הטענה הזאת היא טענת אמת או טענת שקרית. על מה אני אמור להסתכל כדי לבדוק אותך? כדי לקבוע אם הטענה הזאת היא אמיתית או שקרית? אין דרך להסתכל על העולם ולראות אם יש או אין אלוקים. וכיוון שכך הטענה הזאת היא לכאורה טענת עובדה, אבל האמת היא שזה רק פסאודו-טענה, זה לא באמת טענה, כך טען קרנפ וכך טוענים פוזיטיביסטים לוגיים רבים. פוזיטיביזם לוגי זה תפיסה ששררה, הייתה מאוד פופולרית בתחילת המאה ה-20 עד אמצע המאה ה-20, משהו כזה. אם ניקח את זה לצורה, למקומות אחרים למשל, אני אביא עוד דוגמאות, יש למשל דוגמה נוספת, אני אומר יש בעולם מיליון נקודה שתיים תנינים. אוקיי? עכשיו, האם זאת טענת עובדה או לא? הפוזיטיביסטים הלוגיים יגידו שלא. למה לא? כי אין לנו באמת דרך אמיתית לבדוק כמה תנינים יש בעולם. אתה אף פעם לא יודע אם ראית את כולם או פספסת משהו מישהו מהם, אחד מת, השני נולד, אין דרך להחזיק את כל התנינים בעולם במקום אחד ולספור אותם ולדעת ברגע מסוים כמה תנינים בדיוק יש בעולם. או במילים אחרות, אין לנו דרך פרקטית לעשות את ההשוואה כדי לקבוע שהטענה הזאת היא טענה אמיתית. אבל השאלה היא זה שאלה של גבול, לא? הרי בוא נגיד שאתה אומר יש תשעה מיליון תושבים במדינת ישראל, אין לך באמת דרך לדעת בדיוק וכמו שאמרת עכשיו, בדיוק נולד מישהו, מת מישהו. אז איפה הגבול על מה שאפשר לקרוא לו? אין גבול, זה גם לא יהיה טענת עובדה. זה אותו דבר, מה ההבדל? כל דבר שאין לנו דרך פרקטית למדוד אותו, לקבוע שהוא אמיתי או שקרי, הוא בעצם רק פסאודו-טענה. כך טוענים הפוזיטיביסטים הלוגיים. אוקיי? זה שייך לזה, אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם? לא, לא, אני מדבר כרגע אפילו אם אני מדבר על אני אמרתי מיליון נקודה שתיים, אבל דבר על מיליון מאתיים חמישים וארבעה אלף ארבע מאות שלושים ושבע תנינים. בסדר? אפשר לצמצם, יכול להיות מספר כזה, אם תספור יכול להיות שהוא יצא המספר הנכון. רק אין דרך פרקטית לספור. אבל ההגדרה של פרקטי היא יחסית, היא סובייקטיבית. כלומר, אם אני חי על אי, אז יש טענות שאני אוכל לאמת ויש טענות שאני לא אוכל לאמת. אז עולם ההגדרה של מה הם טענות ומה הם לא טענות בשפה הוא מאוד סובייקטיבי. נכון, כשאתה טוען טענה זה תלוי כמובן בנסיבות, למשל היום אנחנו יכולים לטעון שהירח יש לו אדמה. למה? כי היום יש לנו את הטכנולוגיה להגיע לירח עם חללית ולבדוק את זה. לעומת זאת כשהפילוסופים היוונים טענו טענות על הירח, אז יגיד קרנפ זו לא הייתה טענה, כי לא היה להם שום דרך באמת לבדוק אם זה אמיתי או שקרי. עכשיו צריך להבין שמאחורי האמירה הזאת יש משהו שהוא לא כל כך. הטענה בעצם מה שבעצם קארנפ רוצה לומר זה שאם אני לא יכול לבדוק האם לירח יש אדמה או אין אדמה, הרי גם לך אין שום דרך לדעת את זה. לא רק לי. אז גם כשאתה אומר את הטענה הזאת, אז אי אפשר באמת להתייחס לזה כטענה. זה סתם מילים. אני חושב שבמובן מסוים הוא מתכוון לזה. אבל צריך להיזהר בגלל שברור שכשכאני מדבר ברמה הקטגוריאלית, האם אתה טוען משהו על העולם כשאתה אומר שמספר התנינים הוא כזה וכזה? וודאי שכן. זה שאין לי דרך פרקטית לספור אותם, זה נכון. ואולי גם לא היה לי שום דרך לדעת שזה המספר, גם זה נכון. אבל עדיין אי אפשר לומר שהטענה הזאת היא לא טענה. היא לא טוענת משהו על העולם. או טענה נכונה, או טענה לא נכונה, טענת אמת או טענת שקר, אבל זו טענה על העולם. מה אם אני אגיד שהשמש תעלה מחר? אז האם זה טענה או לא טענה? לדעתי בוודאי שכן. בוודאי. אבל סוף סוף אי אפשר לבדוק את זה במאה אחוז, אי אפשר לדעת במאה אחוז שזה יקרה. תחכה למחר ותראה. יש עוד שאלה. יש דברים בפיזיקה המודרנית כמו מולטיוורס או משהו שעקרונית אני אומר שיש אינסוף עולמות או משהו, אין דרך אפילו עקרונית לבדוק את זה. זה לא פרקטי. קודם כל, יש פיזיקאים שרוצים לטעון שיש דרכים לנסות לבדוק. מה שגם עוד פעם, אני לא מספיק מעודכן בפרטים אבל אני מכיר את הכנופיה הזאת, כנופיית הוקינג. זה כל מיני כאלה שכל קשר בינם לבין פיזיקה מקרי בהחלט. בכל אופן, שמה אם תגדיר טוב את המושג יקומים, כי זה לא עולמות זה יקומים, אם תגדיר את המושג יקומים, אני אגיד שזאת טענת עובדה גם אם אי אפשר לבדוק אותה. כי סוף סוף או שיש או שאין. יכול להיות שאני לא יכול לדעת את זה, אבל אני כן טוען משהו על העולם. אלא שהתחושה שלי זה שבהקשר ההוא יש בעיה וכאן כבר כן אולי מגיעים לבעיית העמימות שהוזכרה קודם, אולי אי אפשר לצמצם, זה לא בדיוק אי אפשר לצמצם, אבל זו בעיה דומה. אני לא בטוח שהאנשים האלה מבינים על מה הם מדברים כשהם מדברים על יקומים. באיזה מובן יש יקומים שונים? הם תופסים חלל שונה? באיזה מובן הם יקומים שונים? למה לא להגיד שזה פנים שונות של היקום שלנו? למה זה? אז אני לא בטוח עד כמה מוגדר בכלל המושג הזה יקומים שונים, וזו מחלה שהפוזיטיביסטים הלוגיים צודקים כשהם מצביעים עליה. הם טוענים שכשאנחנו מדברים על מטאפיזיקה זה פסאודו-טענות, והאינדיקציה היא שאי אפשר לעשות ניסוי שיבדוק האם הטענה היא טענה אמיתית או טענה שקרית. אבל זה רק אינדיקציה. בעצם מה שעומד מאחורי זה, הם רוצים לטעון שהמושגים שעליהם אנחנו מדברים הם בכלל לא מושגים מוגדרים. והאינדיקציה היא שתנסה לבדוק את זה ולא תצליח. ואז זה כבר יותר משמעותי. כי באמת אם אתה אומר שהמושג אלוקים, נגיד, בכלל לא מושג מוגדר, אתה אומר מילה שאין לה משמעות, אז כאן בהחלט אפשר לשמוע שלהגיד יש אלוקים זה בכלל לא טענה. זה כמו להגיד יש בלה בלה בלה בלה. אין לזה שום משמעות. אז לא אמרת כלום. לא אמרת כלום לא כי אי אפשר לבדוק. זה נכון שאי אפשר לבדוק, אבל זה שאי אפשר לבדוק זה אינדיקציה. זה לא הסיבה. זה אינדיקציה לזה שבעצם אתה לא טוען פה כלום. אוקיי? לכן צריך להבחין. כשאתה אומר שהטענה יש אלוקים היא לא טענה, זה יכול לבוא ממקום שאומר המושג אלוקים הוא לא מושג מוגדר בכלל. נגיד הוא מכיל סתירות, או שהוא לא מושג מוגדר היטב מסיבות שונות, ולכן כשאתה אומר יש אלוקים זאת לא טענה. יכול לבוא מישהו אחר ולומר, כשאתה אומר יש אלוקים זאת לא טענה כי אין לי דרך אמפירית לבדוק את זה, או דרך אחרת לבדוק את זה. טענה שונה, טיעון שונה. אוקיי? לטיעון השני אני לא מסכים. לטיעון הראשון זה לא כל כך פשוט. ואם המושג הוא סתירתי אז אני מסכים לטיעון הראשון, אם המושג הוא רק לא מוגדר עד הסוף, לא בהכרח. אני יכול לטעון טענה גם על מושגים שלא מוגדרים עד הסוף. אבל זה… על זה עוד נדבר. לכן מה שבעצם אני רוצה לומר זה שהמשפט או הטענה יש אלוקים, יש הרבה אנשים שנוטים לראות את זה כטענה אני חווה חוויית אמונה, טענה סובייקטיבית, והבסיס לזה הוא בעצם איזשהו סוג של פוזיטיביזם. פוזיטיביזם שאומר שכשאתה עוסק במטאפיזיקה זה לא משהו אמפירי, זה מושגים שהם לא מוגדרים. טענות שונות אגב שזה לא אמפירי ושמושגים לא מוגדרים, ולכן אנחנו אומרים שכשאתה אומר יש אלוקים אתה בעצם טוען טענות על עצמך. יש בתוכי איזשהו סוג של חוויה כזו או אחרת ולא טענה על העולם. לעומת זאת אני רוצה לטעון שהאדם המאמין כשהוא אומר יש אלוקים הוא מתכוון לטעון טענה על העולם. ולכן הפוזיטיביסט הלוגי יכול להגיד לו איך אתה בודק את זה? שאלה מצוינת, נצטרך לחשוב עליה. אבל אני טוען שגם אם אני לא יכול לבדוק את זה זה עוד לא אומר שלא מדובר בטענה. מדובר בטענה. רק יכול להיות שאין לי דרך לבדוק את זה. אולי כן אולי לא נראה בהמשך, אבל זה שאין לי דרך לבדוק את זה לא אומר שזה לא טענה. לעומת זאת אם תגיד שהמושג הזה הוא מושג מופרך, סתירתי, לא מוגדר, זה כבר סוג אחר של התמודדות. אם הוא סתירתי אז אני מסכים לגמרי אז לא אמרת כלום. אם הוא לא מוגדר, אז מה? יכול להיות שאני טוען טענה לקיומו של משהו שההגדרה שלו לא לגמרי סגורה אצלי, אבל עדיין אני טוען איזושהי טענה שיש לה תוכן מסוים ועל זה עוד נדבר בהמשך. אוקיי, אני אעצור כאן. אם מישהו רוצה להעיר או לשאול אז אפשר עכשיו. בדרך כלל כשבן אדם אומר יש אלוקים הוא לא מתכוון סתם אמירה מופשטת, אלא הוא מתכוון למשהו, לדוגמה ביהדות שהיה התגלות על הר סיני, זה כן טענה עובדתית. לא, אז הוא לא אומר יש אלוקים, הוא אומר אלוקים התגלה בסיני, זה אמירה אחרת. אבל בדרך כלל כשאנשים אומרים יש אלוקים הם מתכוונים לדברים כאלה. אוקיי, זה תלוי פה, זה אלוקים פילוסופי מול אלוקים דתי, אז זה כבר דאיזם ותאיזם, אז על זה זו פרשייה. אני מדבר כרגע על הטענה יש אלוקים. אוקיי, עוד מישהו? אוקיי, שבת שלום. שבת שלום.