אמונה – שיעור 47
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סיום הסדרה והמעבר ל״מה מקבלים מעבודת השם״
- הרמב״ם: עבודה מיראה, עבודה מאהבה, ולשמה
- אהבה אמוציונלית מול אהבה פילוסופית ושיר השירים כמשל
- המתח האנושי: אמת, תועלת, ו״מתוך שלא לשמה בא לשמה״
- אזהרה לפני פירוט התועלות ומיקוד בעולם הזה
- תועלת 1: בסיס תקיף למוסר
- תועלת 2: אפשרות להתנהלות רציונלית
- תועלת 3: ביטוי אישי דרך אילוצים וכללים
- תועלת 4: משמעות כאושר וכערך אובייקטיבי
- תועלת 5: זהות יהודית והטענה שאין זהות ערכית מחוץ להלכה
- סיכום חמש התועלות והחזרה לרמב״ם
- דיון על הפרדת דת ממדינה ושאלת התוכחה
- סמכות פורמלית, חוקי מדינה, ועבודה זרה
- סיום וברכת חג
סיכום
סקירה כללית
הדובר מסיים סדרה שנמשכה כשנתיים ועובר מן הטענה שעבודת השם נעשית לשמה מפני ש״כך צריך״ אל בירור התועלות שיש לה, תוך אזהרה שהתועלות אינן המניע הראוי. הוא מבסס את התפיסה דרך הרמב״ם בהלכות תשובה, שמבחין בין עבודה מיראה ועבודה מאהבה, ומפרש ש״אהבה״ אינה רגש אמוציונלי אלא חתירה לאמת של ״עושה האמת מפני שהוא אמת״, כש״וסוף הטובה לבוא בגללה״ מסביר שיש טוב שמגיע בעקבות העבודה אך לא כסיבתה. מתוך המתח האנושי שבו אמת לבדה מתקשה להניע פעולה, הוא מציג חמש תועלות מודרניות לעבודת השם בעולם הזה: תוקף למוסר, אפשרות להתנהלות רציונלית, ביטוי אישי דרך אילוצים, משמעות אמיתית, וזהות יהודית שמחוץ להלכה אינה מחזיקה. בסיום עולה דיון פוליטי על הפרדת דת ממדינה, ועל ההבחנה בין קבלת סמכות אלוהית לבין סמכויות חברתיות כמו חוקי מדינה, ונאמר שחג הפסח מתקרב.
סיום הסדרה והמעבר ל״מה מקבלים מעבודת השם״
הדובר מצהיר שזה שיעור סיום ומסביר שהוא הולך במהלך הפוך ממה שהלך עד עכשיו, כדי להסביר מה מקבלים מעבודת השם. הוא אומר שהמסע כלל ראיות לקיום אלוהים, מעבר למחויבות דתית, הצדקה למחויבות היהודית, ומשמעות ההלכה ועבודת השם, ושבדרך כלל תשובתו לשאלה ״למה לעבוד את השם״ היא ש״זה הדבר הנכון״. הוא מחדד שהמושג לשמה שולל הנמקה חיצונית לעבודת השם, משום שהמחויבות עצמה היא ה״מובן מאליו״ שאינו דורש רדוקציה להסברים יסודיים יותר.
הרמב״ם: עבודה מיראה, עבודה מאהבה, ולשמה
הדובר מצטט את הרמב״ם בהלכות תשובה פרק י׳ שקובע שאין ראוי לעבוד את השם כדי לקבל ברכות, להינצל מקללות, לזכות לחיי העולם הבא או להינצל מכרת, ושמי שעובד כך עובד מיראה, בעוד מעלת החכמים והנביאים היא עבודה מאהבה. הוא אומר שמוטיבציה אינטרסנטית היא עבודה לא לשמה, ושלעיתים מחנכים כך נשים וקטנים ועמי הארץ עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה. הוא מחדד שהרמב״ם מגדיר את העובד מאהבה כמי שעוסק בתורה ובמצוות לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא ״עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה״, ושזו מעלה גדולה שמזוהה עם אברהם אבינו.
אהבה אמוציונלית מול אהבה פילוסופית ושיר השירים כמשל
הדובר טוען שביחס לעבודת השם גם אהבה ויראה אמוציונליות הן מניעים זרים, משום שהן הופכות את העבודה לאמצעי להשגת משהו אחר, והוא קושר זאת לדברי הרמב״ם בהלכות עבודה זרה על ״קבלה באלוה״. הוא מפרש שהאהבה של אברהם אבינו אינה אהבה רגשית אלא תשוקה לאמת, ומתוך כך הוא מציע שגם תיאור הרמב״ם על אהבה כ״חולי האהבה״ ושוגה תמיד, וש״כל שיר השירים משל הוא לעניין זה״, אינו מחייב שהמימד האמוציונלי הוא הנמשל, אלא שעוצמת העיסוק וההתמדה הם נקודת הדמיון. הוא מוסיף שאפשר שתהיה גם חוויה רגשית אצל אנשים, אך אינו רואה בזה את הדרישה של המצווה כפי שהוא מבין אותה.
המתח האנושי: אמת, תועלת, ו״מתוך שלא לשמה בא לשמה״
הדובר מתאר פער שבו אנשים משתכנעים שזו האמת אך עדיין שואלים למה לעשות אם אין לזה השלכות, והוא מגדיר זאת פלונטר אקזיסטנציאליסטי. הוא אומר שהרמב״ם מוסיף ״וסוף הטובה לבוא״ מפני שבני אדם זקוקים לתחושת ערך ותועלת כדי להיות מונעים, אף שהתועלת אינה הסיבה הראויה לעבודה. הוא משווה זאת למוסר ולטענת ה-*ought-is*, וטוען שצריך לעשות מוסר כי הוא מוסרי, אך עדיין התודעה על ההשלכות מאפשרת מוטיבציה אנושית. הוא מפרש ״מתוך שלא לשמה בא לשמה״ כעובדה שמימד של לא לשמה, כלומר ידיעת התועלות והמשמעות, מאפשר כבר עכשיו לעבוד לשמה ולא רק כתהליך איטי של מעבר.
אזהרה לפני פירוט התועלות ומיקוד בעולם הזה
הדובר מודיע שהוא עומד להתמקד בתועלות של עבודת השם תחת ״הערת אזהרה״ שהן לא הסיבות שבגללן עובדים את השם. הוא מדגיש שהתועלות שהוא מציג אינן העולם הבא, ושכוונתו להסביר תועלות בעולם הזה. הוא מצביע על הבדל בשיח בין חרדים שמתמקדים בעולם הבא לבין ציונות דתית או דתיות מודרנית שמתמקדות בתיקון העולם כאן, ומביע הזדהות עם תפיסה שתיקון עולם במלכות שדי הוא מטרה ולא אמצעי.
תועלת 1: בסיס תקיף למוסר
הדובר טוען שבלי אמונה באלוקים אין מוסר תקיף, אף שיש לא-מאמינים שמתנהגים מוסרית ולעיתים אף יותר ממאמינים. הוא מבהיר שהוא תוקף את הבסיס הפילוסופי ולא את הפרקטיקה, וטוען שהחילוני אינו עקבי ומחזיק מוסר על ואקום או אמונה מובלעת כי אין מקור אובייקטיבי שמחוקק ערכים. הוא דוחה ניסוחים כמו ״מחויב לעצמך״ ו״נאמן לעצמך״ כתחליף למקור חיצוני מחייב, ומזכיר את ארי אלון על ההבחנה בין האדם ה״רבני״ לאדם ה״ריבוני״. הוא מוסיף שהטענה על הצורך באלוקים לתוקף מוסרי אינה תלויה בשאלה אם המוסר אובייקטיבי או רלטיביסטי.
תועלת 2: אפשרות להתנהלות רציונלית
הדובר מגדיר רציונליות כהתנהלות לפי סט עקרונות ובדיקת פעולות לאור חובה, איסור והכרעה מתוך מערכת ערכים, וטוען שהעולם הדתי מאפשר זאת יותר מהעולם החילוני. הוא מתנגד לתפיסה הרווחת שדתיות היא לא רציונלית וחילוניות רציונלית, וטוען שזה היפוך יוצרות כי העדר עקרונות מחייבים מוביל לקבלת החלטות מהבטן. הוא מביא דוגמאות מהלכה ומוסר, כמו הטענה על אשת כהן שנאנסה והפער בין ״איפה הלב״ לבין הכרעה לפי עקרונות, וכן אנקדוטה על ״הראש אומר ככה והלב״ כהמחשה לכך שבתרבות רגשית הלב מכריע אוטומטית. הוא מדגיש שזו תועלת למי שמאמין כבר, ולא טיעון שמכוחו אפשר לבנות אמונה.
תועלת 3: ביטוי אישי דרך אילוצים וכללים
הדובר מתפלמס עם טענה של עמוס עוז שהעולם ההלכתי הוא חדר שמתמלא רהיטים עד חנק ולכן קופא, וטוען שיש כאן טעות לוגית. הוא משתמש באנלוגיית לוח השחמט כדי להראות שככל שמוסיפים כלים עד נקודת שיא מספר האפשרויות לסידור גדל, ולכן ריבוי אילוצים מרחיב אפשרויות יצירתיות ולא מצמצם אותן. הוא טוען שיצירתיות מוגדרת כפעולה תחת כללי ז׳אנר ואילוצים והפקת פתרון ייחודי שאחרים לא חשבו עליו, ושבעולם ללא כללים אין בעיות לפתור ולכן אין יצירתיות אמיתית. הוא מסביר שמריבות פנימיות בעולם הדתי נובעות מכך שיש על מה לריב, כלומר יש רהיטים בחדר, ושהדבר מעיד על עולם חי ועל שונות אותנטית בתוך מערכת משותפת.
תועלת 4: משמעות כאושר וכערך אובייקטיבי
הדובר טוען שמחקרים מצביעים שהמשמעות תורמת לאושר יותר מהנאה, ומביא דוגמאות כמו ויקטור פרנקל והטענה שהאדם מחפש משמעות, וכן תיאור שרמת האושר בחברה חרדית אינה נמוכה למרות מצב סוציו-אקונומי נמוך יותר. הוא מבדיל בין שתילה פסיכולוגית של תחושת משמעות לבין משמעות אמיתית, וטוען שמשמעות אינה נוצרת יש מאין ואינה תקפה כשהיא רק שכנוע עצמי סובייקטיבי. הוא אומר שמשמעות תקפה מחייבת עוגן אובייקטיבי, וכשמבינים שיש אלוקים שמצווה ומטיל חשיבות על מעשים, אז לכל מעשה יש משמעות אמיתית ולא רק תחושה.
תועלת 5: זהות יהודית והטענה שאין זהות ערכית מחוץ להלכה
הדובר אומר שהעיסוק האובססיבי ב״יהדות חילונית״ מעיד על בעיה, בדומה לדיונים במדעי החברה על הגדרת מדע, והוא טוען שזה משום שהזהות אינה מחזיקה תוכן ערכי. הוא מבחין בין יהדות אתנית לבין יהדות כערכים, וטוען שהגדרות חילוניות מציעות ערכים אוניברסליים כמו תיקון עולם, צדקה או מוסריות, אך אין בהן משהו יהודי במובן הערכי. הוא קובע שאין זהות יהודית מחוץ להלכה, ושדיונים על זהות יהודית חילונית נופלים למעגליות כמו ״אני יהודי כי אני מרגיש יהודי״, ושבסוף נשענים על קריטריונים כמו זיכרון השואה במקום תוכן. הוא מתאר את ״נאום השפנים״ של הרב שך כראי שגרם לזעזוע ציבורי וגל של חוזרים בתשובה, וטוען שהתגובה מעידה שאנשים רוצים להיות יהודים אך מתקשים להגדיר זאת בלי הלכה, ושאפילו התנגדות להפרדת דת ממדינה מצד חילונים נובעת מחשש להישאר בלי עלי תאנה של זהות.
סיכום חמש התועלות והחזרה לרמב״ם
הדובר מסכם שחמש התועלות הן בסיס תקיף למוסר, אפשרות לרציונליות, ביטוי אישי, משמעות, וזהות יהודית, ושבלעדיהן אנשים מנסים ליצור תחליפים שמראים עד כמה החסר מפריע להם. הוא חוזר לנוסחת הרמב״ם ״עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה״ ואומר שהטובה אכן באה ושאלה חיים טובים בעיניו, אך אינה הסיבה לעבוד. הוא מסיים בהצעה לשיעור מסכם נוסף על כל הסדרה.
דיון על הפרדת דת ממדינה ושאלת התוכחה
משתתף תומך בהפרדת דת ממדינה כדי לא להיות ״שק החבטות״ של החילוני וכדי להעמיד את החילונים מול מראה שהם אלה שזקוקים לקשר למדינה יהודית. הדובר משיב שהטענה ש״לא אכפת להם״ אינה נכונה ומביא כדוגמה את הדאגה להתבוללות ואת תגובות הציבור לנאום הרב שך, וטוען שהצורך בזהות יהודית ממשיך להטריד גם מי שמתכחש לכך. הדיון מתגלגל לאמירה שזה כבר ויכוחים פוליטיים אקטואליים.
סמכות פורמלית, חוקי מדינה, ועבודה זרה
משתתף שואל על ההבדל בין קבלת אלוה לבין קבלת סמכות פורמלית כמו חוקי תנועה או פסיקת בית משפט. הדובר טוען ששום סמכות פורמלית אינה קיימת כערך מחייב מחוץ לסמכותו של הקדוש ברוך הוא, ושקבלת חוק ״כי זה החוק״ היא עבודה זרה אם אינה מעוגנת באלוה. הוא מסביר שאפשר לקיים חוקים מטעמי תועלת וסדר חברתי כשיקולים אינטרסנטיים, בעוד ערכים מחייבים באים מהקדוש ברוך הוא, והמחויבות לעמוד בהסכמות היא ערך מוסרי שמקורו אלוהי.
סיום וברכת חג
הדובר מסיים את המפגש ומאחל פסח כשר שמח ומבדח, והמשתתפים נפרדים בברכת חג שמח.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, חברים. יום חגיגי היום. נראה לי שאנחנו היום הולכים, זו התוכנית שלי, לסיים את הסדרה. זה כבר בערך שנתיים נדמה לי רץ או משהו כזה. אז מה שאני רוצה לעשות היום, מה שאני רוצה לעשות היום זה בעצם ללכת במהלך הפוך למה שהלכתי עד עכשיו. אני רוצה להסביר מה מקבלים מעבודת השם. זאת אומרת, בסופו של דבר, אני חושב שהגענו פחות או יותר לסוף הדרך. אמרתי ראיות לזה שיש אלוהים, המעבר למחויבות דתית, למה דווקא המחויבות הדתית היהודית, ואפילו את המשמעות של ההלכה ושל עבודת השם. אמרתי כששואלים אותי למה לעבוד את השם, התשובה היא ככה, כי זה הדבר הנכון. תמיד כששואלים למה, מבקשים או רוצים לשמוע מה זה נותן. אבל כל הרעיון הוא שעבודת השם לא נעשית בגלל שהיא נותנת, אלא כי כך צריך. מה שדיברתי על המושג לשמה בפעם האחרונה, דיברנו על זה גם בפעמים קודמות, המושג לשמה בעצם אומר שכל הנמקה לעבוד את השם, הנמקה כזאת תמיד מניחה שיש משהו שהוא מובן מאליו ואיתו אפשר להסביר למה לעבוד את השם. אבל אם המחויבות לעבוד את השם היא המובן מאליו, אז באמצעותה אפשר להסביר דברים אחרים, אבל היא עצמה לא צריך להעמיד אותה, לעשות לה רדוקציה לדברים יותר יסודיים. זה היה המהלך בעצם עד עכשיו. אבל אולי כדי לסיים את המהלך הזה, נקרא את הרמב"ם, באמת דברים כדורבנות. הרמב"ם בפרק י' בהלכות תשובה: אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזאת, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. זאת אומרת, כל מוטיבציה שמבוססת על אינטרס זה עבודה לא לשמה. ונכון שאתה צריך להסביר לאנשים יש לך עולם הבא וגיהינום וזה, כי זה עוזר לדרבן אותם. אבל בעצם החכמים לא אמורים לעבוד בגלל זה. הם אמורים לעבוד מאהבה, משהו קורה כאן. אני אמרתי הרי משהו יותר קיצוני בפעם הקודמת. טענתי ששום מוטיבציה חיצונית, גם אם זה לא מוטיבציה אינטרסנטית או אינטרס במובן הצר, היא לא עבודה דתית. כמו עבודה זרה. דיברנו על עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה שהוא פטור. למה הוא פטור? כי גם אהבה ויראה לאלוקים, שזה לכאורה מטרות נעלות, גם הן בעצם הופכות את העבודה לעבודה לא לשמה. כי בסוף בסוף אתה משתמש בעבודת השם כאמצעי כדי להשיג משהו אחר. והטענה היא שעבודת השם צריכה להיעשות מה שהרמב"ם כותב בהלכות עבודה זרה, כי את מקבלו עליך באלוה. זהו. אלוה זה מי שמה שהוא אומר אני עושה. בלי הסברים. הסברים תמיד מניחים שיש סיבה אחרת שהיא ברורה מאליה והיא צריכה להסביר את זה. לא, זה עצמו הברור מאליו. דיברנו על הכרת טובה פילוסופית או אונטית שבגלל שנוצרנו על ידי הקדוש ברוך הוא, זה עצמו מחייב אותנו לא בגלל הסברים ולא בגלל תועלת. אז אפילו אהבה ויראה לא, לא רק אינטרסים במובן של גן עדן וגיהינום. אז מה זה האהבה שהוא מדבר עליה כאן הרמב"ם? אז הוא אומר הלכה ב': העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה. אז מה כן? אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. זאת אומרת, אתה אמור לעשות את זה כי זאת האמת. נקודה. אתם רואים, הוא לא בא לשלול רק עבודה אינטרסנטית במובן של עולם הבא, גן עדן וגיהינום. לא. כל, אפילו אהבה ויראה באותו מובן שהוא מגדיר בהלכות עבודה זרה, אהבה ויראה אמוציונליות, זה גם מניעים זרים. עבודת השם אמורה להיות בגלל קבלה באלוה, או במילים אחרות עושה האמת מפני שהוא אמת. זהו. ככה. אתה שואל אותי למה אני עושה את זה? התשובה היא ככה. אבל שימו לב, הוא ממשיך בשלוש מילים הבאות: וסוף הטובה לבוא בגללה. זאת אומרת, יש תועלות לעבודת השם. אבל לא הן צריכות להיות הסיבה שבגללה אני עובד אותו. זאת אומרת זה שני דברים שונים. הטענה היא לא שאין עולם הבא, אין גן עדן, אין גיהנום ולא מרוויחים שום דבר מעבודת השם, אלא שלא אלה צריכות להיות הסיבות שבגללן אני עובד אותו. אני עובד אותו כי זאת האמת. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה. עכשיו תשימו לב, אברהם אבינו חיפש את הקדוש ברוך הוא. הוא לא ידע על קיומו, מצא אותו והתאהב בו. האהבה שמדובר עליה ביחס לאברהם אבינו, זה לא אהבה אמוציונלית. זאת לעשות האמת מפני שהוא אמת. ככה הוא מגדיר למעלה אהבה: אלא עושה האמת מפני שהוא אמת. זאת אומרת זה לא מושג האהבה הרגיל, שלמשל בהלכות עבודה זרה הרמב"ם הרי כותב שמי שעובד מאהבה או מיראה פטור. אבל שם הוא מדבר על אהבה ויראה אמוציונליות. פה זה מושג אחר של אהבה. זאת אהבה במובן הזה שאני כמהה לאמת. אני רוצה את האמת, כי זאת האמת. לא כי זה נותן לי משהו, אפילו במובן של פרנסה לרגש, גם זה לא. אלא בגלל שאני יודע שזאת האמת. וזאת באמת מעלה גדולה מאוד. אני מדבר עם אנשים כאילו אחרי שאני אומר להם את התזה הזאת, ואני מרגיש לפחות ששכנעתי אותם, הם עדיין אומרים לי אוקיי נו אז מה? אבל עדיין למה לעשות את זה? אוקיי, זאת האמת, אז אבל אם זה לא עושה כלום, אז למה לעשות את זה? אז יש משהו במוטיבציה האנושית שהאמת לבדה לא מספיקה. זאת אומרת, אתה צריך להרגיש שיש משמעות לדברים. אחרי שיש משמעות לדברים, יכול להיות שתעשה את זה באמת כי זאת האמת. אבל אם אתה מרגיש שזאת אמת אמת, אבל זה לא עושה שום דבר, אין לזה איזושהי השלכה, זה לא נותן כלום, לא לעולם, לא לי, אז גם אם זאת האמת, למה שאני אעשה את זה? זה פלונטר הייתי אומר אקזיסטנציאליסטי, לא פילוסופי, אבל עדיין אנחנו בני אדם. זאת אומרת, אז לכן הרמב"ם אומר: וסוף הטובה לבוא. זאת אומרת, יש טובה, יש תועלת, אבל לא זאת צריכה להיות הסיבה שבגללה אנחנו עובדים. היא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה, שנאמר: ואהבת את השם אלוקיך. ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. וכיצד היא אהבה הראויה? שהיא שיאהב את השם אהבה גדולה ויתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם, ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו ובשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציוונו: בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. עכשיו פה יש נקודה, אני חושב שדיברנו על זה, אני אגיד בקצרה, לכאורה הרמב"ם כאן כן מדבר על אהבה אמוציונלית. אומר שוגה בה תמיד כמו אהבת אישה, שזה ההיפך ממה שתיארתי קודם לעשות האמת מפני שהוא אמת, שזה משהו נורא אינטלקטואלי וקר. פה הרמב"ם אומר לא, שוגה בה תמיד כמו אהבת אישה, זאת אומרת ממש שכל הלב מעורב בזה וכולי. זה אני חושב שזה לא נכון. הרמב"ם אומר: כל שיר השירים משל הוא לעניין זה. אז אנשים חושבים משל הוא לעניין זה, הכוונה שהאהבה שמתוארת בשיר השירים היא לא בין הרעיה לבין הדוד, אלא בין ישראל לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, המשל והנמשל זה הגורמים שמעורבים באהבה. כן, האוהב והנאהב, שם זה איש ואישה, אבל הנמשל זה כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא. אני טוען שגם מושג האהבה שביניהם הוא משל ונמשל. לא רק מי שאוהב ומי שנאהב, אלא האהבה בעצמה היא משל. כי הוא מדבר על משל אמוציונלי, אהבה אמוציונלית, אבל זה משל לאהבה הפילוסופית שהוא מדבר עליה למעלה, של לעשות האמת מפני שהוא אמת. זאת אומרת, המשל והנמשל זה לא רק לשנות את כנסת ישראל לאישה ואת הקדוש ברוך הוא לדוד, אלא היחס האהבה בעצמו שמתואר בשיר השירים גם הוא חלק מהמשל. כי לא מדובר על אהבה אמוציונלית, וזה ברור הרי, כי הלכה אחת קודם הוא תיאר שהאהבה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. זאת אומרת, זה הלכה אחת אחרי הלכה אחת. לכן הרבה פעמים אנחנו טועים, אנחנו לוקחים משל ומדמים אותו לנמשל בכל הפרמטרים. אבל לא, משל תמיד נבחר כיוון שהוא דומה באיזשהו פרמטר חשוב לנמשל. אבל זה לא אומר שכל פרט שיש במשל נכון גם לנמשל. פה המשל. זה בא להגיד שהעוצמה של האהבה וכמה היא מעסיקה אותי כל הזמן שאין רגע שהלב שלי פנוי ממנה כמו אצל אוהב וכמו שני בני זוג שאוהבים, זה בדיוק מה שקיים אמור להיות קיים ביחס לקדוש ברוך הוא אבל לא במובן של תוכן האהבה האמוציונלי, אלא גם זה צריך להיות אינטנסיבי ולהנחות אותך תמיד ובכל רגע שתחשוב על זה, כן, בכל דרכיך דעהו ושיויתי השם לנגדי תמיד, אז המשל המשל הוא הכל חוץ מאשר המימד האמוציונלי. זה לא נכון לקחת מהמשל לנמשל ושוב יכול להיות שיש אנשים שיש שמה גם מימד אמוציונלי באהבה לקדוש ברוך הוא, אני לא טוען שזה פסול כמובן, אני רק אומר שלא לא זאת המצווה. זאת אומרת אם זה יוצא אז בסדר אבל לא על זה מדובר, מדובר על לעשות האמת מפני שהוא אמת. אם גם אתה חש אהבה כלפי הדבר האמיתי ואתה עושה את זה מתוך הזדהות, על הכיפאק, אבל אבל לא זאת הדרישה. בסדר, זה זה נקודה חשובה. עכשיו למה אני מקדים את כל זה? כיוון שפה אנחנו הולכים תמיד על על המתח הזה ואני פוגש את זה עם המון אנשים שאני כל פעם שאני או לא כל פעם אבל הרבה פעמים שאני פוגש אנשים זה אותו מתח. אני אומר להם ככה, למה לעבוד השם ככה? כי זה מה שנכון. אוקיי ככה הבנתי, שכנעת אותי אבל למה שאני אעשה משהו אם זה לא נותן לי כלום? אז זה נקודה מאוד עדינה. אז תמיד מסבירים לאנשים תמיד מסבירים לאנשים לא זה הבית היהודי, נרות שבת, בוא תתארח אצלנו שבת שבת, תראה איזה יופי וכמה מרוויחים מזה וחמימות ומשפחתיות או לא יודע מה כל מיני דברים כאלה. וזה תמיד הצחיק אותי העניין הזה, זאת אומרת אם הוא לא מאמין בקדוש ברוך הוא אז הוא ישב איתי עם נרות שבת? מה מה אתה רוצה מהחיים שלי? זאת אומרת אם אתה מאמין בקדוש ברוך הוא אז אתה אמור לעשות את זה גם בלי החמימות והתועלת. אם אתה לא מאמין בו אז מה תעשה את זה בשביל בשביל הנרות? זה לא לא הגיוני. אבל באיזשהו שלב אני אני הבנתי שבני אדם יצורים מורכבים ואתה צריך לתת להם איזושהי תועלת מוחשית גם אם בסופו של דבר התביעה שלך זה שהם יעבדו לא בגלל התועלת, אבל זה שיש תועלת נותן להם לפחות מוטיבציה לעשות את מה שהם כבר יודעים שהוא אמת. זה לא שהם לא יודעים, אבל הרבה פעמים בשביל לתדלק אותי לגרום לי לעשות את מה שאני עצמי מבין שהוא אמת כן צריך להציב איזשהן תועלות, לכן יש עולם הבא וגיהינום וסוף הטובה לבוא מה שהרמב"ם אומר. רגע אני אעשה מיוט כי יש פה רעשים. רמב"ם אומר כן לעשות האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא. עכשיו סוף הטובה לבוא זה בילט-אין, אתה צריך כנראה לתת את זה לבני אדם כי בלי שיש ערך שאני יודע עליו או מבין אותו או משהו כזה מהפעולה שלי אני לא אעשה אותה גם אם היא אמת, אבל זה לא אומר שאחרי שאני מבין את התועלת הזאת אני אעשה את זה בגלל התועלת כי זו עבודה לא לשמה. שני דברים שונים. זה מאוד עדין העניין הזה, אני ככה האסימון נפל לי לא מזמן, אני אני כל פעם לא הבנתי את הדבר הזה זה זה תסכל אותי תמיד העניין הזה, ותמיד חשבתי מה זה האנשים האלה כמו ילדים ונשים והקטנים שהרמב"ם כותב כאן. אני אומר לך שזאת האמת, השתכנעת אז גמרנו, מה מה צריך עוד להסביר? זאת אומרת לא לא אבל אבל למה שאני אעשה? אז מה אם זאת האמת למה שאני אעשה את זה? ויש פה משהו זה כמו תחשבו על מוסר, גם במוסר זה ככה. הרי אני כשדיברנו על הראיה מן המוסר אז אמרתי שהעובדה שהמעשה מיטיב עם אנשים אחרים זאת עובדה, זאת אומרת בעקבות שאני איטיב איתם הם ירגישו טוב, נכון, זאת טענה עובדתית. אבל יש את הכשל של האוט-איז גם אם הם ירגישו טוב גם אם העובדה הזאת נכונה זה עוד לא מייצר מחויבות. בסדר הם ירגישו טוב אז מה? למה אני מחויב לגרום למישהו להרגיש טוב? לכן את המוסר צריך לעשות כי זה מוסרי זהו. כמו דיברתי על האנלוגיה בין מוסר לבין עבודת השם במונחים לשמה שאצל קאנט עבודת המוסר היא בעצם לשמה כדי להיות מוסרי לא לא בשביל להשיג תוצאות, גם לא תוצאות טובות שאנשים ירגישו טוב שהמצב יהיה טוב, לא גם זה לא, צריך לעשות את זה כדי להיות מוסרי. אז כולם מה אומרים? רגע מה זאת אומרת כדי להיות מוסרי? אם אין בצד השני מישהו שבסוף ירגיש טוב אז למה שאני אעשה את זה? בסדר זה נכון מוסרי וחשוב וצריך וקיים אבל למה שאני אעשה את זה אם אין איזה שהן השלכות? אני אומר יש השלכות אבל עדיין אתה לא אמור לעשות את זה בגלל ההשלכות זה זה אבל צריך שתהיינה השלכות כדי שבנאדם בכל זאת תהיה לו איזושהי מוטיבציה לעשות את זה למרות שהוא יודע שזאת אמת. לא קשור. וגם את האמת למה שאני אעשה אם אין איזה שהן השלכות? אז לכן אנחנו הולכים פה על על מתח או חבל מאוד דק להסביר למה יש תועלות אבל מצד שני לא עושים את זה בשביל התועלות. זאת אומרת בסוף בסוף מתוך שלא לשמה בא לשמה וזה הוא. עומק של דברי חז"ל אני חושב, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. זאת אומרת שזה לא סתם איזה תהליך פסיכולוגי כזה או אחר, אלא זה מה שתיארתי כאן. אתה צריך מימד של לא לשמה, זאת אומרת להראות שיש איזה תועלת כלשהי בדבר כדי שתעשה את זה כן לשמה. לא שבעקבות הלא לשמה יבוא הלשמה, זה יבוא ביחד. רק בשביל לעבוד לשמה צריך שיהיה לך ברור שיש פה גם משמעות לא לשמה. ואז אתה תעשה מיד לשמה. לא בתור תהליך, אתה מתחיל לא לשמה ולאט לאט אתה עובר ללשמה. לא. אם אתה מבין שיש תועלת, זה מאפשר לך כבר עכשיו, ברגע שהבנת את זה, לעשות את זה לשמה. אוקיי, זאת הקדמה או התנצלות על מה שאני הולך להגיד מכאן ולהבא. מה שאני הולך להגיד מכאן ולהבא זה דווקא להתמקד בתועלות.
[Speaker B] וזה מתחבר לציווי על האהבה, בין אם נגדיר אותה כך או אחרת, אבל זה או שישנו או שאיננו. איך אפשר לצוות על רגש?
[הרב מיכאל אברהם] קודם כל לגבי לצוות על האהבה, שאלה שכבר שאלו הראשונים, ואני טוען שבאמת האהבה שעליה אנחנו מצווים זה לא אהבה אמוציונלית, אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת. ועל זה כן אפשר לצוות. אם אתה מדבר על אהבה אמוציונלית אז אפשר לדון, למרות שגם על אמוציות אפשר לצוות לדעתי, אבל זה כבר יותר עדין. אבל בכל אופן טוב, ענייננו כאן זה לא במצוות אהבת השם, לכן אני לא אכנס לזה כאן, אני רוצה לסיים היום את המהלך, אז לכן אני קצת רץ קדימה. אז ההקדמה הזאת נועדה להגיד לכם שמה שאני אגיד מכאן ועד סוף השיעור הזה זה הכל תועלות של עבודת השם, מה זה נותן לנו עבודת השם, וזה הכל נאמר תחת הערת אזהרה, שזה לא אמורות להיות הסיבות שבגללן עובדים את השם. יש תועלות, אני אתאר אותן, אבל לא אלו הסיבות שבגללן צריך לעבוד. אבל זה מאוד חשוב להבין שיש תועלות, כי כמו שאמרתי קודם, אחרת גם את העבודה לשמה אנחנו כנראה לא עושים או לא נעשה. אז עד כאן ההתנצלות, ומכאן אני רוצה לעבור באמת על הדברים עצמם. אני אגיד את זה בעצם בתמצית. אני רואה חמש תועלות יסודיות בעבודת השם. אף אחת מהן אגב זה לא עולם הבא. עוד פעם, כי אני לא מדבר על זה, זה הדברים הפשוטים, אני רוצה לדבר על חמש תועלות. שמתי לב לפני כמה זמן, כבר כמה וכמה שנים, שיש איזה שהוא הבדל בשיח הדתי בין חברה חרדית לבין חברה ציונית דתית או דתית מודרנית. הבדל בשיח, בלי עכשיו להסכים או לא להסכים עם מי אתם מזדהים, זה עניין אחר, אבל יש הבדל כזה. בעולם החרדי השיח של עבודת השם מתמקד בעולם הבא. אתה צריך להשיג מקסימום עולם הבא, מינימום גיהינום. הכל מתמקד בעולם הרוח, בשאלה מה הסיפור הזה יוצר, מה הוא יעשה לנו. לעומת זאת בעולם הציוני דתי או הדתי מודרני השיח הוא על לתקן את העולם כאן. זאת אומרת לעשות עבודת השם כי העולם צריך להיראות כך. אחרת, יש כאלה שאומרים יותר מוסרי, אני לא מסכים לזה, אני לא חושב שעבודת השם זה בשביל שהעולם יהיה מוסרי, אבל המוקד הוא לתקן את החברה, את העולם. המטרה היא פה. אני לא שמעתי כמעט מעולם דיבור על העולם הבא בקבוצה ציונית דתית או דתית מודרנית. אף אחד לא מדבר על זה. גן עדן וגיהינום בכלל לא נמצאים שם בשפה, לא מופיע בכלל. מתמקדים בעולם הזה. יש משהו מאוד עמוק בעניין הזה בעיניי, וכאן אני כבר כן מצביע על הזדהות ולא רק על תיאור אנתרופולוגי, אלא אני חושב שבאמת יש פה מושג לשמה הרבה יותר עמוק. המושג לשמה הזה אומר שבעצם אני חושב שהעולם שבו עובדים את השם זה עולם שלעצמו יותר מתוקן. לא רק במובן של מה נרוויח מזה או איזה תועלות יהיו, גם תועלות חיוביות. משהו בתיקון עולם במלכות שדי זה בעצם להגיד שלהפוך את העולם לעובד השם זה לא אמצעי למשהו אחר, זה המטרה. זה מה שצריך לעשות. לא בגלל שכתוצאה מזה זה יהיה יותר טוב וכולי. אבל כמו שאמרתי, היום אני אדבר כמו חרדי. כמו חרדי מודרני אבל. זאת אומרת אני אסביר מה זה נותן לנו, אבל מה שזה נותן לנו זה בעולם הזה לא בעולם הבא. זה שילוב של החרדי והציוני דתי. אז אני אנסה להסביר מה זה נותן לנו במונחים מודרניים, במונחים של ימינו, לא במונחים של פעם. אז תראו, אני אחלק את זה לחמישה תתי פרקים. אחד, זה נותן לנו ב… בסיס תקיף למוסר, שזה כבר אמרתי, אז זה אני אעשה בקצרה. הדבר השני, זה נותן לנו אפשרות לעבודה רציונלית. הדבר השלישי, זה נותן לנו ביטוי אישי. יש לי אפשרות לבטא את עצמי, אינדיווידואלי. דבר רביעי, זה נותן לנו אפשרות למשמעות. והדבר החמישי, זה נותן לנו אפשרות לזהות יהודית. אלה חמשת הסעיפים. אני חושב שבכל הסעיפים האלה יש תועלת ייחודית במחויבות לעבודת השם. ושימו לב, כל התועלות האלו הם בעצם איזשהם ערכים לגמרי מודרניים, לא קשורים לדת בכלל. כל התועלות האלה זה בסך הכל אומר לך, אתה יכול להיות אדם שלם יותר לפי קנה המידה המודרניים רק אם תהיה דתי. זאת בעצם הטענה, שזה בדרך כלל לא מה שאני חושב, לא מה ששומעים בדיונים בהקשר הזה. כל הזמן מתנצל למה אני עושה את זה. אבל אלה חמשת הסעיפים. אני אתחיל מההתחלה. הבסיס שהופך את המוסר לתקיף, זה הדבר הראשון. אז דיברנו על זה שבלי אמונה באלוקים אין מוסר תקיף. והסברתי, זה לא אומר שאין אנשים שלא מאמינים שמתנהלים באופן מוסרי, ודאי שיש. אני גם לא בטוח בכלל שיש פחות כאלה מאשר מבין האנשים המאמינים. בימים אלה אני הרבה פעמים מרגיש שזה יותר, לא רק שזה לא פחות, אבל לצערי. אבל זה אני לא טוען להתנהלות המוסרית כשלעצמה, אלא לבסיס שנותן תוקף למוסר. לא במובן הפרקטי, במובן הפרקטי אנשים גם אנשים לא מאמינים מתנהגים באופן מוסרי. אבל לדעתי הם לא עקביים. הם לא סגורים, יש שמה בור בתפיסה הפילוסופית שלהם. המחויבות שלהם למוסר מבוססת על ואקום או על אמונה מובלעת. דיברנו על זה כבר, ובמובן הזה אני כמי שמרגיש שצריך להיות מבוסס, ההתנהלות שלי או הערכים שעל פיהם אני מתנהג צריכים להיות מבוססים, תקיפים, אז קודם כל אמונה באלוקים ומחויבות לעבודתו נותנת לי את התועלת הזאת. יש לי משנה מוסרית תקיפה, מבוססת. אוקיי? ולא סתם אני מתנהג כך. תשאלו בן אדם חילוני למה אתה מוסרי? הוא יגיד לא יודע, ככה אני מרגיש, כי ככה טוב, כי ככה לא יודע בדיוק מה. הוא בעצמו לא יכול להסביר למה, כי אין ערכים שמחייבים אותך בלי שיש להם איזשהו מקור אובייקטיבי שמחוקק אותם, שאתה מחויב אליו. אם אתה מחוקק לעצמך, דיברנו על זה, על ארי אלון, האדם הרבני והאדם הריבוני. אדם שמחוקק לעצמו את ערכיו זה לא ערכים, אלא הוא עושה מה שהוא רוצה. בסדר, אוקיי. ערכים זה אומר להיות מחויב למשהו. אתה לא יכול להיות מחויב לעצמך, זה ביטויים שנשמעים היום בדיוק בגלל המבוכה של העולם האתאיסטי שמנסים להחליף את כל מה שפעם שיחק הקדוש ברוך הוא על המגרש באדם. אתה מחויב לעצמך, אתה נאמן לעצמך, זה הכל שטויות. מה זה מחויב לעצמך ונאמן לעצמך? אתה עושה מה שאתה רוצה. אוקיי? יש מחויב לעצמך ונאמן לעצמך במובן של אם יש מקור חיצוני לערכים ואתה מאמין בו, עכשיו תהיה מחויב לעצמך, כי אתה עצמך מאמין בו, אז תלך על זה, תעשה באמת את מה שאתה מאמין. אבל זה הכל אחרי שיש בסיס שנותן תוקף לאמונות האלה. אבל אם אין שום בסיס זה פשוט משהו שאתה, ההזיות שלך, עכשיו להיות נאמן להזיות שלך, כי אלה הזיות שלך. אתה צריך משהו בחוץ, בעולם האובייקטיבי שנותן, שמעגן את הערכים שבהם אתה מאמין כי בלי זה זה פשוט צף באוויר. וזה כל כך דבר כל כך פשוט וכל כך הרבה אנשים מפספסים את זה. לי זה שווה הרבה, התועלת הזאת. אני לא אוהב לעבוד על פי דברים שברור לי שהם סתם הזיות סובייקטיביות. אני לא אוהב, לא רק שאני לא חושב שזה מחייב במובן הפילוסופי, הרי זוכרים אנחנו מדברים על התועלת שזה נותן לי. אז אני אומר, התועלת שזה נותן לי שאני מרגיש שאני עובד על בסיס מוצק. על זה שיש מחויבות כזאת, אני יודע למה אני מחויב לזה, זה לא סתם איזה הסכמה חברתית או הזיות סובייקטיביות שלי כאלה או אחרות, שזה בעיניי לא מחזיק מים. ולכן כמו שאמרתי, הרבה פעמים אני חושב שהאנשים שאומרים דברים כאלה בעצם מבטאים אמונה סמויה. הם רק לא מוכנים להודות גם בפני עצמם, לא בפניי, שהם מאמינים. כי כשאתה מחזיק במוסר מחייב, מוסר תקיף, אתה בעצם אדם מאמין. לא יעזור שום דבר, אין דרך אחרת לבסס את העניין הזה. אז זה התועלת הראשונה. התועלת הראשונה זה הבסיס התקיף למוסר.
[Speaker C] מוסר תקיף אבל לכל אחד המוסר שלו.
[הרב מיכאל אברהם] לכל אחד המוסר שלו זה עוד שאלה. לא אמרתי את זה אבל גם
[Speaker C] לזה יש תוקף אבל כל אחד יכול להחליט מה המוסר.
[הרב מיכאל אברהם] שלו, לא זה אתה אומר. אני לא אומר לא את זה ולא את היפוכו. אני טוען שהטענה שאמרתי עכשיו לא קשורה לשאלה אם המוסר הוא רלטיביסטי או אובייקטיבי. זה שתי שאלות שונות. גם אם המוסר הוא רלטיביסטי ולי יש מוסר שלי ולך יש מוסר שלך, אבל אם זה נובע מזה שאני תופס שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני, ואתה תופס שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך, ואפילו אם אני חושב שגם אני צודק וגם אתה צודק, כי הוא מצפה מאיתנו דברים אחרים, נגיד שאני רלטיביסט, ועדיין המחויבות שלי למוסר זה כי הקדוש ברוך הוא מצפה או מצווה, בלי זה אני לא מחויב גם למוסר הסובייקטיבי. אחרת זה סתם הזיות. לכן אני לא טוען פה שום טענה לגבי אובייקטיביות או רלטיביזם מוסרי. אני אובייקטיביסט חוץ מזה, אבל אני אומר הטענה הזאת שאמרתי עכשיו לא קשורה לאובייקטיביזם. בסדר? זה דבר ראשון. דבר שני, אני רוצה לדבר על הרציונליות. תראו, אחד בעיניי אחד המאפיינים המאוד מיוחדים של העולם הזה של עבודת השם, העולם הדתי, אני מדבר יהודי דתי כשאני אומר דתי, כי לא כל הדתות אותו דבר בהקשר הזה, זה היכולת להיות רציונלי. יש משהו, רציונלי אני מתכוון לא רק במובן שדיברתי קודם שהערכים שעל פיהם אני מתנהל יש להם בסיס מוצק, זאת אומרת הם לא סתם הזיות, שזה גם חלק מהעניין, אבל פה אני מדבר יותר על דרך ההתנהלות בפועל, לא על התוקף הפילוסופי אלא על דרך ההתנהלות. בן אדם שמחויב לתורה ומצוות זה בן אדם שבודק את דרכו לפי כל מיני עקרונות. יש לו עקרונות והוא בודק האם מה שאני עושה מתאים לעקרונות, לא מתאים לעקרונות, זה מותר, זה אסור, זה חובה, כל צעד כמעט שאני עושה יש לי עקרונות או ערכים שעל פיהם אני צריך לקבל את ההחלטה האם לעשות את זה, איך לעשות את זה וכולי. זאת התנהלות רציונלית קלאסית. התנהלות רציונלית פירושו להתנהל לפי מערכת ערכית מסוימת או מערכת עקרונות מסוימת, ואני כל פעם בודק מה נובע ממערכת העקרונות הזאת ולפי זה אני מקבל החלטות. עכשיו בעולם שבו אין לך מערכת עקרונות,
[Speaker D] זה כפוי אצל כולם? הקפיצה? אתה קפצת לכמה לחצי דקה.
[הרב מיכאל אברהם] מה שאני אומר זה שמה שאני אומר זה שהתנהלות רציונלית זאת התנהלות של אדם לפי סט מסוים של עקרונות. ועוד פעם אני לא נכנס כרגע אם העקרונות הם קשיחים או שהדדוקציה מהעקרונות היא יותר רכה, זה לא סתם לוגיקה קשיחה. זה דיון אחר. אבל יש סט של עקרונות שמנהלים שלפיהם אני מנהל את חיי. זה נקרא להיות אדם רציונלי. אדם לא רציונלי זה אדם שמגיב מהבטן, פה הוא עושה כך, הוא מרגיש כך, הוא עושה כך, כל פעם מה שהוא מרגיש. אדם רציונלי זה אדם שיכול לנמק את מה שהוא עושה, ויכול וצריך. כשהוא מקבל החלטה הוא יכול להסביר, אני מקבל החלטה כי העקרונות הם כאלה, אני מיישם אותם על המצב הזה באופן כזה וכזה, ולכן לדעתי זה מה שצריך לעשות במצב הזה. זה נקרא התנהלות רציונלית. עכשיו בעולם שבו אין לך עקרונות מחייבים אז אין התנהלות רציונלית. עכשיו תבינו זה כמעט הפוך ממה שבדרך כלל מקובל לחשוב בעולם, שחילוניות זה התנהלות רציונלית, אתאיזם זה התנהלות רציונלית, ודתיות זה התנהלות לא רציונלית. זה שטויות. זה בדיוק הפוך. זה אפילו לא משהו שאפשר להתווכח עליו, זה חוסר הבנה. כיוון שהתנהלות רציונלית, ואני לא נכנס כרגע לשאלה אם העקרונות האלה קשיחים או כפויים עליי ואני כאילו רובוט שפועל בתוכם, זה כמובן לא נכון. אבל זה התחושה שעומדת מאחורי ההבחנה הזאת. אבל זה לא נכון. יש לי עקרונות, ברור שאני יכול לבחור איך לפרש אותם, איך ליישם אותם, תפיסת עולם כזאת, תפיסת עולם אחרת, אבל בסוף בסוף יש לי איזשהו סט של עקרונות שאני מתנהל בעולם על פיו. אני קושר שרוך ימין לפני שרוך שמאל כי יש כלל כזה שאומר שזה מה שצריך לעשות. ואם אני בדילמה מול משהו אחר כי אני צריך למהר ואני קושר מהר יותר את שרוך ימין אז אני אעשה את זה ככה כי מערכת העקרונות אומרת לי שזה קודם לזה. עכשיו אנשים רואים שטוב הנה סט עקרונות כזה מונחת עליך מלמעלה ואתה רק מחשב שעושה חשבון לפי העקרונות מה צריך לעשות בכל שלב אז זה לא נקרא רציונליות. לא נכון, זה נקרא רציונליות. זה אולי לא נקרא בן חורין או חופשי, אז על זה אפשר לדבר לחוד. אבל זה בהחלט זה בדיוק המשמעות של רציונליות. להתנהל לפי מערכת של ערכים, מערכת של ערכים שאני אמור לבחור אותה, להיות מחויב אליה, ואז אני מתנהל על פיה. אבל לא שאני צריך לחוקק אותה, זה לא נכון, זה הטעות של ארי אלון ועל זה כבר דיברנו. בכל מקרה, אז אחד הדברים שאני חושב אחד הדברים הקשים ביותר. יחד עם הדיבור שכאילו להיות דתי זה לא רציונלי ולהיות חילוני זה רציונלי, שזה כמובן פשוט דיבור אורווליאני בעיניי, כי זה בדיוק הפוך. פשוט רק אם חוזרים על סיסמה מטופשת יותר מדי פעמים בסוף גם משתכנעים בה. אבל אחת, אחת הטענות, חזר לי חוט המחשבה שנייה. כן, אחד הדברים כשאני אתן לכם דוגמה למשל, שדיברנו פעם מזמן מזמן על הלכה ומוסר בסדרה אחרת. אז הבאתי דוגמה שהיה הכימאי ישראל שחק מירושלים, שהיה אנטי דתי כזה, תמיד פרסם כל מיני פדיחות דתיות. עברו בשבת, לא הצילו גוי, לא חיללו שבת כדי להציל גוי, והוא נשאר למות. או אשת כהן שנאנסה וחייבו אותה להיפרד מבעלה, או כל מיני טרגדיות הלכתיות, כמו הטענות של קורח כאלה, אבל בניגוד לקורח הטענות שלו גם היו נכונות. זאת אומרת, אצל קורח זה היה סתם פלפול. הטענות שלו הן טענות נכונות. הוא תיאר באמת נכון את מה שההלכה אומרת, שלא מחללים שבת כדי להציל גוי, ואשת כהן שנאנסה, אגב, כיום כן מחללים אבל זה מדין התלמוד לא מחללים, ואשת כהן שנאנסה צריכה להיפרד וכולי וכולי. עכשיו, אנשים, אני זוכר עוד את הוויכוחים סביב הדברים האלה, שהיה לי וויכוח עם כל מיני אנשים, אמרו לי, תגיד, אין לכם לב? האישה הזאת נאנסה, אשת הכהן, ואחרי הטראומה שהיא עברה אתם עוד מחייבים אותם להיפרד, והם אוהבים אחד את השני ואוהבים את הילדים ורוצים להישאר ביחד, ואתם מחייבים אותם להיפרד? מעבירים אותה עוד טראומה מעבר לטראומה שהיא עברה. אז אני מנסה להסביר להם כל הזמן, יש לפוסקים, אני לא כמובן לא הייתי זה שמחליט שמה, אבל בוודאי שיש להם לב בדיוק כמוך. אבל יש להם עקרונות דתיים, שלפיהם אשת כהן שנאנסה לא יכולה להמשיך לחיות עם בעלה הכהן. כואב להם הלב בדיוק כמוך, אבל הם צריכים לקבל החלטה לאור העקרונות שלהם, ולפעמים החלטה כזאת צריכה גורמת לכאב לב וצריך להתגבר. עכשיו, בעולם חילוני זה בלתי נתפס. אם כואב לך הלב, אז ברור שזה מה שצריך לעשות. זה הכל, מה עוד צריך להתקיים בשביל להוכיח לך שזה מה שצריך לעשות? התשובה, הראש, לא רק הלב. זאת אומרת אתה צריך להחליט. עוד פעם, הם לא שותפים לעיקרון הזה שאשת כהן שנאנסה צריכה להיפרד מבעלה, וזה בסדר, זה וויכוח שהיה אפשר לנהל אותו. אבל התחושה שלי שמה הייתה שהם לא מתווכחים איתי על המחויבות להלכה. בסדר, אתה מחויב להלכה, הבנו. אבל איפה הלב שלך? הזכרתי את ה… אני חושב שאז הזכרתי, היה פעם ראיתי איזה תוכנית, בית ספר למוזיקה או אחד הריאליטיז המוזיקליים, אני לא זוכר כבר איזה. והיה שמה שופט אחד, אחד הזמרים, שלומי שבת. הוא היה אחד השופטים. ואז מישהו שר שמה, והוא גמר את השיר, הוא כולו נרגש, אתם יודעים, שמה זה הכל רגש. אמוציות מטורפות, כמעט אי אפשר לראות את זה, הכל אמוציונלי שמה. בכל אופן, אומר, תראו, הראש שלי אומר ככה, אבל הלב, הלב, הלב, ככה הוא אמר שמה ונעצר שמה. אז אני ככה יושב מול הטלוויזיה עם הילדים שלי, עם חלק מהילדים שלי, אומר, נו, ומה החלטת בסוף? הראש אומר ככה, הלב אומר ככה, הוא לא אמר מה הוא החליט. אז החבר'ה מתו מצחוק. למה? כי היה ברור להם מה הוא החליט. זאת אומרת, ברגע שאתה אומר הראש אומר ככה והלב, הלב, הלב, אז מה? אוקיי, אז יש לך דילמה בין הראש והלב, עכשיו מה החלטת? לא, לא צריך להגיד בכלל. כי אם הראש אומר ככה והלב אומר ככה, אז ברור מה עושים. מה שהלב אומר. אבל אני אומר לא, אם הראש אומר ככה והלב אומר ככה, אז ברור, הראש. למה שהלב? אתם מבינים? עכשיו זה אני חושב, אגב, ברוחות הדתיות החדשות, אלה שמחפשים את הקיומיות, את הרגש, את החוויה, הם מאמצים את התפיסה הזאת. הם רוצים שגם בעולם הדתי בעצם הלב יוביל את הראש, ובעיניי זה פשוט היפוך יוצרות מטורף. ולא בגלל שהלב הוא פסול, אלא בגלל שהלב לא אמור לקבוע, אלא הראש אמור לקבוע. ולכן התועלת השנייה שאני רוצה לדבר עליה, זה שמי שמחויב במחויבות דתית בעצם יש לו אפשרות להתנהל באופן רציונלי. ושוב, אני לא אומר שבגלל זה תעבוד את השם. אם אין קדוש ברוך הוא בעיניך, אז מה זה יעזור שזה נגזר עליך להיות לא רציונלי. בסדר, נגזר עליך להיות לא רציונלי, אתה לא מאמין בקיומו, מה לעשות. לכן זה לא באמת סיבה למה לעבוד את השם. האם אתה כן מאמין בקיומו… וסתם אתה מחפש מוטיבציות למה לפעול על פי זה, אז הנה מוטיבציה טובה: יש לך אפשרות להיות רציונלי. יש לך אפשרות לבסס לעצמך למה אני עושה כך, למה אני לא עושה כך, אתה יכול ללכת עם מערכת העקרונות שלך ולקבל החלטות לאור מערכת העקרונות, שזה בדיוק ההגדרה של התנהלות רציונלית. מה שבני אדם חילונים לא יכולים לעשות. הם חיים באשליה שהם עושים את זה, אבל לדעתי זאת אשליה. הם לא באמת יכולים לעשות את זה, כיוון שמערכת העקרונות שלהם זה משהו שהם עצמם חוקקו, ולכן מטבע הדברים זה בדרך כלל מתחיל בבטן. אני מרגיש כך, אני מרגיש אחרת, ולכן ברור שאם אני מרגיש כך אז זה מה שאני צריך לעשות. וזה נכון, כי אם אין לך מקור חיצוני אחר שהוא מחייב, הקדוש ברוך הוא, כן, אז מה, מה עוד יש בעולם? מה שאני רוצה, זה מה ש… עוד פעם, רוצה לא במובן השלילי, להרע למישהו או לעשות רע, אלא גם במובן החיובי, אני עושה את הדבר החיובי כי יש לי רגש חם לעשות את זה. לכן אני עושה את הדבר, לכן זה לא ביקורת על זה שאנשים מתנהלים לא בסדר, אלא אופן ההתנהלות, גם אם הם מתנהלים בסדר וגם אם לא בסדר, זה מתחיל בבטן ולא בראש. ובעיניי אמונה או מחויבות דתית זה כמעט האפשרות, אולי לא כמעט, האפשרות היחידה להתנהל אחרת, להתנהל באופן רציונלי. מישהו העיר פה?
[Speaker B] כן, החילוני לא טוען שההארד דיסק של הדתי הוא דפוק שם ויש לו שריטה. הוא טוען שבסיס הנתונים שלו הוא פשוט לא נכון. נכון. אז מה הוויכוח פה על מי רציונלי ומי לא? לא, זה בנוי על היגיון… ההיגיון הדתי הכל כך ברור ומובן מאליו פה אצלנו על השולחן לא יוצר מטוס, לא יוצר את כל ההתפתחות הטכנולוגית. אז בסדר, אז פה יש…
[הרב מיכאל אברהם] מה הקשר למטוסים? לא הבנתי. גם המטוס לא יוצר… גם המהנדס מטוסים לא יוצר תפילה, אז מה? מה זה קשור?
[Speaker B] אנחנו מנסים להבין מה נקרא רציונלי.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מה שנקרא רציונלי.
[Speaker B] רציונלי פירושו שאתה אומר החילונים בכלל לא רציונליים, אז מה ברא את כל הדברים הריאליים, הפיזיים?
[הרב מיכאל אברהם] הדברים הריאליים האלה זה לא קשור לרציונליות. אתה מדבר על מדע, מדע זה לא רציונלי. מדע זה התנהלות רציונלית ביחס לעובדות והכרת העולם. אני מדבר על ההתנהלות, על קבלת ההחלטות שלי, לא על בניית מטוסים. קבלת ההחלטות, הערכים שלי, ההחלטות מה לעשות בצומתי הכרעה, כל מיני דברים כאלה, לקבל את ההחלטות האלה באופן רציונלי. לא להחליט האם חוק הגרביטציה זה תשע נקודה שמונה הג'י שמה או עשר שמה.
[Speaker B] לא, זה מה שאמרתי, אז אני אומר רק שהחילוני מקבל את זה על בסיס נתונים ריאליים, מה שהוא רואה, קיים וכולי וכולי, והעולם הדתי מקבל את זה על סמך איזושהי אמונה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, זה ממש לא נכון. ההשוואה הזאת לא נכונה. למה? את המדע אני עושה כמו החילוני גם כן, מה זה קשור לחילוני? אני מקבל החלטות בתחום המדעי בדיוק כמו החילוני. יש נתונים ואני מסיק מהם מסקנות. יכול להיות שהוא מדען יותר טוב, יכול להיות שהוא פחות טוב, אבל זה לא קשור להיותו חילוני. אבל בהחלטות הערכיות שלך, שם לאדם חילוני אין מערכת כללים שעל פיה הוא מתנהל, ולאדם דתי יש. ועוד פעם, אני לא טוען שבגלל זה הוא טועה ולכן הוא צריך להיות דתי. אם הוא לא מאמין באלוקים, אז הוא לא מאמין באלוקים. זה לא טענה של ויכוח, זה לא טענה פולמוסית, זה טענה מתארת. אני פשוט אומר, תראה, אין לך אפשרות להתנהל באופן רציונלי. ולאדם דתי אני אומר, תראה איזה תועלת אתה מקבל ממחויבות דתית, זה נותן לך אפשרות להתנהל באופן רציונלי. אז כדאי לך. אבל ברור שבלי שאתה באמת מאמין באלוקים, זה כשלעצמו לא יכול להחזיק מחויבות דתית, אין ספק. לכן הקדמתי את כל ההקדמה. אוקיי, זה נקודה שנייה. אז יש לנו בסיס תקיף למוסר, יש לנו רציונליות. הנקודה השלישית היא נקודה ממש עדינה ושוב פעם כמעט בכולם העולם חושב ההפך. אבל העולם טועה. יש… היה פעם כשהיינו גרים בירוחם, אז פעם בחודש היה הרצאה של איזה דמות מפורסמת, לא יודע פוליטיקאי, סופר, איש אקדמיה שבא לתת הרצאה על פרשת השבוע. ובאו מכל הקיבוצים מהסביבה ומבאר שבע, כל מיני קבוצות לימוד התקבצו פעם בירוחם, פעם במשאבי שדה, פעם בדימונה, לא יודע, בכל מיני מקומות כאלה, נדדו שמה פעם בחודש הייתה הרצאה כזאת. פעם אחת עמוס עוז היה צריך להגיע, הוא לא הצליח להגיע, לא יודע, היה לו איזה משהו, אז ביקשו ממני להחליף אותו. ואז ניצלתי את ההזדמנות להתפלמס איתו לא בנוכחותו, הוא לא היה שם, אבל דיברתי שם על ביקורת שהיה לי על מאמר מאוד יפה וחזק שהוא כתב ושגוי מן היסוד בעיניי. ותמיד צריך להיזהר ממאמרים שהם חזקים וכתובים יפה, כי זה גורם לנו הרבה פעמים לא לבדוק את הטיעונים שלהם, הלוגיקה של הטיעונים שלהם. וצריך לשים לב טוב לעניין הזה. בכל מקרה, הטענה בעצם של עמוס עוז הייתה אני בקצרה במאמר שם, זה שהעולם ההלכתי זה עולם שמשול לחדר שנוצר במפץ הגדול שזה מתן תורה. מתן תורה יצר איזשהו חלל, איזשהו כן חדר. והחדר הזה לאורך הדורות ממלאים אותו ברהיטים וממלאים עוד וממלאים עוד וממלאים עוד ובסוף לא מוכנים להוציא שום רהיט החוצה, כי אנחנו מחויבים לכל מה שקרה עד עכשיו, עד שבסוף אתה חנוק, אין לך לאן לזוז. ולכן היהדות קפאה. היא מאובנת לגמרי בדורות האחרונים, והוא טוען שהספרות העברית והתרבות החדשה וזה, היא בעצם יש לה יצירתיות, יש לה ביטוי אישי, שמה בעצם יש את המרחב, את הלא יודע מה איך לקרוא לזה, הביטוי האישי, נקרא לזה כך. והטענה שלי כנגדו הייתה שיש לו פשוט טעות לוגית. זה עוד פעם, זה בכלל לא ויכוח, הוא פשוט זה פשוט טעות לוגית. למה? אז הדוגמה שהבאתי להם זה הדוגמה הבאה. נגיד שיש לנו לוח שחמט. ובלוח הזה שישים וארבע משבצות. עכשיו נותנים לי רגלי אחד, כן? ואומרים לי תשים אותו באיזשהו מקום על הלוח. כמה אפשרויות יש לשים אותו על הלוח? שישים וארבע. נכון? אתה יכול לבחור כל אחת משישים וארבע המשבצות. עכשיו מוסיפים לי סוס. אוקיי? עכשיו תסדר את הלוח. כמה אפשרויות יש? שישים וארבע לרגלי, נכון? כפול שישים ושלוש לסוס. אוקיי? זאת אומרת פי שישים ושלוש יותר אפשרויות מאשר מספר האפשרויות שיש לך לסדר רגלי בודד. אוקיי? הרבה יותר. עכשיו מוסיפים לי רץ. שישים וארבע כפול שישים ושלוש כפול שישים ושתיים, כן? שישים וארבע עצרת חלקי שישים ואחד עצרת. אוקיי? זה המספר האפשרויות וכן הלאה. עד איפה כמובן? עד שגומרים את כל הכלים השחורים והלבנים, עד שיש לך שלושים ושניים כלים. שישה עשר שחורים, שישה עשר לבנים, זה המקסימום. ברגע שיש לך שלושים ושלושה כלים זה מתחיל לרדת, נכון? זה מן פעמון כזה. זה חייב לרדת. למה? כשיש לך שלושים ושלושה כלים, אז יש לך שלושים ואחד חורים. תחשבו על סידור החורים, לא על סידור הכלים. אז יש לך שלושים ואחד. המקסימום הוא שלושים ושניים. זאת אומרת למרבה האבסורד, ככל שיש לך יותר רהיטים בחדר, כך מספר האפשרויות לסדר אותו גדול יותר, לא קטן יותר. אדם שאין לו רהיטים בחדר, וזה מה שטענתי שעמוס עוז הוא לא יצירתי, במובן הספרותי אולי כן אבל לא במובן הערכי. למה? אין לו רהיטים בחדר. הוא עושה מה שהוא רוצה. זה לא נקרא להיות יצירתי. להיות יצירתי פירושו לפעול תחת אילוצים ולבחור נתיב או כיוון שאחרים לא חשבו עליו. אני מוצא סידור מעניין, מרתק, מיוחד שמבטא את דרכי באופן אישי אותנטי, אוקיי? אבל אם אין כללים ואין חוקים ואין כלום, אז מה יצירתיות פה? אין פה שום יצירתיות. זה סתם תעשה מה שאתה רוצה, אוקיי. לכן אחד הדברים אמרתי להם שהטרידו אותי תמיד זה למה בעולם האומנות יש כללי ז'אנר. כן, טרגדיה כותבים בשלוש מערכות. המערכה הראשונה יש לה חמש פסקאות. המערכה השנייה צריכה להיגמר עם אקדח והמערכה השלישית האקדח של המערכה השנייה יורה. אוקיי? לא, סתם אני צוחק. יש איזה שהם כללי ז'אנר במוזיקה, בציור, בתיאטרון, בכל מקום. למה אתה קובע לי כללים איך אני אמור ליצור את היצירה? תעשה מה שאתה רוצה, טרגדיה זה כשבוכים, קומדיה זה כשצוחקים, מכאן ואילך תעשה מה שאתה רוצה. וגם בזה תעשה מה שאתה רוצה, תכתוב טרגדיה, תכתוב קומדיה, תכתוב מה שאתה רוצה. למה צריך כללי ז'אנר? התשובה, כי רק אם יש כללי ז'אנר אפשר להגדיר יצירתיות. אם אין כללי ז'אנר, איך תגדיר יצירתיות? יצירתיות זה תמיד אתה עובד מתחת לכללים, מתחת לאילוצים, ואתה מצליח להוציא משהו מיוחד שאף אחד אחר לא הצליח להוציא עד היום. אבל אם אין כללים ואין כלום, אז סתם אתה עושה מה שאתה רוצה. ברור שזה יהיה משהו שאף אחד לא עשה עד היום, וזה גם לא מעניין את אף אחד. כיוון שמישהו אחר עובד עם כללים אחרים או עם דברים אחרים, אז מה שאתה עושה לא מעניין אותו. אבל אם כולנו עובדים בתוך מערכת כללים נתונה ואני מצליח לסדר את הכללים, את הרהיטים בחדר, כן, באופן אחר שאחרים לא חשבו עליו עד עכשיו, וואלה, באמת יצירתי, מעניין, הוא הצליח לעשות משהו שאחרים לא חשבו עליו. שפותר לנו בעיות ואנחנו לא הצלחנו. מי שאין לו רהיטים בחדר, אין לו בעיות לפתור. יצירתיות זה לפתור בעיות, ולכן ככל שמספר הרהיטים בחדר עולה, היצירתיות רק מתגברת ולא יורדת בניגוד למה שז'ורז' באטאי אומר. בעולם שבו אין לך כללים מחייבים, אין יצירתיות. יצירתיות יש רק בעולם שיש בו סט של כללים שאתה מחויב להם. ואז השאלה אם אתה מספיק יצירתי מסדר אותם, מפרש אותם בצורה כזאת, בצורה אחרת. זאת אומרת, במילים אחרות, הערך השלישי שעבודת השם נותנת לנו זה ביטוי אישי. הכל הפוך ממה שחושבים. אנשים חושבים שבעולם חילוני יש ביטוי אישי, בעולם דתי אין. זה פשוט הפוך. כי אנשים חושבים כל אלה מהבני ברקים כאלה מבחוץ כולם נראים אותו דבר, כמו השחורים באפריקה למי שמסתכל מבחוץ הוא לא רואה את ההבדלים ביניהם. הוא לא מבין שכשאתה נכנס לשם פנימה ההבדלים הם כל כך גדולים וזה נראה לו הבדלים בניואנסים כי כל המערכת לא מעניינת אותו, אז הם מתעסקים בשטויות. אבל בתוך העולם שלהם זה יש מלחמות עולם. הוא חושב כך והוא חושב אחרת ואני מאמין בערכים שלי ואני מקדם אותם ואתה פוסל אותי והוא מנדה אותי וזה. למה? בגלל שבדיוק יש מה, יש רהיטים בחדר. הוויכוח הוא איך לסדר אותם. וזה ויכוח אמיתי. אם אין רהיטים בחדר אתה מכניס רהיט שאתה רוצה, אני מכניס שני רהיטים שאני מוציא, מוציא שלושה אחרים. אז כל אחד עושה מה שהוא רוצה, זה לא ויכוח. תעשה מה שאתה רוצה. העובדה שיש רהיטים בחדר, שיש כללים, אומרת שיש פה מקום לביטוי אישי. אם לא היו אילוצים ואין רהיטים בחדר, אין מקום לביטוי אישי. פעם מישהו, איזה בעל תשובה שליוויתי אותו, בא אליי ככה כולו נסער, הוא אומר למה, למה בעולם הדתי יש כל כך הרבה מלחמות ומריבות? רבנים כל הזמן רק רבים. לא מוצאים דבר כזה במקומות אחרים. היום כבר קצת יותר אבל באופן כללי אני לא מדבר על המעורבויות, המריבות הפוליטיות, אלא בחיים ביומיום. למה, למה כל המריבות האלה? אמרתי לו תשמע, אני גם הרבה פעמים לא אוהב את זה, אבל תסתכל על הצד החיובי של העניין. יש על מה לריב. אנשים מאמינים בדברים והם מאמינים שמה שאתה עושה לא נכון. אתה סידרת את הרהיטים בחדר בצורה לא נכונה ואני מסדר את הרהיטים בחדר באופן אחר ואני חושב שאתה מסדר לא נכון. אז יש לנו מריבות, אבל זה אומר שיש לנו, שיש מקום לביטוי אישי. אני חסיד, אתה מתנגד, הוא ציוני דתי, הוא דתי מודרני, הוא זה. אז אתה מסדר את הכלים כל פעם באופן אחר, יש מריבות, יש ביטוי אישי, יש הכל, זה עולם חי. כמו שהמשורר אמר לא הייתי רוצה לחיות בעולם שאין בו שום דבר למות למענו. אוקיי? זאת אומרת אם אין שום דבר למות, אז זה לא טוב למות למען דברים, מתים מזה. אבל בעולם שבו אין שום דבר למות למענו, לא שווה לחיות, הייתי רוצה למות שם. זה לא שווה לחיות. זאת אומרת במובן מסוים העובדה שיש לך אמונות, נכון לפעמים אתה פנאטי, לפעמים אתה רב, לפעמים אתה עושה דברים שלא ייעשו, אבל קודם כל בראש ובראשונה יש דברים שאתה נלחם בשבילם. אז זה אומר שיש פה תפיסות, יש פה ויכוחים, זה סערות, זה עולם שהוא מלא בביטוי אישי. וזה מה שמוביל אותי לנקודה הבאה, זאת המשמעות. וזה לא אותו דבר כמו ביטוי אישי. בעולם שבו כאן אולי אין טעות בעולם, אני חושב שכאן אנשים הרבה פעמים כן מבינים את זה ככה ואני חושב שהם גם צודקים. זה קורה, גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. בעולם המשמעות אנשים הרבה פעמים כשמדברים על משמעות, קודם כל נתון ראשון, זה כתבתי טורים על זה באתר, מקום ראשון נקודה ראשונה זה שאושר של אנשים הרבה פעמים נקשר להנאה. אנשים שיש להם חיים מלאי הנאה הם אנשים שנתפסים כמאושרים. אבל זה לא נכון, יש על זה הרבה מאוד מחקרים בפסיכולוגיה בכל מיני מקומות. הרבה יותר לאושר שלנו הרבה יותר חשובה המשמעות מאשר ההנאה. הרבה יותר. זאת אומרת בן אדם יכול להיות במצב כלכלי חברתי מאוד קשה, אבל הוא מבין שלחייו יש משמעות, הוא הרבה יותר מאושר מאשר אדם שיש לו הכל אבל זה לא אומר הרבה. וזה מחקרים בפסיכולוגיה מראים את זה בצורה מאוד מאוד ברורה. יורם יובל דיבר על זה ועוד כל מיני. והטענה בסופו של דבר זה שזאת אומרת נגיד ויקטור פרנקל למשל, כן, האדם מחפש משמעות, אז ויקטור פרנקל בעצם טוען שכשבן אדם נמצא במשבר פסיכולוגי הדרך להוציא אותו במקרים מסוימים זה לנסות ולמצוא. לטעת בו תחושת משמעות, לתת לו משמעות לחיים. אתם יודעים שלמשל בעולם חרדי שבסך הכל המצב הסוציו-אקונומי נמוך ביחס לחברות אחרות, רמת האושר לא נמוכה יותר, בדרך כלל גבוהה יותר. למרות שהמצב הסוציו-אקונומי נמוך, יש, הם מרגישים משמעות לחיים. לא משנה, אפשר להתווכח או להסכים, אבל ברגע שבן אדם מרגיש שיש לו משמעות לחיים, זה נותן לו את האושר הרבה יותר מאשר הרווחה והכלכלה וכן הפקטורים של ההנאות, נקרא לזה כך. ולכן המשמעות היא תועלת מאוד מאוד חשובה מהעבודת השם. וברגע שאתה מבין שלכל מעשה שאתה עושה יש משמעות, הוא עושה משהו, חשוב לעשות ככה ולא אחרת, זה ממלא אותך באיזושהי צורה שעוד פעם הלא לשמה של עבודת השם מאוד מרוויח מהדבר הזה. אתה נהיה מאושר, סליחה שאני נשמע כמו מטיף בסמינר ערכים, אבל אתה נהיה מאושר. זאת לא סיבה לעבוד את השם, אם אתה לא מאמין בו זה לא עוזר להיות מאושר, אבל אם אתה מאמין בו אז דע לך שיש לזה גם בונוס. והמשמעות בעיניי, וזה מחזיר אותי לנקודות הקודמות, המשמעות אי אפשר לייצר אותה יש מאין. זה מה שניסה לעשות ויקטור פרנקל, הוא ניסה לייצר משמעות במובן הפסיכולוגי, זאת אומרת, לטעת בך את תחושת המשמעות. לפעמים יש לו התבטאויות כאלה ואחרות ממה שאני ראיתי, אני לא מומחה במשנתו, אבל ממה שאני ראיתי בלוגותרפיה. הטענה היא שאם אתה מחפש בתוכך משמעות, לא אם אתה משכנע את עצמך שיש משמעות, זה סתם הזיות. אולי זה ירפא אותך פסיכולוגית אבל זה לא באמת נותן משמעות. משמעות זה משהו אובייקטיבי. משמעות זה אומר שאם הדברים שלי מביאים לאיזושהי תוצאה חיובית, זה אומר שיש למה שאני עושה משמעות אמיתית, לא בגלל שככה אני מרגיש. אני גם מרגיש אולי אם הבנתי את זה, אבל לא זאת הנקודה. אני לא מדבר במישור הפסיכולוגי, אני מדבר במישור הפילוסופי האונטי. משמעות כמו ערכים, כמו כל מה שדיברתי עד עכשיו, כמו מוסר. כן, כל הדברים שדיברתי עד עכשיו אנשים משבטים את המושגים האלה, מעתיקים את המושגים האלה למישור הסובייקטיבי. אני מייצר לעצמי ערכים, אני מייצר לעצמי משמעות, אני מייצר לעצמי מוסר, אני מייצר לעצמי עקרונות. מה שאתה מייצר לעצמך לא שווה כלום. עוד פעם, לא פסיכולוגית, פסיכולוגית יכול להיות שאתה יכול לעשות אוטוסוגסטיה, אבל במובן המהותי אתה צריך שזה יהיה תקף, אמיתי, לא לשכנע את עצמך שזה ככה. ואם אתה מבין שיש אלוקים והוא דורש ממך לעשות מצוות והמצוות האלה מתקנות את העולם, יש חשיבות לעשות את זה, אז יש לך תחושת משמעות אמיתית לא כי עשית לעצמך אוטוסוגסטיה. אז זה התועלת הרביעית והאחרונה, אני רץ קצת היום כי כל אחד מאלה שווה שיעור אבל אני רוצה לסיים את המהלך. התועלת האחרונה זה זהות יהודית, קשור קצת למושג המשמעות כמובן. אנשים מחפשים זהות יהודית היום, מאוד פופולרי לחפש זהות יהודית. אתם יודעים, אחותי למדה קרימינולוגיה באוניברסיטה, היא סיפרה לי שכמעט כל קורס התחיל בדיון מה זה מדע, מה ההגדרה של מדע. אמרתי לה לא יודע, אני למדתי פיזיקה שום קורס לא התחיל בדיון בשאלה מה זה מדע. למה? כי על ראש הגנב בוער הכובע. נכון? זאת אומרת, ברור שאתה לא צריך לנמק למה פיזיקה היא מדע, כל אחד מבין שהוא עוסק במדע. אם אתה רוצה להסביר לי שקרימינולוגיה זה מדע תצטרך לעבוד קשה, או מדעי החברה בכלל, מדעי האדם, לעבוד קשה כי אתה מבין שיש פה בעיה. זה לא באמת מדע באותו מובן של מדעי הטבע, לא ניכנס כרגע לוויכוח, אבל העובדה שמתעסקים בזה שם רק אומרת שמרגישים שיש בעיה. אתם יודעים העובדה שמתעסקים בשאלה מה זאת יהדות חילונית בצורה כל כך אובססיבית משקפת את העובדה שכולם מרגישים שיש בעיה. אבל הבעיה היא לא כי עוד לא מצאנו, כי אנחנו שכחנו מה זה להיות יהודים כמו שביבי אומר או כל מיני דברים כאלה, אלא כי אתם באמת לא יהודים. זה לא, מה זה נקרא להיות יהודי? כשאתה שואל בן אדם תגיד מה זה יהדות חילונית? היהדות חילונית זה לקרוא עמוס עוז, או לשרת בצבא, לשלם מסים, או אני לא יודע מה, לדבר עברית. אוקיי, אבל מה הערך בזה? אם אתה משלם מסים בזימבבואה זה יותר גרוע? מה הבעיה? אם אתה אזרח זימבבואה תשלם מסים שם. אם אתה אזרח מדינת ישראל תשלם מסים פה. אם אתה מדבר בלגית אתה בבלגיה אז תדבר בלגית. אתה נמצא בישראל תדבר עברית. איפה הערכים? מה זאת יהדות במובן הערכי, לא במובן האתני? במובן האתני אני מבין, אמא שלך הייתה יהודייה אז אתה. בסוף בסוף נגיע לאברהם אבינו. במקרה הטוב, לא בטוח שאצל כולנו זה ככה. אבל אבל בסדר, אז אתנית אתה יהודי. אבל כשאתה מדבר על ערכים יהודיים, תסביר לי באיזה מובן הערכים שלך הם יהודיים. אז הוא אומר בעיניי להיות יהודי זה לתת צדקה לעני, לתקן עולם, לא יודע מה, סוציאליזם, קפיטליזם, לא משנה, כל אחד והערכים שלו. אתה בסך הכל לוקח את הערכים האוניברסליים שבכל העולם פועלים למענם ושם עליהם כותרת זה היהדות שלי ועכשיו אתה יהודי. אין פשוט דבר, אין שום דבר יהודי חוץ מהלכה. כלום, כלום, כלום. אין דבר כזה זהות יהודית מחוץ להלכה. מי שמדבר על זהות יהודית מחוץ להלכה, מדבר על משהו אתני. אתנית יש, כן, כמובן, כמו שיש זהות זימבבואית או בלגית או לא יודע מה, פנמית. אז יש גם זהות יהודית, כן? מדברים עברית, יש ספרות כזאת, יש מאפיינים כאלה. כמובן לא כולם מתקיימים, אבל בסדר, זהות לאומית זה תמיד עניין רף, כן? לא לא מוגדר עד הסוף. אבל בסדר, זה מושג שהוא רף. זה בסדר, אני לא מדבר במישור הזה. אני שואל מה הערכים היהודיים שלך. ואז אתה מיד שומע רשימה של ערכים אוניברסליים. תודה רבה, הם בסדר גמור, גם אני מחויב להם, אבל מה יהודי בזה? שאתה אומר אותם בעברית? ואם היית אומר אותם באפריקאנס, אז זה לא היה ערכים? מה מה זה משנה? באיזה מובן זה יהדות? זה פשוט שטויות. ומהר מאוד מהר מאוד מגיעים לשאלה את הסבא של מי הרג היטלר. זה הקריטריון העליון ליהדות. גם את הסבא שלי היטלר הרג, אז אל תלמד אותי מה זאת יהדות. בהחלט אני אלמד אותך מה זאת יהדות. היטלר הרג את אבא שלך לא עוול בכפו, ואת סבא שלך, כי הוא לא היה יהודי. אני מדבר עם סבא שלו נראה כמוהו, אבל לפעמים זה לא נראה כמוהו. הוא לא היה יהודי. הוא היה יהודי כי אמא שלו הייתה יהודייה במובן האתני. אבל תרבות, לא תרבותית, ערכית, הוא לא אין שום דבר יהודי בזה. אין, מעבר למחויבות להלכה, אין זהות יהודית. ואם תנסו לראות את כל הדיונים על זהות יהודית חילונית וכל מיני אנשים מתפלספים על זה, חלקם אנשים חכמים, ואתם רואים איזה שטויות הם מדברים, איזה מעגליות לוגית, אני יהודי כי אני מרגיש יהודי. ולרגע שכחנו את העובדה שאי אפשר להגדיר מושג כאשר אתה משתמש באותו מושג עצמו. הכל מעגלי, הכל ריק מתוכן. בסוף בסוף הם אומרים כי אני בן אדם טוב. זה מה שהם אומרים. אוקיי, נכון, אבל יש הרבה בני אדם טובים מכל מיני סוגים. אני שואל במה אתה יהודי, לא במה אתה בן אדם טוב. אין תשובה לשאלה הזאת. אין, פשוט אין. ואתם יכולים לקרוא כרכים, מאות כרכים ומאמרים ובתי מדרש שנסובים סביב העניין הזה וכולם עד האחרון מדברים שטויות שלא מחזיקות טיפת מים. אבל מה זה מבטא? את אותה את אותו דיון בקרימינולוגיה האם זה מדע או לא מדע. כן, בגלל שהם בגלל שהם כולם מבינים שהם לא יהודים. הם שכחו מה זה להיות יהודי, הם לא ידעו אף פעם מה זה להיות יהודי. ביבי צודק, רק שגם הוא אותו דבר. אז הטענה היא שכל הניסיון לחפש הגדרות כאלה הוא פשוט מגוחך. עכשיו, עוד פעם, בעיניי, הניסיון בעיניי כבן אדם דתי, הניסיון הזה הוא דבר חיובי. כי הוא משקף את העובדה שעדיין בפנים הם כן יהודים. הם כן מבינים שיש דבר כזה שנקרא להיות יהודי, אבל הם לא מצליחים להגדיר לעצמם מה זה בעצם הדבר הזה. לא מוכנים לשנות את תפיסת העולם שלהם כי הם מבינים שלהיות יהודי זה לא זה. אז הם מנסים להסביר לא, מה שאני עושה זה מה שנקרא היהדות שלי. ואין לך מונופול על היהדות, אתם מכירים את כל הדיבורים האלה. ואז אתה מיד נסוג, לא לא, פטרנליזם ואסור להגיד ומה זאת אומרת הם שכחו להיות יהודים, איך הוא מעליב אותנו בצורה כזאת, ומיד עוברים לתחום העלבונות. אבל אף פעם לא תשמעו הסבר במהותה. למה, באיזה מובן? אני זוכר, אני אסיים אולי בזה, היה, זוכרים את נאום השפנים של הרב שך. זה היה, כן, הקואליציה הייתה תלויה בזה, וכולם חיכו ביד אליהו הרב שך היה צריך להודיע האם הוא מצטרף לימין או לשמאל, שזה היה לשון המאזניים. ואז הוא בכלל התחיל לדבר שמה לא קשור לפוליטיקה, הקיבוצניקים שאוכלים שפנים ביום כיפור והולכים לים ביום כיפור אני לא יודע כל מיני דברים כאלה. ואני פתיתי שמה, אמרתי תראה יש לך מיקרופון כל העולם מחכה לדברים שלך, מה אתה אומר להם דברים שהם ימותו מצחוק. הם ימותו מצחוק, נכון, ברור, אני המפקד שלי בצבא הסביר לי שהשפנים ביום כיפור בים הם הכי טעימים. אז אתה אומר לו כי אתה אוכל שפנים ביום כיפור? אוקיי, נכון, אני יודע, אז מה? יש לך מיקרופון, דבר, תעשה תגיד משהו משמעותי. ככה הייתי אויבר חוכם. באותו לילה או למחרת היה צונאמי בישראל. היה צונאמי. זאת אומרת אנשים אמרו מה זאת אומרת? איך הוא מעיז להגיד שאנחנו לא יהודים? מה זאת אומרת? וכעסו עליו, צעקו עליו. אגב אני בבני ברק אחרי זה ראיתי את גל ההדף בצורה של גל של חוזרים בתשובה. היה גל. עצום של חוזרים בתשובה אחרי הדברים שאמר הרב שך. כי האנשים הישרים, וזה בשדמות, כן, בביטאון הקיבוצים ועוד מקומות, עמודים ושדמות וכאלה, נדמה לי של הקיבוץ הדתי בעצם, לא זוכר כבר, בביטאונים קיבוציים כאלה למיניהם, אנשים אמרו, חבר'ה, בואו נהיה ישרים, הוא צודק. הוא צודק. למה זה הפריע כל כך לכולם? כי בפנים בפנים לכולם מפריע, הם כן רוצים להיות יהודים. וכשאתה מעמיד אותם מול מראה ואתה אומר להם במה אתם יהודים, והם לא רואים כלום במראה, אז הם מתחילים לצעוק ולהיעלב, כי טיעונים אין להם. והאנשים הישרים אומרים רגע, חבר'ה, תהיו ישרים, אין לנו טיעונים, הוא צודק הזקן הזה. וזה היה מדהים האימפקט של הנאום הזה, שאני הקשבתי לנאום הזה אמרתי יש לו, הוא לא משתמש בהזדמנות, נתנו לו מיקרופון שכל העולם מקשיב לו. והתברר שאני הייתי האידיוט. הוא פשוט, זה לא יאומן, עשרות אנשים רק מה שאני פגשתי בבני ברק באו בעקבות הנאום הזה, חזרו בתשובה, נהיו חרדים. והנקודה הזאת מסמנת את עד כמה הזהות היהודית זה משהו שמפריע לאנשים. זה לא נכון שאנשים אומרים, תנסו להפריד דת ממדינה במדינת ישראל, גדולי המתנגדים יהיו החילונים. חלק גדול מהחילונים, גדולי המתנגדים. כי הם מבינים שזה ישאיר אותם עירום ועריה במובן של יהדות. זה ישאיר אותם לא יהודים, והם מבינים את זה. הם לא יודו בזה, אבל הם מבינים את זה. והם לא ירצו להפריד דת ממדינה, כי היהדות שלהם זה להילחם נגד הדתיים. ואם לא יהיה נגד מי להילחם, הם לא יהיו יהודים. וככה, זאת עובדה. לא שומע?
[Speaker B] רוב היהודים בעולמינו הם רפורמים. נכון הוא, מה שכן נכון, שהיהדות הדתית היא זו שמחזיקה את היהדות. כלומר, לאורך זמן אם היא לא הייתה אז באמת זה היה לאט לאט פורם ומתמזג עם אחרים.
[הרב מיכאל אברהם] רוב היהודים בזמננו הם לא רפורמים, רוב היהודים בזמננו הם חילונים. והחילונים, או מסורתיים, לא יודע איפה עובר הקו.
[Speaker B] רפורמים בהגדרה או שלא בהגדרה?
[הרב מיכאל אברהם] אבל העובדה שיש קבוצות כאלה לא אומרת כלום. השאלה אם הם מצליחים לשכנע את עצמם בזה שהם יהודים, ולזה התשובה היא לא. כי זה לא מחזיק מעמד דור, שניים, שלושה. זה נכון. זהו, זאת אומרת, בן אדם חי וזאת הטענה, בן אדם מצליח לייצר לעצמו איזה פאסדה של יהדות, אבל זה לא באמת, גם הוא עצמו ברגע שהוא קצת ישר הוא מבין שזאת פאסדה. אז אני לא אומר שאין פאסדות כאלה, ודאי שיש, רפורמיות זאת פאסדה, חילוניות זאת פאסדה, כל מיני. אבל זה לא באמת מחזיק מים. זה רק ניסיונות של אנשים להיאחז בקרנות המזבח. ולכן אם אני מסכם, פה אנחנו סיימנו את המסע, אז אני מסכם, בעצם דיברנו על חמש תועלות: בסיס תקף למוסר, האפשרות להתנהל באופן רציונלי, ביטוי אישי באיזה מובן אני אותנטי ושונה מאחרים, משמעות לדברים שלי, זה לא אותו דבר שמה שאני עושה יש לו משמעות, זה לא סתם פעולה, וזהות יהודית. כל הדברים האלה בלי מחויבות לעבודת השם לא קיימים. והעובדה שאנשים מנסים לייצר אלטרנטיבות בכל אחד מהמישורים האלה במנותק מעבודת השם, רק אומרת כמה זה מפריע להם. ושוב פעם אני אסכם, זה לא בגלל שצריך לחזור בתשובה ולעבוד את השם. אם הם לא מאמינים בו אז לא יעזור שזה נותן משמעות ואושר וכל מה שאתם רוצים, זה לא בסיס שאפשר לעבוד את השם. אני רק אומר, מי שכן מאמין ומחויב לקדוש ברוך הוא, אז אלה נותנות לך סיבות טובות ללכת בדרך הזאת.
[Speaker B] זה הסיכום של
[הרב מיכאל אברהם] היום, לעשות האמת מפני שהוא אמת כמו שאומר הרמב"ם, וסוף הטובה לבוא. הטובה תבוא, יש פה הרבה טובה. זה חיים הרבה יותר טובים בעיניי. אבל זה כמובן לא סיבה כשלעצמה. זהו חברים, אנחנו סיימנו מסע של איזה שנתיים.
[Speaker B] יהיה גם איזה סיכום לסדרה עצמה כולה? כי עכשיו סיכמנו רק את היום, התועלות.
[הרב מיכאל אברהם] לא סיכמתי את היום, אמרתי את היום, זה לא היה סיכום היום, זה היה סיום, לא סיכום.
[Speaker B] אני אומר רק שהשאלה אם אחרי שנתיים יהיה איזה מסקנות מהסדרה.
[הרב מיכאל אברהם] באופן שצריך להיות יהודי טוב ולקיים מצוות, זה המסקנות.
[Speaker B] לא, אני אומר אם יהיה עוד שיעור בהקשר לזה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אפשר, אם אתם רוצים אפשר לעשות שיעור אחד שהוא שיעור שמסכם איזה מבט על כל הסדרה.
[Speaker F] כדאי, כדאי. הרב, קודם כל באמת הערכה אינסופית על הסדרה הזאת. רק על זה מגיע פרס ישראל אני חושב, מעבר לכל העשייה האחרת. באמת, היום מסרבים לקבל. יוצא מגדר הרגיל, למרות כל המחלוקות. עכשיו לגבי מה שהרב אמר בסוף עכשיו לגבי האמונה.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה שלי היא שבמצב הנוכחי אני חושב אישית, במצב הנוכחי אני בעד הפרדת דת ממדינה משתי סיבות. סיבה אחת זה אני לא רוצה להיות שק החבטות של החילוני בשבילו. זאת אומרת הוא בעצם צריך אותי ואני לא צריך אותו, במובן הכוונה הערכי אני צריך אותו כי זה עם אחד וכמובן נושאים בנטל הביטחון והכל, אבל אני לא צריך אותו במובן הערכי בשביל להיות יהודי. אוקיי? והוא צריך אותי ואני חוטף את כל החבטות על זה שאני מתעקש לכפות עליו דברים שכל מה שאני עושה זה בשבילו לא בשבילי. עזוב אותי, אני רוצה להיפרד. דבר שני הטענה שלי, אבל הוכח תוכיח, מה?
[Speaker C] הוכח תוכיח בכל זאת.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בסדר, והוא לא מקבל תוכחה, מה לעשות? וכל מה שהדבר לא נשמע מצווה לא לומר דבר שלא נשמע. במקום שבו היהדות רק סובלת מההוכח תוכיח הזה. נקודה נוספת בעיניי זה שאם אני אדרוש את זה ברצינות החילונים יתנגדו, רוב החילונים יתנגדו, וזה יהיה קלף מנצח. כי סוף סוף אני אצליח להראות להם שאני לא בא לכפות עליהם, לא רוצה לכפות עליהם. אתם רוצים את זה. עכשיו עוד פעם, כל אחד והמינון שלו והכל, אבל זה יעמיד אותם מול מראה שהיום הם לא באמת רואים אותה. היום הם בטוחים שהם יהודים כמוני ואני רק בא לכפות עליהם את היהדות שלי כי אין לי מונופול ליהדות וכולי. ברגע שיהיה פה איזה שהוא ניתוק כמו שיש בארצות הברית, כולם יתחתנו עם גויים הכל יהיה בסדר ברגע שיהיו פה מספיק גויים, כן, אז כולם יתחתנו עם גויים הכל בסדר, לא יישאר מהם כלום וגם הם יבינו את זה. גם הם מבינים את זה, אם לא מבינים את זה עכשיו במודע אז זה בתת מודע וזה יעלה למודע. ולכן בעיניי זה איזשהו כן משחק משחק צ'יקן כזה, כן, אתה אתה הולך, אני לא רוצה לעשות את זה אבל אני כן רוצה שזה שאנחנו לא עושים את זה יהיה בגללך לא בגללי. אני רוצה שתודה שזה בגללך. וכשאני כל הזמן לוקח על עצמי את הכפייה ואת היהדות ואת הכל אתם אומרים שיש הרבה יהדויות מצוין קדימה, לכו תנהלו את המדינה תגדירו את יהדותה תעשו מה שאתם רוצים. מהר מאוד זה יישאר ריק מתוכן. ריק מתוכן. כי כל הגדרה שהם יציעו תהיה גזענות.
[Speaker B] זה לא יהיה מהר מאוד זה ייקח מאה מאתיים שנה והם אומרים מה אכפת לי.
[הרב מיכאל אברהם] מאה מאתיים שנה מה אכפת לי עד שכולם יחזרו בתשובה.
[Speaker B] אין פתרון אחר.
[הרב מיכאל אברהם] אין פתרון אחר. בלי לחזור בתשובה לא תהיה זהות יהודית.
[Speaker B] נכון אבל הם אומרים מה אכפת לי זה יהיה כבר לא בזמני.
[הרב מיכאל אברהם] לא הם לא אומרים מה אכפת לי אתה יודע, אחד שאומר אחד שיש לו הרבה כסף אומר מה אכפת לי אז הפסדתי מיליון דולר כי יש לך. אבל אם אין לך כשאתה רוצה להפסיד מאה שקל זה מאוד אכפת לך. היום אתה נותן להם את עלי התאנה שנותן להם את התחושה שהם יהודים, מה הבעיה הם הרי רבים עם הדתיים אז בטח שהם יהודים. כשזה לא יהיה להם אני רוצה לראות שלא אכפת להם. זה בדיוק הנאום של הרב שך. גם הנאום של הרב שך אני חשבתי אני הייתי האידיוט, אני חשבתי שלא אכפת להם, הוא אומר להם שהם אוכלים שפנפנים גם הם אומרים שהם אוכלים שפנפנים פתאום אתה מגלה כמה זה כן אכפת להם.
[Speaker B] לא אני אומר לא אכפת להם כי הם מבינים שהתבוללות הזאת או דעיכת היהדות הלא אורתודוקסית היא תיקח זמן זה לא יהיה בזמני.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אבל אתה מבין שברגע שזה תתחיל להיות תופעה משמעותית הרפורמים בארצות הברית כן מוטרדים מזה למרות שהם כאילו מאפשרים נישואי תערובת הם מאוד מוטרדים מזה והחילונים במדינת ישראל המנהיגות הפוליטית החילונית כל הזמן מנהלים דמוגרפיה של כמה יהודים יש בעולם מה אכפת לך? מה אכפת לך אתה חילוני לא? ולמה זה הזהות היהודית וכל מיני דברים כאלה שמנסים הסוכנות מנסה לעשות זהות יהודית, מה זהות יהודית? מה מה מה הם רוצים? איזה זהות יהודית הם רוצים? לדבר עברית לעלות לארץ לשרת בצבא זה לא יהודי.
[Speaker B] הם רוצים הזדהות שהם יהיו איתי היהודים
[הרב מיכאל אברהם] שיעזרו לי זה אינטרסים הם רוצים שיהיה לנו גב יותר חזק זה האינטרס. אבל היום אני לא מדבר על האינטרסים אני מדבר על הדאגה ליהדות הגולה ויש גם את זה זה לא רק אינטרסים וזה מבטא את העובדה שלאנשים כן חשוב להם יהדות לא יעזור כלום הם יכולים להגיד עד מחרתיים וברגע שהעסק הזה נופל ואתה מאבד את זה אז אתה פתאום תפסיק לספר לי סיפורים אתה תודה שזה חשוב לך ושצריך לעשות משהו כדי להציל את הדבר הזה. והיום אתה עושה לו את העבודה במקומו אתה נותן לו עלי תאנה של זהות יהודית אני אומר תעזוב תוריד את עלי התאנה ובוא נראה. טוב זה כבר באמת ויכוחים פוליטיים אקטואליים.
[Speaker E] אפשר שאלה? כן. שאלה שרציתי לשאול בשיעור הקודם אבל הרב היה צריך ללכת, דיברנו אז על העבודה זרה וקבלה. אז רציתי להבין מה ההבדל בין זה לבין כל סמכות פורמלית שאדם מקבל על עצמו כמו שהרב נגיד אומר כל הזמן על חוקי התנועה או על איגוד הכדורסל וכולי.
[הרב מיכאל אברהם] הטענה היא שאין דבר, שום סמכות פורמלית לא קיימת חוץ מסמכותו של הקדוש ברוך הוא. כל סמכות פורמלית אחרת זה עבודה זרה.
[Speaker E] אם אדם עכשיו אזרח במדינת ישראל והוא מקבל את החוק כי זה החוק, הוא מקבל את גזר הדין של בית המשפט.
[הרב מיכאל אברהם] מקבל את החוק כי זה החוק, אבל אני שואל למה אתה מקבל חוק? בגלל שאתה מאמין שיש אמנה חברתית שאנחנו כולנו חתומים עליה וכדאי שנקיימה לצורך התפקוד שלנו. אבל אם אתה אומר את זה סתם כי זה החוק, זה באמת עבודה זרה. או שאתה אומר כמו החרד"לים האלה, יש כאלה שהחרד"לים, כן, ההארד קור, הם יגידו יש הקדוש ברוך הוא, זה כנסת ישראל, ואתה חייב לקיים את חוקי התחבורה כי זה כנסת ישראל. בסדר, אז זה גם כן קשור לקדוש ברוך הוא. אחת משתיים: או שזה קשור לקדוש ברוך הוא או שזה עבודה זרה. רק אם יש סיבות כמו אהבה ויראה, זה האנטי-תזה של קבלת אלוה. אם יש סיבות, אתה אומר אם אני לא אקיים את חוקי התחבורה יהיה פה רע. בסדר גמור, זה טוב. לוקח תרופה כי אחרת אני אהיה חולה. אני לא נכנס לאש כי האש תשרוף אותי. זה בסדר. שיקולים אינטרסנטיים אפשר לעשות. ערכים יש רק מהקדוש ברוך הוא.
[Speaker E] כלומר אם אדם מקבל את החוק לא כערך, אלא הוא מבין שזה הצורך הבסיסי בשביל לנהל חברה תקינה או אורח חיים בריא.
[הרב מיכאל אברהם] ויש לו ערך לעמוד במחויבויות שלו, אבל הערך לעמוד במחויבות זה בא באמת מהקדוש ברוך הוא. המחויבות עצמה זה הסכמה חברתית שלנו, אבל המחויבות לעמוד בהסכמות זה ערך מוסרי, זה בא מהקדוש ברוך הוא. תודה. טוב, זהו, שיהיה פסח כשר שמח ומבדח. להתראות.
[Speaker F] תודה רבה, חג
[הרב מיכאל אברהם] שמח, חג
[Speaker F] שמח.