דרכה של הלכה – הלכה ומוסר – שיעור 6

טוב, בפעם הקודמת, אולי זה היה אפילו פעמיים, אני כבר לא זוכר, דיברנו על כמה התייחסויות בסיסיות לשינויים בהלכה, או אי-שינויים בהלכה. והבחננו בין כמה סוגי טיעון, שנתנו להם כותרות, כן, שני סוגי שמרנים, רפורמי וכופר. ובסופו של דבר, בפעם הקודמת דיברתי בעיקר על היחס בין שני סוגי השמרנים, לאור מה שמוצאים אצל המאירי. היחס של המאירי לגויים, או היחס של ההלכה לגויים על פי המאירי. היום אני רוצה דווקא לעסוק בצד השני של המשוואה, בעניין של הרפורמה. כי בעצם המסקנה שעלתה מן הדיון עד עכשיו היא, ששני סוגי ההתייחסות שעליהם דיברנו שניהם שמרנים. אין פה עדיין שינוי בהלכה. גם לא הטענה של המאירי, שהיא אולי הכי מרחיקת לכת, כי הוא עושה כאילו שינוי בהלכה, הוא יישום שונה של ההלכה, זה אפילו בלי להביא לזה מקור או הוכחה. ואמרנו שדווקא שמה מבחינים בשמרן המדרשי. אבל גם זה סוג של שמרנות. זאת אומרת, בעצם יש פה יישום של אותם עקרונות, כשכמובן אם הנסיבות שונות אז גם היישום אמור להיות שונה. השאלה עד כמה אם בכלל ישנה האפשרות לשינויים במסגרת ההלכה. האם בכלל אפשר לדבר על דבר כזה? האם יש לו לגיטימציה הלכתית? מה, או שזה כל כולו נמצא באגף מה שקראנו הרפורמי, זאת אומרת, באגף שבעצם אולי לא נאמן לגמרי להלכה. עכשיו, הדברים האלה, על פניהם זה נשמע פשוט שאין דבר כזה. שאין אפשרות לעשות שינויים, זה בדיוק הייתה הטענה ששני סוגי השמרנים יכולים להיכנס תחת הכותרת של נאמנים להלכה, אבל שאר הטיעונים הם טיעונים חוץ-הלכתיים, טיעונים שבאים מבחוץ. ובכל זאת, הרבה פעמים ישנה איזושהי תחושה, ובעיקר בדורות האחרונים, שאנשים מחפשים או טוענים לטובת שינויים גם מבפנים. גם אנשים שנאמנים להלכה מרגישים שיש דברים שאותם הם היו רוצים לשנות, או שישתנו. והשאלה האם כל דבר כזה בהכרח נמצא מחוץ למסגרת. עכשיו גם כאן צריך אני חושב לחלק את הדיון לכמה חלקים. בגלל שדיון ראשון שצריך לעשות בעצם הוא בכלל לא דיון הלכתי, אלא הוא דיון שאמור להיערך בכלים חוץ-הלכתיים. וזאת מן הסיבה הפשוטה שעליה דיברתי בפעם הראשונה כשדיברנו על השאלה למה לעבוד את השם. ודיברנו שם על זה שהעיקרון שמצדיק או מחייב את הנאמנות למערכת כלשהי לא יכול להשתייך בעצמו לאותה מערכת. זאת אומרת, הוא חייב להימצא מחוצה לה, לא ייתכן שהחוק יקבע שיש חוק שצריך לקיים חוקים. למרות שהבוקר שמעתי משהו ברדיו, הבוקר זה היה או אתמול, לא זוכר כבר, שיש איזה יוזמה של דליה איציק לחוקק משהו שצריך לשמור את החוקים. זה ממש היה משעשע. בכל אופן, משהו, אני לא זוכר כבר בדיוק היה שם, שמעתי משהו כזה זה ככה צד לי את האוזן בגלל העניין הזה. בכל אופן… אז כיוון שהעיקרון למה אני צריך להיות נאמן למערכת, או למה אני מחויב למערכת נמצא מחוץ לאותה מערכת, אז אם אני ארצה למשל לבדוק את הסייגים של הנאמנות שלי למערכת, או מה אני עושה במצב שיש קונפליקט מול מערכת אחרת שגם לה אני נאמן, קשה מאוד לקבל דיון שנערך בכלים הלכתיים על שאלה כזאת. זאת אומרת, לדוגמה, אני אתן דוגמה, דיברתי כבר בפעם הראשונה על זה עם הדוגמה של השחקן קולנוע והסיגריה והרופא, נכון הזכרתי את הדוגמה הזאת? לא? הזכרתי את זה. אז הטענה שם בעצם הייתה שלא תמיד כאשר אני מרגיש מצוקה הפתרון זה לשנות את ההלכה, אם בכלל אפשר. לפעמים אפשר גם להישאר בקונפליקט ולהגיד אוקיי, מבחינת ההלכה זה כך, מבחינת המערכת האחרת שאני מחויב גם אליה זה כך, ועכשיו אני בקונפליקט וצריך לפתור את הקונפליקט הזה כמו שאני פותר כל קונפליקט הלכתי. זה לא בהכרח אומר שאת ההלכה עצמה צריך לשנות כדי שהכול יתאים. הרי אנחנו עושים כל מיני פעולות גם במצבים שיש ק"נ טעמים בעד וק"נ טעמים נגד ואנחנו צריכים להחליט מה השורה התחתונה שלנו אומרת. זה לא אומר אוטומטית שכל טעמי הנגד הופכים בעצמם להיות בעד. הם לא. הם נשארים נגד, זה דחויה או הותרה, או שתגדירו את זה, אבל עדיין אני צריך לקבל איזושהי החלטה מה אני עושה במצב שיש קונפליקט ערכי. אז לכן בעצם לא תמיד הפתרון הוא פתרון של שינוי של המערכת. אבל עדיין, כשאני שואל את עצמי מה אני אמור לעשות במצב של קונפליקט כזה, כשמערכת מסוימת מורה לי לעשות כך וההלכה מורה לי לעשות אחרת. אז זה די אבסורדי לחפש את הפתרון לשאלה הזאת בכלים הלכתיים. זאת אומרת לשאול את ההלכה מה אני אמור לעשות במצב כזה. זאת אומרת הרי כל מה שאני שואל עכשיו זה האם לציית להלכה, אם אני אשאל את ההלכה התשובה תהיה ודאי תציית לי. זאת אומרת זה ברור. בדיוק כמו שבמקרה הזה של השחקן קולנוע כשהוא פנה לרופא והוא שואל אותו האם ללכת לסרט הזה, ללכת לשחק בסרטון פרסומת הזה, אז הוא אמר לו מה פתאום, אם אתה שואל אותי כרופא ודאי שלא. זאת אומרת זה לא בריא לעשן סיגריה. אם אתה שואל אותי כחבר אז עניין אחר אז ודאי שכן. זאת אומרת, אבל מה זה אומר, ששיקולי הבריאות השתנו? לא. ברור ששיקולי הבריאות בעינם עומדים אבל השיקולים הכלכליים גוברים עליהם, זה נקודה אחת. ונקודה שנייה זה באיזה מישור ניתנה התשובה, ברור שלא בכובע של הרופא. בכובע של הרופא אי אפשר לתת תשובה מהסוג הזה. אלא אני יכול ללבוש כובע אחר, אני עכשיו לובש את הכובע של החבר שלך ובתור חבר שלך אני ממליץ לך כן לעשות את זה. זאת אומרת ברור שבתוך המערכת הרפואית אני לא יכול לשאול את המערכת הרפואית מה מומלץ יותר, להרוויח הרבה כסף במחיר של מעט פגיעה בבריאות או לשמור על הבריאות. כי בתוך המערכת הרפואית תמיד התשובה תהיה תשמור על הבריאות. אבל זה לא אומר שזו התשובה הנכונה. זה אומר שמבחינת הפן הרפואי התשובה היא באמת שצריך לשמור על הבריאות. אבל יש עוד פן אחר והוא הפן הכלכלי. וכשאני עכשיו רוצה להחליט איזה פן גובר, את ההחלטה הזאת אני לא יכול לקבל לא בכלים הלכתיים, או בהקשר ההוא לא בכלים רפואיים ולא בכלים כלכליים. אני צריך איכשהו להחליט מה אני עושה כשאני נמצא מחוץ לשתי המערכות. כל מערכת לחוד כשאני רוצה לדון עליה אמרתי אני צריך להימצא מחוץ לה, על עצם המחויבות אליה. כשאני רוצה להחליט מה אני עושה במצב של קונפליקט בין שתי מערכות, זה ודאי לא יכול להיערך במסגרת אחת משתיהן. כי אני צריך לצאת החוצה מחוץ לשתיהן ולשאול את עצמי מה יחסי לשתי המערכות האלה ואז לקבל איזושהי החלטה מה אני עושה במצב הקונפליקט. לכן בעצם השאלה האם מבחינת ההלכה יש אפשרות לקבל לגיטימציה לנהוג שלא כהלכה זאת שאלה פרדוקסלית, ודאי שלא. כי אם מבחינת ההלכה הייתה לזה לגיטימציה זה לא היה שלא כהלכה. ברגע שאני מחפש על הדרך לנהוג באופן שלא מתאים להלכה אני לעולם לא אוכל לשאול את השאלה הזאת בתוך המסגרת ההלכתית. זה לא אומר שהמסגרת ההלכתית היא כל העולם. אנחנו מדברים על סוגיות של עבירה לשמה למשל, אז בסוגיות של עבירה לשמה נגיד בתפיסה הפשוטה בסוגיה, לולא כל האפולוגטיקות שנערכו לאורך הדורות, אז התפיסה היא שאפשר לעבור את העבירה וזאת עבירה, זה נגד ההלכה. ועדיין אפשר לעשות את זה בנסיבות מסוימות שמה שמוטל על הכף הוא דבר כל כך משמעותי שאין ברירה אלא להשעות את השיקולים ההלכתיים. אבל התשובה הזאת בעצמה לא יכולה להיות תשובה הלכתית. כשאני אומר פיקוח נפש דוחה שבת אני לא קורא לזה עבירה לשמה. זה לא המושג עבירה לשמה, כשאני מחלל שבת כדי לשמור על הנפש שלי או של זולתי. נכון שההלכה אומרת את זה אחרי שהיא שקללה שני ערכים מנוגדים והחליטה מי משניהם גובר על השני, אבל הקביעה הזאת עצמה היא קביעה הלכתית. כשאני שואל שאלה יותר רחבה או יותר יסודית, האם יכול להיות מצב שבו אני נמצא בקונפליקט מול ההלכה ולא מציית לה אלא עושה עבירה לשמה, שם ודאי שאני לא יכול לשאול את השאלה הזאת בתוך ההקשר ההלכתי, ולכן הטענה שגדולה עבירה לשמה או שצריך לעשות עבירות לשמן בנסיבות מסוימות, נכונה או לא נכונה אפשר לדון, אבל דבר אחד ברור: אי אפשר לבדוק את השאלה הזאת בתוך המסגרת ההלכתית. זה פשוט לא שייך. ולכן הרבה פעמים כשבודקים את השאלה האם מוצדק לעשות עבירה לשמה, הרבה פעמים לא בודקים אותה בכלל הרבה פעמים, אבל אם כשכבר בודקים אותה, אז בדרך כלל איך אנחנו עושים את זה? כמו שאנחנו מבררים כל שאלה הלכתית. פותחים את השו"תים, את התקדימים, את הראשונים, את האחרונים ובודקים. אבל זאת צורת בדיקה אבסורדית. זאת אומרת, הרי ברור שאם אם אני מדבר על עבירה לשמה במובן הפשוט, לא עבירה לשמה במובנים שאחרי זה יצקו לתוך הדברים שאני חושב שהם פשוט לא נכונים, אלא עבירה לשמה הכוונה לעשות עבירה, לפעול נגד ההלכה. אז מה זאת אומרת אני אני מחפש עוגן הלכתי האם מותר לי לפעול נגד ההלכה? אם יש עוגן הלכתי זאת לא עבירה. אז מה אז מה השאלה? נראה לי אפשר להבדיל בין הלכה לבין כאילו עבירה לשמה זה אם נאמר שאולי זה לא בגדר ההלכה, זה בגדר התורה באופן יותר רחב. אז נראה לי כן אפשר לחפש תקדימים. זה אני מסכים, וזה החילוק הבא שאני רוצה לעשות עוד רגע. רגע, הערה נוספת, גם כשנדון נגיד ביחס בין תורה לבין המערכת החיצונית, קול חיצוני אחר, אז עדיין האמירה של התורה יכולה להיות אמירה מאוד משמעותית של התורה. נראה לי שהיא נאמרת שאם אתה בהכרח אידאולוגיה שבנקודה מסוימת אתה קובע שאתה חושב שצריך ללכת לא לפי התורה, אז אתה כבר יצאת לגמרי מהתורה ואין לך חלק בה בכלל. אוקיי, שגם לזה בעזרת השם אני אגיע. גם לזה בעזרת השם נגיע. שנייה. אם אנחנו מבינים שהמערכת ההלכתית היא בעצם פלטפורמה שהיא כן משקפת את כל המערכת המוסרית שלנו, אז זה עדיין יכול להיות שעבירה לשמה היא אמירה שאני אומר מתוך המערכת ההלכתית. אבל אז מה שונה מפיקוח נפש דוחה שבת? שבפיקוח נפש דוחה שבת זה באמת במובן ההלכתי זה לא נחשב עבירה, אבל גם האמירה של הפוסק ההלכתי היא של עבירה. עבירה זה לעבור על ההלכה, זה נקרא עבירה, לא? לא, פיקוח נפש דוחה שבת יהיה התבטאות שבעצם לא פגמת בכלל בשום דבר במציאות, ועבירה לשמה אתה אומר כן פגמת במציאות. ואם זאת דחויה ולא הותרה? יכול להיות שגם בזה יש ממד שלא פגמת במציאות. מה ההבדל בין דחויה והותרה? בהותרה היית צריך לעשות את זה, ובדחויה למה אתה צריך לעשות את זה? לכל הדעות אתה צריך לעשות את זה, זה ברור, זה בכלל לא שאלה. שאלה אם זה דחויה או הותרה זה בדיוק לכאורה זה ההבדל, האם אתה בכל זאת פוגם במשהו אך אתה חייב לפגום כי יש ערך אחר שגובר, או שמה פתאום, בנסיבות כאלו אפילו שום דבר לא נפגם. זה ההבדל בין הותרה ודחויה, אבל שתי הקביעות, בין הותרה ובין דחויה, הן קביעות שנערכות במסגרת ההלכה. לא, מי שהיה אומר שעבירה לשמה היא לא בהכרח דחויה או הותרה, עבירה לשמה היא אמירה שכן פגמת בהלכה. הגמרא מדברת שמה על עבירה לשמה, הגמרא לא מביאה לזה ילפותות כמו שבפיקוח נפש דוחה שבת, אין ילפותות על זה. והגמרא אומרת גדולה עבירה לשמה, והיא לא מביאה ראיה מזה שפיקוח נפש דוחה שבת לסוגיה הזאת של גדולה עבירה לשמה. היא מביאה בנות לוט שמה, אני לא יודע מה, כל מיני יעל אשת חבר הקיני. אני אני בכלל לא לא מבין את כל הסמנטיקה. מבחינתי הלכה זה סתם מילה שהומצאה כדי בהגדרה לתאר מכלול החובות שלי בעולם. אז איך יכול להיות משהו שהוא חוץ להלכה? הלכה זה מכלול החובות שלך בעולם? מה פתאום? זאת אומרת אין מה שמחייב אותי. ההלכה היא מה שמחייב אותי בכל זאת. זאת אומרת אין לי כמה מערכות שאחת יכולה להיות מחוץ להלכה. זאת אומרת ההלכה היא מה שמחייבת אותי. אם זה סטייטמנט עליך אז זה בסדר, יכול להיות, אבל אם זה סטייטמנט כללי, אם אתה מתאר את מה שאתה חושב זה בסדר גמור. יש אנשים שאצלם ההלכה או התורה זה כל עולמם. אבל השאלה היא אם זה המודל היחיד האפשרי. יכול להיות לי דברים אחרים, אבל לא בסתירה. זאת אומרת אין דבר כזה סתירה להלכה. דבר שסותר את ההלכה סימן שאסור לעשות אותו. סימן שאסור הלכתית לעשות אותו. כן, ברור. בסדר, אז אסור הלכתית, אז שוב הוספתי פה עוד מילה כדי… לא, אבל זה אותו דבר. כמו שדבר שסותר את כללי הבריאות אסור בריאותית לעשות אותו, נכון? כן, אבל ההבדל שבריאות זה לא מערכת שאני מחויב אליה במאה אחוז. זאת אומרת בריאות אני יכול להרשות לעצמי שיקולים חוץ-בריאותיים. בסדר, אולי לא מחויב במאה אחוז זה עניין אחר, אתה מתכוון שזה לא מכסה את כל מכלול המציאות. לא, אני מתכוון שאני לא מחויב אליה במאה אחוז. אבל זאת אומרת שיש נורמות אחרות שהן מחוץ למערכת הבריאות, גם אם אני מחויב לה במאה אחוז, אבל יש נורמות אחרות. אחרות שגוברות, אז מה אני עושה במצב של קונפליקט? אם הייתי מחויב ב-100%, בהגדרה זה משפט אנליטי, אם הייתי מחויב ב-100% לא היו נורמות אחרות שגוברות. ממש לא נכון, אז בשביל זה תיקנתי אותך קודם ואמרתי לך שאתה לא מתכוון למחויב ב-100%, אתה מתכוון לזה, אני אגדיר את זה יותר בהמשך, אתה מתכוון לזה שזה מכסה את כל האספקטים של המציאות ולא את עוצמת המחויבות לכל אחד מהעקרונות. להיפך, להיפך, אני מחויב ב-100% להלכות שבת, אני מחויב ב-100% גם לפיקוח נפש, ובכל זאת כשיש קונפליקט אני צריך להחליט. לא, אז אתה לא מחויב ב-100% לאלה, אתה מחויב ב-100% למכלול של ההלכה שתגיד לך… אתה מחויב ב-100% לכל אחד מהעקרונות שביחד יוצר את המכלול, רק שיש קונפליקט אתה צריך להחליט מה לעשות. אבל העיקרון גבר, יכול להיות שעיקרון גבר, זאת אומרת אני לא מחויב לזה ב-100%, אני מחויב לכל המערכת הכוללת ב-100%. נו בסדר, אבל עדיין השאלה… אז זה אומר שלאחד מאלה אתה לא מחויב… לא יכול להיות קיים במציאות עיקרון אחר שיגבר על ההלכה, לא יכול להיות. למה לא יכול להיות? אני לא מבין את הטענה. אם אתה אומר שאצלך לא קיים אז בסדר, טענה עליך, אבל למה… לא, אני חושב שבהגדרת המושג הלכה זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. רגע, כשאני קורא גדולה עבירה לשמה ואני אומר בנות לוט לא עשו שם… גדולה עבירה לשמה זה מילה שנאמרה באגדתא, זאת אומרת אי אפשר לתרגם אותה למותר לעשות עבירה לשמה כי אז גם אם אני מכניס פה עוד מערכת מהותית יש לי פה סתירה פנימית, לא יכול להיות שמותר לעשות עבירה לשמה. גדולה עבירה לשמה, למה לא? זה מה שהגמרא אומרת, בפשט הגמרא זה מה שהגמרא אומרת. הגמרא אומרת גדולה עבירה לשמה, היא לא אומרת שמותר לעשות עבירה לשמה. גדולה עבירה לשמה מה זה אומר? היא גדולה אבל אל תעשה? בנסיבות שבהן זה מתחייב אתה גם אמור לעשות את זה, מה זאת אומרת גדולה עבירה לשמה? גדולה עבירה לשמה זה משהו שיותר טוב ממצווה שלא לשמה מסביב. לא לא, טוב זה צריך לראות את פשט הסוגיה, זה לא רק ממצווה שלא לשמה, זה… בסדר, צריך לראות את פשט הסוגיה אם אתה רוצה, טוב בסדר, אני כתבתי על זה משהו לא מזמן אבל זה לא פורסם בסוף אני חושב, אם אתה רוצה אני אשלח לך. אני חושב שכשרואים את פשט הסוגיה זה לא עובד. זאת אומרת כך צריך לעשות, זה לא… בנסיבה שזה מתחייב עבירה לשמה זה כבר לא מחוץ להלכה, זה בתוך ההלכה. ההבדל בין זה לבין פיקוח נפש, שפיקוח נפש זה דבר שתמיד צריך לתעדף מערכת אחת על פני השנייה, ופה עבירה לשמה הוא בתוך ההלכה אבל הוא מוכן להתחשב בנסיבות הספציפיות של אותו רגע. ההלכה כוללת את כל הנסיבות. אז למה זה עבירה? מה זאת אומרת? זה כבר לא עבירה, זה עבירה מבחינת המושגים היומיומיים שלי, זה עבירה לשמה, זה עבירה על הכללים היומיומיים של התורה. אז זה סוג של דחייה הלכתית, זה מה שאתה טוען? כן. טוב אוקיי, אבל זה מה שאני אומר שאני חושב שזה לא פשט הסוגיה, אבל בסדר, בשביל זה צריך ללמוד את הסוגיה, אני רק הבאתי את זה כדוגמה אז אני לא רוצה עכשיו להיכנס לעניין. טוב, אז בעצם כל העסק הזה היה הקדמה רק כדי לומר שאת הרובד הראשון של הדיון הזה צריך לעשות לא בתוך המסגרת ההלכתית. קודם כל צריך להבין איך העסק הזה בכלל עובד, איך האם בכלל יכול להיווצר קונפליקט כזה ואז לשאול את עצמנו מה עושים במצב כזה. אבל זה רק הרובד הראשון של הדיון, ברובד השני של הדיון בהנחה שנגיע למסקנה שקונפליקט כזה יכול להיווצר, עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם באמת יכול להיות מישהו שנאמן להלכה ובכל זאת להכריע בקונפליקט באופן שונה, זאת אומרת באופן מנוגד להלכה. אז אני את הדיון הראשון אני אעשה כי אני חושב שהוא מחדד כמה נקודות חשובות אבל אני אנסה לעשות אותו בקצרה. בעצם כשאני אולי באמת אבל לפני כן אני צריך לעשות עוד הרחבה שמישהו הקדים אותי קודם. באמת כשאנחנו מדברים על ההלכה בהקשר הזה צריך להגדיר יותר טוב את המושגים. לדוגמה, מישהו נגיד בעבירה לשמה, מישהו נמצא נגיד בנות לוט היו נמצאו במצב הם חשבו שכל העולם כולו חרב ובעצם אם הם לא יעברו על גילוי עריות אז האנושות נכחדה. וכיוון שכך אז הם החליטו לעשות עבירה לשמה. נגיד שזה התיאור כרגע, בוא לא נתווכח על העניין הזה, נניח לצורך הדיון שזה התיאור. אפשר היה להציג את זה כמצב שבו בעצם ההלכה אוסרת גילוי עריות בכל מחיר. אין מקור הלכתי שמסייג את האיסור הזה, יש על זה אפילו ייהרג ואל יעבור, זאת אומרת זה לא מותר בשום צורה שהיא, אין שום סייג הלכתי למחויבות לעיקרון הזה. מצד שני עומד ערך אחר וזה קיום האנושות, מדובר על מצב דרמטי. כן, זאת אומרת, אם אני לא עובר את העבירה הזאת, אז בעצם האנושות סיימה את הקריירה. זה לא שאלה של פיקוח נפש של מישהו כזה או מישהו אחר, שזה גם לא מילתא זוטרתא, או בכלל שאלות של הפסד מרובה. אנחנו מדברים פה על מצב של קיום העולם. אז צריך להבין שהסיטואציה שאנחנו מדברים עליה כאן היא סיטואציה קריטית, זאת אומרת זה משהו שהערך שעומד כנגד הוא אולי לא ערך שאפשר להצביע עליו בסעיף בשולחן ערוך או במניין המצוות שמגדיר אותו, אבל נראה די ברור שזה ערך מאוד מאוד מאוד חשוב, וכשהוא נפגע בצורה כזאת זה יכול אולי להצדיק צעדים דרמטיים. אבל את זה עצמו אפשר להציג בשתי צורות, אפשר להציג את זה כהתנגשות בין עיקרון הלכתי לבין ערך חוץ הלכתי, חוץ תורני, חוץ סתם כי אני מאמין שככה באמת חשוב לעשות, ואז באמת יש פה איזושהי התנגשות בין ההלכה לבין איזושהי מערכת חיצונית לגמרי. ואפשר היה להציג את זה אחרת ולומר שאני חושב, ולא משנה כרגע מה נימוקיי או מה מקורותיי, אני חושב שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני את זה, זה רצון השם, זה אומנם לא ההלכה, מבחינת ההלכה אסור לעשות את זה, אין שום סייג שאנחנו מכירים במקורות ההלכה לאיסור הזה של גילוי עריות, אבל רצון השם בהקשר הזה הוא לא ערך חיצוני לתורה, זה ערך אולי חיצוני להלכה אבל לא חיצוני לתורה, ורצון השם הוא במצב כזה שכמובן לשמר את הקיום של האנושות, ועכשיו ישנה איזושהי התנגשות בין ההלכה הפורמלית לבין רצון השם. מה? איך יודעים את זה? שאלה מצוינת, לא יודע איך יודעים את זה, מסברא, רמז מפסוק, כל מיני דברים, אפשר להציע כל מיני כיוונים. יש דוגמאות שבהן אפשר לראות את רצון השם בלי שיש מצווה גם מתוך התורה, תוך רמזים של התורה, נדמה לי שזה מאמר שכתבתי בצוהר נדמה לי זה היה על רצון השם, אחד הגיליונות האחרונים על רצון השם שהוא רצון השם בלי מצווה. אומרת השיעור של תרומה אחד מארבעים אחד מחמישים ואחד משישים יש לזה כמה ראיות שזה דין דאורייתא, זה לא דין דרבנן, אבל זה דין דאורייתא שהוא לא בדיוק מצווה מבחינת ההלכה הפורמלית אלא יש אינדיקציות שונות שזה רצון השם לעשות ככה, להפריש יותר מאשר חיטה אחת שפוטרת את הכרי. אז זה רמז בכתוב למשל, ישנם מצבים אחרים שבהם רצון השם יבוא לידי ביטוי דרך עיקרון מוסרי ואני חושב שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני להיות איש מוסרי, אולי זה אפילו כתוב ועשית הישר והטוב, וקדושים תהיו, או כל מיני פסוקים מהסוג הזה, אבל זה פסוקים שקשה מאוד לצקת בהם תוכן הלכתי חד משמעי עד כדי כך שלא לגמרי ברור אם בכלל אפשר לקרוא להם מצווה, אבל כתוב שם משהו שמרמז לי שזה רצון השם. ועכשיו אני נמצא בקונפליקט בין ההלכה לבין רצון השם, זה קונפליקט שבמובנים מסוימים הוא קונפליקט פנימי, כיוון שבין שני חלקים שונים של רצון השם, יש את ההלכה שמבטאת חלק מרצונותיו ויש איזה שהם מקורות אחרים או לא יודע בדיוק מה ששמה באים לידי ביטוי רצונות אחרים, ולפעמים יכולה להיות התנגשות. ובדרך כלל ההלכה מייצגת את הדברים היותר בולטים שבהם אנחנו מבינים את רצון השם, כלומר אם זה ממש ממש רצון השם אז זה גם יתבטא לכדי מצווה ואם זה משהו שהוא פחות אז אולי כנראה שיש לו גם ערך פחות, כלומר אם הוא לא בא לידי ביטוי כהוראה מחייבת. לא זה לא חייב להיות, יש הרבה דברים, טוב זה על זה עוד פעם שווה שיעור שלם אבל יש הרבה מאוד דברים שהם לא מצווה בגלל שהם חשובים מדי לא בגלל שהם חשובים פחות מדי. כמה דברים שהם כל כך יסודיים שלא מכניסים אותם להיות מצווה כדי לשמר את המעמד העליון שלהם. כדי לשמר את המעמד העליון שלהם. מה? מצוות יישוב ארץ ישראל זה לא הרמב"ם, טוב זה שאלה אם זה בגלל זה אבל טוב אולי. לא בסדר אפשר להבין את זה גם ככה, לא יש דברים שבהם אני חושב שזה יותר ברור, זו אחת הדוגמאות שאני חושב שבכל זאת הבאתי למרות שאני לא לגמרי בטוח לגביה. טוב. אז כמובן אם מדברים על קונפליקט בין ההלכה לבין רצון השם נדמה לי שזה קונפליקט קל יותר לפחות במובן התיאורטי. בסדר, בסופו של דבר אני רק מתלבט מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני, אני אעשה את מה שהקדוש ברוך הוא מצפה, רק לא תמיד מה שהוא מצפה בא לידי ביטוי במה שאנחנו קוראים הלכה, לפעמים זה משהו רחב יותר משהו חיצוני להלכה משהו שנמצא בתורה איפשהו במקום אחר ואז השאלה היא מה אני אמור לעשות כדי למלא בצורה הכי טובה את רצון השם. כמובן העיקרון היותר בעייתי או הקונפליקט היותר בעייתי זה כאשר זה מתנגש או משהו מתוך ההלכה או מתוך התורה מתנגש עם ערך שנמצא מחוץ להלכה, ואז כמובן עולה השאלה האם בכלל ישנה איזה שהיא. אפשרות לקחת ברצינות צד אחר בקונפליקט כזה. אז כאן באמת צריך להבחין בין התנגשות עם משהו שהוא רצון השם לבין התנגשות עם משהו שהוא מחוץ למערכת של רצון השם. עכשיו אני אעשה דיון קצר בהקשר הלא הלכתי או הלא תורני אפילו הייתי אומר, ואני אציג את זה כך. התחלנו קודם ואמרתי שהעיקרון שמחמתו אני תופס את עצמי כמחויב למערכת מסוימת נמצא מחוץ למערכת הזאת, בהגדרה. יש שני סוגים של עקרונות כאלה. יש סוג אחד של עקרונות נקרא להם עקרונות גורפים, ויש עקרונות פרטניים. למה אני מתכוון? ניקח לדוגמה את הגמרא בשבת בדף פ"ח. הגמרא אומרת, הצדוקי הזה אומר לרבא: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, דרישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אז הצדוקי הזה אומר, מה אתם אומרים נעשה ונשמע? קודם תקשיבו על מה מדובר ואחרי זה תחליטו אם אתם מקבלים את זה או לא מקבלים את זה. אז מה עונה לו רבא שם? אנן דסגינן בשלימותא, כתיב בן תומת ישרים תנחם. הנך אינשי דסגן בעלילותא, כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. אז רש"י שם אומר, דסגינן בשלימותא, התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יתעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו. זאת אומרת אנחנו בעצם מקבלים את התורה בלי לבחון כל אחד מן העקרונות שמופיעים בה באופן פרטני. יש לנו איזשהו עיקרון כללי של מחויבות לרצון השם, אולי אמון בזה שהקדוש ברוך הוא כשהוא מטיל עלינו משהו זה כנראה משהו טוב, וכיוון שכך גם בלי לבדוק באופן פרטני כל אחד מן העקרונות האלה אנחנו מקבלים את המערכת הזאת. אז נקרא לזה עיקרון גורף. עיקרון ערך או עיקרון שנותן ערך למערכת הוא עיקרון גורף. ישנו מצב של עיקרון פרטני. איפה זה? זה בדיוק במדרש המקביל כשהקדוש ברוך הוא מחזר על כל האומות ושואל אותם אתם רוצים את התורה? אז הם שואלים אותו מה כתוב בה? חינם אז תן שניים. מה כתוב בה? אז הקדוש ברוך הוא אומר לא תגנוב. לא מתאים לנו. מגיע לאחר אומר להם לא תרצח. לא מתאים לנו. לא תנאף וכולי. מה פשר העניין הזה? זה בעצם מה שמופיע כאן זאת איזושהי תפיסה של מחויבות שהיא שונה מהתפיסה שרבא אומר פה לצדוקי הזה. המחויבות שלי לתורה, המחויבות הפוטנציאלית של אותו גוי לתורה, הייתה אמורה להתבסס על זה שהוא יקבל את ההיגיון ואת הערך שיש בכל אחד מן הפרטים שבתוך התורה. וממילא הוא יקבל על עצמו את התורה. במילים אחרות הוא בכלל לא מקבל על עצמו מחויבות לתורה ככזאת מעצם העובדה שזאת תורה, אלא אם העקרונות האלה נראים לי אז אני אשמע להם, ואם הם לא נראים לי אז אני לא אשמע להם. זה מה שנקרא עיקרון ערך פרטני. עיקרון ערך פרטני פירושו של דבר אני מקבל על עצמי מערכת של נורמות, מערכת של ערכים לאור זה שכל אחד מן הערכים עבר אצלי איזושהי בדיקה והוא נראה לי הגיוני. בסדר, אז יש שתי צורות לקבל על עצמנו את העול של מערכת כזאת. או צורה א-פריורית גורפת בלי לבדוק את הפרטים של המערכת ובלי להיות מחויבים להבין ולקבל כל אחד מן הפרטים האלה אלא על סמך איזשהו עיקרון כללי, או שאני מקבל על עצמי כל אחד מן העקרונות לחוד. אנחנו בדרך כלל קושרים את העבודת השם לצורה הראשונה ולא בכדי, גם חז"ל קושרים את זה ככה. זאת אומרת שבעצם אנחנו מחויבים לעבודת השם לא בגלל שבדקנו כל אחד מן הפרטים, נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא באמת מבין את ההיגיון והערך שיש בכל הפרטים, אבל ישנה איזושהי מחויבות שנובעת מעיקרון גורף. זאת אומרת אם זה כתוב בתורה זה כנראה משהו טוב או שזה כנראה משהו שמחייב אותי גם אם הוא לא טוב, לא משנה כרגע יש בזה ניסוחים שונים, אבל זה עיקרון גורף. מה היינו אומרים על מחויבות מהסוג הפרטני? זאת אומרת אני אוקיי, נגיד שהקדוש ברוך הוא היה מגיע לאיזושהי אומה והיו שואלים אותו מה כתוב בה? והוא היה אומר לא תגנוב. אה, באמת חוק יפה מאוד. ואז היה מגיע ושואל מה עוד כתוב? אומר להם לא תרצח. נהדר. ומה עוד? לפדות פטר חמור. מצוין, בדיוק חשבנו על זה. ומה עוד? לברך ברכת המזון. ומה עוד? וכל היה נראה מצוין. כמו אברהם אבינו או רס"ג שאומר שאת כל התורה אפשר היה בעצם להוציא מן הסברה. שאברהם אבינו ששתי… זאת לא מחויבות לעבודת ה' למרות שהוא יכול להיות מקפיד קלה כבחמורה. אלא מאי? הכל נראה לו מתאים וזה בסדר גמור, אז הוא עושה את זה כי זה מתאים לו. אבל אם היה משהו שלא מתאים לו, אז הוא לא היה עושה. רק כן, זאת אומרת הכל מתאים. בסדר, אבל בסיסית אין פה, אני חושב שבדרך כלל הנטייה היא לחשוב שזאת לא נקראת מחויבות מלאה לעבודת ה'. פשוט יש איזושהי התלקדות מקרית בין מה שאני חושב שהוא נכון לבין מה שכתוב בתורה. מקרית או לא מקרית. בהקשר הזה, טוב נראה לי שיש מחויבות מסוימת גם בדוגמה השנייה בגלל שאת הכמויות הספציפיות, נגיד כמה תרומה אני צריך לתת וכל מיני דברים כאלה, אני יכול להגיד בסדר צריך לתת משהו לעניים אני מזדהה עם זה מאוד. אבל כמה בדיוק לתת אני לא יודע. וזה אני מקבל נראה לי. מה זה משנה עכשיו? הרי זה שאלה היפותטית. אז בוא נדבר, גם הם יודעים את ה… בדיוק חשבתי על אחד מארבעים בתרומה. בדיוק אני בדיוק חשבתי על הנקודה הזאת. אז יפה מאוד, זה כתוב בתורה מצוין, הולך. זאת אומרת הוא מקבל הכל עם הפרטים עם הכל מה שאתה רוצה, הרי זה מקרה היפותטי. מה היינו אומרים על אחד כזה? האם הוא מחויב לעבודת ה'? ברור שיש, יש הרבה מודלים באמצע אבל אני אומר בסיסית, בוא נגיד ניקח את המודל הזה עד הסוף, איך היינו מתייחסים לדבר כזה? פשיטא זה לא סוג של עבודת ה'. אבל תשימו לב טוב, בוא ניקח עכשיו את שתי הדוגמאות האלה או לא שתי דוגמאות, זה פחות או יותר מה שיש, אני לא חושב שיש עוד, או עיקרון גורף או עיקרון פרטני. ועכשיו אני שואל את עצמי איזה משני המודלים האלה מאפשר כפילות נורמטיבית? זאת אומרת מחויבות לעוד מערכת במקביל למערכת הזאת. רק הגורף. רק הגורף. למה? בגלל שאם העיקרון הפרטני הוא זה שעומד בבסיס המחויבות שלי למערכת אז מה בעצם זה אומר? בדקתי את האיסור "לא תגנוב", מצוין, זה בדיוק מה שאני חושב. בדקתי את איסור "לא תרצח", גם. פדיון פטר חמור גם. הכל בדקתי וזה הכל נראה לי. עכשיו איך יכול להיות שתהיה מערכת אחרת שתאמר לי שעכשיו צריך לגנוב וגם היא תיראה לי? זה הרי לא יכול להיות כי הרי בדקתי ויצא שאני לא חושב שזה נכון לגנוב, אני חושב שאסור לגנוב. זה לא יכול לקרות. מתי יכולה להיווצר מין כפילות כזאת? רק במקום שבו אני בעצם לא בדקתי. הגניבה יכול להיות שמאוד לא נראית לי אישית, אבל אני מחויב למה שכתוב בתורה. זאת אומרת מה שהקדוש ברוך הוא אומר אני מחויב. זה עיקרון גורף. רק מה, יש עוד דברים שאני מחויב להם. אני גם מחויב למוסר. אז אם המוסר אומר לי שצריך לחוס על עמלק למשל, אז אני גם מחויב לחוס על עמלק. וזה לא סותר את זה שאני מחויב לתורה שאומרת לי להרוג את עמלק. ועכשיו אני בקונפליקט. הדרך היחידה להיכנס לקונפליקט זה אך ורק אם אתה אורתודוקס פנאטי. זאת אומרת אם אתה לא אורתודוקס פנאטי אלא בעצם אתה רפורמי כזה או לא יודע איך לקרוא לזה אפילו, זה לא בדיוק, אלא אתה בודק כל דבר אם הוא נראה לך או לא נראה לך. זה אפילו לא רפורמי, זה סתם לא קשור לעבודת ה'. אתה פשוט עושה מה שנראה לך וזהו. אז אם אתה אחד כזה לעולם לא תהיה בקונפליקט. אתה פשוט עושה את מה שנראה לך, וברור שאם נראה לך זה אז היפוכו אף פעם לא ייראה לך ולא ייווצר קונפליקט. זאת אומרת קונפליקט תמיד נוצר כאשר אנחנו נמצאים במצב שבו אחת המערכות לפחות קיבלנו אותה עלינו על סמך עיקרון ערך גורף. אחת, השנייה יכולה להיות פרטנית, אבל אחת לפחות צריכה להיות גורפת. בסדר? אז אם אנחנו מדברים ביחס להלכה, אז כאשר אני מקבל את ההלכה באופן גורף יכול להיווצר מצב שיש קונפליקט מול מערכות נוספות, אפילו חיצוניות לרצון ה', חיצוניות להכל, אין שום מניעה שזה יקרה. ולעומת זאת אם אני מקבל את זה כמו אותם גויים אם הם היו מקבלים שהכל היה נראה להם, לעולם לא ייווצר קונפליקט, הם פשוט מקבלים את מה שנראה להם. הגוי שקיבל את הערך של פיקוח נפש באופן פרטני ואת הערך של שבת באופן פרטני, בוודאי שהוא ייכנס לקונפליקט. לא, לכן עשיתי את ההקדמה. פיקוח נפש דוחה שבת לא נכנס אצלי לדיון פה. עכשיו אולי אני אגדיר יותר למה. פיקוח נפש ושבת, זה קצת קשור לחילוק שאתה אמרת קודם. הפיקוח נפש ושבת זו התנגשות מקרית. זאת אומרת הערך של פיקוח נפש לא סותר בשום צורה את הערך של שמירת שבת. אין שום קשר ביניהם. זה שני ערכים בלתי תלויים לחלוטין. רק בגלל הנסיבות העובדתיות יכול להיות מצב שיתקבצו לפונדק אחד הערכים האלה והם יימצאו בקונפליקט. לא תמיד זה ככה, למה תמיד זה ככה? ברוב המקרים זה בכלל לא ככה. כי הערך של הצלת חיי אדם יכול להיות גם ביום שלישי. והערך של שמירת שבת הוא בלי קשר לשמירה על חיי אדם, סתם לשמור שבת. למה מה הקשר בין שני הערכים האלה? תמיד כל ערך הוא עומד לעצמו בתור זה שהוא מאוד מאוד טוב וחשוב, אבל תמיד ההתנגשות שלהם תהיה במצב שבו המציאות לא מאפשרת לך לשמור את שני הערכים. לא נכון, התנגשות בין ערכים. בסדר גמור, אבל אני מדבר קודם כל המחויבות שלי לשני הערכים. עצם המחויבות לשני הערכים אין בה שום סתירה, כיוון שגם אם אני מחויב לשמירת שבת במלואה, אין שום מניעה שאני אהיה מחויב לפיקוח נפש במלואו. כן, והדבר נכון גם מי שמחויב באופן גורף וגם מי שמחויב באופן פרטני. לא, כי למה? כי זאת לא התנגשות בכלל. כשאני מדבר על התנגשות, אז אני מדבר על התנגשות בין ערכים, לא התנגשות בין מצבים או במצב מסוים. התנגשות חזיתית בין ערכים, שבאופן מהותי אחד עומד נגד השני, שמערכת אחת אומרת לי תגנוב ומערכת אחרת אומרת לי אל תגנוב. זה לא מקרה במקרה אני נמצא בסיטואציה של ראש חודש שחל בשבת של פורים ואז כתוצאה מזה יוצא פתאום איזושהי התקבצות של שני דברים והם מתנגשים. זה לא התנגשות בין הערכים. זה קונפליקט שאני צריך להחליט מה לעשות כדי איכשהו להסתדר איתם. אבל אני מחויב לשניהם באותה מידה. קונפליקט בין ערכים במובן המלא אני מתכוון כשהערכים עצמם מנוגדים. זה לא יכול לקרות אם עיקרון הערך הוא פרטני. אבל מי שמקבל באופן מלא, מי שמקבל באופן גורף מקבל את כל הערכים. זה בהכרח אומר שהוא מקבל גם אותם באופן, שהוא סומך את ידיו על כל אחד ואחד מהם. כלומר אם עכשיו מישהו יבוא, אם הוא רוצה לקבל ערך שהוא חוץ מהמערכת שסותרת המערכת שהוא קיבל, אז ודאי שהוא לא יכול לקבל את זה. הוא כבר מחויב למערכת הגורפת. לא הבנתי. תכף נראה מה הוא יעשה בפועל. אבל להימצא בקונפליקט אין שום מניעה שהוא יימצא. אני קיבלתי על עצמי מחויבות מלאה לרצון השם בהר סיני כמו שהוא ניתן שם. יפה. צד שני, כבן אדם אני מרגיש מחויב במחויבות מלאה לעקרונות המוסר. גם זאת עובדה. עכשיו יש עוד עובדה שלפעמים יש סתירה ביניהם. מה אני עושה עכשיו? אתה לא מחויב לשניהם. אני מחויב לשניהם. אתה לא יכול להיות מחויב לשניהם ב-100%, בגלל שאם קיבלת, כי אם קיבלת עיקרון מוסרי שנוגד את מה שקיבלת לפני כן, אז אתה שואל עכשיו מה אני אעשה בפועל. בסדר אני בקונפליקט אני צריך להחליט מה לעשות. לא, מה פתאום? בן אדם שקיבל באופן גורף את עקרונות התורה, אחד מעקרונות התורה הוא שצריך לשלול פטר חמור. עכשיו אם יבוא עיקרון אחר שאתה רוצה לקבל אותו, אז אתה בעצם לא מקבל את העיקרון של התורה. לא, אני מקבל, רק שאני אצטרך להגביר את זה על זה ולדחות את זה מפני זה. אתה לא יכול להגיד לי שאני לא מקבל, אני כן מקבל. לא קיבלת את העיקרון של התורה. בטח שקיבלתי. קיבלתי מחויבות מלאה, זה לא סותר כלום. אני אוכל שוקולד. שוקולד הוא טעים, אני מחויב לאכול דברים טעימים. אבל אני גם מחויב לבריאות ושוקולד הוא לא בריא. בסדר? אז מה זה אומר? שיש פה איזה סתירה? אז ברור שאני לא מחויב לאחד מהם? אני מחויב לשניהם ב-100%. אבל מה לעשות, יש קונפליקט ביניהם ואני צריך להחליט מה לעשות. לא, אבל זה קונפליקט במציאות, זה לא קונפליקט בערכים. קונפליקט בערכים זה שאתה אומר יש משהו טעים, ואתה אומר יש דברים לא טעימים. על זה אפשר לדון. אני חושב שזה קונפליקט לא במציאות. זה לא קונפליקט במציאות. כל דבר שהוא בריא הוא לא טעים וכל דבר שטעים הוא לא בריא. זה לא התקבצות מקרית. באמת? כן. לא, לא משנה, הרי בשביל הדוגמה אני לוקח את זה. אז מה אתה קורא לזה? לא מחויבות מלאה? זאת סתם סמנטיקה. זאת מחויבות מלאה ואין מה לעשות, רק שזה משני דינים שונים. זה מאספקט הבריאות וזה מאספקט הטעם. אז זה יכול להתנגש. אבל במציאות זה יכול להתנגש עם פיקוח נפש, שיש פה שני ערכים שמתחככים ובשניהם אני מקבל. למה? הנה אני אתאר לך גם את זה בתור השוקולד. המחויבות שלי להרוג את עמלק כמחויבות דתית והמחויבות שלי לא להרוג את עמלק כמחויבות מוסרית, ושתיהן מלאות. זה כמו מבחינת הטעם ומבחינת הבריאות. פה זה מבחינת המוסר ומבחינת ההלכה. מה זאת אומרת? זה אותו קונפליקט בדיוק. אבל אם קיבלת את המחויבות להרוג את עמלק, איך אתה יכול לקבל את המחויבות שלא להרוג את עמלק? אני לא מקבל את המחויבות שלא להרוג את עמלק, אני מקבל מחויבות למוסר. אני מדבר על העקרונות הגורפים. עכשיו אנחנו כשאנחנו מתרגמים אותם לעקרונות הפרטניים שעליהם הודעתי. לא עשית שקר בנפשך. לא עשיתי שקר בנפשי. כן, כי קיבלת על עצמך את הערך להרוג עמלק ואז קיבלת על עצמך את הערך שלא להרוג עמלק. מי שנמצא בקונפליקט כשהוא הולך להרוג עמלקי הוא עשה שקר בנפשו? אני לא מבין את זה, באמת כך אתה חושב? לא, יכול להיות משהו אחר, שבן אדם אומר יש לי ערך. הוא יהרוג אולי בסוף, בסדר, אבל הוא נמצא בקונפליקט. לא, זה קונפליקט מהותי. להרוג את עמלק זה תמיד לא מוסרי, זה לא עניין מציאותי שבמקרה יש איזשהו בעיה כזאת או בעיה אחרת. אז בן אדם עשה שקר בנפשו כשהוא קיבל על עצמו את זה שהוא מוכן להרוג עמלק? הוא לא קיבל על עצמו להרוג את עמלק, הוא קיבל על עצמו לעבוד את השם. הקדוש ברוך הוא הכניס את זה שלהרוג את עמלק אז הוא הכניס אותי לפלונטר. הוא קיבל על עצמו לעבוד את השם עוד לפני שהוא שמע מה הקדוש ברוך הוא אמר, זה המדרש שהבאתי קודם, הוא עוד לא שמע מה הוא אומר אומר לו נעשה ונשמע. יש לי אמון בו. לא, אז מה שאתה אומר זה קבלה שלא באמת מלאה. אתה מקבל את רצון השם אבל אתה באמת לא מקבל את הפרטים שבפנים. קיבלת קבלה כללית אבל לא כל מה שלא מצא חן בעיניך. אז מה אם לא מצא חן בעיניי, זה אומר שלא קיבלתי אותם? באיזה קשר? הרי כל המשמעות של קבלה של רצון השם שאתה מחויב להם. אתה סתירות לוגיות קיימות בין עובדות, בין ערכים אין סתירות. ערכים יכולים להתנגש ואני יכול להיות נאמן לשניהם. לא ערכים מהופכים לוגית, כן לגנוב ולא לגנוב. אבל ערכים עקרוניים כמו להיות מוסרי ולהיות נאמן לתורה, אין שום מניעה לקבל את זה באופן מלא את שני הדברים האלה. זה קצת סמנטיקה אמנם, אבל זה נקרא אצלי קבלה מלאה. עכשיו אני בקונפליקט. בקונפליקט הזה אתה יכול להגיד לי תראה בתור עובד השם אתה תמיד צריך להכריע לטובת ההלכה, כי אחרת זה יהיה לא בסדר. אוקיי, זה השלב הבא. אני קודם כל ש קודם כל השאלה כלפי מה אני מחויב, מה מכניס אותי לקונפליקט, מה קובע את המצר שבתוכו אני נמצא. יש למצר הזה שני צדדים, ושני הצדדים האלה קיימים וזאת קבלה מלאה ואין בה שום סתירה. שום סתירה אין בה. אני רוצה את שני הדברים לגמרי, את שניהם אני רוצה עד הסוף ב-100%. אתה יודע מה? לצורך הדיון כשתגיד לי, אני גם לא יודע איך להתנהג עכשיו. לא יודע, אין פתרון, זה 100% שניהם. זהו, אין פתרון. גמרנו, לא הצלחתי לפשוט את זה. שלא תהיה בעיה, כי ברגע שאני אפשוט אז אני אפשוט את זה בזה שזה סותר זה דוחה את זה אז זה לא מלא ב-100% תגיד לי. אבל אני חושב שגם זה לא נכון, אבל בשביל הספורט בוא נגיד אין פתרון. לא מצאתי פתרון, אני מחויב לשני הצדדים האלה ב-100% ואין לי פתרון מעשי. מי אמר שאני לא אעשה? אני לא יודע, אולי אני לא יודע, אני אהרוג אותו בשינוי, בגרמא, או בלא יודע בדיוק. לא יודע מה לעשות. לא יודע מה לעשות זה לא אי-עשייה. לא יודע מה לעשות. אולי אני לא אעשה בסוף, אבל זאת לא תהיה ההכרעה הערכית שלי שאני לא אעשה. אני פשוט לא אעשה כי אני לא יודע מה לעשות. זה הכל, בסדר? אז זה כבר אולי יותר מחדד את הנקודה הזאת. אפשר לקבל את שני הדברים האלה ב-100%. זה לא אומר שאחד מהם הוא קבלה לא מלאה. זה לא נכון. זה יכול להיות רק אם שני הערכים האלה הם לא הפוכים אלא הם סותרים. אם הם הפוכים לגמרי אז אתה סתם עובד על עצמך. לא, לכן אני אומר, אם אתה אומר אני רוצה לעבוד את השם, זה העיקרון שאני מחויב אליו, שבמסגרת זו אני צריך להרוג את עמלק למרות שאני לא רוצה כי אני מחויב לעשות מה… בסדר, מחויב זה בדיוק ההבדל. זה מחויב, בסדר, זה המסקנה שיצאה מזה. השאלה אם אתה מחויב בגלל רצון השם או מחויב בגלל שאתה רוצה להרוג עמלק כי זה דבר נכון. אז חזרת חזרה לעיקרון הפרטני מול העיקרון הגורף. העיקרון הגורף זה המחויבות לעבודת השם באופן כללי, זה עיקרון גורף. מה שיגיד העבודת השם הזאת, אני לא יודע, כל מיני דברים זה יכול להגיד. אני לא נכנס לשאלה, מה שזה יגיד אני מחויב לו. ברגע שאתה מתחיל להיות מחויב ובודק כל עיקרון ועיקרון ואתה מרגיש שאתה מחויב אליו, זה בדיוק הנקודה. שברגע שצורת הקבלה שלך היא צורה פרטנית באמת לא יכולים להיווצר קונפליקטים, אני מסכים זה בדיוק מה שאמרתי. אז בעצם יוצא פה מצב שהוא קצת בלתי צפוי. דווקא הנאמנות המלאה לתורה, הנאמנות שבאה מעצם העובדה שהיא תורה, לא דרך זה שיש בה ערך כזה או ערך אחר או מצווה כזאת או מצווה אחרת, אלא דווקא הנאמנות המלאה דווקא היא מזמינה מצבים שכן יכולים להיות בקונפליקט. ודווקא נאמנויות כאלה שאנחנו אולי לא רואים בהם מחויבות אמיתית לעבודת השם, דווקא שמה לעולם אין קונפליקטים. אני חושב אגב שזה מסתדר היטב גם עם המציאות, למרות שזה אולי מפתיע במבט ראשון, במציאות עצמה נדמה לי שנגיד מה שאנחנו קוראים רפורמים הרבה פעמים, או לא משנה עכשיו הגדרות, בדרך כלל התחושה היא שאין שם קונפליקטים מאוד עמוקים כשמחליטים ללכת לכיוון שהוא נגיד נגד ההלכה ובעד איזשהו ערך חיצוני. הם פשוט חושבים שזה נכון וזהו. ולמה? כי מבחינתם כל ערך נבחן לגופו, זאת אומרת זה קרוב מאוד לקבלה פרטנית. עכשיו אני מגדיר את זה טיפה שונה ממה שהגדרתי את הרפורמה פעם קודמת, אני לא נכנס עכשיו להשוואת ההגדרות האלה. ולעומת זאת ההגדרה של המחויבות הא-פריורית לרצון השם, עצם העובדה שזה רצון השם אני מחויב לו בלי קשר כרגע לשאלה מה בדיוק רצון השם הזה אומר, דווקא מחויבות מן הסוג הזה פותחת פתח לקונפליקטים ואני חושב שלא יודע, לפחות אני מרגיש הרבה פעמים את הקונפליקטים האלה, לא יודע מה איתכם. זאת אומרת הרבה פעמים ישנה איזושהי תחושה שהמחויבות הזאת היא מלאה, אבל יש לי גם עוד מחויבויות אחרות ואני נמצא בבעיה, זאת אומרת אני נמצא בקונפליקט. עכשיו אפשר לבוא עכשיו ולומר אוקיי, הקונפליקט קיים, עכשיו השאלה איך לפתור אותו. אולי מי שעובד השם באמת לעולם רצון השם יגבר על כל דבר אחר. בסדר, זה כבר הרובד הבא של הדיון. אבל קודם כל לעצם השאלה האם ייתכן קונפליקט כזה. התשובה היא דווקא אצל אותם אלה שיש אצלם את המחויבות המלאה יותר, דווקא שמה יכול להיווצר קונפליקט כזה. דווקא שמה. אני חושב שבדרך כלל פותרים את הקונפליקט הזה בזה שאומרים שרצון השם הוא תמיד הטוב. זאת אומרת אני לא מכיר בן אדם דתי שבאמת מתלבט, האם הצד המוסרי למרות שהוא קשה לי אני איכשהו אפתור את זה שבאמת זה מה שיוביל לטוב, ובאמת זה מה שיצא מזה טוב. אף פעם לא יגיד לא, יהיה בזה באמת משהו גרוע לא נורמלי ויהיה קטסטרופה, ובכל זאת זה רצון השם ואני אעשה אותו. אני מכיר כמה כאלה, לא יודע בראי אני רואה בבוקר כל פעם אחד כזה, אבל כשאני מסתכל כל בוקר, אבל כשאני מסתכל, אסור להסתכל בראי, רק אם יש גוי שמספר אותי. אבל חד משמעית כן, יש הרבה כאלה. אני חושב שיש הרבה כאלה, אני מכיר הרבה כאלה, אני עצמי כזה. טוב. בכל אופן, טוב, הפתרון הכי פשוט זה כן, מה שאופיר אמר עכשיו בעצם זה מסוג הפתרון, נגיד אצל הרב קוק אני חושב שזה דבר שהוא מאוד נפוץ, שלא יכול להיות קונפליקט בכלל, לא בגלל שלוגית לא יכול להיות, המבנה הלוגי נכון, אבל תכלס רצון השם גם יוצא תמיד הכי מוסרי וממילא הכל אתי שפיר. אבל אז כמובן צריך להבין מה זה עבירה לשמה וכל מיני דברים מהסוג הזה, שזה עוד פרשיה. אני חושב שעבירה לשמה הוא כפשוטה, ולכן אני לא מקבל את הזיהוי הזה בין ההלכה לבין המוסר. מה? מה זה עבירה לשמה? לשם עבירה? לא, לשם רצון השם, לשם השם. אמרתם לשמה. וקראת לזה עבירה לשמו. עבירה לשמו, זה לא משנה, לשם התורה, זה נשמע. כל המושג זה לשמה, דיברנו כבר מה זה לשמה. רק דבר אחד שלא הבנתי מה שאמרת. המחויבות של הבנאדם שקיבל את התורה ב-100% לא יכול לקבל בתוכו מחויבות לשום דבר אחר בלי לבדוק אותו דרך התורה קודם. למה? ברגע שאני קיבלתי תורה ב-100%, משמע שאני לפני שאני מקבל כל ערך אחר, דוגמת המוסר, אני צריך לבדוק אם נכנס בתוך ה-100% שלי. למה? אני נתפסתי לעצמי, אני כבר עם ה-100%. אם יש לי שני… אז אתה עוד פעם מגיע למה שנאמר פה קודם. לא בדיוק, לא בדיוק. אם יש לי שתי נקודות, שני ערכים שהם מנחים אותי, אז אני נותן לכל אחד 50%, לא ב-100%. לא, ב-100%. אם אני מחויב לאחד 100%, אומר שכל דבר שאני עושה צריך לראות דרך ה-100% הזה לפני שאני מקבל… למה? אבל שניהם 100%, מה לעשות? אם יש לי כבר ערך שאני מקבל אותו 100%… שניהם סימולטנית. הרב, עצם קבלת הערך השני צריך לעבור דרך הערך הראשון אם כבר קיבלת 100%… אבל אני אומר, בוא נדבר על בבת אחת, בסדר? אתה מקבל, הכרונולוגיה פה היא לא מהותית. בבת אחת 100%? בוודאי שכן. אז אנחנו חוזרים לדיון הקודם. אני מקבל את שניהם ב-100%. 100%, אפילו לא מילימטר פחות. אני מקבל את שניהם, ואתה יודע מה? רק לצורך ההיפותטי, מה שאמרתי גם קודם, אין לי פתרון לקונפליקט במסגרת אף אחת מהמערכות וגם לא מחוץ למערכות. אם זה נכון מה שאתה אומר, זה אומר שלא קיבלת אף אחד מהם ב-100%. מה פתאום? מה, למה לא? למה לא? קיבלתי את שניהם ב-100%. זה הגדרות שונות של המילה 100%. לא, לכן אני אומר, זה קצת סמנטיקה, אבל זאת קבלה מלאה. אני לא חושב שהיא קבלה פחות מלאה מאשר כל קבלה של מישהו אחר. לא, כי הקבלה הכי שלמה תהיה קבלה שאני אומר זה המוחלט וכל מה ש… ואת כל השאר לא קיבלתי, אבל ביחס לזה לא יהיה הבדל, רק לא יהיו לך אחרים שיתנגשו איתו. לא, אני יכול לקבל משהו ולומר מהותית מה שיבוא עכשיו, לא משנה מה הוא יהיה, יידחה מפניו. בסדר, אז אתה קיבלת… זו קבלה יותר טוטאלית. אז זה ראשוני, זה לא 100% אלא זה אומר שיש גם יחס של היררכיה, שזה קודם למערכות האחרות. כן, זה לא בבת אחת, זה איסור כולל או מוסיף. כן, בסדר, לאו דווקא שנובעות ממנה, יכול להיות אפילו מערכות נוספות, אבל זה תמיד יגבר עליהן. אני יכול לקבל קבלה מראש שמה… בסדר, אתה אומר שזה קודם להם באיזשהו מובן, גם אם לא זמנית, לא אכפת לי כרגע אם זה זמנית או מהותית, אבל זה קודם להם. אבל הקדימה הזאת היא קדימה שלא בהכרח באה לידי ביטוי בעוצמת המחויבות. זאת אומרת, אם במקרה יהיה עכשיו משהו שאני מקבל אותו גם כן על עצמי בעוד 100%, למרות שלא חשבתי במבט ראשון, זה אומר שאני מקבל את שניהם ב-100%, שניהם אני מחויב באופן מלא. זה דבר שהוריד את האחוזים שבהם אני מחויב לדבר הראשון במקום שבו הם מתנגשים. אני לא רואה את זה ככה, אני פשוט לא רואה למה זה צריך להיות ככה, אני לא… טוב, עכשיו, אז בעצם באופן עקרוני מצב כזה הוא בבירור ייתכן. זאת אומרת, זה לא מצב בלתי אפשרי, זה קודם כל, זה נתון ראשון של הניתוח הזה. עכשיו השאלה כמובן מה עושים במצב כזה? וגם זה לא לגמרי ברור על פניו, כיוון כשאני שואל את השאלה מה עושים במצב כזה, הרי הקדמתי קודם שהתשובה לשאלה הזאת צריכה להינתן לא במסגרת אחת משתי המערכות הללו. כי כשאני דן בשאלה מה לעשות כשיש קונפליקט בין שתי מערכות, ברור שהדיון צריך להתנהל מחוץ לשתיהן. באיזה שהם כלים אוניברסליים יותר, בסיסיים יותר, ולא כלים שקשורים לאחת מן המערכות. אז ממילא זה יהיה אבסורד להסתכל בתוך המערכת ההלכתית ולשאול מה היא אומרת לי לעשות במצב שהיא עצמה מתנגשת עם משהו אחר. ברור לגמרי מה היא אומרת לי לעשות, אבל אם אני אקבל את מה שהיא אומרת לי לעשות, אז בעצם אני לא בקונפליקט, אני ישר מקבל את מה שהיא אומרת. הקונפליקט פירושו שגם אם היא אומרת לי, אני לא בטוח שאני מקבל, אלא אני צריך להחליט מה לעשות. בסדר? אז אני אמור לקבל את ההחלטה הזאת בכלים שהם כלים שנמצאים מחוץ לשתי המערכות הללו. וכיוון שכך, אז גם אין מניעה שההחלטה תהיה לטובת הצד הלא הלכתי. אין מניעה כזאת. למה? בגלל שאם הכלים הם כלים חוץ הלכתיים, מי קובע איזה כלים חוץ הלכתיים הם נכונים? ההלכה? זאת אומרת, אני עכשיו, כל אחד והכלים שלו. אני למשל בכלים שלי מגיע למסקנה… שזה גובר דווקא ולא הצד ההלכתי. בסדר, זאת החלטה שלי. תגידו שאני לא בסדר מבחינה הלכתית? זה טריוויאלי, גם אני אגיד לכם שאני לא בסדר מבחינה הלכתית. אז מה אפשר להגיד על דבר כזה? הרי זה דיון חוץ-הלכתי. זה לא דיון הלכתי. בדיוק כמו שעבירה לשמה לא יכולה להיות אמירה שהיא נאמרת במסגרת ההלכה. זה שנאמר שם. לא בהלכה, נאמר בגמרא. זה לא הלכה. משהו אחר. לכן אני אומר, יש הבדל בין רצון השם לבין משהו חיצוני. השאלה אם זה לא זאת אומרת, הדיון הזה עדיין נשאר בתוך המערכת… בתוך רצון השם, לא בתוך ההלכה. זה מה שאמרתי קודם. לנסות לחפש את זה שם. נכון. לא, אין בעיה, אבל בתוך רצון השם זה באמת נכון. יש איזה שהם דרכים לטפל בזה בתוך המערכת של רצון השם. כשאתה נמצא בקונפליקט מקביל אבל ביחס למשהו חיצוני לגמרי, אז הכלים הם בכלל מחוץ לשתי המערכות ואז אתה במצב עוד יותר חיצוני, כן? ואתה מדבר על דברים הרבה יותר יסודיים שאתה לא יכול להעביר אותם בביקורת הלכתית. כי זה לא ייתכן שההלכה תבקר את ההכרעה שלי האם להיות נאמן להלכה. וזה פשוט לא… זה לא עקבי. יכול להיות שהיא מאפשרת לי רק מערכות חוץ-הלכתיות מסוימות כמו מוסר. מוסר אז מצאתי הוכחות שיש עבירה לשמה שיש… לא, אז אתה אומר עוד פעם, אז זה פשוט מתאים. בוא נגיד שזה לא מתאים, מה עושים? לא, ההלכה לא מכירה בזה. וזהו. יכול להיות שאם ההלכה לא מכירה בזה, כאילו אני חושב שרק מערכות שההלכה מכירה, אני מותר לי בעצם… מה זה מותר? מותר הלכתית. מאה אחוז, אבל הדיון הוא לא דיון הלכתי. זה בדיוק השאלה. ולכן הנטייה שלנו היא תמיד להגיע מיד למותר ולאסור, אבל אנחנו לא שמים לב שבתוך זה אנחנו בעצם כבר עוד לפני שאמרנו מה התוצאה של הקונפליקט כבר אימצנו בעצם את אחד הצדדים. זה לא התוצאה של הטיעון שלך שאתה תגיע למסקנה שההלכה גוברת, זאת ההנחה של הטיעון שלך. אתה בעצם כבר אימצת במובלע את הצד ההלכתי עוד לפני שאמרת את זה. אבל זה בדיוק הנקודה, זה לא מחויב המציאות באופן עקרוני. המצב האנושי הזה זה מצב שהוא פתוח לשני הכיוונים. עכשיו אני רוצה לסיים פשוט כי אני עוד מעט גומר ואני בכל זאת רוצה לגמור את המעט שעוד אני יכול להגיד פה. הדבר היחידי שאפשר לטעון כלפי מצב כזה זה בעצם לטעון בטענה הבאה. יבוא מישהו ויאמר: תשמעו רבותיי, זה המצב שלי, אני מחויב להלכה, אני מחויב למוסר ואני בוחר במוסר. בקונפליקט מסוים אני בוחר במוסר. זה הכל. נשמע לנו בעייתי קצת מבחינת עבודת השם. אבל מה הטענה כלפיו? אם תטען טענה הלכתית, הוא מצטרף אלינו בריקודים של אור הסוארים. זאת אומרת, גם הוא מסכים שההלכה עומדת נגד ההכרעה שלו. הוא רק אומר שהוא לא מקבל את העניין הזה, את הצד ההלכתי בקונפליקט הזה. אז מה בעצם הטענה? נדמה שהטענה פה היא שזה נכון כללית לגבי כל מערכת נורמטיבית שנחשוב עליה. אבל ישנן מערכות נורמטיביות מסוימות וכנראה ההלכה או רצון השם נכללת בהן, שהמערכת עצמה אומרת לך שאם אתה נענה למערכת אחרת, אז זה אומר שאתה לא נאמן לי. עכשיו אני יכול תמיד להחליט אוקיי, אז אני לא נאמן, אני נענה למערכת אחרת. אבל אני לא יכול להגיד שבזה אני נשאר נאמן לשני הצדדים. זאת אומרת, אם אחת המערכות אומרת לי תשמע, מבחינתי אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, אבל מבחינתי אם אתה שומע למערכת אחרת, אז אתה לא נחשב כמי שנאמן לי. אתה לא מהחיילים שלי. אז אתה לא יכול להגיד תשמעו, אני נאמן לשני הצדדים במאה אחוז, רק אני בקונפליקט ואני צריך להחליט בכלים חוץ-הלכתיים. כי בעצם חלק ממערכת א' זה לא לשמוע למערכת ב' כשיש קונפליקט. מה הרווחנו בזה? מה? מה הרווחנו בזה? אתה קורא לזה נאמן, אבל מה הרווחת בזה? למה? שמה? שאם המערכת ההלכתית אמרה שאם אתה בחוץ אז אתה לא נאמן לה. בסדר, אתה לא נאמן לה, אבל אז מה? אתה נאמן לאמת, אתה נאמן ל… מאה אחוז. אתה נאמן לאמת, לא אמרתי כלום. אני רק אומר שאתה לא יכול להגיד שאתה נאמן להלכה, זה הכל. אל תחיה באשליות. נאמן להלכה אתה לא, זה הכל. עכשיו תחליט מה שאתה רוצה. אתה לא יכול להגיד אני נאמן לה… זה כמו מישהו שאומר אני נאמן לבריאות רק זה דוחה נגיד… זו מילה, מה זאת אומרת? מה זאת אומרת מילה? מילה זאת זה כל העניין, להיות מחויב לעבודת השם, זה עבודת השם לשמה. זה השיעור הראשון שדיברנו עליו. מה זאת אומרת מילה? זה כל הוורט. על זה אתה נבחן, נבחן כן בשמיים, אם אתה… טוב, אני… תנו לי רגע ל… הדבר הזה עצמו יכול להופיע בשתי צורות. המערכת ההלכתית או התורנית, נקרא לזה עכשיו בהקשר הזה, יכולה לומר שדברים שסותרים אותי אתה לא יכול להיות נאמן להם מבחינתי. ולכן אם אתה כן מרגיש נאמן להם, אז את הגדוד שלנו עזבת. זאת אומרת, אתה לא יכול להגיד שאתה שייך לשני הצבאות גם יחד. אבל נדמה שבהלכה יש משהו יותר יסודי. אני כבר לא יכול ממש להיכנס לפרטים, אני רק אגיד את זה בטלגרפיות. בהלכה יש משהו יותר יסודי. עצם העובדה שאתה נאמן, לא בהלכה, ברצון השם, נדייק יותר. עצם העובדה שאתה חש נאמן למערכת נוספת, גם אם היא לא סותרת בכלום, אבל היא רק חיצונית, זה לא רצון השם, זה משהו חיצוני, זה לא סותר כלום. זה עצמו כבר אומר שאתה לא נאמן למערכת ההלכתית. זה עצמו כבר אומר שאתה לא נאמן למערכת ההלכתית. אתה יכול גם לומר שאתה לא עושה רצון השם? כן, זה הכוונה. זה הכוונה, זה אני מדבר. זאת אומרת, גם אם יש לך, גם אם אתה תופס את רצון השם כמערכת קודמת, כמו שאמרנו קודם. כן, אני מדבר כרגע מול רצון השם, לא מול ההלכה. איזשהו ערך חיצוני לרצון השם, לא חיצוני להלכה. לא, לא, לא, אבל אתה אומר שרצון השם הוא הדבר הקודם, זאת אומרת, גם אם אתה אומר שיש עוד, אולי עוד דברים.