אמונה – שיעור 48 – סיכום
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- ערך הבירור והטענה שאין איסור לברר
- ניסויים על תפילה ויושר אינטלקטואלי
- ביקורת על אמונה מכוח חינוך והצורך בעמדה מגובשת
- אינטואיציה בפסיקת הלכה ובמדע
- הגדרת אמונה כטענת עובדה ולא כמצב נפשי-גנטי
- גנטיקה כ“עיניים רוחניות”
- הדרכים להגיע לאמונה והביקורת על הדיכוטומיה מדע/פילוסופיה
- אמונה כאינטואיציה והצדקת הלגיטימיות שלה
- מסורת, אינטואיציה, וארבע הראיות הפילוסופיות
- מן האל הפילוסופי להתגלות ולמצוות
- מדוע דווקא יהדות ומושג “זכות ראשונים”
- מחויבות לציות והכרת טובה אונטית
- משמעות המושג “אלוהים” כסמכות מחייבת
- שאלות על מעורבות הקדוש ברוך הוא בעולם, שכר ועונש
- חסידות, צדיק וצמצום
סיכום
סקירה כללית
הדובר מסכם מהלך בן כשנתיים על ביסוס האמונה במבט פילוסופי, וטוען שאין איסור לוגי או דתי לברר אמונה אלא להפך, בירור כן וראוי הוא תנאי לעמדה בעלת ערך. הוא מגדיר אמונה כטענת עובדה על העולם ולא כמצב נפשי או גנטי בלבד, ומפתח את רעיון האינטואיציה כחוש קוגניטיבי שמתווך בין מדע ללוגיקה ומאפשר גם אמונה באלוקים. הוא מציג דרכים שונות להגיע לאמונה ולבסס התגלות ומחויבות למצוות, ומסיים בהבהרת משמעות המושג “אלוהים” כסמכות שמצייתים לה מעצם מהותה, לצד הערות לשאלות על מעורבות ה׳ בעולם ועל חסידות.
ערך הבירור והטענה שאין איסור לברר
הדובר אומר שאי אפשר לאסור על אדם לבדוק את דרכו, משום שאיסור כזה מניח מראש את סמכותה של המערכת שאותה מבקשים לברר, והוא מביא את העיקרון “כן האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה” כדי לטעון שאין משמעות לאיסור שמונע בירור לפני קבלת הסמכות. הוא מפרש את “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” כאזהרה מפני בירור מונע-יצר שמחפש תירוץ לעזיבה, ולא כאיסור על בדיקה עצמה, ומביא את “הלב והעין הם תרי סרסורי דעבירה” כהכוונה לבדיקה ישרה. הוא טוען שהחשש שמא בירור יוביל לכפירה הוא חשש מופרך, כי אם מסקנת הבירור האמיתית היא שהסיפור לא נכון אז זו האמת מבחינת הבודק, ואם לא בודקים אז נשארים בפועל ללא אמונה אך מבלי להודות בכך לעצמם, כ“בת יענה” שטומנת ראשה בחול.
ניסויים על תפילה ויושר אינטלקטואלי
הדובר מתאר שאלה על ניסויים שבוחנים אפקטיביות של תפילות באמצעות השוואת חולים שהתפללו עליהם מול חולים שלא התפללו עליהם, ומציין שנעשו ניסויים כאלה אצל נוצרים ושחלקם הראו תועלת מובהקת אך קיימות עליהם ביקורות. הוא אומר שתוצאות בנצרות אינן רלוונטיות ליהדות בעיניו כי זו “עבודה זרה”, ומוסיף שהבעיה העיקרית היא חוסר יושר כשניגשים לניסוי מתוך ידיעה או קביעה מראש של התוצאה הרצויה כדי ש“יחזק לו את מה שהוא חושב מראש”. הוא קושר זאת לכך שאנשים נוטים להימנע מניסוי אמיתי או להתעלם ממשמעות תוצאותיו, ולכן המבחן המרכזי הוא יושר בבדיקה ולא חיפוש חיזוקים.
ביקורת על אמונה מכוח חינוך והצורך בעמדה מגובשת
הדובר שולל הערצה ל“אמונה תמימה” במובן של קבלה עיוורת מכוח בית אבא, ומגדיר זאת כ“אוסף עמי ארצים” ו“אנשים פנאטיים חסרי טעם וריח” משום שאין ערובה לאמת בכך שההורים חינכו כך. הוא אומר שאין ערך בהמשכיות כשלעצמה, ושאם ההורים טעו אין סיבה שהילד יטעה איתם, ולכן עמדה בלי בירור “היא לא עמדה” וחסרת ערך. הוא מבדיל בין אמונה אינטואיטיבית שאדם מגיע אליה מתוך ברור פנימי כן לבין אימוץ מערכת כ“צעד מכונן” רק משום שכך חונך, וטוען שלא כולם צריכים עיון פילוסופי אלא שכל אחד צריך לגבש לעצמו את אמונתו בדרכו.
אינטואיציה בפסיקת הלכה ובמדע
הדובר מביא בשם הרב סולובייצ’יק תיאור שלפיו פוסק “יודע את התשובה מראש” ואת המקורות הוא מחפש אחר כך, ומבדיל בין פירוש רפורמי שבו הפוסק עושה כרצונו לבין פירוש שבו קיימת אינטואיציה הלכתית ראשונית על “מה שההלכה אומרת” ולא על “מה שאני רוצה”, ואז בודקים ומבססים במקורות. הוא משווה זאת למדע ולמתמטיקה ומביא את אנדרו ויילס כהמחשה לכך שעבודה ארוכת שנים על הוכחה נשענת על אינטואיציה מוקדמת שהמשפט נכון. הוא מדגיש שיושר נדרש תמיד כדי להודות בטעות כשמקורות או עובדות סותרים את האינטואיציה.
הגדרת אמונה כטענת עובדה ולא כמצב נפשי-גנטי
הדובר אומר שהגדרת אמונה כרגש או חוויה סובייקטיבית מובילה לתפיסה שאמונה אינה טענה על העולם אלא מצב נפשי, עד כדי דיבור על “הגן שאחראי על אמונה דתית” ועל “אופיום להמונים בלשונו של מרקס”. הוא טוען שגם אם יש נטייה גנטית לאמונה, היא לכל היותר משפיעה על תחושות ונטיות ולא מכריעה דטרמיניסטית את הבחירה והמסקנה, כשם שאדם פחדן יכול להתנהג באומץ. הוא טוען שאם אמונה הייתה רק חוויה פנימית לא היה מקום לויכוח בין מאמינים לכופרים, ולכן עצם הוויכוח מניח ש“יש אלוהים” היא טענת עובדה, והוא מפרש “אמונה” כהשקפת עולם על המציאות ולא כהעדפה סובייקטיבית.
גנטיקה כ“עיניים רוחניות”
הדובר מציע שאפשר לראות את הזיקה הגנטית לאמונה ככלי תפיסה, כמו עיניים טובות שמאפשרות לראות כוכב רחוק שאחרים לא רואים, בלי להפוך את הכוכב לתוצר של העיניים. הוא אומר שהגנטיקה יכולה לאפשר “לפגוש את אלוהים” ביתר קלות, אך עדיין האמירה “יש אלוהים” נשארת טענה על העולם ולא תיאור של חוויה בלבד.
הדרכים להגיע לאמונה והביקורת על הדיכוטומיה מדע/פילוסופיה
הדובר מציג שתי דרכים לכאורה להגיע לקיומו של אלוקים: דרך תצפיתית-מדעית ודרך פילוסופית-לוגית, וטוען שלשתיהן קשיים כי אלוקים אינו נגיש למדידה חושית, וטיעון לוגי תקף רק חושף מסקנה שכבר טמונה בהנחותיו ולכן אינו יוצר מידע חדש. הוא אומר שהמסקנה הנאיבית מכך היא שאמונה נמצאת “בתוכי” בלבד, ואז היא חוזרת להיות רגש סובייקטיבי, אך הוא מערער על ההפרדה החדה בין אמפיריציזם לרציונליזם. הוא טוען שגם במדע חוקי טבע הם הכללה שמחייבת אקט חשיבתי מעבר לתצפית, ומזהה זאת עם “הסינתטי אפריורי של קאנט”, ומסיק שהאינטואיציה היא “חוש” נוסף שמאפשר תפיסה של מופשטים, חוקים ודפוסים, ואולי גם של אלוקים.
אמונה כאינטואיציה והצדקת הלגיטימיות שלה
הדובר טוען שכושר הקוגניציה שנקרא אמונה אינו אלא אינטואיציה, ושמי שמקבל מדע ופילוסופיה כבר נותן אמון באינטואיציה ולכן אינו יכול לשלול כלגמרי אמונה שמבוססת עליה. הוא אומר שטיעונים פילוסופיים לאמונה באלוקים אינם יוצרים אמונה יש מאין אלא מסייעים לחשוף אינטואיציה קיימת בהנחות האדם ולהעלותה למודעות, ולכן “אמונת תם” יכולה להיות תקפה במובן של מודעות ישירה לאינטואיציה בלי צורך בניתוח לוגי.
מסורת, אינטואיציה, וארבע הראיות הפילוסופיות
הדובר אומר שיש דרכים פילוסופיות שונות שמבוססות בסוף על אינטואיציות, והוא מונה מסורת כאפשרות שבה אדם “מאמין להורים שלי” לאחר שהגיע למסקנה שדבריהם נכונים, ולא משום ש“יש ערך לעשות את מה שההורים שלי אמרו”. הוא מציג ארבעה סוגי ראיות: הראיה האונטולוגית כניתוח מושגי של “היש המושלם”, הראיה הקוסמולוגית מעצם קיומו של משהו, הראיה הפיזיקו-תאולוגית מן התכליתיות והמורכבות של המצוי, וראיה “תאולוגית” שהוא מוסיף שבה יוצאים ממסקנה כמו תקפות המוסר ומחפשים את ההנחות שמחייבות אותה. הוא מבדיל בין ראיה זו לבין טיעון פרגמטיסטי שממציא אלוהים לצורך תועלת, וטוען שהטיעון התקף הוא “יש מוסר תקף” ולכן נדרשת הנחה של אלוקים, תוך שימוש בלוגיקה של גרירה ושלילת הסייפא.
מן האל הפילוסופי להתגלות ולמצוות
הדובר אומר שאמונה פילוסופית באל כבורא אינה זהה למחויבות למצוות, אך ההבחנה אינה חדה כפי שנדמה, והוא משתמש ב“קנקן התה השמימי של ברטראנד ראסל” כדי להסביר שכאשר כבר מקבלים קיום אלוקים, טענת מסורת על התגלות וציוויים אינה נדחית אוטומטית כבלתי סבירה כמו טענה על “טינקרבל”. הוא טוען שכל טיעון יחיד בעד ההתגלות אינו מכריע, אך “אוסף הטיעונים” יוצר מארג חזק יותר מסכום חלקיו, והוא כולל ציפייה פילוסופית להתגלות אם אלוקים ברא עולם ומצפה מן האדם להתנהגות ראויה. הוא אומר שהמוסר לבדו מסביר חברה תקינה אך אינו מסביר מדוע ליצור חברה מלכתחילה, ולכן נדרשים “ערכים דתיים או המצוות” שאינם ניתנים לידיעה בלי התגלות, והוא משלב זאת עם מסורת סיני, טענות מן הכוזרי כמו “אבא לא משקר לבנו”, ואינדיקציות כמו ייחוד עם ישראל, גאולה והתגשמות נבואות, ומסיק שמידת הוודאות אינה מאה אחוז אך מספיקה להכרעה מעשית כפי שמכריעים בחיים.
מדוע דווקא יהדות ומושג “זכות ראשונים”
הדובר אומר שהשאלה למה דווקא מחויבות יהודית ולא נוצרית, הינדית או פגאנית נענית באמצעות “זכות ראשונים”, משום שהמונותאיזמים האחרים מציגים עצמם כהמשך לתורה או כטענה שהקדוש ברוך הוא שינה כיוון, ולכן קיימת נקודת מוצא מוסכמת שמטילה את נטל הראיה על הטוען לסטייה ממנה. הוא מציין שטיעון העד והכוזרי חזק יותר מכפי שמלגלגים עליו פילוסופים בני זמננו.
מחויבות לציות והכרת טובה אונטית
הדובר שואל מדוע גם לאחר קבלת קיום אלוקים והתגלות ומצוות יש חובה לציית, ומשיב שמי ש“ברא את כל העולם ואותנו” מחזיק “זכויות אצלנו” שניתן לכנותן הכרת טובה. הוא מבדיל בין הכרת טובה מוסרית-אתית שקשה ליישם כלפי הקדוש ברוך הוא, תוך הבאת הרב עמיטל והשואה כדוגמאות לכך שלא תמיד “טוב לנו”, לבין הכרת טובה “אונטית” הנובעת מן הפסוק “הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך” ומעצם היותו היוצר. הוא מביא דוגמאות אינטואיטיביות-משפטיות כמו “הולדה בעוולה” ודוגמת “קניין רוחני” כדי לטעון שמי שיוצר דבר מקבל זכויות ביחס אליו, ולכן יש בסיס למחויבות לציות.
משמעות המושג “אלוהים” כסמכות מחייבת
הדובר טוען שמושג “אלוקים” במקרא פירושו ישות בעלת סמכות פורמלית שמצייתים לה “מעצם העובדה שהוא ציווה”, ולכן דיינים נקראים “אלוהים” בתורה ו“ראה נתתיך אלהים לפרעה” נאמר על משה במובן של כפיית סמכות. הוא מפרש “השם הוא האלוהים” לא כזהות בין שני שמות אלא כנושא ונשוא שבהם “השם” הוא השם המפורש ו“אלוהים” הוא תיאור של ישות שמצייתים לה מעצם מהותה. הוא דוחה נימוקים תועלתניים לציות כ“עבודה לא לשמה”, ומביא את הרמב״ם בפרק י׳ מהלכות תשובה על עבודה שלא לשם שכר כדרך “הקטנים והנשים”, ואת דימוי תומס מלורי על האוורסט “כי הוא שם” כדי להציג ציות כמשמעות פנימית של המושג אלוהים.
שאלות על מעורבות הקדוש ברוך הוא בעולם, שכר ועונש
בשאלות הסיום הדובר מבהיר שהדיון על מעורבות הקדוש ברוך הוא בעולם אינו חלק מן המהלך המסוכם, אף שהוא אומר שזו עמדתו ש“לפחות בדורות האחרונים” הקדוש ברוך הוא “פחות ופחות מעורב”. הוא דוחה את ההנחה שהמצוות ניתנו כדי “שהחיים יהיו תותים”, ואומר שהציות אינו תלוי בהתגשמות הבטחות של גשם ושפע, ושדיון על פסוקים כמו “ונתתי גשמיכם בעיתם” ועל שכר ועונש שייך לסוגיה נפרדת. הוא מדגיש שהמחויבות נובעת מעצם החובה, לא מהבטחת הטובה, גם אם “סוף הטובה לבוא”.
חסידות, צדיק וצמצום
בשאלה על חסידות הדובר אומר שאינו מעריך “חסידים וחסידות”, ומבחין בין אינטואיציה לאלוקים לבין חסידות כנטייה לראות “צדיק שהוא הצינור לאלוהים”. הוא טוען שהאמונה של חסיד ושל ליטווק היא אותה אמונה, והמחלוקת היא בעיקר על דרך עבודת השם, ומציין ש“צמצום כפשוטו ולא כפשוטו” הוא שורש פילוסופי מרכזי של החסידות בעוד “השאר” בעיניו אינו עיקר. הוא מסיים בהודעה על סדרה חדשה באותו פורמט של שיעור פעם בשבועיים, בלי לפרט את הנושא.
תמלול מלא
טוב אנחנו לבקשת הציבור בסוף הפעם הקודמת אני אקדיש את היום לסיכום של המהלך הזה והלכנו עליו איזה שנתיים אז בכל זאת איזה שהוא מבט כללי יותר על מה שעשינו ומטבע הדברים כשאני מסכם אז אני לא יכול להיכנס לפרטים באף אחת מהנקודות אבל יש איזה שהוא ערך בלראות את התמונה בקווים גדולים. אז התחלתי עם זה שזאת אומרת נתחיל עם זה שמה המשמעות של העיסוק הזה במבט פילוסופי על האמונה בביסוס האמונה וכדומה. יש איזה שהוא חשש מובנה בעולם הדתי מפני העיסוק הזה. יש מקומות שבהם כתוב שזה אסור, לא תתורו אחרי לבבכם או כל מיני דברים מן הסוג הזה. למה בכלל יש לזה ערך או למה זה לא אסור? אז פה אני אומר אחת משתיים. קודם כל אף אחד לא יכול לאסור עלי לבדוק את דרכי כיוון שכשאתה אוסר עלי לבדוק את דרכי אתה עושה את זה בשם איזה שהוא דרך, אבל כל עוד לא אימצתי את הדרך הזאת איך הדרך הזאת יכולה להכתיב לי מה אסור לי ומה מותר לי? זאת אומרת כשאני בא לבדוק האם אני מחויב להלכה לא יתכן שההלכה תאמר לי אני אוסרת עליך לבדוק אותה. כל עוד לא קיבלתי אותך אז אני לא מקבל ממך גם את האיסור הזה. זאת אומרת אני קודם כל צריך לבדוק ואחרי שאני אבדוק אני אגבש לעצמי עמדה למה אני מחויב ולמה אני לא מחויב. לכן איסור כזה גם אם מישהו יוכיח באותות ובמופתים שהוא קיים לא יכול להיות קיים. עליו כבר אמר אמרה הגמרא כן האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו או משה רבנו בכבודו ובעצמו היו פה צועקים ואומרים אסור לך לעשות את זה לא הייתי משגיח בהם. זאת אומרת אין דבר כזה. זאת אומרת אני לא יכול לקבל איסור כן כמו שהחוק לא יכול להגיד לי שאסור לעבור על החוק. צריך להיות משהו מחוץ למערכת החוק שמכתיב לי את הציות לחוק. אותו דבר זאת אומרת אין לכן האיסור מהסוג הזה לא יכול להיות מוגדר בכלל ברמה הלוגית. עוד לפני הכניסה לפסוקים ולפרשנויות ואיך להבין את הלא תתורו או איזה שהוא מקור כזה או מקור אחר. זה פשוט לא יכול להיות. עכשיו אוקיי מה עושים עם הפסוקים? אז לא ננעלו שערי הפירוש אני חושב שהתפיסה הפשוטה היא שהאיסור הוא איסור לעשות את זה רק מתוך איזה שהוא יצר. אתה כן מגובש בעמדתך אתה יודע מה נכון ומה לא נכון אבל יש לבני אדם יצרים. פעם היה יצר לעבוד עבודה זרה. היום יכול להיות איזה שהוא יצר לנסות למצוא איזה איפכא מסתברא ושזה לא נכון כשאתה לא באמת חושב שזה לא נכון אלא רק זה גיבוי ליצרים שלך שאתה רוצה בעצם לעזוב את זה. אולי על מצב כזה אומרים לך לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, נדמה לי שזה אפילו פשט הפסוק. זאת אומרת אל תתנו ללב ולאוזניים שלכם לקחת אותכם לאיזה שהוא מקום כשאתם יודעים שאתם לא שם. אל תתנו להם להוביל אותכם. אבל זה לא שאל תבדקו אלא שכשתיבדקו תבדקו כמו שצריך ולא תתנו ללב ולעיניים שלכם לקחת אותכם הלב והעין הם תרי סרסורי דעבירה כמו שחז"ל אומרים ובעיני האמירה הזאת היא בדיוק מה שאני אומר כאן זה לא פירוש דחוק זה זה מה שאני אומר כשאתה בודק תבדוק באמת אל תתן ליצרים לקחת אותך אלא תעשה בדיקה רצינית אבל בדיקה רצינית וודאי שאפשר מותר וראוי לעשות. זה הערה ראשונה. הערה שנייה זה מה הסכנה שאתה חושש ממנה? בהנחה שאנחנו עושים את הבדיקה הסכנה שחוששים ממנה זה שבסוף בסוף נגיע למסקנה שאולי כל הסיפור לא נכון ולכן כן נעזוב את המחויבות הדתית שלנו את האמונה את המחויבות להלכה וכדומה. אז כאן אני אומר אחת משתיים. אם זה באמת יקרה אז כנראה שזה נכון. אז מה הבעיה? הרי אם הגעתי למסקנה הזאת ולא מתוך יצרים זה דיברנו קודם אלא מתוך בירור שלפחות מבחינתי נראה לי אמיתי. נו אז הגעתי למסקנה שכל הסיפור לא נכון. אז לא לעשות את זה בגלל שאני עלול להגיע למסקנה שזה לא נכון? אבל זאת האמת שהוא לא נכון. אז מה איזה מן חשש זה? זה קצת כמו שמי שהשוויתי את זה פעם לנדרי זירוזים. כשבן אדם נשבע שהוא יקיים מצווה הגמרא אומרת ששבועה לקיים מצווה כן חלה בנדרים בדף ט. למה שבועה לקיים מצווה כן חלה? כי זה נדרי זירוזים בן אדם בא לזרז את עצמו לעשות את המצווה. עכשיו הוא יודע שצריך לעשות את המצווה כן אבל הוא נשבע כדי לתת לזה יתר תוקף. אז גם בהקשר הזה כשאתה נשבע בנדרי זירוזים כשאתה נשבע לעשות מצווה ממנפשך זאת אומרת כשאתה תבוא לעשות את המצווה לא תרצה לעשות אותה באמת אם לא תרצה לעשות אותה באמת אז גם. אז את השבועה לא תקיים, כי אתה לא מקיים בכלל את המחויבות של המערכת. זאת אומרת כל הסיפור הזה זה סיפור שפונה רק לאנשים שכן יש להם עמדה מגובשת מהסוג הזה. אבל אם אתה באמת לא חושב כך, אז מה הבעיה בזה שתגיע למסקנה שזה לא נכון? כי זה באמת לא נכון מבחינתך. ומעבר לזה, נניח שלא תעשה את זה ולא תתחיל לעיין פילוסופית בסוגיית האמונה כי אולי תגיע למסקנה שזה לא נכון. מה מצבך כרגע? הרי מצבך כרגע זה בעצם אתה לא אדם מאמין, רק אתה לא מודע לזה שאתה לא מאמין כי לא הרשית לעצמך לחשוף את זה לפני עצמך. אבל בעצם בפנים, לקחת את הכל בחשבון, את כל הטיעונים, בסוף בסוף המסקנה שלי היא שאם הייתי בודק את כל זה לא הייתי מאמין. אז בעצם אני לא מאמין, אני רק לא מגלה לעצמי. זה כמו בת יענה שלא מוכנה להסתכל החוצה, היא טומנת את הראש בחול. זה שאתה טומן את הראש בחול זה לא אומר שבחוץ הנמר לא קיים. הנמר קיים. זאת אומרת להטמין את הראש בחול לא יעזור. גם בהקשר שלנו, החשש הזה שלא לעסוק בבדיקה הפילוסופית של העניין שמא אני אגיע למסקנה שאני לא מאמין, גם אם אני לא אעשה את הבדיקה אני עדיין לא מאמין. אני אמשיך לקיים את כל המצוות אולי כרגיל, אבל אני לא באמת אדם מאמין, אז מה הרווחת? ובסופו של דבר לכן נדמה לי שהחשש מפני עיסוק בדברים האלה הוא חשש מופרך, לא קיים, ובודאי שלא יכול להיות על זה שום איסור, אלא אם כן זה משהו שהוא בא לתת ביסוס ליצרים ולא באמת בדיקה אמיתית. מישהו שאל אותי באתר אתמול או שלשום, לא זוכר כבר, מישהו שאל אותי האם מותר, יש ניסויים כאלה שבודקים אפקטיביות של תפילות. בודקים חולים שהתפללו עליהם וחולים שלא התפללו עליהם ומסתכלים על אחוזי הריפוי. אוקיי, היו ניסויים כאלה אגב, הנוצרים עשו את זה, היהודים לא עושים את זה כי הנוצרים מאמינים באמת, לא כמונו שמשחקים בג'ולים. אז אנחנו לא מוכנים באמת להעמיד את זה במבחן, וכן חז"ל אומרים אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא וכל מיני דברים כאלה, הם שמו לנו את החומות שלא ננסה. אז מישהו אומר לי תראה אבל חלק מהניסויים האלה הם ניסויים שנעשו על נוצרים. ואצל הנוצרים התפללו והניסוי הראה שזה הועיל באופן מובהק. כן, יש ניסויים כאלה שהראו את זה, יש עליהם ביקורות, לא משנה כרגע. אז הוא אומר האם… טוב וזה אני אומר לו זה ודאי שאני לא מתייחס כי זה עבודה זרה, זה לא קשור. אני שואל מה המשמעות של ניסויים כאלה שייעשו על יהודים. אמרתי לו לא הבנתי, אתה ניגש לניסוי כשאתה יודע את התוצאה? אם אתה יודע את התוצאה אל תיגש לניסוי. אם יש ניסוי של נוצרים שמראה שהתפילות שלהם עובדות, אז כנראה שהתפילות שלהם באמת עובדות. אתה מחליט מראש איזה תוצאות תקבל ואיזה לא, אז בשביל מה אתה הולך לניסויים האלה? הבחור הולך לניסויים רק כדי שזה יחזק לו את מה שהוא חושב מראש. אז אם אתה כבר מראש מחזיק במה שאתה חושב מראש אל תלך לניסוי. אז בשביל מה אתה מתעסק עם זה? שזה מה שקורה בדרך כלל באמת, אנשים לא הולכים לניסוי בלאו הכי. או בגלל שהם חושבים שזה יחזק להם את מה שהם חשבו מראש, או בגלל מה שיותר ריאלי זה שגם אם זה לא יחזק להם מראש לא ישתנה אצלם כלום כי אנחנו לא ישרים. אז בסדר זה רק הערה. בכל אופן לענייננו, אז אני חושב שהחשש הוא חשש בעייתי. מעבר לזה לא רק שהחשש הוא חשש בעייתי, אני חושב שיש ערך בלהגיע לעמדה מגובשת משלך. אנשים הרבה פעמים מתייחסים באיזושהי יחס מעריך או מעריץ אפילו את האמונה התמימה, האנשים שבעצם מחזיקים חזק באמונתם כי כך הם קיבלו מבית אבא. ההורים גידלו אותם ולכן הם מוסרים את נפשם, בעיניי זה אוסף עמי ארצים. מי שעושה דבר כזה, סתם אנשים פנאטיים חסרי טעם וריח. למה? כי זה שאבא ואמא שלך חינכו אותך על משהו אז מה? גם את הפגנים אבא ואמא שלהם חינכו אותם על משהו. כל אחד איפה שהוא נולד, שם ההורים שלו מחנכים אותו כמו שהם מבינים. הכל טוב. מה זה ערובה לזה שאתה צודק? זה שאתה ממשיך את דרך ההורים זה ערך? איזה ערך יש להמשיך את דרך ההורים? אני לא רואה בזה שום ערך. אפשר לבדוק ולראות, אם הם צודקים מצוין, ואם הם לא צודקים אז מה אם זה דרך ההורים שלי? אז הם טעו. אז אם ההורים שלי טעו גם אני צריך לטעות? מה אתה? לכן בעיניי אני חושב שבירור הוא דבר בעל ערך מאוד חשוב, לא רק שהוא לא אסור, ולא רק שאי אפשר לאסור על בן אדם לברר כי איך אני אגבש עמדה בלי לברר, אני טוען שעמדה שהגעת אליה בלי בירור היא לא עמדה. זאת אומרת זה חסר ערך. ולכן בעיניי הבירור לא רק שהוא מותר אלא הוא נחוץ, הוא ראוי, בלי זה זה לא באמת שווה כל העמדה. אמונתך. אני כבר מקדים פה שאמרתי שבירור כזה אין פירושו דווקא איזשהו עיון פילוסופי כזה או אחר. בירור לפעמים יכול להיות סתם שבן אדם ישאל את עצמו האם אני באמת מאמין בזה, האם אני באמת שם. ואם אינטואיטיבית הוא מגיע למסקנה שכן, אז בסדר גמור. לא כולם חייבים להיות פילוסופים, אני לא מתכוון לזה. אני כן מתכוון לזה שבן אדם צריך לגבש לעצמו את אמונתו ולא להסתפק בזה שאבא ואמא חינכו אותו לזה. אז מה אם הם חינכו אותו לזה? אז זה לא אומר כלום. איך לעשות את הבירור, האם בירור פילוסופי, בירור כזה, בירור אחר, כל אחד לפי דרכו, כל אחד לפי נטיותיו, פה אין חוקים. אנחנו הרבה פעמים מסתפקים באינטואיציה טובה שיש לנו וזה מייתר לנו את כל הפלפולים הפילוסופיים, וזה בסדר גמור. אני לא במובן אמונה תמימה במובן הזה אין לי שום בעיה איתה. היא בסדר גמור. אמונה תמימה במובן שהיא לא פילוסופית אלא אינטואיטיבית ברור לי שזה נכון. אמונה תמימה במובן של עזוב אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון אבל אני עושה את הצעד המכונן ומאמץ את כל המערכת הזאת כי ההורים שלי חינכו אותי, זה בעיניי קשקוש של בורים. זה לא שווה כלום. לכן לפעמים זה עסק דיאדי, זה מזכיר לי גם כן לפני כמה ימים דיברתי עם הרב שבתאי רפפורט, היינו באיזה כנס, אז מישהו דיבר שמה, הזכירו בשם הרב סולובייצ'יק שהרב סולובייצ'יק אמר שפוסק שמגיעה אליו שאלה בעצם יודע את התשובה מראש, את המקורות הוא מחפש אחר כך. שאתה יודע מה אתה הולך לענות ואחר כך אתה בונה את התשובה באופן שיבסס את מה שחשבת מראש, ואז הוא נורא התרגז על האמירה הזאת. הוא אמר מה זאת אומרת, זה רפורמיות, זה עמרצות. מה זאת אומרת פוסק עושה מה שהוא רוצה? פוסק צריך לפסוק לפי מה שההלכה אומרת. אמרתי לו תראה, יש שתי משמעויות לתיאור הזה של הרב סולובייצ'יק. משמעות אחת זה באמת שהפוסק עושה מה שלבו חפץ ותמיד אפשר לגייס את המקורות באופן שיתמוך במה שאתה רוצה, זה רפורמי. אבל אם אני אומר לא, יש לי איזושהי אינטואיציה ראשונית שאומרת לי שכך נכון לפסוק, זה מה שההלכה אומרת, לא זה מה שאני רוצה. האינטואיציה שלי אומרת שכך ההלכה במקרה כזה, ועכשיו אני בודק את המקורות ואני מציב או מבסס את האינטואיציה הזאת על מקורות. זה מה שנדמה לי הרב סולובייצ'יק התכוון, לא קשור לרפורמיות בשום צורה, ואני חושב שזה גם תיאור נכון. לא יודע אם בכל המקרים, אני לא חושב שבכל המקרים, אבל בהרבה מהמקרים יש לך אינטואיציה ראשונית. אגב, גם במדע זה כך. הרבה אנשי מדע יש להם איזושהי אינטואיציה ראשונית של מה נכון ואחר כך הם עושים ניסוי כדי לבסס את העניין. הדוגמה הכי טובה לעניין הזה, איך קוראים לו להוא שהוכיח את המשפט של פרמה, ויילס, אנדרו ויילס, אוקיי? הוא הוכיח את המשפט של פרמה. עכשיו הוא השקיע בזה שש שנים. שש שנים מהקריירה האקדמית שלו הוא ישב בחדר בפנים, לא גילה לאף אחד וישב על ההוכחה הזאת. עכשיו אני שואל אתכם האם אנדרו ויילס לא הייתה לו עמדה לגבי משפט פרמה לפני שהוא מצא את ההוכחה. הוא לא ידע אם זה נכון או לא נכון? הרי ברור שזה שטויות. אם הוא היה במצב של ספק, מי משקיע שש שנים במשהו שחמישים אחוז שלא יצליח בכלל? ברור לו מראש שהמשפט הזה הוא נכון, זה היה ברור לו אינטואיטיבית. רק מתמטיקאים עם אינטואיציה לא הולכים למכולת, צריך למצוא הוכחה. אז הוא ישב שש שנים וחיפש הוכחה. אבל הוא חיפש הוכחה למה שהאינטואיציה שלו אמרה לו מראש שהוא נכון. כך שבדרך כלל האינטואיציה מוליכה גם אנשי מדע, גם מתמטיקאים, אחר כך מחפשים אישוש ניסיוני או הוכחה או מה שלא יהיה. לכן אני לא רואה שום בעיה, להפך, גם בפסיקת הלכה באופן כזה. האינטואיציה שלי אומרת שזה מה שנכון, אחר כך אני מחפש איך אני מבסס את זה מבחינת המקורות. רק צריך להיות מספיק ישר כדי שאם במקורות יוצא לי ההפך או יוצא לי שזה לא מבוסס, אז אני אהיה מספיק ישר כדי להגיד לא נכון, האינטואיציה שלי פה במקרה הזה טעתה. גם במדע, גם בהלכה, גם במתמטיקה, יושר תמיד צריך להיות, אבל זה שיש לך אינטואיציה מראש זה אין בזה שום דבר פסול. להפך, האינטואיציה הרבה פעמים מכוונת אותנו איפה לחפש את ההוכחות ואת העובדות האמפיריות. אז זה לגבי החשיבות של הבירור. אחרי זה נכנסנו לסוגיית האמונה עצמה, מה זאת אמונה. עד עכשיו דיברנו על העיסוק באמונה, מה הערך, האם יש בזה עיסוק וכדומה. עכשיו אני שואל מה זאת אמונה. אז הרבה פעמים אנשים עונים על זה אמונה זה איזשהו סוג של רגש, חוויה או מין משהו כזה. אז רגש או חוויה אלו דברים שהם סובייקטיביים במהותם. בן אדם, כן, זה מדי פעם עולה במחקרים כאלה שמצאו את הגן שאחראי על אמונה דתית. כשאומרים שיש גן. שאחראי על אמונה דתית בדרך כלל מתכוונים לומר שאמונה זה איזשהו סוג של מצב נפשי או רגש, ולכן זה פונקציה של המבנה הגנטי או הנפשי של האדם. יש אדם מאמין, יש אדם לא מאמין, אבל זה הכל גנטיקה. זאת תפיסה שבעצם אומרת שאמונה היא לא טענה על העולם, אמונה היא מצב נפשי פנימי. לא קשור לקדוש ברוך הוא שאני מדבר עליו, זה בעצם ישות שהמצאתי אותה, אופיום להמונים בלשונו של מרקס. זאת אומרת, זה לא באמת טענה שיש אלוהים שברא את העולם או לא משנה שיש אלוקים באיזשהו מובן של טענת עובדה, אלא זה משהו סובייקטיבי וזה תלוי בגנטיקה של הבנאדם. יש בנאדם שהוא פחדן, יש בנאדם שהוא קמצן, יש בנאדם שהוא אמיץ, יש בנאדם שהוא מאמין. כל אחד והגנים שלו. אבל אני טוען שזה לא נכון. זאת לא הגדרת אמונה, וזה גם לא נכון שזה נובע מגנים. אז אתה אומר שההתפלגות של מאמינים נגד הלא מאמינים הייתה קונסיסטנטית לאורך ההיסטוריה ולא הייתה משתנה יותר מדי? לא הבנתי. כי אם זה עניין של אישיות או משהו כזה טבעי באדם שכן או לא, אז היית מצפה שכמות המאמינים נגד הלא מאמינים לא הייתה משתנה באופן קיצוני לאורך ההיסטוריה. לא, זו פשוט תפיסה קיצונית מדי של הגנטיקה. הרי ברור שהסביבה משפיעה גם על תופעות שהן גנטיות. זאת אומרת, יכול להיות שיש לי גנים של אדם מאמין, אבל אם הסביבה לא מפרגנת לזה, אז אני מדכא את זה ואני מגדיר את עצמי אתאיסט, או להיפך, מה זה משנה. זאת אומרת, העובדה שיש לי גנים מסוג מסוים לא אומרת שבאופן דטרמיניסטי הדבר מוכתב. אולי זה קשור למשפט הבא שאני אגיד, כמו הגן שאחראי על אומץ. מה זה גן שאחראי על אומץ? הגן שאחראי על אומץ הוא גן שמדבר על השאלה מה הן התחושות שלי, מה החוויה שלי. זה לא גן שאומר מה אני אעשה. זאת אומרת, יכול להיות בנאדם שהוא פחדן אבל הוא מתגבר על זה והוא נוהג באופן אמיץ. ההתנהלות שלו אמיצה, התחושות שלו הן תחושות של פחד. הגנים מכתיבים את התחושות, אבל זה עדיין, אם אני אדם שמאמין בבחירה חופשית, אז זה שהגנים מנסים לדחוף אותי למקום מסוים או לעצור אותי ממקום אחר, זה לא אומר שזה מה שיקרה. זאת אומרת, אני יכול לקבל החלטה ללכת פה נגד הנטייה שלי. להתגבר על פחד, או להיפך, או לפחות במקום שאני פחות מפחד או לא משנה, להתגבר על קמצנות, להתגבר על כל מיני. אז הנטיות הן נטיות שנובעות אולי מהגנים, אבל מה שאני אעשה לא מוכתב על ידי הנטיות שלי. אז באותה מידה, גם אם יש גן שאחראי על אמונה, ואני בספק רב אבל נגיד שיש, מה שהגן הזה בעצם אומר זה שיש לך איזושהי נטייה להיות אדם מאמין. אבל בסוף בסוף בהחלט ייתכן שאתה תעשה שיקול דעת רציונלי ותגיע למסקנה שאין אלוהים ותתגבר על זה. או תגיע למסקנה שיש אלוהים ואז תגיד, אוקיי, יש לי נטייה אבל אני גם חושב שזה נכון ואני אדם מאמין בגלל שאני חושב שזה נכון, לא בגלל הנטייה. אם הייתי מגיע למסקנה שזה לא נכון אז הייתי מתגבר על הנטייה. כן, כמו שתמיד אומרים, אין אתאיסטים בשוחות. כשאתה נמצא תחת הפגזות אז כל האתאיסטים פתאום מתגלים כאנשים מאמינים ופונים לקדוש ברוך הוא או לאלוהים שישמור עליהם. השאלה מה שווה האמונה מהסוג הזה, אני בספק רב. זאת אמונה שנבעת מאיזשהו פחד או מאיזשהו משהו כזה, עובדה שאחרי המלחמה זה עובר די מהר. הם לא נוהגים לשלם את הנדרים שהם נדרו שמה תחת ההפגזות. טוב, אפשר להגיד שיש פה משהו יותר עמוק, לא חשוב כרגע, אבל העובדה שיש לנו נטייה לעשות משהו לא אומרת שכשאנחנו עושים אותו אנחנו עושים אותו בגלל הנטייה. זה שאני אמיץ זה לא אומר שיש לי גנים של אומץ. לפעמים התגברתי אבל יש לי גנים שהיו גורמים לי לפחד אבל התגברתי. זה שאני מאמין זה לא אומר שיש לי גנים של אמונה. יכול להיות שאין לי גנים כאלה אבל הגעתי למסקנה שזה נכון ולכן אני מאמין, או להיפך. אז לכן העובדה, לא העובדה אלא גם אם היו מוצאים איזשהו מבנה גנטי שאחראי כביכול על אמונה, זה לא באמת אומר שהאמונה לא מדברת על העולם אלא היא סתם תוצאה של חוויה או סתם תיאור של חוויה פנימית נפשית וכדומה. ולכן באמת טענתי שאמונה במובן המהותי, האמונה שאני מדבר עליה לפחות, זה לא רגש האמונה שנמצא בנו מגנים כאלו ואחרים או לא משנה מאיזה מבנה נפשי כזה או אחר, אלא האמונה שאני מדבר עליה זאת אמונה שהיא טענת עובדה על העולם. כשאני אומר אני מאמין באלוהים כוונתי לומר יש אלוהים. זאת הטענה. ומי שאומר אין אלוהים טועה. כי אם זה רק חוויה גנטית או משהו פנימי שלי אז מי שיש לו חוויה אחרת או שהוא בנוי גנטית אחרת אני לא אגיד עליו שהוא טועה. נגיד אני אמיץ כי יש לי גנים של אומץ ומישהו אחר יש לו גנים של פחדן. אז הוא פחדן. נגיד שהוא טועה? הוא לא טועה, זה הגנים שלו וזה הגנים שלי. מה, אין פה טענה על העולם. כל אחד והחוויות הפנימיות שלו, אני אוהב מישהו, מישהו אחר לא אוהב מישהו. אז הוא טועה? לא, זה הטעם שלי וזה הטעם שלו. הדברים סובייקטיביים זאת אלו לא טענות על העולם ולכן גם לא ייתכן ויכוח עליהם. כל אחד והחוויה הסובייקטיבית שלו. אם יש ויכוח בין מאמינים לבין כופרים, זה אומר שגם המאמינים וגם הכופרים מסכימים שהטענה יש אלוהים היא טענת עובדה על העולם. רק הכופרים לא מקבלים אותה והמאמינים כן מקבלים אותה. אבל שניהם צריכים להסכים שאמונה באלוהים זאת טענת עובדה על העולם, כי אחרת אין טעם להתווכח. אין על מה להתווכח. כל מה שאתה אומר לך יש חוויה כזאת, לך יש חוויה אחרת, כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה עם החוויות שלו, למה מה יש לנו להתווכח על זה? לכן הנקודת המוצא שלי לכל המהלך הייתה שאמונה זו טענת עובדה על העולם. במילים אחרות, יש השקפת עולם, יש אלוהים. מה? זה בעצם הממושג עוד פעם, סליחה שאני מצטט את הרב בוגאטש מהישיבה, שהיה ויכוחים על העניינים האלה, הילד היה אומר אני לא מאמין. אומר אין דבר כזה אתה לא מאמין, כולם מאמינים. השאלה במה. אז אחד מאמין באמונה הדתית ואחד מאמין באמונה החילונית. אבל מה זה, מה זה אמונה? אמונה זו השקפת עולם. איך אתה מבין את היקום שמסביבך? אוקיי, אז אוקיי, אז זה לא לא מאמין, אלא אתה מאמין במשהו אחר. אבל עדיין אפשר לשאול גם על האמונה הדתית וגם על מה שהגדרת בתור אמונה חילונית, שאני פחות מקבל את המושג הזה, אבל אפשר לשאול על שני סוגי המאמינים האלה האם הם מדברים על חוויות פנימיות או סובייקטיביות שלהם, או שהם טוענים טענה על העולם. זה שיש לכל אחד איזשהו סוג של אמונות זה עוד לא אומר מה הטיבה של האמונה הזאת. אם האמונה הזאת היא טענה על העולם או האמונה הזאת היא תיאור של מצב נפשי שלי. אז זה כמו שאמרנו לפני חמש דקות. יש אנשים, לא לכולם יש אותה קופסה. יש אנשים יותר מעמיקים ואז אצלם האמונה או השקפת עולם היא באמת יותר תבונית. ויש אנשים שהמוח שלהם לא כזה חזק. לא משנה לי, אני לא מדבר על השאלה אם אתה פילוסוף או לא. כל אחד, האמונות שלו יכולות להיות תוצאה של אינטואיציה גולמית. אוקיי, נכון, אבל זה שואל מה זה האמונה הזאת. האם האמונה הזאת היא טענה על העולם או האמונה הזאת היא מצב נפשי שלי. זה לא קשור לשאלה אם אתה פילוסוף או לא. זה שני דברים, שתי שאלות שונות לגמרי. ואני רוצה לטעון שאמונה עליה אני מדבר זו טענה על העולם. איך הגעתי אליה? אינטואיציה פשוטה, תצפית, שיקול פילוסופי, לא משנה, כל אחד ודרכו. אבל מה זאת אמונה באופן קטגוריאלי? זאת טענה על העולם. ואגיד יותר מזה, המילה השקפת עולם. בסדר, אבל השאלה היא מה זאת השקפת עולם. השקפת עולם זו טענה על העולם או זאת תחושה סובייקטיבית שנמצאת בתוכי? זאת השאלה שאני שואל כאן. תחושה בתוכי שמסבירה איך אני רואה את הדברים. לא איך אני רואה את הדברים, זה לא מעניין. אני שואל מה זה הדברים עצמם. האם מישהו שרואה אותם אחרת, יש לך ויכוח איתו? זה כמו שאתה אוהב מישהו ומישהו אחר לא אוהב אותו. יש לכם ויכוח? לא. אתה בנוי כך שאתה אוהב אותו והוא בנוי שהוא לא אוהב אותו. אני שואל אם אתה אומר אותו דבר על אמונה באלוהים. אני לא אומר, לא רואה את זה באותה צורה. זה מה שאני מנסה להגיד פה. לכן זה לא משנה שיש לאחרים כל מיני אמונות, כל אחד והאמונות שלו. כל אחד שאומר לי אני מאמין במשהו, אני אשאל אותו מה הכוונה מאמין? הכוונה יש לך חוויה פנימית כזאת או שאתה טוען טענה כזאת על העולם? ועכשיו נתחיל להתווכח. אולי עוד הערה על הגנטיקה שדיברתי עליה קודם. הגנטיקה שיש לבן אדם בהחלט יכולה ליטול חלק ביכולת שלו לפגוש את אלוהים. זה כן. זאת אומרת, יכול להיות שיש בן אדם שהגנטיקה שלו מאפשרת לו טוב יותר לפגוש את המימד הדתי או את אלוהים ולהגיע לאמונה, כמו שאדם שיש לו עיניים טובות יותר יראה איזשהו כוכב רחוק שבן אדם עם עיניים פחות טובות לא רואה אותו. אז העובדה שזה תלוי באיכות העיניים שלך זה נכון, אבל העיניים הם רק מכשיר שבאמצעותו אתה רואה את הכוכב. עכשיו אתה טוען שיש בעולם כוכב. עכשיו הגנטיקה שאחראית על אמונה, אם בכלל ישנה זיקה כזאת, קורלציה כזאת, מה שאני רוצה לטעון זה לכל היותר הגנטיקה זה סוג של עיניים רוחניות. זאת אומרת, מי שיש לו עיניים מחודדות יותר, יכול יותר להגיע יותר בקלות לראות את המסקנה שיש אלוהים. אבל עכשיו כשהוא אומר יש אלוהים הוא לא טוען טענה סובייקטיבית על החוויה שלו, הוא טוען טענה על העולם, כמו יש שם כוכב אי שם רחוק. ומישהו אחר לא רואה כי העיניים שלו פחות טובות. אז העובדה שזה תלוי במבנה שלי, בפרספציה שלי או במחשבה, בגנטיקה שלי, זה בהחלט יכול להיות נכון, אבל זה לא אומר שזה תולדה של הגנטיקה שלי, זה אומר שהגנטיקה שלי. שלי נותנת לי כלים יותר טובים להבחין בעובדה הזאת, מה שמישהו שיש לו גנטיקה אחרת. ועדיין אני טוען שזאת טענת עובדה. ואני אומר שכשאני אומר אני מאמין באלוקים פירושו טענת עובדה, יש אלוקים. ועכשיו, אם באמת זה כך, אז עברנו לשלב הבא, ושאלתי אם כך אנחנו מזהים את המושג אמונה, איך מגיעים אליו? וכאן אמרתי יש לכאורה שתי דרכים: דרך אחת, זה הדרך התצפיתית, פשוט לצפות באלוקים ולגלות שהוא כאן. כמו שאני מסתכל פה אני רואה שיש פה שולחן, התצפית מראה לי שיש פה שולחן, אז נקרא לזה דרך תצפיתית, מדעית וכדומה. הדרך השנייה זה הדרך הפילוסופית. ואני עושה איזשהו שיקול פילוסופי מתוך הנחות כאלה או אחרות, מגיע למסקנה שיש אלוקים. אלה שני ארגזי הכלים שיש לנו: הארגז המדעי והארגז הלוגי-פילוסופי. אוקיי. עכשיו, ולכאורה אף אחד משני הארגזים האלה לא יכול להוביל אותנו למסקנה שיש אלוקים. תצפית, כמובן, איזה תצפיות אני יכול לעשות כדי להגיע למסקנה שיש אלוקים? הוא לא משהו שנגיש לכלי החישה שלי, לחושים שלי, למכשירי המדידה שלי. אין דרך מדעית להגיע למסקנה שיש אלוקים. והדרך הפילוסופית היא גם בעייתית, כי באופן מהותי מניחה את המבוקש. דיברנו על זה שכאשר יש לי טיעון לוגי תקף, כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. למה המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות? פשוט מפני שההנחות כבר הניחו אותה. אם אני אומר כל בני אדם הם בני תמותה, בעצם בתוך זה חבוי שגם סוקרטס הוא בן תמותה. אז המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות פשוט מפני שהיא כבר הייתה בתוכן. כשהנחתי את ההנחות, בתוכן במובלע הנחתי כבר גם את המסקנה. או במילים אחרות, כל טיעון לוגי תקף, טיעון פילוסופי תקף, המסקנה נמצאת כבר בתוך ההנחות שלו. ולכן אף פעם אני לא יכול לקחת הנחות ולהגיע בכלים לוגיים בלבד למסקנה שלא הייתה טמונה בתוכן. אבל אז יוצא שבאמצעות לוגיקה ופילוסופיה אני לא יכול באמת לצבור מידע חדש. אני לא יכול להגיע לטענות עובדה שלא הנחתי אותן מראש. ואז אם הגעתי למסקנה שיש אלוקים באמצעות שיקול פילוסופי, זה רק אומר שבהנחות של השיקול הזה כבר הכבתי את המסקנה הזאת שיש אלוקים. ושוב פעם חוזרת השאלה, טוב, אז את ההנחות מאיפה למדתי? זאת אומרת, גם הדרך הפילוסופית-לוגית לא מצליחה באמת להביא אותי למסקנה שיש אלוקים. כל מה שעושה הפילוסופיה או הלוגיקה, היא יכולה לכל היותר לגלות לי במה אני כבר מאמין. הטיעון הלוגי בסך הכל חושף דברים שנמצאים בתוך ההנחות. המסקנה אליה הגעתי כבר נמצאת בתוך ההנחות, אז הטיעון הלוגי עוזר לי לגלות את זה, שבתוך ההנחות שלי יש כבר גם את המסקנה הזאת. כמו בגיאומטריה, אני את המסקנות, את המשפטים, אני חושף באמצעות הכלים המתמטיים, אני חושף אותם מתוך ההנחות, אבל הם בעצם כבר נמצאים בתוך ההנחות. אז יוצא שלוגיקה ופילוסופיה הם לא כלים לצבירת מידע חדש, הם רק יכולים לגלות לי מידע שכבר קיים אצלי. אבל אז אני שואל, איך הוא קיים אצלי? מאיפה הוא הגיע? מתצפית זה לא יכול לבוא, ולוגיקה או פילוסופיה לא יכולות להביא אליי מידע חדש אלא רק לגלות לי מידע שכבר קיים. לכאורה המסקנה היא מה ששללתי קודם, ולכן באמת הרבה אנשים זה מה שהם חושבים, שאמונה זה באמת לא טענה על העולם, זה משהו שמובנה בתוכי. והטיעון הלוגי רק מראה לי שזה מובנה בתוכי, זה הכל. כי אם תצפית אי אפשר להגיע לזה, אז זה כנראה נמצא בתוכי איכשהו. ואם זה נמצא בתוכי, אז מי אמר שזה באמת מתאר משהו בעולם? זה שנמצאת בתוכי תחושה דתית כזאת או חוויה דתית כזאת של אלוקים, לא אומרת שבעולם עצמו יש אלוקים. לכן ההסתכלות על שני ארגזי הכלים האלה היא בעצם איזשהו סוג של הסתכלות שמחזירה אותנו לנקודת המוצא. אם אי אפשר בארגז הכלים המדעי ולא בארגז הכלים הפילוסופי, אז מה זה כן אמונה? אז לכאורה אמונה היא חזרנו לזה שהיא בסך הכל רגש סובייקטיבי או חוויה סובייקטיבית. פה אני רוצה לערער קצת על הדיכוטומיה הזאת בין הארגז הפילוסופי לארגז המדעי. וזה ההבדל, המחלוקת בין רציונליזם לבין אמפיריציזם. אמפיריציזם מאמין במדע, רציונליזם מאמין בחשיבה, פילוסופיה ולוגיקה. אבל שתי הגישות האלה הן גישות נאיביות, למרות שהוויכוח ביניהן אלפי שנים לאורך ההיסטוריה. אבל שתי הגישות הן גישות נאיביות. אי אפשר באמת לעשות אבחנה חדה בין חשיבה לבין הכרה. בוא נסתכל על מדע. מדע כשאנחנו עושים הכללה מדעית, אנחנו מגיעים לחוק טבע, זה בעצם הכללה כתוצאה ממקרים שבהם צפינו. ההכללה זה אקט חשיבתי. אי אפשר להגיד שחוק הטבע הוא תולדה של תצפית. זה לא נכון. יש תצפית שמתחילה את התהליך, אבל התצפית לבדה לא מספיקה כדי לבסס את חוק הטבע. חוק הטבע הוא הכללה על בסיס התצפיות שאותן עשינו, כי חוק הטבע מדבר על אינסוף מקרים. התצפיות שעשינו הן כמה תצפיות, כמה שעשינו, לא יודע, שתיים, חמש, עשר, חמישים. אבל חוק הטבע מדבר על אינסוף מצבים ומקרים. לכן תמיד יש פה אקט גם בתוך המדע עצמו, הדרך לחוקי הטבע תמיד יש בה אקט חשיבתי, וזה לא רק הכרה טהורה. זה בעצם הסינתטי אפריורי של קאנט. אני לא אכנס לזה שוב, אבל זה בעצם מה שקאנט, הדיאגנוזה שקאנט עשה, שהאבחנה בין האפריורי או הלוגי פילוסופי לבין המדעי היא אבחנה מדומה. אין באמת שני ארגזי כלים כאלה. מה כן? יש כנראה, אני אומר ההסבר היחיד שאפשר להציע לזה, ואני עוד פעם לא נכנס לכל המהלך אני רק מסכם, עשינו את זה, ההסבר היחיד שאפשר להציע ליכולת שלנו להכליל ולהגיע לחוקים מדעיים או לתובנות על העולם, זה לראות את האינטואיציה כסוג של חוש. אני יכול להתבונן על העולם לא בעיניים, לא עם האוזניים, לא עם החושים, אלא בעיני השכל. ואני פתאום רואה שיש פה איזשהו חוק כללי כזה או דברים. זאת התבוננות מופשטת. זה לא חושים במובן המדעי האמפירי. מצד שני המדע עצמו מתנהל באמצעות האינטואיציות האלה, הוא לא יכול בלעדיהן. כיוון שבלעדיהן היינו נשארים עם אוסף העובדות שאותן ראינו. לא היינו יכולים להגיע לחוק הכללי. ואם זה כך, אז זה אומר שהאינטואיציה היא בעצם איזשהו סוג של עוד חוש. אני חושב שיש לנו חוש שישי, שישה חושים לא חמישה. האינטואיציה גם היא איזשהו סוג של חוש, והוא יכול להתבונן בדברים מופשטים, בחוקי טבע, בישיות מופשטות, אולי גם באלוקים. עכשיו הטענה שלי היא שאמונה, לא אמונה באלוקים, אלא המושג אמונה, כושר הקוגניציה הזה שנקרא אמונה, אינו אלא מה שאנחנו מכנים אינטואיציה. ואיזשהו סוג של התבוננות, והתבוננות הזאת מאפשרת לנו לראות בעולם דברים שהחושים לא נגישים להם, שהחושים לא מצליחים לראות אותם. אנחנו יכולים לראות הכללות, חוקים כלליים, מבנים, דפוסים, כן, חוק הסיבתיות, אינדוקציה, כל מיני דברים מן הסוג הזה. זה איזהשהם כלי התבוננות שיש בנו, שנותנים לנו אפשרות להגיע למסקנות שהחושים במובן המצומצם לא יכולים להוביל אותנו אליהן. ואם זה כך, אז גם ביחס לאמונה באלוקים, אני חושב שלא נכון להסתכל על זה באופן דיכוטומי, או ארגז מדעי או ארגז פילוסופי, אלא האינטואיציה שנותנת חלק גם בארגז הזה וגם בארגז הזה, ובעצם אומרת שזה לא שני ארגזים נפרדים, היא גם יכולה להגיע לאמונה באלוקים. ואם זה כך, אז בעצם הטענה היא שטיעון פילוסופי שמוביל למסקנה שיש אלוקים, זה טיעון שחושף בפניי אינטואיציה שיש לי על זה שיש אלוקים. ולכן יש לנו דרך להגיע לקיומו של אלוקים אם אנחנו מניחים או נותנים אמון במה שנקרא אינטואיציה, בכושר האינטואיטיבי שיש לנו. ואני אומר עוד פעם, אם אנחנו לא נותנים בו אמון, אז אפשר לזרוק את כל המדע ואת כל הפילוסופיה והכל. אפשר להיות ספקן גמור. אבל אם אתה לא ספקן גמור, אז אתה בהכרח נותן אמון באינטואיציה שלך. ואם זה כך, אז אתה לא יכול לבוא בטענות למישהו שאומר שהאינטואיציה שלו מובילה אותו לאמונה באלוקים. זה לגמרי לגיטימי, רציונלי, מה שלא יהיה. כן, החלוקה הזאת של או לפילוסופיה ולוגיקה או למדע היא חלוקה מדומה, זה לא נכון. אין דיכוטומיה כל כך חדה בין שני הדברים האלה. עכשיו, מה שבעצם הדבר הזה אומר, זה שטיעון פילוסופי באמת יכול או לוגי באמת יכול רק לגלות לי את העובדה שאני כבר מאמין. אבל זה שאני כבר מאמין זה לא אומר שזאת חוויה סובייקטיבית שלי. זה רק אומר שהאינטואיציה שלי נותנת לי אפשרות להיפגש עם אלוקים. ואני מגלה את זה לעצמי או מעביר את זה למודעות שלי על ידי טיעון לוגי פילוסופי. לכן כל הטיעונים הפילוסופיים שמובילים לאמונה באלוקים זה טיעונים שיוצאים מהנחות ומגיעים למסקנה. כמו שאמרתי בטיעון לוגי המסקנה, בטיעון לוגי תקף, המסקנה תמיד טמונה בתוך ההנחות. ולכן בעצם זה מגלה לי שבהנחות שאותן אימצתי קיימת שאותן אימצתי קיימת. הטיעון הפילוסופי רק אומר לי שבתוך ההנחות שמהן יצאתי לדרך טמונה בעצם האינטואיציה הזאת שיש אלוהים. והניתוח הלוגי בסך הכל חושף את זה לפניי. בסוף בסוף אמונה באלוהים היא תמיד אינטואיציה. יש לי אינטואיציה שיש אלוהים. וזה בעצם אומר שכשאני בודק את הדרכים איך להגיע לאלוהים, זה השלב הבא שעשינו, איך להגיע לאלוהים, יש פה כמה דרכים. יש דרכים פילוסופיות – קאנט חילק אותן לשלוש, אני הוספתי עוד אחת אז זה ארבע. יש דרך פשוט יש לי אינטואיציה שיש אלוהים, ואמרתי שכל הדרכים הפילוסופיות בעצם גם הן מבוססות על איזושהי אינטואיציה רק צריך ניתוח לוגי ופילוסופי כדי לחשוף שיש לי אינטואיציה כזאת. ויש אנשים שמודעים לזה גם בלי הניתוח הפילוסופי אז הם ישר אומרים: יש לי אינטואיציה שיש אלוהים ולכן אני אדם מאמין, שזה לגמרי רציונלי ולגיטימי, אין בזה שום בעיה. במובן הזה אמונת תם היא לא אין בה שום דבר פגום, זה להפך, זה בן אדם שלא צריך את הכלים הלוגיים כדי להבחין בזה שיש לו אינטואיציה שיש אלוהים. יש מישהו שזה יותר חסום בפניו אז הוא צריך ניתוח לוגי ופילוסופי שיגלה לו את העניין הזה. יש את המסורת, כן המסורת אבל לא במובן שאני עושה את מה שחינכו אותי ההורים שלי אלא במובן שאני מאמין להורים שלי. זאת אומרת לא שיש ערך לעשות את מה שההורים שלי אמרו אלא הגעתי למסקנה שמה שההורים שלי אמרו הוא נכון ולכן זו מסקנה שלי לא שלהם. אבל המסורת שמעבירה אליי את המפגש בהר סיני או מה שלא יהיה היא בעצם הבסיס שלי לאמונה וכמו שאמרתי קודם ארבע דרכים פילוסופיות. אז את שתי הדרכים, ארבע הדרכים הפילוסופיות אמרתי שחילקתי לארבע, חילקתי את הפילוסופיה לארבע, את הטיעונים הפילוסופיים לאמונה באלוהים לארבע. קאנט חילק את זה לשלושה. אחד מהם זה ניתוח מושגי, מה שהוא קרא ראיה אונטולוגית. אלוהים הוא מוגדר בתור היש המושלם. אם הוא לא קיים אז הוא פחות מושלם ממישהו שכן קיים ולכן הוא חייב להיות קיים. אני עושה את זה בצורה מאוד לא רצינית וקצרה כי אני לא יכול להיכנס לכל היראטתי בסדרה די ארוכה של שיעורים שהטיעון הזה לא כל כך מטופש כמו שתמיד צוחקים עליו. זה טיעון מאוד מתוחכם והוא לא רק ניתוח מושגי כמו שאנסלם או קאנט חשבו. יש בו גם הנחות בניגוד למה שהם חשבו. הם חשבו שזה טיעון בלי הנחות אבל עדיין כטיעון עם הנחות הוא לא טיעון מבוטל. אבל זה המסלול הראשון, ניתוח מושגי. המסלול השני היה הראיה הקוסמולוגית מזה שמשהו קיים כנראה שיש משהו שיצר את הדבר שקיים בלי להניח שום דבר על מה שקיים, העולם כן או אנחנו או מה שלא יהיה. זו הראיה הקוסמולוגית. הראיה הפיזיקו-תאולוגית זה אומר שמה שקיים הוא מאוד מורכב או שהוא נראה תכליתי, מתואם, יש לו תכונות מאוד מיוחדות ולכן כנראה מישהו דאג לתכונות המיוחדות האלה במה שקיים. זה נקרא הראיה הפיזיקו-תאולוגית והיא מביאה ראיה מהפיזיקה לא מהקוסמולוגיה מעצם זה שמשהו קיים אלא מהתכונות המיוחדות של מה שקיים. וזה שלושת הסוגים של קאנט. הסוג הרביעי שאני הוספתי זו ראיה תאולוגית במירכאות. אמרתי שראיה פילוסופית זה לצאת מהנחות ולהגיע למסקנה. ראיה תאולוגית זה לצאת מהמסקנה ולחפש את ההנחות שמובילות אליה. ולכן רק להזכיר הראיות התאולוגיות בעצם הלכו על המסלול ההפוך. אני חושב למשל שיש מוסר תקף, זה אני מחויב למוסר אני מאמין שהמוסר הוא מחייב, הוא תקף. עכשיו אני הולך אחורה אני אומר רגע אילו הנחות יכולות לעמוד בבסיס המסקנה הזאת שיש מוסר תקף. אם אין אלוהים לא יכול להיות מוסר תקף, זה מה שטענתי שם. אז כיוון שכך ברור שאם אני חושב שיש מוסר תקף אני כנראה מניח את זה שיש אלוהים. אז המוסר הוכיח על אלוהים לא שהאמונה באלוהים גורמת לי להיות מחויב למוסר אלא המחויבות למוסר היא זו שהובילה אותי להבחין בזה שאני מאמין באלוהים. לכן אני קורא לזה ראיה תאולוגית כן זה בעקבות הבדיחה שאומרת שפילוסופים לוקחים הנחות וגוזרים מהן מסקנה, תאולוגים לוקחים מסקנה וגוזרים ממנה הנחה. לוקחים את המסקנה שיש אלוהים וגוזרים ממנה את ההנחות שמובילות אליה. זה בדרך כלל. אז זה בדרך כלל בא לצחוק על התיאולוגים אבל האמת שזה לא נכון. יש לנו הרבה פעמים טיעונים פילוסופיים שעושים בדיוק את הדרך הזאת. כי אם אני באמת מגיע למסקנה שיש מוסר תקף, יש לי אינטואיציה שהמוסר הוא מערכת עקרונות תקפה, ואני שואל את עצמי מה עומד בבסיס האינטואיציה הזאת, אני אומר זה כנראה אמונה מובלעת באלוקים. וזו דרך לגמרי רציונלית ולגיטימית להגיע למסקנה שיש אלוקים, למרות שמאוד קל לבלבל אותה עם טיעון פרגמטי, פרגמטיסטי. הטיעון הפרגמטיסטי אומר כן זה שאלוהים הוא אופיום להמונים. מה זאת אומרת, אתה רוצה שיהיה מוסר תקף כי אחרת פה כל אחד ירצח את השני, בוא נמציא את אלוהים, נגיד שהוא ציווה עלינו להיות מוסריים ואז אנחנו נוכל לחוש יותר בטוחים. זה בעצם המצאה של אלוהים לצרכים פרגמטיים, כדי שהוא יעזור לנו. כן, בראשית ברא האדם את אלוהים, כמו שאומרים, מחליפים את הפסוק הראשון של התורה. אבל זה טיעון פרגמטיסטי שהוא כמובן שטויות. אתה לא יכול להאמין באלוקים רק בגלל שהוא יעזור לי לכונן מוסר תקף. זה שאני רוצה שיהיה אלוהים זה לא אומר שהוא ישנו. אני טוען טענה שונה, היא מאוד דומה אבל היא שונה באופן מהותי. אני אומר יש מוסר תקף, לא שאני רוצה שיהיה מוסר תקף, יש מוסר תקף. עכשיו אני שואל איך יכול להיות שיש מוסר תקף? הרי אם אין אלוהים לא יכול להיות דבר כזה. סימן שיש אלוהים. דיברנו על זה שיש גרירה איי גוררת בי, מזה יש גרירה שקולה לא בי גורר את לא איי. נכון? זאת אומרת אם איי גוררת בי, אז לא בי חייב להיות שלא איי, כי אם היה איי אז גם היה בי ולא לא בי. לכן זה מה שנקרא שלילת הסייפא. הסייפא של הגרירה זה בי. איי גוררת בי, איי זה הרישא, בי זה הסייפא. אז אפשר לשלול את הסייפא ולהגיד לא בי גורר את לא איי. אז אם אני אומר רק אם יש אלוהים יש מוסר, אם אין אלוהים, נגיד ככה אם אין אלוהים אין מוסר. לא יכול להיות מוסר תקף אם אין אלוהים. זה איי גוררת בי. אני עושה שלילת הסייפא, אם יש מוסר, כן בי זה אין מוסר, אז לא בי זה יש מוסר. יש מוסר גורר יש אלוהים. וזה טיעון תקף באותה מידה כמו הטיעון אם אין אלוהים אין מוסר, זה שאם יש מוסר יש אלוהים. ההבדל ביניהם הוא לא בלוגיקה. הלוגיקה איי גוררת בי ולא בי גורר את לא איי זה אותו דבר. ההבדל ביניהם הוא בפילוסופיה. כי בפילוסופיה בטיעון הראשון אני מניח את איי, מניח שיש אלוהים ומזה אני גוזר שיש מוסר. בטיעון השני אני מניח את זה שיש מוסר, ומזה שיש מוסר אני גוזר את זה שיש אלוהים. אז לכן הגרירה כשלעצמה היא אותו דבר. השאלה אבל מה נקודת המוצא ומה תהיה המסקנה, זה הבדל פילוסופי והוא הבדל מאוד חשוב. לבריאות. זה הבדל פילוסופי והוא הבדל מאוד חשוב. מוסר תקף שאני מחויב אליו. כן כן, מוסר תקף, לא חוויית מוסר סובייקטיבית. זה מוסר שמחייב ומי שלא עושה ככה אני בא אליו בטענות, אני שופט אותו, לזה אני מתכוון מוסר, והגדרנו את זה בהרחבה, אני פה באמת מסכם רק בראשי פרקים. בקיצור אז עברתי ככה ביעף על ארבעת הדרכים הפילוסופיות, על האינטואיציה ועל המסורת. זה בעצם בגדול שש הדרכים שאפשר להגיע איתם לאמונה באלוהים בלי להיכנס לפרטים של כל אחת מהדרכים האלה, הארכנו טובא. בסוף המהלך הגעתי לשאלה אם גם אם הגעתי למסקנה פילוסופית שיש אלוהים, איך אני גוזר מכאן מחויבות למצוות שלו? את עצם העובדה שהוא התגלה, וגם אם הוא התגלה למה אני מחויב למצוות שלו? וזה הרבה פעמים אנשים אומרים, אני מאמין באלוהים במובן פילוסופי כלשהו, יש פה איזושהי ישות שיצרה את כל מה שקיים כאן, זה נשמע לי מאוד הגיוני, אבל מה הקשר בין זה לבין הנחת תפילין או אכילת לחם הקודש בכנסייה או אני לא יודע בדיוק כל מיני מצוות דתיות? כן, מאיפה המצאתם את הדבר הזה? אז אמרתי שבאופן עקרוני זה באמת שתי שאלות שונות, אבל אני חושב שההבחנה ביניהם היא לא כל כך חדה כמו שחושבים בדרך כלל. בגלל שהבאתי את קנקן התה השמימי של ברטראנד ראסל ואמרתי ששאחרי שהגעתי למסקנה הפילוסופית שיש אלוהים, כשמגיעה אליי מסורת ואומרת שאלוהים התגלה בהר סיני וציווה עליי כל מיני מצוות, זה כבר לא משהו שאני אדחה על הסף. כי אם אין לי מושג מה זה אלוהים, אם הוא קיים בכלל, אם פתאום בא מישהו ואומר תראה יש אלוהים, הוא התגלה אליי בסיני והוא אמר לי להניח תפילין כל בוקר. אמרתי לו ואליי התגלתה טינקרבל ואמרה לי לעשן מקטרת כל חמש אחרי הצהריים. מה אתה רוצה מהחיים שלי? אבל זה קנקן התה השמימי. אבל אם הגעתי למסקנה פילוסופית שיש אלוהים, על זה אנחנו מסכימים, עכשיו בא מישהו ואומר תראה אותו אלוהים שגם אתה מסכים שהוא קיים, פגשתי אותו והוא אמר לי כך וכך. טוב, זה כבר לא מופרך, זה לא דבר, זה לא בהכרח. זה נכון, אבל זה כבר לא משהו שהוא מופרך על פניו. זה לא משהו שאני אדחה אותו על הסף. ולכן עכשיו אני נכנס לשאלה האם הוא נכון, אבל אין לי איזה נוגדנים ראשוניים שדוחים אותו על הסף. איך בודקים אם הוא נכון? בודקים את המסורת, בודקים את האינדיקציות השונות שיש להתגלות הזאת, ובעצם מה שאמרתי זה שכל אחד מהטיעונים לחוד שמובאים בהקשר הזה לא תמיד מספיקים כדי לשכנע. לא אמרתי שאין בהם כלום, כמו שהוזכר פה קודם, אמרתי שכל אחד מהם לחוד הוא לא מוחלט, הוא לא מספיק כדי לשכנע. אבל אוסף הטיעונים האלה הם ביחד יוצרים איזשהו מבנה שבעיניי הוא יותר חזק מכל המרכיבים שלו. אז דיברתי על זה שאם יש אלוקים והוא ברא את העולם, כי זו הראיה הפיזיקו-תיאולוגית והקוסמולוגית, הוא ברא את העולם והוא יצר את המוסר, זאת אומרת הוא מצפה מאיתנו גם להתנהג נכון, אז זה אומר שבעצם יש לו איזושהי ציפייה מאיתנו. אנחנו לא סתם נוצרנו פה. וכיוון שכך, הייתי מצפה שהוא יגלה לנו מה הוא רוצה מאיתנו, כי איך נדע? ואמרתי שהמוסר כשלעצמו לא מספיק כדי להסביר את מטרת בריאת העולם, כי המוסר תפקידו לייצר חברה תקינה. אבל אם לא היית מייצר את החברה, לא היה צריך שתהיה תקינה. לכן ההיותה של החברה תקינה לא יכול להיות סיבה ליצור את החברה הזאת. הסיבה צריכה להיות משהו שהוא מעבר לעולם, לאנשים, אלא משהו רוחני. וזה מה שאני קורא ערכים דתיים או המצוות, ואת זה אנחנו לא יכולים לדעת אלא אם כן הייתה התגלות. ולכן העובדה שיש עליה מסורת שמגיעה על זה שהייתה התגלות והטענה של הכוזרי שאבא לא משקר לבנו וכולי, טענות מצאנו כבר טענות חזקות יותר. אבל ביחד עם הטענה הא-פריורית הזאת שאני מצפה לזה שתהיה התגלות מתוך שיקולים פילוסופיים והאינדיקציות על ייחודו של עם ישראל ועל הגאולה והתגשמות נבואות וכל מיני דברים, דיברנו על כל הדברים האלה. כל הדברים האלה ביחד יוצרים איזשהו מארג שהוא יותר חזק מאשר כל אחד מהם לחוד. ותמיד הוויכוחים מתנהלים על כל אחד מהם לחוד ולכן הם מפספסים את העניין. גם אחרי המארג הזה זה כמובן אין פה מאה אחוז, שום דבר הוא לא מאה אחוז. אבל זה מספיק טוב בשביל לקבל החלטות כמו שאנחנו מקבלים החלטות על כל תחום בחיים שלנו. מספיק שהגעתי למסקנה שזה סביר דיו בשביל לקבל את ההחלטה על המחויבות. דיברתי על השאלה למה דווקא מחויבות יהודית, לא נוצרית, הינדית, פגאנית, או אני לא יודע בדיוק מה שאתם רוצים. אז אמרתי, יש פה זכות ראשונים. המונותאיזמים בעצם הם המשכים של התורה או טוענים שהקדוש ברוך הוא שינה כיוון. יש פה איזשהו סוג של נקודת מוצא שאליה כולם מסכימים ונטל הראיה הוא על מי שטוען אחרת. לא ניכנס עוד פעם לכל הפרטים האלה. דיברתי על טיעון העד, האבא לא משקר לבנו עם הכוזרי. אמרתי שזה טיעון יותר חזק ממה שמלגלגים עליו היום כל מיני פילוסופים. ובסוף סיימתי את המהלך בשאלה נוספת. גם אם הגעתי למסקנה שיש אלוקים והגעתי למסקנה שהוא אכן התגלה בהר סיני ונתן מצוות, עדיין מי אמר שאני צריך לציית? את העובדה שהוא… אני יכול לקבל את כל ההנחות האלה וזה עדיין לא אומר שאני מחויב למה שהוא ציווה אותי. וכאן דיברתי על המושג אלוהים או הכרת טובה אונטית או פילוסופית והטענה היא שאם יש משהו או מישהו שברא את כל העולם ואותנו, יש לו איזשהן זכויות אצלנו שאפשר לקרוא להם הכרת טובה. וזה לא הכרת טובה כמו בן אדם שעשה לי טובה ואני מכיר לו טובה בחזרה, כי לגבי הקדוש ברוך הוא הדברים האלה לא שייכים. הבאתי את הרב עמיטל, הוא לא התאמץ בכלל, והרבה פעמים לא כל כך טוב לנו אלא רע לנו, השואה וכולי. לכן מושגי הכרת הטובה המוסריים האתיים בדרך כלל קשה ליישם אותם ביחס לקדוש ברוך הוא. אבל הבאתי את הפסוק, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. והבאתי שם כמה פרשנים שמדברים על זה שהמחויבות שלנו לקדוש ברוך הוא היא כפולה, גם הכרת הטובה המוסרית, זאת אומרת הוא עשה לי טובה אז אני צריך להחזיר לו טובה, אבל גם הכרת הטובה מעצם העובדה שהוא עשך. זאת אומרת הוא עשה אותי. וברגע שהוא עשה אותי יש לו איזה שהם זכויות אליי. הבאתי את הדוגמה המשפטית של הולדה בעוולה שמדברת על המחויבות של ילדים כלפי הוריהם שהם לא יכולים לתבוע אותם וכל מיני דברים מהסוג הזה. זאת אומרת יש לנו איזושהי אינטואיציה שאומרת שאם מישהו יצר את הכל, יצר אותנו, יש לו איזשהן זכויות אצלנו, אנחנו צריכים לציית לו. כמו הבאתי דוגמה על הדבר הזה את קניין רוחני. אם מישהו יצר רעיון, התפיסה המקובלת היא שהרעיון הוא שלו. זאת אומרת אסור לקחת את הרעיון ממנו למה כי הוא יצר אותו. זאת אומרת שמישהו יצר את הכל, יצר אותנו, יש לו איזה שהם זכויות אצלנו. אנחנו צריכים לציית לו. כמו, הבאתי דוגמה לדבר הזה, את קניין רוחני. אם מישהו יצר רעיון, התפיסה המקובלת היא שהרעיון הוא שלו. זאת אומרת אסור לקחת את הרעיון ממנו. למה? כי הוא יצר אותו. זאת אומרת מי שיוצר דבר, יש לו זכויות בדבר הזה. ולכן המחויבות שלנו לקדוש ברוך הוא, זה לא רק הכרת הטוב האתית אלא גם הכרת הטוב האונטית. זאת אומרת הכרת הטוב מעצם העובדה שהוא שהוא יצר אותנו וזה בעצם סוף התהליך כי הגענו למסקנה שיש אלוקים פילוסופי, הוא התגלה בהר סיני ונתן לנו מצוות. ואם באמת מקבלים את שתי ההנחות האלה, אז גם יש מחויבות למה שהוא ציווה. דיברתי על זה שהמושג אלוקים במקרא זה יש שחייבים לציית לו, שיש לו סמכות פורמלית. לכן דיינים נקראים אלוהים בתורה. למה? כי מה שהם אומרים צריך לעשות, לא כי הם צודקים אלא כי הם הדיינים. זה סמכות מוסדית, סמכות פורמלית. למה זה נקרא אלוהים? כי זה המושג אלוהים. מושג אלוהים זה לא מישהו שברא את העולם וזהו, אלא זה מישהו שצריך, "ראה נתתיך אלהים לפרעה", הקדוש ברוך הוא אומר למשה. מה זאת אומרת אלוהים לפרעה? אני שם אותך במצב כזה שפרעה יצטרך לעשות את מה שאתה אומר כי אתה אמרת, כמו אלוהים. זה הרמב"ם עם עבודה זרה מאהבה או מיראה שהוא פטור, אלא אם כן קיבלו עליו באלוה. אז זה קיבלו עליו באלוה. שאני מקיים מצוות או ציוויים של מישהו בגלל עצם העובדה שהוא ציווה. לא כי זה נכון, לא כי זה הגיוני, לא כי זה מוסרי, לא כי זה מועיל לי, לא כי אני אוהב אותו ולא כי אני ירא ממנו אלא כי הוא הוא. כן, דיברתי על תומס מלורי המטפס הרים, ששאלו אותו למה הוא מטפס על האוורסט, אז הוא ענה "כי הוא שם". זאת אומרת זה לא מה שצריך הסבר. שואלים אותי למה אתה מציית לקדוש ברוך הוא? זאת שאלה שמביעה חוסר הבנה. ואם אתה מבין שהוא אלוהים, אתה לא שואל למה לציית לו. אלוהים זה מישהו שמצייתים לו מעצם העובדה שהוא אלוהים. כמו שאי אפשר לשאול את השאלה אני מבין שלא מוסרי לרצוח, אבל למה באמת לא לרצוח? אם אתה שואל שאלה כזאת אתה לא מבין מה פירוש המושג, האמירה לא מוסרי לרצוח. כשאתה אומר לא מוסרי לרצוח זה אומר שלא ראוי לרצוח, שלא נכון לרצוח, אסור לרצוח. אז לכן אותו דבר, כשאתה אומר אני מאמין באלוהים, או אני מאמין שהקדוש ברוך הוא הוא האלוהים, זה בעצם אומר שהוא ישות שעצם ציווייה מחייבים. לכן כשאומרים השם הוא האלוהים לכאורה זו טאוטולוגיה. מה זה השם הוא האלוהים? ששם א' שלו שווה לשם ב' שלו? מה? אלוהים זה לא שם, זה תיאור. י' ק' ו' ק' זה שמו של השם, אלוקים זה תיאור שלו. מה זאת אומרת? זה תיאור שאומר הוא ישות כזאת שצריך לציית לה מעצם היותה מי שהיא. זה נקרא אלוהים. לכן גם דיין נקרא אלוהים. כשאני אומר שהקדוש ברוך הוא הוא האלוהים, אני מתאר משהו. הקדוש ברוך הוא זה שמו, או י' ק' ו' ק' זה שמו, ואני אומר שהוא האלוהים. מה זאת אומרת? הוא ישות כזאת שצריך לציית למה שהיא אומרת. ולכן זה לא זיהוי בין, פילוסופים אנליטיים עושים, הם מדברים על המשפט הזה כוכב השחר הוא כוכב הלילה הוא כוכב הבוקר, כוכב הערב הוא כוכב הבוקר. פעם חשבו שזה שני כוכבים שונים עד שגילו שזה אותו כוכב. בערב רואים אותו ככוכב הערב, בבוקר רואים אותו ככוכב הבוקר. אז פילוסופים אנליטיים שואלים מה משמעותו של משפט כזה. כוכב הערב זה מונח שמצביע על איזשהו כוכב בשמים. כוכב הבוקר גם הוא מונח שמצביע על איזשהו כוכב בשמים. כשאתה אומר כוכב הערב הוא כוכב הבוקר, בעצם אמרת הכוכב ההוא הוא הכוכב ההוא. מה משמעות של משפט כזה? כן, אז אותה שאלה אפשר לשאול על המשפט השם הוא האלוהים. כן, בסדר, ברוך הוא, זה שני שמות שלו. קוראים לו השם וקוראים לו אלוקים. לא. זאת טענה שיש לה נושא ונשוא, נושא ותיאור. הנושא זה י' ק' ו' ק' – השם, ואלוהים זה תיאור. אלוהים זאת ישות שצריך לציית למה שהיא אומרת מעצם זה שהיא היא. אוקיי? אז זה המשמעות של המחויבות כלפיו. כל הסבר אחר למחויבות, הכרת טובה כזאת או כי זה יועיל לנו כי זה יתקן את חיינו כי זה ייצור חברה בריאה, כל הדברים האלה זה עבודה לא לשמה, זאת עבודה לא נכונה. העבודה הדתית היסודית זה בגלל שהוא אמר, ככה. זהו, יצאה נשמתו בככה. פה אנחנו מסיימים את ה… זהו, אז זאת שאלה להגניב. כתוצאה מאיזה שאלות שעלו בקשר ללא עלינו השואה או כל משפחה שנהרגת בחטף בין אם זה פיגוע בין אם זה תאונה וכל מיני אסונות מזה נאמרה פה בעצם הצהרה לדעתי משהו חידוש חידוש שלא שמענו עד היום במשך כל שבעצם הקדוש ברוך הוא לא מעורב בעניינים האלה. הוא, הוא לא… זה לא הנושא שלנו כאן, אני באמת חושב כך. אבל זה לא הנושא שלנו כאן, לא אמרתי את זה. למה? אז מה זה אומר? שהוא בעצם הוא היצרן, הוא הביא לנו ספר הוראות הפעלה וזהו? מה? לא אמרתי כאן שהוא לא מעורב, אני באמת חושב שהוא לא מעורב, אבל זה לא היה הנושא, לא אמרתי את זה. מה שנאמר, כן, ואז זה בעצם כל ההוראות שיש לנו זה הוראות הפעלה. אם זה הוראות הפעלה, אז מה… למה זה קשור לשאלה אם הוא מעורב? קיבלנו ספר עם הוראות הפעלה וחוץ מזה הוא גם מעורב בעולם. מה? לא, אבל נאמר שהוא לא מעורב. איפה נאמר? על ידי הרב. מתי? לפני שבועיים, שלושה, ארבעה. אה, אז הזכרתי את זה, זאת באמת עמדתי, אבל זה לא קשור למה שאמרתי כאן. למה זה לא קשור? מה זה קשור? כי אם הוא נתן ספר הפעלה ויצא מהתמונה, אז בעצם אז זה בסדר, אז או שמקיים את הזה… אני לא מדבר על זה שגם הספר הפעלה לכאורה גם לא תמיד… גם אם נתנהג לפי זה, זה לא תמיד באמת מסתדר, ואז אומרים טוב, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אבל בעולם הבא אתה תסתדר. אתה מניח הנחות לא נכונות. אני מצטט, אתה מכניס לי מילים לפה. אני לא אמרתי שהספר הזה יהפוך את חיינו לטובים או למושלמים. זה הספר שאומר מה צריך לעשות. האם כשנעשה את זה חיינו יהיו תותים? מי אמר? כך כתוב, אם תשמעו, יהיה לכם גשם, ויהיה תבואה, ויהיה ויהיה ויהיה, ואם לא תעשו אז… אתה מכניס אותי לסוגיות אחרות. אני על הדברים האלה דיברתי, אבל זה לא קשור למהלך הזה. אני חושב שהוא לא מעורב. גשם והכל, זה נכון לפעם, לא להיום, לא לדורות האחרונים. הקדוש ברוך הוא פעם היה יותר מעורב מאשר היום אני חושב. אבל זה לא קשור לדיון למהלך של היום. דקה אחרונה התמונה הייתה קטועה, אז אני לא יודע אם נאמר משהו… הרב, נקטעו המשפטים האחרונים שאמרת, היה איזה תקלה ב… כן. מה שאמרתי זה שהמעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם והפסוקים ונתתי גשמיכם בעיתם וכולי, הם סוגיה שלא קשורה בשום צורה למה שאמרתי עד עכשיו. אני אכן חושב שהוא לא מעורב, לפחות בדורות האחרונים, ככל שהדורות עוברים הוא פחות ופחות מעורב. זה נכון שזאת עמדתי, אבל זה לא קשור לכל המהלך שעשיתי כאן. זה שני דברים בלתי תלויים. אני, אני כן רואה את זה כתמונה אחת. למה? איך? כי אם זה יצרן שנתן את ההוראות והלך הביתה, אז באמת למה אני חייב משהו? אז למה? אתה חייב, כי הוא יצר אותך ואתה חייב לציית להוראות שלו. אבל בסדר, אבל אני רואה שההנחיות האלה, הספר ההוראות הזה, גם כשאני אנהג לפיו זה לא תמיד מתגשם, ואז יגידו לי אוקיי. מה זה מתגשם? עוד פעם, המתגשם הזה הוא לא נכון, אתה לא עושה את זה כי זה צריך להתגשם משהו. אתה עושה את זה כי אתה חייב. אז למה אומרים לי שכר ועונש? אז שיגידו תעשה וזהו. ובאמת אומרים לך תעשה. ראית את הרמב"ם? הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה, הוא אומר שאתה לא עושה את הדברים בשביל שכר, זה עבודת הקטנים והנשים. אתה עושה את זה כי כך צריך. סוף הטובה לבוא, זה בסדר, אבל לא בגלל הטובה אני עושה. ולכן זה שסוף הטובה לבוא, כשתבוא, אם היא תבוא, נדבר, אבל זה לא נוטל חלק בשאלה האם לעשות. והתשובה היא פשוט… כן. זה דיון אחר, על זה צריך לדבר לחוד, דיברתי על זה גם, כתבתי על זה, אבל זה בעיניי דיון בלתי תלוי במה שעשינו כאן. אוקיי. זהו חברים. לקראת הפעם הבאה אני כבר אפרסם אולי סדרה חדשה. אפשר עוד שאלה? כן, כן. אם הבנתי נכון, הרב לא מעריך יותר מדי חסידים וחסידות. הבנת נכון. אבל האם חסידות זה לא דוגמה מובהקת לאינטואיציה חזקה שיש אלוהים? מה זה קשור לאלוהים? החסידות זה אינטואיציה חזקה שיש צדיק שהוא הצינור לאלוהים. לא, אבל החסיד מאמין באלוהים מתוך אותה אינטואיציה, אבא שלי היה חסיד… למה שהחסיד יותר מאמין באלוהים מאשר המתנגד? מה… מה זה קשור? לא, זאת אחת הדרכים שהרב אמר שאם אתה מגיע לאמונה… זה לא קשור לאמונה. חסידות זה דרך מסוימת בעבודת השם, מה זה קשור לאמונה? האמונה של החסיד והאמונה של הליטווק זאת אותה אמונה. השאלה היא מה לעשות מכוח האמונה, איך לעבוד את השם, על זה יש דרכים שונות, אבל זה לא קשור לתפיסת האלוהים. יש צמצום כפשוטו ולא כפשוטו, זה השורש הפילוסופי של החסידות. השאר הם סתם מדברים שטויות, אבל הדרך ההתנהלות של החסידות, בסדר, זה דרך בעבודת השם, אחת מכמה דרכים. אוקיי, אז הרב הולך לפרסם שיעור שיהיה כל יום שישי פעם בשבועיים? אנחנו ממשיכים באותו פורמט, רק סדרה חדשה. אבל זה רק פעם בשבועיים, לא פעם בשבוע. כן. ומה יהיה הנושא? אני אפרסם. עוד לא חשבתי, אני אפרסם. טוב, תודה רבה. תודה רבה, שבת שלום. שבת שלום. להתראות.