הגותו של הרב גדליה נדל – הסברה בהלכה – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת הלימוד והכניסה לספר של רב גדליה
- פונדמנטליזם עולמי כנקודת מוצא
- פונדמנטליזם בתוך העולם היהודי
- הגדרה פילוסופית של פונדמנטליזם וקמאיות
- פרוטסטנטיות, קתוליות ומקבילות באסלאם
- פונדמנטליזם, שכבות חברתיות ותפקיד תלמידי חכמים
- מנהיגות כריזמטית, מוסדות ואובדן אמון בחוש הציבור
- פונדמנטליזם תרבותי וחזרה לאורח חיים קדום
- שני סוגי פונדמנטליזם: דחיית התיווך מול קידוש התיווך
- אינפליביליטי בגמרא, קנוניזציה היסטורית ומחלוקות
- “מסורת” כמנגנון פונדמנטליסטי ובניית קאנון חדש
- האלטרנטיבה הלא־פונדמנטליסטית בתוך התלמוד: “לא בשמים היא” ו“אלו ואלו”
- חרדיות כתודעה ולא רק כציטוט מקורות
- מקורות ההלכה כאתגר חרדי ורב גדליה כמודל
- משבר המודרנה, פוסטמודרניזם ועליית פונדמנטליזם
- אמת מול ודאות כצומת שמוליד ספקנות או פונדמנטליזם
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציב את רב גדליה כעדשה לבחינת חרדיות דרך מושג הפונדמנטליזם, ומפתח מסגרת שמבחינה בין שני סוגי פונדמנטליזם דתי: כזה שמבטל תיווך אנושי וחוזר למקור, וכזה שמקדש את התיווך האנושי ומעניק לו מעמד אלוהי. הוא טוען שפונדמנטליזם צומח מהשעיית חשיבה ביקורתית ומהחיפוש אחר ודאות על־רציונלית, וששתי תגובות מודרניות לכישלון הרציונליזם—רלטיביזם ופונדמנטליזם—נולדות מאותו משבר. הוא מציע אלטרנטיבה שלישית שמוותרת על הזיהוי בין אמת לוודאות ומבקשת מחויבות שאינה פונדמנטליסטית, וקושר זאת לפתיחת הספר של רב גדליה בנושא מקורות ההלכה כעמדה שמאתגרת הרגלים חרדיים.
מסגרת הלימוד והכניסה לספר של רב גדליה
הדובר מבקש לוודא שלכולם יש את קובץ הספר של רב גדליה ומציע להדפיסו. הוא קובע שלמפגש הבא מתחילים מעמוד י"ג, בפרק מקורות ההלכה, עד עמוד מ', בקצב איטי של כמה עמודים בכל פעם. הוא מצהיר שינוע בין קריאה בתוך הספר לבין דיונים שמחוץ לו כדי להשתמש ברב גדליה לבחינה רחבה של חרדיות, הבדלה, ומושגים נלווים.
פונדמנטליזם עולמי כנקודת מוצא
הדובר מתאר תחושת התגברות של פונדמנטליזם בעולם דרך דוגמאות מארגונים סוניים קיצוניים, אל קאעידה ודאעש, ומתפעל מכך שקבוצות קטנות מצליחות להשתלט על שטחים ולהביס צבאות סדירים. הוא רואה בכך תופעה מפתיעה בעיתוי היסטורי שלאחר עליית המודרנה, הדמוקרטיה וההומניזם, ושואל מאין היא נובעת ולמה קשה להתמודד איתה. הוא מדגיש שההתבוננות בפוליטיקה עצמה אינה הנושא, אלא הבנת השורש הקונספטואלי של פונדמנטליזם.
פונדמנטליזם בתוך העולם היהודי
הדובר טוען שקיימות תופעות פונדמנטליסטיות גם בעולם היהודי ללא השוואה של אלימות, ומונה פריחה של מיסטיקות, באבות ושרלטנים, ותנועות קיצוניות כגון נשות השאלים, לב טהור וברלנד. הוא מתאר ביטחון עצמי והשפעה גוברים של התופעות הללו, כולל אי־ציות לגדולי הדור ויצירת הנהגה מקומית. הוא מציג זאת כרקע להבנת חרדיות דרך שאלת ההיצמדות למקור והיחס לתיווך סמכותי.
הגדרה פילוסופית של פונדמנטליזם וקמאיות
הדובר מגדיר פונדמנטליזם כהשעיית חשיבה ובקרה ביקורתית ואימוץ מקור עליון של ודאות ואמת שמעבר לרציונלי. הוא מפרש פונדמנטליזם כחזרה ל”פונדמנטל” ומתרגם זאת לקמאיות, בעלת שתי משמעויות מחוברות: חזרה כרונולוגית לעבר וחיפוש אותנטיות פנימית ראשונית. הוא מתאר זיהוי בין חזרה לרצון האלוקי המקורי לבין גילוי אמת פנימית, ומביא כדוגמה התבטאויות של הרב קוק על חזרה ליושר פנימי שמגלה שם את הקדוש ברוך הוא.
פרוטסטנטיות, קתוליות ומקבילות באסלאם
הדובר קובע שפונדמנטליזם נוצרי מזוהה יותר עם פרוטסטנטיות מאשר עם קתוליות משום שהפרוטסטנטים מבקשים להצמד לכתבי הקודש ולהסיר תיווכים אנושיים כמו אפיפיורים. הוא מציין שהדבר מופיע גם בערך “פונדמנטליזם” בוויקיפדיה ומקשר זאת ל”רצועת התנ״ך” האמריקאית. הוא מוסיף אזכור לספר “השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי” שטוען לקשר בין פרוטסטנטיות לותרנית בגרמניה לנאציזם, ומתאר בנאציזם גם אלמנטים פגאניים של חזרה לשורשים והסרת מעטפות תרבותיות. הוא מציג מקבילה אסלאמית שלפיה סונה מול שיעה דומה לפרוטסטנטיות מול קתוליות, ומתאר את הסונים כמי שמבקשים לחזור למקורות ומתנגדים לתיווך האימאמים.
פונדמנטליזם, שכבות חברתיות ותפקיד תלמידי חכמים
הדובר טוען שהובלת פונדמנטליזם באה לעיתים קרובות מן השטח ומאנשים פשוטים בעלי כריזמה ולא מן ההנהגה הדתית המלומדת, שמכירה מורכבות פרשנית ולכן נוטה למתינות. הוא מביא בשם אפרים טענה שראשי אל־אזהר מתונים ובזים לתהליכים הללו, ושמייסד האחים המוסלמים היה מורה פשוט. הוא מדגים זאת דרך רעיון היישום הילדותי של טקסט כתוב ללא עיבוד, ומקביל זאת לנשות השאלים שמרגישות שהן יודעות “מה נכון” ואינן מקבלות סמכות רבנית מבקרת. הוא מציג את תפקיד תלמידי החכמים כבלימה ועיבוד שמונעים יישום מיידי של מקורות, ומביא דוגמה מהחזון איש שקובע שאין היום דין “מורידים ולא מעלים” ומייצר בכך מסגרת שמונעת אלימות נגד “כופרים”.
מנהיגות כריזמטית, מוסדות ואובדן אמון בחוש הציבור
הדובר מתאר כיצד פונדמנטליזם יוצר גיבורים תחליפיים מן השטח ומציג את אותנטיות היישום כ”סוד הקסם” שלו, כולל דוגמה ל”הח׳ליף” אל־בגדאדי. הוא טוען שבחברה היהודית מופיעה דינמיקה מקבילה סביב באבות ומנהיגים כריזמטיים, ומדגיש שהממסד—דתי ואף משפטי—נתפס בעיני חסידים כאויב וכ”רדיפות” של האמת האותנטית. הוא אומר שאיבד אמון ב”חוש הריח” של הציבור שמזהה גדולי דור, ומביא דוגמה ל”הרנטגן והאנ-אמ-אר האוטומטי” ולשימוש בשם אבוחצירא כתעשייה שאינה נפגעת גם מחקירות והרשעות.
פונדמנטליזם תרבותי וחזרה לאורח חיים קדום
הדובר מציע שפונדמנטליזם כולל לעיתים חזרה גם לאורח חיים קדום ולהסתייגות מטכנולוגיה ומודרנה, ומדגים זאת דרך נוער הגבעות וחזרה לדמות “רועי צאן” החיים באוהל עם גנרטור. הוא מציין אפשרות שהדמיון בלבוש וכיסוי ראש בין פונדמנטליסטיות נוצריות ומוסלמיות נובע מחיקוי תרבותי של אורח חיים עתיק. הוא טוען שתכנים אתניים־תרבותיים משתלבים בתוך דת ומתקבעים כנורמות הלכתיות־חברתיות, ומביא דוגמה לטענה שרצח על “כבוד המשפחה” הוא תרבות ערבית ולא מקור אסלאמי, ולדוגמה יהודית של שונות בנורמות צניעות וכיסוי הגוף בתפילה כתלות במקום ובמקובל חברתית.
שני סוגי פונדמנטליזם: דחיית התיווך מול קידוש התיווך
הדובר מגדיר פונדמנטליזם מסוג ראשון ככזה שמנסה להיפטר ממעטפות ותיווכים אנושיים כדי לחזור למקור, וממקם בו פרוטסטנטיות וקראות. הוא מציג פונדמנטליזם מסוג שני ככזה שמקדש את התיווך עצמו ומעניק לו מעמד אלוהי כדי לשמר ודאות, וממקם בו קתוליות, שיעיות ובהקשר יהודי חרדיות. הוא מדגים זאת דרך קבלת סמכות הגמרא כקאנון שאין לחלוק עליו ומתאר כיצד פונדמנטליזם דורש להפוך גם מוצר אנושי למעין “דבר השם” שבו “אין טעות,” בדומה לטענת אי־טעות של האפיפיור. הוא קובע שבמרחב החרדי נוצר גם עבר “בדוי” שמאפשר להרגיש צמידות למקור, ומביא דוגמת הדוד שאמר שהאביי ורבא “בטוח למדו ביידיש” והדימוי שאברהם “היה ראש ישיבה והיה לו פראק עם שני כפתורים מאחורה”.
אינפליביליטי בגמרא, קנוניזציה היסטורית ומחלוקות
הדובר מתווכח עם הטענה שאינפליביליטי הוא מושג חדש וטוען שבמיינסטרים התורני היה קשה למצוא אמירה פשוטה ש”בגמרא נפלה טעות,” כולל בתחומים מדעיים. הוא מציין דוגמאות של התעקשות להסביר מציאות כדי להתאים לגמרא, ומזכיר את רבי משה פיינשטיין כמי שלא יאמר שהגמרא טעתה עובדתית. הוא מסכים שיש תהליך היסטורי של קנוניזציה ומביא דוגמאות לכך שבתקופות הגאונים היו עדיין יחסים מורכבים לטקסט התלמוד, כולל אזכור רב אחאי גאון והצבעה על כך שצריך מרחק זמן כדי להפוך דמות או טקסט לקאנון שאין לחלוק עליו.
“מסורת” כמנגנון פונדמנטליסטי ובניית קאנון חדש
הדובר טוען שרטוריקת “לא לזוז מילימטר מהמסורת” מאפיינת לעיתים חדשנות גדולה שמציגה את עצמה כמסורת עתיקה. הוא מביא דוגמה מבריסק כ”המצאה” מסוף המאה ה־19 שהפכה בדיעבד ל”מעמד הר סיני,” ומביא דוגמה מעולם תלמידי הרב צבי יהודה קוק והר המור, שמדברים על מסורת תוך בניית קאנון שבו הרב קוק מוצג כממשיך מסורת בלעדי אף שרבים מחכמי דורו לא הסכימו לדרכו. הוא מתאר ספר זיכרון של הרב רענן שבו “גנזי קדמונים” הם הרב קוק, הרב צבי יהודה והרב חרל״פ, ומציג זאת כשרשרת מסורת שמתחילה למעשה בזמן קרוב.
האלטרנטיבה הלא־פונדמנטליסטית בתוך התלמוד: “לא בשמים היא” ו“אלו ואלו”
הדובר מתאר דרך שלישית שאינה זורקת את המרכיב האנושי ואינה מקדשת אותו, אלא מכירה בכך שהתורה מחייבת דרך מערכת אנושית שיכולה לטעות ושחיה עם ביקורת. הוא מציג קריאה לא פונדמנטליסטית של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” ככזו שמכירה בכך ששני צדדים הם דברי בני אדם אך מחייבים כחלק מן התורה. הוא מציב את “לא בשמים היא” כאמירה אנטי־פונדמנטליסטית שבה גם אם הקדוש ברוך הוא “צועק” שרבי יהושע טועה, ההלכה נקבעת במנגנון האנושי. הוא מתאר כיצד פונדמנטליסטים קוראים את “לא בשמים היא” להפך, כאילו הקדוש ברוך הוא מדבר מגרונו של רבי יהושע, ומזכיר את דרשות הר"ן על “לא תסור” ואת הטענה שגם טעות או שקר סמכותיים יכולים לחייב.
חרדיות כתודעה ולא רק כציטוט מקורות
הדובר טוען שיש פער בין הכרת מקורות שמדברים על אנושיות וטעות לבין חוויית החיים החרדית בפועל, שבה “אין טעות בגמרא” היא תודעה ברחוב ובבית המדרש. הוא מתאר חוויה אישית בבני ברק שבה נאמר לו ש”ת’רמב"ם אסור לקרוא” בהקשרים שבהם הרמב"ם ורבי אברהם בן הרמב"ם מאפשרים להבין טעויות מדעיות בחז"ל. הוא אומר שגם אם תלמידי חכמים מכירים את המקורות, הם אינם “חיים” את המשמעות הלא־פונדמנטליסטית שלהם.
מקורות ההלכה כאתגר חרדי ורב גדליה כמודל
הדובר קושר את הדיון לספר בכך שהוא נפתח במקורות ההלכה ובשאלות כמו מהי הלכה למשה מסיני, מהי דרשה ומהי סברה, תחומים שלדבריו חרדים מן השורה כמעט שאינם מתעסקים בהם. הוא מספר שכאשר חיפש ספרות על מידות הדרש ועל קל וחומר בספריית בר־אילן מצא בעיקר מחברים “מזרחניקים” ולא חרדים, ומציין שמתחילה להופיע בשנים האחרונות ספרות חרדית גם בתחומים אלה מתוך צורך למצוא נישות לימוד. הוא מציג את רב גדליה כמי שנתן “שיעור על יסודות ההלכה” בסגנון “מבוא לתלמוד” ומזהה את עצם העיסוק במסגרת המתודולוגית כצעד שמערער פונדמנטליזם וממקם אותו במתח מול חרדיות.
משבר המודרנה, פוסטמודרניזם ועליית פונדמנטליזם
הדובר מתאר את תחילת המאה ה־20 כאופטימית ביחס למדעי הטבע, הרציונליות וההומניזם, ואת אמצע המאה כנקודת שבר בעקבות מלחמות העולם וכישלון הרציונליזם לתת ודאות בשאלות ערכים וחברה. הוא מתאר את הפוסטמודרניזם כתגובה של ייאוש שמוותרת על אמת אובייקטיבית ומקדשת סובייקטיביות ונרטיבים. הוא מציב כתגובה חלופית את הפנייה למקורות על־רציונליים שמייצרת פונדמנטליזם, כולל הפיכת הרציונליות ליצר רע דרך פתגמים בנוסח “איפה שנגמרת ההבנה מתחילה האמונה.” הוא מציין שחלק ממתנדבי דאעש מגיעים מהמערב ואף שאינם מוסלמים מלידה, ומפרש זאת כחיפוש אחר אותנטיות וודאות בתוך “וואקום” פוסטמודרני.
אמת מול ודאות כצומת שמוליד ספקנות או פונדמנטליזם
הדובר טוען ששורש שתי התגובות—רלטיביזם ופונדמנטליזם—הוא זהות בין אמת לוודאות, וכשאין ודאות רציונלית נשארים או עם ספקנות או עם פונדמנטליזם. הוא מציע אלטרנטיבה פילוסופית שלישית שמפרידה אמת מוודאות ומאפשרת להאמין באמת, להילחם עליה ולהישאר פתוח לביקורת ולהכרה באפשרות טעות. הוא טוען שחברה ספקנית מתקשה להתמודד עם פונדמנטליזם משום שאין לה “עמוד שדרה” ערכי, וששורש חולשה פוליטית וחברתית נמצא בפילוסופיה שמניעה את השיח. הוא מסיים בכך שהוא כותב ספר שמנסה לבנות תפיסה של אמת ואמונה שאינן פונדמנטליסטיות משני הסוגים.
תמלול מלא
האמת שיש לי כל מיני מחשבות בזמן האחרון שאיכשהו נדמה לי נותנות איזושהי נקודת מבט על רב גדליה, על חרדיות, שזה הנושאים שרציתי לגעת בהם. ולפני שאני מתחיל בספר עצמו, וכמו שמי שלא קיבל עדיין אז כדאי אולי לשלוח שוב אם יש בנוסף מישהו לקבוצה או ש… כי שלחתי את הקובץ עם הספר של רב גדליה. שלחתי פעמיים, פעם שלחתי… קיבלת? אני קיבלתי את זה. כולם קיבלו? אפשר להדפיס את זה, לקרוא… לא, אז אני אומר, אני בכוונה אתמקד כל פעם במשהו, אז אני חושב שזה אפשרי יהיה להדפיס למי שרוצה. אז אני אומר לקראת הפעם הבאה, אני כבר אומר, לקראת הפעם הבאה אולי אנחנו נתחיל מדף עמוד י"ג ונקרא מקורות ההלכה. בי"ד זה שער מקורות ההלכה, אבל הטקסט עצמו מתחיל בי"ג. זה מגיע עד מ'. זה מגיע עד מ'. אבל עוד פעם, אנחנו נלך לאט לאט, אז לא צריך את הכול בבת אחת, כמה עמודים ראשונים ונתקדם עם הזמן. אני רוצה כמו שאמרתי, אני רוצה קצת להשתמש ברב גדליה גם כדי להסתכל באופן כללי יותר על חרדיות, כי אני חושב שהוא מאתגר קצת את המושגים האלה. ואנחנו נעשה את זה אני חושב קצת בספר וקצת מחוץ לספר, אני לא בטוח שתמיד יהיה לי איזשהו קטע בספר שממנו אפשרי יהיה לצאת כל פעם לנושא אחר, אז אנחנו איכשהו נתמרן בין שני הערוצים האלה. אז מה שאני רוצה לעשות היום, אני בגלל שלקראת הפעם הבאה אני כבר אמרתי לכם איפה בספר נעסוק, אז היום אני עדיין לא נכנס למה שיש בספר עצמו, אני אתן איזושהי נקודת מבט כללית יותר שמתקשרת לי לכמה דברים שככה עוברים אצלי בזמן האחרון. האמת שאני אתחיל אולי מדברים יותר רחוקים. יש איזושהי תחושה, אני חושב שבכל העולם בזמן האחרון, של איזשהו פונדמנטליזם די די לא יודע איך לקרוא לזה אפילו, מזוויע. זאת אומרת, כן, כל מיני, היום כבר לא זוכרים בכלל את אני חושב חיזבאללה ואיראן ומה שנקרא פעם ציר הרשע. השיעים היום זה סיפור ישן. אל קאעידה. כן, זהו, אני אומר הסונים, הסונים פתחו מסלול מהיר. זאת אומרת, הם עוקפים את השיעים וגם שם כל יומיים נולד איזשהו ארגון חדש ששם בצל את הארגונים הקודמים. זה פשוט. אתמול סופר שם רצחו איזה אדם כי הוא שיתף פעולה עם החיזבאללה. זאת אומרת החיזבאללה הם כופרים כמעט כמו הציונים. לא, ברור, חיזבאללה זה שיעים, אז הם בכלל אין להם עניין איתנו. ודאעש ואלה אין להם שום עניין איתנו, הם רוצחים את כל המוסלמים כרגע, או היזידים, אני יודע או כל מיני כאלה. אבל אני אומר, עוד פעם בלי להיכנס בכלל לכל הפוליטיקות האלה ומה זה אומר ברמה הסביבתית, שזה כמובן מעניין אבל זה לא הנושא שלנו, זה מעורר כל מיני מחשבות על פונדמנטליזם בכלל באופן כללי. זאת אומרת יש משהו באוסף התופעות הזה שהוא מפתיע, גם אולי מבחינת העיתוי שלו. זאת אומרת העיתוי ההיסטורי אני מתכוון. פתאום עכשיו אחרי פרוץ המודרנה והפריחה הזאת של הדמוקרטיה וההומניזם וכולי, איכשהו יש איזושהי נהייה חוזרת לפונדמנטליזם. וגם מעבר לעיתוי, עצם התופעה היא תופעה מעניינת. מאיפה זה בא? זאת אומרת על מה זה מבוסס? למה כל כך קשה להתמודד עם הדבר הזה? כן, אני גם סתם אם אני חושב על דאעש הזה, זה מין ארגון שהוא די לא יודע, אני לא מתמצא כל כך בפרטים העובדתיים, אבל מה שאני מתרשם זה ממש לא ביג דיל. זאת אומרת אוסף של כמה אלפי פראי אדם עם כלי נשק לא מי יודע מה. לא איזה כוח שבלתי ניתן… הם משתלטים על שטחים בקנה מידה ומקימים שם לא יודע מדינה. הבנתי שיש להם עכשיו… מה? הפחד הוא מה שמוביל. כן, אני אומר השטח שלפחות לפי מה שקראתי, השטח שהם שולטים עליו כרגע זה משהו כמו בריטניה. זאת אומרת איזשהו חלק מעיראק, חלק מסוריה ביחד. והם מביסים שם צבאות סדירים ככה שנמצאים סביבם פחות או יותר, עוד פעם או לפחות נלחמים באופן משמעותי. אז כן בסדר אני אומר בלי להיכנס כרגע לפרטי התופעה אבל זה מעורר מעורר אצלי לא מעט מחשבות על פונדמנטליזם. כשאנחנו בדרך כלל רגילים לקשור פונדמנטליזם עם אסלאם באופן טבעי, אני חושב שזה קשר שיש בו ממש מצ'צ'ניה ואפגניסטן וטליבאן ופקיסטן ואני לא יודע מה וכל מיני בוקו חראם באפריקה וכל הארגונים שאנחנו שומעים עליהם כאן בסוריה ובעיראק ואל קאעידה וכל העניינים האלה כך שזה באמת עולם מוסלמי מאוד תוסס. אבל כשאני רוצה ככה לדבר על השאלה הזאת ברמה הקונספטואלית אז כמובן האסלאם פחות מעניין אותי אותי מעניין יותר מה שקורה אצלנו בחצר. ואני חושב שגם כאן יש תופעות עוד פעם בכלל בלי השוואה אין כוונה לעשות שום השוואה זה רק אילוסטרציה או אסוציאציה אבל יש איזה שהן תופעות פונדמנטליסטיות גם בתוך העולם היהודי. ופונדמנטליזם הזה עוד פעם הוא לא עם אלימות כזאת הוא לא זה לא אני לא מדבר במישורים שהזכרתי קודם אבל זה שם את התופעה הזאת בקונטקסט אני חושב טיפה יותר רחב. יש איזושהי חזרה לכל מיני מיסטיקות ובאבות ואני לא יודע מה וכל מיני שרלטנים כאלה ואחרים. יש איזושהי פריחה של התופעה הזאת כל מיני תנועות קיצוניות גם בתוך העולם החרדי אני יודע מה מנשות השאלים והמשך בלב טהור אלו שנודדים שמה ממקום למקום או ברלנד אני לא יודע מה כל מיני יצורים משונים שיש להם איזושהי מידה של השפעה עוד פעם כל אחד בהיקף שלו. אבל זה איזה שהן תופעות שאיכשהו נראות אולי אני טועה לא יודע לא עשיתי בדיקה שיטתית אבל הם נולדות בשנים האחרונות יותר ממה ששמענו קודם ככה לפחות אני מתרשם. יש איזשהו ביטחון עצמי יותר גדול של התופעות האלה וגם אולי השפעה יותר גדולה. זאת אומרת נשות השאלים מרוב רצון להיות ככה מקפידות קלה כבחמורה הם לא שומעות בקול כל מנהיגי כל גדולי הדור החרדיים זאת אומרת שיוצאים נגד התופעה הזאת ולא עוזר להם כלום. לא עוזר להם כלום כי הם יודעות יותר טוב או הם וגם יש להם איזושהי הנהגה מקומית יש איזשהו רב נדמה לי שעומד שמה בראש הכנופיה הזאת. יש איזשהו סוג של התייחסות פונדמנטליסטית כמובן הרבה יותר רכה אבל גם בתוך החצר שלנו. והשאלה הזאת של הפונדמנטליזם תשמש אותי אולי כדי להאיר איזו נקודת מבט שממנה אפשר לצאת קצת לנושא שלנו של חרדיות והבדלה וכולי שבסוף אני רוצה להגיע לשם. אז קודם כל כדי להבין את התופעה הזאת אז צריך קצת להגדיר מה זה פונדמנטליזם. פונדמנטליזם נדמה לי אם הייתי רוצה זה נקשר להרבה דברים כן לקיצוניות לאלימות לחוסר מוכנות להתחשב בסביבה יש לזה כל מיני ביטויים מעשיים אבל מה השורש הפילוסופי מאיפה זה מאיפה זה מתחיל. נדמה לי שפונדמנטליזם בבסיסו זאת השעיה של החשיבה הביקורתית. זה בעצם הפונדמנטליזם נדמה לי ככה לפחות עד כמה שאני מבין את התופעה הזאת. זאת קבוצת אנשים שלא מוכנים להתחשב או כן לשים לב לביקורות למחשבה ביקורתית ולביקורת זאת אומרת לאיזשהו בקרה לא דווקא ביקורת אני לא מדבר על ביקורת מבחוץ גם בקרה פנימית שבן אדם מפעיל על מה שהוא חושב על מה שהוא עושה משהו שמשהה קצת את מנגנוני הבקרה הרגילים שאנחנו מפעילים בדרך כלל. אבל אבל גם זה נדמה לי לא לא השורש יש פה משהו יותר יותר עמוק ושעומד בבסיס העניין הזה כשאתה משהה את מנגנוני הבקרה האנושיים אתה אמור לאמץ איזשהו מקור אחר או איזה שהם קני מידה. בדברים שהם מעבר. משהו שהוא מעבר לרציונלי, מעבר לחשיבה הביקורתית. יש לנו איזשהו מקור עליון של וודאות, של אמת גדולה, שבעצם מאפשר לנו להתעלות בו ולא בלי להתחשב בבקרות האנושיות, ההגיוניות. איזשהו ניכור אפילו לחשיבה הביקורתית או החשיבה הרציונלית. עכשיו כשמסתכלים על פונדמנטליזם מילולית, פונדמנטליזם זה חזרה למקור. זה נקרא פונדמנטליזם, חזרה לבסיס, פונדמנטל. קמאיות אפשר לתרגם את זה אולי בעברית. כשקמאיות יש לה שתי משמעויות שאיכשהו נקשרות אחת לשנייה בהקשר הזה. משמעות אחת זה קמאיות כרונולוגית, זאת אומרת לחזור אחורה בזמן, לחזור אחורה בזמן, ומשמעות השנייה זה זה ראשוניות לא במובן הזמני אלא אותנטיות כזאת, זאת אומרת להגיע אל הפנים שלי, אל החלק הפנימי ביותר, האותנטי ביותר שנמצא בתוכי. לא לתת למחלצות החיצוניות להסוות אותו או לא לתת לו לבוא לידי ביטוי. וזה מתחבר אחד לשני כמובן כי מחשבה פונדמנטליסטית הרבה פעמים קושרת את שני הדברים האלה. זאת אומרת מה שקדום יותר, מה שקשור יותר בהקשר הדתי לרצון האלוקי המקורי, לא עם המעטפות שהוא עבר עם הפרשנויות והתרחבות לאורך השנים, אלא לחזור למקור בלי התוספות האנושיות שנוספו לו, בעצם גם חושף את האמת הפנימית שלי. אגב יש התבטאויות כאלה של הרב קוק, כן, שבן אדם חוזר ליושר הפנימי שלו אז הוא מגלה שם את הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת הזהות הזאת בין הדבר הגבוה, הרחוק, הלא אנושי כאילו, הלא מבוקר, אלא איזשהו מקור וודאות גבוה כזה שפתאום בסופו של דבר גם מגלה לי מה אני באמת חושב או מה אני באמת מבין ורוצה וכדומה. אז שתי המשמעויות האלה של הקמאיות או של הפונדמנטליזם נדמה לי שפה מתחברות. כשבהקשר הדתי בעצם פונדמנטליזם, נגיד כשהסתכלתי קצת בוויקיפדיה למשל על ערך פונדמנטליזם, עכשיו אני היה לי מאז ומעולם משהו שנשאל אתכם שאלה. אם הייתם צריכים במונחים נגיד נוצריים, להרחיק את עדותנו, לא בהקשר היהודי, בסדר? מה יותר פונדמנטליסטי, פרוטסטנטיות או קתוליות? באופן זה קתוליות. פרוטסטנטיות. ברור שפרוטסטנטיות. הם סומכים רק על המקור. נכון. ברור שפרוטסטנטיות. וזה נקודה מאוד מעניינת, אני חושב שזה מאוד מעניין. נכון, אני לכן אני הולך קודם כל החוצה אבל ברור שהתופעות האלה קיימות גם באסלאם, גם ביהדות, יש תופעות יש מקבילות מאוד מעניינות. דיברתי גם עם נכון. דברים עוד אחורה. וודאי, מוחקים אפילו היסטורית את סייקס-פיקו, לא רק לחזור אחורה במובן של הפרשנות למקורות קדושים. הם מנסים למחוק את טביעות אצבע האנושיות של ההיסטוריה, להחזיר חזרה את הבריאה לבוראה, כן, לרצון האלוקי המקורי. אבל אם אני חוזר רגע לנצרות, שמה זה הרבה אנשים שדיברתי איתם זה נורא הפתיע אותם. אני אמרתי את זה מסברתי שלי, כאילו ברור לי שפונדמנטליזם נוצרי זה פרוטסטנטיות, זה לא קתוליות. עכשיו הסתכלתי בוויקיפדיה בערך פונדמנטליזם בלי קשר לזה. זה פשוט תיאור של הפרוטסטנטיות. כתוב שם פונדמנטליזם זה פשוט פרוטסטנטיות. זאת ההגדרה. וזה על זה מדובר שם. לא ידעתי שזה עד כדי כך חזק. אני היה לי ברור שברמה הפילוסופית כשמבינים מה זה פונדמנטליזם לכאורה קתוליות נראית יותר עבודה זרה ויותר הרי אפילו בין פוסקים שמסתכלים על נצרות כעבודה זרה שזה מחלוקת מסוימת, אבל גם נגיד הרמב"ם שראה את הנצרות כעבודה זרה יש פוסקים שאומרים שהוא מדבר על הקתוליות, הוא לא מדבר על הפרוטסטנטיות. זאת אומרת שאולי גם הרמב"ם, כן, ברור, אומר הקנה מידה של הרמב"ם כשאתה מיישם אותם על פרוטסטנטיות הם לא, גם הרמב"ם היה מסכים אם הוא היה מכיר את התופעה הזאת שזה לא עבודה זרה. לכן אנחנו איכשהו רגילים לחשוב אחרת, הפוך. שכאילו קתוליות זה משהו יותר חשוך, יותר קדום, יותר, אבל זה לא נכון. זה ממש לא נכון. הפוך. כל המרד הפרוטסטנטי, כן, קלווין ולותר, זה היה מרד כנגד המעטפות האנושיות. ואנחנו רוצים לחזור למקור. אנחנו רוצים לחזור להיצמד לכתבי הקודש, לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה, לא את מה שבני אדם מתרגמים, או את מה שבני אדם, האפיפיורים וכל מיני כאלה. זה היפוך של כן, ברור, נגד מתווכים, נגד נגד תוספות ומעטפות מעטפות שונות. ולכן אתם יודעים רצועת התנ"ך האמריקאית, כל מיני מקומות שבהם רואים פונדמנטליזם באמת גם בהתנהגות זה פרוטסטנטי בדרך כלל, זה לא קתולי. זה נקודה מעניינת כי אנחנו אני חושב שהרבה מאיתנו לא רגילים להסתכל על זה ככה. לכן שאלתי את השאלה וראיתם שהתשובות היו פה חצויות קצת. כן. יש קשפטר, ספר בשם השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי טוענת שהפרוטסטנטיות והסגנון הלותרני כפי שהיא פיתחה בגרמניה הוא בסיס הוא בסיס לנאציזם. אוקיי. בכל אופן יש כן, אצל הנאציזם למשל גם יש יש הרבה הרבה מאוד אלמנטים פגאניים היו מעורבים בתפיסות של המנהיגות הנאצית נגיד, זאת אומרת באידיאולוגיה הנאצית גם היה משהו מזה. אבל המנהיגות ודאי הייתה היה לה קשר מאוד עמוק לסוג של פגאניות. זאת אומרת כי הם רצו לחזור עוד פעם לאיזה שהם שורשים להיפטר מכל התרבות האנושית שאיכשהו עטפה את המקור, את האותנטיות. כן, אני לא מדבר על ניטשה כבר שמדבר על ללכת עם האותנטיות שלך ומוסר זה עניין של עבדים, כן, זה מנטליות של עבדים, וכל מיני דברים כל הסובלימציות האנושיות שככה אספנו לאורך השנים הם מסתירות את האמת המקורית, האותנטית. אנחנו צריכים לחזור לשם. הרבה מאוד מהתופעות הפרועות האלה יסודן באיזושהי חזרה לעבר, חלקו מדומיין לא משנה, אבל חזרה לאיזשהו עבר שהוא יותר אמיתי, יותר קרוב למקור, וניסיון להשיל את המעטפות האנושיות, את כל הדברים שהאדם הוסיף, הבקרה, החשיבה והבקרה האנושית הוסיפה לרעיונות המקוריים האלה. אגב אותו דבר קורה בהקשר המוסלמי. גם בהקשר המוסלמי נגיד עוד פעם באופן נורא גס ואני באמת בזה אני עוד פחות מתמצא מאשר נצרות פרוטסטנטיות וקתוליות, אבל גם שם אמרו לי פעם שאחד המאפיינים שמבחינים בין סונה ושיעה זה כמו בין פרוטסטנטיות וקתוליות, זאת אומרת השיעים זה הקתולים והסונים זה הפרוטסטנטים, הסונים רוצים לחזור למקורות. השיעים זה הרבנים והסונים הם קראים. כן, בדיוק. הסונים זה הקראים יותר, הם רוצים לחזור למקורות לכתבי הקודש ולא מוכנים לקבל את האימאמים ואת הפרשנות האנושית שנוספה לדברים האלה עם השנים. הם רוצים לחזור למקור. אגב ככל שאתה פחות תלמיד חכם זה אמר לי פעם אפרים, דיברתי איתו היה לי שיחה מרתקת איתו על זה, אז הוא אומר ככל שאתה יותר תלמיד חכם אתה יותר מזלזל בתופעות האלה. נגיד ראשי אל-אזהר זה המרכז הסוני העולמי בקהיר הם אנשים מתונים, ככה הוא טען לפחות. זאת אומרת זה אנשים שבסך הכל בזים לתהליכים האלה מובילים אותם עמי הארצות. זאת אומרת התהליכים האלה מובילים אותם אנשים פשוטים שיש להם איזושהי כריזמה וסוד הקסם שלהם זה שהם יעשו את הדבר האמיתי כי התלמידי חכמים הם בדרך כלל יותר מתונים, הם יודעים שהדברים לא כל כך פשוטים, אתה לא יכול לקחת פסוק ומיד ליישם אותו. כמו אצלנו. אתה לא יכול לקחת זה אתה צריך להבין יש איזה קונטקסט פרשני, אתה יש איזשהו עידון מסוים שהדברים עוברים. הרעיונות הכתובים הם לא ישימים אז איזה, זאת אומרת אתה לא יכול לקחת משהו כתוב וליישם אותו, זה תפיסה ילדותית. זאת אי אפשר לעשות דבר כזה. אתה צריך להיות באינטראקציה עם הדבר הזה לפני שאתה מחליט מה לעשות פה. עכשיו התלמידי חכמים מבינים את זה. מדבר על תלמידי חכמים כרגע בהקשר האיסלאמי. הם מבינים את זה, ככה הוא אומר. זאת אומרת מי שמוביל את האחים המוסלמים שלא לדבר על אל קאעידה ודאעש וכל זה אנשים פשוטים, זה אנשים שלא, מי שייסד את האחים המוסלמים זה איזשהו מורה פשוט שהוא ה לא זוכר איך קראו לו אפילו, הוא המנהיג של התנועה, היה המנהיג של התנועה הזאת הוא כבר לא חי, והתלמידי חכמים האינטלקטואלים המוסלמים בזים לו. זאת אומרת הרבה פעמים החזרה למקור לא מובלת על ידי המנהיגות הדתית האינטלקטואלית אלא להפך, האנשים בשטח מרגישים שהמנהיגות קצת בוגדת ברעיון האמיתי כי הבן אדם הפשוט אומר רגע הרי מוחמד אמר כך מה אתה עושה חשבונות צריך להרוג את החבר'ה האלה וגמרנו כל הכופרים אין להם זכות חיים וזהו. עכשיו בן אדם שחי בעולם והוא מבין והוא גם מכיר קצת חשיבה מורכבת, אז הוא אוקיי, הוא קצת מתמרן בין מה שכתוב לבין המציאות. אבל הילד או האדם עם החשיבה הילדותית, האיש הפשוט שמחפש באמת את האותנטיות. הוא רוצה באמת לעשות את מה שמוחמד אמר, לא את מה שהמתווכחים שלו מספרים. אז הוא יחזור למקור והוא יהיה יותר חכם מהם. וזה מזכיר לכם את נשות השאלים שהזכרתי קודם, שהן לא מוכנות לשמוע הוראות מאף אחד. עכשיו אני מניח שהן בדרך כלל לא יודעות קרוא וכתוב. זה לא שהן תלמידות חכמות כאלה גדולות. לא מדובר בפמיניסטיות שחזרו ולמדו תורה את כל התורה עם הראשונים והאחרונים בעצמן. הן לא טורחות ללמוד. ברור להן מה נכון. מאיפה זה ברור? מאותו מקום שזה ברור לכולם. הם יודעים, הם למדו בשולחן ערוך, או למדו אני לא יודע מה בשיעורי נשים, בדרך כלל שולחן ערוך הן לא ראו אני מניח. וזה מה שהן יודעות, אבל הן יעשו את זה באמת. לא התרגום בין השיעור לבין מה שעושים באמת הוא פונקציה של אדם פשוט. זאת אומרת אדם יותר מורכב מבין אוקיי, השיעור הוא זה, זאת התיאוריה, זה נכון, הכל בסדר, אבל ביישום, בדרך ליישום זה דורש איזשהו עיבוד. זאת אומרת זה לא משהו שעובר לעשייתן מיד. ופונדמנטליזם זה משהו של מישהו שלא מוכן לקבל את הדיסוננס הזה. מה שכתוב זה מה שצריך להתיישם. זאת אומרת צריך לחזור למקור, עזוב את כל התוספות האנושיות, אנחנו רוצים לחזור לקדוש ברוך הוא. ובמובן הזה אני חושב שכן, יש שורש משותף בשלושת הדתות הגדולות, נגיד יהדות, נצרות ואסלאם, שיש הבדלים בתופעות, בעוצמות שלהם, בביטויים המעשיים שלהם, הבדלים של שמיים וארץ. אבל השורש הפילוסופי מאוד דומה. השורש הפילוסופי זה איזשהו ניסיון לחזור למקור, להתחבר עוד פעם לאיזשהו מקור של וודאות עליונה, להשיל את המעטפות שאיכשהו נוספו לדבר הזה עם השנים, ולהיות יותר צדיק מהאפיפיור כפשוטו הפעם, מילולית. זה מה שהפרוטסטנטים רצו, להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. זאת אומרת, כי האפיפיור הוא זה שאחראי כמובן על התיווך, כמו חכמי אל אזהר אצל המוסלמים, כמו אצלנו לא משנה, תלמידי חכמים שמעבדים את הדברים האלה, ונכון כתוב שמורידים ולא מעלים לבור, אז כותב החזון איש שאין היום דין מורידים ולא מעלים. למה אין? יש לו הסברים כאלה, הסברים אחרים, כולם לא בדיוק יודעים מה עושים עם הדבר הזה. אני דווקא חושב שזה נורא הגיוני, אבל הרבה מאוד אנשים לא באמת מזדהים עם זה שזה נורא הגיוני היום, שזה באמת לא שייך. אבל החזון איש כבר אמר, הוא עשה את העבודה, אז ברוך השם אנחנו לא צריכים להרוג את כל הכופרים. זאת אומרת יש תלמידי חכמים, חלק מהתפקיד שלהם זה לקחת את הפונדמנטלס, את המקורות הראשונים, ולעשות את העיבוד הזה ולעצור את האנשים הפשוטים מיישום פשוט, מיישום מיידי של מה שכתוב. ולפעמים כשהאיש הפשוט מאבד אמון במתווך הזה, זאת אומרת הוא אומר רגע, אתה חינכת אותי לעשות את רצון השם בלי חשבון, בלי חכמות, בלי סייגים, זאת האמת המוחלטת, זה לא דברים שאתה יכול לשחק איתם, מי אתה בכלל שתגיד לקדוש ברוך הוא מה כן ומה לא? אז לכן הוא הולך והוא עושה את זה. וככל שהמנהיגות הדתית מאבדת את הרסן, את השלטון בכל המקומות האלו, כך תיווצר קנאות גדולה יותר. יש איזושהי יש איזה זיהוי בין דתיות לפנאטיות בעולם. זיהוי שיש בו משהו, כן? בין דתיות לבין פנאטיות. אבל אני חושב שבדרך כלל פנאטיות מאפיינת את השכבות הפחות משכילות של העולם הדתי. דווקא המנהיגות הדתית, אלו שמובילים את תפיסת העולם הדתית, בדרך כלל הם יותר מתונים. בדרך כלל. זה לא תמיד נכון, יש חריגים, בדרך כלל הם יותר מתונים. חלק מזה זה כמובן פשוט בגלל שהם צריכים לנהל את העניין, הם יתנו את הדין אם משהו יקרה שם. כשאתה עומד בראש מדינה, אפילו חומייני אני לא יודע מה, כשאתה עומד בראש מדינה יש מגבלות. זה לא כמו לעבוד בשכונה שלך ולהרוג את מי שאתה רוצה. אתה, יש מחירים, אתה צריך לתמרן מול העולם. אז חלק מזה זה שאתה משכיל יותר, אין לי מושג אם חומייני היה כזה משכיל גדול, אני לא יודע פשוט, וחלק מזה זה פשוט עצם עמדת ההנהגה שלך שמאלצת אותך להיות יותר מבוקר, יותר פחות אינסטינקטיבי, פחות עובר מהמקור ליישום. ולכן קיצוניות דתית הרבה פעמים דווקא באה מהשטח, דווקא באה מהחלקים היותר נמוכים בהיררכיה הלמדנית או הדתית או משהו כזה, שלפעמים הם יוצרים לעצמם איזשהם גיבורים תחליפיים. אז האנשים הפשוטים הופכים להיות פתאום מנהיגים רוחניים, אבל כשאתה בודק מה באמת יש בתוכם הם אנשים פשוטים. הציבור רואה אותם פתאום כאיזה אני לא יודע מי זה אל בגדאדי הזה של דאעש, כן? הח'ליף החדש של דאעש. אין לי מושג עד כמה הוא באמת אישיות רוחנית, אינטלקטואלית, אני לא יודע, כי יש באסלאם. שהוא לא מהאורות האינטלקטואלים הגדולים של האסלאם. אני יכול להמר על זה בלי להכיר אותו ובלי לבדוק. והוא כמובן מוכרז היום בתור הח'ליף שהולך לעשות את המדינה המוסלמית על כל העולם, וזה בסך הכל איש מהשטח, מספיק כריזמטי והאנשים בשטח שלא כל כך מבינים הופכים אותו למנהיג כי הוא באמת אותנטי. הוא ישר עובר מהקוראן לביצוע, זאת אומרת אין, צריך לכרות יד, כורתים יד, צריך להרוג את הכופרים, הורגים. בסדר גמור, הוא נורא אותנטי, זה סוד הקסם של הפונדמנטליזם, האותנטיות הזאת, הצמידות למקור, חוסר המוכנות להתפשר, וזה נכון גם אצלנו. עכשיו אם אני חוזר לחצר שלנו, גם בחצר שלנו יש איזושהי תחושה אצל אנשים שהפרשנות לאורך הדורות והתיווך האנושי של דבר השם מסתיר אותו באיזשהו מובן או מחליף אותו. אנחנו עובדים את השולחן ערוך ולא את הקדוש ברוך הוא, אמירה שהיום מאוד נפוצה. אנשים שנמאס להם לעבוד את השולחן ערוך, הם רוצים לעבוד את הקדוש ברוך הוא. אצלנו זה אולי נתפס כמורדים, אבל הם מבינים את עצמם בתור המקור, אלה שהולכים עם השולחן ערוך זה הסטייה מהמקור, מהאותנטיות הדתית. ואז נוצרת מנהיגות בשטח ממש אותו דבר אצלנו, כל המנהיגות של נשות השאלים או לב טהור או של אני לא יודע מה, כל מיני באבות כאלה או באבות אחרים שהם זוכים להערצה אין קץ. אין לי מושג, אני מניח שבדרך כלל הם לא שווים הרבה במובן האינטלקטואלי והרוחני, אבל יש להם, לא יודע, יש להם איזשהו סוג של כריזמה והם יודעים לשדר איזשהו סוג של אותנטיות דתית, אני לא יודע בדיוק מה, קשר עם העולמות העליונים, והם מצליחים לייצר סביבם חצרות כמו גדולי הרבנים, זאת אומרת אולי אפילו יותר. זאת אומרת זה עוד פעם איזושהי מנהיגות שהשטח מייצר. אנחנו רגילים נורא, חינכו אותנו על זה שלציבור יש איזשהו חוש ריח, שאם הציבור מחליט שמישהו הוא גדול הדור אז הוא כנראה גדול הדור. אני קצת איבדתי את האמון בחוש הריח של הציבור בזמן האחרון לפחות. לא יודע, לא עושה לי את זה, זאת אומרת לא השתכנעתי שלציבור באמת יש חוש ריח. לא יודע, אולי לאורך שנים כן, אבל בתופעות שאני רואה סביבי זה ממש לא נראה כך. זאת אומרת יש ציבורים לא קטנים בכלל ואנשים בסך הכל די אינטליגנטיים בחלקם, זה לא רק אנשים שהולכים שבי אחרי, לא יודע אחרי מי שלפחות בעיניי נראה כלומניק, פשוט כלומניק. הרנטגן והאנ-אמ-אר האוטומטי. שמעת פעם שיעורים של רבני אבוחצירא? לא יודע, כן, אני חושב שביניהם כן היו תלמידי חכמים עד כמה שהבנתי, עוד פעם אני לא מספיק מכיר, אבל כל התעשייה שמסביב ובכלל לא בטוח שהתלמידי חכמים זה באמת האנשים בעלי המעמד, האם זה באמת הולך ביחד או שזה להיפך. יש כאלה שמנצלים את השם אבוחצירא שפעם כנראה היו אנשים תלמידי חכמים והיום עושים מזה כבר עסק. אבל זה לא מפריע לחסידים, הם זוכים להערצה ולא יעזור שהמשטרה תחקור אותם, שבית המשפט ירשיע אותם, זה בכלל לא משנה, זה הכל רדיפות, זה אנטיכריסט שבעצם נלחם נגד האמת האותנטית, זה המעטפת האנושית עוד פעם מנסה להיאבק נגד האמת שאנחנו נושאים איתנו, הממסד, הממסד הדתי הוא האויב של הפונדמנטליסטים, כי הממסד הדתי זה מה שמייצג את התיווך האנושי, את ביניהם את החריגה מהאותנטיות הדתית. אז זה כמה מילים על פונדמנטליזם ועל זה שלמרות ההבדל בקיצוניות ובהופעות השונות של הדברים, נדמה לי שבשורש התהליכים העקרוניים, הלוגיים, הפילוסופיים, הם דומים. גם אצלנו וגם באיסלאם וגם בנצרות התהליכים במישור הפילוסופי דומים. ההופעות המעשיות שלהם כמובן שונות כי גם הרקע שונה, זאת אומרת המקורות האותנטיים גם אומרים דברים אחרים בשלושת הדתות, אז לכן לא פלא שזה שונה. אבל עכשיו נלך צעד אחד הלאה. כולן קושרות את הכיסוי ראש פחות או יותר באותה צורה, גם הנוצריות הפונדמנטליסטיות וגם המוסלמיות קושרות את המטפחת דומה למטפחת, לא בדקתי את העניין, אבל טוב. כבר לא המטפחת אלא הלבוש, חלק מזה נדמה לי זה עוד אספקט של הפונדמנטליזם שיש איזשהו רצון לחזור גם לאורח החיים שהיה פעם, לא רק לעקרונות המקוריים. הרי אנחנו מכירים קצת אצלנו זה אנקדוטה קצת, נוער הגבעות או כל מיני דברים כאלה, יש מקומות שבהם זה יותר משמעותי של. לחזור להיות רועי צאן, לחיות באוהל עם איזה גנרטור מקרטע. זאת אומרת, ההסתייגות מהטכנולוגיה, הסתייגות מהמודרנה וחזרה אפילו כרונולוגית, זאת אומרת לאיך שחיו פעם, לא רק למקורות או בלי הפרשנות אלא גם לאורח החיים. וכאן במובן הזה הרבה פעמים מתערבבת החזרה לאורח החיים של פעם עם החזרה לאמת של פעם. ההנחה היא כאילו שאלה שהיו רועי צאן שמה לפני אלפיים שנה הם כנראה היו יותר קרובים לקדוש ברוך הוא מאשר אנחנו, כי אנחנו עם הטכנולוגיה נורא רחוקים ממנו. יש איזשהו אז לכן זה מחייב גם איזושהי חזרה. ואז אני אומר שכולם קושרים את המטפחות באותה צורה כי יכול להיות שכולם מחקים את אותה אמא קדומה שפשוט כך קשרה את המטפחת. זה לא בגלל שבאמת איכשהו הם מצאו כולם במקורותיהם איך קושרים מטפחות. אתם יודעים למשל, זה אמר לי פעם גם כן ככה קצת ניסיתי לבדוק את העניין הזה, אמר לי פעם מישהו על רצח על כבוד המשפחה בחברה המוסלמית, כן? זה לא בא מהאסלאם. ככה הוא טען לפחות. אין לזה מקור בקוראן או בהלכה האסלאמית, אין לזה שום מקור. זאת תרבות ערבית. זאת תרבות ערבית שהייתה נפוצה במדבר ערב והיא נשארה חלק מהחברה המוסלמית, אבל זה לא בא מהצד המוסלמי אלא מהצד הערבי. ולכן רצח על כבוד המשפחה בתרבויות מוסלמיות לא ערביות, ככה הוא טען עוד פעם באמת לא בדקתי עובדתית את הדברים לעצמם, לא באמת קיים. זה לא בעיה של אסלאם. זה הרבה פעמים משתרבבים לתוך המנטליות והתרבות הדתית דברים שבאים ממקור שהוא לא המקור הדתי אלא המקור האתני שממנו אתה מגיע, המקור ההיסטורי שממנו אתה בא. וזה איכשהו נמצא בתוך התרבות הדתית ובאיזשהו שלב כבר אי אפשר גם להפריד את הדברים. זה קורה גם אצלנו כמובן, זה קורה בהרבה מקומות. לא מדבר על רצח על כבוד המשפחה, אבל יש אילושהן נורמות שהן נורא ברורות מאליהן אצלנו שלא בהכרח מקורן הוא דתי. לפעמים מקורן הוא פשוט בגלל מאיפה שבאנו. זה הכל. יש כאלה שנוהגים לכסות כך את הגוף או לכסות אחרת את הגוף, זה יכול להיות פונקציה של הסביבה שבתוכה חיינו. יהדות המזרח, יהדות המערב, לא עושים את זה באותה צורה. אוקיי, וזה נחשב חלק מההלכה הרבה פעמים. כיסוי הגוף בתפילה למשל, אז הוא לא נעשה אותו דבר. עם גרביים מותר לכסות, צריך לכסות את קצות האצבעות, לא צריך לכסות את קצות האצבעות, זה פונקציה של איפה שחיית ומה נראה לך צנוע יותר, מה היה מקובל בסביבה שלך ומה לא היה מקובל בסביבה שלך. זאת אומרת עוד פעם, לא מדובר על רצח, אבל כן יש השפעות שהן לא מהמקורות הדתיים שנכנסות לתוך האטמוספרה או התרבות הדתית. אבל אני רוצה ללכת עכשיו צעד אחד הלאה. יש פונדמנטליזם נוסף אבל מעבר למה שתיארתי עכשיו, וזה הפונדמנטליזם הקתולי, שיעי ואורתודוקסי ובפרט חרדי. שזה פונדמנטליזם אחר. כי מתוך הרצון לקלוע לרצון השם האמיתי, אז או שאתה זורק את התיווכים האנושיים או שאתה הופך גם את התיווכים האנושיים למשהו אלוהי. זה גם מוצא אפשרי. זה ההבדל בין שני סוגי הפונדמנטליזם. הפרוטסטנטיות זורקת את המעטפת האנושית, כן? הקראות רוצה לזרוק את המעטפת האנושית. לא משנה, נוער הגבעות אני יודע מה כל מיני, כל הפונדמנטליזם מהסוג הראשון שדיברתי עליהם עד עכשיו. אבל יש פונדמנטליזם אלטרנטיבי. למשל בוא נתחיל ישר אצלנו כי שמה יותר יותר קל לראות את זה. כשאנחנו מקבלים על עצמנו את הגמרא, לא את התורה שהקדוש ברוך הוא נתן בהר סיני, את הגמרא. שמקובל בהלכה שאנחנו לא חולקים על הגמרא. לגמרא יש מעמד. אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, זאת אומרת לא התורה אלא השולחן ערוך? כן, בדיוק. אז עכשיו כשאנחנו מקבלים על עצמנו את הגמרא שהיא בסך הכל תוצר של אנשים בשר ודם, משהו פה בעייתי. אז אם אתה פונדמנטליסט זה דורש הסבר. או שאתה זורק גם את זה וחוזר לתורה ונהיה קראי. אם אתה בכל זאת נצמד לזה, אז גם זה צריך לקבל איזה שהוא מעמד אלוהי. גם שם לא יכולה להיות כבר טעות, כי זה לא יכול להיות, אנחנו הרי עובדים את השם אנחנו לא אנחנו נצמדים לרצון האלוהי. אנחנו צריכים לדעת שמה שאנחנו עושים זה מה שהקדוש ברוך הוא אומר. ואז יוצא שהאנשים המתווכים שנגדם מורד הפונדמנטליסט מהסוג הראשון הופכים להיות האלוהים של הסוג השני. זאת אומרת בעצם הם מקבלים איזה שהוא מעמד כן פסאודו-אלוהי כזה, זאת אומרת הם גם לא יכולים לטעות השכינה מדברת. מגרונם, אין אפשרות לבקר אותם. עכשיו זה כבר לא הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא זורקים את המעטפת, אנחנו מצרפים אותה אל המקור. זאת אומרת גם המעטפת היא בעצם מקודשת. היא לא יכולה… האפיפיור לא יכול לטעות, נכון? זה הפונדמנטליזם הקתולי. הפונדמנטליזם הקתולי בעצם אומר תראו, אנחנו מקבלים את התיווך של האפיפיור, אבל אנחנו לא מקבלים בני אדם. זה חיה… אנחנו מקבלים את התיווך של האפיפיור בגלל שגם האפיפיור הוא כנראה חלק מהמקור האלוהי. בסדר? זה הפרוטסטנטיות הקתולית. השיעיות אותו דבר. אותו דבר בדיוק. זה ממש אותם תהליכים. השיעיות מקבלת כן פרשנויות, אימאמים וכולי שנוספו לאורך השנים מעבר לכתבי הקודש עצמם, אבל הם מקבלים איזשהו שוב פעם איזשהו מעמד מחייב שלא יכול לטעות וכולי. ואת אנחנו לא מוכנים גם לקבל את התוספות האנושיות כי כי זה המנגנון, זה התהליך. לא, מה פתאום. אם אנחנו מקבלים תיווך אנושי, אז הוא צריך גם כן איכשהו להמריא לאיזה שהוא מקום גבוה יותר. אוקיי? ובעולם שלנו היהודי, אני חוזר עוד פעם לפה, אותו דבר. זאת אומרת החרדיות באיזשהו מובן נראית לנו פונדמנטליסטית, אבל היא לא פונדמנטליסטית במובן שהגדרתי קודם. ממש לא. היא עוד פעם, אם מישהו מאיתנו יצטרך להמר למי היה יותר קרוב אברהם אבינו או משה רבינו, אני לא יודע מי שתבחרו, או המתנחלים הראשונים בארץ, כן, עם יהושע בן נון, הם היו יותר קרובים לאברך בבני ברק או היו יותר קרובים לנוער גבעות? אני מהמר על האפשרות השנייה. אוקיי? אז הנוער גבעות באמת חוזר לשם, והאברך בבני ברק צובע מחדש את המציאות שהייתה שם וגם הוא נצמד למציאות הקדומה. רק לא לאמיתית, לבדויה. זאת אומרת הוא יוצר לעצמו עבר בדוי שהוא יכול להיצמד אליו. בעצם, כן, כמו שהדוד שלי אמר, הזכרתי את זה כבר פה יותר מפעם אחת, דוד שלי פעם אמר שהביי ורבא בטוח למדו ביידיש. שהם ידעו ללמוד הרי, כן, ומי שלומד… מי שיודע ללמוד לומד ביידיש, לא מי שיודע עברית. לא. מי שלומד בעברית לא יודע ללמוד. אז ברור שהם למדו ביידיש. והאנשים שלהם כמובן חבשו גרביים של ארבעים דנייר. זה ברור. והלא יודע מה כן, ואברהם היה זקן ויושב בישיבה, חז"ל אמרו לנו כבר. הוא היה ראש ישיבה והיה לו פראק עם שני כפתורים מאחורה. והקונספט של אינפליביליטי, כן, שאי אפשר לטעות, וזה גם בנצרות, גם בקתוליות זה דבר חדש. זאת אומרת מאה חמישים שנה אחרונות. וזה לא היה תמיד וביהדות בוודאי שלא. כלומר הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב'. אני מסכים לגמרי. אני מדבר כרגע על תופעות בזמננו. התופעה שאי אפשר לטעות שיש את הקונספט של אינפליביליטי אצלנו אני לא חושב שגם חרדים… פרקטית יש. היום יש. אתה יכול להגיד שאין לזה מקור, שזה לא היה פעם, אני לא חושב שאתה צודק לגמרי. אני חושב ש… אני לא חושב שהראשונים או האחרונים יגידו לך בצורה פשוטה שבגמרא נפלה טעות. אתה תמצא את זה אולי בצורה כזו או אחרת, זה לא יקרה שם. יגידו לעצמם… לא, לא, לא, לא, לא. גלובל זה אני אומר. אני לא חושב שאתה תמצא איזשהו… חס וחלילה. אין שם טעות. הם לא… אני לא חושב, יהיה קשה למצוא. תמצא פה ושם, עוד פעם, יש לנו ספרות עשירה, אבל בגדול המיינסטרים אני חושב שתמיד היה כזה של אינפליביליטי בגמרא. שאתה קורא עכשיו את הכסף משנה בתחילת הלכות ממרים שהוא אומר שקיבלנו על עצמו, אתה יכול להבין מתוך זה שכן יכול… הגמרא לא יכולה לשגות. כן, נכון. כי סביב הרמב"ם, הרמב"ם פתח שם איזשהו ערוץ, אבל כשאתה קורא ספרות תורנית של ראשונים, אחרונים, פוסקים, נדמה לי גם עד היום וודאי אבל זה גם היה המיינסטרים תמיד. בגמרא אין טעויות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אין טעויות גם מדעיות לא. עד היום פוסקים מודרניים, כמו רבי משה פיינשטיין שבסך הכל היה פוסק מודרני, אני לא חושב שתמצא אצלו אמירה שהגמרא טעתה עובדתית. אני ראיתי בכמה מקומות בתשובות של רב מוישה איזה התעקשות להגיד הפוך, ולהסביר את המציאות. בסדר, לא חשוב, אבל זה אינפליביליטי. זאת אומרת עדיין. ועוד פעם, יכול להיות שהוא עושה את זה מסיבות חינוכיות והוא לא באמת חשב… יכול להיות, אני לא יודע, אבל השיח הוא שיח שאין שם טעות. אני לא חושב שזה… זה נכון שזה הרבה יותר מתחזק היום ועוד מעט אני אנסה להסביר למה, אבל אני לא חושב שזה המצאה חדשה. זאת אומרת זה לא… זה יותר מתחזק היום. זה לגבי אחרונים על ראשונים, ובוודאי… הרבה אחרונים כבר טענו שהם יכולים לחלוק על ראשונים. כן, אוקיי. טוב, אבל אתה מבין ששמה זה גם שאלה של זמן. גם על הגמרא הסבוראים חלקו על הגמרא. הקודיפיקציה… כן, הקודיפיקציה תמיד נעשית אתה יודע ב… רטרוספקטיבה, זאת אומרת, אחרי כמה מאות שנים פתאום מחליטים שעל הגמרא לא חולקים. במאה ה-200, 300, 500 שנה אחרי מה שנקרא היום חתימת התלמוד, חלקו גם על התלמוד. חלק מהגאונים, תוספות אומר שיש חלקים גאוניים שנכנסו לתוך הגמרא שלפנינו, רב אחא זה רב אחאי גאון. רב אחאי גאון זה אחד מאחרוני הגאונים. זה לא דברים שחלו, מה שנתקבל מהתקופה הזאת, אם זה סביר ואתה מחבר את זה, אז תקבל את זה, אם לא אז… מהגאונים. כן, נכון. זאת אומרת, אבל זה נעלם עם הזמן כי גם הקודיפיקציה והקנוניזציה של התלמוד נוצרה בתהליך של כמה מאות שנים. עכשיו גם כאן אני לכן לא יודע האם זה שינוי גישה או שזה פשוט רק הזמן צריך לעבור. אתה לא עושה קודיפיקציה או קנוניזציה, סליחה, של מישהו שהיית אצלו בבית מדרש. זה צריך להיות איזה מאתיים שנה אחורה, לא יודע מה, שלוש מאות שנה אחורה ואז אתה יכול להפוך אותו לאיזשהו קאנון. זה טיבו של תהליך היסטורי אני חושב. אז אני מנסה להצביע על זה שיש סוג אחר של פונדמנטליזם, שהוא כן מקבל את המעטפות האלה שהפונדמנטליסט הראשון מנסה להיפטר מהן, אבל הוא מקבל אותן רק בגלל שהוא מצליח לייצר להן מעמד כמו המעמד של המקור. זאת אומרת, הם בעצם גם דבר השם. כל מי שמוזכר בגמרא יכול להחיות מתים. זה א' ב' בבני ברק, תסתובבו שם, יש לזה כנראה איזשהו מקור איפהשהו, אני לא זוכר איפה, אבל בבני ברק זה מוסכם לראשונה. כל מי ש… הייתי שם, זה ברור. כל מי שמוזכר בגמרא, אני מקווה שגם… לא יודע, אולי גם הגויים שהוזכרו שם במקרה, שיש איזה סיפור על דמא בן נתינה, אולי גם הוא יכול היה להחיות מתים, אני לא יודע. אבל כל מי שמופיע שם בגמרא פתאום הוא מקבל איזשהו מעמד שהוא בעצם גם סוג של לא יכול לטעות, סוג של ביטוי של דבר השם. וההיצמדות לפרשנות המאוחרת יחסית, זה כבר לא המקור, היא בגלל שגם הפרשנות הזאת היא חלק מהמקור פשוט, כי המקור ממשיך לדבר אלינו גם בשלב ההוא. ובנוסף מציירים, כמו שאמרתי קודם, מציירים את התקופות הקדומות ואת המקור בצבעים שהם מתאימים למה שאנחנו חושבים היום שנכון להיות ואז אנחנו יכולים עדיין להמשיך להרגיש צמודים למקור ולא זזים ימינה ושמאלה. זה מסורת אבותינו בידינו, אנחנו לא זזים מילימטר מהמסורת. הזכרתי את זה כבר שבדרך כלל מי שמדבר על לא לזוז מילימטר מהמסורת זה בדרך כלל החדשן הכי גדול. בדרך כלל זה ככה. איפה מוצאים את זה? מוצאים את זה אצל בריסק, נכון? זה מקום אחד שבו כל הזמן מסורת, מסורת כל הזמן, שכל האחרים הם סוטים מהמסורת, אין להם מסורת, רק לבריסק יש מסורת. המצאה כולה מאל"ף ועד תי"ו, כל הבריסק הזה המצאה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, סוף המאה ה-19, שם המציאו את העניין הזה ומאי שם זה הפך להיות מעמד הר סיני. זאת אומרת, זאת המסורת ואין בלתה. בצורה מאוד דומה נגיד הזכרתי פעם אני חושב איזה ספר זיכרון של הרב רענן שנרצח בחברון, ראיתי פעם ספר זיכרון שיצא לזכרו. אתם יודעים איך בנוי ספר זיכרון? יש מאמרים של תלמידים נגיד, של קרובים, של רבנים שלו, כל מיני, ויש גנזי קדמונים. זה חלק של נגיד כתבי יד, מאמרים של פוסקים, תלמידי חכמים חשובים מהדורות הקודמים שרואים אור לראשונה, שלא ראו אור, זה הזדמנות, ספרי זיכרון תמיד משמשים איזושהי אכסניה להוציא לאור כתבי יד שלא מוכרים, מאמרים של גדולי הדורות שלא מוכרים. עכשיו מי זה הגנזי קדמונים שם? יש קצת הרב קוק, זה הקדמון ביותר, אחריו יש הרב צבי יהודה והרב חרל"פ. אלה גנזי קדמונים. אין, לא היה לפני הרב קוק כלום. יש הקדוש ברוך הוא מסר תורה למשה, משה להרב קוק והרב קוק להרב חרל"פ והרב צבי יהודה. זאת אומרת, זה הכל. ואתם יכולים לראות את תלמידי הרב צבי יהודה קוק, תלמידי אגב על שני אגפיה, על שני אגפיהם, זאת אומרת גם הר המור וגם מרכז במובן הזה אני חושב שהם די דומים. כל הזמן מדברים על היצמדות למסורת ולא לסטות מהמסורת ומי שהולך לא כמוהם הוא פשוט לא שימש תלמידי חכמים אמיתיים, זאת אומרת הוא לא, אין לו מסורת אמיתית למה שהוא עושה. עכשיו מה המסורת? להתייחס להרב קוק בתור ממשיך המסורת האמיתי זה קצת מופרז. בן אדם שבסך הכל רבים מחכמי דורו שחלקם הגדול העריכו אותו אולי אישיותית אבל רבים מחכמי דורו ממש לא הסכימו לדרכו. אוקיי? וזה לא פוסל אותו אגב, שלא… זה לא נכון, ממש לא, אבל אני אומר, הוא היה יהודי ענק. אבל להגיד שהקריטריון שלך זה רק ההמשך של המסורת זה בדרך כלל מישהו שלא יושב על כלום, מישהו שיושב באוויר הוא בדרך כלל מדבר תמיד שצריך להיצמד למסורת. ולכן זה חלק מאותה תופעה של פונדמנטליזם מהסוג השני. אתה בודה מסורת חדשה, אתה בודה מציאות קדמונית ש… אליה אתה יכול לחזור ולהיצמד, ואתה נהיה פונדמנטליסט כמו הפרוטסטנטי. אין בעיה, רק הקדוש ברוך הוא נמצא פה ברומא, הוא לא צריך לחזור למעמד הר סיני או לישוע על המים או אני לא יודע לאיפה. אלא הוא נמצא איתנו פה ואנחנו עדיין אנחנו צמודים אליו בדיוק כמוכם הפרוטסטנטים. אותו דבר. הוא נמצא פה. זה הכל. אז הרבה פעמים אתה מצייר את המקורות הקדומים באופן שונה, אבל אז נצמד אליהם באותה צורה. ולכן זה סוג אחר של פונדמנטליזם, זה פונדמנטליזם שיעי, קתולי, ובהקשר שלנו חרדי נקרא לזה. אולי קצת מהאורתודוקסיה, חרדי בעיקר, כן? מי שלא הולך בדרך הפונדמנטליסטית הזאת, אז בעצם מה הוא אומר? בדיוק. עד איפה מגיע דבר השם? ומי מוסמך משם לבוא ולהעביר לנו אותו? שאלה גדולה, וחלק מהקסם של המפה הפונדמנטליסטית הזאת הוא שקשה מאוד לענות על השאלה הזאת. וזה מסוכן לא להיות באחד משני האגפים הנורא מוגדרים האלה, כי אתה יכול להגיע לכל מיני מקומות, לרפורמים, לכל מיני תנועות כאלו ואחרות ולפרק את כל המערכת. אם אתה יותר מדי אוטונומיסט כזה ומאמין באדם וביכולת שלו להתערב, אבל לא ביכולת שלו להתערב כמי שמוסמך אישית על ידי הקדוש ברוך הוא, אלא כאדם שמביא איתו את כל המטען האנושי, את הקונטקסט שלו, ועם זה הוא חלק מהתורה, הוא חלק מהתהליך הזה. זאת תפיסה בעייתית, מסוכנת, קשה לתת לה קריטריונים, אז מתי זה נכון, מתי זה לא נכון, עד כמה אנחנו מחויבים לזה. אם זה המצאה אנושית אז למה אני חייב לזה בכלל? למה שאני אצמד לגמרא? אז זה בסדר, נגיד קיבלנו על עצמנו. מה זה קיבלנו על עצמנו? היו כמה יהודים שהחליטו שעל הגמרא לא חולקים. אוקיי, ומי החליט שצליהם לא חולקים? למה שאני אקבל את זה? הצורה הפשוטה ביותר לוודא שאתה לא תחלוק על הגמרא זה לצייר את הגמרא בתור מעמד הר סיני. זה פותר את הבעיות. ולכן הגישה האלטרנטיבית, אם אתה רוצה להיות לא קתולי ולא פרוטסטנטי, היא גישה שנופלת בין הכיסאות. קשה לה לשרוד. זה חלק מהסיבה שאי אפשר להתמודד עם פונדמנטליזם זה בגלל שבאמת תפיסה כזאת זה קשה מאוד ליצור תפיסה כזאת שתחזיק מעמד, שיש לה כוח עמידה, שיכולה להיות מועברת לבנים, לילדים ולהמשיך את המחויבות הזאת עם המחירים. זאת אומרת, עם המודעות לזה שבסך הכל מעורבים פה בני אדם ויכולות ליפול טעויות ולא הכל מתאים ונאמן למקור. אבל בסדר, התורה ניתנה על דעת זה וחכמים אגב חז"ל בגמרא עושים מאמץ לא מבוטל כדי לייצר תפיסה כזאת. אנחנו בדרך כלל מתעלמים מזה בגסות, אבל חז"ל עשו מאמץ גדול כדי לייצר מן סוג כזה של תפיסה. הם לפעמים משתמשים במינוח קתולי. כשאתה אומר נגיד, קחו את "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מה זה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"? אפשר לקרוא את זה בשתי הצורות. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" פירושו שני הצדדים צודקים כי שניהם אומרים את מה שהקדוש ברוך הוא אמר. זה הפונדמנטליזם מהסוג השני. אבל אפשר לקרוא את "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" בתור לא, זה דברי בני אדם, אבל גם בני אדם הם חלק מהתורה המחייבת מבחינתנו. זאת קריאה אחרת. אתה יכול לקרוא את זה כך, אתה יכול לקרוא את זה כך. אבל "לא בשמים היא" נדמה לי שכבר קשה לקרוא באופן הראשון. "לא בשמים היא". "לא בשמים היא" זאת איזושהי אמירה שאומרת הקדוש ברוך הוא יכול לעמוד ולצעוק עד מחר, לא לזה התכוונתי. לא מעניין אותנו. זאת אמירה אנטי-פונדמנטליסטית מובהקת ה"לא בשמים היא". ולכן נדמה לי שיש בגמרא כמה מקומות מאוד חזקים, כשאני יודע, רבה בר נחמני כן בנגעים שמה עם השיער לבן קדם לבהרת, שבמתיבתא דרקיעא יורדים לשאול אותו מה ההלכה. גם שם יש איזושהי אמירה, עוד פעם זה אגדות, שיש כאלה שמציירים אותם כאילו שכך הוה, כן, תיאור היסטורי של מה שהיה. אני חמשב שהאגדות האלה באות להגיד לנו את המסר הזה, לבנות איזשהו סוג של התייחסות יותר מאוזנת לתורה של בני אדם, שמצד אחד אנחנו יודעים זו תורה של בני אדם, זה לא מה שאומרים בשמים. זה לא מה שבכרח מה שהקדוש ברוך הוא אמר, אולי כן, אנחנו מנסים להגיד את מה שהקדוש ברוך הוא מתכוון אליו. אבל אנחנו יודעים, זה לא בא ממנו, אנחנו יכולים לטעות, אנחנו בני אדם. אבל זה מה שיש לנו, זאת התורה, לא בשמים היא. זאת אומרת אנחנו הולכים עם זה. עכשיו אמירה כזאת לפעמים, בדרשות הר"ן כתוב, יש מושג של "לא תסור", בדרשות הר"ן הוא אומר יכול להיות טעות, גם אם הם משקרים, בדיוק, זה גם מה ש… גם הלא תסור מטמטם את הנפש כמו אכילת המאכלות האסורות, כן, נכון, בדיוק, בדיוק. זאת אומרת רואים את זה בהרבה מקומות. עכשיו חלק מהפונדמנטליסטים יכולים גם לצטט את המימרות האלה, הם כולם מכירים אותן, זה לא סוד הגמרות האלה. אבל זה לא לוקח חלק בתפיסת העולם שלהם, זאת אומרת הם לא מבינים את המשמעות שלהן. תגיד לאדם, הוא יגיד לא בשמיים היא ומיד רואה את הקדוש ברוך הוא מדבר מגרונו של רבי יהושע. לכן לא בשמיים היא. לא בשמיים היא הכוונה אל תלך שבי אחרי כל מיני קולות מלמעלה. הקדוש ברוך הוא מדבר מגרונו של רבי יהושע, לא מלמעלה מהשמיים. זה קריאה אחרת כמובן של הלא בשמיים היא. לא בשמיים היא פירושו הקדוש ברוך הוא לא מדבר מגרונו של רבי יהושע. הקדוש ברוך הוא צועק שרבי יהושע טועה, אבל אנחנו הולכים עם רבי יהושע. זה נקרא לא בשמיים היא. אבל בקריאה הפונדמנטליסטית לא בשמיים היא פירושו הקדוש ברוך הוא מדבר מגרונו של רבי יהושע. שמה זה האמת. הקולות והברקים זה סתם, זה בא לבלבל אותנו. זה ניסיונות הטיה. אסור ללכת אחריהם כי זה לא מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה או באמת חושב. אז כל תפיסות העולם המוקדמות, האפריוריות, הן לפעמים הרבה יותר חזקות מהמקורות. גם פונדמנטליסטים כידוע, אולי לא גם, בעיקר, פונדמנטליסטים משתמשים בפרשנות די יצירתית של המקורות, אבל הם עושים את זה כדי לייצר מצב שכאילו אנחנו לא סוטים מהמקורות. זאת אומרת, זו פרשנות מאוד יצירתית בשביל לייצר מצב שאנחנו ההמשך הפשוט, האותנטי של המקורות. לעומת זאת דווקא אלה שלא פונדמנטליסטים מרשים לעצמם אולי להתערב בגיבוש של ההלכה ובפרשנות שלה, אבל הם לא חייבים לאנוס את מה שהיה שמה כדי לצייר איזושהי תמונה שהם זה המשך אותנטי של מעמד הר סיני. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. יש שם אמירות חז"ליות שקל מאוד לפרש אותן באופן פונדמנטליסטי. ואולי באמת זה היה שמה, אני לא יודע. יכול להיות שהיו גם תפיסות כאלה אצל חז"ל, סביר אפילו שהיו גם תפיסות כאלה אצל חז"ל. איך שאני מבין את זה היום, זו הכוונה לתיאור מטפורי. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא הראה למשה בסיני הכוונה תתייחס לזה כמו התורה שניתנה למשה בסיני. לא שבאמת זו אמירה היסטורית, אלא מבחינתי זה שתלמיד ותיק מחדש את זה ולא קיבל את זה במסורת מהקדוש ברוך הוא, בסדר גמור, אז מה? זה חלק מהתורה, התורה ניתנה לבני אדם, לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואנחנו מחויבים למערכת הזאת כולל המרכיבים האנושיים שבה. נגד הפונדמנטליזם שמנסה לזרוק את המרכיבים האנושיים או לקדש אותם, זאת אומרת להפוך אותם לאלוהיים. לא, יש מרכיבים אנושיים ואנחנו הולכים איתם. אבל הלא בשמיים היא בעצם זה לא שבאים ואומרים שאלוהים מדבר מתוך גרונו של רבי יהושע. אני גם לא חושב ככה. לא, הלא בשמיים היא שמשעה שהוא הוריד את התורה למשה מסיני, זה היה רצונו שמהעכשיו גדולי התורה הם שיפרשו. וזה לא אומר שהוא זה מה שהוא התכוון, כי הוא הוציא מעצמו את המשך הפרשנות. נכון, אני מסכים לגמרי. אני חושב שזו הקריאה הפשוטה. רבי יהושע בכלל לא מדבר, ברור שלא, אני חושב שזה המסר. המסר הוא שהוא לא אומר את מה שהקדוש ברוך הוא מתכוון. אני רק אומר שפונדמנטליסטים כשהם קוראים את הגמרא הזאת באופן טבעי, הם מיד קוראים לא, הקדוש ברוך הוא כנראה מדבר מגרונו של רבי יהושע, לא מהשמיים. זאת אומרת עוד פעם זה מזכיר לכם קתוליות? זה מעניין. דמיונות מאוד מעניינים, האב הבן ורוח הקודש. עוד פעם, דמיון קצת חיצוני, אבל יש פה משהו בעניין הזה שאתה מנסה להפוך גם את האדם, את זה שלמטה, הסמכותי, למישהו שהוא חלק מהקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא מדבר מגרונו. זה נצרך בשביל לייצר פונדמנטליזם מהסוג השני. עכשיו האלטרנטיבה, כמו שאמרתי קודם, זו באמת אלטרנטיבה שאומרת שאנחנו לא חוזרים לסיני, לא צריכים לחזור לסיני, גם לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו ולא לכיבוש ולהתנחלות של יהושע. אנחנו צריכים לחיות את התורה בעולם שלנו עם כל המטענים שצברנו לאורך ההיסטוריה. באופן ביקורתי אפשר לסנן, אפשר להתערב, יש דרכי התנהלות הלכתיות שהתגבשו עם הדורות, אבל בסופו של דבר יש גם דרך שלישית. לא להיות פונדמנטליסט מהסוג הראשון ולא להיות פונדמנטליסט מהסוג השני וכן להיות מחויב. זאת אומרת שני סוגי הפונדמנטליסטים מאיימים עליך שאם אתה לא תהיה או איתנו או איתנו לא יישאר ממך כלום. ובוא נגיד יש בזה משהו, קשה לייצר מערכת, על זה סיימנו. כן, נכון, קשה לייצר מערכת שרידה כזאת. קשה לייצר. מערכת שממשיכה להיות מחויבת, שעוברת מאב לבן, עם כל הפיקחון המודרני הזה שאומר חבר'ה, זה לא ירד מסיני, זה דברים שנוספו לאורך הדורות, יש להם קונטקסט, אנחנו יודעים מאיפה הם נוצרו, למה הם נוצרו, היו בני אדם שהיו מעורבים בזה, לבני אדם יש נטיות, יש מאוויים, יש מגמות, יש אידיאולוגיות, יש השפעות כאלה והשפעות אחרות. עכשיו לך אחרי זה תגיד אוקיי, ולכל זה צריך להיצמד לנת בר נת שם, לשים לב ששיטת הש"ך בעניין הזה היא כזאת. בסדר, אז הש"ך חשב ככה, אז מה? קשה לייצר מחויבות בתפיסת עולם לא פונדמנטליסטית. וזה סוד הקסם הפונדמנטליסטי במובן הדתי שלו. אבל אני רוצה לחזור עדיין למישור, אתם כבר רואים למה זה מסרטט בערך את המפה שבה אני רוצה להתקדם. אבל היום אני חושב שהעולם החרדי, הרבנים לפחות, הם חושבים גם כך. אני לא חושב שהם חושבים, אני די, החתם סופר, הנודע ביהודה, כל אלו חשבו ככה. אני כן, אבל אני חושב שעדיין צריך להבחין בין מה שאומרים לבין עד כמה אתה מטמיע את המשמעות של מה שאתה אומר. כי יש המון אמירות, הקדמת קצות החושן, כולם תמיד מצטטים את זה. יש הרבה אמירות שאומרות כן, אנחנו בני אדם. בחיים היומיומיים שלך, בתודעה שלך, מעבר למקורות כאלה ואחרים, כולם מכירים את המקורות, הם מכירים אותם יותר טוב ממני, אבל התודעה הדתית שלך אני חושב שכן, היא שונה. שונה. זאת אומרת, רב חיים קנייבסקי יודע את כל מה שאמרתי עכשיו, אבל הוא לא חי ככה. זאת אומרת, לא כך הוא תופס את הדברים, נדמה לי, אני לא מכיר אותו, אבל נדמה לי לא כך הוא תופס את הדברים, אלא אם כן הוא ממש משחק משחק לא יודע, מרשים מאוד, זאת אומרת, להיות שחקן תיאטרון, להשרות כזאת אווירה על סביבתו כשבפנים זה בכלל לא מה שהוא חושב, לא יודע, אולי, אני לא מכיר אותו, אבל זה לא, יש הרבה פעמים הבדל או פער מסוים, דיסוננס מסוים בין התיאוריה שכולנו יודעים אותה לבין איך אנחנו חיים. ותסתכל פוק חזי איך אנשים מתייחסים לגמרא. אנשים מתייחסים לגמרא, פשוט, תלך לרחוב, כל אברך, כל רב, כל אחד, כולם, כקטן כגדול, אין טעות בגמרא. אין טעות בגמרא. גם לא טעות מדעית. כשהרמב"ם כמובן ורבי אברהם בן הרמב"ם שכותבים את זה, אוקיי, אז הייתי בבני ברק בפעם הראשונה שמצאתי את זה, חטפתי על הראש. אמרו לי ת'רמב"ם אסור לקרוא, זה לא קיימא לן כך וזה, מה פתאום? הגמרא היא קדושה ואף אחד לא טעה שם בשום דבר, זה הכל רוח הקודש. ככה חיים, עוד פעם, מכירים מקורות פה, מקורות שם, מכירים את המקורות, חלק אפילו את המקורות לא מכירים כי אסור ללמוד אותם, אבל זאת לא תודעה, זאת לא החוויה הדתית שלהם. לא ככה חיים. ובמובן הזה אני כן חושב שזה תיאור נכון של החשיבה החרדית. מעבר לשיח ולהאדרה של האדם, בטח הליטאי, כן? הליטאי הרי מחזיק מהשכל האנושי, מהאדם, מה… ברור, זה חלק מהתשתית הליטאית. ועדיין ההתייחסות, יש בה משהו פונדמנטליסטי. זאת אומרת, זה לא הגמרות שאותן מצטטים לא מכוננות תודעה דתית כזאת. זאת אומרת, זה משהו אחר. ואני חושב שזה צורה מעניינת לתפוס את החרדיות. זה משהו שצריך להבין אותו כדי להבין האם יש מוצא אחר שלישי, או איפה הנחות היסוד, מה עושים פה. אולי לפני שאני אמשיך אני רוצה רק לקשור את זה בכל זאת לספר פה. הספר נפתח בשאלה של, בדיון על מקורות ההלכה. ובזה נעסוק בחלק הראשון של המהלך שלנו בספר. מקורות ההלכה, הכוונה מה זה הלכה למשה מסיני, מה זו דרשה, מה זו סברה. בסדר? דברים שבדרך כלל, נגיד, ברבנים או אברכים חרדיים מן השורה לא כל כך מתעסקים איתם. בדרך כלל. יודעים פעם שהתחלתי לעסוק במידות הדרש, אז כתבתי מאמר על קל וחומר. לפני הרבה שנים כבר. כתבתי מאמר על קל וחומר. זה היה פעם ראשונה שעסקתי בנושא הזה. הלכתי לספרייה של בר אילן לחפש ספר שעוסק במידות, מידות שהתורה נדרשת בהן, ביניהן בקל וחומר. הגעתי למדף הרלוונטי ומצאתי שם אוסף מזרחניקים. כולם, עד האחרון. כל מי שעסק בתחום הזה לא היה חרדי פוליטית במובן הפוליטי. זה היה מרתק. הרב אוסטרובסקי יש לו ספר על זה, הירשנזון יש לו ספר על זה, הרב עמיאל, לא על מידות הדרש, לא משנה אבל דבר דומה. כל האנשים האלה לא היו חרדים. וזה מעניין מאוד כמעט. כמעט, פה ושם יש, אבל כמעט, ספרים על מידות הדרש כמעט לא תמצאו של רבנים חרדים. עכשיו אגב טיפה משתנה, ויש שם המון לומדים, צריך למצוא פרנסה במה לעסוק, אז אנשים מחפשים תחומים שבהם עוד לא עסקו. וזה תופעה, כי יש הרבה לומדים. אז עכשיו כבר מתפשטים לתחומים שבאופן מסורתי לא עסקו בהם. יש ספר של קל וחומר שיצא, מאוד מפורט, למרות שכתוב בצורה זוועתית, זה גם כן מישהו מירושלים הוציא לפני כמה שנים. יש, יש כבר עיסוק קצת בדברים האלה. השרייברים, יוסל ובונים שרייבר, מי שמכיר, גם כן עסקו בדברים האלה, מאוד, יש דברים מעניינים שם, כי זה יהודים שיודעים, זאת אומרת, זה מעניין. אבל זה מעניין שלא עוסקים בנושאים האלה. עכשיו, רב גדליה נתן שיעור על זה, נתן שיעור על יסודות ההלכה, מה זה הלכה למשה מסיני, מה זאת דרשה, מה המשמעות, מרצה באוניברסיטה ממש. זאת אומרת, מה זה מבוא לתלמוד, כן? מי עושה דברים כאלה בישיבה? את המוכנות לחזור חזרה למסגרת המחשבתית שבתוכה אני פועל, לנסות, לא יודע אם לערער עליה, אבל לפחות להסביר אותה. אחרי שאתה מנסה להסביר אותה, אתה גם בדרך כלל טיפה מערער. כי אז אתה אומר טוב, אז הם לא הבינו כנראה נכון אם הם עובדים בצורה כזאת, כי אני כבר יש לי כלים לדעת מה זה סברה, מה זה הלכה למשה מסיני, מה זה דרשה, אז אני כבר גם יכול לבקר, אני כבר לא מקבל כל דבר. ברגע שאתה מתחיל לגעת במסגרת שבה אתה, שבתוכה אתה פועל, מסגרת המחשבתית, המתודולוגיה שלך, אתה כבר מודרני, אתה כבר אז אתה כבר לא, אתה כבר לא פונדמנטליסט. ובמובן הזה, אני חושב שאפילו הנושא הלמדני גרידא הזה, לא שום אמירה אידיאולוגית, הוא עצמו כבר אומר לנו משהו על היחס בין רב גדליה לבין חרדיות. וזה גם אומר משהו על מה זה חרדיות כמובן, זאת אומרת אני אומר זה תמיד הדיון הוא תמיד אחד בצד השני. אבל אני רוצה רגע לחזור בכל זאת לסיים את המבוא הזה בהסתכלות רחבה יותר. לא בהקשר של אמונה ובהקשר של פונדמנטליזם דתי, אלא בהקשר של המהלך הפילוסופי הכללי יותר. למה שאלתי למה הדברים האלה צומחים בשנים האחרונות? מה קרה עכשיו? מה פתאום יש את הפריחה הזאת של הפונדמנטליזם כשכבר חשבו שהוא מת? הגל? עם התזה והאנטי תזה? כן, אבל במיקרו, מה קורה שמה? אני חושב שזה בדיוק זה, אבל תראו, במאה ה-20 נפתחה עם איזושהי תקווה או אופטימיות עצומה. המודרניזם מה שנקרא היום, התחיל קודם, אבל אני אומר עד אמצע המאה ה-20 בערך, הייתה איזושהי תקווה שהמדע והחשיבה הרציונלית והתצפית האמפירית והטיפול השיטתי, הלוגי, יפתרו את כל הבעיות. זה המשיח החדש. והמשיח הזה דחק את רגליהם של המשיחים הישנים. זאת אומרת, האמונה הדתית נסוגה, ירדה ככה למחתרת במובנים מסוימים, והאידיאולוגיות תפסו את מקומה, תפיסות, הדמוקרטיה, הערכים, צורת המחשבה, המדע. היה מן איזשהו אופטימיות מלבלבת כזאת. ואיכשהו באמצע המאה ה-20 העסק הזה נשבר. ויש לזה הסברים, מה? כן, יש לזה הסברים היסטוריים סוציולוגיים, מלחמות העולם, כן, מלחמות העולם. ויש לזה גם הסברים אני חושב אבל פילוסופיים. וההסברים הפילוסופיים נדמה לי הם שכשאתה בודק את ארגז הכלים הרציונלי או הרציונליסטי, אתה מגלה שהוא לא מצליח באמת לתת לך ודאויות, לקרב אותך לאמת במובנה הנאיבי הייתי אומר, מובנה כן להתקרב לאמת האמיתית, להגיע סוף סוף לדבר האמיתי. השכל לא עשה את מה שציפו ממנו. בסופו של דבר, בעקבות מלחמות העולם גם, אנחנו נשארים עם זה שכל השאלות החשובות באמת אין לנו דרך שיטתית לטפל בהם. לא שאלות של ערכים, לא שאלות של אידיאולוגיה, לא שאלות של מבנה חברתי נכון כזה או אחר. מדעי החברה ומדעי המדינה וכולי יכולים לתאר גישות שונות, יכולים לתאר מבנים שונים, הם לא יכולים להגיד מה נכון ומה לא נכון. זאת אומרת זה תיאור, אתה עובר בדיוק בגלל העובדה שאתה מפסיק להתיימר לטעון המדע יכול להתקדם, כי הוא מתמקד בלתאר ולא לקבוע קביעות או להגיד מה נכון. זאת אומרת התקדמות של המדע והתקדמות של ההבנה היא באה במחיר של ההבנה שאנחנו לא נצליח להגיע ככה להכרעה, לקביעה מה נכון ומה לא נכון. ואז נוצר שבר מאוד גדול כי. שהמשיח הרציונלי לא הביא את הגאולה ונוצר איזשהו ואקום כזה, איזשהו ייאוש, שלימים קיבל את השם פוסטמודרניזם, שאומר טוב, אם הרציונליות לא הביאה אותנו אל הוודאות המיוחלת, אז אין ברירה אלא להתרגל לעובדה שאין דבר כזה אמת. כל אחד והאמת שלו, כל אחד והנרטיב שלו, לחזור אל הסובייקטיביות ולהפוך אותה לאידיאל. זאת אומרת, ולהיפך, מי שמדבר על דברים אובייקטיביים הוא מתנשא, הוא פטרנליסט, הוא לא מעודכן, ולהפנים את הכישלון של הפרויקט המודרני. הפרויקט המודרני נכשל. נכשל במובן של הבאת האנושות לתכליתה, לאמת, לתיקון הגדול. הייתה שם משיחיות ממש, במלוא מובן המילה, והאל הזה אכזב. הוא נתן הרבה הישגים, יש התקדמות מדעית, יש הבנה רפואית, כמובן הגיעו לחלל, לירח, הכל נכון, אבל הבעיות שאיתם אנחנו מתמודדים בחברה, באדם, לא פתר לנו כלום. פסיכולוגיה כבר מזמן כולם יודעים שאין שם פתרון מדעי לשום דבר. אז מה קורה במצב כזה? במצב כזה יש שתי אופציות, ולא אחת. אופציה אחת זה להפוך לספקן רלטיביסט. כן, כל אחד והנרטיב שלו והשיח שלו והנחות היסוד שלו וכולי, כי באמת אין, התייאשנו כבר מהאמיתות הגדולות, התנפצות האידאולוגיות. האלטרנטיבה השנייה זה להגיד, טוב, אם הרציונליות לא מביאה אותי אל הוודאות המיוחלת, אז אנחנו נזדקק למקורות על-רציונליים. אנחנו נחפש איזשהם, לא יודע, מוצא אחר, משהו שהוא מעבר לשכל, מעבר להבנה, שהוא ייתן לנו את הוודאות. אין ברירה, אנחנו רואים שהוודאות הרציונליות אכזבה, אז אנחנו נלך אל מה שמעבר לשכל. ואז נולדים כל מיני פתגמים כמו איפה שנגמרת, נגמר ההיגיון או ההבנה, מתחילה האמונה או הקבלה, לא משנה, יש גרסאות שונות לפתגמים האלה, שבעצם הופכים את הרציונליות למושג בזוי, לסוג של יצר הרע. זאת אומרת, אם אתה רציונלי אז אתה לא באמת מאמין, כי להאמין פירושו להיות צמוד למקורות העליונים, לא לאנושי. אתם רואים איך זה מתחבר לפונדמנטליזם. זאת אומרת השבר המודרניסט שבסוף המודרניזם יוצר את שתי התופעות שנראות לכאורה הפוכות אחת מהשנייה, הן יושבות בדיוק על אותה תשתית פילוסופית. בדיוק אותו דבר. הספקנות או הרלטיביזם מצד אחד, הפוסטמודרניזם, והפונדמנטליזם מצד שני. ואגב, יש גם חיבורים מאוד מעניינים ביניהם. יש טשטוש נורא גדול. מה שזה לכאורה הפכים. אחד מדבר סובייקטיבי, הכל יחסי, כולם צודקים, השני אומר מה זאת אומרת, האמת כולה שלי, באה מלמעלה, הכל מבחוץ, הכל נתון לי מהמקור העליון והוודאי. הסובייקטיביסט אומר מה פתאום, הכל זה אני, זה איך שאני בנוי, גם מדעי המוח עוזרים לנו בזה, נכון? הרי אנחנו כבר יודעים שאנחנו שבויים בידי המבנים המוחיים שלנו. זאת אומרת זה הכל משתלב פה לכיוון סובייקטיבי, ואפילו המדע כבר מוביל אותנו לכיוונים סובייקטיביים. ומצד שני הפונדמנטליזם הוא הפוך, הוא הכל מבחוץ, הכל אובייקטיבי, הכל אמת מוחלטת, לא ניתנת לביקורת, לא עומדת לביקורת וכולי. אבל שניהם באים מאותו מקום. שניהם באים בדיוק מאותה פלטפורמה פילוסופית, מהייאוש מהרציונליות. הייאוש מהרציונליות אומר אוקיי, אז הכל סובייקטיבי, אז אין אמת, ומישהו אחר אומר לא, יש אמת עליונה, לא בכלים רציונליים, בכלים על-רציונליים, יש אמת עליונה. אבל רוב רוב העולם המערבי הוא נשאר רציונלי. בסדר, אני לא מדבר, נשאר רציונלי אני לא בטוח. הוא נשאר חי כמו שהוא חי בלי להיות מוטרד יותר מדי מהבעיות הפילוסופיות, שזה נכון תמיד. רוב האנשים לא מוטרדים מבעיות פילוסופיות. האוונגרד, הפונדמנטליזם הוא דווקא בצד שלא היה רציונלי ומסתבר ונהיה פתאום, אז אמרתי, יש איזשהו קסם דווקא בתקופה הזאת שמעורר מחדש את הפונדמנטליזם. ואתם יודעים, יש אלפי מתנדבים שבאים לחזור לדאע"ש, שבאים מהמערב, מאירופה, מאוסטרליה, מבריטניה. המערב מודאג ממה יקרה כשהם יחזרו לשם. כן, כל החברה האלה, זה ארכי-טרוריסטים אכזריים מטורפים. וקיבלו חלקם, לא כולם מוסלמים אגב, ממש לא. יש לא מעט מביניהם, שמעתי מספרים לפני כמה זמן, היה איזה סקר ישן אמנם אבל לא ממש מבוסס, אחוזים מאוד גבוהים זה אנשים אירופאים שנולדו באירופה, לא מוסלמים מהגרים. אירופאים ממש. יש משהו בוואקום הפוסט-מודרני שמחפש מקור אלטרנטיבי. יש קסם, אותנטיות כזאת דתית שנותנת לך מוצא מתוך תחושת הוואקום הזאת. הרציונליות לא נותנת את הסחורה. ואז מה שקורה זה שספקנות ופונדמנטליזם שלכאורה הם שני הפכים שמתנגשים אחד עם השני, באים מאותו מקור. והמקור הזה הוא אחד: זהות בין אמת לבין וודאות. מי שמזהה אמת עם וודאות בסופו של דבר חייב לבחור אחד משתיים: או שאתה ספקן או שאתה פונדמנטליסט. אין אפשרות אחרת, כיוון שהדרך הרציונלית לא נותנת לך וודאות. אין מה לעשות. אז או שאתה מוותר על האמת, או שאתה נהיה פונדמנטליסט. עכשיו, הדרך להציע אלטרנטיבה לשתי התפיסות האלה, אלטרנטיבה שהיא לא ספקנית לפונדמנטליזם, זה לוותר על הזהות בין אמת לבין וודאות. לא לחפש וודאות. אין וודאות, אנחנו בני אדם. אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח בכלום. אבל אנחנו חיים עם זה וזה בסדר גמור, זה מה שאנחנו בהקשר האמוני גם, אבל גם בהקשר הפילוסופי. אנחנו בני אדם, יכולים לטעות. אוקיי, אבל זה מה שיש, אנחנו הולכים עם זה. עכשיו אני מדבר לא רק במישור של אלטרנטיבה אמונית כמו שאמרתי קודם, אלטרנטיבה לשני סוגי הפונדמנטליזם, עכשיו אני מדבר במישור הפילוסופי הכללי לגמרי, בלי קשר לדת ולאמונה. גם במישור הפילוסופי יש אנשים שלא מוכנים להתפשר על וודאות. כל דבר שהוא לא וודאי הוא לא אמיתי. אז מה קורה במצב כזה? או שאתה ספקן או שאתה פונדמנטליסט. במובן הפילוסופי עכשיו, עזבו את האמונה. עכשיו אני אומר, במובן הפילוסופי צריך לייצר אלטרנטיבה שלישית. במובן הפילוסופי צריך לייצר מצב או תמונת עולם שבה אמת לא מזוהה עם וודאות. כן, יכולה להיות אמת שאני מאמין בה ואני נלחם עליה ואני חושב שהיא נכונה ואני חושב שמישהו שחושב אחרת טועה, ואני לא בטוח בה. אני בן אדם, בן אדם יכול לטעות, ואני אהיה מוכן להקשיב למי שאומר אחרת, אני כן מעביר את זה בביקורת. אני לא רוצה להיפטר מהביקורת האנושית. להיפך, הביקורת האנושית היא חלק ממני. אתם רואים איך זה מתקשר לדיון שלנו על הפונדמנטליזם. אם נצליח לייצר אלטרנטיבה שלישית כזאת, יש איזה שהוא סיכוי להתמודד עם פונדמנטליזם. מה שקורה היום זה שהתשתית הפילוסופית של ההתמודדות מול פונדמנטליזם זה ספקנות, זה רלטיביזם. ורלטיביזם לא יכול להתמודד באמת מול פונדמנטליזם. לא יכול, אין לו עמוד שדרה כזה, הוא בא מאותו מקור. הוא מבין שהפונדמנטליסט צודק, כי הרי אין לו אמת. אז איך אתה, מי יצא למלחמת ג'יהאד בשם הלא-אמת? דוקינס כותב את זה, אף פעם לא ראיתי מישהו שהרג על מזבח האתאיזם. למרות שאני ראיתי דווקא הרבה כאלה, אבל הוא טוען שהוא לא ראה. למה? כי הוא אומר אם אין לך בשביל מה להרוג, אז בטח שאתה לא תהרוג בשביל זה, נכון. זאת אומרת, אבל זה נכון שאתה לא תהרוג בשביל זה, אבל אתה לא תוכל להתמודד עם אלה שכן הורגים בשביל זה. ולכן אני חושב שהבעיות הפוליטיות, החברתיות, האידיאולוגיות שאנחנו חווים אותן, נדמה לי, אולי זה נטייה אישית שלי, יש להן שורש פילוסופי. ובשורש הפילוסופי זה נובע מזה שמי שמתמודד מול פונדמנטליזם זאת חברה שחיה בתוך אתוס ספקני. ואתוס ספקני הוא בא מאותו מקור, זה שתי פנים של אותה מטבע. הוא לא יכול להתמודד עם דבר כזה. אתה לא יכול לייצר עמוד שדרה. אתה יכול להתגונן, ברגע שזה יגיע אליך ומאיימים לך על החיים אתה כן יוצא למלחמה. בסדר, ברור, עוד לא איבדנו לגמרי את ה… קצת איבדנו גם את זה, אבל לא לגמרי, את הנטייה לשרוד. אבל מלחמה על האמת שלך, מלחמה על ללכת נגד הפונדמנטליזם כי הוא טועה, לא כי הוא מאיים עליי. הבעיה בפונדמנטליזם זה לא שהוא מתנהג באופן קיצוני, זה בעיה אבל זה לא מתחיל, זה סימפטום. הבעיה היא שהוא משהה את הביקורתיות, את החשיבה הביקורתית. שמה זה מתחיל. והשאלה האם יש לי איזו שהיא אלטרנטיבה שמתמודדת מול העניין הזה. האם אני יכול לייצר פילוסופיה לא פונדמנטליסטית וכמובן אחרי זה אמונה לא פונדמנטליסטית. אוקיי, כאן אני כבר בלי קשר לאביעד נדלר, זה רק הוספתי את שלי. עכשיו אני כותב על זה ספר, אני גומר כבר עוד מעט, על העניין הזה. של לייצר איזה תפיסה של אמת ברמה הפילוסופית ותפיסה של אמונה כתוצאה מזה שהיא לא פונדמנטליסטית מאף אחד משני הסוגים האלה. ואני חושב שהפתרון של הבעיה הפילוסופית מאוד נחוץ בשביל ההשלכות הפרקטיות שהיום אנחנו חווים. כי נדמה לי ששורש החולשה נמצא בפילוסופיה ורק אחרי זה הוא מיתרגם לפוליטיקה ולמלחמות. טוב.