גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שלושת מרכיבי דיני קטנים והחריג של שבת
- “תרי חינוך הוו” ביומא: חינוך לשעות וחינוך להשלמה
- חינוך כהלכתו בסוכה: הילני המלכה והשלכה ללולב
- הרמב״ם בהלכות שביתת העשור והראב״ד: שתי קריאות ודיוק רבנו מנוח
- רבנו מנוח: חינוך לשעות לבנים בלבד וחינוך להשלמה לבן ולבת
- לשון הרמב״ם: היעדר “בת” בחינוך לשעות והשלכות פסיקה
- לולב ביום ראשון: “לכם”, קניין קטן, וחינוך שאינו מתקיים
- ראב״ן ומרדכי ושער הציון: חינוך מתקיים גם בשאול והסבר “מחמת קטנותו”
- ציצית וקטן “לשמה” כעדות לתפיסה תהליכית
- אבני נזר: קידוש לקטן ביום כיפור כיישום “פנים לעתיד”
- קריאת שמע: המשנה בברכות והרעיון של זמן ומעשה בעבודת השם
- נזיר: “האיש מדיר את בנו” ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על חינוך
- תוספות ישנים ביומא: נזירות כדין מיוחד, וחינוך מול “קטן אוכל נבלות”
- חינוך: אב בלבד או גם אחרים, והילני המלכה בסוכה
- קהילות יעקב: מחלוקת רש״י ותוספות האם חיוב החינוך על האב או על הקטן
סיכום
סקירה כללית
השיעור מגדיר שלושה מרכיבים בדיני קטנים: איסור ספייה בידיים שהוא איסור דאורייתא לרוב הדעות ומוטל על כל אחד, הכלל של “קטן אוכל נבילות ואין בית דין מצווים להפרישו” שאינו נפסק להלכה, ומצוות חינוך שהיא דרבנן ובפשטות מוטלת רק על ההורים. הוא מציב את מוקד הסוגיה במצוות חינוך ומפתח את “תרי חינוך הוו” ביומא כחילוק בין חינוך להשלמה וחינוך לשעות, ומתוך כך בוחן האם מדובר בשני חיובים שונים או בתהליך חינוכי מדורג. בהמשך הוא מצרף סוגיות מסוכה, נזיר, לולב וציצית, ומעמיד מחלוקות ראשונים ואחרונים בשאלת חינוך כהלכתו, בחלוקת בן ובת ואב ואם, ובשאלה אם חיוב החינוך הוא על הקטן עצמו או על ההורה כאחריות לקיום החיוב.
שלושת מרכיבי דיני קטנים והחריג של שבת
הטקסט קובע שאיסור ספייה בידיים קיים והוא איסור דאורייתא לרוב הדעות ומוטל על כל אחד. הטקסט מציג את הכלל “קטן אוכל נבילות ואין בית דין מצווים להפרישו” כמרכיב שני שאינו נפסק להלכה. הטקסט מגדיר את מרכיב החינוך כדין דרבנן שמוטל בפשטות רק על ההורים, בניגוד להפרשה מאיסור ולספייה בידיים שהן על כל אחד. הטקסט מציין אפשרות חריגה בשבת על פי הרשב״א במצווה של “שביתת בנו” מ“למען ינוח בנך ובתך”, ומדגיש שלא מביאים זאת כל כך להלכה למעט המגן אברהם.
“תרי חינוך הוו” ביומא: חינוך לשעות וחינוך להשלמה
הטקסט מתאר שהסוגיה ביומא עוסקת בגילים שונים ובפרטים טכניים, ומסיימת ב“תרי חינוך הוו” שהם חינוך להשלמה וחינוך לשעות. הטקסט מפרש בפשטות שיש כאן שני סוגי חיובים ולא גדילה הדרגתית עד תענית שלמה, כשחיוב אחד הוא לקיים את המצווה בעודו קטן ולכן לפי הגדרת המצווה נדרש צום של יממה שלמה. הטקסט מגדיר חיוב שני כהרגלה והכנה לעתיד, ללמד את הקטן ולבנות מוטיבציה, ידע ויכולת לקיים מצוות כבוגר. הטקסט מציע ששתי המשמעויות הללו משתקפות בשתי הבנות של “חינוך”, בין חינוך כבית ספר לבין חינוך כ“חנוכת המזבח” שהיא התחלת העבודה עצמה בקיום המצווה כהלכתה.
חינוך כהלכתו בסוכה: הילני המלכה והשלכה ללולב
הטקסט מביא את הסוגיה בסוכה על סוכה למעלה מעשרים אמה ואת מעשה הילני המלכה שישבה עם שבעת בניה בסוכה, ומניח שאם עשתה על פי חכמים הרי הושיבה אותם בסוכה כשרה. הטקסט מדייק מדברי הגמרא שרבי יהודה מביא מכאן ראיה להכשר למעלה מעשרים אמה, ולכן ראשונים ואחרונים לומדים שמצוות חינוך נעשית כהלכתה עם כל פרטי המצווה, שאם לא כן אין ראיה ממעשה הילני. הטקסט מציין שהריטב״א בסוכה מדייק כך, והשער הציון בסימן תרנ״ז מביא זאת להלכה בלולב ש“פשוט דצריך שיהיו ד’ מינים כשרים כמו בגדול”.
הרמב״ם בהלכות שביתת העשור והראב״ד: שתי קריאות ודיוק רבנו מנוח
הטקסט מצטט את הרמב״ם בפרק ב’ הלכות שביתת העשור: קטן בן תשע ובן עשר מחנכין לשעות בהוספת שעות לפי כוחו, ובן אחת עשרה “בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות”. הטקסט מביא את השגת הראב״ד: “אמר אברהם גרסה זו לא מצאנוה בספרינו שיהיו הזכר והנקבה שווים”, משום שבגמרא יש פער של שנה בין זכר לנקבה. הטקסט מציג שתי אפשרויות לקרוא את הרמב״ם: תהליך הדרגתי שבו ההשלמה היא סיום החינוך לשעות, או שתי חובות שונות בהתאם ל“תרי חינוך הוו” שבהן ההשלמה היא חובה אחרת. הטקסט מביא את רבנו מנוח שמדייק מהרמב״ם שמדובר בשתי חובות, משום שהרמב״ם חוזר ואומר “כדי לחנכו במצוות” ומדגיש “מדברי סופרים” רק בהשלמה, ולכן רבנו מנוח קובע שחינוך לשעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה כללית של ההורה “מעצמו” ללמד ולהרגיל.
רבנו מנוח: חינוך לשעות לבנים בלבד וחינוך להשלמה לבן ולבת
הטקסט מביא שרבנו מנוח קובע שחינוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא אחריות הורית כללית “חובה המוטלת על כל אדם מעצמו”, ומוסיף שחינוך זה אינו מוטל אלא על הבנים ולא על הבנות מכוח נזיר: “בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה”. הטקסט מציג את טענתו שחינוך ההשלמה בגיל י״א הוא “מדברי סופרים” ושווה בזכר ובנקבה, מפני “שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה” והוא הדין לעונשין מדברי סופרים, ולכן “אין הדין נותן להיות התינוקת פטורה להתענות במקום שהתינוק חייב”. הטקסט מסביר שרבנו מנוח משתמש בכך כדי להצדיק את לשון הרמב״ם “בין זכר בין נקבה” בהשלמה, ולבאר מדוע הרמב״ם לא כתב “מדברי סופרים” בחינוך לשעות. הטקסט מחדד שהנימוק של רבנו מנוח לקושי לחלק בגיל בין בן לבת שייך דווקא לחיוב שהוא חובה עצמאית על קטנים בהווה ולא חינוך שמביט לעתיד.
לשון הרמב״ם: היעדר “בת” בחינוך לשעות והשלכות פסיקה
הטקסט מעיר שברישא של הרמב״ם נאמר “לפי כוח הבן” בלי אזכור בת, בעוד שבסיפא מודגש “בין זכר בין נקבה”, ומעלה מכך אפשרות שהרמב״ם פוסק שחינוך לשעות שייך לבן ולא לבת. הטקסט מציע שרבנו מנוח עשוי להבין שהרמב״ם מושפע מן הסוגיה בנזיר ולכן אינו פוסק כסוגיית יומא בפרטי הגילים ובהבחנה בין בן לבת. הטקסט משאיר פתוח האם “בן” ברישא כולל גם בת, אך מדגיש שבכל מקרה הרמב״ם לא מביא את חלוקת הגילים שבסוגיית יומא.
לולב ביום ראשון: “לכם”, קניין קטן, וחינוך שאינו מתקיים
הטקסט מביא את השולחן ערוך תרנ״ח: “לא ייתן לולב ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו” מפני שהקטן קונה ואינו מקנה מן התורה, ולכן החזרה אינה “מוחזר” ונפגע דין “לכם”. הטקסט מצטט את המשנה ברורה שמפרש את העצות שלא יצא מידו או שלא יקנה כלל כדי שהגדול יוכל לצאת אחר כך, אך קובע: “אבל הקטן לא יצא בנטילה כזו… ולא קיים בו אביו מצוות חינוך”. הטקסט מדייק מכאן שהשולחן ערוך עוסק בדין שלילי למנוע הפסד לגדול ואינו מצווה חיובית לתת לקטן מדין חינוך, ומציג אפשרות שהדבר משתלב עם רבנו מנוח שחינוך ההרגלה אינו חובה מדברי סופרים.
ראב״ן ומרדכי ושער הציון: חינוך מתקיים גם בשאול והסבר “מחמת קטנותו”
הטקסט מביא שהמשנה ברורה מוסיף “ויש מהאחרונים שסוברים דמצוות חינוך מתקיים גם בשאול… וכן משמע במרדכי בשם ראב״ן”, ומציע שהבנה זו אינה בהכרח שחינוך נעשה שלא כהלכתה אלא שבמקום שהפגם נובע רק מעצם קטנותו, הפעולה עצמה היא כהלכתה. הטקסט מסביר שבמצב כזה “אם היית מצלם את הפעולה הזאת ולא היית יודע שהילד הזה הוא קטן” היית מגדיר זאת כמצווה כהלכתה, ולכן ראב״ן ומרדכי מאפשרים חינוך אף כשהדין של “לכם” לא מתממש מחמת חוסר יכולת הקטן לקנות. הטקסט מצטט את שער הציון שמדייק מהאור זרוע בשם ראב״ן ששיבח את “בקיעי הדעת” ומשם מסיק “דמצוות חינוך הוא רק על עצם המצווה ולא על פרטי המצווה”, ומציג זאת כהכרח לכך שהאב יוצא ידי חינוך גם בלי הקנאה. הטקסט מציב מכאן מחלוקת יסודית מול רבנו מנוח האם “תרי חינוך” הם שני דינים או תהליך שכל כולו מכוון לעתיד.
ציצית וקטן “לשמה” כעדות לתפיסה תהליכית
הטקסט מביא מהמשנה ברורה בהלכות ציצית בסימן י״ד דיון על קטן הקושר ציצית לעצמו כשאינו “בר עשייה לשמה”, ומציין שיש דעה שמותר להלביש לקטן ציצית כזו. הטקסט מפרש זאת כהמשך לתפיסה שחינוך מכוון לעתיד, ובמקום שהבעיה היא רק הקטנות ולא פגם במעשה מצד עצמו, ניתן לראות בכך חינוך ראוי. הטקסט מציב את הנפקא מינה מול רבנו מנוח: לפי רבנו מנוח אין כאן קיום חינוך מדרבנן כשהמצווה אינה מתקיימת בפועל, ולפי הגישה התהליכית יש כאן השלמת התהליך החינוכי אף אם התוצאה נפגמת מחמת קטנות.
אבני נזר: קידוש לקטן ביום כיפור כיישום “פנים לעתיד”
הטקסט מביא את סיפור האבני נזר שאביו שלח אותו לאכול ביום כיפור שחל בשבת ושאל אם קידש, והוא השיב שלא קידש כי כל החובה עליו היא מדין חינוך “שאני אדע מה לעשות כשאני אהיה גדול”, וכשיהיה גדול לא יאכל ביום כיפור. הטקסט מציג זאת כצורת חשיבה המתיישבת עם התפיסה שהחינוך מכוון לעתיד ולרלוונטיות העתידית של הפעולה.
קריאת שמע: המשנה בברכות והרעיון של זמן ומעשה בעבודת השם
הטקסט מצטט את תחילת המשנה בברכות “מאימתי קורין את שמע בערבית” עם שלוש השיטות בזמן, ומביא את הסיפור על בניו של רבן גמליאל והכלל שמה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”. הטקסט מבאר בשם רש״י שהמשנה נשענת על “ובשכבך ובקומך” שממנו למדו חובה פעמיים ביום, והתורה מצווה והמשנה מפרטת זמנים. הטקסט קובע יסוד בעבודת השם שהמעשה והזמן הם כלים להופעת הרצון האלוקי במציאות, ומדגיש חיבור בין סדרי הכוהנים בתרומה לבין סדר היום של כל יהודי גם לאחר החורבן כדי לומר שקריאת שמע היא כנגד הקרבנות. הטקסט מייחס לכל תנא “זווית אחרת של מידת הדין והרחמים המשתקפת בזמני הלילה” ומדגיש את חשיבות ההקפדה על הזמנים.
נזיר: “האיש מדיר את בנו” ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על חינוך
הטקסט מביא מנזיר את המשנה “האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האישה מדרת את בנה בנזיר” ואת הגמרא: רבי יוחנן אומר “הלכה היא בנזיר”, וריש לקיש אומר “כדי לחנכו במצוות” ומסיק “איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האישה חייבת לחנך את בנה”. הטקסט מדגיש שגם ההבחנה “בנו אין בתו לא” מתפרשת אצל ריש לקיש כחיוב חינוך רק בבן ולא בבת. הטקסט מציג מחלוקת כיצד להבין אם רבי יוחנן חולק על ריש לקיש בדין חינוך הכללי או שמא מקבל את החלוקה אחרי שנחשפה בסוגיה. הטקסט מציג שתוספות ישנים מניחים שרבי יוחנן מקבל את החלוקה ולכן מקשים מסוגיית יומא שבה יש חינוך גם לבנות.
תוספות ישנים ביומא: נזירות כדין מיוחד, וחינוך מול “קטן אוכל נבלות”
הטקסט מצטט תוספות ישנים: “בן שמונה בן תשע מחנכין, ובתינוקת לא מחנכינן כלל” ומקשה מנזיר, ומתרץ “דהתם לא איירי אלא דווקא לעניין נזירות, אבל ודאי לעניין שאר מצוות חייב לחנכה”. הטקסט מוסיף את קושיית התוספות ישנים על היחס ל“קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו” ומביא בשם הרב רבי אליעזר ממיץ שחינוך שייך רק בעשיית מצוות עשה ולא בפרישה מאיסור. הטקסט מסביר את יישום הדבר ביום כיפור דרך מצוות “ועיניתם את נפשותיכם” כמצוות עשה, ומביא את הגמרא ביומא פ״א ע״א על “מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי” ואת הטענה “משום דלא אפשר” בניסוח לאו. הטקסט מוסיף אפשרות של רס״ג שאין לאו באכילה ביום כיפור אלא עשה בלבד, ומציג כך קריאה אפשרית בתוספות ישנים.
חינוך: אב בלבד או גם אחרים, והילני המלכה בסוכה
הטקסט מביא בתוספות ישנים בשם רבו ש“חינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך”, ומציג בכך הבדלה בין “בית דין” או “כל העולם” לבין ההורה. הטקסט מתמודד עם מעשה הילני המלכה בכך ש“בר שמא היה להם אב וחינכה בכך, ואפילו לא היה להם אב, הייתה מחנכתם למצווה בעלמא”, ומפרש ש“כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים” יכול להתפרש כהתנהגות צדקותית אף בלי חיוב. הטקסט מביא את גליון הש״ס שמקשה שאם “אפילו מדרבנן לא מחייבה היא לחנך אותם” קשה לשון הגמרא בסוכה, ונשאר “וצריך עיון גדול”.
קהילות יעקב: מחלוקת רש״י ותוספות האם חיוב החינוך על האב או על הקטן
הטקסט מביא את הקהילות יעקב שמיישב באמצעות מחלוקת רש״י ותוספות בברכות ובמגילה על קטן בברכת המזון שמוציא גדול החייב מדרבנן. הטקסט מציג שתוספות סוברים שהקטן עצמו חייב מדרבנן ולכן יכול להוציא, בעוד שרש״י סובר שהחיוב הוא על האב לחנך ואין זה חיוב על הקטן עצמו ולכן אינו מוציא. הטקסט מציג שהקהילות יעקב מוכיח שלפי תוספות קיימים שני רבדים: חיוב על ההורים לחנך וחיוב על הקטן עצמו, כדי ליישב את סוגיית נזיר שעוסקת באב ואם. הטקסט מפתח סברא שהדבר משקף פיצול בין מי שמקיים את המצווה לבין מי שאחראי לכך שתתקיים, ומדגים זאת במצוות ציבוריות כמו הקהל לפי החינוך ובסתירה במשנה ברורה על קריאת התורה, כדי לבאר שאחריות היחיד יכולה ליצור “ביטול עשה” גם כשהמעשה הציבורי התקיים. הטקסט מסיים שזה מסביר את שני צדדי החינוך אצל תוספות כהטלת חיוב על הקטן והטלת אחריות על ההורים לקיומו, ומודיע על סיום עניין החינוך ועל השיעור הבא “חמישי בצום גדליה” לאחר הפסקת שיעורים סביב ראש השנה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] נתתי בשיעור הקודם הקדמה כללית על דיני קטנים. ראינו שיש שם שלושה היבטים או שלושה מרכיבים בדיני קטנים ביחס להלכה. מרכיב אחד זה איסור ספייה בידיים, שזה קיים וזה איסור דאורייתא לרוב הדעות. המרכיב השני זה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו, שזה לא נפסק להלכה. המרכיב השלישי זה מרכיב של חינוך, שצריך לחנך את הקטנים למצוות ובפשטות זה רק על ההורים. הפרשה מאיסור זה על כל אחד, ספייה בידיים זה על כל אחד, אבל חינוך זה רק על ההורים. חינוך מעבר לזה, גם חינוך זה דין דרבנן וזה המוקד של הסוגיה שלנו. הערתי שלגבי שבת יכול להיות שיש חריגה, מה שהרשב"א כותב שיש מצוות שביתת בנו, למען ינוח בנך ובתך, ולכן ייתכן ששמה יש איזה שהיא חריגה. אמרתי שלא מביאים את זה כל כך להלכה חוץ מהמגן אברהם. והמוקד שלנו בעצם זה מצוות חינוך. ראינו את הסוגיה ביומא מלמעלה, אבל בגדול מה שכתוב שם בסוגיה מעבר לדיונים אם זה מגיל תשע, מגיל עשר, מגיל אחת עשרה, מתי בקטנה מתי בגדולה, אבל זה רק חשבונות או פרטים טכניים. מעבר לזה ראינו שהסוגיה מסיימת בזה דטריי חינוך הבו, יש חינוך להשלמה וחינוך לשעות. ואמרתי מה זה טריי חינוך הבו? בפשטות נראה שזה לא חיוב שנוצר בהדרגה, שאנחנו מגדילים את מספר השעות עד שבסוף מגיעים לתענית שלמה, אלא שיש באמת שני סוגי חיובים. חיוב אחד זה לעשות את המצווה בעודך קטן, ואם זה ככה אז כמובן צריך לעשות את זה לפי הגדרת המצווה, הוי אומר יממה שלמה. החיוב השני הוא חיוב של להרגיל את הקטן, ללמד אותו, להכין אותו לקראת חייו כבוגר, שידע ותהיה לו המוטיבציה ויהיה לו את הידע ואת היכולת לקיים את המצוות. אמרתי שיכול להיות שזה שתי משמעויות של המושג חינוך, האם המושג חינוך זה לחנך מישהו כמו שאנחנו מדברים היום בבית ספר או משהו כזה, או שחינוך זה כמו חנוכת המזבח, זה התחלת העבודה עצמה. חינוך כמו חנוכת המזבח זה בעצם אומר שהקטן כבר צריך להתחיל לקיים את המצוות, אבל לקיים אותן כהלכתן. חינוך במובן של מה שאנחנו מדברים היום בבית ספר, כן זה ממש עניין אד דומא, אחד בספטמבר או שניים בספטמבר, אז העניין הזה הוא לאו דווקא על המצווה כהלכתה או לא בהכרח לפחות, אלא כמה שאתה יכול לגרום לזה שכשהוא יהיה גדול אז הוא יקיים את המצוות. היינו את הגמרא במסכת סוכה, שמביאה את החיוב של קטנים בסוכה, זה משנה כבר שמביאה את חיוב הקטנים בסוכה. אבל בגמרא בסוכה בדף ב' ע"ג הגמרא דנה שם על סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, זה מחלוקת תנאים אם היא כשרה או פסולה. וראינו שמה שהלני המלכה, ההנחה היא שאם היא עשתה את מעשיה על פי חכמים, אז היא הושיבה את הבנים שלה, היו לה שבעה בנים, הושיבה את הבנים שלה בסוכה כשרה. ואם הסוכה הייתה למעלה מעשרים אמה אז זאת ראיה, מביא רבי יהודה מכאן ראיה שמעל עשרים אמה זה גם כשר. אז מדייקים מכאן ראשונים ואחרונים שמצוות החינוך שעושים לגבי הבנים צריכה להיעשות כהלכתה. זאת אומרת לפי כל פרטי המצווה, שאם לא כן אין שום קושיה מהלני המלכה. היא חינכה את הילדים, היא חינכה אותם לסוכה שהיא למעלה מעשרים אמה. מה הבעיה? מה הראיה מזה שהסוכה הייתה גבוהה לזה שמדיני סוכה בסוכה מותר להיות גבוהה מעל עשרים אמה? יכול להיות שהיא רק עשתה את זה בהקשר של החינוך, היא עצמה אישה אז היא לא חייבת, ולגבי חינוך קטנים אז חינוך קטנים אפשר לעשות בכל סוכה העיקר שהם יתרגלו לרעיון. ורואים בגמרא שלא, החינוך צריך להיעשות כהלכתו. ואם סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה, אז גם מדין חינוך לא יוצאים בסוכה כזאת וצריך לעשות את זה בסוכה כשרה, שזה אמרתי מתאים ל… לדין השני של החינוך בתענית ביום כיפור, שזה לצום יממה שלמה. ביארתי שיכול להיות שזה תלוי בשאלה אם תופסים את היום כיחידה אחת או כאוסף של רגעים, אבל זה רק הערה צדדית. ובאמת ראינו שהריטב"א בסוכה שם על הסוגיה בסוכה באמת מדייק מכאן שצריך לחנך את הילדים כהלכתה. והשער הציון בסימן תרנ"ז, כהלכות לולב, הוא מביא את הדברים של הריטב"א להלכה ופשוט דצריך שיהיו ד' מינים כשרים כמו בגדול. כן, חינוך לארבעה מינים פשוט שזה צריך להיות כשר כמו בגדול. למה זה פשוט? מהריטב"א הזה, כן, מהראיה מהגמרא שלנו. עד כאן פחות או יותר הגענו. אני רוצה להמשיך עכשיו מכאן. הרמב"ם, כן, בפרק ב' מהלכות שביתת העשור, הוא כותב כך: קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד? היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלוש. היה רגיל בשלוש מאכילין אותו בארבע. לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות. גם את ה- זה סיכום הסוגיה שלנו, אבל גם את עוד פעם, יש הערה של הראב"ד לגבי פרט מסוים, כן, אולי נעיר על זה. הראב"ד אומר: אמר אברהם, גרסא זו לא מצאנוה בספרינו שיהיו הזכר והנקבה שווים. כן, אומר בן אחת עשרה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים, בגמרא שלנו יש פער של שנה בין זכר לבין נקבה. הראב"ד אומר זה נגד הגמרא. בסדר. מעבר לפרט הזה, אז ברמב"ם אפשר היה לקרוא אותו בשתי צורות. צורה אחת זה שמחנכים ומגדילים אותו, מחנכים אותו ומגדילים את מספר השעות כל הזמן לפי כוח הבן עד שבגיל אחת עשרה מגיעים ל-24 שעות, כן, לתענית שלמה. זאת אומרת כל הסיפור הזה הוא הדרגתי, ותרי חינוכי הוו בעצם זה המשכי. זה לא באמת שני דיני חינוך, אלא זה המשכיות. זאת אומרת ה-24 שעות זה סוף התהליך של החינוך לשעות. החינוך לשעות עולה עולה עולה עד שמגיעים ל-24 שעות. אפשרות אחרת לקרוא את הרמב"ם כמו שהסברתי בגמרא: תרי חינוכי הוו, זה שתי מצוות שונות. מצווה אחת זה חינוך לשעות, ומגיל אחת עשרה יש חובה להשלים את התענית, לא בתור סיום של החינוך לשעות. זאת חובה אחרת. ובאמת ברבנו מנוח מדייק ברמב"ם שאלו שתי חובות שונות. למה? כי הרמב"ם אומר: כיצד היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלוש, היה רגיל בשלוש מאכילין אותו בארבע, לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות. לשמה אתה צריך לחזור על זה? הרי כתבת למעלה מחנכין אותו לשעות. בסדר, אז 24 שעות זה הסיום של התהליך של החינוך לשעות. למה אתה חוזר פה "כדי לחנכו במצוות"? יותר מזה, כתוב פה "מתענה ומשלים מדברי סופרים". בחלק הראשון לא מדברי סופרים? מה, למה הוא אומר את ה"מדברי סופרים" הזה דווקא על החובה להשלים? לכן אומר רבנו מנוח שמדובר פה בשתי תרי חינוכי הוו, מה שכתוב אצלנו בגמרא. אמר רבא: תרי חינוכי הוו, וחד דהשלמה. וחינוך השעות, עכשיו הוא מפרט: וחינוך השעות אינו חובה מדרבנן. לכן הרמב"ם אומר רק בסוף שזאת חובה מדברי סופרים, כי החינוך לשעות שעליו הוא מדבר בהתחלה הוא לא חובה מדרבנן. אלא מה כן? חובה מוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר, כדכתיב: חנוך לנער על פי דרכו וגומר, וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה. כדאמרינן: יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וכולי. אז אומר זה לא מצווה מדברי סופרים, זה מן איזה שהוא… לא יודע סברא, או החלק מהחובה ההורית הכללית, אבל אין פה איזושהי מצווה קונקרטית. והחינוך הזה, אומר רבנו מנוח, אינו מוטל אלא על הבנים ולא על הבנות. והיינו דאמרינן בנזיר שלהי פרק מי שאמר הריני נזיר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה. ואף על גב דריש לקיש קאמר להא, הוא לא אמרה אלא להאי חינוך דשעות בלא השלמה. אבל בחינוך שני, דהיינו כשהם בני אחת עשרה שנה שחייבים להשלים מדרבנן, שווים בו תינוק ותינוקת, שהרי השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. והוא הדין לעונשים שהם מדברי סופרים, שאין הדין נותן להיות התינוקת פטורה להתענות במקום שהתינוק חייב להתענות. וכי מפני שהיא נקבה הרויחה להיפטר מן התענית? היינו שכתב הרב כאן: מתענה ומשלים מדברי סופרים. ולמעלה כתב: מחנכים אותו, ולא כתב: מחנכים אותו לשעות מדברי סופרים, לפי שאין חינוך שעות מדרבנן כלל, שאין מדרבנן חיוב חינוך בלא השלמה, כלומר שיעשה המצווה כתיקנה וכמשפטה בשלמות. רבנו מנוח אומר ככה: יש סתירה מול הסוגיה במסכת נזיר. בסוגיה שם ריש לקיש אומר שיש חיוב רק על הבן ולא על הבת. מצוות חינוך היא רק על הבן ולא על הבת. אז למה פה אצלנו מחנכים גם את הבן וגם את הבת? אז הוא אומר שכל מה שריש לקיש מדבר זה על מצוות, זה על חיוב של החינוך שמוטל על ההורים מסברא, לא על הדין מדברי סופרים. הדין מדברי סופרים זה חיוב לקיים את המצווה עצמה כהלכתה. וזה קיים בין בבת ובין בבן. ולכן בגמרא שלנו הרמב"ם אומר שבן ובת, מה שהראב"ד מעיר עליו, שבן ובת זה מאותו גיל מתחיל, כי הוא אומר, כך רבנו מנוח אומר, לא שאני מבין כל כך את הסברא אבל ככה הוא טוען, שאם מדובר בחיוב במצוות אז אין סברא לחלק בין בן לבין בת. למה בשנה פחות לבן יהיה חייב מאשר לבת? ומה עם השיעור גדלות עצמו, שבבת מתחיל בגיל שתים עשרה ובבן בגיל שלוש עשרה? למה שמה נראה לו ברור שהחיוב במצוות יכול להיות לבת למרות שהבן בגיל הזה עוד לא חייב? כנראה שהוא מבין שהרי בגיל שתים עשרה הבת מגיעה להיות בת דעת ובגיל שלוש עשרה הבן מגיע להיות בן דעת. אז שמה זה קריטריון מהותי. אבל כשאתה מתחיל משהו מגיל אחת עשרה, אז בגיל אחת עשרה הרי לשניהם אין דעת. אז אם אתה מחייב במצוות למרות שאין דעת, אז מה הסברא לחלק בגיל? אז למה אחד יהיה בגיל אחת עשרה והשני יהיה בגיל שתים עשרה או בגיל עשר? אם זה לא תלוי בדעת, אז למה לעשות חלוקה בין בת לבין בן? עכשיו תשימו לב, זה מתיישב היטב עם המהלך שלו, כי אם כל הרעיון של חינוך היה להכין את הילדים לקיום מצוות כשהם גדולים, אז יש הגיון לחלק את זה בין בן לבת עוד לפני גיל מצווה. כי אומרים לי, תראה, שנה לפני גיל מצווה או שנתיים לפני גיל מצווה מתחילים לקיים את התענית במלואה. כיוון שבת מגיעה לזה בגיל שתים עשרה אז היא תתחיל בגיל עשר. הבן מגיע לזה בגיל שלוש עשרה אז הוא יתחיל בגיל אחת עשרה. הכל נגזר מגיל הגדלות שלהם. כיוון שדין חינוך עם הפנים לעתיד, דין חינוך של להרגיל את הקטן לקיים מצוות כשהוא גדול, הוא דין שפניו אל העתיד, אז אין קושי למה עושים הבדל בין בן לבין בת, כי העתיד מופיע בשנה איחור אצל בן לעומת בת. אז אין בעיה. כל הקושי של רבנו מנוח זה בדין השני. כי את הדין השני הוא אומר, יש חיוב לקיים מצוות כהלכתן עוד לפני שהגעת לגיל דעת, לפני הבגרות. מאיזושהי סיבה, לא כל כך ברור מה, אבל זאת הטענה. ועל זה, זה מה שאמרתי קודם שזה כמו חנוכת המזבח. זאת אומרת, זה להתחיל את קיום המצוות עוד לפני שהגעת לגיל הגדלות, לא עם הפנים לעתיד. זאת חובה על ההווה. על זה אומר רבנו מנוח: מה סברא לחלק בין בן לבין בת? אם אין פה הסתכלות על העתיד אלא זאת חובה על ילד קטן, אז מה זה משנה אם הוא ילד או ילדה? אם זה עם הפנים לעתיד, אז כיוון שהעתיד מגיע שנה מאוחר יותר אצל בן, אז גם החיוב דרבנן שהוא לפני כן יתחיל שנה קודמת אצל בת ושנה מאוחר יותר אצל בן. אבל אם זה חיוב עצמאי כשהם כבר קטנים, אז מה הסברא לחלק בין בן לבין בת שאין לו דעת? לשניהם אין דעת בגיל הזה, אז מה. מה הבעיה? טוב, אפשר היה לשאול כמובן גם הלאה, אז למה לא בגיל שמונה? אולי אפשר להגיד שבגיל שמונה הם לא בני הכי, או לא יודע בדיוק מה, אבל זה בקיצור יש פה סברה שהיא לא עד הסוף ברורה, אבל את הדיוק ברמב"ם הוא באמת עושה כמו שאמרתי קודם והוא רואה, הוא גוזר את זה מהתרי חינוכי הוו של הסוגיה שלנו. הוא מבין שיש פה תרי חינוכי אלה זה באמת שתי המשמעויות של חינוך: א', חובה על הקטן עכשיו לקיים מצוות, על הקטן ועל הקטנה, וזה צריך להיעשות כהלכתו. חינוך לשעות לא יכול לעשות את זה כי זה לא קיום המצווה, קיום המצווה זה לצום יום שלם. זה דין אחד. הדין השני זה שההורים צריכים לחנך את הילדים שלהם לקיים מצוות. וזה לפי ריש לקיש קיים בבן ולא בבת. לפי רבי יוחנן זה שאלה, רבי יוחנן חולק עליו שם בגמרא, השאלה אם הוא חולק עליו בזה או לא חולק עליו בזה, יש בזה מחלוקות ראשונים.
[Speaker B] אבל בסוגיה שלנו ברור שזה גם לגבי בת, חינוך לשעות בסוגיה שלנו ביומא. כן, ברור שגם לגבי בת יש חינוך בשעות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זו הערה על רבנו מנוח כי בסוגיה שלנו באמת רואים שגם המימד של החינוך לבנות, חינוך לשעות סליחה, מופנה על בנות ולא רק על בנים. אוקיי?
[Speaker C] אז הסוגיה היא כרבי יוחנן כנראה.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו, אבל תשימו לב ללשון הרמב"ם, אני אקרא שוב פעם: קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד? היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלוש, היה רגיל בשלוש מאכילין אותו בארבע. לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות. איפה הבת? איפה הגילאים השונים של הבת? תגידו לי אולי זה גם בן וגם בת, הוא אומר בן. אבל אולי הוא מתכוון גם לבת, אני לא יודע, אבל איפה… אבל יש גילאים שונים. תראו אבל איך ההמשך: בן אחת עשרה, בין זכר בין נקבה מתענה ומשלים. למה בחלק הראשון לא מוזכר בת ובחלק השני הרמב"ם מדגיש בין זכר בין נקבה? אז אני לא יודע איך הרמב"ם מתיישב עם הגמרא, אבל רבנו מנוח צודק ברמב"ם. ברמב"ם גם ההבדל הזה קיים בין שני חלקי ההלכה, שפה לא מוזכר בכלל בת. לא רק שהוא מדמה את הגיל של הבן והבת בהשלמה, בחינוך לשעות הוא מביא רק את הבן, הוא לא מביא את הבת, לא מזכיר שזה בין בן ובין בת והוא גם לא מביא את הגיל השונה של בן ושל בת. כל העסק הזה מושמט. יכול להיות אם רבנו מנוח צודק, אז הרמב"ם פוסק לא כמו הסוגיה שלנו בגלל הגמרא בנזיר, שהגמרא בנזיר אומרת שדין חינוך קיים רק על בן ולא על בת. והיא מדברת על חינוך לשעות לפי רבנו מנוח. אז אומר הרמב"ם מהגמרא בנזיר צריך להגיד שבגמרא שלנו כל זה לא להלכה. ויש דעה רביעית חוץ משלוש הדעות שמופיעות בגמרא, שזה רק בבן ובגיל הזה, חינוך לשעות. ובחינוך להשלמה זה בין בן ובין בת וגם זה לא כמו בסוגיה שלנו כי אין הלכה כמו הסוגיה שלנו. אלא מה? זה חיוב במצוות שמוטל על קטנים ואין סברה לחלק בין בן לבין בת. לכן הרמב"ם גם בזה סוטה מהסוגיה שלנו ואומר שגם בן וגם בת מתחילים באותו גיל את ההשלמה. עכשיו איך הרמב"ם מתיישב with הסוגיה אני לא יודע, הוא כנראה לא פוסק אותה. אבל דברי רבנו מנוח נכנסים היטב ברמב"ם. ההסבר שלו ברמב"ם אני חושב מתיישב היטב עם לשונו.
[Speaker D] ההתחלה של הרמב"ם אני חושב שאפשר להסביר אותה בצורה פשוטה גם בלי רבנו מנוח בגלל שהרמב"ם לא כותב שם באיזה גיל. הוא אומר קטן בן תשע ובן עשר שנים. מה פירוש תשע או עשר? זה גם מסתדר.
[הרב מיכאל אברהם] לפי הגיל, לפי היכולות שלו.
[Speaker D] אוקיי, אז אם ככה ברור שאין טעם לציין בן או בת כי זה פשוט אינדיבידואלי, זה לא שיש זמן לבן ואז…
[הרב מיכאל אברהם] הכל בסדר, אבל כל הסוגיה שלנו מדברת על גילאים מאוד מוגדרים ועושה הבדל בין בן לבין בת.
[Speaker D] לא, זה ברור שהוא לא פוסק כמו הסוגיה שלנו בסדר, זה ברור שהוא לא פוסק כמו הסוגיה שלנו, זה נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אני רק אומר שיכול להיות שגם ברישא יש בת. אז זה אמרתי גם אני, אמרתי שבברישא אפשר להגיד שכשהוא אומר בן הכוונה גם לבת. אבל הוא לא מביא את הגיל השונה שיש בסוגיה שלנו בין בן לבין בת. זה בכל מקרה רואים שאין ברמב"ם. עכשיו השאלה אם ברישא מדברת רק על בן וזה נשארתי פתוח. אולי. רבנו מנוח טוען שכן. ואם אנחנו מבינים שכל הפסק של הרמב"ם באמת הוא מכוח הסוגיה בנזיר, אז יש בזה גם היגיון. כי בסוגיה בנזיר כתוב שהדין הזה הוא באמת רק על בן ולא על בת. לא יודע, הרמב"ם עצמו אפשר היה לקרוא כמוך כמובן. אז פה באמת רואים באופן מאוד חד את ההבחנה הזאת בין שני דיני חינוך. בעצם מה שיש כאן זה שני היבטים, כן? אחד זה שאצלנו מדובר בין על בנים בין על בנות אצלנו בסוגיה, ובנזיר נראה שזה רק על בנים. ב', אצלנו רואים שיש חובה לחנך גם אם לא עושה את המצווה כהלכתה, כי תענית לשעות זה לא כהלכתה. ובסוגיה בסוכה רואים שצריך חינוך כהלכתה. את שתי הסתירות האלה רבנו מנוח מיישב בזה שהסוגיה שלנו לא עוסקת בדין חינוך הרגיל. דין חינוך הרגיל הוא קיום מצוות כהלכתן, כמו שרואים בסוכה. הסוגיה שלנו עוסקת בהרגלת הבן לקיים מצוות. ובמה עוסקת סוגיית נזיר? סוגיית נזיר גם היא לא עוסקת במצוות חינוך של קיום מצוות כהלכתן כמו בסוכה, אלא היא עוסקת בהרגלת הקטן לקיים מצוות, ובזה לפי ריש לקיש קיים רק בבן ולא בבת. אז הסוגיה שלנו משלבת את שני הדברים, את סוגיית נזיר ואת סוגיית סוכה. בסוגיית נזיר זה ההרגלה לאותו גדול, בסוגיית סוכה זה החיוב במצוות, החיוב העצמי במצוות לקיים את המצוות כהלכתן. אמנם בסברה צריך להעיר שלא ברור למה החובה הזאת להרגיל את הקטנים לקיים מצוות כשהם גדולים, למה זה רק על הבן? במצוות שנוגעות אליו תעשה את זה אצלו, אבל למה לא להרגיל את הבת לקיים מצוות כשהיא תהיה גדולה? יש פה איזושהי תפיסה מאוד מוזרה לגבי חיוב נשים במצוות אני חושב, שיש לו איזושהי, אני מריח פה משהו כאילו שהנשים נותנות איזושהי מעטפת לגברים בעצם, אין להן באמת איזושהי מטרה בקיום המצוות שלהן. החיוב שלהן זה רק מעטפת כדי שהציבור יהיה מקיים מצוות. ולכן בסדר, אתה לא צריך להרגיל את הילדה כי זה לא חיוב עצמי שלה, זה איזשהו אווירה כללית כזאת, אולי, אני לא יודע, מין איזה תפיסה כזאת של מעמד האישה כלא כמטרה לעצמה אלא כתשתית שמאפשרת לגבר לעשות את מה שהתורה מצפה ממנו, אולי. אחרת קשה להבין את הסברה למה שלא יהיה דין חינוך על הבת כמו על הבן, שניהם חייבים במצוות. מה לתורה לא אכפת או לחכמים לא אכפת שהקטנה תדע מה לעשות כשהיא תהיה גדולה? להפך, הקטן עוד לומד ויודע, הקטנה אסורה בלימוד תורה אז איך היא תדע מה לעשות? אז טוב, באמת לא ברור לי פה בדיוק הסברה שלו, אבל זה מה שהוא אומר והדיוק שלו ברמב"ם הוא בהחלט נשמע.
[Speaker E] זה נקודה ראשונה. עכשיו יש כמה חריגות שצריך להעיר עליהן, למשל תראו
[הרב מיכאל אברהם] בשולחן ערוך תרנ"ח. לא ייתן ביום ראשון לקטן את הלולב קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה. ובדעת אחרת מקנה, הטענה שהקטן קונה אבל הוא לא מקנה לאחרים מדאורייתא. אולי מדרבנן הוא יכול להקנות לאחרים אבל לא מדאורייתא. ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. שהרי ביום הראשון יש דין לכם, צריך ליטול לולב כשהלולב שייך לי. ואם אני נותן לבן שלי ליטול את הלולב ואני נותן לו את זה שיקנה על מנת להחזיר, זאת אומרת שיחזיר לי את זה, הוא יקנה כדי לצאת בו מדין לכם ואחרי זה יחזיר לי כדי שאני אוכל לצאת מדין לכם. אז הוא אומר אל תיתן את זה לקטן לפני שאתה עצמך יצאת ידי חובה. כי אם אתה תרצה לצאת ידי חובה אחרי שנתת לקטן, הקטן קנה את הלולב והוא לא יכול להקנות לי את זה בחזרה, לא יהיה לי אפשרות לצאת ידי חובת לולב, לא יהיה פה דין לכם. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. ואם תופס עם התינוק כיוון שלא יצא מידו שפיר דמי, שאז התינוק לא קנה. זה כמובן מעורר את השאלה אם התינוק לא קנה אז מה עשינו פה? הרי חלק ממצוות נטילת לולב אחד הפרטים זה שזה יהיה לכם. ואם מדובר שהקטן לא קנה, אז איזה דין חינוך עשית פה? הרי חינוך צריך להיות כהלכתו. והלולב אין בו את דין לכם ביחס לקטן כי הקטן לא קנה אותו. כן? אם הגיע לעונת הפעוטות, או כי לא לא יצא מידו של הגדול, בכל מקרה, אז אתה הרווחת את זה שאתה תוכל לצאת ידי חובה אחר כך. אבל בשביל מה כל התרגיל בשביל מצוות חינוך לקטן?
[Speaker F] כן, אבל הקטן לא מבין בשאלת בעלות. אתה שומע? קטן לא מבין בשאלת הבעלות.
[הרב מיכאל אברהם] אתה גמור. אז אם ככה, אז הוא לא יכול לצאת ידי חובה. אז החינוך הזה חסום בפניו.
[Speaker F] כן, אני מחנך אותו שידע שצריך לנענע, איך מנענעים. אז דין חינוך, הדין חינוך הראשון שרבנו מנוח.
[הרב מיכאל אברהם] רק ההרגלה, אבל אתה לא יכול לעשות את המצווה כהלכתה. הרי הריטב"א למד בסוגיה בסוכה, אצל הלני המלכה, שחינוך צריך להיעשות במצווה עם כל פרטיה, כהלכתה. עכשיו פה הפרט הזה שהלולב יהיה שלך לא מתקיים. אז איזה מצוות חינוך יש פה? אז אתה מציע לפי רבנו מנוח שראינו למעלה, שפה אולי מדובר בלהרגיל אותו למצוות ולא ב ולא בדין חינוך של קיום המצווה כהלכתה. יכול להיות, למרות שזה לא כתוב פה. אבל אבל תכף נראה. אז המשנה ברורה שם כותב ככה: רוצה לומר דעל ידי זה אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות. והוא הדין אם לא מקנה כלל לקטן, או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהיה שלי כבראשונה, דהוה ליה כשאול, כדלעיל בסימן ג'. אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אחר כך לצאת בו, אבל הקטן לא יצא בנטילה כזו, דאינו שלו, ולא מקרי לכם, ולא קיים בו אביו מצוות חינוך. בסדר? כל התרגילים האלה נעשים בשביל שה בשביל שהאבא אחר כך יצא ידי חובה עם הלולב, שלא תהיה בעיה. אבל את מצוות חינוך האבא לא קיים פה. בסדר? ממה מאיפה זה בא? מאותו ריטב"א שראינו קודם. אז למה עדיין עולה השאלה בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מה בכלל אתה עושה את זה? אז אל תעשה את זה בכלל. אז אפשר היה להבין במשנה ברורה בהסבר הזה של המשנה ברורה, שזה נאמר רק לה כהלכה היפותטית. אם אתה רוצה לעשות את זה לקטן, אין שום חובה, אין ערך גדול בזה גם. אם אתה רוצה לעשות את זה, רק תקפיד שהוא לא יקנה. זה הכל. זאת המלצת שולחן ערוך? השולחן ערוך לא כותב פה תן לקטן מדין חינוך. הוא לא כותב את זה. כל מה שהוא כותב זה אל תיתן לו באופן שהוא קונה. לכן אין פה המלצה לתת לו את זה כי אין פה באמת את דין חינוך. רק אם אתה בכל זאת רוצה לתת לו ואולי יש בזה אפילו עניין כדי להרגיל אותו במצוות או משהו כזה אבל זאת לא חובה, זה לא חלק ממצוות חינוך, אז תתקפיד על זה שהוא לא יקנה. הדין שנאמר בשולחן ערוך זה רק הדין השלילי. רק על מה צריך להקפיד שהוא לא יקנה. אין פה את הדין החיובי שבאמת תן לקטן כדי לחנך אותו. ואולי באמת בעניין הזה אין שום דבר. ועוד פעם זה לא שונה מאוד ממה שאתה הצעת לתלות את זה ברבנו מנוח, כי גם רבנו מנוח אומר שזאת לא חובה מדברי סופרים על להרגיל אותו למצוות. אלא זה עניינם של ההורים שרוצים ללמד את הילד שלהם אבל אין עליהם איזושהי חובה מדרבנן לעשות את זה. אז השולחן ערוך מדבר על זה, הוא אומר שאתם עושים את זה יפה מאוד, תהיו בריאים ויהיה לכם הרבה נחת. זה טוב שאתם עושים את זה. רק שימו לב, מבחינה הלכתית, מה שאני יכול להגיד לכם זה את זה, אין חובה לעשות. הוא לא אמר שיש חובה לעשות. זה לא עניין הלכתי. שיקול שלכם. אבל אם אתם עושים את זה, תקפידו שהקטן לא יקנה. כי אחרת אתה לא תוכל לצאת ידי חובה אחר כך. ויש, אני חוזר על המשנה ברורה, ויש מאחרונים שסוברים דמצוות חינוך מתקיים גם בשאול, דאגם בזה מתחנך הבן למצוות. וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן. מה זאת אומרת? מה אומרים המרדכי והראב"ן? אז אפשר היה להגיד שהם חולקים על הרמב"ם ורבנו מנוח. הם טוענים שמצוות חינוך יכולה להיעשות גם לא כהלכתה. אבל זה מוזר כי הוכחנו את זה בסוגיה בסוכה, מפורש בגמרא שמיצוות חינוך צריכה להיעשות כהלכתה. וזה תרי חינוך איכא אצלנו בגמרא ביומא. לכן נראה לי יותר סביר שהמרדכי והראב"ן טוענים שאפילו אם מצוות חינוך יכולה להיעשות כהלכתה הקטן יוצא בשאול ביום הראשון. איך? הרי ביום הראשון יש דין לכם שזה יהיה שלכם. אז פה פה אפשר
[Speaker E] להגיד ככה.
[הרב מיכאל אברהם] האחרונים כותבים בכמה
[Speaker E] מקומות, עוד מעט
[הרב מיכאל אברהם] אני אביא כמה מקומות לזה. שבמקום שבו כל הבעיה במצווה של הקטן היא מחמת קטנותו, אז אין בעיה. זאת אומרת, אם אתה נותן לו לולב לא כשר, לא עשית מצוות חינוך, לא קיימת מצוות חינוך. אבל אם אתה נותן לו לולב וכל הבעיה זה שהוא לא יכול לקנות בגלל קטנותו, אז זה שהוא נטל את הלולב, הרי מבחינתו הוא עשה מצווה כהלכתה. כל מה שפגם במצווה זה פשוט זה שהוא קטן, לא שהוא עשה מצווה שהיא לא כדין, אלא זה שהוא קטן גרם לזה שהמצווה היא לא, טוב, זה שהוא קטן זה בילט אין, אז זה לא מפריע לי, את זה אתה יכול לעשות. וככה מסבירים את הרעב"ן והמרדכי, שהם אומרים כך, לולב שאול מה שאתה יכול לעשות, גם בזה הבן מתחנך למצוות. מה עם חינוך שצריך לעשות כהלכתו? זה נעשה כהלכתו. אם תיתן את זה לקטן, לאותו ילד כשהוא יהיה כבר גדול, תעשה את אותו דבר וזה יהיה בסדר, נכון? כרגע זה לא בסדר רק מחמת קטנותו, אבל אתה עושה את כל הפעולות בדיוק כמו שהן צריכות להיעשות כשהוא גדול, זה מצוות חינוך כהלכתה. קטן כן יכול לקנות.
[Speaker G] אתם שומעים? קטן כן יכול לקנות, הוא רק לא יכול להחזיר.
[הרב מיכאל אברהם] בקטן שיכול לקנות ולא יכול להחזיר ההסבר הזה לא יכול להיות. יכול להיות שהמרדכי והרעב"ן לא יסכימו לזה, אני מדבר על קטן שלא יכול לקנות, שלא הגיע, שהגיע לעונת הפעוטות או משהו כזה. בסדר? אז הם מדברים רק על זה, המשנה ברורה עוסק בסעיף הזה. אז הטענה היא שבמקום שבו מה שמפריע או מה שפוגם את המצווה של הקטן זה רק עצם הקטנות, אבל הפעולה כשלעצמה אם היית מצלם את הפעולה הזאת ולא היית יודע שהילד הזה הוא קטן, היית אומר אין בעיה, זאת מצווה כהלכתה, זה בסדר גמור. זאת הטענה. ותשימו לב, מה זה בעצם אומר? אני קודם אמרתי שהתרי חינוך האלה, רבינו מנוח וכולי, נבחנים זה, נבדלים זה מזה באופן מהותי. כי החינוך לקיים את המצווה כהלכתה פירושה שהקטן צריך לקיים מצווה, שזה לא הרגלה לקראת העתיד. נכון? פה יוצא לא כך. כי הרי אם הקטן עצמו צריך לקיים מצווה, מה אכפת לי שהוא לא קיים את המצווה בגלל היותו קטן, תכל'ס הוא לא קיים את המצווה. והרי יש חובה גם על קטן לקיים את המצווה, אז מה זה עוזר? נראה שהרעב"ן והמרדכי, גם אם אני צודק, שהם מכניסים את זה בהתאם לסוגיית סוכה גם, זה לא סותר סוגיית סוכה. זה לא מהדין של סוגיית נזיר, זה מהדין של סוגיית סוכה, שהקטן צריך לקיים את המצווה כהלכתה. עדיין הם מבינים את זה שזאת מצווה עם הפנים לעתיד. לא כמו שהסברתי. קודם הסברתי שהרגלה במצוות זה מצווה עם הפנים לעתיד כדי לעזור לו לוודא שהוא יקיים מצוות כשהוא יהיה גדול, שידע לקיים מצוות, שיהיה לו מוטיבציה וכולי, זה עם הפנים לעתיד. הקיום של המצווה כהלכתה הוא חובה עכשווית, לא עם הפנים לעתיד. קטן צריך לקיים מצוות, עוד נדבר על זה בהמשך עוד רגע למה, אבל קטן חייב לקיים מצוות עכשיו, לא עם הפנים לעתיד. אם זה היה כך, לא היה מקום להסביר את מה שהסברתי עכשיו במרדכי וברעב"ן. כי גם אם הפגם במצווה הוא מחמת היותו קטן, אבל תכל'ס המצווה פגומה, הוא לא קיים את המצווה, מה זה משנה למה. הם כנראה מבינים שגם קיום המצווה כהלכתה זה עם הפנים לעתיד. והם כנראה מבינים שבאמת מדובר פה, התרי חינוכיס זה באמת תהליך מדורג, מה ששללתי בגמרא וברמב"ם. והם בעצם אומרים שזה הכל עם הפנים לעתיד. רק יש דין או חובה כחלק ממצוות חינוך, שבהתחלה אתה מתחיל עם זה מה שהקטן יכול לעשות, זה עוד לא ממש מצוות חינוך, אבל זה התחלה. אתה צריך להגיע בסוף למצב שבו עוד לפני גיל 13 או 12 לבנות, הוא כבר מגיע למצב שהוא עושה את המצווה כהלכתה. זה מה שאתה צריך לעשות כי אתה צריך להסביר לו, כחלק מהחינוך, לא בגלל שהוא חייב במצווה. כחלק מהחינוך הוא צריך להגיע לעשות את המצווה עם כל פרטיה, כי אז אתה יודע שהוא כבר מוכן להיות גדול, לקיים את חובת התורה. אוקיי? אומר המרדכי והרעב"ן, אם זה כך, אין לי בעיה עם זה במצוות כאלה שהקטנות לא מאפשרת לו את זה. אני לא יכול להגיע לפני גיל גדלות לקיום מלא של המצווה. אבל זה לא משנה, כי הרי לימדתי אותו בצורה מושלמת מה צריך לעשות. זה שהתוצאה היא שעדיין אין פה מצווה, זה לא מעניין, אין פה בעיה בתוצאה, כי הקטן לא חייב באמת במצוות, אלא אני צריך להרגיל אותו לזה שכשהוא יהיה גדול. זה שזה לא יצא קיום מצווה, אז מה, קטן לא חייב במצוות. הראב"ד והמרדכי כנראה מבינים שזה דין, גם הדין של ההשלמה או של המצוות כהלכתן הוא בעצם כדי להרגיל אותם. זאת אומרת, הם לא מקבלים את החילוק שעשה רבנו מנוח בין הגמרא בנזיר לגמרא בסוכה או מה שאולי מה שעושה הרמב"ם אם רבנו מנוח צודק, בין הגמרא בנזיר לגמרא בסוכה או התרי חינוכי של הגמרא שלנו. הם קוראים את התרי חינוכי בגמרא שלנו כתהליך, שהחינוך השני הוא בסך הכל השלב האחרון בתהליך החינוכי של החינוך הראשון. פשוט מגיעים בסוף לידע שלם, לומדים לאט לאט עד שמגיעים לקיום מלא של המצווה. וברגע שהגעת לקיום מלא של המצווה מבחינת מה שאתה עושה, לא אכפת לי אם לא יצאת ידי חובה באמת, שאין פה באמת מצווה שנעשתה כי אתה קטן ואתה לא יכול לקנות. זה לא משנה לי, כי כל הסיפור הזה הוא עם הפנים לעתיד, אין חובה על הקטן עכשיו. אוקיי? כך משתמע במרדכי ובראב"ד. בואו נראה. בשער הציון כותב ככה: ובקיאי הדעת מחזירים אותו למקומו והתינוקות מעצמם נוטלים אותו ומברכים עליו, וכן איתא באור זרוע בשם ראב"ד, ומדשיבח אותן, משמע דסבירא ליה כן להלכה. ולדעה הראשונה לא קיים האב מצוות חינוך, אלא ודאי דסבירא ליה דמצוות חינוך הוא רק על עצם המצווה ולא על פרטי המצווה. מה הוא אומר? מצוות חינוך לא צריכה להיות כהלכתה. תעשה את המצווה אבל לא צריך לצאת ידי חובה עם כל הפרטים. ואחר כך מצאתי בברכי יוסף שגם הוא כתב דמזה משמע דסבירא ליה לראב"ד דיוכל הקטן ליטול לולב בלא הקנאה. אלא שם שרצה לדחות קצת, דאפשר דיוכל להניח קטן לברך אף שלא כדין, אבל מה יענה דעל כל פנים האב לא קיים מצוות חינוך, ואמאי קרא אותם בקיאי הדעת, אלא ודאי דיצא בזה ידי חינוך גם כן. לכן ברור שהאבא גם יוצא ידי מצוות חינוך, לא רק שמותר לו לאפשר את זה לקטן לעשות, אלא אבא גם יוצא בזה מצוות חינוך. אז רואים שהחינוך לא צריך להיות כהלכתו. וכן וגם פשטיות הלשון דשולחן ערוך, דכתב שפיר דמי, משמע גם כן דיוכל אביו לעשות כן לכתחילה ולברך עימו וכיוצא בזה. הרי אם אתה יכול לברך זה אומר שיש פה מצוות חינוך, אחרת זו ברכה לבטלה. ומה שהביא הרא"ש כבר דחה אותו בברכי יוסף עיין שם. אז פה הוא אומר שהאבא גם יוצא ידי מצוות חינוך. וזה לכאורה סותר את המשנה ברורה שראינו למעלה, שער הציון שראינו למעלה, שהוא מביא את הריטב"א שצריך לחנך את הקטן עם כל הפרטים על המצוות כהלכתן, לולב כשר. ופה הוא אומר בשלווה ובנחת אמירה שהיא סותרת לחלוטין. על כורחנו צריך להגיד שהוא מדבר על מצווה כהלכתה שמה שמונע זה רק הקטנות, אבל המצווה פה נעשתה כהלכתה. על זה הוא מדבר. ואז יוצא שגם המשנה ברורה כשהוא מביא את הריטב"א, אז הוא מבין בריטב"א לא שהקטן צריך לעשות מצווה, לכן היא צריכה להיות כהלכתה כדי שהוא יצא ידי חובה, זה חובה על האבא לחנך את הקטן כשידע מה לעשות כשהוא יהיה גדול. רק החובה הזאת מסתיימת כמו הראב"ד שראינו, החובה הזאת מסתיימת בקיום מלא של המצווה עם כל פרטיה, אבל שני דיני החינוך הם עם הפנים לעתיד. כך לומד המשנה ברורה, כך לומד הראב"ד, והמשנה ברורה כך לומד גם את הריטב"א. שמה שהריטב"א אומר שצריך לקיים את המצווה כהלכתה, זה לא שבאמת יש דין כזה על דין חינוך, זה הסיום של התהליך החינוכי. כן? התהליך החינוכי זה התחלה, הסיום של התהליך החינוכי, כמו חנוכת המזבח זה התחלה, זה הסיום של ההתחלה, של החינוך חנוכה.
[Speaker E] יש בהלכות ציצית, כן? המשנה ברורה מביא בסימן י"ד שמה, המשנה ברורה מביא מה קורה אם קטן קושר ציצית לעצמו. עכשיו קטן הוא לא בר עשייה לשמה, אין לו דעת. וציצית צריך לקשור לשמה.
[הרב מיכאל אברהם] אז השאלה אם אפשר להלביש את הציצית הזאת לקטן. אז הוא מביא שמה שתי דעות והוא מעיר על העניין הזה שיש פה בעיה שהקשירה היא לא הייתה לשמה. ובכל זאת הוא מביא דעה שמותר להלביש לקטן את הציצית הזאת. למה? אני טוען ששוב פעם זה בגלל שהמבט גם בחינוך של ההשלמה, של העשייה כהלכתה, המבט הוא מבט לעתיד. ובמקום שכל הבעיה היא רק הקטנות של הקטן, אבל מה שהוא עושה זאת מצווה כהלכתה, אם היית מצלם את המצווה ולא היית יודע שהוא קטן זאת היתה מצווה כהלכתה. זה בסדר גמור מדין חינוך. שוב פעם רואים במשנה ברורה את אותה תפיסה, שכשהוא הביא את הריטב"א הוא הבין את הריטב"א לא כמו שרבינו מנוח מבין, שיש מצווה לעשות את המצווה, זה חינוך מדין אחר, כהלכתה, אלא זה עם הפנים לעתיד. גם המצווה לעשות המצווה כהלכתה זאת עם הפנים לעתיד. והנפקא מינה מה קורה כשאתה עושה את המצווה כהלכתה אבל מחמת הקטנות עדיין אתה לא יוצא פה ידי חובה? לפי המשנה ברורה והראב"ן זה בסדר גמור. לפי רבינו מנוח זה לא בסדר גמור, כי אתה צריך לקיים את המצווה והקטן לא קיים את המצווה. אז יש עניין להרגיל אותו לעשות מצוות, זה בסדר גמור, אבל זאת לא מצוות חינוך מדרבנן. אז איך נעשה את מצוות חינוך מדרבנן בלולב ביום הראשון? או בציצית. בציצית אנחנו נצטרך לקשור לו את הציצית ונלביש לו אותה, כי אם הוא יקשור אז הציצית לא כשרה. ובלולב באמת לא תהיה מצוות חינוך, כי הוא לא יכול, הוא קטן, הוא לא יכול לקנות ביום הראשון, הוא לא יוכל לקנות את הלולב. תהיה רק החובה להרגיל אותו אבל לא תהיה מצוות חינוך… תהיה העניין להרגיל אותו. זה לא חובה לפי רבינו מנוח. אבל לא תהיה החובה לקיים את המצווה כי אי אפשר פשוט. מה לעשות? בזה אי אפשר. אבל לפי המשנה ברורה זה לא ככה. המשנה ברורה מציג תפיסה אחרת שזה כן עניין הדרגתי התהליכי חינוכי האלה. בקיצור רבינו מנוח והמשנה ברורה בעצם חלוקים בשאלה איך אנחנו מתייחסים לתרי חינוכי של הסוגיה שלנו. האם התרי חינוכי של הסוגיה שלנו זה תהליך הדרגתי שכולו עם הפנים לעתיד, כמו שלומדים המשנה ברורה, הראב"ן, המרדכי, או שרבינו מנוח והדעה הראשונה במשנה ברורה אומרים לא, אתה צריך לעשות כהלכתו ואם זה לא כהלכתו אפילו אם זה מחמת הקטנות לא יצאת ידי חובה של הדין השני של רבינו מנוח. יש את הדין הראשון שיש עניין להרגיל אותו כמה שאתה יכול. מה שתצליח תצליח. אבל דין לקיים מצוות בעודו קטן את זה אתה לא יוצא ידי חובה גם אם זה מחמת הקטנות. הזכרתי כבר את מה שהסיפור הזה על האבני נזר, הבאתי את זה בסוגיה קודמת. כן, שאבא שלו שלח אותו לאכול ביום כיפור עם הקידוש שמה, כן? שאבא שלו שלח אותו לאכול ביום כיפור כשחל בשבת, וכשהוא חזר לבית הכנסת אז אבא שלו שואל אותו אם הוא עשה קידוש. אז הוא אמר שלא. אז אמר מה זאת אומרת, אכלת במועד למה אתה לא עושה קידוש? אז הוא אומר כיוון שכל החובה לעשות קידוש עלי זה מדין חינוך. מה זה דין חינוך? שאני אדע מה לעשות כשאני אהיה גדול. אבל כשאני אהיה גדול אני לא אוכל ביום כיפור. אז אין דין לקדש עכשיו כי זה לא אמור להרגיל אותי לעשות משהו כשאני אהיה גדול. זה הלך מחשבה מאוד דומה למה שראינו פה במשנה ברורה, שבעצם גם הדין לקיים את המצוות כהלכתן הוא עם הפנים לעתיד. ואם אתה עושה את זה באופן שכשאתה תעשה את זה בעתיד זה יהיה בסדר, זה מצוות חינוך למהדרין למרות שכרגע זה לא בסדר. הצד השני של המטבע זה אבני נזר, שאם יש משהו שכשאתה תהיה גדול הוא לא יהיה רלוונטי אז גם אין עניין לחנך אותך אליו כשאתה קטן. אפשר לדון כמובן שצריך לחנך אותך מה יקרה כשתהיה חולה בתור גדול ותאכל, אולי צריך לחנך אותך שכשאוכלים אפילו אם אתה חולה שתעשה קידוש. טוב אפשר להתפלפל על זה, אבל צורת החשיבה הזאת של האבני נזר היא הצד השני של המטבע של מה שראינו פה במשנה ברורה ובראב"ן ובסיעת הפוסקים הזאת. אוקיי? טוב בואו נעצור לחמש דקות התרעננות ונחזור אחרי זה להמשיך את השיעור.
[Speaker E] הורה כהן משיח לעצמו, שגג ועשה בשגגה מביא פר. טעה ולא עשה בשגגה אינו מביא פר. שאין הוראת כהן משיח לעצמו ולא הוראת בית דין לציבור אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור. שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, וכן המשיח. ולא בעבודה זרה אלא עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. גמרא. מנהני מילי? דתנו רבנן: ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, הרי משיח כציבור. מה ציבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. מה ציבור אינן מביאין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף משיח אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. מה ציבור אינן מביאין בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. מה ציבור אין מביאין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף משיח אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. מנין שאין מביאין אשם תלוי? תלמוד לומר: לאשמת העם. הרי משיח כציבור. מה ציבור אינן מביאין אשם תלוי, אף משיח אינו מביא אשם תלוי. הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור. מנהני מילי? דתנו רבנן: ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. הא כיצד? הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור. הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו. לפי שמצינו שהציבור מתכפר להן על ידי כהן המשיח, יכול יהו הן מתכפרין על ידו והוא מתכפר על ידן? תלמוד לומר: על חטאתו אשר חטא הוא מביא על חטאתו, ואין הציבור מביא על חטאתו. ואין הוא מתכפר בכפרת הציבור. אוקיי. בואו נחזור חברים. בדקו מצלמות, מי שעדיין לא חיבר. אהרון, איתנו? אהרון? אוקיי, בואו נתחיל. או בואו נמשיך.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז הזכרנו את הסוגיה במסכת נזיר שממנה יוצא שלפחות לריש לקיש מצוות חינוך היא רק על בנים ולא על בנות. רק נראה את זה בקצרה. כן, כתוב האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האישה מדרת את בנה בנזיר. בגמרא שם אומרת ככה: איש אין, אבל אישה לא, מאי טעמא? למה האיש מדיר ולא האישה? רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר, זה הלכה למשה מסיני, הלכה מיוחדת. ורבי יוסי בר חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצוות, שזה דין חינוך. שואלת הגמרא: אי הכי אפילו אישה נמי? האישה לא צריכה לחנך את הבן שלה במצוות? קסבר איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האישה חייבת לחנך את בנה. אז החלוקת תפקידים בין ההורים, האיש חייב לחנך בנו ולא האישה. בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר, אמטו להכי בנו אין בתו לא. כתוב גם במדיר זה הגבר וגם במודר זה רק הבן, כן? אז למה כתוב בנו ולא בתו? אז אם זה הלכה בנזיר כנראה ההלכה אומרת שזה רק על בן. אלא לריש לקיש אפילו בתו? אומרת הגמרא קסבר בנו חייב לחנכו בתו אינו חייב לחנכה. בסדר, אז רואים שמצוות חינוך מוטלת רק על הבן ולא על הבת. עכשיו פה בפשטות נראה שזה רק דעת ריש לקיש. כן, רבי יוחנן לכאורה משמע לא כך, כי לרבי יוחנן הגמרא אומרת שלפי רבי יוחנן ברור למה זה רק בן ולא בת, כי לרבי יוחנן זאת הלכה בנזיר. משמע שמדיני חינוך הרגילים זה לא היה ברור, זה גם בבן וגם בבת. ריש לקיש עונה שלא, גם בדיני חינוך יש הבדל בין בן לבין בת. כעין מה שראינו אגב בחצי שיעור, גם אותו דבר, כן? השאלה האם, כן, לגבי כוי, בריאה בפני עצמה וכל מה שראינו בסוגיה הקודמת, גם כן מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש נכנס למצוקה ועונה תירוץ. השאלה אם התירוץ הזה מקובל גם על רבי יוחנן או לא. בסדר, אז פה גם חלק מהראשונים מניחים שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש והוא טוען שיש מצוות חינוך גם על בן וגם על בת, אבל לפי, וכנראה גם חובה לחנך זה גם על האבא וגם על האימא. וזה רק דעת ריש לקיש שלא נפסקה להלכה. אבל יש ראשונים שטוענים שלא. רבי יוחנן, הגמרא בהתחלה לא הייתה מודעת לזה שיש הבדל כזה בדין חינוך בין בן לבת ובין אבא לאימא. אחרי שהיא גילתה את זה דרך ריש לקיש, אין סיבה להניח שגם רבי יוחנן חולק על זה. גם רבי יוחנן מסכים לזה או. הוא רק לא צריך להגיע לזה כי זאת הלכה בנזיר. אבל עקרונית זה נכון גם לשיטתו. אפשר לוגית אפשר להגיד את זה, למרות שפשט הגמרא פחות נראה כך. אבל עקרונית אפשר לומר את זה. עכשיו בתוספות ישנים אצלנו בסוגיה, אני חוזר אלינו לגמרא. תוספות ישנים אצלנו בסוגיה אומר ככה: בן שמונה, בן תשע מחנכין ובתינוקת. קשיא לי, דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר, גמרא, איש מדיר את בנו בנזיר כדרש לקיש, דאמר כדי לחנכו במצוות, בנו אין, בתו לא, דבתו אין חייב לחנכה. אז פה רואים שביומא זה בין בבן, בין בבת. בסוכה כמובן אין דרך לדעת על מה מדובר, כי בסוכה המצווה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אז גם בגדולים זאת מצווה שמוטלת רק על זכרים. אז לכן בקטנים ברור שלא יהיה דין חינוך על בנות בסוכה, כי אפילו בתור גדולות הן לא חייבות. אז מהגמרא בסוכה אי אפשר להביא ראיה לא לפה ולא לשם. זה פתוח. אבל בגמרא ביומא רואים שהחינוך הוא גם על בנות ולא רק על בנים. אז איך זה מתיישב עם הגמרא בנזיר? עכשיו שימו לב מה הבעיה? הגמרא שלנו היא בדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו. למה מה קשה? אז התוספות ישנים הניח שכנראה בגמרא שם גם רבי יוחנן מקבל את מה שאמר ריש לקיש, שיש הבדל לעניין חינוך בין בן לבת ובין אבא לאמא. ולכן הוא מקשה סתירה מהסוגיה שלנו. ויש לומר, אומר התוספות ישנים, דהתם לא איירי אלא דווקא לעניין נזירות, אבל ודאי לעניין שאר מצוות חייב לחנכה. מה זאת אומרת? זה דין מיוחד בנזירות. גם לריש לקיש שמה שכתוב שם שזאת הלכה בנזיר, סליחה, גם לריש לקיש שם מה שכתוב שם זה מדין חינוך, זה דין חינוך בנזירות ספציפי. בנזירות ספציפי יש עניין לעשות את זה רק לבנים ולא לבנות, אבל דין חינוך הכללי הוא גם לבנות. מה מיוחד בנזירות? לא יודע, אין עניין כנראה שבנות תהיינה נזירות, אז לכן לא רוצים שההורים ידרבנו את הבנות שלהם להיות נזירות. בנים כן. אבל זה רק עניין ספציפי לנזיר, ובמובן הזה זה מעניין כי מה שרבי יוחנן אומר "הלכה היא בנזיר" בעצם יוצא שגם לפי ריש לקיש זאת הלכה מיוחדת בנזיר, אמנם מדרבנן, אבל עדיין רק הלכה מיוחדת בנזיר. עוד פעם, לא משמע ככה בגמרא, אבל ככה זה נראה. ואם תאמר, ממשיך התוספות ישנים, ואם תאמר, הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, השתא חינוכי מחנכינן, אפרושי מאיסורא מבעיא? זאת אומרת, קטן אוכל נבלות בית דין לא מצווים להפרישו, אז אתה לא צריך להפריש אותו מאיסורים, אז אתה צריך לוודא שהוא יקיים מצוות? ההנחה שלו כמובן שהפרשה מאיסורים זה משהו יותר יסודי מאשר חינוך לקראת קיום מצוות, שעל זה אפשר לדון דרך אגב, למשל עשה דוחה לא תעשה. זאת אומרת מצוות עשה לכאורה יותר חמורות ממצוות לא תעשה. נכון שמבחינת להוציא את כל ממונו, אז על לאו אתה צריך להוציא את כל ממונך כדי לא לעבור, ומצוות עשה עד חומש, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אז יש צדדים לכאן ולכאן, אבל התוספות ישנים טוען שזה קל וחומר: אם בית דין לא מצווים להפרישו מאיסורים, אין סיבה שבמצוות יהיה דין לחנכו. אז איך מתיישב, עכשיו זאת שאלה כללית, איך מתיישבת העובדה שיש דין חינוך עם פסיקת ההלכה שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו? זאת לא שאלה על הסוגיה שלנו, זאת שאלה על מצוות חינוך בכלל. ואומר הרב רבי אליעזר ממיץ: בחינוך לא שייך אלא שיעשה מצווה ולא פרישה מאיסורא. מה זאת אומרת? מצוות חינוך לא שייכת אלא רק במצוות עשה, לא בלאווין. למה? מה הרעיון מאחורי זה? אני מניח שהוא תופס את… מצוות החינוך כאיזשהו ניסיון להרגיל את הילד דרך הידיים והרגליים לקיים מצוות. זה שייך רק במצוות עשה. מצוות לא תעשה אתה צריך לא לאכול חזיר, אין פה מה להתרגל לאי עשייה. עוד פעם, אם המטרה הייתה לחנך אותו במובן של לתת לו את ההשכלה ההלכתית, אני לא רואה הבדל בין מצוות עשה ללא תעשה. הוא צריך לדעת מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. אבל כנראה שהוא מבין שהחינוך זה ההרגלה לבצע, כן להכניס לו דרך הידיים והרגליים את העשייה של המצוות, שיעסוק בזה בגופו. זה שייך רק במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה. גם על זה יש מקום להעיר, יש מצוות לא תעשה שמתקיימות בקום עשה. למשל, לא תעמוד על דם רעך. לא תעמוד על דם רעך זה לאו, אבל כדי לא לעבור על הלאו אני אמור לבצע מעשה. אני רואה את הבן שלי, סליחה אני רואה מישהו אחר שטובע בנהר, אני צריך לקום לעשות מעשה ולהציל אותו. אם אני חודל ולא עושה את המעשה עברתי על לאו. יש עוד לאווים כאלה. לא תשים דמים בביתך זה גם לאו. בשביל לא לעבור עליו מה צריך לעשות? צריך להקים מעקה בבית. צריך לעשות פעולה אקטיבית. אז יש לאווים שהעניין הוא, זאת אומרת מה שהם דורשים ממני זה עשיית מעשה. אבל כמובן שעדיין המעשה מצד עצמו הוא לא מעשה שיש לו ערך, אלא הוא רק בא למנוע היכשלות בלאו. לכן אין עניין להרגיל את הבן אדם לעשות את המעשה הזה. אני צריך להכניס לו לידיים, לדם, לוורידים, את העניין הזה של קיום מצוות, וזה שייך רק במצוות עשה ולא בלאווים. וזה איך מיישב? שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, שם מדובר על לאווים, קטן אוכל נבלות זה איסורים. מצוות חינוך פה מדברת על מצוות עשה. והקל וחומר שהוא אמר למעלה, כן הרי הוא עשה קל וחומר, אם קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, אז חינוך ודאי לא צריך לעשות. אבל לא נכון, הקל וחומר הוא לא נכון, כי חינוך זה למצוות עשה והפרשה מאיסור זה ללאווים, ובזה אין שום קל וחומר. במצוות עשה אתה צריך להרגיל אותו לעשות את המעשה, בלאווים אין עניין להרגיל אותו, אז לכן אין מצווה גם להפריש אותו.
[Speaker H] אז איסור אכילה ביום כיפור נחשב עכשיו מצוות עשה של תענית?
[הרב מיכאל אברהם] זה המשפט הבא, בוא נמשיך לקרוא, משפט הבא שלו: והא דקרינן הכא חינוך במה שמענין אותו ביום כיפור, בדיוק השאלה שלך, הרי יום כיפור זה לאו, אז למה יש פה מצוות חינוך על לאווים? אומר: אין זה אפרושי מאיסורא שמפרישים אותו מלאכול, אלא הוא חינוך שמחנכים אותו במצוות ועניתם את נפשותיכם. יש הרי פה גם מצוות עשה וגם לאו. אז הוא אומר, אפשר היה לקרוא אותו שאין פה לאו אלא רק עשה. ובאמת בתורה עצמה מופיע רק ועניתם את נפשותיכם, לא מופיע איסור אכילה ביום כיפור. מופיע רק ועניתם את נפשותיכם. והגמרא בדף פ"א, אולי פ"א, משהו כזה, יש שם חצי עמוד שבו הגמרא מתפתלת, בוא נסתכל על זה. רגע אחד.
[Speaker E] אני משתף אתכם בגמרא ביומא בפ"א עמוד א'. גמרא: אמר ריש לקיש, מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי?
[הרב מיכאל אברהם] אין אזהרה באכילה ביום כיפור. יש מצווה של ועניתם את נפשותיכם אבל אין אזהרה, אין לאו. עכשיו השאלה מה זה נקרא לא נאמרה? אין לאו או שיש לאו רק לא נאמרה אזהרה בתורה? זאת אומרת אם אין אזהרה בתורה אז גם אין לאו. אבל הגמרא אומרת: משום דלא אפשר. אין דרך לנסח את האיסור הזה. היכי נכתוב? נכתוב רחמנא לא יאכל? אכילה בכזית. נכתוב רחמנא לא תעונה? קום אכול משמע. כן, אז מקיז. אולי נגיד הישמר פן לא תעונה? אם כן נפישי ליה לאווי, הרי יוצא שני לאווים, לא לאו אחד. בקיצור אין דרך לנסח את זה, כך טוענת הגמרא. הישמר במצוות העינוי, הישמר דלאו לאו, הישמר דעשה עשה, אל תסור מן העינוי. בקיצור יש פה התפלפלות שלמה למה לא נאמר לאו ביום כיפור. באופן עקרוני לפי רוב הראשונים, יש לאו ביום כיפור על אכילה, רק הוא לא נאמר בתורה כי אי אפשר, לפי ריש לקיש. לפי ריש לקיש. ואז הגמרא מביאה אפשרות בכל זאת ללמוד את זה, או מדרשה או מאיזשהו אופן אחר, לא משנה. אבל לפי ריש לקיש לא נאמר לאו. עכשיו שתי אפשרויות. לפי רוב הראשונים לא נאמר אבל יש. הוא לא נאמר כי אי אפשר להגיד אותו. אז איך אתה יודע שיש? לא יודע, מסורת, מה שלא יהיה. אפשרות שנייה היא שלפי ריש לקיש באמת אין לאו, יש רק עשה. והכרת ביום כיפור הוא על עשה לא על הלאו, כמו כרת של פסח ושל מילה. גם ביום כיפור כרת הוא על עשה. ובאמת, אם תסתכלו בספר המצוות של רס"ג, רס"ג לא מביא לאו על אכילה ביום כיפור, רק עשה. אני חושב שהרב ירוחם פערלא מסביר שזאת הסיבה. אין בתורה אזהרה, אז זה רק עשה. עכשיו אם אני חוזר לתוספות ישנים, בתוספות ישנים אפשר לקרוא את זה בשתי הצורות. או שהוא לומד כמו רס"ג וריש לקיש שאין בכלל לאו, ואז מה שכתוב פה חינוך הוא באמת על מצוות עשה של "ועיניתם את נפשותיכם", כי אין לאו. אבל זה לא הכרחי כמובן. גם לפי הראשונים שיש לאו ביום כיפור, אבל ברור הרי שיש גם עשה. אז מצוות החינוך אצלנו בסוגיה היא רק החינוך לעשה שבדבר. באמת מבחינת הלאו אין בעיה, כי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. ורבי אומר, אני ממשיך לקרוא בתוספות ישנים, "ורבי אומר וחינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך". וכן עד כאן בעצם הנחנו שחינוך וקטן אוכל נבלות זה פונה לאותם נמענים. אם קטן אוכל נבלות בית דין מצווים או לא מצווים להפרישו הכוונה, לא הכוונה רק לבית דין כמובן, הכוונה לכל אחד, לכל אחד שרואה אותם, אז יוצא שגם חינוך בעצם זה מצווה על כל אחד, לאו דווקא על ההורים. זו ההנחה של התוספות ישנים עד כאן. עכשיו רבו אומר לו, חינוך שייך רק באבא, אבל באדם אחר לא שייך בי חינוך. מה שכתוב קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, זה מדבר על שאר האנשים בעולם, לא על ההורים, או ההורים או האבא, כן ראינו ריש לקיש ורבי יוחנן. אבל ההורים, נכון שזה לא מדין קטן אוכל נבלות בית דין לא מצווים להפרישו, אבל זה כן מדין חינוך שהוא מוטל על ההורים. ושוב פעם אין את הקל וחומר הזה. ההורים יצטרכו כמובן לחנך את הילדים בין בלאו בין בעשה לפי התירוץ הזה. החינוך הוא לא רק על מצוות עשה כמו בתירוץ של רבי אליעזר ממיץ, זה גם על לאווים, רק שהמצווה הזאת מוטלת רק על ההורים. האנשים האחרים או בית דין או כל העולם, הם לא מצווים להפריש את הקטן לא מאיסור ולא מביטול עשה. כי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. ההבדלה היא לא בין לאו לבין עשה, אלא בין ההורים לבין אנשים אחרים. והנפקא מינה היא מה קורה בלאווים, האם ההורים צריכים לחנך את הילדים שלהם על לאווים. לפי רבי אליעזר ממיץ לא, ולפי הרבו של התוספות ישנים כן. הילכך נמי אין נזהרים להפרישו, כי זה אנשים אחרים. ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה, אז הרי שמה האמא חינכה אותם ומצוות החינוך הרי היא רק על האבא. אז כבר הוא תירץ למעלה, אתם זוכרים, מה הוא תירץ למעלה? שזה דין מיוחד בנזירות. גם ריש לקיש מסכים שיש מצווה על האבא ועל האמא, וזה דין מיוחד בנזירות. פה לכאורה יש תירוץ אחר. ששמה זו האמא חינכה, אבל הרי דין חינוך זה רק על האבא, שמא היה להם אב וחינכם בכך. ואפילו לא היה להם אב, הייתה מחנכתם למצווה בעלמא. טוב, זה תירוץ אחר. זה קצת מוזר הייתה מחנכתם למצווה בעלמא, אז זה לא באמת קיימה את מצוות חינוך. אז מה הקושיה מזה שהושיבה אותם למעלה מעשרים אמה? זה מה שהגמרא שמה אומרת ועוד שכל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. מה הכוונה? שלמרות שהיא לא הייתה חייבת במצוות חינוך, היא בכל זאת עשתה על פי מה שחכמים הורו למי שכן חייב במצוות חינוך. כך צריך לקרוא את זה לפי התוספות ישנים הזה. עכשיו השאלה אם זה תירוץ אחר מהתירוץ הראשון. התירוץ הראשון הרי אמר שהגמרא בנזיר מדברת רק על נזירות אבל עקרונית יש מצווה גם על הבן וגם על הבת. אני לא בטוח. כי הרי הגמרא בנזיר אומרת שני דברים. היא עושה הבחנה בין בן לבת ובין אבא לאימא. ובגמרא למעלה הדיון היה למה זה רק על הבן, למה אצלנו בגמרא ביומא זה גם על הבת ולא רק על הבן. אז על זה אומרים כי דין חינוך. מוטל גם על הבת. בנזירות יש מקרא מיוחד ששמה דין חינוך הוא רק על הבן. פה, רבו של התוספות ישנים עוסק בהורים, לא בילדים. למה הלני המלכה שהייתה אמא, למה היא חינכה, הרי אמא לא מחויבת רק אבא מחויב. זה לא השאלה על הילדים, זה שאלה על ההורים. ויכול להיות שזה לא שני תירוצים חלוקים, אלא לגבי הילדים באמת מצוות החינוך היא בין על הילד בין על הילדה, חוץ מנזירות. וזה מה שאמרתי גם זו הסברא הפשוטה, אם הילדה חייבת במצוות למה שלא יצטרכו לחנך אותה, מה ההבדל בינה לבין הבן? לכן מאוד סביר מה שהתוספות ישנים אומר בהתחלה שזה רק נאמר על נזירות אצל ריש לקיש. לא ריש לקיש, זה גם רבי יוחנן מסכים אחרת היה קושיה, אבל הם אמרו את זה רק על נזירות, אבל מצוות חינוך באופן כללי זה גם על בן וגם על בת. בקטע האחרון הוא מדבר כן, אבל הלני המלכה הייתה אמא, והגמרא בנזיר גם אומרת שמצוות חינוך היא רק על האבא, וזה התוספות ישנים מניח שזה כבר דין כללי לא רק בנזירות. ולכן את זה אי אפשר ליישב כמו שהוא יישב למעלה. אז זה מה שהוא אומר אולי היה להם אבא או שהיא חינכה אותם בהתנדבות למרות שהיא לא הייתה חייבת. ואז זה אומר שהתירוץ הזה הוא לא אלטרנטיבה לתירוץ שכתוב למעלה, הוא המשך שלו. מה שכתוב למעלה זה על הבן והבת, מה שמדובר פה זה על האבא והאמא. ואז יוצא שדברי הגמרא בנזיר הם נאמרו לצדדים. הבן והבת זה דין מיוחד בנזיר, האבא והאמא זה דין כללי בחינוך שזה רק על האבא ולא על האמא. בכל מקרה התוספות ישנים כאן מניח שדין חינוך הוא באמת רק על האבא ולא על האמא, אלא אם כן נגיד שהתירוץ הראשון חולק על התירוץ האחרון. והיו רואים אותם כהשלמה, אז יוצא שלכל אורך התוספות ישנים החינוך הוא רק על האבא. מבחינת הילדים זה חינוך גם על הבן וגם על הבת חוץ מאשר בנזיר. מה היחס בין חינוך לבין קטן אוכל נבלות? זה ראינו שתי אפשרויות. זה על הלאו וזה על העשה. זה על ההורים וזה על אנשים אחרים. ההורים, זאת אומרת על האבא, כי לפי התוספות ישנים זה רק על האבא. אז התוספות ישנים באמת נשאר גם להלכה שמצוות חינוך מוטלת רק על האבא ולא על האמא.
[Speaker C] עכשיו הגליון הש"ס כאן מאיר על התוספות ישנים, גליון הש"ס בסוכה כן, מאיר
[הרב מיכאל אברהם] על התוספות ישנים, הוא אומר: מדרבנן לא מחייב ועיין יומא דף פ"ב עמוד א' ותוספות ישנים ובמה שכתב שמה הייתה מחנכתם למצווה בעלמא. וקשיא לי והיכי אמרינן בסוגייתנו וכי תימא קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואי מדרבנן לא אשגחה תא שמע ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים והא אפילו מדרבנן לא מיחייבא היא לחנך אותם וצריך עיון גדול. הרי אמרתי שהתוספות ישנים כשהם קוראים את הגמרא בסוכה אז הם אומרים כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים הכוונה היא בעצם היא לא הייתה חייבת אבל היא עשתה את זה על פי חכמים מה שחכמים מחייבים בדין חינוך את האבא. היא הייתה צדקת מיוחדת למרות שהיא לא הייתה חייבת. בגמרא מהגליון הש"ס לא משמע ככה כי הגמרא הרי אומרת מה תגיד שקטן זה רק דין דרבנן ובדרבנן היא לא השגיחה? כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. מה זה לא השגיחה היא לא הייתה חייבת בזה בכלל. בגמרא משתמע שהיא כן חייבת אלא שזה דרבנן והייתה הוה אמינא שדרבנן היא לא קיימה. זה לא קושיה כל כך חזקה, אפשר היה להגיד שהיא עשתה את כל הדיני דאורייתא שמוטלים למרות שהיא לא הייתה חייבת ודיני דרבנן הייתי חושב שהיא לא עשתה כי היא לא מחויבת וקמשמע לן שהיא עשתה גם דיני דרבנן שהיא לא מחויבת. כמו אישה שמקיימת מצוות עשה שהזמן גרמה שהיא פטורה. אז יש אישה שפטורה ממצוות דרבנן יש עניין שהיא תקיים גם את זה והיא הייתה צדקת, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים גם במצוות דרבנן, עוד פעם שלא עליה אלא על האחרים. אבל העקיבא איגר מניח שזה. קשה בגמרא והוא נשאר בצריך עיון על התוספות ישנים. אז הקהילות יעקב בסוכה בסימן ב' מביא, ואני אעשה את זה בקצרה כי אני רוצה לסיים את זה אז כבר בלי מקורות, ותראו אחרי זה ביוטיוב אני מעלה לדרופבוקס. יש שם קובץ עם מאמר שלי ויש את השיעור. אז בקהילות יעקב מביא את הקושייה הזאת של הגיליון הש"ס של רבי עקיבא איגר, ובשביל ליישב את זה הוא מביא מחלוקת רש"י ותוספות בברכות ובמגילה לגבי גדרי מצוות חינוך. והוא אומר תוספות תופס שמצוות חינוך, שמה הדיון הוא האם קטן שמברך ברכת המזון, והרי הוא חייב רק מדרבנן בגלל שזה מצוות חינוך, האם הוא יכול להוציא ידי חובה מישהו אחר שלא אכל כדי שביעה וחייב בברכת המזון מדרבנן? כי דרבנן מוציא דרבנן, דרבנן לא מוציא דאורייתא. אז תוספות אומר שכן, כי הקטן עצמו חייב מדרבנן, אז הוא מוציא ידי חובה את הגדול שחייב מדרבנן. ורש"י כותב באופן עקרוני שלו, לא משנה אני לא נכנס עכשיו לסוגיה שם, רש"י כותב שהחיוב הוא על האבא, לא על הקטן. חיוב על האבא מדרבנן לחנך את הקטן לברך. אז מה שייך שהקטן יוציא גדול ידי חובה? גם גדול שחייב ברכת המזון מדרבנן, קטן לא יכול להוציא אותו. כי הקטן בעצמו לא חייב לברך ברכת המזון מדרבנן. האבא צריך לחנך אותו לברך ברכת המזון מדרבנן. זה לא יכול להוציא מישהו שחייב בעצמו בברכת המזון דרבנן. טוב, יש שם חשבון כי בסוגיות נראה שכן, לא משנה כרגע. אבל זה מחלוקת רש"י ותוספות. אז אומר הקהילות יעקב בעצם רואים כאן שלפי תוספות יש חיוב על הקטן עצמו לברך ברכת המזון. או במילים אחרות, גדר מצוות חינוך זה לא חובה על האבא לדאוג לקטן, אלא זה חיוב של הקטן עצמו מדרבנן לקיים מצוות. אז זה משתלב אם אתם זוכרים בכל הגדרי חינוך חייבו וכל מה שאנחנו ראינו, שמצוות חינוך פירושה ולא כמו הראב"ן והמשנה ברורה וכולם, אלא כמו שאני אמרתי שם ברבנו מנוח, שיש מצווה על הקטן עצמו לעשות את המצוות. זה דין חינוך. אוקיי? טוב, שואל הקהילות יעקב, רגע אבל בגמרא בנזיר כתוב שדין חינוך מוטל על האבא ולא על האמא. זה לא על האבא ולא על האמא, זה הרי על הקטן. מה יש לדון על האבא ועל האמא? זה בכלל לא חיוב לא על האבא ולא על האמא, זה חיוב על הקטן לפי תוספות. לפי רש"י שהחיוב הוא על ההורים אז יש לדון זה על האבא זה על האמא, זה הדיון שהיינו תוספות ישנים, הגמרא בנזיר, הכל. אבל אם החיוב הוא רק על הקטן עצמו, אז מה זה קשור לאבא ולאמא? אפשר לדון האם זה על הבן או גם על הבת. בסדר. אבל מה זה משנה אם זה אבא או אמא? זה לא חיוב לא על האבא ולא על האמא, זה על הקטן. ולכן הוא אומר אין ברירה אלא לומר שגם תוספות מסכים שיש חיוב על ההורים לחנך את הקטן, רק הוא אומר שחוץ מזה יש גם חיוב על הקטן עצמו לקיים את המצווה. שזה כבר ממש רבנו מנוח שראינו. הוא לא מביא את רבנו מנוח אבל זה ממש רבנו מנוח שראינו, נדמה לי שלא מביא. שני דיני חינוך. יש חובה על הקטן ויש מצווה על ההורים להרגילו במצוות. וזה מוטל רק על האבא ולא על האמא לפי תוספות ישנים וכל הדיונים שעשינו קודם. חוץ מזה יש חובה על הקטן עצמו לברך, וזה לפי תוספות, וזה מה שאומר תוספות שהקטן יכול להוציא ידי חובה מישהו אחר שחייב בברכת המזון מדרבנן, כי הוא עצמו חייב. לפי רש"י יש רק את הדין של חיוב ההורים ואין את הדין השני, שזה ממש מקביל למחלוקת הראשונים שראינו. עכשיו השאלה היא כמובן מה פשר שני החיובים האלה, מאיפה הם יוצאים. אפשרות אחת להגיד שזה באמת שני דינים כמו שלמדנו ברבנו מנוח, שמה? שיש חיוב על קטנים לקיים מצוות, אולי אפילו דאורייתא, אלא שהם פטורים מעונש. הזכרתי את הפרי מגדים בפתיחה, שהוא טוען שכל הפטור של קטנים זה פטור מעונש אבל יש עליהם חיוב לקיים מצוות. אז אם זה באמת כך, זה קצת קשה בגמרא, הערתי את זה כבר במבוא שנתתי. אבל אם זה כך, אז בהחלט אפשר להבין שהחיוב על הקטן עצמו הוא בעצם חיוב. החיוב אולי אפילו מדאורייתא. החיוב על ההורים לחנך אותו הוא חיוב דרבנן. אלא שזה קצת קשה בתוספות, כי תוספות הרי אומר שהחיוב על הקטן עצמו הוא מדרבנן. אחרת למה הקטן לא מוציא ידי חובה את הגדול שחייב מדאורייתא? ואת הגדול שחייב בברכת המזון דרבנן, כי הקטן בעצמו חייב מדרבנן. אז החיוב גם על הקטן עצמו החיוב הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, זה לא הפרי מגדים. אז איך להבין את זה? נדמה לי שאפשר להבין את זה כך, אני אעשה את זה ממש בקצרה, תראו אחרי זה בסיכום כי אני רוצה לסיים את הנושא הזה. יש הבדל בין מצב שבו אתה מקיים מצווה, החובה לקיים את המצווה מוטלת עליך, לבין השאלה על מי האחריות לכך שהמצווה תתקיים. הקטן מחויב במצוות מדרבנן, לפחות כשהוא מבין. אוקיי? למה, המוטיבציה אולי חינוכית, לא חשוב מה, אבל הקטן חייב במצוות מדרבנן. אבל הקטן אין לו דעת, או לא מספיק דעת, כשדעת בפשטות הכוונה לא להבנה אינטלקטואלית אלא לאחריות משפטית שאתה מטיל עליו חובה והוא יכול, הוא מודע לזה והוא אחראי לזה ואתה יכול לבנות על זה שהוא יקיים את זה. אין לו אחריות, הוא קטן. מה אתה עושה? אתה מטיל את האחריות לקיום המצווה על ההורים. זה לא שני דינים שונים, זה שני פנים של אותה מצוות חינוך. מצוות החינוך היא להטיל חובה מדרבנן על הקטן והאחריות שהחובה הזאת תתקיים מוטלת על ההורים, או רק על האבא לפי התוספות ישנים, כאן זה המחלוקות שראינו, אבל האחריות מוטלת על ההורים. איפה מצאנו דבר כזה? דוגמה לדבר, למשל, במצוות הקהל בחינוך. מצוות הקהל בחינוך רואים לכל אורך הדרך, ועוד פעם אני לא אכנס לזה, תוכלו לראות במאמר שאני אשלח לכם, אבל מצוות הקהל בחינוך רואים שזאת מצווה על הציבור. לא מצווה על כל יחידי הציבור, זה מצווה על הציבור כולו. לכן נשים למשל חייבות בהקהל, ויש דעה שאפילו קטנים חייבים בהקהל. חייבים בעצמם, לא שהגדולים צריכים להביא אותם. שהקטן חייב בעצמו. זה מחלוקת בין השאגת אריה, הטור אבן, למנחת חינוך. אז זה מצד אחד. מצד שני, כתוב בחינוך בסוף שאם מישהו נשאר בבית ולא בא לירושלים למצוות הקהל הוא ביטל את עשה הזה. עכשיו אני אומר, אם המצווה הזאת היא מצווה ציבורית, ורוב הציבור היה שם וקראו בתורה והתקיים כל מעמד הקהל, אז המצווה קוימה! אז מה זאת אומרת שאם אני נשארתי בבית ביטלתי את עשה? אני לא מחויב, הציבור מחויב. אז איך יכול להיות שמצווה שהתקיימה, מישהו עובר עליה בביטול עשה? היא התקיימה! מי שמחויב בזה זה הציבור, לא אני. והציבור קיים את מה שהוא היה מחויב. אז באיזה מובן מצוות עשה הזאת התבטלה? הטענה שלי זה שקדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. כשמטילים חובה על אוסף אנשים, זה לא יקרה. כל אחד יגיד "כן, הם יעשו כבר", אף אחד לא יעשה את זה. אז מה התורה אומרת? כשהמצווה היא מצווה ציבורית, האחריות היא על הפרטים. כל אחד מהפרטים בציבור יש עליו אחריות לזה שהציבור יקיים את חובתו. ועכשיו החידוש הגדול הוא כזה: הציבור הגיע לירושלים, רוב הציבור, הם קיימו את מצוות הקהל, המצווה קוימה, והנמען מצווה במצווה הזאת הציבור, והציבור קיים את המצווה. אבל אתה כאדם יחיד בנית על זה שאחרים יהיו שם ויקיימו את זה ולא תרמת את חלקך. אתה לא הגעת לשם כחלק מאחריותך הקולקטיבית לזה שהקולקטיב יעשה את מה שהוא צריך לעשות. יש לך ביטול עשה. זאת אומרת שלמרות שהעשה קוים, אני ביטלתי אותו. זה חידוש מופלא במצוות ציבוריות. כי מה שהחינוך בעצם אומר נדמה לי, אם אני צודק בפרשנות, זה שיש פיצול בין מי שמקיים את המצווה לבין מי שאחראי לכך שהמצווה תתקיים. מי שמקיים את המצווה זה הציבור. מי שאחראי לכך שהמצווה תתקיים זה כל אחד ואחד מהציבור. אם כל אחד יגיד "טוב, שהציבור יקיים, אבל אני לא צריך, אני פטור", אז המצווה גם ציבורית לא תתקיים. אז התורה מטילה אחריות על כל אחד לקיים, ואם הוא לא מקיים זה ביטול עשה כאילו שהמצווה לא קוימה מבחינתו, למרות שהיא כן קוימה, הציבור היה שם. הבאתי לזה שם במאמר עוד דוגמאות. יש סתירה במשנה ברורה על קריאת התורה. שמצד אחד נראה במקום אחד רואים שם שזאת מצווה ציבורית. מישהו שנמצא בבית האסורים לא צריך להביא לו ספר תורה כי זה מצווה ציבורית, הוא לא חייב. מצד שני הוא כותב שאסור לעזוב את בית הכנסת כאשר קוראים בתורה. שואלים כמה פוסקים, כן, זה סתירה במשנה ברורה. מה הבעיה? הרי הציבור מקיים את זה, תלך אתה, עשרה אחרים שבבית הכנסת יקיימו את זה. זה מצווה לציבור, לא על היחיד. אתה כיחיד לא חייב בזה. התשובה לא נכון. אין סתירה. זה מצווה לציבור ולכן כשמישהו נמצא לבד בבית הכלא לא צריך להביא לו ספר תורה, אבל האחריות לקיים את המצווה מוטלת על כל יחיד. אז אם אתה תעזוב את בית הכנסת גם כל האחרים יכולים לעזוב את בית הכנסת, לכן אוסרים עליך לעזוב את בית הכנסת למרות שהמצווה היא לציבור ולא עליך, האחריות שהמצווה תתקיים היא עליך ולכן אסור לך לעזוב את בית הכנסת למרות שהמצווה היא מצווה ציבורית. אני רוצה לומר אותו דבר על דין חינוך, לפי התוספות, בקהילות יעקב בתוספות, שדין חינוך זה שתי פן, זה לא שני דינים שונים כמו רבנו מנוח, כי התוספות אמר ששניהם דרבנן. אלא זה שני, זה שני צדדים של אותה מטבע. זה כמו בציבור, כאשר יש בעיה שמי שמחויב במצווה הוא לא, אין לנו יכולת לסמוך עליו שהמצווה תתקיים, אנחנו ממנים מישהו אחר שיהיה אחראי לכך שהמצווה תתקיים. בציבור זה כל הפרטים שמרכיבים את הציבור. בחינוך זה ההורים של הילד. כל פעם מסיבה שונה, יש לנו איזה שהוא חשש שמי שמחויב במצווה אולי לא יקיים אותה. הקטן כי אין לו אחריות מספיק, אין לו דעת, והציבור זה כי כל אחד יבנה על האחרים. בכל המקרים האלה שיש חשש שמי שמחויב במצווה אולי לא יקיים אותה, אנחנו מטילים את האחריות על מי שכן יש לו את האחריות ומי שכן צריך לוודא שזה יתקיים. ואלה שני הדינים של תוספות. ולכן זה לא צריך לשאול מה המקור לשני הדינים האלה ומאיפה יוצאים שני הדינים האלה. זה שני פנים של אותו דין. ברגע שחכמים מחייבים את הקטן במצוות מדרבנן, הם רוצים לוודא שזה יתקיים. איך הם עושים את זה? הם מטילים אחריות על ההורים לוודא שזה יתקיים, וזאת מצוות חינוך. על מי הטילו את האחריות? זה המחלוקת בגמרא, על האבא, על האמא, שניהם, לא משנה, זה המחלוקות שהיינו, אבל זה שני צדדים של אותה מטבע, זה לא שני דינים שונים. זה לא התרי חינוך של רבנו מנוח, אבל זה נדמה לי ההסבר פה בקהילות יעקב בתוספות. אוקיי, עשיתי את זה בקצרה, תראו את זה בסיכום ביתר אריכות, הסיכום והקובץ עם המאמר אני אעלה את שניהם לדרופבוקס. ובזה סיימתי את עניין החינוך. יש לנו כבר עכשיו מרחק גדול עד השיעור הבא. ביום ראשון זה יום חופש לקראת ראש השנה, אז לא יהיה שיעור. יום שני זה ערב ראש השנה. השיעור הבא זה חמישי בצום גדליה. אז יש לנו בעצם עוד כשבוע. איזה רגע, איזה יום היום? כן, היום יום חמישי. אז יש לנו עוד שבוע עד השיעור הבא ואני אתחיל שם סוגיה חדשה. אני כבר אכתוב לכם בסוף הקובץ במה נעסוק. טוב, עד כאן.
[Speaker C] תודה רבה יום טוב.
[הרב מיכאל אברהם] להתראות.