דאורייתא ודרבנן – שיעור 5

בעצם גמרתי את החלק הראשון של הסדרה הזאת ואני עובר לחלק השני כשהמבנה הוא בעצם מבנה מקביל כמו שנראה בסוף. רק כדי לעשות את התפר אז בעצם בהקשר בחלק הראשון עסקתי בתקנות ובגזירות. הדברים שבאופן מסורתי מכונים הלכות דרבנן. ראינו שם שיש שתי אפשרויות לראות את הקשר בין התקנות והגזירות לבין הפסוק של "לא תסור". אפשרות אחת זה אפשרות של התפרטות או יישום פשוט. יש "לא תסור", כמו שהבאתי לזה דוגמה כמו נדר, יש "לא יחל דברו". התורה אומרת שצריך לשמור את מה שאני אמרתי. אם אני אוסר על עצמי בנדר כיכר לחם, אז זה יישום של "לא יחל דברו". ברור שזה איסור דאורייתא אם אני עובר על זה, כי התורה אמרה "לא יחל דברו" וזה מקרה פרטי, זה קראתי התפרטות או יישום. אפשרות אחרת זה לדבר על אסמכתא. אסמכתא פירושו שבעצם זה לא קשור לפסוק, אבל הפסוק הוא איזשהו אמצעי זיכרון או משהו כזה. ואני הצעתי אפשרות אמצעית בין לבין שאומרת זה יוצא מהפסוק אבל לא בדרך של התפרטות אלא בדרך של הסתעפות. מה זאת אומרת? שהפסוק "לא תסור" אומר לי שיש סמכות לחכמים. עכשיו כשאני אוכל עוף בחלב, אז אם אכלתי עוף בחלב מתוך אי הכרה בסמכות חכמים, אי הכרה עקרונית בסמכות חכמים, אז עברתי על "לא תסור". זה פעולה חזיתית נגד ציווי התורה. אבל אם אכלתי עוף בחלב כשאני מכיר בסמכות חכמים, רק היצר שלי גבר עליי או משהו כזה, אז במצב כזה זה אסור מדרבנן. שאלתי אם זה אסור מדרבנן אז איך זה קשור ל"לא תסור"? אז אמרתי שהפסוק "לא תסור" מגלה באיזשהו אופן עקיף שיש קטגוריה כזאת שנקראת הלכות דרבנן. כי אם לא הייתה קטגוריה כזאת אז גם לא הייתה משמעות לסמכות של חכמים שאסור לי לצאת מסמכותם. דיברנו אז כן, פו הדוב עם עברייני התנועה והדוגמאות האלה. אבל המבנה הלוגי, זה הנקודה החשובה, המבנה הלוגי הוא שאני מנסה להציע פה דרך אמצעית בין שני הקצוות. קצה אחד זה הקצה הפשוט, כתוב בפסוק, המקרה הזה הוא מקרה פרטי של מה שכתוב בפסוק, אז לכן זה איסור דאורייתא, זה מה שכתוב בפסוק. הקוטב השני, הקיצוניות השנייה זה שזה אסמכתא. לא קשור לפסוק, זה דין דרבנן, הפסוק הוא איזשהו אמצעי זיכרון או משהו כזה. זה הקוטב המנוגד. באמצע יושב משהו שהוא הסתעפות. הסתעפות פירוש הדבר זה יוצא מהפסוק אבל לא באופן של מימוש ישיר או יישום ישיר, אלא הפסוק או רוח הפסוק, איזושהי הרחבה של הפסוק שזה אומר זה לא סתם תקנה אלא זה יוצא, זה קשור איכשהו לפסוק, אבל זה קשור לפסוק לא בקשר דדוקטיבי. כן? זה לא שהפסוק נותן את הכלל וזה מקרה פרטי שהוא יישום של הכלל. אלא זה איזשהו קשר יותר עקיף. אותו מבנה עצמו אני ארצה להראות בחלק השני של הדיון שעוסק בדרשות. הדרשות על פניו לא אמורות להיות בכלל קשורות לעניין. כי מקובל על כל הראשונים חוץ מהרמב"ם כמדומני, ואולי פה ושם גאונים כלשהם, רבותיו של רש"י יש פה ושם, אבל כמעט כל הראשונים תופסים שהלכה שיוצאת מדרשה היא הלכה דאורייתא. דרשה היא כלי שבאמצעותו אני מפרש את התורה, וברגע שעשיתי דרשה והוצאתי ממנה איזושהי הלכה, מדובר בהלכה דאורייתא. זאת הגישה המקובלת. אבל שיטת הרמב"ם היא לא כזאת. רש"י מביא בכתובות בדף ג' גם את שיטת רבותיו שלא הייתה כזאת, אבל הוא עצמו דוחה אותה. אבל הרמב"ם כנראה נשאר איתה ולכן בעצם אני רוצה להקדיש את החלק השני של הסדרה הזאת להלכות שיוצאות מדרשות. ואני אנסה להראות שגם פה, אני כבר מקדים את המאוחר כדי שתראו את המבנה, גם פה אנחנו נופלים באותה דיכוטומיה. יש כאלה שמבינים, זה גישת רוב הראשונים, שדרשות זה בסך הכול יישום פשוט של הפסוק. רק יש כלי יישום אחרים. כלי היישום הם לא רק הכלים הפרשניים הרגילים אלא יש גם ארגז כלים נוסף ליישום, זה ארגז כלי הדרש. שלוש עשרה מידות, שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. כן, זה היקש, קל וחומר. אז כלי היישום הם לא רק הכלים הפרשניים הרגילים, אלא יש גם ארגז כלים נוסף ליישום, זה ארגז כלי הדרש. זה שיטת רוב הראשונים. ולכן הם אומרים בסדר, זה שני ארגזי כלים שונים אבל מבחינת המעמד ההלכתי שלהם זה אותו דבר. זה בסך הכול לפרש את מה שכתוב בתורה וברגע שפירשתי שזה מה שכתוב בתורה אז זה דין דאורייתא. כן? ניקח את הדוגמה "את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, זה דוגמה שהרמב"ם עצמו מביא. אז אנחנו מרבים מהמילה "את", זה שיטת רבי עקיבא שמהמילה "את" מרבים. אנחנו מרבים. שצריך לירוא מתלמידי חכמים, מורא תלמידי חכמים. שיטת רוב הראשונים, שנכון שהכלי הזה אולי לא הייתי אומר אותו מעצמי מסברה, שהמילה "את" באה לרבות, זו מין הנחה בן-גוריונית כזאת, שהדיבור הרגיל הוא בלי את"ים. בן-גוריון הרי היה מדבר בלי "את". "השם אלוקיך תירא", כן, לא "את השם אלוקיך תירא". זאת אומרת, הוא לא היה אומר את המילה "את". אז ההנחה של רבי עקיבא זה בעצם שהשפה המקראית גם היא שפה בן-גוריונית. המילה "את" היא מיותרת, ואם היא מופיעה שם, כנראה שזה בא לדרוש. אז הוא אומר, אז זה בא לרבות. בסדר? אז אם זה בא לרבות, אז אחרי שריבינו… אבל יש לנו כלל כזה ש"את" בא לרבות. אחרי שאנחנו מיישמים את הכלל הזה, עכשיו מתברר שמתוך הפסוק הזה יוצא הכלל שצריך לירוא מתלמידי חכמים. אז הדין דאורייתא. אנחנו מצווים על זה בפסוק "את השם אלוקיך תירא". איך זה יוצא מהפסוק? באמצעות כלי הדרש. לא משנה. כלי הדרש זה חידוש שאני יכול לא רק לעשות פרשנות פשטית, אלא אני גם עושה פרשנות מדרשית. אבל אחרי שעשיתי את זה, תכלס, זה מה שכתוב בפסוק. עכשיו זה דין דאורייתא. אתה ממציא, אתה ממציא, למה אתה אומר תלמידי חכמים? אולי זה… מסברה נגיד. אני אדבר על זה עוד, מסברה נגיד. לא משנה, אבל עובדה, זה דרש. אני לא אומר את זה… אתה צריך להבין, זה לא אותו דבר כמו תקנה. אם הייתה תקנה לירוא מתלמידי חכמים, אז לא היה צריך את הדרשה. חכמים יכולים להגיד מסברה צריך לירוא מתלמידי חכמים, אז אנחנו קובעים דין דרבנן שצריך לירוא מתלמידי חכמים. אין בעיה, יש דינים כאלה בהלכה. למה יש פה דרשה? הדרשה אומרת שהדין הזה לא מבוסס על סברה שחכמים החליטו שזה יהיה עכשיו דין חדש. זה נקרא גזירה או תקנה, שזה דין דרבנן רגיל. אבל פה אנחנו משתמשים בדרשה. הדרשה קושרת את זה איכשהו לפסוק. נכון שמאחורי זה כנראה יושבת איזושהי סברה ואני אדבר על זה עוד, אבל ברור שיש גם קשר לפסוק. התפיסה המקובלת בראשונים שהקשר הזה לפסוק הוא קשר ישיר, פשוט. זאת אומרת, זה יישום של הפסוק. נכון שלא הייתי אומר את זה מעצמי, כן. ה"את" הזה זה אחת מ-י"ג מידות? לא. י"ג מידות זה של רבי ישמעאל. לפי רבי עקיבא אנחנו גם ריבויים ומיעוטים. בסדר? עשרות. אף אחד לא ספר את כולם. הלכה למשה מסיני? הגישה המקובלת זה דאורייתא. אנחנו נראה בהמשך ברמב"ן שזה דרבנן. לא, זה לא דרש. זה קטגוריה נוספת, שלישית. כן. זה סתם פרשנות כמו "עין תחת עין"? לא, זה דרש. תחת-תחת לומדים את זה מגזירה שווה. ישלם תחת השור, ישלם כסף תחת השור. אז מה זה סתם פרשנות? אני לא יודע מה. "והיו לטוטפות בין עיניך". "טוטפות בין עיניך", מה זה המילה "טוטפות"? אתה מבין שזה תפילין, לא יודע, באיזשהי צורה. או מסורת או פרשנות. אז זה פירוש הפסוק. זה לא דרשה. אין פירוש פשטי שהדרשה מגיעה בנוסף. זה הפירוש לפסוק, אין פירוש אחר. אני אולי לא יודע את זה מקריאה פשוטה של הפסוק, אז אני צריך אמצעי עזר. אבל בסופו של דבר זה פירוש הפסוק. ומה ההבדל בין אסמכתא לדרשה? כן, יש הבדל, אבל אני אגיע לזה בהמשך. בסדר? אז הגישה המקובלת בראשונים שדבר שיוצא מדרשה, אחרי שהתורה חידשה שיש כלים כאלה שנקראים מידות הדרש, אז אחרי החידוש הזה אנחנו כבר יודעים שהכלים האלה גם הם מוציאים הלכות מתוך פסוקים. ברגע שדרשתי שצריך לירוא מתלמידי חכמים, מבחינתי זה מה שכתוב בפסוק. אז עכשיו זה דין דאורייתא. בסדר? אחרי שהתורה אמרה שגם מידות הדרש זה כלים לחלץ הלכות מפסוקים, אז עכשיו בסדר, תכלס השתמשתי בכלים האלה, זה דין דאורייתא. המטרה שלהם הייתה כנראה מדאורייתא, וזה הרבה יותר חמור מאשר מדרבנן. זה לא מטרה, זה דאורייתא כי זה באמת דאורייתא, בלי קשר למטרות. אבל למה הם עשו את זה בצורה כזאת? בגלל שככה הם… זה לא, זה בדיוק הנקודה. השאלה למה היא לא חוקית. זאת אומרת, כי אתה מניח שחכמים קובעים אם משהו דאורייתא או דרבנן כי הם רוצים משהו. לא. הם קובעים כי זה באמת המצב. כי זה דאורייתא וזה דרבנן. הקדוש ברוך הוא רצה, לא אנחנו. אנחנו פה במובן הזה צינור חלול. אתה מניח, זו הנחה של חוקרים, הנחה מקובלת אצל חוקרים, מה המטרה? למה הם עשו… כי הם הבינו שזה נכון. לא הייתה להם מטרה. הוא הרבה יותר חמור מאשר דרבנן… לא, לא, לא. לא, כי הם חשבו שזה דאורייתא. אוקיי. לא, הם עשו את זה לא "כדי", זה בדיוק הנקודה. הם עשו את זה כי הם הבינו שזה מה שהתורה אומרת. זהו. הם לא יודעים לא "כדי" ולא כלום, הם לא מעורבים בעניין, זה הקדוש ברוך הוא החליט. הם רק חושפים את מה שהקדוש ברוך הוא רצה להגיד לנו בפסוק הזה. כגדר או כסייג אפשר להגיד? בדיוק. וזה ההבדל. בגדר או בסייג או בתקנה. שם חכמים קובעים דין חדש ושם… ברור שיש איזה שהיא סיבה. הם קובעים שצריך לקרוא מגילה או להדליק נרות חנוכה כי הם רוצים לזכור את הנס או משהו כזה, או הם אומרים אל תאכל עוף בחלב כי הם רוצים שלא תבוא לאכול בשר בחלב. שם ברור, שמה זה הולך ההנמקה של דיני דרבנן היא הנמקה של כדי. ההנמקה של דיני דאורייתא היא הנמקה של כי, לא כדי. אני לא עושה משהו כדי זה, אלא כי זה מה שהפסוק אומר. עכשיו הפסוק אומר את זה כמובן במשקפיים של דרש, לא במשקפיים של פשט. לא משנה. אבל במובן הזה אני פסיבי, זאת אומרת מה שכתוב בפסוק זה דאורייתא, מה שלא כתוב דרבנן. אין לי מטרות. אם יש מחלוקת בין רבנים אז זה מחלוקת בפרשנות. אז הם מתווכחים בשאלה מה הפסוק אומר, לא בגלל כדי. לא אצל כולם תרי"ג מצוות הם אותם מצוות. נכון, ברור, יש מחלוקות בעניין הזה. אז זה מה שדיברתי, בירוחם פערלא שואל בהקדמה לספר המצוות של רס"ג, אז הוא מדבר על השאלה למה בכלל למנות מצוות. אז הוא אומר שכיוון שיש לנו מסורת שיש שש מאות ושלוש עשרה מצוות, הרי אין שום נפקא מינא למניין המצוות. זה לא משנה מה נמנה ומה לא נמנה, אם יש דינים דאורייתא שלא נמנים, אז לכן זה לא נפקא מינא. אז למה מונים? אז הוא אומר כיוון שיש לנו מסורת שיש שש מאות ושלוש עשרה מצוות, הרי צריכים לעשות חשבון מי זה המצוות האלה. בחשבון הזה לפעמים נצטרך להבין למה מצווה כלשהי לא נכנסת או כן נכנסת, ושם ייכנס נימוק שאולי המצווה הזאת היא דרבנן ולכן היא לא נכנסת ולזה תהיה השלכה הלכתית, את ההשלכות העקיפות. אנחנו לא, לא צריך את המינוץ של לספור בשביל זה, לא צריך להבין את זה דאורייתא, לא? לא, אין לזה נפקא מינא הלכתית. הוא מניח שאין לזה נפקא מינא הלכתית אז מה לעשות בזה? מה זה משנה? אבל התשובה היא לא, זה לא תשובה שיש לזה נפקא מינא שצריך לספור, לכן הוא חוקר… לא, אבל איך אתה יודע אם זה דרבנן… זה לא קשור לשאלה אם זה דרבנן או דאורייתא. אם מצווה נמנית או לא נמנית זה לא קשור לזה אם היא דרבנן או דאורייתא. יש הרבה מצוות דאורייתא שלא נמנו. העובדה שמצווה לא נמנית לא תעזור לך כדי לדעת אם היא דרבנן או דאורייתא. זה בדיוק מה ששואל הבירוחם פערלא, אז בשביל מה למנות? אין לזה שום השלכה. אז הוא אומר יש לזה השלכות עקיפות. כיוון שאני יודע שיש שש מאות ושלוש עשרה מצוות סך הכל, אני צריך לעשות את החשבון ולראות מי הן המצוות מבחינתי, אז לפעמים אני אגלה שיש לי יותר מדי מצוות ואז אני אצטרך להוציא. זה דברים שבכל דף, ברמב"ם וברמב"ן ובשורשים. כל הזמן הם משחקים על המשחק הזה, איך להגיע לשש מאות ושלוש עשרה. מוציאים את זה, מכניסים את זה כדי להגיע לשש מאות ושלוש עשרה. או בה"ג, כל אלה שמנו מצוות. עכשיו במסגרת המשחק הזה של מה למנות ומה לא למנות, אני אומר טוב זה כנראה דרבנן אז לכן זה לא נמנה. אז איכשהו בעקיפין יכולה לצאת השלכה הלכתית מהעניין הזה, אבל זה שזה נמנה או לא נמנה זה כשלעצמו לא אומר שום דבר. אין לזה נפקא מינא. מאיפה… אם אלה הסוברים שההלכות הנלמדות מדרש הן דאורייתא, מאיפה הסמכות שהדרש מייצר דאורייתא? לא תסור. זה מוסכם על כולם דרך אגב. גם הרמב"ם. כולם מסכימים שהפסוק "לא תסור", אני חומר שעם זה פתחתי בהתחלה בהתחלה של הסדרה הזאת, שהפסוק "לא תסור" מלמד שני דברים: הוא מלמד את הסמכות של חכמים לחוקק שזה דין דרבנן, גזרה, תקנה וכדומה, והוא מלמד את הסמכות של חכמים לפרש. זאת גם סמכות, כי חכמים מפרשים את התורה או דורשים את התורה. אני אדרוש אחרת. מה הבעיה? למה אני צריך לשמוע לדרשה או לפרשנות שלהם? כי יש להם סמכות. כשסנהדרין פירשה את התורה או דרשה את התורה באופן מסוים, זה דבר שדורש מקור שיש להם סמכות שמה שהם אומרים מחייב אותי. אחרת כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אז הפסוק "לא תסור" נותן לחכמים שני סוגי סמכות: סמכות אחת זה סמכות של מחוקקים, והסמכות השנייה זה סמכות של פרשנים. בלי קשר לפרימטר של הכלים שמשתמשים בהם? לא, בלי קשר, בלי קשר. גם בכלי הדרש וגם בכלי הפרשנות הפשטית. בסדר? זה יוצר בעיה לוגוסופית מסוימת. איך אתה יודע שלחכמים יש סמכות מהפסוק הזה? כי הם פירשו אותו כך. זה מה שדיברתי על זה אז אני חושב בתחילת הסדרה. נכון, אבל כל מערכת בנויה על איזה שהוא מעגל בתחילתה. מי יבקר את בג"ץ? איך בג"ץ מחליט אם לבקר את עצמו או לא? זה הרי אבסורד. זה אבסורד, אבל מה לעשות? בראש הפירמידה יש מישהו אחד, אתה לא יכול, אין דרך לפתור את הבעיה הזאת. אז לכן ברור שבהתחלה יש איזו שהיא לולאה שחכמים לוקחים לעצמם סמכות. כן, בסדר, מה לעשות. אם מישהו אחר ייתן להם סמכות, אז תשאל מה הסמכות שלו. בסוף זה תמיד יצטרך להתחיל איכשהו מתוך מישהו שלוקח לעצמו את הסמכות ומתחיל את התהליך. אין מוצא אחר ברמה הלוגית. מה שאמרת, המסורת של השש מאות ושלוש עשרה מצוות כל כך חזקה ומושרשת שמאפשרת להוציא. שלו, הם דנים בזה. הם אומרים באמת מאיפה לנו? יש איזה אגדה בסוף מסכת מכות שתרי"ג מצוות הקדוש ברוך הוא נתן למשה בסיני. על גבי האגדה הזאת לבנות כאלה מגדלים גדולים. יותר מזה, אומר הרמב"ן, יכול להיות שזה החשבון של רבי שמלאי שאמר את המימרא הזאת. רבי שמלאי ספר את כל המצוות לשיטתו, יצא לו תרי"ג. מישהו אחר שחולק עליו למה שלא יכניס משהו במקום? מי אמר שכולם מסכימים בכלל על המספר הזה? יכול להיות שזה מספר אד הוק, לא מספר אפריורי, זה לא מספר שמראש אני יודע ששש מאות ושלוש עשרה אלא הוא ספר מה יצא לו ויצא שש מאות ושלוש עשרה. אז הרמב"ן באמת מתלבט בזה והרמב"ן אומר נכון אבל איכשהו המסורת שלנו יותר חזקה וכולם מניחים שזה המספר המחייב ולכן גם אני נכנס למרות שיש בזה קשיים. יש לזה משמעות, אז תרי"ג, רמ"ח ושס"ה אבל זה הכל של רבי שמלאי. אבל מי אמר שזה כולם מוסכם על כולם? ולכן נתנו לזה תרי"ג ואז באיזשהו מקום שלא יהיה תרי"ג? אבל מי אמר שזה נכון? מה זה רמ"ח ותרי"ג יצא לו בבר מצווה וכאלה? אחד התחביבים שלי, תודה. מארק טווין כבר אמר שאין סטייק יותר טעים מפרות קדושות. טוב, אם יש מישהו חולק אז הוא מביא את הדעה החולקת ואם אין חולק סימן שאין דעה חולקת, זו הנחה. לגבי רבי שמלאי אם יש דעה חולקת את המובן שמה היא לא באה. לא, זה אגדה לכן אני אומר זה לא סוגיה שמוקדשת לבירור כמה מצוות יש. יש גם אומרים שיש שלוש, עשרה, אחת עשרה… כן, העמידן על אחת, בא חבקוק והעמידן על אחת. יש עוד כל מיני דעות. חבל שלא הלכו על העשרה. לא יעזור לך, העשרה האלו הכילו את כל התרי"ג. למעשה שבע מצוות בני נח שתספור את התרי"ג שלנו מתוך התרי"ג שלנו יש עשרות רבות של מצוות שבני נח חייבים בהם. אצל בני נח זה נקרא שבע כי עריות, מה זה עריות? עשרים. יש עשרים עריות. אתה יכול לחלק את זה איך שאתה רוצה בסוף זה אותם פרטים. אוקיי, אז אני חוזר רגע למהלך אבל מה שאני רוצה לומר זה שגם בקשר למידות הדרש או להלכות המדרשיות יש את אותו מבנה. הראשונים בדרך כלל מבינים כמו שהבינו בפשט הרמב"ם את התקנות והגזירות שזה יוצא כיישום פשוט של לא תסור ולכן זה הלכה דאורייתא. הרמב"ם אומר שזה הלכה דרבנן כמו שעוד רגע נראה. בדרך כלל מבינים אותו שאם זה הלכה דרבנן אז כנראה שלא תסור זה איזה אסמכתא או משהו כזה, אבל זה לא באמת. אבל זה לא ככה, רואים ברמב"ם בכמה מקומות וגם את זה נראה שזה עוד פעם מצב ביניים. זאת אומרת זה יוצא מלא תסור אבל זאת איזושהי התרחבות, הרחבה של הפסוק ולא יישום או התפרטות פשוטה של הפסוק, לכן המבנה של החלק הזה של הסדרה זה אותו מבנה כמו החלק הקודם. דיברתי על פרדוקס הערמה שאומר שאסור להיכנע לחשיבה דיכוטומית אז גם פה אותו דבר. אנחנו בדרך כלל מבינים או שזה יוצא מהפסוק ואז זה דאורייתא או שזה לא יוצא מהפסוק ואז זה דרבנן. אפשר לומר לא, זה קצת יוצא מהפסוק. זה הרחבה של רוח הפסוק אבל זה לא לגמרי מנותק מהפסוק אבל זה גם לא יישום פשוט שלו. ואני טוען שזה גם נכון לגבי חקיקה של חכמים, תקנות וגזירות וזה גם נכון לגבי דרשות של חכמים לפי הרמב"ם. אוקיי? אז עכשיו אני קודם כל אני צריך להסביר לכם להראות לכם שבאמת הרמב"ם אומר את זה. עד כאן רק הזכרתי שהוא אמר, בוא נראה את זה בפנים. בשורש השני הרמב"ם כותב כך: כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, זה בהקדמה לפירוש המשנה, שרוב דיני התורה הוצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במידה מאותן המידות הנה פעמים תיפול בו המחלוקת, לפעמים חולקים בדיני דרשות. ושיש שם דינים הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם, ויש דינים שאין לגביהם מחלוקת אבל הם מביאים ראיה להם באחת משלוש עשרה מידות. זאת אומרת יש בעצם דינים שאין להם מחלוקת והדרשה משלוש עשרה מידות היא רק איזה ראיה לדין הזה אבל זה לא יוצא מהדרשה. כי בחוכמת הכתוב הוא שהוא אפשר שיימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש שיורה עליו. בעצם במילים אחרות מה שהרמב"ם מבחין כאן זה בין דרש יוצר לדרש סומך. דרש יוצר זה דרש שהדרשה מייצרת את ההלכה, זאת הלכה חדשה שיוצאת עכשיו חכמים עכשיו מוציאים אותה באמצעות הדרשה היא לא הייתה קיימת עד עכשיו. ודרש סומך זה בעצם הלכה שידעתי הכרתי אותה כבר הדורות הקודמים ידעו אותה ואני עכשיו מצאתי דרשה. שסומכת את ההלכה הזאת לכתוב. אבל הדרשה לא יצרה את ההלכה, היא רק סומכת הלכה קיימת. הרמב"ם פה כותב את זה. למה? למה זה חשוב? תכף עוד רגע אני אחזור לזה אבל יש הרבה, לפחות באפולוגטיקה המודרנית אבל גם הרלב"ג נגיד ועוד, גם בראשונים, שרוצים לטעון שאין דבר כזה דרשה יוצרת. הדרש הוא תמיד סומך. אז של דרשא בן זומא זה למעשה סומך, נכון? אה? עד של דרשא בן זומא בלילות. נכון, כי בעצם ידעו את זה קודם, רק לא ידעו מאיפה זה בא. נכון, לא ידעו מאיפה זה בא. זאת אומרת, ברור שיש דרשות סומכות. השאלה היא הפוכה, האם יש דרשות יוצרות. אז זאת השאלה. יש כאלה שרוצים לטעון שאין דבר כזה דרשות יוצרות. הרלב"ג למשל בהקדמה לפירוש התורה הוא כותב שאין דרשות יוצרות. הוא אומר את זה כי לא יכול להיות אחרת, זאת אומרת לא ייתכן שהכלים האלה, כלי הדרש, הם כלים שמספיק אמינים בעיני חכמים כדי לייצר הלכות חדשות. הרי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם זה. זה הגיוני, זה בדיוק האקט. מאיפה זה בא? איך הגיעו מהאקט לחכמים? אוקיי, אז זה בעצם מה שהרלב"ג טוען ולכן הוא בעצם אומר אין דבר כזה דרשות יוצרות. דרשות הן תמיד סומכות. ולכן בעצם, השאלה הגדולה היא על זה… טוב, אני אגיע לזה בהמשך, אבל השאלה הגדולה היא אז בשביל מה עושים את כל השטויות האלה? אלה משחקים. אתה יודע את ההלכה במקומה, בשביל מה אני צריך עכשיו לעשות את כל הדחוקים האלה עם האת והגזירה שווה וזה? דאורייתא ודרבנן. לא, אבל זו הלכה ידועה. הלכה ידועה, אז מה… לא, אבל יש הרבה הלכות דאורייתא שהן עד תקופה מסוימת הן לא היו דאורייתא. אתה יכול להניח שיש דרשה יוצרת. אבל מי שאומר שאין… אני מסכים, אני מסכים כי אני לא מסכים עם הרלב"ג. זה שטויות, אבל זו עובדה. הרלב"ג אומר ש… אני מסכים איתך, אבל הרלב"ג אומר שלא. הרלב"ג טוען שהכל סומך. ככה הוא טוען. לא יכול להיות, זאת אומרת, זה פשוט לא נכון. אבל אם הכל סומך, אז אולי זה היה לפני כן לא ידוע אם זה דאורייתא או דרבנן וזה לא סומך, זה יוצר. כי זה בעצם אומר אתה יצרת הלכה דאורייתא, לא חשוב, אז קודם לא ידעת, אבל יש איזה השלכה הלכתית. הרלב"ג לא מוכן לקבל דבר כזה. הרלב"ג אומר אתה לא תהפוך הלכה מדרבנן לדאורייתא בגלל איזה דרשה, הרי עם הגזירות שוות אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זאת הטענה שלו, אז הוא לא מוכן שתהיינה לזה בכלל השלכות הלכתיות. הוא רואה בזה איזה משחק אינטלקטואלי פרשני, לא באמת משהו שיש לו משמעות הלכתית. זה לא יכול להיות מהרבה סיבות, אבל ככה הוא טוען. פה אני רק רוצה לשים את תשומת הלב, מה שקראתי עכשיו ברמב"ם זה חזיתית נגד מה שהרלב"ג אומר. כי מה שהרמב"ם אומר כאן זה שיש דרשות יוצרות ויש דרשות סומכות. יש דרשות שאנחנו יודעים אותם במסורת והדרשה באה לעגן אותם בכתוב, ויש דרשות שיוצרות הלכות חדשות. יותר מזה, הוא אומר רוב הדרשות הן מהסוג היוצר. נכון? ככה הוא אומר, שרוב דיני תורה יצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם. בסדר? ואז הוא אומר לפעמים נופלת מחלוקת, לפעמים לא. בתשובה הוא כותב שהדרשות הסומכות זה כמו שלוש ארבע. שרוב דיני התורה זה דינים בדרשות. יוצרות, יוצרות. לא לא, סומכות. מי אומר את זה? הרמב"ם אומר שרוב דיני התורה הם דינים מדרשיים, דינים שיוצאים מדרשות. עכשיו איך החלוקה בין דרשות יוצרות ודרשות סומכות, אז פה הוא אומר לפעמים נופלת מחלוקת, לפעמים לא נופלת מחלוקת. הוא לא אומר כמה יש מכל דבר. בתשובה הוא כותב שהדרשות הסומכות זה כמו שלוש ארבע. אה, אז הרוב יוצרות? כן, הרוב יוצרות. הדרשות הסומכות זה כמו שלוש ארבע. בדיוק ההיפך מהרלב"ג. נכון, נכון. אז מה זאת אומרת, אם זה סומך, מאיפה ההלכה? מהלכה למשה מסיני? מה התיאוריה שם? לכאורה כן. אני לא מכיר מישהו שחולק על זה שמידות הדרש הם הלכה למשה מסיני, מבין הראשונים והאחרונים. חוקרים לא מסכימים עם זה, נדבר על זה בהמשך. זה ברוח של כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש? לא, לא, לא. הלכה למשה מסיני זה לא משנה. זה הסדר הזה של הדרשות, זה כאילו יוצר. הרלב"ג כאילו הולך ברוח של כל מה שתלמיד… כן, אבל הוא אומר הכל כבר נאמר. אבל אתה יודע, בתוספות יום טוב כותב שמה זה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בהקדמה שלו לפירוש המשנה. אז הוא כותב מה זה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני? הכוונה הראה לו, לא נתן לו. אלה שני דברים שונים. אחרת זה גם לא לחדש. בדיוק. הוא הראה לו בנבואה, כי אם משה רבנו היה מעביר את זה הלאה אז מה המשמעות שזה לא יתחדש? אז זו מסורת. אלא הוא הראה לו בונוס צ'ופר למשה רבנו. הוא הראה לו כל מה ש… אבל אין לזה משמעות הלכתית, תכלס זה התחדש לאורך ההיסטוריה. מצד שני הוא ישב בבית המדרש של רבי עקיבא ולא הבין מה הוא מדבר. כן. בכל אופן, אז הרמב"ם בעצם אומר פה שיש דרשות סומכות, בתשובה הוא מוסיף שרוב הדרשות הן דרשות יוצרות. יוצרות המדובר על סומכות. שיש דרשות יוצרות, רוב הדרשות הן יוצרות. עכשיו הוא אומר "וכבר ביארנו זה העניין שם. וכשהיה זקן, הנה לא כל מה שנמצא חכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני". לא כל דבר שאנחנו רואים שיוצא מדרשה אנחנו נגיד שהוא נאמר למשה בסיני. לא הכל, הרוב. ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאים בתלמוד ישמכו אל אחת מי"ג מידות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך ראוי בזה, אז מה עושים? איך יודעים מה נאמר למשה בסיני ומה לא? או בשפה אחרת מה דאורייתא ומה דרבנן? לפיכך ראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדו באחת מי"ג מידות, אם ביארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא מדאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דיברו בו, הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו. זו אמירה חזקה מאוד. זאת אומרת, לכאורה השורשים הרי עוסקים במניין המצוות, לא בדין בתוקף הדין אם זה דאורייתא או דרבנן. שאלה מה נכנס במניין המצוות ומה לא. והרמב"ם מתחיל את הדיון כאילו שזה דיון על מה למנות ומה לא למנות. ולכן הוא אומר, אם חכמים אומרים שזה נאמר למשה בסיני או שזה מדאורייתא, אז אנחנו מונים את זה. מונים מה זה אומר שזה דאורייתא? לא יודע, הוא לא מתייחס לזה. אבל מצד שני הוא מתייחס, הוא אומר, ואם לא יבארו זה ולא דיברו בו, הוא לא אומר אז לא מונים, אלא הוא אומר הנה הוא דרבנן. אז הדין דרבנן. זאת אומרת רואים ברמב"ם שמבחינתו לפחות בשורש הזה, השאלה אם למנות או לא למנות הלכה מסוימת זה נקבע לפי השאלה אם זה דאורייתא או דרבנן. זאת אותה שאלה. השאלה, תבינו, זה לא אותו דבר. להכליל משהו במניין המצוות או לא להכליל במניין המצוות זו שאלה טכנית, מה נכנס למניין המצוות ומה לא. כמו שאמרתי קודם, יש גם דיני דאורייתא שלא נכנסים למניין המצוות. אבל לא הפוך בדרך כלל. אין הפוך. מה? אף אחד לא מונה את חנוכה. בה"ג מונה. בה"ג מונה. הרמב"ם בשורש הראשון מתווכח עם בה"ג. אז זה לא מקובל. תרי"ג מצוות המקובל זה דאורייתא. זה שלא מונים חלק מהם זה לא אומר שנכנסים בדרך ההפוכה. נכון. אבל עדיין לפחות לכיוון אחד ולפי בה"ג לשני הכיוונים אין תלות. והרמב"ם פה אומר לא. אני מדבר איתך לא רק על השאלה הטכנית של מניין המצוות, אני מדבר איתך על השאלה ההלכתית, האם זה דאורייתא או דרבנן. זאת שאלה אחרת. והרמב"ם תולה את השאלות זו בזו. אז בוא נחזור רגע, מאיפה הוא לומד בגמרא שזה דאורייתא? הגמרא אומרת שזה דאורייתא. הגמרא זה המקור שלו? כן. חז"ל. המקבלים, מה שהוא קורא בעלי הקבלה. מה זאת אומרת צריך להיות כתוב בגמרא? חז"ל בסוגיות השונות שזה דאורייתא או שזה מסיני, אז אני יודע שזה דאורייתא. ואם לא, אז זה דרבנן. אבל אם כתוב הלכה כזה וזה, אז אתה יודע מאיזה רמה הדין? לא, אתה לא יודע. אבל אם כתוב שזה דאורייתא אז אתה יודע. ויש בערך שלוש עשרה פעמים שכתוב בגמרא כזה דבר? לא, כי זה רק על הדברים שיוצאים מדרשה. כמה דרשות אתה מכיר שכתוב שזה מדאורייתא או מדרבנן? מעט. זה מה שהרמב"ם אומר. כמו שלוש ארבע. נכון? מעט מאוד. וזה בדיוק מה שהזכרתי קודם. נכון. אז סומכים שיש דרשה בגמרא והגמרא אומרת שזה דאורייתא. מה זה אומר שזה דאורייתא? שהדרש הוא דרש סומך. כי דרש יוצר לפי הרמב"ם זה דין דרבנן. אמרתי, זה אותו… עוד פעם. הבנתי הפוך. אני אסביר. הרמב"ם אומר שרוב הדרשות הן דרשות יוצרות, נכון? רוב הדרשות הן באמת הלכות דרבנן ולא הלכות דאורייתא. רק בדרשות הבודדות שבהן חז"ל אמרו שהן דאורייתא, אלה דרשות סומכות שהן דאורייתא. עכשיו ערבבת. לא אני, הרמב"ם עושה. אני חושב שמה שהרמב"ם אומר זה שכשחז"ל אומרים שהדרש היוצר הזה הוא מדאורייתא, אז הוא מדאורייתא. אם הם לא אומרים אז הוא לא… לא, לא, לא. הוא אומר שכשחז"ל אומרים שהדרש הזה הוא דרש סומך, אז הוא דאורייתא. לפעמים אתה רואה אינדיקציות לזה שזה דרש סומך, לפעמים חז"ל עצמם אומרים שהוא דאורייתא. בשני המקרים כיוון שזה דרש סומך אז הוא דאורייתא. דרש יוצר הוא דברי סופרים. איך אתה יודע שדרש הוא יוצר ולא סומך? אם חכמים לא אמרו. דרש יוצר הוא דאורייתא? לא, דרבנן. אם הם לא אמרו מה? מה הם צריכים להגיד שזה יהיה דאורייתא? יפה. יוצר זה דרבנן? כן. אבל לימוד של גזירה שווה הוא למעשה הלכה למשה מסיני, והלכה למשה מסיני היא בוודאי הלכה למשה מסיני. זה רש"י. הרמב"ם לא מסכים. הרמב"ם לא מסכים לזה. וגם רש"י לא בטוח שזה מה שהוא אומר, אבל אני אגיע גם לזה בהמשך. אז עין תחת עין זה דרבנן? הרמב"ם אומר שזה דרש סומך עין תחת עין. כי חז"ל אומרים שזה דאורייתא. הרמב"ם מפורש, בעין תחת עין הוא מתייחס במפורש. גמרא שמה? שזה מדאורייתא או מדרבנן? דאורייתא. דאורייתא סומך ולכן זה דאורייתא. אבל אם רוב המצוות או רוב הדרשות הן דרשות יוצרות, זאת אומרת שלפי הרמב"ם רוב הדרשות היוצרות הן רוב ה… הדרשות, המצוות שיוצאות מדרשות הן מדרבנן ולא מדאורייתא. כן, שזה בניגוד לכל שאר הראשונים. לא, כן, כן, זה מה שאמרנו בהתחלה שהוא היחיד. נכון, אז זה המקור, פה פה הוא אומר את זה. עכשיו הנקודה היא, עכשיו יש איזה רשימה או אינדקס של כל הדרשות היוצרות וכל הדרשות הסומכות? לא, אבל אתה יכול להכין. אבל תצטרך פנקס מאוד גדול. מתוך ה-613 מצוות, איזה מהן דרשות סומכות, זאת אומרת שהן מצוות דאורייתא, ואלו לא? לא, ה-613 מצוות כל הדרשות שמופיעות שם הן סומכות, כי זה רק דאורייתא נכלל ב-613. כל אלה שהן מדרבנן לא נכנסות לתוך ה-613 בכלל. ומה שהוא אמר שהיוצרות הן מדרבנן? היוצרות הן מדרבנן, אז הן לא יימצאו ב-613. שימו לב, התמונה היא כזאת, תראו. בתוך 613 המצוות שהן כולן כמובן דאורייתא לפי הרמב"ם, יש שתי קטגוריות. קטגוריה אחת זה מצוות שיוצאות מהתורה עצמה בפרשנות פשוטה או שכתובות בתורה במפורש. חלק קטן מהמצוות המנויות זה מצוות שיוצאות מדרשות, אבל הן לא יוצרות מהדרשות, הדרשות משמשות פה כסמך. זה דרשות סומכות. גם זה ייכנס למניין המצוות. קטגוריה שלישית זה מצוות שהן יצאו מדרשות ואין לנו מסורת עליהן, הן יצאו מהדרשות. הדרשות יצרו את ההלכה הזאת. אלה בכלל לא נמצאות בתרי"ג מצוות, זה הלכות דרבנן. הן לא בתרי"ג מצוות. זה רק שלוש-ארבע כאלה לפי הרמב"ם? שלוש-ארבע הכוונה בודדים. זה לא חייב להיות דווקא שלוש-ארבע, אולי גם עשרה, יש איזה בודדים. מה? זה נשמע כמו מה שאמרת בשם הרלב"ג. לא, הפוך. הרלב"ג אומר שכל הדרשות הן דרשות סומכות. הרלב"ג אומר שכל הדרשות בעצם ההלכות שהן יצרו אלה הלכות שידענו אותן עוד לפני הדרשה. הדרשה רק באה לסמוך אותן. בשפה של הרמב"ם הרמב"ם קושר את זה לדאורייתא ודרבנן, הרלב"ג זה משהו אחר, אני לא יודע מה הוא יגיד על זה. אבל מבחינת סומך-יוצר לפי הרלב"ג כל הדרשות הן סומכות. ולפי הרמב"ם מיעוט קטן של הדרשות הן סומכות, הרוב יוצרות. כן, והיוצרות זה כמו תקנות או גזירות? נגיע בהמשך, זה דין דרבנן. אני אטען שיש כמה סוגי דיני דרבנן. בסדר? ומה זו המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן? לפי הרמב"ם דווקא הפרשנות היא מדאורייתא ולא התקנות, לפי הרמב"ן כאילו יוצא פה? נכון, אני אגיע לזה עוד רגע. ומה עם אלה שמפרשות את המפורש בתורה כמו אתרוג או משהו? זה דאורייתא, גם לזה אני אגיע, אני מבטיח. אתם מקדימים את המאוחר. כן. אמרת סומכות לפי הרמב"ם זה שלוש-ארבע, משהו כזה? בודדות. אמרתי בתוך התרי"ג יש סומכות או יוצרות? הן יוצרות בתרי"ג. יוצרות לא נכנסות לתרי"ג. אוקיי, אז יוצא שסומכות יש שלוש-ארבע ועוד 609 שכתוב בתורה או פרשנות? כן, פרשנות לא מדרשית אלא פרשנות בכלי פרשנות פשטיים. עכשיו זאת בעצם התמונה לפי הרמב"ם ויש כמה יוצאי דופן מעניינים. הלכה למשה מסיני. כן, זה עוד פרשייה וגם על זה נדבר. הרמב"ם אומר גם על זה שזה הלכה דרבנן. הלכה למשה מסיני זה דברי סופרים אצל הרמב"ם. נגיע לזה עוד מעט, אני אתן לכם תמונה מלאה לפי הרמב"ם. זה הספר הזה עוסק כמעט ברוב… בשיעור הזה… הכי יורדים ל-10? כן. אוקיי, אז בעצם הרמב"ם מחדש פה כמה חידושים. חידוש ראשון בכללי הדרשות, שרוב הדרשות הן יוצרות ושיכולות להיות דרשות יוצרות, מה שזה לגיטימי, יש את זה בחז"ל, שמיעוט קטן של הדרשות הן סומכות. זה חידוש ראשון. חידוש שני שיש הבדל במעמד ההלכתי בין שני סוגי הדרשות. כל חידוש כזה לא מוסכם אצל הראשונים, לא בהכרח מוסכם. חידוש שני שזה משמעות הלכתית: דרש סומך יוצר הלכה דאורייתא, דרש יוצר מחולל הלכה דרבנן. זה חידוש שני של הרמב"ם. חידוש שלישי של הרמב"ם שבמניין המצוות נכללות רק ההלכות שיוצאות מדרשות סומכות ולא מדרשות יוצרות. בסדר? זה נובע מהשני, לא? זה נובע לכיוון אחד, שזה יכול להופיע שם, זה לא נובע שזה חייב להופיע שם. הדרשות הסומכות צריכות להופיע בתרי"ג מצוות. נכון שהדרשות היוצרות לפי הכלל השני לא יכולות להופיע שם, אבל דרשות סומכות אולי גם הן לא יופיעו שם כי זה דרשות? הרמב"ם אומר לא, דרשות סומכות זה דאורייתא, זה יופיע שם. בסדר? אלה בעצם שלושת החידושים של הרמב"ם וכאן זה בעצם המקור העיקרי לתפיסה שלו שהדרשות הן בעצם יוצרות הלכות דרבנן, שזה חידוש מאוד גדול כמו שאמרתי קודם. הרבה תקפו אותו על זה. הרמב"ן בהשגות כותב על הרמב"ם הזה, שכל הספר הזה חכו ממתקים וכולו מחמדים, הספר של הרמב"ם היד החזקה, וכולו לא היה שווה בגלל הטעות הזו. זה מה שהרמב"ן כותב פה בשורש השני. עוד פעם, כל הספר הזה לא היה שווה לכתוב אותו בגלל מה שכותב פה הרמב"ם. טעות כזאת הרסנית וכזאת גדולה, זה פשוט אסור לעשות דבר כזה, זה לא יכול להיות נכון מהרמב"ן. הוא מעריך את הרמב"ם בהרבה מאוד מקומות, אבל לשון חריפה כזאת הוא כותב רק על זה. עכשיו, אני אומר לכם, מזמן הרמב"ם, מזמן הרמב"ם עד היום, אף אחד לא הצליח להבין את שיטת הרמב"ם לדעתי, חוץ מאחד ובעוונותיי אני חייב להתגאות קצת. זאת אומרת, יש הסתבכויות נוראיות איך להסביר את הרמב"ם, יש המון קשיים, אנחנו נראה בהמשך, יש המון קשיים במה שהוא אמר. יש סתירות בתוך דבריו, יש קשיים מול הגמרא, קשיים מסברה. זאת אומרת, יש קשה מאוד להבין מה הוא, איך בכלל אפשר להגיד דבר כזה. וכל אחד מושך, וזאת עוד פעם שמיכה קצרה כמו עם הלאו דרבנן, זה אותו מבנה כמו בשורש הראשון, שמיכה קצרה שאף אחד לא מספיק לא יכול לכסות את כל הקשיים. אתה פותר את הקשיים האלה, נולדים הקשיים האלה ולהיפך. אני ניסיתי בספר הזה להראות תמונה מלאה שמסבירה את כל הקשיים. זאת אומרת, שיטה מלאה של הרמב"ם שמסבירה הכל. זאת אומרת יש מאות קשיים. מאות קשיים. לא עברתי עליהם אחד אחרי השני, עברתי על הסוגים. פשוט פתרתי אותם לפי סוגים. אוקיי? לא לפי שיש המון מקומות בגמרא שבהם דבר שיוצא מדרשה כתוב שהוא דאורייתא, אז זה נגד הרמב"ם, ככה אומר הרמב"ן. אז בסדר, אז אני לא פותר כל מקום כזה, אני אומר שוב, איך נסביר את זה? הרב בנדיקט כל שבת. מה? הרב בנדיקט, זה מי שהיה עושה כל שבת, היה מיישב את הרמב"ם. כן, אבל אני אומר בנקודה הזאת, בשאלה הזאת של המעמד של דברי סופרים, אני לא מכיר אגב התייחסות של הרב בנדיקט לשאלה הזאת, ויש כמה התייחסויות, אף אחת מהן לא נותנת מענה באמת לכל הקשיים. אנשים עצמם אומרים, זה לא אני אומר. כל אחד אחרי שהוא מציע תשובה או פתרון או פרשנות לתפיסת הרמב"ם, אומר כן אבל אני יודע נשארים הקשיים האלה והאלה ותכל'ס אני לא לא יודע אם אני צודק. כל אחד מפרשני הרמב"ם כמעט בסופו של דבר מסיים בכמה משפטי התנצלות כאלה, כי באמת אף אחד לא לא מוצא מענה שלם לעניין הזה. טוב, אז פה אני רוצה להתחיל אולי, זה מה שאני רוצה לעשות בחלק השני, זה להסביר את שיטת הרמב"ם, את המשמעות של האמירה שלו שזה דברי סופרים, מה זה אומר, ולתת איזושהי תמונה מלאה של כל הקטגוריות ההלכתיות לפי הרמב"ם. יש כמה וכמה. זה לא דרבנן ודאורייתא, איזה חלוקה לשתיים. זה הרבה יותר מורכב. אבל אני אתחיל קודם כל באיזשהו מבוא כללי יותר. נתחיל עם עם מידות הדרש בכלל. שוב צריך את כל הדברים האלה כדי לבנות אחרי זה את התפיסה של הרמב"ם. מערכת של מידות הדרש, אנחנו מכירים כמה כאלה. יש המקור הקדום ביותר זה מערכת של שבע מידות דרש שמופיעה מיוחסת להלל הזקן ומופיעה בתוספתא בסנהדרין ובתחילת הספרא, בסוף הברייתא של שלוש עשרה מידות של רבי ישמעאל שם, בברייתא דדוגמאות מה שנקרא, אז מופיעה גם גרסה של הברייתא הזאת, ושם מופיעות שבע מידות. השלב הבא יש רבי ישמעאל שמונה שלוש עשרה מידות דרש. שלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהן קל וחומר גזירה שווה. השלב הבא רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מונה שלושים ושתיים מידות דרש. ברייתא של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. אחרי זה באיגרת רב שרירא גאון ובעוד מקומות מונים כבר הרבה יותר. בגמרא יש הרבה עשרות. מה היחס בין כל אלה? אז פה באמת נחלקו הדעות, נחלקו, יוצא שיש מחלוקת, הם לא דיברו על זה ישירות. בתפיסה של הראשונים, כל הראשונים עד האחרון, כל מי שאני מכיר, כולל הרמב"ם, אומרים שהמידות הדרש הן הלכה למשה מסיני. כולן. אין חולק על זה. דבר הדרש הלכתי, עזבו דרש אגדתי אני לא עוסק בו, הדרש האגדתי זה דרושים, זה לא דבר דרש הלכתי זה דרש באמת. פעם סיפר פעם אמרתי פה אני חושב מההבדל בין בין פלפול לדרש לפרשנות. שלוש קטגוריות פלפול דרש ופרשנות. מה ההבדל? לא אמרתי את זה? מה ההבדל ביניהם? פרשנות או פלפול ודרוש, סליחה, פלפול ודרוש ופרשנות או מדרש רציניים, כן? פרשנות או מדרש רציניים זה היסק שבנוי על לוגיקה נכונה והמסקנה שלו נכונה. זו הפרשנות הרגילה, ההלכתית שאיתה אנחנו עובדים. דרוש זה הסק שכללי ההסק, הלוגיקה שלו לא נכונה והמסקנה כן. תחשבו כל הדרושים שאתם שומעים, דיברתי על וורטים של שבע ברכות. מה זה, למה זה וורטים של שבע ברכות? כי בעצם הרי ברור שהוא מדבר שטויות, נכון? אלא מה, בשורה התחתונה זה נכון, צריך להיות ירא שמיים ולקיים מצוות, המסקנה נכונה. אבל איך זה יוצא מהמדרש שהוא אמר או מהסתירה בחז"ל זה לא יוצא משם, זה שטויות, נכון? זה דרוש. דרוש אתה מגיע למסקנה, לכן אין משיבין על הדרוש. למה אין משיבין על הדרוש? מה, הטיעון שלך לא נכון כי המדרש הזה אפשר, בסדר, השורה התחתונה שלי בסדר. המטרה היא השורה התחתונה. עזוב את כל הדרושים שאני אומר לך בהתחלה, זה לא בוחנים אותך על הלוגיקה שלך. מה זה פלפול? הפוך. פלפול זה הפוך. פלפול זה מצב שהלוגיקה שלך נכונה והמסקנה לא. תחשבו, זה בדיוק פלפול. פלפול זה שאני מביא לך טיעון הלכתי שהוא פלפולי פורים כאלה, כן? אני מביא לך טיעון הלכתי שהוא לכאורה נכון, לא תתפוס טעות, אבל בשורה התחתונה אתה מבין שזה שטויות. לטהר את השרץ בק"ן טעמים. כן, דיברנו פעם על זה שאיך אני מחייב משקוף בציצית. קל וחומר, זה בעלי הכללים מבינים, כמה מהם. קל וחומר, ומה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית? ולכן משקוף חייב בציצית. נכון? עכשיו ההסק הוא הסק נכון, זה קל וחומר קלאסי. בגמרא יש הרבה קל וחומרים כאלה. יהיה קשה מאוד לשים את האצבע מה לא בסדר בהסק, בלוגיקה של ההסק, אבל בשורה התחתונה ברור שמדובר בשטויות. פלפול זה ההפך מדרוש. פלפול זה הלוגיקה נכונה והמסקנה לא. דרוש זה הלוגיקה היא שטויות והמסקנה נכונה. ובפרשנות ודרש זה ששניהם נכונים. זה כמו הרב עובדיה? מה? זה כמו הרב עובדיה? לא, אצל הרב עובדיה הפלפולים זה מה שלא מוצא חן בעיניו. אצל כולם, לא רק אצלו. מה שהשני אומר זה פלפול, מה שאני אומר זה הפירוש הנכון. אבל יש שם מידה, שיש שם מידות. מה זאת אומרת? מה, מה ההגדרה? זה כמו נוסחה? כן, נוסחה לדרש כזאת, בדיוק. בסדר? אבל ההיגיון, איך יכול להיות שהמסקנה לא תהיה נכונה? אם הלוגיקה נכונה איך יכול להיות שהמסקנה לא נכונה? כי ההנחות לא נכונות. או שהלוגיקה גם היא לא נכונה אבל קשה לתפוס את זה. פלפולים, תבינו, פלפולים זה חידות. פלפולים זאת אומנות. אם יצא לכם לקרוא פלפולים רציניים זה פשוט, זה תענוג אמיתי. אני כל שבת היה לי עונג שבת לבוא על הפלפולים של רבי יהונתן אייבשיץ. אין תענוג יותר גדול מזה. הכל שטויות. הכל שטויות, הספרים שלו על התורה זה הכל שטויות. מאלף ועד תיו. ויש לו הרבה ספרים על התורה, אסופות כאלה. אבל זה פשוט יצירת אומנות. אתה לא תתפוס איפה מה לא נכון פה. הכל נהדר, זה יוצא מפה והמחלוקת הזאת יוצאת ככה, הכל מצוין. רק הוא מגיע בסוף לזה שושתי ואחשורוש חלקו במחלוקת רבי עקיבא איגר והסמ"ע, ולפי זה יוצא, אתה מבין שזה שטויות, אבל לך תתפוס אותו. לא תתפוס. עכשיו לפעמים הוא ממציא מדרשים רק בשביל שישלים לו את הפלפול. אין מדרשים כאלה. אבל כן. חבצלת השרון וכל מיני. כן, בדיוק. יוצר מדרש, לא מדרש יוצר. אבל אם המידות הן בעצמן מדאורייתא, אז איך אתה יכול לחלוק בין, בין סומך או… כן, זאת קושיה של הרמב"ן על הרמב"ם. אמרתי, אני מתחיל עכשיו בהקדמה ואחרי זה נחזור חזרה ואני אסביר את כל העניין. אבל זאת הקושיה העיקרית של הרמב"ן על הרמב"ם שאתה שאלת עכשיו. טוב, אבל אני חוזר להקדמה. אז בכל אופן, מערכות של מידות הדרש, שיטת כל הראשונים שזה הלכה למשה מסיני. ושיטת כל החוקרים שלא. כל החוקרים אומרים שזאת המצאה מאוחרת יותר שהתפתחה לאורך ההיסטוריה. הניסוח או השימוש? גם וגם. ויש לזה ראיות טובות. כמו שאמרתי קודם, רק תסתכלו על התמונה שתיארתי קודם. אצל הלל הזקן היו שבע. אצל רבי ישמעאל שלוש עשרה. אצל רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי יש שלושים ושתיים. אחרי זה אתה מוצא עוד. אז ברור שזאת מערכת מתפתחת. לפני הלל הזקן גם זה לא היו. כשהלל הזקן בא לארץ ישראל, אז הם התחבטו שמה בפסח, בערב פסח שחל בשבת, מה עושים קורבן פסח? הוא עשה להם דרשות עם גזירה שווה וקל וחומר, הם לא הכירו את זה. זאת אומרת חוקרים מבינים ששם בעצם זה נוצר, שם זה התחיל ואז זה התפתח עם הדורות. ויש לזה אינדיקציות לא רעות. זאת אומרת זאת תפיסה סבירה מאוד. שקשורה קצת לנושא של פתח תקווה. בכל אופן, אז מה, איך להבין את התפיסה המסורתית? את התפיסה שהכל זה הלכה למשה מסיני. אז נדמה לי שבעצם מה שצריך להסביר פה זה שהמערכת, ועל זה אולי קצת דיברתי פעם, המערכת של הדרש, הגמרא בתמורה אומרת שאלף ושבע מאות קלים וחמורים וגזרות שוות נשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו. שלושת אלפים הלכות ואלף ושבע מאות קלים וחמורים וגזרות שוות. ורק את הגזרות שוות והקל וחומר הוא החזיר, את ההלכות אי אפשר לשחזר. אגב, בגלל זה הפני משה למשל על הירושלמי כותב שחטאת שמתו בעליה, למרות שזה דין תורה, הכוונה שתיסתאב או מה עושים עם קורבן שמתו בעליו, הוא אומר שבימינו זה הלכה דרבנן, כי זה כתוב על זה שזאת אחת ההלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה, אז ברגע שאנחנו שחזרנו את זה ברור שאין לנו דרך באמת לשחזר הלכה למשה מסיני. מה שכן או לא, אז כרגע זה הלכה דרבנן, ככה הוא אומר, אפילו להלכה, מעניין. מי אומר את זה? איך שחזרנו? זיכרון או לא יודע מה עשו, הצבעה או חשבו מה הגיוני? באמת לא יודע כי איך אפשר לשחזר הלכה למשה מסיני? קל וחומר וגזרה שווה אפשר לשחזר כמו שאני אגיד עוד מעט, אבל הלכה מסיני… ולכן הגמרא אומרת שאת זה אי אפשר לשחזר, בניגוד לקלים וחמורים וגזרות שוות. עכשיו מה קרה בקלים וחמורים וגזרות שוות? מה זה השחזור הזה? לדעתי השחזור הזה מה שקרה שם, אני ככה זה קצת אנכרוניזם, אבל נדמה לי שזה פירוש סביר. וכל המדרש הזה של חז"ל זה אנכרוניזם כמובן. מאיפה הם ידעו שהשתכחו הלכות והחזירם עתניאל בן קנז? זה מדרש אגדה. קרית ספר, שזה עתניאל. שהוא לכד את קרית ספר, כן. אבל אני אומר זה מדרש אגדה. הם מתכוונים לומר ככה עובדת ההלכה, הם תולים את זה בעתניאל בן קנז, אבל אני לא חושב שהם מתארים פה תיאור היסטורי של מה שהיה שם. מה הם בעצם אומרים? בעצם אומרים בימי אבלו של משה עם ישראל גדול הדור נפטר, אז כל העם לא לומד תורה. כשאנחנו אבלים לא לומדים תורה. עכשיו שכל העם לא לומד תורה וכל התורה עוברת בעל פה, המדובר על תורה שבעל פה, הלכות למשה מסיני, גזרות ושוות וקלים וחמורים, לא הפסוקים, אז הדברים שבעל פה שאף אחד לא עוסק בהם ארבעים יום, אז משתכחים הרבה דברים, נכון? אין מישהו שמשמר את זה בינתיים, זה לא כתוב באיזה מקום שעוזר לנו לזכור. אחרי ארבעים יום הם פתאום חזרו ללמוד, הם פתאום גילו, עוד פעם זה אנכרוניזם חז"לי לא חשוב, אבל הם חזרו ללמוד והם פתאום גילו שהרבה דברים השתכחו. מה עושים? אז עם הלכות למשה מסיני אין מה לעשות. למה? כי הלכה למשה מסיני זה נתון, זה כמו פסוק. נאבד לנו פסוק, אפשר לשחזר אותו? אם אנחנו לא זוכרים, לא זוכרים, אין אמצעים איך לשחזר אותו. אבל בקלים וחמורים וגזרות שוות שהשתכחו שם מה עשה עתניאל בן קנז? מה זה הפלפול, כן הפלפולים של עתניאל בן קנז? הנקודה היא מה שהוא עשה הוא עשה לדעתי עבודה מדעית. בעצם משה רבנו הקדוש ברוך הוא למד איתו את התורה, אז הוא קרא את הפסוקים והסביר לו את זה בפשט ובדרש. הוא אומר לו "את השם אלוהיך תירא", אתה צריך לירא מהקדוש ברוך הוא, וחוץ מזה "לרבות תלמידי חכמים". הוא לא אמר לו שכל "את" בא לרבות. הוא לא נתן לו כללי דרש, אלא הוא פשוט לימד אותו איך קוראים את התורה במשקפיים של דרש, כמו שמלמדים שפה. כשמלמדים, על זה דיברתי פעם, כשמלמדים שפה לא מלמדים את הכללים, נכון? את הבגד כפת, נסו נסו. פשוט מדברים. איך ילד לומד שפה? פשוט מדברים איתו, אף אחד לא מדבר איתו על כללים, מה נכון לעשות, מה לא נכון לעשות. את הכללים לומדים באולפן. הילד לומד את השפה פשוט תוך כדי הדיבור. משה רבנו למד את עולם הדרש כך. לכן אצל משה רבנו לא היו בכלל כללי דרש, כמו שבשפה כשהיא נוסדה בהתחלה לא היו כללי דקדוק. כללי הדקדוק נוצרים אחר כך. כשעושים המשגה לאיך אנשים מדברים, אז יוצרים כללי דקדוק. אותו דבר כללי הדרש. והתהליך הזה של ההמשגה לפי חז"ל התחיל אצל עתניאל בן קנז. שנייה אחת אני רק רוצה להשלים את התמונה. אצל עתניאל בן קנז אנחנו שכחנו את המסקנות המדרשיות, אז עתניאל בן קנז מה הוא עושה? הוא אומר חלק מהדברים כן זכרנו, חלק שכחנו חלק זכרנו, כולם אספו את מה שכולם זכרו, סתם עושה שחזור רק כדי להמחיש. כן? אז הוא אסף מכולם את מה שהם זוכרים, רשם את כל מה שהם זוכרים. ועכשיו הוא אומר "טוב, אז אני רואה שיש פה הרבה מאוד כללי יש פה הרבה מאוד הלכות מדרשיות שיוצאות מפסוקים, אבל אני לא יודע איך הן יוצאות מהפסוקים. מה אני עושה? אני מייצר כללים." אני אומר "אה, אני פתאום מוצא בהרבה מקומות שכתובה המילה את, שפתאום אני מוצא שריבו משהו." "את אחיך הגדול", "את בעל אימך", לרבות תלמידי חכמים. אני מוצא בהרבה מקומות ריבויים שאין לי הסבר בשבילם וכולם יושבים על פסוק. בסדר? ואז הוא התחיל לייצר את מה שנקרא מידות דרש. וקלים וחמורים וגזירות שוות שהשתכחו, הם השתכחו כשהם השתכחו הם עוד לא היו קלים וחמורים וגזירות שוות, הם היו סתם הלכות מדרשיות. כשאותניאל בן קנז שחזר אותם, איך הוא עשה את זה? הוא פשוט בנה כלל כזה שנקרא קל וחומר, וכלל כזה שנקרא אצלו גזירה שווה, והוא הראה שבעצם הדרשות שלמדנו ממשה רבנו הרבה מהן יוצאות מהכללים האלה, ואז הוא אמר אם זה ככה עכשיו אני יכול ליישם אותם בעוד פסוקים, גם פסוקים שאני לא זוכר ולייצר לסמוך הלכות קיימות או לייצר הלכות חדשות באמצעות הכללים האלה. זה לא מדאורייתא. מה? זה לא מדאורייתא. הוא המציא את הכללים. לא הוא יצר. לא לא לא. הוא מצא הוא מגלה הוא בונה. הוא בנה את הכללים. יכול להיות שכבר היו. אותה שאלה בדיוק אותה שאלה עולה לגבי חוקי הטבע. כשאני עכשיו לוקח את העובדות, ניוטון כן? ניוטון לוקח את העובדות והוא מוצא שיש חוק גרביטציה. אתה טוען שזה המצאה של ניוטון חוק הגרביטציה או שהוא גילה את חוק הגרביטציה? הוא גילה. למרות שיש פה אינדוקציה, אתה צודק שיכול להיות טעות בתהליך הזה, אבל תכלס אם התהליך נעשה נכון ואם אנחנו צודקים, זה תהליך חושף, זה לא תהליך יוצר. גם בכללי הדרש, מה שקורה זה הטענה בעצם ששייכת להרמנויטיקה, כן? איך אנחנו תופסים את התהליך הפרשני? מה שאתה בעצם הצגת זה שהתהליך הפרשני הוא תהליך יוצר. ומה שאני טוען שהתהליך הפרשני הוא תהליך חושף. זאת אומרת עותניאל בן קנז בעצם טען, נכון שמשה רבנו לא קרא לזה גזירה שווה וקל וחומר ובניין אב, אבל זה בעצם מה שהוא עשה. הוא לא היה מודע לזה אפילו, כמו שאני כשאני מדבר אני לא מודע לזה שאני מדבר עם בגד כפת ונושא נשוא ומושא עקיף וכל מיני דברים כאלה. אבל מי שמכיר את הכללים האלה יראה לי שאני עובד לפי הכללים האלה בלי שאני מודע לזה בכלל. אבל משה קיבל את זה. משה קיבל לא את הכללים. הוא לא קיבל את הכללים. הוא קיבל את ההסתכלות של הדרש. בדיוק. משה רבנו דיבר את השפה של הדרש באופן אינטואיטיבי, כמו שילד מדבר שפה שהוא לומד מההורים שלו. אחרי זה בא עותניאל בן קנז ואומר רגע בוא ננסח את הכללים של השפה הזאת. הכללים של השפה הזאת זה קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד משני כתובים. אז עותניאל בן קנז התחיל ובקל וחומר ובגזירה שווה נגיד אולי עוד משהו, עותניאל בן קנז יסד את הכללים האלה. לאט לאט תהליך השכחה הזה ממשיך. כשחז"ל מתארים את זה במסכת תמורה לדעתי הם מתארים את כל ההיסטוריה של העניין. זה לא רק מקרה של עותניאל בן קנז ספק אם זה היה בכלל אצל עותניאל בן קנז. ככה זה הולך לאורך כל ההיסטוריה. לאורך כל ההיסטוריה אנחנו שוכחים ואז אנחנו מעבירים עוד חלק שעד עכשיו היה אינטואיטיבי והופכים אותו להיות עובד לפי כללים. כי מי שלא מצליח לעבוד עם האינטואיציה צריך לייצר כללים שיעזרו לו לתפקד. כמו שמי שמגיע לארץ חדשה ורוצה ללמוד לדבר והוא לא יודע אין לו את האינטואיציה הפשוטה איך מדברים נכון, אז אומרים לו אלה ואלה הכללים. תעבוד עם הכללים ואז תוכל לעשות את זה. הבן אדם הדובר הילידי לא צריך כללים, הוא יודע איך לדבר, זה אינטואיציה. משה רבנו כשהוא היה קורא פסוק הוא היה אומר לכם מה הדרש מהפסוק הזה. הייתם שואלים אותו על איזה מידה הסתמכת הוא היה פותח עליכם עיניים מה זה מידה לא יודע מה זה מידה זה הדרש לפסוק כאילו ככה אומרים ככה מדברים. הוא לא ידע לתת לעצמו דין וחשבון איזה כלל עמד מאחורי העניין. את זה עשה החוקר שלו, עותניאל בן קנז. עותניאל בן קנז בעצם חקר את מה שעשה משה רבנו המשיג והגדיר את הכללים יצר ארגז כלים שקוראים לו מידות דרש ועכשיו הוא יכול גם להסביר את מה שזכרנו וגם לשחזר את מה ששכחנו. היתרון של מדע אגב מעבר לאינטואיציה זה שמדע מאפשר לי לפתור בעיות שלגביהן אין לי אינטואיציה. למה אז שמשה שאל את הקדוש ברוך הוא על פסח שני או משהו? בדיוק בגלל זה. לא, למה הוא לא השתמש עם הכללים? לא היו לו כללים. לא היה לו. לא היה לו אבל הוא היה יכול למצוא אותם אינטואיטיבית אבל זה החוסר באינטואיציה למשל אתן לך דוגמה היום לא היינו שואלים היינו עושים את הכללים היינו דורשים נכון? נכון. משה לא דרש. לא הוא לא ידע לדרוש כי לא היו לו כללים. לא היו לו כללים הוא ידע איך לקרוא את הפסוק ואת המימד המדרשי שלו ויש דברים שהוא לא הצליח איפה שהאינטואיציה נכשלת שם היתרון של בעלי הכללים. איפה היתרון של מי שלמד באולפן? הוא לא דובר ילידי כשאני מנסה לחשוב לעצמי על משהו איך מנסחים אותו והאינטואיציה הלשונית שלי לא נותנת לי תשובה אני לא יודע כאן יהיה יתרון למי שלמד באולפן כי מי שלמד באולפן יפעיל את הכללים הוא לא צריך את האינטואיציה הוא יפעיל את הכללים והוא יגיד לי איך אומרים את זה נכון. עם הכינורות של סטרדיוואריוס, אמרתי שזה דוגמה שפילוסוף של המדע מיכאל פולאני נדמה לי, שהוא מביא את הדוגמה הזאת. סטרדיוואריוס ייצר כינורות מופלאים כנראה, כך מעידים המומחים, אני לא מבין בזה. היום עם כל המכשור הטכנולוגי אנחנו לא מצליחים להגיע לרמה של הכינורות שלו. כן? עכשיו, מה אמרנו, מה אנחנו בעצם מנסים לעשות כשאנחנו משחזרים? אנחנו מסתכלים על הכינורות של סטרדיוואריוס ובונים איזה שהם כללים איך נכון לייצר כינור. מה צריך להיות היחס בין האורך והרוחב שלו, העובי של תיבת התהודה, המתיחות של החוטים, החומר שממנו זה עשוי, מנסים איכשהו להכניס את זה לתוך כללים. אם היינו מצליחים להכניס את זה לגמרי לתוך כללים, אז היום מחשב יכול היה לייצר כינור ברמה של סטרדיוואריוס. אבל אנחנו לא מצליחים. למה? בגלל שהדרך לעבוד עם כללים היא דרך מוגבלת. היא לא מצליחה לשחזר במלואה את האינטואיציה שהייתה לאותו אחד שאנחנו מנסים לשחזר את זה. אז מצד אחד, נגיד אם סטרדיוואריוס היה נתקע, הוא היה פוגש עץ מסוג חדש והיה שואל את עצמו איך באמת מייצרים כינור מהעץ הזה, לא מהעצים שאני רגיל אליהם, מהעץ הזה. לא יודע, אין לי אינטואיציה, לא מכיר את העץ הזה, לא התרגלתי לעבוד איתו, אין לי אינטואיציה פה. כאן אנחנו נייצר כינור יותר טוב ממנו אם היה לנו את האלגוריתם. כי יש לנו את האלגוריתם, יש לנו כללים, אנחנו יודעים לפי סוג עץ איזה כללים להפעיל ואיך לייצר את הכינור. אבל במקומות שלסטרדיוואריוס יש את האינטואיציה אין לנו סיכוי להתחרות איתו. כמו שלמי שלמד באולפן לא יצליח להתחרות עם דובר ילידי במקום שבאמת יש לו אינטואיציה לדובר הילידי איך לדבר. הוא כן יוכל להיות יותר טוב ממנו במקומות שאין לך אינטואיציה. גם במדע זה כך. מי שיש לו אינטואיציה מדעית הרבה פעמים יעלה על התשובה יותר טוב ויותר נכון ממי שעושה את החשבון המסודר. זה הגאון המדעי או הגאון המתמטי. אבל במקומות שהאינטואיציה שלו נופלת, שם האיש הסיזיפי שעובד קשה עם הכללים ועושה את החישוב, הוא יגיע לפתרון ואתה לא. אז היום אנחנו גם יכולים לחדש כללים חדשים? לחדש כללים חדשים בתהליך של המשגה. לא רק את ההלכה אלא גם את הכללים. לא, אז אני אומר, אבל כללים רק בתהליך, אנחנו עושים את זה כל הזמן, בתהליך של המשגה, אבל לא לחדש כללים לייצר אותם, אלא להבין שבתוך עבודת הראשונים והגמרא בעצם מונח פה עוד כלל שעד היום לא שמו אליו לב. שבע, שלוש עשרה וכן… בדיוק. וזה התהליך של ההתפתחות של, שנייה אחת, זה תהליך ההתפתחות של מידות הדרש. תהליך ההתפתחות של מידות הדרש, שבע, שלוש עשרה, שלושים ושתיים וכן הלאה, זה לא תהליך של המצאה כמו שהחוקרים חושבים. אבל זה גם לא תהליך של מסירה כמו שהראשונים מתארים אותו. זה תהליך של… גילוי. בדיוק, של גילוי, של חשיפה, של המשגה מתמשכת, וכל הזמן יש עוד ועוד. אנחנו יודעים שבעולם ההלכה מספר הכללים מתרבה כל הזמן. מה, אז ממציאים הלכות? לא, אלא יותר ויותר עבודה נעשית במקום באינטואיציה נעשית על ידי כללים. עד עכשיו עשו את זה באינטואיציה. ההנחה היא, אם עושים את העבודה נכון, זה שאלו שעבדו עם האינטואיציה בעצם השתמשו במובלע בכללים האלה, הם רק לא היו מודעים להם. זה הנקודה. ולכן אם אני מסכם רק את השיעור של עכשיו: מידות הדרש הן הלכה למשה מסיני. כל הראשונים אומרים את זה והם צודקים. כל השלוש עשרה, שמונה… כולם. אבל רגע, אבל התהליך של הניסוח וההמשגה שלהם נעשה לאורך הדורות. זה הלכה למשה מסיני אבל משה לא ידע… בדיוק. זה הלכה למשה, השפה הזאת ניתנה למשה מסיני… הדרש של רבי עקיבא, לא? בדיוק, זה הדרש של רבי עקיבא. השפה הזאת משה רבנו למד אותה והוא קיבל אותה מהקדוש ברוך הוא, אבל את הכללים, הכללים נוצרו לאורך הדורות כמו שכללי השפה נוצרים מאוחר יותר אחרי שנוצרה השפה עצמה. זה לא אומר שהשפה הומצאה על ידי בעלי הכללים וזה לא אומר שבעלי הכללים המציאו את הכללים, הם גילו את הכללים, הם ניסחו את הכללים. אבל הכללים האלה שימשו גם את משה רבנו בהנחה שעבדנו נכון. תמיד יכולות להיות טעויות, אבל באופן עקרוני בהנחה שעבדנו נכון הכללים האלה הם הלכה למשה מסיני למרות שהם נוצרים לאורך ההיסטוריה.