אמונה – שיעור 34
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] השלב החמישי של הסדרה
- [2:08] המעבר למהלכים חדשים
- [3:41] מיקום שלנו בין דאיזם לתאיזם
- [5:29] ההבדל בין דאיזם לתאיזם
- [7:36] קפיצה לוגית לתאיזם
- [11:46] דוגמא של ברטראנד ראסל
- [16:01] הספק ההלכתי בין דאיקבע לאיקבע
- [23:09] שאלת המשיח והספק
- [27:02] הטיעון של המסורת והחשיפה
- [28:20] ההוכחה הפילוסופית לקיומו של אלוהים
- [32:29] שאלת המטרה של הבריאה
- [38:49] הלא‑מוסר כמטרה עליונה
- [41:25] פרדוקס השלמות אצל הרב קוק
- [42:49] הסוד של העבודה – צורך גבוה
- [46:53] הציפייה להתגלות והקבלה ההיסטורית
- [54:26] חיזוק הטיעון באמצעות צבירת ראיות
סיכום
סקירה כללית.
השיעור מסכם ארבעה מסלולים פילוסופיים שהובילו למסקנה שיש אלוהים במובן מופשט, וממקם אותם על הרצף שבין דאיזם לתאיזם, תוך טענה שהמסלול הרביעי כבר רומז לאלוהים שמתעניין באדם ובמוסר. הרב טוען שהמעבר לאמונה דתית מחייב התייחסות אחרת למסורות על התגלות, משום שהוכחה פילוסופית לאלוהים מנטרלת את דימוי “קנקן התה השמימי” של ראסל. בהמשך הוא מציע, עדיין במישור הפילוסופי, שלא סביר שהעולם נברא רק בשביל מוסר חברתי, ושאם יש לאדם בחירה חופשית אז צפויה מטרה “דתית” שמעבר למוסר ולכן צפויה גם התגלות שתודיע אותה. הוא מדגיש שמעמד הר סיני הוא שאלה היסטורית ולא פילוסופית, ושכוח השכנוע העיקרי נוצר מהצטברות של אינדיקציות רבות ולא מטיעון יחיד, ולכן נטל הראיה עשוי לעבור למי שטוען שהמסורת היא מיתוס.
שאלה על בחירה חופשית וראיה מן המוסר
הרב דוחה את ההצעה להתמקד בבחירה חופשית כבסיס לטיעון לאלוהים משום שהשאלה אם יש בחירה חופשית שנויה במחלוקת, וגם אם יש בחירה חופשית אפשר לטעון שהיא תוצר של “פיזיקה” או לכל היותר מצביעה על ממד רוחני שאינו מחייב אלוהים. הרב טוען שגם אם יש ממד רוחני, עדיין אפשר לדון האם הוא “נעשה על ידי אלוקים” באותה מידה כמו הדיון על הממד הגשמי, ולכן זה לא טיעון חזק בעיניו.
ארבעת המסלולים להוכחת אלוהים והגדרות האל
הרב מציג ארבעה מהלכים: ראיה אונטולוגית שמסיקה מאלוקים כ“יש המושלם”, ראיה קוסמולוגית שמסיקה ממה שקיים שיש מי שברא את המציאות, ראיה פיזיקו-תיאולוגית שמסיקה מתכנון ומורכבות על “אדריכל” או “מהנדס” של המציאות, וראיות “חושפות” שמראות שהאדם כבר מאמין דרך אינדיקציות כמו תוקף המוסר ואמינות כלי ההכרה. הרב מדגיש שהמסלול הרביעי אינו הוכחה שהמאמין צודק, אלא הוכחה שהוא אינו אתאיסט, ומאתגר אותו להתמודד עם האפשרות שאמונתו אשליה.
דאיזם מול תאיזם והפער למחויבות דתית
הרב מגדיר דאיזם כאמונה פילוסופית בישות טרנסצנדנטית שבראה את העולם אך “שגר ושכח”, ללא השלכות מעשיות, ומגדיר תאיזם כעמדה דתית שבה האל מתעניין במעשי בני אדם, מצווה, עוקב וייתכן שמתגמל ומעניש. הרב טוען ששלושת המסלולים הראשונים מובילים לדאיזם מוחלט, בעוד המסלול הרביעי מתחיל לחצות לכיוון תאיזם משום שהוא מציג אל שמתקף מוסר, מצפה להתנהגות מסוימת ונותן לאדם כלי הכרה אמינים.
קנקן התה של ברטראנד ראסל, רבי והרב קוק: גם ספק צריך אינדיקציה
הרב מציג את משל “קנקן התה השמימי” של ברטראנד ראסל כטענה שלא כל מצב של “אין לי טיעון בעד או נגד” הוא ספק חמישים-חמישים, כי יש טענות מופרכות שאין סיבה לייחס להן משקל. הרב מביא גמרא במסכת שבת דף ל' על מי שטוען לרבי “עמך אשתי ואתה בני” ורבי מציע לו כוס יין “שתה ופקע”, ומסביר בעין איה של הרב קוק שזהו עיקרון של דחיית טענה חסרת אינדיקציות. הרב משווה זאת להבחנה ההלכתית בין ספק דלא איקבע איסורא לספק דאיקבע איסורא, וטוען שכדי לעורר ספק נדרשת אינדיקציה ולא מספיק “אין לי מושג”.
איך הוכחת אלוהים פילוסופית משנה את הדיון על התגלות ומסורת
הרב טוען שהמהלכים הפילוסופיים “מנטרלים את טענת קנקן התה השמימי” ביחס להתגלות, כי אם כבר ידוע שיש אלוהים, אז טענה שאלוהים התגלה אינה מגיעה “אאוט אוף דה בלו” ולכן אינה מופרכת מעיקרה. הרב מדגים זאת בדימוי על ברק אובמה: לפני שיודעים שיש “נשיא שחור” זו נשמעת מופרכת, אך לאחר שידוע שיש נשיא כזה, הטענה שעשה פעולה מסוימת כבר מחייבת דיון ולא דחייה אוטומטית. הרב מוסיף שאחרי שמכירים בקיום האל ובעניין שלו באדם, עדות על “פגשתי אותו והוא אמר כך וכך” עשויה לקבל אף יותר מאשר חמישים-חמישים, אלא אם יש טיעונים נגדיים, והוא משווה זאת לצורך בבדיקה ראשונית כשמישהו טוען שהוא משיח לעומת מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח.
ביקורת על טיעון המסורת של הכוזרי והגדרת תפקיד הפילוסופיה
הרב אומר שטיעון המסורת בסגנון הכוזרי, “שההורים לא משקרים לבניהם”, הוא טיעון “מפוקפק” ואף “די חלש” כשהוא עומד לבדו, משום שמסורות יכולות להיווצר גם בלי שקר מכוון. הרב טוען שאותו טיעון מקבל מעמד אחר לגמרי כאשר הוא נשען על תשתית פילוסופית קודמת שמכירה בקיום אלוהים, משום שאז המסורת אינה בניית דבר חסר בסיס אלא טענה על ישות שכבר הוכחה. הרב מדגיש שהשאלה אם הייתה התגלות היא שאלה היסטורית ולא פילוסופית, ושאין “כלים פילוסופיים” להוכיח שהיה מעמד הר סיני, בעוד הפילוסופיה יכולה לדון בשאלה “גם אם היה, מי אמר שזה מחייב אותי”.
תכלית הבריאה, בחירה חופשית, וסוד העבודה צורך גבוה
הרב טוען כהנחת יסוד שכל יצור שפועל עושה זאת כדי להשיג מטרה, ומביא דוגמה מהדיון בהלכות מוקצה ומהערת ערוך השולחן על “שלא לצורך כלל” כדי להראות שקשה להניח פעולה בלי תכלית. הרב טוען שלא סביר שהמטרה של הבריאה היא מוסר במובן של “חברה תקינה” בלבד, כי אין היגיון לברוא משהו כדי שהדבר יהיה מטרתו של עצמו, ולכן המטרה צריכה להיות “משהו מעבר לזה” ומחוץ לאדם. הרב מוסיף שאם לאדם יש בחירה, הוא אינו “פטיש” דטרמיניסטי, ולכן מטרות הבריאה אמורות להיות מושגות דרך הכרעות מודעות שלו, מה שמוביל לציפייה שיהיה צורך בהנחיה מעבר למוסר הטבוע באדם. הרב מביא את הרב קוק באורות הקודש כרך ב' בסוגיית “בעיית השלמות וההשתלמות” כדי לטעון שיש ערך לעצם ההשתלמות, ושבמובן מסוים האדם נברא כדי להשלים משהו שהאל “לא יכול” לעשות בעצמו, וזה נקרא “סוד העבודה צורך גבוה” ו“לא כל מוחא סביל דא”.
הציפייה הפילוסופית להתגלות והמעבר למישור ההיסטורי
הרב טוען שאם המוסר אינו המטרה היחידה ויש “מטרה דתית” שמעבר לאדם, אז האדם לא יכול לדעת אותה מעצמו ולכן “אפריורי הייתי מצפה שתהיה התגלות”. הרב אומר שהעובדה שאין בתוכנו “מצפון הלכתי” כמו שיש חוש מוסרי מובילה לציפייה שהאל יגלה או יצווה את אותן תכליות, ולכן מסורת על התגלות משתלבת עם הציפייה ולא נתפסת כמופרכת. הרב קובע שכעת “אנחנו עוברים למישור ההיסטורי”, ושם יש ערעורים, פירכות ומיתוסים אפשריים, אך כאשר התשתית הפילוסופית “אוהדת” את רעיון ההתגלות, נטל הראיה עשוי לעבור למי שטוען שמדובר במיתוס.
שאלות על עיכוב ההתגלות ועל בחירת עם מסוים, ודימוי השעון והאבולוציה
הרב משיב שאין לו מושג למה ההתגלות באה “כמה אלפי שנים אחרי בריאת העולם” ולמה “לא לסינים”, ומציע אפשרות כללית של תהליכי הבשלה עד הופעת בני אדם ברמת מוכנות מתאימה, לצד ההבחנה שגם בני הדור הנוכחי לא היו בהר סיני אלא אבותיהם. הרב משווה זאת לדימוי השעון של פיילי ולשאלות על אי-אופטימליות באבולוציה, וטוען שגם אם הדרך נראית לא אופטימלית זה לא מערער את המסקנה שיש “שען”, אלא רק מלמד ש“הראש” של יוצר השעון שונה משלנו. הרב מסכם שקושיות על “המדיניות” אינן נוגעות לעצם הדיון אם צפויה התגלות, אלא לכל היותר לסוג ההתגלות.
כוח המכלול, חזקות, ובייס: הצטברות ראיות ולא “צרור של חמישים אחוז”
הרב טוען שטיעון יחיד בכל תחום אינו בהכרח “מוחץ”, אך “המכלול” יוצר מארג חזק יותר מסך חלקיו, בדומה לצבירת ראיות במשפט. הרב מביא דוגמאות הלכתיות של חזקה של שלוש פעמים, ומצטט את רב חיים על שלושת סימני שוטה בתחילת חגיגה כדי להסביר שכאשר מצטברים כמה סימנים, קשה יותר לייחס הכול למקריות. הרב דוחה את הטענה ש“צרור של חמישים אחוזים” מצטבר גם לצד השני באותה מידה, וקובע שזו “טעות סטטיסטית” ושמדובר בהסתברות מותנית וב“נוסחת בייס”, כך שהראיות אינן מצטברות סימטרית לשני הכיוונים.
סיום: שנה טובה ושבת שלום
הרב דוחה בשלב זה את ההשוואה בין אי-סבירות העולם ללא אלוהים לבין אי-סבירותם של פרטי אמונה מסוימים, ומצהיר שבהמשך יבחן זאת תוך טענה שחלק מהפרטים “אפשר לזרוק אותם” ומה שנשאר “כן סביר”. משתתף מציע אפשרות שההתגלות דווקא לישראל קשורה לאופי של ויכוח, והרב דוחה טבע מהותני ליהודים ומעלה אפשרות שהאופי הוא תוצר תרבותי, תוך אזכור שחז"ל מספרים שהקדוש ברוך הוא “חיזר על כל האומות” ודווקא ישראל אמרו “נעשה ונשמע”. השיעור מסתיים באמירת “שנה טובה ושבת שלום”, ובהערה שאין בעיית “מנת יתר” בלומר שנה טובה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] סיימנו את ארבעת השלבים הראשונים של הסדרה ואנחנו מגיעים לשלב החמישי והאחרון.
[Speaker B] הרב, אפשר לשאול משהו על סוף השיעור הקודם? פשוט לפני שכבר… אוקיי. בדיוק דיברת על השאלה השלישית של אנוך, של דוד פרופסור דוד אנוך והאמת הפרענו לך אז בשאלות ולדעתי לא הספקת ממש להגיד מה התשובה שענית לו שם. אבל לא על זה רציתי בעיקר לשאול. רציתי לשאול הרי ההוכחה מן המוסר שהרב הביא, אנוך עונה על זה שעובדות מוסריות שאני אף פעם לא מבין מה הוא מתכוון. אבל למה הרב לא התמקד בטיעון של המוסר מכוח זה שבכלל יש בחירה חופשית? הרי לבוא ולתת תוקף מוסרי חייבים בחירה חופשית. ובחירה חופשית בלי אלוקים לא הגיוני בשום מובן, לא מובן. עצם העובדה הזו היא אם אתה נותן תוקף מוסרי למוסר בכלל, אז אתה חייב לתת גם תוקף מוסרי לבחירה חופשית וזה לא קיים בלי אלוקים.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא קשור למוסר. זה קשור לבחירה חופשית, זה א', זה נושא אחר. וב', אני לא חושב שהראיה הזאת היא טובה, בגלל שהשאלה אם יש לנו או אין לנו בחירה חופשית היא שאלה קודם כל ששנויה במחלוקת. זאת אומרת יש אנשים שטוענים שאין לנו בחירה חופשית. ומעבר לזה, גם אם מישהו חושב שיש לנו בחירה חופשית, כמו שנוצרה פה פיזיקה באיזושהי צורה יכול להיווצר משהו שיש לו יכולת לבחור חופשית. אולי זה לכל היותר מצביע על זה שיש לנו מימד רוחני מעבר לפיזיולוגיה שלנו. השאלה אם זה שיש לנו מימד רוחני מחייב את קיומו של אלוקים או אומר את קיומו של אלוקים? לא יודע למה. אם המימד הגשמי לא אומר את זה, אז גם הרוחני לא. אז זה קיים כמו שזה קיים. ועכשיו צריך לדון באותה מידה כמו שנדון פה האם זה נעשה על ידי אלוקים, אפשר לדון גם על הרוח האם היא נעשתה על ידי אלוקים. לכן אני לא חושב שזה טיעון חזק כל כך. טוב, אבל בואו ננסה להתקדם. בעצם מה שראינו עד עכשיו זה ארבעה סוגי מהלכים שיכולים להוביל אותנו, בעיקר ארבעה שיכולים להוביל אותנו לאלוקים. המהלך הראשון היה ראיה אונטולוגית קאנטיאנית ואני הוספתי עוד קטגוריה אחת, השלוש הראשונות זה קאנטיאני. הראיה הראשונה הייתה ראיה אונטולוגית, זאת אומרת ניתוח מושגי מוביל אותנו למסקנה שיש אלוקים. הראיה השנייה הייתה ראיה קוסמולוגית, אם משהו קיים אז יש מישהו או משהו שיצר אותו. הראיה השלישית הייתה ראיה פיזיקו-תיאולוגית, שהיא כבר אומרת, מניחה הנחה לגבי מה שקיים, שהוא מורכב, שהוא מתוכנן ואז צריך להיות מישהו שיצר אותו. הסוג הרביעי שאני הוספתי זה ראיות תיאולוגיות במירכאות או ראיות חושפות. במקום טיעונים מסיקים, דיברתי על טיעונים חושפים ואמרתי שהסוג הזה של הראיות בעצם מנסה להראות לאדם שהוא כבר מאמין. לא לשכנע אותו להיות מאמין, אלא דרך כל מיני אינדיקציות כמו המוסר, כמו האמינות של כלי ההכרה והחשיבה שלנו, דרך כל מיני אינדיקציות להראות לבנאדם שהוא כבר מאמין ויכול להיות שהוא טועה. זאת אומרת זו לא הוכחה שהוא צודק, אבל זה כן הוכחה שהוא לא אתאיסט, הוא מאמין. עכשיו שיתמודד עם אמונתו היא אשליה, שיגיד את זה, אבל קודם כל זה נמצא גם בו ולא רק בי. זה היה המהלך הרביעי. עכשיו בעצם אנחנו נמצאים בסיטואציה הבאה. יש לנו נגיד שמישהו השתכנע מחלק מהטענות, מכל הטענות, כל אחד מה שהוא בוחר, בזה שיש אלוקים באיזשהו מובן מופשט. וראינו שכל סוג של טיעון מניח הגדרה שונה לאלוקים שאותו הוא מוכיח. הטיעון האונטולוגי מניח את האלוקים כיש המושלם. הקוסמולוגי כיש שברא את המציאות. הפיזיקו-תיאולוגי כמתכנן, האדריכל או המהנדס של המציאות. הטיעון הרביעי זה היש שנותן תוקף ומצפה מאיתנו להתנהגות מוסרית ונותן לנו כלים כדי להכיר את העולם, להתמודד ולהסתדר בתוכו. זה עד לכאן הגענו בעצם באמצעות הטיעונים שעברנו עליהם. איפה זה מציב אותנו? זה מציב אותנו בעצם, כי אני רוצה פשוט כדי שיהיה ברור שני הצדדים, בעולם הפילוסופי מקובל לחלק בין תאיזם לדאיזם. דאיזם זה… וזה אמונה פילוסופית באלוקים. קיימת איזושהי ישות טרנסצנדנטית שמשהו, בראה את העולם, נתנה את ה… לא יודע משהו, שהיא עשתה משהו. מגיעים למסקנה שיש איזושהי ישות מעבר למה שאנחנו מכירים כאן. וגם קוראים לה אלוהים, אז זה לא סתם, כן, זה לא פיה, אלא יש זה גם מניח איזשהו משהו לגבי טבעה של אותה ישות. התאיזם, שזה בעצם תפיסות דתיות, לא מסתפקות בזה. זאת אומרת, הן טוענות שהאלוהים הזה גם מתעניין במעשי בני אדם, מצווה אותם, עוקב אחריהם אם תרצו, אולי נותן להם שכר ועונש, כל דת לפי מה שהיא. אבל יש איזשהו סוג של אינטראקציה בין אלוהים לבין העולם. התמונה של אלוהים הפילוסופי זה בעצם אלוהים שיש לו איזושהי אחריות למה שקורה פה, אבל זה דור שלישי מה שנקרא אצל בטילים, כן, שגר ושכח. זאת אומרת, אתה הוא עשה משהו, ברא את העולם, נתן לנו לא יודע בדיוק מה והלך הביתה. זה אמונה פילוסופית שאין לה הרבה השלכות או אין לה בכלל השלכות במובן המעשי. זה דאיזם, בד'. תאיזם, זאת אמונה דתית. האמונה הדתית נבדלת מהאמונה הפילוסופית בזה שדמות האלוהים שבו שעליו אנחנו מדברים זה אלוהים שמתעניין במה שקורה כאן. לא רק אחראי, יצר את מה שקורה כאן, אלא מתעניין במה שקורה כאן ומצפה מאיתנו, מצווה עלינו לעשות כל מיני דברים. זאת אומרת, אנחנו מעניינים אותו באיזושהי צורה. זה מה שנקרא תאיזם, והדתות השונות בעצם הן חלק מהתאיזם, גוונים שונים, חמישים גוונים של תאיזם. לכן הרבה פעמים כשאתם דנים על השאלה אם יש או אין אלוהים, חשוב לחדד ולפעמים החידוד הזה בא מהצד האתאיסטי, שאומר אוקיי, שכנעת אותי במובן הפילוסופי שיש אלוהים, איך זה קשור לדת, לתנ"ך, לנצרות, ליהדות, או להנחת תפילין? זאת אומרת, מה הדיון הפילוסופי ההוא קשור לאמונה דתית? ולכן הרבה פעמים תשמעו אנשים שהם מגדירים את עצמם כאתאיסטים באיזשהו מובן, אתאיסטים במובן הדתי, א-תאיסטים, אבל הם לא א-דאיסטים. זאת אומרת, הם מאמינים באלוקים באיזשהו מובן פילוסופי, ואם לא מאמינים אז עכשיו שכנעתי אותם אז הם כן מאמינים, אבל הם לא רואים שום קשר בין זה לבין מחויבות דתית, לבין להיות דתי, לבין תאיזם. יש פה איזושהי קפיצה לוגית שזה שהוכחת את קיומו של אלוהים לא אומר הרבה לגבי מחויבותך למצוותיו או לסוג מסוים של מצוות, יהדות, נצרות, מה שאתם רוצים. אז לכן בעצם מה שנשאר לנו זה לחצות את הפער האחרון הזה. זאת אומרת, אחרי שהגענו למסקנה שיש אלוהים במובן הפילוסופי, האם אנחנו יכולים להתקדם ולהגיע גם למסקנה התאיסטית? זאת אומרת שיש מחויבות דתית, שהוא מצפה מאיתנו ושאנחנו מחויבים לזה וכולי. מה, איפה ארבעת המסלולים שעשינו עד עכשיו מעמידים אותנו על המפה בין דאיזם לתאיזם? אז שלושת המסלולים הראשונים זה דאיזם מוחלט. הוכחתי שיש אלוהים שהוא אולי מושלם והוא ברא את העולם ותכנן אותו. זה בעצם שלושת המסלולים הראשונים. זה אלוהים פילוסופי שלא אומר שום דבר במובן שלנו, כלפינו. אבל במסלול הרביעי אנחנו כבר קצת מתחילים לחצות את הגבול לכיוון התאיסטי. וזה נקודה חשובה צריך לשים לב. למה? כי ברגע שאנחנו אומרים שאלוהים ברא אותנו ונתן לנו כלי הכרה וחשיבה אמינים, זאת אומרת אנחנו רואים באלוהים הערב לזה שהמוסר תקף ושכלי ההכרה שלנו אמינים, כל המסלולים שדיברנו עכשיו במסגרת המסלול הרביעי, אז זה אומר שבעצם אנחנו מעניינים אותו באיזושהי צורה. זאת אומרת, הוא ברא את העולם בשביל ליצור בתוכו, שייווצרו בתוכו גם אנשים, גם אם זה על ידי אבולוציה זה לא משנה, ולכן זה כבר איזשהו רמז ראשון לזה שהוא לא רק ברא את העולם והלך הביתה. יש משהו שהוא גם אנחנו מעניינים אותו. עכשיו זאת לא אינטראקציה עדיין, זה לא שיש אינטראקציה בינינו לבינו במובן השוטף. אבל זה כן אומר שאנחנו מעניינים אותו במובן הזה שהוא נתן לנו כלים להתמודד עם העולם, מוסריים, הכרתיים, חשיבתיים וכדומה. מעבר לזה, המסלול כן השלישי בתוך הערוץ הרביעי, כן, הראיה מן. בתוך הראיה מן המוסר היא כבר אומרת אפילו יותר מזה. היא בעצם אומרת שאלוהים מצפה מאיתנו לסוג מסוים של התנהגות. זה כבר כמעט אלוהים דתי. זאת אומרת יש פה ציוויים. נכון שהציוויים האלה לא ניתנו באיזשהו מעמד של התגלות אלא הם איכשהו נטועים בנו, במצפון שלנו, לא משנה בהכרה המוסרית שלנו, אבל אם אני תולה את זה באלוהים שהוא הנותן תוקף לדברים האלה והוא זה שציווה אותנו, וראינו בפעם הקודמת שאני חושב שבלי זה אין להם תוקף, אז זה אומר שאנחנו כבר קצת מעבר לגבול הזה שבין הפילוסופי לדתי. יש פה כבר פלישה קטנה לכיוון המסלול הדתי. אבל אנחנו עדיין קרוב מאוד לגבול שחוצה בין דאיזם לטאיזם. כי אני אנסח את זה עכשיו בצורה כזאת. כשאני שואל את עצמי האלוהים הפילוסופי ברא את העולם, שואל את עצמי אולי, אתם יודעים מה, לפני כן. אני רוצה להעיר הערה על הפער בין האלוהים הפילוסופי לאלוהים הדתי, או בין דאיזם לטאיזם. כי הרבה פעמים בדיון כזה האתאיסט אומר, אוקיי, אני לא דאיסט אבל אני נשאר אתאיסט. זאת אומרת זה שהוכחת לי את קיומו של אלוהים במובן הפילוסופי, זה עוד לא מראה לי בשום צורה שצריך להניח תפילין. וכאן אני רוצה לסייג כבר את ההתנגדות הזאת. זה לא מדויק הטענה הזאת. יש משל ידוע של ברטראנד ראסל שכבר הזכרתי אותו אני חושב לא פעם, על קנקן התה השמימי. כן, ברטראנד ראסל בעצם אומר שאם בא מישהו ואומר שאלוהים התגלה אליו ואמר לו לעשות כך וכך או לא לעשות כך וכך, אז לכאורה היינו אומרים, תראה אתה הרי לא יודע, או שאלוהים התגלה אליו או שלא, חמישים חמישים. טוב, אז אם זה ככה אז אני בספק. עכשיו צריך לראות מה אני עושה במצב של ספק. כי הרי אין לי טענות שמוכיחות שאלוהים לא התגלה אליו. אני לא יודע. אז אני בספק וזה כבר צעד קדימה. אומר ברטראנד ראסל מה פתאום, זה לא נכון. זה כמו מישהו שיבוא אלי ויאמר לי שסביב הכוכב צדק מסתובב איזה קנקן תה מחרסינה, קנקן תה קטן מחרסינה, הוא מסתובב סביב הכוכב צדק. עכשיו שואל אותו מאיפה אתה יודע, אומר לא יודע, או שכן או שלא, אף אחד מאיתנו לא יודע. איך היינו מתייחסים לטענה כזאת? ברור שהיינו זורקים אותו מכל המדרגות. זאת אומרת לא כל טענה שאין לנו שום טיעון לטובתה או נגדה נשארת אצלנו במעמד של חמישים חמישים. יש טענות שהן מופרכות על פניהן ואם אין לי שום אינדיקציה לנכונותן, אז זה לא חמישים חמישים, זה מאה אפס, או לא יודע, תשעים ותשעה אחד. בסדר? זאת אומרת אין לי שום סיבה, גם אם אין לי שום אינדיקציה לא לפה ולא לשם, זה לא נכון להתייחס לדברים האלה כאילו הם היו חמישים חמישים. ועכשיו לעשות כאילו הימורים של פסקל. זה לא חמישים חמישים. יש טענות שהן על פניהן להיות מופרכות, אין להן שום בסיס. גם מי שאומר לי אותן, לא באמת, נגיד אותו אחד של הקנקן תה, זה שאומר לי שיש קנקן תה סביב הכוכב צדק הוא עצמו לא יכול לדעת מזה, לא רק אני לא יכול לדעת מזה. אז למה שאני אקבל בכלל אפילו ברמה של חמישים אחוז את הטענה שלו? זה שטויות. ברטראנד ראסל אומר האמונה שאלוהים התגלה ונתן תורה או נתן מצוות או לא יודע מה, היא בעיניו כמו הטענה על קנקן תה שמימי. בעצם זה מין ספקולציה מופרכת כזאת, אין שום אינדיקציה לחשוב שיש פה משהו נכון, גם מי שאומר את זה לא היה יכול לדעת את זה. וכיוון שכך אני לא נשאר אחרי זה בחמישים חמישים, למרות שאין לי שום טיעון בעד ושום טיעון נגד. אבל עדיין זה לא חמישים חמישים. זה כן, זה בדיוק כמו קנקן התה השמימי. זאת בעצם הטענה של ברטראנד ראסל. יש דוגמה לדבר, גמרא במסכת שבת בדף ל', הגמרא מביאה שם שני סיפורים על מישהו, אחד מהם מישהו שמגיע לרבי ואומר לו עמך אשתי ואתה בני. בקיצור אתה ממזר. אני באתי על אמא שלך ואתה נולדת. זאת אומרת אתה ממזר. אז רבי אומר לו רצונך שתשתה כוס יין? הציע לו כוס יין שתה ופקע. שתה ומת. לא בטוח שהוא מת באמת, הכוונה נפנף אותו מכל המדרגות בלי לטרוח לענות לו. ואותו דבר יש שם שני סיפורים כאלה. מה הרעיון שעומד מאחורי זה? אז הראיה… הרב קוק שם בעין איה על שבת, הוא מסביר את זה והוא אומר באמת, אני חושב שזה באמת ההסבר יפה לעניין. הוא אומר שבעצם מה שיש כאן זה קנקן תה שמימי. ויש טענות מסוימות שכל אחד יכול לטעון, זה חינם. אוקיי? אין שום אינדיקציה לטענה הזאת. וכיוון שכך גם אם אתה טוען ואין לי שום דבר להגיד נגדך, לכאורה הייתי אמור להיות בספק חמישים חמישים. נכון שספק ממזר הוא לא ממזר, אבל עדיין מדרבנן מעלה עשו ביוחסין. אז גם ספק ממזר זה סטטוס בעייתי. אז למה רבי בכלל לא חשש ולא עשה את זה אפילו ספק? כי אם אין לי שום אינדיקציה אני לא חושש. בשביל לעורר ספק צריך אינדיקציה. לא בשביל להוכיח צריך, לא רק בשביל להוכיח צריך ראיות. גם בשביל לעורר ספק צריך טיעונים. אולי טיעונים לא כל כך חזקים אבל עדיין צריך טיעונים. לא כל מצב שבו אין לי שום טיעון לפה או לשם מוגדר כמצב של ספק. קצת כמו ההבדל בהלכה בין ספק דאיקבע איסורא וספק דלא איקבע איסורא. ספק דלא איקבע איסורא זה מצב, יש לי חתיכת בשר אין לי מושג מה היא. יכולה להיות בשר, יכולה להיות חזיר, יכולה להיות בשר כשר. זה ספק בחתיכה אחת מה שנקרא. אבל יש ספק שחתיכה משתי חתיכות. יש לי שתי חתיכות, אחת חזיר ואחת בשר כשר. לקחתי אחת מהן ואני לא יודע איזה. מה ההבדל בין שני הספקות? בספק הראשון אין לי אינדיקציה אמיתית שמעוררת ספק, אני פשוט לא יודע. לא יודע שום דבר. בספק השני יש לי סיבה להניח שזה חזיר ויש לי סיבה להניח שזה כשר. סיבה פוזיטיבית. זאת אומרת שיש פה טיעונים לטובת הצד הזה וטיעונים לטובת הצד הזה. זה נקרא ספק חזק יותר. על זה מביאים אשם תלוי, על הראשון לא מביאים אשם תלוי. זאת אומרת, עוד פעם ברמה הסטטיסטית לא תמיד באמת זה ספק חזק יותר, אבל אפשר לדון ברמה הסטטיסטית. אבל אבל ברור שמבחינה נקרא לה משפטית או הלכתית או דיונית, זה ספק משמעותי יותר. זה דומה להבחנה שעושה ברטרנד ראסל עם קנקן התה. הוא אומר אם אתה מעלה לי טיעון לפה ויש לי טיעון לשם ואני לא יודע איזה מהטיעונים גובר, אני בספק חמישים חמישים. אבל אם אתה לא מעלה לי שום טיעונים ולכן אתה אומר, טוב, אז או א' או ב' כי אין שום טיעונים. אני אומר לא, ב'. כי ב' נראה לי נכון וא' נראה לי שטויות. זה הכל. זאת אומרת במצב שיש טיעונים לפה וטיעונים לשם אני לא יכול להגיד ב' כי א' נראה לי שטויות. הוא לא שטויות יש טיעון טוב לטובתו ואתה לא יכול לסתור את הטיעון הזה. אז אתה חייב להיות בספק למרות שיש לך אינטואיציה פשוטה שב' הוא הנכון. אבל אם אין לך שום אינדיקציה שום טיעון לטובת א' או ב' אז ברור שאם האינטואיציה שלי אומרת ב' אז ב'. אז לכן זה נקודה חשובה בדיונים מן הסוג הזה שברטרנד ראסל בעצם אומר, כשבא אליי מישהו ואומר אלוהים התגלה ודרש מאיתנו כל מיני דרישות, מבחינתי זה כמו קנקן תה זה שטויות. זה לא חמישים חמישים. ועכשיו כמובן עם תמשיכו עם ההימור של פסקל. עכשיו הטענה שלי זה שכל המסלול שעשינו עד עכשיו בעצם מנטרל את טענת קנקן התה השמימי. למה? כי אם הגעתי למסקנה פילוסופית שקיים איזשהו עצם טרנסצנדנטי כזה, אלוהים, כן, תהיה הגדרתו אשר תהיה. זה נתון, הגעתי למסקנה הזאת, השתכנעתי. עכשיו מגיע מישהו ואומר לי תראה, אלוהים התגלה אליי נתן לי תורה ואמר לי שצריך לעשות כל מיני דברים. זה כבר לא קנקן תה שמימי. זה כבר לא טענה מופרכת שבאה אאוט אוף דה בלו. כי הרי אני יודע שקיים עצם כזה. זה אני יודע בלי קשר לעדות שעכשיו הבנאדם בא ואמר לי את זה. עכשיו בא מישהו אומר אתה יודע העצם הזה שאתה יודע שהוא קיים פגשתי אותו והוא אמר לי שצריך לעשות כך וכך. אולי הוא צודק אולי לא אבל קנקן תה שמימי זה כבר לא. זאת אומרת הטענה הזאת עדיין צריך לדון בה אם היא נכונה או לא נכונה אני לא ממש צריך לקבל אותה. אבל אני אומר מופרכת היא כבר לא. ולכן אני חושב שיש משמעות לדיונים אם יש אלוהים במובן הפילוסופי גם כאשר אנחנו עוסקים במישור התאיסטי הדתי. כיוון שאם אנחנו מגיעים למסקנה שיש אלוהים במובן הפילוסופי הדיון על האלוהים במובן הדתי מקבל משמעות שונה. עכשיו אנחנו מתחילים מחמישים חמישים ולא מאפס מאה נקרא לזה כך. עכשיו השאלה היא אם הוא התגלה או לא התגלה. יש אתם יודעים כן הדוגמה שאני מביא לעניין הזה אני חושב שאולי דיברתי על זה פעם. מישהו לפני אני לא יודע מה שלושים שנה היה בא ואומר לי, אתה יודע יש בארצות הברית נשיא שחור ששמו ברק אובמה והוא העביר את האובמה קייר כן את חוק הבריאות שלהם. הייתי אומר ואני פגשתי את טינקרבל רוכבת על צלחת מעופפת סביב הכוכב צדק. בעצם זה הטענת קנקן תשמ"י, הייתי אומר לו: אל תבלבל את המוח. עברו לא יודע מה חמש עשרה שנה, עשרים שנה, לא יודע כמה, עכשיו אני יודע, שמעתי בחדשות, ראיתי, מונח נשיא, נבחר נשיא שחור לארצות הברית, קוראים לו ברק אובמה. עכשיו מגיע אליי מישהו ואומר לי: אתה יודע, ברק אובמה, הנשיא השחור של ארצות הברית, העביר את האובמה קייר. טוב, מעניין, אולי אתה צודק אולי לא, אולי אתה משקר אולי לא, אבל מופרך זה כבר לא. אני כבר לא אזרוק אותך מכל המדרגות כי הרי אני יודע שיש נשיא כזה לארצות הברית, זאת אומרת זה לא שהוא מגיע אליי אאוט אוף דה בלו. אני יודע שיש נשיא כזה. עכשיו השאלה אם הוא עשה את המעשה הזה או לא עשה את המעשה הזה, צריך לדון, אולי כן אולי לא, אבל אני לא יכול להגיד: עזוב אותי, הרי ברור שאין נשיא כזה, אז אני לא מתחיל לדון איתך בכלל האם הוא עשה את, העביר את רפורמת הבריאות או לא העביר את רפורמת הבריאות. לכן יש הבדל מאוד גדול גם בדיון הדתי, על המחויבות הדתית, אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שלפחות ברמה הפילוסופית הוכחנו את קיומו של אלוהים. זה הדיון מתנהל לגמרי אחרת. אני אגיד אפילו יותר מזה, אחרי שהוכחתי את קיומו של אלוהים, עכשיו מגיע אליי מישהו אומר: תראה, פגשתי אותו והוא אמר כך וכך. זה אפילו כבר לא חמישים חמישים. למה לא? זאת אומרת, אלא אם כן הוא שקרן, אבל אם לא, אז יש מישהו כזה והוא אומר: תשמע, פגשתי אותו. בא מישהו אליי ואומר: תראה פגשתי את החבר שלך מסר לך ד"ש. אני מעלה בדעתי להטיל ספק בזה שהוא מדבר אמת? יכול להיות שהוא משקר, אבל למה להניח את זה? בשביל לטעון שהוא משקר או שהוא לא אומר אמת צריך להביא ראיות. אני יודע שיש לי חבר כזה, אני יודע שהוא חפץ ביקרי, אני יודע שהוא יכול למסור לי ד"ש אם הוא יפגוש מישהו, אז בא מישהו ומסר לי את הד"ש הזה. עכשיו אני אומר, כשאתה לא יודע שקיים אלוהים ברמה הפילוסופית, אז שיבוא מישהו ויגיד פגשתי את אלוהים והוא מסר לך ד"ש, כן, או אמר לך להניח תפילין, בסדר, זה קנקן תשמ"י. אבל אם אני יודע שכבר יש אלוהים ואני אפילו יודע שהוא, אני מעניין אותו, הוא נתן לי צווי מוסר, הוא נתן לי כלי הכרה, חשיבה וכדומה, ועכשיו בא מישהו ואמר: תדע, הוא התגלה אליי ואמר לי לעשות כך וכך. אז לא רק שזה כבר חמישים חמישים ולא מאה אפס, זה לא קנקן תשמ"י, אלא בעצם עכשיו כבר למה להטיל בזה ספק? אלא אם כן יעלו טיעונים שמראים שזה לא נכון, ואז בסדר, עדיין צריך להיות ישר ולבחון את הטיעונים האלה לגופם. אבל ללא הטיעונים, אני אפילו הייתי מקבל את הטענה, לא רק מתייחס אליה בכבוד ונותן לה מעמד של חמישים חמישים. למה לא? מי שלא מקבל את הטענה הזאת מניח שאין אלוהים ולכן זה קנקן תשמ"י מבחינתו. מה פתאום להניח שמישהו פגש מישהו שלא קיים? מפלצת הספגטי המעופפת, כן, הבדיחות האלה תמיד באות על הרקע הזה שלחשוב שיש אלוהים זה כמו לחשוב שיש מפלצת ספגטי מעופפת. אבל אם אתה מגיע פילוסופית למסקנה שיש אלוהים, אז לא מפלצת ספגטי מעופפת וזה לא קנקן תשמ"י. מישהו בא ואומר שהוא פגש אותו והוא אמר לו כך וכך. בסדר, אולי כן אולי לא, אבל למה לא? זאת אומרת. שאלה: בעייתית.
[Speaker D] אם מישהו בא ואומר שהוא משיח, נגיד
[הרב מיכאל אברהם] שיש חמישים אחוז שהוא צודק?
[Speaker D] אני לא אגיד שיש חמישים אחוז שהוא
[הרב מיכאל אברהם] צודק, אפילו לא שני אחוז, בגלל שאני יודע מאיפה זה בא או אני יודע מאיפה זה יכול היה לבוא. מצד אחד אני חושב שאולי יבוא המשיח, אבל מצד שני אני יודע שהיו בהיסטוריה הרבה משוגעים שחשבו שהם המשיח, אז לכן אני אומר: טוב, אז יכול להיות שגם הוא אחד מהמשוגעים. אבל אינה הכי נמי, אני צריך להתייחס לזה ביותר כבוד מאשר מישהו שבכלל לא חושב שיבוא משיח. אם מישהו בכלל לא חושב שיבוא משיח הוא ישר יאשפז אותו. אני, אם אני אדם ישר שמאמין בביאת המשיח, אני צריך לעשות איזושהי בדיקה ראשונית ורק אחרי זה לאשפז אותו. בסדר? זה הבדל מסוים. עכשיו ברור, כל הקשר לגופו, אבל ברור שיש משמעות לזה שאני מאמין. כשבא מישהו ואומר אני נפוליאון, כן, זה הדוגמה שתמיד מביאים על הפרעות נפשיות. נפוליאון כבר מת. אז לכן גם אם היה נפוליאון כזה, יש הרבה מאוד אנשים, לא הרבה מאוד אבל יש כמה וכמה אנשים שחשבו שהם נפוליאון ואנחנו מכירים את התופעה הפסיכיאטרית הזאת ולכן אנחנו נאשפז אותו. אבל אם נפוליאון היה חי היום והיה בא אליי מישהו ואומר: תשמע, אני נפוליאון, אומר: טוב, לא יודע, בוא ננסה לבדוק, אולי כן אולי לא, למרות שיכול להיות שלא ויכול להיות שצריך לאשפז אותו אבל זה שווה קודם כל איזושהי בדיקה. זאת אומרת הרקע שאיתו אני מגיע כדי לבדוק את המסר שמועבר אליי הוא מאוד חשוב כשאני בא לדון במסר הזה. ולכן כמו שמאשימים את הדתיים שהם מוטים כשהם אומרים שהם נוטים לקבל את המסורת הדתית על ההתגלות והציוויים והכול, באותה מידה גם האתאיסטים מוטים כי הם הם חושבים שאין אלוהים וממילא זה הנחת המבוקש אז ממילא ברור שהם גם לא יקבלו את המסר הזה. ושני הצדדים שופטים את המסר שמגיע אליהם דרך ההנחות האפריוריות שלהם. ולכן אני אומר, כיוון שעברנו דרך ארוכה עם ארבעת המסלולים שתיארתי עד עכשיו, וניסיתי להראות שנקודת המוצא האפריורית שלנו צריכה להיות שיש אלוהים, אז עכשיו הדיון על קיומה של מסורת, על מסורת שמגיעה אליי, כבר צריך להערך תחת ההנחה הזאת. ולכן אני חושב שמה שעשינו עד עכשיו הוא לגמרי לא מיותר, גם כשהמטרה שלנו בסופו של דבר היא לדון במחויבות הדתית ובאמונה באלוהים הדתי, כן בטאיזם. וזה נקודה חשובה שעולה בהרבה מאוד דיונים והרבה מאוד אנשים מפספסים אותה, רובם למעשה מפספסים אותה. הרבה מאוד אנשים, דווקא אנשים פשוטים, הרבה מאוד אומרים טוב ברגע שתוכיח להם שיש אלוהים הם מתחילים להניח תפילין. ואז האינטלקטואלים מגיעים ואומרים רגע רגע רגע, גם אם הוכיחו לך שיש אלוהים אבל מי אמר שהוא התגלה וציווה להניח תפילין, כן זה חוסר מיומנות פילוסופי. אז מה אם יש אלוהים? מי אמר שאלוהים זה האלוהים שהחברה האלה מדברים עליו. אבל אני חושב שבמובן הזה דווקא האינטלקטואלים טועים, או לא טועים אבל לא צודקים לגמרי. בגלל שזה שיש אלוהים במובן הפילוסופי אמנם לא אומר שצריך להניח תפילין, אבל זה נותן תשתית אחרת לגמרי לדיון אם צריך להניח תפילין. אנחנו נמצאים בנקודת מוצא שונה לחלוטין. ולכן הדיון הפילוסופי מאוד חשוב. אני היו לי כל כך הרבה שיחות שאנשים אמרו כן כן אני מאמין באלוהים בוא נעבור עכשיו רגע לאלוהים הדתי. ואז אתה מתחיל לדבר איתו על אלוהים הדתי הוא אומר רגע רגע רגע רגע בעצם האלוהים אני סתם אמרתי לצורך הדיון שאני מאמין, אני לא באמת מאמין בו. ואז אתה צריך לחזור חזרה ולהתחיל לדון באלוהים במובן הפילוסופי ואז לחזור חזרה לאלוהים הדתי כי התשתית הזאת היא תשתית הכרחית. בלעדיה אי אפשר לדון על אלוהים הדתי. אני אגיד אולי עוד משפט. הטיעון הזה של המסורת, כן, שהקדוש ברוך הוא התגלה בהר סיני וזה עבר במסורת מאב לבן כמו שהכוזרי אומר, כן הטיעון העד או טיעון המסורת שההורים לא משקרים לבניהם וכדומה וכדומה, ולכן ברור שאלוהים התגלה ויש וניתנה תורה והיא מחייבת אותנו. זה טיעון מפוקפק. כולם חושבים שזה טיעון נורא חזק והאטאיסטים מלגלגים על זה ובמידה רבה של צדק. זאת אומרת טיעון די חלש. יש לא מעט מסורות שנוצרו בלי שההורים משקרים לילדיהם כל הזמן. יש דינמיקות כאלה של מסורות שנוצרות. ולכן הטיעון הזה כשהוא עומד לעצמו הוא טיעון די מפוקפק. לא אומר בטל לגמרי אבל לא לא טיעון חזק במיוחד. אבל, וכאן עוד פעם אני חוזר לאותה נקודה, אם אני מגיע אם הגעתי אם אני יוצא מנקודת מוצא שהמסקנה הפילוסופית שלי היא שיש אלוהים, עכשיו אם מגיעה אליי מסורת שאומרת נפגשנו איתו והוא אמר לנו כך וכך, זה כבר נמצא במעמד אחר. בגלל שעכשיו זה כבר לא שהם המציאו משהו שאין לו שום בסיס. יש לו בסיס. עדיין יכול להיות שהיו פה שיבושים, יכול להיות שזה בכל זאת המצאה, אבל זה כבר דיון שנערך מנקודת מוצא שונה לחלוטין. ולכן יש משמעות חשובה לדרך הפילוסופית להוכיח את קיומו של אלוהים למרות שאנחנו כמובן זה עוד לא מוביל אותנו עד האלוהים הדתי. נקודה נוספת זה שמצד הצד השני של אותה מטבע. אז איך אני בכל זאת יכול להוכיח או להשתכנע בזה שאלוהים התגלה, שזה מחייב, שיש מחויבות דתית ולא רק איזה מסקנה פילוסופית שיש אלוהים. את השאלה הזאת אי אפשר להכריע בכלים פילוסופיים. כל מה שעשינו עד עכשיו בעצם היה כלים פילוסופיים. עסקנו בכלים פילוסופיים ולכן גם זה היה אוניברסלי. זאת אומרת כל אדם חושב באופן עקרוני היה אמור להגיע למסקנה הזאת, לא קשור לשאלה אם הוא יהודי, נוצרי, אתאיסט, בודהיסטי או לא יודע מה, מה שלא יהיה. בסופו של דבר אם הטיעון הזה הוא טוב אז הוא טוב. זה טיעונים פילוסופיים, טיעונים פילוסופיים הם אוניברסליים בהגדרה. לעומת זאת המעבר מאלוהים הפילוסופי לאלוהים הדתי, לטעון שהיה מעמד הר סיני שאלוהים התגלה שמשהו נתן לנו זה מחייב וכדומה וכדומה, אלה טיעונים שהדיון עליהם לא נמצא במישור הפילוסופי. אין אין כלים פילוסופיים שיכולים להוכיח שהיה מעמד הר סיני או שלא היה מעמד הר סיני. זה דיון, אפשר לקרוא לו היסטורי. הפילוסופיה פה נכנסת רק בהיבט הזה שגם אם היה מעמד הר סיני מי אמר זה מחייב אותי. זה כבר דיון פילוסופי. אבל עצם קיומו של מעמד הר סיני זה דיון היסטורי. ולכן הכלים שבהם צריך להשתמש הם כלים שהם יותר היסטוריים מאשר פילוסופיים. מצד שני הוא לא יכול להיות ממצה. הוא לא יכול להביא אותי עד לסוף הדרך. לכן הרבה פעמים אנשים אומרים רגע, אבל הוכחות לזה שאלוהים התגלה בהר סיני אין לך, יש לך רק הוכחה לקיומו של אלוהים. ונכון, אין לי, כי הפילוסופיה זה לא המכשיר הנכון לטפל בסוג כזה של שאלה. זאת לא שאלה פילוסופית. אז לכן זה שאין לי הוכחה פילוסופית לעניין זה לא גם, לא יכולה להיות. אין לי גם הוכחה פילוסופית לזה שאני אוהב עוגת קצפת. אז לכן אני לא אוהב עוגת קצפת? מה זה קשור? זה שאני אוהב עוגת קצפת זאת לא טענה פילוסופית ולא יכולה להיות לזה הוכחה פילוסופית. אבל זה נכון. זה נכון בגלל שאני יודע, טעמתי ואני אוהב. זאת אומרת, יש הרבה פעמים טענות כאלה, טוב, אין לך הוכחה פילוסופית רק לזה שאלוקים קיים אבל לא למעמד הר סיני. אז אמרתי, מצד אחד זה מאוד חשוב, ההוכחה הפילוסופית גם בדיון על מעמד הר סיני. מצד שני זה חשוב אבל לא מספיק. זה הכרחי אבל לא מספיק. זה לא יכול לתת לך את מעמד הר סיני כי כלים פילוסופיים לא יביאו אותנו להר סיני. נקודה שלישית שאני רוצה להגיד לגבי התפר הזה בין תאיזם לבין דאיזם.
[Speaker C] ברח לי הנקודה השלישית.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נקודה שלישית. אם באמת אני הגעתי למסקנה מכוח המסעות הקודמים שלנו, ארבעת המסעות הקודמים שלנו, שיש אלוהים שהוא ברא את העולם, תכנן אותו, יצר אותנו, לא משנה או בדרך אבולוציה או ישר, זה לא חשוב, נטע בתוכנו גם כלי הכרה וחשיבה נכונים וגם נורמות מוסריות ואת ההבנה שהן מחייבות אותנו, זה אומר שאלוהים בעצם ברא את העולם והוא מתעניין במעשינו באיזושהי צורה. בואו ננסה עדיין ללכת קצת קדימה עדיין במישור הפילוסופי. לפני שאנחנו מגיעים להיסטוריה ולמעמד הר סיני ולדתיות הפרטיקולרית יהודית, נוצרית, מוסלמית או מה שלא יהיה. אפשר להתקדם עוד צעד אחד קטן, והוא יהיה חשוב להמשך. כי אני שואל את עצמי, אם אלוהים ברא את העולם ואותנו, מה הוא רוצה מאיתנו? בשביל מה הוא ברא אותנו? אז אפשר כמובן להגיד שיש פה האנשה באלף, כן, פרסוניפיקציה. אנחנו רגילים שאם מישהו עושה משהו יש לזה סיבה כלשהי. אבל מי אמר שגם אצל אלוהים זה כך? אולי הוא סתם עשה את זה? בא לו להתעורר בבוקר על צד שמאל, החליט היום אני אברא עולם. לא בגלל שהוא רוצה לעשות משהו. אז לכן הטענה היא שיש פה איזשהו סוג של האנשה. אבל אני חושב, זה נכון במידה מסוימת, אבל מצד שני אני חושב שזה לא מדויק. הנחת נקודת המוצא שלי, הנחת היסוד שלי, שכל יצור, לאו דווקא בני אדם, שעושה משהו, עושה אותו כי הוא רוצה להשיג באמצעותו משהו. אם יש יצור שעושה משהו אחר, תוכיח לי שזה כך. זאת אומרת, נטל הראיה הוא על מי שטוען שזה לא המצב. ולכן אני אומר, נקודת הפתיחה או נקודת המוצא שלי זה שגם אלוהים, למרות שאני לא יודע להגיד עליו הרבה דברים, אם הוא ברא עולם הוא כנראה עשה את זה בשביל משהו. כי אחרת למה שיברא עולם? אז אפשר להגיד כמובן שזה סוג של הגרלה, סתם בא לו, לא יודע מה, קפריזה. אבל בשביל להגיד את זה, כמו שכשבני אדם עושים משהו או כל יצור אחר שעושה משהו, אנחנו בדרך כלל מניחים שהוא עושה את זה כי הוא רוצה להשיג משהו. אחרת לא היה עושה את זה. יש אפילו, אתם יודעים, יש בהלכות מוקצה בשבת, אז מבדילים בין כלי שמלאכתו להיתר וכלי שמלאכתו לאיסור. גמרא בפרק כל הכלים, כן, בקכ"ג. אז כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו, אבל אסור מחמה לצל, אסור לטלטל אותו מחמה לצל. כלי שמלאכתו להיתר מותר גם מחמה לצל. הר"ן מוכיח, לא משנה, מכלי המקדש, הוא מוכיח שגם כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטל אותו שלא לצורך כלל. אם יש צורך מחמה לצל כדי שהכלי לא יינזק, זה מותר. אבל אם אין בכלל צורך, אז אסור אפילו אם זה כלי שמלאכתו להיתר. אז שואל ערוך השולחן, מה זה שלא לצורך? אז למה הוא מטלטל את זה? מה זאת אומרת לטלטל? אם הוא מטלטל, אז יש לו איזשהו צורך שבגללו הוא מטלטל, אחרת לא משנה מה, סתם להעסיק את עצמו, לחשוב תוך כדי שהוא מתופף עם המזלג על השולחן, לא יודע בדיוק מה. אבל אם הוא מטלטל את הדבר אז זה… כנראה שיש לו איזושהי סיבה או מטרה שלשמה הוא עושה את זה, אדם לא עושה דברים סתם. לכן הוא אומר, השאלה היא אז מה זה נקרא שלא לצורך כלל? יכול להיות שהכוונה שלא לצורך השבת, אלא לצורך של יום אחר או משהו כזה, אבל ההנחה היא שאין דבר כזה מעשה שאותו מישהו עושה בלי שיש לו איזשהו צורך, איזושהי תכלית, איזושהי מטרה שהוא רוצה להשיג באמצעות המעשה הזה. אז כעין זה בעצם אני רוצה לטעון גם לגבי הקדוש ברוך הוא. לגבי אלוהים, אנחנו עוד לא אצל הקדוש ברוך הוא, אנחנו עדיין בפילוסופיה. אז לגבי אלוהים אני רוצה לטעון שאם הוא עשה עולם ההנחה הפשוטה, אלא אם כן מישהו יטען שזה לא נכון, אבל ההנחה הפשוטה שלי היא שאם הוא עשה עולם כנראה הוא רוצה להשיג עם זה משהו. רוצה שהעולם הזה יביא משהו, יגיע לאיזושהי תוצאה. עכשיו אני שואל את עצמי הלאה, אז איך, מה היא אותה תוצאה? אז אני אומר לעצמי טוב, אולי התוצאה היא התנהגות מוסרית, להקים חברת מופת, כמו שאומרים תמיד בשיח הישן פה בישראל. כן, להקים חברת מופת. זה המטרה של הקדוש ברוך הוא, להקים חברה מוסרית, ליצור אנשים מוסריים וכדומה. זה בלתי סביר בעיניי. שימו לב אני עדיין הכל במישור הפילוסופי, אני עוד לא היסטוריה ולא שום דבר אחר. לא מסורת. למה? כי בעצם לא סביר שהקדוש ברוך הוא ברא בני אדם כדי שהם יתנהלו בצורה מתוקנת, כדי שהם לא יציקו אחד לשני או שיחיו בחברה מתוקנת. למה? אל תברא את החברה ואז לא יהיה צריך שהיא תהיה מתוקנת. לא סביר שהדבר שנברא מטרתו היא הוא עצמו. אני לא בורא פטיש כדי לטפל בפטישים, כדי שהפטיש לא יודע מה יטפל בעצמו. אם המטרה היא שהפטיש יטפל בעצמו אז אני לא אברא את הפטיש ולא יהיה צריך שהוא יטפל בעצמו. לכן סביר, ואני אומר עוד פעם תראו, זה הכל שאלות של סבירות, אפשר להתווכח על כל דבר אבל נדמה לי שזה השכל הישר. השכל הישר אומר שאם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ואותנו, אז זה אומר שיש איזושהי מטרה שהיא לא אנחנו ולא המוסר שלנו.
[Speaker B] הרב מפרש מוסר כמכוון לאדם, לחברה, שאני מסכים עם הרב שזה מיותר לחלוטין ואין לו שום בסיס. אבל הרמב"ם לימד אותנו שהדרגה הגבוהה ביותר של האדם זה קידוש השם, זה המשימה שלו בעולם. ואם המעשה המוסרי והמחויבות המוסרית היא קידוש השם, אז זה וודאי זה הפסגה היותר גבוהה שאנחנו יכולים להשיג שיש בה משמעות מעבר לזה, אם אני אשמח לשמוע איזו מטרה יש לקיום העולם.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אז אתה לא נותן לי להגיד את המשפט הבא שבו אני עומד להביא. הטענה היא כזאת, זה לא משנה אם אתה קורא לזה מוסר או פוסר. מה שאני מגדיר לצרכינו זה מוסר, תקרא לזה קומפורקאן אם אתה רוצה. מה שאני מגדיר פה כמוסר זה הדאגה לחברה תקינה, בסדר? לאנשים תקינים, לחברה תקינה, להתנהגות תקינה. זה לא יכול להיות המטרה. המטרה צריכה להיות משהו מעבר לזה. אם למשהו מעבר אתה גם קורא מוסר, שיהיה לך לבריאות, אני לא אוהב לקרוא לזה מוסר אבל זה סתם עניין סמנטי. אני טוען שהמטרות צריכות להיות משהו שהוא מעבר לזה, קודם כל. אז לכן הטיעון מן המוסר שדיברנו עליו בסוף הפעם הקודמת, בפעמים האחרונות, זה הוא לא נותן לי, הוא לא מספק לי מענה למה העולם נברא. העולם לא יכול להיברא בשביל המוסר. לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל לתת לנו צו מוסרי או לצפות מאיתנו להתנהגות מוסרית. תראו שלב שלב אני מתקדם, רק שכל ישר, אני לא מסורת, לא היסטוריה, וכמובן זה גם לא הכרחי, אבל זה מאוד הגיוני בעיניי. עכשיו אני שואל את עצמי עוד צעד. אז אם המטרה היא לא מוסר, אז מה היא כן? שאלת קודם שאלה טובה, מה היא כן ואיך אני אדע, זאת אומרת מה אני אמור לעשות. עכשיו, יכול להיות שאני לא אמור לעשות. יכול להיות שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והעולם עושה משהו בלי שהוא מודע לזה וזה משיג את המטרות של הקדוש ברוך הוא. לא חייב להיות שאני אדע משהו או שאהיה מודע לתפקיד שלי. אני בונה פטיש כדי לתקוע איתו מסמרים, הפטיש לא יודע שהוא נולד לתקוע מסמרים אבל הוא משמש אותי לתקיעת מסמרים. איפה ההבדל? ההבדל הוא שלנו יש בחירה וזאת ההנחה שלי שיש לנו בחירה, וכיוון שיש לנו בחירה, אז לא סביר שאנחנו פטיש. כי אם הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כדי שאנחנו נעשה משהו גם לא במודע, סביר שהוא היה בורא אותנו באופן דטרמיניסטי שנבצע את מה שלשמו נבראנו. אם הוא משאיר לנו את ההחלטות, מעמיד אותנו בדילמות, אנחנו צריכים להכריע ויש אנשים שטועים ומתנהגים לא מוסרית וכן מוסרית וכולי, זה אומר שהמטרה של הקדוש ברוך הוא לא מושגת אלא על ידי הכרעות שלנו. אנחנו לא פטישים. זאת אומרת. הקדוש ברוך הוא משתמש בנו כגרזן ביד החוצב, אלא אנחנו בעצם מבצעים את המטרה שלשמה נבראנו. אנחנו מחליטים עליה מתוך שיקול דעת, אנחנו אמורים גם לדעת כנראה מהי. יש, זה מוביל אותי למשהו שדיברנו עליו פעם אני חושב, מה שנקרא סוד העבודה צורך גבוה. הרי בסופו של דבר הטענה היא שבני אדם נבראו כדי להשלים משהו שהקדוש ברוך הוא לא יכול להגיע אליו. אחרת הוא לא היה צריך אותנו ולא היה בורא אותנו, ובמובן מסוים זה אלוהים חסר שאנחנו יכולים לעשות משהו שהוא לא יכול. אצל הרב קוק יש סוגיה באורות הקודש בכרך ב', יש סוגיה שנקראת בעיית השלמות וההשתלמות שדיברתי על זה פעם, בעיית השלמות וההשתלמות. הוא בעצם אומר אחת השלמויות זה להיות משתלם. זה שאתה משתפר זה בעצמו יתרון, לא רק שההשתפרות מביאה אותך למצב שלם יותר, אלא עצם העובדה שאתה נע לכיוון השלמות, התנועה הזאת היא בעצמה בעלת ערך. הנגזרת היא חשובה לא רק הפונקציה. זאת אומרת כן, העובדה שאתה מתקדם, שהנגזרת היא חיובית, אז יש לזה ערך מעבר לזה שאתה גם מגיע למקום יותר גבוה. עכשיו אם זה כך הוא אומר, אז אלוהים את השלמות הזאת לא יכול להיות לו. את השלמות של להיות משתלם. למה? כי הרי הוא מושלם, ואם הוא מושלם אז הוא לא יכול להתקדם למצב שלם יותר, אבל אם זה ככה אז את הנגזרת אין לו, זאת אומרת אין לו את השלמות של להיות משתלם, אז יוצא שהוא לא מושלם. אז זה הפרדוקס שהרב קוק מדבר עליו, כמובן בהנחה שהקדוש ברוך הוא מושלם, מאיפה ההנחה הזאת? שאלה טובה. אבל ככה הוא טוען, ואז הוא עונה על זה והוא אומר שבשביל זה אנחנו נבראנו. אנחנו נבראנו כיצורים חסרים כדי שאנחנו נוכל להשתלם, ואז בעצם זה משלים את מה שהקדוש ברוך הוא עצמו לא יכול לעשות. יש איזשהו עניין שהמציאות תשתלם, הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות את זה, אז הוא ברא מציאות חסרה כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה. וזה סוד העבודה צורך גבוה. כן, העבודה שלנו היא צורכו של הקדוש ברוך הוא, הוא לא יכול להסתדר בלעדינו. קוראים לזה סוד העבודה צורך גבוה כי איכשהו אנשים אומרים שאסור להגיד דברים כאלה, כן, לא כל מוחא סביל דא. אז לכן, אבל בסדר, זה לא סודות כל כך גדולים, אני לא…
[Speaker E] למה הוא חיכה כל כך מיליארדי שנים בשביל לעשות את זה?
[הרב מיכאל אברהם] שאלה מצוינת, לא יודע למה. אבל באיזשהו שלב הוא היה צריך לעשות את זה. אז הטענה בסופו של דבר זה שאנחנו נבראנו פה כדי לעשות משהו שהוא לא יכול לעשות, אוקיי? בעצם זה משקף את מה שאמרתי קודם, שאם הקדוש ברוך הוא ברא אותנו יש לו איזושהי מטרה שאותה אנחנו אמורים להשיג. לא סתם הוא ברא אותנו, יותר מזה המטרה הזאת לא יכולה להיות אנחנו עצמנו, זה צריך להיות הוא או המציאות שקודמת לנו, כי אם זה אנחנו עצמנו אל תברא אותנו ולא תצטרך שאנחנו נעשה עם עצמנו משהו. לכן ברור שהמטרה היא מחוצה לנו. אלא שזה מעורר את השאלה, אז אם זה ככה איך נדע על זה? איך נדע במה לבחור? כן, יש לנו בחירה חופשית, במה צריך לעשות, מה אסור לעשות, איך אנחנו יודעים איך להוביל את העולם למטרתו? אז לגבי המוסר זה נטוע בנו, יש לנו חוש מוסרי, יש לנו מצפון, הם אומרים לנו מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות. אז הקדוש ברוך הוא נטע בנו את המוסר ודרך זה אנחנו יודעים מה לעשות ומה לא לעשות. אבל איך נדע אם המוסר הוא לא המטרה אלא יש מטרות אחרות? איך נדע עליהן? אז אני אומר, אין לי מסורת, לא הגיע אליי שום מידע היסטורי כזה או אחר, אפריורי הייתי מצפה שתהיה התגלות. אני מצפה, לא רק שאני לא שולל עדות או מסורת שמגיעה אליי ואומרת שהייתה התגלות, אפריורי אם לא הייתה התגלות הייתי בצריך עיון. איך זה יכול להיות? חייבת להיות התגלות. כי הוא צריך להגיד לנו באיזושהי צורה מה הוא מטיל עלינו. את המוסר הוא נתן בתוכנו אז בשביל זה לא צריך התגלות, את זה אנחנו מבינים לבד, אבל הרי המוסר הוא לא המטרה, צריכה להיות איזושהי מטרה אחרת, נקרא לה עכשיו לצורך הדיון מטרה דתית. מטרה דתית לענייננו זה מטרה שמחוץ למוסר, מחוץ לבני האדם, משהו שבא להשיג מטרות שמעבר, תכליות שמעבר. אז מאיפה אנחנו נדע את זה? זה הרי מעבר לנו, אז אנחנו בהגדרה לא יכולים לדעת את זה. לכן הייתי מצפה שהוא יעביר לנו באיזושהי צורה מה הן התכליות האלה, מה צריך לעשות, מה אסור לעשות וכולי.
[Speaker B] שימו לב שהתגלות לא תוכל לעזור פה, מכיוון שאם ההתגלות…
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי את השאלה המוזרה הזאת.
[Speaker B] איך הרי התגלות זה בסופו של דבר עובדה, איך שהרב מציג את זה, אם התגלות היא לנפח שבתוכנו ולא…
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה נאמר בהתגלות?
[Speaker B] בסדר, נאמר בהתגלות תרי"ג מצוות… אבל אז מה זה מחייב אותי?
[הרב מיכאל אברהם] למה שזה יחייב אותי? רגע, זה דיון אחר, חכה, נגיע. השאלה אם עובדתית הייתה התגלות, האם זה מחייב אותי? שאלה מצוינת, נגיע אליה, נגיע אליה בסוף. אבל קודם כל אני עוסק בשאלה האם הייתה התגלות או האם אני מצפה שתהיה התגלות. אז אני אומר, שימו לב, אני בונה פה ברמה הפילוסופית את התשתית שעליה אני אתחיל לדון מה איך אני מתייחס למסורת שהגיעה אליי על התגלות. את כל הדרך שעשיתי עד עכשיו עשיתי פילוסופית. אין מסורת ואין כלום. אני שואל את עצמי מה האינטואיציה אומרת? למה הייתי מצפה? מה הגיוני שיקרה? אחרי זה אתם מבינים שאם מגיעה אליי מסורת ואומרת הקדוש ברוך הוא התגלה בהר סיני ואמר לעשות כך וכך, זה לא קנקן דאשתמש מילי, להיפך, זה אפילו מתבקש. כי אני אילולא הייתה מגיעה מסורת, הייתי חושב שצריכה להיות התגלות. אז עכשיו אפילו מגיעה מסורת, אז זה ממש משתלב אחד בשני והכל נהדר.
[Speaker B] אבל למה לא לחסוך את ההתגלות, לתת לנו מצפון גם הלכתי, לא רק מוסרי? למה לחסוך את הבעיה ולא רק זה, יהיה אוניברסלי, אנחנו נעשה מצפון יהודי ומצפון גויי והכל יהיה טוב, נחסוך את כל בעיית ההתגלות.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה שואל אותי שאלות עליו, אני לא עונה בשאלות עליו. העובדה היא שהוא לא עשה את זה, נכון? אין בתוכנו שום דבר שאומר לנו מה נכון חוץ מהמוסר. זה הכל, זאת העובדה. למה זה ככה? תשאל אותו, אני לא יודע. אבל מהעובדה הזאת אני מצפה שתהיה התגלות, או שהוא נטע את זה בתוכנו, אבל הוא לא נטע בתוכנו, אז האלטרנטיבה השנייה היא שתהיה התגלות. ולכן הטענה היא שבסופו של דבר הנקודת מוצא, בניגוד למה שברטרנד ראסל אומר, נקודת המוצא שלי היא שאני מצפה למסורת שתגיע לי על התגלות. זה סביר שזה יקרה, זה מצופה שזה יקרה, אם זה לא יקרה זה יפתיע אותי. ואתם מבינים שעכשיו כשאני אבדוק את המסורת שמגיעה אליי עם כל הפירכות והבעיות והקשיים והכל, אני כבר בודק את זה בעיניים אחרות לגמרי. לא מוטות, עיניים פילוסופיות אחרות לגמרי. זה מאוד הגיוני. מי שירצה לטעון שזה לא נכון, חובת הראיה היא עליו. ושימו לב עד איפה הפילוסופיה, הטיעונים האפריוריים יכולים להוביל אותנו. זה כמעט עד השוקת, אבל לשתות ממש אי אפשר מכוחם. זאת אומרת, זה יכול להוביל אותנו עד למצב שבו אנחנו יודעים שאלוקים ברא את העולם, ברא אותנו, מצפה מאיתנו לדברים שהם לא מוסר אלא דברים דתיים, נקרא להם עכשיו ככה, והוא כמובן צריך להודיע לנו מה הם אותם דברים דתיים, לצוות אותם או לגלות לנו מה הם אותם דברים דתיים. עד כאן הגעתי עם פילוסופיה. עכשיו אנחנו עוברים למישור ההיסטורי. ובמישור ההיסטורי מגיעה איזושהי מסורת שאומרת היה מעמד הר סיני, ניתנה תורה, אנחנו מצווים לעשות כך, מצווים לעשות אחרת. עכשיו, על המסורת הזאת יצאו עסיקין, כן? יש הרבה ערעורים, יש הרבה פירכות, יש מיתוסים שנוצרים בכל מיני צורות, הכל נכון. אבל כיוון שהתשתית שאותה בניתי עד עכשיו היא תשתית אוהדת, כן, מפרגנת, מצפה לזה שתהיה התגלות, אז עכשיו נטל הראיה לא מספיק בשביל לערער על זה ולהגיד טוב אולי זה מיתוס. אולי, אבל גם אולי לא. זאת אומרת, בסופו של דבר נטל הראיה הוא על מי שאומר שזה מיתוס, לא על מי שאומר שזה לא מיתוס. כי אם אני באמת צודק בכל המהלך עד עכשיו, אם אני צודק, אם אתם איתי בכל המהלך עד עכשיו, אז בעצם צפוי שתהיה התגלות. מגיעה התגלות, להגיד שזה מיתוס, אולי, אבל תוכיח שזה מיתוס. זה כמו בא אליי חבר ומוסר לי פגשתי את חבר שלך מוסר לך ד"ש. יכול להיות שהוא משקר והוא לא פגש אותו, אבל ההנחה שלי היא שהוא כן פגש אותו, ונטל הראיה יהיה על מי שאומר שהוא לא פגש אותו, שהוא משקר. אוקיי?
[Speaker D] מצד אשר על פני האדמה, אז למה התגלות לעם היהודי כמה אלפי שנים אחרי בריאת העולם ולא לסינים? מה זה עוזר לסינים שהייתה התגלות ליהודים או משהו?
[הרב מיכאל אברהם] אני מצטרף לשאלה הקודמת שאמרה למה הוא חיכה 14 מיליארד שנה והתגלה לפני אלפיים שנה, כן? אז זה בעצם אותה שאלה. אין לי מושג. אין לי מושג. יכול להיות שהעולם היה צריך לעבור תהליכים שונים עד שיווצר הומו סאפיינס ואנשים לא יודע מה ברמת אינטליגנציה מסוימת או ברמת מוכנות או הבשלה מסוימת, אז היה צריך תהליך ארוך. ובשלב הזה היה צריך… היה אפשר כבר להתגלות, אבל זאת הייתה התוכנית מראש. באותה מידה אני מדבר על יהודים מול סינים. גם שם יכול להיות שההתגלות נעשית באופן כזה. שנבחרת קבוצה מסוימת שאליה מתגלים, והיא אמורה, הרי גם לא התגלה אלינו, לא רק לסינים. גם אני לא הייתי שמה. אבות אבותיי היו שם בהר סיני. אז גם את זה אפשר לשאול, למה אנחנו לא זכינו להתגלות? זה לא רק הסינים. אבל יש פה הנחה שהגרעין מסוים שימצא באותה התגלות, וזה בהגדרה לא יהיה כל האנושות כי חלקם ימותו ואז לא חלקם, כולם ימותו, ואז האנושות בסופו של דבר לא חוותה בעצמה את ההתגלות, אז גם הסינים לא חוו אותה. הקדוש ברוך הוא בחר דרך מסוימת. יכול להיות שאפשר לדון למה הדרך הזאת נכונה והוא לא בחר דרך אחרת. אבל וואנס הגיע אליה המידע שזאת הדרך שהוא בחר, אז למה להטיל בזה ספק? אם הוא היה מתגלה גם לסינים, בסדר גמור, אז זה היה עוד יותר מתאים לאיך שאני חושב. זה כמו, אני חושב שדיברתי על זה בראיה הפיזיקו-תיאולוגית, אם אתם זוכרים את משל השעון של פיילי, של הכומר פיילי. אומר, אם אתה הולך בלא יודע ברחוב אתה מוצא שעון מוטל על המדרכה. אתה אומר טוב, יכול להיות שהיה תהליך של מיליארדי שנים שכל מיני קפיצים וברגים וזה התחברו ביחד ובסוף יצא שעון. אוקיי? אז זה לא סביר. כנראה היה מישהו שיצר את השעון. ככה הכומר פיילי ייצג את הראיה לקיומו של אלוקים. עכשיו, נניח שאנחנו מגלים שהשעון הזה עובד בצורה לא אופטימלית או שנראית לנו לא אופטימלית. אנחנו היינו בונים אותו יותר טוב. האם זה אומר שאין שען? ממש לא. זה רק אומר שהראש של השען בנוי אחרת מהראש שלנו. הוא חושב אחרת, הוא עובד אחרת. אבל זה לא נוגע בשום צורה לעובדה, למסקנה שלי שיש שען שברא את השעון, שעשה את השעון. גם פה אותו דבר. שואלים תמיד האבולוציה, למה כל כך הרבה יצורים מתו בדרך? אם הוא רצה אם האבולוציה הזאת מכוונת כדי לייצר את האדם בסוף, אז בשביל מה היה צריך את כל הדרך עד שם? אין לי מושג. אבל אם זה תהליך שהוא בלתי סביר שהוא קורה מעצמו וצריך יד מכוונת, זה אומר שאלוקים עשה אותו. למה הוא עשה אותו כך ולא אחרת? השעון לדעתי לא אופטימלי, אז כנראה שהראש של הקדוש ברוך הוא בנוי אחרת מהראש שלי. אבל זה לא נוגע לראיה. הראיה שאלוקים עשה את זה וזה לא נעשה מעצמו היא וודאי נכונה. האם זה היה יכול להיות יותר אופטימלי? אולי כן אולי לא, יכול להיות שאני טועה וזאת הדרך האופטימלית. אבל גם אם אני צודק, אז בסדר, אז הוא בחר מאיזושהי סיבה בדרך הלא אופטימלית. אבל עדיין ברור שהוא עשה את זה. לכן הרבה פעמים הקושיות על המדיניות של הקדוש ברוך הוא הם לא קושיות חשובות לדיון כאן. קושיות מעניינות שאפשר לחשוב עליהן אבל הם לא נוגעות לדיון כאן. כשאני שואל האם צפויה התגלות? התשובה היא כן. אם תשאל אותי איזה סוג של התגלות? יכול להיות שאני אגיד כן, התגלות לכל העולם כולל הסינים. ככה נראה לי. עכשיו מגיעה המסורת אומרת, אתה יודע מה? הייתה התגלות אבל רק ליהודים לא לסינים. טוב, צריך עיון קצת, אבל עדיין זה משתלב היטב עם ההנחה שלי שצריכה להיות התגלות. ובמובן הזה אני חושב שזה לקח מתודולוגי מאוד חשוב לדיונים האלה, שהרבה פעמים כשאנחנו מדברים על אספקטים שונים באמונה ובטיעונים לטובתה או נגדה, אנחנו בודקים כל טיעון לחוד. וכל טיעון לחוד הוא באמת טיעון לא כל כך חזק. טיעון העד שאב לא משקר לבנו וכולי, טיעון די מפוקפק בעיניי. אוקיי? הטיעונים האחרים שהמעמד הר סיני, לא יודע מה, אינדיקציות כאלה ואחרות ארכיאולוגיות, לא יודע בדיוק מה, כידוע אפשר להתווכח על זה קשות. יש כאלה שאומרים שאי אפשר להתווכח, ברור שלא היה. אבל וודאי שאפשר להתווכח על זה. אבל אני אומר, אבל יש משהו במכלול הטיעונים, כן? בהצטרפות של כל הטיעונים ביחד, איזשהו פאזל כזה שהם כולם יוצרים ביחד, שהוא הרבה יותר חזק מאשר כל טיעון לחוד. בכל טיעון לחוד אפשר להתווכח. אבל איכשהו התמונה הכוללת של כל הטיעונים ביחד בעיניי יוצרת איזשהו מארג שהוא מארג הרבה יותר חזק מסך חלקיו. ולכן אני חושב שכאשר דנים על טיעון הכוזרי, כן? על המסורת שאב מעביר לבנו, אומרים טוב, זה מפוקפק, זרקנו את זה. עכשיו עוברים לדון בקיומו של אלוקים, או שכן או שלא. ועכשיו עוברים על יציאת מצרים וארכיאולוגיה וביקורת המקרא. כל אחד מאלה לחוד בהחלט אפשר לדון. טיעונים לא מוחצים. אבל יש משהו במכלול הזה ובהשתלבות של כל החלקים שלו אחד עם השני שהוא הרבה יותר חזק מאשר כל אחד לחוד. כל אחד לחוד אפשר להתווכח עליו. זה כמו בעולם המשפטי. כל ראיה שמביאים אפשר להתווכח עליה. מביאים עוד ראיה, גם עליה אפשר להתווכח. אבל כשיש לך עשר ראיות שעל כל אחת מהן אפשר להתווכח זה הרבה יותר חזק מאשר ראיה אחת שעל כל אחת אפשר להתווכח. הצטברות של עשר ראיות זה בדיוק החזקה של ג' פעמים בהלכה. נכון? שור מועד שנגח שלוש פעמים או אישה שרואה דם באותו תאריך שלוש פעמים. כל החזקות האלה, מתו אחיו מחמת מילה שלוש פעמים. כן? מה זה החזקות האלה? החזקות האלה אומרות תראה, כל מקרה לחוד אפשר לתלות במקרה. אבל אם יש שלושה מקרים וכל אחד מהם עדיין יכול להיות שהוא היה מקרי אבל שלושה מקרים לא שלושתם היו מקריים. ולכן ברור שיש פה איזושהי סבירות, איזשהו חוק שעומד מאחורי זה, כן? זה רב חיים המפורסם על הסימני שוטה בתחילת חגיגה. הגמרא אומרת שמה יש שלושה סימני שוטה, שהוא יוצא לבד בלילה, מקרע את בגדיו ולן בבית הקברות. כן? אז הגמרא דנה, רגע, אבל אולי את זה הוא עושה בגלל איזושהי סיבה, אני לא יודע מה, הוא טרוד במחשבותיו לכן הוא מקרע את בגדיו. אומרת, כן, אבל הוא גם לן בבית הקברות. אומר, אולי הוא לן בבית הקברות בגלל סיבה כזאת וכזאת? אומר, כן, אבל יש לו סימן השלישי. ואז הגמרא עוצרת. שואל רב חיים למה? גם על הסימן השלישי אפשר לשאול אולי הוא עושה את זה בגלל סיבה כזאת וכזאת? אומר רב חיים, אין, ואם יש לך שלושה סימנים, גם אם לכל אחד מהם יש הסבר שהוא אולי מקרי, אבל שלושה סימנים ביחד אז זה כנראה לא מקרי. אז הוא כנראה שוטה. אם הוא אדום מבפנים, ירוק מבחוץ ויש לו גרעינים של אבטיח, אז הוא אבטיח. אם הוא רק ירוק מבחוץ אולי הוא לא אבטיח. אם הוא רק אדום מבפנים אולי הוא לא אבטיח. אם יש לו גרעינים של אבטיח אולי הוא לא אבטיח. אבל אם יש את שלושתם, אז הוא אבטיח. אוקיי, אז במובן הזה, זה ה- פה אני אסיים בנקודה הזאת, מאוד חשוב לי לראות את התמונה המלאה, אחרי זה ניכנס לפרטים. התמונה המלאה היא שהמכלול של הטיעונים, כולל הפילוסופיה וכולל הטיעונים האפריוריים שהוספתי עכשיו, שמביאים אותי כמעט עד ההתגלות, הוא לא עומד לבד. הוא התשתית שעליה אפשר להתחיל לדון עכשיו איך אני מתייחס למסורת שהגיעה אליי שאומרת לי שהייתה התגלות. וברגע שאני מחבר את כל הדברים האלה ביחד וזה מצטרף היטב, נדמה לי שנטל הראיה עובר למי שטוען שזה לא היה, שזה מיתוס שנוצר. אוקיי? וזה נקודה מאוד חשובה, כי הרבה פעמים אין ראיות מוחלטות. בסוף בסוף הכל עומד ונופל על מי נטל הראיה. במצב הנוכחי, מה ברירת המחדל? מה האינטואיציה הפשוטה שאותה שבה אני אבחר כל עוד אין לי טיעונים אחרים לפה או לשם? ובדרך כלל ברוב השאלות האלה אין טיעונים אחרים לפה או לשם, ולכן לבנות את האינטואיציה הראשונית, את הציפיות האפריוריות שלנו, זה מאוד חשוב לדיון. הרבה פעמים דיון מוכרע דווקא על בסיס האינטואיציה, כי אין טיעונים אחרים לפה או לשם. אוקיי, אני אעצור בשלב זה, אם יש הערות או שאלות.
[Speaker E] כן, במקצוע שלנו יש סיפור תמיד את הבדיחה שאותו מנכ"ל מחפש מנהל חשבונות, עושה לו מבחן. כמה זה זה ועוד זה? אומר לו ככה, טוב לך הביתה. השני אותו דבר. בסוף מגיע השלישי הוא אומר לו כמה זה וזה? הוא אומר לו כמה אתה רוצה שיהיה? זאת אומרת באיזשהו מקום אספנו עכשיו צרור של חמישים אחוזים, של חמישים אחוזים, שהם מביאים אותנו למסקנה. חמישים אחוז אחד לא מספיק, הצרור של חמישים כבר מביא, עושה מייק סנס. אבל במקביל, תוך הצבירה הזאת צברנו גם אותו צרור של החמישים אחוזים השניים, לצד כיוון השני. אז נשארנו במקום שתבחר, תגיד לי מה אתה רוצה שאני אבחר.
[הרב מיכאל אברהם] טעות. זו טעות סטטיסטית. מה שאתה אומר עכשיו, תתעדכן אצל רואה החשבון הבא שמגיע אליך כי עשית את החשבון לא נכון. תחשוב תחשוב למשל, לכן הבאתי את החזקת השלוש פעמים. יש לך סימן אחד על זה שהוא שוטה, נגיד שהוא קורע את בגדיו. לזה יש יכול להיות הסבר, אז חמישים אחוז. יש סימן אחר שהוא שוטה, שהוא לן בבית הקברות בלילה. גם זה יכול להיות שהוא איבד שם משהו, הלך לחפש אותו, חמישים אחוז. יש עוד סימן שהוא מדבר אל עצמו. טוב, יכול להיות שהוא מדבר אל עצמו, יש לו אוזנייה של טלפון באוזן, אז הוא מדבר כאילו מדבר אל עצמו. כל אלו הם שלושה, שלוש פעמים חמישים אחוז. האם אתה מגיע למסקנה שהוא שוטה? התשובה היא שכל אדם סביר יגיע למסקנה שהוא שוטה. כי אתה טועה בזה שהאחוזים מצטברים לשני הכיוונים. זה לא נכון. זו הסתברות מותנית. ובהסתברות המותנית יש הצטברות. יש הצטברות של ראיות, כמו במדע. שגוף אחד נופל לכדור הארץ אתה אומר אולי זה לא גרביטציה, יכול להיות שבמקרה בא לו ליפול למטה. גוף שני נופל לכדור הארץ, גם זה יכול להיות מקרה. אבל כששלושה גופים עושים או עשרה גופים עושים אותו דבר, על כל אחד מהם זה חמישים אחוז כן חמישים אחוז לא, אבל עשרה גופים שעושים את זה זה אומר שיש חוק גרביטציה. את החשבון הסטטיסטי אפשר לעשות, אבל זה נוסחת בייס. אבל החשבון הסטטיסטי לא, האחוזים לא מצטברים לשני הכיוונים באופן סימטרי. חשבתי שאתה רוצה לסיים את הבדיחה על הרואה חשבון אחרת. אני הייתי מסיים אותה אחרת. בא אליי רואה חשבון אחד, אני שואל אותו כמה זה שתיים ועוד שלוש, לא משנה כמה זה כמה, הוא אומר לי ככה. אומר לו טוב תלך הביתה, אתה לא יודע חשבון. מגיע רואה חשבון שני אומר לי אותו דבר. אומר לו טוב תלך גם אתה, גם אתה לא רואה חשבון. מגיע השלישי אומר לי אותו דבר. אומר טוב, אז אם ככה כנראה אני צריך ללכת הביתה, כי אם שלושה אומרים את אותה תוצאה כנראה שאני טעיתי.
[Speaker E] טוב, זה נכון, אבל הבדיחה הזאת פחות מתאימה לטיעון. אבל בסדר, תראה, זה לא עכשיו לסוף שיעור להיכנס לזה, אבל. אבל במילה אחת רק, אנחנו בסופו של דבר התחלנו וגלשנו כל הדרך על זה שלא סביר, לא הגיוני שכל הדבר הזה נעשה מעצמו, שעון או לא חשוב דוגמה כזו או אחרת. אבל באיזשהו מקום הבאנו, מאחר ולא היה סביר לנו שהשעון נעשה מעצמו הבאנו הסברים, ואני לא יכול להתחרות איתך, אתה תוכל למצוא פי אלף ממני דוגמאות לאי סבירות במערכת האמונה שלנו. איפה שלא תשים אצבע יש דברים שהם לא מתקבלים על הדעת. כלומר, דחינו מציאות מסוימת בגלל שהיא לא סבירה, והבאנו מציאות אחרת שהיא פי עשר בהיגיון שלנו, כן, פי עשר יותר לא סבירה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת טענה מעניינת, היא עולה הרבה פעמים נגד אתאיסט שאתה מוכיח לו את קיומו של אלוהים, לא סביר שהעולם נוצר במקרה לכן מישהו יצר אותו. אומר: כן, אבל בעיני עוד פחות סביר שאלוהים קיים, ולכן האלטרנטיבה, כמו ששרלוק הולמס אומר בחתום הארבעה, אחרי ששללנו את הבלתי אפשרי, אם מה שנשאר לנו הוא לא סביר, זאת כנראה האמת. זאת אומרת, בסופו של דבר צריך לעשות השוואות בין שתי אלטרנטיבות. אז לטענה הזאת אני אגיע בהמשך. אני רק אומר עליה משהו אחד:
[Speaker E] הדברים
[הרב מיכאל אברהם] הלא סבירים באמונה שלנו, לדעתי הם פרטים שבאמת אפשר לזרוק אותם. עם מה שאנחנו נשארים, לדעתי זה סביר, זה כן סביר.
[Speaker E] זה מה שאני אוהב באמת בראש שלך, אבל נכון,
[הרב מיכאל אברהם] על זה תתפוס אותי בסוף המהלך.
[Speaker E] אבל אולי,
[Speaker F] אולי זאת גם התשובה למה הוא התגלה לנו ולא לסינים, כי אנחנו מראש קראו לנו ישראל, אנחנו אלה שנלחמים בו או יודעים כל הזמן להסביר כמה זה לא סביר מה שהוא דרש. אצל הסינים אין בחירה חופשית, הוא היה אומר להם היו עושים.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא בטוח שזה ככה, אתה יודע, יכול להיות שהאופי הזה שלנו נוצר מתוך קבלת התורה ולא היה רקע לקבלת התורה, ואצל הסינים כנ"ל. אני לא יודע מה היה אופים של הסינים לפני שלושת אלפים שנה, אבל יכול להיות בהחלט שהיה אפשר לייצר. אני מאלה שנוטים לחשוב שאין טבע מהותני אצל היהודים. זאת אומרת, זה תוצאה של התרבות שלנו, של הביוגרפיה שלנו, של ההיסטוריה שלנו, ואם היה נבחר עם אחר אז הוא היה היהודים. זאת אומרת זה לא, אבל טוב, זה עניין של כמובן היפותטי.
[Speaker F] ההיסטוריה שלנו מתחילה לפני מתן תורה וכבר אז התווכחנו.
[הרב מיכאל אברהם] אני מניח שהיו גם אחרים שהתווכחו. אתה יודע, במתן תורה עצמו חז"ל מספרים לנו שהקדוש ברוך הוא חיזר על כל האומות. היחידים שלא התווכחו היו אנחנו. כל שאר האומות לא רצו לקבל את התורה, רגע מה כתוב בה, לא מתאים לנו. היחידים שלא התווכחו היו אנחנו. אז לא בטוח שהתמונה הזאת היא תמונה.
[Speaker E] אנחנו
[Speaker B] היינו נעשה ונשמע, ואלינו פנה אחרונים, אנחנו היינו ברירת המחדל הגרועה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, שנה טובה.
[Speaker E] אוקיי,
[הרב מיכאל אברהם] שנה טובה, אז שנה טובה באמת.
[Speaker E] זהו, עד ראש השנה אנחנו נפרדים או מה?
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אני לא מחזיק ראש בתאריכים. מתי זה ראש השנה?
[Speaker F] שבועיים וחצי. מתי? עוד שבועיים וחצי, ערב ראש השנה.
[הרב מיכאל אברהם] שבועיים וחצי? אז אמור להיות עוד יום שישי אחד קודם.
[Speaker F] חבר'ה, אין בעיה של מנת יתר בלהגיד שנה טובה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אפשר להגיד שנה טובה, גם ככה זה מכל מקום לא עוזר,
[Speaker E] אז אפשר להגיד שנה טובה גם עכשיו, זה לא משנה. אין בעיה שיהיה שנה טובה. הכל טוב. שנה טובה ושבת
[הרב מיכאל אברהם] שלום.