הקב＂ה והעולם – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מודל המימדים והצמצום
- ויתור על דיכוטומיות, חולשת הרצון ותשובה
- חסידים ומתנגדים: מבואות המטונפים, חולין וקודש
- אלו ואלו, שינוי דגש, והטענה שהוויכוח התיאולוגי עשוי להתבטל
- פרקטיקה מול מטפיזיקה והכיוון מלמטה למעלה
- פתיחת הדיון על אחריות האל: השגחה, היסטוריה, וטענה נגד “הכל ממנו”
- מקורות מנוגדים: רמב״ן, אגדות חז״ל, והרמב״ם על ידיעה וגמול
- ניסים מוטבעים בטבע והרתיעה ממעורבות
- חלוקת הדיון: מעשי אדם מול טבע, והשגחה אקטיבית מול פסיבית
- הרמב״ם בהלכות תשובה: שלילת השגחה אקטיבית בבחירה והצבת בעיית הידיעה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציע מודל של “מימדים” כדי ליישב בין הטענה שאין עוד מלבדו ו“מלוא כל הארץ כבודו” לבין האבסורד שבאמירה שרק הקדוש ברוך הוא קיים ושום דבר אחר לא קיים, ומציג את המודל כמבט שבו העולם “נמצא” במימד נמוך שאינו גורע מן המימד הגבוה. הוא טוען שהרבה דילמות נוצרות מהצגות דיכוטומיות שגויות, ומדגים זאת גם דרך בעיית חולשת הרצון ושאלת התשובה, שבה “מבחוץ/מבפנים” עשוי להיות חיבור ולא סתירה. לאחר מכן הוא קושר את פולמוס הצמצום להבדלים המעשיים בין חסידים ומתנגדים סביב נוכחות השכינה ב“מבואות המטונפים” ובעולם החול, ומציע שהוויכוח התיאולוגי עשוי להיות בעיקר הבדל דגשים ולא מחלוקת על עובדות מטפיזיות. לבסוף הוא פותח דיון ישיר נגד ההנחה הרווחת ש“הקדוש ברוך הוא אחראי לכל מה שקורה”, ומבסס הבחנה בין השגחה אקטיבית להשגחה פסיבית, תוך קריאת הרמב״ם כמי ששולל השגחה אקטיבית במעשי בחירה ומציב את שאלת הידיעה והבחירה כמוקד קשה.
מודל המימדים והצמצום
הטקסט מציע להבין את יחס הקדוש ברוך הוא והעולם כיחס בין מימד גבוה למימד נמוך, באופן שמימד נמוך אינו “נוגס” כלל במימד גבוה, כמו שיריעה דו־מימדית אינה חוסמת מציאות תלת־מימדית. הוא טוען שבמבט של המימד הגבוה אין “נתח מציאות” שבו הקדוש ברוך הוא אינו נמצא, ובכל זאת אין הכרח להסיק מכך שהעולם אינו קיים, משום שביחס למימד גבוה יותר העולם “לא תופס נפח” ועדיין מתקיים במימד שלו. הוא מדגיש שהמימד הגבוה אינו רק “אחר” אלא “יותר”, במובן שהדו־מימדי כלול בשלושה מימדים בעוד שההיפך אינו נכון, ולכן הקדוש ברוך הוא באיזשהו מובן “מכיל” אותנו בלי לבטל קיום של כישים נפרדים.
ויתור על דיכוטומיות, חולשת הרצון ותשובה
הטקסט משתמש בבעיית חולשת הרצון כדי לסמן אפשרות לפעולה שאינה נופלת לדיכוטומיה של “מבחוץ” מול “מבפנים”, ומציע שפעולות מתוך בחירה עשויות להיות פעולות שאי אפשר לייחס אותן רק לאדם לבדו ואי אפשר לייחס אותן רק להתערבות חיצונית, אלא כמשהו הנעשה מתוך שותפות של הקדוש ברוך הוא בתוכנו. הוא מציג טיעוני דילמה כמבנה שבו “או X או לא-X” מוליד אותה מסקנה, וטוען שהכשל הרגיל הוא שהדיכוטומיה אינה ממצה, משום של“לא-X” יש גוונים רבים או אפשרות שלישית. הוא מדגים זאת דרך טענת “אין טעם במבחנים כי חרוצים לומדים גם בלי ועצלנים לא לומדים גם עם”, ומסביר שהעולם אינו מתחלק לקצוות אלא לרצף. הוא מיישם זאת על שאלת התשובה: אם התשובה נעשית מבחוץ אין לה ערך ואם מבפנים אינה אפשרית, ולכן צריך להניח פעולה על התפר שבה החוץ והפנים פועלים יחד, ומציג זאת כ“סימון פרצה” ולא כהסבר מלא, תוך קשירה לסוגיית חופש הרצון.
חסידים ומתנגדים: מבואות המטונפים, חולין וקודש
הטקסט מציג את הצמצום כוויכוח בעל השלכות מעשיות בעבודת השם ולא כסוגיה מופשטת, ומביא כדימוי מרכזי את “מבואות המטונפים” כמקום שמסמן מציאויות נמוכות שבהן אסור להתפלל וללמוד תורה. הוא מתאר את העמדה החסידית כטענה שהשכינה נמצאת גם שם, כלומר הקדוש ברוך הוא נמצא בכל ממדי ההוויה, גם בעולם החומרי, בחולין ובמה שנתפס כלא־רוחני. הוא מתאר את העמדה המתנגדית כטענה שהקדוש ברוך הוא נמצא במקומות הקדושה, ושיש מציאויות שיש להתרחק מהן, תוך תיאור קיצוני שלפיו עיסוקי חולין הם “רק ניסיונות” והמטרה היא התרחקות מהחומר. הוא מביא כדוגמה חסידית את הסיפור על הרועה שמחלל בראש השנה בחליל ותפילתו עולה, ומפרש זאת כהצהרה שהקדוש ברוך הוא נמצא גם אצל מי שאינו פועל לפי צורת הקודש ההלכתית הנתפסת.
אלו ואלו, שינוי דגש, והטענה שהוויכוח התיאולוגי עשוי להתבטל
הטקסט מציע שעקרון החסד מוביל לקריאה שלפיה שני הצדדים עשויים להתכוון לאותו מודל מימדים, במיוחד אצל רבי חיים מוולוז'ין דרך הבחנה של “מצדו ומצדנו” כהבחנה אובייקטיבית של אספקטים שונים. הוא טוען שהחסידים מדגישים את “ארבעה מימדים” שבהם אין חלל פנוי והכול אלוקות, ואילו הליטאים/מתנגדים מדגישים את “שלושה מימדים” שבהם קיימת מציאות של נבראים כישים בעלי קיום עצמאי שאינם זהים עם הקדוש ברוך הוא. הוא משתמש בסוגיית “זבוב” ו“נימא” בגיטין כדי לבאר לוגיקה של “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” כמצב שבו במציאות יש כמה פנים אובייקטיביים, והמחלוקת נובעת מהתמקדות באספקט אחד. הוא מציע שאם שני הצדדים מכירים מראש בקיום שני האספקטים, אז המחלוקת היא בעיקר על מוקד והדגשה, ולכן “כל הוויכוח על הצמצום” אינו בהכרח ויכוח בתאולוגיה אלא מעבר למישור הפרקטיקה.
פרקטיקה מול מטפיזיקה והכיוון מלמטה למעלה
הטקסט טוען שהמחלוקת החסידית־מתנגדית מתחילה מהשאלה “איך ראוי להתנהג” בעבודת השם וביחס לעולם, ורק אחר כך “מטפסים למעלה” ובונים שיח מטפיזי שייתן גיבוי לפרקטיקה. הוא משווה זאת לתיאור של תמר רוס על תאולוגיה פמיניסטית שמציעה שינוי דימויים מטאפיזיים כדי לשנות השלכות חברתיות, וטוען שהמהלך שם מתחיל מן הפרקטיקה אל המטפיזיקה. הוא מציג עמדה שלפיה עצם ייצור המטפיזיקה לצורך גיבוי הוא במידה רבה “מיותר”, אך בכל זאת טוען שהדיון בצמצום מאיר את “נקודת התורף” שממנה מסתעפים פרטי המחלוקות. הוא משווה זאת לקושי למצוא “נייר לקמוס” חד בין ציונות דתית לחרדיות, ומביא את זן ואמנות אחזקת האופנוע כדי לבאר מושג שמזוהה בפועל אך קשה להגדירו במונחים חדים, בעוד שבחסידים־מתנגדים הוא מציע שנייר הלקמוס הוא יחס לנוכחות הקדוש ברוך הוא בעולם.
פתיחת הדיון על אחריות האל: השגחה, היסטוריה, וטענה נגד “הכל ממנו”
הטקסט קובע שנקודת מוצא דתית רווחת אומרת ששום דבר לא נעשה בלי הקדוש ברוך הוא, ומדגים זאת דרך שאלות תיאולוגיות שמופיעות סביב טרגדיות והנחת “יש מה להבין” גם כאשר שותקים בסגנון “וידום אהרון”. הוא מבקש להעמיד את ההנחה עצמה לדיון ושואל “מי אמר שבכלל יש את מה להבין”, וטוען שייתכן שאין כאן מעשה אלוקי שיש לפרשו. הוא מציג שתי שאלות: האם ייתכן משהו שהקדוש ברוך הוא לא אחראי לו, וכמה “משהוּים כאלה” יש. הוא קושר את התפיסה שהקדוש ברוך הוא אחראי להכל לתפיסה חסידית של “אין עוד מלבדו” שבה גם אירועים וגם מעשי אדם נתפסים כפעולת השם מאחורי הקלעים, ומציב מול זה את השאלה על אחריות אנושית, תוך שימוש בשואה כדוגמה חריפה לשאלה “מי עשה” ומי נושא באחריות.
מקורות מנוגדים: רמב״ן, אגדות חז״ל, והרמב״ם על ידיעה וגמול
הטקסט מביא את הרמב״ן בסוף פרשת בא כעמדה נחרצת שלפיה “כל מקרינו אינם אלא ניסים” עד כדי “אין לאדם חלק בתורת משה” בלי זה, ומציין אגדות כמו “אין לך עשב שאין מלאך מכהו ואומר לו גדל” ו“אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה” כבסיס לתפיסת “הכל מלמעלה”. הוא מעמיד מול זה את היסוד העשירי והאחד־עשר בשלושה עשר העיקרים של הרמב״ם ומדגיש שהרמב״ם כותב שהקדוש ברוך הוא “יודע מעשה בני אדם” וש“משלם גמול” אך אינו כותב שהוא “עושה” את מעשי בני אדם. הוא מפרש את הרמב״ם כהבחנה בין השגחה פסיבית (ידיעה ומעקב) לבין השגחה אקטיבית (חילול אירועים), וטוען שהיעדר השגחה אקטיבית אינו מופיע כעיקר אמונה מחייב אצל הרמב״ם. הוא מוסיף שהביטוי “עזב ה' את הארץ” אצל הרמב״ם עוסק בידיעה ולא במעורבות, וטוען שהעמדה שלו היא “עזב” במובן של אי־מעורבות ולא אי־ידיעה.
ניסים מוטבעים בטבע והרתיעה ממעורבות
הטקסט מביא בשם הרמב״ם ותפיסות חז״ל את הרעיון שהניסים “מוטבעים” בטבע מששת ימי בראשית, עד כדי כך שגם קריעת ים סוף נתפסת כחלק מחוק שנקבע מראש ולא כהתערבות בזמן אמת. הוא מסביר את המוטיבציה האפשרית לכך בשתי טענות פילוסופיות: שהתערבות מרמזת על פחיתות ביכולת לקבוע מערכת חוקים שלמה, ושמעורבות תגובתית מרמזת על שינוי בקדוש ברוך הוא. הוא מציין שהוא עצמו נוטה לחשוב שניסים גלויים הם מעורבות “בריל טיים”, אך משתמש במקורות הללו כדי לטעון שיש יסודות חז״ליים־ראשוניים לעמדה של אי־מעורבות. הוא מציג מכאן טענה שאין “קונצנזוס” מחייב בשאלה האם הקדוש ברוך הוא מחולל כל אירוע טבעי או היסטורי.
חלוקת הדיון: מעשי אדם מול טבע, והשגחה אקטיבית מול פסיבית
הטקסט מחלק את הדיון לשני מישורים: מעורבות הקדוש ברוך הוא במעשים בחיריים של בני אדם ומעורבותו בהתרחשויות טבעיות. הוא טוען שקיימות שיטות שונות: כאלה שבהן הקדוש ברוך הוא מנהל את הטבע אך אינו מעורב במעשי בחירה, כאלה שבהן אינו מעורב לא כאן ולא כאן, וכאלה שטוענות שהוא עושה הכל כולל מעשי האדם. הוא מביא את הכלל “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים” כבסיס להבחנה שהתרחשויות טבעיות הן “בידי שמיים” אך החלטות ערכיות־בחירתיות אינן.
הרמב״ם בהלכות תשובה: שלילת השגחה אקטיבית בבחירה והצבת בעיית הידיעה
הטקסט מצטט את הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ה' שמעמיד את הבחירה החופשית כ“עיקר גדול” ו“עמוד התורה והמצווה”, ושולל את הדעה שהקדוש ברוך הוא גוזר מראש על האדם להיות צדיק או רשע. הוא מדגיש את שאלת הרמב״ם “וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו”, ומפרש את תשובת הרמב״ם כך שחפצו של הקדוש ברוך הוא הוא שהאדם יהיה בעל רשות ומעשיו יהיו מסורים לו, ולכן במעשים בחיריים אין השגחה אקטיבית שמחוללת את בחירת האדם. הוא טוען שהשלכה הכרחית של עמדה זו היא אחריות אנושית מלאה, ושביטויים שמנסים להחזיק יחד “הוא עושה הכל” ו“האדם אחראי” הם סתירה שמרוקנת את האחריות ממשמעות. הוא ממשיך לשאלת הרמב״ם על ידיעה ובחירה ושואל האם הקדוש ברוך הוא יודע מראש אם האדם יהיה צדיק או רשע, ומציג את הדילמה שהידיעה המוקדמת נראית כמשביתה את האפשרות לבחור אחרת. הוא מציין שהרמב״ם קובע שתשובת השאלה “ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים”, ומסיים בהצגת המסגרת להמשך: במעשי בני אדם ההשגחה האקטיבית נשללת, והדיון הבא יתמקד בשאלה האם קיימת ידיעה מוקדמת, כלומר השגחה פסיבית מראש.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בוא נתחיל. בפעם הקודמת סיימתי עם איזשהו ניסיון להציע מודל לצמצום באופן שאיכשהו ישמר את השיקולים המשכנעים לכל אחד משני הצדדים, אם הצמצום הוא כן כפשוטו או לא כפשוטו, שמצד אחד הטענה המקובלת היא שמלוא כל הארץ כבודו ובלעדיו שום דבר לא יכול להתקיים וכולי וכולי. מצד שני להגיד שרק הוא קיים ושום דבר אחר לא קיים זה לא יודע, זה חסר כל משמעות, זאת אמירה אבסורדית לחלוטין. ופשוט נמאס לי מהביטוי נונסנס, אז לכן אני מנסה לחפש אלטרנטיבות. והדרך שבה אולי אפשר לפלס ככה להכניס את הרגל בין הדלת לבין המשקוף, להאריך את השמיכה הקצרה, זה לדבר על מודל של מימדים שונים שהקדוש ברוך הוא נגיד במימד גבוה יותר מאשר העולם, תרצו מימד אינסופי לא משנה אבל מימד גבוה יותר. ובמובן הזה מצד אחד המימד הנמוך לא נוגס בשום צורה במימד הגבוה יותר, כמו שיריעה דו מימדית לא נוגסת בעולם התלת מימדי וכן הלאה. אז במובן הזה שום דבר לא חוסם את הקדוש ברוך הוא, אין איזשהו נתח בהוויה במציאות שבו הוא לא נמצא מבחינת ההסתכלות שלו של מספר המימדים שלו. אבל זה לא בהכרח חייב לומר שאנחנו לא נמצאים. אנחנו נמצאים בשלושה מימדים שלנו או לא משנה במספר המימדים שלנו כאשר ביחס למספר גבוה יותר זה לא תופס שום נפח. ולכן אפשר בצורה הזאת איכשהו לרקוד על שתי החתונות. דיברתי קצת על זה ששלושה מימדים נגיד מול שני מימדים זה לא שני סוגי מציאות שלא מדברים אחד עם השני וזהו, אלא יש בכל זאת משהו בשלוש שהוא יותר מהשניים. הוא לא רק אחר מהשניים אלא הוא יותר מהשניים. יותר מהשניים במובן הזה שבאיזשהו מובן כל הנקודות האלה של היריעה הדו מימדית בעצם נמצאות בתוך, באיזשהו מובן, בתוך המרחב התלת מימדי בעוד שההיפך לא נכון. אז מצד אחד לא שייכות לעולם התלת מימדי, זה מין איזשהו סוג אחר של יצור, אבל מצד שני בכל זאת יש איזשהו מובן של הכלה של השני מימדים בשלושה. ולכן זה לא שאנחנו והקדוש ברוך הוא פשוט חיים בשני מימדי הוויה שונים שלא מדברים אחד עם השני וזהו, אלא יש משהו בו שכן באיזשהו מובן מכיל אותנו. ומצד שני זה לא אומר שאנחנו כשלעצמנו אין לנו קיום עצמאי, קיום כישים שונים או נפרדים מהקדוש ברוך הוא. אחרי זה הדגמתי קצת את העניין הזה דרך הבעיה של חולשת הרצון ואמרתי שהדרך, זאת אומרת דרך הבעיה הזאת של חולשת הרצון צריך כנראה, אני אומר זה המוצא היחידי שאני מצליח לחשוב עליו אם כי לא נתתי את ההסבר הפוזיטיבי אלא רק סימנתי דרך שיכולה אולי להוביל אליו, ואמרתי שאם אנחנו מוותרים על הדיכוטומיה הזאת שלנו מול הקדוש ברוך הוא, יש איזשהו התמזגות או איזשהו חיבור בינינו לבינו, נגיד פעולות שאנחנו עושים מתוך הבחירה שלנו הן איזה שהן פעולות שאי אפשר להגיד שאנחנו עושים לבד ואי אפשר להגיד שהוא עושה עלינו, אלא זה מין איזשהו משהו שמצליח להיעשות רק מתוך השותפות שלו בתוכנו או איזשהו פעולה שאנחנו עושים ביחד באיזשהו מובן. ואז זה לא מישהו מבחוץ שאז אמרתי שאין לזה ערך, וזה לא נעשה מבפנים שזה לא ייתכן אלא זה מין המבחוץ המתח הזה בין המבחוץ לבין המבפנים הוא לא כל כך דיכוטומי כמו שכנראה כמו שהוא נראה לנו. ולכן אי אפשר לשאול את שאלת הממה נפשך הזאת, השאלה אם זה מבחוץ או שזה מבפנים כי הבחוץ והבפנים בכל זאת יש להם גם איזושהי נקודת חיבור. כן, הרבה פעמים שאלות של ממה נפשך, או מה שנקרא בלוגיקה או בפילוסופיה, טיעוני דילמה. טיעוני דילמה זה טיעונים שאומרים אם תניח איקס יוצאת מסקנה איי. אם תניח לא איקס גם יוצאת מסקנה איי. אז סימן שאיי נכון בכל מקרה. זאת אומרת, זה לא משנה תחת איזה הנחה, תמיד מגיעים למסקנה שאיי, מסקנה שאיי, ולכן זאת הוכחה לכך שאיי הוא נכון. עכשיו יש הרבה פעמים שזה נראה בעייתי, נראה לא נכון, אבל קשה לאנשים לשים את האצבע איפה הבעיה. בדרך כלל הבעיה היא שיש עוד משהו חוץ מאשר או איקס או לא איקס. זאת אומרת, ההצגה הדיכוטומית הזאת היא כנראה לא מלאה. כן, הדוגמה שבהקשר הזה אפשר להביא, אומרים אין טעם לעשות מבחנים. למה? כי תלמידים חרוצים לומדים גם בלי מבחן. ועצלנים לא לומדים גם כשיהיה מבחן. אז מה הטעם לעשות מבחנים? זה בדיוק מבנה של טיעון דילמה. כן? או שאתה חרוץ או שאתה לא חרוץ. אם אתה חרוץ אין טעם לעשות מבחן כי הוא מיותר. אם אתה לא חרוץ זה לא יעזור. אז לכן אין טעם לעשות מבחנים. מה הבעיה פה? למה זה לא נכון? זה לא נכון בגלל שהעולם לא מחולק לחרוצים ועצלנים פתולוגיים, כן? קיצוניים. אלא יש איזשהו רצף של רמות חריצות או עצלות, כן? איזשהו רצף בין אפס לאחד נגיד, נקרא לזה ככה. עכשיו נכון שביחס לאחד, האנשים שהם חרוצים מושלמים, ואפס, האנשים שהם עצלנים מושלמים, באמת אין טעם לעשות מבחן. המבחן לא משנה כלום. אבל יש רצף של מצבים באמצע. זאת אומרת, ההסתכלות הדיכוטומית כאילו שיש או אפס או אחד היא הסתכלות לא נכונה. הרבה פעמים בטיעונים כאלה הבאג בטיעון הוא בהנחה שכל האפשרויות מתחלקות לאו איקס או לא איקס, כן? לכאורה חוק השלישי הנמנע. או איקס או לא איקס, אין אפשרות שלישית. אבל לא, הרבה פעמים במציאות יש אפשרות שלישית. כי הלא איקס יש הרבה סוגי לא איקס, כן? זה לא חייב לסתור לוגית, אלא פשוט יש הרבה סוגי לא איקס. כשאתה אומר מישהו לא חרוץ, עד כמה לא חרוץ? לגמרי לא חרוץ? קצת לא חרוץ? עשרים אחוז חריצות? שמונים אחוז חריצות? תשעים אחוז חריצות? או אפס? יש הרבה סוגים של לא חרוץ. לכן לחלק את זה לעולם של חרוצים ועצלנים זה לא ממצה את כל האפשרויות. אז גם פה אותו דבר אני אומר, הרי בעצם הטיעון פה הוא טיעון דילמה. אי אפשר לעשות תשובה. למה? כי אם זה נעשה מבחוץ, אז אין לזה ערך. אז הקדוש ברוך הוא עושה עלי תשובה, אני לא עשיתי תשובה. אם זה נעשה מבפנים, לא ניתן להיעשות. אני עצמי דיברתי על זה פעם קודמת, אני עצמי לא יכול לשנות את עצמי, כן? זה אוקסימורון. אז כיוון שזה לא יכול להיעשות לא מבפנים ולא מבחוץ, והרי זה חייב להיות או בפנים או בחוץ, מה עוד יכול להיות? אז אם בשתי האפשרויות אנחנו מגיעים למסקנה שאין שום ערך לעשיית תשובה, או שאי אפשר או שאין ערך, אז זה אומר שאין ערך לתשובה. זה ממש טיעון דילמה. והדרך לפתור אותו כמו בכל טיעוני הדילמה זה להגיד, רגע רגע, ההצגה הדיכוטומית של או בחוץ או בפנים, לא בטוח שאלה שתי האפשרויות היחידות שקיימות. לפעמים יש איזושהי פעולה על התפר, משהו שהחוץ והפנים משחקים שם יחד או פועלים שם יחד, ואז אנחנו אם אנחנו מוותרים על הדיכוטומיה הטיעון יכול ליפול. כמו שאמרתי זה רק סימון פרצה בטיעון. לא אני לא מתיימר להגיד שזה הסבר. קשה מאוד להסביר את זה, זאת סוגיה קשה ביותר, סוגיה של חופש הרצון. טוב, בכל אופן אז הבאתי את הסוגיה הזאת, זה לא הנושא שלנו כרגע, אם כי בהמשך אולי זה יעלה, אבל הבאתי את זה כהדגמה כדי להראות את המשמעות הזאת, את החלוקה הזאת בין הקדוש ברוך הוא לבינינו, כן? השלושה ממדים מול השני ממדים והטענה שלי הייתה שזה לא לגמרי זר. השלושה ממדים יש להם מה להגיד גם ביחס ליצורים הדו-ממדיים, מה שאין כן ההיפך. ולכן הביטוי לזה בחופש הרצון זה בדיוק מה שאמרתי, שהקדוש ברוך הוא מעורב באיזושהי צורה בפעילות ובבחירות, בתשובה ובכל ההחלטות שבני האדם. ורק בעצם באופן הזה יכולה להיעשות בחירה. אז בסוף בסוף נשארנו עם שאלות מכל מיני כיוונים, כי בסוף כשסיכמתי את זה אז אמרתי שבעצם כל הדיון הזה על הצמצום הוא איזשהו דיון תאולוגי מופשט. אבל כמו שראינו גם אצל הרבי מליובאוויטש וגם אצל רבי חיים מוולוז'ין, שזה ממש שני צידי המתרס, כן? החסידים מול המתנגדים, שניהם מדברים על זה שיש לזה הרבה מאוד השלכות מעשיות על עבודת השם, על תפיסת ה- העולם שלנו והיחס שלו לקדוש ברוך הוא, זה לא סתם איזושהי סוגיה מופשטת ערטילאית, אלא יש לה משמעות. מה המשמעות? שניהם מתארים את זה במונחים של מבואות המטונפים. זה הביטוי המקובל בפולמוס החסידי מתנגדי. מבואות המטונפים משמש פה בהקשר הזה כטענה בעצם כמקום נמוך, כן שירותים או בתי מרחץ, כן כל המקומות שבהם אסור להתפלל ולא ללמוד תורה, אולי בהרהור אבל לא יותר מזה. והשאלה היא אם שכינה יכולה להימצא שם, האם הקדוש ברוך הוא נמצא גם שם. אז החסידים אומרים שכן. שוב פעם, אני לא מדבר על שירותים, אני מדבר גם על העולם, על העולם החומרי, על כל המציאויות שהן לא קשורות לקודש. מציאויות של חולין, מציאויות של חומריות, מציאויות שהן לא היינו משייכים אותן לרוחניות ולקדוש ברוך הוא וכדומה. החסידים אומרים בכל ממדי ההוויה נמצא הקדוש ברוך הוא. הייתי אומר אפילו רק הוא נמצא, כן, זה הצמצום לא כפשוטו. והליטאים או המתנגדים טוענים שלא, הקדוש ברוך הוא נמצא במקומות הקדושה ויש מקומות שהם מנותקים מהקדוש ברוך הוא, ולכן בעצם גם אנחנו אמורים להתרחק מהמקומות האלה. לכן החסידים למשל, מבחינתם אתה לא חייב להתפלל בנוסח המדויק, אתה כן חייב, אבל אתה יכול גם להתפלל אחרת. כן, עם הרועה שמחלל בראש השנה בחליל וזה עולה בתור תפילה לקדוש ברוך הוא כמו תפילה שמתפללים לפי הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. זו אמירה חסידית קלאסית, כי היא בעצם אומרת שהקדוש ברוך הוא נמצא גם אצל מי שמחלל בחליל בראש השנה, לא רק אצל מי שעושה את הדברים לפי ההגדרות של ההלכה, שזה ממש ביטוי לתחום החולין מול תחום הקודש. ההלכה בדרך כלל נתפסת אצלנו כספירה שבה משחקת הקדושה, ששם הקדוש ברוך הוא נמצא. והרועים והחלילים וכל הדברים האלה זה עניין לגויים, זה עניין לאנשים שאין להם קשר לקדושה ולרוחניות. זאת ההסתכלות המתנגדית. והחסידים אומרים מה פתאום, אלוקים נמצא גם שם. אלוקים נמצא בין העגלונים, אלוקים נמצא בכל בכל מקום שלא יהיה. ובתפיסה המתנגדית אז אומרים מה פתאום, אלוקים נמצא בבית המדרש, אלוקים נמצא כשמתפללים, אלוקים נמצא כשלוומדים תורה, כשמקיימים מצוות. עיסוקי החולין, מה זה קשור לקדוש ברוך הוא? זה בניסוח אולי אפילו קצת קיצוני, אם כי אני חושב שהוא מאוד מקובל בעולם, בטח בעולם הליטאי, זה רק ניסיונות. זאת אומרת, כל העולם שלא קשור לקדושה זה ניסיונות. המטרה היא שאנחנו נתרחק משם, שלא נהיה שם. להבדיל מקידוש החולין או קידוש החומר, הליטאים אומרים התרחקות מהחומר. זאת אומרת, להפך, הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם, מה יש לך להתעסק עם זה? שב בכולל ותלמד, מה אתה הולך להיות עגלון או לחלל בראש השנה בחליל? יש לך את הכללים איך בדיוק ההלכה אומרת. אתם רואים שזה מתקשר לתפיסות החסידיות מול המתנגדיות והם תולים את זה בצמצום. שני הצדדים תולים את זה בצמצום. זה מתחיל מהתיאולוגיה של הצמצום. ואז עולה השאלה איך, איך זה קשור להבדלים בתיאולוגיה של הצמצום? בפרט לאור מה שאמרתי בפעם הקודמת, שלפחות לפי עקרון החסד, כי אם אני רוצה לא להוציא אף אחד אידיוט או שמדבר סתם שטויות, אז אני מניח ששני הצדדים מתכוונים באיזשהו מובן, או לפחות מציע ששני הצדדים מתכוונים באיזשהו מובן למודל שתיארתי קודם, מודל הממדים. אצל רב חיים מוולוז'ין נדמה לי שזה אפילו די מתבקש, יש לי כמה ראיות לזה, וגם כל העניין של מבחינתו ומבחינתנו, או מצדו ומצדנו, בהחלט אפשר לפרש את זה כהסתכלות הארבע-ממדית ובהסתכלות התלת-ממדית. זה מצדו ומצדנו, אבל זה לא אומר שזה עניינים סובייקטיביים. זה עניינים לגמרי אובייקטיביים. בשלושה ממדים זאת באמת המציאות, ובארבעה ממדים זאת באמת המציאות. זה לא איזה מבחינתו ומבחינתנו במובן שכל אחד שבוי בנרטיב שלו או בקונספציה במובן הרלטיביסטי, היחסי, שכל אחד בעצם רואה רק חלק מהתמונה. לא, כל אחד רואה תמונה אמיתית לגמרי. אוקיי? אז זה ההסתכלות הזאת. ואז אמרתי בסוף שיכול להיות שגם החסידים בעצם מתכוונים לזה כשהם אומרים שהצמצום לא כפשוטו, הם מתכוונים במובן של הקדוש ברוך הוא בארבעה ממדים. שם לא חסר שום דבר, אין חלל פנוי בארבעה ממדים. החלל הפנוי הוא בשלושה ממדים ובתוכו נוצרת כל המציאות. ולכן בסופו של דבר יכול להיות שהוויכוח לא קיים במישור התיאולוגי, אלא שני הצדדים בעצם מדברים על אותו דבר. אני אומר שוב, אני מדגיש שוב, זאת הצעה שאני יותר שלם איתה בצד הליטאי, לא רק בגלל הסימפתיה שלי לצד הליטאי, אלא גם בגלל שאני באמת קורא את זה יותר שם. לקרוא את זה בצד החסידי יותר. יותר מסובך, יותר מסובך למשל במכתב שהבאתי מהרבי מלובביץ', נדמה לי שלהגיד דבר כזה שלזה הוא מתכוון זה דוחק מאוד גדול. כי אם זה ככה אז לא ברור במה הוויכוח שלו עם רב חיים וולוז'ינר. מה כל הדרגות האלה של הצמצום שהוא מדבר עליהם? הוא מדבר על הצמצום לא כפשוטו נקודה. אני לא חושב שאפשר לפרש בו במשמעות שניסיתי להציע כאן. לכן אמרתי, זה הצעה מצד עיקרון החסד. אני לא הייתי מציע את זה כפרשנות שאני באמת מהמר שלזה הם התכוונו. אבל עיקרון החסד אומר לנו, תתייחס לכל עמדה, תנסה להעמיד אותה על אדנים סבירים ככל האפשר. אז במובן הזה נדמה לי שאלה האדנים הסבירים היחידים שאני יכול להעמיד את זה. אז אפילו אבל בואו נגיד אפילו שלצורך הדיון באמת יש ויכוח תיאולוגי, בסדר? לצורך הדיון בהמשך, אין ויכוח תיאולוגי מבחינת התפיסה של הצמצום בעצמו, כולם יאמצו נגיד את מודל המימדים שהצעתי כאן. עדיין ברור שהדגש או האספקט שממנו מסתכלים על התמונה המורכבת הזאת שונה. זאת אומרת החסידים מסתכלים על התמונה הזאת כאילו שבעצם המהות האמיתית זה ארבעה מימדים. זה אותה מציאות שבה זה הכול הקדוש ברוך הוא, אין שום דבר שהוא נקי ממנו, שהוא לא נמצא בו. וההסתכלות הליטאית שמה כמובן את הדגש על השלושה מימדים. אוקיי? ואני אומר עוד פעם, אפילו אם כולם מסכימים שיש את הארבעה ויש את השלושה וזה בסך הכול שני אספקטים ששניהם קיימים, לא סובייקטיביים, שניהם קיימים במציאות האובייקטיבית, אוקיי? עדיין ברור שיש הבדלי דגש. כל אחד שם את הפוקוס על אספקט אחר של אותה מציאות קיימת. לא זוכר אם הזכרתי, אני חושב שהזכרתי את זה, על הגמרא במסכת גיטין שהיא מדברת על פילגש בגבעה, על אלו ואלו. אז הגמרא מביאה שם מחלוקת אם זבוב מצא לה או נימא מצא לה. למה הוא התרגז כל כך הבעל של הפילגש הזאת? אז יש ויכוח ואז רבי יונתן אחד המתווכחים שמה פוגש את אליהו הנביא, שואל אותו מה עושה הקדוש ברוך הוא, כמובן לומד פרשת פילגש בגבעה. ומה הוא אומר? אומר יונתן בני אומר כך ואביתר בני אומר כך. זאת אומרת הוא מביא את מחלוקת התנאים. אז אומר רבי יונתן לאליהו הנביא: וכי חס ושלום וכי איכא ספיקא קמי שמיא? מה, הקדוש ברוך הוא נמצא בספק הוא לא יודע מה הוא מצא לפילגש שלו? אז אומר לא לא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם. מה הכוונה? כנראה הכוונה שכל אחד מהם תפס, אני חושב שכן דיברתי את זה, כל אחד מהם תפס איזשהו פן של המציאות. האמת שהוא מצא גם זבוב וגם נימא. אלא מאי? הקפידה שלו נוצרה מההצטברות של הזבוב והנימא ביחד. כל אחד מהם לחוד לא היה יוצר את הטרור המטורף שיצר שמה, התרעומת הנוראה שהיה לו שמה. מה יצר את הזעם? הצירוף של שני הדברים ביחד. אז מה זה אומר? זה אומר שבמציאות עצמה היה גם זבוב וגם נימא. אבל עדיין היה שם איזשהו ויכוח בין התנאים. ברור שאי אפשר להגיד ששניהם צודקים לגמרי. שניהם צודקים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל לא צודקים לגמרי. כי עובדה שאחד מהם אמר זבוב והשני אמר נימא. עכשיו אף אחד מהם לא תפס את התמונה במלואה. התמונה במלואה זה שהיה גם זבוב וגם נימא. אז מה הוויכוח? הוויכוח הוא רק בשאלה באיזה על איזה אספקט כל אחד התמקד. עוד פעם, אני לא אומר שכל אחד משניהם גם היה מודע לזה שגם מי שאמר זבוב היה מודע לזה שהייתה גם נימא. הוא חשב כנראה שהיה רק זבוב והשני חשב שהיה רק נימא. עוד פעם זה נשמע ויכוח מצחיק כזה אבל זה מה שהגמרא אומרת. מה אכפת לי מה היה שמה, מה נפקא מינה מה היה שמה. בכל אופן אז לענייננו מה שחשוב פה זה באמת הלוגיקה של האלו ואלו. והלוגיקה של האלו ואלו אומרת ברמה העקרונית במציאות היה גם את זה וגם את זה. זה לא הסתכלויות סובייקטיביות, זה הסתכלויות אובייקטיביות. שניהם צודקים במובן הזה שהיה שם גם זבוב וגם נימא. אבל בכל זאת אי אפשר להגיד שאין להם ויכוח. כל אחד מהם שם דגש או התמקד באספקט אחר. הוא התמקד באספקט של הנימא והוא התמקד באספקט של הזבוב. ובמובן הזה שניהם טעו כי כל אחד מהם לא תפס את המציאות המלאה, את המציאות במלואה. אוקיי? אז מעין זה בעצם אני רוצה לומר גם על הסוגיה שלנו. אפשר להגיד שיש בחינה מסוימת מצידו, כמו שאומר רב חיים וולוז'ינר, שבאמת לא היה שום צמצום. כי בארבעה מימדים אין שום חלל פנוי הכול זה נשאר אלוקות כמו שהיה. אבל מבחינה אחרת יש גם נוצרה מציאות של שלושה מימדים, במציאות הזאת קיימים יצורים. שונים שהם לא הקדוש ברוך הוא. זה חלל ריק מהקדוש ברוך הוא, הוא לא שם. הוא לא שם, זה חלל ריק. זאת אומרת, וכל העצמים והישים שנבראו שמה הם ישים שיש להם קיום עצמאי. עוד פעם, הוא יכול לסייע להם, הוא יכול לתמוך בהם, הוא ברא אותם, אבל זה לא הוא. הם זה משהו אחר, הם לא זהים איתו. ובמובן הזה, אם התמונה הזאת נכונה, אז זה ממש כמו הזבוב והנימה. אז יש את האספקט של ארבעה ממדים ויש את האספקט של שלושה ממדים במציאות עצמה. שני האספקטים קיימים. והוויכוח הוא בשאלה על מי אני שם את הפוקוס. אז החסידים שמים את הפוקוס על ארבעה ממדים והליטאים או המתנגדים שמים את הפוקוס על השלושה ממדים. אבל בהנחה ששני הצדדים יודעים את האמת, זאת אומרת הם מתכוונים שניהם לזה שיש גם את הארבעה וגם את השלושה, אז זה רק בחירה על מה לשים דגש. במובן הזה זה כבר לא אותו דבר כמו הזבוב והנימה. בזבוב והנימה אני לא חושב שהוויכוח היה על מה לשים דגש. הוויכוח היה מה באמת היה שם. רק מול המציאות עצמה, במציאות עצמה היו גם זבוב וגם נימה והחכמים כל אחד מהם תפס רק אספקט אחד. אצלנו, אם אני צודק בעקרון החסד, אז שני הצדדים תופסים את מלוא המציאות על שני האספקטים שלה. ההבדל ביניהם זה רק בשאלה על מה לשים דגש. ואז פה באמת אלו ואלו דברי אלוהים חיים במובן המלא. כי שניהם גם צודקים לגמרי, כי שניהם אומרים שיש גם את הארבעה ממדים וגם את השלושה, ועדיין הם בוחרים לשים פוקוס כל אחד על אספקט משלו. ובמובן הזה כל הוויכוח על הצמצום הוא בכלל לא וויכוח בתאולוגיה, אם אני צודק. אין פה וויכוח בתאולוגיה. התאולוגיה מוסכמת על כולם. עוד פעם אני אומר, זה ברבי מלובביץ' זה לא נכנס. אני עושה פה פרשנות של עקרון החסד, אוקיי? אז אני אומר בהנחה שבעצם לזה מתכוונים, אז אין פה באמת וויכוח אמיתי בתאולוגיה. אנחנו בכלל לא עוסקים בתאולוגיה. אנחנו עוסקים בשאלה מה זה אומר לפרקטיקה. וכל הוויכוח יורד עכשיו לפרקטיקה. פרקטיקה אני לא מתכוון דווקא לחולין, גם הפרקטיקה של עבודת השם, פרקטיקה של רוחניות כמובן. אבל בסופו של דבר זה וויכוח בפרקטיקה ולא בתאולוגיה. זה בעצם המוקד של הוויכוח הוא שם. עכשיו אם הרבי מלובביץ' באמת מתכוון לצמצום לא כפשוטו, אז אין פה וויכוח, יש פה מישהו שמדבר שטויות. אבל אם הוא מתכוון למה שאני אמרתי כאן, ואני לא חושב שככה, אבל גם אם הוא מתכוון למה שאני אומר כאן, בסופו של דבר נשאר וויכוח. אבל אז הוויכוח הוא באמת לא על התאולוגיה, הוויכוח הוא על הפרקטיקה. אז לכן אפשר לדון בשאלה איך הפרקטיקה יוצאת מהתאולוגיה. איך זה יכול להיות שאם אנחנו לא, אם אנחנו לא אין לנו בכלל וויכוח במישור המטפיזי-תאולוגי, איך פתאום בפרקטיקה יוצא וויכוח? כי הרי בסוף בסוף בכל זאת אנחנו איכשהו מתחילים בשאלה על מה לשים פוקוס. מאיפה בא הוויכוח הזה? למה יש כאלה שמחליטים לשים את הפוקוס הזה ויש כאלה שמחליטים לשים את הפוקוס על זה? פה כן יש איזושהי נקודה שממנה צריך להתחיל הוויכוח באיזושהי צורה. אבל נדמה לי שבסופו של דבר זה דווקא מתחיל מלמטה. הוויכוח מתחיל בשאלה איך ראוי להתנהג, או איך ראוי להתייחס לקדוש ברוך הוא, לעולם, וליחס ביניהם. ואז אנחנו מטפסים חזרה למעלה לעולמות המושגיים של הצמצום, למטפיזיקה, ומייצרים בעצם שיח מטפיזי שונה, אני נזהר מלהגיד וויכוח, אלא שיח מטפיזי שונה שהוא בעצם אבל לא וויכוח. כי ההסתכלות הפשוטה אומרת אני מתחיל מהתאולוגיה, המטפיזיקה הגבוהה, ואז אחרי שאני מגיע לתמונה תאולוגית מסוימת אני גוזר ממנה מסקנות מעשיות. נדמה לי שפה זה עובד הפוך. אני מתחיל מהשאלה איך נכון להתייחס למעשה, ואז אני בונה תאולוגיה שתיתן גיבוי להתייחסות הזאת. ולכן השיח המטפיזי פה הוא בעצם משני. הוא בעצם הוא השיח הנגזר, לא השיח המעשי הוא הנגזר. השיח המטפיזי הוא הנגזר, זה מין איזה רצוא ושוב. החסידים חושבים שצריך לעבוד את השם בצורה של חסידות, אז הם בונים תאולוגיה כזאת שבעצם הפוקוס שלה הוא על הארבעה ממדים. ועכשיו כשיש ארבעה ממדים ואין עוד מלבדו וכולי, אז כמובן אפשר ללכת להיות עגלון ולחלל בראש השנה, כל מה שהחסידים אומרים, אוקיי? אבל זה הולך מהפרקטיקה אל התאולוגיה והתאולוגיה נותנת גיבוי לפרקטיקה. ואותו דבר אצל הליטאים. זאת אומרת זה מתחיל מהשאלה איך נכון לעבוד, ואת המטפיזיקה מייצרים בשביל זה. גם קצת מזכיר, בספר היה לנו וויכוח על זה קצת, חיותה. בספר על הפמיניזם, היה לי שמה איזשהו דיון על תמר רוס שהיא דיברה על התאולוגיה הפמיניסטית שמנסה להציג את הקדוש ברוך הוא לא. באופן הרגיל שבדרך כלל מציגים אותו כזכר. לא משנה, לא כמובן לא זכר במובן הביולוגי הרגיל, אבל הוא כן, מדברים אליו בלשון זכר. כן, ההתייחסות אליו היא כאיזשהו זכר, וכנסת ישראל, שכינתא, זה כאילו הבת זוג שלו באיזשהו מובן. אוקיי. והיא יוצאת נגד זה, היא טוענת שבעצם זה איזשהו תיאור מטאפיזי שבעצם יוצר פטרנליזם, כן, יוצר איזשהו שוביניזם גברי, או כל מיני דברים מן הסוג הזה, ולכן היא מציעה מטאפיזיקה אחרת. שם אני חושב באופן מאוד ברור היא לא מתחילה מהמטאפיזיקה והולכת לפרקטיקה. היא התחילה מהפרקטיקה ומנסה לייצר שיח או מערכת מושגית, מטאפיזית, קבלית, מה שאתם רוצים, כדי לתת גיבוי לאג'נדה, אג'נדה לא במובן השלילי דווקא, אג'נדה הפמיניסטית שלה.
[Speaker B] במובן הזה שכמו שזכר זה לא מתאים, אז למה לא? אם זה הרי זכר זה לא רלוונטי, הרי אין פה משהו ביולוגי, נכון. אז נגיד נקבה ונרוויח משהו סוציולוגי.
[הרב מיכאל אברהם] וזה מה שהיא טוענת. היא בעצם טוענת, גם אלה שבנו את התמונה הזכרית, אין לזה הרי שום בסיס. גם הם בעצם בנו פה איזושהי תמונה שתיתן גיבוי לדרך מסוימת, נגיד שוביניסטית, לצורך הדיון בהסתכלות שלה. אז למה לי אסור?
[Speaker B] אבל אין פה שום טענה מטאפיזית.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז היא אומרת, אם זאת המטאפיזיקה, אז למה לי אסור? מה הבעיה? גם אני יכולה לעשות מטאפיזיקה אם אתם רוצים ולייצר גיבוי לדרך אחרת. ובמובן הזה אני דווקא מסכים איתה. אני מסכים איתה לא במובן שאני חושב שבעיניי זה מיותר, ועל זה היה לנו את הוויכוח, אבל אני מסכים ליסוד. היסוד הוא שמיותר גם לייצר את השיח ההפוך. הכל מיותר. תגיד מה שאתה רוצה וזה הכל, מה אתה מייצר לי מטאפיזיקות כדי שייתנו גיבוי למה שאתה עושה? אל תייצר מטאפיזיקות, תעשה מה שאתה רוצה וזה הכל. אתה בכל מקרה מייצר את המטאפיזיקות רק כדי לתת גיבוי למה שאתה עושה, אז לשמה כל המהלך הזה? אוקיי? אז במובן הזה אפשר לטעון את זה גם כלפי הוויכוח החסידי מתנגדי שאני מתאר כאן. מה אתה מתחיל לדבר לי על צמצומים ועל כל מיני דברים? עזוב, אתה חושב שלעבוד את השם בדרך חסידית, והוא חושב שצריך לעבוד את השם בדרך ליטאית או מתנגדית. בסדר גמור, אז תגידו מה שאתם רוצים, בשביל מה אתם מייצרים עולמות מטאפיזיים ושיח ומושגים ו-וויכוחים וכל מיני דברים מהסוג הזה כשבעצם כל העסק הזה מתחיל מלמטה, לא מתחיל מלמעלה. אז אם זה מתחיל מלמטה אתה עולה למעלה כדי לתת גיבוי ללמטה, על מה אתה עולה? תישאר למטה וזה הכל ותעשה מה שאתה מבין. אז במובן הזה באמת יש פה משהו שהוא קצת מיותר, אבל אני כן, אני חושב שהוא נותן כן איזשהו, הוא שופך אור מסוים על הוויכוח. במובן הזה אני חושב שזה לא דבר משולל ערך לחלוטין לעסוק בצמצום. כי בכל זאת רואים איפה הנקודה. זאת אומרת, אם היינו מסתכלים על הוויכוח החסידי מתנגדי בפרקטיקה, אז היו המון פרטים שהחסידים אומרים כך, ושוב, זה כמובן שם כולל להרבה חסידים והרבה שיטות וכולי, אבל לא משנה, נגיד חסידים אומרים כך והמתנגדים אומרים כך. איך אתה מייצר מזה, איך אתה מגיע לנקודת התורף? כן, לנקודה היסודית שממנה בעצם נפרסים כל הפרטים, כל הוויכוחים האחרים? במובן הזה אני חושב שהצמצום הוא דרך טובה לעשות את זה. כי הצמצום בעצם אומר לנו, למעשה הוויכוח מתחיל מהשאלה האם הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום או שהקדוש ברוך הוא נמצא רק בעולמות הקדושה והרוחניות. עכשיו כמובן, אנחנו כבר יודעים, זה לא ויכוח באמת איפה הוא נמצא, זה רק השאלה איפה לשים את הפוקוס, אבל זה עוזר לנו לחדד את הנקודה שממנה בעצם צומח כל הוויכוח. ובמובן הזה אני חושב שהדיון על הצמצום הוא לא מיותר. הדיון על הצמצום הוא נותן בכל זאת איזשהו אור, נותן איזשהו ציר כללי לאוסף של הרבה מאוד ויכוחים בפרטים בין החסידים לבין המתנגדים. במובן הזה אני חושב שזה מאוד מאיר עיניים למרות שזה באמת איזשהו מהלך שברמה הלוגית הוא בעצם לא אומר כלום. אתה יוצא מלמטה וחוזר ללמטה, בשביל מה בכלל אתה עובר דרך הלמעלה? כן, אז זה קצת אולי דוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה והיא קשורה, זה לא סתם דוגמה, יש קשר מהותי. זה נגיד הוויכוח בין ציונות דתית לחרדיות. אוקיי? אז כשאני מנסה להגדיר את היסוד של הוויכוח בין ציונות דתית לחרדיות, מה הנקודה? או תן לי איזושהי אינדיקציה שמי שאומר אותה הוא ציוני דתי או מי שלא אומר אותה הוא חרדי, או להפך, מה אני לא מוצא דבר כזה. אין. לא מכיר אמירה כזאת. יש איזה סיסמאות כלליות, איזושהי אווירה, אבל אין נקודה שהיא נייר לקמוס. זאת אומרת, שאם תגיד כן אתה חרדי, אם תגיד לא אתה ציוני דתי או להפך, אני לא מכיר שאלה כזאת, למעט השאלה האם אתה חרדי. כן, זה אולי השאלה היחידה שיכולה להיות. כל השאלות האחרות, האם אתה בעד גיוס לצבא או נגד גיוס לצבא, ממש לא חוצה. חרדים יכולים גם להגיד הלל ביום העצמאות ברמה העקרונית. היו חרדים אגב שאמרו הלל ביום העצמאות, לפחות בשנות החמישים. יש אפילו כרוז רבנים הידוע, רב שלמה זלמן חתום עליו בין היתר ועוד, שהמדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו וכל מיני דברים מן הסוג הזה והם היו חרדים. זה לא שהם לא היו חרדים, היו חרדים. לא מצליח לשים את האצבע על שום שאלה שתהווה נייר לקמוס. אבל העובדה היא שיש שתי דרכי מחשבה או שתי דרכי עבודת השם כאלה. אי אפשר להגיד שאין הבדל. יש הבדל. ואז עוד פעם עולה אותה שאלה כמו שאנחנו מתחבטים בה כאן לגבי הצמצום, איך יכול להיות שיש שתי תפיסות כל כך שונות בהרבה מאוד פרטים ואין שום נקודה שממנה כל הסיפור מתחיל? לא מצליח למצוא שום נקודה מהותית שהיא תהווה נייר לקמוס ששם מתחיל כל הסיפור. ובהקשר הציוני דתי מול חרדי אין לי נקודה כזאת. בהקשר החסידי מול המתנגדי יש לי. זה היחס לצמצום. אבל בתמונה הציונית דתית מול החרדית אין לי נקודה כזאת. לא יודע לשים את ההגדרה מה יגדיר בן אדם כחרדי, אבל כל אחד מאיתנו, אתם יודעים, זה כמו ויטגנשטיין, כשאתם רואים את זה אתם יודעים שזה זה. אבל להציע הגדרה, להמשיג אותה, לנסח הגדרה מפורשת שתגיד לי אוקיי, זה חרדי, מי שעונה לקריטריונים האלה הוא חרדי, ומי שעונה לקריטריונים אחרים הוא ציוני דתי. אני לא חושב שהיחס להיסטוריה עושה את זה אבל לא אכנס לזה כאן, אולי נגיע לזה בהמשך, החיות ערה פה בצ'ט. אולי נגיע לזה בהמשך שנדבר באמת על הקדוש ברוך הוא והיסטוריה. שמה אני אנסה להראות בצורה יותר מפורטת למה לדעתי היחס להיסטוריה לא נותן את הנייר לקמוס הזה. בכל אופן, אז זה מסוג הדברים שזה כמו אתם יודעים בספר של פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע, היה ספר פולחן כשאני הייתי בצבא. אז שמה הוא מספר על איזשהו מרצה לרטוריקה, מכנה אותו פיידרוס, זה שם של דיאלוג אפלטוני, שיוצא לאיזשהו מסע אופנוע, מסע הגות כזה עם מלא הגיגים עם הבן שלו, כריס, חוצה את ארצות הברית על אופנוע. ותוך כדי זה הוא מהרהר בכל מיני דברים והשאלה היסודית שממנה מתחיל כל הסיפור הזה היא בעצם הוא בתור מרצה לרטוריקה היה צריך לבדוק חיבורים של הסטודנטים שלו והוא נתן להם ציונים. ובאיזשהו שלב הוא הגיע להבנה שאין לו שום קריטריונים. הוא לא מצליח לתת קריטריונים שיסבירו מה זה חיבור טוב ומה זה חיבור לא טוב. והנקודה שהוא בסופו של דבר מגיע אליה זה שהמושג איכות, כשאתה רוצה לבדוק איכות של חיבור או איכות של יצירה אמנותית או מין משהו כזה, כנראה לא תצליח לתת הגדרה מומשגת לעניין הזה. אבל כשאתה עומד מול זה אתה יודע שזה זה. והוא אמר שם, היוונים הרשעים דפקו לנו את המוח, הם נתנו לנו איזשהו, הטמיעו בנו בתרבות שלנו את התחושה שכל דבר חייב להיות מוגדר, אם הוא לא מוגדר הוא לא קיים. והנה המושג איכות אני לא יודע להגדיר אותו אבל הוא קיים. כשאני עומד מולו אני מזהה אותו. אני רואה כשחיבור הוא חיבור טוב או כשהחיבור הוא חיבור גרוע. אבל הרבה פעמים אני לא יודע להסביר, אני גם אם אני אתן איזה שהם הסברים אד הוק, יכול להיות שיהיה חיבור אחר שיעמוד בקריטריונים שאני אומר כאן אבל יהיה ברור לי שהוא לא טוב. זאת אומרת זה לא יהיה הקריטריונים האלה לא יהיו הגדרת נייר לקמוס, הגדרה חדה שתוכל לתת לי כן או לא, איכותי או לא איכותי או לתת סולם של איכויות. וזה אותו דבר גם פה. החרדי מול הציוני דתי אנחנו יודעים מתי מדובר בזה ומתי מדובר בזה אבל קשה לתת פה הגדרה חדה. אם בכלל אפשרי, אני לא יודע, אני לא מצליח לתת הגדרה חדה שתגדיר לי את הדברים האלה. בהקשר החסידי מתנגדי נדמה לי שנייר הלקמוס הוא באמת היחס לנוכחותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. אם תקראו לזה הצמצום תקראו לזה לא חשוב, אבל בעצם בתרגום לשפה יותר מעשית או יותר מהעולם שלנו זה הנוכחות או היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. זה יסוד הוויכוח בין חסידות לבין מתנגדות נדמה לי. כל שאר הדברים נדמה לי עד כמה שלפחות אני מבין מסתעפים מזה. אוקיי, זה בקשר לשאלה מה הקשר בין הפרקטיקה לבין המטפיזיקה או התמונות הגבוהות. עכשיו אני רוצה להתחיל להדגים את המשמעות של הדברים בקשר בסוגיית היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. לבין העולם. ואז אנחנו נצטרך להגיע לשאלה של השגחה, של בחירה, של היסטוריה, המעורבות של הקדוש ברוך הוא בהיסטוריה. כל זה זה נכנס תחת הכותרת של הסדרה הזאת, היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. זה בעצם הנושא של הסדרה. אז בואו נתחיל כמו שאמרתי קודם, אמרתי את זה בשיעור הקודם, אני חושב שאמרתי את זה, לא, בעצם לא, זה היה בסדרה אחרת. נקודת המוצא של הדיון זה שבעצם יש איזשהו הלך רוח דתי מקובל, רווח מאוד, שאומר שבעצם שום דבר פה לא נעשה בלי הקדוש ברוך הוא. כן, כל עשב, אין לך עשב שלא עומד מעליו מלאך ואומר לו גדל. אפילו צמיחה של עשב לא משהו שקורה מעצמו. הקדוש ברוך הוא עושה פה הכל. אין, ידו בכל ויד כל בו. אין שום דבר שמנותק ממנו, שנעשה באיזשהו באופן עצמאי. הקדוש ברוך הוא מחולל הכל. לכן למשל, כשאנחנו, מישהו נפטר, אוקיי? קורה איזושהי טרגדיה. מיד אנשים שואלים את עצמם שאלות תיאולוגיות על מה ולמה עשה לנו ככה הקדוש ברוך הוא. ואז יש תירוצים, או שאין תירוצים, או ש"וידום אהרון" ואנחנו שותקים כי אנחנו לא יכולים להבין. אבל גם מי ששותק כי הוא לא יכול להבין, יש לו איזושהי הנחה שיש את מה להבין. זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא הוא זה שעשה את זה. ועכשיו צריך להתחיל לראות האם אני יכול להבין, לא יכול להבין, מה עם ההסברים, אם יכולים להיות הסברים, אבל ההנחה שוודאי קיים איזשהו הסבר שהקדוש ברוך הוא עשה את זה והוא כנראה עשה את זה מאיזושהי סיבה. השאלה אם הסיבה הזאת נגישה לי, אני יכול להבין אותה או לא יכול להבין אותה, אז זה כל מיני ויכוחים. אבל על זה לא שמעתי אף פעם מישהו שמערער. שמישהו מת אז שואלים למה זה קרה? מה זה למה זה קרה? כי הוא תפס חיידק טורף, לכן הוא מת. איזה עוד הסברים אתה צריך? אתה שואל את עצמך למה מגיע לנו עונש? מגיע היה לו עונש? לא מגיע לו עונש? כל השאלות האלה מניחות, גם מי שלא עונה עליהן, גם מי ששותק מולן, גם הוא עדיין מסכים שיש פה איזשהו מעשה של הקדוש ברוך הוא, רק קטנו, אנחנו לא יכולים להבין. אבל אני רוצה להעמיד את ההנחה המשותפת הזאת לכל כמעט לכל הגוונים ולכל האנשים הדתיים שאני מכיר, אני רוצה להעמיד אותה לדיון. מי אמר שבכלל יש את מה להבין? יש מול מה לשתוק? אוקיי? כל ההידיינות הזאת מניחה שיש שם את מה לחפש. אני לא בטוח שיש. זאת השאלה הגדולה. ובמובן הזה הדיון שאני רוצה לנהל אותו עכשיו הוא בעצם דיון שפונה כנגד התפיסה הזאת שהקדוש ברוך הוא בעצם אחראי לכל מה שקורה כאן. ואני רוצה לטעון שלא. עכשיו, לטעון שלא כמו שאמרתי קודם, אפשר לטעון בהרבה רמות. אפשר לטעון שהוא לא אחראי לכל מה שקורה כאן אלא לחלק ממה שקורה כאן. איזה חלק? תשעים וחמישה אחוז או עשרים אחוז או חמישה אחוז. לא יודע. אבל אפשר גם להגיד שהוא לא אחראי לשום דבר ממה שקורה כאן. אז לכן צריך לחלק את הדיון לכמה רבדים. דיון אחד זה בשאלה האם ייתכן משהו שלא הקדוש ברוך הוא אחראי לו. שאלה ראשונה. שאלה שנייה, כמה משהוים כאלה ישנם? זאת אומרת האם זה רוב הדברים, זה כל הדברים, שום דבר הוא לא כזה? זאת עוד שאלה. אוקיי, אבל קודם כל בכלל צריך להעמיד לדיון האם בכלל שייך לדבר על משהו שלא הקדוש ברוך הוא אחראי לו. אוקיי, זה בעצם השאלה הראשונה שאותה אני רוצה לשאול. עכשיו, קודם כל צריך להבין מאיפה יוצאת התפיסה הזאת שבעיניי ממש מוזרה. מאיפה יוצאת התפיסה הזאת שהקדוש ברוך הוא אחראי פה לכל מה שקורה? זה מתחיל בתפיסה החסידית. ולכן הקדמתי את כל עניין הזה. זה מתחיל משם. זה מתחיל משם כי בעצם זה אנשים שאומרים שאין עוד מלבדו. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא הוא הכל, אין שום דבר שקיים מחוצה לו. וגם אם משהו קיים מחוצה לו, זה רק מבחינתנו משל לא יודע מה, כל מיני דברים מן הסוג הזה, צורת שיח כלשהי, אבל זה לא באמת. בעצם כל מה שקיים, כל מה שקורה, כל העולם כולו זה רק הקדוש ברוך הוא. שום דבר חוץ, כל השאר זה בדיונות. מתוך ההסתכלות הזאת מאוד קל לראות איך אנחנו מגיעים למסקנה שבעצם הקדוש ברוך הוא אחראי להכל. ולכן באמת החסידים אני חושב הרבה יותר מצטיינים בזה מהליטאים, למרות שברמת הסיסמה גם הליטאים הרבה פעמים מתייחסים כך, אבל אצל החסידים זה כמעט יסוד מוסד וזה ברור שהכל זה הקדוש ברוך הוא, זה לא כל מה שקורה זה הקדוש ברוך הוא, הכל זה הקדוש ברוך הוא. לכן מעבר לזה שכל הישים בעצם לא באמת קיימים כי זה הכל הקדוש ברוך הוא, עכשיו אני מדבר על אירועים. זאת אומרת כשאני עושה משהו, זאת אשליה שאני עשיתי את זה, בעצם מי שעשה את זה זה הקדוש ברוך הוא. אני הייתי אולי מטה זעמו, כן? הוא הזיז אותי בתור מריונטה. על הלוח, אבל בעצם הוא עושה הכל. כמובן פה עכשיו עוד פעם חוזרת השאלה. מצד אחד זה נשמע סביר, כי אין עוד מלבדו, ומי יכול לפעול בלעדיו וכו'. מצד שני אם הוא עושה הכל, אז מה המקום שלנו בעניין? איזה אחריות יש לנו למה שאנחנו עושים? מה המשמעות של הבחירה שלנו, האחריות שלנו למה שאנחנו בוחרים? כל הדברים האלה מאבדים לחלוטין את משמעותם אם בעצם הכל זה הקדוש ברוך הוא. כן אם נגיע ישר לשואה, שעוד נגיע אליה בהמשך, אבל נגיע ישר לשם, אנחנו שואלים מה האחריות של היטלר או של הנאצים למה שקרה שמה? ואם הקדוש ברוך הוא חולל הכל, אז אין להם שום אחריות. ואני שמעתי כבר מיליוני ניסוחים מפותלים שמסבירים איך אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו. גם הקדוש ברוך הוא עשה הכל, ואז כמובן מיד מתעוררות השאלות למה הוא עשה את זה? כנראה בגלל שהתנגדנו לציונות, או להפך בגלל שתמכנו בציונות, תלוי את מי אתם שואלים, אוקיי? אבל יש הסברים תיאולוגיים. האחרים שלא רוצים להיות כל כך פשטנים אז אומרים אנחנו לא יודעים, קטנו, דרכיו שגבו מאתנו. עוד פעם כולם מניחים שאת השואה הוא עשה. כל השאלה זה רק האם אפשר להבין ואם כן אז מה היא ההבנה? או מהם ההסברים? ואני רוצה להעלות את הדיון עצמו, את השאלה הזאת בעצמה לדיון: מי אמר שהוא עשה אותה? בעיני היטלר עשה אותה, לא הקדוש ברוך הוא. היטלר עשה את זה, ולכן הוא אחראי למעשיו, כי אם הקדוש ברוך הוא עשה את זה אז מה אתה רוצה מהיטלר? אז הקדוש ברוך הוא עשה את זה. זה שהוא השתמש בהיטלר אז מה? היה יכול להשתמש במישהו אחר. אין כל הדיון על אחריות של אדם על מעשיו באמת מתרוקן מתוכן. אני מכיר את כל הניסוחים המפותלים של לא הוא מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, זה לא מחזיק, אף אחד מהם לא מחזיק מים. זה הכל פיטומי מילי בעלמא, אין לזה שום משמעות. נגיע לזה עוד בהמשך. אני רק נותן פה את המסגרת של הדיון כדי להבין מה, לאן אני, מאיפה אני בא ולאן אני חותר. אז לכן הדיון הזה בעצם הוא השלכה בולטת, אולי הכי מובהקת שיש לאותו ויכוח שעליו דיברתי עד כאן לגבי הצמצום. כן השאלה אם קיים עולם שמתנהל באיזשהו אופן אוטונומי, לא הקדוש ברוך הוא עושה מה שקורה כאן. אנחנו עושים או הטבע עושה את מה שקורה כאן, לא הקדוש ברוך הוא. וזה בעצם ביטוי לצמצום כפשוטו. צמצום כפשוטו פירושו שבעולם, בחלל הזה, בכל חלל לא רק במובן המרחבי אלא גם ההתרחשויות, כל מה שקורה פה באטמוספירה שלנו, מה שקורה זה קורה בגלל הטבע בגלל בני אדם, לא קשור לקדוש ברוך הוא. לא הקדוש ברוך הוא עושה את זה, אנחנו עושים את זה או הטבע עושה. אוקיי? זה בעצם התפיסה של הצמצום כפשוטו. והצמצום לא כפשוטו אומר שזה הכל רק כסות עיניים, איזה לא יודע איזה הסתר פנים, אבל בעצם זה הכל הקדוש ברוך הוא פועל מאחורי הקלעים. עכשיו, אז באמת הנקודה היא כזאת. זה לא מתחיל אצל החסידים או אצל החסידות הבעש"ט. יכול להיות שזה מתחיל אצל חסידים, אבל אצל חסידים קדומים, כן? לא החסידים הבעש"טיים. כי בחסידים גם בחסידים הקדומים אפשר בהחלט לראות הסתכלויות מהסוג הזה. הרמב"ן בסוף פרשת בא, לא בדיוק שייך לחסידים, אבל יש בהחלט זיקה לתנועת החסידות הקדומה, לא החסידות הבעש"טית, כן? הרמב"ן בהחלט נגיד יותר קרוב מהרמב"ם למה שנקרא חסידות, חסידות אשכנז אם תרצו. הרמב"ן שהוא בסוף פרשת בא, כן, שהוא אומר שכל אין לאדם חלק בתורת משה אם הוא לא יודע שכל מקרינו אינם אלא ניסים. כל מה שקורה לנו, כל מה שמתרחש בעולם, הכל זה נס, הכל זה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. והרמב"ן כל כך נחרץ בעניין הזה, שהוא אומר שמי שלא מקבל את זה אין לו חלק בתורת משה. זאת אומרת במובן מסוים נראה שיש פה איזושהי תפיסה של צמצום לא כפשוטו, תפיסה חסידית. התפיסה הזאת שאומרת שהכל זה הקדוש ברוך הוא. זה הכל ניסים, אין טבע ואין שום דבר. מה הוא אומר ביחס לבחירות של בני אדם עוד נדבר. אבל כרגע לפחות ביחס לטבע נראה שהוא אומר את זה. בהמשך נראה שגם ביחס לטבע הוא לא אומר את זה. אנשים מבינים אותו לא נכון. אבל אבל נראה את זה בהמשך. בכל אופן לזה כן יש לזה כל מיני המלאך שעומד מעל כל עשב ואומר לו גדל, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה. יש אגדות חז"ליות כאלה גם. כן? יש לזה מקורות, זה לא המצאה שבאה מהוואקום. יש לזה איזה שהן מקורות שעליהם מסתמכים בעלי התפיסה הזאת. אבל מצד שני תסתכלו למשל ב-13 העיקרים של הרמב"ם. 13 אשתף איתכם את ה-13 העיקרים, 13 העיקרים כידוע מופיעים בהקדמה לפרק חלק. אז פה זה נקרא מתורגם יסודות, מה שאנחנו בדרך כלל קוראים שלוש עשרה העיקרים. והיסוד העשירי, תראו פה, היסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, ואמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ואמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה. עכשיו אני רוצה שתשימו לב טוב טוב למה שכתוב פה ברמב"ם, כי בדרך כלל את הרמב"ם הזה שולפים לי ישר כשאני אומר את האפיקורסויות שלי. עכשיו תראו מה כתוב ברמב"ם. לא משנה, אני כמו שכתבתי גם בספר, אני לא, גם אם הרמב"ם היה אומר נגדי, זה עוד לא מבחינתי זה עוד לא שחמט. אבל, אבל אני לא חושב שהוא גם אומר נגדי, כי מה שהרמב"ם כותב פה זה שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם. לא כתוב שהוא עושה את מעשה בני אדם. אגב, לא רק שזה לא כתוב פה, זה לא כתוב בשום מקום. הרמב"ם בכל שלוש עשרה העיקרים תחפשו, תראו את העיקר השני הבא, היסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא ועונשו החמור הכרת. מה עם בעולם הזה? אז בגמרא כבר כתוב שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. זאת אומרת הרמב"ם אומר פה, גם כשהוא כבר מדבר על מעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם, הרמב"ם אומר, מדבר על זה לא בעולם, זה גמול לטוב ולרע בעולם הבא. איפה מופיעה מה שאני קורא השגחה אקטיבית? אני אחלק עכשיו בין השגחה פסיבית להשגחה אקטיבית. השגחה אקטיבית זה מעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם, שהוא עושה, מחולל דברים בעולם, לא משנה כרגע אם את כל הדברים, אבל שהוא מחולל דברים בעולם, זה השגחה אקטיבית. השגחה פסיבית זה השגחה שהוא רק עוקב אחרי הנעשה, כן, רושם לפניו, מנהל תיק לכל אחד מאיתנו, הוא עוקב אחרי מה שכל אחד עושה. זה השגחה פסיבית, הוא רק מסתכל, הוא לא מעורב, אוקיי? ברמב"ם באופן אני חושב מאוד בולט ואולי אפילו מפתיע אם תרצו, אין מושג של השגחה אקטיבית, אין, לא מופיע. הרמב"ם ביסוד העשירי זה השגחה פסיבית, שהקדוש ברוך הוא יודע את מה שקורה פה, ואחרי זה הוא ייתן גם גמול לכל אחד לפי מעשיו. לא כתוב ברמב"ם שהקדוש ברוך הוא מחולל את כל מה שקורה פה. אני מזכיר לכם את הרמב"ן בסוף פרשת בא, שכל מקרינו אינם אלא נסים. יש פה איזה שהיא הקדמה או התרמה ב-ט' של הוויכוח החסידי-מתנגדי אולי פה, שהרמב"ם מייצג את הליטאים, את המתנגדים, והרמב"ן יותר את החסידים. אוקיי? זה אני חושב, אני חושב שעולה פה בצורה מאוד ברורה. יותר מזה, הוא אומר שלא כדעת האומר עזב ה' את הארץ. זאת אומרת שהאמירה עזב ה' את הארץ היא לא האמירה שעזב ה' את הארץ במובן שהוא לא מעורב פה, אלא עזב ה' את הארץ הכוונה שהוא כבר לא מסתכל על מה שקורה פה, נכון? אני שואל מה אומר אותו אחד שאומר עזב ה' את הארץ, כי הרמב"ם יוצא נגדו. מה אומר אותו אחד? מה שאומר אותו אחד זה שהקדוש ברוך הוא לא יודע, לא שהקדוש ברוך הוא לא מעורב, נכון? ובאמת אם תסתכלו עזב ה' את הארץ, המשמעות גם בהקשר שם של הפסוק, עזב ה' את הארץ הכוונה שהוא לא רואה את מה שקורה פה, לא שהוא לא מעורב במה שקורה פה. ולכן כשאני קראתי לתפיסה שלי שהקדוש ברוך הוא לא מעורב, אמרתי אני תופס את התפיסה שעזב ה' את הארץ, אבל במובן לא שהרמב"ם מדבר עליו כאן, שהוא לא מסתכל, אלא במובן שהוא לא מעורב. זה מבחינת הרמב"ם לא תפיסה שהוא יוצא נגדה. לא משנה, לא אכפת לי כרגע מה באמת משמעות הביטוי עזב ה' את הארץ, אבל לענייננו מבחינת התוכן, הרמב"ם לא יוצא נגד התפיסה הזאת. זה לא מה שכתוב ברמב"ם. מה שכתוב ברמב"ם זה השגחה במובן הפסיבי, שהקדוש ברוך הוא עוקב וגם נותן אחרי זה גמול לטוב ולרע, אבל לא כתוב שהוא מחולל הכל. אין את זה בשום מקום. בכל שלוש עשרה העיקרים זה לא כתוב. אם זה היה עיקר אמונה כל כך יסודי, ואם אנשים מקבלים את שלוש עשרה העיקרים בתור המסגרת המחייבת לאמונה אני לא שותף לתפיסה הזאת, אבל אלה שמבקרים אותי תמיד מביאים לי את השולחן ערוך של אמונה. אז אם יש בסיס הכי יסודי לשולחן ערוך של אמונה זה שלוש עשרה העיקרים של הרמב"ם. לא מופיע שם השגחה אקטיבית. לא מופיע. אוקיי, אז יש פה הלא דבר הוא, בכל זאת, איזה שהיא. של אמונה שנראית לאנשים משהו כל כך יסודי, שאם אתה לא מאמין בו אז אתה כופר. למה הרמב"ם שכח להכניס את זה לשלושה עשר העיקרים? זה לא אומר אגב שהרמב"ם לא מאמין בזה. זאת שאלה אחרת, אבל הוא וודאי לא ראה בזה איזשהו עיקר שמגדיר את המסגרת שמי שלא מחזיק בעיקר הזה הוא מחוץ למסגרת. אני גם חושב שהרמב"ם לא האמין בזה. הרמב"ם במקומות אחרים גם כותב, המהר"ל מביא אותו בהקדמה לגבורות השם, יש שם שלוש שיטות לגבי ההשגחה והניסים, בעצם הוא מדבר על הניסים שם, והוא מביא את הרמב"ם בעקבות מדרש חז"ל, הרמב"ם בפירוש המשנה אומר את זה, בפירוש המשנה לאבות נדמה לי, אני כבר לא זוכר. הרמב"ם אומר שם שהניסים מוטבעים בטבע המציאות מששת ימי בראשית. כמו פי האתון והמטה, כן עשרה דברים. הרמב"ם אומר זה לא עשרה דברים, זה כל הניסים. זה לא הרמב"ם אמר את זה, זה מדרש חז"ל שהרמב"ם רק משתמש בו. אז התפיסה הזאת בעצם אומרת, הקדוש ברוך הוא לא מעורב בעולם בכלל. זה תפיסה חז"לית אגב, לא קשור אלי. לא מעורב בעולם. גם כשקורה נס גלוי, גם כשיש מעורבות ברורה של הקדוש ברוך הוא בעולם, זאת לא מעורבות. זה פשוט החוק שנקבע מראש. היה חוק כזה שכשעם ישראל יגיע לים סוף יבקע הים. זה לא הקדוש ברוך הוא בקע את הים. לפי התפיסה הזאת אני אומר. זאת אומרת רואים ברמב"ם שיש לו איזושהי רתייה מלומר שהקדוש ברוך הוא מתערב. זה לא בכדי הושמט משלושה עשר העיקרים. עכשיו למה הרתייה הזאת, מאיפה באה הרתייה הזאת? אפשר להבין. הרמב"ם כנראה תופס שככה הרבה פילוסופים תפסו, למרות שאני לא בטוח שאני מסכים, אבל הרבה פילוסופים תפסו שאם הקדוש ברוך הוא צריך להתערב בעולם, אז יש בזה שתי בעיות. בעיה אחת זה אומר בעצם שהוא לא כל יכול, זה פחיתות ביכולתו. הרי אתה קבעת חוקי טבע. מה אתה לא יכול לקבוע שחוקי הטבע ינהלו את זה בדיוק כמו שאתה צריך? אתה חייב להתערב במקומות מסוימים כדי שיצא רצונך אל הפועל? קבעת את החוקי טבע שינהלו את העולם. אם אתה צריך להתערב זה אומר שאתה לא כל יכול. זה אומר שלא הצלחת לעשות את החוקים שינהלו את זה עד הסוף כמו שאתה רוצה. יש מקומות שבהם אתה חייב להתערב. אולי זה הפריע לרמב"ם ולחז"ל. והדבר השני זה שיש את התפיסה הפילוסופית הזאת שאומרת שאם הקדוש ברוך הוא מתערב, זה אומר שמשהו בו משתנה. הוא מקבל החלטות, הוא מתפעל, כן? מתפעל במובן נפעל. נפעל מתוך מה שקרה בעולם ומגיב. ואז זה אומר שקרה שינוי בקדוש ברוך הוא, ויש איזה, לא יודע מה, איזה אקסיומה כזאת שאף פעם לא הבנתי למה היא נכונה, שלא יכולים להיות שינויים בקדוש ברוך הוא. והקשיים האלה כנראה גרמו לחז"ל ובעקבותיהם גם לרמב"ם, לתפיסה הזאת בחז"ל כן, יש כל מיני חז"ל, אבל המדרש הזה ולרמב"ם שהולך בעקבותיו, לאמץ את התפיסה שאפילו ניסים גלויים הם לא מעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם, אלא הם מוטבעים בטבע. תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שכשעם ישראל, כן זה מדרש, שאם עם ישראל יגיע לים סוף אתם תיבקעו לפני עם ישראל. זאת אומרת זה תנאי שמותנה בבריאה מבריאתה. זאת אומרת מששת ימי בראשית. זה לא מעורבות של הקדוש ברוך הוא בשעת יציאת מצרים. אז זה אומר, עכשיו עוד פעם, נשמע לי מוזר העניין הזה, אני דווקא נוטה לחשוב שכן מדובר על מעורבות. למה להניח שהוא עשה את זה עם התניה מששת ימי הבריאה? מאיפה להמציא בכלל דבר כזה? אין גם, אני לא רואה גם שום סיבה לומר את זה כי זה לא פחיתות. נדבר עוד בהמשך. זה לא גירעון בכל יכולתו זה שהוא נזקק לניסים, וזה שיכולים להיות שינויים בקדוש ברוך הוא אני לא רואה שום בעיה, למה שלא יהיו שינויים? עד כמה שזה שינויים בו. אבל לכן אני לא רואה את המוטיבציה לייצר את התאוריה המוזרה הזאת, ולכן אני לא, דווקא אני חושב שניסים גלויים זה כנראה היה מעורבות של הקדוש ברוך הוא בריל טיים. הוא החליט שצריך לעשות דברים אחרים, אבל אני מבין מכאן ראיה או בסיס קדום לתפיסה הזאת שאומרת שהקדוש ברוך הוא לא מעורב. מפורש ברמב"ם, מפורש בעוד ראשונים, מפורש במדרשי חז"ל. הקדוש ברוך הוא לא מעורב אפילו בניסים גלויים. אני לא מדבר על כל אירוע פרוזאי שקורה לנו בחיים. כשיש בקיעת ים סוף, לא נעשתה על ידי הקדוש ברוך הוא, אלא יש חוקי טבע, חוק הגרביטציה מראש כשקבעו אותו, קבעו כן, אבל לא מתי שעם ישראל יגיע לים סוף, שם חוק הגרביטציה מתבטל. אוקיי? ככה נקבע חוק הגרביטציה. וכשאנחנו מודדים את חוק הגרביטציה, אנחנו פשוט מודדים אותו בהתנהלות הטבעית שלו. אבל בעצם חוק הגרביטציה הוא חוק מאוד לא רציף כזה, הוא חוק שאומר שבמקרים מסוימים הגרביטציה מתבטלת, אבל במהלך הרגיל יש גרביטציה רגילה. אז זה רק החוק הוא חוק שונה, זה חוק טבע שונה, אבל אין מעורבות אלוקית. זה אומר שלהגיד שהקדוש ברוך הוא לא מעורב בעולם זה בהחלט משהו שיש לו. יש לו יסודות איתנים גם בחז"ל ובראשונים. וכמו שאמרתי לא פעם, אני לא צריך את היסודות האלה. אם הייתי חושב כך, הייתי אומר את זה גם בלעדיהם. אני רק אומר שאנשים מרגישים לא נוח כשאני אומר דברים כאלה נגד חז"ל ונגד ראשונים, אז פה אני מראה שזה לא נגד כל התפיסות החז"ליות ושל הראשונים. יש תפיסות שמה שבאופן ברור שוללות מעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם. עכשיו, בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שהמיתוס הזה שהכל בידי הקדוש ברוך הוא, וכל מה שמתרחש פה בעצם שנראה לנו שאנחנו עושים את זה או שחוקי הטבע עושים את זה, זאת אשליה. בעצם הכל נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא. מיתוס שאני לא יודע עד כמה בכלל יש לו בסיס, גם אם היה לו בסיס אני לא הייתי מסכים לו, לא יודע גם אם יש לו בסיס. ברור שיש גם תפיסות אחרות, זה לא כפירה במובן הזה שזה יציאה נגד קונצנזוס, אין קונצנזוס בעניין הזה. יש לא מעט ראשונים וחכמי חז"ל שתופסים לא כך. זה נקודה ראשונה, זה להרגיע את אלה שחייבים בשביל לגבש תפיסת עולם, חייבים לעגן את זה בחז"ל ובראשונים. עכשיו, אני רוצה לחלק את הדיון מכאן והלאה לשני תת דיונים. הדיון הראשון זה מעורבות של הקדוש ברוך הוא במעשי בני אדם, במעשים שבני אדם עושים. והדיון השני זה מעורבות של הקדוש ברוך הוא בהתנהלויות התרחשויות טבעיות, בטבע. אוקיי? בשני המישורים האלה אנחנו צריכים לדון. ואנחנו נראה שישנן תפיסות שאומרות שבטבע הקדוש ברוך הוא לא מתערב, סליחה, שבטבע הקדוש ברוך הוא מנהל אותו, אבל אצל מעשי בני אדם הוא לא מעורב. במעשים בחירתיים אני מתכוון. יש תפיסות שאומרות שהקדוש ברוך הוא כמו שאמרתי קודם, לא מעורב לא פה ולא שם, הרמב"ם והחז"לים שהזכרתי קודם. ויש תפיסות, התפיסות החסידיות שאומרות שהקדוש ברוך הוא עושה הכל. כולל מעשים שלנו, כולל מעשים של התרחשויות של חוקי הטבע, בעצם הכל זה הקדוש ברוך הוא. אז לכן אני רוצה לחלק את הדיון. אני אתחיל קודם כל עם מעורבות של הקדוש ברוך הוא במעשים של בני אדם. אז כאן כמובן צריך לחלק. חז"ל אומרים לנו, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. מה זה אומר? זה אומר שמה שקורה לנו זה בידי שמיים, כי דברים טבעיים, התרחשויות טבעיות. אבל יראת שמיים לא. מה זה אומר יראת שמיים לא? דברים שנוגעים ליראת שמיים זה בעצם פעולות שהאדם עושה שיש להם משמעות ערכית. יראת שמיים זה לא רק מצוות, כמובן זה גם מוסר, זה גם דברים ערכים, אוקיי? דברים שיש להם משמעות ערכית רוחנית, בסדר? זה נקרא יראת שמיים. וחז"ל אומרים לנו שהכל בידי שמיים, הקדוש ברוך הוא עושה הכל, רבי חנינא כן, זה נגיע עוד לשיטתו של רבי חנינא. הקדוש ברוך הוא עושה הכל, אבל לא את הפעולות שלנו שנוגעות ליראת שמיים. זה לא. אוקיי? אז למה? מה ההבדל? זה ביטוי לתפיסה שאמרתי קודם שבטבע הקדוש ברוך הוא מעורב לחלוטין. כל מה שקורה בטבע זה בעצם מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. אבל פעולות בחירתיות של בני אדם, זה לא. זה בידינו, לא בידי שמיים. אז הנה לנו למשל דוגמה לתפיסה אחת שעושה אבחנה בין שני הדברים האלה. ולמה? מה הרעיון פה? אז פה אנחנו נכנסים לשאלה כפולה. גם את השאלה של מעורבות של הקדוש ברוך הוא בפעולות של אדם או בהחלטות בחירתיות של אדם צריך לחלק לשני תת דיונים. אחרי זה נגיע למעורבות שלו בטבע. דיון אחד זה בשאלה האם הוא יודע מה שאני אעשה, שאלת הידיעה והבחירה. הדיון השני הוא דיון בשאלה האם הוא עושה את מה שאני עושה. האם האמת היא שהוא עושה את מה שאני עושה ולא אני? בעצם היה צריך להפוך את הדיונים. להגיד שהוא עושה את זה ולא אני זאת שאלה אחת. אם הוא עושה את זה ולא אני אז ברור שהוא גם יודע כן אז לא עולה שאלת הידיעה. אם לא הוא עושה את זה אלא אני עושה את זה אפשר לשאול את השאלה מהסדר השני. אני עושה את זה אבל יכול להיות שהוא יודע מראש מה אני אעשה. לא הוא מחולל את זה, הוא רק יודע. השגחה פסיבית. אתם שמים לב. אבל גם את זה אני רוצה לשאול. ואני טוען או כך לפחות אני נוטה לחשוב שבהקשר של בחירה של בני אדם אין אפילו השגחה פסיבית, לא רק שאין השגחה אקטיבית. זה מביא אותנו לשאלת הידיעה והבחירה, והרמב"ם בעצם, כמובן, גם פה נקודת המוצא זה הרמב"ם. הרמב"ם הפעם זה בהלכות תשובה, כן, הרמב"ם הידוע. אוקיי. אז הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ה', סליחה, כותב ככה: רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. והוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהיה הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע. א' הוא יודע להבחין בין טוב לרע, וב' עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות טוב או רע, וכיוון שכן הוא, "פן ישלח ידו". ואז הוא ממשיך הלכה ב': אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. כן, הבחירה שלנו נתונה לנו להיות צדיק או רשע, אדם מטה את עצמו מדעתו ויכול להיות או צדיק או רשע. ודבר זה הוא עיקר גדול, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני אדם עושה, בין טובים בין רעים. כן, שאין הקדוש ברוך הוא כופה בני אדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם. הלכה ד': אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעים, כן, לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמים, אלו שמאמינים באצטגנינות, כן, אצטגנינות בעצם אסטרולוגיה, כן, בעצם זה תפיסה שאומרת שהאדם הוא גורלו נגזר מראש, או מה שיחשוב ומה שיעשה נגזר מראש, אז הוא אומר: ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ואל תתמה ותאמר, תראו את ההערה פה: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו? והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ". זאת נקודת המוקד, זאת השאלה החשובה לפני שאלת הידיעה והבחירה. זה החסידים. כן, אומר הרמב"ם, איך אני יכול להגיד דבר כזה שמעשיו של אדם מסורים לו? הרי כל מה שנעשה בעולם מסור לקדוש ברוך הוא והוא עושה כחפצו. מה שהוא רוצה הוא עושה, אף אחד לא יכול לעשות משהו נגד רצון השם. אז איך אפשר להגיד שהרשות של האדם נתונה לו להיטיב או להרע? ברור לכאורה שכל מה שקורה פה זה הקדוש ברוך הוא עושה. אז הוא אומר: דע שהכל כחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורים לנו. זאת אומרת, הוא עושה כחפצו ואנחנו מעשינו מסורים לנו. מה, לא הבנתי את הדבר הזה, אז זה סותר או לא סותר? כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ, כן, הקרקע, האדמה, העפר, יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורים לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל, ובדעתו שנתן לו האל, עושה כל שאדם יכול לעשות. מה הוא אומר פה? זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. הקדוש ברוך הוא עושה כל מה שהוא חפץ לעשות. מה הוא חפץ? הוא חפץ שתהיה לנו בחירה לעשות גם טוב וגם רע. זה מה שהוא חפץ. אז מה זה אומר? זה בעצם אומר שהקדוש ברוך הוא לא עושה את מה שבני אדם בוחרים לעשות, אנחנו עושים את זה. רק זה שאנחנו עושים את זה ולא הוא, זה גופו חפצו של הקדוש ברוך הוא. זה מה שהוא רוצה. אם הוא לא היה רוצה, זה לא היה קורה. אם הוא לא היה נותן לנו בחירה, לא הייתה בחירה. לא הייתה לנו בחירה, זה לא שאנחנו יש לנו איזשהו כוח לקחת לעצמנו את הבחירה. קיבלנו מהקדוש ברוך הוא את הבחירה, כי זה מה שהוא רצה. אבל עכשיו אחרי שהוא רצה, אי אפשר להגיד שמה שאנחנו עושים זה בעצם הקדוש ברוך הוא עשה. לא הוא עשה, זה אנחנו עושים ולא הוא. וכאן הוא מתייחס לשאלה של ההשגחה האקטיבית. השגחה פסיבית זה ההלכה הבאה, הלכה ה'. פה הוא מדבר על השגחה אקטיבית. אין דבר כזה השגחה אקטיבית בהקשר של מעשים בחירתיים של בני אדם. מעשים בחירתיים של בני אדם נעשים על ידי בני אדם, לא על ידי הקדוש ברוך הוא. מי שעשה את השואה היה היטלר, לא הקדוש ברוך הוא. זה מה שהרמב"ם אומר פה. ועכשיו הוא אומר: לפיכך, זאת המסקנה, לפיכך דנים אותו לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבים לו ואם עשה רעה מריעים לו. למה? כי אם הקדוש ברוך הוא היה עושה הכל, מה היה שייך לדון את הבן אדם? עכשיו, זה אמירה כל כך טריוויאלית שאני מרגיש נבוך בכלל שאני צריך לחזור על זה ולהסביר את זה. אבל יש כל כך הרבה אנשים שחוזרים על המנטרה הזאת, כן, כן, הכל בידיו אבל בעצם הוא גם עושה הכל, ולמרות זאת יש לנו אחריות על מעשינו למרות שהוא עושה הכל ואי אפשר לעשות שום דבר בלי שהוא מחליט. אומרים דבר והיפוכו באותו משפט ואומרים את זה בארשת של עם קמטים על המצח, כאילו שיש פה משהו נורא נורא עמוק שאנחנו לא מצליחים להבין אותו, אבל בעצם שני הדברים נכונים. אז הכל שטויות. זה פשוט סתירה לוגית, אין דבר כזה, זה פשוט לא אומר כלום המשפט הזה. וזה מה שאומר פה הרמב"ם. לא הייתי צריך את הרמב"ם ולא הייתי צריך בכלל לדבר על זה גם בעצמי, זה פשוט מביך לדבר על זה. אבל מרוב שכל כך הרבה אנשים ומהם אנשים מאוד נבונים, חוזרים על העניין הזה שהוא בעצם זה הכל הוא, וזה הכל אשליה, ומה שאנחנו חושבים זה כוחי ועוצם ידי וזה בכלל לא נכון, זה סתם אשליה, אבל לא אנחנו, אנחנו לא עושים כלום. שום דבר לא תלוי בנו, הכל תלוי בו. כן, אל תדאג יהיה בסדר, הקדוש ברוך הוא עושה הכל, כל הסטיקרים שאתם רואים במכוניות. זה הכל הכל אותו אותו עניין. אומר הרמב"ם מה פתאום, זה הכל שטויות. זה לגבי השגחה אקטיבית. שלא ייתכן לומר שהקדוש ברוך הוא עושה את מה שבן אדם בוחר לעשות, הרי בן אדם יכול היה לבחור את ההיפך וזה תלוי בבחירה של האדם, אז איך זה יכול להיות שמה שקורה פה זה מה שהקדוש ברוך הוא עושה? מה, תמיד הקדוש ברוך הוא בוחר במה שאני בוחר? גם כשאני בוחר ברע הקדוש ברוך הוא בוחר שתתחלל פה שבת? אז אם הוא בוחר שתתחלל פה שבת שיעניש את עצמו, מה הוא רוצה ממני? זה כל כך פשוט שאני לא מצליח להבין למה צריך לדבר על זה בכלל. עכשיו בהלכה ה' הוא אומר, שמא תאמר, וזאת השאלה המפורסמת: ושמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע דבר על בוריו. כן, בעצם הוא אומר הרמב"ם, הרי הקדוש ברוך הוא כל יכול. אז כבר שללנו בהלכה ד' את ההשגחה האקטיבית. מה שאדם בוחר, הקדוש ברוך הוא לא עושה, זה האדם עושה. אבל עכשיו אנחנו שואלים את ההשגחה הפסיבית. בהשגחה הפסיבית השאלה אם הקדוש ברוך הוא יודע מה אני אעשה. הוא לא עושה את זה, אני עושה את זה, אבל רק השאלה לגבי המידע עכשיו, לא לגבי מי עושה, אלא לגבי השאלה האם הקדוש ברוך הוא יודע את מה שייעשה. ויתרנו כבר על זה שהוא עושה את זה, אני עושה את זה, אבל הוא אמור לדעת הכל מראש. אומר הרמב"ם אבל גם זה לא יכול להיות. בהקשר של מעשי בני אדם לא רק ההשגחה האקטיבית לא באה בחשבון, אלא גם ההשגחה הפסיבית לא באה בחשבון. למה? כי אם הקדוש ברוך הוא יודע מה שיהיה, אז או שאני לא יכול לעשות משהו. נגיד שהוא יודע מראש שאני אהיה צדיק, אז אני כבר לא יכול לבחור להיות רשע. כי אם תגידו שאני יכול לבחור להיות רשע, אז יוצא שהקדוש ברוך הוא לא ידע נכון את מה שהוא ידע על העתיד. אז ממה נפשך? או דטרמיניזם או שהקדוש ברוך הוא לא כל יכול, או לא יודע נכון, יודע משהו לא נכון. אוקיי? שתי, עוד פעם טיעון דילמה. כן, תחליט: או שהוא יודע מראש ואי אפשר לסטות מזה, או שהוא יודע מראש ואפשר לסטות מזה. אם אי אפשר לסטות מזה דטרמיניזם. אם אפשר לסטות מזה אז זה אומר שמה שהוא ידע לא היה נכון. איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא לא יודע את מה שנכון? הוא כל יכול, הוא יודע כל מה שיהיה. בסדר? אז יש פה איזושהי בעיה. וכאן הבעיה הזאת, שימו לב זה הנקודה החשובה, היא נוגעת להשגחה הפסיבית לא להשגחה האקטיבית. היא נוגעת לשאלה האם הקדוש ברוך הוא יודע. ועל זה אומר הרמב"ם: דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה וכולי, וצריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. נמשיך הלאה בפעם הבאה. אני רק רוצה לשים לב. אני רק רוצה לשים את האצבע פה על המהלך של הדיון. אנחנו מחלקים את הדיון של המעורבות של הקדוש ברוך הוא בעולם לשני דיונים, תת-דיונים גדולים. המעורבות של הקדוש ברוך הוא במעשים בחירים של בני אדם והמעורבות בהתנהלות טבעית של העולם. עכשיו התחלתי את הדיון במעשים של בני אדם. גם את הדיון הזה אני מחלק לשני חלקים. השגחה אקטיבית על מה שבני אדם בוחרים לעשות והשגחה פסיבית על מה שבני אדם בוחרים לעשות. השגחה אקטיבית זה לא בא בחשבון, כמו שהרמב"ם שולל בהלכה ד', לא צריך את הרמב"ם, זה פשוט אוקסימורון, אין דבר כזה. ברור שהקדוש ברוך הוא לא עושה את מה שבני אדם בוחרים לעשות. השאלה אם הקדוש ברוך הוא יודע. עכשיו פה שימו לב, זה השגחה פסיבית במובן קצת שונה ממה שאמרתי קודם. אחרי שאנחנו עושים הוא כמובן יודע, וכנראה הוא משגיח ועוקב אחרי מה שאנחנו עושים כדי לתת לנו גמול, מה שהרמב"ם כתב שם. פה הרמב"ם שואל אם הוא יודע את זה מראש, לא אם הוא יודע את זה אחרי שזה נעשה. האם הוא יכול לדעת מראש? וכאן זאת שאלה גדולה, נחלקו לגביה הדעות ועל זה נדבר. אני כבר אמרתי קודם טענתי שהוא לא יודע מראש הקדוש ברוך הוא, זאת אומרת גם השגחה פסיבית לא יכולה להיות מראש על מעשים בחירים. היא יכולה להיות אחרי. אחרי שעשיתי הקדוש ברוך הוא כמובן יודע את מה שעשיתי, אבל הוא לא יכול לדעת מראש את מה שאני אעשה. כך אני טוען, אבל לזה אנחנו ניכנס בפעם הבאה. אוקיי, אם יש הערות או שאלות.