דרש ומידות הדרש – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- דברי סופרים, דרשות, ורצף הזיקה לכתוב לפי הרמב"ם
- חכמים כפרשנים וכמחוקקים וחקיקה שיפוטית
- אי-אפשרות של תרגום אובייקטיבי והקבלה לדיון בהלכות קריאת שמע
- דרידה, דקונסטרוקציה, והגבול שאין לו גבול
- דרשות כהיסקים רכים ולא דדוקציה: אנלוגיה, אינדוקציה ואבדוקציה
- י"ג מידות כארגז כלים לוגי: הרב הנזיר, הגיון שמעי, והבחנה בין מידות הגיוניות לטקסטואליות
- תשובה לביקורת “הכל המצאה”: לוגיקה רכה שאינה הכרחית ואינה שרירותית
- פורמליזציה של דרכי הדרש והדגמתה מסוגיות ותוספות
- קל וחומר, “אין עונשין מן הדין,” והבחנה בין “בכלל מאתיים מנה” לבין קל וחומר של חומרה
- פירכא גם על “בכלל מאתיים מנה”: פרלמן, חוק היין, והפרכת היישום ולא המתמטיקה
- מתמטיקה, פיזיקה, והפרכה: “שתיים ועוד שלוש” וכוחות וקטוריים
- קוונטים ולוגיקה: דחיית הטענה שתורת הקוונטים “פורכת” את חוקי הלוגיקה
- אינטואיציה, קאנט, והטענה ל“חשיבה מכירה” בין אמפיריציזם לרציונליזם
- לוגיקה רכה, שיטתיות, והמשך מתוכנן
- פתיחת סדרה על רבי שמעון שקופ: למדנות ליטאית חדשה, מקורות, ושיעבוד וקניין
סיכום
סקירה כללית
הטענה היא שלפי הרמב"ם הסיווג של הלכה כ*דאורייתא* או *דברי סופרים* אינו “מושג סל” עם השלכות אוטומטיות כמו ספקא לקולא או כבוד הבריות, אלא אוסף הבחנות שכל תוצאה הלכתית בו נבחנת לגופה לפי רמת הזיקה לכתוב. החכמים פועלים גם כפרשנים וגם כמחוקקים, והרמב"ם מצביע על תחום ביניים שבו דרשות הן מעין חקיקה שיפוטית: הן אינן דדוקציה החושפת מה שכבר “בתוך” הפסוק, אלא היסקים רכים כמו אנלוגיה, אינדוקציה ואבדוקציה. מכאן נבנית תשובה לביקורות בסגנון דרידה או לביקורת על חקיקה שיפוטית, שלפיה כל פרשנות היא “המצאה” שרירותית, ונקבעת עמדה שיש כאן סיסטמה ולוגיקה לא-דדוקטיבית שאפשר אף לפרמל. בסוף נפתחת סדרה חדשה על רבי שמעון שקופ, כמנסח פילוסופיה של הלמדנות הליטאית החדשה, ומוצג ציר ראשון לדיון דרך המושג שיעבוד וקניין.
דברי סופרים, דרשות, ורצף הזיקה לכתוב לפי הרמב"ם
הרמב"ם מציב מדרג של רמות זיקה למקרא הקובע אם הלכה היא *דאורייתא* או *דברי סופרים*, והגבול אינו בינארי אלא רצף שממחיש “פרדוקס הערימה.” הרעיון הוא ש“דברי סופרים” אינו מחייב סט תוצאות קבוע, ויש מצבים שבהם הלכה מדרשה תהיה *דברי סופרים* וספקה לחומרא, ולעומת זאת הלכה למשה מסיני תהיה *דברי סופרים* וספקה לקולא. ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן אינה מובנת כמקבץ אחיד של דינים נלווים, אלא כסיווג שממנו אין להסיק אוטומטית על ענישה, ספק, ודחיות, וכל השלכה דורשת בירור עצמאי.
חכמים כפרשנים וכמחוקקים וחקיקה שיפוטית
החלוקה המקובלת היא שכאשר חכמים מפרשים התוצר הוא *דאורייתא* וכאשר הם מחוקקים התוצר הוא *דרבנן*, והרמב"ם טוען שיש פעולות מעורבות משני הקטבים שמזכירות חקיקה שיפוטית. הדוגמה מן המשפט הישראלי היא פסק דין המרכולים, שבו בג"ץ מאפשר לרשויות מקומיות להכריע בפתיחת מרכולים בשבת, ונוצרת התרשמות שהכרעות השופטים משקפות תפיסות עולם שונות. הטענה היא שאין פרשנות “נקייה” כי כל פרשנות כוללת ערכים, ניסיון ונטיות לב, ולכן ביקורת עקרונית על חקיקה שיפוטית כהפרת מנדט נשענת על אשליה של פרשן-מחשב.
אי-אפשרות של תרגום אובייקטיבי והקבלה לדיון בהלכות קריאת שמע
הרמב"ם פוסק שקריאת שמע נקראת בכל לשון ובלבד שידקדק באותיותיה, והראב"ד מקשה שכל השפות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו ומה משמעות דקדוק באותיות בתרגום. הטענה היא שתרגום אינו אחד-לאחד אלא כרוך בסובייקטיביות, ולכן לא מתקיימת אפשרות של פרשנות טהורה נטולת מרכיב חקיקתי. מכאן נגזרת הטענה שהבחנה חדה מדי בין פרשנות לחקיקה מחמיצה את מבנה הפרשנות בפועל.
דרידה, דקונסטרוקציה, והגבול שאין לו גבול
דקונסטרוקציה מוצגת כהגות קריקטורית שלוקחת נקודה נכונה—שהפרשן מכניס את עצמו לתוך הפירוש—ומרחיקה עד הטענה שאין משמעות לטקסט מלבד הפרשן עצמו. הדרישה “לשים גבול” מוצגת כדרישה בלתי אפשרית מפני שגם הגבול עצמו יזמין פרשנויות חדשות, ולכן אי אפשר לסגור את הדיון בעקרון אחד שיכריע מהו “פירוש שמתאים למילים.” הפוזיטיביזם המשפטי שמדמיין שופט שגוזר פסק דדוקטיבית מתוך חוק מוצג כבלתי ישים משום שמשפט ומדע אינם מתמטיקה.
דרשות כהיסקים רכים ולא דדוקציה: אנלוגיה, אינדוקציה ואבדוקציה
הטענה היא שהדרשות אינן דדוקציה ולכן אינן חושפות מסקנה שהייתה כלולה בהנחות, אלא מפעילות היסקים רכים שבהם הפרשן מוסיף רכיב מעבר לטקסט. הדוגמה “את Hashem אלוהיך תירא” לרבות תלמידי חכמים מוצגת כאנלוגיה שהטקסט נותן לה טריגר (“את” בא לרבות) אך אינו קובע את התוצאה, והבחירה במה לרבות תלויה בסברת הדרשן. אבדוקציה מוגדרת כהיסק מפרטים לתיאוריה מסבירה שממנה יוצאת גם ההכללה, ומובאת דוגמת כוח הגרביטציה כהסבר שמאגד תצפיות נקודתיות, לצד דוגמת הצפרדע הירוקה כדי להראות שהיסק אינו אובייקטיבי אף שאינו הופך את כל המסקנות לשוות-ערך.
י"ג מידות כארגז כלים לוגי: הרב הנזיר, הגיון שמעי, והבחנה בין מידות הגיוניות לטקסטואליות
הרב הנזיר ב"קול הנבואה" מוצג כטוען שי"ג מידות הדרש הן ארגז הכלים הבסיסי של הלוגיקה, “הגיון שמעי,” להבדיל מן ההגיון החזותי היווני-מתמטי. מוצעת חלוקה של המידות למידות הגיוניות כמו קל וחומר ובניין אב, ולמידות טקסטואליות כמו כלל ופרט וגזירה שווה, כשההבדל הוא בטריגר לדרש: ההיגיון מול תופעה סגנונית בטקסט. בכל דרשה יש סברה, והמידה אינה מכתיבה תוצאה אלא מכוונת פעולה של הרחבה, מיעוט או השוואה, ולאחר הטריגר ההיסק נקבע לפי היגיון הדרשן.
תשובה לביקורת “הכל המצאה”: לוגיקה רכה שאינה הכרחית ואינה שרירותית
הטענה נגד דרידה ונגד ביקורת החקיקה השיפוטית היא שנכון שיש מרכיב סובייקטיבי, אך מכאן לא נובע שהכל “משחק מכור” של פוזיציות. מוצגת הבחנה בין אי-ודאות לבין שרירותיות, בדימוי של נער שדורש הוכחות ומסיק שהיעדר ודאות הוא המצאה, מול “המבוגר הסינתטי” שטוען שיש סבירות ושכל ישר גם ללא הכרח דדוקטיבי. נטען שאפשר להראות מתודה מסודרת ואף פורמליזציה ללוגיקה הזו, כך שלא מדובר באלתור מקרי אלא בדרך מוסדרת של היסק.
פורמליזציה של דרכי הדרש והדגמתה מסוגיות ותוספות
נטען שנכתבה פורמליזציה המתארת כיצד פועלות מידות הדרש באופן שמחבר חשיבה מדעית, משפטית ותלמודית, ושהמודל מאפשר להגיע לתוצאות באופן מכני גם ללא כישרון יוצא דופן. מובאת אנקדוטה על תוספות שלא הובנו בישיבה, והצגה באמצעות טבלאות ונוסחאות שהראתה שהמסקנה “חייבת להיות ככה,” לצד טענה שתוספות וחז"ל הגיעו לתוצאות בלי מתמטיקה מודרנית. הסוגיה בקידושין דף ה' על חופה קונה מוצגת כמקרה מבחן מורכב של קל וחומר, פירכות, בניין אב וצד שווה, והמודל נבנה כך שיוכל לנתח גם מבנים מורכבים מאוד מתוך אבני הבניין הללו.
קל וחומר, “אין עונשין מן הדין,” והבחנה בין “בכלל מאתיים מנה” לבין קל וחומר של חומרה
מובאת דוגמת “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור,” והטענה במכילתא שהפסוק הנוסף בא ללמד שאין עונשין מן הדין, בעוד הבבלי לומד מכך דבר אחר והמהרש"א מסביר שהבבלי סובר שבממון כן עונשין מן הדין. מובא קל וחומר נוסף “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה” כדי להבחין בין קל וחומר של חומרה שיש בו הנחת דמיון שניתנת לפירכא, לבין “בכלל מאתיים מנה” שבו המקרה החמור כולל בתוכו את הקל. מובאת דוגמת “מבניו ולא כל בניו” במולך והכסף משנה שמבין זאת כקל וחומר של בכלל מאתיים מנה, כדי להדגיש את האינטואיציה שמי שעשה “הכל” עשה גם “חלק.”
פירכא גם על “בכלל מאתיים מנה”: פרלמן, חוק היין, והפרכת היישום ולא המתמטיקה
נטען שגם קל וחומר של בכלל מאתיים מנה ניתן להפרכה, ומובאת דוגמת חיים פרלמן על חוק בבלגיה שאוסר למכור בפאב יותר משלושה ליטר יין, ושופט שקבע שמותר למכור חמישים ליטר כי החוק מכוון להגבלת בזבוז משכורת שבועית ולא לאיסור השקעה מסחרית. הטענה היא שהפירכא אינה מפריכה את האמת המתמטית ששלושה כלול בחמישים, אלא מפריכה את ההנחה שהמודל המתמטי הזה מתאר נכון את המשמעות המשפטית של החוק. מכאן מוסק שגם בהלכה, המתמטיקה של ההיכללות אינה הנקודה המוכרעת, אלא שאלת יישום המודל על נורמות, עונשים ותכליות.
מתמטיקה, פיזיקה, והפרכה: “שתיים ועוד שלוש” וכוחות וקטוריים
נטען ש“שתיים ועוד שלוש שווה חמש” אינו טענה מדעית ניתנת להפרכה, כי ניסוי “שני תפוזים ועוד שלושה תפוזים” לעולם לא יגרום לוותר על המתמטיקה אלא לכל היותר על התאמתה כתיאור פיזיקלי של המצב. מובאת דוגמה מכניקה שבה “חמש ועוד חמש” בכוחות ניצבים נותן שקול של \(5\sqrt{2}\), וההסקה היא שלא הופרכה המתמטיקה אלא ההנחה שחיבור כוחות מתואר בחיבור אריתמטי ולא בחיבור וקטורי. כך מוסבר שמנגנון ההפרכה במציאות תמיד פוגע בהצמדת פורמליזם לעולם ולא באמתות המתמטיות עצמן.
קוונטים ולוגיקה: דחיית הטענה שתורת הקוונטים “פורכת” את חוקי הלוגיקה
נטען שתורת הקוונטים אינה יכולה לפרוך לוגיקה משום שהיא עצמה משתמשת בלוגיקה בהוכחות, לרבות הוכחות בדרך השלילה, ולכן מי שטוען אחרת מערבב בין מודל פיזיקלי לבין תנאי האפשרות של ניתוחו. מוסבר שחלקיק קוונטי הוא פונקציית גל פרוסה ולא “כדורון” קלאסי, ולכן אין סתירה לוגית בכך שתיאורו משתרע במרחב, בעוד במדידה מתקבלת תוצאה נקודתית אחת ולא “בשני מקומות בו זמנית.” המסקנה היא שלוגיקה ומתמטיקה אינן נבחנות במעבדה, והדיון המדעי נוגע רק ליישום שלהן על המציאות.
אינטואיציה, קאנט, והטענה ל“חשיבה מכירה” בין אמפיריציזם לרציונליזם
מוצגת שאלה מהי אינטואיציה וכיצד יודעים אמיתות לוגיות ומתמטיות, ומקושרת לבעיית הסינתטי א-פריורי של קאנט ולביקורת על הדיכוטומיה רציונליזם מול אמפיריציזם. נטען שהפתרון הוא שהכללה ותיאוריה אינן “חשיבה נטו” מנותקת מן העולם אלא המשך של תצפית באמצעות חוש נוסף של הכרה, ושזה מה שנקרא אינטואיציה. הטענה היא שהמדע “עובד” משום שההכללות אינן הבניות שרירותיות, ונקבע שיש אמת גם בהגדרות ושמחלוקת על הגדרה מעידה על הנחת אמת ולא על פלורליזם שבו “כולם צודקים.”
לוגיקה רכה, שיטתיות, והמשך מתוכנן
נטען שהמטרה היא להראות כיצד פועלת לוגיקה שאינה דדוקטיבית אך עדיין סיסטמתית ומדויקת, ולחזק בכך את הלגיטימיות של “חקיקה שיפוטית” בעולם הדרש שאינה הכרחית אך גם אינה שרירותית. מוצע שהכלים יוגדרו תוך התאמה לאינטואיציה ולאחר מכן יעמדו כמנגנון עצמאי, ונאמר שהיישום השיטתי יתחיל בפעם הבאה דרך ניתוח קל וחומר ולאחריו בניין אב. נאמר שלוגיקה זו יכולה להיקרא *non-deductive logic* או “לוגיקה רכה,” אך העיקר הוא הבנייה המעשית של הכלים.
פתיחת סדרה על רבי שמעון שקופ: למדנות ליטאית חדשה, מקורות, ושיעבוד וקניין
נפתחת סדרה של חמש יחידות על דמותו של רבי שמעון שקופ כניסיון לנתח את התיאוריה המשפטית והלוגית שלו ואת חידושו בעולם הלמדנות, לא כביוגרפיה. רבי שמעון שקופ מוצג כנציג משמעותי של הלמדנות הליטאית החדשה, יליד 1860 ונפטר 1939, תלמיד של רבי חיים מבריסק ושל רבי איצל'ה מפוניבז', וכמי שנתן “פילוסופיה של הלמדנות” לעומת שיטת בריסק היותר פוזיטיביסטית-משפטית. מקורות היסוד מוגדרים כהקדמה ל"שערי יושר" והספרים "שערי יושר" ו"חידושי רבי שמעון יהודה הכהן" לצד דברי הגות מפוזרים, והדיון הראשון נקבע על מושגי היסוד שיעבוד וקניין דרך הגמרא בבבא בתרא דף קע"ה עמוד ב' על משמעות החוב אם הוא חיוב אישי או זיקה לרכוש.
תמלול מלא
טוב, בפעם הקודמת דיברנו על ההסבר לפי הרמב"ם, מה משמעותו של המעמד הזה של הלכות שיוצאות מדרשות. שזה דברי סופרים. אז אמרתי שזה לא אמירה כוללת, שיש לה איזשהו אוסף השלכות שהולך אוטומטית. אם זה דרבנן אז ספקא לקולא, כבוד הבריות דוחה אותו וכן הלאה, ולא מענישים עליו, וכל מיני דברים כאלה. ובחילופיהם בדאורייתא. הטענה היא שלא. יש אוסף של השלכות, וכל השלכה צריך לבדוק לחוד. יש אוסף קודם כל יש אוסף קטגוריות של הלכות דרבנן, אוסף רמות של זיקה למקרא. זה מה שקובע בעצם אם זה דאורייתא או דרבנן לפי הרמב"ם, לפי רמת הזיקה ככה זה יותר קרוב או יותר רחוק מהתוכן של הפסוק או של הפסוקים. וכל קטגוריית דרבנן כזאת יכולות להיות לה השלכות הלכתיות שונות. אחת יכול להיות שהיא תהיה דברי סופרים והספקא יהיה לחומרא. דיברנו על זה לגבי הלכות שיוצאות מדרשות. הלכה למשה מסיני למשל היא דברי סופרים שספקא לקולא. ניסיתי אפילו להציע הסברים למה. זאת אומרת אין פה איזושהי אמירה קטגורית כללית אלא יש פה אוסף של אבחנות. והמושג דאורייתא ודרבנן זה לא מושג סל. זאת אומרת זה לא שיש לו אוסף של הרבה מאוד השלכות שכולן הולכות ביחד. כל השלכה כזאת צריכה להיבחן לגופא. אבל לענייננו, אם נחזור עכשיו למהלך העיקרי של הדברים, בעצם הטענה היא שההלכה שמדברים עליה היותה דאורייתא או דרבנן זה תלוי בזיקה שיש לה לכתוב. אם זה נמצא ממש בתוך הכתוב זה דאורייתא, אם זה לא נמצא בכתוב זה דברי סופרים. אבל מה זה לא נמצא בכתוב? לא נמצא בכתוב יש רמות שונות של לא להימצא בכתוב. דיברנו על פרדוקס הערימה, דיברנו על זה שיש הרבה פעמים לא נכון להשתמש בלוגיקה בינארית של כן לא, שחור לבן, אלא יש איזשהו רצף. והבאתי אוסף של דוגמאות שממחישות את העניין. אגב, במקביל לאבחנה הזאת של הרמב"ם שבעצם נמצאת, אולי לא במקביל, קודם כל אני אחדד אותה יותר. דיברנו על זה שיש לחכמים בעצם שני סוגי תפקידים או שני כובעים: מחוקקים ופרשנים. כשהם פרשנים, התוצר הוא הלכה דאורייתא, כשהם מחוקקים התוצר הוא הלכה דרבנן. אוקיי? זה החלוקה המקובלת. הרמב"ם טוען שיש תפקודים מסוימים של חכמים שהם בעצם מעורבים משני הקטבים. יש בהם ממד פרשני וממד חקיקתי. בשפה שלנו היום קוראים לזה חקיקה שיפוטית. ויש על זה הרבה מאוד פולמוסים וויכוחים לא רק באקדמיה אלא גם בשיח הציבורי, כאשר שופט מקבל איזושהי החלטה שבעצם ניכר שיש השפעה של תפיסות העולם שלו. זה לא סתם פרשנות יבשה של החוק שזה לכאורה מה שהוא היה אמור לעשות. לכאורה בשיטה שלנו נגיד יש חלוקה מאוד ברורה. זאת אומרת חברי הכנסת הם המחוקקים והשופטים הם הפרשנים. אצל בהלכה חז"ל עושים את שני הדברים, או החכמים עושים את שני הדברים. בעולם המשפטי יש חלוקה. המחוקק הוא המחוקק, זאת אומרת המוסד המחוקק הוא אחראי על החקיקה, ומוסדות המשפט הם אחראים על הפרשנות והיישום. אוקיי? עכשיו מה קורה? לפעמים שופט מקבל החלטה שהיא לא סתם פרשנות פשוטה של החוק. עובדה ששופט אחר יקבל החלטה אחרת. אז מאיפה בא ההבדל הזה? כנראה שיש להם תפיסות עולם שונות. ותפיסות העולם שלהם מקרינות על האופן שבו הם מפרשים את החוק. וזה מה שנקרא חקיקה שיפוטית. זאת אומרת יש פה אקט שיפוטי אבל יש בו ממד חקיקתי. אתה בעצם מייצר חוק חדש, אתה לא סתם מפרש את החוק הקיים, ואז עולה הביקורת "זה לא המנדט שלך, אתה לא יכול לעשות את זה". יש דוגמה נהדרת לעניין הזה לא לפני הרבה שנים היה את פסק דין המרכולים. פתיחת מרכולים בשבת. האם רשויות מקומיות יכולות להחליט על פתיחת חנויות בשבת או שזה אמור להתבצע על ידי הכנסת או באופן ממלכתי. אז היה זה הגיע לבג"ץ ובבג"ץ אפשרו לרשויות המקומיות לקבל את ההחלטה הזאת, כל רשות לפי איך שנראה לה. היו שותפים שם נדמה לי חמישה שופטים היו בהרכב. שני הדתיים היו נגד, שלושה חילוניים היו בעד. ואז מרים נאור שהייתה אז הנשיאה, זה היה פסק הפרידה שלה, כתבה את הפסק הזה, אז היא אומרת: דעו לכם זה מקצועי לגמרי, זה לא תלוי בכלל בתפיסות עולם ומה שהם חוזרים על זה כל הזמן, אבל שני הדתיים פסקו כך ושלושת החילוניים פסקו כך. יש איזשהו סוג של התרשמות שקשה מאוד לעטוף אותו במילים המצחיקות האלה. כן, זה תלוי בתפיסות העולם של השופטים. ואגב, ככה זה. זה לא אשמה. אין מה לעשות. זאת אומרת, אין פרשנות שהיא פרשנות נטו. אין דבר כזה. תמיד כשאתה מפרש משהו, אתה מביא איתך את העולם שלך, את הערכים שלך, את ההבנות שלך, את הניסיון שלך. אין מה לעשות. אף בן אדם הוא לא מחשב. כן, בדיוק. היום כבר גם מחשב הוא לא מחשב, Chat GPT. אז Chat GPT כידוע הוא שמאלן. כן, שתשאלו אותו שאלות תקבלו תשובות שמאלניות. הרבה פעמים מביאים מזה ראיה שהשמאלנים צודקים, הנה המחשב שהוא אובייקטיבי לכאורה, וזה כמובן שטויות. מי הזין את המחשב הזה? עמק הסיליקון כולם שמאלנים והם אלה שמזינים אותו. אז ברור שאם תיתן למחשב לקרוא רק את כתבות הארץ אז תקבל ממנו חוות דעת בהתאם למה שאתה מלעיט אותו. זה לא מעיד שום דבר על מהי האמת. בכל אופן אבל כן, המחשב הפרדיגמטי, לא המחשבים של היום, הוא באמת נקי, הוא לא, תן לו הוא יעשה את החשבון ויגיד לך מה התשובה. אבל בני אדם הם לא מחשבים ופרשנות לחוק תמיד כוללת בתוכה מרכיבים של תפיסת העולם של הפרשן, של ההבנות שלו, של נטיות הלב שלו, כל מיני דברים. ולכן אין בעצם פרשנות שאין בה מימד חקיקתי, אין, זה טעות. זה קצת מזכיר את המחלוקת רמב"ם וראב"ד בהלכות מגילה, לא, בהלכות קריאת שמע, סליחה. הרמב"ם אומר שיכול לקרוא קריאת שמע בכל לשון ובלבד שידקדק באותיותיה. קריאת שמע זה אפשר להגיד בכל השפות, לא רק בשפה העברית, זה משנה במסכת סוטה תחילת פרק שביעי, אלו הנאמרים שהם נאמרים בכל לשון, אחד מהם זה קריאת שמע. אתה יכול לתרגם את זה לאנגלית ולהגיד Listen Israel our God is משהו כך וכך. The one and the best. אז הטענה בעצם אומרת שאפשר להגיד את זה בכל שפה אבל אתה צריך לדקדק. אז הראב"ד שואל עליו: אבל כל השפות פירוש הם ומי זה שידקדק אחר פירושו? מה יש לדקדק בפירוש? באותיות של הפירוש? הפירוש הוא בסך הכל מבטא תוכן כלשהו, איזה משמעות יש לדקדוק באותיות? בעברית אז אתה אומר, יכול להיות שיש איזו משמעות דווקא לניסוח הזה ולא לניסוח אחר כי הניסוח הוא דבקני. אבל כשאתה עושה תרגום אז אדם החליט לתרגם את זה למילים האלה, מישהו אחר יתרגם את זה למילים קצת אחרות, העיקר שהתוכן נשמר. מה יש לדקדק באותיות? כן, זה הנקודה. זאת אומרת אין תרגום שהוא תרגום… אם היה תרגום אובייקטיבי אז היה אפשר גם לדקדק באותיותיו של התרגום כי אז התרגום הוא אחד לאחד של המקור. אבל אין, זה תמיד כרוך בהמון עניינים סובייקטיביים, אישיים, הטיות, מה שלא יהיה. ולכן האשלייה כאילו שאפשר לפרש משהו באופן נקי לגמרי זאת אשלייה. אין דבר כזה. ולכן הטענה שפרשנות חקיקתית או חקיקה שיפוטית היא לא לגיטימית זה שטויות. יכול להתווכח על מינונים, יכול להגיד פה הרחקת לכת, פה הגזמת, אבל לתפוס שבאופן עקרוני השופט צריך להיות מחשב ואסור לו להכניס את עצמו לתוך הזה, אפילו אם הוא ינסה הוא לא יצליח. אין, אי אפשר לעשות דבר כזה. זאת טענה מיתממת. היא מיתממת אבל זה לא יכול להיות נכון. זה בעצם אומר שההבחנה שיש לנו בין חקיקה לבין פרשנות היא הבחנה חדה מדי. אין דבר כזה פרשנות טהורה. כל פרשנות יש בה מימד חקיקתי. יש בה מימד שהוא בעצם מעבר לטקסט המתפרש. כשאני אפרש את הטקסט, הפירוש יש בו משהו שלא מבטא רק את הטקסט אלא הוא מבטא גם משהו ממני. עד כדי כך שבמרמנויטיקה של העשרות שנים האחרונות, כמו בדה-קונסטרוקציה, דרידה וכל הדברים האלה שבעצם אומר עזוב, אין שום דבר חוץ מאשר החקיקה הזאת. זאת אומרת רק הפרשן נמצא שם. אין שום משמעות באמת לתוכן של הטקסט, הכל סובייקטיבי שזה שטויות במיץ. אבל הוא לוקח נקודה נכונה רחוק מדי. זאת אומרת הוא פשוט זה כמו קריקטורה, אם יש למישהו שומה פה אז בקריקטורה השומה הזאת פתאום הופכת להיות חצי מהתמונה. קריקטורה עושה את זה בצדק כי היא רוצה להמחיש נקודה שאליה היא רוצה להסב את תשומת הלב. אבל כשאתה עושה הגות קריקטורית… קריקטורית, אז ככה זה גם נראה. זאת אומרת, דקונסטרוקציה זה הגות קריקטורית. אוקיי, בדיוק נכנסת, דיברנו על דרידה ודקונסטרוקציה. אז הצרפתי, יהודי אלג'יראי צרפתי. תוניסאי? תוניסאי? לא אלג'יראי? חשבתי שהוא אלג'יראי. בכל אופן, אז הטענה היא שאתה לא יכול, אתה לא יכול ב… כן. איך נכון להתייחס לכל ה… אני שואל איפה לשים את הגבול. אין, לא יודע איפה לשים גבול, זה בדיוק הנקודה. זאת דרישה ילדותית, אי אפשר לשים גבול. מהיום והלאה, לא יודע. אין קווים, ברגע שתשים את הגבול, גם הגבול עצמו יעבור פרשנויות. כשאני אקבע את העיקרון שהוא הגבול, אוקיי, הגבול הוא שצריך רק לפרש באופן שמתאים למילים של הטקסט, לא יודע בדיוק מה. אוקיי, מה זה נקרא מתאים למילים של הטקסט? עוד פעם יתחילו ויכוחים. אתה לא יכול לסגור את העניין הזה, אין דבר כזה, זאת אשליה. כן, בעולם המשפטי ישנן תפיסות שנקראות פוזיטיביזם. בעצם בפילוסופיה בכלל, אבל בעולם המשפטי יש פוזיטיביזם משפטי. הפוזיטיביזם המשפטי מורכב מכמה אלמנטים, אחד מהם זה האשליה הזאת שאומרת שהשופט אמור להיות בסך הכל פרשן לגזור באופן דדוקטיבי את הפסק מתוך החוק. אוקיי? שטויות במיץ, אין דבר כזה. אי אפשר לעשות את זה, אפילו אם תרצה. זאת אומרת, אפילו אם עקרונית אתה דוגל בתפיסה כזאת, היא לא ישימה. אי אפשר לעשות דבר כזה, זה לא מתמטיקה. אוקיי? לכן גם אם אפשר להתווכח על זה עקרונית אם נכון לפעול כך, אבל אי אפשר להתווכח על זה מעשית שזה לא מעשי. זה פשוט לא, מי שאומר אחרת פשוט לא מבין על מה הוא מדבר. אז הטענה היא שהרמב"ם בעצם מה שהוא טוען זה שכשאנחנו מוציאים הלכה באמצעות דרשה, מה שאנחנו עושים פה זאת חקיקה שיפוטית. זה משהו בין חקיקה לבין פרשנות. זאת פרשנות שיש בה מימד שבא מהפרשן ולא מהטקסט. לכן אתה לא יכול להגיד שהוא חשף משהו שהיה בתוך הטקסט. זה דדוקציה, הדדוקציה חושפת את מה שהיה בתוך הטקסט. דיברנו על זה, כן? שטיעון דדוקטיבי, המסקנה בעצם הייתה בתוך ההנחות. לכן המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות. לכן טיעון דדוקטיבי הוא טיעון חושף. זה חלומו של הפוזיטיביסט. כן? שהשופט יהיה מכונת דדוקציות. זאת אומרת, אתה בסך הכל תחשוף מה שיש בתוך החוק וזהו, לא תוסיף שום דבר משלך. אבל מדע, משפט, כל התחומים שהם לא מתמטיקה, הם בעצם יש בהם אנלוגיות ואינדוקציות והיסקים רכים יותר. ומה זה אומר שהם רכים יותר? זה אומר שיש משהו שאתה מוסיף לעובדות או להנחות שמהן אתה יוצא, ורק כך אתה מגיע למסקנה. בתוך המסקנה לא נמצאות רק העובדות או רק ההנחות שלך. יש משהו שהוספת מעבר לעובדות ולהנחות שהוא בא כנראה ממך. ומישהו אחר שבנוי אחרת, יכול להיות שיגיע למסקנה אחרת כי הוא יוסיף דברים שונים. אוקיי? אגב, זה לא אומר שכולם צודקים. למשל, באנלוגיה במציאות. יבוא מישהו ויגיד: "הצפרדע הזאת ירוקה, זאת גם צפרדע, אז גם היא ירוקה." זאת אנלוגיה, נכון? ומישהו אחר יגיד: "למה אתה מניח שבכל הצפרדעים יש אותו צבע? אולי יש צפרדעים ורודות גם? אתה לא יכול להיות בטוח, אולי כן, אולי לא." לכן יכול להיות מישהו שיעשה את ההיסק הזה ויגיד "הצפרדע הזאת ירוקה", ומישהו אחר יגיד "לא, לא נכון. אני לא חושב שהצפרדע הזאת צריכה להיות ירוקה". בסוף בסוף אפשר להסתכל ולראות אם הצפרדע הזאת ירוקה או שלא. מה שאמרתי עכשיו לא אומר ששניהם צודקים. זה נקודה חשובה. מה שזה אומר זה שהעסק הזה הוא לא אובייקטיבי. אחד יעשה אותו כך, השני יעשה אותו אחרת. זה לא אומר ששניהם צודקים. זה רק אומר אבל שאין לנו דרך אחרת. אין לנו דרך להיות בטוחים במסקנה שלנו. ולכן ייתכן שנטעה וייתכן שנצדק. הפוסט-מודרני או הפלורליסט יגיד: "זה גם אומר שכולם צודקים, שאין אמת בהקשר הזה". אבל זה לא נכון. יש אמת בהקשר הזה בעיניי. יש אמת. זה נכון שאין לנו דרך ברורה או ודאית להגיע אליה כי הדרכים האלה הן דרכים רכות יותר, הן לא דרכים קשיחות, הן לא דרכים חד משמעיות. האנלוגיה והאינדוקציה, ודיברנו על הדברים האלה. בעצם מה שזה אומר זה שדרכי הדרש, עכשיו אני ממשיך את החלק הבא, דרכי הדרש בסופו של דבר הן לא דדוקציות מהפסוקים. הן לא מוציאות את מה שיש בתוך הפסוק, אלא הן אנלוגיות או אינדוקציות. זאת אומרת, אני לוקח את "את ה' אלוהיך תירא", אני אומר "בוא נעשה אנלוגיה, אז גם תלמידי חכמים". אם צריך לירוא מהקדוש ברוך הוא, גם לירוא מתלמידי חכמים. אז אני עושה איזשהו סוג של אנלוגיה. עכשיו "את" בא לרבות, אז הוא עוזר לי להגיד, הוא אומר לי פה תעשה אנלוגיה. הוא לא אומר לי מה התוצאה של האנלוגיה, נכון? דיברנו על זה. והתוצאה של האנלוגיה תלויה בשאלה מה אני חושב, מה דומה לקדוש ברוך הוא. אני חושב שתלמידי חכמים, מישהו אחר יחשוב לא יודע ספרי תורה. מישהו אחר יחשוב כיסאות, אני לא יודע מה. יכול להיות כמה דברים. אז העובדה שאני עושה פה איזשהו היסק מהתורה לא אומרת שהתוצאה אני חשפתי בתוך התורה. התוצאה לא נמצאת בתוך התורה. אני הוספתי על מה שיש בתורה עצמה עוד דברים שהם מדילי, הם משלי. ולכן ההיסק הזה הוא לא דדוקציה אלא אנלוגיה, אינדוקציה או היסקים רכים יותר. גם במדע אנחנו עוסקים בהיסקים רכים יותר. בזה נבדל המדע מהמתמטיקה. מתמטיקה זה היסקים דדוקטיביים, מדע זה אנלוגיות ואינדוקציות ואבדוקציות. מה זה אבדוקציה הרב? אבדוקציה זה, זאת אומרת, אינדוקציה זה ללכת מפרטים אל הכלל. אבדוקציה זה ללכת מפרטים לתיאוריה שמסבירה אותם וממילא גם כמובן לכלל. זה מה שעומד בבסיס האינדוקציה. נגיד אתה אומר כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. איך אתה יודע? כי ראיתי כמה כאלו שנפלו ואני מניח שזה נכון לכל העצמים בעלי המסה. נכון? זה אינדוקציה. האם אני אגיד יש חוק גרוויטציה, כל שתי מסות מושכות אחת את השנייה, כתוצאה מזה העצמים שראיתי נפלו לכדור הארץ? זה הסבר למה הם נפלו לכדור הארץ כי יש כוח שכל שתי מסות מפעילות אחת. ממילא גם ייצא לי כמובן ההכללה שכל עצם בעל מסה יימשך לכדור הארץ. אבל אתה שם לב שהמעבר מהמקרים לתיאוריה זה לא אותו דבר כמו המעבר ממעט מקרים למכלול שלם של מקרים. המעבר השני, מה שנקרא אינדוקציה, הוא ברמה הפנומנולוגית, ברמת העובדות. ממעט עובדות לאוסף של עובדות. המעבר שנקרא אבדוקציה כולל בתוכו שלב ביניים של ניסיון לגבש תיאוריה וממנה כמובן תצא גם ההכללה. מהתיאוריה תצא הכללה כי התיאוריה אומרת בעצם שכל העצמים בעלי המסה ייפלו. מה שעומד בבסיס האינדוקציה זה בעצם אבדוקציה. אנחנו הרבה פעמים אפילו לא שמים את זה על השולחן אבל בעצם זה נמצא שם. הטענה היא שהצבע של הצפרדע, נגיד באנלוגיה שעשיתי קודם, כנראה נובע ממבנה הגוף שלה. וכיוון שלכל הצפרדעים יש מבנה גוף דומה, כנראה יהיה להם אותו צבע. יש לי פה איזושהי הנחה שתהווה תיאוריה שמסבירה את מה שאני אומר שבעצם תמיד הצבע הוא ירוק, ולא סתם קביעה שהצבע הוא ירוק. כי שהצבע הוא ירוק זה רק מעבר מעובדות מעטות לעובדות מרובות. אבל מאחורי זה אמור להיות איזשהו רציונל, איזשהו הסבר תיאורטי. המעבר אל הרציונל זה מה שנקרא אבדוקציה. זה פירס, פירס הגדיר את ההיסק הזה כאבדוקציה. אז ההיסקים האלה שאנחנו עושים מהמדרש הם בעצם היסקים רכים יותר. אז הם לא חקיקה, כי חקיקה בכלל לא קשורה לפסוקים. תקנות, גזרות וכולי לא קשור לפסוקים בכלל. הם לא פרשנות במובן הפשוט כי הם לא מוציאים את מה שיש בפסוק עצמו, אלא זה משהו שמרחיב את מה שיש בפסוק, עושה לו אינדוקציה או אנלוגיה או משהו כזה. ולכן זה משהו בין חקיקה לבין פרשנות, משהו שהוא באמצע. זה האופי של עולם הדרש. זה בעצם הסיכום של כל מה שדיברנו על הרמב"ם ומכאן אני ממשיך הלאה. זאת התמונה. עכשיו אני רוצה להסביר טיפה יותר את המשמעות של העניין הזה. מה זה אומר שזה בעצם חקיקה שיפוטית או בין חקיקה לבין פרשנות, שזה משהו באמצע? אז מה שאני ארצה לעשות עכשיו זה לנסות להראות לכם איך עובדת הלוגיקה הזאת כשהיא לא לוגיקה דדוקטיבית. דדוקציה זה הלוגיקה הקלאסית, זה מה שלומדים בקורסי לוגיקה במתמטיקה או בפילוסופיה, לא משנה, אבל זה מה שלומדים בקורסי לוגיקה. אני רוצה לנסות ולהראות לכם איך עובדת לוגיקה רכה, לוגיקה של אנלוגיות ואינדוקציות, לא לוגיקה של דדוקציות. וגם שם יש לוגיקה. מאיפה לקוח הרעיון הזה? הרב הנזיר בספר שלו "קול הנבואה" ובעוד חיבורים שלו, הוא טוען שי"ג מידות הדרש זה בעצם ארגז הכלים הבסיסי של הלוגיקה, מה שהוא קורא הגיון שמעי, להבדיל מהגיון חזותי. הגיון חזותי זה ההיגיון הקלאסי היווני או המתמטי או מה שלא יהיה. והוא טוען שבעולם של התורה מה ששולט זה ההיגיון השמעי, זה איזשהו הגיון אחר. ואבני הבניין היסודיות שלו זה לא כללי הלוגיקה הבסיסיים שאנחנו מכירים מלוגיקה, אלא זה מידות הדרש. הוא טוען שמידות הדרש זה כלי הבניין היסודיים של הלוגיקה השמית. עכשיו, אפשר להתווכח מה בדיוק הוא מתכוון, היה לי על זה כל מיני ויכוחים עם כל מיני אנשים, לא משנה כרגע, אז כרגע אני אומר מה שאני אומר. בסדר? אם זה באמת מה שהנזיר מתכוון או לא אפשר להתווכח, אבל מה זה מעניין? זאת אומרת, השאלה מה נכון, לא מה הנזיר אמר. אז אני רוצה לטעון שזה נכון, לא אכפת לי אם הוא אמר את זה או לא אמר את זה. אני אחלק את המידות לשני סוגים, מידות הדרש. מידות הדרש בעצם מחולקות למידות הגיוניות ומידות טקסטואליות. מידות הגיוניות אלה מידות שההיסק שאני עושה מתבסס על היגיון. למשל, קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים, וכן הלאה. זה המידות ההגיוניות. לא וכן הלאה בעצם, זה פחות או יותר אלה. אולי שני כתובים המכחישים זה את זה. מידות הגיוניות זה קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים. מה זה בדיוק בניין אב? בניין אב מכתוב אחד ומשני כתובים זה בעצם אנלוגיה ואינדוקציה. אנלוגיה ואינדוקציה, כן. וגם קל וחומר עוד מעט נראה זה איזשהו סוג של אנלוגיה. אין פה דדוקציה בעולם של המידות בניגוד למה שיש כאלה שחשבו. אין דדוקציה? אין. דדוקציה היא לא מידת דרש. עכשיו, לפי מה שאמרתי עד עכשיו, אתם מבינים שזה חייב להיות ככה. כי אם היה היסק דדוקטיבי זה לא היה נקרא דרש. זה אני מפרשת מה שיש בתורה עצמה, אני פשוט מוציא עוד ועוד דברים שהיו בתוך התורה, זה לא יכול להיות דרש. לזה הרמב"ם לא יקרא דברי סופרים. זה חשיפה של מה שיש בתורה עצמה. לכן בהגדרה בעולם הדרש לא יכולה להיות דדוקציה. עכשיו, יש חוקר מידות בשם אדולף שוורץ מבית המדרש לרבנים בווינה, היה כבר אני מדבר לפני מאה שנה או משהו כזה. הוא בעצם הוציא ספרים על חלק ממידות הדרש, בגרמנית הוא הוציא, אבל יש שניים נדמה לי שתורגמו לעברית. הוא למשל טוען שקל וחומר זו דדוקציה. אז אני אומר עוד מעט אני אסביר למה הוא לא צודק, אבל כאן אני אומר למה הוא לא יכול להיות צודק. הוא לא יכול להיות צודק, כי אם זה ככה אז קל וחומר לא הייתה מידת דרש. בסדר? לא צריך הלכה למשה מסיני שאומרת לי את מידות הדרש בשביל דדוקציה. דדוקציה אני משתמש בה בכל מקום, בכל הקשר, זה ברור, זה לא צריך בשביל זה הלכה למשה מסיני שאומרת לי תשתמש בדדוקציה. בסדר? זה כמו להגיד תשתמש בהיגיון שלך. אוקיי? אז זה לא יכול להיות נכון. בהמשך אני אסביר למה זה באמת גם, אני אראה למה זה גם לא נכון, איפה הוא מפספס. אז זה המידות ההגיוניות. אבל בכל זאת זו מידה הגיונית. זה לא דדוקציה אבל זה מידה הגיונית. המידות הטקסטואליות הם בעצם מידות שלא מבוססות על עקרונות הגיוניים אלא על עקרונות של הטקסט. למשל, מידת כלל ופרט, או מידת גזירה שווה. כלל ופרט וכלל או כל המידות האלה הם מידות טקסטואליות. מה זה אומר? נגיד שהתורה אומרת ונתתה הכסף בידך בכל אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר. בסדר? אז מה זה בכל אשר תאווה נפשך? זה כלל. ביין ובשכר בבקר ובצאן זה פרט, נכון? אלה דוגמאות ספציפיות. בכל אשר תאווה נפשך זה כלל. אז מכאן אנחנו דורשים דרשה של כלל ופרט, כלל ופרט וכלל, כי יש שם כלל בסוף. מה זה אומר? הסגנון שהתורה בוחרת בו זה סגנון שעובר מלשון כללית לדוגמאות וחוזר אחרי זה ללשון כללית. וזה אומר שאני צריך לעשות פה משהו. זאת אומרת, מה שמניע אותי לפעולה זו תופעה טקסטואלית, ניסוח שהתורה בחרה בו ומזה אני אמור להוציא מסקנה. לכן אני קורא לזה מידות טקסטואליות. לעומת זאת בקל וחומר התורה אומרת ששן ורגל חייב בחצר הניזק, לכן קל וחומר שקרן חייב בחצר הניזק. זה לא קשור לסגנון של התורה, זה לא בגלל שהתורה ניסחה את החיוב של שן ורגל בצורה כזאת או בצורה אחרת, פשוט ההיגיון שלי אומר שקרן יותר חמור משן ורגל ולכן אני עושה קל וחומר. זה לא מתחיל מאיזשהי תופעה סגנונית טקסטואלית, זה נובע מההיגיון. לכן לזה אני קורא מידה הגיונית ולזה אני קורא מידה טקסטואלית. כל המידות הטקסטואליות, ודיברנו על זה כבר, מתחילות מתופעה טקסטואלית, מניסוח של התורה, ומזה אני מוציא איזשהי מסקנה הלכתית. הדרך מהטקסט אל המסקנה ההלכתית יש בה סברה, תמיד. כי אחרת איך אני יודע את מה לרבות בכלל ופרט, או באת, בא לרבות, את ד' אלוהיך תירא לרבות, איך אני יודע מה לרבות? אבל פה כבר יושב היגיון. מה הכי דומה לקדוש ברוך הוא? כנראה תלמידי חכמים. יכול היה לבוא מישהו אחר עם היגיון אחר ויעשה את אותה דרשה. מה משותף לשניהם? ש"את" בא לרבות, אבל את מה לרבות? תלוי בהיגיון שלך. אז מה זה אומר? שמידת הדרש לא אומרת לי מה היא התוצאה. היא נותנת לי טריגר לדרשה. היא אומרת: פה אתה צריך לבצע הרחבה, פה אתה צריך לבצע מיעוט, פה אתה צריך לבצע השוואה. אוקיי? זה מה שמורה לי מידת הדרש. מכאן ואילך נכנס ההיגיון של הדרשן. איך להשוות, מה להשוות, מה להכליל, מה להוציא. זו כבר החלטה שלך מההיגיון שלך. אז היגיון יש בכל דרשה. ההבדל בין המידות ההגיוניות והמידות הטקסטואליות הוא בשאלה מהו הטריגר לדרשה. במידות ההגיוניות הטריגר לדרשה הוא ההיגיון. במידות הטקסטואליות הטריגר לדרשה הוא הטקסט. בסוף, אחרי שיש כבר את הטריגר, אני משתמש בהיגיון כדי להוציא את המסקנה. זה נכון בשני ההקשרים. עכשיו אני רוצה להתחיל לנתח את המידות ההגיוניות, אנחנו כנראה לא נספיק יותר מאשר המידות ההגיוניות, אבל אני ארצה לעסוק קצת במידות ההגיוניות. ואני אנסה להראות לכם שבעצם זאת הגנה כנגד דרידה, הזכרנו אותו קודם. זאת הגנה על העובדה שיש לנו את היכולת לעשות חקיקה שיפוטית וזה לא סתם עניין שרירותי. זה לא הכרחי, אבל זה שזה לא הכרחי זה לא אומר שזה שרירותי, זאת סתם ספקולציה. הביקורת על חקיקה שיפוטית או הביקורת של דרידה על הפרשנות הקלאסית, זאת ביקורת שאומרת: הרי אתה מבין שמה שנכנס בתוך הפרשנות שלך יש בו ממדים סובייקטיביים שלך, ולכן בעצם מה שאתה עושה זה המצאה, זו לא פרשנות. ואז דרידה הופך את זה לאידיאולוגיה: עכשיו אוקיי, אז זאת המצאה, זה מה שפרשנות, נקרא לה המצאה. אוקיי? אותו דבר הביקורת על החקיקה השיפוטית: הרי אתה השופט הכנסת את עולם המושגים שלך, כמו פסק דין המרקולים שהבאתי קודם, שהתירו לרשויות מקומיות לפתוח מרקולים בשבת, או להחליט לפתוח מרקולים בשבת. הדתיים התנגדו, השופטים הדתיים התנגדו, השופטים החילונים היו בעד. זאת אומרת שברור שעולם הערכים של השופט נטל חלק בפסק הדין שלו. זה ברור, קשה להכחיש את זה. נכון? אז מה? אז יגידו: בסדר, אז הכל ספקולציות. אז זאת בעצם סתם המצאה. אל תספר לי סיפורים שאתה עובד בתור שופט, אתה עובד בתור איש עם אג'נדה, עם פוזיציה. זאת הביקורת על החקיקה שהיא מאוד דומה לביקורת של הדקונסטרוקציה על הפרשנות הקלאסית שמנסה לחתור למשמעות של הטקסט או של כותב הטקסט. שם יש כל מיני ניואנסים. אוקיי? אבל הביקורת הזאת לא נכונה. לא פה ולא שם. למה? נכון שיש ממד סובייקטיבי בפרשנות, אבל זה לא נכון שזה כמו המצאה. זה לא נכון שזו סתם המצאה שרירותית וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. לא. גם שופט דתי יהיו מצבים שהוא יפסוק לכיוון החילוני, כי הוא יבין שזה לא יכול להיות. יש מצבים שיכולים לסבול פירוש כזה ופירוש כזה, אז הוא כנראה יטה לפירוש הדתי וההוא יטה לפירוש החילוני. זה לא אומר שזה תמיד ככה. זה לא אומר שכל הסיפורים האלה הם פשוט אוסף של אג'נדות והמצאות ובעצם כל אחד עושה מה שהוא רוצה. זאת הקפיצה שאותה אני לא מקבל. הביקורת נכונה. ביקורת נכונה במובן הזה שאל תציג את זה כפרשנות נקייה. זאת לא פרשנות נקייה. אתה הכנסת משהו מהעולם שלך. אבל המסקנה שמוציאים מהביקורת הזאת שאם ככה בעצם הכל משחק מכור, הכל זה משחקים של פוזיציות, לא נכון. פשוט לא נכון. יש פה לוגיקה מאחורי הדברים גם אם הלוגיקה הזאת היא רכה והיא לא חד משמעית, היא לא עם תוצאה מתמטית אחת ואין בלתה. אבל זה לא נכון שזאת המצאה. זוכרים שדיברתי על ההתבגרות והילד, הנער והבוגר? דיברתי שם גם כן על ביקורת כזאת. הנער אומר למבוגר: תשמע, אתה מקבל דברים בלי הוכחה, אז אלה המצאות. אני מקבל רק הוכחות. ומה שהמבוגר עונה לו, המבוגר הסינתטי להבדיל מהפונדמנטליסט, דיברנו שם על שלושה מודלים, המבוגר הסינתטי בעצם אומר לו: אתה צודק שזה לא אין הוכחה, זה לא ודאי, אתה לא צודק בזה שאלה המצאות. יש משהו באמצע. יש משהו שהוא שכל ישר, common wisdom, משהו שהוא… הוא כן, הוא סביר. הוא לא, זה לא ודאי. אבל אל תגיד לי שזה סתם המצאה שרירותית, פוזיציה, או מה שלא יהיה. אם אתה מרקסיסט, אז כל המצאה היא הופכת לפוזיציה. אבל זה הכל אותו דבר. אוקיי? לא, זה לא אותו דבר. יש שכל ישר, ויש משהו שהוא לא שכל ישר. עכשיו מה שאני אנסה להראות לכם זה שמאחורי מה שאני קורא לו שכל ישר יושבת לוגיקה שאני יכול לעשות לה אפילו פורמליזציה מתמטית, ללוגיקה הזאת. למרות שזה לא דדוקציה, זה לא מתמטיקה, אבל אני יכול להראות לכם איך העסק הזה עובד ובזה לענות לביקורת שאומרת תשמע אתה בסך הכל עושה המצאות. לא נכון. הנה אני אראה לך, יש לי מתודה מאוד מסודרת איך אני עושה את זה. בסדר? למרות שאנשים חושבים שאם יש מתודה מסודרת אז זו דדוקציה, זה המתמטיקה או הלוגיקה הרגילה. לא. אני טוען שגם לחלקים הרכים יותר, לאנלוגיה ולאינדוקציה, יש מאחוריהם לוגיקה. ואני יכול אפילו לפרמל את זה, ולעשות פורמליזציה של הלוגיקה הזאת. וכתבנו על זה ספר פעם על הפורמליזציה הזאת, אני חושב שזה ממש הפורמליזציה של איך עובד מדע, איך עובד משפט, והכל יוצא בעצם באמת ממידות הדרש. כמו שהרב הנזיר אומר, עוד פעם, זה לא שהם למדו את זה ממידות הדרש, אלא במידות הדרש אפשר לראות את האופן של איך שהדבר הזה עובד. וזה די מפתיע לגלות אגב, זה מצאנו אחרי זמן, שחז"ל הגיעו למסקנות שבמבט פשוט נראה לך לא הגיוני, וכשאתה עושה את הניתוח המתמטי אתה רואה שהם קלעו. זה די מדהים. אני אחרי שעשינו את המודל הזה אז נתתי פה איזושהי הרצאה על העניין הזה. לא, זה היה באוניברסיטת תל אביב בעצם, במדעי המחשב. נתנו שמה סמינר במדעי המחשב על הלוגיקה הזאת של דרכי הדרש. שבת לפני ההרצאה הזאת בא אלי הבן שלי ממרכז, הוא למד אז במרכז, אומר שמע יש איזה תוספות שאנחנו לא מבינים, אף אחד בישיבה לא מבין. מה זה הדבר הזה? המסקנה לא הגיונית. זה איזה קל וחומר עם פירכא ואז עוד פירכא וזה, והשאלה איך תוספות מוציא בסוף את המסקנה שלו. אמרתי לו טוב, חכה למוצאי שבת. במוצאי שבת ישבתי עם הטבלאות והנוסחאות והראיתי לו שזאת התוצאה. חייב להיות ככה. עכשיו אחרי זה אתה גם יכול להבין למה יש מאחורי זה היגיון. אבל אתה צריך את הלוגיקה בשביל להבין. ומדהים שתוספות עשו את זה בלי זה. זאת אומרת, הם, וגם הגמרא, הם הגיעו למסקנות האלו בלי המתמטיקה של העניין. לא, אני לא מעלה על דעתי שהם השתמשו במתמטיקה הזאת. המתמטיקה הזאת היא בסך הכל ניסיון לחקות את דרכי החשיבה שלהם בכלים יותר מודרניים. וזה מאפשר אגב לאנשים פחות מוכשרים להגיע למסקנות הנכונות, כמו תמיד בלוגיקה. אפילו אם אתה פחות מוכשר, אתה יכול להגיע למסקנות הנכונות כי יש לך כלים שעושים את זה באופן מכני. אתה לא צריך להיות חכם גדול בשביל זה. פעם היה צריך להיות חכם גדול כדי להגיע לתוצאה הנכונה. אבל מעניין שהם הגיעו לתוצאות הנכונות. ברוב המקרים, כמעט בכל המקרים, הם מגיעים לתוצאות הנכונות. זה מדהים. עכשיו את הספר הזה בנינו באופן כזה שלקחנו את הסוגיה בקידושין בדף ה', הסוגיה של חופה, איבעית אימא חופה קונה שם וכולי. זו אחת הסוגיות המורכבות שיש בש"ס. יש שם קל וחומר, ואז פירכא על הקל וחומר, ואז עושים בניין אב, ואז עושים פירכא על הבניין אב, ואז עושים צד שווה, ואז פורכים את הצד השווה, מוסיפים עוד משהו, פורכים אותו, מחברים את שניהם יוצרים צד שווה יותר גדול. פורכים את הצד השווה הזה, עושים עוד משהו, ואז בסוף עושים איזושהי פירכא שבכלל היא מסוג אחר, ומגיעים בסופו של דבר לאיזושהי מסקנה. רגע, צד שווה זה בניין אב משני כתובים. זאת אומרת, יש שני מלמדים, אנחנו נראה את זה עוד. יש שני מלמדים שמהם מוציאים את המסקנה. זה אינדוקציה. לא לא, זה הכל הגיוני. הכל הגיוני. זאת אומרת זה שילוב של כל אבני הבניין של הלוגיקה ההגיונית. קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים ופירכות. ואפשר להרכיב אותם למבנים יותר ויותר ויותר מורכבים עד אינסוף. אתה יכול לראות שהאינדוקציה המדעית נמצאת שם והחשיבה המשפטית, הכל נמצא שם. את הכל אתה יכול לבנות מתוך אבני הבניין האלה. והראינו דרך שיטתית איך לנתח כל מבנה מורכב ככל שיהיה מתוך אבני הבניין האלה, ולהגיע לתוצאה. אתה יכול לראות איך פועלת זו האינדוקציה של, הלוגיקה האינדוקטיבית של פרנסיס בייקון, שזו הלוגיקה המדעית מה שנקרא היום, בעצם היא מקרה פרטי של זה. אוקיי? זאת אומרת שבסופו של דבר זה נותן לכם את התוצאות בצורה נהדרת, והדבר המדהים הוא שהסוגיה בכל פעם נותנת את התשובה הנכונה. היא נותנת באמת את התשובה שיוצאת מהעניין. עכשיו, זה לא כל כך מפתיע כי הרי בנינו את הלוגיקה על בסיס הסוגיה. זאת אומרת, בעצם איך בנינו את הלוגיקה? ראינו שהסוגיה מגיעה לתוצאה כזאת, ניסינו להבין מה זה. ולא הצלחנו למצוא שום הסבר למסקנה של הסוגיה. לא הסתדר בשום צורה שהיא. ניסינו הנחות אד הוק ולשנות, כלום, לא עזר כלום. יומיים שברנו את הראש, חשבנו שזה מפיל לנו את כל המודל. אוקיי? ואז פתאום גילינו שפשוט לא העתקנו נכון. באחת הטבלאות כתוב אחד במקום אפס באחת המשבצות בטבלה. פשוט לא העתקנו נכון את הנתונים. וברגע ששמנו את הנתון הנכון, הכל הסתדר. עכשיו, זה היה מאוד יפה, כי לא עשינו את זה באופן יזום. זה היה מאוד יפה, כי פתאום זה הראה לנו שאי אפשר לעשות הכל. זה לא ש"תן לי טבלה, אם זו התשובה, אני אבנה לך את המכניזם שייתן את התשובה הזאת, מה הבעיה?". לא. אם זה לא נכון, לא תצליח לבנות מכניזם כזה. זאת אומרת, אחרת היינו מתחילים לחשוב שאולי "טוב, כשאתה תופר את הכל באופן שיתאים לסוגיה, אז בטח שהכל הולך. אתה בונה את זה כך כדי להסביר את מה שהסוגיה אומרת". לא, מתברר שזה מאוד עקבי פנימית. ואם אתה תנסה לתפור משהו שהוא לא אמיתי, לא תצליח לתפור. בשום צורה. ובניתם את הטבלה? אני אנחנו נגיע לזה. אני רק נותן את המוטיבציות. אני מקווה שנגיע לזה. בסדר? אני נותן את המוטיבציות. אז זה יהיה באמת חלק שהוא טיפה יותר, נקרא לו פורמלי. לא לא ממש מתמטיקה, אבל קצת קצת יותר פורמלי. יש בזה גם אספקטים מתמטיים. היה מישהו שעשה על זה מאסטר, סטודנט שלי, תלמיד שלי מפה מהכולל, הוא עשה מאסטר במתמטיקה, אז הוא עשה על זה. הוא הוכיח כל מיני משפטים על העניין הזה. הוא לא הצליח לפתור את הבעיה לגמרי, אבל הוא הוכיח כמה משפטים על הנושא הזה. בכל אופן, אז בואו נתחיל. בסדר? לשם אני חותר. אוקיי, בואו נתחיל מההתחלה. עכשיו אני רוצה להתחיל עם קל וחומר. אחרי זה נעבור לבניין אב והלאה. נתחיל עם קל וחומר. מה זה קל וחומר? קל וחומר לכאורה זה היסק הכרחי. אומר, אם הקל לא יודע מה הוא אסור, אז החמור ודאי אסור, נכון? זה לכאורה קל וחומר הכרחי, היסק הכרחי. אז זו דדוקציה, כך אומר אדולף שוורץ שהזכרתי קודם. הוא אומר "קל וחומר זה דדוקציה", אוקיי? עכשיו בואו ניקח דוגמה. למשל, הגמרא אומרת, התורה אומרת "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור". בור ברשות הרבים, כן? אז אם הבור מזיק אתה חייב לשלם. כתוב בין אם פתחת את הבור, בין אם כרית אותו. זאת אומרת, פתחת מכסה של בור קיים או שכרית בור חדש, חפרת בור חדש. שואלת הגמרא אם על הכרייה חייב, על הפתיחה לא כל שכן? אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן? אם יש בור קיים ויש לו מכסה ואתה מרים את המכסה אתה חייב, אז ברור שאם חפרת את כל הבור בעצמך אתה תהיה חייב. אז למה צריך לכתוב "כי יכרה איש בור"? תכתוב "כי יפתח" ואני אלמד ממילא שגם מי שכורה בור יהיה חייב. אומרת הגמרא כדי ללמדך שאין עונשין מן הדין. זה לא הגמרא, זה מכילתא, ללמדך שאין עונשין מן הדין. מה זאת אומרת? יש קל וחומר מהכרייה אל הפתיחה, בסדר? אבל אתה לא יכול להעניש מכוח קל וחומר. לכן אם אני רוצה להעניש מישהו על זה שהוא כרה בור, אני חייב לכתוב את זה. כי אם הייתי לומד את זה בקל וחומר מפתיחת בור, זה לא היה מספיק בשביל להעניש אותו. בשביל להעניש אותו זה צריך להיות כתוב. קל וחומר לא יכול להוות בסיס מספיק להענשה. אין עונשין מן הדין. עכשיו, אז זו דוגמה לקל וחומר. עכשיו, זה ממש דדוקציה, נכון? הרי אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן? אם על הפתיחה אתה מחייב, אז הכרייה ודאי שאתה מחייב, נכון? זה אפשר להתווכח עם זה? מישהו יכול לחלוק על דבר כזה? זה לא היסק הכרחי? זה כלול בזה? לכאורה כן. בואו ניקח קל וחומר אחר כדי להבין את העניין יותר. נגיד "הן עם ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים", משה רבנו אומר. אז הגמרא, המדרש מביא את זה כאחד מעשרה קלים וחמורים שמופיעים במקרא. יש כמה, כן? "הן אביה ירוק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים", גמרא בבבא קמא בדף כה ועוד. אחד מהם זה "הן עם ישראל לא שמעו אלי והן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". אם בני ישראל לא שמעו אלי, אז פרעה ישמע אלי? כך אומר משה רבנו. זה גם קל וחומר, נכון? מה הוא מניח בקל וחומר? שפרעה כמובן פחות צייתן מעם ישראל, ואפילו היותר צייתנים לא שמעו בקולי, אז פרעה ישמע בקולי? זה גם קל וחומר, נכון? האם זה אותו דבר כמו הקל וחומר של הפתיחה והכרייה? לא. למה? מה ההבדל ביניהם? כי הייתי אומר ש… בדיוק, בדיוק. יש הבדל גדול בין שני הקלים וחמורים האלה. אצל בעלי הכללים קוראים לזה קל וחומר של בכלל מאתיים מנה וקל וחומר רגיל. מה? קל וחומר של בכלל מאתיים מנה וקל וחומר רגיל. בכלל מאתיים מנה? כן. מה זה אומר? מנה נכלל בתוך שני מנים. אם אתה אומר משהו על מנה, אז ודאי שאמרת גם משהו על שני מנים, נכון? כי זה הפוך, אם אמרת על שני מנים, ודאי שאמרת את זה גם על מנה, כי זה כלול בתוך זה. אוקיי? אז לכן זה השפה של האחרונים לתאר קל וחומר דדוקטיבי, הכרחי. זאת אומרת, שהמסקנה טמונה בתוך ההנחה. בבני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה זה לא קל וחומר של בכלל מאתיים מנה. יש לי הערכה שבני ישראל צייתנים יותר מאשר פרעה. זה לא שבתוך פרעה יושב איזה עם ישראל קטן, נכון? אלא פשוט פרעה יותר סרבן מעם ישראל. זה יותר חמור מזה, אבל זה לא כלול בזה. אז הקל וחומר מהסוג של החומרה קוראים לזה קל וחומר. קל וחומר מהסוג של ההיכללות נקרא בכלל מאתיים מנה. בסדר? עכשיו, הגמרא, כשהיא מדברת על קל וחומר של בכלל מאתיים מנה, פתיחה והכרייה, היא לא לומדת כמו המכילתא. שואלת למה כתבו את הכרייה? הרי אפשר ללמוד את זה בקל וחומר מהפתיחה. אז הגמרא מביאה מזה מקור משהו אחר, בבבא קמא בדף נ"א נדמה לי, לומדים מזה משהו אחר. בסדר? שואל המהרש"א: למה לא לומדים כמו שהמכילתא, שלומדים מזה שלא עונשין מן הדין? אומר כי הבבלי חושב שכן עונשין מן הדין. הבבלי חושב שממון כן עונשין מן הדין ולכן לומדים מזה משהו אחר. עכשיו בוא ננסה רגע להבין למה לא עונשין מן הדין? למה אם יש קל וחומר זה לא מספיק כדי להעניש? נגיד יש לי עבירה קלה, יש עליה עונש מלקות. יש לי משהו יותר חמור, טוב אז אם ככה זה ברור שצריך לתת מלקות. בצדק יותר. או, אז יש שני הסברים אפשריים. יש יותר, אבל נגיד שניים שמקובל להביא באחרונים. הסבר אחד: אולי על הקל וחומר יש פירכא. ההסבר השני זה אולי על הדבר החמור מגיע עונש יותר חמור, לא מספיק העונש הקל. בסדר, זה שני הסברים. בוא נלך על ההסבר הראשון: אולי יש פירכא, לכן אתה לא יכול להעניש. פירכא מה? פירכא טקסטואלית? לא, פירכא. יכול להיות שזה לא דומה. אולי זה יותר חמור מאספקט אחד אבל זה לא יותר חמור מאספקט אחר. זהו. זה מה שאני אומר. אולי פספסתי, אולי לא חשבתי, אבל יש איזושהי פירכא ופספסתי אותה. לכן אני אומר אני לא יכול להיות בטוח בקל וחומר ולכן זה לא מספיק כדי להעניש. אולי יש פירכא. בסדר? עכשיו, אם באמת, בוא נניח את ההנחה הזאת, שמה שלא עונשין מן הדין זה בגלל החשש שמא יש פירכא. אוקיי? אומר המהרש"א: בקל וחומר של בכלל מאתיים מנה כן עונשין מן הדין. לכן הבבלי חולק על המכילתא. למה? כי אין על זה פירכא, לא יכולה להיות על זה פירכא, זה דדוקציה. אם על הפתיחה חייב, על הכרייה כל שכן. נגיד כשאני, נגיד שהיה כתוב רק פתיחה ולא היה כתוב כרייה, ומישהו כרה בור ברשות הרבים ונפל מישהו וניזוק. האם בעל הבור, זה שכרה את הבור, צריך לשלם? ברור שכן. למה? לא כי זה יותר חמור מהפתיחה. לא רק כי זה יותר חמור מהפתיחה. זה הרבה יותר חזק. כי בתוך הכרייה יש גם פתיחה. הרי כשאתה חפרת את הבור, בפרט גם חפרת את השכבה העליונה. אז פעולת הכרייה כוללת בתוכה גם פעולת פתיחה ועוד דברים. אז תעניש אותו מצד הפתיחה שבזה. אז לא אכפת לי עכשיו, אולי הכרייה לא יותר חמור מהפתיחה, אבל הייתה פה פתיחה. עזוב, תעניש אותו בתור פותח, לא בתור כורה. זה העוצמה של קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. קל וחומר שבכלל מאתיים מנה לא יכולה להיות עליו פירכא כי זה לא שאני מניח שזה יותר חמור מזה ואז אתה אומר 'רגע, אולי יש אספקט אחר שהוא לא יותר חמור'. לא, אני מעניש על הקל, לא על החמור. אם יש עבירה, נגיד מעביר מבניו למולך ולא כל בניו למולך. יש כסף משנה על זה, הרמב"ם פוסק את זה להלכה ומופיע בגמרא. מי שמעביר מבניו למולך חייב מיתה. מי שהעביר את כל בניו למולך, לא. איך זה יכול להיות? אז הכסף משנה אומר בגלל שכתוב מבניו, וזה הגמרא אומרת, מבניו ולא כל בניו. אומר הכסף משנה מה זאת אומרת? זה קל וחומר. כן, אבל לא עונשין מן הדין. אומר הכסף משנה מה זאת אומרת לא עונשין מן הדין? אבל זה קל וחומר של בכלל מאתיים מנה. מאה מנה. אין עליו פירכא. נגיד שאני העברתי את כל עשרת בניי למולך, אוקיי? אז אומרים לי תראה, אם היית מעביר שניים או חמישה אז היו הורגים אותך, אתה העברת עשרה אז לא הורגים אותך. לא הבנתי, בתוך העשרה אלה גם העברתי שניים, תעניש אותי על זה, עזוב עוד שמונה שהעברתי תשאיר בצד, אבל הרי בפרט העברתי שניים, תעניש אותי על זה שהעברתי שניים. זה הרעיון, קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, זה לא שעשרה יותר חמור משניים, אלא שבתוך עשרה יש גם שניים, יש עוד משהו חוץ מזה. כן? אותו דבר עם הפתיחה והקריאה, כשאתה קורא בו אז כמובן קודם כל פתחת גם. חוץ מהפתיחה עשית עוד דברים, אבל גם פתחת. אז אם אני לא מעניש על הקריאה, בסדר, אל תעניש על הקריאה ותעניש אותי בתור פותח. הרי פתחתי. זה נקרא בכלל מאתיים מנה. גזלתי שני מנים, אולי השני מנים לא חייבים, אבל בתוך שני מנים גם גזלתי אחד, תעניש אותי על זה. זה לא אותו דבר כמו בני ישראל ופרעה, כי בני ישראל ופרעה כשפרעה לא שומע בקולי זה לא אומר שהוא בני ישראל ועוד משהו. הוא יותר חמור מבני ישראל, זאת אומרת יש פחות סיכוי שהוא יציית לי מאשר בני ישראל, אז יותר חמור. לא, אולי באמת פרעה דווקא יציית לך יותר מסיבה אחרת, כי הוא דווקא רוצה להראות שהוא ענוותן גדול. בסדר? אז הוא רוצה להראות שאפילו בתור מלך הוא מציית לך, למרות שהוא בעצם לא חייב לך כלום כי הוא בריון גדול. בסדר? אז יש אספקט אחר שיכול להיות שפרעה יציית יותר מאשר בני ישראל, אז יכולה להיות פירכא לדבר כזה ברמה העקרונית. וגם אם לא חשבת, יכול להיות שלא חשבת, אבל עדיין יש פירכא. רגע, מה הגמרא אומרת על זה? רגע, רגע, שנייה אחת, אני רוצה שתבינו את הרעיון. אז הרעיון הוא שעל קל וחומר מסוג כזה יכולה להיות פירכא, קל וחומר שבכלל מאתיים מנה לא יכולה להיות פירכא. אוקיי? אם זה מזכיר לי, יש חוקר ישראלי בשם אמוץ זהבי, פרופסור לאבולוציה, ביולוגיה. אז הוא המציא את הרעיון הזה שנקרא עקרון ההכבדה. מה זה אומר? זה אומר שתרנגול הודו, יש לו הרי איזה זנב גדול והוא נורא צבעוני ובולט נורא. זה לא מועיל שרידותית. אתה בולט נורא למרחוק, כל אחד שמסתובב בסביבה יראה אותך ויטרוף אותך. להפך, אם תהיה בצבעים שמתמזגים בסביבה זה הרבה יותר מועיל שרידותית. אז איך להסביר את זה שלטווס, יש טווס, למה אמרתי תרנגול הודו? טווס, כן. טווס, איך להסביר את זה שלטווס יש צבעים כל כך בולטים? זה לא שרידותי? גם בספר הוא הסביר את זה בטופולוגיה. כן. אז הוא אומר עקרון ההכבדה, מה זה אומר? הטווס מנסה לשדר ביטחון עצמי. אומר לכם הנה תראו, אני עם כל הצבעים ולא מפחד מאף אחד. עכשיו מי שרואה טווס כזה אומר בטח הטווס הזה הוא כזה בריון אני לא מתקרב. הוא מרשה לעצמו להיות צבעוני כזה, לפתוח את הזנב שלו ואת הכנפיים שלו בכל המקומות ולא מפחד מאף אחד. כל האריות מיד בורחים בבהלה. אוקיי, בגלל שהוא כל כך מלא ביטחון עצמי. עכשיו אתם מבינים שהרעיון הזה של עקרון ההכבדה יכול להיות שהוא נכון יכול להיות שהוא לא נכון, אבל הוא אומר שהתיאוריה של האבולוציה לא ניתנת להפרכה. למה? כי אם יש לך תכונה רעה, אם יש לך תכונה טובה, טוב, שרדת כי יש לך תכונה טובה. אם יש לך תכונה רעה גם כן שרדת, כי אתה רואה שיש לך תכונה רעה ואתה לא מפחד מאף אחד, אז שוב פעם זה עוזר לך לשרידות. אז מה לא יעזור לשרידות? יש משהו שיכול לא לעזור לשרידות? בעצם אתה הופך את האבולוציה לתיאוריה שלא ניתנת להפרכה. טוב, את זה דיברתי באיזה ספר שכתבתי פעם. אני לא אומר שזה לא נכון אגב, אני רק אומר שבגלל זה זה לא מדעי. לא שזה לא נכון. מתמטיקה היא לא מדעית והיא נכונה. זה טענה אחרת. יש הרבה שאומרים… מתמטיקה לא מדעית? לא, ודאי שלא, היא לא ניתנת להפרכה. כן. והיא נכונה, להפך. למה היא לא… למה היא לא מדעית? כי היא נכונה בוודאות, לא כי היא לא נכונה. מדע אף פעם לא נכון בוודאות. מדע אני משער משהו, יש לי תימוכין לזה, אבל יכול להיות שטעיתי. משהו שלא יכול להיות שטעית בו הוא לא מדעי, אם זה הקריטריון של פופר. אוקיי. אז חולקים עליו. מה? לא חולקים עליו. חולקים עליו רק ב… הוא הלך עם זה רחוק. על הפוסט המדעי? לא, הוא הלך עם זה רחוק. הוא טען שתיאוריה מדעית יכולה רק להיות מופרכת ולא להיות מאוששת. על זה חולקים עליו. טוענים שהיא יכולה להיות מאוששת. אבל אף אחד לא טוען על זה שתיאוריה שאי אפשר לפרוך ולא להוכיח או לאשש היא לא מדעית. זה כולם מסכימים. כן, אבל אם אני יכול לפרוך אותה אבל אפשר לאשש… זה דיון אחר, אבל אני מדבר רק על האספקט המינימלי שאליו כולם מסכימים. אוקיי? רגע, אבל אם אני יכול לאשש, אני יכול לאשש את המתמטיקה? לא. למה לא? כי היא לא טוענת שום טענה על המציאות. איך תאשש? אתה לא יכול לפרוך אותה. מה שאתה לא יכול לפרוך אז אתה גם לא יכול לאשש. זאת אומרת מה זה לאשש? זה להעמיד אותו במבחן הפרכה והוא יעמוד במבחן ואז אתה מאשש אותו. ואם אתה לא… ואם הוא לא יכול לעמוד בשום מבחן הפרכה כי כלום לא מפריך אותו גם כלום לא מאשש אותו. אם נגיד לכל פיה יש שלוש כנפיים עכשיו אין דרך לראות פיות אז אי אפשר להפריך את זה. עכשיו אתה יכול לאשש את התזה הזאת? איך תאשש אותה? אתה צריך להסתכל על פיה ולראות. אבל אין אתה לא יכול. מאותה סיבה שאתה לא יכול לפרוך אתה גם לא יכול לאשש. אולי תדבר על האינטואיציה שמתמטיקה גם היא מתנהגת בהתאם? אז התנהגות של מתמטיקה? אחד ועוד אחד שווה שתיים. אם הוכחת זה הוכחת זה. אם לא אז לא. אין דבר כזה לאשש. מה זה לאשש? אם הוכחת אז לא צריך לאשש כלום אתה יודע שזה נכון. אם לא הוכחת שום אישוש לא יעזור. מתמטיקה לא עוסקת בכלל בעולם עוד רגע אני אדבר על זה כי זה נוגע אלינו. זה הקל וחומר שבכלל מאתיים מנה. אז בעצם מה שיוצא מפה כך אומר המהרש"א במהדורא בתרא שם בבבא קמא נ"א הוא אומר שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה לא ניתן להפרכה. אין פירכא על קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. לכן שמה וודאי שעונשין מן הדין. כך הוא טוען. אבל הוא טועה. קל וחומר שבכלל מאתיים מנה ניתן גם הוא להפרכה. אני אביא לכם דוגמה. הדוגמה הזאת לקוחה מספר של חיים פרלמן הוא פרופסור למשפט יהודי בלגי והוא כתב ספרים על רטוריקה של המשפט לוגיקה של המשפט ועוד והוא הביא את הדוגמה הבאה. היה חוק בבלגיה במקום שקוראים לו ונדרוולדה אני לא יודע אם אני מבטא את זה נכון אבל משהו כזה והחוק אמר שאסור למכור לבן אדם בפאב יותר משלושה ליטר יין. לא רצו שהבן אדם יבזבז את כל המשכורת השבועית שלו על יין רצו שיביא את זה הביתה לפרנסה. אמרו יותר משלושה ליטר לא מוכרים. בסדר? לא זוכר אם זה שלושה ליטר אני מביא את זה רק בתור דוגמה אבל היה שם חוק כזה שני ליטר זה היה לא זוכר. בא בן אדם והוא רוצה לקנות חמישים ליטר יין. אומר לו המוכר אני לא יכול שלושה ליטר אסור למכור. נכון שלושה אסור אני רוצה חמישים. אבל שבכלל מאתיים מנה מה זאת אומרת? אם מכרתי לך חמישים מכרתי לך גם שלושה רק חוץ מזה מכרתי לך עוד ארבעים ושבע. עברתי על החוק. אם שלושה אסור אז וודאי שחמישים אסור. זה בעצם קל וחומר שבכלל מאתיים מנה נכון? הלכו לבית משפט כמו קודם החקיקה השיפוטית והשופט אמר שהקונה צודק. הקונה צודק חמישים מותר שלוש אסור וחמישים מותר. עכשיו לפני שאני נכנס להנמקה תבינו מה זה אומר זה בעצם אומר שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה התברר כלא נכון. זאת אומרת יש פירכא על קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. אם תשכנע אותי. כן. אמר אבל זה מה שבעצם השופט טען. ומה הוא אמר? הוא אמר ככה למה אוסרים עליך למכור שלושה ליטר יין? כי רוצים שהמשכורת משכורת מגיעה כל שבוע אצל פועלים לא כל חודש כמו בארץ כל שבוע. ואת המשכורת השבועית זה היה כנראה פחות או יותר לא יודע מה חמישה ליטר יין. אמרו שלושה ליטר אתה יכול לקנות מעבר לזה תביא את הכסף הביתה. אוקיי? אם בן אדם מחליט להיכנס לעסקי היין הוא רוצה להשקיע בחמישים ליטר יין לשמור את זה למכור את זה לא יודע מה לארח אורחים לאורך שנה מותר מה אסור לקנות? יש חוק חופש העיסוק חופש המסחר לא יודע איך שתקראו לזה איך אפשר לאסור עליו דבר כזה? איך המוזג יכול להכניס חמישים ליטר יין בפאב שלו אם אסור לקנות את זה? אוקיי? לכן ברור אם אני רוצה להיכנס לעסקי יין זה מותר לי. אומר השופט מה שבסדר גודל של משכורת שבועית עד שלושה ליטר. אתה רוצה להשקיע בזה את חסכונותיך זכותך החוק לא יכול לאסור את זה או לא אוסר את זה. מותר. אפשר לקבל את זה אפשר לא לקבל את זה. אבל זה טיעון שאפשר לשמוע אותו. זה לא באמת פורך זה פורך את העיקרון של עוד נחזור לכאן. נכון זה כל פירכא היא כזאת. עוד רגע נראה כל פירכא היא כזאת. אבל הדדוקציה נשארת. לא הדדוקציה לא נשארת. לא. עוד רגע אני אסביר אני אסביר. אתה צודק אבל אני אסביר את זה יותר. תראו מה בעצם ראינו פה? מה שראינו פה זה שברור כשאתה מוכר חמישים ליטר גם מכרת שלושה זה ברור. זאת אומרת אם אתה הולך ברמה המתמטית מתמטיקה אי אפשר לפרוך. שלוש נכנס בתוך חמישים. זה קביעה מתמטית. ואמרנו מתמטיקה אי אפשר לפרוך. מתמטיקה זה בטוח. אבל תמיד כשאתה לוקח את המתמטיקה ומיישם אותה על העולם במשפט בפיזיקה בכל דבר שלא יהיה הפכת את זה לטענה שניתנת להפרכה. לא המתמטיקה שבזה תיפרך אלא היישום בעולם ייפרך. ואז בעצם הטענה היא כזאת. מכרת חמישים, מכרת בפרט שלושה. ברמה המתמטית אי אפשר לפרוך את זה. אבל תמיד כשאתה מדבר על משפט, או על פיזיקה, או על משהו כזה, אתה מדבר על העולם, לא על מתמטיקה. מתמטיקה לא עוסקת בעולם. אתה מדבר על העולם. בעולם עצמו תמיד יכולות להיות פרשנויות שיראו לך ששלוש אסור אבל חמש מותר. זה מה שנקרא לפרוך קל וחומר. לפרוך קל וחומר זה לא לפרוך את המתמטיקה של הקל וחומר. מתמטיקה היא לא ניתנת להפרכה. זה תמיד נכון, הכרח. אבל תמיד תמיד כשאתה מדבר על קל וחומר, זה לא משפט במתמטיקה, קל וחומר בא לדבר על ההלכה, או על משפט, או על פיזיקה, או על מה שלא יהיה. וכאן תמיד ישנן הנחות נוספות, ואת ההנחות האלה אתה יכול לפרוך. ההנחות למשל שאומרות למה שלוש אסור? כי אתה רוצה להביא את המשכורת השבועית הביתה. אם ככה אז חמישים אולי מותר? הפירכא לא תגיד ששלוש לא נכלל בחמישים, זה מתמטיקה. הפירכא אומרת שלמרות ששלוש נכנס בתוך חמישים, אבל מבחינת החוק זה לא עוזר כדי לאסור את החמישים. כי ההנחה שלך שהמתמטיקה היא התיאור הנכון של החוק היא הנחה לא נכונה. זה מה שמראה הפירכא. עכשיו אני אראה לכם דוגמה שמדברת לא על פירכא של קל וחומר, אבל היא מסבירה יותר את העניין הזה. זה בדידי הוה עובדא. הרב, אבל זה ככה בחוק, בשיפוט, בדברים אחרים? כל דבר. כל דבר שקשור לא למתמטיקה אלא ליישום כלשהו זה ככה. הנה אני עכשיו מביא דוגמה, דוגמה מפיזיקה. בסדר? זה הייתי כשהגעתי פה למחלקה לפיזיקה, אז בעוונותיי שמו אותי, כי באתי מהנדסה, עשיתי תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה, אז ישר שמו אותי במעבדה. אני בגלל זה ברחתי מהנדסה לפיזיקה, כי לא אהבתי מעבדות. לא משנה. בשנה השנייה כבר תרגלתי מכניקה. מכניקה עוסקת בכוחות, למדתם קצת מכניקה, וקטורים, כוחות, מהירות, תאוצות וכולי. אז פתחתי את התרגול הראשון ואמרתי להם ככה: האם המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש הוא משפט מדעי, טענה מדעית? הקריטריון לטענה מדעית, כמו שאמרתי קודם, הקריטריון של פופר, האם זה ניתן להפרכה? אוקיי. אז בואו נראה, זה ניתן להפרכה? תציעו לי ניסוי שיעמיד את המשפט הזה שתיים ועוד שלוש שווה חמש להפרכה מדעית. אפשר? אם תמצא מצב שבו שתיים ועוד שלוש תחבר אותם וזה לא יצא חמש. זאת אומרת, ניקח למשל קערה, נשים בתוכה שני תפוזים, ואז ניקח עוד שלושה תפוזים נשים בתוך הקערה ונספור. אם יצא מינוס שתים עשרה אז הפרכנו את החוק ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. נכון? אם יצא חמש אז אוששנו את החוק, או לא הפרכנו, לפי פופר. אוקיי, אז יש לנו לכאורה ניסוי. עכשיו אני אשאל אתכם שאלה היפותטית. אתם יודעים מה, הכנסתם שני תפוזים, הוספתם עוד שלושה ויצא מינוס שתים עשרה. ספרתם, יצא מינוס שתים עשרה, מינוס פאי תפוזים. אוקיי. האם אתם מוותרים על המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש? לא. אז לא הפרכתם אותו. מה אתם מספרים לי שאפשר להפריך אותו? זה לא נכון. גם אם זה יקרה לא תוותרו על המשפט הזה. למה? כי המשפט הזה הוא בטוח נכון, זה לא שאלה של ניסיון שמצליח או לא מצליח. מה תגידו לכל היותר? הייתה טעות בניסוי, או שתגידו יכול להיות שהוספת תפוזים לתוך קערה, המודל המתמטי שמתאר אותה זה לא חיבור אריתמטי, אלא זה משהו אחר. זאת אומרת, שתיים ועוד שלוש שווה חמש זה משפט במתמטיקה והוא בטוח נכון. ואם אתה רוצה להשתמש בו כדי לתאר הוספה של תפוזים לתוך קערה, אולי אתה לא צודק, כי זה כבר פיזיקה, זה לא מתמטיקה. מתמטיקה זה המספרים, שתיים ועוד שלוש שווה חמש, מופשט לגמרי. ברגע שאתה מיישם את זה על העולם אתה בעצם אומר המודל האריתמטי הזה, המתמטי הזה, מתאר הוספה של תפוזים לתוך סל. אם באופן עקבי בניסויים תגלה שזה לא נכון, המסקנה לא תהיה ששתיים ועוד שלוש לא שווה חמש, הוא נשאר שווה חמש, רק שהשתיים ועוד שלוש שווה חמש זו תיאוריה שלא טובה בשביל להסביר הוספה של תפוזים לתוך קערה, אלא צריך לחפש משהו אחר. אז הפרכתם את המשפט בפיזיקה, שאומר ששתיים ועוד שלוש שווה חמש מתאר הוספת תפוזים לתוך סל. זה משפט בפיזיקה, לא במתמטיקה. המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש זה משפט במתמטיקה, ואותו אי אפשר להפריך, כי כל פעם שתעשו ניסוי שיראה שהוא לא נכון, מה שתגידו לא שהמתמטיקה לא נכונה, אלא שהיישום שלה לפיזיקה שהייתה בניסוי הזה זה כנראה לא נכון. הפרכתם את המימד הפיזיקלי שבעניין, ולא את המתמטיקה שבעניין. מה הנמשל? למה זה שיעור ראשון במכניקה? כי במכניקה מה שאנחנו עושים, תראו, בוא אני אפריך לכם את המשפט חמש ועוד חמש שווה עשר. בסדר? ניקח גוף, נפעיל עליו כוח חמישה ניוטון צפונה ועוד כוח חמישה ניוטון מזרחה. מה הכוח השקול? סך הכל הכוח שפועל על הגוף? חמש שורש שתיים, שבע ומשהו, נכון? זה כלל המקבילית. בסדר? אז ראינו, הנה, חמש ועוד חמש שווה שבע ומשהו, לא עשר. הפרכנו את המשפט חמש ועוד חמש שווה עשר. הנה יש לנו דוגמה נגדית. מה הטעות? הטעות היא שלא הפרכנו את חמש ועוד חמש שווה עשר. זה בטוח נכון. הפרכנו את ההנחה שההוספה של כוחות מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. לא נכון. זה חיבור וקטורי. בשביל להוסיף כוחות צריך לחבר את הווקטורים, ואז זה כמובן יוצא באלכסון, תלוי איך מחברים וקטורים. זאת אומרת שלא הפרכנו את הטענה המתמטית חמש ועוד חמש שווה עשר. הפרכנו את הטענה בפיזיקה שחיבור אריתמטי חמש ועוד חמש מתאים לתאר חיבור של כוחות. לא נכון. צריך לחפש תורה מתמטית אחרת. הצמדה של תורה מתמטית מסוימת לנסיבות עובדתיות מסוימות, זאת טענה בפיזיקה, לא במתמטיקה. וזה עומד להפרכה אם הניסוי יראה שזה לא נכון. צריך לוותר על זה ולחפש תורה מתמטית אחרת. ואת התורה המתמטית עצמה אי אפשר להפריך. עכשיו, זה אותו דבר כמו ואנדרוואלדה. כי מה ראינו שם? הפרכנו את הקל וחומר משלוש לחמישים. שלושה ליטר לחמישים ליטר. וברור שלא הפרכנו את זה שחמישים מורכב משלוש ועוד שלוש ועוד ועוד ארבעים ושבע. אוקיי? זה בוודאי נכון. שום ניסוי לא יפריך את זה. מה כן הפרכנו? הפרכנו את הטענה שהתורה המתמטית הזאת שאומרת ששלוש כלול בתוך חמישים מתארת את החוק המשפטי שאוסר למכור ליטרא יין. לא נכון. החוק ההוא מתואר על ידי תורה מתמטית אחרת. אז הפרכנו טענה במשפט, לא טענה מתמטית. וכך עובדת הפרכה תמיד. ולכן טועה המהרש"א שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה ניתן להפרכה. בוודאי שניתן להפרכה. המימד המתמטי שלו לא ניתן להפרכה, אבל המימד המשפטי שלו, ההלכתי שלו, כן. בוא ניקח את הבור. מה אתה אומר לי? קל וחומר זה לא ניתן להפרכה, הרי כשאתה כרית, הרי גם פתחת. הרי רק עשית עוד משהו. איך אפשר לפרוך דבר כזה? בקלות. אני יכול להגיד לכם למשל, שהעונש שניתן על פתיחה קל מדי. הכרייה יותר חמורה. ההסבר השני של למה לא עונשין מן הדין. לא בגלל המה אשפיך, אלא אולי העונש לא מספיק חמור. ההסבר השני הוא פירכא להסבר הראשון. כי עובדה שיכול להיות הסבר אחר. יכול להיות שהעונש שמגיע לך על הכרייה הוא כל כך חמור שאני כבר לא אתן לך את העונש של הפתיחה, כי הוא לא מספיק חמור בשביל זה. עכשיו, זה לא אומר שבתוך הכרייה יש גם פתיחה? ועדיין, את העונש של הפתיחה אני לא אתן למי שכורה, כי אולי הוא לא מספיק חמור. עכשיו, בלי להיכנס כרגע לוויכוח על העניין הזה, עצם זה שאני מצליח להעלות טענה כזאת, זה אומר שלמרות שהקל וחומר הזה הוא קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, עקרונית אפשר לפרוך אותו. לא נכון שאם הקל וחומר הזה הוא קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, אז הוא חסין מהפרכה. לא, אפשר לפרוך גם קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. אף פעם לא את המתמטיקה או את הלוגיקה שלו, לא תפרכו אף פעם. אבל את ההנחות שעומדות בבסיס היישום של המתמטיקה למקרה הזה, אותן אפשר לתקוף על ידי הפרכה. בעצם זה שזה אסור כגון מן הדין, זה אי אפשר לפרוח, אבל המימד הפרקטי זה אפשר, כי היישום הפרקטי… תראה את הדין באמת במולך, במי שמעביר את כל בניו למולך, אני לא זוכר… הכסף משנה. רק הכסף משנה. כן, כן. שזה כל כך חמור שאי אפשר להעניש אותו ב… נכון. וזה עצמו מהווה פירכא לקל וחומר שבכלל מאתיים מנה. כי אם העברתי עשרה מבניי למולך, אז תעניש אותי על זה שהעברתי שניים. אי אפשר להתווכח על זה שהעברתי שניים. מתמטיקה לא מופרכת בשום צורה. אבל הנה בדיוק מה שאמרתי פה על הבור, זה מה שכסף משנה אומר שמה על העברת בניו למולך. וזה עצמו פירכא על קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. זה לא פורך את זה ששניים נכלל בתוך עשר, או שמנה נכלל בשני מנים. ברור, אם נתת שני מנים גם נתת מנה בתוך זה. כן, אבל לפעמים ההשלכות המשפטיות כן אפשר לפרוך אותן כי הן לא עוקבות אחרי המודל המתמטי בהכרח. ואם יש פירכא, הפירכא מראה שזה לא עוקב אחרי המודל המתמטי. וזה הסיבה למה אדולף שוורץ טועה. קל וחומר הוא לא דדוקציה. אפילו קל וחומר של בכלל מאתיים מנה הוא לא דדוקציה. אפילו אותו אפשר לפרוך. מתמטיקה אי אפשר לפרוך. אם ההוכחה נכונה אז היא נכונה, אי אפשר לפרוך. שתיים ועוד שלוש שווה חמש, שום דוגמה, שום פירכא בעולם לא תזיז אותנו מזה. אבל יש לי שאלה לגבי זה. אני אמנם לא מתמצא כל כך בפיזיקה בכלל. יש נגיד את הניסוי המחשבתי הזה, החתול של שרדינגר, שבעצם הטענה שלו מאחוריה זה שכביכול יכול להיות שדבר אחד נמצא בשני מקומות בו זמנית. לא, לא יימצא בשני מקומות אלא בשני מצבים, חי ומת. שני מצבים. אבל גם הבנתי שגם אחרי זה היה סוג של גילוי כזה לגבי חלקיקים, נכון? בקוונטים זה קורה, כן. שהם יכולים להיות בכמה מקומות בו זמנית. נכון. אז יש לנו את הלוגיקה שזה בלתי אפשרי, כל דבר נמצא במקום אחד, לא יכול להיות בשניים. יש באמת פה זה סוגיה שצריך להיכנס קצת יותר לפיזיקה, פה הרבה פיזיקאים טועים בעניין הזה והרבה פילוסופים עוד יותר הרבה פילוסופים טועים בעניין הזה. בהקשר של קוונטים אנשים חושבים שזה פורך את חוקי הלוגיקה. זה לא יכול קודם כל זה לא יכול להיות נכון, משום שתורת הקוונטים בעצמה משתמשת בחוקי הלוגיקה. כשאתה מוכיח משפט בתורת הקוונטים, המתמטיקה של תורת הקוונטים אתה משתמש בחוקי הלוגיקה. יש הוכחות בדרך השלילה. עכשיו אם אתה פרכת את חוק הסתירה או את חוק השלישי הנמנע, אז איך אתה משתמש בתורת הקוונטים, הרי היא עצמה בנויה עליהם. כל הלוגיקות הרב-ערכיות של לוקשביץ' למשל לוגיקן פולני, אולי אתם לא מכירים, פולין היא מעצמה לוגית אתם יודעים. יש אסכולה פולנית של לוגיקה, יש צורת הצרנה, פורמליזציה בלוגיקה שהיא הצרנה פולנית. פולנים זו מעצמה לוגית. אז אחד הלוגיקנים הידועים, אני מדבר לא עכשיו, אני מדבר על נגיד תחילת המאה ה-20, היה לוקשביץ'. לוקשביץ' מצא לוגיקה תלת-ערכית, לוגיקה שהיא לא כן או לא אלא כן או לא או משהו שלישי. אוקיי, וכנאל פאזי לוג'יק, דיברנו על זה בפרדוקס הערימה וכולי. עכשיו ברור שזה לא אלטרנטיבה ללוגיקה שלנו כמו שהרבה פילוסופים רוצים לטעון, שטויות. הרי את הניתוח שלו הוא בעצמו עושה עם לוגיקה בינארית. את ההוכחות שלו הוא מוכיח בדרך השלילה. איך? הרי אם שללת את הכן זה עוד לא אומר שלא כי יש שתי אפשרויות. אז איך אתה יכול להוכיח משפטים בדרך השלילה? שללת את האפשרות הזאת זה לא אומר שהאפשרות ההיא נכונה כי אולי יש גם אפשרות שלישית. בלוגיקה תלת-ערכית אי אפשר להוכיח דברים בדרך השלילה. אבל את המשפטים של הלוגיקה התלת-ערכית עצמה הוא מוכיח גם בדרך השלילה. זה אומר שזה לא באמת מחליף את הלוגיקה שלנו, אלא יש תחום מסוים שבו אתה יכול לבנות פורמליזם אחר שנקרא לוגיקה תלת-ערכית. זה לא באמת אומר כלום על המחשבה שלנו. המחשבה שלנו היא עדיין עם אותה לוגיקה וזאת הלוגיקה הנכונה ואין בלעדיה. ואותו דבר בתורת הקוונטים. אותה טעות של פרשני תורת הקוונטים. חלקיק במובנו הקלאסי לא יכול להימצא בשני מקומות. חלקיק במובנו הקלאסי זה גרגרון קטן של חומר שכן נקודתי שנמצא במקום מסוים. אם הוא נמצא פה הוא לא נמצא פה, ולהפך, אין דבר כזה. אלא מה, שהעולם לא מורכב מגרגירים קלאסיים, הוא מורכב מגרגירים קוונטיים. הגרגירים הקוונטיים זה מה שנקרא פונקציית גל. שזה בעצם זה לא אובייקט נקודתי, זה אובייקט פרוס. עכשיו איפה נמצא גל בים? תסתכל על גל בים. גל זה כל הסינוס, לא רק גל אחד מה שאנחנו אומרים בטעות. כל הסינוס הזה זה נקרא גל. איפה הוא נמצא? בכל המרחב, זאת אומרת יש פונקציה כזאת של זמן ומרחב. נכון? אי אפשר לדבר על איפה הוא נמצא. זה מה שנקרא פונקציית גל. אלקטרון בהסתכלות של תורת הקוונטים זה פונקציית גל, זה לא כדורון. פונקציית הגל נמצאת בכל המרחב אין בזה שום בעיה לוגית. היא לא אלמנט נקודתי. אלמנט נקודתי לא יכול להימצא בשני מקומות. זה סתירה לוגית. אבל גל אין שום בעיה שיימצא בהרבה מקומות. אלא מה, שכשבודקים אותו, מודדים איפה הוא נמצא, לפעמים נמצא שהוא נמצא פה, לפעמים נמצא שהוא נמצא שם. למה? כי המדידה הופכת אותו לכדורון. לכן אנחנו תמיד חושבים שהוא כדורון, אבל זה טעות. כשאנחנו מסתכלים עליו הוא כדורון. אבל בדרך כלל הוא גל. עכשיו כשנמדוד אותו הוא או נמצא פה או נמצא שם, הוא לא יימצא בשני המקומות בו זמנית. נכון שאנחנו לא יודעים, הוא יכול להימצא פה, הוא יכול גם להימצא שם. הוא לא נמצא בשני המקומות בו זמנית. אם הייתי מודד בשני מקומות בו זמנית מה הייתי רואה? היית רואה אותו באחד מהם. לא בשניהם? לא. חלקיק נמצא רק במקום אחד, לא בשני מקומות. אין חיה כזאת, זה אגדות של מדע פופולרי. אין דבר כזה. כל זמן שלא מדדת הוא נמצא, כן, כל זמן שלא מדדת זה גל. אבל כשלא מדדת הוא בכלל לא חלקיק נקודתי. מה הבעיה שנמצא בשני מקומות? הגל נמצא בכל המרחב. אוקיי, מה קרה? ובמדידה איכשהו משנה אותו, לא משנה כרגע, זה גם כן ויכוח מדעי פילוסופי גדול שלא הוכרע עד היום. אבל לא משנה, איכשהו בהסתכלות קורה משהו, קורס או מתמוטט. בסדר? טוב, בסדר, זה עניין אחר. לא, הנקודה החשובה היא, לא, הנקודה החשובה שהיא כן נוגעת לענייננו, איפה הטעות של כל החבר'ה האלה? כשהם חושבים שאפשר למדוד לוגיקה במעבדה. כשאתה עושה ניסוי זה יכול להגיד לך מה הלוגיקה הנכונה. אין דבר כזה, כי הניסוי הזה מבוסס על לוגיקה מסוימת. הלוגיקה היא תנאי לעריכת הניסוי ולניתוח שלו. הלוגיקה לא יכולה להיות תוצאה של הניסוי, אין דבר כזה. אתה מניח את כל הלוגיקה כשערכת את הניסוי. אם יתברר שהלוגיקה לא נכונה אתה יכול לזרוק את הניסוי הזה לפח. כל המתמטיקה של תורת הקוונטים מבוססת על הלוגיקה הקלאסית, מוכיחים שם דברים בדרך השלילה. אז איך אתה יכול להגיד שתורת הקוונטים פורכת את הלוגיקה? שטויות האלה. בסדר, זה פשוט לא, זה פשוט הבנה פילוסופית לא נכונה. אוקיי? אוקיי, אז זה, זה קשור למה שאמרתי קודם, כי מה שאמרתי קודם בעצם זה שלוגיקה ומתמטיקה ודדוקציה לא מדברות על העולם. תורת הקוונטים עוסקת בעולם, לכן מדידה בעולם לא תוכיח לנו מה היא הלוגיקה הנכונה. הלוגיקה הנכונה נכונה תמיד, לא קשורה למדידות בעולם. זה לא ניתן להפרכה. לוגיקה היא לא תיאוריה מדעית. היישום של הלוגיקה על המציאות זה כבר טענה בפיזיקה. תעשה ניסוי תבדוק, אפשר ליישם את זה על המציאות, אי אפשר ליישם את זה על המציאות. זה כבר דיון אחר. את זה אפשר לפרוך, לאושש, לעשות מה שאתה רוצה כי זה עולם של פיזיקה, זו ספרה פיזיקלית של טענות, לא ספרה לוגית או מתמטית של טענות. הלוגיקה והמתמטיקה הן נקיות לגמרי, הן אפלטוניות לגמרי, אף אחד לא יכול לגעת בהן. הן נצחיות. שום ניסוי לא ישנה שום דבר לגביהן. אבל אז גם צריך לשאול את זה, אז איך אני יודע באמת שהן שם, שהן נכונות? אני יודע כי יש לי אינטואיציה כזאת. זהו. אינטואיציה? שאלה מצוינת, קשורה קצת למה שדיברתי בשיעור הקודם, אבל אני לא אכנס לזה כאן. כתבתי עליה ספרים, "שתי עגלות וכדור פורח", "אמת ולא יציב", זה שני הספרים העיקריים שעוסקים בשאלה הזאת עצמה, שני הספרים מוקדשים אליה. מה זאת אינטואיציה? כן. איך אני יודע? אבל מה זה אינטואיציה? צריך להבין. זה בדיוק קשור למה שדיברנו כאן. כי הטענה שלי שהיא אינטואיציה, אנחנו תמיד מסתכלים על העולם ויש לנו שתי דרכים לטפל בעולם: תצפית וחשיבה. תצפית זה אמפירי, זה לצפות בעולם, זה מדע. וחשיבה, נגיד זה מתמטיקה, פילוסופיה או משהו כזה. רציונליזם מול אמפיריציזם? בדיוק, רציונליזם מול אמפיריציזם. ואני טוען, וכל תולדות הפילוסופיה מראות את זה, שרציונליזם ואמפיריציזם זה פיקציות. שקאנט אמר? בעצם זה מה שקאנט טוען, אבל צריך להבין טוב טוב איך לפרש אותו בשביל זה. זה הסינתטי א-פריורי שלו. מה בעצם הטענה? הטענה היא שכשאנחנו עובדים אנחנו בעצם עובדים עם חשיבה מכירה, או הכרה חושבת אם תרצו, שזה בדיוק חקיקה שיפוטית. זה בדיוק אותו דבר. זה הסינתטי א-פריורי של קאנט וזה הדרשות של הרמב"ם. בספר שכתבתי על הדרשות של הרמב"ם והוצאתי גם ספר על השורש הראשון והשני של הרמב"ם, הלכות דרבנן מדרשות או הלכות דרבנן מתקנות, שם אני מסביר את העניין הזה של הזיקות, הרצף של הזיקות לטקסט. ואני מקביל את זה שם לסינתטי א-פריורי של קאנט ולחקיקה שיפוטית בעולם המשפט, וזה הכל אותו דבר. זה הכל נובע מהטעות הזאת של הדיכוטומיה של או חשיבה או הכרה. יש לנו איזושהי יכולת לחשוב באופן הכרתי. אחת הבעיות הגדולות, אולי הבעיה בפילוסופיה של המדע, זה איך אני מוציא מתוך העובדות את הכלל? כן, בעיית האינדוקציה של יום וכולי. הכל מסתובב סביב העניין הזה בצורה אחת, בצורה אחרת, הכל מסתובב סביב השאלה הזאת בפילוסופיה של המדע. איך אני מוציא את זה? התשובה שלי אני פשוט רואה את זה. אני פשוט רואה שהתיאוריה הכללית היא זאת ולא זאת. לא רואה בעיניים. יש לי איזושהי יכולת הכרתית לא חושית, אלא אני מסתכל על העובדות ואני מבין שזאת התיאוריה הנכונה שמסבירה אותן. לא בוודאות, יכול להיות שאני אטעה, אבל אני מבין שזאת התיאוריה הנכונה. יש לי איזשהו חוש שישי, לא החוש מחמשת החושים הרגילים, שרואה שזה ככה. והטענה שלי שמה שאנחנו קוראים אינטואיציה זה החוש הזה. זה חוש. יש לו לא מחמשת החושים הרגילים, אבל זאת הכרה, זה לא חשיבה. כי אם האינטואיציה הייתה חשיבה, כן, הטענה המקובלת של האמפיריציזם זה שתצפית נעשית עם החושים. כל מה שמעבר לתצפית זה חשיבה, זה קורה בראש. מה שקורה בחשיבה אין שום סיבה שיתאים למציאות. זה שאתה חושב באופן מסוים, המציאות לא חייבת לך כלום, כן, כמו שמארק טוויין אמר, היא הייתה פה לפניך. העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה לפניך. הא? הציטוט המדויק הוא היה כאן קודם. כן. אז הטענה היא זה שאתה חושב באופן מסוים זה אומר שככה העולם מתנהג? מה, הוא חייב לך משהו? אם אתה ראית, אז אתה יודע שככה העולם מתנהג. לכן האמפיריציסטים שוללים את הרציונליזם. אומרים, מה שהוא תוצר של החשיבה הוא לא כלי לגיטימי כדי להבין מה קורה בעולם. בשביל להבין מה קורה בעולם צריך תצפית. והם טועים כמובן. למה? כי גם התצפית נעשית בחשיבה. לא, הפוך. כי גם החשיבה היא סוג של תצפית. כשאני עושה הכללה מעובדות, זה לא הליך חשיבתי נטו מנותק מהעולם. אני מסתכל על העולם ואני רואה שההכללה היא ההכללה הזאת ולא ההכללה ההיא. אני טוען שגם זה תצפית. יש ספר של הוגו ברגמן שנקרא מבוא לתורת ההכרה. ובספר שם בפרק ט' של הספר הזה הוא קורא לזה השכלנות של העולם, מלשון שכל. איך העולם מתנהל על פי השכל שלנו? זה נס, הרבה כתבו על זה. כן, איך זה יכול להיות? למה המתמטיקה מתאימה לפיזיקה? למה בפיזיקה אנחנו מצליחים להשתמש בטכניקות המתמטיות? למה זה קורה? טוב, יש לזה כל מיני הסברים, אבל הטענה שאני בעצם, הוא בעצם שואל את השאלה של קאנט, איך חשיבה יכולה להתאים למה שקורה בעולם? איך משפט סינתטי יכול להיות א-פריורי? א-פריורי, כלומר חשיבה, אבל הוא יכול להגיד משהו על העולם, הוא סינתטי, הוא לא אנליטי. א-פריורי זה קודם, נכון? קודם לתצפית. לא מן התצפית. וסינתטי זה? וסינתטי שהוא אומר משהו על העולם, הוא לא אנליטי, הוא לא רק מנתח מושגים. הוא טוען טענה. איך יכולה להיות טענה שהיא תוצר של החשיבה? זה בעצם בעיית הסינתטי א-פריורי של קאנט. איך יכול להיות שחשיבה נותנת לנו משהו על איך מה קורה בעולם? תצפית יכולה לתת לנו מה קורה, אני מסתכל, אני רואה מה שקורה. וזה שאני חושב באופן מסוים, אז מה? אריסטו חשב שהעצמים נופלים לכדור הארץ במהירות שהיא פרופורציונית למסה שלהם. עצם כבד יותר נופל מהר יותר. כך אריסטו חשב. אז הוא חשב, אבל העולם לא חייב לו כלום. נתברר שזה לא נכון. כל העצמים נופלים באותה מהירות. לא משנה מה המסה. זה שאתה חושב באופן מסוים זה לא אומר שהעולם מתנהג ככה. אין שום סיבה להניח. לא שאולי אתה טועה, תמיד נכון שאולי אתה טועה. לא, אין שום סיבה להניח שאתה צודק. אתה בנוי באופן מסוים, אז מה? מה זה אומר על איך שהעולם מתנהג? הטענה שלי היא שמה שאתה קורא חשיבה זה לא חשיבה, זאת הכרה. זה סוג של תצפית על העולם, לכן אני צודק. כשאני עושה הכללות, ההכללה היא לא הליך שאני לוקח את העובדות מהתצפית, שזה עובדות פרטיות, ואז אני עושה הכללה בראש. לא. ההכללה זה המשך התצפית. אני מסתכל על העולם ואני מבין שזאת ההכללה הנכונה. אוקיי? וזה הפתרון היחידי שיש לבעיית הסינתטי א-פריורי של קאנט. הוגו ברגמן סוקר, לא זוכר כמה שיטות לאורך כל תולדות הפילוסופיה שניסו לענות על הבעיה הזאת, ובסוף הוא אומר אף אחד לא הצליח. צריך להגיד שזה כורח מתודולוגי או משהו כזה. אבל זה לא נכון. יש פתרון אחד שכן מצליח, ורק אחד. וזה הפתרון שאומר ההבחנה בין חשיבה להכרה היא לא דיכוטומית. מה שאנחנו קוראים חשיבה יש בו מימד הכרתי. אנחנו רואים פשוט שזה נכון. ועובדה, זה עובד. המדע עובד. הרי הנס הכי גדול שאותו אי אפשר להסביר זה איך המדע עובד. המדע בנוי על ההכללות שאנחנו עושים. אם ההכללות שלנו הם סתם דברים הסכמיים או תוצאה של המבנה שלנו, איך אנחנו שולחים חלליות לירח? איך העסק הזה עובד? הרי זה הדבר שאותו צריך להסביר. הטענה שלי זה עובד כי זה לא המצאה שקורית אצלנו בראש. אנחנו פשוט רואים. ויש לזה השלכות עצומות על המון ויכוחים אקטואליים בעולם שלנו. המון. כל ויכוח שאתה מעלה בדעתך כמעט תלוי בזה. פוסט מודרניות, להט"ב, הכל, מה שאתה רוצה. הכל תלוי בזה. כי תמיד השאלה איך אפשר להגדיר? הרי הכל הגדרות. אתה מגדיר גבר ככה, אני מגדיר גבר ככה. אבל אם אתה אומר לא, זה לא הגדרה, אני צופה בעולם ואני אומר לך שגבר זה זה ולא זה. אולי אני טועה, אפשר להתווכח, גם במדע אפשר לטעות. אבל אל תגיד לי שזה הכל עניין שרירותי או הבניות כפי תפיסות מרקסיסטיות כאלה. זה הכל הבניות של כוח ומוטיבציות כן לקדם דברים ואג'נדות כאלה ואחרות. לא. זה פשוט תוצאה של תצפית. עכשיו, יכול להיות שאני לא צופה טוב, יכול להיות שכדאי שאני אשמע אותך, אולי אתה תתקן את התצפית שלי, זה בסדר גמור. אבל אל תגיד. אבל אל, אני לא אומר שאני בטוח צודק, כל מה שאני אומר זה שלא בטוח שאני טועה. זה לא נכון שכל אחד יכול להגדיר מה שהוא רוצה ולהישאר בחיים. הגדרות, בניגוד למה שחושבים לוגיקנים ופילוסופים, הגדרות זה לא עניין שרירותי. הגדרות הן תוצאה של תצפית. כשאני מגדיר דמוקרטיה, זה לא כי החלטתי לעשות אוסף המאפיינים האלה ולהגיד זה נקרא מדינה דמוקרטית. אני פשוט צופה בעולם ואני רואה שהמושג דמוקרטיה מוגדר כך. זו התפיסה האפלטונית, וזה אומר אני צופה באידאה ואני אומר דמוקרטיה, האידאה אומרת את זה וזה וזה. איך קראת לזה, מבין את המושג השלם שלו? משהו כזה. אני צופה בעולם ואני מבין שהמושג הזה אלה המאפיינים הנכונים שלו. אל תגיד לי שאתה מגדיר את זה אחרת. זה לא עניין של להגדיר, זה עניין של מי צודק. אם זה הכל הגדרות אז אין צודק וטועה, אתה מגדיר כך, אני מגדיר אחרת. אני טוען שיש צודק וטועה גם בהגדרות. זה תמיד כשאנחנו מתווכחים על הגדרות אגב, אתם צריכים לשאול את עצמכם, יש ויכוח על מיהו יהודי. מה הבעיה? תגדיר אתה יהודי כך, אני אגדיר יהודי כך, מה יש להתווכח? הגדרות! על הגדרה לא מתווכחים, תגדיר מה שאתה רוצה. ברגע שאנחנו מתווכחים, זה אומר ששני הצדדים מסכימים לדבר אחד, שיש נכון ולא נכון, ויש לנו ויכוח מהו הנכון. אבל שנינו מסכימים שזה לא סתם עניין של הגדרות, יש פה נכון ולא נכון, אחרת על מה הוויכוח? וכאן שני הצדדים מסכימים. נקודה חשובה, שימו לב, הוויכוח מראה לא שאין אמת, הוויכוח מראה שיש אמת, כי אחרת על מה הוויכוח? אנשים הרבה פעמים מבינים את זה, יש ויכוח, סימן שאין אמת וכל אחד מגדיר את זה אחרת. הפוך! למה אנחנו מתווכחים? אנחנו מתווכחים בגלל ששנינו מסכימים שאחד צודק והשני טועה. יש לנו ויכוח מי צודק ומי טועה, בסדר, על זה אנחנו מתווכחים. אבל אם באמת הוויכוח היה מראה על פלורליזם שכולם צודקים, אז הוויכוח לא היה צריך לנהל אותו. תגדיר אתה כך, אני אגדיר אחרת, הכל בסדר, כל אחד ילך לדרכו לשלום. קצת הפלגתי פה הרבה, אבל כל הדברים האלה בעצם קשורים לנקודה שעליה אני מדבר כאן, שיש משהו בתווך בין חשיבה לבין הכרה. והמשהו הזה אומר חשיבה מכירה, חשיבה צופה. אוקיי? אני בעצם, וזה מה שאני קורא אינטואיציה בהקשר אחר אם תרצו זה ההיגיון השמי של הנזיר, אני טוען שמידות הדרש זה להתבונן בפסוקים במשקפיים האלה ולהוציא מהם מסקנות על דרך האנלוגיה. אבל האנלוגיה הזאת היא לא המצאה, אלא היא תצפית באופן מסוים על הפסוקים ועל רוח הפסוקים, מה שיוצא מהם. התוצר הוא כמובן לא מה שהיה בתוך הפסוק, אבל הוא גם לא מנותק מהפסוק, אלא הוא משהו שאני מבין שהוא דומה. איך אני מבין? זה סתם המצאה שלי? ספקולציה בתוך הראש שלי? חשיבה? לא, זה לא חשיבה, זה הכרה, פרשנות. זה לא חקיקה, שזה מה שמקביל לחשיבה, חקיקה, זה נעשה בתוכי פנימה בלי קשר לטקסט. פרשנות זה מקביל לתצפית, אני מסתכל על הטקסט ואני מפרש אותו, מנסה להבין מה יש בו. אוקיי? והטענה שלי היא שיש פה חשיבה מכירה או חקיקה פרשנית, חקיקה שיפוטית מה שנקרא. כל הסוגיות האלה שדיברתי עליהן היום, כולן יוצאות מהנקודה האחת והיחידה הזאת. ולכן כל כך חשובה הלוגיקה הזאת שאני מדבר עליה כאן, כי הלוגיקה הזאת זאת הלוגיקה של האינטואיציה. אני אראה לכם איך עובדים בצורה סיסטמתית כדי להשיג מסקנות אינטואיטיביות. כדי להשיג מסקנות שהן לא חשיבה נטו ולא הכרה נטו, אלא זה הכרה חשיבה, או משהו רך יותר שיכול להיות טעות בניגוד למתמטיקה, זה לא ודאי. אבל זה לא נכון שזה סתם ספקולציה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. יש פה סיסטמה, יש דרך לעשות את זה בצורה מדויקת, ויש דרך להתקדם עם זה בצורה מבוססת. זה בעצם המטרה שלי, את זה אנחנו נתחיל לעשות בפעם הבאה. רגע, יש ביטוי באנגלית ללוגיקה הרכה הזאת? יש, אתה לוקח את זה מאיזה מקום או שאתה מנסח אותו עם המילים שלך? אני מניח שיש אבל אני לא יודע, אני לא… אולי אנסה לתרגם את זה לצרפתית, אבל בצרפתית… באנגלית סופט לוג'יק? כן, אתה יכול להגיד, אבל לא יודע אם מישהו משתמש בזה. אולי נון-דדוקטיב לוג'יק, כל מה שלא דדוקטיבי הוא רך. זה יש. אמרנו שאנחנו מכירים את הלוגיקה בשימוש על ידי האינטואיציה, נכון? אנחנו מכירים ב… לא, אני מגדיר את הכלים הלוגיים על ידי ההתאמה לאינטואיציה. זה יעזור לי לנסח את הכלים הלוגיים האלה, אבל עכשיו הם יעמדו לעצמם. פשוט זו הדרך שבה אני אנסה להמשיג אותם. אנחנו נעשה את זה, אז אין טעם לדון בזה באוויר. פשוט נעשה את זה בפעם הבאה. בסדר? טוב, תודה רבה. בפעם הבאה נצא קצת לאיזה שבוע ואז נחזור. יש הקלטות, תוכל גם להסתכל. אנחנו מתחילים היום איזה סדרה של חמש יחידות שבהן אנחנו הולכים לדון בדמותו של רבי שמעון שקופ. לא בדמותו כמי שעושים ביוגרפיה, אלא בניסיון לנתח את התיאוריה המשפטית והלוגית שלו ולהבין מה הוא ניסה לחדש בעולם הלמדנות. כלומר רבי שמעון שקופ נתפס כנציג מובהק, אולי הנציג הכי משמעותי של הלמדנות הליטאית החדשה. הוא נולד בשמונה עשרה שישים, נפטר בתשע עשרה שלושים ותשע. תלמיד של רבי חיים מבריסק, ככה הוא לפחות מגדיר את עצמו, וכמובן רבי איצל'ה מפוניבז', והיה באיזשהו מקום זה שנתן את הפילוסופיה של הלמדנות. בניגוד לשיטת בריסק שהיא יותר פוזיטיביסטית או משפטית כזאת, רבי שמעון שקופ ניסה לתת לזה ביטוי פילוסופי קצת יותר עמוק. אנחנו ננסה לעמוד על מה הוא ניסה לחדש ובעצם בשביל מה הוא עשה את זה. כלומר מה הייתה המטרה שלו כשהוא ניגש לסדר את הלמדנות בצורה כזאת? אני אשלח לכם גם איזה רשימת קריאה קטנה למי שרוצה להעמיק, אבל בגדול המקורות המרכזיים שלנו זה ההקדמה לשערי יושר כמובן, והספרים שערי יושר וחידושי רבי שמעון יהודה הכהן. אולי גם קצת דברי הגות שלו שפורסמו בכל מיני מקומות. ומה שאני אנסה לעשות זה לקחת מושגים יסודיים בלמדנות הליטאית ודרכם לנסות להבין מה הוא בעצם עושה. אז היום אנחנו נדבר על המושג של שיעבוד וקניין, שזה המושג אולי הכי יסודי בעולם הלמדנות והכי קשה להגדרה. בואו נתחיל מהמקור הראשון שחילקתי לכם. זה גמרא במסכת בבא בתרא דף קע"ה עמוד ב'. הגמרא שם דנה בשאלה מה זה אומר שבן אדם חייב כסף למישהו אחר. כלומר כשאני חייב כסף למישהו, מה זה אומר? האם זה אומר שיש לי חוב אישי כלפיו, או שיש לו איזשהו חלק ברכוש שלי? הגמרא שם מביאה את דברי רב הונא.