כוונה במצוות – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- רבא והחילוק בין מצה לשופר
- מי אומר מצוות צריכות כוונה בגמרא
- רב זירא: כוונת משמיע ושומע כעונה
- הברייתא: עובר אחורי בית הכנסת ושליח ציבור
- תא שמע: נתכוון שומע ומשמיע והדיוק דומיא דשומע
- אבני נזר והגר״א על לשון הברייתא
- המאירי: שלושה מצבים בפסק
- הרי״ף: ניסוח ההלכה ושאלת מצוות צריכות כוונה
- הר״ן: פירושי הסוגיה, בעל המאור והרמב״ן
- הרמב״ם, מצה ושופר, וסברת שכן נהנה
- פסיקה ומחלוקת פוסקים
- כוונה הופכית והרשב״ם מול הר״ן
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שלפי רבא המסקנה היא שמצוות לא צריכות כוונה, ומסביר ששני אופני קריאה של הסוגיה נבדלים בעיקר בשאלה מה הייתה ההוה אמינא ומה התחדש: הב״ח קורא זאת כחילוק עקרוני שמייחד את תקיעת שופר, בעוד רוב הראשונים (הריטב״א, הר״ן ועוד) תולים את ההוה אמינא בסברת ״שכן נהנה״ במצה מול תקיעת שופר שאין בה הנאה. בהמשך נטען שפשט דברי רב זירא והברייתות שאחריו אינם בהכרח מחלוקת עם רבא על ״מצוות צריכות כוונה״, אלא דיון עצמאי בדין שומע כעונה המחייב כוונת שומע ומשמיע; עם זאת, מובאת ברייתא שנראית כמבטאת בפירוש דרישה של כוונה לצאת, וממנה מתפתח דיון ראשונים ופוסקים האם רב זירא חולק על רבא ומה נפסק להלכה, כולל הצגת שיטות הרי״ף, רש״י, בעל המאור, הרמב״ן, הר״ן, הרמב״ם, והמאירי. בסוף מובאת שיטת הרשב״ם על ״כוונה הופכית״ והסתייגות הר״ן ממנה, והדיון נעצר לקראת המשך בנושא זה.
רבא והחילוק בין מצה לשופר
רבא נלמד מכפאו פרסיים לאכול מצה שמצוות לא צריכות כוונה, והקמשמע לן מחזיר לאותה שורה תחתונה. הב״ח מפרש שהחילוק עוסק בייחוד תקיעת שופר מול שאר המצוות, עם הוה אמינא שיש בה כוונה מיוחדת וקמשמע לן שאין כן. רוב הראשונים מפרשים שההוה אמינא היא שמצה שונה משום שהיא מצווה שיש בה הנאה ולכן ״שכן נהנה״ מחליף כוונה, ואילו בשופר שאין בו הנאה מי שתוקע לשיר לא יצא אם מצוות צריכות כוונה. הטקסט מדגיש שהמחלוקת בקריאת ההוה אמינא משליכה על הבנת שיטת ״מצוות צריכות כוונה״, כי גם לשיטה זו עדיין ניתן לומר שבמצה יצא משום ״שכן נהנה״ אך בשופר לא יצא.
מי אומר מצוות צריכות כוונה בגמרא
הטקסט טוען שבסוגיה עצמה לא מופיעה במפורש דעה אמוראית שמצוות צריכות כוונה מול רבא, ורק במקבילות בפסחים קט״ו ובברכות י״ב–י״ג נראה מן דאמר כזה. הטקסט מסביר שניתן להבין שכבר מדיוק בדברי רבא יש ״אישו״ של דיון כזה, אך לא מוצגת מחלוקת אמוראים מפורשת בתוך הסוגיה. הטקסט מכין מעבר לרב זירא ומציב את השאלה האם דבריו הם על מצוות צריכות כוונה או על כוונה מסוג אחר.
רב זירא: כוונת משמיע ושומע כעונה
רב זירא אומר לשמעיה ״איכוון ותקע לי״, והטקסט מבאר שאפשר להבין זאת לא כטענה שמצוות צריכות כוונה, אלא כדרישה שהתוקע יתכוון להוציא את השומע כאשר השומע יוצא ממנו. הטקסט מסיק מן הלשון ״אלמא קסבר משמיע בעי כוונה״ שהדיוק מתמקד במשמיע ולא בניסוח המצופה ״מצוות צריכות כוונה״, ולכן פשט הגמרא אינו שרב זירא חולק על רבא. רש״י מובא כמפרש את הכוונה של רב זירא במפורש ״להוציא השומע״ ו״להוציאני ידי חובתי״, באופן עקבי עם הבנה שמדובר בדין שומע כעונה.
הברייתא: עובר אחורי בית הכנסת ושליח ציבור
הברייתא קובעת שאם השומע ״כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא״, והטקסט מדגיש שמדובר בכוונת השומע ולא המשמיע. הגמרא מקשה ״וכי כיוון ליבו מאי הוי? האי לא קמכוין״, והטקסט מציג זאת כקושיה על רב זירא אם הוא דורש כוונת משמיע בשומע כעונה. התירוץ ״הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא״ מוצג כהוכחה שהכוונה הנידונה היא להוציא אחרים ולא כוונה לצאת מדין מצוות צריכות כוונה, משום ששליח ציבור מובחן בכך שדעתו על הכלל. הטקסט מסיק שמכאן עולה מסקנה שבשומע כעונה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע ״להוציא ולצאת״, בלי להכריע מכאן לשאלת מצוות צריכות כוונה.
תא שמע: נתכוון שומע ומשמיע והדיוק דומיא דשומע
ברייתא נוספת קובעת ״לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע״, והטקסט מדגיש שזה משתלב היטב במסגרת שומע כעונה. הגמרא מדייקת ״קתני משמיע דומיא דשומע״ ומפרשת שכשם שהשומע מתכוון לעצמו כך המשמיע מתכוון לעצמו, ומכאן עולה אפשרות שהכוונה היא כוונה לצאת ידי חובה ולא בהכרח כוונה להוציא. הטקסט מנסח את הקושי שנוצר לרב זירא לפי הקריאה הזו, ומוסיף שכאן מופיעה בסוגיה בצורה בולטת דרישה של כוונה לצאת, הנחזית כשיטה שמצוות צריכות כוונה. הטקסט מפרט נפקא מינה אפשרית שלפיה גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה עדיין ייתכן צורך בכוונת הוצאה בשומע כעונה, ומעלה שאלות האם כוונת השומע לצאת היא דין מצוות צריכות כוונה או דין יציאה ממעשה חברו.
אבני נזר והגר״א על לשון הברייתא
האבני נזר מסביר ש״לא יצא״ פירושו שהמשמיע לא יצא אם לא כיוון ״להשמיע לעצמו לצאת״, אך אם כיוון לעצמו יצא אף שלא נתכוון להוציא את השומע, ומכאן קושיה על רב זירא. בשם הגר״א מובא דיוק אחר: מ״לא יצא״ בלשון יחיד ולא ״לא יצאו״ בלשון רבים משמע שרק המשמיע לא יצא אבל השומע יצא אף שלא נתכוון לו המשמיע. הטקסט מציין שבשורה התחתונה שני הפירושים מובילים לאותה נקודה מעשית לגבי יציאת השומע אף בלי כוונת הוצאה של המשמיע, רק באמצעות דיוק לשוני שונה.
המאירי: שלושה מצבים בפסק
המאירי מחלק את ההלכה לשלושה חלקים. המאירי קובע שכאשר התוקע מתכוון להוציא את עצמו בלבד אחרים לא יוצאים אף אם כיוונו ליבם, משום שלא כיוון להוציאם, והוא עצמו יוצא משום שכיוון לצאת. המאירי מוסיף שאם תקע לשיר או מתעסק בעלמא גם הוא לא יצא. המאירי קובע שכאשר מתכוון להוציא יחידים מסוימים רק אותם יחידים יוצאים אם כיוונו ליבם לצאת, ושאם נתכוון שומע ולא נתכוון תוקע או להפך לא יצאו עד שיתכוון שומע ומשמיע. המאירי קובע שבשליח ציבור התוקע להוציא כל שומעיו יצא כל שומעו אם כיוון ליבו לצאת אף על פי שלא נתכוון הוא להוציאו, ומסכם ש״המצוות צריכות כוונה לצאת ולהוציא״ ומייחס זאת ל״שיטת גדולי הפוסקים ומחברים בכאן״ תוך קישור מפורש לדברי רב זירא.
הרי״ף: ניסוח ההלכה ושאלת מצוות צריכות כוונה
הרי״ף מביא את הברייתא ״לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע״ ומצמיד לה את ״איכוון ותקע לי״, ומפרש שיחיד אינו יוצא עד שהתוקע יתכוון להשמיעו, בעוד בשליח ציבור אין צריך שיכוון לו גופיה כי דעתו אכולי עלמא. הטקסט מדגיש שהרי״ף אינו מביא את רבא ואת הקביעה המפורשת ״לצאת לא בעי כוונה״, ומעלה שאלה האם דברי הרי״ף על ״אף על פי שנתכוון להוציא עצמו״ הם ניסוח היפותטי או הכרעה שמצוות צריכות כוונה. הטקסט מציין שניתן היה לצפות מפוסק לכתוב במפורש האם אדם התוקע לעצמו צריך כוונה לצאת, והיעדר הכרעה מפורשת יוצר עמימות בהבנת שיטת הרי״ף.
הר״ן: פירושי הסוגיה, בעל המאור והרמב״ן
הר״ן מציין שהרי״ף הביא את רב זירא והשמיט את רבא, ומביא דעה הסוברת שרב זירא אינו חולק על רבא אלא דורש כוונה מינימלית ״לשם תקיעת שופר כל דהו״ אפילו שלא לשם מצווה, בעוד כוונת מצווה אינה נצרכת, והטקסט מבאר שהכוונה הזו נתפסת ככוונה להינצל ממתעסק. הר״ן מביא את בעל המאור שמקשה שמן ההעמדה כרבי יוסי בפסחים משמע שרב זירא בעי כוונת מצווה כרבי יוסי, ולכן אין הלכה כרב זירא, ומייחס לרש״י פירוש ״להוציאני ידי חובתי״. הטקסט מערער על הכרח טיעון בעל המאור, משום שניתן לקבל את דרישת כוונת הוצאה בלי לתלות בהכרח את דין מצוות צריכות כוונה של רבי יוסי. הר״ן מביא את הרמב״ן במלחמות שפוסק כרב זירא שמצוות צריכות כוונה גמורה לצאת, ומתרץ את אי-הכרעה כרבא בכך שרבא ייתכן שאמר את דבריו רק לפרוקי פירכא ולא אליבא דנפשיה, ולכן עדיף לנקוט לחומרא כרב זירא.
הרמב״ם, מצה ושופר, וסברת שכן נהנה
הר״ן כותב שהרמב״ם פוסק בהלכות שופר שצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת, אך בהלכות חמץ ומצה פוסק שכפאו ואכל מצה יצא, ומיישב שאין סתירה משום שבמצה יצא ״שכן נהנה״ בדומה ל״מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה״. הטקסט מציע קריאה חלופית שלפיה אין סתירה ברמב״ם כלל, מפני שהדרישה בשופר יכולה להיות מדין שומע כעונה ולא מדין מצוות צריכות כוונה, ולכן מצה יצאה מפני שמצוות לא צריכות כוונה ולא מפני ״שכן נהנה״. הטקסט מסביר שהר״ן מתקשה לקבל אפשרות של דרישת כוונות שומע ומשמיע יחד עם שיטה שמצוות לא צריכות כוונה, ולכן הוא נוטה לקרוא את הרמב״ם כשיטה שמצוות צריכות כוונה ולהעמיד את מצה על ״שכן נהנה״.
פסיקה ומחלוקת פוסקים
הטקסט מציין שדעת הרבה מן הגאונים והרשב״א היא ״מצוות אין צריכות כוונה״, ומנגד מציין שיש פוסקים רבים שפוסקים שמצוות כן צריכות כוונה, והדבר נקשר לפסיקת השולחן ערוך ולקריאת הראשונים את הסוגיה. הטקסט מציע שניתן להסביר את הבחירה לפסוק מצוות צריכות כוונה באמצעות זיהוי רב זירא כמחליק על רבא ופתיחת דיון למה לא פוסקים הלכה כבתראי, ומציין שראשונים כמו בעל המאור והמלחמות דנים בכך. הטקסט מסיים שהברייתא בסוגיה מספקת לכל הפחות מקור ברור לקיום דעה שמצוות צריכות כוונה גם אם אין הכרח לזהות אותה עם רב זירא בפשט.
כוונה הופכית והרשב״ם מול הר״ן
הרשב״ם קובע שאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, בסתם יוצא אך ״במתכוון שלא לצאת אינו יוצא״, ומוכיח זאת מן הספק בברכות על מי שפתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא. הרשב״ם מסביר מכאן את המנהג להבדיל בבית אף על פי ששמעו הבדלה בבית הכנסת, משום שנתכוונו שלא לצאת שם. הר״ן חולק וטוען שכיוון שבמקרים של יציאה מאחר יש צורך בכוונת משמיע מטעם אחר, אין ראיה מכאן לכוונה הופכית בכלל, כי שליח ציבור ודאי אינו מתכוון להוציא אלא מי שירצה לשמוע והוא אינו משמיע כדי להוציא בעל כרחם. הטקסט מקשה על ראיית הרשב״ם מחמרא ושכרא שאינה נראית ככוונה הופכית אלא לכל היותר כמצב דומה לתוקע לשיר, ומצהיר שהמשך הדיון בכוונה הופכית יימשך בפעם הבאה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז עד עכשיו ראינו את דברי רבא, קראנו את המהלך בגמרא שדן בדברי רבא, ראינו שאפשר היה לקרוא את החילוק בין מצה לבין תקיעת שופר בשתי צורות עקרוניות. הב"ח, נגיד בכיוון העקרוני של הב"ח, קורא את זה כחילוק בין תקיעת שופר לבין כל שאר המצוות, שתקיעת שופר יש בה איזה כוונה מיוחדת או משהו כזה, קמשמע לן שלא. ורוב הראשונים לומדים לא ככה, הריטב"א והר"ן ועוד לומדים לא ככה, הם מבינים שההבדל הוא ההוא אמינא לגבי ההבדל, זה שבמצה זה מצווה שיש בה הנאה ולכן יש את הסברה ששכן נהנה שמחליפה את הכוונה, ובתקיעת שופר זו לא מצווה שיש בה הנאה ולכן בלי כוונה זה לא מועיל. אז הייתה הוה אמינא שבמצה מה שכפאו פרסיים לאכול מצה מה שיצא ידי חובה זה למרות שמצוות כן צריכות כוונה, רק ששם יש את סברת שכן נהנה. והנפקא מינא היא שבשופר איפה שאין את הסברא ששכן נהנה, אז באמת לא יצא ידי חובה בתוקע לשיר. בסופו של דבר נשארנו עם זה שלרבא מצוות לא צריכות כוונה. הקמשמע לן בסוף מביא אותנו לאותו מצב. ההבדל הוא רק בשאלה מה הייתה ההוא אמינא ומה התחדש. אבל בסוף בשורה התחתונה המסקנה היא שמצוות לא צריכות כוונה. ההבדלים בשאלות איך לומדים את ההוא אמינא הם נוגעים לשאלה איך אנחנו מבינים את השיטה שמצוות כן צריכות כוונה. כי לשיטה שמצוות כן צריכות כוונה עדיין אפשר היה לומר שכפאו פרסיים לאכול מצה יצא, ואבוה דשמואל לא בהכרח סובר כמו רבא, רבא חושב שכן, אבל מי שחולק על רבא יכול אולי לחלוק עליו, ולמה הוא יצא? שכן נהנה. עקרונית צריך כוונה, אבל במצה זה מצווה של הנאה שכן נהנה. איפה תהיה ההשלכה? ההשלכה תהיה בתקיעת שופר, שבתקיעת שופר שאין את הסברה ששכן נהנה אם צריך כוונה, אם מצוות צריכות כוונה, אז שם לא יצא בתוקע לשיר. עכשיו עד כאן אבל ראינו את רבא וכל זמן הזכרתי מה סובר מי שאומר מצוות צריכות כוונה. מי זה המישהו הזה? יש מישהו כזה בכלל? בגמרא עצמה לא מופיע מישהו כזה. בגמרא מופיע דעת רבא ואחרי זה יש מימרא של רב זירא שעוד רגע ניכנס אליה, זה לא מוצג בגמרא כאיזושהי מחלוקת אמוראים האם מצוות צריכות או לא צריכות כוונה. יש מקומות מקבילים בפסחים קט"ו, בברכות דף י"ב וי"ג שמה, ששם נראה מהגמרא עצמה שיש איזשהו מן דאמר שמצוות צריכות כוונה. אוקיי? גם אולי מהדיוק של רבא אפשר היה לומר, רבא לומד מכפאו פרסיים שמצוות לא צריכות כוונה, זאת אומרת כבר מכאן אפשר להבין שהיה אישו כזה, שיש דיון כזה. האם יש דעה כזאת או לא? בגמרא עצמה לפחות באופן מפורש לא מופיע. לא מופיע. מופיעה דעת רבא ואחרי זה מתחיל דיון של רב זירא, שזה בכלל לכאורה דיון בכוונה לצאת ידי חובה בדין שומע כעונה, לא כוונה מדין מצוות צריכות כוונה. טוב, אז נראה את זה. אז בהמשך הסוגיה אמר ליה רב זירא לשמעיה, לשמש שלו, איכוון ותקע לי. כן, הוא רצה שהשמש שלו יתקע לו, ואז הוא אומר לו איכוון ותקע לי, זאת אומרת תתכוון ותתקע. אלמא קסבר משמיע בעי כוונה. המשמיע זה השמש, הוא התוקע, אוקיי? אז בעצם רואים שהתוקע, תוקע לשיר זה לא טוב, צריך כוונה. לכאורה מה שכתוב פה זה שלפי רב זירא מצוות צריכות כוונה נגד רבא, שרבא אומר שמצוות לא צריכות כוונה. האמת שמבחינת התוכן זה לא מוכרח. מה? זה כבר דוחק, אתה צריך לעשות אוקימתא. עוד לפני הדוחק, יכול להיות שמה שאומר לו להתכוון להוציא, בדיוק. ואם הוא תוקע לעצמו הוא יכול לתקוע גם לי להתכוון, אבל אם אתה תוקע לי אתה צריך להתכוון להוציא אותי. לא קשור לשאלה אני יכול להסכים עם רבא שמצוות לא צריכות כוונה. כוונה. אבל בשביל שהמצווה שלו תעלה לי, צריך שיתכוון. ואולי אפילו תוכן הכוונה צריך להיות שונה. התוכן הוא לא כוונה לצאת ידי חובה, אלא התוכן הוא להוציא אותי. זה תוכן אחר. אוקיי? ובזה נקודה אחת. נקודה שנייה, גם בלשון של הגמרא: אלמא קסבר, אני הייתי מצפה, אם זאת דעה שחולקת על רבא, הייתי מצפה אלמא קסבר מצוות צריכות כוונה, נכון? לא, מה זה משמיע? מה עניין המשמיע להכא? הוא משמיע מבחינה טכנית, אבל אתה מבלבל אותנו עם הדיוק הזה. אם אתה רוצה להגיד לי שרבי זירא יוצא נגד רבא, הייתי מצפה שהדיוק יהיה אלמא קסבר מצוות צריכות כוונה. לא כתוב את זה. לכן אני חושב שפשט הגמרא לא נראה שרבי זירא בא לחלוק על רבא. הוא בא להגיד שצריך כוונה כדי לצאת ידי חובה ממישהו אחר. כוונה של שומע כעונה. כן, להוציא מישהו אחר. כן. עכשיו, הגמרא בהמשך: מתיבי, היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו לא יצא. אז קודם כל מה כתוב כאן? מדובר על כוונתו של העובר, במילים אחרות של השומע, לא של המשמיע. נכון? אז בעצם מדובר על כוונת השומע. ומה שהגמרא אומרת, מה שהברייתא אומרת, שאם השומע כיוון את ליבו אז הוא יצא. אם הוא לא כיוון את ליבו הוא לא יצא. מה עם המשמיע?
[Speaker C] רגע, לאיזה כוונה מדובר פה?
[הרב מיכאל אברהם] יש שתי אפשרויות. לא יודע. אולי הכוונה לצאת ידי חובה? נכון, הכל פתוח בינתיים. לצאת ידי חובה? וכי כיוון ליבו מאי הוי? האי לא קמכוין. מה זה עוזר שהוא כיוון את ליבו? הרי השני לא מכוון. ואז מה? מה קשה? למה לא יצא? אז מה, מי אמר שצריך להתכוון? רבי זירא. נכון? זה קושיה על רבי זירא. ומה שתגידו ברבי זירא, אפשר להבין גם פה. זאת אומרת, פה אין תוספת מעבר למה שיש ברבי זירא, אלא מה? רבי זירא אמר צריך כוונת משמיע. אני מראה לך שמספיקה כוונת שומע, לא צריך כוונת משמיע. עכשיו, גם את זה אפשר להבין כמובן בשתי צורות. אם רבי זירא מדבר על דין מצוות צריכות כוונה הרגיל, אז בסדר, אז הדיון ממשיך על דין מצוות צריכות כוונה. אבל כמו שאמרנו, בפשט הגמרא לא נראה כך. רבי זירא מדבר על דין של כוונת שומע כעונה. בשביל שיהיה דין שומע כעונה צריך שהמשמיע יתכוון להוציא. פה אומרת הגמרא, גם השומע צריך להתכוון, אבל לא צריך שהמשמיע יתכוון לכאורה, וזה קשה על רבי זירא. שימו לב, כל הדיון בתוך דין שומע כעונה. האם מספיק שהמשמיע יתכוון או שצריך שגם השומע יתכוון? או הפוך, השומע וצריך שגם המשמיע יתכוון. אוקיי? זאת אומרת, בקיצור, כל הדיון יכול עדיין להתפרש בהקשר של שומע כעונה, לא קשור לדין מצוות צריכות כוונה. אומרת הגמרא: הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא. כן, הוא מתכוון להוציא את כל העולם. כבר כאן תשימו לב מה כתוב: מה הייתה הכוונה של המשמיע שהייתה חסרה לנו? כוונה לצאת ידי חובה? אם זה הכוונה לצאת ידי חובה, שליח ציבור לא שונה בכלום מתוקע רגיל. זאת אומרת, אם אנחנו אומרים ששליח ציבור כנראה מתכוון להוציא את כל מי ששומע, ברור שאנחנו דנים בכוונה להוציא ולא בכוונה לצאת. בכוונה של שומע כעונה, לא בכוונה של מצוות צריכות כוונה. זאת אומרת זה כבר הוכחה. ברבי זירא עוד היה אפשר להגיד: טוב, אולי הוא מתכוון על כוונה ממש, למרות שהפשט הפשוט הוא שהוא התכוון על כוונה של שומע כעונה. אבל מהמשא ומתן בגמרא פה, מהברייתא פה, נראה בבירור שכל הדיון הוא על כוונת שומע כעונה. ולכן מסקנת הגמרא בסופו של דבר שבשביל שיהיה דין שומע כעונה צריך שיתכוונו גם השומע וגם המשמיע. מה יתכוונו? להוציא ולצאת. לא כמצוות צריכות כוונה, לא קשור לעניין, אלא להוציא ולצאת. מה קורה עם מצוות צריכות כוונה? אולי כמו רבא, אולי לא. זאת אומרת, לא כתוב פה שזה כמו רבא, אבל גם לא כתוב שזה נגד רבא. המתיבי הוא על רבי זירא. רבי זירא אומר שצריך כוונת משמיע, מפה רואים שלא צריך כוונת משמיע על שומע כעונה. הכל, כל הדיון הוא רק על שומע כעונה. אם אני הייתי קורא את הגמרא כפשוטה. לא הייתי קושר את זה בכלל לרבא, זו סוגיה חדשה. סוגיה ראשונה של רבא נגמרה, גמרנו אותה בשיעור הקודם. עכשיו מתחילה סוגיה חדשה על כוונת שומע ומשמיע שזה דין שומע כעונה. לא קשור בכלל לחלק הראשון של הסוגיה. פשוט חלק אחר לגמרי. ואם קוראים את זה כך, וכך פשט הגמרא, ואם קוראים את זה כך זה אומר שאין דעה שמצוות צריכות כוונה. אין דעה כזאת. לפחות לא מופיע פה בסוגיה. אוקיי? ויוצא יותר מזה, שאפילו אם אתה אומר שמצוות לא צריכות כוונה, עדיין מדין שומע כעונה יצטרכו כוונה. אולי גם רבא יסכים לזה. לא קשור לשאלה מה דעתך אם מצוות צריכות כוונה באופן כללי, כי שומע כעונה זה דין אחר, שמה יכול להיות שצריכים באמת כוונות, וזה גם רבא יסכים. אם אני קושר את רב זירא לרבא, שימו לב. אם אני קושר את רב זירא לרבא, בינתיים עוד לא ראינו, אבל עקרונית יש ראשונים שקושרים, הרבה ראשונים שקושרים, אבל על פניו זה ממש לא נראה ככה. אבל אם קושרים, אז זה אומר שני דברים. א', זה אומר שכל הדיון כאן הוא בעצם דיון שמתנהל תחת ההנחה שמצוות צריכות כוונה. כי שיטת רב זירא היא שמצוות צריכות כוונה, הוא חולק על רבא. דבר שני זה אומר, אם אתה מניח שהוא חולק על רבא, פירוש הדבר שרבא לא מדבר בכלל על כוונת שומע ומשמיע כי הרי מצוות לא צריכות כוונה. אז יוצא שאם אני פוסק שמצוות לא צריכות כוונה, אז גם אין צורך בכוונות של שומע כעונה. כי הרי הגמרא אומרת, אם נניח שאני קורא את הגמרא לא כמו שהצעתי פשט הגמרא. אני קורא את הגמרא כמו שרוב הראשונים נוהגים, או חלק גדול מהראשונים קוראים אותה, שמה? שהם לומדים מדברי רב זירא שרב זירא חולק על רבא. הוא מובא פה כדעה החולקת על רבא, והוא טוען שמצוות צריכות כוונה. בסדר? עכשיו, הוא מדבר על כוונה להוציא. אי אפשר לקרוא את הגמרא אחרת, כוונה לצאת ולהוציא. אבל הם כנראה קושרים זה עם זה. הם אומרים, אם אתה אומר שמצוות לא צריכות כוונה, גם לא היה מה לדבר על כוונות בשומע כעונה, אז גם את זה לא היה צריך להתכוון. אם אתה אומר שצריך להתכוון שומע ומשמיע, כנראה שאתה סובר שמצוות צריכות כוונה. לפי הראשונים שקושרים את זה. אז אם זה ככה, יוצאת נפקא מינא גדולה. כי אם אותם ראשונים נגיד יפסקו כמו רבא, רב זירא חולק על רבא. עכשיו השאלה מה ההלכה. אז אם אנחנו פוסקים כמו רבא שמצוות לא צריכות כוונה, אז גם שומע כעונה לא צריך להתכוון להוציא ולצאת. כי הרי לשיטתם זה תלוי בזה. זאת אומרת, אם אתה אומר שמצוות לא צריכות כוונה, אז אם זה לא היה תלוי, אז לא היית יכול לדייק ברב זירא שהוא חולק על רבא. הוא מדבר על כוונת שומע ומשמיע, מה אתה קושר אותו למצוות צריכות כוונה? כנראה שאתה מניח שהא בהא תליא. אז אם הא בהא תליא, זה אומר שכנראה לפי רבא זה לא מסתדר הדרישה הזאת של כוונת שומע ומשמיע. זאת אומרת שמי שפוסק מצוות לא צריכות כוונה, כמו רבא, בעצם לא ידרוש כוונת שומע ומשמיע בתקיעת שופר. מה? לא מדבר על להוציא אחרים. הוא אומר, אם המצווה עצמה לא צריכה כוונה,
[Speaker B] אז מה אכפת לי מה הוא התכוון? לא צריך לצאת ידי חובה בזה שהוא תוקע בשביל שאני אצא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר. אבל אז אם אתה, אם אתה קורא בגמרא, לא. זה נכון, אבל אם אתה קורא בגמרא שהיא קושרת את הדיון של רב זירא ואת הקושיות עליו לשאלה אם מצוות צריכות או לא צריכות כוונה, וכך למדו כל הראשונים שהבינו שרב זירא סובר שמצוות צריכות כוונה. איפה אתה רואה ברב זירא שמצוות צריכות כוונה? אתה לא רואה את זה בשום מקום. אתה רואה שהוא צריך כוונת שומע ומשמיע. זאת אומרת שלשיטתם כנראה שכוונת שומע ומשמיע נאמרה עם דרישה רק אם אתה סובר שמצוות צריכות כוונה. כי אחרת מה אתה קושר בכלל את רב זירא לדיון? אבל אם זה ככה, יוצאת נפקא מינא גדולה לפי מי שפוסק שמצוות לא צריכות כוונה. כי מי שפוסק שמצוות לא צריכות כוונה, לשיטתו לא יצטרכו כוונת שומע ומשמיע, כי הרי זה נדרש רק לשיטה שמצוות צריכות כוונה. מה הבעיה? הכל בסדר, זה נאמר בשיטת רב זירא שאומר שמצוות צריכות כוונה. המיתיבי זה על רב זירא. זה ברייתא ממקום אחר וזה נגד רב זירא. בסדר גמור, אז מה? אבל הברייתא, לא דעת דכולי עלמא, מה זה? של השליח ציבור. אבל הברייתא הזאת הולכת לשיטה שמצוות צריכות כוונה. אבל אם אתה פוסק כמו רבא שמצוות לא צריכות כוונה, כל הדיון הזה לא מתחיל. ברור שאתה יכול להגיד, כך גם אני אמרתי. יש משפט קיום קונסטרוקטיבי במתמטיקה, זאת אומרת, אפשר להוכיח על ידי זה שפשוט אני בונה את הפתרון, אז אני מוכיח את קיומו של פתרון. אבל אם הראשונים קוראים את זה כשתי שאלות שקשורות אחת לשנייה, הנה מדייקים מהדיון של רב זירא שהוא סובר שמצוות צריכות כוונה. הם כנראה לא רואים את זה כשני דברים נפרדים. כי אחרת מה אתה רוצה, איך אתה לומד שרב זירא אומר שמצוות צריכות כוונה? מה הקשר? הוא מדבר על הכוונה של שומע ומשמיע. אם אתה אומר שמכאן יוצא שרב זירא חולק על רבא, שרב זירא סובר שמצוות צריכות כוונה… בעצם אתה אומר לי שלפי רבא כל הסיפור הזה לא יכול להיאמר. אז אם אני פוסק להלכה כמו רבא שמצוות לא צריכות כוונה, אז לא צריך כוונה של שומע ומשמיע, כי לשיטתם זה כנראה אותו דבר. בסדר. והולכת בשיטה השנייה. כן, בגמרא בפסחים יש מחלוקת תנאים, רבי יוסי ותנא קמא. תוספות פה מזכיר את זה. תוספות שואל פה את השאלה הזאת.
[Speaker C] במה? בין מצוות צריכות כוונה או בשומע ומשמיע?
[הרב מיכאל אברהם] לא, במצוות צריכות כוונה. תוספות פה מביא את הגמרא הזאת. שימו לב את רש"י. רש"י אומר משמיע בעי כוונה, וזה הדיוק בדעת רב זירא. אומר רש"י להוציא השומע. מה הוא בא להגיד? בא לחדד בדיוק את הנקודה הזאת. המשמיע צריך כוונה לא מדין מצוות צריכות כוונה אלא כוונה להוציא מדין שומע כעונה. זה הכל. רש"י מרגיש שבעצם מדובר פה על עוברים למשהו אחר, זה לא קשור, סוגיה אחרת. תראו גם במימרא הקודמת של רב זירא עצמו: איכוונת וקע לי, תתכוון לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי. זאת אומרת תוכן הכוונה הוא לא כוונה לצאת ידי חובה. הוא לא אומר לו תתכוון לצאת ידי חובה כי מצוות צריכות כוונה. אומר לו תתכוון להוציא אותי ידי חובה. זאת אומרת זה כוונה של שומע כעונה. אז רש"י באופן עקבי כנראה מבין את המימרא הזאת של רב זירא ואת הדיון שבא בעקבותיה כדיון על כוונת שומע כעונה, וזה לא קשור לשאלה של מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. עכשיו הגמרא ממשיכה בעוד תא שמע: תא שמע נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. כן, שניהם צריכים להתכוון. עד כאן בסדר, כוונת שומע כעונה כנראה, נכון? אומרת הגמרא: קתני משמיע דומיא דשומע. אם אתה מדבר איתי על כוונת משמיע וכוונת שומע, אני מניח שהכוונה היא לאותה כוונה. לא שהמשמיע צריך להתכוון א' והשומע צריך להתכוון ב', אחרת תכתוב. עד שיתכוון המשמיע לצאת ידי חובה ויתכוון השומע לצאת מהמשמיע. אבל לא, אתה אומר שומע ומשמיע שניהם צריכים להתכוון. מה להתכוון? אותו דבר. מה זה אומר? מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע משמיע לעצמו. וקתני לא יצא. מה זאת אומרת? מה זה לעצמו? לצאת ידי חובה.
[Speaker C] נכון.
[הרב מיכאל אברהם] כוונה שמצוות צריכות כוונה, נכון? הרי למה השומע צריך להתכוון? אומרת הגמרא, השומע צריך להתכוון כדי לצאת ידי חובה. אז גם המשמיע מספיק שיתכוון לצאת ידי חובה, ולא צריך שיתכוון להוציא את השומע. נכון? ואז זה שוב פעם קשה על רב זירא. אוקיי? עכשיו זה נקודה עדינה, שימו לב. רגע, אז
[Speaker C] מה זה וקתני לא יצא?
[הרב מיכאל אברהם] וקתני לא יצא, צריך כוונת משמיע. כי כתוב שלא יצא.
[Speaker C] צריך כוונת משמיע, אז זה מסייע לרב זירא? למה? רב זירא אומר שצריך כוונת משמיע, נכון? ופה כתוב שאם רק אחד מהם התכוון לצאת ידי חובה ולא להוציא את השני, אז לא יצא? אז זה ראיה לרב זירא, זה לא קשיא על רב זירא. אם המשמיע, אם הוא מתכוון להוציא את עצמו הוא לא מתכוון להוציא את השני.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, לא כיוון להוציא את השני ולכן לא יצא. רגע שנייה אחת. אוקיי, אז זה ראיה? לא. מה הוא אומר בעצם? קתני לא יצא, מתי לא יצא? כשאחד משניהם לא התכוון. כשאחד משניהם לא התכוון, אז לא יצא, נכון? למה הוא לא התכוון? לצאת! לא להוציא. כי להוציא אמרנו זו לא הכוונה שבה מדובר פה, כי כוונת משמיע דומיא דכוונת שומע, נכון? כמו שהשומע מתכוון לעצמו גם המשמיע מתכוון לעצמו, ועל זה כתוב שאם המשמיע לא התכוון לא יצא. אבל אם הוא כן התכוון לעצמו, יצא. אז לא צריך להתכוון להוציא, מספיק כוונה לעצמו. אז קשיא על רב זירא. אבל מה כן רואים פה? שצריך כוונה. את הכוונה שמצוות צריכות כוונה כן. נכון שהדיון של רב זירא זה רק על כוונת שומע כעונה, אין בעיה, אבל סתם מהברייתא שמובאת כאן נראה, פה לראשונה נדמה לי מופיע בסוגיה בצורה ברורה שצריך כוונה בשביל לצאת ידי חובה חלק נגד רבא. הקושיה על רב זירא היא קושיה מה קורה כשאתה לא מתכוון להוציא, אבל ההנחה הפשוטה פה שכוונה לצאת וודאי צריכה להיות של השומע כמו של המשמיע, אותו דבר, שניהם צריכים להתכוון לצאת. אגב עוד משהו אפשר לראות פה שהשומע מתכוון לצאת, מה הכוונה מתכוון לצאת? הרי גם את זה אפשר להבין בשתי צורות, מתכוון לצאת בתקיעה שלו או מתכוון לצאת ידי חובה מדין מצוות צריכות כוונה. עכשיו אצל השומע זה כמעט אותו דבר, נכון? לא ברור לי אם זה שתי כוונות שונות או זאת אותה כוונה. בגמרא פה נראה זאת אותה כוונה. ולכן בעצם כשאנחנו רוצים כוונת שומע ומשמיע, אז כוונת המשמיע היא כוונה להוציא אותך ידי חובה. האם הוא צריך גם להתכוון לצאת ידי חובה? זה מדין מצוות צריכות כוונה, מחלוקת אחרת, אבל הוא צריך להתכוון לצאת ידי חובה. אבל מה שאתה צריך להתכוון לצאת זה לא מדין שומע כעונה אלא מדין מצוות צריכות כוונה. נפקא מינה עוד פעם כרגיל, אם אני סובר שמצוות לא צריכות כוונה, אז המשמיע יצטרך להתכוון להוציא את השומע, אבל השומע לא יצטרך להתכוון לצאת, כי הכוונה של השומע לצאת היא לא מדין שומע כעונה אלא היא כוונה לצאת ידי חובה מדין מצוות צריכות כוונה. עוד פעם לא הבנתי. כן. ולמה צריך שהמשמיע יתכוון? השומע צריך, בסדר, אבל המשמיע? למה צריך שהמשמיע יתכוון? תגיד לי אתה למה. להתכוון לצאת ידי חובה נכון כי הרי זה דומיא דשומע. נו אבל אם אתה אומר שהכל זה רק נדרש רק מדין שומע כעונה, אז מילא השומע אני יכול להבין, אבל מה עם המשמיע? הברייתא אומרת שגם המשמיע צריך להתכוון, בלי זה השומע לא יוצא. לכאורה מדובר פה על כוונה להוציא את השומע. אולי להגיד שכוונה השומע לצאת ידי חובה מועילה גם לו וגם הכוונה שהוא יצא מדין שומע כעונה, אבל אתה לא יכול להגיד שלא צריך פה כוונה של מצוות צריכות כוונה כי אחרת המשמיע לא היה צריך להתכוון. נפקא מינה
[Speaker F] השתא דאפילו למאן דאמר שלא בעי כוונה שהשומע עדיין צריך את הכוונה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל בברייתא פה כתוב לא כך. הברייתא פה כתוב כוונה של שומע דומיא דמשמיע וזה מדבר לשיטה שצריך כוונות לצאת ידי חובה ומקשים על רב זירא למה לא יצא ידי חובה, רגע סליחה, כן סליחה, למה להפך, מקשים על רב זירא למה הוא יצא ידי חובה אם יש את שתי הכוונות הרי צריך גם כוונה להוציא, נכון? אבל שצריך את שתי הכוונות זה ברור. זה הברייתא אומרת. עכשיו כל השאלה זה רק למה זה מספיק. למה צריך את זה ברור שצריך את זה. שאלה למה זה מספיק. הרי בשביל להוציא צריך כוונה להוציא, זה לא תוכן הכוונה לא לצאת ידי חובה אלא להוציא, אני מדבר על המשמיע עכשיו. אוקיי? אז נדמה לי שלזה אתה נאלץ להגיע פה שמצוות צריכות כוונה במובן הרגיל וגם את הכוונה לצאת ולהוציא. כן. יכול להיות כמו שאתה אמרת שהשומע כשהוא מתכוון לצאת מהתוקע זה אותו דבר כמו מצוות צריכות כוונה אבל לא בגלל שזה אותו דין אלא פשוט הכוונה הזאת מועילה לשני הדינים כי פשוט אותו תוכן צריך להיות אותו תוכן בכוונה שלו. אם הוא מתכוון לצאת ידי חובה בתקיעה הזאת הוא בעצם גם מתכוון לצאת מהשומע וגם מתכוון שזה יהיה מצווה. אז נכון שזה עושה שתי פונקציות שונות אבל אותו דבר עושה את שתי הפונקציות. אבל עדיין אצל המשמיע זה לא קורה באותה פונקציה. אצל המשמיע צריך לעשות שתי כוונות שונות, צריך להתכוון לצאת בשביל לצאת בעצמו ידי חובה, צריך להתכוון להוציא. זה מעניין אגב אם הוא לא מתכוון להוציא, אם הוא לא מתכוון לצאת אבל מתכוון להוציא, השאלה אם זה מספיק, כן, מספיק בשביל השומע. המשמיע לא יצא ידי חובה אם מצוות צריכות כוונה. או שמא המשמיע צריך לקיים מצווה כדי שהשומע יוכל לצאת ממנה מדין שומע כעונה, ואז גם המשמיע צריך להתכוון כדי שהשומע יצא, לא רק בשביל שהוא יצא. עוד פעם. אם הוא יצא ידי חובה בעצמו אז אולי הוא יכול להוציא את השומע. אני לא בטוח שזה אותו דבר, לא בטוח שזה אותו דבר. כי כשהוציא גם כשיצא ידי חובה הוא יכול להתכוון למצווה. הוא יכול להתכוון למצווה שלו. לא, להתכוון למצווה מדין מצוות צריכות כוונה, לא בשביל להוציא אותו. אני צריך לעשות את הכוונה לצאת ידי חובה מדין מצוות צריכות כוונה שלו, לא מספיק שהוא התכוון. זה תלוי בשאלה אם המצווה היא לשמוע, המצווה היא לתקוע, הערתי את זה כבר פעם. אבל זה יכול להיות שזו דרישה שנאמרה רק מתי, גם כאשר רק הוא צריך לצאת ידי חובה. יכול להיות ששתי הפונקציות האלה התממשו באותה כוונה, בדיוק מה שאמרתי על שומע קודם, אי נמי הכי נמי. עוד פעם. שאם המשמיע יוצא ידי חובה אז הוא יכול להוציא ידי חובה את השומע. רגע, נגיע עוד רגע, אני מגיע אליו. אז בעצם נדמה לי שכאן כבר בצורה די ברורה מופיעה כוונה לצאת ידי חובה, מופיעה שיטה שמצוות צריכות כוונה, אוקיי? זה נראה די ברור בברייתא הזאת. שימו לב, זה לא בהכרח אומר שרב זירא מסכים. רב זירא יכול להגיד מצוות לא צריכות כוונה, וכל מה שצריך זה כוונת שומע וכוונת משמיע. הברייתא סוברת שמצוות צריכות כוונה, זה לא מעניין. אבל הברייתא הזאת קשה על רב זירא, הרי בלי שהמשמיע מתכוון להוציא בכל זאת יוצאים פה ידי חובה, אז קשה עליך. זה עדיין לא חלק, כי אם זה היה כך אז הייתי יכול לתרץ, מה הבעיה? הברייתא הזאת הולכת בשיטה שמצוות צריכות כוונה, אז לכן שם זה פרשייה אחרת, אבל רב זירא אומר מצוות לא צריכות כוונה ויכול להיות שהברייתא הזאת לא הולכת עם שיטתו. טוב, הכיוון הוא הפוך, הכיוון הפשוט הרי הוא הפוך, שאם אתה סובר שמצוות לא צריכות כוונה, אז הייתי מצפה שפחות תדרוש כוונת שומע ומשמיע. אם הברייתא דורשת והיא הולכת בשיטה שמצוות צריכות כוונה והיא לא דורשת כוונת משמיע, אז מי שאומר מצוות לא צריכות כוונה בוודאי לא צריך לדרוש כוונת משמיע. אז האבני נזר מביא כאן שני פירושים, מופיע על הדף: וקטני לא יצא, נראה בצידו, רוצה לומר לא יצא אם לא כיוון להשמיע לעצמו לצאת. הוא מחדד את זה, זאת אומרת להשמיע לעצמו לצאת הכוונה מצוות צריכות כוונה, מדין מצוות צריכות כוונה לא יצא. אבל אם כיוון לעצמו יצא אף שלא נתכוון להוציא להשומע. וקשה לרב זירא. מה? למה? זה מה שאני הסברתי גם, אם זכה לכוון. בסדר, אז זה ההסבר הפשוט. עכשיו הוא מביא בשם הגר"א, והגאון מביא לזה צד פירש: מדקטני לא יצא בלשון יחיד ולא קטני בלשון רבים לא יצאו, שמע מינה דרק המשמיע לא יצא, אבל השומע יצא אף דלא נתכוון לו המשמיע. בסוף בסוף בשורה התחתונה זה אותו דבר, רק דיוק שונה מהלשון, אבל זה אותו דבר בסוף. מה בעצם כתוב כאן? שהמשמיע יוצא אם הוא התכוון לצאת, אבל השומע יצא גם אם המשמיע לא התכוון להוציא אותו. בסדר, בכל מקרה זה מה שכתוב פה. הדיוק הוא דיוק אחר, אבל זה מה שכתוב פה. עכשיו הגמרא אומרת, נגיד בשורה התחתונה נדמה לי שבברייתא הזאת מאוד קשה לא להבין שמצוות צריכות כוונה, זאת אומרת שהיא חולקת על רבא, מצוות צריכות כוונה, אוקיי? ברב זירא זה לא נראה שהוא מדבר על זה, אבל מהקישור שהגמרא עושה לרב זירא איכשהו היה מקום להגיד שככה היא למדה גם את רב זירא. בכל מקרה ואם אני שואל האם יש דעה כזאת שמצוות צריכות כוונה, התשובה היא כן, בברייתא הזאת כתוב שמצוות צריכות כוונה. בכל מקרה בין אם זה רב זירא ובין אם זה לא רב זירא, בברייתא הזאת זה כתוב, אוקיי? אם הייתי צריך עכשיו להגיד מה. מה ההלכה? אני הייתי פוסק שמצוות לא צריכות כוונה, כי רבא ודאי אומר מצוות לא צריכות כוונה. רב זירא הפשט שלו זה שמצוות לא צריכות כוונה. יש ברייתא שאומרת שכן, אבל היא לא כרב זירא, או היא קשה על רב זירא ומיישבים אותה איכשהו, אבל היא… שני האמוראים לא הולכים כמוה, הלכה כבתראי. שניהם לא הולכים כמוה, תגידו יש ברייתא נגדם, עובדה שהגמרא לא שאלה, לא שאלה מהברייתא הזאת נגדם. אז מה? כנראה שמסתמכים על מה שהזכרתי, מחלוקת התנאים בפסחים, אז לא מתרגשים מזה שיש ברייתא שהולכת נגד אמוראים, כי זה בלאו הכי מחלוקת תנאים. אבל תכלס לענייננו, שני האמוראים הכריעו שמצוות לא צריכות כוונה. לגבי טיבול שני, צריך לראות שמה, זה… צריך לראות את פרטי הגמרא שמה. זה משנה או ברייתא? יש… זה מתחיל במשנה ואחר כך הגמרא מסבירה את המשנה. כן. האם טבל בלי להתכוון, האם הוא צריך לטבול עוד פעם? זה שאלה אם מצוות צריכות כוונה או לא. למה רב לא דן בסוגיה הזאת? כי אני לא רוצה להיכנס לסוגיה שמה, אנחנו עוד מסובכים פה. אז נראה, אם נגיע אליה נגיע, אבל אין שם… להפך, מה שקשה שם זה למה באמת קושרים את זה למצוות צריכות כוונה. זה לא באמת עד הסוף ברור האם זה קשור למצוות צריכות כוונה, אבל קושרים את זה, וזאת העובדה. אז מבחינתנו כרגע אני רק משתמש בזה להגיד שיש מחלוקת תנאים בכל מקרה, אוקיי? אבל כמו שאמרתי, הרבה פוסקים, אולי רובם, פוסקים שמצוות כן צריכות כוונה, אולי בשולחן ערוך שראינו. אז משהו פה כנראה הם לא קראו את זה כמו שאני קראתי. "לא זכו לכוון" מה שנקרא. יש בכמה ראשונים כותבים שרב כהנא… רב כהנא תמיד נכנס לי… שרב זירא מדבר על דין מצוות צריכות כוונה. הוא גם על דין מצוות צריכות כוונה, ככה הם מבינים. ולכן יש מחלוקת אמוראים ועכשיו זה כבר באמת כל הדיונים בדעת רב זירא, אז אפשר להבין שהלכה כמותו ולא כמו רבא למרות שרבא הוא בתרא. יש דיונים למה לא פוסקים פה הלכה כבתראי. יש ראשונים שבאמת דנים בעניין הזה בבעל המאור ובמלחמות ועוד. אז המאירי כותב כך, ולעניין פסק: לפי דעת זה נחלק העניין לשלושה חלקים. הראשון, שהתוקע מתכוון להוציא עצמו לבד, ובזו לא יצאו אחרים בתקיעתו אף על פי שכיוונו ליבם לצאת, הואיל והוא לא כיוון להוציאם, והוא עצמו יצא הואיל וכיוון לצאת. אז הוא אומר שמצוות צריכות כוונה. לא כוונה הפוכה. מה כתוב במשנה? לא הבנתי, מה כתוב במשנה? אם התוקע לא התכוון להוציא… לא שהוא התכוון לא להוציא, הוא לא התכוון להוציא. אנחנו לא עוסקים בכוונה הפוכה. כוונה הפוכה עוד לא נכנסה לנו לסיפור בינתיים. בסדר, זה נגיע בהמשך. אז פה מצד אחד אומר המאירי מצוות צריכות כוונה. לכן התוקע צריך להתכוון כדי לצאת בעצמו, אבל אם הוא לא התכוון להוציא את האחר, אז האחר לא יצא ידי חובה, אוקיי? הא אם תקע לשיר או שהוא מתעסק בעלמא, אף הוא לא יצא. בסדר? אז זה קודם כל הדיוק שאמרתי שב… זה לא רק הדיוק לרבא, זה יכול להיות אפילו בניגוד לרב זירא. זה פה פעם ראשונה שאנחנו פוגשים דעה שמצוות צריכות כוונה. זה פה זה כתוב, זה צודק המאירי. האם זה רב זירא או לא, זה דיון אחר, אבל פה בברייתא זה כתוב. השני, שזה מתכוון להוציא יחידים בפרט, מתכוון להוציא אנשים מסוימים, ובזה יצאו אותם היחידים בלבד אם כיוונו ליבם לצאת אחר שהוא כיוון להוציאם גם כן. הא, אם נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון תוקע להוציא, או נתכוון תוקע להוציא ולא נתכוון שומע לצאת, לא יצאו עד שיתכוון שומע ומשמיע. שלא נתכוון שומע לצאת זה הערה מעניינת. לא נתכוון שומע לצאת מדין מצוות צריכות כוונה, או לא נתכוון שומע לצאת מהתוקע? יכול להיות שזה אותו דבר. יכול להיות שזה אותו דבר. זה שני דינים שונים, אבל זה מתקיים באותה מחשבה. זאת אומרת, עוד פעם, זה לא אומר שזה אותו דין, אלא שני דינים שונים שמתקיימים באותה מחשבה. והדרך השלישי, שליח ציבור שהוא תוקע להוציא כל שומעיו, אפילו לא היו שם, ובזו יצא כל שומעו אם כיוון ליבו לצאת, אף על פי שלא נתכוון הוא להוציאו. נמצא לפי פסק זה שהמצוות צריכות כוונה לצאת ולהוציא. מה זאת אומרת לצאת ולהוציא? מה זאת אומרת לצאת ולהוציא? זה בסדר, את הלהוציא… לא, להוציא זה שומע כעונה, ולצאת זה מצוות צריכות כוונה. לא לצאת הכוונה כוונת משמיע, ולהוציא הכוונה משמיע, ולצאת כוונת שומע. לא, הכוונה לצאת זה גם במשמיע, לא רק בשומע. הכוונה לצאת זה מצוות צריכות כוונה, וכוונה להוציא זה מדין שומע כעונה. ואם לא כיוון בהם לא יצא. וזוהי שיטת גדולי הפוסקים ומחברים בכאן, ומה שאמר רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי. פה פתאום הוא חוזר לרב זירא. זאת אומרת הוא מבין שרב זירא סובר שמצוות צריכות כוונה, הוא מזהה את הברייתא הזאת עם רב זירא. אני לא כל כך מבין את העניין הזה, אני אומר פשט הגמרא הוא ממש לא זה, ממש לא זה. אבל טוב, לא יודע, ככה רוב הראשונים לומדים כבר, אני לא יודע, כמה וכמה ראשונים לומדים ככה, לא לגמרי ברור לי ההכרח בעניין הזה. נכון. אז רצו… זה שהם רוצים זה יפה. רוצה רוצה אבל זה לא יוצא, כמו שאומרים הגששים. מה, מה זה אני רוצה? רבא אומר בין כך ובין כך מצוות לא צריכות כוונה, נכון? מה תעשה עם רבא? אז גם רב זירא אומר אותו דבר. מה שתעשה עם רבא, תעשה גם עם רב זירא. אז אל תגיד לציבור אבל את זה, אבל לא צריך לשקר בגלל שקשה. אם רב זירא סובר אחרת, הוא סובר אחרת. קשה לך? קח כדור. מה, אנחנו לא מפרשים דברים לפי מה שקשה לנו להגיד. אנחנו מפרשים דברים לפי מה שאנחנו חושבים שבאמת זאת הכוונה. עכשיו, אם באמת אנחנו מבינים את זה גם בדעת רב זירא, אז זה אומר שאנחנו צריכים לחזור חזרה לגמרא. איך באמת מכניסים בדעת רב זירא את הכוונה שמצוות צריכות כוונה? זאת אומרת שהוא חולק על רבא. הוא לא מדבר על זה בכלל. מדבר על כוונה לצאת וכוונה להוציא, שומע כעונה. איך הראשונים בברייתא אמרתי זה ברור, צודק לגמרי המאירי. בברייתא ברור שכתוב שמצוות צריכות כוונה, אז על זה אני לא מתווכח. אבל זה שבשורה האחרונה מוסיף את זה לרב זירא, למה? ברב זירא זה לא מה שכתוב בפשטות. נדמה לי שאין ברירה אלא באמת לזהות בין הכוונה לצאת ידי חובה במצוות צריכות כוונה לבין כוונת שומע ומשמיע בשומע כעונה. מי שסובר שצריך את זה צריך גם את זה, מי שסובר שלא צריך את זה גם לא צריך את זה. איך? למה? למה באמת זה כך? אז נדמה לי שאפשר להבין את זה בשתי צורות, בשתי צורות לפחות. הכוונה של השומע והמשמיע, הכוונה של שומע כעונה היא בעצם כוונה אחרת, היא לא הכוונה לצאת ידי חובה. היא הכוונה להוציא, ואותו הכוונה שהמעשה שלי יועיל עבורו. בסדר? זה לא כוונה לצאת ידי חובה, אולי אמרנו שבאותה מחשבה עושים את זה אבל זה כוונות מסוג אחר, זה כוונות שנוגעות ליחסים ביניהם, לא היחס שלהם לקדוש ברוך הוא. בסדר? זה כוונה מסוג אחר. אבל הכוונות האלה נדרשות רק בגלל שמצוות צריכות כוונה. אולי יש הנחה כזאת. כי אם מצוות לא היו צריכות כוונה, למה צריך להעביר משהו ממך אלי? אני שמעתי, הכל בסדר, יצאתי ידי חובה. ההנחה היא שכוונת משמיע ושומע נדרשת, לא שזה אותו דבר כמו מצוות צריכות כוונה, זה משהו אחר, אבל זה נדרש רק אם אני מניח שמצוות צריכות כוונה. או בניסוח קיצוני יותר אני אומר, הכוונת השומע והמשמיע מעביר אלי את כוונת השומע. הרי את הקול אני שומע לבד, אני לא צריך שהוא יעביר לי את הקול. ותקיעה הרי לא צריך, אני לא צריך לתקוע, אני צריך לשמוע, אם אני מניח שהמצווה היא לשמוע. אוקיי? אז בשביל מה צריך את הכוונה של השומע והמשמיע? כדי להעביר אלי את הכוונה שלו לצאת. אם לא היה צריך כוונה לצאת מדין מצוות צריכות כוונה, אז מספיק ששמעתי את התקיעה שלו והכל בסדר, למה צריך שהוא יתכוון להוציא אותי ושאני אתכוון לצאת ממנו? אז שימו לב, אני לא מזהה את שתי הכוונות, זה כוונות שונות, אבל אני אומר, אבל הכוונה לשמוע ולהשמיע נדרשת רק אם נדרשת הכוונה לצאת ידי חובה. התלות היא תלות פונקציונלית, זה לא זהות. אני לא טוען שהכוונה לצאת ידי חובה והכוונה להוציא זו אותה כוונה. זה ודאי שתי כוונות שונות. אבל את הכוונה להוציא ולצאת צריך רק אם באמת מצוות צריכות כוונה, ולכן אם רב כהנא אומר לשמשו איכוון ותקע לי, רואים שהוא רוצה שיהיה פה דין שומע כעונה. אז אם צריך פה את דין שומע כעונה, כנראה שהוא מבין שמצוות צריכות כוונה והוא חולק על רבא. זה אפשרות ראשונה. האפשרות השנייה, יכול להיות שכוונה השומע והמשמיע היא עצמה הכוונה לצאת, לא שהיא נדרשת רק בגלל שמצוות צריכות כוונה. זאת הכוונה לצאת. אם לא צריך מצוות צריכות כוונה, לא צריך את זה, לא כי לא צריך להעביר מפה לשם. הכוונות האלה לא מעבירות את הכוונה של התוקע לשומע. הכוונות האלה הן הכוונה לצאת. אם אתה לא התוקע, לא מספיק שאתה תתכוון לצאת ידי חובה. צריך שהוא יתכוון לצאת ידי חובה, ושאני אתכוון לצאת ממנו, ושהוא יתכוון גם להוציא אותי. ורק אז אני מקיים את דין מצוות צריכות כוונה. אז בעצם יוצא שהכוונה להוציא ולצאת, כוונות שומע כעונה, הם עצמם, זאת כבר זהות, זאת לא פונקציונליות. הכוונות האלה הן הכוונה לצאת ידי חובה בסיטואציה כזאת. אם אני יוצא ממישהו אחר. אם אני יוצא בעצמי, צריך להתכוון לצאת ידי חובה. זה מצוות צריכות כוונה הרגיל. אבל אם אני נמצא בפוזיציה שאני שומע תקיעה של מישהו אחר, לא מספיק שאני אתכוון לצאת ידי חובה. זה לא מספיק לא בגלל דין שומע כעונה. זה לא מספיק בגלל שחסר לי במצוות צריכות כוונה שלי. אם אני לא תקעתי, אז כנראה שהכוונה לצאת ידי חובה בשמיעה היא לא מספיקה בשביל שאני איחשב מתכוון במצווה. כוונת השומע והמשמיע הם קיום הדין שמצוות צריכות כוונה כאשר אתה יוצא ממישהו אחר. אם אתה יוצא בעצמך, זה הכל כרגיל כמו שלמדנו עד עכשיו. לא, אבל זה באמת מסביר. על פי זה, זה משהו אחר קצת ממה שאמרתי. אנחנו נגיע עוד לחזון איש הזה, אבל הטענה היא שלפי זה יוצא שהוא שואל את השאלה למה התוקע צריך להתכוון לצאת ידי חובה, לא למה הוא צריך להתכוון להוציא את השומע. תבין, אני לא מדבר על זה. אני מדבר על למה הוא צריך להתכוון להוציא את השומע. בסדר? אז אלה שתי, זה כמובן הדיון הזה יכול להיות תלוי בשאלה מה תהיה המצווה. האם המצווה היא לתקוע או המצווה היא לשמוע? אם המצווה היא לשמוע, אז לכאורה אם אני שמעתי, התכוונתי לצאת ידי חובה, אז יצאתי ידי חובה. אם המצווה היא לתקוע, אז לא רק שצריך להעביר אליי את התקיעה שלוט צריך גם להעביר אליי את הכוונה שלו. נכון? ואז אתה יכול להגיד שבגלל שהמצווה היא לתקוע, אז צריך את הכוונות ההדדיות כדי שהמעשה שלו יעבור אליי וגם הכוונה שלו תעבור אליי. בסדר? אז יכול להיות שזה יהיה תלוי בשאלה מה הגדר של מצוות שופר. אם המצווה היא לשמוע או המצווה היא לתקוע. למרות שגם מה שהזכרת קודם, למרות שגם אם אני אומר שהמצווה היא לשמוע, זה לא אומר שאין דרישות על התוקע. ועל זה אנחנו עוד, אני מקווה אם נספיק, עוד נגיע. בסדר? אבל זה לא באופן הפשוט הייתי אומר, אם המצווה היא לשמוע אז לא מעניין אותי התוקע, שיעשה מה שהוא רוצה. אני שמעתי, אני צריך להתכוון לצאת ידי חובה אם מצוות צריכות כוונה, והכל בסדר. לא צריך להתכוון לצאת ממנו והוא לא צריך להתכוון להוציא אותי ולא שום דבר. המצווה היא לשמוע. אבל יש דעות שהמצווה היא לשמוע, ובכל זאת כתוב בגמרא פה שצריך כוונות להוציא ולצאת. כנראה שהם לא חולקים על זה. גם מי שאומר שהמצווה היא לשמוע, זה אומר שגם מי שאומר שהמצווה היא לשמוע, מכיר בזה שישנן דרישות מהתוקע. למרות שעל פניו לא הייתי חושב שצריכות להיות דרישות מהתוקע. בסדר. בוא נראה עכשיו את הכמה פוסקים. הרי"ף כותב ככה: תניא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. אמר ליה רב זירא לשמעיה, איכוון ותקע לי. אגב, הוא הפך את הסדר, אם שמתם לב. לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. תניא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, זה הסוף. כן. אמר ליה רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי, אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה. לומר, אף על פי שמתכוון להוציא עצמו ידי חובתו, אין חברו שומע תקיעתו יוצא ידי חובתו עד שיתכוון התוקע להשמיעו. והני מילי ביחיד, אבל בשליח ציבור, כיוון דאדעתא דכולא עלמא לא בעינן דמיכוון ליה גופיה. בסדר? זאת אומרת, הוא הקדים את הברייתא בלי הדיון שיש בגמרא. כי הוא מקדים את הברייתא בלי להיכנס לשאלה אם הכוונה שבה מדובר בברייתא זה כוונה שמצוות צריכות כוונה או זה כוונה של לצאת ולהוציא. זה כוונה של לצאת ולהוציא מבחינתו. זה לא מצוות צריכות כוונה, לא קשור מצוות צריכות כוונה. זה כוונה של לצאת ולהוציא. רק מה? רק בברייתא היה צריך להגיד שזה שליח ציבור ולכן אתה לא צריך את הכוונה להוציא. אבל הרי"ף אומר שכן צריך את הכוונה להוציא. בסדר? אז לכן הוא אומר, הוא מביא את הברייתא הזאת כפשוטה. הברייתא הזאת, הוא לא מדייק שכוונת המשמיע היא ככוונת השומע. אם אנחנו מדייקים כך, אז בעצם יוצא שלא צריך כוונה להוציא מהברייתא. אחרי זה מתרצים שזה בשליח ציבור. דומיא דכוונת שומע, שמה היא? כוונה לצאת ידי חובה, לא כוונה להוציא אותו. לכן זה היה קשה על רב זירא הברייתא, נכון? ומה ענו? שזה בשליח ציבור. רגע, שליח ציבור זה על העובר מאחורי בתי הכנסת. רגע. לא, זה בעובר מאחורי בתי הכנסת. פה זה תא שמע נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע. כן נכון, התניא במה דברים אמורים בשליח ציבור, כן גם פה בסדר. אז בכל אופן לענייננו. רגע הוא מסביר את הברייתא לא כמו שהגמרא מסבירה אותה? הוא הביא אותה לא כמו שהגמרא מסבירה אותה. הוא מביא את הברייתא כפשוטה שצריך כוונת שומע ומשמיע. לפי הגמרא זה לא מה שכתוב בברייתא. מה שכתוב בברייתא זה שצריך כוונת שומע ומשמיע לצאת ידי חובה ולא צריך כוונה להוציא. הגמרא מתרצת בסדר זה בשליח ציבור, בסדר ולכן בעצם כן יש כוונה להוציא. זה אחרי התירוץ. אבל הרי"ף מביא את זה כפשוטו, לא אומר זה מדובר בשליח ציבור, מביא את זה כפשוטו. אז אני לא יודע אם הוא למד את הגמרא אחרת, הייתה לו גרסה אחרת בגמרא, או שהוא פשוט משתמש בברייתא כי תקרא את הברייתא כפשוטה זה לא כמו שהגמרא קוראת אותה וזאת ההלכה הנכונה שצריך כוונה של שומע ומשמיע. ההלכה היא הלכה נכונה אז הוא משתמש בלשון הברייתא כדי להביא את ההלכה זה הכל. נכון לא מזכיר כלום בזה. נכון עוד רגע נראה עוד רגע נגיע לעניין הזה. אף על פי שנתכוון להוציא עצמו ידי חובתו זה נתכוון לצאת. אף על פי שנתכוון להוציא עצמו ידי חובתו אין חברו שומע תקיעתו יוצא ידי חובתו עד שנתכוון התוקע להשמיעו. לא כתוב, יכול להיות היפותטי. אפילו אם אתה מתכוון לצאת ידי חובה אולי לא צריך, אבל אם גם אם אתה מתכוון לצאת ידי חובה זה לא יעזור אתה צריך להתכוון להוציא אותו. לא יודע זה פתוח. השאלה אם המשפט הזה בדיוק המשפט המרכזי האם המשפט הזה נאמר באופן היפותטי? אומר גם אם הוא מתכוון לצאת ידי חובה זה לא מועיל כי הוא צריך להתכוון להוציא אותו או שהוא אומר לא, ברור שהוא צריך להתכוון לצאת ידי חובה כי מצוות צריכות כוונה רק דע לך שהכוונה הזאת לא מספיקה כדי להוציא את ההוא כי צריך גם כוונה להוציא אותו. אולי זה היפותטי או לא היפותטי המשפט הזה, אוקיי? כן אבל השאלה אם מה שהוא אומר שאפילו אם הוא התכוון לצאת למה? כי צריך להתכוון לצאת או לא? לא צריך אבל אפילו אם התכוונת לצאת זה לא יועיל לך לגבי הוצאת האחר אוקיי. בוא נגיד אם אנחנו מזהים את הכוונה להוציא ולצאת עם הכוונה לצאת ידי חובה כוונה שומע כעונה אז יותר טוב כי אז הרי"ף ממש אמר אפילו אם התכוונת לצאת זה לא מספיק כי אתה צריך גם כן. טוב אז בעצם כן זה מה שאמרתי פה מצד אחד הוא מבחין בין שתי הכוונות נכון? הוא אומר אף על פי שנתכוון לצאת ידי חובה אם הוא לא התכוון להוציא אז לא יצא, זאת אומרת הוא מבחין שיש פה שתי כוונות. האם צריך אבל להתכוון לצאת ידי חובה מדין מצוות צריכות כוונה כמו מי הוא פוסק? אז לא לגמרי ברור. לא רב זירא גם בעצמו אני לא יודע מה הוא אומר אבל השאלה היא מה האם הוא פוסק שמצוות צריכות כוונה או מצוות לא צריכות כוונה. השאלה אם המשפט הזה הבאתי את זה פה כן מה שעם קו מתחת אתם רואים אף על פי שנתכוון להוציא עצמו ידי חובתו אין חברו שומע תקיעתו יוצא עד שנתכוון התוקע להשמיעו. האם זה היפותטי או זה למעשה? אוקיי אז זה השאלה איך הרי"ף פוסק. טוב אתה אמרת גם שהוא משמיט בכלל את רב זירא ורבא נכון? זו כבר ראיה שהוא פוסק שמצוות צריכות כוונה. למה? שיביא את זה. שיביא את מה את זה? שמצוות צריכות כוונה. לא כותב. שיפסוק שישמיט את רבא שיגיד וקיימא לן כרב זירא שמצוות צריכות כוונה. לא כותב כלום אלא אם כן תגיד שהמשפט הזה הוא לא היפותטי אני לא יודע אבל להבליע את זה בצורה כזאת זה נשמע קצת מוזר. מה? אם מצוות צריכות כוונה לא יודע לא בדקתי. טוב אם אנחנו מבינים מה שאמרתי קודם שהכוונה של השומע והמשמיע של שומע… כעונה נדרשת רק אם קיימא לן שמצוות צריכות כוונה, אז אולי יותר קל להבין את הרי"ף. וברגע שהוא אמר שצריך כוונה הדדית לצאת ולהוציא, הוא כבר אמר שמצוות צריכות כוונה, אחרת למה צריך כוונה לצאת ולהוציא? ועדיין בתור פוסק הייתי מצפה ממנו שיגיד אתה צריך להתכוון, עזוב אותי משומע, לצאת, להוציא, אני תוקע לעצמי, אני צריך להתכוון לצאת? תגיד שאני צריך להתכוון לצאת, מצוות צריכות כוונה. הוא פוסק, זה לא גמרא. בגמרא אתה אומר, הגמרא מניחה שאם זה קיים אז גם זה קיים, אז היא לא צריכה להגיד את זה, אבל מפוסקים אני מצפה לאמירות יותר מפורשות. אז ברי"ף עצמו לא לגמרי ברור לי איך להבין את דעתו לגבי מצוות צריכות כוונה. רק מזכיר לכם, אנחנו נראה גם ברמב"ם שלא ברור מה דעתו, לדעתי ברור שהוא סובר שמצוות לא צריכות כוונה, אבל רוב מפרשיו למדו אחרת. והשולחן ערוך בדרך כלל הולך כמו רוב מבין הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, והשולחן ערוך כותב שמצוות צריכות כוונה, שכן ההלכה. בין שתי הדעות, הוא אומר שההלכה שמצוות צריכות כוונה. אבל לא יודע, ברמב"ם נדמה לי שהוא למד שמצוות צריכות כוונה. כן? לא, שאלה איך הוא למד את הרי"ף. טוב, צריך לראות בבית יוסף שם. בכל מקרה, אני קורא עכשיו את הר"ן. והרב אלפאסי ז"ל כתב, הא דרב זירא, ושבקה לדרבא. לא הביא את רבא. דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כוונה. בהתחלה זה בלבל אותי המשפט הזה, אני חושב שהוא מתכוון פה להסביר מי זה רבא. לא שהרי"ף פסק שמצוות לא צריכות כוונה, אלא הוא משמיט את רבא שאומר שמצוות לא צריכות כוונה. ויש סבורין לומר דלא פליגא דרב זירא אדרבא, דלא אמר רב זירא יכוון ותקע לי למצווה, אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו, אפילו שלא לשם מצווה, ולעולם כוונת מצווה לא בעינן, אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע. הנה, אז זה לרבא מסתדר, הוא אומר מה שאני אמרתי. אתם מתלהבים, אני לא מתלהב כל כך מהר. על איזה כוונה הוא מדבר רב זירא? לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו. מה זה לשם תקיעת שופר כל דהו? מה זה לשם תקיעת שופר כל דהו? מה זה קשור לכל דהו? אני רוצה לכוון להוציא אותך ואתה צריך להתכוון לצאת ממני, מה זה הכל דהו? זה לא כוונה פחותה או משהו, כוונה אחרת, כוונה ששומע כעונה. הוא לא מזכיר פה שומע כעונה ושום דבר. מה זה כוונה כל דהו? אני חושב שהוא מתכוון כוונה כל דהו, כוונה להוציא ממתעסק, שהוא יבין שהוא תוקע, הוא לא שומע חמור פה, הוא שומע שופר. וזה הכוונה לשמוע ולהשמיע. הכוונה לשמוע ולהשמיע זה לא מדין שומע כעונה, אלא שלא יהיה מתעסק, כוונה זאת אומרת שהוא שתוקע שופר זאת אומרת שהוא שומע משמיע שופר ולא נעירת חמור. אוקיי? ולא כוונה לצאת ידי חובה שזה הכוונה המלאה. זה כוונה כל דהו, רק שלא תהיה מתעסק. ויש את הכוונה המלאה שזה כוונה לצאת ידי חובה. לאורך כל הדרך הרי ראינו שיש כוונה מינימלית שזה שלא תהיה מתעסק שזה לכל הדעות, ויש כוונה לצאת ידי חובה שזה המחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. הסגנון של הר"ן פה די ברור, הוא לא מדבר על כוונת שומע ומשמיע מדין שומע כעונה. אולי זה מה שנקרא לו כוונת שומע כעונה, אבל זה לא כוונה לצאת ולהוציא, לא על זה הוא מדבר. כוונת שומע ומשמיע זה לא כוונה לצאת ולהוציא, כוונת שומע ומשמיע הכוונה שתבין שאתה שומע שופר או משמיע שופר. לגבי משמיע כבר ראינו שזה אבסורד, הרי משמיע ברור שזה לא חמור, המשמיע הוא תוקע את השופר אז הוא לא יכול לחשוב שזה קול של חמור, זאת אומרת הוא יודע מה הקול הזה. השומע יכול לחשוב שזה קול חמור ומתעסק. טוב זה שיגרא דלישנא כנראה, ראינו את זה כבר מישהו אמר לא זוכר כבר מי אמר את זה, ראינו את זה. הוא אומר פה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו. כן, כוונה לשיר, לא. בדיוק, שאתה צריך להבין שזה תקיעת שופר אבל לא מצוות צריכות כוונה שזה הכוונה המלאה, כדי שלא יהיה מתעסק, כי אם אתה לא אם אתה חושב שזה חמור ולא תוקע לשיר, תוקע לשיר יודע שזה שופר הוא רק לא עושה את זה לשם מצווה, אז מי שחושב שזה קול חמור הוא בכלל לא יודע שזה תקיעת שופר אז זה מתעסק. זה בדיוק הנקודה, זה כמו תוקע לשיר, זה כוונה כל דהו. אז הוא אומר, אז אלה שאומרים שרב זירא לא חולק על רבא, הם אומרים שמצוות לא צריכות כוונה. לפי רב זירא, מצוות לא צריכות כוונה. אז מה צריך? כוונת השומע והמשמיע. אני הבנתי כל הזמן מדין שומע כעונה, אבל הר"ן אומר לא, כוונה כל דהו, הכוונה שלא תהיה מתעסק. וזה כוונת שומע ומשמיע שמופיעה בגמרא. זה לא כוונת שומע כעונה לפי ההסבר הזה בר"ן, אוקיי? שאלה יפה. נגד התוספת הזאת של הרי"ף לגבי שליח ציבור מוכיחה לכאורה שהדעה הזאת לא נכונה. שהפירוש הזה ברי"ף לא נכון. זה פירוש ברי"ף הרי. כי אם באמת מדובר על כוונה כל דהו, אז מה זה קשור לשליח ציבור? גם אם אתה לא שליח ציבור אתה מתכוון "אני התכוונתי להוציא אותו" ומישהו עבר מאחורי בית הכנסת ושמע אותי, אז הרי הכוונה כל דהו הייתה פה, אני התכוונתי לתקוע בשופר לא לנחירת חמור. נכון? אז למה צריך להעמיד בשליח ציבור? אוקיי? אתה צודק, הערה נכונה. ואז הפירוש הזה לדעתי ברי"ף לא יכול להיכנס. אלא אם כן היינו מעמידים ששומע כעונה, הכוונה ששומע ומשמיע כוונה כל דהו זה להוציא ולצאת. לא קוראים לזה כוונה כל דהו, זה לא מה שכתוב פה. הוא לא מזכיר גם את שומע כעונה, הוא לא… נראה בהמשך. ולכן אם זה ככה, אז ברור למה הרי"ף השמיט את רבא. הרי"ף השמיט את רבא כי ברור כי כולם מסכימים, אין פה ויכוח על זה. לא צריכות כוונה, כל מה שצריך זה את הכוונה כל דהו וזה מה שהביא הרי"ף. שצריך כוונה כל דהו, אבל לא את ה… לא צריך המצוות צריכות כוונה, אז אתה לא צריך לפסוק שמצוות לא צריכות כוונה, ברגע שלא הבאת את הדרישה שהמצווה צריכה כוונה אז ברור שהיא לא צריכה. אוקיי? אבל כמו שאמרת אתה צודק, אני חושב שבאמת ברי"ף כפי שהוא לפנינו לפחות זה לא נכנס, ההסבר הזה. עכשיו הוא אומר "ויש שדנים כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו". לא הבנתי את התוספת הזאת. שימו לב: "ואף אלפסי ז"ל כתב הא דרב זירא ושבקיה לרבא דאית ליה שמעתא וכולי". ויש סבורים לומר… אה, הבנתי. עכשיו אני מבין. "ויש סבורים לומר דלא פליגא דרב זירא", זה לא פירוש לרי"ף. הוא קודם כל הביא את הרי"ף הוא אומר הרי"ף עזב את רבא, לא הביא את רבא. הוא עוד לא אומר מה זה אומר. הרי"ף לא הביא את רבא. היית יכול לחשוב שהרי"ף פסק שמצוות צריכות כוונה, לכן הוא לא הביא את רבא. "ויש סבורים לומר", זה לא בהכרח פירוש ברי"ף. לא רק הקושיה שלך אני אומר את זה עכשיו, אני עד עכשיו חשבתי שזה פשוט רצון לפרש את הרי"ף, אבל יכול להיות שבאמת ה"ויש סבורים לומר" לא מנסים לפרש את הרי"ף אלא הם למדו את הגמרא בעצמם באופן הזה, שרב זירא לא חולק על רבא. ומה זה שהעמידו בהמשך בשליח ציבור? הגמרא העמידה בשליח ציבור. כי הגמרא שם מנסה לדבר שמצוות כן צריכות כוונה, ושם מדובר על כוונת שומע וכוונת משמיע להוציא ולצאת. אבל רב זירא בעצמו לא מדבר על זה. מדבר על כוונה כל דהו, שלא יהיה מתעסק, כמו שאני קראתי את הגמרא. אוקיי? עכשיו הוא אומר "ויש שדנים כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו". עכשיו הוא מביא שיש כאלה שלומדים את זה ברי"ף, אבל זה אני חושב שהערה שלך נכונה, ברי"ף קשה להכניס את זה. כי כשהרי"ף מביא את השליח ציבור וזה, אז נראה שהוא מדבר על כוונה לצאת ולהוציא, לא על כוונה כל דהו. והרז"ה לוי ז"ל, כבעל המאור, הקשה דודאי מדאוקימנא להא דרב זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע, זה מחלוקת התנאים בברייתא שבסוף הסוגיה, משמע דרב זירא בעי כוונת מצווה כרבי יוסי. כי רב זירא זאת אומרת, משמע מכאן שרב זירא כן חולק על רבא, לא כמו ה"יש סבורים" שהובאו למעלה. ורב זירא סובר שמצוות כן צריכות כוונה. למה? כי רבי יוסי בפרק ערבי פסחים קי"ד משמע דרבי יוסי מצוות צריכות כוונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. אם כך לית הלכתא לא כרבי יוסי ולא כדרב זירא. משם אנחנו הרי פוסקים כמו רבנן שחולקים על רבי יוסי, ורב זירא פה הולך בשיטת רבי יוסי. אז רב זירא עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, אך אין הלכה כמותו כי במחלוקת התנאים בפסחים אנחנו פוסקים כמו רבנן נגד רבי יוסי, הלכה כרבים. ממילא פוסקים הלכה כרבא נגד רב זירא. כך אומר בעל המאור, ובאמת בעל המאור פוסק שמצוות לא צריכות כוונה. ואף רבנו שלמה ז"ל כן פירש יכוון ותקע לי להוציאני ידי חובתי. מה שקראנו את הרש"י, נכון? משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דרב זירא פליגא אדרבא. אני הייתי גורס פה דלא פליגא אדרבא. אני הייתי גורס פה דלא פליגא אדרבא. אני חושב שזה טעות בגרסה. ברש"י הזה אם בכלל אז אני מבין מסקנה הפוכה, ואז בעצם יוצא שרב זירא מדבר על הכוונה של השומע והמשמיע והוא לא חולק על רבא, זה משהו אחר, לא חולק על רבא. מה דעתכם על הטיעון של בעל המאור עצמו? רחוק מלהיות מוכרח. זה שרבי יוסי סובר מצוות צריכות כוונה בפסחים זה נכון. אבל רבי יוסי כאן לא קשור לזה. רבי יוסי כאן מדבר על כוונת שומע ומשמיע אולי. לא יודע. למה למה למה להחליט מרבי יוסי שם לרבי יוסי כאן? רבי יוסי עצמו סובר מצוות צריכות כוונה, אבל השאלה אם מה שהוא אומר כאן תלוי בדין של מצוות צריכות כוונה. רב זירא יכול להיות כמו רבי יוסי פה שצריך שצריך כוונת משמיע, בסדר? אבל לא וסובר מצוות לא צריכות כוונה. בזה הוא לא חולק בזה הוא לא פוסק כמו רבי יוסי אלא כמו רבנן. במיוחד שבמחלוקת תנאים הלכה כרבים, רב זירא הוא אמורא. הלכה כרבים, יש רבנן נגד רבי יוסי אז גם רב זירא מסכים שהלכה כרבנן, שמצוות לא צריכות כוונה. ומה שהוא סובר פה כרבי יוסי זה רק שצריך את כוונת המשמיע, זה הכל. אז הטיעון של הבעל המאור קצת חלש. מה? למה? למה מה יש להקשות? הוא מסתדר עם רבי יוסי. רבי יוסי שכאן לא עוסק במצוות צריכות כוונה, מדבר בשאלה אם צריך כוונת משמיע. אז בזה רב זירא מסכים איתו. מה שהוא אומר שמה שגם מצוות צריכות כוונה, מה זה קשור? על זה לא דיברנו. עכשיו הוא אומר, לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. המשיך את הר"ן מהר"ן. לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דהכי נמי דרב זירא סבר מצוות צריכות כוונה גמורה, כלומר לצאת, וכוותיה נקטינן. עוד פעם, מה זה גמורה? להבדיל משומע כעונה? שומע כעונה זה לא כוונה לא גמורה, כוונה אחרת. מה זה קשור לגמורה ולא גמורה? צריכות כוונה גמורה, הכוונה כוונה לצאת ידי חובה ולא רק שלא תהיה מתעסק, נכון? בניגוד לכל דהו שהובא למעלה. אז בינתיים אנחנו בכלל עוד לא מדברים על דין שומע כעונה, אלא השאלה אם מספיקה כוונה כל דהו שלא תהיה מתעסק או שמצוות צריכות כוונה, שזה ממש המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה או לא. אם מצוות לא צריכות כוונה, כוונה כל דהו עדיין צריך כי מתעסק לכל הדעות לא יצא. אז זה מי שדורש כוונה כל דהו. אם מצוות צריכות כוונה, אז לא מספיקה כוונה כל דהו, צריך כוונה גמורה. כוונה גמורה, הכוונה הכוונה לצאת ידי חובה. בסדר? הכוונה הגמורה זה כוונה לצאת ידי חובה. וכי תימא אמאי? והרבא דבתרא הוא סבירא ליה לצאת לא בעי כוונה. כן? הרמב"ן פוסק כמו רב זירא שצריך כוונה גמורה, זאת אומרת שרב זירא חולק על רבא. בסדר? רב זירא חולק על רבא, אמרתי שזה שיטת הראשונים שקושרים את האמירה של רב זירא עם דין מצוות צריכות כוונה, שבגמרא עצמה לא רואים קשר כזה ושיטת הגמרא להפך דווקא נראה שאין קשר. בברייתא בסוף רואים קשר, אבל לא בדברי רב זירא. אבל הנה הרמב"ן אומר שרב זירא אומר שמצוות צריכות כוונה והוא חולק על רבא, והשאלה היא אז למה פוסקים כמו רב זירא הרי רבא הוא בתרא ומהאביי ורבא ואילך הרי הלכה כבתראי. איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליבא דנפשיה הוא דקאמר הכי, אלא לפרוקי פירכא דאביי אמר. דאמר אלא מעתה ישן בשמיני בסוכה ילקה, זה הקטע בגמרא על הבל תוסיף. וכמשני דלא קשיא דאי נמי אמרינן מצוות אין צריכות כוונה הני מילי לצאת אי נמי לעבור בזמנו, אבל שלא בזמנו לעבור בעי כוונה. והשתא רבא אליבא דנפשיה אפשר דסבירא ליה מצוות צריכות כוונה. כל מה שרבא אמר מצוות לא צריכות כוונה זה רק בדעת אחרים כדי ליישב מקושיית אביי שמה מסוכה וכולי, אבל לא שבאמת הוא עצמו סובר שמצוות לא צריכות כוונה. כן? ורבא נמי אף על גב דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא, דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא סבירא ליה. זאת אומרת מדברי אבוה דשמואל יוצא שמצוות לא צריכות כוונה, אני לא חושב ככה, אבל מדברי אבוה דשמואל ככה נראה. עכשיו זה מאוד מעניין כי אם אתה חושב שמצוות צריכות כוונה אני הייתי אומר שגם מאבוה דשמואל זה לא יוצא. הרי תבינו הגמרא, אתם זוכרים את ההוה אמינא של הגמרא? הגמרא שאלה יכול להיות שבמצה מה שאבוה דשמואל אומר שיוצא ידי חובה זה בגלל שכן נהנה, לפי הראשונים רש"י והר"ן והריטב"א וכולי, ובתוקע לשיר מצוות צריכות כוונה ולכן באמת לא יוצא. אוקיי? זאת היתה ההוה אמינא. עכשיו אם רבא זאת באמת שיטתו שמצוות צריכות כוונה, אז הוא היה צריך להגיד את ההוה אמינא. הוא היה צריך להגיד בעצם מצוות צריכות כוונה ומה שאמר אבוה דשמואל זה ספציפית למצה שכן נהנה, בדיוק ההוה אמינא למה לדחות את ההוה אמינא? אתה בא להראות שההוה אמינא לא נכונה למה? ההוה אמינא הרי היא שיטתך. אז מה? יכול להיות שהוא מין יהיה אביר על סוס לבן כזה שרצה להציג… את השיטה שמצוות לא צריכות כוונה, אומר תראו, אתם לא יכולים להוכיח מאבוה דשמואל, האמת היא שזה מה שהוא אמר, אבל אתם לא יכולים להוכיח מאבוה דשמואל כי היה אפשר לחלק. כן, למרות שבעצם אני חושב שגם אבוה דשמואל אומר את זה. כל זה נורא מוזר, מאוד משונה, אבירות מופרזת. תרגמה רבה אליבא דאביי, מוצאים כמה פעמים בגמרא. הייתה איזושהי אבירות ביניהם. אלא דתא שמע, דלמאן דלא בעי כוונה באכילת מצה, בתקיעת שופר נמי לא בעי. וכיוון דמימרא דרבה ודרבא לא מחלקי לדידהו, מאי סבירא להו? למינקט לחומרא כרבי זירא טפי עדיף, דסבירא ליה מצוות צריכות כוונה לצאת. כיוון שרבא אנחנו לא יודעים, אולי זו סברתו שלו ואולי הוא אמר את זה רק בדעת אחרים, ברבי זירא ברור שמצוות צריכות כוונה. אז אין ספק מוציא מידי ודאי, זאת אומרת, אז אתה לא יכול להגיד הלכה כבתראי כמו רבא, מאוד דחוק. רבא, כן, היה בהמשך הוא גרס שם רבה עם ה', כן, כמו רבא. וכן פסק הרמב"ם בפרק שני מהלכות שופר, דצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת, הלכך לא יצא. אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב, דכפאו ואכל מצה יצא. ולא פליגא דידי אדידי. אמרתי שברמב"ם יש סתירה, אז הנה זה המקום הראשון שאנחנו נתקלים בזה, זה הר"ן. אומר יש סתירה ברמב"ם, הוא אומר לא, אין סתירה. וסבירא ליה דבתקיעת שופר כיוון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה כוון ותקע לי, נקטינן דצריך כוונה. אבל בכפאו ואכל מצה, כיוון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא, לא דחינן לה. דאף על גב דבתקיעת שופר לא יצא, הכא יצא שכן נהנה. כדאמרינן בעלמא, מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. יש כמה ראשונים שפירשו ככה ברמב"ם, שהרמב"ם בעצם סובר שמצוות לא צריכות כוונה, ולכן התוקע לשיר יצא, זאת אומרת לא צריך כוונת שומע ומשמיע. אבל במצה, רגע סליחה, הפוך. סליחה הפוך. בתקיעת שופר צריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת, זאת אומרת מצוות צריכות כוונה. אז הרמב"ם פוסק שמצוות צריכות כוונה. ומה שאבוה דשמואל אומר לגבי מצה, אז שמה יצא שכן נהנה. גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה הוא יוצא שכן נהנה. אנחנו נשארים אפילו למסקנה בכל ההווא אמינות שפילפלנו בהם כל כך הרבה כדי להסביר איך בכלל יכולה להיות הווא אמינה, לפי ההסבר הזה ברמב"ם, זאת נשארת גם המסקנה. ששכן נהנה פותר גם את הבעיה של הכוונה ולא רק את הבעיה של המתעסק. זוכרים את כל הבעיה? הרי שכן נהנה בדרך כלל פותר את בעיית המתעסק. אבל כוונת לצאת ידי שמיים, למה ששכן נהנה יעזור בכוונת לצאת ידי שמיים? מה, אם נהניתי אז התכוונתי לצאת ידי שמיים? מה הקשר? נכון? אז אמרתי הסבר שהצעתי ברש"י, אמרתי שיכול להיות בהווא אמינה. אמרתי שיכול להיות שאם אתה לא מתכוון לצאת ידי שמיים זה כמו מתעסק. זה לא דרישה צדדית. זה כמו מי שחושב שזאת נהירת חמור. לתקוע שופר לעשות מזה קונצרט זה לא באמת תקיעת שופר לכוונה לא נכונה. אתה פשוט לא בענייני תקיעת שופר בכלל. זה נקרא מתעסק. ואז יכול להיות ששכן נהנה פותר את הבעיה גם בכוונת לצאת ידי חובה. את זה ראיתי שרבי אשר וייס כותב סברה כזאת. אז פה לפי הר"ן ברמב"ם יוצא כך למסקנה, לא רק בתור הווא אמינה, כי שם זה הווא אמינה בשיטה שמצוות לא צריכות כוונה. פה הוא אומר את זה למסקנה בשיטה שמצוות כן צריכות כוונה. ואמרתי ששם אם זאת ההווא אמינה במצוות לא צריכות כוונה, הנפקא מינה תהיה שלמאן דאמר מצוות כן צריכות כוונה לא צריך את התירוץ, אין את הקא משמע לן, ההווא אמינה נשארת. שמה? שבתוקע לשיר לא יצא כי מצוות צריכות כוונה, אבל במצה הוא יוצא שכן נהנה. כל הקא משמע לן זה קא משמע לן בשיטה שמצוות לא צריכות כוונה. אבל אם אנחנו פוסקים להלכה ואם הרמב"ם, ככה הוא לומד הר"ן, שהרמב"ם פוסק שמצוות צריכות כוונה, עדיין את המצה כפאו ופרס לו לאכול מצה הוא יוצא. למה הוא יוצא? שכן נהנה. זה בדיוק הביטוי לזה שיש פה נפקא מינה, ההווא אמינה שם זה נפקא מינה לשיטה שמצוות צריכות כוונה. ההווא אמינה בשיטה שמצוות לא צריכות כוונה נשארת למסקנה בשיטה שמצוות כן צריכות כוונה. אוקיי? אם הוא התכוון להוציא אותך? הוא לא מתכוון, הוא כן מתכוון להוציא אותך, להתכוון להוציא את ה. ואותך? סליחה? מה? מי שהוא לא מתכוון להוציא אותו לא יכול לצאת. כן, זה השליח ציבור, כמו שליח ציבור. אם הוא לא שליח ציבור אז רק מי שהוא מתכוון אליו יוצא. זה המאירי ראינו את שלושת הדרגות. אז זה, הפשט ברמב"ם, לא מובן כי הרמב"ם אומר, פסק הרמב"ם שצריך שיתכוון משמיע להוציא ושומע לצאת. זה שומע כעונה, זה לא מצוות צריכות כוונה. מסכימים? מסכימים להערה של דורון? הדיוק שלו ברמב"ם לא מתחיל. אני לא יודע למה כמעט אף אחד או שום מפרש לא אומר את זה. הדיוק לא מתחיל בכלל. אין שום סתירה ברמב"ם. לא סתירה ולא צריך תירוצים. הרמב"ם אומר שמצוות לא צריכות כוונה ולכן הכפאו פרסי לאכול מצה יצא. לא בגלל שכן נהנה. בגלל שמצוות לא צריכות כוונה. עזבו את הסברה שכן נהנה. שכן נהנה לא מועיל לכוונה. בגלל שמצוות לא צריכות כוונה, בגלל זה הוא יצא. מה קורה בשופר? צריך כוונת שומע ומשמיע מדין שומע כעונה. לא בגלל מצוות צריכות כוונה. אני אומר, אני קצת נרתע מלעשות דיוקים כאלו אבל מכיוון שזה כל כך מתבקש, אז אני שואל את עצמי אז איך הר"ן לא הרגיש את זה? למה הר"ן לא מבין כך את הרמב"ם? אלא אם כן הר"ן מבין שכוונת שומע כעונה נדרשת רק אם מצוות צריכות כוונה כמו בגמרא. כמו שראינו בגמרא לפי הרמב"ן ועוד. אוקיי? כי אחרת באמת זה מתבקש. זאת אומרת, תמיד שאלה למה הוא לא תירץ אחרת את הרמב"ם או למה הוא לא ראה את התירוץ הפשוט הזה? במקרים שבהם התירוץ הוא לא פשוט, לא הייתי בונה על זה שום דבר. אז הוא לא שם לב לתירוץ הזה או לא חשב עליו. אבל פה זה תירוץ כל כך מתבקש, שאיכשהו נראה שהוא כנראה מבין שכוונת שומע ומשמיע לצאת ולהוציא זה רק למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. אגב, ראינו את זה בר"ן גם למעלה, כי הר"ן למעלה כשהוא דיבר על כוונת שומע ומשמיע בגמרא, גם שמה הוא לא הסביר את זה מדין שומע כעונה אלא הוא אמר זה כוונה כל דהו. נכון? שצריך כוונת שומע וכוונת משמיע, זה כוונה כל דהו. הוא מדבר שם לשיטה שמצוות לא צריכות כוונה. כן? אז הוא אומר אז למה צריך כוונת שומע ומשמיע? אני הייתי אומר מדין שומע כעונה. מה זה קשור למצוות? אומר לא, זה כוונה כל דהו כדי שלא יהיה מתעסק. לכל אורך הדרך הוא לא מכניס את העניין של כוונה להוציא וכוונה לצאת אם אתה סובר שמצוות לא צריכות כוונה. נכון? אם אתה סובר שמצוות לא צריכות כוונה מבחינתו לא בא בחשבון שיצטרכו פה כוונה של שומע וכוונה של משמיע. אז אם ככה כשהוא בא לקרוא את הרמב"ם, אז הוא אומר אם אתה אומר לי שצריך כוונת שומע וכוונת משמיע, מה אני הצעתי? הרמב"ם בעצם סובר מצוות לא צריכות כוונה, אבל מדין שומע כעונה צריך כוונת שומע ומשמיע ואין שום סתירה. אבל הר"ן לא יכול לקבל דבר כזה, כי מבחינת הר"ן מי שסובר שמצוות לא צריכות כוונה גם לא יצטרכו כוונה של שומע כעונה משתי האפשרויות שהעליתי למעלה, שני ההסברים שהעליתי למעלה. לכן כשהוא רואה ברמב"ם שצריך כוונה, גם אם הוא לומד ברמב"ם שהכוונה היא כוונת שומע כעונה, לא כוונת כל דהו וכל הדברים האלה, כוונת שומע כעונה, עדיין ברור שהרמב"ם סובר שמצוות צריכות כוונה. ולכן הוא צריך להסביר את מצה, אז הוא אומר שכן נהנה. אבל זה הר"ן. אני כשלעצמי ברמב"ם לא קשה. אין סתירה ולא צריך תירוצים. ברור שהרמב"ם מבין שצריך פה כוונה להוציא וכוונה לצאת מדין שומע כעונה. מה המקור לרמב"ם? רב זירא. הוא פשוט פוסק כרב זירא, זה הכל. רב זירא סובר כמו רבא שמצוות לא צריכות כוונה. וכל מה שהוא דורש כוונה שמשמיע ושל שומע זה כדי שיהיה דין שומע כעונה לצאת ולהוציא, זה הכל. וזה נשאר עם מצוות לא צריכות כוונה. יש רק את הברייתא בסוף שאומרת שמצוות צריכות כוונה ואנחנו לא פוסקים כמוה. בסדר? אפילו למה לא פוסקים כמוה? ראינו כבר את המחלוקת תנאים בפסחים שהלכה כרבנן שסוברים שמצוות לא צריכות כוונה ולא כמו רבי יוסי שסובר שכן. אז זה ההסבר הפשוט ברמב"ם. על הר"ן, יכול להיות, אני אומר, או שהוא לא שם לב לזה, קצת קשה כי זה כל כך פשוט, קשה להאמין, או שהוא באמת קושר סברתית שמי שדורש כוונה לצאת ולהוציא מדין שומע כעונה כנראה גם סובר מצוות צריכות כוונה כי אחרת לא היה צריך את זה. שתי האפשרויות שהבאתי פה. אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצוות אין צריכות כוונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. טוב, מחלוקות, בקיצור יש מחלוקת גם בין הפוסקים, גם בשולחן ערוך מובא וכמו שאמרתי עכשיו ברמב"ם עצמו אני הייתי מבין שהרמב"ם פוסק שמצוות לא צריכות כוונה. הר"ן סובר שכן אבל אני חושב שהרמב"ם סובר שמצוות לא צריכות כוונה והבית יוסף אני חושב אומר שכן שהרמב"ם סובר. שולחן ערוך פוסק שמצוות צריכות כוונה. גם ברי"ף אז ראינו שיש שתי אפשרויות להבין. מה הוא השמיט את רבא, והשאלה מה הוא איך הוא הבין את הכוונת השומע והמשמיע ואת דעת רב זירא, אז ברי"ף לא לגמרי ברור. הראש באיזשהו מקום כותב שמצוות צריכות כוונה, אז מספיק שהיו שניים מתוך השלושה בשביל להסביר מה השולחן ערוך פסק. טוב, צריך לראות בבית יוסף, אני לא ראיתי לא עברתי שם על הכל, אבל צריך לראות מה הוא אומר. אני מניח שהוא מביא שמה את כל השיטות והוא אומר מה דעתו בדעת הרמב"ם, בדעת הרי"ף והלאה. טוב, יש פה אני רק אתחיל עכשיו את העניין של כוונה הופכית, זה הקטע הבא. הר"ן, זה אותו ר"ן בהמשך, תכף נראה אותו, כתב רבינו שמואל ז"ל, זה הרשב"ם, אבל להפתעתי זה לא הרשב"ם בסוגיית פסחים, לא יודע אין לפנינו את הרשב"ם הזה, זה רק ראשונים מביאים אותו. דאף על גב דאמרינן מצוות אין צריכות כוונה, הני מילי בסתם, אבל במתכוון שלא לצאת אינו יוצא. כוונה הופכית, מי שמתכוון שלא לצאת אינו יוצא. דאי לא תימא הכי, תיקשה לך הדיבעיא לן פרק קמא דברכות, היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וכסבר דחמרא הוא, פתח בחמרא ופירש רש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא. מאי? בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה? ולא איפשטא. יש הגמרא שמה בברכות דנה מה קורה אם מישהו מתחיל לברך, מחזיק כוס ביד, והוא חושב שיש לו יין והאמת היא שזה שיכר, בברכתו שהכל, אבל יש לו יין והוא מתחיל ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם והוא מתכוון לברך בורא פרי הגפן ואז הוא פתאום שם לב שהדבר הזה הוא שיכר, והוא מסיים שהכל נהיה בדברו. בסדר, אבל כשהוא בירך את הפתיח של הברכה, אז זה היה אדעתא דחמרא. זאת אומרת הוא התכוון לסיים בדחמרא. אז הגמרא זה בעיה דלא איפשטא. הגמרא לא יודעת אם הוא יצא ידי חובה או לא. אז אומר הר"ן, ואמאי לא איפשטא? ניפשוט דיצא דמצוות אין צריכות כוונה. זה שהוא לא התכוון הוא אמר את המילים הנכונות. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הוא אמר, הוא רק חשב שזה התחלה לברכה על חמרא והוא בסוף סיים נכון, אז הכל נאמר נכון, רק הכוונות לא היו כמו שצריך. אז מה הבעיה? מצוות לא צריכות כוונה. טוב, בכוונה… או, אז תכף אני… לא יודע אם נספיק היום, אבל זה בהחלט עולה כאן. לדעתי לא בצדק, אבל זה עולה כאן. אלא שמע מינה דאף על גב דאין צריכות כוונה, במתכוון שלא לצאת לא יצא. זה הראיה של הרשב"ם שכוונה הופכית גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, בכוונה הופכית לא יוצא. והתם הרי הוא התכוון שלא לצאת בשיכר אלא ביין. הר"ן מביא את הרשב"ם. זה היה ברשב"ם, כל הראשונים שמביאים את הרשב"ם מביאים גם את הראיה הזאת. לא, אבל הוא התכוון אדעתא דחמרא. הייתה לו כוונה אחרת, אדעתא דחמרא. הוא חשב שזה יין. כן, נכון. ולפי זה כתב הרב ז"ל, שזהו שנהגו להבדיל בבית אף על פי ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת, לפי שנתכוונו שלא לצאת שם. כוונה שלא לצאת זה גם פטנט שמשתמשים בו. מי שרוצה לא לצאת בסיטואציה מסוימת כי הוא רוצה לעשות את המצווה אחר כך, אז הוא צריך להתכוון שלא לצאת ואז גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה הוא לא יוצא. ואני אומר דכיון דבעינן מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעם אחרינא, מצווה למיעבד הכי משום דהא צריכין למימר דהיה עובר אחורי בית הכנסת דבשליח ציבור עסקינן דאדעתא דכולי עלמא. ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שירצה לשמוע, אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כורחם לא נתכוון שהרי אינו אלא שלוחם. מה הוא אומר כאן? אומר אל תדייק מההבדלה בבית הכנסת, למה? כי בהבדלה בבית הכנסת אתה יוצא ממישהו אחר. אז מה? אם אתה יוצא ממישהו אחר, שם באמת אם אתה מתכוון שלא לצאת זה מועיל. סתם ככה כוונה שלא לצאת לא תעזור לך. הוא חולק על הרשב"ם. הר"ן חולק על הרשב"ם. הר"ן אומר כוונה הופכית לא מועילה, אתה יוצא ידי חובה גם בכוונה הופכית. איי איך אני מסביר את ההבדלה בבית הכנסת? אומר הבדלה בבית הכנסת זה בסדר, למה? כי בהבדלה בבית הכנסת הרי המבדיל מתכוון להוציא את השומעים. עכשיו אם השומעים לא רוצים לצאת, ברור שהמבדיל לא מתכוון להוציא אותם אם הם לא רוצים לצאת. למה שיתכוון? יכול להיות שהוא כן יכול להכריח אותם. הוא לא רוצה, הוא לא מתכוון להוציא אותם. אז לכן שם דווקא במקום שמדובר על הוצאת ידי חובה ממישהו אחר, שם… שם מועילה כוונה הופכית. אבל סתם ככה כוונה הופכית לא מועילה. מה עם הראיה של הרשב"ם משכרא וחמרא? את זה הוא לא מזכיר. ויש לו ראיה מחמרא ושכרא, נכון? וזה ראיה מוזרה. ראיה ממש מוזרה. הוא אפילו לא טורח לערער עליה כמה שהיא כנראה בגלל שהיא כל כך מוזרה. זה כוונה הופכית? זאת אפילו לא כוונה לא לצאת. זה לכל היותר כמו תוקע לשיר, אולי אפילו יותר טוב. תוקע לשיר יוצא לפי מאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה. וכבר הערתי שתוקע לשיר לא נקרא כוונה הופכית, למרות שהתכוון לשיר לא למצווה. זה כוונה הופכית? תמיד הבאתי את הערוך השולחן אם אתם זוכרים, אין דבר כזה מישהו שעושה סתם דברים. תמיד אתה עושה את זה בשביל משהו. זה הטלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל. אין דבר כזה שלא לצורך כלל, תמיד זה לצורך כלשהו. אז מתי זה נקרא סתם משהו הוא לא כוונה הופכית? תמיד הרי יש משהו אחר שבשבילו עשית את המעשה, אם זאת לא המצווה. תוקע לשיר, זה לא כוונה הופכית, זה כוונה סתם. למה? כי הוא לא התכוון שלא לצאת. הוא פשוט התכוון, הוא עשה את זה בשביל סיבה אחרת, הוא לא התייחס לשאלה אם הוא רוצה לצאת או לא רוצה לצאת. זה לא נקרא כוונה הופכית. אז למה חמרא ושכרא שונה מזה? מה הוא התכוון לא לצאת בשכרא אלא דווקא בחמרא? אם זה יהיה שכרא אני לא רוצה לצאת ידי חובה? ואז פתאום הוא ראה שזה שכרא הוא אומר: לא לא לא, אני כן רוצה? זה הזוי. זה כמו תוקע לשיר לכל היותר. מה זה קשור לכוונה הופכית בכלל? עכשיו נכון, הקושיה היא קושיה. אז למה לא פשטו את זה למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה? הקושיה של הרשב"ם קושיה טובה. הבעיה שלי זה עם התירוץ שלו, לא עם הקושיה שלו. הקושיה היא קושיה טובה, התירוץ שלו הוא לא תירוץ נכון, לומר שמדובר בכוונה הופכית כי זה לא כוונה הופכית. אבל הקושיה היא קושיה טובה, אז למה באמת לא יוצא? או למה באמת הבעיה דלא איפשטא שאיפשטו את זה למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה? אז באמת אין שום בעיה. טוב, אפשר להגיד אולי שזה גופא הספק אם מצוות צריכות כוונה או לא. זה הבעיה דלא איפשטא שמה. במקום אחר אנחנו כן פוסקים את זה. טוב, לא, אפשר אולי להגיד את זה. לא הבנתי. זה אפילו יותר טוב מתוקע לשיר. זה לא יותר גרוע מתוקע לשיר, זה יותר טוב מתוקע לשיר. הכוונה הייתה בלי זה, כמו תוקע לשיר. לכל הפחות, לכל היותר כמו תוקע לשיר, לא יותר גרוע מתוקע לשיר. הוא לא התכוון לא לצאת, הפוך. זאת ברכה שהוא התכוון לצאת, רק לא על חמרא אלא על שכרא, לא על שכרא אלא על חמרא. מה? תוקע לשיר לא יצא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. טוב, אז בכוונה הופכית נמשיך בפעם הבאה. יש לנו כוונה הופכית להמשיך בפעם ה-