התחדשות ההלכה או חורבן ההלכה – חלק ד – נאמני תורה ועבודה

[Speaker A] נאמנים לעבודה, אבל נאמנים לתורה בוודאי, אז נאמנות לתורה היא פלטפורמה שהיא עולם קטן כגדול וגדול כקטן. לדידי כן, האתגר הזה של חמישה בדצמבר או רביעי בדצמבר או שישי בדצמבר, או שאלת הגשמים בארגנטינה, מאוד מאוד מטרידה אותי ומאוד מעניינת אותי ומאוד מסקרנת אותי ומאוד מעסיקה אותי. והתשובה שכתובה בתוספתא היא מעניינת אותי גם ברמה הפסיכולוגית, גם ברמה המחקרית וגם ברמה זה אולי לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר חשוב ברמה של דימוי מילתא למילתא, בין אם במתודה, לא רק ביישום אלא במתודה, איך הם הלכו כדי להתמודד עם אתגר מהסוג הזה שלא ידעו מה קורה בחצי הכדור השונה והאחר. כן, זה באמת מאוד מעניין אותי, מאוד מעסיק אותי, ולכן הדבר הזה הוא מבחינתי ממש לא דבר קטן, דבר גדול ומשמעותי וצריך להתייחס אליו.

[Speaker E] זו לא הייתה שאלה?

[Speaker A] אם זו לא הייתה שאלה, זו הייתה תשובה. טוב, קדיש יתומה ולעומת עליית נשים לתורה, אני חושב שני דברים שונים לגמרי. קדיש יתומה גם אני כתבתי על הנושא הזה, ב'אופקים' כתבתי כנראה, רצף של פנחס מאמר. זה גם חשוב. ושוב חוזר לשיטתי שהתקדימים אז ודאי שהדבר הזה היה משמעותי והוסף, לא אכנס כרגע לפלפול הלכתי וביון הלכתי. אני חושב שקדיש יתומה מצד אחד ועליית נשים לתורה מצד שני הם שני דברים שונים לגמרי. יש הבדל, יש מכנה משותף ביניהם אבל יש גם שוני אדיר ביניהם. לא אכנס כרגע לנושא הזה, זה לא הזמן שלנו. רפורמה, אני מסכים לחלוטין למה שאמר הרב דוקטור מיכאל אברהם לגבי השאלה שצריך לבחון דברים לגופם של דברים ולא לגופם של אישים, ובהחלט וגם לאמירה שלו שדברים, אתגרים וגם מענים שניתנו דרך הרפורמה והם חשובים מאוד וטובים מאוד. אתם יודעים שחדש אסור מן התורה, חדש מותר מן התורה. אז לכן הסיסמה הזאת מופרכת מיניה וביה. כן, חדש שהגיע מרפורמים ולגופם של דברים הוא נכון אז הוא נכון, ובאורתודוקסי שהוא לא נכון לא נכון. רק נקודה אחת שאני משלים את דבריך, אחד מאבני הבוחן הוא לגבי אמונה בתורה מן השמים. זה אבן בוחן שהוא אמנם פילוסופי אבל יש לו גם משמעויות הלכתיות. ולכן בבחינה הזאת דברים שייגזרו לא רק כיישום אלא גם בהשתלשלות מהאמונה בתורה מן השמים על כל המשתמע מהדבר הזה, בהחלט יכולה ליצור מתח ובידול בין פסיקה רפורמית לבין פסיקה שאינה רפורמית, אבל גם זה מחייב הרחבה. נקודה אחרונה לפני האחרונה לגבי הלכה, אישים ושיטות, בוודאי ובוודאי שהדבר נכון שאנחנו הצגנו כביכול הלכה היא הלכה הומוגנית, לא מיניה ולא מקצתיה. הזכרתי את זה גם בתוך דבריי, ודאי שיש אישים ושיטות וכולי בין גבולות גזרה מסוימים, שבכמה מקרי קיצון. אבל ודאי שיש אישים ושיטות בהלכה וזה פשוט ומובן מאליו. נקודה אחרונה לגבי חזקות, מאחר שאנחנו קצרים בזמן אז אני רק מראה מקום, עייני בדוקטורט של הראל פיש. שכן

[Speaker E] שלך גם?

[Speaker A] שכן שלי גם.

[Speaker C] אני רוצה שיאהבו אותי ולכן אני אגיד רק עשרים שניות. אני חושב שהשאלה הכי מעניינת, אם יורשה לי, לא מתוך ציונים אלא יחסית אישית שלי, סובייקטיבית, השאלה הכי מעניינת מבחינתי השאלה שנשאלה שם ביחס של בחירת הרב. אני חושב שיש פה נקודה שהיא שווה התייחסות ושווה הרבה פאנלים. בעצם הצבעת על תופעה של דמוקרטיזציה של ההלכה שבמידה מסוימת מייתרת גם את הדיון התקדימי ואולי אפילו את הדיון של הרב הנריבלד על קודקסים הלכתיים ועל חשיבותם אם בכלל גם של הבאזים. ובעיניי זה ממש שאלה אמיתית ועמוקה ויסודית והיא לא רק שאלה סוציולוגית, היא שאלה שצריכה לאתגר את פוסקי ההלכה במובן של כל הרעיון של רשות הרבים הציבורית שהשתנתה לחלוטין, ולכן שהרב הוא באמת זמין באשר הוא ובפעם הרב היה סמכות שתוצר של חברה ומקום. היום אין שום משמעות לא לחברה ולא למקום בהקשר הזה ולכן זה שאלה מאוד מאוד מעניינת אבל היא פותחת אותנו למקומות אחרים לגמרי. לגבי כל מה שכל השאר שנאמר מאוד מאוד מסכים ונהניתי מאוד ותודה רבה לכולם וקחו שמונה דקות מתנה על חשבוני.

[Speaker D] ועכשיו אנחנו רוצים לשמוע את מי שזימן אותנו הנה, דוקטור מאיר רוט, הוא פיזיקאי ואיש מחשבים, עבד שנים רבות ב-איי-בי-אם בתחום תקשורת נתונים, היה יושב ראש נאמני תורה ועבודה, וככזה ייסד את כתב העת גליון ודעות, את הדוקטורט שלו הוא כתב על מחשבת ההלכה של הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ', וזכינו בזכות זה לספר הזה, ואנחנו נרצה לשמוע ממך לסיכום הערב.

[Speaker E] אני חושב שאפשר לוותר על הרמקול. אם הציבור העביר את השאלות אלינו לרמקול אז אני אעביר את המסר שלי גם כן לרמקול שדעתי הוא מעוות את הקול. אני אנסה להתחיל מהשאלה שלך שבעיניי השאלה הכי מעשית והכי חשובה. איפה הרוח? איפה אותה עוצמה רוחנית בחיים הדתיים? זאת השאלה שמטרידה אותנו. הרבה פחות מעניינת אותנו ההלכה הפורמלית. זאת האמת. אני אנסה להתחיל בשני סיפורים אישיים שאני קורא איך אני חוויתי את ברקו. לפני כחצי יובל שנים הזדמנתי בשבת לישיבת נחלים, היה עליה לתורה של חתן, ומה לעשות, הישיבה מלאה, שמו אותנו בספרייה. אז יש לי איזה מחלה שאני בספרייה אני מתחיל לסרוק את הספרים, ואני נפלתי פעם ראשונה על אמונה לאחר השואה. את חטאי אני מזכיר היום, באמת התפילה שלי הייתה מאוד מאוד חלשה כי כל הזמן נלחמתי עם עצמי להמשיך לקרוא אמונה לאחר השואה. ואני קורא, קורא, ואני אומר רגע, זה משהו אחר. אין פה אפולוגטיקה, יש פה ישרות. אני מה שכבש אותי בקריאה הזאת, הרגשתי שזה בנאדם שהוא לא חייב, הוא לא חייב סנגוריה על כל מה שמקובל במסורת היהודית. הוא לא חייב על זה סנגוריה. ומבחינתו השואה זה בדיוק מצב איוב-י. ואנחנו זוכרים את איוב שבאיוב הוא הדמות הכי מרדנית והכי בעייתית. ובסוף מה, מה התוצאה? לא דיברתם, כל האפולוגטים, אמר עליו הקדוש ברוך הוא, קורא לכולם, אומר לא דיברתם נכונה כעבדי איוב. אז אמרתי או, יש פה משהו איזושהי ישרות שגם נסמכת על מה שכתוב בספר איוב. זה סיפור אחד. הסיפור השני, הרבה שנים ביליתי בעבודת דוקטורט, כל אחד מכיר את המצב הזה, ויש לי שכן שגם עשה דוקטורט בגיל מבוגר. וכל פעם היה מציק לי בשאלה, כל פעם שהיה פוגש אותי שיוצא מפתח ביתו היה מציק לי בשאלה, תגיד הגעת כבר למשבר אמצע הדוקטורט? תגיד, אמרתי מה זה? אמר אתה מגיע למצב שנמאס לך, שאין תקווה, שכל מה שעשית כבר נעשה, אתה לא מחדש שום דבר. אני מחכה, מחכה אני כבר למשבר הזה וטוב. אני חושב שהחוויה של קריאת ברקו, שאותה אני ניסיתי בכוחי הדל, אני אומר אני פה איזשהו גמד על כתפי ענק, אני מנסה להעביר את זה לקורא, שההלכה הפורמלית לא זה רוח הדברים. נכון שאין ברירה, אנחנו לא יכולים להפקיר את ההלכה לגחמות, זה ברור. אבל הרוח של הדברים, איך שאתה אומר או שהיה דיון במקור ראשון, שמה זה דתיות היום זה ללכת בשבת לבית כנסת, אולי לשמוע קריאת התורה, אולי לדבר באמצע והולכים הביתה. זאת לא רוחניות, אין בזה שום דבר רוחני. ואתה צודק שאם אנחנו פה רק כל המטרה שלנו להקל בהקלה בהלכה, זה לא רוחניות, אין בזה שום דבר רוחני. ואחד הדברים שהשתכנעתי בעצמי אני מקווה שאני אשכנע גם את האחרים, שיש פה השקפת עולם שמקבלת את התורה משמיים, אבל מצד שני היא טוענת שחלילה לנו לא להיות מוסריים. שהלכה לא יכולה להיות לא מוסרית. אני חושב שזה דבר, עכשיו גם הגדרה, אפשר להתווכח מה זה מוסר, אני יודע שהדבר הזה הוא לא כזה כל כך פשוט. אבל אני הרגשתי שתורתו או שיטתו מציגה עולם רוחני ולא עולם של פורמליסטיקה. עולם של השקפת עולם שהיא לא כל כך מצויה. אני יודע שהרבה פעמים אני יושב באוניברסיטה, המרצה הוא איש ירא שמיים הכל טוב ויפה, והוא עכשיו עושה מידור ומגיע לפילוסופיה וכאילו זה שני דברים שונים. לא קרה שכשכשהוא עוסק בפילוסופיה הוא פילוסוף, כשהוא הולך לבית הכנסת אז הוא דתי. זה בערך מה שאני פוגש. השאלה אם אפשר למצוא איזשהו מישור משותף בין החשיבה האנושית שיש בה כנראה גרעינים שקידמה את האנושות או לא קידמה, אבל יש בה גרעינים של רוחניות. ברור שאם המידור הזה קיים וליבוביץ' הוא הדוגמה הקלאסית ביותר של מידור, שהוא מצד אחד מוכן, איך אומרים, להיות אפילו כותרת לא מוסרית והכל עניין של ציות, לא משנה שגם הוא לא היה נאמן לשיטתו כפי שהצגתי, גם הוא בעצמו לא כל כך היה נאמן לזה, אבל זה לא משנה. ויש את האיש המוסר שהוא, איך הוא אומר, אתאיסט וקוסמופוליט וכל זה. אז מה? אז בנשמתך מתרוצצות שתי נשמות? נשמה קוסמופוליטית ונשמה ציותית? אז איפה בונים מפה רוחניות? אין פה רוחניות. יש פה לכל היותר פורמליסטיקה של הדת. ואחד הדברים שאני הרגשתי לפחות במהלך, ולכן לא הגעתי למשבר אמצע הדוקטורט אף פעם, בגלל שככל שהתקדמתי אני הרגשתי את הרוח המנשבת אצלו, איך אפשר לעשות, גם להשתמש בחשיבה המערבית, גם לבקר אותה, זה מה שקיים, גם לבקר אותה בנקודות החלשות שלה, ובכל זאת לבנות איזשהו עולם דתי שמנצל את המטא של המחשבה האנושית. כמובן שהבעיות הן תמיד יהיו ותמיד הן קיימות וקשה מאוד ללמוד לפתור אותן, אבל אני לא כל כך בטוח שהשאלה הזאת למשל אם באמת אומרים תלמוד תורה בחוץ לארץ, אם זה באמת בעיה שצריכה, אותי זה לא מטריד בכלל. אבל מה שמטריד אותי זה אנשים שבאים לבית הכנסת ועושים דאוון, אם יודעים מה זה דאוון, כזה, זה עבודת השם? מישהו שם לב לזה? אצל ברקוביץ יש התייחסות מאוד רצינית לשאלה הזאת של הכוונה, של העשייה בכוונה. אז אני לא יודע אם אני הצלחתי פה להעביר את המסר שלי בכמה מילים. אני מקווה שאנשים קודם כל שיתחילו לקרוא ושלא יהיה להם משבר אמצע הקריאה, משבר אמצע הספר, כי אני מודה שהפרקים, אולי לתת איזשהו הכוונה באמת, החלק הראשון שזה אבני בניין, אז יש שמה קצת יותר פורמליסטיקה. אז אם יהיה קצת אוזן וסבלנות ולהגיע לחלקים המרכזיים של תפיסת העולם, מה זאת הלכה? שפה זה נאמר, דיברו הרבה על הלכה אבל לא הגדירו מה זאת הלכה. אני חושב שיש לו הגדרה מאוד מאוד מקורית מה זאת הלכה. מה זה עוצמה? מה זה למעשה? סתם אני אתן דבר קטן. כל פסיקת הלכה למעשה הקדוש ברוך הוא מנסה את הפוסק הלכה, כאילו זה ניסיון, הוא עומד בניסיון. אני הגדרה כזאת לא שמעתי מאף אחד. עכשיו כל הדברים האלה אני מקווה שאיך אומרים כשתתרגלו ותגיעו לדברים האלה והשכר שלי יהיה אם באמת החיים הדתיים שלנו יקבלו איזשהו נופח יותר רוחני מאשר דאוון. זה מה שאני אומר. אני כמובן שאני רוצה קודם כל עכשיו בכמה תודות. אז קודם כל אני צריך להגיד שהחיינו, כן, אבל יש פה בעיה הלכתית, כן? אני יכול להגיד שהחיינו על זה שקבוצה חדשה? אבל אז ברור שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, אין לכם מושג כמה אני מאושר להגיד את זה, אפילו בלא שם ומלכות, בגלל שבדקתי את ההלכה כמה היא מסובכת וכמה שהיא קשה, זה בסדר, אני מרגיש טוב גם בצורה כזאת. אני רוצה להודות גם לשמואל שטח שבאמת דחף וסייע למאיר קראוס. אני רוצה להודות למי שאני הפלתי עליו את התיק, הרב צחי, הרב מיכאל אברהם, הרב יאיר אגמון, למנחה רחל שפרכר. ואתה כבר קצת גנבת לי את ההצגה, יש פה שני אנשים מאוד יקרים לי שבלעדיהם לא הייתי מגיע כאן, ובראש ובראשונה אשתי היקרה שליוותה אותי בייסוריי ובשמחתי. זה מפעל משותף של שנינו, ולא סתם איזה רציתי לצאת ידי חובה בגלל שצריך. האדם השני צבי רואי, שליווה, זה קשה לתאר, הוא ליווה אותי על כל מילה שכתבתי והעיר הערות ושונות וגם התווכח איתי לפעמים על העניין. אני אין מילים בפי לעזרה שלו, ואני מאוד שמח שהוא נמצא כאן. אחרון אחרון חביב זה הקהל הנהדר הזה שבאמת היה שווה לנסוע עד מודיעין. בהתחלה אולי עוד סיפור קטן, ניסיתי בכחי הדל לארגן ערב השקה בבר אילן. אחרי שבועיים שאני מתאם זה עם זה וזה עם זה וזה עם זה, פתאום מישהו נזכר שבעצם יש לו חתונה באותו זמן, פתאום לא לא תראה אתה חייב לסיים את זה בתשע כי אני צריך להביא את הילד מה… אני זוכר שבתאריך מסוים אמרתי די נגמר, לא עושה השקה. יום אחרי כן, בדיוק יום אחרי כן, מאיר קלאח, איך אומרים השגחה פרטית, מאיר קלאח מרים אלי טלפון, תראה הכל בסדר, סידרתי לך, רק תגיד לי שאתה מסכים לתאריך. אמרתי וואלה מן השמים. אז באמת הסכמתי ואני מאוד שמח שבאנו לפה. אני חושב שיש פה קהל נהדר ותודה רבה לכם.