דרכה של הלכה – ירידת הדורות – מבט מלמעלה על ההיסטוריה של ההלכה – שיעור 2

טוב, היום אנחנו בענייני ירידת הדורות, הנושא הגדול של ירידת הדורות. ההנחה המקובלת בבית המדרש היא שהדורות הקודמים היו גדולים יותר. אם אנחנו כחמורים הם כבני אדם וכן הלאה, אם הם כבני אדם אנחנו כחמורים וכן הלאה. וזה באמת בא לידי ביטוי גם בהשלכות אפשר לומר הלכתיות, או לפחות בגישות הלכתיות. הגישה ההלכתית הרווחת היא שאנחנו לא חולקים על חכמים ששייכים לתקופה קודמת, או קודמת מספיק. יש שם איזה שהם קווים כאלה או אחרים שתוחמים, נגיד אמוראים לא חולקים על תנאים, ראשונים לא חולקים על אמוראים, אחרונים לא חולקים על ראשונים וכן הלאה. ובדרך כלל תופסים שזה תוצאה של אותה הנחה שנקראת ירידת הדורות. אז קודם כל מבחינה הלכתית צריך לדעת, הרמב"ם, זה הזכרתי את זה בשיעור, הרמב"ם כותב שהדרישה של בית דין גדול בחוכמה ובמניין כדי לחלוק על בית דין קודם זה דרישה שקיימת רק בתקנות ובגזרות. אבל בדיני דאורייתא אין שום מגבלה. זאת אומרת אם היום יקום בית דין ויחליט שיש שני אבות מלאכה בשבת ולא שלושים ותשעה, אז יש שני אבות מלאכה בשבת. ואין שום בעיה עם זה. כל עוד הבית דין באמת משוכנע שזה נכון, זאת אומרת לא סתם כי בא לו, לא כי הוא רוצה, זה לא שאלה של אינטרס או של רצון להקל או משהו כזה, אלא כך הוא מפרש את המקורות, זה מה שהוא חושב. אז אין לך אלא בית דין שבימיך. וכיוון שכך, אז כל מה שבית דין שבימיך אומר זה בעצם מה שקובע, אין שום מגבלה לא גדול בחוכמה, לא גדול במניין ולא בשום דבר אחר. כל המגבלות האלה זה רק לגבי דיני דרבנן. אחת הראיות זה הגמרא שהבאנו היום. אז הכסף משנה שם בתחילת הלכות ממרים כשהרמב"ם כותב את זה, אז הכסף משנה שואל, אז אם כך, אז למה אנחנו מוצאים שאמוראים לא חולקים על תנאים, או שראשונים לא חולקים על אמוראים? אם לא צריך להיות גדול בחוכמה ובמניין אז מה הבעיה? אפשר לחלוק, כל אחד יכול לחלוק על כל אחד. יותר מזה, במקום שהאמורא אומר משהו ואנחנו מוצאים ברייתא או משנה נגדו, זה ניצחון בנוקאאוט, לא בנקודות, נכון? זאת אומרת זה הוא ירד מהבמה, זאת אומרת הנחה ברורה שהוכח שהוא לא צודק. אז אומר הכסף משנה שהסיבה לזה היא אך ורק סיבה טכנית שקיבלנו על עצמנו. פשוט קיבלנו על עצמנו לא שאמוראים לא יחלקו על תנאים, שאנחנו לא נחלוק על מה שיש בגמרא וכן הלאה. אין סיבה הלכתית מהותית לעניין הזה. הוא אומר יותר מזה, בתוך תקופת התנאים הרי תנאים מאוחרים חולקים על תנאים מוקדמים, אמוראים מאוחרים חולקים על אמוראים מוקדמים. אמנם לפעמים אנחנו מוצאים שמעלים כנגד האמורא… המימרא של אמוראים קדומים. והאמר רב, והאמר שמואל, זה מימרות של אמוראים מהדור הראשון או השני, או דורות מספיק קודמים, לפעמים הועלו בתור קושיא כנגד אמוראים, אבל בדרך כלל הוא גם יכול להגיד אוקיי, אבל אני לא מקבל את זה. יש מקרים נדירים אגב שזה קורה גם לגבי תנאים. יש למשל הגמרא המפורסמת ביומא על פיקוח נפש, שמביאים את כל הדוגמאות האלה למה מותר לחלל שבת בפיקוח נפש, אז מביאים אוסף של מקורות תנאיים, ואז אומר שמואל: אם אני הייתי שם הייתי מסביר להם מה נכון. הוא מביא את הטעם שלו וזה הטעם שנשאר בסופו של דבר למסקנה. כל הטעמים התנאיים נדחו, חוץ מאחד שאולי, טוב, יש שם מקום לדון. אבל בגדול זה המצב. אז אומר הכסף משנה בעצם אין סיבה מהותית, העיקרון הוא שקיבלנו על עצמנו ותו לא מידי. טוב, אז מצד אחד זה מאוד משמח שכל אחד יכול לחלוק על כל אחד, מצד שני, אז השאלה באמת למה אנחנו מקבלים על עצמנו דבר כזה? אז כאן נדמה לי שהשפן הטבעי לשלוף מהכובע לטובת העניין הזה, זה הנושא של ירידת הדורות. שירידת הדורות זה לא איזה מושג הלכתי, זה לא שההלכה מחייבת להתייחס לדורות הקודמים כמישהו בעל אוטוריטה שאסור לחלוק עליו. אין הלכה כזאת. אבל יש הנחה, הכרה בעובדות. ההכרה בעובדות הן שכיוון שהם היו יותר גדולים, אז לא כדאי לחלוק עליהם, למרות שהלכתית זה מותר. והלא כדאי הזה באיזשהו שלב הפך לאיזושהי קבלה ציבורית. הציבור קיבל על עצמו לא לחלוק. אבל גם כשהוא קיבל על עצמו לא לחלוק, זה לא אומר שכל מי שנולד יום לפניי תמיד הלכה כמותו. כמו שהכסף משנה אומר, אמוראים אחרונים חולקים על אמוראים ראשונים, תנאים אחרונים חולקים על תנאים ראשונים. אז איפה זה כן נאמר? בתקופות. יש איזשהו חיתום של תקופות שמתקופה לתקופה לא חולקים. אבל בתוך התקופה אין איזושהי כרונולוגיה, כרונולוגיה לא קובעת בצורה חד-ערכית מי ההלכה. ועוד משהו שהוא ברור לגמרי, קודם כל בתחום העובדות, כתוב רב תנא ופליג. יהושע בן לוי נחשב אמורא וגם תנא, מופיע במשנה, כל הדור הראשון הזה שישב בבי דינא של רבי. וחלק ירדו לבבל אחרי זה, אבל הם נחשבים כאילו חצי אמוראים חצי תנאים. כן, רב ירד לבבל, עוד רב חייא אומר, בן אחי ירד לבבל, יורה יורה ידין ידין, שם בסנהדרין. אז רואים, הם ישבו בבית דין של רבי, רב ורב חייא הדוד שלו, ושניהם נחשבים אמוראים. אבל רב תנא ופליג מצד שני. לפעמים שואלים על רב ממשניות, אבל כשאין ברירה אז אומרים רב תנא ופליג, ובסדר, יש משנה נגדו והוא חולק עליה. וזה מוליך אותנו לעוד אמירה שאולי נחזור אליה בהמשך, האמירה של הגמרא בקידושין, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. חוץ מהכלל הזה עצמו. זאת אומרת, יש ה"חוץ" הזה מחייב. יש מן איזה זילזול, זילזול מופגן בכללים בהלכה, אני מרגיש שקשה להתעלם מקצת אירוניה שיש באמירה הזאת. אתה אומר לי: כל המצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות חוץ מ-א', ב', ג'. נקודה. והאיכא הקהל? יש הרי עוד אחת. אז יש עוד אחת, אז מה קרה? אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. בסדר, אז גם הקהל. אז בשביל מה אתה אומר לי את הכלל עם החוץ עם כל העניינים האלה? זאת אומרת, חוצים, פנדלים, מה התכלית? אתה מתכוון ברצינות, אתה לא מתכוון ברצינות? מה זאת אומרת אין למדין מן הכללות? תבינו, אם היה סתם כלל, אז זה דבר אחד, נשמע: את כל המצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, בסדר, יש איזה אחת או שתיים יוצאות דופן, אנחנו לא נכנסים כרגע לפרטים, בגדול תדעו לכם שהכלל הוא כזה. אבל כבר נכנסים לפרטים, אומרים לך חוץ מ-א', ב', ג'. אומרים יש גם ד', אז יש גם ד', אז מה קרה? אז גם במקום שנאמר חוץ לא למדין מן הכללות. למה? כי הכללות הם לא באמת רציניים, לא באמת צריך לקחת אותם יותר מדי ברצינות. אותו דבר עם הכללים שאמוראים לא חולקים על תנאים וראשונים לא חולקים על אמוראים ואחרונים על ראשונים. יש מקומות שבהם אנחנו קצת מכופפים את העניין, לפעמים במודע לפעמים שלא במודע, ובראש ובראשונה זה קורה בדור התפר. כיוון שחיתומים כאלה של תקופות בדרך כלל מתרחשים בפרספקטיבה. זאת אומרת, אחרי שכבר עוברת איזושהי פרספקטיבה, אז אני אומר אה, אז בתקופתו של רבי הסתיימה תקופה, תנאים נקרא להם, וכל מי שבא אחריו. וכל מי שבא אחריו, והוא קליט מבחינתנו, לא יכול לחלוק עליו. ולכן אם הוא לא מסתדר עם המשנה שאנחנו נביא נגדו, אנחנו נדחה אותו מן ההלכה. נו, אז למה הוא אמר את זה? הוא לא ידע את המשנה? ההנחה בדרך כלל שכל אחד ידע הכל, לפחות זאת ההנחה של הגמרא. שאף אחד לא שכח שום משנה, אף אחד מהאמוראים. ואגב, זה לא ביג דיל. זאת אומרת, כמות החומר שהייתה להם לזכור היא לא מי יודע מה. בסך הכל לזכור את המשניות, זה לא בשמיים. אז ההנחה הפשוטה של הגמרא היא שכל אמורא שאומר משהו, אמור לעמוד במבחן מול כל המשניות. עכשיו, מה קורה במקום שזה, מצאנו משנה שאין לו מה לענות, דחינו אותו. איך מסבירים את זה? מה הוא חשב? דחינו אותו, אוקיי, הוא התבלבל? הוא לא שם לב? לעניות דעתי לא. הוא חלק על המשנה. הוא חלק על המשנה, רק אנחנו בפרספקטיבה החלטנו שאמוראים נדחים בפני תנאים. וכיוון שכך, אנחנו דוחים את דבריו מן ההלכה. לא שזה כאילו לא קושיה עליו. זה שיקול הלכתי שאם יש משנה נגדו, אין הלכה כמותו. זה הכל. כי אנחנו קיבלנו על עצמנו שהלכה כמו התנאים נגד האמוראים. אבל אין קושיה עליו איך הוא לא שם לב שיש משנה כזאת. לפעמים זאת המשנה שעוסקת בנושא הזה. איך אפשר לפספס אותה? אין מקום שהאמורא חוזר בו בגלל שאומרים לו? לפעמים אולי כן. לפעמים אולי כן, ושם יכול להיות שכן. אז יכול להיות שהוא שכח? אז יכול להיות שהוא שכח. אתה רואה, הוא אומר לך בעצמו. יכול להיות שהוא שכח. אז אם יש מקום שהוא חוזר בו, אז למה הוא לא חוזר בו? לא, אבל זאת כבר לא קושיה איך יכול להיות שהוא שכח. לא, אני אומר, אז למה הוא לא חוזר בו? לא יודע, אז פוסקים הלכה לא כמותו וגמרנו. אז תגיד שהוא חוזר בו וזהו. אבל אמרנו שאין שם כזה דבר שישכח. זאת אומרת, במקומות כאלה אתה רואה שיכול להיות שתנא ישכח? שאמורא ישכח? לא באתי לטעון שאמוראים לא יכולים לשכוח משניות ככלל. גם אם הייתי אומר את זה ככלל, אפשר להוציא אותו החוצה. מה שאמרתי זה שההנחה של הגמרא היא כזאת. ואני חושב שההנחה היא סבירה כי זה לא כמות גדולה מאוד של חומר. לפעמים קורה אולי ששכחו, וההנחה הפשוטה היא לא. מצד שני, אז מה קורה במקום שהוא לא חזר בו אבל נשאר בצריך עיון? תיובתא דפלוני תיובתא. והוא לא חזר בו. אז למה לא? כי הוא חולק על המשנה, לכן הוא לא חזר בו. או שהוא שכח. אולי שהוא שכח. בכל מקרה, מה שרציתי פה להגיד זה שהתיחום הזה של התקופות הוא תיחום שנעשה בפרספקטיבה. יש כמה דורות של אמוראים עברו, הם כבר מסתכלים אחורה, רואים שחל איזשהו מעבר משמעותי אחרי רבי, ואז הם קובעים, שמים קו, שמשם והלאה כבר לא חולקים. הם כבר באמת לא חלקו על המשניות. אלה שלפניהם, רב תנא ופליג, הוא יכול לפעמים לחלוק. ולפעמים לא רק שהוא יחלוק, אנחנו גם נקבל את דבריו כי הוא עדיין גם יש לו רשות לחלוק. הוא עוד ישב שם, זה ממש דור ראשון. איך העסק הזה עובד בעצם? למה הדבר הזה קורה? אז כאן צריך קצת להסתכל על ההיסטוריה של ההלכה באיזושהי פרספקטיבה יותר רחבה. בתקופת המקרא, התנ"ך, שמסתכלים ככה על עד כמה שאפשר לראות את החיים כפי שהם משתקפים שם, איך שהוא נראה שזה שונה מהותית מתקופת תורה שבעל פה. מוזכרות שם כמה מצוות, ראשי חודשים, שבתות, ימים טובים פה ושם מוזכרות מצוות, אבל אין שום רמז לכל המשא ומתן והפלפולים שאנחנו מוצאים בגמרא. כל השיקולים, המשא ומתן ההלכתי, הדיוני, ההתלבטויות, ההתכנסות להכריע הכרעות, כל מיני דברים מהטיפוס הזה. למה באמת לא? וזה כבר מה שהגמרא אומרת והרמב"ם מביא אחריה, שמשנתרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צרכם, אז רבתה מחלוקת בישראל. זאת אומרת, מחלוקת זה משהו שנוצר מאוחר, מתי שתלמידים הפסיקו לשמש כל צרכם. לפני כן מה קרה? או שהמחלוקות הוכרעו. לא בטוח שאף פעם לא היו חילוקי דעות, לא כל כך סביר. מחלוקות הוכרעו, אבל בגדול נדמה לי שמעבר לזה שהמחלוקות הוכרעו, גם לא באמת היו מחלוקות באופן שאנחנו מכירים אותו היום. כי בעצם כל העסק התנהל אחרת. אני למשל חשבתי, אני יודע מה, אני יודע שצריך לשמור שבת, לנוח בשבת. עכשיו כשאני דן במלאכה מסוימת ואני שואל את עצמי מותר לעשות אותה או אסור לעשות אותה? זה נשמע לי מנוחה, זה לא, זאת אומרת זה הפרת מנוחה. אני חושב שזה לא כדאי לעשות ואז אני לא עושה. ואם זה לא מפר את המנוחה, אז אני… ככה פחות או יותר נדמה לי שעבדו לפחות בשלבים מוקדמים. לאט לאט ככל שהדורות עברו, אז התעוררה, התעוררה עמימות מסוימת, היה איזשהו צורך לקבל החלטות, התעוררו ויכוחים, ואז נוצרו המשגות מסוימות. זאת אומרת, התחילו להגדיר יותר את אותן תחושות אינטואיטיביות שהיו בהתחלה. בהתחלה כל אחד עבד… אתם יודעים, למשל עם השיעורים, כן? מכירים את תחילת השמירת שבת כהלכתה שמה עם הבטן של הברווז או הישבן של התינוק, או אני לא יודע בדיוק, משהו הוא דן שמה איך מה זה יד סולדת בו. הוא מגיע למסקנה שהחסם התחתון זה ארבעים וחמש מעלות. למה, למה עד השמירת שבת כהלכתה אף אחד לא עשה את החשבונות האלה או לא התלבט בכלל בשאלות האלה? משום שאם רצית לדעת אם היד סולדת או לא יד סולדת, היית מכניס את היד ומסתכל אם היא סולדת או לא. זה הכל. אם היא סולדת אז היא יד סולדת ואם היא לא סולדת זה לא יד סולדת. אתה לא שם מדחום, שבכלל שאלה אם מותר להשתמש בו בשבת, ואתה מדבר על השאלה, שגם זאת שאלה שאני לא יודע עוד יש לדון עליה, ואז אתה מחליט אם זה ארבעים וחמש נקודה שתיים אז זה יד סולדת, אבל אם זה ארבעים וארבע נקודה תשע אז אין שום בעיה, מותר לכתחילה. זה תופעה מאוחרת, והתופעה הזאת כמובן מגיעה לקיצוניות בימינו, אבל אני חושב שזאת תופעה שהולכת ונמשכת לאורך כל הדורות, כל הזמן יותר ויותר של המשגה ופורמליזציה של ההלכה. דוגמה? כן. אני חושב שיותר, יותר קרובות מבחינות מסוימות, למה שהרמב"ם מתכוון כשהוא אומר שבסך הכל לא היו כל כך מחלוקות כי הראש עבר, זאת אומרת אנשים הצליחו להעביר לשני מה, למה מתכוונים כשמדברים על לנוח בשבת. כשאתה מבין את האינטואיציה של העניין מה זה אומר, אתה יכול פחות או יותר לחוש באצבעות מה נכון לעשות ומה לא. ברגע שאתה מפסיק לחוש באצבעות למה בדיוק הכוונה, אתה מתחיל להיות חשבונאי, מחשב כזה. אתה מתחיל לבדוק מה כן ומה לא, ותולדה ואב ולימודים וכל מיני דברים כאלה. אלה אנכרוניזמים, אנכרוניזמים, אלה אנכרוניזמים שלא נוגעים לענייננו. יש גם מדרשים שיש גם דרשנים, גם מדרשים לפעמים זה מדרשי פליאה יותר, אבל דרשנים בוודאי, מסבירין לך שושתי ואחשורוש חלקו במחלוקת רבי עקיבא איגר והקצות. אגב, זה לא מופרך, פעם כתבתי על זה מאמר במדבר מתנה אני חושב. הפשט הוא שושתי ואחשורוש לא היו ולא נבראו, מה שכתוב זה הפסוקים של ושתי ואחשורוש, והפסוקים מציגים את זה כך. מה אכפת לי מה שהם חשבו? את מי זה מעניין מה חשבו שני האידיוטים האלה? זאת אומרת, הפסוקים מציגים את זה כך, והפסוק יודע מה הוא רוצה. אז אם אתם מבינים מתוך זה תפיסה כזאת או תפיסה כזאת, הפסוק בא לרמוז לך על איזה שהן שתי תפיסות שגם היו נמצאות במחלוקת רבי עקיבא איגר והקצות. טוב, נעזוב את ההגנות על הפלפול. דוגמה, דוגמה נוספת שאני אתן לתהליך ההמשגה הזה בתחילת ההיסטוריה של ההלכה. מוסכם על כל הראשונים והאחרונים, עד אחד נדמה לי, כל מי שהתבטא בעניין הזה לפחות, חוץ מהחזון איש המפורסם, כן, שלא הולכים אחרי הלכה כרוב הספרים כי למה יש עדיפות לאלה שכתבו ספרים על אלה שלא? יש הרבה תלמידי חכמים שלא כתבו ספרים, אז למה רוב הספרים יקבע? רוב תלמידי החכמים מה היה האינדיקציה? צריך ללכת אחרי הרוב, אבל רוב ספרים, אז מה, זה אלו שבחרו לכתוב ספרים אז בגלל זה הם נמנים למניין? אז רוב, רוב הראשונים והאחרונים שהתייחסו לעניין, כל סליחה, הראשונים והאחרונים שהתייחסו לעניין אומרים שמידות הדרש הן הלכה למשה מסיני, שלוש עשרה מידות של רבי ישמעאל. אני מדבר על דרשה הלכתית, דרשה אגדית זו פרשייה אחרת. לעומתם, רוב החוקרים בני הדורות האחרונים כאיש אחד כמעט מסכימים שזה לא הלכה למשה מסיני. טוב, אתם יודעים יש לנו ראיה מהרמב"ם שמותר להקשות קושיה כזאת. מכירים את הרמב"ם בשמונה פרקים? הרמב"ם אומר שחכמי הפילוסופים הרי אומרים שעדיף המושל ביצרו ממי שזה בא לו באופן טבעי, ומצד שני אל תאמר אי אפשי לאכול חזיר אלא אפשי ואפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי. ואז הוא מיישב את שתי העמדות אחת מול השנייה. אז סימן שאפשר להקשות קושיה. כן. אבל העניין הוא שכל ההלכות היו מראש של סיני, לא? וההדרגה הזאת, ההדרגה הזאת לא הופיעה שם במקור שלו, שכל המידות נדרשות באופן כזה ששמו אותם ביבנה. אלה דברים לעניות דעתי מופרכים. אני לא יודע איך אפשר להגיד אותם בכלל, אבל זה דיון אחר. יש דרשה בגמרא בשבת. הגמרא אומרת שבדורות הקדמונים נשים לא היו גודלות ופוקסות בזמן האיסור לבעליהן. בא רבי עקיבא ואומר איך זה יכול להיות? נמצאת מגנהן על בעלה. ולכן הוא דרש "והדוה בנדתה", שמה? שבזמן הנידה היא יכולה לגדול ולפחוס ולעשות מה שהיא רוצה ולכחול, לעשות מה שהיא רוצה, נגד כל מה שעשו דורות הראשונים. וההלכה הזאת באה מסיני. ורבי עקיבא דרש אותה באותו רגע וגם הוא אומר למה הוא דורש אותה. טוב, אבל יש עוד דוגמאות, זה לא זה. היום גם, אגב, גם בעניין הזה הרבה חוקרים דווקא מסכימים לרס"ג. מסכימים לרס"ג? מסכימים לרס"ג שהכול הדרשות הם סומכות. אבל זה דבר מופרך, אני לא יודע, זה צריך עיון גדול כל העסק הזה. על רס"ג צריך עיון גדול, עליהם זה סתם שטות. טוב, מה? ברס"ג יש את תשובת הרמב"ם שזה נגד הקראים. כן, זהו. אנחנו מכירים את התירוצים. גם הרמב"ם מדבר על רס"ג אותו דבר. הרמב"ם? כן, לתשובת הקראים זה נאמר, לא באמת. אני חושב שיש הרבה מתלמידי חכמים שאומרים את זה רק לתשובת הקראים, אבל לא יודע, אולי זה גם שכנע אותם בסוף, כי הם נראים די משוכנעים בזה, אני לא יודע. טוב, בכל מקרה הקראים האלה מזיקים, אתה יודע, ארס הנחש נכנס גם למי שמגן כנגדו. טוב, בכל מקרה, אז לגבי מידות הדרש, אז החוקרים אומרים שזה הכול יצירה מאוחרת. למה באמת? יש לזה סיבות די טובות, אינדיקציות מן המקורות. אנחנו יודעים שהלל עלה מבבל, תלמיד של שמעיה ואבטליון, ובני בתירה שמה התלבטו מה קורה עם קורבן פסח, סוגיה בפסחים, וקורבן פסח של ערב פסח שחל בשבת, מה עושים במקרה כזה? אז הלל דרש להם את זה בשבע מידות דרש, שהם לא ידעו אותם כנראה, ככה זה נראה. והלל חידש להם שבע מידות דרש שהוא הביא איתו מבבל, או לא יודע בדיוק מאיפה, ואז הם קיבלו את זה ומינו אותו לראש עליהם וכולי. אחרי הלל ושמאי זה היה הזוג האחרון. נכון, אחרי הלל ושמאי היה רבן יוחנן בן זכאי שקיבל מהלל ושמאי. אחרי רבן יוחנן בן זכאי היו רבן גמליאל ורבי אליעזר, נכון? זה דור ראשון של יבנה או שני של יבנה. וחצי דור אחריהם או דור אחריהם, זה היה רבי עקיבא ורבי ישמעאל. אצל רבי ישמעאל יש כבר י"ג מידות, לא שבע. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי כבר מביא ל"ב. חלק מהם זה מידות דרש אגדה, אבל עדיין יש יותר מי"ג. ספר הכריתות, הר"ש מקינון, אוסף עוד מידות מהגמרא, זה מגיע לעשרות רבות. רב שרירא גאון כבר מגיע ל-ע' נדמה לי, מידות דרש. אז איך זה מתיישב? רואים שהעולם הזה של הדרש זה עולם שהולך ונבנה, זה לא מסורת שעוברת אלינו באופן קשיח מהר סיני עד אלינו מרב לתלמידו וכן הלאה. אז לכאורה צודקים החוקרים. יש איזה מדרש, ואפשר גם להגיד שגם הוא איזה אנכרוניזם, ואפילו יש גרסאות שונות במדרש הזה, אבל גם אם הוא אנכרוניזם הוא בא ללמד משהו. המדרש אומר במסכת תמורה, שבזמן אבלו של משה נשתכחו אלף שבע מאות קלים וחמורים וגזרות שוות, ובא עתניאל בן קנז והחזיר אותם בפלפולו. רמז לפלפול מן התורה. אז יש פה גרסאות שונות, יש כאלה שאומרים 3,000 ולא 1,700, יש כאלה שאומרים הלכות, לא גזרות שוות וקלים וחמורים, יש מקורות מקבילים עם נוסחאות שונות. אבל זאת הנוסחה בגמרא נדמה לי, אם אני זוכר נכון, אחת הנוסחאות היא כזאת. מה בעצם היה שם? נדמה לי שמה שהיה שם זה שמשה רבנו, כן, באופן מטאפורי, יושב עם הקדוש ברוך הוא ליד הסטנדר בהר סיני ולומדים בחברותא את התורה. הקדוש ברוך הוא קורא איתו את הפסוקים ובכל פסוק הוא מלמד אותו מה נדרש מאותו פסוק. "את ה' אלוהיך תירא", זה לרבות תלמידי חכמים, הוא אומר למשה רבנו. אני יודע מה, "לה" "לה", עבד זה כמו אישה, לכן מוציאים אותו בגט או לכן לא משנה, פטור ממצוות עשה שהזמן גרמה, וכן הלאה. הוא לא אמר לו שזה גזירה שווה "לה" "לה". הוא גם לא אומר לו שזה ריבוי מהמילה "את". הוא פשוט קורא את הפסוקים ואומר לו ישר, יחד עם זה, את הפשט, את הדרש, את הכול, בליווי לפסוק. ולאט לאט כשאתה לומד את העסק הזה עוד ועוד, אז אתה נכנס לראש ואתה מתחיל גם… אני מהמר שאם היו אומרים למשה רבנו את המילים האלה הוא היה פותח עלינו עיני עגל, אולי לא היה יודע על מה מדובר בכלל. אולי זה חלק מאותו מדרש שאומר שכשמשה רבנו הגיע לבית המדרש של רבי עקיבא, אז הוא ישב שם בסוף עשרים שורות ולא הבין מה קורה. זה חלק מהעניין. מה קורה במצב כזה? במצב כזה, כשאתה מנסה להעביר את זה הלאה, קשה מאוד להעביר דברים כאלה הלאה. מה זאת אומרת עבד שווה לאישה? מאיפה זה יוצא? למה? מה פתאום? זאת אומרת איך? התלמיד לא בדיוק מבין מאיפה. אין לך את הכלי הזה שנקרא גזירה שווה, פה כתוב את המילה לה, שם כתוב גם את המילה לה, ויש כלל כזה של גזירה שווה, שכשאותה מילה מופיעה בשני הקשרים עושים השוואה. עם כל העמימות שהכלל הזה עדיין משאיר, וצריך עוד להוסיף המון מעבר להגדרה הזאת, אבל הוא מוסיף המון יכולת להעביר את הדברים הלאה. אנחנו את הדמיון בין עבד לאישה כבר לא נשכח, ולא רק בגלל פמיניזם, אלא בגלל שאנחנו יודעים שיש גזירה שווה לה לה מאישה. כל עוד לא היה הכלי הזה, הוא לא היה מומשג, לא היה מוגדר כלל כזה שנקרא גזירה שווה, מאוד קל לשכוח דברים כאלה. זה היה יותר אומנות מאשר טכניקה מוגדרת. ואומנות קשה להעביר הלאה. כן. איך זה עומד ביחס לכלל שאדם דן גזירה שווה מעצמו? רגע, אולי אני אגיע לזה בהמשך ואולי לא, אבל זה יסיט אותי הלאה. הרמב"ן סביב אנציקלופדיה תלמודית גזירה שווה, תראה שם שכל הראשונים אומרים שאדם דן גם דן. אז העסק התחיל להשתכח. בימי אבלו של משה הרי לא למדו תורה. אבל, כשלא לומדים תורה זמן מסוים, ארבעים יום שם לא למדו תורה, אז התחילו לשכוח עוד יותר, הפסיקו לעסוק בזה. נשתכחו אלף ושבע מאות קלים וחמורים וגזירות שוות. מה הכוונה? כגון אלו אלף ושבע מאות קלים וחמורים וגזירות שוות? יש קל וחומר וגזירה שווה. מה שהשתכח זה לא הכלי הזה של קל וחומר וגזירה שווה אלא ההלכות שנלמדו מהכללים האלה. נשתכחו. למה הן נשתכחו? לדעתי, הכל ספקולציה אבל אני חושב שזה נותן פשר טוב לעניין, בגלל שלא ידעו בכלל על הכללים האלה של קל וחומר וגזירה שווה. ההלכות עברו אליהם ככה, ואתה לא זוכר דברים כאלה, איך אפשר לזכור? ואז מה? בא עתניאל בן קנז והחזירם בפלפולו. מה הוא עשה? ועוד פעם, כל המדרש הזה זה מדרש שתנאים אומרים אותו. זה לא תיעוד מימי עתניאל בן קנז. אני חושב שהמדרש הזה בא ללמד את המנגנון הזה, אני לא בטוח שהוא בא לתאר היסטוריה, הוא בא ללמד את המנגנון הזה שאני מדבר עליו עכשיו. עתניאל בן קנז התחיל לעשות מחקר מדעי. הוא לקח את ההלכות שאנחנו כן זוכרים ואת הקשר שלהם לפסוקים. הוא אמר, מהפסוק הזה יוצא כך, לא אמרו איך זה יוצא, עם איזה כלי מדרשי, אבל זה יוצא מהפסוק הזה, זה יוצא מהפסוק הזה. בוא ננסה לזקק מתוך האוסף הזה כלל מסוים. אני רואה שיש פה קווי דמיון, פתאום כל מקום שמופיעה המילה את מרבים משהו, את כבד את אביך ואת אמך עם חורגת ואבא חורג ואח גדול, את השם אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. זה משום מה תמיד במקומות שמופיעה המילה את. אז כנראה שיש כלל מדרשי שכששיש מילה את מרבים. אחרי זה הוא ראה פתאום עוד מין אינדיקציות לגזירות שוות, שדמיון בין פרשיות תמיד מלווה באיזה מילה שווה בשתי הפרשיות. אה, אז כנראה יש כלל כזה שנקרא גזירה שווה. והוא התחיל לחלץ מההלכות מידות. הוא עבד הפוך. לא מהמידות הוא יצר הלכות, הוא זיקק מתוך אוסף ההלכות שאותן עוד לא שכחו, הוא זיקק מידות. ואחרי שהוא זיקק את הקל וחומר ואת הגזירה שווה, הוא היה יכול להחזיר את ההלכות שנשכחו. עכשיו תפעיל את הקל וחומר, את הריבוי, את הגזירה שווה, את מה שאתה רוצה, תשחזר את כל ההלכות שנשכחו. אתה כבר יודע איך עושים את זה. ועכשיו זה כבר גם לא ישתכח, כי עכשיו זה כבר מבוסס על כלים שאנחנו יודעים איך לעבוד איתם. ואז העסק הזה עובר המשגה ופורמליזציה. מה זאת אומרת? עכשיו מתחילה להיווצר רשימה של מערכת כללים, כי אני עכשיו מזקק מתוך אוסף ההלכות האלה איזה שהם מתודות דרש בסיסיות. עכשיו ברור שתהליך כזה לוקח הרבה דורות והוא ממשיך כל הזמן, כיוון שמערכת שבע הכללים של הלל היא רחוקה מאוד מלכסות את כל עולם הדרש שאנחנו מוצאים בגמרא, או במשנה אפילו. אז אין ברירה, צריך להמשיך ולזקק. ואז נולדות עוד מידות דרש ועוד מידות דרש. חלקן זה הסתעפויות של מידות קודמות, חלקן זה מידות חדשות. אבל כל המידות האלה נאמרו למשה בסיני. לא בתור רשימה, דע לך בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת: קל וחומר, גזירה שווה, בניין אב מכתוב אחד משני כתובים וכן הלאה. מן דכר שמיה, משה רבנו לא הכיר את המושג. יותר למה שהם שמעו ממשה רבנו. כשהוא אמרו הלכה למשה מסיני באותו מדרש, נחה דעתו של משה רבנו. למה? כי הוא הבין שזה מה שהם עשו. הם בסך הכל ניסו לשחזר את מה שהוא עשה באמצעות כלים פורמליים, כי אין להם את אותה אינטואיציה פשוטה שהוא קיבל אותה ישר מהקדוש ברוך הוא. ככל שמתרחקים מהר סיני, האינטואיציה פוחתת. אתה כבר לא מבין באופן אינטואיטיבי איך העסק הזה עובד. אז אתה צריך להשתמש בכללים פורמליים כדי לעזור לך לשחזר איך זה עובד. וכיוון שכך לכל אורך ההלכה, כל דור שמתרחק יותר מהר סיני, האינטואיציה נשכחת קצת, מתרופפת קצת. יש יותר שכחה של התורה. אין ברירה, צריך להפוך להיות יותר פלפלנים, יותר עם שכל אנליטי, יותר להגדיר דברים, יותר להמסיג דברים, יותר לעשות פורמליזציה, לכתוב דברים שלא יישכחו, נכתבת המשנה, נכתבת הגמרא, פתאום הרמב"ם עושה משהו וכל שלב כזה זה כמובן מלווה בפולמוסים אדירים, כי כל שלב כזה הוא עבירה. כן. אבל לפי איך שהרב הציג את זה עכשיו, אז זה סתם שתי מתודות שונות להגיע בדיוק לאותה תוצאה, אין ביניהם… לא לא, אני לא חושב כך, עוד רגע אני אסייג את זה, אני אגיע לזה. השאלה אם התחדשו דינים שלא היו קיימים בימי משה ועד ימי לא יודע, הרמב"ם, שזה לא קיימו את הדינים האלה, והם פתאום דאורייתא. קודם כל אפילו לפי מה שאני אומר, מה שאמרתי עד עכשיו התשובה היא כן. כי עתניאל בן קנז כמו שהוא החזיר את ההלכות ההן שנשתכחו בפלפולו, אחרי שיש לו את הכלים האלה, הוא יכול להשתמש בכלים האלה ולדרוש הלכות חדשות. זה בדיוק מה שאי אפשר היה לעשות בזמנו של משה רבנו. כי בזמנו של משה רבנו אתה לא מבין איך מוציאים הלכה מפסוק, אתה מבין שמהפסוק הזה יוצא א' ב' ג'. אתה לומד את זה בעל פה מעביר את זה לתלמידך. ברגע שיש כלים נוצרת פתאום האפשרות לדרוש הלכות חדשות. זה בדיוק הנקודה. אבל זה עוד לא הכל. אני בהמשך אסייג את זה עוד יותר. אבל אם הקדוש ברוך הוא לא הביא לנו את ההלכות האלה, אז כנראה שזה לא נכון. הקדוש ברוך הוא לא הביא למשה רבנו… ודאי שלא, מה זאת אומרת? אם הוא לא הביא… יש הלכות שיכולות להתחדש היום והן יהיו דאורייתא. זה מה שהרמב"ם אמר מה שהבאתי קודם, לא? שבית דין של היום יכול להחליט שיש 58 אבות מלאכות, בוא נגיד לא שניים, שיהיה פחות נוח. בסדר? 58 אבות מלאכות וזה יהיה דין דאורייתא, לא דין דרבנן. ככה הוא מבין את התורה. או באמצעות מידות דרש או באמצעות כלי פרשנות אחרים, לא משנה לי. אבל זה יחייב, זה דין דאורייתא. למרות שכל הדורות עד היום חשבו שיש 39, אז מה? אני חושב שיש 58. הם חשבו שככה הקדוש ברוך הוא אמר למשה בסיני. הם לא חושבים, הם פירשו את התורה, הם ספרו כמה כתוב מלאכה, מלאכת, כמה פעמים כתוב בתורה ויצא להם 39. כך כתוב בגמרא. אפשר, יש כאלה השערות שזה הלכה למשה מסיני, אין לזה רמז לעניות דעתי. ברמב"ם נדמה לי אפילו כתוב שזה הלכה למשה מסיני. אין לזה רמז אבל. או שזה הלכה למשה מסיני באותו מובן כמו המידות. בעצם אם ננסה להכליל את התופעה הזאת, פעם שמעתי דוגמה יפה ממשה קופל מבר-אילן, מתמטיקאי מבר-אילן. הוא הציע לראות את התהליך הזה כהשוואה בין שתי צורות ללמוד שפה. יש צורה… אפשר ללמוד שפה כשפת אם בלי שום קשר לכללים ובגדכפת ונושא נשוא וכל הדברים המציקים האלה. פשוט ללמוד איך לדבר מההורים, מהבית, מהחברה, פשוט לקפוץ למים ולהתחיל לשחות. וזה אפשר ללמוד אותה באולפן. באולפן משתמשים בכללים, בעקרונות, מסבירים לך את הלוגיקה מאחורי הדברים עד כמה שיש. מי שנולד במקום מסוים אז הוא בדרך כלל לומד את השפה בלי קשר לכללים. הוא יכול עד סוף ימיו לדבר את השפה ולא לדעת אפילו כלל אחד. נשוא נושא, כשתשאל אותו את זה הוא לא ידע על מה אתה מדבר בכלל, מה זה נשוא, מה זה נושא? מה פתאום יש דגש בבגדכפת בראש מילה? הוא לא שמע על זה בחיים שלו, אבל הוא תמיד אומר את זה. הרי אם לא היינו לומדים את זה בבית ספר לא היינו יודעים. זאת אומרת שזה לא צריך את הכלים האלה בכלל. אתה יכול לדבר פרפקט בלי לדעת שום דבר מהכללים האלה. זה בדיוק אותו תהליך עם התורה. תורה זה סוג של שפה. אתה יכול לדעת הכל בלי לדעת בכלל את הכללים. אלא מה? יכול להיות שזה יישכח איכשהו, יכול להיות שתחול התרופפות, או פתאום ייווצרו כמה אסכולות. כדי לסנכרן את העניין אתה יוצר כללים. הכללים באים אחרי היווצרות השפה, הם לא מהם יצאה השפה. מי שבא מאוחר לאיזשהו מקום וצריך ללמוד את השפה הנוהגת באותו מקום, אז הוא לומד את זה באולפן. הוא לא מכיר את השפה, הוא צריך עכשיו להיכנס מהר לעניינים. ואולי גם בתור בן אדם גדול זה לוקח יותר זמן, זה יותר קשה, לא יודע בדיוק. וכיוון שכך הוא לומד את זה דרך הכללים. עכשיו הוא יוצא החוצה מחוץ לאולפן, והוא כמובן מגלה שאף אחד לא מדבר עם הכללים. אז החלק הנלהב שבין לומדי האולפן מתחיל לתקן את כל מי שמסביבו ומסביר להם איך עושים את זה נכון. אבל בדרך כלל הוא זה שטועה. למה הוא זה שטועה? בגלל שבאולפן לימדו אותו עוד כלל, שלכל כלל יש כמה יוצאים מן הכלל, חוץ מהכלל הזה, שוב פעם. ולמה זה כך? בגלל ששפה זה דבר חי, ושפה נולדת באופן טבעי, היא נולדת כמו שילד לומד אותה, לא מתוך הכללים. הכללים באו אחרי השפה, לא לפני השפה, ולכן הכללים הם קירוב. זה הסייג השני שאמרתי שאני אגיד. הכללים הם קירוב לשפה. זה לא מתאר את השפה במדויק, זה קירוב הכי טוב שאפשר. זה הכי טוב כדי להכניס מישהו לעניינים שלא למד את השפה כשפת אם במהירות. אבל אל תיקח את זה יותר מדי ברצינות. הכללים האלה, מי שמנסה לדבר עם הכללים האלה שירה לא יכתוב בחיים. אי אפשר לכתוב שירה עם הכללים שלומדים באולפן. הכללים האלה זה סולם שאתה צריך לטפס עליו ואחרי שאתה למעלה תזרוק את הסולם. זה מכניס אותך לעניין, אבל אחרי זה אתה צריך להקשיב טוב להבין איך העסק הזה עובד. אחרי הסטאז' אתה מבין איך העסק הזה באמת עובד. ולכן לא רק שהכללים הם באים אחרי השפה, הם גם לא מדויקים. הם לא מדויקים. לכן לא למדים מן הכללות אלא במקום שנאמר בו חוץ. ולכן החכמים בדרך כלל מזלזלים בכללים ולא עובדים עם כללים. כמעט בשום מקום לא מופיע כלל, וגם כשהוא מופיע יש לו מאה יוצאים מן הכלל, גם מעבר לאלה שמצוינים. וכשמביאים משנה אז יש אוקימתות וזה כתוב ככה. שום דבר לא עובד כמו שצריך, שום דבר לא עובד מסודר. זה נראה כמו איזושהי אידאולוגיה לא לעשות דברים מסודר. למה? אני באמת חושב שזה אידאולוגיה. הרב יצחק הוטנר אומר את זה. למה כתבו את המשנה בצורה כל כך עקומה? כי אסור לכתוב תורה שבעל פה. אני חושב שזה לא בגלל שאסור לכתוב תורה שבעל פה, זה בגלל שאי אפשר לכתוב תורה שבעל פה. וזאת הסיבה שגם אסור. ברגע שתכתוב אתה מפקיע את כל המהות שלה. תורה שבעל פה זה כמו שפה. ובתורה שבעל פה כיוון שהיא כמו שפה אי אפשר להכניס אותה לתוך סט של כללים. אי אפשר. אתה צריך להבין את הראש, איך העסק הזה עובד. זה מה שנקרא גדול שימושה יותר מלימודה. שימוש של תלמידי חכמים זה לא ללמוד את הכללים, את הכללים אפשר לקרוא בספרים והם גם בדרך כלל לא נכונים. מה שאתה יכול ללמוד כשאתה משמש תלמידי חכמים זה להבין איך העסק עובד, איך הוא חושב, איך הוא חושב על דברים. זה מה שאתה לומד שמה. וזה יותר חשוב מהכללים. כי זה מוביל אותך לתשובה הנכונה. הכללים מובילים אותך לקירוב סביר בהעדר אפשרות אחרת כשאתה תלמיד אולפן. שנייה, אני רק רוצה לסיים כי אני חייב את הזמן. אז לכן כשאנחנו ניקח את המשל של האולפן, אז כשאני מסתכל על דורות קודמים מבחינתי הרי אני ככל שאני מתרחק מהר סיני, השפה, התחושה הזאת הבלתי אמצעית האינטואיטיבית הזאת של מה התורה רוצה ממני הולכת ונשכחת. אין לנו היום תחושה ברורה מה זה נקרא לשמור שבת. אנחנו נורא טכנאים. זה תולדה של זה או תולדה של זה? או לא? דרבנן? דאורייתא? מפה משם? אין לנו כבר את התחושה הפשוטה של מה נכון לעשות בשבת ומה לא. אמיתית אין לנו. זאת לא ביקורת, זה קודם כל ציון עובדה. אין לנו את התחושה הזאת. ובגלל זה אין לנו ברירה אלא ללכת לאלה שהייתה להם התחושה הזאת, לקחת את מה שהם אמרו ולנסות לעשות את מה שעשה עתניאל בן קנז, לזקק מתוך זה כללים, ועם הכללים האלה לעבוד וללמוד גם הלכות אחרות שהם לא אמרו. מי יותר צודק אם אני נתקע בכללים ומצאתי שראשון נגד הכללים? יש לי קושיה עצומה על ראשון או על אמורא. אז ברור שהוא יותר צודק. אבל זה לא בגלל שהוא יותר חכם, אלא בגלל שיש לו אינטואיציה פשוטה, הוא מבין מה נכון, הוא לא צריך את הכללים בשביל זה. זה ידוע בישיבות, כן? כשהראש מביא ראיה למשהו אפשר להתווכח, אבל אם הראש אומר ייראה לי אז אפשר לקפל את הזנב. למה? כי כשהראש אומר ייראה לי אז זה אומר שזה ברור שזה ככה, לא צריך ראיות לזה, הוא לא מחפש ראיות לזה, זה פשוט ככה. אז אם יש לך מאה אלף ראיות נגד, אז הנה מצאת פשוט עוד יוצא מן הכלל הכללים שאתה חושב שהם נכונים, זה הכל. שום דבר חוץ מזה. זאת אומרת שהמושג, אני חוזר עכשיו לירידת הדורות. המושג ירידת הדורות אין פירושו שאנחנו יותר טיפשים. לעניות דעתי במדדי אינטליגנציה שמקובלים היום, הדורות רק עולים, רק עולים כל הזמן, באופן מונוטוני עולה. אין שום ספק שאם משה רבנו לא הבין שיעור אצל רבי עקיבא, אצל רבי. רבי עקיבא איגר הוא היה בורח עם גטקעס. אולי לא מבין מילה. זה מדי מתוחכם בשבילו. למה? בשלוש… זה באמת מתוחכם בשבילו. אבל אם רבי עקיבא איגר נשאר בסוף, הוא כמובן נשאר עם שני צדדים בסוף אחרי כל החקירות, אבל אפילו נגיד שיש לו איזושהי מסקנה, והמסקנה היא שהדבר מסוים הוא אסור, ומשה רבנו אמר שזה מותר, או להפך, מי צודק? רבי עקיבא איגר יותר חכם, חכם במובן של מבחני אינטליגנציה, אבל משה רבנו יותר צודק, בכביש אל תהיה חכם כמו שנאמר. משה רבנו באמת יותר צודק, כמו שאותו אחד שיוצא מהאולפן ורואה הבדלים בינו לבין אלה שמדברים את השפה כשפת אם, מי יותר צודק? יש לפעמים שיבושים סתם, אבל בדרך כלל הם יותר צודקים, למרות שהם לא מכירים את הכללים. מי יותר חכם? בהחלט ייתכן שדווקא זה שלמד באולפן, הוא לומד תיאוריה מורכבת, לא בטוח שהם כולם היו מצליחים ללמוד את זה, כללים עם יישומים, עם ניתוח מאוד מתוחכם, אבל כל זה למה? זה כלים של חירש או של עיוור. עיוור מפתח מאוד את חוש השמיעה כדי לפצות על העיוורון, אז חוש השמיעה שלו יותר טוב מאשר חוש שמיעה של אדם רגיל, אבל הוא עיוור. זאת אומרת הכלים האנליטיים האלה, כלי השכל שאנחנו משתמשים איתם, שאנחנו יותר טובים בהם מכל הדורות הקודמים, כל מה שהדורות הקודמים נשארים ב"צריך עיון", אני על המקום מוציא לכם חמישה תירוצים, בלי בעיה בכלל, לא רק אני, כל אחד. אנחנו מכירים את זה כל צעד ושעל. למה זה ככה? אנחנו באמת יותר מיומנים בכלי הניתוח הלוגיים, אין שום ספק בזה. אנחנו נעבור טוב יותר כל מבחן אינטליגנציה בממוצע מאשר דורות קודמים, אבל באינטואיציה הפשוטה מה התורה רוצה, ברור שהם צודקים, כי הם מדברים את השפה כשפת אם. עכשיו מה זה אומר? הרב שלי שלמדתי אצלו, בסדר, מה זה? יש לו יותר אינטואיציה ממני? הפער הזה של דור מול דור הוא באמת זניח על הסקאלה של ממתן תורה עד היום. יש איזושהי ירידה, אבל בסדר, יכול להיות שהוא יותר חכם ממנו ואני אדע יותר טוב ממנו, או להפך, זה יכול לקרות כך או כך. אי אפשר לקבוע מסמרות שכל מי שנולד יומיים לפניי הוא כנראה יש לו אינטואיציה יותר גבוהה משלי, זה אבסורד. אבל התהליך כולו הוא תהליך שקיים לאורך ההיסטוריה. באיזשהו שלב שחכמים מרגישים שנחצה קו, הם תוחמים את התקופה. אחרי שהיה רבי, אנשים הרגישו, תראו, מה שהיה לפני כן, אנחנו יכולים להתווכח איתם אבל זאת לא אותה שפה, אנחנו לא דיברנו איתם, אנחנו לא היינו שם, רב היה בבית הדין של רבי יהודה הנשיא, הוא יכול להתווכח איתו, הוא יודע איך הוא חושב, הוא שמע אותו. אז שם, יכול להיות שהוא לא יותר גדול מרבי יהודה הנשיא, אבל הוא יכול לחלוק לפעמים. זאת אומרת, בסדר, הוא באותה ליגה, באותה שפה, באותו עיקרון, אין הבדל כל כך גדול ביניהם, אז הוא יכול להתווכח. אבל עשרה דורות קודם, זה כבר אין טעם להתווכח, יש איזשהו סיכוי של אחד למיליון שאתה אולי צודק, אבל זה סיכוי קלוש, לא כדאי לסמוך על זה. אז מה עושים במצב כזה? קובעים כלל פורמלי, על תנאים לא חולקים. ואחרי שנגמרת הגמרא, על אמוראים לא חולקים, אחרי זה על ראשונים ואחרי זה אני לא יודע על מי. עוד פעם, הכלל הזה כמובן נקבע ברטרוספקטיבה, זאת אומרת אחורה כשמסתכלים אחורה, לא עברנו את היום, עד אתמול הלכה כמו מי שנולד עד אתמול, אלא בפרספקטיבה אחורה אנחנו מבינים שעברה פה איזושהי תקופה. היום זה כבר אולפן מולם, אנחנו לומדים באולפן שלהם, אז אם אנחנו לומדים באולפן שלהם בואו לא נתקן אותם. נשמע מה שהם אומרים וננסה מתוך זה להבין מה עומד מאחורי הדברים. א' לזקק את הכללים, וב' לא להיות שבוי של הכללים. וזה מה שהם עצמם מעבירים לנו, שגם כשמעבירים לנו כלל הם אומרים לנו אל תהיו שבויים שלו. וזה הפירוש ירידת הדורות, ירידת הדורות זה ירידה באינטואיציה, בחוש הריח ההלכתי, ובזה חד משמעית יש ירידה. שזה ברור לגמרי. היום מה שלא מכריעים במחלוקת ראשונים, מה זה? בגלל שאנחנו לא מעיזים לחלוק על ראשונים? אין שום בעיה לחלוק על ראשונים במחלוקת, להכריע כמו הראשון הזה נגד הראשון ההוא. המאמר שלי במישרים א' תסתכלו שם למקורות. אין שום בעיה כזאת, להפך, צריך לעשות את זה, לא רק שאין בעיה כזאת. מי שלא עושה את זה הוא עבריין, כי צריך לפסוק כמו שאתה מבין, זה מה שצריך לפסוק. אז למה לא עושים את זה? לא עושים את זה כי אנחנו לא מסוגלים להכריע. לא בגלל שהם היו גדולים, יכולת ההכרעה אין לנו. אנחנו יכולים לנתח נפלא את הרמב"ם ואת הרשב"א, כל אחד להעמיד פה מגדל בנוי לתלפיות על שיטתו לכל אורך הש"ס, אבל מי צודק? אין לי מושג פה מי צודק. הוא עקבי ויש לו בחפצא ובגברא מפה ומשם, וההוא זה בגברא ולא בחפצא ויש לו, הוא מסתדר עם הברייתא ההיא שם ככה וככה, וניתוחים ופה ושם. אוקיי, ועכשיו מי צודק? אין לנו את היכולת להכריע כי אין לנו את חוש הריח מי צודק. מה שאנחנו משתמשים זה בכלים אנליטיים, שכל מה שהם אומרים זה אני אצליח להעמיד את מה שהוא אומר על בסיס לוגי איתן, אבל להכריע אני לא יכול. זאת אחת האינדיקציות לזה. שאנחנו הופכים להיות יותר משתמשים של כללים ופחות עם חוש ריח למה נכון. אנחנו לא עושים את זה בגלל עודף יראת שמיים, שאנחנו לא פוסקים במחלוקות ראשונים. אנחנו פשוט לא מרגישים שאנחנו מסוגלים. אנחנו לא יודעים מי באמת צודק. תגידו מי צודק, הרשב"א או הרמב"ם? ספק דאורייתא לחומרא, מדאורייתא או מדרבנן. מחלוקת רשב"א ורמב"ם. אם הייתה לי עמדה בעניין הזה הייתי פוסק כמו אחד מהם, מה הבעיה? לא, היום אנחנו עושים גם מזה ספיקא. גם המחלוקת הזאת היא סוג של ספק. ואז אם זה בדאורייתא או דרבנן, לחומרא, לקולא, לא משנה. למה? כי אנחנו לא מסוגלים להכריע. מה זאת אומרת מי צודק? הוא חושב זה דין בגברא, והוא חושב זה דין בחפצא. מי צודק? לא יודע מי צודק. אני עושה הגדרות, אני לא בוחן מי צודק. ולמה? כי אין לי את חוש הריח שהיה פעם. באמת אני, תחשבו מי שיגיע לאולפן ויתחיל לתקן אנשים ברחוב לפני שהוא עבר את האולפן. סתם, הוא אמריקאי הוא לא מדבר מילה עברית, והוא יסביר לך שלא אומרים את זה כך, אומרים את זה כך. אתה תצחק עליו. זה באמת לא הגיוני. מה פתאום שהוא יכריע במחלוקות? אין לו שום חוש ריח לגבי העניין הזה. מה פתאום שהוא יכריע? הוא לא יכול להכריע. ואחרי שהוא עבר את האולפן, גם אז הוא לא יכול להכריע. כל מה שהוא יכול זה להעמיד כללים ולהראות שבעצם אפשר לדבר כך ואפשר לדבר כך כי זה מכלל 17 והוא מכלל 38. נו, ומי? אבל איך נכון יותר לדבר? אומר, לא יודע, אני יודע שכלל 17 זה זה, כלל 38 זה זה. זה בדיוק אותו דבר. זה לא אומר שמישהו פה יותר חכם ממישהו. זה אומר שלמישהו יש חוש ריח יותר בריא ממישהו, זה הכל. אצלו זה שפת אם ואצלי זה אולפן. וכל דור הוא שפת אם לעומת הדור הבא אחריו שהוא אולפן. הוא לומד באולפן שלו. והמטרה של הלימוד בסופו של דבר זה לנסות ולרכוש כמה שיותר מאותם אינטואיציות שחבויות מאחורי הכללים. ולא להיות צמוד לכללים כמו שהיום משום מה יש איזה אידיאולוגיה כזאת שהכל עובד על סתם ויש אומרים, בשולחן ערוך הלכה כסתם. יש אומרים ויש אומרים אז ההלכה כמו יש אומרים כי אחרת הוא היה שם את זה סתם ויש אומרים. אז לכן ברור שהוא התכוון. אז למה הוא מביא בכלל את שניהם? אם הלכה כמו זה אז למה להביא שתי הדעות? אז מין כללים אני לא יודע מאיפה הם צנחו בכלל הכללים האלה. והיום זה נהיה משא ומתן ההלכתי. האם זה סתם ואחריו יש אומרים, נהיה ששוב אנחנו בכלל לא שומעים מה כתוב בשולחן ערוך, למה הוא מתכוון. טוב, בכל אופן השורה התחתונה מה שאני מתכוון לומר זה שירידת הדורות פירושו אובדן היכולת האינטואיטיבית. זה נקרא ירידת הדורות. ומה שקיבלנו על עצמו, מה שהכסף משנה אומר, לא לחלוק על דורות ראשונים, זה בגלל התחושה הזאת שאנחנו תלמידי אולפן ביחס אליהם. זה לא שאנחנו יותר טיפשים, אנחנו יותר חכמים. אבל אנחנו פחות צודקים. בדרך כלל אם ראשון או אמורא יגיד הלכה, זה יהיה נכון. יש סיכוי קלוש שהוא טועה, קלוש מאוד, לא כדאי לבנות על זה. היום גם אי אפשר לבנות על זה, קיבלנו על עצמו לא לאפשר דבר כזה בכלל. אבל גם לא כדאי, יש לזה סיבה טובה למה קיבלנו על עצמנו, כי זה באמת לא סביר. טוב, עד כאן כי אני חייב פה להמריא.