חדשנות, שמרנות ומסורת – שיעור 20

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני נחוש היום לסיים את הסדרה הזאת, גם חג וגם איכשהו ששמונה מספיק עשרים פעמים זה כבר מספיק, עשרים פגישות. אני תמיד כשאני מתחיל סדרה כזאת אני אומר טוב פעמיים שלוש נגמור את הסיפור הזה, וזה בדרך כלל לוקח קצת יותר. אוקיי, היינו בדרשות כלל ופרט. אני רוצה רק להשלים את התמונה למרות שאת המסגרת או את מה שרציתי לומר כבר אמרתי בפעם הקודמת, אבל אני חושב שבכל זאת לטעום משהו מתוך סוגיה מסוימת יכול לצבוע את זה בצבעים ברורים יותר, ולכן רציתי ככה לשתף אתכם טיפה באחת הסוגיות שעוסקת בזה כי אני חושב שהיא באמת איזשהו מפתח שלפחות אנחנו הבנו מתוכה קצת יותר איך העסק הזה של כלל ופרט עובד. ואחר כך אני עוד אעיר הערות כלליות על מסורת ובזה נסיים. אז אני מתחיל בסוגיה במסכת עירובין כ"ז-כ"ח שעוסקת במעשר שני. דיברנו קצת על הפסוקים כן במעשר שני והטענה בעצם הייתה שבן אדם כשהוא מפריש מעשר שני צריך לקחת אותו לאכול אותו בירושלים. אם כבד לו, קשה לו לקחת את זה איתו, אז הוא פודה את זה על כסף ואת הכסף לוקח לירושלים ובזה הוא קונה אוכל ואוכל אותו בירושלים. התורה עצמה כותבת כאן: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני השם אלוקיך ושמחת אתה וביתך. זה הפסוק המרכזי לענייננו כי הוא בעצם מגדיר מה אפשר לקחת בכסף של מעשר שני כשמגיעים לירושלים עם הכסף, מה אפשר לקנות בכסף הזה ולאכול אותו בירושלים. אז הדוגמאות שמובאות כאן זה בקר, צאן, ייין ושכר, אבל אלה זה הפרט, על זה דיברנו. זה הפרט בעצם או יש פה ארבע דוגמאות שהם הפרטים, אבל קודם לפרטים האלה זה "בכל אשר תאוה נפשך", זה הכלל הראשון, אחרי זה באים הפרטים וזה מסתיים בעוד כלל: "ובכל אשר תשאלך נפשך". תמיד מבנה מקראי כזה שמתחיל בביטוי כללי עובר לפרט או פרטים וממשיך במבנה כללי, זה מבנה של כלל ופרט וכלל. אם זה היה רק הכלל הראשון והפרטים אז זה היה כלל ופרט. אם זה היה רק הפרטים ואחרי זה הכלל השני אז היה פרט וכלל. ואמרתי שיש עוד מידה רביעית, פרט וכלל ופרט, שמופיעה רק בסוגיה אחת במסכת נזיר, אבל גם היא ישנה באופן עקרוני שזה פרטים, כלל ועוד פרטים, או פרט, כלל ועוד פרט. אז מה עושים כשיש לנו בעצם פסוק כזה? אנחנו עכשיו רוצים לתרגם את זה למעשה ולדעת מה אפשר לקנות עם הכסף של מעשר שני בירושלים, מה אפשר לאכול. אז תסתכלו רגע קודם כל רק כדי להתרשם בסוגיה שעוסקת בזה בעירובין. המשנה אומרת ככה: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. לגבי עירובי חצרות, שיתופי מבואות, אז גם שם צריך להשתמש באיזשהו סוג של מאכלים, אז הכל חוץ ממים ומלח. בסיפא של המשנה שהיא חשובה לענייננו: והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. זאת אומרת, יש פה איזושהי השוואה בין מה שמערבין ומשתתפין בו לבין מה שניקח בכספי מעשר שבמבט ראשון הייתי אומר שזאת בעצם ההגדרה של מה נקרא אוכל. עכשיו בעצם אני צריך אוכל בשביל עירובין ושיתופי מבואות ואני צריך אוכל כדי לקחת אותו בכספי מעשר שני. ההגדרה של אוכל זה הכל חוץ ממים ומלח, זאת בעצם פשט המשנה. למה באמת מים ומלח לא? מה, למה מים ומלח זה לא אוכל? טוב, מלח הייתי אומר אולי זה תבלין, זה לא דבר שנאכל לפני עצמו, אבל מים זה כבר יותר קשה, למה שמים לא יהיה? טוב אז זה כבר איזשהו רמז לזה שההגדרה היא לא סתם הגדרה פשוטה של מה נקרא אוכל, לא, יש פה איזושהי תוצאה של תהליך מורכב יותר. עכשיו הגמרא, עוד פעם אני רק ממש ככה ברפרוף רק כדי שתוכלו להתרשם מהמבנה הכללי, אני לא אכנס בכלל לפרטים של הגמרא, הכל ניקח בכסף מעשר. רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד מתני העירוב וחד מתני המעשר. חד מתני העירוב, לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין מערבין, אבל במים ומלח מערבין. כן? זאת אומרת, מה שהמשנה אומרת שהוציאו מהכלל את המים ואת המלח, זה בא לומר שמי מלח, מים שמעורבבים במלח זה כן בסדר. רק כאשר המלח לחוד והמים לחוד זה לא. על מה הדיוק הזה עצמו נאמר? אז יש פה מחלוקת אמוראים, אחד מפרש את זה על העירוב ואחד מפרש את זה על המעשר, וחד מתני המעשר, לא שנו אלא מים בפני עצמו מלח בפני עצמו דאין ניקחים, אבל מים ומלח ניקחים בכסף מעשר. מאן דמתני המעשר כל שכן העירוב, מאן דמתני העירוב אבל המעשר לא. מה זאת אומרת? מי ששנה את זה על העירוב, אז הוא אומר במעשר זה לא, במעשר זה לא נאמר. מאי טעמא? פירא בעינן. מה זאת אומרת? גם מי מלח מעורבבים במעשר אי אפשר. צריך פירא, ומי מלח זה לא פירא. זאת אומרת לא כל אוכל, לא מים לחוד, לא מלח לחוד, אבל גם לא מי מלח. לעומת עירוב ושיתופי מבואות, ששם מים לחוד או מלח לחוד אי אפשר, אבל מי מלח אפשר. זה בעצם הוויכוח.

[Speaker B] אז זה כבר לא אותו דבר, זה לא כלל ופרט וכלל אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, עוד לא הגענו בכלל לכלל ופרט, אנחנו עוד בכלל לא שם. אוקיי. מיתיבי, העיד רבי יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר שבית אבא היו לוקחים היו לוקחים ציר בכסף מעשר. ציר של דגים. היו לוקחים ציר בכסף מעשר. מה הוא בא לומר? אתה אמרת שפירא בעינן. מה זה פירא? צריך פירות, צריך משהו מוחשי, נגיד דגים נחשבים פירות. עוד מעט נראה למה. אבל ציר של דגים זה לא פירות, אז איך אתה אומר לי שפירא בעינן? הנה היו לוקחים ציר. אמר לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבים בהם. כשהוא מדבר על ציר הוא מתכוון לא לציר שהוא רק הנוזל, אלא יש גם חתיכות של דגים מעורבים בתוך הציר. אבל ציר לחוד לא. אתם רואים שלאט לאט נפרשת לנו פה בסוגיה היררכיה של מאכלים. יש בתחתית יש או מים או מלח לחוד, דרגה מעל זה זה מי מלח, דרגה מעל זה זה ציר נקי, דרגה מעל זה זה ציר עם קרבי דגים, אחר כך כמובן זה יהיה דגים ממש וכן זה ממשיך בהמשך הגמרא. ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר, דשומנא דפירא היא, אבל מים ומלח לא. אמר רב יוסף לא נצרכא אלא שנתן לתוכם שמן וכולי, לא משנה. בסדר, זה לענייננו מספיק. במאי קמיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר והאי תנא דלקמן? רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי, והני תנאי דרשי כללי ופרטי. או, פה אנחנו נתקלים במה שכבר הזכרתי בגמרא בשבועות של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שקיבלו מנחוניא בן הקנה ורבי חנינא בן דוסא, שהם היו דורשים את התורה או בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי. אני לא אכנס כאן להבדלים, אבל אני רק אומר שיש פה שני בתי מדרש, שתי שיטות דרש שונות שמתייחסות לאותם מבנים מקראיים. וכאשר יש איזשהו מבנה מקראי של כלל ופרט, או כלל ופרט וכלל או כל המבנים שדיברתי עליהם קודם, יש שתי צורות לטפל במבנים האלה. פילוסופיה אחת זה הפילוסופיה של כללי ופרטי שבה אנחנו עוסקים כאן, זה רבי ישמעאל ודבי רבי ישמעאל בעצם, בית המדרש של רבי ישמעאל. והפילוסופיה השנייה שמיוחסת לרבי עקיבא, אבל זה בעצם כבר רבותיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא, מדורשת את זה בריבויי ומיעוטי, שזה בדרך כלל משהו שהוא בדרך כלל יוצא רחב יותר מאשר הכללי ופרטי. לא משנה כרגע, אבל זה שיטת התייחסות שונה לאותם צורות מקראיות. אז כבר אנחנו נתקלים פה שיש איזושהי מחלוקת איך לפרש פסוקים שבנויים בצורה של כללי ופרטי, וזה מחזיר אותי למה שדיברתי בשיעור הקודם, שבעצם המחלוקות האלה לא מעידות על כך שהמידות הדרש האלה הומצאו בדורות המאוחרים, אלא להיפך, עושים פה איזושהי עבודה מדעית, מנסים לשחזר, להמשיג, את מה שהיה בדורות הקודמים, וכמובן נוצרות מחלוקות, אחד מנסה המשגה כזו, השני מציע המשגה אחרת, אבל שניהם עושים בעצם תהליכים די דומים הם לוקחים את המבנים שכלל ו… אז לכן המחלוקת הזאת היא מחלוקת בתוך מסגרת מאוד מוגדרת וזה מחזק עוד יותר את מה שאמרתי שהמחלוקות האלה לא מעידות על המצאה של מידות דרש אלא להיפך, על המשגה או זיקוק של מידות דרש מתוך חומר קדום. אז דברים שכבר היו בעבר רק עוברים המשגה וקנוניזציה. עכשיו, והני תנאי, כן אני מדלג על הריבוי והמיעוט, התנאים שדורשים ריבוי ומיעוט זה לא נוגע אלינו, אנחנו מדברים על הכלל ופרט. והני תנאי דרשי כללי ופרטי. כן, הברייתא שעכשיו תובא היא הולכת עם הפילוסופיה של רבי ישמעאל שדורשים כלל ופרט ולא ריבוי ומיעוט. דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. מה זאת אומרת? מה שמייחד את הפרטים שמופיעים בתורה זה שהם פרי מפרי וגידולי קרקע, עוד רגע אני אסביר את זה, ולכן אנחנו לומדים שכל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע אפשר לפדות איתו מעשר שני.

[Speaker B] ותניא אידך, בהמה מוגדרת כגידולי קרקע?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker B] בהמה מוגדרת כגידולי קרקע?

[הרב מיכאל אברהם] כן. ותניא אידך: מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ. אז יש פה עכשיו ויכוח בשאלה בתוך המפלגה של אלו שדורשים כלל ופרט, עדיין יש להם ויכוח בשאלה איך בדיוק לעשות את ההכללה סביב הפרטים שמופיעים בתורה. אחד אומר אנחנו מרחיבים את זה לכל מה שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע, השני אומר אנחנו מרחיבים את זה לכל מה שהוא ולד ולדות הארץ. מאי בינייהו? אמר אביי: דגים איכא בינייהו. הנה הדרגה הבאה, חזרנו חזרה לדירוג שלנו, זוכרים? עברנו בינתיים מים או מלח, מעל זה מי מלח, מעל זה ציר דגים נקי, ציר דגים עם קרבי דגים, מעל זה דגים ממש. זה השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אמר אביי: דגים איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע הני דגים גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ דגים ממיא איברו, דגים נבראו ממים. ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו? הרי מה פתאום, זה לא גידולי קרקע, לא משנה כרגע, אלא אמר אבינא: עופות איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע הני נמי גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ הני עופות מן הרקק נבראו. בסדר? אז זה יש לנו, רק אני אראה לכם פשוט את התמונה כדי שתראו את זה בצורה יותר, תסתכלו. זה בעצם מה שיוצא כשאני מסכם את כל הסוגיה, זה בעצם מה שיוצא: יש פה מים ומלח, מים או מלח כל אחד לחוד, מעל זה יש מי מלח, יש שבע דרגות. מעל זה יש ציר דגים בלי קרביים, ציר שמכיל קרביים, דגים, עופות והדוגמאות שמופיעות בתורה זה מופיע במספר אחת. וזה תמיד כך, כל מבנה זה, אנחנו לומדים עכשיו איך דורשים כלל ופרט. מה שאנחנו בעצם צריכים לעשות, אנחנו צריכים לקחת את הדוגמאות, כל סוגי הדוגמאות שיש, נגיד אם מדובר על מזון, כל סוגי המזונות למיניהם, לדרג אותם לפי הפרמטרים ולד ולדות הארץ, פרי מפרי וגידולי קרקע, עוד רגע נדבר גם על זה, ולבנות איזשהו סוג של היררכיה. עכשיו אנחנו ראינו שיש שיטה שאומרת שחוץ ממים או מלח לחוד בכל השאר לוקחים את זה ככספי מעשר. אחרי זה ראינו מישהו שאומר לא, גם מי מלח עצמו לא לוקחים, רק מציר דגים והלאה. אחרי זה היה מישהו שאומר לא, גם ציר דגים לא, אלא רק ציר שמכיל קרבי דגים. עכשיו כשנכנסנו לברייתא של כלל ופרט כבר ראינו מישהו שאומר לא, רק דגים ממש, זאת אומרת כל אלה כבר לא. אחרי זה היה מישהו שאומר לא, גם דגים לא, אלא רק עופות. ואז בעצם לשיטה האחרונה יוצא שכל מה שאנחנו מרבים מעבר לבקר וצאן, יין ושכר, מה שנוסף הדבר היחידי זה עופות. זהו. כל השאר אי אפשר לקחת בהם בכספי מעשר. מה כתוב במשנה? שזה רק פרט למים ומלח.

[Speaker B] העופות זה מהרקק רב, לא? הגמרא אומרת שהעופות זה מהרקק. אוקיי. לא היא אמרה את זה עכשיו? שהעופות זה מהרקק? נבראו מהרקק. אז לכן אולי הם לא בפנים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם כן בפנים.

[Speaker B] למה שהם לא יהיו בפנים? אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אז עוד רגע אני אעיר על זה עוד קצת, אנחנו לא נוכל להיכנס פה יותר מדי לפרטים, אני רק רוצה שתתרשמו מצורות החשיבה, מאיך בעצם עושים את הדרשה הזאת, איך בנויה דרשה כזו. זאת אומרת, מתוך הסוגיה הזאת הוא עושה את זה בצורה כל כך סיסטמטית יחסית, שממנה אפשר ללמוד בעצם על המון המון סוגיות אחרות שבהן זה מופיע בצורה מאוד לא ברורה. אז קודם כל, אני מדרג, אני פשוט נעזר עכשיו בסוגיה כדי להבין איך נעשית הדרשה הזאת. אז קודם כל אני מזקק מתוך הסוגיה את שבע הרמות האלה של מאכלים. וכמובן, ככל שאני מכניס לתוך המאגר שלי מספר יותר גבוה, זה אומר שאני מרבה יותר דברים. נכון? מה שכתוב בתורה זה בקר וצאן יין ושכר. עכשיו עופות זה הכי דומה. דגים זה קצת פחות דומה אבל עדיין דומה. ציר שמכיל קרבי דגים זה כבר קצת פחות דומה. ציר דגים עוד פחות דומה וכן הלאה, מים ומלח זה הכי רחוק. אז בעצם השאלה היא מה רדיוס ההרחבה. זאת אומרת עד איפה אני לוקח את ההרחבה מסביב לבקר וצאן יין ושכר. זאת בעצם השאלה אם אני מנסח אותה בצורה כללית יותר. יש במקומות מקבילים מכניסים גם כמהים ופטריות. וכמהים ופטריות זה בכלל שאלה מעניינת איפה הם ממוקמים פה על הציר הזה, אבל אני לא אכנס לזה כאן, אני מתייחס כרגע רק לסוגיה שכאן. עכשיו הגמרא אומרת, בסוף הגמרא רק נראה את הסוף, הגמרא אומרת ככה, אולי רק משפט אחד אני צריך להגיד, הגמרא מדברת על שלושה פרמטרים. זאת אומרת יש לנו שבעה סוגי מאכלים, את זה דרגנו. במקביל יש לנו שלושה פרמטרים. בהמשך הגמרא נראה שקוראים לזה צדדים. שלושה צדדים. מה זה הצדדים? הצדדים זה המאפיינים של הדוגמאות שמופיעות בתורה. בקר וצאן יין ושכר. מה מאפיין אותם? קודם כל זה מזונות, אבל זה כנראה מזונות זה רחב מדי. מה מאפיינים יותר קונקרטיים שלהם? אז אפשר היה כמובן ללכת בכמה כיוונים, אבל הגמרא בוחרת שלושה מאפיינים. מאפיין אחד זה פרי מפרי, הכוונה זה דבר שנולד מדבר אחר. גידולי קרקע הכוונה הוא ניזון מן הקרקע, לכן בהמות זה גידולי קרקע וגם דגים זה גידולי קרקע וגם עופות זה גידולי קרקע. כי זה הכל ניזון מהארץ. זה נקרא גידולי קרקע. לא צריך שהוא יגדל מהקרקע, צריך שהוא יהיה ניזון מהקרקע. וולד ולדות הארץ זה מה שנברא מהארץ בששת ימי בראשית. אז אלה בעצם שלושת הפרמטרים. ארבעת הדוגמאות שמופיעות בתורה יש להן את שלושת המאפיינים האלה. שלושת המאפיינים האלה שייכים בדוגמאות האלה. עכשיו מה בעצם השאלה? תסתכלו אני כבר נותן לכם את השורה התחתונה, כמובן שצריך לזקק את זה מתוך הסוגיה, זה לא דבר פשוט, אבל אני כבר חוסך לכם, אני מקצר את הדרך. אני בונה דיאגרמות ון. מכירים את המושג דיאגרמות ון? בלוגיקה משתמשים בזה לפעמים, כאשר אנחנו רוצים לבדוק יחס בין קבוצות שונות. אז אני מייצג כל קבוצה על ידי עיגול. אם יש קבוצה א' שמכילה את קבוצה ב' אז את קבוצה ב' אני מייצג כעיגול קטן שנמצא בתוך עיגול גדול שמייצג את קבוצה א'. אם שתי הקבוצות הן עם חיתוך מסוים אבל הן חלקיות, אז זה משהו כזה, כן, כמו סמל האולימפיאדה. אוקיי? עם כזה שני עיגולים שיש להם חפיפה מסוימת. בסדר? וכן הלאה. יכולים להיות יחסים שונים שזה דיאגרמת ון. דיאגרמת ון עוזרת לנו לבטא חיתוכים ואיחודים של קבוצות פשוט. זה בדיוק מה שקורה בכלל ופרט. כלל ופרט הוא בסך הכל איחודים וחיתוכים של קבוצות. זה בעצם מודל מאוד ברור איך עושים עבודה עם כלל ופרט. לכן הצעד הראשון בעצם, זה יש לנו עכשיו דוגמאות בתורה, אנחנו מציירים בונים טבלה של סוגי מאכלים במרחקים שהולכים וגדלים מהדוגמאות של התורה. זה מה שעשיתי בהתחלה. אני מנסה לאפיין את הדוגמאות של התורה על ידי צדדים. אני עושה דיאגרמת ון של הצדדים. דיאגרמת ון של הצדדים פירוש הדבר וולד ולדות הארץ זו הקבוצה הכי מצומצמת. נכון, אנחנו יודעים שעופות ודגים זה מחלוקת, אבל עופות ברור שהם לא נבראו מן הארץ, אבל הם כן פרי מפרי והם כן גידולי קרקע. אז זה אומר שוולד ולדות הארץ זה הקבוצה הכי מצומצמת. גידולי קרקע זה מה שמעבר לזה ופרי מפרי זה מה שמעבר לזה. אוקיי? אז זה נגיד דגים, יש כאלה שאומרים שזה לא גידולי קרקע אבל זה כן פרי מפרי. בסדר, אז זה יש פה, אני לא נכנס עכשיו לכל הדוגמאות ואיך בניתי את הדיאגרמה הזאת, זאת הדיאגרמה בסוגיה הזאת ואגב זאת דיאגרמה פשוטה. יש סוגיות שבהן שלושת העיגולים הם כולם עם חיתוכים חלקיים. זאת אומרת נגיד יש פה את העיגול הזה, יש עיגול כזה פה ויש עיגול שלישי שהוא חותך את שניהם גם כן באיזושהי צורה, או שני עיגולים אחד בתוך השני ועיגול אחד חותך את שניהם. יכולים להיות להיות הרבה מאוד דיאגרמות ון וכל דיאגרמת ון כזאת נותנת תוצאה שונה לדרשת הכלל ופרט. ואחרי שמבינים את זה, זה מסביר את כל סוגיות הכלל ופרט במודל הלוגי הזה. על זה עברנו בספר השני בסדרת לוגיקה תלמודית. בכל אופן בסוגיה הזאת המבנה מאוד פשוט, זה דיאגרמות קונצנטריות. כן, יש להם מרכז משותף שאחת מכילה את השנייה. עכשיו, מה קורה במצב כזה? עכשיו ממוקמים כשאני לוקח את שבעת, שבע הדוגמאות שמופיעות למעלה, הם כמובן יהיו שייכות למעגלים שונים. נגיד דוגמה מספר אחת פרי מפרי, סליחה, רמה מספר אחת זה צאן ובקר יין ושכר, נכון? זה הדוגמאות שמופיעות בתורה. זה נמצא פה באמצע. מה זה אומר שזה פה באמצע? שזה גם וולד ולדות הארץ, זה גם גידולי קרקע וזה גם פרי מפרי. נכון? כי זה יש לו, הוא נמצא בתוך שלושת העיגולים. אם נמצא עכשיו חלק מהדוגמאות שממוקמות פה, אז אומר שהם לא וולד ולדות הארץ אבל הם גידולי קרקע וגם פרי מפרי. אם יהיו דוגמאות שנמצאות פה, אז הם לא יהיו וולד ולדות הארץ ולא גידולי קרקע אבל הם כן יהיו פרי מפרי. ועכשיו בא הפאנץ'. הפאנץ' אומר שאני בעצם בודק כמה פרמטרים של דמיון, כמה צדדים יש לכל דוגמה. ומה שדרשת הכלל ופרט אומרת לי זה כמה צדדי דמיון צריך כדי להכיל את הדין. למשל, אם אני צריך שלושה צדדי דמיון, אז בבקר וצאן יין ושכר זה דוגמאות שנמצאות פה באמצע של העיגול הפנימי. אם אני רוצה, אם התוצאה היא צריך שלושה צדדי דמיון, זה אומר שכל מה שיהיה וולד ולדות הארץ אפשר לקנות בכסף מעשר שני. למה אני קורא לזה שלושה צדדי דמיון? כי כל מה שנמצא בתוך העיגול הפנימי הזה, יש לו שלושה צדדי דמיון לבקר צאן יין ושכר. מה הצדדים? הוא גם וולד ולדות הארץ, הוא גם גידולי קרקע והוא גם פרי מפרי. לעומת זאת, אם יבוא תנא אחר ויגיד לי לא, אני עושה הרחבה יותר גדולה, מספיקים שני צדדי דמיון, לא שלושה. מה זה אומר? זה אומר שבעצם אני ממלא, הייתי צריך להשחיר את העיגול של הגידולי קרקע ו-וולד ולדות הארץ, שני העיגולים האלה. מסכימים? כי כל מה שנמצא בתוך שני העיגולים האלה דומה בלפחות שני צדדים או שלושה, אבל לא פחות. ולכן מי שאומר צריך דמיון של שני צדדים הוא יקח את כל שני העיגולים הפנימיים. מי שאומר מספיק דמיון של צד אחד, הוא אומר כל העיגולים כולם, כולל העיגול החיצוני. כי מספיק שיש לך שאתה פרי מפרי, גם אם אתה לא וולד ולדות הארץ ולא גידולי קרקע, אם אתה דומה בצד אחד מספיק. עכשיו אתם אגב גם רואים מה יקרה אם דרשת כלל ופרט שתדרוש דמיון בצד אחד אבל הדיאגרמת ון לא תהיה קונצנטרית אלא זה יהיה שלושה עיגולים נגיד חלקיים. נגיד אני אעשה אולי את המשיקים. הנה תסתכלו. למשל, בואו ניקח את זה. משהו כזה למשל. אוקיי? אז אם אנחנו רוצים דמיון בשלושה צדדים, התוצאה תהיה כל מה שנמצא פה. נכון? ואם אנחנו רוצים דמיון בשני צדדים, אז זה יהיה גם מה שנמצא פה וגם מה שנמצא פה. אם אנחנו רוצים דמיון בצד אחד, אתם רואים שזה יהיה כל השלושה עיגולים האלה. הם לא קונצנטריים, כל השלושה עיגולים האלה. לפעמים זה יכול להיות אפילו משהו יותר מורכב, למשל אם תהיה דיאגרמה כזאת, עם משהו כזה ומשהו כזה. לדוגמה, עשיתי פה, אני לא יודע מה זה עושה לי קו. או, זה מה שהתכוונתי. הנה. אוקיי, למשל דבר כזה. אז אם אני רוצה דמיון בשלושה צדדים אין. שום דבר לא דומה בשלושה צדדים. אם אני רוצה דמיון בשני צדדים, אז יהיה איחוד של זה וזה. נכון? ואם זה דמיון בצד אחד, אז זה יהיה או זה או זה או זה. אוקיי? אז לפעמים יכולות להיות קבוצות שהן זרות, קבוצות שהן איחוד בין שני דברים, ממש כמו שלומדים בתחילת תורת הקבוצות או בלוגיקה עם דיאגרמות ון. זה בדיוק אותו דבר. בסופו של דבר, כלל ופרט וכלל זה צורה לנסח צורות שונות של הכללה סביב הדוגמאות המקראיות. זה בעצם הנקודה. טוב, זה רק כדי שתבינו שהדוגמה שבה אנחנו עוסקים היא רק דוגמה אחת ספציפית ולא משהו אוניברסלי. בכל אופן, אז עכשיו אנחנו צריכים לדעת, אוקיי, אז עכשיו יש לנו כבר את כל הכלים ביד. עכשיו השאלה היא מה עושים עם הכלים האלה? זאת אומרת, אני כבר יש לי הדיאגרמת ון שלי מוכנה, ויש לי את רשימת הדוגמאות ואני יכול לפזר אותן פה. דוגמה נגיד, דוגמה שבע תימצא פה, דוגמה ארבע חמש שש תימצא פה, אחת שתיים שלוש יהיו פה. סתם לדוגמה, אוקיי? עכשיו אם אני יודע שהתוצאה היא דמיון של צד אחד, אז זה אומר שעד דוגמה שבע הכל חוקי, אפשר לקחת בכספי מעשר הכל. אם אני רוצה דמיון בשלושה צדדים, אז זה רק דוגמאות אחת שתיים ושלוש. עכשיו מה שנשאר, הדבר היחיד שנשאר לי כדי לדעת לעשות דרשת כלל ופרט זה להבין איך אני מחליט כמה צדדי דמיון יש. אוקיי? אז בשביל זה בואו נחזור רגע למעלה. אז הגמרא אומרת ככה: מאן דמרבה עופות, זה סוף הסוגיה, מאן דמרבה עופות מאי טעמיה? ומאן דממעט עופות מאי טעמיה? מאן דמרבה עופות קסבר כלל בתרא דווקא. פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבו להו כל מילי, והני כלל קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדים. פה כבר נכנס המושג צדדים. ומאן דממעט עופות קסבר כלל קמא דווקא. כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, הני אין, מידי אחרינא לא. והני כלל בתרא לריבויי כל דדמי ליה בשלושה צדדים. תרגום לעברית מדוברת: כאשר אנחנו יודעים, יש לנו שני מקרי קצה. אני פשוט מדלג על הסוגיה כי אני לא אספיק ממש לראות את הפרטים שלה, אז אני נותן לכם כבר שורות תחתונות. יש לנו שני מקרי קצה. מקרה קצה אחד, זה מבנה של כלל ופרט. כלל ופרט, זה בעצם, דיברנו על זה כבר, הכי מצומצם שיש. אוקיי? הייתי אומר, מה זה אומר? הרבה צדדים או מעט צדדים? מה אתם אומרים? מעט. מעט צדדים זה דווקא הרחב. אם אתה דורש דמיון מועט, זה אומר שאתה עושה הרחבה גדולה של הקבוצה. מספיק דמיון מועט כדי שאני ארחיב את זה, אכלול גם את זה. לכן כשאני עושה הרחבה מצומצמת, פירושו הרבה צדדים. אני דורש דמיון מושלם. אם אני דורש דמיון מושלם, יש מעט מאכלים שיעמדו בזה, שהם ממש דומים למה שכתוב בתורה. על כן יש פה איזשהו אינטרפליי הפוך. ככל שמספר הצדדים יותר גדול, ההרחבה יותר מצומצמת ולהפך. אוקיי? כמו בתורת האינפורמציה אגב, בתורת האינפורמציה, כמה שאתם נותנים יותר אינפורמציה, כך יש פחות דוגמאות שהאינפורמציה הזאת מאפיינת אותם. דיברנו על זה פעם, לא זוכר, כן, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. אז אם אני אומר הבן אדם הזה היה ראש של משהו, יש הרבה אנשים, ראש מוסד, ראש ממשלה, ראש עיר, הוא ראש של משהו. מה עם ראש ממשלה? ראש ממשלה זה כבר פחות אנשים, נכון? זה רק ראשים של ממשלה, לא ראשים של דברים אחרים. אז נתתי עוד מידע, הוא גם ראש ממשלה, אז כבר הורדתי את מספר האנשים שהתיאור הזה מתאים להם. אבל עדיין יש הרבה ראשי ממשלה של כל המדינות בכל הזמנים, מראש הממשלה הראשון של מדינה, אולי זה כבר מצמצם, של מדינת ישראל, זה מצמצם עוד יותר. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, זה כבר אומר זה בן אדם אחד בלבד, דוד בן גוריון. אוקיי? אז ככל שאני נותן יותר צדדים או יותר מידע, אני בעצם מצמצם את הקבוצה שהצדדים האלה מאפיינים אותה. לכן מספר הצדדים שבהם אני מרחיב בעצם הוא זה שקובע את רדיוס ההרחבה. דיברנו על זה שבתורת הדרשות של כלל ופרט זה לקבוע רדיוס של הרחבה. עכשיו אנחנו מבינים את השפה שבה חז"ל השתמשו. השפה היא צדדים. הצדדים קובעים את רדיוס ההרחבה. אחד חלקי מספר הצדדים זה רדיוס ההרחבה. ככל שמספר הצדדים יותר גדול הרדיוס יותר מצומצם. אוקיי? לא אחד חלקי אלא ביחס הפוך, כן, לא משנה. אז עכשיו, מה קורה? איך אנחנו עכשיו יודעים מתוך הכלל ופרט כמה צדדי דמיון יש? זה בעצם הדבר האחרון שעוד נשאר לנו כדי להבין את כלל ופרט. איך לומדים? אז הגמרא אומרת ככה, יש לנו שני מקרים קיצוניים. כלל ופרט זה הכי מצומצם, אלא מה שבפרט. נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. אלא מה שבפרט זה לכאורה דמיון מושלם. לכאורה שלושה צדדים, עוד מעט נראה שזה לא נכון. אבל לכאורה זה שלושה צדדים, הדמיון הכי גבוה שיכול להיות. לעומת זאת, פרט וכלל זה הכי רחב שיש. אז זה דמיון בצד אחד. אוקיי? ואז הייתי מצפה שכלל ופרט וכלל זה כנראה יהיה משהו באמצע, בשני צדדים, זה מה שנשאר. אוקיי? אבל איך זה יוצא לוגית? אז הגמרא אומרת כך, את הדרשה המשולשת, המבנה המשולש כלל ופרט וכלל, יש שתי צורות לפענח. אפשר לקרוא לזה, קוראים לזה כללא קמא דווקא. מה זה כללא קמא דווקא? אני יש לי מבנה כלל ופרט וכלל, אוקיי, זה המבנה המקראי. עכשיו אני יכול להגיד כללא קמא דווקא אומר ככה. אני מסתכל על הכלל הראשון ראשון. קודם כל על הכלל הראשון. ואז אני אומר יש לי פה מבנה של כלל ופרט. מבנה של כלל ופרט זה דמיון מושלם. אבל בסוף נוסף לי עוד כלל אחרי זה. מה זה אומר? הכלל האחרון בא להגיד תרחיב קצת. אתה מצמצם צמצום מוחלט אבל מרחיב קצת. זה צורת הקריאה של כללא קמא דווקא, הכלל הראשון. דווקא. לעומת זאת הכלל בתרא דווקא, אומר יש לי קודם כל פרט וכלל. מה זה? דמיון בצד אחד, נכון? מקסימלי. אם אני מוסיף כלל בהתחלה, צריך לצמצם את ההרחבה. אז זה לא צד אחד, זה שני צדדים. אוקיי. ולכן למאן דאמר כלל בתרא דווקא, אז המבנה של כלל ופרט וכלל, אומר לי להרחיב בשני צדדים, כל מה שדומה בשני צדדים. מה יקרה עם כלל קמא דווקא? אז תראו, זה תעלומה. לקח לנו זמן עד שהבנו את זה. לכאורה כלל ופרט זה הכי מצומצם שיש. מה זה הכי מצומצם שיש? שלושה צדדים. נו, אז הכלל שמגיע בסוף, צריך להרחיב את זה. מה זה אומר להרחיב? להוריד את מספר הצדדים בקצת, נכון? במקום שלושה צדדים, שני צדדים. נו, אז הגענו לאותה תוצאה כמו כלל בתרא דווקא. מה ההבדל בין כלל קמא דווקא לכלל בתרא דווקא? וזה אומר דבר מאוד מעניין, שכלל ופרט, בניגוד למה שאנשים חושבים, זה לא דמיון בשלושה צדדים, זה דמיון בארבעה צדדים. מה הכוונה ארבעה צדדים? לא עושים שום הרחבה. דמיון בשלושה צדדים, בוא נראה רגע חזרה לאיור שלנו. דמיון בשלושה צדדים זה כל מה שנמצא בתוך העיגול הפנימי, נכון? זה הרחבה הכי מצומצמת, כאשר בקר וצאן, יין ושכר נמצאים איפשהו פה במרכז העיגול. אתם מבינים שדמיון בשלושה צדדים זאת עדיין הכללה? נכון? זה לא רק הדוגמאות שמופיעות בתורה.

[Speaker B] כל

[הרב מיכאל אברהם] דבר אחר שדומה להם בכל הצדדים, אבל זה יש עוד דברים. בסדר?

[Speaker B] אם

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה להגיד שהדוגמאות שמופיעות בתורה רק הן ואין בלתן, לא להרחיב לכלום, אפילו למה שדומה להם לגמרי, אז זה ארבעה צדדים. ולכן באמת מפרשי הברייתא אומרים, כאשר יש מידת כלל ופרט, זה אומר בעצם אל תעשה בניין אב מהפרט. אל תרחיב את הפרט. ששמים כלל לפני הפרט, זה הדרך של התורה לומר לנו את הפרטים האלה לא מרחיבים בכלל. לא להרחיב בכלל פירושו של דבר זה לא שלושה צדדים, זה ארבעה צדדים. עכשיו ארבעה צדדים זה כמובן רק משל. זה לא ארבעה צדדים אלא זה רק הדברים האלה עצמם, לא עושים שום הרחבה. הטענה היא שהרחבה של שלושה צדדים היא כבר הרחבה. היא הרחבה הכי מצומצמת שיש, אבל היא עדיין הרחבה. זה כל הקבוצה הזאת. אוקיי? כשאומרים לי לא, אני רוצה רק את מה שבאמצע בדיוק. זהו, רק מה ששמה. אז זה אומר שאני לא רוצה הרחבה בכלל, לזה אנחנו נקרא ארבעה צדדים. ועכשיו הכל מסתדר היטב, תראו.

[Speaker B] הרב, יש מצב שיש כלל ורק פרט אחד וכלל?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם? לא הבנתי.

[Speaker B] יש דוגמה של אולי כלל, פרט אחד בודד וכלל?

[הרב מיכאל אברהם] כן, למה לא?

[Speaker B] אז מה זה עושה כלל פרט וכלל? אם זה פרט אחד, אז זה רק הצדדים של הפרט הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. הבסיס הוא פרט אחד, זה לא משנה. להיפך, באופן עקרוני היה צריך להספיק פרט אחד. כשהתורה כותבת כמה פרטים זה פשוט כדי לתת לנו רמז מה הם הצדדים הרלוונטיים. כי אם היא הייתה כותבת רק פרט אחד, אז הייתי חושב שיש עוד צדדים והם לא רלוונטיים. וזה רק רמז לשאלה מי הם הצדדים, כי לגלות את הצדדים זה סברה של הדרשן, זה לא כתוב בתורה. מה המאפיינים של הדוגמאות האלה? זה עניין פרשני. עכשיו תראו, פה יש את הסיכום. תסתכלו. מה קורה בפרט וכלל? בפרט וכלל זה צד אחד, נכון? כי זה הריבוי המקסימלי. בכלל ופרט זה ארבעה צדדים דמיון מוחלט. בכלל ופרט וכלל, זה שלושה צדדים לשיטת קמא דווקא, וזה שני צדדים לשיטת בתרא דווקא. ככה הגמרא אומרת. ואז נשאר לנו בפאזל, אתם רואים שברגע שאני עושה טבלה כזאת, אז תראו. זה וזה ריקים בינתיים, נכון? תחשבו שזה לא כתוב פה כלום. אלה ריקים. אז הטבלה הזאת בעצם מסכמת לי במבט הפוך. היא לא אומרת לי מה עושים עם כלל ופרט ומה לא עושים, אלא איך התורה צריכה לכתוב כשהיא רוצה להגיד לי תרבה בצד אחד. או בשני צדדים או שלושה או ארבעה. אז לשיטת קמא דווקא, אם היא רוצה לכתוב צד אחד היא כותבת פרט וכלל. אם היא רוצה שלושה צדדים, כלל ופרט וכלל. אם היא רוצה ארבעה צדדים, כלל ופרט. לשיטת בתרא דווקא אותו דבר. אבל אז יוצא, אני פשוט מדלג על השלבים כי אין לנו זמן, יוצא שלשיטת קמא דווקא השפה המדרשית לא שלמה. אין לפי שיטת קמא דווקא, אין דרך לבטא שני צדדים. ולשיטת בתרא דווקא אין דרך לבטא שלושה צדדים. וזה מסתדר מצוין עם הגמרא שהזכרתי לכם בנזיר, שאומרת חכה, יש מידת דרש רביעית: פרט וכלל ופרט. לא מופיע אצל רבי ישמעאל. עכשיו תראו, בוא נעשה את החשבון. לשיטת קמא דווקא, בוא ננסה לנתח את פרט וכלל ופרט. מה זה פרט וכלל? הרי קמא דווקא מתחילים מההתחלה, נכון? שמתחילים מההתחלה, בוא נתחיל מההתחלה. אנחנו מתחילים פרט וכלל, מה זה? הכל. צד אחד. ריבוי מקסימלי, צד אחד. נכון? אבל אם יש פרט אחר כך, אז הוא בא לצמצם. אז זה אומר שני צדדים. זה בדיוק השני צדדים לפי קמא דווקא. בוא נראה עכשיו פה. אין לנו דרך לעשות שלושה צדדים לשיטת בתרא דווקא. בוא נראה, נקרא את פרט וכלל ופרט לשיטת בתרא דווקא. פרט וכלל מה זה? סליחה. בתרא דווקא צריך להתחיל מהבתרא, מהסוף. אז מתחילים בכלל ופרט. מה זה כלל ופרט? ארבעה צדדים, נכון? פרט הראשון מצמצם את זה לשלושה צדדים. ועכשיו השפה מלאה. אז יש לנו בעצם שתי שפות איך קוראים את התורה, וזה מחלוקת תנאים. רק אחד צודק. או השפה של קמא דווקא או השפה של בתרא דווקא. ויהיו ויכוחים ביניהם, כי אותו מבנה, למשל כלל ופרט וכלל, לשיטת הקמא דווקא זה אומר לנו לרבות בשלושה צדדים. לשיטת הבתרא דווקא זה אומר לנו לרבות בשני צדדים. התוצאה המדרשית תהיה שונה. אבל לפי כל אחת מהשפות האלה, כל אחת היא שלמה. זאת אומרת, התורה יכולה להגיד לי כל הוראה מדרשית שהיא רוצה, יש לה את הכלי הטקסטואלי לתת לי את ההוראה הזאת. אוקיי? ועכשיו בעצם סיימנו את העניין. כי עכשיו אנחנו יודעים איך עושים דרשות כלל ופרט באופן עקרוני. איך עושים? קוראים בתורה את הדוגמאות. מנסים למצוא להם צדדים. זה מסברה, למצוא להם צדדים. מה שקראו פה פרי מפרי גידולי קרקע וולד וולדות הארץ. מציירים דיאגרמת ון של הצדדים. מוצאים דוגמאות ששייכות לכל סקטור בדיאגרמת ון. מה נמצא בעיגול הזה, מה נמצא בעיגול… זה הדוגמאות של המלח, מים, ציר דגים וכולי וכולי. ככה הגמרא בעצם מצאה את הדוגמאות האלה, כי פשוט לקחה את הצדדים וניסתה להראות דוגמאות ששייכות לצד אחד, לשני צדדים, לשלושה צדדים. כמה זה יותר קרוב לדוגמאות של התורה. ואז אנחנו בונים את ההיררכיה של הדוגמאות. עכשיו אנחנו חוזרים לתורה ומסתכלים מה המבנה שמופיע בה. כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, פרט וכלל ופרט. וזה יגיד לנו, תלוי אם אנחנו סוברים קמא דווקא או בתרא דווקא, זה יגיד לנו בכמה צדדים להרחיב. ובזה גמרנו את הסיפור. ואם אני צריך… זה מאוד מסובך במבנים יותר מורכבים, אבל בדוגמה הזאת זה יוצא פשוט. כי המבנים הם קונצנטריים, זה יוצא פשוט. זה בעצם אומר שיש בעולם הדרש, בשפת הדרש, יש דרך לפתור את הבעיה של הארט, שבה פתחתי את הדיון בדוגמאות. זוכרים את "אין להכניס כלי רכב לגינה", לגן הציבורי. ושאלתי איך המחוקק יכול להגיד לנו למה הכוונה בכלי רכב. בימבה, אופנוע, טרקטור, טנק, אנדרטה של טנק, אופניים חשמליים, לא חשמליים. מה. איפה אתם מבינים שאת כל הכלי רכב האלה אפשר לצייר בטבלה, נכון? הבימבה נמצאת הכי למטה, זה המים והמלח. מה זה קורקינט, מה זה אופנוע? אופניים, קורקינט חשמלי, אופניים חשמליים, אופנוע, טרקטור וכן הלאה. אוקיי, מכונית, מכונית מרוץ, משאית וכן הלאה. משהו יותר מסוכן נגיד. למה? כי הצדדים שלנו זה רמת הסכנה, רמת הרעש, רמת הזיהום, נגיד אלה שלושת הצדדים שהייתי אומר. סכנה, רעש וזיהום. אוקיי. אז אלה שלושת הצדדים. ועכשיו המחוקק היה יכול להגיד לי עד איפה להרחיב. אם הוא היה כותב אין להכניס כל כלי רכב לגינה כגון אופניים וקורקינט וכל כיוצא בו, זה כלל ופרט וכלל. אז אני יודע זה שלושה צדדים או שני צדדים ואני יכול להגיד לכם איזה כלי רכב להכניס ואיזה כלי רכב לא להכניס. וברגע שאנחנו מבינים את המבנה הלוגי הזה אפשר לפצח את כל סוגיות הכלל ופרט. זה לא אומר אגב שאני היום יודע לדרוש דרשות כלל ופרט. למה לא? כי הצדדים שחז"ל הוציאו אני לא הייתי חושב שאלה הצדדים הרלוונטיים. זאת אומרת אין לי את הסברות שאומרות לי מה הם הצדדים הרלוונטיים לדוגמאות שהתורה נותנת. אולי יש מקומות שהייתי יכול להתקרב, אבל שמה עוד לא ברור לי איך חז"ל הגיעו למה שהם הגיעו. אני כן ברור לי שהם הגיעו לזה מסברה. יש מכשיר לוגי שנותן לך מה הם הצדדים. זה איזושהי סברה פרשנית כזו או אחרת, ובמובן הזה את זה אין איך להשלים. או שיש לך את הסברה או שאין לך את הסברה, אבל וונס יש לך את הסברה הזאת אתה יכול היום, אנחנו פיענחנו לגמרי את העולם הזה של דרשות כלל ופרט. זאת אומרת יש ממש לוגיקה מסודרת לגמרי איך עושים את הדרשה הזאת וזה מסביר סוגיות מאוד מסובכות. אני פה ושם צריך הנחות נוספות כדי להסביר אותן, אבל מה שכל המפרשים נתקעים ולא מבינים מה הולך שמה ומה קורה ומי חולק ומי לא חולק, אפשר להסביר את הכל בצורה ממש יפהפיה שזאת עבודה, עבודה מחקרית נהדרת בעיניי העבודה הזאת שעשינו כאן. בכל אופן. הרב?

[Speaker C] כן. אפשר לשאול משהו? הרב עשה דגש באמת מרשים על הניתוח של כל הצורות האלה של הכלל ופרט וכל האפשרויות, כאשר שם דגש מאוד קטן על הצדדים ועל השיקול דעת ועל לנסות הבנת כוונת המחוקק. שם דגש קטן כי כמעט אין מה להגיד על זה. נניח במקרה של הארט, אם נניח הניסוח של המחוקק לא היה כולל קורקינט חשמלי כשאנחנו יודעים נניח שכל בר דעת מבין שכוונת המחוקק הייתה שלא ייכנס כלי מסוכן וכלי כזה הוא נניח סופר מסוכן, אבל זה לא נכנס בכלל ופרט וכלל בכללים שלא הצליח המחוקק. היה מישהו שעולה על דעתו להגיד טוב אז נתעקש ולא נכניס?

[הרב מיכאל אברהם] בהחלט. בהחלט. אם בסופו של דבר אם יש מבנים של כלל ופרט שהם מוסכמים, המחוקק צריך להתנסח בצורה מדויקת. מה שהוא אומר זה נכנס דרך הלוגיקה של כלל ופרט. אם זה לא יוצא מהלוגיקה הזאת זה לא נלמד משם. אתה יכול להגיד מסברה אני מחמיר ואני בכל זאת לא עושה את זה. אין בעיה, תבוא עליך ברכה, אבל האיסור ההלכתי נקבע לפי הלוגיקה הזאת. זה הכל.

[Speaker C] רק בגלל שאנחנו מוגבלים עם השיקול של הצדדים של התנאים, אם נניח היינו יכולים לשקול גם בעצנו היה לנו סנהדרין אז הכל היה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך סנהדרין בשביל זה. רק צריך לדעת לעשות את זה. אין שום צורך בסנהדרין.

[Speaker C] אז למה הרב בטוח שהוא לא יכול להבין את כוונת התורה אחרת מאשר חז"ל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שאני יכול היום לדרוש כלל ופרט, רק אני אומר הסברות שלי הרבה פעמים לא יקלטו בדוגמאות שאני מכיר מחז"ל, הרי כמו עתניאל בן קנז, אני גם כן ארצה לבדוק את עצמי על הדרשות שחז"ל עשו כדי להתאמן, כדי לראות שאני עובד נכון. ומתברר שכשני עושה, מנסה לחפש את הצדדים בדרשות שחז"ל מצאו זה לא הצדדים שחז"ל מצאו. אז זה אומר שכנראה הסברה שלי לא מתאימה למה שהם תפסו. עכשיו זה לא אומר עדיין, יכול להיות שאני אעשה את הדרשה לפי מה שאני מבין במקומות שאין את חז"ל. אז אני אעשה את הדרשה כמו שאני מבין, וזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, בסדר? יש מקום לטעון את הטענה הזאת, אבל זה כבר באמת שאלה מעשית, אני לא רוצה להיכנס אליה כאן. אז מה שאני רק רוצה להדגים פה, אני רוצה כבר לסיים את זה, מה שרציתי להדגים פה זה להראות לכם איך דרשה כוללת שנקראת כלל ופרט או כללי ופרטי פתאום מתפרטת לארבעה סוגים של דרשות עם לוגיקה מאוד מדויקת ומוגדרת היטב לכל אחת מהן. ועכשיו אני יכול לעשות עבודה על כל מופע מקראי להתאים לו בדיוק את התוצר של הדרשה כאשר הדורות הקדומים לא היו מבינים על מה אני מדבר. הייתי אומר להם צדדים וכלל ופרט וכלל, ופרט וכלל ופרט, הם לא מבינים מה אתה רוצה בכלל, אבל הם קוראים את הפסוק והם אומרים עופות כן, דגים לא. למה? כי אינטואיטיבית ברור להם שזה כלל ופרט צריך להרחיב קצת. אני שאין לי את האינטואיציה של השפה הזאת המדרשית, אז אני בניתי לעצמי כלים לוגיים, המשגתי את הדברים כדי לנסות ולעקוב אחרי מה שהם עשו אינטואיטיבית. ואז אני הגעתי לזה שיש כבר ארבע תת דרשות תחת הכותרת הזאת של כלל ופרט. מבחינתם זה היה הכל דרשה אחת, הרחבה סביב הפרטים שיש בתורה. אינטואיטיבית היה ברור להם שאם יש כלל אחד בהתחלה עושים הרחבה מצומצמת יותר, אם יש כלל בסוף עושים הרחבה רחבה, אם יש שני כללים עושים הרחבה אמצעית, אבל הם לא ניסחו לעצמם כמו שאנחנו לא מנסחים את כללי הדקדוק, זוכרים את הדוגמה שהבאתי? אז הם לא ניסחו לעצמם ארבע מידות כאלה ובכל אחת צדדים, הם לא דיברו בכלל בשפה הזאת. הם פשוט השתמשו באופן אינטואיטיבי בדרש והם הגיעו לתוצאות שלהם. ואנחנו שאין לנו את האינטואיציה איך עושים את זה, צריכים לעשות המשגות, ואז יוצא לנו שכבר יש ארבע מידות ולא אחת, וככה זה בדיוק דוגמה יפה איך מערכת המידות הולכת ומתרחבת עם הדורות, אבל זה לא המצאה, זאת מסורת דינמית. אנחנו רק מנסים לפענח את מה שעשו הדורות הקודמים, אנחנו לא מוסיפים על זה, אנחנו מפענחים את זה. אוקיי.

[Speaker B] אולי בבית מדרש הלכו לפי ריבוי ומיעוט? לא שומע. בית המדרש הלך לפי ריבוי ומיעוט, לא כלל ופרט. הוא גם נצמד לאותה טכניקה של…

[הרב מיכאל אברהם] לא הטכניקה הזאת, אבל יש להם גם טכניקה, כן. הבנתי. לפחות ככה נראה. את הטכניקה שלהם אגב לא פענחתי עד הסוף. הבנתי. תת אני מבין, אבל לא הגעתי למודל לוגי שלם. אבל נראה די ברור שיש להם גם מודל מקביל, אחר, אבל הם עוקבים אחרי כללים אחרים אבל באופן עקבי בכל מופע מקראי כזה. ושם לא מצאתי סוגיה שעזרה לי לפענח את הפורמליזם. פה ממש הסוגיה של עירובין פתחה לפנינו עם הערות של הרב הנזיר. הרב הנזיר כבר העיר על הסוגיה הזאת ומשמה ככה נפל לנו האסימון. אוקיי, אני רוצה רק באמת להשלים את הסדרה הזאת. עזבתי את סוגיית עירובין, ראינו פחות או יותר, ואני מקווה שזה הדגים קצת איך עובדת מסורת דינמית. מסורת שלא משנה את ההלכה או לא מוסיפה על ההלכה אלא רק ממשיגה את מה שכבר קיבלנו ומה שעשו בעבר. ועדיין זה נראה שונה ולפעמים גם יביא תוצאות שונות אגב, כי ההמשגה לא תמיד מדויקת ולפעמים יצא לנו משהו אחר ממה שיצא לרבותינו כי כמו שאמרתי קודם זה רק קירוב. אז לכן השינויים הם סייד אפקט, השינויים הם תוצאה צדדית, הם לא אנחנו לא עושים שינוי בהלכה, אנחנו עושים המשגה. נכון שכשעושים המשגות לפעמים גם יוצאות תוצאות קצת שונות, אבל באופן עקרוני אנחנו לא מנסים לעשות פה שינוי או התאמה כלשהי, שזה כל הנושא של השיעורים הראשונים, אלא אנחנו מנסים בסך הכל להבין את מה שעשו רבותינו, זה הכל, להכניס את זה לתוך דפוס מדויק יותר. אוקיי, עכשיו אני רוצה רק כמה הערות אחרונות לגבי כללי ופרטי, לגבי המסורת באופן כללי. יש איזשהו בעולם דתי, ובטח יהודי אבל בכל עולם דתי אני חושב, יש איזשהו קסם למילה מסורת. טוב זה המסורת בידינו מרבותינו ומיד זה אומר שכמובן צריך לציית ואסור לסטות מזה וכן הלאה. אבל צריך לשים לב טוב שהמילה מסורת באופן לוגי מורכבת משני מרכיבים לפחות. מרכיב אחד זה השרשרת שמובילה את הדבר אליי, מאב לבן או מרב לתלמיד מדור לדור. וכן הלאה. צריך לבדוק את האמינות של השרשרת וכולי, בהנחה שהשרשרת אמינה, אז יש לנו מסורת. האם אמינות של השרשרת מספיקה כדי לומר שהתוצר הוא נכון, הוא אמיתי?

[Speaker B] צריך לבחון אם זה בעומק בכללים שזה באמת יש לזה היגיון שזה באמת בא אחד מהשני, לא

[הרב מיכאל אברהם] שפתאום נכנס איזשהו

[Speaker B] אלמנט שהוא מפריע.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אחד מהשני? לא הבנתי, מי זה האחד ומי זה השני?

[Speaker B] כאילו הגיונית זה אחד בתולדה של השני, המסורת זה באמת עובר…

[הרב מיכאל אברהם] יש לנו מסורת, יש לנו מסורת שאומרת שאפשר לאכול עופות בכסף מעשר שני. האם זה שיש לנו מסורת אמינה אומר שזה באמת הדין? לא, ממש לא. כי השאלה מאיפה זה התחיל. המסורת מעבירה אלי משהו, אבל מה זה המשהו שאותו היא מעבירה אלי? מאיפה הוא בא? מסורת רק אומרת שזה עובר מדור לדור ומרב לתלמיד, אבל מה עובר? הזכרתי באחת הפעמים הקודמות את הדברים של הנצי"ב בקדמת העמק, בהקדמה שלו לפירוש העמק שלו על השאילתות. אז הוא אומר שם שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י במשמעות הביטוי בגמרא גמרא גמיר לה. הגמרא הרבה פעמים אומרת, ההלכה הזאת גמרא גמיר לה. רש"י בכל מקום כותב גמרא גמיר לה הלכה למשה מסיני. אבל הרמב"ם בהרבה מקומות לא מתייחס לגמרא גמיר לה כהלכה למשה מסיני. אז הנצי"ב מסביר שגמרא גמיר לה יכול להיות שזה בעצם איזושהי מסורת, אבל היא לא מסיני. אלא היה איזשהו דור שהוציא הלכה בדרך של פרשנות, דרש, סברה, מה שלא יהיה, הוציא הלכה, אבל הוא הוציא את ההלכה, זה לא בא מסיני. ומשם והלאה זה עבר אלינו במסורת, אבל לא עברה אלינו במסורת הדרך הפרשנית שהלכה הזאת נוצרה בה או המדרש, רק ההלכה עברה. אז שואלים, טוב, אז נקבל את ההלכה הזאת? אין לנו דרשה שתומכת בה. וזה גמרא גמיר לה. מה זאת אומרת? היה גמרא, אגב זה גם משמעות הביטוי, לגמור זה ללמוד בארמית, כן? אז לכן גמרא גמיר לה הכוונה למדו את זה, חכמינו למדו את זה בעבר. הם הוציאו את זה מאיזושהי דרשה או פרשנות של התורה כלשהי, ומשם זה עבר אלינו, ולכן זה בסדר, זה אמין. זה אומר שבעצם המקור הוא לא מסיני, אלא הוא מפרשנות או ממדרש של דורות קדומים, ומשם זה עבר אלינו במסורת, וזה גם בסדר. למה? כי נכון שהמקור הוא לא מסיני, אבל המקור הוא דרשה, ודרשה זה מקור לגיטימי. זאת אומרת, בשביל להגיד שהלכה מסוימת היא הלכה מוסמכת, לא מספיק להגיד שהיא עברה אלינו במסורת ושהמסורת היא אמינה, כי כשאומרים שהיא עברה אלינו במסורת ובהנחה שהמסורת גם אמינה, השאלה איך זה התחיל. אם זה התחיל בתור שטות, ואחרי זה יש מסורת אמינה שמעבירה את השטות הזאת מאב לבן, זה עדיין שטות. אז מה אם המסורת היא אמינה והכול עבר כמו שצריך מאב לבן? אתה צריך לדעת מהו המקור שיצר את ההלכה הזאת, לא רק את אמינותה של השרשרת שמובילה את ההלכה הזאת. למה אני אומר את זה? כי הרבה פעמים, אני חוזר למה שהערתי בהתחלה, הרבה פעמים אנחנו משתמשים במונח מסורת, וזה כאילו סותם את הגולל על הוויכוח. טוב, אם יש מסורת אז צריך לציית. לא, לא מסכים לזה. זה שיש מסורת זה אומר שהדור הקודם העביר לנו והדור הקודם העביר לו וכן הלאה, אבל אף אחד לא אמר לי מאיפה זה התחיל. אולי זה התחיל בתור סתם שטות חסרת בסיס? אז זה שעובר במסורת וזה נקלט איכשהו בקרב הדורות, מה זה אומר? זה המסורת סך הכל אומרת שמה שעבר זה לא המציאו את זה אלא קיבלו את זה מקודם. אוקיי, אבל הקודם-קודם, הצב הראשון, כן, יש צבים כל הדרך עד למטה, הצב הראשון על מה הוא עומד? מאיפה זה בא? את זה שאלת המסורת לא פותרת. ולכן הרבה פעמים אתם שואלים למה לעשות כפרות? כן, עכשיו יום כיפור, למה לעשות כפרות? מה שהשולחן ערוך כותב עליו מילים חריפות, למה לעשות כפרות? מסורת, אנחנו לא זזים מהמסורת. מה מסורת? בסדר, אני יודע שאבותינו עשו את זה ואבות אבותינו עשו את זה, אני לא יודע מתי בדיוק זה התחיל, אבל אם זאת הייתה שטות, אז מה אכפת לי שכל הדורות עברו את זה במסורת ועשו את זה כל הזמן? אם זאת שטות, המסורת לא מכשירה אותה. המושג מסורת קיבל עם השנים איזשהו סוג של הילה שהוא גם תחליף למקור, הוא לא רק מהווה אמינות על המסירה, הוא גם משמש תחליף למקור, עכשיו כבר לא מעניין אותי מה המקור. אם המסורת אומרת זה כנראה נכון. יש מאחורי זה כל מיני הסברים מיסטיים או פסאודו-מיסטיים, שגם אני פעם השתמשתי בהם באחד המאמרים שהיום אני כבר לא חושב מה שכתבתי שמה, על ההרמנויטיקה, מי שקרא פעם על המאמר שהיה על ההרמנויטיקה, וזה השגחה של הקדוש ברוך הוא, שאם עם ישראל מעביר איזושהי הלכה במסורת מדור לדור, זה כנראה משהו נכון. מה זה אומר התזה הזאת? לפני השאלה אם היא נכונה או לא, מה היא באה לומר? היא באה לומר שמספיק המרכיב הראשון, לא צריך את המרכיב השני. זאת אומרת, אם יש מסורת אמינה, אז התוצר הוא נכון, לא מעניין מה המקור הראשוני. זה בעצם מה שרוצים לומר. או במילים אחרות, כשאתה לא יודע מה המקור הראשוני והעסק הזה נראה לך שטות מוחלטת, הדרך היחידה למכור לך את זה, זה להגיד לך שזאת מסורת ורבותינו הקדושים וודאי שלא באה תקלה על ידם והקדוש ברוך הוא השגיח על זה ולכן ברור שזה נכון. 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים'. כן, זה בעצם הביטוי שממנו הירושלמי מביא את המקור למסורת, ללכת אחרי עקבי הצאן. אוקיי, אם אתה הולך בעקבות הצאן, אתה בדרך הנכונה. אני לא בטוח, לפעמים הצאן מאוד מתברבר, הצאן מאוד מתברבר. וללכת אחרי הצאן להתברבר אחריו זה לא ינחם אותי שהתברברתי כשאני עם כל הצאן. צרת רבים נחמת שוטים, כמו שנאמר. לכן אני חושב שצריך מאוד מאוד להיזהר בשימוש במושג מסורת בתור תחליף לקריטריון של אמיתיות. מסורת זה אומר שיש פה אמינות בהעברה, זה לא אומר הרבה על איכותו של המקור הראשוני. אז אם אומרים לי 'תראה זו הלכה למשה מסיני', אז בזה אומרים לי זאת מסורת אמינה שמקורה הוא בהר סיני, אז זה אומר הכל. זה אומר את שני הדברים: זה אומר שיש מקור אמין או בר תוקף, וזה עבר אליי במסורת. שני הדברים מתקיימים, זה בסדר גמור. 'גמרא גמירא לה', אותו דבר. אומרים זה חכמים מוסמכים דרשו את הדרשה הזאת, גם אם אנחנו לא יודעים איזה דרשה הם דרשו, אבל הם ידעו את העבודה ולכן המקור הוא מקור נכון והמסורת העבירה את זה אלינו, גם זה תקף. אבל יש המון המון דברים שהם לא הלכה למשה מסיני ולא 'גמרא גמירא לה', אלא הם רק מסורת.

[Speaker B] מה שמופיע בתלמוד זה מסורת או זה גמרא גמירא לה? מה שאין דברים שהם הלכה למשה מסיני או ממדרש… מה?

[הרב מיכאל אברהם] תלוי מה בתלמוד, יש דברים כאלה ויש דברים כאלה, יש כל מיני.

[Speaker B] אז גם התלמוד הוא מורכב ממסורות שאולי אנחנו לא יודעים מה הם בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] הרבה דברים, ברור. לא משנה, יכול להיות שיש לה סמכות גם אם הוא טועה, זה דיברנו כבר. זה משיקולי סמכות. ואני עכשיו מתעלם רגע משיקולי הסמכות, אני דן כרגע בשאלה מה נכון. יכול להיות שיש גורם כמו סנהדרין או כמו התלמוד שיש להם סמכות לקבוע משהו מחייב גם אם הוא לא נכון, בסדר, זה עוד דיון. ואני מדבר כרגע לצורך הדיון שלנו, אני דן כרגע בשאלה מה נכון. תראו למשל טיעון של המסורת שקומם אותי נורא. היה כשלימדתי בירוחם, אז הגיע מישהו מהארגון של הפתיל תכלת החדש ונתן שמה הרצאה על העניין הזה, והאמת שנשמע מאוד משכנע מבחינתי, לפחות ספק ומעלה. עכשיו ספק דאורייתא, אז חשבתי שמן הראוי לשים תכלת. עשיתי קצת בירורים, שאלתי מה אומרים על זה פוסקים, צלצלתי לאיזה מישהו מבני ברק שעשה איזה סבב בין הפוסקים שמה וקיבלתי ממנו תשובות שאני לא אחזור עליהן כאן מרוב בושה. אבל בין היתר, ידוע שהרב סולובייצ'יק, שהוא דיבר עוד על התכלת של ראדזין, לא על התכלת כמובן של היום כי הוא לא הכיר אותה, הוא אמר, או הבית הלוי כבר התחיל בעצם עם זה נדמה לי, הבית הלוי אפילו, זה לא הרב סולובייצ'יק, הרב סולובייצ'יק חזר על זה אחר כך, אמר 'אין לנו מסורת על זה'. טיעון פשוט מופרך לחלוטין, אני נזהר לא להשתמש בביטויים חריפים יותר. זה פשוט מופרך. מה זה 'אין לנו מסורת על זה'? ברור, כי איבדו את המידע מה זה תכלת. אבל עכשיו יש לך טענה עם נימוקים שמסבירים לך שזאת תכלת, אז מה זה מעניין אותי שאין לנו מסורת על זה? למה זה רלוונטי? המסורת הזאת הפכה להיות כל כך קדושה, שלא רק שמה שיש לנו מסורת עליו הוא בטוח נכון, אלא גם דבר נכון שאין לנו מסורת עליו הופך ללא נכון. ויש לך טיעונים טובים, לא. לא היו שם תשובות לטיעונים. הטיעונים היו טובים, כי אם היה לך תשובות לטיעונים אתה לא צריך להיזקק לעניין הזה. מסורת זה תמיד השלב האחרון, השפן האחרון ששולפים מהכובע כשאין לך טיעונים. זה כן, זה תמיד ככה. אז אומרים לך "זה מסורת". אבל זה לא נכון, מסורת היא לא טיעון. רק אם אתה יודע מה המקור של המסורת. או אם אין מסורת אז זה וודאי לא טיעון. אין מסורת כי איבדו את המידע הזה. עכשיו בא מישהו ואומר "אבל יש כתוב בתורה פתיל תכלת, יש תכלת בעולם". אז אתה אומר שאין תכלת בעולם? יש תכלת. ובא מישהו ומעלה לך טיעונים טובים שהוא לדעתו זאת התכלת. אולי הוא צודק אולי לא, צריך לדון בדבריו. מה אתה אומר לי "אין לנו מסורת על זה ולכן מה? לכן אתה פטור ממצוות עשה דאורייתא של תכלת?". איזה מין טיעון מופרך זה? פשוט לא מתחיל. כזאת שטות שאני ממש לשמוע אנשים גדולים שאמרו שטות כזאת זה באמת לא ייאמן כי יסופר הדבר הזה. וזה רק ביטוי למושג הזה, להילה הזאת שעוטפת את המושג מסורת על לא עוול בכפו. אני לא מדבר כבר על קטניות ועל כל שאר השטויות שעוטפות אותנו בשם המסורת, שכולם נורא מקפידים עליהם בשם המסורת שמדובר בשטות גמורה. וממשיכים עם המסורת ומסורת ומסורת ולא זזים מהמסורת. עכשיו אני אסייג את זה קצת כי יש מימד מסוים כזה שזה מימד המנהגים. דהיינו כאשר יש מסורת אז לפעמים נכון זה לא מעיד שמשהו הוא נכון, אבל ברגע שיש מסורת ארוכה אז זה כבר מנהג. ולמנהג יש מעמד הלכתי. בסדר, צריך לדון אם זה מנהג שטות אז אין לזה מעמד הלכתי. ואם זה לא מנהג בכלל אלא זה מסורת מה שטענתי על הקטניות זה חשש זה לא מנהג. אז כשהיה חשש היה והיום אין חשש אז אין. זה הכל. אז זה בכלל לא שייך לדיני מנהגים זה דיני חששות. אז המושג הזה מסורת הוא קיבל מימדים מפלצתיים. אגב אותו דבר בפסיקת, כן זה הערות על המושג מסורת שזה היה הנושא שלנו כאן אז לכן למשל מנהגי הפסיקה, שהספרדים פוסקים כמו המחבר והאשכנזים כמו הרמ"א. מאיפה הדבר הזה בא אין לי מושג, וזה לא מתחיל בכלל. זה שהם נוהגים לפסוק כמו המחבר בסדר גמור, אבל פה מדובר בפסיקות הלכה. מה אכפת לי מה אתה נוהג? אם אני חושב שהדבר הזה הוא חילול שבת אז אכפת לי שאתה נוהג לחלל שבת? מה זה מעניין אותי שאתה נוהג לחלל שבת? לשיטתי זה חילול שבת. אתה תעשה מה שאתה מבין זה בסדר גמור. אני לא טוען שאתה לא בסדר. אבל אם אני מגיע למסקנה שהדבר הזה הוא חילול שבת אז מה אכפת לי שאני אשכנזי וזה יוצא לפי המחבר? זה מה שאני אעשה. ולהיפך כמובן. זה מה שהירושלמי אומר "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן". כאשר הלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג. אם אתה לא יודע מהי ההלכה אז המנהג יכול להיות לו משקל בהכרעת הלכה. אתה לא יודע אז מה שהעולם נוהג תניח שזה כנראה ההלכה הנכונה כי אתה לא יודע. ואגב גם על זה השתפכו קולמוסים כדי להסביר למה. אם אני לא יודע אז דיני ספקות, למה להניח שהמנהג הזה בכלל הוא משקף משהו? זה שהרבה שוטים עושים משהו זה הופך אותו לנכון? שש מאות אלף בורים כיוצאי מצרים לא מכריעים תלמיד חכם אחד כמו שאומר החינוך על הליכה אחר הרוב. אז זה שהרבה אנשים עושים שטות לאורך הדורות מה זה אומר? ובמקום, אז על זה כבר נאמרו כל מיני דברים, אם עושים את זה כנראה שהיה לזה איזשהו מקור שכן הבין את העניין ואתה לא יודע שזה לא נכון. אז תלך אחרי זה. אבל אם אתה יודע שזה לא נכון, הגעת למסקנה הלכתית שזה לא נכון, אתה צריך לעשות מה שאתה חושב. אם אתה אשכנזי ונראה לך שהמחבר צודק אתה חייב ללכת כמוהו. מה זה המנהג כמו ללכת כמו הרמ"א? "אם לא תדעי" אם אתה לא יודע אז לך אחר המנהג, המנהג של האשכנזים ללכת עם הרמ"א. של הספרדים עם המחבר. זה אם אתה לא יודע. אבל אם אתה יודע אז תעשה מה שאתה יודע. עוד פעם המסורת איכשהו הפכה להיות מין משהו מקודש שקובע את ההלכה, הוא קובע מה נכון הוא קובע מה לא נכון, היעדר מסורת קובע מה לא נכון. כל אלה זה מפלצות שקמו עלינו. מפלצות בע"מ כן כמו שבסרט על המפלצות בסרט נהדר אגב. המפלצת הזאת של המסורת והמנהגים פשוט מאיימת לכלות אותנו. ובמובן הזה זה הערות שדיברתי כאן צריך מאוד מאוד להיזהר כי מסורת זה לא מילת קסם. זה יש לזה מימד חשוב בהלכה, מסורת זה דבר מאוד חשוב. אבל מסורת מורכבת משני דברים. ממקור ומשרשרת העברה. תהיה מסורת שמעבירה אלי התגלות של חייזרים מעל הר הקילימנג'רו, מסורת אמינה, כן, שאומרת לי שצריך להניח תפילין, אני לא אניח תפילין. למרות שהמסורת היא לגמרי אמינה ואכן הייתה התגלות של חייזרים בהר הקילימנג'רו, אני מניח תפילין בגלל שהמסורת העבירה אלי התגלות של הקדוש ברוך הוא בהר סיני. יש לי אמון במקור שממנו התחילה המסורת. אז אתה יכול להגיד לי המסורת אומרת שהמקור הזה אמר כך, אבל מסורת היא לא תחליף למקור. אחרי שיש מקור, או אולי המסורת אומרת מה הוא המקור, זה בסדר גמור. אם השתכנעת שזה המקור אז מצוין. הרבה פעמים זה כך, שהמסורת היא גם מגלה לי מה היה המקור. בסדר. אבל עדיין בסוף בסוף כדי להחליט, אני צריך לדעת מה היה המקור ולא מספיק לקבוע שהייתה פה מסורת, מסורת אמינה. יש כן, האמונה הרווחת הזאת שאמונות כאלה שהשתרשו בכלל הציבור הן כנראה נכונות. הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם. אני לא יודע. בעיניי אמונה שהשתרשה ברוב הציבור היא בדרך כלל שגויה עד שהוכח אחרת. כי הציבור בדרך כלל קונה לוקשים, קונה שטויות מכל מיני סיבות. יש לי דוגמאות, הבאתי בספר השלישי כל מיני דוגמאות ל… לא, בספר השני הבאתי כל מיני דוגמאות לכל מיני אמונות רווחות שהשתרשו בתוך הציבור, לא הגיוניות לחלוטין בחלקן, חלק אחר אולי כן הגיוני אבל אין לו בסיס, שום בסיס. סתם פשוט מישהו החליט יום אחד. למשל, כל מי שנהרג על זה שהוא יהודי הוא קדוש. מכירים את העניין הזה? אין מי שלא מדקלם את זה היום. כל אחד שנהרג בפיגוע, כל לא יודע, כל אחד נהיה קדוש. מאיפה יצאה השטות הזאת? אין לי שמץ של מושג. מה שאני כן בטוח שזו פשוט שטות מוחלטת. מי שנהרג בעוון יהדותו הוא מסכן, זה אני יכול להגיד. נכון? חבל עליו. חבל על דאבדין ולא משתכחין. איך זה נהיה קדוש? בגלל שמישהו החליט לירות לי כדור בראש אני נהיה קדוש? אם אני מוסר את עצמי על קידוש השם אני קדוש. אם אני מסרב לעשות עבירה ומוסר את עצמי ולכן אני מת, זה ודאי. זה הגמרא אומרת שאני קדוש, מקדש השם. אוקיי? אבל מישהו שנפגע בטעות, הכדור פגע בי ולא בו, אז לכן אני קדוש והוא לא? מה? אתה קדוש ושמך קדוש. זה חללי

[Speaker D] השואה?

[הרב מיכאל אברהם] ברור. נספי השואה אין להם עם קדושה ולא כלום. כלום, פשוט כלום. כשאני שומע את המושג קדושי השואה אני מקבל חום. היו קדושים בשואה. אותם אנשים שבאמת מסרו נפש במכוון למען ערכים, למען מוסר, למען ההלכה, זה ודאי. אבל מה? כל מי שנספה שמה בתאי הגזים, כל מי שנהרג שמה הוא קדוש? למה הוא קדוש? הוא מסכן. הוא לא קדוש. מה, איזה קדושה, מאיפה באה, מאיפה צנחה הקדושה הזאת? אני לא מבין. זה, יש איזה פתגם של רב מתל אביב, בשו"ת שלו, איך הוא קורא לזה? קידושי טעות. הוא קורא לזה קידושי טעות. ביטוי נהדר, אהבתי את זה מאוד, כתבתי את זה בספר. פשוט שטות. עכשיו, מלא רבנים חוזרים על זה וממציאים מסורות מכוח זה, כל מיני דברים שונים ומשונים. אל תשאלו. יש כל מיני מסורות. מה זה המסורות האלה שבעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי? מלא דברים. מסורת שבית שלישי לא חרב, רק שני בתים נחרבים, לא שלישי. זה עוד בנביא אפשר אולי ללמוד את זה מהנביא, אבל אני מאוד סקפטי לגבי דברים שלומדים מהנביא. הבאתי מסורת כזאת, הרב הרצוג אמר לרב מבריסק: יש מסורת שבית שלישי לא חרב, לכן שלא יברח מירושלים במלחמת השחרור. אז הוא אומר אני מסורת בידי שכשיורים צריך לברוח. אז זה התשובה שלו. לא שאני מזדהה עם התשובה שלו אבל מסיבות אחרות, לא בגלל המסורת שהבית השלישי לא חרב אלא כי צריך להיות אמיצים ולא להיכנע. אבל זה דיון אחר כבר. טוב, אני עוצר כאן, זה רק הערות אחרונות לגבי המושג מסורת, ובזה אנחנו מסיימים את הסדרה הזאת ואני אשלח הודעה לגבי מה נעשה אחרי החג.

[Speaker D] מחר יש שיעור באמונה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. לא שלי בכל אופן. שבוע

[Speaker D] הבא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה בתוך החג, זה בין הזמנים כאילו, יחזור אחרי החג. אוקיי, אז שיהיה גמר טוב וחג שמח. חג שמח. תודה רבה. חג

[Speaker B] שמח. חג שמח, תודה רבה, שבת שלום, תודה רבה, תודה רבה, גמר טוב, חג שמח.