אמונה – שיעור 28

[הרב מיכאל אברהם] התחלנו בשיעורים האחרונים את המהלך נדמה לי שבשיעור האחרון היה ההתחלה, את השיחה הרביעית בספר שזה בעצם המסלול הרביעי במסלולים שמובילים במסלולים הפילוסופיים שמובילים למסקנה שיש אלוקים. והתחלתי דרך דוגמה, הדוגמה הייתה טיעון של ריצ'רד טיילור, פילוסוף אמריקאי בספר מטאפיזיקה. והוא בעצם אומר את הדבר הבא. אם אתה הולך, אני מזכיר כדי פשוט לרענן כי אני בונה על זה אחרי זה גם את ההמשך. נניח שאתה נוסע ברכבת לסקוטלנד, אתה רואה על צלע ההר כתובת אבנים מסודרת וכתוב שם ברוכים הבאים לסקוטלנד. יש לך שתי אפשרויות. אפשרות אחת להגיד הכתובת הזאת סודרה במקרה. יכול להיות שאיכשהו כתובת אבנים מתארגנת במקרה בצורה שיש לה משמעות, משפט קצר שיש לו משמעות. סיכוי מאוד קטן אבל העולם הוא גדול ובמקום מסוים זה יכול לקרות. כשכמובן אם אתה מניח את זה אז אין שום סיבה להניח שזה קרה בסקוטלנד, ולכן אז אתה לא אמור להתכונן לירידה, לארוז את החפצים שלך. אפשרות שנייה להניח שאם זה כל כך מסודר כנראה מישהו סידר את זה ורוצה להגיד לך, להודיע לך שהגעת לסקוטלנד, ואז אתה מתכונן לירידה. אלה שתי האפשרויות. אבל אין אפשרות להניח שזה סודר במקרה ולהתכונן לירידה, וזה לא, זאת אופציה לא סבירה. הנמשל, יש לנו נגיד את מערכת הראייה שלנו. מערכת הראייה שלנו מאוד מאוד מורכבת. אתה יכול להניח שהיא נוצרה במקרה, אתה יכול להניח שהיא נוצרה על ידי גורם מכוון, גורם תבוני מכוון, הקדוש ברוך הוא. אוקיי, או אלוקים. אלוקים אני מעדיף כי זה ביטוי פילוסופי כרגע, הקדוש ברוך הוא זה כבר צבוע בצבעים דתיים יהודיים. אז אתה יכול להניח את שתי ההנחות האלו. אם אתה מניח שזה סודר במקרה אתה לא אמור להאמין למה שהראייה משקפת לך. אם אתה מבין שזה סודר במכוון כדי לעזור לך להכיר את העולם או כן לשקף לפניך את העולם, אז אתה יכול להאמין לזה. דבר אחד אתה לא יכול, להניח שזה קרה במקרה ולהאמין לזה. וזה לא סביר. אז עכשיו הוא אומר, בעצם הטענה שלו היא הטענה הבאה. הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל מתנסח כך: יש לי מערכת ראייה מאוד מאוד מורכבת, דבר מורכב לא נוצר מעצמו, ולכן יש אלוקים. לכן יש משהו או מישהו שיצר את הדבר הזה וזה אלוקים. זה הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי שדיברנו עליו בשיחה הקודמת, המסלול השלישי שדיברנו עליו. על זה יכול לבוא האתאיסט, או דוקינס וכולי, ולדבר על מקרה מוצלח. הוא אומר לא, לא בטוח. ההנחה שיש אלוקים יותר מופרכת בעיניי, לכן אני מעדיף את התזה שאמנם היא עם סבירות נמוכה אבל יכולה לקרות והדבר המורכב הזה קרה במקרה. בסדר, יכול לקרות. אומר ריצ'רד טיילור בסדר גמור, אז בוא נלך עם זה כך. אז זה קרה במקרה, זו תנועת מלקחיים פילוסופית. כן, זאת אומרת, זה מורכב לכן זה לא מקרה. אתה טוען שזה מקרה? טוב, אם זה מקרה, אז אתה לא יכול להאמין לזה. זאת אומרת שהמתקפה פה היא מתקפה עם זרוע כפולה. אתה אומר מצד אחד הניסוח הרגיל, הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל, אם יש דבר מורכב אז משהו יצר אותו. על זה אומר האתאיסט רגע רגע, אולי הוא נוצר במקרה, סיכוי קטן אבל זה יכול לקרות. אומר בסדר, אבל אם זה נוצר במקרה אז אתה לא יכול להאמין לו. אז עכשיו אתה האתאיסט יש לפניך שתי אפשרויות: או להניח שזה סודר במקרה ואז לא להאמין לעיניים שלך, או לוותר על ההנחה שזה סודר במקרה. אתה לא יכול להישאר כמו שאתה, להגיד שזה סודר במקרה וגם להאמין לעיניים שלך. זאת אופציה כמו להניח שכתובת האבנים סודרה במקרה ולהתכונן לירידה כי הגעת לסקוטלנד.

[Speaker B] אפשר לשאול משהו? כן כן, אפשר לשאול משהו? אני גם שמעתי את השיעור הקודם, אבל הרי פה זה מין טיעון חושף קיומי כזה. אז אני אומר, הרי אנחנו, הוא אומר תשמע, אני ראיתי שכשאני מקשיב לחושים שלי אז זה נותן לי, אני יכול לחיות טוב. אני יכול לחיות בסדר גמור כשאני מניח עכשיו אתה אומר לי זה מתוך זה שאתה מקשיב אתה מניח שמישהו ברא את העין ואת הגוף וכולי. אני אומר לא, אני לא יודע, יכול להיות שיש אפשרות שלישית. אין לי שום מושג. הרי נניח אדם רובינזון קרוזו, אדם שחי כל חייו לבד, נולד באיזה אי בודד, פתאום נוחת באירופה ונופל לידו איזה פלאפון, אייפון חדש שלוש עשרה, משוכלל להפליא. הוא אומר וואו זה דבר חייב להיות, הוא לא, הוא לא אומר בהכרח יש אלוקים שברא את האייפון, יכול להיות שיש אפשרות שלישית שאני לא יודע עליה, ואז פתאום הוא פוגש עוד בני אדם והוא רואה שיש. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אתה טוען את הטענה הפרגמטית. התייחסתי אליה גם בשיעור הקודם, אני אענה עליה בקצרה עוד רגע. בעצם מה שאתה אומר זה שהאתאיסט יכול לומר תראה, אני באמת לא יודע אם אפשר להאמין לעיניים שלי, אבל בינתיים זה עובד ואני חי טוב עם זה ולכן אין לי סיבה לא לעשות את זה. זה הכל. אני לא באמת טוען שהמערכת הזאת היא אמינה. מה שאני כן טוען זה שהחיים שלי נראים טוב אם אני מניח את זה, ולכן ברמה הפרגמטית אני אניח את זה, לא ברמה האונטית, המטאפיזית, לא ברמה של האמת הצרופה. אני לא טוען שזה כך נכון, אין לי מושג. אני כן טוען שזה מועיל, זה מוכיח את עצמו כתורם לחיים הנוכחים שלי. וזה הכל, רק במובן הזה. אז על זה הערתי בפעם הקודמת, כי זה ערעור שהרבה פעמים עולה על הטיעון הזה, אני קראתי לו הערעור הפרגמטי. הערעור הפרגמטי בעצם אומר שהאתאיסט אכן מודה לדבריי ואומר נכון, אני לא מאמין לעיניים שלי. אלא מה? אני חי עם זה, אין לי סיבה לזנוח את ההנחה הזאת כל עוד היא משרתת אותי טוב וזה הכל. זה באמת לגיטימי מבחינתי. אם באמת זה המצב, אז אני לא אמרתי כלום. כל הטענה שלי וזה המשמעות של טיעון חושף, זה שאני מנסה לחשוף בפניך שאחת משתיים, או שאתה מאמין מובלע באלוקים, או שאתה לא מאמין לראייה שלך. מה שאתה כרגע עשית, אתה בחרת את האופציה השנייה, אני לא מאמין לעיניים שלי. אז למה אני עושה את זה? כי זה נוח לי, כי זה פרגמטי, זה טוב לי, אבל לא באמת בגלל שאני חושב שמה שהעיניים שלי מראות לי באמת קיים. אז במילים אחרות בחרת את האופציה השנייה. שאתה לא מאמין לעיניים שלך. אין אופציה של להאמין לעיניים שלך בלי אלוקים. אתה רק טוען נכון, אני לא מאמין לעיניים שלי וזה הכל, אז עזוב אותי.

[Speaker E] או, אני מאמין לעיניים שלי בגלל ניסיון העבר, שאני רואה אלף פעם שזה חוזר אז אני מאמין להם כבר.

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע למה אבל זו טענה אחרת ואליה אני אגיע בהמשך, אפרופו מה שדיברנו קודם. זו טענה, זו טענה שמדברת לא על פרגמטיות, זו טענה שמדברת על לימוד מן הניסיון. אני מדבר על משהו אחר. הטענה הקודמת שעלתה זו טענה אני לא מאמין להם, אבל נוח לי ויעיל לי להשתמש בעיניים כאילו הם היו כלי אמין, בלי שיש לי ראיות לזה. אז אני עניתי על הטענה הראשונה. הטענה הזאת של הלימוד מן הניסיון נגיע בהמשך.

[Speaker D] אז יש שאלה אחרת. האתאיסט אומר אבולוציה שזה לא דומה למקרה של האבנים בסקוטלנד.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם? לא שומע.

[Speaker D] האתאיסט אומר אבולוציה שזה לא

[הרב מיכאל אברהם] דומה למקרה של האבנים בסקוטלנד.

[Speaker C] האבולוציה נגיע בהמשך גם.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי לכל אגיע בהמשך. אוקיי, יש שאלה.

[Speaker C] הטענה הביולוגית שזה לא שרירותי, שיש איזה משהו שבוחר תמיד את היותר טוב. זו האבולוציה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי אני אגיע לערעור מן האבולוציה בהמשך, כן, זו הטענה מהאבולוציה. אז הטיעון, אני מנסה פשוט ללכת שלב שלב כי אחרת מאבדים את הצפון. אני אגיע לערעורים, אל תדאגו. אז הטיעון היסודי בעצם שיש כאן זה טיעון שאני קראתי לו טיעון חושף. מה זאת אומרת? זה טיעון שאומר אני לא מוכיח לך שיש אלוקים. אני מוכיח לך שאתה עצמך מאמין סמוי או מאמין מובלע באלוקים. זו המטרה שלי. יכול להיות שאתה טועה ויכול להיות שגם אני טועה, אבל אל תטען טענות של אתאיסט כי אתה לא אתאיסט. זאת המטרה של סוג הטיעון הזה. אבל איך הטיעון הזה, לכן אני קורא לו טיעון חושף ולא טיעון יוצר. זה לא טיעון פילוסופי שמוכיח לי אמיתיות של טענה של מסקנה כלשהי, אלא זה טיעון שחושף הנחה שחבויה בבסיס המסקנות שאותן אתה מסיק. ואני בעצם מראה לך שאתה עצמך מניח את ההנחה ההיא. אולי אתה טועה ואולי אתה צודק, זאת לא, זה לא טיעון לטובת הטענה שיש אלוקים. אין פה שום אינדיקציה להגיד אם יש או אין אלוקים. אני רק אומר לך אתה מתנהג כמי שכן מאמין בו. זה הכל. עכשיו תבדוק את עצמך. אם אתה מאמין בו אז עזוב אותי. אם אתה לא מאמין בו אז רק תהיה ישר ותזנח את האמון שלך בראייה, אוקיי? כך בנוי הטיעון החושף הזה, ולטיעון הזה יש כמובן את החיסרון הבולט שאמרתי עכשיו, שבניגוד לטיעון פילוסופי שמאלץ אותך לקבל את המסקנה, אם אתה מקבל את ההנחות אתה ודאי חייב לקבל את המסקנה, בטיעון הזה אתה תמיד יכול לסגת לכיוונים הפרגמטיים או לאלטרנטיבה השנייה ולהגיד אוקיי אז אני לא מאמין בעיניים שלי. וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה בסדר ואז אין לי מה להגיד לך. כל מה שאני אומר זה שאם אתה מאמין לעיניים שלך, אז כנראה אתה מאמין באלוקים גם, באופן סמוי. אוקיי? זה הכל. אם אתה לא מאמין לעיניים שלך אז לא, אבל זה שימו לב, זה פגם שנכון גם בטיעונים פילוסופיים. כי גם בטיעונים פילוסופיים המסקנה בנויה על הנחות. תמיד יכול לבוא מישהו ולומר טוב אז אני לא מקבל את אחת ההנחות. לכן במובן הזה זה לא שונה. הוא הולך בכיוון הפוך, אבל הוא הולך מהמסקנה אל ההנחות באופן לוגי. לכן אמרתי שבעצם הטיעון הזה לא שונה מהותית, הטיעון החושף לא שונה מהותית מהטיעון היוצר או התיאולוגי והפילוסופי, כן? אמרתי תיאולוגי במירכאות. כי בסופו של דבר אם נראה את זה על גרירה, אומר נגיד ש-A גוררת B. בסדר? אם A גוררת B, אז גם מתקיים ומתקיים A, אז המסקנה היא ש-B. נכון? אני אומר אם לא יודע מה, אם זורחת השמש יש אור. עכשיו זורחת השמש, מסקנה יש אור. אוקיי? זה טיעון תקף, מודוס טולנס, מודוס פוננס בעצם, מודוס פוננס. עכשיו, אבל אם אני יכול להציג טיעון אחר. אם זורחת שמש יש אור. עכשיו חושך, מסקנה לא זורחת עכשיו השמש. עכשיו אין אור, מסקנה לא זורחת עכשיו השמש. גם זה טיעון תקף. אבל שימו לב הטיעון הזה הולך מהסיפא אל הרישא, לא מהרישא אל הסיפא. אומר אם זורחת השמש יש אור, זורחת השמש זה הרישא, יש אור זה הסיפא, כן? אז אם זורחת השמש יש אור. זה המהלך הטבעי כי השמש היא הסיבה לאור, נכון? אז מבחינה הגיונית אנחנו רגילים ללכת מהשמש, מההנחה של השמש אל המסקנה של האור. אבל אפשר גם לעשות את הדרך בכיוון ההפוך, מהסימפטום אל הסיבה. אבל אם אני עושה את זה בדרך השלילית. אני לא יכול להסיק מזה שיש עכשיו אור אני לא יכול להסיק שיש שמש, כי אולי זה מנורה. אבל אם אין אור, אז ברור שהשמש לא זורחת. אוקיי? לכן אם A גוררת B, אז אם מתקיים A אני יכול להסיק B. אבל אם A גוררת B ומתקיים לא B, אז אני יכול להסיק לא A. זה מודוס טולנס. אוקיי? זה פשוט השמות של הטיעונים האלה בלוגיקה. אז השני הטיעונים האלה הם טיעונים לוגיים תקפים, יש להם הנחות ויש להם מסקנה. אבל אינטואיטיבית הכיוון של הטיעונים הוא כיוון הפוך. הטיעון השני, אם יש חושך אז אין שמש, הוא בעצם טיעון שהולך מהסימפטום אל הסיבה. והטיעון שאם יש עכשיו שמש יש אור הולך מהסיבה אל הסימפטום, אל התופעה. אבל זה לא משנה, שניהם זה טיעונים תקפים לוגית. לכן אני אומר, נגיד אני אנסח את זה עכשיו אצלנו ככה, אז אני אומר ככה: אם אין אלוקים אין שום סיבה לתת אמון בראייה שלי. זה ה-A וה-B, כן? אם אין אלוקים, אין היגיון, אין סבירות לתת אמון בראייה שלי. אמון אני מתכוון מהותי, לא אמון פרגמטי. אוקיי? מסקנה, האתאיסט אומר מסקנה, זאת אומרת הנחה נוספת אין אלוקים, מסקנה אי אפשר לתת אמון בעיניים שלי. זה מוצא אחד. צריך לוותר על האמון בעיניים שלך. מוצא שני להגיד לא, אני נותן אמון בעיניים שלי. לא B, כי B זה לא לתת אמון בעיניים שלי. אז לא B, אני נותן אמון בעיניים שלי. מסקנה לא A. יש אלוקים. A זה אין אלוקים, כן? לא A יש אלוקים. אתם מבינים שבעצם זה שתי דרכי טיעון, שתיהן תקפות לוגית, שתיהן מתבססות על אותו יחס של גרירה. אם A גוררת B. ההבדל בין הפילוסופי לתיאולוגי או בין היוצר לחושף, זה בשאלה אם אתה מניח את A וגוזר ממנו את B או אתה מניח לא B וגוזר ממנו את לא A. אבל שניהם גזירות תקפות. לכן במובן הזה הטיעון הזה לא נחות מהטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל. בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל גם כן למדתי תראה, דבר העולם הוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר במקרה, לכן יש מישהו שיצר אותו. קראתי לו אלוקים. גם בטיעון ההוא אם מישהו יגיד אוקיי אבל אחת ההנחות לא מקובלת עליי, הוא הפיל את הטיעון. אומר למשל דבר מורכב כן יכול להיווצר במקרה. בסדר? אז גמרנו, אין לי מה להגיד לו. זאת אומרת כל אחד שלא מסכים איתי לאחת ההנחות לא יצטרך לאמץ את המסקנה. זה לא מיוחד לטיעון חושף, זה גם בטיעון יוצר ככה. לכן במובן הזה אין פה חולשה לוגית לעומת הטיעונים הרגילים. רק התחושה של הרמאות כאילו, שיש פה משהו שהוא לא ישר בטיעונים החושפיים, זה בגלל ש- אתה בסך הכל זה נוח לך, כמו שממציאים את אלוקים כדי שיהיה מוסר תקף, כדי שאפשר יהיה לחיות יותר נוח בעולם. כן, הרבה פעמים יש האשמה כזאת שבעצם ממציאים את אלוקים כדי לתת תוקף למוסר. אז זאת ההאשמה הפרגמטית. אוקיי? לפעמים הרבה פעמים אגב האתאיסט מתגונן, לא מאשים בפרגמטיזם אלא נוקט בעצמו פרגמטיזם. הוא אומר נכון, אני מאמין לעיניים שלי רק באופן פרגמטי, לא באמת חושב שהן משקפות את המציאות אבל זה עובד. זה נוח לי, לא עובד אלא נוח לי, אז לכן אני משתמש בזה. אז לכן יש תמיד תחושה של פרגמטיות ברקע. השאלה מאיפה אתה יודע שזה נכון או שזאת רק אשליה שנוחה לך? זה בעצם השאלה. אבל שוב זה נכון, אפשר להעלות את זה כלפי כל הנחה וכל טיעון. תמיד אתה יכול לשאול מאיפה אתה יודע שההנחה הזאת נכונה, אולי זה רק נוח לך לחשוב ככה.

[Speaker B] אפשר להעיר משהו קטן?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן.

[Speaker B] הטענה, הטיעון החושף פה של ריצ'רד טיילור שהרב הביא עכשיו, הביא בשיעור הקודם פה, אני חושב שהוא יש לו את החיסרון הגדול לעומת הטיעון החושף שאני מקווה שהרב יביא בהמשך לגבי המוסר. מכיוון שעוד פעם לגבי הטיעון הפיזיקו-תאולוגי ואתה מאמין לעיניים שלך, עוד פעם ברמה הקיומית הוא לא מאמין בשום אלוקים, אין לו שום אלוקים, לא פועל, לא קיים אצלו משום בחינה תודעתית. ואתה אומר לו שמע, אתה פועל בצורה לא עקבית ואתה קצת טיפש. אז אוקיי, אז יש עוד טיפש אחד בעולם, זה לא הופך אותו למאמין. אבל כשאתה אומר לו אתה אדם מוסרי ואתה שונא את הרע, אז אתה באופן קיומי כל יום מאמין באלוקים למרות שאתה לא מכנה אותו, אבל אתה מאמין גמור. זה טיעון הרבה יותר חזק.

[הרב מיכאל אברהם] אני אצטרך להתייחס לטיעון הזה כי אנחנו נגיע אליו בהמשך ולא רציתי, עוד לא הגדרתי אותו. אז אני רק אגיד במשפט קצר ששמה זה בדיוק אותו דבר כמו פה. גם שמה אתה יכול להגיד האיש הוא מוסרי, למה? כי הוא רוצה עולם טוב ברמה הפרגמטית ולכן הוא לא מאמין באלוקים, הוא טיפש. אז הוא מתנהל באופן מוסרי למרות שהוא לא מאמין באלוקים. הטיפשות היא תמיד אופציה או חוסר עקביות. זה תמיד אופציה. כשאתה מוכיח לבן אדם על סמך הנחה מסוימת שהוא מקבל את המסקנה שנובעת ממנה, תמיד אפשר להגיד לא, הוא לא מקבל את המסקנה כי הוא לא עקבי. בסדר, זאת לא אופציה. אז אם הוא אומר לי טוב אז אני לא עקבי, אין בעיה, אז עכשיו העמדתי אותך בפני מראה. עכשיו אתה כבר צריך לפתח משנה עקבית. עכשיו תגיד לי באיזה מהצדדים אתה בוחר. או שאתה בוחר להישאר אתאיסט שאין אלוקים ולא להאמין לעיניים, או שאתה בוחר להאמין לעיניים אבל אז יש אלוקים. הימלטות לפינה של להיות לא עקבי, גם כן אני פגשתי את זה לא פעם אצל האתאיסטים, זאת בדיחה. בסדר, לא שכל האנשים הם עקביים, ברור שלא. אבל אחרי שאני כבר מראה לך שזה לא עקבי, אז אתה כן צריך להגיד לי באיזה משתי האופציות אתה בוחר. אז תגיד לי באיזה משתי האופציות אתה בוחר. אי אפשר לברוח למחוזות חוסר העקביות, אי אפשר לדון עם מישהו כזה. אז לכן אני לא מנסה לטעון לבן אדם תראה אתה מאמין מובלע באופן קטגורי. אני אומר אם אתה מאמין לעיניים אז אתה מאמין מובלע. יכול להיות שאתה תגיד לי אוקיי, צודק, העמדת אותי בפני מראה, לכן הגעתי למסקנה שכיוון שאני אתאיסט אני באמת לא מאמין לעיניים שלי. בסדר גמור, אז הסתיים הדיון ואין לי מה להגיד לו. אבל לפחות שהוא יהיה מודע למחיר האינטלקטואלי שהוא צריך לשלם על זה שהוא אתאיסט.

[Speaker B] אבל במוסר הוא לא מאמין מובלע, הוא מאמין בפועל.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, הוא מאמין מובלע.

[Speaker B] מה זאת אומרת? כשהוא בא ומאשים את היטלר כאדם רע. מה הוא רע?

[הרב מיכאל אברהם] הוא פועל בדטרמיניזם דרוויניזם הכי פשוט ואין לו שום בעיה.

[Speaker B] אבל הוא אומר

[הרב מיכאל אברהם] לו אני חושב שהוא אדם רע. תשמע את זה, תשמע את זה ממיליוני אנשים מאוד מאוד חכמים בעולם את המשפט הזה ואף אחד מהם לא מניד עפעף. אתה יודע שאני מסכים איתך אז לכן אין לי טעם להתווכח איתך. אבל העובדה היא שזה טיעון, זה לא משהו שהוא מובן מאליו. והטיעון הזה בסך הכל אומר להם חברים אתם מאמינים מובלעים והם לא מסכימים לזה. הם אומרים לא נכון, אני יכול להיות מוסרי גם בלי להאמין באלוקים. מלא אנשים חכמים בעולם אומרים את זה. אתה לא יכול להגיד שזה נובע מאליו. אבל הם צריכים לעמוד מאחורי זה.

[Speaker B] עוד פעם, אני בא לאדם האתאיסט אומר לו תשמע הנה תפסנו את אייכמן 1960 רוצים להעמיד אותו לדין.

[הרב מיכאל אברהם] אתה חוזר על הטיעון ריבונו של עולם.

[Speaker B] אבל אין לך זכות לעשות את זה. למה? הוא פועל בדטרמיניזם. אין לך זכות לעשות את זה, אני מאמין לעיניים שלי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אתה בא אלי אתה אומר לי רגע סימן שאתה מאמין באלוקים.

[Speaker B] אבל אין לך זכות לעשות את זה, אתה לא יכול להאמין לעיניים שלך בלי אלוקים.

[הרב מיכאל אברהם] פה אתה הולך לעשות, אתה אומר אני לא זה שאני פועל לפי העיניים לא יזיק לאף אחד. אבל כשאתה הולך לצלות מישהו את אייכמן אתה עושה מעשה… הלו! תקשיב לי רגע, אתה לא מקשיב לי. אתה חוזר כל הזמן על אותו דבר, אני עונה לך. אלא מה, הוא לא מסכים לזה. אז זה אומר שמדובר פה בטיעון. אני מסכים לטיעון הזה, עובדה שאני מעלה אותו. אבל מדובר בטיעון. היחס בין מוסר לאמונה באלוקים הוא בדיוק אותו דבר. אין שום בדל הבדל. זה שהוא עושה דברים שאין לו זכות לעשות אותם, זה הטיעון. אבל הוא אומר לא, אני אדם מוסרי בלי להאמין באלוקים. אתה צריך להעלות בפניו את הטיעון, להגיד לו כן, אבל אי אפשר בלי להאמין באלוקים להיות מוסרי. ואז אתה סוגר אותו לפינה. זה בדיוק, אין שום הבדל. טוב, בואו נתקדם אבל, זה באמת זה עוד לא טיעון שהצגתי אותו, אז לכן לא כדאי יותר מדי להתעסק איתו. אז עכשיו אני רוצה להרחיב קצת את התמונה. רוצה להרחיב קצת את התמונה. הטיעון, הטיעון מן הראייה, אני רוצה להרחיב אותו וכאן אני אזקק להיעור השני שעלה קודם. אומרים לי תראה, זה מוכיח את עצמו מן הניסיון. או נגיד אחרת, החושים האחרים משקפים לי שהראייה עובדת. כי אחרי שאני רואה את הקיר פה, אני שולח את היד אני גם ממשש את הקיר. אז זה אומר שאני מקבל איזשהו פידבק, ולכן זה לא איזשהו אמון שבנוי באוויר וצריך הצדקה לאלוקים, אלא זה, זה פשוט מאושש בדרכים בלתי תלויות. כן, כמו למשל, מי שהביא את הדוגמה הזאת, נגיד שמישהו… לא, עוד לא הבאתי רגע, אני אגיע לזה עוד מעט. אז הטענה שלי כנגד זה, בוא נרחיב את הטיעון למכלול החושני שלנו, לכלל החושים, כלל החישה. בסדר? עכשיו אני שואל מה האינדיקציה לזה שמערכת החישה שלנו משקפת נכון את העולם? אתה אומר לי השמיעה מתקפת את הראייה ולהיפך, או המישוש מתקף את הראייה ולהיפך, אבל שניהם זה בסך הכל חלק מהפרספציה שלנו. זה הכל המערכת החושית שלנו וכל השאלה זה האם המערכת החושית הזאת באמת משקפת את העולם או שזה איזשהו סוג של מטריקס שאני חי בתוכו. על זה אני כבר לא יכול להגיד שיש איזה משהו בלתי תלוי שמתקף את זה. אין משהו חוץ מהחושים שמאפשר לי ליצור אינטראקציה עם העולם. אם אני מרחיב את זה לכלל החושים, אז בעצם השאלה נותרת לכאורה ללא מענה. אם אני דיברתי רק על הראייה, אתה אומר לי טוב, אז השמיעה או המישוש יתנו לי את ה… נגיד, אני אחזור רגע לרכבת בסקוטלנד. נניח שאני מניח שכתובת האבנים סודרה במקרה. עכשיו בצד אני רואה איזה מישהו עומד עם חצאית סקוטית. בסדר? או כמה אנשים, מסדר של פלוגת חיילים סקוטים עם חצאיות כאלה. ואז אני מבין שהגעתי לסקוטלנד. עכשיו כשאני מתכונן לירידה אין עם זה בעיה. למה? כי למרות שאני מניח שכתובת האבנים סודרה במקרה, יש לי עוד אינדיקציה בלתי תלויה שאומרת שהכתובת הזאת לא רק שהיא סודרה במקרה, היא גם סודרה במקרה בשערי סקוטלנד. עובדה. לא יודע, זה באמת פלא, אבל עובדה, זה מה שיוצא. אם ככה אז אין בעיה אני מתארגן לירידה. כי יש לי אינדיקציה בלתי תלויה לזה שפה, למרות שזה מקרה נדיר, הוא באמת קרה. כל הקושי עם כתובת האבנים זה בגלל שאין לי שום אינדיקציה בלתי תלויה. כל מה שיש לי זה שראיתי כתובת אבנים. עכשיו השאלה מה לעשות עם זה. אם זה סודר במקרה, אין סיבה להניח שזה בסקוטלנד. אם זה סודר במכוון אז כן. אני לא יכול להגיד אבל זה סודר במקרה וזה בסקוטלנד, זה בלתי סביר. אם יש לי איזושהי אינדיקציה בלתי תלויה שאני באמת בסקוטלנד, אני אצטרך להסיק את המסקנה שהאירוע הבלתי סביר הזה לא רק שהוא קרה, אלא הוא גם קרה בסקוטלנד. בסדר, יכול לקרות בסיכוי מאוד קטן. יכול לקרות, ואם זה קרה, בסדר, אז אני אקבל את זה. אז אני לא אצטרך להניח שמישהו סידר את הכתובת הזאת בכוונה. אפילו אם אני מניח שהיא סודרה במקרה, אני אארוז את החפצים ואתחיל לרדת. בנמשל, אני מאמין לעיניים שלי. עכשיו אם יש לי אינדיקציות בלתי תלויות במישוש שנותנות לי אינדיקציה שהעיניים באמת משקפות נכון את העולם, אז למרות שהעיניים זה דבר מורכב ודבר מורכב לא סביר שמשקף את העולם אלא אם כן מישהו יצר אותו בכוונה, אני עדיין יכול להישאר עם הטענה: לא, זה סודר במקרה העיניים שלי, אבל יש לי אינדיקציה בלתי תלויה שמשקפת נכון את המציאות. קרה מקרה מוצלח שהמערכת המיוחדת והמורכבת הזאת גם עובדת נכון, משקפת את המציאות. אז אני יכול להאמין לעיניים שלי אם יש לי אינדיקציה בלתי תלויה, אז הטיעון נופל.

[Speaker C] כל

[הרב מיכאל אברהם] הטיעון יושב על זה שאין לי שום אינדיקציה בלתי תלויה, אלא יש לי רק את כתובת האבנים. עכשיו כיוון שכך, אז אני מרחיב את הטיעון מהראייה לכלל ה… לכלל החישה שלנו. כל החושים. כל ההכרה שלנו. ועכשיו אני שואל מה הבסיס לאמון שאני נותן בכלל החושים שלי? וכאן כבר לא יכול להיות מקור בלתי תלוי שנותן לי פידבק. אין. חוץ מהחושים אין לי דרך לדעת מה קורה שם בעולם בחוץ. ולכן השאלה כאן כבר נותרת ללא מענה. עכשיו אני ארחיב את זה יותר. אני הולך בהדרגה כדי להראות שבעצם יש פה משהו הרבה יותר מהפכני מאשר איזה טיעון מקומי מהראייה. אני רוצה עכשיו להרחיב את זה, הרחבתי את זה מהראייה לכלל החישה.

[Speaker F] עכשיו

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה להרחיב את זה לכלל הפעילות הקוגניטיבית שלנו. לא רק חישה.

[Speaker F] הרב יעשה מיוט לכולם.

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה להרחיב את זה לכלל המערכת הקוגניטיבית שלנו כולל חשיבה, לא רק חישה. ובשביל זה אני צריך להיכנס טיפה לשאלות של ספקנות. יש ספקנות קלאסית, זו ספקנות שאומרת מי אמר לך שמה שאתה רואה באמת קיים שם בחוץ? בסדר, הספקנות כבר בתקופה היוונית כבר היו ספקנים כאלו. ההתמודדות איתה כימי הפילוסופיה. בסדר, טיעון עתיק. רוב האנשים לא מאוד מוטרדים מסוג הספקנות הזאת. למה? כי אני רואה שזה ככה ואין לי סיבה להטיל בזה ספק, אז זה פשוט ככה. אוקיי? אבל יש ספקנות מודרנית יותר, מתוחכמת יותר, שאותה קצת קשה לפתור בדרך הזאת, בדרך של השכל הישר. מור תמיד ענה לספקנים: אתם רואים? הנה יד, אני מרים אותה, סימן שיש לי יד ימין. עובדה שהרמתי אותה. או במילים אחרות: אל תבלבלו לי את המוח. זאתומרת אני רואה משהו, למה שאני אטיל ספק במה שאני רואה? אז זה באשר לספקנות על החישה שלנו. אוקיי? מה קורה לגבי ספקנות שהיא לא דווקא לגבי החישה אלא למשל האם האנשים שמולי גם להם יש נפש וחשיבה ורצונות כמוני? כן, אדר סלבס, אדר מיינדס, לא משנה כן, ההנחה שגם האנשים הדמויות שמסביב הם אנשים באותו מובן שאני מכיר את עצמי והם לא בובות תיאטרון או שולחנות. אוקיי? אז ההנחה הזאת היא כבר קצת פחות סבירה. פה כבר יש איזשהו סוג, כי את זה אני לא רואה שיש להם, זאת מסקנה שאני מסיק. את המסקנה הזאת אני מסיק מעצמי. אני רואה איך אני נראה ומה יש בתוכי, ומתוך כך אני מסיק שהאנשים האחרים שגם מתפקדים פחות או יותר נראה לי שמתפקדים פחות או יותר אותו דבר, כנראה שגם בתוכם יש את מה שאני מוצא בתוכי. אוקיי? הדבר הזה הוא כבר טיעון יותר מורכב בגלל שמי אמר שמי אמר באמת שהאנשים האלה הם ככה? זה כבר לא משהו שאני רואה אותו בצורה מאוד ברורה. עכשיו יש כלל כזה שמה שמוחזק להיות נכון אז הוא נכון כל עוד לא הוכח אחרת. זה בדרך כלל אמירה של שכל ישר. אם העיניים שלי מראות לי את העולם, העסק הזה עובד, הכל בסדר, כל עוד אין לי סיבה להטיל בזה ספק אז זה כנראה נכון. אז זה הרגיע את האנשים הרבה שנים באורך תולדות הפילוסופיה. עד היום למעשה רוב האנשים לא מוטרדים מהשאלות האלה. אבל אולי אני אנסח את זה בצורה קצת יותר… כן, יש למשל את טענת קנקן התה השמיימי של ראסל. כן, בא אליי מישהו ואומר יש קנקן תה קטן שמסתובב סביב הכוכב צדק. אני שואל אותו למה אני לא רואה אותו? כי הוא קטן ורחוק, אתה לא יכול לראות אותו. אז אומר ברטרנד ראסל, האם אני אמור להתייחס לטענה כזו כטענה מסופקת? או שיש קנקן או שאין? אין לי שום אינדיקציה. אומר לא, כנראה שאין קנקן כזה אלא אם כן יוכח שיש. למה? הרי אתה לא יודע שום דבר. אולי יש אולי אין לך מושג. אומר כן, אבל אין לי שום סיבה להניח שיש. לכן אין. לא במאה אחוז אבל כנראה אין אלא אם כן יוכיחו לי שיש. זאתומרת הרבה פעמים טענות ספקניות לא מטרידות אותנו. הן לא מטרידות אותנו כי גם בשביל להטיל ספק צריך בסיס. הגמרא אומרת בקידושין: סוקלין ושורפין על החזקות. בן אדם קילל את אביו ואת אמו מות יומת. מי אמר לך שזה אביו? אולי אמו ניאפה? אולי הם מצאו אותו בסתר? אולי אני לא יודע מה? איך אתה יודע שזה אביו? יש חזקה שזה אביו. מה זה חזקה? כל העולם מתייחס אליו כבן של שני ההורים האלה, ככה מקובל, כל הזמן מסתכלים על זה ככה, זה כנראה נכון אלא אם כן הוכח אחרת. למרות שיש מצבים שהילד הוא לא ילד של האבא. כבר היו דברים מעולם, זה לא שהמקרה הזה לא אפשרי. נכון, הוא אפשרי, אבל החזקה היא לא כזאת ולכן נטל הראיה הוא על מי שאומר אחרת. כך שהרבה פעמים אנחנו מתייחסים לדברים כנכונים כי ככה האינטואיציה הראשונית שלי אומרת, זה נראה לי נכון. כל עוד לא הוכח אחרת, אני לא אטיל בזה ספק. אוקיי? כן, כמו הגמרא, הרב קוק בעין איה שבת בדף ל'. הגמרא מביאה שמה שני סיפורים כאלה. כי בא מישהו לרבי ואומר לו: אמך אשתי ואתה בני. הכוונה אמא שלך נאפה איתי ואתה בני הממזר. אל תחשוב שאתה הבן של אבא שלך. אז רבי אומר לו: רצונך שתשתה כוס יין? שתא ופקע. זאת אומרת, נפנף אותו, הרג אותו, אני לא יודע, לא משנה, קיצור אל תבלבל לי ת'מוח. ועוד מקרה, שני מקרים כאלו היו שם בגמרא. אז מסביר הרב קוק שהיסוד שמופיע שם בגמרא זה בדיוק מה שאמרתי כאן. שיש פה איזושהי טענה: אני מוחזק להיות הבן של ההורים שלי. כל אחד יכול להעלות טענות שאני הבן של כוכב צדק וזאוס בזיווג שמימי. אוקיי, בסדר, אבל אם אין שום ראיה לזה, אין לי שום סיבה להטיל ספק בכך שאלו ההורים שלי, אז אלו ההורים שלי. נקודה. ועל זה הורגים, הורגים וסוקלים ושורפים על החזקות. זאת אומרת זה לא איזה רוב או כלל כזה פורמלי. לא, ככה זה ההיגיון, ככה ברור, ככה עובדים. ככה עובדים לא רק בהלכה אלא באופן כללי. לכן אנשים לא מתרגשים יותר מדי משאלות ספקניות. אבל השאלה שאנחנו מדברים עליה כאן היא שאלה יותר מטרידה. זה לא הספקנות העתיקה. בגלל שהיום אנחנו הרי מכירים את המורכבות העצומה של מערכת הראיה שלנו, מערכת החישה שלנו. והמורכבות העצומה הזאת, יש ויכוח אם זה נוצר במקרה או נוצר לא במקרה על ידי גורם מכוון וכולי, כן, אבולוציה, לא אבולוציה, לאבולוציה עוד נגיע בהמשך. אז פה השאלה למה לתת אמון במערכת הראיה זה כבר לא סתם ספקנות. מערכת כל כך מורכבת שנוצרה במקרה אין היגיון לתת בה אמון. לא שאולי זה לא נכון. הטענה הספקנית זה, טוב, אולי זה לא נכון, מי אמר לך שזה נכון? אני אומר בסדר, סביר שזה נכון, אם תביא לי ראיה אני אשקול את זה שוב. אבל פה הפוך. סביר שזה לא נכון. זה שאני חש שזה נכון, זאת אשליה. סביר שזה לא נכון. אם אתה רוצה לטעון שזה כן קרה, תביא לי את המסדר של החיילים הסקוטיים האלה, ואז אני אהיה מוכן לקבל שהכתובת הזאת סודרה במקרה בשערי סקוטלנד. כל עוד לא הבאת לי את החיילים הסקוטיים האלה, אין שום סיבה, אין שום היגיון להניח את זה. שימו לב, זאת לא טענה ספקנית. טענה ספקנית אומרת תשמע, זה דבר סביר אבל אולי זה לא נכון, מי אמר? אז אני אומר בסדר, אולי לא, אבל אם זה סביר אז זה סביר. כאן הטענה היא שזה ודאי לא סביר. אתה רוצה לטעון שזה כן נכון? עליך נטל הראיה. פה הספקן נמצא בעמדה חזקה יותר. נטל הראיה הוא על מי שלא ספקן. הטענה הזאת היא לא טענה ספקנית, זה צריך להבין את זה טוב, כי מטענות ספקניות אנשים לא מתרגשים. עכשיו אני רוצה להרחיב את זה עכשיו עוד צעד. עברתי מהראיה לחושים ועכשיו אמרתי אני רוצה לעבור לכלל החשיבה שלנו. יש תהיות שהתחילו בעיקר אצל יום ואחר כך אצל קאנט, איך אנחנו צוברים מידע על העולם, איך אנחנו מגיעים למסקנות נגיד לחוקי הטבע אפילו. איך אנחנו לומדים דברים על העולם. אז דייוויד יום למשל שאל שאלות על האינדוקציה ועל הסיבתיות בעיקר, אבל כביטויים לכל דרכי החשיבה הרגילות שלנו. מי אמר לנו שמה שראינו עד עכשיו גם ימשיך? השמש זרחה כל בוקר עד היום, אז היא כנראה גם תזרח מחר. מי אמר? אולי זרחה עד היום ומחר היא לא תזרח. זה מה שנקרא עיקרון האינדוקציה. לא אינדוקציה מתמטית, זה אינדוקציה מדעית. אוקיי? אז אומר דייוויד יום, מי אמר לך את זה? זה סתם שגרה, שגרת חשיבה שהתרגלת אליה. אבל מה ההצדקה? הטענה השנייה של דייוויד יום זה על הסיבתיות. אני בועט בכדור והכדור עף. זה אנחנו רואים מהניסיון שלנו. עכשיו מעבר לשאלה האם זה גם יקרה מחר, זאת שאלת האינדוקציה. אני שואל שאלה על היום, לא על מחר. מי אמר שזה שבעטתי בכדור זאת הייתה הסיבה לכך שהכדור עף? אולי אני קודם בעטתי ואחרי זה הכדור עף. אבל מי אמר שהבעיטה הייתה הסיבה למעוף? המעוף של הכדור. טענה של דייויד יום שאת היחס הסיבתי בין אירועים אי אפשר לשאוב מתצפית. הוא היה אמפיריציסט. אי אפשר לשאוב מתצפית, כי אתה לא רואה יחס סיבתי בין דברים. מה שאתה רואה שקודם קרה א' ואחרי זה קרה ב'. אתה לא רואה שב' קרה בגלל א', אלא אתה רק רואה שתמיד אחרי א' קורה ב'. עכשיו תשימו לב, יש קשר בין שתי השאלות האלה, הן משלימות, כי על שאלת האינדוקציה אפשר לענות עם סיבתיות. אתה שואל אותי מי אמר לי שאם אני מחר אבעט בכדור אז הכדור יעוף גם מחר? התשובה כי הבעיטה היא סיבתו של מעוף הכדור. ואם היחס הוא סיבתי אז גם מחר אם אני אבעט זה יקרה. אז דייויד יום שואל כן, אבל גם על היחס הסיבתי אני שואל מי אמר לך? מי אמר לך שהבעיטה היא הסיבה למעופו של הכדור? הרי אתה לא יכול להוציא את זה מתצפית. זה בסך הכל תבנית מחשבתית שנמצאת אצלך. זה לא יוצא לך מתצפית. עכשיו, אם זה לא יוצא לך מתצפית, אז בטח כאמפיריציסט יום שואל את עצמו אז למה לתת בזה אמון? למה להאמין שזה נכון? זה עקרונות שהבאנו איתנו מהבית, הם טבועים לנו במוח, ככה אנחנו בנויים. בסדר גמור, ככה אנחנו בנויים, אבל האם זה אומר שככה העולם גם מתנהג? מי אמר את זה? ובאמת קאנט כשהוא מנסה לתרגם את התהיות, אולי לפני קאנט, צריך להבין שהתהיות האלה של יום גם הן לא ספקנות במובן הפשוט. כי ספקנות במובן הפשוט זה ספקנות שבנויה על אולי קרה משהו לא סביר. נגיד אני יודע שהעיניים שלי הן אמינות, הן משקפות, אבל יש לפעמים גם פאטה מורגנה. אולי אתה עכשיו מה שאתה רואה זה פאטה מורגנה. זאת טענה ספקנית. אבל דייויד יום שואל מאיפה בכלל אתה שואב את ההנחה שהעיניים הן אמינות? מאיפה אתה שואב את ההנחה שיש בכלל עקרון סיבתיות בעולם או יחסים סיבתיים בעולם? לא מאיפה אתה שואב את ההנחה שפה קרה אירוע סיבתי, אלא מאיפה אתה יודע שיש בכלל אירועים סיבתיים? כאן אתה כבר לא יכול להגיד שזה מאוד סביר. זה לא מאוד סביר, פשוט ככה אני בנוי, אז מה? העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך, כמו שאמר מארק טוויין. זה שאתה בנוי כך זה לא אומר שהעולם מתנהג כך. ולכן הטענה של דייויד יום היא לא ספקנות פשוטה. היא לא ספקנות של אולי קרה משהו לא סביר. להיפך, הוא תוקף אותך והוא אומר מי אמר שזה הסביר? אם זאת טענה סבירה אני אעלה טענות רגע אבל אולי הטענה הסבירה לא נכונה. לא, הוא תוקף את השאלה האם זאת בכלל טענה סבירה והוא אומר שלא. לכן זאת לא טענה ספקנית, זאת טענה שצריך לתת לה מענה. ולא בכדי הפילוסופיה מיום ועד ימינו מתפתלת סביב השאלה הזאת. כמעט חלק גדול מאוד מהעיסוק הפילוסופי בצורה כזו או אחרת מסתובב סביב השאלה הזאת. וכאן, עכשיו אני עובר לקאנט. קאנט בגלל שהוא הוטרד מאוד מהשאלות של יום, כמו שהוא מתאר את זה, יום עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית. כן, הוא נתן אמון דוגמטי בחושים, בצורת החשיבה, במדע. הכל בסדר, עד שפתאום דייויד יום פקח את עיניו, אומר רגע רגע, יש פה שאלות רציניות, צריך להתייחס אליהן. זה לא שאלות ספקניות סתם. זה שאלות שתוקפות את ההנחות המדעיות בפופיק. זה לא טענות של רגע אבל אולי זה לא נכון, מין ספקנות ילדותית כזאת. יש פה משהו אנחנו משתמשים בו, אנחנו נותנים בו אמון, אין לו שום בסיס. אז השאלה מאיפה זה יוצא. אז קאנט כשהוא הרחיב את הדבר הזה, אני אעשה את זה בקצרה, הוא בעצם אומר כך, הוא מציג את כל השאלות של יום בפלטפורמה אחרת, במסגרת מחשבתית אחת, והוא רוצה לטעון את הדרך להגיע לתשובה זה קודם כל לשאול את השאלה באופן אינטליגנטי. וזה בעצם התרומה העיקרית של קאנט כי את התשובה שלו אני לא מקבל. הוא בעצם הציג את השאלות של יום באופן הזה. הוא אומר בוא נחלק את הטענות בעולם לטענות סינתטיות ואנליטיות, חלוקה אחת, חלוקה שנייה טענות אפריוריות ואפוסטריוריות. מה הכוונה? החלוקה הראשונה זאת חלוקה שנוגעת למבנה המשפט, אם זה סינתטי או אנליטי. מה זאת אומרת? כשאני אומר הכדור הוא עגול, אני בעצם אומר טענה אנליטית, כי חלק מהגדרת כדור זה להיות עגול. עזוב כרגע את הכדורים האמריקאים, אבל חלק מהגדרת כדור זה להיות עגול. אוקיי? לכן כשאני אומר הכדור הוא עגול, או מי שרווק אינו נשוי, אני בעצם אמרתי פה טענה אנליטית, כי מתוך הנושא ניתוח אנליטית מלשון אנליזה של נושא המשפט וממנו אני יכול להוציא את המסקנה. אם הוא רווק אז הוא לא נשוי. אני לא צריך בשביל זה שום דבר מעבר להגדרה של המשפט של המושג סליחה. לכן זה נקרא טענות אנליטיות, טענות שמנתחות את הנושאים ומוציאות מהניתוח הזה מסקנה. סינתטיות זה למשל הכדור הזה הוא כבד. כשאני אומר הכדור, הכובד של הכדור לא נובע מההגדרה שלו. אז לכן זה טענה סינתטית. היא עושה סינתזה של עוד מידע עם המידע שטמון בהגדרה של המושג כדור, ואז היא מגיעה למסקנה. זה לא מספיקה אנליזה, צריך גם איזה שהיא סינתזה עם מידע נוסף. אז זאת חלוקה ראשונה של הטענות לטענות אנליטיות וסינתטיות. החלוקה הזאת היא חלוקה במישור הלוגי, המבנה הלוגי של הטענה, האם הוא מבנה אנליטי או מבנה סינתטי. יש חלוקה שהיא על הציר האפיסטמי, ההכרתי, אפיסטמולוגיה זה תורת ההכרה, כן? הציר האפיסטמי זה אומר איך אני יודע שטענה מסוימת היא נכונה. וכאן הוא אומר יש עוד חלוקה. יש טענות א-פריוריות, אני יודע אותם בלי תצפית, הם קודמות לתצפית, ויש טענות א-פוסטריוריות, או אמפיריות, זה טענות שאני יודע אותם כתוצאה מתצפית. אוקיי? למשל, לא יודע מה, שולחן משמש לכתיבה זה טענה שאני יודע אותה גם בלי תצפית, אני יכול לכתוב על גבי שולחן, אבל השולחן הזה עשוי מעץ היא טענה שצריכה תצפית, נכון? כי יש שולחן שלא עשוי מעץ, אלא מפלסטיק או ממתכת או מה שלא יהיה. אז זאת חלוקה אפיסטמית. עכשיו על פניו, החלוקה הלוגית והחלוקה האפיסטמית הן בלתי תלויות, זו עוסקת בלוגיקה וזו עוסקת בהכרה. מה הקשר? אבל מתברר שלפחות עד קאנט העולם הפילוסופי, ואצל לייבניץ זה קרה בפירוש הוא הבחין בזה, הוא מזהה את שתי החלוקות האלה. והטענה היא שכל טענה אנליטית היא א-פריורית וכל טענה א-פריורית היא אנליטית, או ואותו דבר כמובן הא-פוסטריורי וסינתטי. יש זהות בין שתי החלוקות האלה. מה ההיגיון מאחורי זה? מאוד פשוט. בעצם הוא אומר כך, טענה אנליטית זאת טענה שכל מה שאני צריך לעשות זה אנליזה של המושג שהוא הנושא שלה. אז לכן ברור שהיא לא צריכה תצפית, כי אני צריך לעשות רק אנליזה של המושג, לא צריך להוסיף עוד מידע, לצבור מידע בתצפית. אז לכן טענה אנליטית היא א-פריורית. הכיוון השני הוא יותר טריקי אבל גם הוא לכאורה נכון. אם הטענה היא א-פריורית אז היא גם אנליטית. איך אני יודע את זה? כי אם היא א-פריורית, אז זה אומר שאני יכול לדעת אותה בלי תצפית. עכשיו אני שואל את עצמי איך אני אדע אותה בלי תצפית? רק אם המידע נמצא בתוך הגדרת המושג, כי אחרת איך אני יכול לדעת את זה בלי תצפית? לכן טענה א-פריורית היא גם אנליטית. עכשיו, אם הזהות הזאת מתקיימת לשני הכיוונים, אז היא כמובן מתקיימת גם בין הא-פוסטריורי לסינתטי. לא צריך, לגבי זה כבר לא צריך להוכיח את זה. אם היות אנליטי זה להיות א-פריורי ולהיות א-פריורי זה להיות אנליטי, אם זאת שקילות, אז גם הסינתטי והא-פוסטריורי קשורים ביניהם באותה צורה. במילים אחרות, עד קאנט העולם סבר ששתי החלוקות האלה הן חופפות, למרות שאחת היא לוגית והשנייה היא אפיסטמית. עכשיו אומר קאנט, זאת הטעות הגדולה של יום. החלוקות האלה לא חופפות. למשל, מה יקרה אם תסתכלו על חוקי טבע? חוק הגרביטציה שחביב עליי כל כך. אוקיי? חוק הגרביטציה בעצם הוא תוצאה של תצפיות, ראינו שעצמים בעלי מסה שנמשכים זה לזה או נופלים לכדור הארץ וכדומה. אבל התצפיות כשלעצמן יכולות להיות מוסברות בהרבה מאוד צורות, ולכן התוצאה או חוק הגרביטציה הוא תוצאה לא רק של תצפית, אלא של אקטים מחשבתיים, הכללות שאני עושה, בחירת ההסבר הפשוט ביותר וכדומה. זה אקטים מחשבתיים. או במילים אחרות, זאת לא טענה אמפירית. האמפיריות נותנת לי את המקרים המסוימים שבהם צפיתי, אבל חוק הטבע הוא חוק א-פריורי. זאת אומרת, אני מוציא אותו מהחשיבה בלבד, לא מהתצפית. התצפית יכלה להוביל אותי לכל מיני כיוונים. עוד פעם, לא חשיבה בלבד אלא בלי החשיבה לא הייתי מגיע אליו, נקרא לזה כך. לא שזה חשיבה בלבד, יש פה גם אלמנט של תצפית, אבל בלי החשיבה לא הייתי מגיע אליו. זה מצד אחד. מצד שני ברור שחוק הטבע הוא סינתטי ולא אנליטי. למה? מפני שחוק הטבע אומר לי שכל העצמים בעלי המסה נמשכים זה לזה. להימשך זה לזה זה לא תוצאה של ניתוח המושג מסה, עובדה שהייתי צריך תצפיות כדי להיווכח בזה. תצפיות לא מספיקות, אבל בלעדיהן לא הייתי יודע את זה. זאת אומרת שזאת לא טענה אנליטית, זאת טענה סינתטית. אבל תשימו לב, בעצם מה שהדבר הזה אומר, שטענה סינתטית פירושו זו טענה שטוענת משהו על העולם ולא רק מן ה תחת מושגים, אוקיי? אלא יש לה איזושהי טענה, איזשהו מידע על העולם. יוצא שכל חוקי הטבע הם בעצם טענות סינתטיות ואפריוריות. אבל אין קטגוריה כזאת. טענה סינתטית בהגדרה היא אפוסטריורית, טענה אפריורית בהגדרה היא אנליטית. אין טענות סינתטיות אפריורי, כך היה מקובל עד כאן. אומר קאנט, אם אני מקבל את חוקי הטבע, זה אומר שיש טענות סינתטיות אפריוריות. יש טענות שטוענות משהו על העולם, הם לא רק אנליזה, הם סינתזה, יש להם איזשהו תוכן עובדתי על העולם, והם אפריוריות במובן הזה שהם מגיעות אליי לא על בסיס תצפית בלבד, אלא המחשבה שלי מובילה אותי אליהם. השאלה הגדולה זה איך זה ייתכן. איך ייתכן, איך ייתכנו טענות סינתטיות אפריוריות? עכשיו תשימו לב, קאנט לא שואל את השאלה האם ייתכנו טענות סינתטיות אפריוריות. הוא שואל את השאלה איך ייתכנו טענות כאלה. וזה המהפך המתודולוגי הגדול שעשה קאנט, כי בעצם הוא הפך את הפילוסופיה מטיעונים יוצרים לטיעונים חושפים. כי בעצם בטיעון חושף מהסוג שלי הייתי מעמיד בפני יום את השאלה, תראה אחת משתיים, חוקי הטבע הם טענות סינתטיות אפריוריות, ולכן אתה עכשיו צריך לבחור. או שאתה מוותר על הזהות ואתה אומר יש טענות סינתטיות אפריוריות, לא נכון שכל סינתטי הוא אפוסטריורי ולהפך, או שתקבל את חוקי הטבע. זה הבחירתה של סופי, כן? אתה יכול לבחור אחת משתי האפשרויות האלה. אתה לא יכול להגיד לי אין טענות סינתטיות אפריוריות, אבל אני מקבל את חוקי הטבע. זה לא עובד. זה בעצם מה שקאנט עשה לשאלה של יום.

[Speaker C] רק

[הרב מיכאל אברהם] שיום באמת אם הוא היה ישר עם עצמו עקבי, אז הוא היה צריך לבחור את האופציה הראשונה, להגיד אוקיי, אין טענות סינתטיות אפריוריות ולכן חוקי הטבע אני באמת לא מקבל אותם, זה איזה שהן טענות עליי, פרגמטיות וכל מה שראינו בטיעונים הקודמים. זה ממש טיעון חושף, הטיעון של קאנט. קאנט בעצם שם את החשיפתיות של הטיעונים הפילוסופיים על השולחן, הוא היה זה שהמשיג את ה, הוא שם לב לעובדה הזאת שהרבה מהפילוסופיה בנויה על טיעונים חושפים ולא טיעונים יוצרים. אבל קאנט לא שאל האם טענות סינתטיות אפריוריות אפשריות, אלא איך ייתכן שהן אפשריות. זאת אומרת הוא הניח שהן אפשריות וחיפש את ההצדקה, את התיאוריה שתאפשר את זה. אתם רואים בדיוק את האנלוגיה למקרה שלנו. זאת אומרת הוא בעצם מניח שהוא מאמין לעיניים שלו, או במקרה הזה לחשיבה שלו המדעית, ועכשיו הוא אומר כן, אבל השאלות של יום הם שאלות טובות. איך אני יכול לענות עליהן כדי להישאר עם האמון שלי במדע. עכשיו פה שימו לב זה מועד לפרגמטיזם. כי בעצם מיד כמובן יאשימו את קאנט בהסבר, כשהוא נותן הסבר, שבעצם זה הסבר פרגמטי. אתה לא באמת מאמין בהסבר הזה, רק אתה רוצה להאמין למדע ולכן אתה מייצר לעצמך, בורא לעצמך הסברים, כמו שאני בורא לעצמי אלוקים כדי ליישב לי כל מיני קשיים, אופיום להמונים. כל הפילוסופיה היא אופיום להמונים אם מסתכלים על זה ככה. זה הכשל הפרגמטי. אבל, וכאן אני עושה את אותה אבחנה שעשיתי קודם, קאנט לא טוען את הטענה הזאת, הוא לא אומר אני רוצה להאמין למדע אז בוא נמציא את ה, לא יודע מה, את התיאוריה שהוא המציא, אלא אני באמת מאמין למדע. זה לא אותו דבר, זה לא מאוויי לב, אני באמת ובתמים חושב שמדע זה כלי אמין. אני באמת אבל שואל את עצמי השאלות של יום הם שאלות טובות, הרי על פניו אם אין את התיאוריה שאותה אני אמציא עוד רגע, אין הצדקה לתת אמון במדע. אז איך אני נותן אמון, כנראה שהתיאוריה היא נכונה. אתם מבינים זה הבדל מאוד דק משיקול פרגמטי אבל זה לא שיקול פרגמטי, זה שיקול פילוסופי פר אקסלנס. אני באמת מאמין למדע לא שאני רוצה להאמין למדע, אני באמת מאמין למדע ואני שואל את עצמי על מה זה מבוסס. ואם אני מאמין למדע ואני מגלה שזה יכול להיות מבוסס אך ורק על משהו מסוים, אז אני כנראה מקבל את המשהו המסוים הזה כי אחרת האמון שלי במדע לא מוצדק. אז היה אפשר להגיד אז מה אם הוא לא מוצדק? אבל זה לא נוח לי לחיות כך, זה תשובה פרגמטית, אני לא מדבר על זה. לא, בגלל שאני באמת ובתמים מבין שמדע זה דבר אמין, אני רק צריך לתת לעצמי דין וחשבון איך זה יכול להיות הרי זה לא סביר. ועל זה אני לכן זה מבחינתי הוכחה לתיאוריה שאותה אני אציע, אני מיכי לא קאנט, מציע את התיאוריה שיש אלוקים, שאלוקים הוא הבסיס לעניין הזה את זה אני אגיע עוד מעט.

[Speaker C] יש לי שאלה. בזה השיטה מה שנקרא האורח חסידית אומרת שאין חוקים, שהתפוח נופל בגלל שהקדוש ואיך זה נכנס לכל זה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא נכנס לשום מקום, זה נכנס למחוזות ההזיה.

[Speaker C] אוקיי, וזו שיטה מאוד מרווחת היום ביהדות.

[הרב מיכאל אברהם] לצערנו יש הרבה הוזים, זה מאוד רווח להיות הוזה. בכל אופן, עוד פעם, אני לא טוען את הטענה שהקדוש ברוך הוא לא מפעיל את חוק הגרביטציה. אני טוען אבל שיש חוק גרביטציה, לא אכפת לי מי מפעיל אותו.

[Speaker C] כל תפוח ותפוח בנפרד, שאין חוק כזה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה צריך להגדיר, זה בדיוק הנקודה, החבר'ה האלה אף פעם לא מגדירים. אם היו מגדירים היו מבינים שהם מדברים שטויות. אם אתה מגדיר את זה שיש חוק כזה, רק החוק הזה מופעל כל הזמן על ידי הקדוש ברוך הוא, אין לי שום בעיה עם זה. אבל החוק הזה הוא חוק קבוע, אין ממנו סטיות.

[Speaker C] לא, זה לא השיטה שלהם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז אם זה לא, אז זה הזיה.

[Speaker C] כל אחד ואחד הקדוש ברוך הוא בנפרד.

[הרב מיכאל אברהם] בנפרד, אבל לפעמים גם לא. זה שזה בנפרד זה לא מעניין. אני שואל, אבל לפעמים גם לא? לא, כל

[Speaker C] פעם.

[הרב מיכאל אברהם] לפעמים יש תפוחים שעומדים באוויר?

[Speaker C] זה סתם יוצא שהקדוש ברוך הוא תמיד.

[הרב מיכאל אברהם] זה סתם יוצא, זה סתם יוצא תמיד. זה מה שנקרא חוק טבע, מה שסתם יוצא תמיד. אלא אם כן אתה אומר לי שזה לא תמיד. זה לכן אני אומר, צריך להגדיר. אם אתה אומר לי זה לא תמיד, אז אתה לא מקבל באמת את קיומו של חוק הטבע, אבל אז זה הזיה.

[Speaker C] אם אתה אומר לי זה תמיד, הם אומרים שאם יש נס נגיד, זה לא נס, שזה רק שהקדוש ברוך הוא לא החליט להפעיל. זה מילים.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר שנס פירושו שהקדוש ברוך הוא מקפיא את חוקי הטבע. סתם מילים, זה משחק מילים. בסופו של דבר כשאתה לוקח אקמול החום יורד. לא משנה איך התפללת בבוקר. וזה לא משנה אם אתה חסיד או מתנגד, או גוי עובד עבודה זרה. אוקיי? אז כן, יש כל מיני תירוצים, השדים של מקסוול נכנסים שמה ומורידים לך את החום למרות שלא מגיע לך כי לא התפללת והשתדלות וכל מיני שטויות מהסוג הזה. זה הכל שטויות באמת. טוב, אז זה באמת דיון אחר. אני כרגע מסתכל על החשיבה המדעית, הפילוסופית, עזבו כרגע את התפיסות האלה. זה שייך למחשבת ישראל, התחום הלא קיים. אני מדבר כרגע על פילוסופיה. אז הטענה בסופו של דבר זה שהטיעון של קאנט הוא לטענתי הרחבה, הוא הרחבה של הטיעון החושף לטובת קיומו של אלוקים. כי אני כבר מתקרב לסוף אז אני רוצה רק לסגור את המעגל, אני עוד אשלים אותו בפעם הבאה. והטענה שלי זה שלא רק העיניים ולא רק כל החושים, מערכת החישה שלנו, אלא בעצם כל החשיבה המדעית והאחרת שלנו מבוססת על בור מאוד גדול ולא מוצדק. ואין שום דרך להצדיק את האמון שאנחנו נותנים בחישה ובחשיבה שלנו אלא אם כן מקבלים את קיומו של אלוקים. זאת הטענה. אני אסביר את זה יותר בהמשך, אבל אני רק רוצה שיהיה ברור לאן לאן הולכים, מה מבנה הטענה. זאת אומרת שאני כאן השלמתי את ההרחבה של הטיעון של טיילור. טיילור התחיל מהעיניים, אני הרחבתי את זה לכלל החושים כדי שלא תהיה אינדיקציה חיצונית בלתי תלויה, כי אם אתה מדבר על העיניים זה יכול לבוא מהמישוש. אם אתה מדבר על כלל החושים זה אין מקום אחר. ואם אתה מדבר על כלל החשיבה והפרספציה האנושית, כל הצורה שלנו לטפל במידע, אז בכלל כמובן לא יכול להיות לזה שום הצדקה. וברגע שאתה מבין את המורכבות של הדברים האלה ואת השרירותיות של הדברים האלה, אז אתה אומר זה לא טענה ספקנית. זה לא סביר לתת בדברים האלה אמון אלא אם כן יש לך איזשהו סוג של הצדקה. הצדקה הזאת אני טוען זה אלוקים אבל לזה אני אגיע בהמשך. אז זה זה בעצם השלמת השאלה, נקרא לזה ככה, תשובה עוד לא אמרתי איך מגיעים לאלוקים.

[Speaker B] איך הרב מנסח את המסקנה של קאנט? לא שומע? איך הרב מנסח את המסקנה של קאנט?

[הרב מיכאל אברהם] עוד לא אמרתי מה המסקנה של קאנט. אני אגיע למסקנה שלו כדי כדי לשלול אותו, אני לא מסכים איתו. בסופו של דבר אני חושב שרק אלוקים יכול להיות פה הבסיס לעניין הזה ולכן זה הדרך הרביעית מה שבמיון שלי להגיע לאלוקים. אני רק רוצה שתראו את האנלוגיה בין הטיעון הזה לבין הטיעון מהעיניים של של איך קוראים לו, טיילור, ריצ'רד טיילור. בעצם הטענה זה לא איזה מקרה העיניים מורכבות וזה, כל החשיבה, במילים אחרות מה שאני רוצה לטעון זה שבלי להאמין באלוקים אי אפשר להיות רציונלי. הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אומר אם אתה רציונלי אתה צריך להגיע למסקנה שיש אלוקים. הטיעון התיאולוגי. כיוון שאלוהים הוא הבסיס היחיד לחשיבה רציונלית. אי אפשר לתת אמון בחשיבה רציונלית אם לא מאמינים באלוהים. אתם מבינים? זה לא שהחשיבה הרציונלית מובילה לאלוהים. אלוהים הוא הבסיס שנותן תוקף לחשיבה הרציונלית, לכן זה טיעון חושף ולא טיעון יוצר. עכשיו עוד פעם, זה הכל רק המסגרת, אני עוד לא מיליתי אותה בתוכן כי הזמן שלנו כבר נגמר, אז את זה אנחנו נעשה פעם הבאה. הערה או שאלה אם יש?

[Speaker C] בינתיים הכל טוב.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, להתראות, שבת שלום. שלום, חג שמח, תודה רבה, שמח, תודה רבה.