הרב מיכאל אברהם – סמכות חכמי התורה – Yakov Shasha
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- יסוד סמכות חכמים בשיטת הרמב״ם
- קושיית הרמב״ן על הרמב״ם ותירוץ “הם אמרו והם אמרו”
- השב שמעתתא והבעיה של ספק מחלוקת
- יישוב אחרונים ברמב״ם: מרד בסמכות לעומת כשלון ליצר
- שיטת הרמב״ן: *lo tasur* לפרשנות ולמסורת ולא לחקיקה
- הבחנה עקרונית: פרשנות מול חקיקה והשלכה על דאורייתא/דרבנן
- הרמב״ם בהלכות ממרים: ביטול בית דין קודם והמשמעות המהותית
- סמכות חכמים לאחר הגמרא וסוגיית הסנהדרין
- הפלונטר של מקור סמכות לחקיקה לפי הרמב״ן בקובץ שיעורים
- הצעה חלופית: חכמים כנציגי הציבור ולא כמקור סמכות חיצוני
סיכום
סקירה כללית
הטקסט עושה סדר ביסוד סמכות חכמים דרך מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן סביב הפסוק *lo tasur* והעשה המקביל, ומעמיד שתי שאלות מרכזיות: מאין נובעת סמכות חכמים לחוקק תקנות וגזירות, וכיצד ייתכן הכלל שספק דרבנן לקולא אם הסמכות עצמה יונקת מציווי דאורייתא. הרמב״ן מקשה שלשיטת הרמב״ם יוצא שכל איסור דרבנן הופך בפועל לאיסור דאורייתא דרך *lo tasur*, ולכן ספק דרבנן היה צריך להיות לחומרא, והוא דוחה את תירוץ “הם אמרו והם אמרו”. אחרונים מציעים ליישב את הרמב״ם בכך ש*lo tasur* חל רק כאשר העבירה נעשית מתוך מרד עקרוני בסמכות חכמים ולא מתוך כשלון ליצר, והדיון מתרחב להבחנה בין פרשנות התורה לבין חקיקה, ולפלונטר שמציג רב אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים שקשה למצוא מקור מחייב לחקיקה בלי להפוך דרבנן לדאורייתא. בסוף מוצעת תפיסה שלפיה חכמים פועלים כנציגי הציבור ולכן שאלת הסמכות מתחלפת בשאלת ייצוג, והטקסט מסיים בכך שגם בשיטת הרמב״ם נשארת מתיחות בין מקור הסמכות לבין כלל ספק דרבנן לקולא.
יסוד סמכות חכמים בשיטת הרמב״ם
הרמב״ם קובע בכמה מקומות שהיסוד לסמכות חכמים הוא הפסוק *lo tasur* ויש גם עשה מקביל, והוא כולל בכך את העברת המסורת והלכה למשה מסיני, את פרשנות התורה והדרש, וגם תקנות, גזירות וסייגים שהם דיני דרבנן. הרמב״ם מתאר שכל התחומים שבהם חכמים עוסקים מקבלים תוקף מהציווי הזה, כך שהסמכות היא גם לפרש וגם לחוקק. הרמב״ן מצטט מן הרמב״ם בהלכות ממרים טעם לכך שאין לוקים על לאו זה משום שהוא “לאו שניתן להזהרת מיתת בית דין”, ומכאן הוא מבין שלפי הרמב״ם מדובר בעיקרון בלאו דאורייתא גם ביחס לעבירה על איסור דרבנן.
קושיית הרמב״ן על הרמב״ם ותירוץ “הם אמרו והם אמרו”
הרמב״ן בהשגות לשורש הראשון טוען שלא סביר ש*lo tasur* הוא הנותן תוקף לתקנות וגזירות, מפני שאז כל איסור דרבנן נעשה למעשה איסור דאורייתא, כגון מי שאוכל עוף בחלב שיעבור על לאו דאורייתא. הרמב״ן מקשה שאז ספק בעוף בחלב היה צריך להיות ספק דאורייתא לחומרא, בניגוד לכלל “ספק דרבנן לקולא”. הרמב״ן מעלה אפשרות ליישב באמצעות “הם אמרו והם אמרו”, שחכמים יכולים לגזור רק על הוודאי ולא על הספק, אך הוא דוחה זאת בקצרה ואומר שאי אפשר לומר כן בלי לבאר למה.
השב שמעתתא והבעיה של ספק מחלוקת
השב שמעתתא מסביר מדוע הרמב״ן לא קיבל את התירוץ של “הם אמרו והם אמרו” דרך מקרה של מחלוקת חכמים אם עוף בחלב אסור או מותר. השב שמעתתא טוען שכאשר הספק אינו במציאות אלא בשאלה מי צודק בהלכה, אין צד שאמר “להקל בספק”, כי כל מפלגה מחזיקה בוודאות בעמדתה ולכן אינה מתנה את האיסור או ההיתר בספק כזה. השב שמעתתא מסיק שבמקרה של ספק כזה היה מקום לחומרא לשיטה המחמירה, כי אי אפשר לייחס לה הכרעה כללית להתיר ספקות על עצם צדקת התקנה. הטקסט מציע שניתן להתווכח ולומר שחכמים קבעו כלל רחב שכל גזרותיהם חלות רק על ודאי או רק במקום שהוכרע להלכה, אך מציג זאת כאפשרות נגדית להסבר השב שמעתתא.
יישוב אחרונים ברמב״ם: מרד בסמכות לעומת כשלון ליצר
כמה אחרונים, ובהם המנחת חינוך, מציעים שהרמב״ם אינו מתכוון שכל עבירה על איסור דרבנן היא תמיד עבירה על *lo tasur* דאורייתא. הטקסט מבחין בין מי שעובר במזיד מפני שיצרו גבר עליו לבין מי שעובר מתוך אי הכרה עקרונית בסמכות חכמים. הטענה היא ש*lo tasur* חל כאשר יש מרד חזיתי בסמכות חכמים והכחשת החיוב לשמוע בקולם, ואז האוכל עוף בחלב עובר גם על לאו דאורייתא של *lo tasur*. הטקסט קובע שכאשר אדם מקבל עקרונית את סמכות חכמים אך נכשל בעבירה, הוא עובר רק על איסור דרבנן, ולכן ספק דרבנן נשאר לקולא גם לפי הרמב״ם.
שיטת הרמב״ן: *lo tasur* לפרשנות ולמסורת ולא לחקיקה
הרמב״ן מקבל את *lo tasur* כמחייב ביחס לפרשנות חכמים לתורה ולדרש, ואולי גם ביחס להעברת הלכה למשה מסיני ומסורת שבעל פה, משום שאלה דיני דאורייתא שתלויים בקבלת דברי חכמים. הטקסט מתאר שמי שמסרב לקבל הלכה למשה מסיני מפני שאינו מאמין לחכמים עובר על *lo tasur*, אך כאן אין קושי של ספק דרבנן כי מדובר בדין דאורייתא ממש. הרמב״ן שולל ש*lo tasur* נותן תוקף לתקנות וגזירות ומנהגים, משום שאז היה מתחדש שוב היסוד שכל דרבנן נעשה דאורייתא והיו משתנות הלכות ספק.
הבחנה עקרונית: פרשנות מול חקיקה והשלכה על דאורייתא/דרבנן
הטקסט מחדד שההבחנה בין דין דאורייתא לדין דרבנן אינה כרונולוגית, שכן ייתכנו דיני דרבנן מתקופת משה רבנו וייתכנו חידושי דאורייתא לאורך הדורות. הטקסט מציג שתי פעילויות שונות של חכמים: פרשנות שמגלה מה התורה מחייבת ולכן התוצאה היא דין דאורייתא, לעומת חקיקה שמייצרת חוק חדש שאינו נלמד מן הפסוק ולכן התוצאה היא דין דרבנן. הטקסט נותן דוגמה שדרש כמו “את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים” מוצג כפרשנות ולכן מקור התוקף הוא הפסוק, בעוד איסור עוף בחלב מוצג כגזירה שאינה יוצאת מפסוק אלא מסברה וגדר, ולכן היא חקיקה. הטקסט מדגיש שעוף בחלב “אין לו שום מקור בתורה” במובן של נביעה פרשנית מן הפסוק, גם אם מטרתו לשמור שלא ייכשלו באיסור תורה.
הרמב״ם בהלכות ממרים: ביטול בית דין קודם והמשמעות המהותית
הרמב״ם בהלכות ממרים פרק ב׳ מיישב סתירה בין סוגיה המחייבת בית דין גדול בחכמה ובמניין כדי לבטל בית דין קודם לבין סוגיה האומרת שכל דבר שבמניין מניין אחר יכול להתירו, והוא מחלק בין דרבנן לדאורייתא. הרמב״ם קובע שבהלכות דרבנן ביטול תקנה קודמת דורש בית דין גדול בחכמה ובמניין, בעוד שבהלכות דאורייתא בית דין באותו מעמד יכול לחלוק ולשנות בלי תנאי זה. הטקסט מסביר שהבדל זה משקף לא רק “חיזוק לדבריהם יותר משל תורה” אלא גם הבדל מהותי: בפרשנות אין התמודדות עם סמכות בית הדין הקודם כי הציות הוא לרצון ה' כפי שהוא מתפרש, ואילו בחקיקה הציות הוא לסמכות המחוקקת של בית הדין ולכן ביטול דורש עליונות סמכותית. הטקסט משלב כאן את העיקרון “יפתח בדורו כשמואל בדורו” ו“אין לך אלא בית דין שבימיך” כבסיס לכך שבפרשנות מי שמכריע הוא בית הדין הנוכחי.
סמכות חכמים לאחר הגמרא וסוגיית הסנהדרין
הטקסט קובע שבפשטות *lo tasur* מתייחס לסנהדרין, ומביא שהחינוך אומר שזה על כל חכמי הדורות אך זו שיטה יחידאית. הטקסט מציג עמדה מקובלת בין פוסקים שסמכות מלאה מחייבת קיימת עד הגמרא ועד בכלל, ומייחס זאת לרא״ש בסנהדרין פרק רביעי ולכסף משנה בפרק ב׳ מהלכות ממרים, תוך טענה שלגמרא יש מעמד “כמו סנהדרין” מפני שכלל ישראל קיבל עליה. הטקסט מציג שאלה מדוע אין חולקים היום על הגמרא ומשיב שזה מפני מעמדה, ומביא בשם הרב קוק בלנבוכי הדור אפשרות שהכלל עצמו אולי יתבטל כאשר תהיה סנהדרין. הטקסט מעלה גם אפשרות שהיגיון של “הסכמה” יכול להתרחב גם לפוסקים מאוחרים או לשולחן ערוך אם קיימת הסכמה כזאת.
הפלונטר של מקור סמכות לחקיקה לפי הרמב״ן בקובץ שיעורים
רב אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים מציג שלשאלה “מה מקור סמכות חכמים לחוקק” לא יכולה להיות תשובה במסגרת הרמב״ן. רב אלחנן טוען שאם יימצא מקור מן התורה לסמכות החקיקה, אז אותה קושיה שהרמב״ן הקשה על הרמב״ם תחזור ותהפוך ספק דרבנן לספק דאורייתא לחומרא, ולכן אין אפשרות להעמיד פסוק כמקור. רב אלחנן מוסיף שגם סברה אינה פותרת, מפני ש“למה לי קרא סברה הוא” מורה שסברה היא בדרגת דאורייתא, וגם אז יתחייב ספק לחומרא. הטקסט מביא שרב אלחנן מציע הסבר של “דעת המקום הסכימה לדעתם” כמה פעמים, אך מצביע שגם זה נראה כסברה ולכן הקושי נותר בעינו.
הצעה חלופית: חכמים כנציגי הציבור ולא כמקור סמכות חיצוני
הטקסט מציע מסגרת שבה שאלת הסמכות מתחלפת, משום שחכמים אינם עומדים מול הציבור כמצווים עליו אלא מדברים בשמו כנציגיו. לפי הצעה זו, כאשר המוסד המוסמך קובע תקנה, זו מתוארת כהחלטה של הציבור עצמו ולכן אין צורך בנימוק של “מי שמך” או מקור סמכות חיצוני. הטקסט משווה את הלוגיקה לתפיסת סמכות בכנסת בשלטון דמוקרטי, שבה החיוב אינו נובע מ“סמכות” כמושג נפרד אלא מייצוג, ומדגיש שההשוואה היא ברמת הלוגיקה ולא בהשוואת דינים כגון *lo tasur*. הטקסט מסיים בכך שאף לאחר יישוב האחרונים ברמב״ם נשארת בעיה מקבילה: אם לא בכל עבירה דרבנן עוברים על *lo tasur*, חוזרת השאלה מה מחייב לציית מלכתחילה, ולכן קיימת מתיחות בין שתי השאלות—מקור הסמכות וכלל ספק דרבנן לקולא—והפתרון המלא נשאר פתוח.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה לעשות קצת סדר בעניין, לנסות לעשות קצת סדר בעניין. שומעים עכשיו? אני מקווה שאני. אוקיי. אני רוצה לעשות קצת סדר בנושא של סמכות חכמים שהוא קצת נדוש כמו שאמרתי קודם אבל אני חומש שבכל זאת כדאי לעשות בו קצת סדר ואולי אפילו יתחדשו כמה דברים תוך כדי זה. הרמב"ם בכמה מקומות כותב שהיסוד לסמכות חכמים זה הפסוק בתורה "לא תסור מכל אשר יורוך", זה הלאו, ויש גם עשה מקביל. והרמב"ם מפרט שה"לא תסור" מלמד אותנו בעצם על תוקף דברי חכמים בכמה מישורים, הן במישור של פרשנות התורה והדרשות. אוקיי, עכשיו שומעים יותר טוב? כן. מצוין. בינתיים צעקתי, נראה אם זה ימשיך. הרמב"ם אומר בכמה מקומות שהפסוקים של "לא תסור" והעשה המקביל מדברים על כל התחומים שבהם חכמים עוסקים, כאשר זה כולל את העברת המסורת, הלכה למשה מסיני והתורה, את הפרשנות לתורה, הדרש, שנגיד אפשר לומר שהוא ענף של הפרשנות למרות שבשיטת הרמב"ם לא לגמרי ברור שזה כך, והתקנות, גזירות, סייגים, כל מה שנקרא באופן מסורתי דיני דרבנן. כל הדברים האלה מקבלים את תוקפם מ"לא תסור". כך שיטת הרמב"ם. הרמב"ן בהשגות שלו לשורש הראשון מעיר על דברי הרמב"ם הללו, והוא אומר שזה לא סביר. זה לא סביר בגלל שלפי הרמב"ם בעצם צריך לצאת שכל דין דרבנן בעצם הוא דין דאורייתא. כי אם אני אוכל עוף בחלב, שזה נאסר על ידי חכמים וזה איסור דרבנן, אני עובר על "לא תסור", וכיוון שכך עברתי על לאו דאורייתא. אז למשל אם אני בספק אם יש כאן עוף בחלב או לא, אז הייתי אמור להחמיר כיוון שזה ספק דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. אז אומר הרמב"ן: איך הרמב"ם מפרנס את הכלל הזה שספק דרבנן לקולא? לשיטתו היה צריך להיות שכל ספק באיסור דרבנן נלך בו לחומרא כי הוא ספק דאורייתא. האמת שהרמב"ן עצמו מעלה אפשרות ליישב את זה ודוחה אותה בלי להסביר למה. הוא אומר שמה שנקרא "הם אמרו והם אמרו". זאת אומרת, חכמים הרי קבעו שאסור לאכול עוף בחלב, אז הם כמובן גם יכולים לקבוע שאם אני בספק אם זה עוף בחלב או לא, אז אני יכול להקל. הרי הם יכלו גם לא לאסור את זה בכלל. אז אם הם אסרו את זה, וודאי שבסמכותם לאסור את זה באופן מסויג, לאסור את זה רק מתי שאני יודע בוודאות שיש פה עוף בחלב ולא במצבי ספק. הרמב"ן על המקום אומר: וזה לא סביר להגיד, אי אפשר להגיד את זה. הוא לא מסביר למה, אבל את זה הוא דוחה ולכן הוא נשאר בצריך עיון על הרמב"ם. ב"שב שמעתתא" כותב ועוד אחרונים כן משאירים את התירוץ הזה של הרמב"ן, לא סליחה, כמה אחרונים כן מביאים את התירוץ הזה של הרמב"ם. השמעתתא מסביר למה בכל זאת הרמב"ן לא אהב את התירוץ הזה ברמב"ם, מה לא היה נראה לו בתירוץ הזה ברמב"ם. אז השמעתתא אומר: מה קורה כשיש מחלוקת בין חכמים? בין פוסקים או בין אמוראים נגיד לצורך הדיון. שיש מחלוקת בדין דרבנן האם מותר או אסור. במקומו של רבי יוסי אכלו עוף בחלב. אז יש מחלוקת האם עוף בחלב אסור או מותר. אז עכשיו השאלה היא מה לעשות במצב כזה. במצב כזה הרי יש שני חכמים או שתי מפלגות של חכמים. מפלגה אחת אומרת שעוף בחלב אסור בוודאות. מפלגה אחרת אומרת שעוף בחלב מותר בוודאות. אני בספק כי אני לא יודע כמי ההלכה. אבל אף אחת משתי המפלגות האלה לא תגיד לי שמותר לי להקל, נכון? כי הרי אני יודע שיש פה עוף בחלב. הספק שלי נובע מהשאלה מי משתי המפלגות צודק, אבל אף אחת משתי המפלגות האלה בעצם לא אומרת לי פה להקל. לכן במצב כזה באמת היינו צריכים ללכת לחומרא, כי לשיטה אחת עוף בחלב. עוף בחלב אסור ואם אני אוכל עוף בחלב אני אעבור על לא תסור דאורייתא. לשיטה השנייה זה מותר אז זה מותר, אז יש פה ספק דאורייתא וצריך ללכת לחומרא. וכאן אי אפשר להגיד שאלה שאמרו שעוף בחלב אסור אמרו לי שאם תהיה בספק תקל, כי הספק הוא על עצם זה אם הדבר הזה אסור או לא, עצם זה אם הם צודקים. זה לא ספק במציאות, זה ספק בשאלה האם הם צודקים או לא, אז על זה הם לא דיברו. כך טוען השמעתתא. גם על זה כמובן אפשר להתווכח. אפשר להגיד שחכמים קבעו באופן כללי שתמיד אם תהיה איזו מחלוקת או אם תהיה באיזשהו ספק אז אנחנו באופן כללי, לאו דווקא בנושא הזה של עוף בחלב אלא באופן כללי אנחנו אומרים שכל גזירותינו נאמרו רק על הוודאי ולא על הספק, או רק במקום שבהם זה מוסכם או הוכרע להלכה ולא במקום שזה שנוי במחלוקת. אבל כך השמעתתא מסביר את הרמב"ן. אז מה נשאר? אז איך באמת מיישבים את שיטת הרמב"ן? התפיסה שמוצעת על ידי כמה אחרונים ונדמה לי שזה מאוד סביר להבין את זה ככה ברמב"ן, זה שהרמב"ן לא מתכוון לומר שכל מי שעובר על איסור דרבנן עבר על איסור דאורייתא. אומנם הרמב"ן עצמו כבר מעיר שהרמב"ם כותב בהלכות ממרים שלמה לא לוקים על לאו זה? אז הוא אומר בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. למה לא לוקים על הלאו של לא תסור, על הלאו של מי שאוכל עוף בחלב, למה הוא לא לוקה? בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. מה הכוונה? אם יש לאו שבסיטואציה מסוימת אפשר להענש עליו בעונש מיתה, מיתת בית דין, אז גם בסיטואציות אחרות שבהם אני לא חייב עונש מיתה מלכות אין. זה הכלל בהלכה, אפשר לדון למה זה ככה אבל זה הכלל. לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לא לוקים עליו. אז רואים מכאן אומר הרמב"ן שבאופן עקרוני לפי הרמב"ם זה באמת לאו דאורייתא, עקרונית היה צריך ללקות על זה לולי הכלל שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לא לוקים עליו. אבל זה לאו דאורייתא, רק יש כלל כזה שאומר שעל הלאו הזה לא לוקים. זה בעצם מה שטוען הרמב"ן ומכאן הוא מוכיח ששיטת הרמב"ם היא שבאמת כל מי שעובר על איסור דרבנן עבר על לאו של לא תסור, על לאו דאורייתא, ואז ספקו היה צריך להיות לחומרא וכל הקושיה שהוא העלה למעלה. אבל כמה אחרונים כותבים שזה לא תיאור מדויק של מה שהרמב"ם התכוון אליו, כי הרמב"ם בעצם רוצה לומר שכשבן אדם עובר על איסור דרבנן, נגיד הוא אוכל עוף בחלב, הוא יכול לעשות את זה כי יצרו גבר עליו. לא מדבר על שוגג, אני מדבר על מי שעובר במזיד. יצרו גבר עליו. זה קורה גם באיסורי תורה, לפעמים בן אדם אוכל חזיר כי יצרו גבר עליו. לא מדבר על אונס כמובן, מדבר על מישהו שכן היצר הרע שלו הכריע אותו, לא הצליח או לא ניסה מספיק להתמודד איתו והוא נכשל. יש אפשרות לעבור על איסור גם דאורייתא וגם דרבנן מתוך תפיסה עקרונית של אי הכרה בסמכות. נגיד באיסור דאורייתא יש כאלה שאומרים על איסור דאורייתא לא בגלל שיצרם גבר עליהם אלא כי הם לא מקבלים את המחויבות לאיסורי תורה, לא דתיים מה שנקרא היום, שהם לא חושבים שההלכה מחייבת. אוקיי? אז זה שני אופנים לעבור על איסורי תורה. אותו דבר יש גם שני אופנים לעבור על איסורי דרבנן. אפשר לעבור על זה כי היצר שלי גבר עליי. זה מזיד, לא שוגג, לא אנוס, זה מזיד. הייתי צריך להשתדל יותר, לא השתדלתי מספיק, עברתי על איסור. זה איסור במזיד. אפשר היה אבל לעבור על איסורי דרבנן כי אני לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. לא מוכן לקבל איסורי דרבנן, לא רואה תוקף לאיסורי דרבנן. מה ההבדל בין שני האופנים האלה? גם בדאורייתא זו שאלה מעניינת מה ההבדל ביניהם, הראשון זה סוג של מומר. אבל באיסורי דרבנן ההבדל הוא שאם אתה עובר מתוך אי הכרה עקרונית בסמכות חכמים אז אתה עובר על לא תסור, כיוון שבעצם אתה הולך נגד הציווי שאומר לך שלדברי חכמים יש תוקף, שצריך לשמוע בקולם. ואתה אומר חזיתית אני חולק על זה, לא נכון, לא צריך לשמוע בקולם. אז עברת על לא תסור. וזה אומר הרמב"ם כאן, אם אתה אכלת עוף בחלב עברת על איסור דאורייתא של לא תסור, למה? כי סרת, מרדת נגד סמכות חכמים, לא קיבלת על עצמך. את המחויבות לסמכות חכמים. אבל אם אכלת עוף בחלב ושלא עמדת ביצרך, יצרך גבר עליך, במצב כזה אתה מקבל עקרונית את סמכות חכמים. נכון, נפלת, נכשלת, היצר הרע גבר עליך, אבל אי אפשר להגיד שעברת על לא תסור, אתה לא מורד בסמכות חכמים. נפלת, זה לא אי קבלה עקרונית של סמכותם. במצב כזה לא עברת על לא תסור אלא רק על איסור דרבנן. ולכן אומרים אותם אחרונים, המנחת חינוך ועוד כמה אחרונים, והיו לפניו גם, שאם אתה בספק, זאת אומרת אם אתה עובר על איסור דרבנן של עוף בחלב בגלל היצר, אז זה רק איסור דרבנן, זה לא איסור דאורייתא, לא עברת על לא תסור, אז ממילא ספקו לקולא. נכון שאם אתה לא מקבל עקרונית את סמכות חכמים, אז לכאורה היה צריך להיות ספקו לחומרא, אבל כמובן אם אתה לא מקבל עקרונית את סמכות חכמים אז זה לא, אז זה אמירה היפותטית. ולכן למעשה ספק דרבנן לקולא בגלל שבאמת במעבר רגיל על איסור דרבנן גם לפי הרמב"ם אתה לא עובר על לא תסור דאורייתא.
[Speaker C] לא מקבל עקרונית סמכות חכמים זה אומר גורף את כולם או זה אומר אני לא מקבל שבוחר לי לא יודע שולחן ערוך והרמב"ם?
[הרב מיכאל אברהם] תיאורטית, לא, זה זה אתה יכול לעשות גם להלכה, זה שיטתי לפחות. אני לא, אני מדבר על לא מקבל עקרונית את סמכות חכמים. עכשיו גם פה תראו אפשר להגיד מישהו עקרונית לא מוכן לקבל סמכות חכמים לאסור עליו עוף בחלב.
[Speaker D] זאת אומרת
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא אומר על זה, לא, שנייה אחת, לא שהוא לא מקבל עקרונית את כל סמכות חכמים, אלא הוא לא מקבל את הגזירה הזאת של עוף בחלב, כמו מי שאומר דבר אחד מן התורה הוא לא מוכן לעשות. תיאורטית יכול להיות מישהו כזה ויש לדון מה המעמד שלו, אבל אתם מבינים שהאופן הרגיל שאם לא מקבלים את סמכות חכמים כנראה זה לא מקבלים אותם בכלל. ובפרט לגבי עוף בחלב, אז בוא נדבר לצורך הפשטות על המקרה הזה. כן.
[Speaker D] אם אתה אומר שלא מוכן לקבל את הסמכות חכמים, אז הוא לא מקבל תורה שבעל פה?
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, זאת אומרת, לא, יכול להיות שמקבל את הסמכות, כמו הרמב"ן למשל. שהרמב"ן הרי עובר על לא תסור הזה, כי הרמב"ן הרי מקבל את סמכות חכמים רק לפרש את התורה ולדרוש את התורה, אבל לא לגזירות ולסייגים ומנהגים. תקנות, גזירות וסייגים. לקבל לפרש, חס ושלום, סליחה, כמובן זה רק כדי לחדד, הרמב"ן כן מקבל, אבל עוד רגע אני אגיע לזה ואז אולי יתברר יותר. אז אם אני גומר רגע את המהלך או מסיים את הקטע הזה של המהלך ברמב"ם, אז אני אומר כך. בעצם, גם אם אני אומר ש, לא גם אם אני אומר, זה הרמב"ם אומר, שכל איסור דרבנן בעצם יסודו בלא תסור, אין פירוש הדבר שכל פעם שאני עובר על איסור דרבנן עברתי על לאו דאורייתא. כי אז באמת ספקו היה צריך להיות לחומרא, ומה שהרמב"ן הקשה. אלא, רק אם אני לא מקבל עקרונית את סמכות חכמים, אז עברתי על לא תסור כי התורה אמרה שיש להם סמכות ואני לא קיבלתי את זה, אז עברתי על איסור דאורייתא, כי עברתי על בדיוק על מה שהתורה אומרת לי. אם אני מקבל את סמכות חכמים באופן עקרוני, אבל אכלתי עוף בחלב בגלל יצר הרע, במצב כזה זה רק ספק דרבנן והספק הוא לקולא. בסדר? זאת שיטת הרמב"ם. עוד נחזור אליו, אבל בינתיים נשאיר את זה כאן. נעבור לצד השני של המשוואה, הרמב"ן. אז מה הרמב"ן אומר? הרמב"ן אומר לא סביר שהאיסור של לא תסור הוא הנותן תוקף לדיני דרבנן כמו גזירות או תקנות. למה לא? כי אחרת זה היה הופך כל איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, נכון? מה שהוא הקשה על הרמב"ם. אז מה כן? גם הרמב"ן מקבל את לא תסור, רק הוא טוען שלא תסור נותן תוקף רק לפרשנות של חכמים לתורה או לדרש. כשהם דורשים את התורה או מפרשים את התורה, ואולי גם הלכה למשה מסיני שמעבירים לנו את המסורת שבעל פה. זאת אומרת את כל הדיני דאורייתא שתלויים בחכמים. נכון? יש דיני דאורייתא שתלויים בחכמים. חכמים מעבירים לנו בעל פה הלכה למשה מסיני, היא לא כתובה בשום מקום, אומרים זו הלכה למשה מסיני. עכשיו מישהו לא מקבל את זה, הוא לא מאמין לכם, אין הקדוש ברוך הוא לא אמר את זה. אז הוא עובר על לא תסור, כי חכמים אמרו שזה הלכה למשה מסיני ואני לא מקבל את זה אז עברתי על לא תסור. כאן אין את הבעיה של הרמב"ן מה שהוא העלה כנגד הרמב"ם, נכון? כיוון שאם הלכה למשה מסיני היא הלכה דאורייתא, אז נכון שאם זה תלוי בלא תסור אז אני צריך להחמיר בספקה, אבל אין בעיה כי באמת זה דין דאורייתא, אז נכון צריך להחמיר בספקו. רק זה דין דאורייתא כזה שתלוי בדברי חכמים. אם אני לא אקבל את דברי חכמים אני לא אדע את המסורת הזאת שבעל פה, אז אני לא אדע את הדין הזה. בסדר? זאת אומרת בעצם הרמב"ן מקבל את לא תסור כבסיס לדיני דאורייתא שמבוססים על חכמים, לא לדיני דרבנן כמו תקנות, גזירות ומנהגים. וסייגים וכולי. מה בעצם אני אחדד את זה קצת יותר, חכמים למעשה יש להם שני סוגי סמכות. הם בעצם עוסקים בשני סוגי פעילות, מה שנקרא דיני דרבנן ודיני דאורייתא, בחלוקה המקובלת, שהרמב"ם כנראה לא כל כך מקבל אותה, אבל בחלוקה המקובלת. מה זה שני סוגי הפעילות? מה ההבדל בין דין דרבנן לדין דאורייתא? הרבה פעמים אנשים חושבים שההבדל הוא כרונולוגי. זאת אומרת דין דאורייתא זה מה שניתן מסיני ודין דרבנן זה מה שנוצר בתקופות מאוחרות יותר על ידי חכמים. אבל זה לא נכון. יכולים להיות דיני דרבנן שהם כבר מתקופת הר סיני, יש דיני דרבנן שתיקן משה רבנו, כמו קריאת התורה או שאלות, זאת אומרת ללמוד את הלכות הרגל כן לפני הרגל, ויש דיני דאורייתא שהתחדשו לאורך הדורות שלא ירדו מסיני. אז מה כן ההבדל ביניהם אם זה לא כרונולוגי? ההבדל ביניהם זה בשאלה מה אופי הפעילות של חכמים. אם חכמים יכולים לפרש ויכולים לחוקק. אם חכמים מפרשים התוצר הוא דין דאורייתא. אם חכמים מחוקקים התוצר הוא דין דרבנן. למשל, אם חכמים אומרים את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, במקרה הזה זה דרש אבל כרגע נתייחס לדרש כמו פרשנות, אז מבחינתנו זאת לא תקנה, חכמים לא חוקקו את החובה לירא מתלמידי חכמים, חכמים למדו את זה מתוך פסוק. אז הם פירשו שזה מה שהפסוק מטיל עלינו. אז חכמים בעצם לא משמשים פה כמקור התוקף להלכה הזאת אלא חכמים רק מגלים לנו שזה מה שכתוב בפסוק. למה אני צריך לעשות את זה? כי הקדוש ברוך הוא ציווה את זה עלי בפסוק. איך אני יודע שזה נמצא בפסוק? זה מחכמים. אבל אחרי שחכמים אמרו הם רק גילו לי שזה יוצא מהפסוק עצמו. אז מקור התוקף של זה הוא הפסוק ולכן חכמים פה משמשים כפרשנים. אבל אם חכמים אוסרים עוף בחלב הם לא מוציאים את זה מפסוק. זאת חקיקה של חכמים, זה חוק חדש, זה לא יוצא מפסוק, הם לא דורשים את זה, הם לא מפרשים פסוקים, זה חוק חדש שמא יבוא להיכשל בבשר בחלב. על מה הוא מבוסס? סברה שלהם, הם החליטו שכך ראוי לנהוג. אז הם אוסרים, מחוקקים חוק חדש. חכמים מחוקקים. ברגע שהם מחוקקים התוצאה היא הלכה דרבנן. זאת אומרת חכמים יכולים לעסוק בפרשנות או בחקיקה. אם הם עוסקים בפרשנות התוצר הוא הלכה דאורייתא. אם הם עוסקים בחקיקה התוצר הוא הלכה דרבנן. וזה לא משנה אם החכמים האלה זה משה רבנו בתקופת הר סיני או שחכמים האלה הם חכמים בני זמננו. באופן עקרוני זה לא משנה כלום. השאלה מה הם עשו, לא מי עשה את זה. אם זאת חקיקה התוצר הוא הלכה דרבנן, אם זאת פרשנות זאת הלכה דאורייתא. לכן יכול לבוא חכם היום, נגיד שהיה איזה חכם מוסמך בסנהדרין, נגיד שהיום יש סנהדרין, בסדר? אז הסנהדרין עכשיו קובעים שמשהו מסוים הוא מלאכה אסורה בשבת למרות שמימי משה רבנו ועד היום נהגו בזה היתר, או שזה בכלל לא היה קיים כי זה חשמל או מן משהו חדש שנוצר, זה בכלל לא משנה. זה יהיה הלכה דאורייתא למרות שהיא נוצרה היום. יכולה להיות הלכה דאורייתא למרות שהיא נוצרה היום. למה? כיוון שחכמים שקבעו אותה לא קבעו אותה כחקיקה חדשה אלא כפרשנות למה שכתוב בתורה. בסדר? אז כיוון שכך התוצר הוא הלכה דאורייתא. לעומת זאת חכמים כשהם מחוקקים חוק חדש כמו העוף בחלב, הדוגמה שהבאתי קודם, לא משנה גם אם זה היה משה רבנו עושה את זה, יש פה קצת מחלוקת ראשונים, אבל התפיסה הפשוטה שאם משה רבנו עושה את זה זאת גם הלכה דרבנן. למה? כי משה לא אומר שזה מה שהתורה אומרת אלא הוא מחוקק חוק חדש. אז יש לו את לא תסור אולי או יש מקור אחר שנותן לו את הכוח לעשות את זה, אבל התוצר הוא הלכה דרבנן. אני אביא אנקדוטה שמדגימה את ההבדל הזה. זה צריך להיות מבוסס על משהו בתורה? לא, ממש לא, בשום אופן לא. למה לא? אמרתי לך, זה חייב להיות מבוסס על… לא, לא, מקור התוקף שלהם כן, לא הדין שהם עושים. עוף בחלב לא מבוסס על שום דבר בתורה. מה נרות חנוכה? כן, עוף בחלב זה לא סייג כמו שעושים בבשר בחלב? כן, נכון. אז זאת חקיקה חדשה, לא משנה זה גדר, כמו שעושים בבשר בחלב. נכון. אז זאת חקיקה חדשה, לא משנה זה גדר, גזירה שגוזרים על הציבור כדי לבנות גדר כדי שאנשים לא יעברו איסור דאורייתא, לא? נכון. כל גזירה היא גדר, היא גזירה דרבנן. היא חוק חדש. אם זה דבר שאומר לי הרחבה של הפסוק זה דין דאורייתא למרות שחכמים עשו את ההרחבה הזאת. אבל אם זאת גזירה חדשה או תקנה או איזה שהוא דין שיסודו מחכמים, לא מוציאים את זה מהפסוק, אז זאת חקיקה, זאת לא פרשנות. וכשזאת חקיקה התוצר הוא הלכה דרבנן. בסדר? לא מבוסס על כלום. הגדר הוא כדי שלא תגיע להיכשל בלא תבשל גדי בחלב אמו, אבל זה לא יוצא מהפסוק של לא תבשל גדי בחלב אמו. וחנוכה זה אפילו זה לא. חנוכה ופורים זה לא בא לגדור כלום, זאת תקנה חדשה, ומותר לחכמים גם את זה לעשות. אני אביא אולי הדגמה שמראה את ההבדל בין שני הדברים האלה. הרמב"ם כותב בהלכות ממרים, יש סתירה בעצם, זה מתחיל בסתירה בין שתי סוגיות. יש סוגיה אחת שאומרת שבית דין יכול לבטל דברי בית דין קודם, לא יכול לבטל דברי בית דין קודם אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. יש סוגיה אחרת שאומרת שכל דבר שבמנין, מנין אחר יכול להתיר אותו. זאת אומרת, אם יש בית דין שרוצה לבטל דברי בית דין קודם, הוא יכול, ולא מופיעות שם הסתייגויות שצריך גדול בחכמה ובמנין וכל מיני דברים כאלה. אז הראשונים, יש כמה אפשרויות להסביר את הסתירה בין הסוגיות. שיטת הרמב"ם היא, ועוד ראשונים אומרים את זה, אבל שיטת הרמב"ם בהלכות ממרים בפרק ב', הוא אומר שם שהסוגיה הראשונה שהזכרתי עוסקת בהלכות דרבנן והסוגיה השנייה עוסקת בהלכות דאורייתא. זאת אומרת, הלכות דרבנן שנקבעו בסנהדרין אחת, סנהדרין מאוחרת יותר יכולה לבטל אותן רק אם היא גדולה בחכמה ובמנין. סנהדרין שלא תהיה גדולה בחכמה ובמנין מהראשונה לא תוכל לבטל אותה. מי קובע? הם. סנהדרין השנייה תקבע אם היא מספיק גדולה בחכמה ובמנין, אין מישהו אחר שיקבע. זה כמו שבית המשפט העליון קובע את סמכויותיו שלו עצמו. אגב, זה לא ביקורת, אין מה לעשות, זאת אומרת, אין מישהו אחר שיעשה את זה למעט המסגרת שנותנת הכנסת, אבל זה הצורה של השפיטה. כן, אבל מי עושה את הפרשנות החקיקה הזאת? את הפרשנות החקיקה הזאת עושה בית המשפט. אז זה אותו דבר. אז הרמב"ם אומר שבהלכות דרבנן בית דין שמבטל דברי בית דין קודם, עוד פעם, מדובר בבית הדין הגדול, צריך להיות גדול בחכמה ובמנין. איך הוא יכול להיות גדול במנין? הרי זה תמיד שבעים, שבעים ואחד. אז מה זה גדול במנין? הרמב"ם עצמו מתקשה בזה והוא אומר שהחכמים שנספחים אל בית הדין גם נחשבים למנין הזה, צריכים להיות הרבה חכמים. לעומת זאת בהלכות דאורייתא, אומר הרמב"ם, כל בית דין, סנהדרין זאת אומרת, יכול לבטל קביעה של בית דין קודם, לא צריך להיות גדול בחכמה ובמנין. על פניו נראה שההבדל בין שני הדברים האלה זה חלק מאותן הלכות שבהן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. לפעמים חכמים כדי לחזק את דיני דרבנן, הם שמים גדרות יותר גבוהות מאשר לדיני דאורייתא. אז במקרה הזה כדי לבטל הלכה דרבנן צריך להיות בית דין גדול בחכמה ובמנין, כדי לבטל הלכה דאורייתא כל בית דין יכול, כל בית דין באותו, כבית הדין הגדול כנגד בית הדין הגדול, בית דין באותו מעמד הלכתי. אבל נדמה לי שיש פה משהו מעבר לזה. זה לא רק שאלה של חיזוק לדרבנן יותר מאשר של תורה, אלא זה קשור למה שאמרתי קודם, ולכן אני מביא את זה כאן. כשבית דין בא לבטל דין תורה של בית הדין הקודם, אז הבית הדין המאוחר לא מתווכח עם סמכותו של הבית הדין המוקדם, כיוון שמה שאני שומע לבית הדין המוקדם זה לא בגלל סמכותו של בית הדין המוקדם. נגיד בית הדין המוקדם קבע שצריך לירא מתלמידי חכמים, את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. עכשיו יבוא בית דין מאוחר והוא יגיד לא, אני חושב שאת בפסוק הזה בא לרבות פרופסורים. בסדר? ככה נראה לו. מה? כן. אז בהלכה דאורייתא כשהבית הדין הראשון אמר שצריך לירא מתלמידי חכמים, למה בסופו של דבר אני אמור לעשות את זה? כי זה מה שכתוב בפסוק, נכון? חכמים גילו לי שזה מה שכתוב בפסוק, ויש להם סמכות לפרש את התורה, אז הם גילו לי זה מה שכתוב בפסוק. אבל כשאני מקיים את זה אני מקיים לא את רצונם, אני מקיים את רצון השם, להבדיל מחקיקה, נכון? עכשיו בא בית דין מאוחר ואומר לא, זה לא כתוב בפסוק, בפסוק כתוב שצריך לירא מפרופסורים ולא מתלמידי חכמים. אוקיי? אז נגד מי הוא יוצא? הוא לא יוצא נגד סמכותו של בית הדין הקודם, כיוון שההלכה שאותה הוא מבטל זה לא הלכה שאני מקיים אותה בגלל בית הדין הראשון. בית הדין הראשון רק גילה לי שזה מה שכתוב בתורה, בית הדין המאוחר אומר לא נכון אנחנו חולקים על זה, לא זה מה שכתוב בתורה, כתוב משהו אחר. זה הם יכולים לעשות כל עוד גם הם בית הדין הגדול. הם לא צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין כי הם לא מתמודדים עם סמכותו של בית הדין הראשון. אבל בהלכה דרבנן כשבית הדין הראשון קבע שאסור לאכול עוף בחלב, אז למה אני לא אוכל עוף בחלב עכשיו? בגלל שבית הדין הראשון החליט לא לאכול עוף בחלב. הוא לא גילה לי שזה כתוב בתורה, זה לא כתוב בתורה, אלא זה בית הדין הגדול קבע ויש לו סמכות הוא יכול לקבוע. עכשיו כשבית הדין המאוחר ירצה לשנות את זה, אז הוא יוצא נגד סמכותו של הבית דין הראשון. הוא אומר אל תשמעו להם, תשמעו לי. אז בשביל זה אתה צריך להיות גדול בחכמה ובמניין, כדי שבאמת סמכותך תהיה יותר גדולה מסמכותו של בית דין הקודם. זאת אומרת שההבדל הזה ברמב"ם לא נובע רק מזה שחכמים רצו לחזק את דין דרבנן יותר מאשר דין תורה. אלא יש פה גם עניין מהותי, כי כשאנחנו עוסקים בחקיקה, אז אנחנו מקיימים את ההלכה הזאת בגלל שלחכמים יש סמכות לחוקק. ואם הם אמרו את זה, זה מחייב. ולכן כשיש בית דין אחר שמבטל את זה, אומר אל תשמעו להם, תשמעו לי. בשביל להתמודד איתם אתה צריך להיות גדול מהם בחכמה ובמניין. אבל אם אתה עוסק בפרשנות, אז ההלכה שאותה אני מקיים היא לא בגלל שבית דין אמר, אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר. אז בית דין השני אומר לי לא, הקדוש ברוך הוא לא אמר את זה, הוא אמר משהו אחר. אז עכשיו יפתח בדורו כשמואל בדורו. למה? אבל למה השני? מה? כי הוא הבית דין שבימיך. אין לך אלא בית דין שבימיך. יפתח בדורו כשמואל בדורו. ומי שקובע מה הקדוש ברוך הוא אומר לנו זה הבית דין שלנו, ולא הבית דין שהיה מתישהו בעבר. אפשר להתווכח על זה, אבל זה הכלל. עכשיו אני אומר שהרמב"ם כשעושה את ההבחנה הזאת, נדמה לי שבבסיס ההבחנה הזאת יושב לא רק איזשהו רצון לחזק את דין דרבנן, אלא שיקוף של מה שאמרתי קודם. לכן הבאתי את הדוגמה הזאת. זה שיקוף של זה שכאשר חכמים מפרשים וכשחכמים מחוקקים אלו שני סוגי פעולה שונים. שחכמים מפרשים הם בעצם חושפים בפניי הלכות שכתובות בתורה. כשאני מקיים את ההלכות האלה אני מציית לתורה. שחכמים מפרשים, סליחה מחוקקים, אני מקיים הלכות שחכמים החליטו שאני צריך לעשות. אני לא מציית לתורה, אני מציית לחכמים. סליחה? אבל גם מהתורה מה שהם מפרשים. אז זה הנושא שלנו. עכשיו אני מגיע לזה מאיפה יש להם את הסמכות לפרש או לחוקק. אבל אני אומר ברמה העקרונית זה מה שאני רוצה להגיד. שחכמים, חכו שנייה אחת, חכמים עושים שני סוגי פעילות: פרשנות וחקיקה. הרמב"ן עכשיו אני חוזר לשיטת הרמב"ן, הרמב"ן אומר שפרשנות יש לחכמים תוקף מכוח לא תסור, בחקיקה לא. דיני דאורייתא מבוססים על לא תסור. למה בכלל צריך לא תסור? כי אפשר לפרש את הפסוק בצורות שונות. אז אם בית דין הגדול מפרש את הפסוק זה מחייב, אני לא יכול לפרש אותו אחרת. אבל בחקיקה? חקיקה לא, חקיקה זה לא יוצא מלא תסור. כך אומר הרמב"ן. כי אחרת, זו הקושיה שלו על הרמב"ם, אם חקיקה גם היא הייתה יוצאת מלא תסור, אז היה יוצא שכל דיני דרבנן בעצם הם דיני דאורייתא שלא תסור, ואז הכל היה צריך להיות לחומרא וכל מה שהוא הקשה על הרמב"ם. בדיני דרבנן יש גם שני סוגים, יש דין דרבנן שזה רק גזירה ותקנה, ויש דין כמו נרות חנוכה שזה לא תקנה של גזירה אלא תקנה בעצמה שפשוט רצו. לא, זה תקנה. מה שהוא רוצה להגיד, זה תקנה וההוא גזירה. אוקיי, אבל מה זה משנה אם אני יכול לבטל גזירה ומתי לבטל הלכה? מה זה משנה? אולי, אבל סברות אפשר להגיד על הרבה דברים, אבל קודם כל אני לא רואה את הסברה ובית אני לא רואה למה להגיד את הסברה הזאת. מה ההבדל? בשני המקרים ההלכה הזאת יוצאת מתוך סמכות חכמים. נכון שפעם אחת המטרה היא לתקן תקנה חדשה, לא גזירה או משהו אחר, לא סייג, ובמקרה השני זה סייג כדי שאני לא אגיע לאיסור תורה. אבל כך או כך ההלכה שחכמים קבעו יוצאת מהם, לא מהתורה. התורה ציוותה לעשות סייג לתורה. עשו סייג לתורה, זה תכף נראה. אתה כבר מביא אותי לשאלה הבאה. מה סמכותם של חכמים לחוקק לפי הרמב"ן? ואז אתה אומר אולי יהיה הבדל בין שתי הקטגוריות האלה, סייג, לחוקק הכל. מאיפה להוציא? אמרתי, אתה מקדים, אני מבין, רק אתה אומר, אתה עוסק בשלב הבא. אני עוד לא הגעתי לשאלה למה מאיפה לחכמים יש סמכות לחוקק. כשאני אגיע לשם אתה יכול להציע, אולי הסמכות לחוקק תקנות היא משם, הסמכות לחוקק גזירות היא מפה. זה עוד נגיע. שאלה להבהרה. למה כבוד הרב מדבר על בית דין כשאנחנו לא בדיוק רואים בגמרא, לפחות בבתי דין שאנחנו מכירים מהחכמים פה וזה? בית דין זה סנהדרין. מה? כשאומרים בית דין בהקשר הזה זה סנהדרין. למה? כי קביעת ההלכה לכל הדורות היה סנהדרין. בוודאי, רק סנהדרין. ואיפה היה סנהדרין בגמרא? בבבל היה סנהדרין? לא, למה צריך להיות בבבל סנהדרין? הלכות שנקבעות, הלכות שנקבעות שמחייבות את כל הציבור זה רק הלכות שבסנהדרין. כשלגמרא זה חידוש מיוחד שאומרים כמה אחרונים בעיקר, אולי גם בראשונים קצת אבל בעיקר באחרונים, אומרים שלגמרא יש גם כן איזשהו מעמד כמו סנהדרין כי כלל ישראל קיבל על עצמו משהו כזה, אז לכן יש לה גם מעמד. אבל לא תסור זה בפשטות זה רק לסנהדרין. החינוך אומר שזה על כל חכמי הדורות, אבל זאת שיטה יחידאית, זה לא… לכן בלא תסור, אבל אני לא נכנס לזה. קביעת ההלכה כמו שאנחנו מכירים אותה, פותחים שולחן ערוך. אתה מניח שמה שכתוב בשולחן ערוך זה באמת הלכה מחייבת. הלכה מעניינת אבל אני לא בטוח שאני מסכים לה. רגע, אותי לא מחייבת. בסדר. אם זה מחייב אותך תשאל את עצמך למה זה מחייב אותך, אני לא בטוח שאני מסכים לזה. אמרתי שאני מדבר על הרשימה של ההלכות, הלכות יצוקות בגמרא. אוקיי. אמוראים קבעו, תנאים קבעו. איזה בית דין? איזה סנהדרין? אז אמרתי שלגמרא יש מעמד כמו סנהדרין. אז אם זה נקבע בגמרא זה עד הגמרא, עד סוף הגמרא. כן. כך כותב הראש בסנהדרין בפרק רביעי, כך כותב הכסף משנה בפרק ב' מהלכות ממרים. עד הגמרא וזהו. אחרי הגמרא אפשר כבר להתחיל לדון איזה סמכויות יש ומאיפה זה בא. מקובל בין הפוסקים שלמעשה סמכות מלאה רק עד הגמרא ועד בכלל. זהו. כי לגמרא היה מעמד של סנהדרין למרות שלא היה סנהדרין. אז גם היום היה כמובן. לסנהדרין יש סמכות אבל אין סנהדרין. לא לא ברור. אני אומר שגם בתקופת האמוראים לא היה סנהדרין. נכון, אז קבעו שלגמרא יש מעמד כמו סנהדרין. שאלה טובה, יש על זה דיונים למה בדיוק, בגלל הסכמת חכמי ישראל, אולי יש לה גם מעמד כזה. בסדר לא חשוב. כל ההלכה שאנחנו מכירים מתבססת על הגמרא וחלק גדול מההלכות. צריך בית דין וזה מהסוג הזה של קביעת דרבנן. כן. צריך בית דין גדול מהם בחוכמה ובמניין. למה אנחנו לא חולקים היום על הגמרא? מה? למה אנחנו לא חולקים היום על הגמרא? כי לגמרא יש מעמד כמו סנהדרין ואי אפשר לבטל את ההלכה שנקבעה שם. הרב קוק כותב בספר לנבוכי הדור נדמה לי, הוא כותב שאת הדין הזה עצמו אולי יהיה אפשר לבטל שתהיה סנהדרין. זאת אומרת את הדין שצריך סנהדרין כדי לבטל. בסדר, אבל זה לא משנה, כרגע אין לנו סנהדרין והדין הזה נקבע בגמרא ובאמת אנחנו לא חולקים על מה שיש בגמרא. כן. דוגמה הדין של בשר וחלב או דג וחלב, נקבעו כמו שהם לא כתובים, דג וחלב. דג וחלב מותר מהתורה. נכון. מה שאסרו אסרו ומה שהתירו התירו. כן. ברור שמה שהם לא אסרו הם לא אסרו. אוקיי, אז בואו נחזור רגע למהלך שלנו. רק אני רוצה למקד את הדיון כי קצת התפזרנו. למעשה יש לנו עכשיו שתי שיטות ראשונים. שיטת הרמב"ם שמי לא תסור, כשאני אומר לא תסור הכוונה גם ללאו וגם לעשה באופן הפשוט, מלא תסור יוצאת סמכות של חכמים הן לחוקק והן לפרש. זאת שיטת הרמב"ם. שיטת הרמב"ן, מלא תסור יוצאת רק הסמכות לפרש. הסמכות לחוקק לא יוצאת משם. למה? כי הסמכות לחוקק זאת סמכות לייצר הלכות דרבנן. אם היא הייתה יוצאת מלא תסור זה לא יכול להיות כי זה היה הופך את ההלכות דרבנן להלכות דאורייתא, נכון? אז הרמב"ן אומר זה לא יוצא משם. עכשיו עולה השאלה, אז מאיפה זה כן יוצא? הלכה למשה מסיני במחלוקת הזאת. אמרתי הלכה למשה מסיני בפשטות זאת לא חקיקה, זאת פרשנות או אפילו לא פרשנות, זאת העברה של המסורת. אז חכמים מביאים לי את דבר השם, אז זה דאורייתא, זה לא שייך לחקיקה. זה במעמד כמו פרשנות, וזה אפילו לא פרשנות. מה עם האיסור קטניות שאנחנו אוכלים היום? זה זורם מלח על פצעי. זה זורם מלח על פצעי. נו. אם הרב אומר שזה דרבנן ואיך חכמים יכולים לעשות את זה אז מנלן? שאלה מצוינת. עד שאתה שואל אותי מנלן איסור קטניות תשאל אותי אם יש כזה בכלל. יש איזה מנהג מפוקפק אני אדבר באנדרסטייטמנט. זהו, אני לא מכיר איסור קטניות. לא מכיר איסור כזה. טוב. הלכה למעשה תשאלו את הרב פישון, אני לא יודע, אני אומר את דעתי. טוב, בואו נזכור, בואו נרשום. אוקיי. אז עכשיו עולה השאלה מאיפה בעצם יוצאת סמכות חכמים לפי הרמב"ן לחוקק? עכשיו זאת שאלה מעניינת. למה? כי תבינו יש פה בעצם איזו שהיא שמיכה קצרה שאי אפשר לכסות איתה את כל הגוף, או שהרגליים מתגלות או שהראש מתגלה. למה? ככה קובץ שיעורים בקונטרס דברי סופרים, רבי אלחנן וסרמן, ככה הוא מציג את זה. הוא אומר לשאלה הזאת לא יכולה להיות תשובה. זאת שאלה שמראש עוד לפני שענית לי תשובה אני אומר לך לא יכולה להיות עליה תשובה. למה? לשאלה מה מקור הסמכות של חכמים לחוקק? כי אם תביא לי מקור, אז יחזור על זה השאלה של הרמב"ן שזה המקור זה דאורייתא, נו אז עכשיו קשה עליך את מה שאתה מקשה על הרמב"ם. כי ספקותיהם לחומרא. אין מקור, נו אז למה לשמוע? עכשיו הוא אומר יותר מזה, רבי אלחנן, הוא אומר לא רק שלא יכול להיות מקור מהתורה, נגיד לא תסור אלא פסוק אחר, לא יכול להיות. כי אם היה פסוק אחר אותה שאלה שהרמב"ן שואל על הרמב"ם תהיה קשה עליו עצמו. כי אם יש פסוק אחר גם כן אני אשאל עכשיו על הרמב"ן, הרי ספקות צריך להיות לחומרא מצד הפסוק ההוא. מה ששאלת על הרמב"ם הוא לא קשור דווקא ללא תסור, כל פסוק שתביא לי. אז בעצם יוצא שלפי הרמב"ן לא יכול להיות שום פסוק שהוא המקור לעניין הזה. אבל יותר מזה, לפי הרמב"ן גם לא יכולה להיות סברה, כך אומר רבי אלחנן. למה? בגלל שגם סברה היא דאורייתא, כמו שהגמרא אומרת "למה לי קרא סברה הוא". אז אם יש סברה שאומרת לציית לחכמים, גם זה היה הופך את התוקף של דברי חכמים לדאורייתא וספקו היה צריך להיות לחומרא. ועוד פעם חוזרת הקושיה שהרמב"ן שאל על הרמב"ם חוזרת עליו עצמו. זאת אומרת שלפני שבכלל אני נכנס להסברים או לניסיון למצוא מקור לסמכות חכמים לפי הרמב"ן, בעצם אומר רבי אלחנן אנחנו בפלונטר עוד לפני שהתחלנו לשמוע הצעות. לא יכולה להיות תשובה לשאלה הזאת. ברגע שתהיה תשובה לשאלה הזאת נחזור חזרה לעקרונית לפי שיטת הרמב"ן שיש מקור מהתורה לסמכות חכמים הן לחוקק והן לפרש. אם אין מקור אז בסדר גמור אז הרמב"ן נשאר בסדר, אבל אז השאלה אז למה לציית? אם אין מקור. חכמים אמרו, הם אמרו, אבל מי אמר שצריך לשמוע להם? גם אני יכול להגיד כל מיני דברים, מי אמר שצריך לשמוע עליי? יש פה איזשהו פלונטר ללא אפשרות לענות עליו. רבי אלחנן שם בקובץ דברי סופרים מביא איזשהו הסבר, וואו, כבר עוד מעט צריכים לסיים נכון? מביא איזשהו הסבר מוזר שלא לגמרי ברור. אומר שראינו שדעת המקום הסכימה לדעתם כמה פעמים, וכיוון שככה אנחנו לומדים מכאן שבעצם צריך לשמוע שהם קולעים לדעת המקום שצריך לשמוע בקולם. השאלה היא למה דבר כזה לא נקרא סברה? גם דבר כזה נקרא סברה, נו אז שוב פעם ספקו יהיה לחומרא וכל מה שהוא שאל קודם. זאת אומרת שזאת שאלה לא כל כך פשוטה איך להבין את מה שהוא אומר. אני אציע הצעה קצרה כי אני צריך לסיים כבר, הטענה היא כזאת: כשאנחנו מחפשים סמכות לחכמים אז אנחנו בעצם מציירים ציור כאילו שהחכמים עומדים מולנו. כן, חכמים אומרים משהו ואנחנו עומדים מולם והשאלה מה הסמכות שלהם לגבינו, האם צריך לשמוע להם או לא צריך לשמוע להם. השאלה אם זאת צורת ההסתכלות הנכונה. יכול להיות שבכלל לא מתעוררת שאלת הסמכות כי חכמים מדברים בשמנו, הם לא מצווים עלינו. אם אנחנו עצמנו היינו מחליטים על עצמנו לעשות משהו הסיכוי סביר שהקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות את מה שהחלטנו, נכון? אם תרצו אפילו מדין נדר או משהו כזה, שבועה. אבל מעבר לזה, זאת אומרת זה הסברה שאומרת אם אתה החלטת תעשה מה שהחלטת, לכתחילה אם קבעת משהו אז זה מחייב אותך. אז כשחכמים קובעים משהו ואנחנו שואלים מה הסמכות שלהם אנחנו בדרך כלל מניחים שאנחנו עומדים מולם. הם עומדים מולנו והשאלה מה הסמכות שלהם לצוות עליי, למה אני צריך לציית להם. אבל אם אני רואה את התמונה אחרת, הם לא עומדים מולי, הם עומדים גב אליי, אני עומד מאחוריהם. כשהם מדברים משהו הם מדברים בשם כולם, זה בעצם החלטה שלנו. הם מייצגים אותנו. בדיוק. אז אם זאת החלטה שלנו אז לא מתעוררת שאלת הסמכות, אנחנו החלטנו שכך צריך לעשות אז זה מחייב אותנו, אז ככה אנחנו צריכים לעשות. ואז זה לא שיש לנו תשובה לשאלת הסמכות, אין תשובה, השאלה לא קיימת. כי שאלה של סמכות "מי שמך?" או "מה הסמכות שלך?" תמיד עולה כשמישהו בא מכוח סמכות ומנסה להגיד לי מה לעשות. אז אני שואל מי אמר שאני צריך לשמוע לך? אבל אם אני אומר אני קיבלתי על עצמי את זה, אני מדבר, זה לא הם מדברים מולי רק הם מדברים בשמי כי הם הנציגים של הציבור. הם המוסד המוסמך לדבר בשם הציבור, כמו שתופסים נגיד בשלטון דמוקרטי. למה הרבה בהגות של תורת המשפט, שנייה אחת, בהגות של תורת המשפט דנים בשאלה מה הסמכות של הכנסת או מה הסמכות של המחוקק. גם כאן לדעתי השאלה אין לה שום תשובה טובה, הנקודה היא שאין שאלה. כי הסמכות של הכנסת לא נובעת, זו לא סמכות. הסמכות של הכנסת נובעת מזה שהיא מייצגת אותי. אם היא מייצגת אותי אז מה שהיא אומרת אני אמרתי. זה לא שהיא אמרה ולכן אני צריך לכפוף את עצמי ולציית, אלא הם מונו על ידי, בטח בשלטון דמוקרטי, הם מונו על ידי וכשהם מדברים הם מדברים בשמי, בשם כולם. ולכן מה שהם אומרים מחייב אותי לא כי יש להם איזושהי סמכות או כי יש כל מיני הסברים כאלה ואחרים. כל אלה מניחים שיש פה שאלה של סמכות. אבל אם אני אומר שהם מדברים בשמי, אני אמרתי את זה, אני החלטתי את זה, אז אין פה שאלה למה אני צריך לעשות. כי אני החלטתי, כך החלטנו כולנו. אם תרצו זה מדיני חוזים. הכנסת ובית הדין לא עשיתי השוואה ביניהם. מה שעשיתי זה השוואה בלוגיקה למה יש להם סמכות. לכנסת יש סמכות במישור המשפטי ולסנהדרין יש סמכות במישור ההלכתי, אבל הלוגיקה היא אותה לוגיקה. זה לא אומר שיש לא תסור על מי שעובר על חוקי הכנסת, לא התכוונתי להגיד את זה. אם ככה הדבר, מדוע אתה מסיים את זה בסנהדרין? זה יכול להמשיך גם הלאה, לכל פוסק שבעצם עם ישראל קיבל אותו. אינמי, יכול להיות באמת שזה גם יעבוד. הרב, יכול להיות שזה מה שהרמב"ם אומר שאפשר לחדש את הסמיכה בגלל הסכמת חכמי ישראל? יכול להיות בהחלט. כל עוד אין הסכמה של עם ישראל, של שולחן ערוך, והמשיך הלאה. אולי, אם יש הסכמה כזאת, אינמי, אולי כן. אז בעצם זה נקודה אחת. נקודה אחרונה שאני פשוט חייב לסיים פה, אז תסלחו לי. עוד שתי דקות. כן. רק נקודה אחת. אני חוזר לשיטת הרמב"ם. שיטת הרמב"ם אמרנו שבעצם הסמכות מלא תסור היא גם לפרש וגם לחוקק. ועל זה שאל הרמב"ן, אז אם כך כל ספק דרבנן בעצם הוא ספק דאורייתא. אז למה מקילים בספק דרבנן? מה עניתי? הבאתי אחרונים שענו על זה, שכאשר אתה לא מציית מכוח אי הכרה עקרונית בסמכות חכמים, אז עברת על לא תסור. אם אתה לא מציית כי יצרך גבר עליך, אז זה איסור דרבנן. השאלה אם זה פותר את הבעיה. כי אם זה כך, אז שוב פעם חוזרת השאלה, אז מה הסמכות של חכמים לצוות עליי לא לאכול עוף בחלב? זה לא יוצא מלא תסור. אם זה לא יוצא מלא תסור, ולכן זה רק דין דרבנן, נו, אז לא ענינו על השאלה. הרי השאלה הייתה למה אני צריך לציית להם? נכון, למה אני צריך לציית להם? אז מה עונים לי? בגלל לא תסור. אבל עכשיו הסבירו לי לא, זה לא בגלל לא תסור. אם אתה עובר על זה בגלל יצרך, אז לא עברת על לא תסור. נו, אז אם לא עברתי על לא תסור, אז שוב פעם חוזרת השאלה. בסדר? אז למה לציית להם? במילים אחרות, יש פה בעצם שתי שאלות. שאלה אחת זה מאיפה יוצאת סמכות חכמים? והשאלה השנייה, אם יש להם איזשהו מקור לסמכותם, אז למה ספקם לא לחומרא? למה ספק הלכה דרבנן לא לחומרא? ולכאורה אי אפשר לענות תשובה שמצליחה ליישב את שתי השאלות. כי אם מצאתי מקור, אז ספקות צריכים להיות לחומרא. אם לא מצאתי מקור, אז נכון, ספקו אולי לקולא, אבל בכלל למה צריך לשמוע להם הרי אין מקור? לכאורה אין בכלל אפשרות לענות על זה. אז ברמב"ן ניסיתי להציע כיוון אחד, ברמב"ם אני אשאיר לכם את זה למחשבה שלכם, כבר אין לי זמן להיכנס לזה. הכל טוב.