2019-04-22 – בין מדרש ללוגיקה – שיעור 15

בעצם מה שעשינו עד עכשיו, ראינו את המהלך של הסוגיה בקידושין, שעקבנו אחרי התפתחות הטבלה, איך שהטבלה תופחת לאורך הסוגיה, וכל פעם ניסינו לעקוב בעקבות הקריטריונים של המודל ולראות האם אנחנו מקבלים את התוצאה הנכונה. זאת אומרת האם יש פה הוכחה שהמילוי הוא אחד, או האם יש פה פירכא, זאת אומרת שהמילויים אחד ואפס הם שקולים. ומה שאני רוצה לעשות עכשיו, זה בעצם לסיים את המהלך היסודי בהסתכלות על איזשהו אספקט אחר של הסוגיה, כי אני רימיתי קצת, תכננתי את הסוגיה טיפה, רימיתי. רימיתי בכוונה כדי להראות איך המודל הזה עובד באופן הנורמלי, אבל למעשה אם מסתכלים טוב במשמעות של הדברים בסוגיה, מה שעשינו זה לא באמת הסוגיה. זו תפיסה נאיבית שלה, כי אם אתם זוכרים, היה לנו שמה צד שווה מכסף וביאה לחופה. מכסף וביאה היה לנו כסף, אני מסמן את זה רק סימבולי, וביאה, שמלמדים אותי יחד לחופה. אם כסף וביאה מכילים נישואין ומכילים, סליחה, הביאה עובד, הכסף עובד מנישואין לארוסין. כסף לא מכיל נישואין, אבל הוא מכיל אירוסין, אז חופה שמכילה נישואין כל שכן שתכיל אירוסין. זה הלימוד מכסף. ואז אנחנו אומרים כסף פודה מעשר שני. בסדר? אז ואז אנחנו אומרים טוב, ביאה תוכיח. ביאה עושה גם את הנישואין וגם את האירוסין, זה בניין אב. ביאה זה בניין אב, אז גם החופה שעושה את הנישואין תעשה גם את האירוסין. ואנחנו אומרים ביאה קונה ביבמה וחופה לא. אז גם על זה יש פירכא. ואז אנחנו אומרים חזר הדין, הצד השווה. ואז מה השלב הבא? השלב הבא הוא מה לביאה וכסף שכן בשניהם יש הנאה ובחופה אין. הפירכא הזאת היא פירכא בעייתית, לא בעייתית אבל לא הצגתי אותה נכון. אני הצגתי את הפירכא הזאת כאילו שבעצם יש כאן עוד עמודה בטבלה. היה לנו בעצם טבלה של, בוא נצייר את זה כמו שזה מופיע אצלנו. טבלה נראתה ככה: נישואין, אירוסין, פדיון ויבמה, ופה יש כסף, חופה וביאה. אפס, אחד, אחד, אחד, סימן שאלה, אחד, ופה שתי הפירכות. שתי הפירכות תמיד נראות אותו דבר. יש פה אחד ושני אפסים ופה יש אחד ושני אפסים. שתי הפירכות האלה בעצם, ה-P זו התכונה הייחודית של הכסף וה-Y זו התכונה הייחודית של הביאה. ככה נראתה הטבלה. עכשיו, מה כשאני אומר שיש פירכא מה לכסף וביאה שכן בשניהם יש הנאה, אז איך הצגתי את זה? הצגתי את זה ככה. יש פה עמודה של הנאה. הנאה יש בכסף ובביאה אבל בחופה אין. וכיוון למה זאת פירכא? זאת פירכא בגלל שזה בעצם אומר לי שישנה איזושהי תכונה משותפת לכסף ולביאה שלא נמצאת בחופה. זאת בדיוק התכונה שעושה את העניין הזה. וכיוון שכך יכול להיות שהיא התכונה שאחראית גם על החלת אירוסין. וכיוון שכך שני אלה יצליחו להחיל אירוסין, אבל חופה לא תצליח להחיל אירוסין. ככה בעצם עבדה הפירכא. אבל הבעיה פה היא שהנאה זה משהו שהוא שונה במהותו מאשר כל אלה. כל אלה הן דינים, תוצאות הלכתיות. נישואין, אירוסין, פדיון וקנייה ביבמה. כאן זה מאפיין. למעשה הייתי אומר אפילו יותר מזה, כאשר ניסינו את שני המילויים, אפס או אחד, ופתחנו את הכל ויצא לנו נגיד שפה יש אני יודע מה אחד, אפס. אפס, אחד, שתיים, סתם. ופה יש אחד, אפס, אחד, סתם. אוקיי, מה בעצם זה אומר? כשהסתכלתי פה ואמרתי לעצמי רגע, יש פה המאפיין אלפא שקיים בכסף ובביאה אבל לא קיים בחופה, הוא כנראה ההנאה. נכון? כי מה היא התכונה שיש בכסף ובביאה ואין אותה בחופה? אם אני צריך לזהות אותה עכשיו, אז אני אגיד זה פשוט ההנאה. זאת ההנאה. אוקיי, אז לכן, לכן בעצם לא נכון לשים פה את ההנאה. אפשר לומר יהיה נכון לומר שההנאה יכול להיות שזה מאפיין מיקרוסקופי ולא קריטריון. בדיוק. זאת הנקודה שפה רימיתי. זאת אומרת ההנאה, אני התייחסתי אליה כאילו זאת עוד תוצאה הלכתית. יש אירוסין, יש פדיון, יש יבמה, יש הנאה. זאת עוד תוצאה הלכתית שכסף מצליח לעשות אותה, ביאה מצליחה לעשות אותה וחופה לא. אבל זה לא נכון, זה לא תוצאה שכסף וביאה עושים. זאת תכונה שיש לכסף ולביאה שאין בחופה. בעצם מה שהיה צריך להיות ההנאה הוא היה צריך להיות איזה שהוא אילוץ על הפתרון. אני הייתי צריך למחוק את העמודה הזאת, להישאר עם הטבלה הזאת, שהפירכא בעצם אומרת מה לכסף ולביאה שכן יש בהם הנאה? מה זה בעצם אומר? תעשה, תפתור את הבעיה בלי זה, אבל תבחר רק פתרון כזה שיש לו איזה שהוא תכונה משותפת להם ול-B שלא קיימת ב-H. רק מתוך הפתרונות האלו ועכשיו תמצא את המינימום. ואני טוען שזה ייצוג יותר נכון של הפירכא. אם היינו מציגים כך את הפירכא גם כן זה היה פורח, למרות שהטבלה היא אותה טבלה, שימו לב. ואם אני מציג את הטבלה בלי העמודה, עקרונית מה המילוי הנכון פה? אפס. אחד. צד שווה. נכון? לימוד של צד שווה מוכיח שזה אחד. עכשיו אני טוען נכון, אם אני אוסיף פה עוד עמודה עם פירכא, זה באמת ישנה את המצב ועכשיו המילוי אחד והמילוי אפס יהיו שקולים. זאת פירכא. אבל אני אומר גם האופציה השנייה, זאת אומרת לפתור את הטבלה כמו שהיא אבל לבחור רק את הפתרונות שיש להם את התכונה הזאת שיש אחד הפרמטרים המיקרוסקופים, לא אכפת לי כרגע איזה, יהיה ב-M וב-B ולא יהיה ב-H. אני רוצה רק פתרונות כאלה. ומי ביניהם ניקח את ה… כדי לזקק את הסוגיה רק לדברים שיותר רלוונטיים ולהתעלם מדברים שהופרכו ו… כלומר אנחנו מתעלמים בעצם מדברים שלא רלוונטיים מבחינתנו. לא שלא רלוונטיים, שלא נכונים. כל פתרון שלא יראה לי תכונה משותפת שיש ל-M ול-B ואין ל-H הוא פשוט לא פתרון נכון. כי הרי אני יודע כבר, יש לי איזה שהיא ידע שאני מביא איתי מהבית, לא שאני לומד אותו מתוך התכונות האלו. כל המודלים האלו זה איך אלו התכונות ההלכתיות. אני אפעיל עליהם את האלגוריתם שלי ולומד מהתכונות ההלכתיות משהו על המאפיינים המופשטים שיש בכל הפעולות ובכל התוצאות. נכון? אני לא יודע מה זה אלפא, ביתא, גמא האלו אבל אני יודע שיש איזה שהם מאפיינים אלפא, ביתא, גמא שמופיעים באופן הזה בפעולות ובאופן אחר בתוצאות. ואת זה אני לומד מאיפה? לא מתוך זה שאני מכיר פה משהו, לא מכיר פה כלום. אני לא צריך לדעת לא מה זה B, לא מה זה H, לא מה זה M. אני עושה פשוט ניתוח לוגי של הטבלה וזה מה שיוצא. אבל אם יש לי איזה שהוא ידע שאיתו אני בא מהבית, אני אומר אני הרי כן מכיר את הדברים האלו, אני יודע מה הם. אני יודע מה זה כסף, ביאה וחופה. בדיוק. אז אני יודע משהו על הפתרון. אני בעצם יודע שהפתרון חייב להכיל איזה שהוא פרמטר שיופיע ב-M וב-B אבל לא יופיע ב-H. אז אם ככה אני זורק את כל הפתרונות הפורמליים שיצאו לי שהם לא מהטיפוס הזה. ורק מבין הפתרונות שמצייתים לאילוץ הזה, זה בעצם לפתור את הבעיה תחת אילוץ, כן? תחת אילוץ שיש פרמטר מיקרוסקופי שקיים בזה ובזה ולא קיים בזה. אחרי שאני פותר את הבעיה תחת האילוץ אני בוחר את הפתרון הפשוט ביותר עבור אפס ועבור אחד, עבור מילוי אפס ועבור מילוי אחד. והטענה שלי שאם באמת זאת פירכא, אז לא צריך להוסיף את העמודה הזאת. מספיק להכניס את האילוץ. האילוץ גם כן יבטל את האחד פה. הוא גם יעשה את הפירכא. זאת אומרת שבלי האילוץ הפתרון הנכון הוא אחד. אבל אם אני אדרוש אילוץ אני יכול לראות שהאילוץ הזה יכתיב שהמילוי אחד והמילוי אפס יהיו שקולים. זאת אומרת שהפירכא על צד שווה יכולה להיות משני טיפוסים. או שאני מוצא תכונה הלכתית נוספת שכסף וביאה מצליחים לעשות אותה וחופה לא מצליחה, תוצאה הלכתית וחופה לא מצליחה. או שלא מצליחה לעשות אותה, או שאני פשוט מסתכל בדברים שעליהם אני מדבר, אני כבר מתעלם עכשיו מהאותיות, עכשיו אני רוצה לראות באמת מה זה מ, מה זה ה ומה זה ב, ואני רואה שיש בעצם מה שמשותף למ ולב ואין לה. גם זו צורה לפרוך צד שווה. אם אני רואה שיש משהו משותף למ ולב ואין לה, אז אני אומר, אז אם ככה, אז הצד השווה נפרך. ואז אני עושה את זה באופן שהטבלה בעצם לא גדלה, לא מתנפחת, אלא מה? כל הזמן יש אילוץ שהפתרונות שאותם אני לוקח זה רק פתרונות שמכניסים פרמטר למ ולב שלא קיים בה. רק לאלה אני מתייחס, ואני לוקח את הפשוט מביניהם. עכשיו כשאנחנו ממשיכים הלאה ואנחנו מוסיפים את שטר, ואחרי זה את גט ואת אמה עבריה וכל מה שהופיע שם בהמשך, אז בעצם כל פעם שיש תוצאה הלכתית נוספת אני אוסיף עוד עמודה ועוד עמודה ועוד עמודה, אבל כל הזמן אני צריך לשמור על דבר אחד: שבכסף ובביאה יש הנאה ובחופה אין הנאה. ואחרי שהוספתי את שטר, אז אני יודע שגם בשטר אין הנאה. אז האילוץ יהיה שבכסף ובביאה יש הנאה ובחופה ושטר לא תהיה הנאה. ואני אמשיך את כל המהלך שעשיתי בפעם הקודמת, אבל אני אעשה אותו עם האילוץ. ואז הטבלאות תמיד תהיינה עם עמודה אחת פחות. העמודה ה תימחק, כי היא תופיע בתור אילוץ ולא בתור עמודה בטבלה. אני לא מבין למה דוגמה תאורטית לא יכולה להיות. נכון, יכול להיות שזה מייצג נכון את התהליך המחשבתי. הלוגיקה סובלת הכל, אבל אני מחפש לוגיקה שמייצגת את איך שאני חושב. ונדמה לי שזה לא נכון לייצג בצורה הזאת את איך שאני חושב. עכשיו יש שאלה מעניינת האם יש משפט שאומר שאני תמיד יכול לתרגם את האחד לשני. שבכל מקום שיש לי פירכא מיקרוסקופית, אני תמיד יכול להציג אותה כפירכת עמודה והתוצאה תהיה אותו דבר. יכול להיות שיש משפט כזה, אני לא יודע, לא הוכחנו אותו. יכול להיות שיש משפט כזה ואז זה בעצם אומר נכון שזה לא מייצג את איך שאני חושב אבל זה שקול מתמטית. אז אני יכול לעשות את זה עדיין כמו שעשיתי עד עכשיו. בינתיים זה עבד לנו. אבל אני לא יודע אם זה משפט כללי. כי ראינו את כל הסוגיה, עברנו כשהצגתי את זה באופן הלא נכון וזה עבד. זה עבד כי באמת צריך לעבוד כמובן, כי אם ההנאה הייתה פירכא הלכתית, לא פירכא מיקרוסקופית, הסוגיה הייתה יכולה להיבנות אותו דבר והכל היה נכון. אז זה בסדר שזה עבד. רק אני אומר שהשאלה היא אם זה גם יעבוד באופן השני, שהוא האופן הנכון באמת. עכשיו אני רוצה להראות לכם למה זה לא טריוויאלי, או למה לא נכון להניח בצורה כל כך פשוטה ששתי הצורות האלה הן שקולות. כי אתם תמיד יכולים להגיד, תראה, נכון שברמה העקרונית יש פירכא מיקרוסקופית, נקרא לזה עכשיו פירכא מיקרוסקופית. הכוונה לא פירכא שמוסיפה עמודה, זה המקרוסקופי, התכונות שאותם אני רואה. נגיד בהקשר המדעי, אז אני מסתכל על תופעות: איזה גופים נמשכים, איזה גופים נופלים, איזה גופים מתנהלים בצורה כזאת, מתנהלים, זה התופעות, זה המקרוסקופי, זה מה שאני רואה מול העיניים. ומתוך זה אני מסיק על איזה תכונות מופשטות שיש לגופים האלה, כמו מסה, מטען, כל מיני דברים כאלה. אני קורא להם מיקרוסקופיים, אולי זה לא ביטוי מדויק לגמרי, אבל נקרא לזה תאורטי אולי, לא מיקרוסקופי. בסדר, יש את האמפירי ויש את התאורטי. והפירכא הזאת היא פירכא תאורטית, כי היא פירכא שבעצם אומרת לי אני לא רואה שום דבר שפורכת את הצד השווה הזה מתוך הסתכלות על ההלכה. אבל מתוך הסתכלות על כסף וביאה, על המשמעות של המושגים, אני יכול לפרוך את זה. אז אני בעצם מבין מה יש בתוך הפעולות האלה לא דרך ההשלכות ההלכתיות שלהן, אלא פשוט מתוך הסתכלות על הן עצמן. אם אתם זוכרים את הסוגיה בתחילת בבא קמא, הסוגיה בתחילת בבא קמא כולה בנויה על מאפיינים כאלה. הסוגיה בתחילת בבא קמא כשהיא מדברת על ארבעה אבות נזיקין, היא אומרת בור תחילת עשייתו לנזק, פה זה מאפיינים שמה זה? אש זה ככה, תחילת עשייתו לנזק, דרכו לילך ולהזיק, כוח אחר מעורב בו, כוונתו להזיק, כל מיני דברים מן הסוג הזה. זה הכל מאפיינים במונחי אלפא ביתא. לא נכון לסמן את זה בצורה כזאת. זה הכל במונחים של מהם המאפיינים התאורטיים. ואז הטבלה עם שניים על שניים. והכל יהיה תחת לכאורה דרך אילוצים מיקרוסקופיים, או אילוצים תאורטיים, בדיוק. עכשיו אני רוצה להראות לכם למה בעצם הדבר הזה הוא חשוב. ההבחנה הזאת בין הפירכות התאורטיות לפירכות, תחלקו את הדפים האלה, בין הפירכות התאורטיות לבין הפירכות ההלכתיות, נקרא להן ככה. זו סוגיה במכות עם ריטב"א עליה, ונלמד אותה רגע כדי לראות מה. הסוגיה מקבילה גם בכתובות בדף ל"ב עמוד א', לא מקבילה, זאת אומרת על נושא אחר, אבל עם אותו מבנה. פרכת צד חמור זה נקרא. ובוא נראה את הסוגיה במכות. מכלל דרבי יהודה סבר, איפה בכתובות? ל"ב עמוד א'. מכלל דרבי יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מנא ליה? מאיפה הוא יודע שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו? אמר עולא גמר ממוציא שם רע. מה מוציא שם רע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אז מה זה? זה בעצם בניין אב או אנלוגיה, כן? ואז אומרים מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם. מוציא שם רע יש תכונה מיוחדת שהוא לוקה ומשלם, אז אי אפשר ללמוד ממנו לכל לאו שאין בו מעשה. אלא אמר ריש לקיש גמר מעדים זוממים. מה עדים זוממים לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. פורכת על זה הגמרא: מה לעדים זוממים שכן אין צריכים התראה? אז גם להם יש איזושהי תכונה מיוחדת שהם לא צריכים התראה. אז אומרת הגמרא מוציא שם רע יוכיח, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השווה שבהן לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אומרת הגמרא אז בעצם בוא נרשום רגע על הלוח איפה אנחנו עובדים. יש לנו שני מלמדים, אחד מהם זה עדים זוממים ואחד מהם זה מוציא שם רע. בסדר? ופה תשימו לא משנה משהו לאו שאין בו מעשה אחר, אוקיי, לא חשוב כרגע איזה. שמה זה לא תותיר ממנו עד בוקר. מה? איפה? במשנה במכות. למה? לא סתם אני אומר. בסוגיה לא משנה איזשהו לאו לא חשוב, אוקיי, אז זה נותר. בסדר. טוב, אז עכשיו יש לנו פה בעצם שני מלמדים שבכל אחד משניהם יש תכונה ייחודית, לכן כל אחד לחוד לא מצליח לעשות את העבודה, נכון? עדים זוממים הם לא צריכים התראה, אין התראה, וזה לוקה ומשלם. נכון, לוקה ומשלם זו התכונה. אוקיי, ובנותר אין את שתי התכונות האלה. בסדר? ולכן אנחנו צריכים לעשות צד שווה. עכשיו מה אומרת הגמרא? מה לצד השווה שבהן שכן קנס? זאת אומרת גם עדים זוממים, זה מחלוקת תנאים לא משנה כרגע, גם עדים זוממים וגם מוציא שם רע זה קנס. ונותר זה לא קשור לקנס אז לכן אתה לא יכול ללמוד מהם. אולי בגלל שהם קנס אז הם חמורים. אז זה פירכה כמו שראינו פה, זה בעצם פירכה כזאת, זה מאפיין שזה קנס, זה מאפיין הלכתי. אוקיי. עכשיו אומרת הגמרא: רבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא, דהוא סבר דעדים זוממים זה ממון לא קנס. אלא מה לצד השווה שבהן שכן יש בהן צד חמור? זה כבר ממש מכה אמיתית. זאת אומרת שני המלמדים איך אנחנו פורכים? שבשניהם יש צד חמור. רבי יהודה צד חמור לא פריך. אוקיי, אבל יש פה איזושהי פירכה מאוד מוזרה שעולה פה בגמרא. צד חמור. מה הצד החמור? במוציא שם רע יש לו צד חמור כי הוא לוקה ומשלם. בעדים זוממים יש לו צד חמור כי הוא בלי התראה, נכון? אז כיוון שבשניהם יש צד חמור אי אפשר ללמוד מהם על נותר. וזה כמובן מעורר את השאלה אז שום צד שווה שבתורה לא יכול להתקיים, נכון? כי הרי כל צד שווה שבתורה הוא במבנה כזה שלכל אחד משני המלמדים יש צד חמור. זה תמיד ככה. אם לא היה לו צד חמור היינו לומדים ממנו לבד. זה השאלה אם צד חמור הוא יתרון כי לא כל יתרון אמור להיות חמור. חייב להיות, אחרת אתה לומד ממנו לבד. אתה הרי איך עובד צד שווה? אתה לומד מעדים זוממים ואז אתה מוצא בעדים זוממים צד חמור ואי אפשר ללמוד ממנו, נכון? ואז אתה אומר טוב אז בוא נלמד ממוציא שם רע. ואז אומרים לא מוציא שם רע יש לו גם צד חמור אי אפשר ללמוד ממנו. ואז אומר חזר הדין נלמד משניהם. אז תמיד בהגדרה, בעצם, מעצם הסכמה של הצד השווה, תמיד לשני המלמדים לכל אחד יהיה צד חמור. זה בהגדרה כך, כי אם לאחד מהם לא יהיה צד חמור, אנחנו נלמד ממנו לבד. אוקיי? אז בעצם, אם אני מקבל את אפשרותה של פירכת צד חמור, שזה מה שרבנן פה פורכים, אז למעשה אין צד שווה בתורה. אין. כל צד שווה אפשר לפרוך בצורה הזאת. נכון? אז הראשונים כבר מתלבטים בזה, גם תוספות בכתובות, אבל פה הריטב"א מביא כמה שיטות, אז נקרא אותו. הריטב"א אומר ככה. אולי אני אזכיר את זה לפני שאני נכנס לריטב"א. תראו. נציג את זה בצורה אחרת. על מה היה מבוסס העיקרון של צד שווה? העיקרון של צד שווה, הרי שאלנו בעצם את השאלה הזאת בצורה כזו או אחרת כבר כשדיברנו על צד שווה בהתחלה. ומה אמרתי שם? שבצד שווה יש שתי אפשרויות להסביר את ה-, נגיד נקרא ללוקה ומשלם, נקרא תכונה X, וללא התראה נקרא תכונה Y. אז בנותר אין את X ואין את Y. נכון? ואז אני אומר טוב, אז כנראה התכונה Z, שקיימת גם פה, וגם פה, וגם פה. מה זאת התכונה הזאת? שהוא לאו שאין בו מעשה. כן? אז אם Z הוא הגורם, אז אפשר ללמוד משניהם גם לפה. ואז שאלתי שם, רגע, אבל מי אמר? אולי לא Z הוא הגורם אלא או X או Y. ופה הרי אין את X ואין את Y, אז לכן הדין לא קיים. הבאנו הסבר פשוט יותר. בדיוק. זאת אומרת, הייתה לי תאוריה אלטרנטיבית. תאוריה אחת אומרת Z גורם לדין. תאוריה שנייה אומרת לא, או X או Y הוא הגורם לדין. ובעצם שתי התאוריות האלה איפה תהיה הנפקא מינה? בשאלה אם בנותר יהיה מלקות או לא יהיה מלקות. נכון? אם Z גורם לדין, בנותר גם יש את זה. אבל אם X או Y גורמים לדין, בנותר אין לא את X ולא את Y. אז בנותר לא ילקו. נכון? אז למה אמרנו שבאמת עדיף לקחת את הצד השווה? כי הוא הפשוט יותר. התער של אוקאם, נכון? אמרנו בעצם שההסבר הפשוט יותר תמיד עדיף. אז ההסבר שיש פרמטר אחד ששולט על הדין הוא יותר פשוט מאשר ההסבר שאו פרמטר אחד או פרמטר שני שולטים על הדין. יש פה איזושהי הנחה כמעט מטפיזית כזאת, שהקדוש ברוך הוא בעצם יצר את ההלכה באופן כזה, או ננסח את זה באופן אחר, לכל תוצאה הלכתית יש רק סיבה אחת. זה בעצם ההנחה של צד שווה. זה יחיד. כן. בסדר? ההנחה של הצד השווה בעצם אומרת שלכל תוצאה הלכתית יש סיבה אחת. זאת אומרת לא ייתכן שישנה תוצאה הלכתית שיש שתי סיבות שונות שכל אחת מהן יכולה לגרום לה. כי אם זה היה ככה, אי אפשר היה ללמוד צד שווה. וצד שווה זאת מידה בתורה, זה לא במקום מסוים, זה עיקרון כללי. אז יש פה איזושהי הנחה על איך בנויה ההלכה בכלל. כשאני מוצא שני דברים בהלכה שיש להם אותו דין, זה אומר שיש משהו משותף שגורם להם. למשל, בור חייבים לשלם ואש חייבים לשלם. מה זה אומר? זה אומר שכנראה התשלום לא תלוי בתחילת עשייתו לנזק, כי זה רק תכונה של בור ולא של אש. וגם לא קשור לכוח אחר מעורב בו. כוח אחר מעורב בו זה כולה אלא דרכו לילך ולהזיק, אין אש. אז זה שלא קיים בבור. אלא זה כנראה תלוי במשהו משותף שיש לשניהם. מהו המשהו המשותף הזה? שממונך ושמירתן עליך, נכון? המשנה בריש בבא קמא. אוקיי? אז ההנחה היא שבעצם תמיד ישנה סיבה אחת שגורמת לדין ולא כל אחת משתי סיבות אחרות. לפעמים אגב הסיבה האחת הזאת יכולה להיות צירוף, כמו במשנה בבבא קמא. ממונך ושמירתן עליך. אז זה יכול, אפשר להתייחס לזה כאיזשהם שני תנאים מצטרפים. אבל זה שניים שהם לא או זה או זה, אלא גם זה וגם זה. אז שניים שהם גם זה וגם זה מבחינתי הם אחד. זה לא משנה, זאת סיבה אחת. אין פה שתי אפשרויות. יש פה אפשרות אחת שהיא הצטרפות של שני תנאים. אוקיי? אז זאת התאוריה הפשוטה ביותר ולכן היא הנכונה. אפשר לשאול? כן. אפשר במקום להגיד שזה או X או Y, אפשר להגיד שזה ה-X הוא מורכב או לא יודע, נגיד הוא יורש, X ו-Y יורשים ממשהו שמעליהם שיש משהו משותף. עוד שנייה, אתה מקדים אותי. אני חושב שבהחלט אפשר להגיד את זה, אבל חכה רגע. איפה עומדת הפרכה של צד חמור? הפרכה של צד חמור בעצם מערערת את כל ההיגיון הזה של צד שווה. למה? בגלל שפירכת צד חמור בעצם אומרת לי, אם פה יש X ופה יש Y, אלו הצדדים החמורים, ופה אין את שניהם, אז אני מוריד את הצד השווה. מה היא בעצם אומרת? של בניין אב. בניין אב משני כתובים. צד שווה. כן. זאת אומרת, היא אומרת בעצם לא נכון, יכול להיות שיש שתי סיבות שונות לאותה תוצאה הלכתית, אני לא בהכרח בוחרת. את התוצאה הפשוטה ביותר. התוצאה הפחות פשוטה היא גם אלטרנטיבה לגיטימית. זה בעצם המשמעות של פירכת צד חמור. שזה דבר מאוד מוזר. אז מה? אז אין צד שווה בתורה בעצם? מה, מה זה נקרא פירכת צד חמור? איזה מן דבר זה? אז פה הראשונים, תראו את הריטב"א: מה לצד השווה שבהן שכן יש בהן צד חמור. הקשו בתוספות: אי פרכינן צד חמור אף על גב דלא דמו חומרי אהדדי, למה התוספת הזאת? כי שאם החומרות דומות זו לזו, אז ודאי פורכין. נכון? אם פה היה איקס וגם שם היה איקס, זו ודאי פירכא. זה כמו הפירכא של ההנאה, נכון? מה לכסף ולביאה שכן יש בהם הנאה, כי זאת אותה תכונה. אם זה תכונות שונות כמו הפדיון והיבמה, אז להיפך, זה מחזק את ההכללה. אבל אם זאת אותה תכונה עצמה, זאת פירכא לצד השווה כי יכול להיות שזאת התכונה שגורמת לדין. אוקיי? אז לכן הוא מדגיש פה: אי פרכינן צד חמור אף על גב דלא דמו חומרי אהדדי, ביטלת כל הצד השווה שבעולם. זה מה ששאלתי קודם. ותרצו, דלא פרכינן הכי אלא כשהחומרות משונות מאוד שאין כיוצא בהן בכל התורה. דעדים זוממין, זאת אומרת הטענה בעצם היא הטענה הבאה, טענה מעניינת. הטענה היא מה זה נקרא משונות מאוד? איך אתה יודע אם הפירכא נורא משונה או רק קצת משונה? בדרך כלל כשאנחנו פורכים פירכא: אוי, זה שונה מזה. מה אכפת לי אם הן משונות או לא משונות? אתה יכול להשוות כל פירכא לפירכא אחרת ולהגיד אם היא משונה מאיזה סטנדרט, לא? איך תשווה פירכות? ברגל דרכה לילך ולהזיק ובור תחילת עשייתו לנזק. מה יותר משונה ממה? אה? אתה יכול להשוות פירכות בצורה שבה הן עובדות לפי טבלאות, אם היא משונה מהצורה שבה פירכא עובדת בדרך כלל. לא, לא, זה לא פירכא שהיא עובדת בצורה שונה. הוא אומר אם היא מאוד משונה. הטבלה נראית אותו דבר, זה רק האלפא או התכונת אלפא שמחובאת מאחורי הפירכא היא נורא מוזרה. אז מה זה נקרא נורא מוזרה? במיוחד כשאנחנו יודעים גמרא בחולין בדף ט"ו, הגמרא אומרת שם שעל צד השווה פורכים פירכא כל דהו. זאת אומרת לא רק פירכא מאוד משונה, כל פירכא. מה זה משנה? כל עוד אתה מציע אלטרנטיבה שהיא אפשרית, אתה כבר לא יכול לעשות את ההוכחה של הצד השווה. נכון? זה בעצם הרעיון שמאחורי זה. אז מה זה נקרא פירכא מאוד משונה? אז תראו, הוא מוסיף עוד משהו: החומרות משונות מאוד שאין כיוצא בהן בכל התורה. דעדים זוממין, זאת אומרת, בדרך כלל פירכא רגילה זאת פירכא שאומרת: יש במלמד משהו שאין אותו בלמד. אבל המשהו הזה שקיים במלמד יכול להתקיים בעוד מקומות. מה שחשוב לי זה רק השאלה של היחס בין הלמד לבין המלמד, זה הכל. מבינים? אבל מה שתוספות פה בעצם טוען זה שזה נכון, זאת פירכא רגילה. אבל אם יש פירכא שהיא מייחדת רק את המלמד הזה, לא רק לעומת הלמד היא מיוחדת אלא בכלל, בשאר ההקשרים של התורה היא לא מופיעה, היא מופיעה רק במלמד הזה וקנ"ל במלמד השני. אם זה שתי פירכות משונות מן הסוג הזה, אז פורכים פירכת צד חמור. לפי רבנן. רבי יהודה גם שם לא פורך. אבל לפי רבנן פורכים פירכת צד חמור. ואיך הוא מפרט את זה? אז הוא אומר ככה: דעדים זוממין לוקין בלא התראה, ומוציא שם רע לוקה ומשלם. זאת אומרת ללקות בלי התראה זאת תכונה ייחודית, אין את זה בשום מקום חוץ מעדים זוממין. בסדר? ומוציא שם רע זה גם כן חצי עדות. מה? וגם חצי עדות. מה זאת אומרת? זו תכונה של הפעולה עצמה. אבל לא לוקים בלי התראה. לא, אבל מבחינת, אה, תראה איך לוקים בלי התראה. ומוציא שם רע זה לוקה ומשלם שגם היא תכונה ייחודית. אוקיי? וכיוון שזאת תכונה ייחודית שלא קיימת בכל התורה, אז כאן כן פורכים פירכת צד חמור, כך אומר התוספות. ובפרק אלו נערות דפרכינן הכי למאי הצד דחובל בחברו ועדים זוממים, חובל בחברו חייב בחמישה דברים. כן, גם שם יש פירכת צד חמור זו הסוגיה שהזכרתי, וחובל בחברו מה הפירכא? שהוא חייב בחמישה דברים. ועוד פעם זה באמת ייחודי, רק חובל חייב בחמישה דברים. שום מזיק אחר לא חייב בחמישה דברים. אוקיי? ובמסכת סוטה גבי טבול יום וכלי חרס, שהטבול יום אב הטומאה וכלי חרס מטמא מאווירו ודומה קצת למה דאמרינן בסנהדרין מה לנשיא וחרש שכן משונין. כן, לא תקלל חרש ולא לקלל. נשיא ואבא ועושים ללמוד שמה בצד השווה. אז זה כיוון ראשון של תוספות. הכיוון, עדיין צריך להבין, אז מה זה משנה אם זה נורא משונה או לא? עדיין זו תאוריה יותר מורכבת. למה לא לאמץ את התאוריה הפשוטה? הלוגיקה של צד השווה קיימת גם בפרכות נורא משונות. למה זה מערער את הלוגיקה של הצד השווה? יותר מזה, ההסבר הזה לא באמת ממש עובד. תוספות פה קצת משמיט חלק מהדיונים. בחובל בחברו הפרכה היא שהוא חייב בחמישה דברים. אני לא זוכר כרגע מה… עדים זוממים פה, זה הפרכה שלא קיבלו התראה, לכן הוא משמיט את זה. אבל יש בקיצור חלק מהמאפיינים האלה, למשל זה שהוא אב הטומאה, יש עוד אבות טומאה, מה, אב הטומאה זה דבר יחיד בתורה? יש פה משהו שהוא לא לגמרי ברור. תוספות אומר זה כי הוא נדחק, אבל הקריטריון פה הוא קריטריון קצת בעייתי. אחרי זה הוא אומר ככה: ורבינו הרמב"ן ז"ל פירש דלא פרכינן צד חמור אלא היכא שיש בשניהם המלמדין חומרות שאין אחד מהם בלמד, שזה תמיד נכון כמובן כל צד שווה. ואין בלמד שום חומרא שלא תהא במלמדין, כגון הא דהכא. זאת אומרת, אומר הרמב"ן, יש קיזוזי פרכות. זאת אומרת, איפה אנחנו פורכים פירכת צד חמור? במקום שבו בשני המלמדין ישנה, כל אחד מהם ישנה חומרא מיוחדת, ובלמד אין שום חומרא מיוחדת שלא קיימת במלמדין. אבל במקום שבו גם בלמד יש חומרא מיוחדת שלא קיימת במלמדין, נגיד אם הלמד יהיה לא יודע מה, A, בשני המלמדין היא לא קיימת, אז לא תהיה פרכת צד חמור. למה? כי גם בלמד יש צד חמור, לא רק בשני המלמדין. אז שני המלמדין הם לא מיוחדים בזה שיש להם צד חמור, גם בלמד יש צד חמור. מה בעצם עומד מאחורי זה? הטענה מאחורי זה היא שבלמד ישנה תכונה מיוחדת שאולי היא הגורמת לזה שהדין לא יחול בו. ההעדר של התכונה הזאת הוא הסיבה למה הדין חל בשני המלמדין. ואצל הלמד שיש לו את התכונה הזאת, נגיד A, שיש פה A ופה non-A וגם פה non-A. אז אומר הרמב"ן אם פה יש תכונה מיוחדת, בזה יש תכונה מיוחדת X, בזה יש תכונה מיוחדת Y, ובזה יש תכונה מיוחדת A. אז אומר הרמב"ן במצב כזה אין פרכת צד חמור. הנה נמצא הבעיה, מה למוציא שם רע שכן היה לו היתר, היה לו שעת כושר, ואף על פי כן. בסדר, עוד שנייה אחת. אני מסכים עם זה שזה קצת רעוע, אבל קודם כל אני רוצה להסביר. אז פה יש גם כן תכונה מיוחדת ואז מה? ואז לא פורכים פרכת צד חמור. למה? כי גם לזה יש צד חמור. אתה יכול כל פעם להפוך את זה. אתה יכול כל פעם למצוא, כמעט על כל דבר אפשר למצוא איזה משהו. אבל היא כנראה, לפחות אמור להיות שהתכונה הזאת צריכה להיות תכונה רלוונטית. אז מה הופך אותה לרלוונטית? נותר כותבים בנון. זהו, אני אומר שכל דבר יכול להיות קריטריון רלוונטי, כל דבר יכול להיות… לכן אני אומר, אבל זה תמיד ככה כשאתה עושה אנלוגיה. אתה לא עושה אנלוגיה בין לאו שאין בו מעשה לבין טומאה ברשות הרבים. כי יש לך איזה שהוא רעיון בראש מה הקשר. בדיוק. אז גם פה אתה מנצל את האינטואיציות שיש לך בראש לגבי הקשר. זה נכון בכל צורות ההיסק האלה. אז כשאתה צריך להחליט, דיברנו על אהבת ג'אז וספרות יפה, אם אתם זוכרים. אז למה לכאורה קל וחומר או מה הצד השווה עובד בסדר? אז ברור שהאינטואיציות שלנו אומרות שאין קשר בין שני המאפיינים האלה. אז גם פה אומר הרמב"ן אותו דבר. אבל תשימו לב זה באמת מוזר. הרמב"ן תופס את פרכת צד חמור כמשהו שהוא לגמרי פורמלי. אני הייתי אומר שני אלה יש להם צד חמור ולזה אין צד חמור, ולזה סליחה אין צד חמור, לכן פורכים פרכת צד חמור. שנייה אחת. אבל אם גם לזה יש פרכת צד חמור אז אפשר ללמוד כרגיל. שזה מאוד מוזר, ברור. אני הייתי אומר להיפך, אולי שני אלה דווקא התכונה הזאת שאין להם A היא התכונה המשותפת ולכן זאת פרכה. נכון שזה לא כל כך פשוט כי ה-אין להם A זה קולא שיש בהם לא חומרא שיש בהם. הרי צריך שה-A הזה יהיה צד חמור. והעדר של A זה העדר קל. אז נכון שזאת לא פרכה סטנדרטית, אתה לא יכול להגיד שכיוון שבשני אלה אין A אז לכן יש בהם את הדין הזה. לכן הרמב"ן דורש שזה יהיה צד חמור. אבל עדיין, מה עובד פה? זאת אומרת אם באמת זה יותר חמור משני אלה, אתה רוצה לעשות קל וחומר נגיד. אם מה לשני אלה שכן אין בהם A ובכל זאת לוקים, בזה יש A אז ודאי וודאי שלוקים. זה בעצם קל וחומר נכון? ואז אומר מה פתאום, מה למוציא שם רע שכן יש לו X? אז אני עונה עדים זוממים יוכיחו. אני אומר מה לעדים זוממים שכן יש להם Y? חזר הדין, חזר הדין, אבל עדיין בשניהם אין א'. בסדר, אבל זה שאין א' זאת קולא. אנחנו יכולים להתייחס לזה כמו שאמרנו קודם, להוריד עמודה. אולי אפשר להסתכל על זה בתור מאפיין ולא בתור עוד עמודה של עובדה, בסופו של דבר, על כל הקטע של צד חמור. רגע, אני אגיע לזה עוד רגע, אני חותר לשם עוד שנייה אחת. בסדר, אז זה בעצם מה שאומר הרמב"ן, הוא באמת תופס עצם קיומו של צד חמור מהווה פירכא. עכשיו, אני חושב שבמובן מסוים הרמב"ן בעצם קצת שומט את הקרקע מתחת להיגיון של הצד השווה, כי בעצם אנחנו הבנו קודם שההיגיון של הצד השווה הוא בוא נבחר את התיאוריה הפשוטה ביותר, נכון? אבל לבחור את התיאוריה הפשוטה ביותר גם במקום שאין את א', התיאוריה הפשוטה ביותר זה ש-ז' הוא הגורם ולא איקס או וואי. אומר הרמב"ן זה לא מעניין אותי, זה לא פשוט ביותר ועדיין אני לא בוחר בזה. זאת אומרת יש פה משהו שהופך להיות משהו לגמרי פורמלי. ואם בשניהם יש צד חמור וגם בו יש צד חמור אז זה בסדר, ואם לא אז לא. למה לא? אם אתה רוצה את התיאוריה הפשוטה ביותר זה נכון בין אם יש א' כזה ובין אם אין א' כזה. יותר פשוט שהכול תלוי ב-ז' מאשר שזה תלוי או באיקס או בוואי. אז יש פה משהו שמשנה קצת את ההיגיון של צד שווה. אז זה הרמב"ן. ומורי הרי"א ז"ל היה מפרש דלא פרכינן צד חמור אלא כשהחומרות הן בעיקר אותו דבר שאנו באים ללמוד מהם. כגון בכאן, שאנו באים ללמוד לעניין המלקות. ומוציא שם רע חמור שלוקה ומשלם, ועדים זוממים שלוקה בלא התראה. כאשר הפירכא נוגעת לעצם הדין שאותו אתה רוצה ללמוד, אתה רוצה ללמוד פה על מלקות. ובדיוק בתחום של מלקות יש תכונה מיוחדת למוציא שם רע ותכונה אחרת לעדים זוממים שהם מאוד מיוחדים, בדיוק בנושא של מלקות. אז אומר הרי"א, אם ככה אתה לא יכול ללמוד לעניין מלקות משני אלה לנותר, כי אתה רואה שלפחות בהקשר של מלקות כל אחד מהם הוא מאוד מיוחד. אז במצב כזה פורכים פירכת צד חמור. אבל אם הייתה להם איזושהי תכונה הלכתית חומרא הלכתית אחרת, חומרא, עדיין חומרא, אבל היא לא נוגעת למלקות אלא למשהו אחר, אז לא היינו פורכים פירכת צד חמור, אז כן עושים צד שווה. למה אין התראה זה קשור למלקות? כי התראה זה דין במלקות. וחייבים במלקות אפילו בלי לא לוקה בלי התראה. זאת אומרת חייב מלקות בלי התראה, כאילו זה ה… אי אפשר לקבוע קריטריון לרלוונטיות? אני לא רואה איך. זה בדיוק הנקודה שאותה כל המודל, אני אדבר על זה בהמשך. זה בדיוק הרקע שבתוכו פועל כל המודל הזה. לא הפכנו את העסקים האלה למתמטיקה, כאילו זה בניגוד לאשליה. וראיתי לרב רבי מאיר ז"ל האשכנזי, אני מניח שזה המהר"ם מרוטנבורג, להבדיל מהרמ"א, כן, שכתב דבר חמור היינו משום דזימנין דבעדים זוממים איכא חומרא דמוציא שם רע להיות לוקה ומשלם. זאת אומרת עדים זוממים לפעמים ילקו וישלמו. איך? כגון שהעיד על אדם שהוציא שם רע. עדים זוממים שהעידו על אדם שהוציא שם רע חייבו אותו מלקות ותשלומים. עכשיו הם הוזמו. כיוון שהם הוזמו אז הם עצמם לוקים ומשלמים. אז יוצא שעדים זוממים גם הם יכולים ללקות ולשלם ולכן בעצם זאת פירכא. מה הוא בעצם אומר? שזאת לא פירכת צד חמור בכלל, זה סתם פירכא רגילה. יש תכונה משותפת למוציא שם רע ולעדים זוממים שמה? ששניהם לוקים ומשלמים, זה הכול. ושאינה קיימת בנותר. אז זה סתם פירכא סטנדרטית. כן, שאינה קיימת בנותר, אז זאת סתם פירכא סטנדרטית. ברור שזה לא משמעות הגמרא, כן, זה פשוט הדוחק לוקח את הראשונים להציע כל מיני הצעות. ורבי יהודה לא חשיב ליה פירכא כיוון שרוב עדים זוממים אינו כן. בדרך כלל עדים זוממים לא לוקים ומשלמים, זה רק מקרה פתולוגי, כן, נפקא מינה לקידושי אישה מה שנקרא. ולשון צד חמור אינו מתיישב לפירוש זה, גם אין זה נמצא יפה באותם מקומות שהקשו צד חמור. יש עוד מקומות בש"ס שמקשים צד חמור. לכן הוא אומר זה וודאי לא פירוש נכון? טוב, ההערה שלו בסוף היא גם כן הערה מעניינת. ורבי יהודה צד חמור לא פריך נראה דלית ליה ההיא דאמרינן בשחיטת חולין קט"ו מה שהזכרתי קודם דכל מה צד פרכינן כל דהו, דהפירכא דצד חמור מטעם דפירכא כל דהו הוא דפרכינן ליה, כמה שפירש רש"י על גבי האי דמה לי נסיב וחרש במסכת סנהדרין. זאת אומרת רבי יהודה בסך הכול לא מקבל את הקביעה של הגמרא בחולין שעל צד שווה פורכים פירכא כל דהו, כי הוא בעצם טוען, הריטב"א פה בעצם טוען שפירכת צד חמור זה בסך הכול סוג מסוים של פירכא כל דהו, כי זה לא באמת פירכא חזקה. אבל נכון, יש פה איזושהי תכונה למלמדים שאין בלמד, זה מספיק בשביל לפרוך. צד שווה. ודיברנו על זה כבר שצד שווה זה היקש קל, ולכן מספיק לפרוך אותו בפירכא כל דהו, אבל זה אולי עוד אני אחזור לזה. בכל אופן, עד כאן זה דברי הראשונים. לעניות דעתי יש פה הסבר הרבה יותר פשוט, טריוויאלי כמעט. וההסבר הזה זה מה שאתה הצעת קודם ומה שאתה הצעת בשפה אחרת אחר כך. תראו, התכונות שאנחנו מדברים עליהם כאן הם תכונות מהטיפוס הזה או תכונות מהטיפוס הזה? לא, אלה תכונות וואי פי. נכון? אלה תכונות הלכתיות. זה לוקה ומשלם וזה לוקה בלי התראה, נכון? עכשיו הרי כל הטענה של צד שווה זה שאני מעדיף את התיאוריה הפשוטה ביותר. אז אני אומר יש שתי אפשרויות, או שנעזוב את ה-אי עכשיו, כן, הנה ההצעה של הרמב"ן. יש שתי תיאוריות אפשריות. או שאיקס או וואי גורם לדין ואז כמובן בנותר זה לא יהיה, או שזד גורם לדין, הצד השווה שבשניהם זד. וזד יש גם בנותר ולכן בנותר יהיה את הדין. כיוון שזד זאת הצעה פשוטה יותר מאשר או איקס או וואי אני מעדיף אותה. אבל אומרים חכמים מה פתאום, אולי איקס ו-וואי הרי שניהם תכונות הלכתיות. אולי שניהם נגרמים מאותו מאפיין מיקרוסקופי. אולי מה שמוציא שם רע מה שהוא לוקה ומשלם זה בגלל שיש לו תכונה אלפא. ועדים זוממים שהם לוקים בלי התראה זה גם בגלל שיש להם תכונה אלפא. בסדר? רק חוץ מאלפא יש להם עוד משהו שבגלל זה שם זה לא לוקה ומשלם אלא הביטוי ההלכתי הוא שאין התראה. בסדר? אבל עדיין זה נובע מאותו מאפיין מיקרוסקופי. אז אין לך ראיה שהצד השווה הוא תיאוריה פשוטה יותר. בגלל שגם התיאוריה שהיא כאילו מורכבת או איקס או וואי בהחלט ייתכן שהיא בעצם לא מורכבת והרי חובת הראיה היא על מי שטוען את הצד השווה. אני אומר ראיה לא הבאת לי. אתה לא יכול להוכיח לי שהמילוי פה הוא אחד. כי יש לי אלטרנטיבה אפשרית שהמילוי אפס יהיה לא פחות פשוט. איפה תהיה נפקא מינא? תחפשו בש"ס בכל הסוגיות שפורכים פירכא צד חמור ואתם תראו תמיד המאפיין הוא מאפיין הלכתי. תמיד. אם המאפיין הוא מאפיין מיקרוסקופי למשל כמו מה למוציא שם רע שכן זה לא יודע מה שכן הלך והתעלל… זה חמור מדי מאשר מאיזושהי סיבה מעשית. זאת אומרת איך הוא מתעלל בבת זוגו אני יודע מה או משהו כזה. בסדר או באישה המסכנה הזאת או בנערה המסכנה הזאת. והעדים זוממים החומרה שלהם זה שהם משתמשים בבית דין כדי לעשות מעשה נוראי. לא משנה. איזה שהם סברות שהם לא תוצאה הלכתית אלא מאפיינים של הדבר עצמו. שם לא תהיה לעולם פירכא צד חמור. לא יכולה להיות פירכא צד חמור. אי אפשר להשוות בין דברים. בדיוק. כי שם אנחנו מדברים כבר על התכונות המיקרוסקופיות אז אי אפשר להגיד ששתיהן יונקות ממה שרצית להגיד קודם מתכונה שלישית. זה כבר לא סביר אני רואה שני דברים שונים. אבל אם אתה מביא לי שני מאפיינים הלכתיים, מאפיינים הלכתיים כמו שאנחנו אומרים פה הם יכולים להחביא מאחוריהם עולם מיקרוסקופי שלם. אתה לא יודע איזה אלפות ביתות גמלות משחקות שם תפקיד. בהחלט ייתכן שאיקס ו-וואי שניהם מושפעים מאותו מאפיין מיקרוסקופי. ואז מה קורה? יש לך בעצם שתי תיאוריות פשוטות אלטרנטיביות. תיאוריה פשוטה אחת זה שהמאפיין שגורם למלקות הוא זד ואותו אין בנותר. תיאוריה פשוטה לא פחות שנייה שהמאפיין שגורם למלקות הוא אלפא ודין אלפא אין בנותר. נכון? וכיוון שכך אז הוא לא ילקה. אוקיי? אז יוצא שזה שהוא לוקה וזה שהוא לא לוקה התיאוריות הן פשוטות באותה רמה. אי אפשר להגיד שזה שהוא לוקה מוביל אותי לתמונת עולם פשוטה יותר. ולכן פירכא צד חמור זה כלל לדעתי. פירכא צד חמור זה רק במקום עולה בכלל אם בכלל זה עולה זה עולה רק במקום שהפירכות עליהן אנחנו מדברים הן פירכות הלכתיות. אבל במקום שהפירכות הן פירכות תיאורטיות לא יהיה צד חמור אף פעם. וזה בדיוק פה למה אני מביא את הדוגמה הזאת את השיקול הזה כי זה מה שמראה לכם את מה שאמרתי קודם. שדיברתי על ההנאה אם אתם זוכרים אמרתי אנחנו הצגנו את ההנאה כעמודה נוספת ואז בדקתי האם זה עובד עם צדקה וכולי אמרתי ההנאה זה לא עמודה נוספת זה פירכא תיאורטית לא פירכא מאקרוסקופית. ופה אנחנו רואים כבר שיש הבדל. פירכא מאקרוסקופית ופירכא תיאורטית לא אמורים לעבוד בהכרח באותה צורה. לפי רבנן דרבי יהודה פירכא צד חמור פורכים כשהפירכות הן כשהתכונות סליחה הן מאקרוסקופיות הן הלכתיות. אבל כשהתכונות הן תיאורטיות לא פורכים פירכא צד חמור. זאת אומרת שזה לא נותן. שניהם זה פירכא, אבל זה פירכות עם תכונות שונות. אחת מהן שנויה עכשיו במחלוקת תנאים, והשנייה לא תהיה שנויה במחלוקת תנאים. אז הנה דוגמה למה חשוב לעשות את ההבחנה בין פירכא הלכתית לבין פירכא תאורטית. איך ייראה נגיד תרשים של דבר כזה ששמים מחיצים? או ששמים של טבלה? תרשים של פרמטרים. כלומר הכל, אם יהיה לנו אלפא באלפא אז הכל יהיה מחובר לכל הכיוונים ולא נוכל להוכיח שום דבר. נגיד ב… לא, לא, לא, לא. זה בכלל לא, זה בכלל לא יבוא לידי ביטוי בתרשים. אני אעשה את זה עוד מעט. כי אם יש לנו אלפא ואלפא, אנחנו נהיה חייבים לחבר ביניהם באיזושהי צורה. לא. אנחנו נדאג לזה. הדיאגרמה היא הדיאגרמה שנקבעת על ידי הטבלה. זאת הדיאגרמה, ופה לא מופיע H. ההנאה לא מופיעה. זאת הדיאגרמה. הפתרונות שאני אחפש לדיאגרמה הזאת יהיו רק פתרונות שיש פרמטר שיש אותו ב-A וב-B אבל אין אותו ב-H. אני לא אתייחס בפרמטר חמור, אני לא אתייחס בדיאגרמה? לא, בדיאגרמה לא. בפתרון של הדיאגרמה אני אתייחס לזה. אנחנו נעשה את זה ואז נראה. עכשיו תראו, יכול להיות בהחלט שמשהו מזה נמצא גם באינטואיציה של הראשונים שהריטב"א מביא פה. כי כש-למשל מה שהוא כותב שם, מה שתוספות אומר, שהחומרות משונות מאוד שלא מופיעות בשום מקום בתורה. ושאלתי, למה זה אומר ששם אפשר לפרוך פירכא צד חמור? אני אומר ככה, הרי למה באמת רבי יהודה לא פורך פירכא צד חמור? מה בעייתי בפירכא צד חמור? הבעיה היא שכשיש לך תכונות הלכתיות שונות, למה להניח שיש להם את אותו גורם? זו ספקולציה קצת. ועדיין יותר פשוט להגיד ש-Z הוא הגורם ו-X ו-Y, אם זה אינטואיטיבי אז יכול להיות שכן, אבל בהנחה שאין לנו אינטואיציה פשוטה על זה, אנחנו עושים פה איזשהו מהלך. למה שהאינטואיציה הפשוטה, למה השאלה הזאת עולה מראש? אם אין לנו אינטואיציה להניח שיש להם איזשהו מקום משותף. לא. לא מעניין. ל-X ול-Y אין מקום משותף. כן, אני מבין. אם אין לנו אינטואיציה להניח, למה שאנחנו כן אומרים שיש להם משהו משותף? איך בכלל אפשר להתחיל את הפירכא של צד חמור בלי אינטואיציה? למה לא? יש לך X ו-Y זה תכונות הלכתיות. אין לך מושג מה גורם אותם. הרי גם פה כשאתה רוצה את הניתוח יש לך אלפא, בטא, גמא. מי זה אלפא, מי זה בטא, מי זה גמא אתה לא יודע. היה לי אינטואיציה שזה… לא, אתה לא יודע כלום. אתה לא יודע מי זה אלפא, בטא וגמא. מאיפה אתה יודע מה זה? אנחנו נדבר על זה אחר כך. בינתיים זה עבודה פורמלית לגמרי. יש לך פה הלכות ואתה מחלץ מהן איזשהו מבנה תאורטי מופשט עם אלפות, בטות וגמות. זה הכל. אז אני אומר, טוב, מבנה כזה באופן תאורטי יכול להיות גם מאחורי X ו-Y עם אותו אלפא. אתה לא יודע. אם יש לך אינטואיציה אז בסדר גמור, אז באמת אולי זה לא יעבוד. אבל מכל מקום שאתה לא יודע. אז אומר תוספות ככה, כיוון שבדרך כלל העסק הזה הוא מפוקפק, פירכא צד חמור, כי יש פה שתי תכונות הלכתיות שונות ואתה רוצה להגיד לי ששתיהן יוצאות מתוך מאפיין משותף, מאפיין תאורטי משותף. אנחנו לא אומרים דבר כזה אלא אם כן יש לנו איזושהי אינדיקציה לזה. מה תהיה האינדיקציה? שבאמת שני המאפיינים האלה מופיעים אך ורק פה, מכל התורה. ואז, למה להניח שיש שני פרמטרים מיקרוסקופיים שונים שכל אחד מהם הוא ייחודי בכל התורה? אני אומר, אם אני רואה שיש פה משהו שהוא ייחודי בכל התורה, זה מחזק קצת את האפשרות לפחות שאולי זה באמת אותו דבר בכלל. ולכן אומר תוספות שפה פורכים פירכא צד חמור. אני צריך איזושהי אינדיקציה נוספת שאומרת לי שמאחורי התכונות ההלכתיות יושב אותו מאפיין תאורטי. אז אם באמת שתיהן נורא נורא חריגות, תראו כשאנחנו רואים שתי חריגות מאוד חזקות, במיוחד אם נצרף לזה את מה שכותב הרא"ה, שזה הפירכא היא באותו דבר שאנחנו באים ללמוד ממנו. אז מה זה אומר בעצם? שהחריגויות המאוד מיוחדות האלה שתיהן נוגעות למלקות. אז מה זה אומר? אז אם ככה זה מחזק מאוד את האפשרות שאולי בעצם הן נגרמות מאותו דבר. וזה בעצם אותה תכונה. אז לכן שם פורכים פירכא צד חמור. כי במצבים כאלה, מאחורי X ו-Y שונים, תכונות שונות, זה לוקה בלי התראה וההוא לוקה הוא משלם. אז מאפיינים הלכתיים שונים, אבל כיוון שהם כל כך חריגים ונוגדים את כל הכללים בתורה ושתיהם קשורים לדיני מלקות, לפי אם אני מצרף עכשיו את הרא"ה, אז זה נותן לי איזושהי אינדיקציה או לגיטימציה להגיד שאם זה ככה אז אולי באמת ישנה אפשרות שמאחורי שני המאפיינים האלה יש מאפיין תאורטי אחד. ואז זה לא פחות פשוט מההצעה של Z. מצד שני, המילה כשאתה אומר צד חמור, זה כאילו שם כל אחד בפינה נפרדת ולא מחבר אותם. אז לכן אומר תוספות, אבל אם זה חומרה… פשוט כשמשתמשים באיזשהו מבחינה אינטואיטיבית שאני שומע צד חמור, אני לא חושב מדברים פה על איזה משהו שמחבר ביניהם אלא דווקא משהו שמפריד. להיפך. ברור. אבל מה אנחנו, אתה אמרת שיש משהו שמחבר ביניהם שזה האלפא? נכון. אני אומר שכשיש פה צד חמור חריג, צד חמור שהוא מאוד מאוד מוזר, אז אני אומר טוב, משהו אמור לגרום לו. עכשיו למה להניח שיש שני דברים מאוד מאוד מוזרים? חומרה וקולא זה אותו דבר מוזר. יש הרבה דברים בתורה שזה יותר חמור מההוא או זה יותר חמור מההוא, אז אין בעיה כל עוד זה לא הופך להיות פתאום איזושהי חריגות. רק שיש איזושהי חריגות מאוד מיוחדת אז אני אומר טוב, זה מחזק לפחות הופך ליותר סביר את האפשרות שיש פה איזשהו מאפיין משותף. אני כבר לא יכול לשלול את זה. הרי מספיק בשביל לזרוק את הצד השווה להגיד שאני לא יכול כבר לשלול את זה על הסף, לדחות את זה על הסף. אני הרי לא טוען שזה באמת כך. אני רק אומר שכאן כבר לגיטימי להציע גם את זה כאלטרנטיבה. ואז וזאת פירכת צד חמור. אוקיי? ואז בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה אני כבר אני רואה שאני אעשה את זה כבר הפעם הבאה. הדוגמה הזאת הראתה לנו שמאוד חשוב לשים לב האם יש לנו פירכה שמשמעותה הוספת עמודה הלכתית או שהפירכה היא איזשהו אילוץ על הפתרונות. בסדר? ומה שאנחנו עכשיו נעשה, אז עד כאן רק גמרתי את הדוגמה הזאת, אני חוזר חזרה עכשיו לסוגיה. אנחנו ננתח את המשך הסוגיה, מה שעשיתי בשיעור הקודם, ננתח אותה עכשיו במונחים האלה. זאת אומרת כשאנחנו מתייחסים להנאה כפירכה תאורטית כמו שהיא באמת ולא כפירכה הלכתית. ואנחנו נראה שזה יעבוד גם ככה. מה? לבנות איזושהי מתודולוגיה שמסבירה איזה נתונים פוטנציאלים יכולים מה איזה יש להם גן דומיננטי ורצסיבי שיכולים להופיע במראה פנוטיפי בשביל ליצור את האינטרפרטציות לאלפא, בטא וגמא ולהבין לזהות אותם. לזהות כן, לזהות. אני אדבר על זה בסוף. אני אדבר על זה בסוף. אין לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אני יכול להראות אולי דרך דוגמאות איך אפשר לעבוד עם זה קצת. נדבר על זה בסוף. בסדר? יש פה דף נוכחות למי שרוצה. ובסוף הסוגיה הזאת עם מה אלפא? מה? הסוגיה הזאת עם מה אלפא? אנחנו לא מזהים בכלל את האלפא. לא אף פעם, בכלל לכל אורך הדרך. זה מבחינתי מספיק להגיד שיש אלפא כזה. זה כל העוצמה של השיטה הזאת שאני לא מניח שום דבר ספקולטיבי לגבי מי הם המאפיינים המיקרוסקופיים. אני בונה מודל שאומר שישנם מאפיינים מיקרוסקופיים אלפא, בטא, גמא. אלפא ישנו בזה ובזה ובזה ואין אותו בזה. בטא ישנו בעוצמה שתיים בזה בעוצמה וכולי וזה מסביר לי את כל העניין. ואני לא צריך לזהות את אלפא בטא וגמא בכלל. בסדר? בשביל ההיסק אני לא צריך לזהות. אם אני רוצה להבין את הסוגיה לזהות אז אני אומר, אני אדבר על זה בסוף.