דאורייתא ודרבנן – שיעור 4

הדילמה הייתה שיש לנו בעצם לכאורה בעיה בלתי פתירה. מצד אחד אנחנו רוצים למצוא מקור לתוקף של דין דרבנן. אבל מקור לתוקף של דין דרבנן מה זה יכול להיות? פסוק מהתורה, סברה, דרשה, משהו מהמקורות ההלכתיים המקובלים. אם נמצא מקור כזה תתעורר הבעיה ההפוכה, שמצאנו מקור ואם זה ככה אז כל דין דרבנן הופך להיות דין דאורייתא, ספקות צריכים להיות לחומרא עם כל ההשלכות של דין דאורייתא. ולכן בעצם לכאורה זה איזשהו פלונטר שלא ניתן להתרה, כי או שמוצאים מקור ואז יש לנו בעיה עם המעמד של דין דרבנן, או שלא מוצאים מקור ואז למה לשמוע? למה לשמוע להם? אז יש פה משהו שעל פניו בלי להיכנס בכלל לנימוק כזה או לפסוק אחר או לסברה כזאת, על פניו מבנית זאת בעיה שלכאורה לא ניתנת לפתרון. ויש פתרון לכאורה של ספיקא דספיקא. הבנתי. אנחנו אומרים שדאורייתא זה משהו מושלם ומוחלט, אין שום אפשרות לחשוב שמה שמגיע משם הוא לא מושלם ומוחלט. לעומת זאת בני אדם זה בני אדם, זה בשר ודם, יכולים לטעות ככה או אחרת. אז נכון שהקדוש ברוך הוא נתן סמכות לחכמים לקבל החלטות, אבל עדיין הוא לא משנה את העובדה שזה בשר ודם. ולכן, שנייה, אז לכן אני אומר שכאשר בשר ודם פוסק, קובע, אומר, תמיד יש עליו חשש של ספק. אבל לא מדובר על הספק הזה. באים ואומרים שיש פה במקרה מסוים ספק, אז זה כבר נהיה ספיקא דספיקא, ספק ספיקא אז מקלים. לא, אבל השאלה פה לא קשורה לשאלה אם זה נכון או לא. ברור שחכמים יכולים לטעות, אני לא חושב שזו הנקודה. השאלה היא אבל מה המעמד של הדברים שלהם? המעמד של דברי חכמים לא נוגע לזה שהם בהכרח לא טועים, גם לא של התורה דרך אגב. המעמד של התורה הוא הסמכות שאמורים לציית למה שהקדוש ברוך הוא מצווה, לא בגלל שהוא תמיד צודק, אלא בגלל שיש לו סמכות. יש סמכות כמו שהכנסת החוקים שלה מחייבים לא בגלל שהיא תמיד צודקת, אלא כי היא המוסד המחוקק וזה החוק. אחרי שהם קבעו את זה זה החוק. אני לא חושב שיש קשר בין שאלת אפשרות הטעות לבין השאלה של אם יש לזה תוקף. אתה מבין? זה לא אותו דבר. מה? גם בפרשנות אתה יכול להגיד ספיקא דספיקא. הבנתי? גם על פרשנות? כן, ברור. רוב דיני התורה הם דינים שיוצאים בפרשנות והם דינים שיצרו חכמים, אנשים, חכמים. זה לא כתוב בתורה, כמו שבת נגיד. טוב תמשיך. אוקיי, סליחה. אי אפשר להגיד שהפסוק ציווה את הפלונטר הזה להקשיב לחכמים? הבנתי, אני אגיד שזה דין דאורייתא אבל הוא כולל בתוכו מעמד כפי שחכמים עצמם מודים, שהם אמרו והם אמרו. זה מה שהרמב"ן אמר. הרמב"ן הרי מציע בדעת הרמב"ם שבעצם המנגנון של הם אמרו והם אמרו, כיוון שהם יכלו לקבוע את התקנה או לא לקבוע את התקנה, אז הם גם יכולים לקבוע שמספק הולכים להקל. אז אמרתי שבגלל שהפרשנות של עצם הציווי האלוקי שלפסיקות חכמים מדרבנן יש מעמד, זה גלום בפרשנות הזאת. כן, אבל מאיפה הפרשנות הזאת יוצאת? על מה היא מבוססת? איפה זה כתוב בפסוק? אלא אם כן חכמים החליטו את זה, ואם אתה אומר שחכמים מפרשים את זה אז תגיד לי איך זה מתפרש, מאיפה זה יוצא מהפסוק. אם הם החליטו את זה, הם אמרו והם אמרו, זה הרמב"ן הזה. אז דיברנו שיש… אני מציע שהשאלות יהיו בסוף כי אנחנו לא מתקדמים בכלל. אוקיי, טוב. אז המנגנון הזה בעצם מכתיב שבאופן מבני יכול להיות פה רק פתרון אחד. ואגב זה תמיד נכון כשיש לנו דילמה עם שני ראשים, דיכוטומיה. בדרך כלל צריך לחפש איפה יש איזושהי הנחה שעליה אפשר לערער ופתאום יוצאת אפשרות שלישית. דיברתי על זה אני חושב גם בהקשרים קודמים, על פרדוקס הערמה או כל מיני מנגנונים שמובילים אותנו ממצב של לכאורה נראה שיש רק שתי אפשרויות לגלות שבעצם יש אפשרות שלישית. הרבה מאוד אני עוסק בזה. חשבתי שבדרך כלל כשאני פוגש ויכוחים או רואה ויכוחים על נושאים מסוימים אני מוצא את עצמי שאני לא מסכים עם שני הצדדים. ובמבט ראשוני אני לא כל כך מבין איך זה יכול להיות, כי או זה או זה, מה איך אפשר לא להסכים עם שני הצדדים? ותמיד כשחופרים קצת יותר אז מגלים שזה לא נכון, זאת מראית עין שיש רק שתי אפשרויות, בעצם יש יותר. בהקשר הזה אז הצגתי שתי אפשרויות של סקירה קצרה, כן? או למצוא פסוק או לא למצוא פסוק. מה עוד יכול להיות? אם מצאת פסוק מתעוררת הבעיה של התוקף, אם לא מצאת פסוק, אז למה לשמוע לזה? אז עוד פעם יש פה איזושהי דילמה דיכוטומית. וגם פה אני חושב שהפתרון הוא שזה לא נכון. זה לא נכון בגלל שאנחנו מניחים כאן שהדיכוטומיה בין דאורייתא לבין דרבנן היא בינארית. זאת אומרת, או שזה דאורייתא או שזה דרבנן. יש שתי רמות תוקף בהלכה והן בלבד, ולכן או שאתה פה או שאתה שם. זאת אומרת אין אפשרות אחרת. מה שאני רוצה לטעון שזה לא נכון. יש רצף של רמות, ולהרבה מהן הרמב"ם קורא דרבנן, אנחנו נראה את זה גם בהמשך. אבל בעצם המושג דרבנן מחביא מתחתיו כמה סוגי הלכות וכמה רמות תוקף ולא רק אחת. כמו בפרדוקס הערימה, דיברנו על זה שכן אם יש שערה אחת על הראש אז הוא קרח, תוספת שערה אחת לאיש קרח לא משנה את הסטטוס שלו, אבל מאה אלף שערות זה כבר לא אדם קרח. לא יודע כמה, הרבה שערות זה כבר לא אדם קרח. זה לא מתיישב, שלושת הדברים האלה לא מתיישבים אחד עם השני כמובן, ומה שצריך לוותר זה על ההנחה שתוספת שערה אחת לא משנה את המצב. תוספת שערה אחת כן משנה את המצב, בקצת. זאת אומרת היא לא הופכת אותך מקרח ללא קרח, אלא מקרח לקצת פחות קרח, או לקצת שעיר. ועוד שערה זה עוד קצת שעיר וכן הלאה, ובעצם צריך לוותר על האחד או אפס, על הקרח או שעיר, יש רצף של רמות. וזה נכון בהרבה מאוד פלונטרים מהסוג הזה, פלונטרים דיכוטומיים כאלו. גם פה אותו דבר. הטענה שלי, אני מקדים את המאוחר עוד רגע אני אסביר את זה אבל רק כדי שנבין את המסגרת המתודולוגית, הטענה שלי זה שדיני דרבנן יוצאים מתוך הפסוק "לא תסור", אבל הם לא מתפרטים ממנו. הם יוצאים ממנו באיזשהו אופן רך יותר. אנחנו בדרך כלל מניחים שמה שיוצא מפסוק דאורייתא זה דין דאורייתא, ודין דרבנן לא יוצא מהפסוק, אולי זה אסמכתא אבל לא באמת יוצא מהפסוק. ואז עוד פעם, זה או יוצא מהפסוק או לא יוצא מהפסוק, נכון? זאת הדיכוטומיה של דאורייתא מול דרבנן. מה עוד יכול להיות? הטענה שלי שזה די יוצא מהפסוק. די יוצא מהפסוק הכוונה שלצאת מהפסוק זה מושג שיכול להיעשות בכמה צורות. אוקיי? אז יש יציאה מהפסוק שאני אקרא לה התפרטות. התפרטות, הבאתי לכם אולי את הדוגמה הזאת לגבי נדר. נגיד שהתורה אומרת "לא יחל דברו", אז אם האדם נודר, אז הוא יצר איסור, נדרתי הנאה מכיכר לחם, אז אסור לי לאכול את הכיכר הזאת. זה איסור דאורייתא. למה זה איסור דאורייתא? כי התורה אומרת "לא יחל דברו", זאת אומרת אני צריך לשמוע לא לחלל את הדיבור שלי. עכשיו מה דיברתי? מה זה משנה? כל מה שדיברתי נכנס לתוך הגדר דאורייתא. אם דיברתי לא לאכול מכיכר הלחם אז האיסור דאורייתא חל על כיכר הלחם, אם דיברתי על ספר כלשהו אז חל על הספר, זה לא משנה, זה התפרטות. זאת אומרת זה בסך הכל יישום של דין דאורייתא, כן? זה דדוקציה בעצם. הכלל הוא הדאורייתא, וזה מקרה פרטי של הכלל. אז ברור שזה יהיה דאורייתא. זאת היציאה הפשוטה מדין דאורייתא. מצד שני, הקוטב ההפוך בצד השני, אומר לא יודע מה, שיש משהו שהוא נגיד שיש משהו שהוא אסמכתא בעלמא. בסדר? "את ה' אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, ונגיד שזה לא דרשה ממש אלא רק אסמכתא. למה מתכוונים כשאומרים שזה אסמכתא? מתכוונים לומר שיראת תלמידי חכמים לא יוצאת מהפסוק הזה בשום צורה. אנחנו מסמיכים את זה על הפסוק הזה בתור אסמכתא, אמצעי זיכרון, מה שאתם רוצים, אבל לא, זה לא באמת יוצא מהפסוק. אז לכן אם זה יוצא מהפסוק זה דאורייתא, אם זה לא יוצא מהפסוק זה דרבנן. ואסמכתא זה סתם רק הערה בסוגריים אבל זה לא כל כך משנה. הטענה היא שלא, יש דברים שמסתעפים מהפסוק, לא מתפרטים מהפסוק. זה מסתעף מהפסוק, זה קשור לפסוק אבל זה לא יישום פשוט שלו. אוקיי? במצב כזה המעמד ההלכתי של ההלכה הזאת, התוקף ההלכתי של ההלכה הזאת הוא משהו שהוא בין דרבנן לבין דאורייתא, מין משהו באמצע כזה, או אולי דרבנן עצמו הוא בעצם משהו שבאמצע בין דאורייתא לבין מותר. בדרך כלל אנחנו מבינים שדאורייתא זה עולם אחד, דרבנן זה עולם אחר. לא, דרבנן זה חצי דאורייתא, דרבנן זה קצת דאורייתא. אוקיי? זה בעצם תורף הדברים, אני עוד רגע אנסה להסביר את זה קצת יותר. אז בואו נתחיל. התחלנו בפעם הקודמת, בפעם הקודמת נדמה לי שהזכרתי כבר את הרוגאצ'ובר, שהוא מסביר שלפי הרמב"ם מתי עוברים על "לא תסור"? לא כל פעם שאני אוכל עוף בחלב אני עובר על "לא תסור", אלא רק מתי שאני אוכל את זה כשאני לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. אוקיי? אם אני אוכל את העוף בחלב כי אני לא מכיר בזה שאם חכמים אסרו זה מחייב אותי, עקרונית אני כופר בסמכותם, אז אני עובר על "לא תסור" לפי הרמב"ם דאורייתא. אוקיי? אבל אם אני סתם אוכל עוף בחלב, לא מדבר בשוגג, שוגג זה שוגג, אלא מזיד, אוכל עוף בחלב במזיד כי היצר גבר עלי, לא מחזיק מעמד, אבל אני מבין שמה שחכמים אומרים זה מחייב, אני לא כופר בסמכותם העקרונית. כמו בדין תורה, כשאני עובר עבירה דאורייתא זה לא בגלל שאני אומר מה שאומר הקדוש ברוך הוא לא מחייב אותי. הרבה פעמים אנשים עוברים עבירה בגלל שהיצר שלהם גבר עליהם. זה לא שוגג וזה גם לא אנוס, זה מזיד. אבל זה מזיד כזה שהוא לא חוסר הכרה עקרונית בסמכותו של הקדוש ברוך הוא. אני מבין שזאת עבירה ובאופן עקרוני אני גם מבין שאסור לעשות את זה, בסדר, אבל מה לעשות, קשה לי. אוקיי? בעבירה דרבנן יש בדיוק את אותם מנגנונים. העבריין יכול לעבור על זה כי הוא לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים והוא יכול לעבור על זה כי יצרו גבר עליו, אבל הוא מבין שדברי חכמים כן מחייבים, זאת הלכה מחייבת. הסוג הראשון זה עבירה דאורייתא, אם אתה עובר על זה שאתה לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. הסוג השני זה העבירה דרבנן. כך אומר האור שמח. ולכן בעצם הוא אומר זה שהרמב"ם אומר שלא מלקין על לא תסור בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, מה שהרמב"ן עצמו מוכיח מדברי הרמב"ם האלו שהרמב"ם מתכוון ממש זה דאורייתא הלא תסור, זה לא רק מילים. זה איסור דאורייתא, באופן עקרוני היה צריך להלקות על איסור דרבנן. רק בגלל שזה ניתן לאזהרת מיתת בית דין, אז לא מלקין, כי בזקן ממרא הרי הורגים על לא תסור. אז עבירה כזאת שהורגים עליה בנסיבות מסוימות, הכלל הוא שלא מקבלים מלקות. אז פה ברור, הרמב"ם בעצם אומר שהיה צריך ללקות על זה, זה עבירה דאורייתא. נכון? זה הכל כשאתה עובר עקרונית, אתה לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. זה נקרא לא תסור, הכוונה שאתה לא מכיר הרעיון שהם מחייבים אותך לציית לחכמים. כשאתה לא מכיר בכלל בציווי לציית להם, אז באמת עברת על מה שהתורה אמרה. אם אתה רק אוכל עוף בחלב, אז עברת על מה שחכמים אמרו, לא על מה שהתורה אמרה. התורה אמרה לציית לחכמים, היא לא דיברה על עוף בחלב. חכמים אמרו עוף בחלב. אז מתי אתה יוצא נגד התורה? מתי שאתה לא מכיר בסמכות העקרונית של חכמים, כי הסמכות העקרונית זה הפסוק "לא תסור". זה הבחנה שהיא ספציפית… מה? זה ספציפי לאותה עבירה? מה? אם אתה עובר, אתה לא אוכל, אתה אוכל בשר בחלב משום ש… עוף. אבל אני מכיר בסמכות שלהם במצוות אחרות. לא, זה גם כן דאורייתא, אני מניח. מה? אין דבר כזה מכיר בסמכות כאן ולא מכיר בסמכות אחרת. אם יש סמכות, יש סמכות. לא, הוא אומר בכלל, לכל ה… זה ההבחנה של להכעיס ולתיאבון? לא, לא, למה? להכעיס ולתיאבון זה שתי מוטיבציות שונות של אדם שכן מבין שההפרה יכולה להיות תלויה מה זה להכעיס בדיוק, השאלה לא פשוטה, אבל אפשר היה להבין שלהכעיס הכוונה להכעיס, אבל לא שאני לא מכיר בזה שזה אסור, אני עושה את זה להכעיס, זה לא בשביל התיאבון. טוב, בכל אופן, אז זה החילוק של האור שמח. הוא נראה לי פשוט, זאת אומרת, זה ברור שזה נכון. יש, תסתכלו בספר המפתח של הרמב"ם בסוף, הוא מביא עוד אחרונים שאומרים את זה, אני חושב שהוא מביא את האור שמח, אבל יש עוד כמה וכמה אחרונים שאומרים את זה, זה נראה לי ברור שזה ככה. הבעיה היא שגם ההסבר הזה, גם אם הוא נכון ברמב"ם, השאלה אם הוא עונה על השאלה. בגלל שאז חוזרת השאלה, אז למה לא לאכול עוף בחלב? הרי חזרנו חזרה. אתה אומר למה לא לאכול עוף בחלב? הרי אני עכשיו מכיר בסמכות חכמים עקרונית. בסדר, אבל יצרי גובר עלי ואני רוצה לאכול עוף בחלב. אתה אומר לי זה עבירה דרבנן, כי אתה מכיר בסמכות חכמים. טוב, אז למה לציית לה? מה תגיד לי? זה יוצא מ"לא תסור"? אמרנו שלא, מ"לא תסור" רק יוצא שאני חייב להכיר עקרונית בסמכות חכמים, עצם אכילת עוף בחלב היא לא נגד "לא תסור". נו, אז באיזה שאלה פתרת פה? אז בסופו של דבר עדיין נשאלת השאלה, אז למה לא לאכול עוף בחלב? הרי חיפשנו או מקור, או אם יש מקור אז זה דאורייתא, נכון? זה היה המשחק פה. ולא פתרת את זה. אז אמרת לי יש שתי אפשרויות לעבור, לראשונה יש מקור והיא באמת דאורייתא, לשנייה אין מקור והיא באמת דרבנן. נו, אז בוא נדבר על השנייה עכשיו ונחזור על כל הדיון מחדש. יש מקור, הוא רק לא מפורט. אוקיי, אז בשביל זה אני אומר, הקדמתי את הדבר הזה שזאת הסתעפות ולא התפרטות, בדיוק כדי להסביר פה. עכשיו תראו, אני אסביר את זה בצורה יותר ספציפית. במבט ראשון היה מקום להגיד שזה כמו נגיד מה שקוראים לזה חקיקת משנה בעולם המשפטי. זאת אומרת, הכנסת מסמיכה את מנכ"ל משרד ממשלתי כלשהו לתקן תקנות בתחום שלו, בסדר? ואז התקנות שהוא מתקן מחייבות. ובאמת מבחינת ההיררכיה המשפטית, עד כמה שהבנתי לפחות, אני לא משפטן, עד כמה שהבנתי, התקנות האלה יש להן מעמד פחות מאשר חוק של הכנסת. כי בסך הכל זה גורם משני שהכנסת האצילה עליו סמכויות. בהסתכלות ההלכתית דבר כזה הוא בעייתי. דבר כזה הוא בעייתי כי בסופו של דבר כשאתה עברת על התקנה הזאת של מנכ"ל המשרד… תכל'ס עברת באופן עקיף על חוק הכנסת. טוב, אז הכנסת עצמה יכולה להגיד כמובן שזה פחות, כי ככה אנחנו אומרים, לא בתפיסה, אבל התורה לא אמרה את זה, או לפחות אני לא יודע איפה היא אמרה את זה. אז כל עוד אני לא מוצא איפה התורה אמרה את זה, הפתרון הזה לא מספיק. הוא לא נותן מענה, כי אני שואל איפה התורה אמרה שלעבור בלי לציית לסמכות חכמים זה אומנם אסור, אבל בתוקף נמוך יותר? היא לא אמרה שזה אסור, היא אמרה שצריך לציית לחכמים, זה מה שהיא אמרה. נדמה לי שהפתרון לעניין הזה זה התורה בעצם אמרה שצריך לציית לחכמים ולכן מי שלא מכיר בסמכותם עבר על דאורייתא. השאלה האם יכול להיות לוגית מצב שבו יש לבנאדם את מלוא הסמכות לקבוע ולא צריך לשמוע לו. זה בעצם מה שיוצא, נכון? התורה אומרת לחכמים יש סמכות לקבוע כל מיני כללים, תקנות, גזירות וכולי, אבל בעצם לא צריך לשמוע. אתה רק צריך להכיר בסמכותם, אבל אם תעשה את זה אם תעשה את זה באופן שמכיר בסמכותם, רק היצר שלי לא עומד בזה, לא יודע מה, אז זה בסדר, נכון? מבחינת דאורייתא, זה רק דרבנן. יכול להיות מצב כזה? יכול להיות מצב שלבנאדם יש סמכות לקבוע משהו כשבעצם כל מי ששומע משהו שהוא קבע יכול לעבור על זה. אין בעיה. זה מאוד דומה לחניה אסורה. אני מכיר בסמכות של המדינה לקבוע איפה מותר ואיפה אסור לחנות. פעמים אין זמן, אני חונה במקום אסור. רגע, שנייה. אני מכיר בסמכות. אז מה? אבל אתה עובר איסור? אני לא, כן, אני לא כופר בסמכות שלהם ואני לוקח על עצמי גם את העונש. אתה מסביר איך בנאדם יכול לעבור על הסוג השני, אין לי בעיה עם זה, ברור, אני יודע איך בנאדם יכול לעבור על הסוג השני של העבירות, להכיר בסמכות חכמים ובכל זאת לעבור על זה. אני לא מדבר מצד הבנאדם העבריין, איך זה קורה. אני מדבר מצד המערכת איך היא מתייחסת לבנאדם הזה. היא מתייחסת אחרת באמת. למה אחרת? כי זה לא פלילי למשל, זה לא הולך לבית משפט? לא קשור, גם אם אתה לא מכיר בסמכות החוק זה לא פלילי. אתה חונה חניה אסורה, על זה אתה נתבע, לא על שום דבר אחר. כי זה לא שייך לחוק הפלילי. בסדר, זה רק מיון משפטי, לא בגלל שאתה מכיר בסמכות החוק. אז הנקודה היא שאתם יודעים, יש בספר של מילן, פו הדוב, אז יש שם על הבקתה של חזרזיר, אז כתוב שם העבריינים ייענשו, כך כתוב על הבקתה. איזה שיבוש, לא משנה, ספר ילדים. אבל העבריינים ייענשו. זה היה מאיר עיניים כשראיתי את הדבר הזה. מה זה העבריינים ייענשו? הרי לא כתוב מה העבירה. מה אתה צריך לעשות כדי להיות עבריין? זאת אומרת, כתוב על הבקתה אתה מגיע שמה העבריינים ייענשו. אבל מה אתה צריך לעשות כדי להיות עבריין? לא יודע, אין שום דבר, רק אסור להיות עבריין. זאת אומרת, אתה צריך להכיר בסמכותו של חזרזיר, אבל זה בכלל לא משנה מה הוא אמר ואם אתה שומע לו או לא כי שום דבר לא מוגדר להיות עבירה. אין דבר כזה, זה לא מוגדר לוגית. זאת אומרת, לא יכול, כשהתורה אומרת שיש איסור לא לציית לחכמים, למרוד נגד חכמים, היא בעצם במובלע מניחה, לא אומרת את זה אלא מניחה, שברור שמה שהם אומרים מחייב, נכון? זאת אומרת שאסור לי לאכול עוף בחלב אם הם אמרו. אבל תשימו לב, התורה לא מצווה על זה, היא מניחה את זה. התורה מצווה על הסמכות של חכמים. היא אומרת מה שחכמים אומרים אתה צריך לציית, ואם אתה לא מציית אז עברת על לא תסור. זה מה שהתורה אומרת. אבל אני שואל את עצמי, רגע, איך יכול להיות שנותנים להם סמכות אם בעצם כל מה שהם אומרים אני יכול לעבור על זה. זה לא יכול להיות, לכן ברור שברקע הדברים, נגיד אם לא הייתי חושב שעוף בחלב זה מעשה בעייתי, כן? אז מה המשמעות של זה שמרדתי נגד סמכות חכמים? לא הכרתי בסמכותם לקבוע מה? את זה שעוף בחלב הוא דבר בעייתי, אבל הוא לא. אז מה זה נקרא לא להכיר בסמכותם? זה ממש כמו העבריינים ייענשו. זאת אומרת, אני לא, בעצם התורה אומרת לי אסור לך לא להכיר בסמכות חכמים. יש להם סמכות. מה הסמכות? לא יודע, שום דבר, כי כל מה שהם אומרים בעצם אני יכול הרי לעשות ההיפך, כל עוד אני מכיר בסמכותם. אז מה זה נקרא סמכותם, סמכות לעניין מה? יש להם סמכות לקבוע איזה מעשה אסור ואיזה מעשה מותר, נכון? כי אם המעשה הזה הוא לא אסור ולא מותר, אז מה התוכן של הסמכות הזאת? אין מושג סמכות בלי שהתוצר של הסמכות הזה מחייב, הוא אומר משהו. אז תגידו בסדר, אז במה זה שונה מההתפרטות או מהאיסור, אז חזרנו לדאורייתא. כל מי שאוכל עוף בחלב זאת עבירה דאורייתא. לא. בגלל שמי שאוכל עוף בחלב לא יצא נגד ציווי התורה. ציווי התורה זה לתת לחכמים את הסמכות, את התוקף. כשאני יוצא נגד התוקף שלהם, אז עברתי על לא תסור, הלכתי נגד ציווי התורה. כאן זה משהו שיצא לי. בעקיפין כאיזושהי הנחה מובלעת במה שהתורה אומרת. התורה אומרת שיש לחכמים סמכות, אז ממילא אני מבין שמה שהם אומרים צריך להיות אסור או חובה, זאת אומרת, כי אחרת המושג סמכות ריק מתוכן. אבל את זה אני מבין כהנחה שטמונה מאחורי הציווי של התורה. זה לא הציווי. כשאני אוכל עוף בחלב ומכיר בסמכות חכמים, לא עברתי על הציווי של התורה. אבל זה הנחה של התורה, אז למה זה לא דאורייתא? אז זהו, אז רק אני עברתי על הנחה מובלעת בבסיס הציווי של התורה. עכשיו, למה זה לא דאורייתא? עכשיו בדיוק אמרת… למדנו שדברים שלמדים מסברא זה כן דאורייתא. למה זה שונה? חלקית. אני אסייג את זה. בדיוק עכשיו אני הולך לדבר על זה. גמרתי עכשיו איזה מאמר מאוד גדול על העניין הזה. שמה זה התחדד לי ככה בצורה יותר חדה, אני באמת לא יודע עד כמה חידדתי את זה כשדיברתי על הסברא. תראו, בדרך כלל מקובל לחשוב שסברא זה דאורייתא. נכון? כמו שהגמרא אומרת, 'למה לי קרא סברא היא'. רואים שסברא זה תחליף לפסוק. זאת אומרת, זה אותו מעמד בדיוק. מה זה משנה אם זה פסוק או סברא. אבל מצד שני, די ברור שמצווה שיוצאת מסברא, נגיד לא יענישו עליה בעונש בית דין. הגמרא אומרת לגבי ברכת הנהנין, צריך לברך על המזון בברכות בדף ל"ה, צריך לברך על המזון לפניו. הגמרא שואלת מאיפה זה יוצא? משא ומתן, בסוף סברא היא. כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה כאילו מעל. טוב, אז עכשיו מה? שואל הפני יהושע, אז אם ככה, אז זה דין דאורייתא, כי סברא הרי זה כמו פסוק. אז אם הדין הזה יוצא מסברא, אז זה דין דאורייתא, ספיקו לחומרא, עם כל הכללים. והצל"ח אומר מה פתאום? דיברנו על זה פעם פעם. והצל"ח אומר מה פתאום, איפה מצאנו דבר כזה שדבר שיוצא מסברא הוא דאורייתא? והצל"ח לא מכיר את הגמרא של 'למה לי קרא סברא היא'? הוא מכיר. אז מה הפשר העניין? הוא אומר שכשהסברא היא משמשת לפרשנות של דין קיים, אז הדין הזה הוא דין תורה. אבל אם הסברא מייסדת דין חדש, אז לא יכול להיות דין תורה לגמרי. זאת אומרת, לא לגמרי דין תורה, זה משהו באמצע. דוגמה קלאסית שאדם שמציל את עצמו שהוא הורג מישהו אחר, 'מאי חזית דדמך סומק טפי משל חברך'. מי שהורג אותו הוא רוצח, הוא מקבל עונש… הוא פטור בגלל אונס… כן, אבל שמה יש איסור של 'לא תרצח'. אז אתה יכול להגיד שהסברא הזאת היא סברא פרשנית בגדרי 'לא תרצח'. בברכת הנהנין אין מצוות אב שבתוכה הסברא אומרת לי גדר במצווה או פרט במצווה. זה מייסד איסור מחודש או חובה מחודשת. זה קצת אחרת. כי 'לא תרצח' כתוב בתורה. הסברא עזרה לי להבין מתי יש 'לא תרצח' ומתי לא. זה סברא פרשנית, ברור שיש, אף אחד לא מתווכח על זה, שיש איסור בתורה והסברא רק אומרת לי מה הפסוק אומר. אבל כאן אני מדבר על סברא שמייסדת דין חדש, היא לא מפרשת פסוק, היא המקור של התוקף של הדין. אוקיי? זה מה שהצל"ח אומר, שהוא לא דאורייתא. בכל המקומות בש"ס שכתוב 'למה לי קרא סברא היא', זה תמיד מדובר על מקרה של דין שהוא… כן. שהוא לא דין חדש? כן. עברת על כולם לראות שזה ככה? עברתי. רק הסברא שמייסדת דין חדש זה דבר מאוד נדיר. כי בסך הכל זה תמיד מוצג כאיזשהו פרט או גדר בתוך דין קיים. פה זה שייך, פה זה לא שייך. ברכת הנהנין זה כמעט דוגמה יחידאית שאני מצליח לחשוב עליה. אז ככה נשאר? סברא דאורייתא חוץ מיוצא דופן? אני אומר סברא דאורייתא במקום שהסברא עוסקת בפרשנות של פסוק מהתורה. בסדר, כי הסברא היא כלי פרשני להבין מה אומר הפסוק. אז יהיה דאורייתא בגלל הפסוק, לא בגלל הסברא. הסברא רק אומרת מה הפסוק מחייב. אבל כשהסברא מייסדת דין חדש, זה לא דין דאורייתא, ככה אומר הצל"ח. מה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה שבשביל שדין יהיה דין דאורייתא ממש, ולזה נגיע גם בהמשך, צריך שני דברים: צריך ציווי וצריך שיהיה מאחורי זה תוכן. הרמב"ם בשורש התשיעי, הרמב"ם מחלק את השורש לשניים. בחלק הראשון של השורש הרמבם אומר שאם יש מצווה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בתורה, אז מונים אותה פעם אחת במנין המצוות. 12 פעמים התורה חוזרת על המצווה לשמור שבת, אנחנו לא מונים 12 מצוות עשה לשמור שבת אלא אחת. התורה חזרה על זה כמה פעמים בכל מיני… יש הרבה מצוות שהתורה חוזרת עליהן, פעם אחת. זה החלק הראשון של השורש. בחלק השני של השורש הרמב"ם מדבר על לאו שבכללות. לאו שבכללות פירוש הדבר כשיש פסוק כמו 'לא תאכלו על הדם', וממנו יוצאים כמה איסורים שונים שלכאורה אין קשר ביניהם. זה אזהרה לבן סורר ומורה, זה אזהרה לבית דין לא לאכול ביום שהם גוזרים מיתה, זה איסור לאכול לפני התפילה. הרמב"ם מביא את זה, אגב משמע שזה דאורייתא. אז רבי ירוחם פערלא שואל, יש סתירה בין שני חלקי השורש. בחלק הראשון הרמב"ם אומר שמספר הציווי לא קובע, מה שקובע זה התוכן. אם יש 12 ציוויים שונים עם אותו תוכן, מונים פעם אחת. מה אכפת לי הציווי? השאלה מה התוכן. בחלק השני הרמב"ם אומר הפוך. יש לי ציווי אחד עם חמישה תכנים, מונים פעם אחת. זאת אומרת הציווי קובע ולא התכנים. נו אז תחליט, הציווי קובע או התכנים קובעים? אז מה התשובה? שניהם. לא, שניהם. מה שצריך זה ש- כן. אז בשביל שמצווה תהיה דאורייתא לפי הרמב"ם, צריך שיהיה ציווי וצריך שיהיה לה תוכן מיוחד משלה. ציווי מיוחד ותוכן מיוחד, רק אז זה דאורייתא. אם חסר אחד מהם, אז זה לא בדיוק דאורייתא. מה זה כן? אולי אני אעיר עוד רגע. אבל זה לא בדיוק דאורייתא. למשל, לא יענישו על זה. הרמב"ם כותב אין עונשים אלא אם כן מזהירים. ובמקום שבו אין אזהרה, אתה לא יכול להעניש. לכן גם הרמב"ם כותב שטוב, זה באמת הנושא הבא, בחלק השני של העניין. כאשר הלכה יוצאת מדרשה, אז לא מענישים עליה. למה לא מענישים? זה דברי סופרים לפי הרמב"ם בשורש השני. למה? כי הרמבם מבין שהדרשה זה לא משהו שכתוב בתורה. ולכן זה נקרא להעניש בלי אזהרה. אין אזהרה בתורה. זה אתה הרחבת, הוצאת משהו מתוך התורה, אבל זה לא, אין אזהרה של התורה ולכן לא מענישים. אז בעצם מה שהרמב"ם אומר, שבלי שהדבר כתוב בתורה, הוא לא יכול להיות דאורייתא לגמרי. מה, מה עומד מאחורי זה? יש בעצם מבחינה לשונית אפשר לדבר על שני סוגי פסוקים או משפטים. יש משפטי ציווי ומשפטי חיווי. משפטי חיווי זה משפטים שאומרים לי, מספרים לי על עובדה כלשהי. נגיד, פה דולק אור. משפט חיווי, הוא מוסר לי עובדה שפה דולק אור. יש פסוק ציווי. פסוק הציווי אומר לי "תניח תפילין". "תניח תפילין" לא מוסר לי עובדה, מצווה עלי. עכשיו יש כאלה שמבינים שכששהפסוק אומר "תניח תפילין" זה פסוק חיווי. זה רק אומר רצון הקדוש ברוך הוא זה שתניח תפילין, או הנחת תפילין זה מעשה ראוי, מעשה טוב. ובעצם הפסוק רק מוסר לי מידע עובדתי. אני ממילא מבין שאם זה מעשה טוב או אם זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, אז צריך לעשות את זה. מה שאני רוצה לטעון בשיטת הרמב"ם, אפשר לראות את זה בהרבה מקומות, שזה לא נכון. פסוק ציווי הוא לא פסוק שמעביר לי עובדות. פסוק ציווי הוא פסוק ציווי. והוא ההפך מפסוק חיווי. ולכן אם התורה אומרת משהו בצורת חיווי, נגיד הנחת תפילין זה מעשה ראוי, זה לא מצווה. זה לא מצווה. זה מעשה טוב, וזה לא מצווה. מצווה צריך להיות ציווי למצווה, בשביל זה השורש של מצווה. בשביל שדבר יהיה מצווה צריך שיהיה עליו ציווי. ואם אין ציווי זו לא מצווה. כמו בחוק. נגיד שכל אחד היה מבין שלעבור באור אדום זה מסוכן. אבל הכנסת לא חוקקה את האיסור לעבור באור אדום. האם מי שעבר באור אדום עבר על החוק במצב כזה? ברור שלא. הוא עשה מעשה בעייתי, אבל כל עוד החוק לא קבע את זה, אין איסור, נכון? זה בדיוק מה שהרמב"ם אומר על המצוות. כל עוד התורה לא ציוותה איסור על הדבר הזה, גם אם יתברר לך בצורה כזו או אחרת שזה מעשה לא ראוי, אבל כל עוד אין ציווי על זה, זאת לא מצווה. אוקיי? זאת אומרת שהפסוק של המצווה, פסוקי המצווה הם פסוקים שהם לא פסוקי חיווי, הם פסוקי ציווי. זה סוג אחר של פסוקים. לכן חז"ל אומרים ש"הישמר", "פן" ו"אל" זה לאו דאורייתא. בשביל שאני אדע אם דבר מסוים הוא לאו, יש מילות מפתח שמרמזות על זה. אם כתוב "הישמר" או "פן" או "אל", אז זה איסור. אבל אם כתוב איזה משהו אחר כללי כזה, אז אין לאו. למרות שיכול להיות שנלמד מזה שיש פה מעשה שלא ראוי לעשות אותו. אבל לאו זה לא, כי בשביל לאו צריך מילת ציווי. "הישמר", "פן" או "אל". אוקיי? אז זה זאת המשמעות. עכשיו, מה בעצם הדבר הזה אומר? שמאחורי כל מצווה וכל עבירה יש בעצם שני מרכיבים. מרכיב אחד זה המרכיב של הציות והמרד, זאת אומרת נגד הציווי של הקדוש ברוך הוא. והמרכיב השני זה המרכיב המהותי. נגיד אם אני אוכל חזיר, אז עשיתי שני דברים בעייתיים. דבר אחד, אני מרדתי נגד הציווי שאוסר לאכול חזיר, זה הממד הפורמלי. חוץ מזה, יש כנראה איזושהי סיבה למה התורה אסרה לאכול חזיר. אז אני גם עשיתי דבר בעייתי בגלל הממד המהותי שיש באיסור הזה. אוקיי? ואותו דבר במצוות עשה. נטלתי לולב, אז גם קיימתי בזה את הציווי של הקדוש ברוך הוא, אבל גם עשיתי משהו שהוא חיובי שבגללו הקדוש ברוך הוא ציווה. זה כנראה משהו שיש לו איזושהי תועלת כלשהי. חייב להיות משהו תועלת? למה הקדוש ברוך הוא ציווה? לא יודע. לא יודע את התועלת, אבל צריכה להיות איזושהי תועלת. זה הרמב"ם במורה נבוכים, אולי אני אדבר פעם על טעמי המצוות. טוען שאין. כן, שטויות אני אומר. הרמב"ם על הדבר הזה, בסדר, על טעמא דקרא אולי אחד הנושאים הבאים נדבר עליו. הרמב"ם יוצא בחריפות נגד התפיסה הזאת, אלה שאומרים שלמצוות אין טעם. ושל ההפך, יש כאלה שגדול בעיניהם המצווה אם אין לה טעם, כי אחרת זה סתם עניין אנושי. הוא אומר שהופכים את הקדוש ברוך הוא לקטן יותר מבוראיו, כי בוראיו מתנהגים באופן רציונלי, לא עושים דברים סתם בלי סיבה, והוא עשה סתם דברים. זה לא הופך אותו לגדול יותר, זה הופך אותו לקטן יותר. טוב, אז נדבר על זה פעם. בכל אופן ההנחה שלי היא שיש מאחורי הדברים סיבות, וכיוון שכך, אז שני הממדים האלה שיש בכל מצווה, אז אחד זה הציווי והשני זה המהות. אז הציווי צריך להתחיל מפסוק. צריך להיות ציווי בשביל שיהיה ממד של ציווי, נכון? עכשיו אם אין ציווי אז אין את הממד הזה. יש את העניין המהותי, זה יכול להיות מעשה ראוי או לא ראוי, אבל ציווי אין. אוקיי? עכשיו מה קורה בדבר שיוצא מסברה? דבר שיוצא מסברה, אז הסברה אומרת לי שראוי או לא ראוי לעשות את זה. אז את הממד המהותי אפשר ללמוד מסברה בדיוק כמו מפסוק. אבל כל עוד אין ציווי זה לא יכול להיות איסור הלכתי, זה רק דבר לא ראוי, כמו בכנסת, עם האור האדום. למה? ודאי. יכול להיות שהציווי כולל בתוכו את כל הנגזרות ממנו מסברה. איזה ציווי? הציווי שממנו לא, אין, זה לא יוצא משום ציווי. זה מה שאני אומר. אם הסברה על הסברה היא, כן. אם הסברה מוסיפה פרט בציווי או פרשנות של ציווי זה כן, זה מה שאמרתי קודם. סברה כמו ברכת הנהנין. כן. מה המשמעות של למה לי קרא סברה היא? רק בהקשרים פרשניים. לא, אבל התוספת של הקרא שמצווה או אוסרת היא מהותית לפי מה שאתה מסביר כרגע. לא, כי בהקשרים פרשניים לא. בהקשרים פרשניים יש סברה שמפרשת פסוק, אז אני לא צריך למצוא מקור מפסוק לפרט הזה שהוספתי עכשיו, כי הפרט הזה נכנס לתוך הציווי שאותו אני מפרש, אז הוא דאורייתא באמת. רק על זה יש למה לי קרא סברה היא. רק על זה הגמרות אומרות למה לי קרא סברה היא. אז בעצם הצל"ח אומר את זה במפורש שם בברכות, זאת אומרת שרק בדין מן הדינים בתוך ציווי קיים. אז מה בעצם אני רוצה לומר? שאם אני חוזר ללא תסור עכשיו, אז לא תסור בעצם הפסוק כשאני מסתכל על מה הפסוק מצווה. הפסוק מצווה לקבל סמכות חכמים, נכון? לא תסור שאתה צריך לשמוע בקולם ככל אשר יורוך. טוב, אז אם ככה זה על זה יש ציווי. על מי שלא מכיר בסמכות חכמים, עבר על ציווי, כי הציווי אומר שיש להם סמכות. אבל מי שאכל עוף בחלב אבל הוא מכיר בסמכות חכמים, אז הוא עבר על משהו שהוא הנחה שעומדת בבסיס הציווי הזה, הנחה שאני מסיק אותה מבסיס הציווי הזה, אבל הוא לא יצא נגד הציווי. הציווי רק אומר להכיר בסמכותם. אני הכרתי בסמכותם, רק אני עושה ניתוח לוגי ואני אומר איך זה יכול להיות שנותנים למישהו סמכות וכל מה שהוא אומר זה מעשה ניטרלי, אפשר לעשות ואפשר שלא לעשות? לא יכול להיות. לכן אני אומר שחייבת להיות איזושהי קטגוריה נוספת שקוראים לה הלכות דרבנן שאומרת שהדברים שהחכמים אומרים הם אסורים או מצווה, תלוי אם זה עשה או לא תעשה, זה חייב להיות. אז מה זה אומר? שהתורה גילתה לי שיש מישור כזה. לא ציוותה על המישור הזה אלא זה התגלה לי בכלים פרשניים כאלה או אחרים. אז לכן זה לא איסור דאורייתא. לכן זה לא איסור דאורייתא, כי זה פסוק חיווי, זה לא פסוק ציווי. זה נשמע לי סברה. מה? מה שאתה אומר נשמע סברה. נכון. וסברה שפעה פסוק זה דאורייתא. לא, אבל הסברה הזאת לא באה להגדיר את התוכן של הפסוק. הסברה הזאת נלמדת מהפסוק. זה לא אותו דבר. יש מצב שהפסוק מצווה עליי משהו, אני אומר מכלל הסברה אני מבין שאם הוא מצווה כנראה חשוב לו משהו כזה וכזה. זאת מסקנה שלא מפרשת את התוכן הציווי. אם אני מפרש מה כלול בציווי, זה כן, זה יהיה דאורייתא. פה אני לא אומר שזה כלול בציווי. אין משמעות לציווי אם לא הייתה קטגוריה נוספת שנקראת הלכות דרבנן. אז התגלה לי שיש קטגוריה כזאת. אבל איפה יש ציווי לציית לקטגוריה הזאת? אני יודע זה פסוק חיווי. הוא מגלה לי עובדה, יש קטגוריה כזאת. אוקיי, ולכן? אז לכן זה מצוות דרבנן. זאת אומרת הפסוק מצווה על סמכות חכמים. הניתוח שלי אומר אין דבר כזה לתת למישהו סמכות אם מה שהוא אומר הוא נשאר ניטרלי, זאת אומרת שמותר לעשות או לא לעשות אותו. אז לכן לי כהסק הגיוני שהתורה כנראה מניחה, לא מצווה אלא מניחה שיש דבר כזה שנקרא מישור דרבנן, איסורים וחובות דרבנן. המילים אבל בתורה לא מתאימות למה שאתה אומר, כי כתוב לא תסור. אוקיי, מה זה לא תסור? זה לא סמכות. לא, לא תסור הכוונה לא תמרוד נגד הסמכות, זה לא על מעשה. זה לא על המעשה, ככה מפרשים את זה, זה לא על המעשה עצמו שאתה עושה. המעשה שאתה עושה אז מה? הבאתי את הנתיבות אם אתם זוכרים, הנתיבות שאומר חטא בדרבנן בשוגג. אומר הנתיבות אפילו לא צריך לעשות תשובה. למה לא? סוף סוף אכלתי עוף בחלב, סרתי. לא, לסור מדבריהם פירושו לדעת שיש ציווי ולעבור עליו. כיוון שלסור זה הכוונה למרוד, לא לסור הכוונה אל תעשה את מה שהם אמרו לא לעשות, זה לא. אני מבין אבל שברור שלא שייך איסור למרוד אם לציווי עצמו אין שום מעמד. אז מתוך זה התורה מגלה לי בעקיפין שיש מישור שנקרא הלכות דרבנן. אבל זה רק היא מגלה לי, לא מצווה את זה עליי. ברגע שזה רק מגלה לי זה פסוק חיווי מבחינתי, זה לא פסוק ציווי. אז לכן הוא לא הלכה דאורייתא, הוא הלכה דרבנן. ולכן פה בעצם מה שאני אומר זה מה שדיברתי קודם, למעשה עכשיו אני יכול לדבר על שלושה סוגי יחס בין הלכה לבין פסוק שממנה, ממנו היא יוצאת. סוג הראשון זה סוג של יישום או התפרטות. ההלכה היא בעצם יישום ספציפי, דדוקציה, כן? יישום ספציפי של הפסוק. כמו "לא יחל דברו", נדרתי על לחם, אכלתי את הלחם למרות שאסרתי על עצמי את הלחם. זה מקרה פרטי של "לא יחל דברו". אז זה יישום פשוט. כי פה התורה עצמה ציוותה לא לחלל את הדיבור. בסדר? אז עשיתי נגד הציווי של התורה, לזה אני אקרא התפרטות או יישום. יש מצב שני שבו זה רק, שלישי נקרא לזה, כן? הקיצוניות השנייה שזה רק אסמכתא. ההלכה לא יוצאת באמת מהפסוק, אלא הסמיכו את זה על הפסוק. אבל זה לא באמת יוצא מהפסוק, זה הלכה שנקבעה כדין בפני עצמו, לא קשורה באמת לפסוק. יש רק שנייה אחת, יש רק אסמכתא, כן? איזשהו זיכרון או משהו כזה. עוד מעט אני אסייג את זה. עכשיו פה מה שאני רוצה לטעון זה שיש משהו באמצע, בין לבין. יש מצב שבו ההלכה מסתעפת מהפסוק, אבל זה לא שהפסוק מצווה על זה, אלא מתוך הפסוק אני מבין שכנראה גם זה קיים. שגם זה דבר שנכון לעשות או אסור לעשות או משהו כזה. אם אני רק מבין את זה מתוך הפסוק, לא שהוא מצווה עליי. זה כמו שאני אומר לבנאדם "לך לשם", ושם "הייתי מאוד שמח שתלך לשם". אתם מבינים שיש הבדל. אם אני אומר "הייתי מאוד שמח שתלך לשם" אז אני רק מגלה לו עובדה, שזה היה משמח אותי אם היית הולך לשם. אם אני אומר לו "לך לשם" זאת אמירה לשונית אחרת, זה ציווי. בסדר? זה בדיוק ההבדל. אז ה"לא תסור" כשאני מורד נגד הסמכות זה אני הולך נגד הציווי. הציווי אומר שיש סמכות. כשאני רק אוכל עוף בחלב אבל מכיר בסמכות, אז זה כמו "הייתי שמח שתלך לשם", זאת אומרת אני עובר על מה שאני יודע שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שאני אעבור אבל הוא לא ציווה עליי. אז לכן זה לא דאורייתא, זה רק דרבנן. כן. אבל אתה התחלת בעצם עם המחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן, שהרמב"ן לא מקבל את מה שאומר הרמב"ם. עכשיו, בעצם מה שאתה, עם הרמב"ם לא הייתה כל כך בעיה, אבל עכשיו אפשר ליישם מה שאתה אומר כרגע על הרמב"ם. אבל הרמב"ן בעצם משתמש בכל הנראה בכל הפסוק לעניין פרשנות של חז"ל, ולכן בעצם למה אנחנו לא נשארים באותה הבעיה באותו מקום עם הרמב"ן? כי לפי הרמב"ן הפרשנות, הדרשות של חז"ל הן באמת דאורייתא, אז מה הבעיה? הרמב"ם. כן, לפי הרמב"ם אז רק הדרשות והפרשנות זה דאורייתא ורק על זה יש "לא תסור", אבל כל החקיקה שלהם, אם זה חנוכה ואם זה פורים ואם זה הגזרות וכולי, זה דרבנן. זה דרבנן וזה לא קשור ל"לא תסור". דיברנו על השאלה למה, אז למה כן? כלומר בעצם כל מה שאתה אומר כרגע זה רק בעצם לפי הרמב"ם ולא לפי הרמב"ן. בינתיים. עוד רגע אני אמשיך הלאה. בינתיים כן, אוקיי? עכשיו, אז אם זה כך נדמה לי ששימו לב עכשיו מה נחזור רגע למסגרת הכללית. בעצם מה שיצא כאן זה לא תירוץ מקומי. לא יכול להיות אחרת. אין מוצא אחר. או שיש פסוק ואז זה דאורייתא, או שאין פסוק ואז למה צריך לשמור על זה. חייב להיות שיש פה פסוק אבל זה לא יוצא ממנו בדרך הפשוטה של התפרטות אלא בדרך עקיפה, בדרך חיווי ולא בדרך ציווי. כל מה שהסברתי עכשיו. זה חייב להיות באופן לוגי המוצא הזה, לא בגלל שמצאתי במקרה פתרון. הבעיה מכתיבה את הסוג הזה של הפתרון, לא יכול להיות פתרון אחר. עכשיו אם זה באמת כך, אז לא יכול להיות שגם הרמב"ן חולק על זה. מה הוא מציע? הרי הוא נמצא בבעיה הפוכה כמו שאמרנו קודם. לפי הרמב"ן זה לא יוצא מ"לא תסור", אז אם זה לא יוצא מ"לא תסור" אז למה לציית? אלה שני הצדדים של השמיכה, נכון? אז למה לציית? אז אני אומר גם שם נמצא מקור. אז מה הוא רוצה מהרמב"ם? אז גם לשיטתו זה דאורייתא. הרמב"ן הרי נמצא בתוך אותו פלונטר, כי הפלונטר הזה הוא אפריורי. זאת אומרת, לא יכול להיות, או שיש פסוק או שאין פסוק ושתי האפשרויות בעייתיות. זה לא בגלל משהו שמישהו אמר. לכן כל המהלך שעשיתי עד עכשיו צריך להיות נכון לפי כולם. הוא לא יכול להיות רק לפי הרמב"ם, כי זה המוצא היחידי האפשרי. זה בעצם מה שאני רוצה לטעון שגם הרמב"ן מסכים לזה. אבל הוא כבר מנכס את כל הפרשה הזאת לעניין רק לעניין של… לא, אז מה שאני רוצה לומר זה שהרמב"ן הבין את הרמב"ם… קודם כל אני אולי עוד הקדמה, הרמב"ן כותב… הרי יש גמרא, הגמרא אומרת בפרק שני של שבת על חנוכה, היכן ציוונו? אנחנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. והיכן ציוונו? אומרת הגמרא באחד התירוצים ב'לא תסור'. אומר הרמב"ן: נו, אז זה ראיה לרמב"ם, שבאמת חנוכה זה לא דרשה או פרשנות לתורה, חנוכה זה תקנה דרבנן. ורואים שתקנה דרבנן יוצאת מ'לא תסור'. אז הרמב"ם צודק. זה ראיה נגדי. הרמב"ן עצמו מקשה את זה. אז הרמב"ן אומר זה אסמכתא. אבל מה הכוונה אסמכתא? אז כך, תלמידיו של הרמב"ן, הריטב"א למשל, מסבירים מה זה אסמכתא. בראש השנה בדף י"ז הריטב"א אומר שאסמכתא זה לא כמו שמבינים בדרך כלל, שאסמכתא הכוונה זה רק איזה אמצעי זיכרון או משהו כזה, בעצם ההלכה לא קשורה לפסוק, אבל זה אמצעי זיכרון כזה, תולים את זה בפסוק. הריטב"א טוען שאסמכתא פירושו משהו בדיוק כמו שאמרתי קודם, אסמכתא זה משהו שיוצא מהפסוק אבל לא בצורה ישירה. רוח הפסוק, אם תרצו, או משהו כזה, שזה מקביל לגמרי למה שאמרתי קודם. אז זה לא מה שנכלל בציווי עצמו של הפסוק, אבל זה רוח הדברים. זאת אומרת אתה יכול להבין מתוך הפסוק שבעצם גם זה אמור להיות אסור או חובה, כן, תלוי אם זה עשה או לא תעשה. וזה מה שנקרא אסמכתא. עכשיו, אם זה באמת כך, נדמה לי שזה מה שהרמב"ן גם מתכוון. כשהרמב"ן אומר ש'לא תסור' הוא אסמכתא, הוא לא מתכוון לומר לנפנף אותנו כמו שתמיד עושים, כמו שמשתמע בתוספות הרבה פעמים. בסדר, אסמכתא, הכוונה תתעלם, זה סתם. הרמב"ן אומר לא, אסמכתא הכוונה זה לא יוצא מהתוכן של הציווי 'לא תסור', לכן זה לא יכול להיות דאורייתא, אבל זה נלמד באופן עקיף מתוך ה'לא תסור'. וזה אסמכתא. בדיוק כמו שהריטב"א אומר. אז בעצם גם הרמב"ן מתכוון… אחרת מה הוא עונה? למה צריך לציית לחכמים? הרי עברנו על כל האפשרויות שם ברמב"ן, כולם היו קשות. אז למה לציית לחכמים? לפי הרמב"ן אם אין פסוק ואין שום מקור לא יכול להיות, אז למה לציית? אז הוא אומר צריך לציית כי אנחנו לומדים מהתורה באיזושהי צורה שזה ראוי לעשות את זה, אבל זה לא ציווי, כי אם זה היה ציווי זה היה דאורייתא, אז זה לא נכלל ב'לא תסור', זה מה שהוא תוקף את הרמב"ם. אבל זה יוצא מ'לא תסור' באיזושהי צורה, וזה מה שהוא אומר שזה מ'לא תסור', זה אסמכתא. הגמרא הזאת בשבת כן, שאומרת היכן ציוונו ב'לא תסור'. אז בעצם זה בדיוק מה שהוא אומר. אז מה הדו-שיח בינו לבין הרמב"ם? בעיני זה דו-שיח של חרשים. שניהם אומרים אותו דבר. זאת אומרת הרמב"ם אומר את זה כך, והרמב"ן תוקף את הרמב"ם כי הוא חושב שהרמב"ם מדבר על התפרטות. אומר שכשאתה אוכל חלב ועברת על איסור דאורייתא. זאת אומרת הרמב"ן לא הבין… בדיוק. הרמב"ן לא הבין שהרמב"ם בעצם גם מתכוון למה שהוא אומר. זאת אומרת, אז אומר לו 'מה, זה לא דאורייתא, אז למה ספיקא לא לחומרא?' כי הוא הבין שהרמב"ם אמר שכל מי שאוכל חלב עבר על 'לא תסור'. הוא אמר 'לא, זה אסמכתא'. זה לא שהוא עבר על 'לא תסור', כן? גם הרמבום מתכוון לומר שהוא עבר על 'לא תסור' במובן הזה. זאת אומרת הוא עבר על מה שיוצא מ'לא תסור', הוא לא עבר על 'לא תסור'. עוברים על 'לא תסור' רק מתי שאתה לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. זה בעצם המוקד של הדברים. רגע, המהות של האיסור 'לא תסור' אם נגדיר אותו כמרד, אז זה איסור שהוא רק במחשבה? כן, זאת אומרת אין מרד, אין בו מימד של מרד. בדיוק. זה איסור שהוא עשיית מעשה בעייתי שהוא לא יוצא נגד ציווי של הקדוש ברוך הוא או של התורה. כמו לעבור באור אדום בלי שיש חוק של הכנסת שאוסר את זה. זה דבר בעייתי, אתה עדיין מסכן חיים, אבל פה יש איסור, מה מהות האיסור של המרד אם אני עובר… בהלכה זה איסור, לא עברתי על שום חוק מדרבנן, אבל בדיוק כמו שאני בכביש… לא, עברת על חוק דרבנן, לא על חוק התורה. אני בכביש בדיוק ככה, אני לא מכיר במהות של האיסור, אבל אני מציית כי לא בא לי דוח. אוקיי. אז אני מורד כביכול במובן של 'לא תסור'? אתה שואל מבחינת החוק. מבחינת החוק ברור שאתה לא. לא, אני אומר במקבילה בדרבנן. אני לא מכיר בכלל בהלכות דרבנן מכל מיני סיבות, אני בכל זאת מציית להם, אני עובר על איסור דאורייתא? מה המהות של הציווי אם אין פה מעשה? באופן עקרוני אתה עובר על איסור דאורייתא, אבל אתה לא, אני חושב שאתה לא תיענש על זה כי אין ביטוי מעשי. זה כמו מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. בדומה לכך הגמרא אומרת, באחד שהוא גם רשע וגם שלומזל. זאת אומרת הוא רוצה לאכול בשר חזיר ואפילו את זה הוא לא מצליח לעשות. יצא לו בשר טלה. אז בסדר, אז הוא הגמרא אומרת שהוא צריך כפרה. אני שואל מה המהות של הציווי אם אין בו מעשה. איזה מין ציווי זה? ציווי מה? ב'ואהבת לרעך כמוך' מה המשמעות של הציווי? יש ציווי על דברים שבלב גם. אמונה מה זה הציווי אמונה? יראת שמיים? אין ביטויים מעשיים למצוות האלה לכאורה, וזה בכל זאת מצוות, התורה מצווה גם על דברים שבלב ולא רק על מעשה. אוקיי. אני רוצה… כן. מה אמרתי קודם ש… שחייב להיות שזה משהו לפי הרמב"ם כי זה המוצא היחידי האפשרי. למה אתה סבור שאין מוצא אחר? הספורנו, הצעה, הסבר יפה, אבל לא, לא הסבר מסוים הזה. זה יכול להיות גם הבן דוד שלו, אבל זה חייב להיות הסבר מהסוג הזה. זאת אומרת, זה חייב להיות איזשהו אופן שזה יוצא מהפסוק, אבל לא שעל זה הפסוק מצווה. עכשיו אני הצעתי מנגנון אחד ששם כמובן יכולים להיות גם מנגנונים אחרים, אבל המבנה הלוגי חייב להיות כזה. כי לא יכול להיות או שיש פסוק או שאין פסוק, ושתי האפשרויות בעייתיות. זה חייב להיות שיש פה משהו שהוא קשור לפסוק אבל לא לגמרי, נכון? כך התחלתי. עכשיו, בסוף הקציתי מנגנון מסוים שמראה איך זה יכול להיות, אבל כאן כמובן יכולים להיות גם מנגנונים אחרים. תראו, אני רוצה שתבינו מה, המצוות של דרבנן זה פקג' שזה או שמקבלים את זה או שמורדים, או שזה יכול להתפרק למצוות בודדות? זאת אומרת, יכול להיות שאדם אומר אני בכלל, אני מקבל את התורה ודרבנן, אבל מצווה ספציפית זו אני לא רוצה? אז אמרתי, זה מישהו שאל את זה קודם, אמרתי, זה פקג'. זאת אומרת, כי אם אתה לא מכיר בסמכות חכמים, אז מה המשמעות אם אתה לא מכיר בזה או במצווה אחת? אתה בעצם מחליט בעצמך מה אתה מכיר ומה אתה לא מכיר. אז אתה לא מכיר בסמכות. אז זה שהשאר קיבלת, זה רק כי החלטת לקבל. החלטת לקבל. זה לא משנה. זה שאני החלטתי מה אני מקבל ומה אני לא מקבל, זה אומר שאני לא מקבל את סמכותם. כי לסמכות פירושה שלא אני מחליט, אלא מה שהם אומרים. יש כמה סוגים של דרבנן. יש כמו שבת או עוף, שהם אומרים תרחק מהדאורייתא. יש סוג שני כמו חנוכה, נטילת ידיים וכן הלאה. יש דברים שהם אומרים רק זה סכנה או משהו, אל תעשה, יש איזה סברא או משהו. אין הבדל בין כל הסוגים האלה? מהבחינה הזאת אני לא חושב. סוגים שונים של לא תסור, אבל כולם באותו לא תסור, הסתעפות של לא תסור. הרמב"ם משתמש במילים שלדבריהם הוא אומר דברי סופרים? לא, לא, זה תרגומים לעברית. אבל במשנה תורה? שמה, שמה אין שמירה קפדנית על המינוח. אבל בשורש השני כשהוא מדבר על הלכות של י"ג מידות, אז הוא אומר זה דברי סופרים. יש כאלו שנתלו בזה שאולי דברי סופרים זה מושג אחר מאשר דרבנן, אבל במקור הערבי זה לא ככה. זה כתוב בערבית במקור, זה אותו דבר. לא שאני יודע ערבית, אבל אלה שיודעים כתבו, זה לא נכון, זה רק התרגום. טוב, גם ביד החזקה רואים, הוא משתמש בדרבנן ודברי סופרים באופן חילופי לגמרי. אין משמעות קפדנית. אני אביא אולי עוד דוגמה. תראו, הרמב"ם בהלכות אבל, תחילת פרק י"ד, כותב: מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף וכולי, לשמח חתן וכלה, אלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הוא מתחיל זה מצוות עשה של דבריהם, אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות, לאחיך בתורה ובמצוות. נו, אז זה דרבנן או דאורייתא? מתחיל בזה שזה מצוות עשה מדבריהם, ואז אומר וכל זה בכלל מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. ואם זה בכלל מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, אז זה לא מדבריהם, זה דאורייתא. הרמב"ם מונה ואהבת לרעך כמוך. מה קורה פה? שיש פה שוב פעם דוגמה לזה שיש מצוות שיוצאות מהפסוק, אבל הם לא התפרטות שלו. הם בכלל הפסוק הזה, אבל הם לא תוצאה של הפסוק הזה, תוצאה של הציווי. ולכן זה מצוות דרבנן למרות שהם יוצאות מהפסוק הזה. עכשיו בהקשר הזה, אז המנגנון הוא קצת שונה אני חושב, אבל זה עדיין אותו רעיון. ואהבת לרעך כמוך, דיברנו קודם על מצוות שהם דברים שבמחשבה, כן? ואהבת לרעך כמוך זה מצווה לנפש, זאת אומרת צריך לאהוב את רעך. המעשים שנגזרים מזה הם דרבנן. התורה מצווה עליי לאהוב, היא לא אומרת לי מה לעשות עם זה. חכמים אומרים: טוב, מי שאוהב, גם עוזר לו, גם מלווה את הכלה, גם מלווה את המת, ומשמח את הכלה וכולי. ברור שיש לזה ביטויים מעשיים, אבל זה לא מה שהתורה אמרה. התורה אמרה תאהב. זה הכל. אם מישהו אהב את הכלה אבל לא הלך לשמח אותה, אז הוא קיים את הדאורייתא אבל ביטל את הדרבנן. והפוך, אם מישהו שימח את הכלה ולא אהב אותה, אהב אותה במובן הלא רומנטי אני מתכוון, אלא אם כן הוא בעלה, אז במקרה הזה הוא קיים את הדרבנן ולא קיים את הדאורייתא. אבל הוא נגזר, הדרבנן נגזר מדאורייתא? לא, הוא לא נגזר, הוא מסתעף. זה בדיוק הנקודה. חכמים אומרים: כיוון שיש עליי חובה לאהוב את השני, אז מתבקש מזה שאתה תעשה את המעשים שמצביעים על אהבה. אבל זה רק מסתעף מזה, זה לא היישום. יכול להיות אהבה בלי לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה כמצוות אנשים מלומדה בלי לאהוב. וזה יהיה, זה הבדל. זה דרבנן וזה דאורייתא. למרות שברור שיש קשר. כשחכמים קבעו את החובות הדרבנניות האלה, הם קבעו את זה מרוחו של הפסוק של ואהבת. מה שהם מונים. כן, זאת אומרת שאם אתה רואה עוד דברים שאתה… אז זה לא יהיה דרבנן? אלא רק אם זה יביא לידי ביטוי אהבה אז קיימת את הדאורייתא, ואם לא אז לא קיימת כלום. וזה רק מה שהם כותבים. כן, אלא אם כן תגיד שזה דוגמאות. יכול להיות שאתה אומר שזה רק דוגמאות אבל בעצם כל עזרה לזולת נכללת בדוגמאות האלה. יש מקום לפרש שזה גם ככה. כן. על גבי זה אני חוזר אל ה… יש שלוש רמות שונות שחז"ל מוקירים את זה. להגיש בידיים, להכשיל ועיוור ממש ועצה רעה בצד השני. אוקיי. כן, אז כולם באותה… זה הכל פרשנות של לפני עיוור, או שזה הסתעפות או שזה קבוע? בפשטות, בפשטות זו פרשנות ללפני עיוור. למה להניח שזו הסתעפות? גם עצה רעה? למה לא? ומה זה שונה מפה מאהבת לרעך כמוך? כי שם הרמב"ם אומר שזה הסתעפויות. לא, שם זה שני… שם זה שני סוגי מעשים, זה בדיוק אותו דבר, זה דוגמה לזה. פה זה לא דוגמה ודוגמאות אחרות, אלא מצווה על הלב וביטויים מעשיים של המצווה על הלב. אם התורה הייתה מצווה להכניס כלה ואני הייתי לומד מזה גם ללוות את המת, אז זה היה דומה לזה. זה דוגמה אבל הכוונה לעזור לזולת. אבל התורה בכלל לא מדברת פה על המישור המעשי, מדברת על חובות הלבבות. חכמים רוצים לתרגם את זה למישור המעשי, אז זה כבר כלל ותרגומים או הסתעפויות. זה לא דוגמה שאני רק אומר הדוגמה הזאת אבל גם הדוגמאות האחרות ככה, הכוונה גם לדוגמאות האחרות. אני רוצה רגע לעמוד על עוד נקודה חשובה ובזה אני כנראה אסיים היום, כי זה פתח למה שיבוא בהמשך. רק שנבין פשוט את ההבדל הזה למעשה בין הדיכוטומיה הזאת בין דאורייתא לדרבנן שזה לא דאורייתא. אבל למעשה מה שאתה אומר שדרבנן זה לא משהו שהוא לא דאורייתא, הוא קצת דאורייתא. נכון, ויש כל מיני סוגי דרבנן, אני עוד אגיע לזה. כן, כן. ואנחנו נראה שיש גם כמה רמות של דאורייתא. יש הרבה דאורייתא, יש די דאורייתא, יש קצת דאורייתא. יש כל מיני רמות של דרבנן, אנחנו נגיע לזה בהמשך. אני רק רוצה לסיים במשמעות של הדברים. תראו, אני אעשה אנלוגיה מסוימת רק כדי שתבינו. בדרך כלל, נגיד בפילוסופיה, אנחנו עושים אבחנה בין חשיבה להכרה. כשאני חושב על משהו אז זו פעולה שמתרחשת בתוך הראש שלי. בסדר? כשאני מכיר משהו, אני עושה תצפית על משהו, אז יש לי אינטראקציה עם העולם. בסדר? אינטראקציה נגיד דרך חושים, אני רואה שיש פה כיסא, אז אני משיג שיש פה כיסא. אוקיי? זה תצפית. הכרה נעשית באמצעות חושים והחשיבה זו המחשבה שנעשית בפנים במוח. בדרך כלל התפיסה המקובלת היא שחוקים מדעיים, ודיברנו על זה, איך שחוקים מדעיים מתחילים מתצפיות, זו התפיסה של פרנסיס בייקון. הלוגיקה המדעית של פרנסיס בייקון… שחוקים מדעיים מתחילים מתצפיות, ואחרי שאנחנו עושים תצפיות המוח עושה מחשבה, כאילו התוצאה של התצפית ומגיע להכללה של החוק הכללי. אבל אז בדרך כלל מבינים שבעצם חוק טבע הוא משהו אמפירי, זאת אומרת הוא יוצא מתצפית. אבל זה לא נכון, כי התצפיות מראות רק את המקרים הפרטיים. אני אחרי זה לוקח את המקרים האלה ועושה הכללה. בהכללה יש הרבה יותר מאשר כמה מקרים פרטיים שאותם ראיתי. זה הליך מחשבתי. ואז מתעוררת פה שאלה, השאלה של דיוויד יום ואחרי זה של קאנט ועוד, איך זה יכול להיות שאני עושה הליך מחשבתי ואני מגיע למסקנות על העולם? אם אני רוצה להכיר את העולם אז צריך להסתכל מה יש שמה ואז אני יודע מה יש שמה. אבל הליכים מחשבתיים, אז זה תלוי בשאלה איך אני בנוי. למה התוצר של ההליך המחשבתי הוא נתפס אצלנו כאיזשהו תיאור של מה שקורה בעולם עצמו? זה לא סביר. ככה, זאת הבעיה… אלו הבעיות של יום וקאנט וכל העניינים האלה. ניסה ליישב או להציע פתרון לבעיות האלה. עד היום לא חושב שיש בתולדות הפילוסופיה פתרון מספק לעניין הזה. מה שעומד מאחורי הבעיה הזאת זה התפיסה הדיכוטומית בין הכרה לחשיבה. או שאתה מכיר ואז זה כלי להכיר את העולם כי פשוט ראית, או שאתה חושב אבל אז זו בעיה שלך, זה קורה בתוכך אין שום סיבה להניח שמה שקורה בתוכך משקף את מה שקורה בעולם עצמו. תלוי איך אתה בנוי, המחשבות שלך זו פונקציה של איך שאתה בנוי. אוקיי? אין סיבה להניח שזה מתאר את מה שקורה בעולם עצמו, ולכן בעצם הבעיות של יום הן בעיות שנובעות מתפיסה דיכוטומית בין חשיבה להכרה. נדמה לי שהפתרון היחיד שאפשר להציע להן זה שגם את הדיכוטומיה הזאת צריכים לשבור. זאת אומרת הכרה וחשיבה זה לא שני דברים שהם מובחנים היטב זה מזה. יש באמצע איזושהי קטגוריה כזאת שהיא חשיבה מכירה או הכרה חשיבתית או מין משהו שמשלב… גם הכרה וגם חשיבה. אני עושה את זה ממש טלגרפית, אולי נדבר על זה ביתר פירוט בהמשך, אני רק רוצה שתבינו שזאת המשמעות של מה שעשיתי היום. כי בעצם, כן, בדיוק, כי בעצם מה שבעצם אמרתי היום, הספר הזה הוא הרביעי בקוורטט של האנליטי והסינתטי, זה מתחיל מקאנט וזה נגמר בתורת המשפט ההלכתי. כי פה מה שאני עושה פה זה בדיוק מה שקאנט עשה ליום. זאת אומרת, בעצם, אם אנחנו נסתכל על הכרה וחשיבה בעולם המשפטי. מה זה הכרה? להסתכל בספר החוקים ולראות שיש חוק כזה, נכון? רק להסתכל, זו תצפית. התצפית המשפטית, העובדה המשפטית זה מה שכתוב בספר החוקים, נכון? להבדיל מהעובדה הפיזיקלית שזה האירועים בעולם. בסדר? אני צריך בשביל להבין מה החוק אומר, יש לי שתי אפשרויות, או לעשות תצפית, לראות מה כתוב בספר החוקים, זה האופן האמפירי, זו הכרה. חוץ מזה אני יכול לעשות חשיבה, לעשות פרשנות, מודל משפטי, חשיבה משפטית ולהגיע לתוצאה משפטית. ההבדל בין שני הדברים האלה זה שהלכות דאורייתא יסודם בהכרה, נכון? הלכות דאורייתא פירושו להסתכל בתורה ולראות מה כתוב שם. זה מתחיל מתצפית. ברגע שמצאתי את זה בתורה, זו הלכה דאורייתא. הלכות דרבנן יסודם בחשיבה, לא בהכרה. חכמים לא צריכים להסתכל על התורה כדי לראות שזה אסור, כי אז זה דאורייתא. חכמים יוצרים מעצמם הלכה חדשה, מקביל לחשיבה לעומת הכרה, נכון? זה בעצם משהו שהוא משלהם, הוא לא נובע מהמקורות של המשפט שבהם אנחנו מסתכלים עובדתית תצפיתית ורואים שזה מה שכתוב, זה לא כתוב שם. אנחנו ממציאים משהו חדש מעצמנו ממוחנו הקודח. אוקיי, אז בעצם האבחנה בין דאורייתא לדרבנן מקבילה לגמרי לאבחנה בין חשיבה להכרה. דאורייתא זה הכרה ודרבנן זה חשיבה. קיבלתי על זה שזה חקיקה ופרשנות, דאורייתא זה פרשנות למה שכתוב בתורה ודרבנן זה חקיקה שחכמים, עם זה התחלתי את הסדרה הזאת של דרבנן ודאורייתא. שהאבחנה בין דרבנן לדאורייתא היא לא כרונולוגית. זה לא שמה שהיה בזמן משה רבנו זה דאורייתא ומה שהיום זה דרבנן. גם בזמן משה רבנו היו הלכות דרבנן וגם היום יכולות להיווצר הלכות חדשות דאורייתא. השאלה היא איך זה נוצר. אם זה נוצר בהליך של חקיקה, זו הלכה דרבנן, גם אם משה רבנו יצר את זה. ואם זה נוצר בהליך של פרשנות, פרשנות לתורה, אז גם אם זה נוצר עכשיו, זאת הלכה דאורייתא, כי זה מה שהתורה אומרת. ומה שפירשתי זה תוכן הפסוק, זו הלכה דאורייתא. זאת אומרת, האבחנה בין דרבנן לבין דאורייתא זה בעצם אבחנה בין חקיקה לבין פרשנות. או עכשיו בשפה שהגדרתי עכשיו, זה אבחנה בין הכרה לחשיבה. בסדר? פרשנות זה בעצם הכרה, אני רוצה להבין מה כתוב בפסוק, אני מסתכל על הפסוק ואני רוצה להבין מה כתוב בו. וחשיבה זה בעצם חקיקה, כי זה לא עומד מול הפסוק, אני לא יוצר אינטראקציה עם העובדות, אני עושה מהלך שנעשה בתוכי בלבד. אוקיי, לכן בעצם זה מקביל לחשיבה. והטענה שלי כאן, שלא תסור, האיסור לאכול עוף בחלב יוצא מלא תסור לא באופן של הכרה ולא באופן של חשיבה, אלא באופן שהוא משהו שהוא בין זה לבין זה או משלב את שניהם. האבחנה בין הכרה לבין חשיבה גם בעולם המשפטי, לא רק בעולם המדעי, היא לא דיכוטומית. היא לא חדה. זה לא שכל דבר הוא או דאורייתא, פרשנות תצפית, או דרבנן, חקיקה חשיבה. לא. יש כמו שבעולם המדעי ובכל שאר התחומים, יש איזשהו תחום ביניים בין חשיבה לבין הכרה, גם בעולם של החשיבה המשפטית יש איזשהו תחום ביניים בין חשיבה לבין הכרה. ולמעשה אם תחשבו על זה, זה מה שעומד בבסיס כל הוויכוחים הסוערים על חקיקה שיפוטית. תקופת אהרון ברק, אז זה היה הכי קיצוני, אבל זה קיים גם מעבר לזה. כששופט בעצם עושה איזושהי פרשנות מרחיקת לכת לחוק, אז אומרים לו תשמע, בעצם חקקת, לא פירשת. אבל מי שמוסמך לחוקק זו רק הכנסת. אתה לא מוסמך לחוקק, אתה צריך לפרש את מה שהכנסת חוקקה. אז פרשנות אמורה להיות דדוקציה לכאורה. אתה רק צריך לדעת מה כתוב בתוך חוקי הכנסת. כל מה שאתה מוסיף מעבר לזה, פעלת כמחוקק, זה לא תקף. אתה לא יכול לעשות את זה. ואהרון ברק כל הזמן התעקש מה פתאום, אין דבר כזה, חקיקה לא יכולה, פרשנות לא יכולה להיות לא מרחיבה לגמרי. זאת אומרת, בתוך פרשנות חייב להיות מימד עכשיו בשפה שלי, מימד חשיבתי ולא רק מימד הכרתי. זה לא שאני מסתכל על החוק ועכשיו אני יודע מה כתוב בו. לעולם יש בו משהו שהוא מרחיב ולכן גם יש ויכוחים בין שופטים וכדומה. אי אפשר, זאת אשליה. גם אם היית חושב שאידיאלית רצוי שזה מה שיהיה, ששופט רק יפרש ולא יחוקק, פרקטית זה לא אפשרי. אין דבר כזה. אין פרשנות שאין בה מימד חשיבתי אלא רק הכרתי. הפוזיטיביסטים גם בעולם הפילוסופי וגם בעולם המשפטי חיים באיזשהי אשליה שהפרשן יכול להיות רק צופה. זאת אומרת, רק הכרה. כתוב שמה, בדדוקציה אני אוציא רק התפרטויות, מה שקראתי קודם. כתוב לא יחל דברו, דיברתי על הלחם, אכלתי אותו, אוקיי, זה מקרה פרטי של לא יחל דברו. זה פרשנות ב… אם זה דדוקציה אז איך לא יכולות להיות מחלוקות על פרשנות? הא? כן, ברור. אז התפיסה הפוזיטיביסטית היא נאיבית. אין דבר כזה. ברור שלפחות ברמה הפרקטית, אפשר להתווכח אם זה ראוי או לא ראוי, אבל זו כן אפשרות אחרת. חייב להיות שבכל מעשה פרשני כזה יש מימד תצפיתי, אתה צריך להסתכל על החוק וזה כמובן זה מה שהבסיס לעניין, כמו העובדות בתיאוריה המדעית, אבל אחרי זה אתה בונה מודל, אתה עושה איזושהי הכללה ואתה מגיע לחוק. חוק משפטי או חוק טבע, זה לא משנה. והדבר הזה הוא הליך מחשבתי, הוא לא הליך תצפיתי. ובעצם הטענה שלי זה שאנחנו כשאנחנו עושים הליך מהסוג הזה, אז זה לא חקיקה, כי אז זה היה דרבנן. אבל זה גם לא פרשנות במובן הדדוקטיבי, אנחנו לא מוציאים מהפסוק סתם את מה שיש בו, זאת אומרת מה שכתוב, כי אז זה היה דאורייתא רגיל. אלא יש משהו באמצע בין חקיקה לבין פרשנות וזה בעצם המושג של הלכות דרבנן. אז על זה אנחנו…