לימוד תורה – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה: תלמוד תורה והגישה הבריסקית
- [3:43] הבדלים בין פוניבז' לסלובודקה
- [6:29] התפתחות הלוגיקה: אריסטו והפולפול
- [10:53] שיטת הפלפול ומקורותיה (MEDIUM)
- [12:59] מתודת רגנשבורגר בלימוד הגמרא
- [18:38] האלגוריתמיות בפוניבז' מול סלובודקה
- [21:30] ארגז כלים והזדמנות לכל תלמיד
- [28:27] סיכום: רמת הלימוד והקהל
- [30:10] הבדל בין מתודיקה לידע – ביקורת על הישיבות
- [32:15] שיעור ללא דף – הכוח של זיכרון בעל פה
- [35:42] פוניבז' מול סלובודקה – תהליך הלימוד הנכון
- [36:49] שיעור סוכה והעתק של רב שמואל
- [43:14] כלים חדשים – ניתוח בריסקאיות ושאלת שני דינים
- [45:05] החקירה הבסיסית בתלמוד – מבנה ויישום
סיכום
סקירה כללית
הדובר פותח במצוות תלמוד תורה ובוחר להיכנס קודם ל״לימוד הישיבתי הבריסקאי״ מתוך ניסיון לתאר את מטרתו ואופיו, כשהתזה המרכזית היא שהלימוד הבריסקאי מכוון אל הלימוד עצמו ואל יצירת מערכת כלים מושגית ולא רק אל פסיקת הלכה. הוא מציג את הוויכוח בין תפיסה תבניתית־אלגוריתמית בסגנון פוניבז׳ לבין תפיסה פחות תבניתית בסגנון סלובודקה־חזון איש, וטוען שיש להתחיל ברכישת כלים מסודרים ואז להשתחרר מהם כדי לבנות קומה אישית. בהמשך הוא מסביר את רעיון ה״המשגה״ דרך דוגמאות מאריסטו, מהפולמוס על הפלפול, ומן ההיסטוריה של הלמדנות, ומגיע להצגת ״חקירה״ כיסוד הלמדנות ולפתיחת חקירה מרכזית בבבא קמא: האם יש איסור להזיק ומהו המחייב בתשלומי נזק, דרך עיון ברמב״ם, ראב״ד ואבן האזל לצד הסתייגות מדיוקי לשון בראשונים.
תלמוד תורה ומטרת הלימוד
מצוות תלמוד תורה מוצגת כמצווה מרכזית, ״תלמוד תורה כנגד כולם״, עם מקום לברר מה טיבה ולמה היא מיועדת. תפיסה אחת מגדירה את עיקר הלימוד כליבון הסוגיה עד מסקנה הלכתית, ואילו בעולם הישיבתי הבריסקאי מוגדרת המטרה כלימוד עצמו ולא כאמצעי להלכה. השאלה המעשית נעשית כיצד הלימוד נעשה ומה מחפשים בו, עוד לפני דיון טעמי המצווה.
הבדלי אסכולות: פוניבז׳, סלובודקה והחזון איש
הדובר מתאר חוויה אישית של מעבר בין ישיבות וכוללים בבני ברק, ומסיק שהבדלים שנראים קטנים מרחוק נעשים משמעותיים מבפנים. הוא מייחד את העימות בין בריסק לבין החזון איש כספר מכונן דרך חידושי רב חיים על הרמב״ם עם הערות החזון איש, כשהחזון איש מתפרש כמי שיוצא נגד המתודה והתפיסה הבריסקאית ולא רק מעיר הערות מקומיות. הוא מגדיר את החזון איש כאוטודידקט, מתאר קושי ישיבתי עם סגנונו כ״לימוד בעל-בתי״ חסר ניתוח והגדרות, ובהמשך מכיר בייחודיותו ובאפשרות לתרגמו לשפה ישיבתית תוך שמירה על כך שזו שיטה אחרת. הוא קובע שהחזון איש מבין היטב את השיטה שהוא משיג עליה, ומוסיף שהחזון איש התנגד גם לתנועת המוסר.
היסטוריה של מתודות והרעיון של המשגה
הדובר טוען שהיסטוריה של רעיונות היא תחום לא חד משום שניתן למצוא ניצנים לשיטות לאורך ההיסטוריה גם לפני ״המצאתן״. הוא מדגים זאת באריסטו: שימוש בלוגיקה היה לפניו, אך חידושו היה זיקוק דפוסים מופשטים והקמת ״ארגז כלים״ שיטתי שמאפשר גם שימוש מודע בכלים וגם דיון בכלים עצמם. הוא מציב שני יתרונות להמשגה: יכולת לשלוף כלי מתאים לבעיה, ויכולת להפוך את הכלים עצמם לנושא עיון.
הפלפול כארגז כלים והעדר דיון בכלים בעולם ההלכתי
הדובר מביא את החוברת הפולמוס על הפלפול של יואל רפל/דוב רפל כמתארת את שיטת הפלפול במאה ה־15 באירופה, שממיינת צורות תשובה לקושיות לסוגים ונותנת להן שמות כדי להפוך אותן לכלים נגישים. הוא מתאר תבניות תירוץ המזוהות עם מקומות וישיבות, ומציג את ״רגנשבורגר״ כדוגמה למתודה שמחליפה הסבר ארוך בשם קצר שמובן ללומדים. הוא טוען שבעולם ההלכתי נוצר ארגז כלים אך לא התפתח תחום מקביל ללוגיקה שבו כותבים ומבררים את תקפות הכלים עצמם, שאלות של יישום, גבולות וקשרים בין תבניות.
דוגמת ״שתי עגלות וכדור פורח״ וניצוצות בריסקאיים לפני רב חיים
הדובר מספר שקיבל תגובות על ספרו שתי עגלות וכדור פורח הטוענות ש״הכל נמצא״ אצל הרב קוק, רב צדוק, רב נחמן והמהר״ל, והוא מסכים שניתן למצוא אצלם רעיונות רבים ואף סותרים. הוא מגדיר את ההבדל כחידוש של המשגה: ניסוח מסודר של רעיונות שמאפשר שימוש, דיון ושיתוף, לעומת שימוש אינטואיטיבי ברעיונות ללא העמדתם ככלים. הוא מתאר הרצאה בבר אילן על ״ניצוצות בריסקאיים״ אצל הפני יהושע, וטוען שהחידוש של רב חיים אינו בכך שאיש לא היה מבין אותו לפני כן אלא בכך שהוא נתן שם, ניסח כללים, והעמיד צורות מחשבה לשימוש הלומדים, כך שלאחריו ניתן לזהות אותן גם אצל קודמיו.
פוניבז׳ מול סלובודקה: תבניות, ראשי ישיבות והשלכות חינוכיות
הדובר מציע שני הבדלים בין פוניבז׳ לסלובודקה בבני ברק: פוניבז׳ תבניתית, חדה וצפויה במבנה הטיעון, עד כדי יכולת לנבא מראש את מהלך השיעור, בעוד שבסלובודקה הלימוד נתפס כלא בנוי וכ״אולי כך ואולי כך״ בהשראת החזון איש. הוא מוסיף תצפית שכמעט כל ראשי הישיבות שהוא מכיר הם יוצאי פוניבז׳, ומסביר זאת בכך שארגז כלים תבניתי מאפשר גם לאדם בינוני להפיק שיעור כללי עקבי על כל סוגיה, בעוד שבסגנון סלובודקה נדרש עילוי כדי שה״לי נראה״ יהיה בעל ערך. הוא מבחין בין סלובודקה המקורית שעברה לחברון לבין סלובודקה של בני ברק, ומגדיר את הדיון שלו כמכוון לסלובודקה בבני ברק.
ביקורת על ״ברק״ לעומת ידיעת הסוגיה וסיפור הרב ליכטנשטיין
הדובר מביא שיחה עם ראש ישיבה מבני ברק שלא הבין את ההערכה לרב ליכטנשטיין וטען שכל אברך בכולל חזון איש מבריק ממנו, והוא מפרש זאת כחשיבה ״ילדותית״ המזוהה עם ההנאה מקושיות ותירוצים. הוא מספר על הבית הלוי שמבקר את שיעורי רב חיים כמשעממים משום שהם מציגים שתי אפשרויות בלי סערת קושיות, ועל האמירה שהבית הלוי נהנה מקושיה ותירוץ בעוד רב חיים מראה שאין קושיה, כך שאף אחד לא מרוצה. הוא מציב את הרב ליכטנשטיין כמייצר תמונה קוהרנטית שבה הקושיות אינן עולות מלכתחילה, ומתאר זאת כרצינות ומקצועיות של לימוד לשם ידיעת הסוגיה ולא לשם אפקט של הברקה.
״יאמר זה ויועיל לשכחה״: מתודה מול ידע
הדובר מצטט את נוסח הסיום ״יאמר זה ויועיל לשכחה״ ומביא פירוש ישיבתי שלפיו בדף היומי שוכחים דפים קודמים ולכן אמירת הסיום מועילה לשכוח גם את האחרון. הוא טוען שגם בישיבות בסופו של דבר נשארת בעיקר המתודה ולא הידע, משום שמחזיקים קושיות ותירוצים בלי תמונה של הסוגיה. הוא קובע שזה מבטל יומרה שלפיה כל אברך פוניבז׳י בהכרח ברמה גבוהה יותר מאדם מחוץ לעולם הישיבות.
דינר מתיבתא: קרייזווירט מול מיכל זילבר ותכלית הישיבה
הדובר מתאר את רשת מתיבתא שמקדמת בקיאות באמצעות לימוד ארבעה דפים בסוף שבוע עם בחינות וחזרות מחזוריות. הוא מספר על שיעור של הרב קרייזווירט מבלגיה שהפגין בקיאות וציטוט מדויק בעל פה של גמרא, רש״י, רשב״א ומקורות רבים, והסביר שהמטרה להראות לאן צריך להגיע וש״צריך לגמור את הש״ס״ ולא להסתפק בעשרה דפים שנשכחים. הוא מתאר תגובת רב מיכל זילבר שחולק על הביקורת וטוען שמטרת הישיבות היא ללמד ״איך לומדים״ באמצעות מתודיקה וכלים, ואחר כך במשך החיים משתמשים בכלים כדי לרכוש ידע רחב. הדובר מקבל את עמדת רב מיכל זילבר ומנסח את הישיבה כ״מכינה״ שנותנת כלים ולא ידע, עם האמירה: ״כשאתה גומר את הישיבה רכשת את הכלים, עכשיו אתה מתחיל ללמוד״.
להתחיל בפוניבז׳ ולגמור בסלובודקה
הדובר טוען שערך שתי השיטות קיים, אך הבעיה היא שהלומדים נשארים תקועים במקום שבו התחילו. הוא מציע מסלול אידאלי שבו מתחילים בפוניבז׳ כדי לרכוש כלים תבניתיים של ניתוח, ואז עוברים לסלובודקה כדי לומר מחשבה אישית ולבנות תורה משלו. הוא מביא סיפור על מגיד שיעור שנתן שיעורים במסכת סוכה שנמצאו זהים לשיעורי רב שמואל רוזובסקי שהתפרסמו, והמגיד שיעור שמח לגלות שהפנים את רב שמואל עד כדי כך שהגיע לאותם שיעורים מעצמו, והדובר רואה בכך את תכלית פוניבז׳ של שכפול מודל קיים. הוא קובע שהתכלית הראויה היא ללמוד מרב שמואל כדי לבנות תשתית ואז לומר שיעורים משלך, ומשווה זאת לביקורת הורים ומתמטיקאים בעיתון הארץ על התחלה מ״שאלות חשיבה״ לפני הבסיס, כטעות מקבילה להתחיל ב״סלובודקה בכיתה א׳״.
המשך המתודה: מרד נגד בריסק ושילוב קומות נוספות
הדובר מתאר מרד עכשווי נגד הישיבתיות והבריסקאיות שמוביל ישיבות לעיסוק בגישות אקזיסטנציאליסטיות, חסידיות או מחקריות, וטוען שהבעיה היא עשייה ״במקום״ ולא ״על גבי״ הלמדנות הישיבתית. הוא מביא דוגמה חיובית בפרופ׳ דוד הנשקה שמצרף למדנות ישיבתית משובחת למחקר משובח, וכך יוצר ״יצירות מופת״. הוא מוסיף שלאחר שרב חיים העמיד ארגז כלים, ניתן גם לדון בכלים עצמם ולברר מתי חלוקות כמו ״שני דינים״, ״חפצא וגברא״ ו״סימן וסיבה״ נכונות, מה גבולותיהן, ומה סוגי ״שני דינים״ קיימים.
החקירה כיסוד הלמדנות והמעבר ל״שני דינים״
הדובר מגדיר ״חקירה״ כאלמנט בסיסי בלמדנות הישיבתית: גישה אנליטית ששואלת האם מושג או עיקרון הוא ״זה או זה״, ובהמשך משתמשת בשתי האפשרויות כדי להסביר מחלוקות ראשונים. הוא מתאר שלב מתקדם שבו אומרים ששני הצדדים נכונים, ומנסחים ״שני דינים״ שבהם כל צד מופיע בהקשר אחר ומיישב סתירות.
בבא קמא: האם יש איסור להזיק ומהו המחייב בתשלומי נזק
הדובר מציג חקירה מרכזית בבבא קמא על השאלה למה הבעלים חייב לשלם כשממונו הזיק: האם החיוב משום רשלנות בשמירה או משום עצם העובדה שממונו הזיק והבעלות מחייבת, כשהשמירה משמשת פטור. הוא מדגיש ששני המרכיבים נכונים: שמירה כראוי פוטרת, וחוסר בעלות פוטר, ולכן השאלה היא מי העיקר ומי הטפל. הוא מביא את אבן האזל על הרמב״ם הלכות נזקי ממון פרק א׳ הלכה א׳: ״כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים, שהרי ממונם הזיק״, ומזהה את השימוש ב״ברשותו״ כקשור לעולם מושגים תלמודי של ״ברשותו״ מול ״שלו״. הוא מציג מחלוקת רמב״ם–ראב״ד בהלכות נזקי ממון פרק ד׳ הלכה י׳ בשומר שקיבל שמירה בסתמא: הרמב״ם מחייב את השומר גם בנזקי הבהמה אף בלי קבלה מפורשת, והראב״ד מצריך קבלה מפורשת לשמירת נזקיה, והדובר מסביר זאת כאפשרות שהרמב״ם רואה שומר כבעלים לעניין נזיקין מכוח היות הבהמה ״ברשותו״.
דיוק לשון בראשונים, רמב״ם ורב חיים
הדובר מזהיר מפני בניית שיטה על דיוקי לשון בראשונים, וטוען שדיוק לשוני הוא ״דבר מאוד מסוכן״ גם ברמב״ם אף שעליו מקובל שניתן לדייק יותר. הוא מתאר חליפת מכתבים בין שרידי אש לרבי יהושע אורטנר סביב השאלה האם פירושי רב חיים לרמב״ם הם ״עיקום״ שהרמב״ם לא התכוון אליו, ומציג עמדה שלפיה שימוש בשפה מודרנית אינו שולל חשיפת כוונה אמיתית, במיוחד כשמבססים זאת על נפקא מינות ולא רק על לשון. הוא מסיים בהצגת לשון אבן האזל שמנסחת את החקירה במפורש: האם חיוב נזיקין נובע מדין שמירה שהוטל על הבעלים וחיוב על חיסרון שמירה, או מחיוב תשלום מפני ש״ממונם הזיק״ כששמירה כראוי פוטרת כאונס, ומציין שהמשך הבירור יימשך בפעם הבאה.
תמלול מלא
[Speaker A] הנושא
[הרב מיכאל אברהם] שאני אתחיל בו היום זה תלמוד תורה וקצת לגעת בחשיבה או בלימוד הישיבתי בריסקאי דרך ההבנה. יש כאלה שקוראים לזה האבונה. אז הנושאים האלה הם שלובים אבל אני דווקא חשבתי להתחיל מהסוף. אבל באופן עקרוני אם הולכים טופ דאון אז צריך להתחיל בלימוד תורה, לראות מה זה אומר, להראות כמה תפיסות אפשריות ואז להגיע ללימוד הישיבתי הבריסקאי. אני אשתמש בשני המונחים האלה באופן חילופי למרות שזה קצת פוגע בישיבות מסוגים אחרים. אבל דווקא אני רוצה ללכת באותו מאפ, זאת אומרת להתחיל קצת מהלימוד הישיבתי ואז לחזור חזרה ולדבר קצת על לימוד תורה. אבל בכל זאת אני אפתח עם טיפה רקע. יש כמובן מצוות תלמוד תורה, לא צריך להגיד, תלמוד תורה כנגד כולם. מצוות תלמוד תורה זאת מצווה מאוד מרכזית ועוד נחזור אליה גם בהמשך, אבל בשלב זה אני רק במבוא ראשוני. יש מקום לדון מה טיבה של המצווה הזאת למה היא מיועדת, מה אנחנו אמורים לעשות במסגרתה. אז גם לזה אני אגיע, אבל כרגע עוד במנותק מהעניין הזה לגבי אני רוצה להתמקד בעצם הלימוד, איך הוא נעשה, מה עושים שם. אז יש תפיסות שמבינות שמה שצריך זה בעצם ללבן את הסוגיה ולהגיע להלכה. זאת אומרת לנסות להבין מה הגמרא או מה הראשונים אומרים ולהגיע למסקנה ההלכתית. בעולם הישיבתי הבריסקאי לא תופסים כך. מטרת הלימוד, השורש הוא כבר רב חיים מוולוז'ין אבל זה התחדד יותר בישיבות שבאו בעקבותיו, שמטרת הלימוד היא הלימוד עצמו, לא שהלימוד הוא אמצעי כדי להגיע למסקנה ההלכתית. זאת נקודה ראשונה. נקודה שנייה זה האופי של הלימוד, לא רק מטרת הלימוד אלא מה מחפשים בלימוד, אלא האופי של הלימוד. האופי של הלימוד הוא קצת שונה מלימוד הישיבתי או הרבה שונה, זה תלוי עד כמה אתם קרובים. דברים קטנים שמתקרבים אליהם נראים גדולים. פעם שהייתי בישיבה בבני ברק בנתיבות עולם ורציתי ללכת ללמוד בכולל חזון איש, שהישיבה הזאת היא מהאסכולה הפוניבז'אית. אז הזהירו אותי עזוב, אתה לא תסתדר איתם, זה סלבודקה, זה עולם אחר לגמרי. אז אני חשבתי לעצמי נו בסדר שתי צפרדעים חיות בשלולית והן חושבות שזה האוקיינוס השקט. אז מה יכול להיות כבר ההבדל, שתי ישיבות, לומדים פחות או יותר אותו דבר, כולם חיים ביחד באותו מקום, מה כבר יכול להיות ההבדל? ואז הלכתי לכולל חזון איש שהייתי בו שם כמה חודשים, נדמה לי אולי חצי שנה ובאמת לא הסתדרתי. אז באמת ראיתי שזה ממש עולם אחר לגמרי. ככל שאתה מתקרב יותר הרזולוציה גדלה ואתה פתאום רואה שהבדלים שמרחוק נראים מאוד קטנים, מבפנים נראים מאוד מאוד משמעותיים. וזה לא רק דוגמה מושלת אלא זה ממש קשור לענייננו כי נדמה לי שכשמדברים על דרך הלימוד הישיבתית או הבריסקאית מדברים יותר על פוניבז' משל סלבודקה. סלבודקה נגיד, אלו הכללות, אבל סלבודקה זה משהו שהולך יותר בעקבות החזון איש והחזון איש זה אנטיתזה ללימוד הישיבתי. אולי הספר המרכזי שאותו צריך ללמוד אם רוצים באמת ללבן את השאלה הזאת של הלימוד הישיבתי זה חידושי רב חיים על הרמב"ם, רב חיים מבריסק כמובן, על הרמב"ם ויש בסוף הערות החזון איש. יש באחת ההוצאות הוציאו עם הערות החזון איש בסוף שבעצם החזון איש מאיר על רב חיים לא כי היו לו השגות כמו הראב"ד והשולחן ערוך. הוא מאיר על רב חיים כדי להסביר למה השיטה שלו לא נכונה. זאת אומרת למה התפיסה הבריסקאית היא שגויה. הוא החזון איש יצא נגד המתודה, נגד התפיסה, זה לא איזה הערות מקומיות ולכן זה הספר המכונן של הוויכוח סביב הלימוד הישיבתי. החזון איש לא הסכים לו, הוא היה אוטודידקט כזה, הוא לא למד בישיבות והוא למד כמו שהוא לומד. אני שנים לא הסתדרתי עם החזון איש, זה לימוד בעל-בתי כזה, זאת אומרת שאין ניתוח, אין הגדרה טובה של המושגים, זה מאוד בעייתי ככה לישיבה-בוחר. אבל אחרי זה התבגרתי. וראיתי שבאמת מיוחד במינו. אפשר לתרגם אותו גם לשפה הישיבתית, אבל עדיין אני חושב שזה באמת שיטה אחרת. אולי אני אחזור לזה בהמשך. בכל אופן עוד הערה לפני שאני מתקדם הלאה, כשבאים לדון
[Speaker C] הוא לא הבין את
[הרב מיכאל אברהם] השיטה?
[Speaker C] מה? הוא לא הכיר או לא הבין?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, הוא הבין לגמרי. אי אפשר להשיג על מישהו אם לא מבינים את מה שהוא אומר. זאת אומרת, הוא השיג על ר' חיים, הוא הבין היטב. הוא הבין. כן, בוודאי, הוא התנגד. החזון איש אגב התנגד להרבה דברים שהיו מאוד מרכזיים, חזון איש התנגד לתנועת המוסר למשל. נגד לימוד מוסר. טוב, זה מצטמצם קצת בשנים האחרונות. בכל אופן, עוד הקדמה אולי, כשנכנסים להיסטוריה של רעיונות או של מתודות לימוד, זה תחום קצת בעייתי לדיון, לא חד. כי בדרך כלל כשיוצאת שיטה לאוויר העולם, בכלל, גם בפילוסופיה, גם בשיטות לימוד, בכל תחום מחשבתי, במבט מאוחר אפשר למצוא את ניצניה לכל אורך ההיסטוריה אחורה. כן, דוגמה שאולי פעם הבאתי פה, אריסטו והאורגנון נחשב כמייסד הלוגיקה, הלוגיקה הפורמלית. אבל הרי ברור, הוא מיין את סוגי הטיעון, הסילוגיזמים מה שנקרא, כן, כל איקס הוא וואי, כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בנאדם, אז סוקרטס הוא בן תמותה. זה תמונה אחת של טיעון, יש כמה תמונות, תמונות שונות של טיעונים, מבנים שונים של טיעונים. אף אחד לא מעלה בדעתו שלפני אריסטו לא עשו שימוש בלוגיקה. זאת אומרת, אם היית אומר לבנאדם תשמע, הרי כל הצפרדעים הן ירוקות, אז ברור שגם הצפרדע הזאת ירוקה. את המשפט הזה אי אפשר היה להגיד לפני אריסטו? ברור שאפשר היה להגיד לפני אריסטו ואני מניח שגם אמרו אותו. מה היה חידושו של אריסטו? אריסטו אולי הבין שמאחורי הטיעונים האלה יושב איזשהו דפוס מופשט שהוא משותף לכולם. הוא זיקק מתוך הדיונים את הדפוס, את המבנה. אז פעם אמרו את זה על עננים, פעם אמרו את זה על צפרדעים, פעם אמרו את זה על רעיונות או על מה שאתם רוצים. אריסטו פתאום אמר עזבו צפרדעים רעיונות, בעצם יש פה דפוס כללי. אם כל איקס הוא וואי ואי הוא איקס, אז אי הוא וואי. עכשיו תכניסו לתוך איקס, וואי ואי מה שאתם רוצים, זה בכלל לא משנה. זה היה חידושו של אריסטו. אריסטו לא המציא את הלוגיקה, הלוגיקה השתמשו בה לפניו, אבל אריסטו שם לב שיש פה איזשהו מבנה מסודר, זיקק אותו באופן שיטתי, וצירף אותו לארגז כלים חדש שהוא יצר. וארגז הכלים הזה עכשיו מכיל תמונות שונות של סילוגיזמים לוגיים, של דרכי טיעון לוגיות. אז אחרי שאריסטו יצר את זה, תמיד אני בטוח שבאו אליו אמרו לו טוב, נו תשמע, גם בכתבים של פילוסופים שלפניך אתה יכול למצוא את דרכי הטיעון הזה, לא המצאת שום דבר. אבל ברור שהוא המציא משהו, למה, או לא יודע המציא, אבל חידש משהו. למה? בגלל שעד אליו אנשים לא שמו לב שיש פה איזשהו דפוס קבוע. למשל עד אליו אף אחד לא, אני חושב, לא מיקד את העיון שלו בדפוס הטיעון עצמו. זאת אומרת דפוסי הטיעון היו כלי שאיתו השתמשו, ואם רצו להוכיח לך שהצפרדע הזאת ירוקה, אמרו הנה, כל הצפרדעים ירוקות, אז אם זאת צפרדע היא ירוקה. אבל אף אחד לא עיין בכלל הזה עצמו, שאם כל איקס הוא וואי ואי הוא איקס אז אי הוא וואי, ומה הקשר שלו לכללים דומים או אחרים ולעשות מבנה ולראות איך העסק הזה עובד. אי אפשר לעסוק בכלים האלה עצמם לפני שהם מומשגים ומוגדרים. גם אם עושים בהם שימוש ומבינים אותם, יש חשיבות להמשגה, כי אחרי ההמשגה שני סוגי חשיבות למעשה להמשגה. החשיבות האחת זה שאפשר לעשות בהם שימוש. לא תמיד אינטואיטיבית אתה חושב בצורה הלוגית הזאת למרות שאתה יודע אותה, אבל אם אתה יודע שיש לך ארגז כלים עם עשר תמונות של היסקים לוגיים, אתה נתקל באיזשהי בעיה שדורשת ניתוח לוגי. אז מה אתה אומר, אני הולך לארגז הכלים שאריסטו העמיד לפניי, אני עובר כלי א', ב', ג', ד' ואני מסתכל איזה מהם מתאים לצרכיי. זאת אומרת להגדיר את הכלים, להמשיג אותם עוזר לי לשימוש, עוזר לי לשלוף את הכלי הנכון שאני צריך אותו. זה יתרון אחד. יתרון השני זה שאחרי שהמשיגו את הכלים. הכלים האלה, אז אפשר לדון בהם עצמם. לעשות למה באמת אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא איקס אז איי הוא וואי? או מה הקשר בין זה לבין דפוס טיעון אחר. אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא לא וואי אז איי הוא לא איקס. למשל גם זה דפוס טיעון. אז איך מה הקשר בין שני אלה? יש קשר ביניהם? זה שני דפוסים שונים. כל עוד לא התייחסנו בכלל לדפוס אלא רק פשוט השתמשנו בו תוך כדי הדיון שלנו, אף אחד לא ישאל סוג כזה של שאלות. לכן לוגיקה כתחום דיון התחילה אצל אריסטו. שימוש בכלים לוגיים היה קודם, אבל לוגיקה כתחום דיון התעוררה אצל אריסטו. כעין זה יש חוברת מעניינת של יואל רפל שנקראת, דוב רפל נדמה לי, שנקראת הפולמוס על הפלפול. ושמה הוא מביא, כן, הפלפול בעצם זאת שיטה שהתחילה באירופה במאה ה-15 נדמה לי, אצל שכנא ושמוזכרים שם כמה יהודים ידועים שלא נשאר לנו מהם הרבה פרט לשמות. פולק, איך קראו לו? משהו פולק, שכחתי את השם הפרטי שלו. היו שם כמה יהודים חשובים שנחשבים ממציאי שיטת הפלפול. הרב ר' העשיל, אני חושב שהוא היה יותר מאוחר.
[Speaker D] מה? יעקב פולק.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה הפני יהושע. פלק, לא פולק. בכל אופן, אז שיטת הפלפול הזאת בעצם גם היא עשתה דבר מאוד דומה למה שעשה אריסטו. זאת אומרת, אנחנו נתקלים בקושיא בלימוד, אז הרבה פעמים התשובות יש סוגים, אפשר למיין אותם לסוגים. יש כמה סוגי תשובות בסיסיים שאפשר להשתמש בהם כדי לפתור סתירות או לענות על שאלות בלימוד. מי שקצת מיומן אז הוא כבר יכול לשים לב שדברים קצת חוזרים על עצמם. זאת אומרת, צורות החשיבה הן דומות. ואז מתבקש לעשות את מה שעשה אריסטו ללוגיקה בכלל, מתבקש לעשות לשיטת הלימוד ולנסות להגדיר כלים שאיתם פותרים או עונים על סתירות, פותרים בעיות למדניות. וזה באמת מה שעשו שם במזרח אירופה או מרכז אירופה במאה ה-15 והלאה. וזה מה שנקרא שיטת הפלפול. יעקב פולק נדמה לי. וזה מה שנקרא שיטת הפלפול, ושמה הוא מתאר שם איך שבמשך אצל השל"ה הקדוש יש לזה ניצנים וזה גז מן העולם די מהר. אבל יש קצת ניצנים, המהרש"א, המהרשי"ף, השל"ה, יש כמה מפרשים שזה עוד נשאר ואפשר לראות בהם, הם מביאים סתירה ואז זה רגנשבורגר. זהו, עוברים לשאלה הבאה. הם לא מסבירים מה תירצת על השאלה הזאת. זה רגנשבורגר או רבנסבורגר או משהו כזה. כשבעצם כשאתה אומר רגנשבורגר זאת פה מתודה ידועה. זאת אומרת, קח את הברייתא הזאת, תגיד שהיא אליבא דזה ותגיד שהיא אליבא דזה, ורישא לא כמו הסיפא וזה מנגנון שלם, אבל הוא חוזר הרבה פעמים, אז כבר נתנו לו שם, ועכשיו אתה יכול לעשות שימוש, אתה כבר לא צריך לחזור כל פעם לתת שיעור כללי על כל סתירה. אתה אומר רגנשבורגר, זה הכל, כולם מבינים על מה אתה מדבר ופתרנו את הבעיה. אוקיי? או כן, יש זה בדרך כלל לפי ישיבות שהיו ממוקמות בערים שונות, אז כל ישיבה כזאת היה לה שם לסוג כזה של תירוץ. והיו כאלה שהתירוצים האלה הסתובבו בעולם, והיה ארגז כלים. ארגז הכלים הזה הוא בעצם נזכרתי בשם. היה פעם איזה סרט בטלוויזיה על בה"ד 1, הילדים שלי, סדרה אפילו הייתה. אז הילדים שלי באמת ראו את זה, הם תמיד מצטטים את זה שהמפקד בה"ד 1 בשיחת הסיום שהוא סיכום שהוא נתן לחניכים שלו, אז הוא אומר אנחנו רוצים שתצאו מפה רק עם דבר אחד, עם ארגז כלים. דבר אחד, ארגז כלים. כן, זאת אומרת, אז שיטת הפלפול בעצם מנסה להמסיג את הצורות השונות שבהן אנחנו מיישבים סתירות, לשים את זה בארגז הכלים שלנו ולהנגיש את זה אלינו. אחרי שמנגישים את זה אלינו כמובן, כמו שאמרתי גם לגבי אריסטו, אפשר להתחיל לדון על הכלים עצמם. מי אמר שהם נכונים? על מה הם מבוססים? אולי הם שנויים במחלוקת? אולי יש מישהו שמקבל את הכלי הזה אבל מישהו אחר לא יקבל את הכלי הזה? אולי יש קשר בין הדברים? זה הופך להיות תחום דיון בפני עצמו. זה לא קרה דרך אגב בעולם ההלכתי. בעולם ההלכתי זה לא קרה. זאת אומרת, עשו ארגז כלים, השתמשו בו, אבל אני לפחות לא מכיר דיונים על התקיפות של הכלים עצמם. לא נפתח תחום שמקביל ללוגיקה. זאת אומרת, דיון על הכלים. תחום עיון. לכתוב מאמר על רגנשבורגר. זאת אומרת, מה זה רגנשבורגר? איפה אפשר ליישם אותו? איפה אי אפשר ליישם אותו? מה הקשר? מה הקשר בינו לבין ראוונשבורגר? לא יודע, כל מיני דברים כאלה. מה שאנחנו מוצאים בלוגיקה, אני לא מכיר לפחות דיון בהקשר הזה. אולי אולי דוגמה משלי, אחרי שיצא הספר שלי שתי עגלות וכדור פורח, אז קיבלתי כל מיני תגובות מאנשים, והיו כמה תגובות מאוד טיפוסיות. היה מישהו שבא ואמר לי טוב, זה הכל נמצא אצל הרב קוק. מישהו אחר אמר לי זה הכל נמצא אצל רב צדוק, אותו דבר רב נחמן, מהר"ל, מניתי שמה כמה טיפוסים האלה בעצם, הכל נמצא אצלם. עכשיו האמת שזה נכון. לא, הם לא אמרו את זה סתם, זה נכון. הם הראו לי קטעים שבהם נראה באמת שיש את הרעיונות המרכזיים שנמצאים שם. תראו לי רעיון אחד שלא נמצא אצל הרב קוק ואצל המהר"ל, תקבלו פרס נובל אני חושב. כשאתה כותב בצורה כל כך אקלקטית וכל כך הרבה ואתה כל כך יצירתי, אין רעיון שלא יהיה שם, גם כולל רעיונות סותרים, רעיון והיפוכו, גם זה תמצאו שם. אז מה ההבדל? ואז התחלתי לחשוב קצת על העניין הזה. אז מה בעצם ההבדל? אז מה בעצם בשביל מה כתבתי את הספר? התחושה שלי הייתה שעדיין יש פה משהו שהוא חידוש. למה? כי אני ניסיתי להמסיג את הרעיונות האלה שהרב קוק השתמש בהם. דוגמה שאמרתי לגבי אריסטו, עד שאתה לא מנסח וממסיג את הרעיון הזה, אתה רק משתמש בו, מבין אותו, אבל הוא לא עומד לשימושם של אנשים. אי אפשר לדון בו עצמו, אפשר רק להשתמש בדבר הזה אבל לא לדון בו עצמו. ולכן חשוב מאוד להמסיג אותו. דיברתי על זה פעם בכנס בבר אילן, היה כנס על הפני יהושע, מאתיים חמישים שנה לפטירתו. עשו כנס, לפטירתו, ללידתו, אני כבר לא זוכר. ושם דיברתי על ניצוצות בריסקאיים במשנתו של הפני יהושע. הפני יהושע מדבר על מאה חמישים שנה קודם. וניסיתי להראות צורות מחשבה ממש בריסקאיות אצל הפני יהושע, זאת אומרת ממש שיטת ניתוח בריסקאית. ואז כמובן עלתה השאלה, אז מה חידש רב חיים? אם זה כבר הכל היה אצל הפני יהושע. והתשובה שהפני יהושע לא קרא לזה בשמו. הפני יהושע השתמש בצורת המחשבה הזאת. אם רב חיים היה נותן שיעור כללי במאה השתים עשרה, אנשים היו מבינים אותו. הוא לא היה צריך להסביר, אנשים היו מבינים, זה לא שהוא חידש שם דברים שאף אחד לא הבין עד אליו. אבל הוא המסיג את זה, זאת אומרת הוא הגדיר מערכת של כללים או צורות מחשבה שעכשיו עומדות לשימוש הלומדים. וזה היה החידוש שלו. ולכן זה שיש ניצוצות כבר אצל הפני יהושע זה נכון, אבל העובדה שלא שמו לב לזה בכלל עד שהיה רב חיים. אחרי שהיה רב חיים אתה יכול לחזור לפני יהושע ובאמת לראות שיש גם אצלו ניצוצות כאלה. אחת ההשלכות המעניינות זה שיעור או שיחה כזאת שאני נותן בתחילת כל שנה כמעט, כשלימדתי, שאני מלמד, אני חוזר לתקופות ככה מפוניבז', אז בתקופתי בבני ברק ככה ניסיתי ככה לראות מסביבי, הייתי קצת אנתרופולוג חובב. תמיד פוזיציה של חייזרים, מישהו זר ככה שנמצא, אז תמיד מסתכל ככה במשקפיים של אנתרופולוג על הסביבה. וראיתי שיש שני הבדלים בין פוניבז' לסלובודקה. הבדל אחד שפוניבז' הרבה יותר אלגוריתמית. זאת אומרת, צורות החשבה הרבה יותר תבניתיות, הרבה יותר צפויות מראש, הרבה יותר מוגדרות וחדות. מאוד ברור מה הם יקבלו ומה הם לא יקבלו. יש דברים שאתם לא יכולים להגיד שם, פשוט פאסנישט, זאת אומרת אי אפשר להגיד דבר כזה, זה שטויות. אתה צריך ללכת עם התבניות המוגדרות שלהם. יותר מזה, כשהייתי, אחד התחביבים שלי כשהתגוררתי בבני ברק, היה ללכת לשיעורים של ראשי ישיבות, בין הזמנים, בחגים, בחול המועד, הם היו עוברים בבתי מדרש ככה בשכונות או בישיבות והיו נותנים שיעורים לקהל הרחב. זה היה מאוד נחמד, מאוד נהניתי שם לשמוע. באיזשהו שלב אחרי כבר כמה שנים פתאום ראיתי שכששיעור מתחיל אני יכול להגיד לכם איך הוא ייגמר, איך הוא ייגמר אחרי שעה. אמיתית, לא מוגזם. זאת אומרת יכולתי להגיד לכם איך השיעור ייגמר, מה הוא יביא ראיה משם, הוא יעשה נפקא מינה כזאת, הוא יביא ראיה מפה, הוא יקשה מזה והוא יחלק את החילוק הזה. וזה חילוק שלא חשבתי עליו קודם. לא שהכרתי הכל, לא הכרתי הכל. אבל כשאתה מכיר את השטיק, כן, את התבניות הקבועות האלה, אתה פשוט עושה את החשבון קדימה, אתה יודע מה יהיה פה. עדיין נהניתי, נהניתי לגלות שאני צודק בחלק גדול מהדברים, לפעמים לא קלעתי, אבל הרבה פעמים כן. להגיד לכם מה צפוי. זה התפיסה הפוניבז'אית, ההסתכלות הפוניבז'אית, התבניתית. כנגד זה בסלובודקה, לכן לא הסתדרתי שם, סיפרתי קודם שעברתי לכל חזון איש ולא הסתדרתי. שמה היו חבור'ס, אתה לא יודע אם לפיהק, לצחוק, לבכות או להירדם. זה החבר'ה שמה, פותחים את הגמרא, חשבתי שאולי אפשר גם להגיד ככה, אולי גם ככה, לא יודע, יכול להיות כך, יכול להיות כך, מתחילים להרהר, מין משהו כל כך לא בנוי שהוא בעצם קצת בעקבות החזון איש, מין שיטה בעל-ביתית כזאת, לא תבניתית, לא אנליטית. זה הבדל אחד, הבדל בשיטות הלימוד. ההבדל השני, שאחרי זה הבנתי שהם קשורים זה בזה, שכמעט כל ראשי הישיבות שאני מכיר הם יוצאי פוניבז'. סלובודקה לא הוציאה כמעט ראשי ישיבות, לפחות נכון לאז, אני לא יודע מה המצב היום. כמעט ולא, ממש. זאת אומרת כמעט כל ראשי הישיבות שהכרתי היו יוצאי בית המדרש של פוניבז'. וזה לא רק מדגם שלי, זה נכון. זאת אומרת, זה היה הרוב המוחלט. וזה לא היה בגלל מספר, הבדל מספרי שיש יותר תלמידים בפוניבז' מאשר בסלובודקה. מה? חזרו בשאלה?
[Speaker A] אתה אומר, בגלל זה מחקו את השיטה הפוניבז'אית והלכו ל…
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, זה יוצאי פוניבז'. לא לא, יוצאי סלובודקה בדרך כלל נשארים סלובודקאים. הם לא, והם לא נהיו ראשי ישיבות. והנקודה למה זה ככה, זה בגלל היתרון השני של מה שאמרתי אצל אריסטו. ברגע שיש לך ארגז כלים מסודר, אתה יכול לעשות בו שימוש. עכשיו כבר כל בן אדם יכול לעשות בו שימוש, לא רק האנשים המבריקים. אז כשאתה מגיע לסוגיה מסוימת, אני יכול להגיד לכם שיעור כללי על כל סוגיה, כי אני יודע בדיוק מה לשאול, מה לענות, איך לחלק, מאיפה להביא את הראיות, התבנית היא אותה תבנית. מה זה משנה אם משתמשים ב… דנים על משכב זב, על שקיעה, על לא יודע מה, על הלכות שבת? זה בכלל לא משנה, השיעור נראה אותו דבר. בעצם כשאתה מסתכל על הלוגיקה שלו, זה הכל אותו דבר. אתה יכול לגלגל את העסק הזה על כל סוגיה. המושגים הם רק תווך שדרכו העסק הזה עובד. זה ממש לא משנה באיזה מושגים אנחנו עוסקים. באמת הרבה פעמים כשאתה מגיע לסוגיה, כמישהו מספיק מיומן, אתה מגיע לסוגיה, השיעור הכללי נגלה מאליו, זאת אומרת אתה לא צריך… זה ברור, זה… זה לוקח אותך. אתה לא צריך אפילו לייצר אותו, זאת אומרת, הוא מייצר אותך.
[Speaker E] זה מעניין מצד היסטורי, שכל הגדולים בארצות הברית וכל… חלק גדול מהם… הגדולים היו יוצאים מסלובודקה המקורית.
[הרב מיכאל אברהם] לא, סולובייצ'יק, הדוקטורט שלו, שלמה טיקוצ'ינסקי. סלובודקה המקורית למעשה עברה לחברון. זה חברון זה סלובודקה המקורית, וגם חברון עברה שינוי צורה, היא חצי פוניבז' כזאת. היא גם פוניבז' קצת כזאת. היא כבר לא… היא לא… זה לא סלובודקה שבבני ברק. סלובודקה שב… לא, היא לא עברה שינוי צורה, סליחה. זאת הצורה שלה, היא ישיבה ליטאית. סלובודקה בבני ברק היא משהו אחר. קראו לזה סלובודקה על שם סלובודקה, אבל זה לא… זה משהו אחר. אני מדבר על סלובודקה של בני ברק, לא של פרבר של קובנא. אז אני מה שאמרתי, זה שהמאפיינים… שני המאפיינים האלו, שני הקווים המפרידים האלו בין פוניבז' לסלובודקה קשורים ביניהם. כי ברגע שאתה גדל על שיטת לימוד תבניתית, אז כל אדם בינוני בעצם יכול להיות ראש ישיבה. אם הוא לומד כמו שצריך, עוד פעם, צריך כישרון, הכל נכון, צריך ללמוד, צריך להשקיע, אבל בסופו של דבר כל אדם בינוני נהיה ראש ישיבה. זאת אומרת, כי אם אתה רכשת את הכלים, אתה תגיד שיעור כללי על בריסק, זה לא משנה איזה סוגיה אתה עוסק. בסלובודקה אתה צריך להיות עילוי בשביל להיות ראש ישיבה. זאת אומרת, כי חזון איש יש אחד, חזון איש היה חזון איש. אבל שכל זב ומצורע אומר לי "לי נראה ככה" ואולי "נראה לי ככה", אז נראה לך ככה, מה זה מעניין אותי? זאת אומרת, מזה לא… אתה צריך להיות מאוד מוכשר בשביל שמה שייראה לך באמת יהיה שווה משהו. מבינים? אצל החזון איש זה שווה משהו גם בלי האנליזה הבריסקאית, כי הוא יהודי ש… כן, לא צריך לדבר בשבחו. אבל כשהרבה אנשים שהם לא ברמה שלו מנסים לחקות את צורת הלימוד… אין צורת לימוד בכלל שלו, אלא מנסים ללכת בעקבותיה וכל אחד עם צורת הלימוד שלו, לא של החזון איש, כן? כי אין צורת לימוד של החזון איש, אין דבר כזה. חבר שלי פעם אמר לי, אמרתי לו אני לא מבין את החזון איש, מה… מה הוא כותב? אני לא מבין מה הוא כותב. אז בתקופת היותי ישיבה-בוחער, "מה אתה רוצה? הוא כותב את האמת פשוט". זאת אומרת, ישיבה-בוחער לא מבין את העניין הזה שהוא כותב את האמת. נזכרתי היום סיפורים קצת, נזכרתי שהבן שלי למד בישיבה חרדית, ובאיזשהו שלב החליט לעזוב לגיבוש. וזה היה ככה משבר בישיבה, לא כי הוא היה עילוי מספר אחד. אם הוא הולך לברזלים ונהיה שבבניק כזה קל יחסית, כי בסדר, אז הוא ידרדר, קל להסביר. אבל הולך לגוש? מה יש אלטרנטיבה? ישיבה שמתחרה עם הישיבה הזאת? זה לא יכול להיות. אז התחילה מלחמת עולם שם. ניסו לשכנע אותו ופה ושם, בקיצור לא עזר, אז שלחו אותו לאיזה רב בבני ברק, ראש ישיבה חשוב כבר מבוגר, שהוא רגיל בדיבור, מכיר קצת גם את העולמות שבחוץ, הוא מדרשיסט במקור. והוא רגיל לדבר עם חבר'ה כאלה שיש להם שאלות וכל מיני דברים מהסוג הזה. באיזשהו שלב הוא התקשר אליי, ואנחנו מכירים קצת מכל מיני נסיבות, והוא אומר לי תשמע, מספרים ניסים ונפלאות על הרב ליכטנשטיין בגוש עציון, ז"ל בינתיים. הוא אומר אני לא מבין מה הביג דיל. זאת אומרת, קראתי קצת דברים שלו, כל אברך מצוי בכולל חזון איש עושה דברים פי אלף יותר מבריקים. אז אמרתי לו, זאת אומרת לא אמרתי לו בשפה הזאת, אבל זה מה שחשבתי לעצמי, אמרתי לו שהוא חושב כמו ילד. זאת אומרת, כי זה בדיוק הוויכוח בין רב חיים, האבא הרוחני, לבין הבית הלוי. הבית הלוי היה ראש ישיבת וולוז'ין, ואחרי זה רב חיים נכנס גם בתור ראש ישיבה צעיר. בכמה שנים האחרונות של וולוז'ין הם היו ביחד. רב חיים היה חתן שלו, כן. הוא נכנס בתור ראש ישיבה צעיר, אז עוד היה מותר דברים כאלה. ומסופר שאחרי שרב חיים היה נותן שיעור, אז הבית הלוי ככה היה בא לשמוע, היה אומר תשמע, אני לא מבין את השיעורים שלך. השיעורים שלך כל כך משעממים. זאת אומרת אני כשאני נותן שיעור, אז אני מציב עשר קושיות, סתירות, אנשים סוערים, ואז אני תופר את זה במהלך אחד ארוך ומראה איך כל העסק הזה מתיישב, אנשים רוקדים מרוב שמחה. ואצלך שום שאלה לא עולה. ישר אתה מציג יש שתי אפשרויות, זה הולך לפה וההוא הולך לשם. זה נורא משעמם. ביקורת דידקטית כאילו, בתור ראש ישיבה מבוגר יותר, אז הוא נתן לו איזה פידבק דידקטי. זה בערך אותו דבר.
[Speaker D] זאת אומרת מספרים את זה שהוא אמר על הבן שלו, מה ההבדל ביני לבין הבן שלי הבית הלוי? שבא אליי מישהו ומקשה קושיא, אז אני נותן לו תירוץ, ואז הוא מרוצה קושיא טובה ואני מרוצה תירוץ טוב. כששואלים את הבן שלי קושיא, אז הוא מראה שאין קושיא בכלל, ואז אף אחד לא מרוצה.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה אותו דבר, זה שיקוף של אותו דבר. אולי זה המקור לסיפור וזה לא הסיפור שלי, לא משנה, אבל צריך להאמין שזה יכול היה להיות, כמו בהקדמת שבחי הבעל שם טוב. אז אמרתי לו שזה אותו דבר. זאת אומרת אני הכרתי את השניים, הרי הייתי שמה בכולל חזון איש, בכולל פוניבז'. אגב, כולל פוניבז' יותר מכולל חזון איש אם אנחנו כבר מדברים על הברקות והלוגיקה. אבל אמרתי לו תראה, כל עשר הקושיות שאתה תופר אותם בשיעור כללי, אחרי שאתה שומע שיעור של הרב ליכטנשטיין הן לא עולות. פשוט לא עולות. מי שמכיר את זה יודע, זה פשוט לא עולה. הוא אומר יש שתי אפשרויות, מזה יוצא כאן ומזה יוצא כאן, מצייר לך את כל הסוגיה מהחל ועד כלה עם כל האפשרויות, שום קושיא לא עולה. תמונה קוהרנטית לגמרי. עכשיו, זה לא נקרא בלי רמה. זה נקרא מכוון לאנשים יותר מבוגרים ולא לילדים. מי שרוצה ליהנות עם ההברקות והכל זה ילדים. מי שרוצה לדעת את הסוגיה שילך לשם. במובן מסוים יש פה הרבה יותר רצינות, הרבה יותר מקצועיות, נקרא לזה אצל הרב ליכטנשטיין, כי הוא בא ללמד אותך את הסוגיה כדי שתדע. תדע את הסוגיה, תבין את האפשרויות השונות ותדע את הסוגיה. לעומת זאת שמה המטרה הייתה ליצור איזה ברק מרשים כזה, להלהיב את האנשים, שזה גם דבר חשוב להלהיב אותם לתורה וזה, אבל זה לא תפיסה מקצועית. זאת אומרת אתה בא ללמוד או שאתה בא לעסוק בתורה? כמו בסיפור, בסוף כל מסכת יש קדיש כזה, טוב זה בטח מוכר, קדיש כזה של סיום מסכת, אז כתוב בהתחלה יאמר זה ויועיל לשכחה. מכירים את זה? מה זה יאמר זה ויועיל לשכחה? צריך יאמר זה ויועיל לזיכרון, שיזכור, לא יועיל לשכוח, יועיל לזכור. אז בישיבות אומרים שהיחידים שגומרים מסכתות זה רק בדף היומי. הרי בישיבות גומרים איזה עשרה דפים. היחידים שאומרים מסכתות זה בדף היומי, שכשאתה לומד דף ג' אתה שכחת את דף ב'. כשאתה לומד דף ד' שכחת את דף ג'. איך תשכח את הדף האחרון במסכת? יאמר זה ויועיל לשכחה, זאת אומרת אם תאמר זה תשכח גם את הדף האחרון. את זה רק, אז במובן הזה זה הפוך, הישיבות זה ההפך מדף היומי, אבל זה אותו דבר. גם בישיבות בסופו של דבר מה שנשאר לך זה בעיקר המתודה ולא הידע. המתודיקה נשארת לך כי את צורת החילוק אתה מפנים. אבל אתה לא נשאר עם הסוגיה כי אתה לא מחזיק את הסוגיה. אתה מחזיק קושיות ותירוצים. אין לך תמונה של הסוגיה. זה בדיוק ההבדל. זאת אומרת, לכן זה טעות גדולה לחשוב שכל אברך וכל פוניבז'ר הוא ברמות יותר גבוהות מאיזה ביזנסמן, זה פשוט בדיחה אינטלקטואלית שמישהו אומר את זה בגיל כזה. זה פשוט לא יודע, זה לשון הרע להגיד את זה. בכל אופן פה זה אולי עוד סיפור אחד. הייתי פעם בדינר שעשו רשת, יש איזה רשת כוללים שנקראת מתיבתא. זה אברך בוימרינד אחד מבני ברק, שהוא רצה לקדם את הבקיאות. אז הוא לוקח אברכים ובחורי ישיבות, בעיקר אברכים אני חושב, בסופי שבוע מחמישי בלילה עד ראשון בבוקר או עד מוצאי שבת, ולומדים ארבעה דפים כל סוף שבוע נבחנים עליהם. מחזיר אותו בשבוע שאחרי. אחרי חודש נבחנים על כל החודש. אחרי שלושה חודשים נבחנים על כל השלושה חודשים. עכשיו נדמה לי שבכל חודש יש שלושה שבועות לימוד ושבוע חזרה. כל שלושה חודשים זה חודשיים לימוד וחודש חזרה, משהו יש איזה מבנה אני כבר לא זוכר את הפרטים. הצטרפתי אליהם כי עשיתי קצת קודשים אז הצטרפתי אליהם בזבחים ומנחות כדי קצת להכיר את התחום הזה. ומאז היה לי קשר איתם והוא אסף את החבר'ה, זה לא דינר כזה של תורמים זה דינר של החבר'ה שמשתתפים. אז הוא עשה שם איזה דינר והיו שם שני דוברים, הוא הזמין שני דוברים. אחד מהם זה היה הרב קרייזווירט מבלגיה, תלמיד של הרוגוצ'ובר היה נדמה לי, אחד בקי מפחיד ממש, זאת אומרת אחד בדור. והשני היה רב מיכל זילבר שגם הוא קוטל קנים, יהודי הרבה יותר צעיר מירושלים, היה ראש ישיבת זוועהיל. וגם איתו היום, גם במחשבה וגם בלימוד יהודי מאוד רציני. והוא התחיל נדמה לי אחד הראשונים שהתחיל דף יומי מוקלט על קסטות כאלה, זאת אומרת הוא גם איש שדוגל בלימודי בקיאות ובהיקפים ולדעת. ואז הרב קרייזווירט התחיל לתת שם שיעור בדינר הזה. הוא עמד בלי דף בכלל. הוא נתן שיעור, הוא התחיל עם גמרא באיזשהו מקום הוא אומר זבחים דף ח' שורה שלישית מלמעלה מהרחבות, תנא, התחיל לצטט הכל בעל פה, בלי דף, בלי ספר, בלי כלום, הכל בעל פה מילה במילה. רש"י שורה שנייה מהצרות, דיבור המתחיל זה מצטט אותו. הרשב"א דיבור המתחיל זה בדף זה וזה, עבר עשרות לא יודע כמה מראה מקומות כאלה גמרות וראשונים ואחרונים הכל מצוטט עם המקום שבו זה נמצא. עכשיו הוא לא למד את זה בעל פה קודם, הוא פשוט ידע את זה. את זה לא לומדים בעל פה קודם זה דורש השקעה מטורפת. אני בטוח שהוא לא עשה את זה. הוא פשוט יודע את זה. ואז בסוף בסוף השיעור אמר לנו תשמעו, לא עשיתי את זה בשביל להשוויץ בפניכם. עשיתי את זה כדי להסביר לכם לאן צריך להגיע. שאנשים שנמצאים בישיבות אז הם יודעים את העשרה דפים האלה ובסוף גם אותם הם לא יודעים וגם זה יועיל לשכחה. זאת אומרת מה שאתה יודע זה חילוקים כמו שאומרים על האברך שמגיע לבית דין של מעלה ואומרים נו תתחיל לספר מה למדת. אברך ליטאי סיפור בתוך סיפור. תתחיל לספר מה למדת? תשאלו קושיה אני אתן לכם תירוץ. מה אתם שואלים לספר מה למדתי? אברך לא יכול לתאר לכם מה הוא למד, הוא לא מחזיק בזה. זה אמיתי לגמרי דרך אגב. זה אמיתי לגמרי, גם אני כזה. לא יודע לתאר לכם מה למדתי. תשאלו קושיה נתחיל לדבר. לא, ככה זה עובד, ישיבה-בוחר'ס זאת המחלה שלהם. אז זה מה שהוא אמר, הוא אמר כשאתה לומד בישיבה אתה גומר עשרה דפים. אתה לא יודע מזה, זה לא תלמיד חכם. צריך לגמור את הש"ס. צריך להגיע לזה. זה מה שהוא אמר לנו לכן הוא עשה לנו את התצוגת תכלית הזאת כדי להסביר לנו לאן צריך להגיע. טוב אז הוא גמר לדבר אז קם רב מיכל זילבר שיכול להיות הבן שלו, אולי הנכד שלו אפילו אולי, ככה לא בכלל, דמות ידועה בעולם כן אחד מגדולי הדור. אז ככה הוא קצת לא היה לו נעים אומר תשמעו אני לא יכול לשתוק, אני חייב לדבר במחילה מכבוד הרב קרייזווירט. אני לחלוטין לא מסכים לביקורת שלו על הישיבות. כיוון שהישיבות מטרתן ללמד אותך איך לומדים. המטרה היא ללמוד את המתודיקה ולא את החומר. אחרי זה יש לך את כל החיים. יש לך את כל החיים ללמוד. המכינה הזאת של הכמה שנים בישיבה שמה אתה מקבל את הכלים. אתה מקבל את המתודיקה שמה לא צריך להספיק את כל המסכת. תלמד עשרה דפים ותבין טוב איך העסק הזה עובד. תרכוש את הכלים אחרי זה יש לך את כל החיים ללמוד. כשתלמד כל החיים תיישם את זה ושם כבר כמובן תלמד בשביל לדעת. זה בעצם מה שהוא אמר ואני חושב שהוא לגמרי צודק. לכן באמת אני חושב שהביקורת הזאת על הישיבות לא נכונה. הישיבות מטרתן להקנות כלים ולא להקנות ידע. זה נכון, כמה שנים האלה שנמצאים בישיבה, זה מה שצריך לעשות. אחרי זה צריך להתחיל ללמוד. כמו שאומר אברך הכולל, אם יהיה לי כסף אני אעזוב את הכולל ואתחיל ללמוד. אז גם בישיבות, כשאתה גומר את הישיבה רכשת את הכלים, עכשיו אתה מתחיל ללמוד. עכשיו אתה מתחיל ללמוד, עד עכשיו זה רק היה מכינה. הישיבה היא מכינה, היא רק נותנת לך את הכלים. ובאמת במובן הזה, בוא נגלגל קצת את השטיח אחורה מרוב סיפורים, מקווה שאני אזכור. אז אני חושב שנחזור לפוניבז' וסלובודקה. אני חושב שפוניבז' היא מכינה טובה, אבל אחת הבעיות בדיכוטומיה הזאת בין פוניבז' לסלובודקה זה ששני הצדדים תקועים איפה שהם נולדו. ופוניבז'ר נשאר תמיד פוניבז'ר, ואיש סלובודקה נשאר תמיד סלובודקה. זאת הטעות. אני חושב שיש ערך לשני בתי המדרש האלה כמובן כטיפוסים, לאו דווקא בתי המדרש האלה. אבל צריך להתחיל בפוניבז' ולגמור בסלובודקה. הטעות של סלובודקה זה שמתחילים שמה, מתחילים וגומרים שם. והטעות של פוניבז' זה שהם גומרים שמה, לא רק מתחילים שמה. צריך להתחיל בפוניבז' וזה מה שהשיחה שנתתי לתלמידים בתחילת כל שנה, תכף אני מסיים אותה, שבפוניבז' אתה לומד, אתה רוכש כלים. כלים של ניתוח. וכמו שאמרתי קודם, אתה מגיע למצב שבו אתה יכול לתת שיעור כללי על כל סוגיה, זה אומר שקיבלת את הכלים. וזה טוב מאוד, זה לא גנאי, זה מצוין. אבל אחר כך אל תישאר תקוע עם זה. זאת אומרת זה בסיס שעליו אתה יכול לבנות את התורה שלך. עכשיו תתחיל להגיד מה אתה חושב ותעבור לסלובודקה. בסלובודקה אתה, כל אחד אומר מה שהוא חושב. ועוד סיפור, פעם למדנו סוכה אצל המגיד שיעור שלי בנתיבות עולם בבני ברק, למדנו מסכת סוכה. ואז עוד לא היו הספרים של חידושי רב שמואל ושיעורי רב שמואל שיצאו אחר כך, רב שמואל רוזובסקי כמובן, סתם רב שמואל זה רב שמואל רוזובסקי, עוד אז מפוניבז'. אז לא היו עוד הספרים האלה ובאיזשהו שלב יצא הספר הראשון על סוכה, שיעורי רב שמואל על סוכה. עכשיו פתחנו את זה והחוורנו. זה היה בדיוק השיעורים ששמענו ממנו. זה היה מביך. הוא לא אמר כלום, הוא לא אמר שהוא אומר שיעורים של רב שמואל רוזובסקי. זאת אומרת הוא נתן לנו שיעור ונתן לנו להבין שזה שיעור שלו. מילה במילה כמעט, פחות או יותר, עם שינויים קטנים, הכל רב שמואל רוזובסקי. טוב, אני לא ידעתי מה לעשות, הייתי קרוב מאוד אליו, הייתי הרבה שנים אצלו, ובאיזשהו שלב לא יכולתי כבר, אז ניגשתי אליו אמרתי לו, תראה הרב, יצא עכשיו ספר של שיעורי רב שמואל, הוא לא ידע, יצא ספר של שיעורי רב שמואל, היה חדש, וכל השיעורים שאתה אומר מופיעים שם. זאת אומרת זה הכל לקוח ממנו, למה אתה לא אומר שאתה לוקח שיעורים של רב שמואל? אז הוא היה ממש נדהם ואחר כך הוא כמעט התחיל לרקוד. והוא אומר לי, תשמע, לא למדתי אצל רב שמואל סוכה. לא למדנו אצלו את המסכת הזאת סוכה. וזה מדהים, הוא פשוט נתן את אותם שיעורים שנתן רב שמואל על המסכת שהוא לא למד ממנו בכלל. והוא היה כל כך שמח, כי פסגת חלומותיו היה לקחת את רב שמואל ולהפנים אותו כל כך טוב עד שהוא מעצמו אומר את השיעורים של רב שמואל. עכשיו תבינו, זה דמיון מדהים, זאת אומרת היה קשה להאמין שהוא לא לקח את זה מרב שמואל. זה עכשיו פוניבז'ר, כיוון שפוניבז'ר המטרה שלו זה להגיד את השיעור של רב שמואל על הסוגיה שבה הוא עוסק. זה בעצם התכלית. וברגע שהגעת לשמה אתה מסודר, אתה נהיה ראש ישיבה עם מאריך את הפראק עם שני כפתורים. אז התכלית הזאת בעיניי היא בעייתית. היא בעייתית כי אתה צריך להגיד את השיעורים שלך לא של רב שמואל. אבל ההכנה שאתה מקבל היא הכנה מאוד חשובה. אם אתה תתחיל לדבר את השיעורים שלך בלי לקבל איזושהי תשתית מתלמידי חכמים מובהקים, אנשים שיש להם יכולות, חבל לא להשתמש בדברים שהם גילו, אז חבל. אתה תלמד אותנו דברים שהם באמת לא משמעותיים, חסרי ערך. לעומת זאת אם תיתקע אצל רב שמואל, בסדר, שיעורי רב שמואל עכשיו כבר יצא לאור, אני לא צריך אותך. אני יכול לקרוא את זה שם. למה צריך לשכפל יהודי חכם ככל שיהיה, אבל למה צריך לשכפל אותו? הוא כבר היה פעם. אני חושב שנכון לקחת שיעורי רב שמואל, ללמוד, לגדול עליהם, ואז להתחיל להגיד שיעורים שלך. ואני חושב שזה בונה אותך יותר נכון מאשר שתתחיל ללמוד בעצמך. זה כמו מאמר שהיה פעם בעיתון הארץ, היו שם כל מיני מתמטיקאים או כל מיני הורים ביניהם גם מתמטיקאים שאמרו תשמע, הילדים שלנו בכיתה ג' חוזרים הביתה עם שיעורי בית שאנחנו לא יודעים לפתור במתמטיקה, מבלבלים להם את המוח. במקום לשאלות חשיבה וזה, במקום ללמד אותם לוח הכפל, אחד ועוד שתיים. תתחיל עם הבייסיקס, אחרי זה תגיעו לצורת חשיבה ולהעמקה וכל מיני דברים כאלה. הילדים שיגעו להם את השכל, וזה בדיוק אותה טעות להתחיל בסלובודקה בכיתה א'. להתחיל להגיד מה אתה חושב על נושא מסוים כשעוד אין לך מושג לגביו. תשמע, יש מסורת, אלפי שנים כבר לומדים את זה, לא כולם היו מטומטמים חוץ ממך. אולי רובם, אבל יש כמה שלא. אוקיי, תלמד את מה שקרה עד עכשיו, זאת אומרת תראה על מה מדובר. תוסיף אתה אחרי זה את הקומה שלך. אם אתה מתחיל מאפס, אז רוב הסיכויים שלא תיצור דבר בעל משמעות. הדבר בעל משמעות אתה יוצר כשאתה נוסף אחרי הקומה שלהם, אתה מוסיף קומה משלך. ולכן צריך להתחיל בפונוביז' ולגמור בסלובודקה, זו ההמלצה. אז אם אני חוזר עכשיו עוד צעד אחד אחורה, כי זה ליפו כזה. אז בעצם החידוש של רב חיים זה היה ההמשגה של הכלים שבעצם היו עוד לפניו, וזה באמת מאפשר לנו להוסיף את הקומה הבאה. והקומה הבאה זה להשתמש בניתוח הבריסקאי כדי להגיד את מה שאני רוצה לומר. לא להסתפק רק בניתוח הבריסקאי הפורמלי, אבל זה כלי מאוד חשוב. וגם היום חוזרים על אותה טעות דרך אגב. המרד הזה נגד הישיבתיות והבריסקאיות מביא לזה שהרבה מאוד ישיבות עוזבות את זה, לא עוסקות בזה בכלל. מנסות לעשות דברים אחרים, אקזיסטנציאליסטיים, חסידיים, מחקריים, לא משנה, כל מיני דברים מסוגים שלא יהיו. ותמיד יש ויכוחים מרים סביב העניין הזה, זה כן נכון, זה לא נכון. אני לא יודע אם יש דבר כזה נכון ולא נכון, אבל זה בדרך כלל חסר ערך. זה חסר ערך בגלל שעושים את זה במקום. לא בגלל שזה לא נכון, לא בגלל שאין מה ללמוד מהדברים האחרים. בחלקם לפחות, בחלקם באמת אני חושב שזה שטויות. אבל בחלקם יש מה ללמוד, אבל אם אתה עושה את זה אחרי או על גבי הלימוד הישיבתי, זה הרבה יותר משמעותי מאשר אם אתה עושה את זה במקום. אתה רואה אנשים שהם לא למדנים במובן הישיבתי, גם מה שהם אומרים במחקר לא שווה הרבה, המחקר התלמודי. לעומת זאת אתה רואה אחד כמו הנשקה, אתם מכירים בבר אילן, פרופסור דוד הנשקה. כן, זה פשוט מדהים באמת, איש יחיד בדורו. היכולת שלו לקחת את הלמדנות הישיבתית, הוא למדן משובח ישיבתית וגם חוקר משובח. וכשהוא עושה את המחקר על גבי הלמדנות שלו, פשוט יוצאות יצירות מופת. באמת, זו תופעה. ואני חושב שזה בדיוק הדגמה לזה שצריך להתחיל בפונוביז' ולגמור בסלובודקה. להתחיל במה שעשו עד עכשיו, ללמוד את השטינצים, כן, התבניות שפותחו עד עכשיו, כי זה ודאי שיש בזה הרבה הרבה חשיבות. אנשים עבדו על זה, אנשים חכמים שקדו בזה, על זה גדלנו, זה טעות לזנוח את הדבר הזה. אבל לא צריך להישאר תקוע בזה, צריך להוסיף על גבי זה קומה נוספת, זה יכול להיות קומה במחקר, זה יכול להיות קומה אחרת. נדבר היום, אני אדבר על קומות אחרות, לא על קומה של המחקר. עכשיו זה נקודה נוספת, זה נקודה אחת. נקודה שנייה זה שאחרי שרב חיים עשה את ה חידש את הארגז הכלים שלו, עכשיו אפשר גם להתחיל לדון בכלים האלה עצמם, כמו שאמרתי על אריסטו. עכשיו אפשר להתחיל לדון בניתוח של רב חיים עצמו ולשאול את עצמנו האם הוא נכון, למה הוא נכון, מתי הוא נכון. עכשיו אפשר להתחיל לשאול האם שני דינים, איפה אפשר להתחיל את המתודה הזאת של שני דינים או החלוקה בין חפצא וגברא או בין סימן לסיבה או כל מיני דברים שגורים אצל רב חיים. אפשר לשאול איפה זה נאמר, מה הקשר ביניהם, מתי זה נכון, האם זה נכון, איפה זה לא נכון, איפה צריך להיזהר עם זה, איזה סוגים של שני דינים יש. יש כמה וכמה סוגים שאנשים לא שמים לב עד שלא שמים את הכלים מול העיניים, יש כמה וכמה סוגים של שני דינים. וכל עוד לא היו המושגים האלה אז אי אפשר היה לעסוק בהם. זאת אני חושב תוספת שמתבקש לעשות בדור הזה, כן, בדור שאחרי שהחשיבה הישיבתית כבר פחות או יותר הובנה והוטמעה, אפשר להתחיל לעסוק בכלים הישיבתיים עצמם. טוב, זה לקח לי הרבה יותר ממה שחשבתי, אני אתחיל ואז נמשיך בפעם הבאה. אני אתחיל בחקירה אחת שאני אשתמש בה, תלווה אותנו כדי להדגים עליה כל מיני דברים. חקירה, כן, אולי צריך להציג את המושג, חקירה זה זה חקירה, כן, זה האלמנט הבסיסי של הלמדנות הישיבתית. כשאתה ניגש ל, עוד לפני שמגיעים כל הכלים של רב חיים. הכלים של רב חיים הם מענה לחקירה. חקירה. אפשר לענות בכמה צורות. יש כל מיני כלים שהם אפשר, אבל המושג הבסיסי זה החקירה. חקירה זה בעצם לגשת באופן אנליטי למושגים ולעקרונות שבש"ס. לשאול האם זה זה או זה. כן, יש שתי אפשרויות פרשניות להבין משהו, ואז לשאול האם זה האפשרות הזאת או האפשרות הזאת. גם מושג, גם עיקרון, גם כל מיני דברים מן הסוג הזה. הרבה פעמים אחרי שעושים את החקירה הזאת, אז רואים שתי אפשרויות, ואז מסבירים מחלוקות ראשונים. אלה תופסים ככה ואלה תופסים ככה. שלב ב' יהיה להגיד בעצם ששני הצדדים נכונים. זה כבר שני דינים. אחרי החקירה יש שני דינים. ואז אם שני הצדדים נכונים, אבל בהקשר הזה מופיע צד א', בהקשר הזה מופיע צד ב'. זה לא מחלוקת. אנחנו מסכימים ששני הצדדים קיימים, אבל בנסיבות שונות כל פעם מופיע אחד אחר והשני מנוטרל מאיזושהי סיבה. וכיוון שכך, לכן הדינים נראים שונים. זה פותר סתירות באופן כזה. אוקיי? אז זה למשל אנליזה של מושגים ושל עקרונות תלמודיים מבית המדרש הבריסקאי. אחת החקירות המפורסמות בישיבות, עוסקים בזה כמעט כל השנה בבבא קמא. יש שיעור פתיחה, פחות או יותר עוסק כן, האם יש איסור להזיק. וזה שיעור הפתיחה בבבא קמא, ואז אומרים זה תבניות, הכל תבניות. גם הנושא של שיעור הפתיחה, הכל פחות או יותר, יכול להיות שתחדש עוד מקור שממנו יש עוד נפקא מינא או עוד ראיה. אבל השיעור הוא האם יש איסור להזיק. ואחרי זה מתחילים לדון בחקירה הזאת, והיא מלווה אותנו כל השנה. כל הסוגיות עצמן מתמפות עליה. והחקירה הזאת היא בעצם בשאלה למה בעצם מתחייב הבעל של הממון המזיק לשלם. כן, הממון שלי הזיק, השאלה למה אני צריך לשלם. האם אני צריך לשלם בגלל שהתרשלתי בשמירה? זאת רשלנות בשמירה. או שאני צריך לשלם בגלל עצם העובדה שממוני הזיק. עצם העובדה שממוני הזיק מחייבת אותי בתשלום, כי אני הבעלים שלו, אני אחראי למה שהממון שלי עושה. לא בגלל שהתרשלתי בשמירה. עכשיו ברור, ועוד פעם זה נקודה חשובה שהרבה פעמים לא מחדדים אותה, שני הצדדים וודאי נכונים. זה נקודת המוצא. ברור שאם לא התרשלת בשמירה אתה פטור, זה גמרות. שאם שמרת כראוי אז אתה פטור. ואם זה לא ממון שלך אתה גם פטור. זה ברור. לכן זאת חשיבה בריסקאית. כי החשיבה הבריסקאית אומרת ברור שצריך את שניהם. זה ברור. אבל עדיין השאלה היא מי משניהם זה העיקר ומי משניהם זה המשני. האם הרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום, רק זה צריך להיות שלי, כי בלי זה אני לא חייב בשמירתו. רק על ממוני אני חייב בשמרתי. או להיפך, זה שזה ממוני מחייב אותי לשלם, רק אם לא התרשלתי בשמירה אז פוטרים אותי. אוקיי? אבל בעצם המחייב זה זה שהממון הוא שלי. זה חקירה בריסקאית. מה שאמרתי קודם לא חקירה בריסקאית. מה שאמרתי קודם לא ממש. זאת אומרת, זה יכול בהחלט להופיע גם קודם. זאת אומרת, האם הרשלנות בשמירה מחייבת, או שזה כמו שאלה, האם זה מחלוקת, את זה עשו הרבה לפני רב חיים. רב חיים לוקח משהו שכן נראה כמבנה אחד, ומנסה להראות שאפשר להבין אותו בשתי צורות שונות. לעשות אנליזה של המרכיבים שלו ולראות איך בעצם שני המרכיבים האלה משחקים אחד מול השני. זה האנליזה הבריסקאית. אז יש אחד המקורות העיקריים שמביאים בהקשר הזה, למרות שהוא לא הראשון שמנסח את זה, זה אבן האזל. גם מופיע בשני מקומות לפחות בספר, אבן האזל נזקי ממון. זה חיבור אולי מאוד חשוב, על הרמב"ם בנזקי ממון בעיקר. יש לו אריכות רבה על נושא של נזקי ממון. ממש בהתחלה הוא מביא את ההלכה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק א' הלכה א'. כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים, שהרי ממונם הזיק, שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו וגו'. את הבעלים חייבים שהרי ממונם הזיק. על פניו, עוד פעם, אם אנחנו לא עשינו את החקירה המושגית הזאת, אז כולם עוברים על הרמב"ם הזה, אוקיי, הם חייבים לשלם כי ממונם הזיק ועוברים הלאה. עכשיו אנחנו אומרים לא, יש לנו הרי שתי אפשרויות להבין למה הבעלים חייב. הבעלים חייב בגלל שממונו הזיק, זה המחייב שלו, או הבעלים חייב כי הוא התרשל בשמירה. אבל צריך להיות ממונו כי אחרת הוא לא חייב בשמירתו, רק על ממוני אני חייב בשמרתי. אם קוראים את זה במשקפיים האלה, אז כשהרמב"ם אומר הבעלים חייבים שהרי ממונם הזיק, אז זה ממש אומר לנו כנראה כמו הצד הראשון. שהחיוב בתשלום של הבעלים זה בגלל שהממון הזיק ולא בגלל ההתרשלות בשמירה. פה צריך מאוד להיזהר. דיוקי לשון בראשונים צריך מאוד להיזהר, כי הראשונים לא באו עם ה החלוקה הזאת של בריסק. מה?
[Speaker F] ובשומרים? שזה לא שלהם. זה הנושא שלו.
[הרב מיכאל אברהם] זה הנושא שלו. בדיוק בשביל זה הוא עושה את החקירה הזאת, כי שומר זה לא שלו ובכל זאת הוא חייב לשלם. אז לכן הוא מדבר על זה כאן.
[Speaker G] אי אפשר להסיק בראשונים אם אפשר על ידי הלשון שלהם.
[הרב מיכאל אברהם] אי אפשר. אי אפשר, זו טעות לדייק בלשון של הראשונים. אחרונים מדייקים הרבה יותר בלשון מאשר הראשונים, כי אחרונים מודעים לניואנסים שאתה יכול להעלות, הם יותר חקרניים, אז הם מודעים לניואנסים שעולים מהלשון. צריך להיזהר מאוד מדיוקי לשון בראשונים.
[Speaker A] דיוקי
[הרב מיכאל אברהם] לשון בראשונים יכולים להיות טובים אחרי שאתה יודע שזאת שיטתו. אתה יכול להביא עוד תמיכה מאיזה דיוק לשון, אבל לבנות על דיוק לשון בראשונים זו טעות גדולה. ברמב"ם אגב יותר. ברמב"ם יותר, הכלל הוא שברמב"ם אפשר לדייק בלשונו, כי הרמב"ם, כי הרמב"ם, גם ברש"י אומרים ככה, כי הרמב"ם חשב על כל מילה שהוא כתב, הוא אומר את זה. ולכן יש בספרי הכללים כתוב שברמב"ם אחד הכללים של הרמב"ם שברמב"ם אפשר לדייק בלשון. אבל גם כשמדייקים בלשון ברמב"ם צריך להיזהר. הוא לא היה בריסקר. זאת אומרת, הוא לא שמע על החקירה הזאת האם זה רשלנות או ממונו שהזיק. אולי זה היה לו איפשהו באחורי התודעה אבל הוא לא חי בעולם המושגים שאנחנו חיים בו בתורה. ולכן כשהוא כותב את זה, אני לא בטוח שנכון לדייק ממנו כמו הצד שממוני שהזיק זה מה שמחייב אותי בשמירה. זה ויכוח ידוע, שרידי אש ורבי יהושע אורטנר העורך של האנציקלופדיה התלמודית. יש להם איזה חליפת מכתבים על ה, כן, לא זוכר כבר, לא זוכר כבר מי אומר מה אפילו, אלא שיש לי חשד. אחד מהם אומר דרב חיים זה עקום, הרמב"ם לא חלם על מה שרב חיים מסביר בו. כן, הבדיחה בישיבה אומרת כשהרמב"ם בא לשמוע שיעור של רב חיים, אז זה לא מה שכתוב כאן, אומר הרמב"ם לרב חיים. רב חיים אומר אה, מה פרנק מבין ברמב"ם? אז הטענה היא שרב חיים זה עיקום של הרמב"ם כי הרמב"ם לא חלם על זה, והתשובה הייתה נדמה לי שזה השרידי אש אם אני זוכר נכון. שרידי אש טוען שזה לא נכון. רב חיים כן צודק בכוונת הרמב"ם, הוא רק מנסח את זה בשפה שלו, בשפה מודרנית. אם הרמב"ם היה חי את השפה הזאת אז הוא היה מסכים. באופן עקרוני עוד פעם יכול להיות שרב חיים פה ושם פספס, אבל ברמה העקרונית זה שאתה משתמש במתודה מודרנית לא אומרת שזה לא כלי נכון לחשוף את כוונת הרמב"ם. אתה מנסח את זה בשפה שלך, אבל מאחורי החשיבה של הרמב"ם בהחלט ייתכן שחשפת רעיון נכון. כאן יהיה הבדל אם אתה עושה את זה בדיוק לשון ברמב"ם, שעל זה צריך מאוד להיזהר כמו שאמרתי פה, לבין אם אתה מבין נפקא מינה. זאת אומרת אם אתה מראה שהרמב"ם אומר נפקא מינה מסוימת, ואת זה אפשר להבין רק אם הוא הבין כך וכך, גם אם הרמב"ם עצמו לא חשב במודע על ההבנה הזאת ומזה גזר את הנפקא מינה, אבל אם זה מה שהוא חשב, אז אתה עושה המשגה, אתה עושה ניתוח מה התפיסה שעמדה מאחורי מה שהוא אומר, ובהחלט אני כן מקבל את הדבר הזה ככלי לחשיפת כוונותיו של הרמב"ם. צריך להיזהר. דיוק לשוני זה דבר מאוד מסוכן, אבל נפקא מינות אני חומש שכן הם כלי יותר טוב להשתמש בו.
[Speaker F] להבדיל, שאלו את שייע הגלר מה אם התכוונת לזה, שיכול להיות שגם הוא היה מבין צד. כן. אז זה אותו דבר, אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] אז האבן האזל מביא את הרמב"ם הזה, אז הוא אומר מה שתפס הרמב"ם, קשור לשאלה של מי שאל על השומר, מה שתפס הרמב"ם בלשונו שהוא ברשותו של אדם ולא כתב כל נפש חיה של אדם ששייך לאדם אלא ברשותו של אדם, נראה דכוונתו כאן זה כן דיוק לשוני משמעותי כי ברשותו ושלו זה כבר אבחנה שמופיעה בגמרא. אז הרמב"ם היה מודע לה. זאת אומרת כשהרמב"ם אומר ברשותו ולא שלו זה לא אותו דבר כמו הדיוק שעשיתי קודם. זה עולם מושגים שהרמב"ם כן חי אותו וצריך לשים לב למה הוא כתב כך ולא כך. אז הוא אומר משום דלאו דווקא אם הבהמה שלו, אלא דגם אם הבהמה ברשותו חייב בנזקיה. וזהו טעם חיוב השומר דנכנס תחת הבעלים. כיוון דהבהמה ברשותו דאף דלא יצאה מרשות הבעלים והבעלים יכולים להקדישה, מכל מקום נקרא גם כן שהוא ברשות השומר והשומר כבעלים דידו כיד הבעלים ויכול לתבוע מן המוצא וכולי.
[Speaker H] וזה דווקא הולך לכיוון הראשון שאמרנו דווקא, שזה סליחה השני, שזה דווקא רשלנות ואחריות?
[הרב מיכאל אברהם] זה הוא אומר אחר כך, לא ברור, לא ברור. שמה שהתחדש שהשומר נחשב בעלים לעניין נזקים. זה הוא דן אחר כך. אתה צודק לכאורה אבל, וזהו טעמו של הרמב"ם לסבור בפרק ד' הלכה י' דשומר שקיבל עליו שמירת הבהמה בסתמא חייב בנזקים, והראב"ד חולק שם ומצריך קבלה. למפורשת לעניין הזה. אני מסרתי בהמה לשומר. עכשיו לא אמרתי לו שישמור גם שהבהמה לא תזיק. אני בדרך כלל כשאני מוסר לו בהמה, זה כדי שהיא לא תוזק. הוא שומר על הרכוש שלי. אבל מה עם השמירה שלא תזיק? לא אמרתי לו כלום לגבי זה. הרמב"ם אומר גם אם לא אמרתי לו כלום, השומר אחראי גם לשמור שהיא לא תזיק. ואם היא הזיקה, אז הוא חייב לשלם, השומר. בסדר? הראב"ד חולק עליו. הראב"ד טוען לא, רק אם הוא קיבל במפורש את שמירת נזקיה. מה ההבדל? ההבדל הוא שמבחינת הראב"ד, כאשר השומר מקבל את הבהמה, הוא לא נהיה בעלים ולכן הוא לא חייב לשמור עליה, רק בעלים חייב לשמור. אם התנית איתו במפורש שהוא ישמור, אז הוא חייב לשמור, אבל החיוב הזה לשמור הוא לא מדין חיובי שמירת נזיקין, אלא מדיני חוזים. השם שלי? אני עשיתי איתו חוזה והוא התחייב לי לשמור, שילמתי לו או לא שילמתי לו, לא משנה, החוזה הזה מחייב אותו לשמור. אבל זה לא מדיני שמירת נזיקין שהתורה מטילה, זה מדין התחייבות הדדית בינינו, מדיני חוזים. אצל הרמב"ם זה מדיני שמירת נזיקין, השומר חייב לשמור. אני לא צריך להגיד לו בכלל, התורה הטילה עליו את חובת השמירה, לא אני. בסדר? זה לא שייך לחוזה, התורה הטילה. עכשיו למה הרי הוא לא בעלים? רואים שבמרמב"ם, זה מה שכתוב פה ברשותו, שברמב"ם מספיק שזה יהיה ברשותו בשביל שהוא יחשב בעלים לעניין חיוב השמירה. לעומת זאת לפי הראב"ד לא, שומר הוא לא בעלים ולכן הוא לא חייב לשמור. רק אם יש הסכם חוזי בינינו ויש לזה נפקא מינות גדולות והשאלה אם הרמב"ם, הראב"ד אפשר להסביר אותו כך, לא ברור בכלל, כי אז זה אומר שזה חיוב חוזי, ומי אמר שכל הדינים של התורה חלים בכלל בדבר כזה? אולי זה רק החוזה, ויכול להיות שאני בכלל צריך לשלם, רק יש לי חוזה איתו אז הוא יצטרך להחזיר לי. בעצם יתבעו אותי, אני חייב מבחינת התורה לשלם על הנזק, אני יש לי חוזה איתו, אז אני אתבע אותו. מה הוא לא צריך להתעסק עם ה… יש לזה הרבה מאוד נפקא מינות שאני לא אכנס אליהן כאן. אבל זה בעצם המוקד שהוא בעצם אומר, אתה צריך להיות באופן עקרוני אתה צריך להיות בעלים. לפי הראב"ד בעלים ממש, לפי הרמב"ם מספיק שזה יהיה ברשותו. עכשיו עולה השאלה, אם אנחנו שואלים את השאלה הבאה שזה מופיע פה בעוד שני שני דפים או משהו כזה, מה מחייב בשמירה? האם זה עצם העובדה שממוני הזיק? או הרשלנות, רשלנות? אז לכאורה מזה ששומר גם הוא חייב, עולה שהרשלנות בשמירה היא המחייבת. כי שומר זה לא שלו, אבל הוא התרשל בשמירה. אבל זה כנראה לא יכול אפילו להיות נכון, למרות שעל פניו זה ככה. כי ברור שזה צריך להיות שלו. מה שזה כמו שאמרתי קודם, כולם מסכימים שבשביל להתחייב צריך את שני הדברים. אין פה חקירה או רשלנות בשמירה או ממונו. ברור שצריך להיות ממונו וגם רשלנות בשמירה. השאלה מי עיקר ומי טפל. אז לכן בכל מקרה צריך איכשהו להסביר שהשומר נחשב כבעלים, אחרת הוא לא יהיה חייב. אחרי שהסברנו את זה, אז כבר לא נשללה גם האפשרות להגיד שהוא מתחייב כי ממונו הזיק, ממונו לעניין נזיקין. זאת אומרת שהוא הבעלים לעניין נזיקין. וזה באמת מה שהוא אומר בחקירה השנייה, עם זה אני אסיים רק עוד משפט אחד ונמשיך עם זה בפעם הבאה. והנה ידועה החקירה אם חיוב נזיקין הוא מצד שהתורה הטילה דין שמירה על הבעלים ומחויבים בעד חיסרון שמירתם, כן, שהרשלנות בשמירה היא המחייבת. או דהבעלים מחויבים לשלם כשממונם הזיק, ושמירה היא פטור שפתרה התורה להבעלים משום אונס, כיוון ששמרו כראוי. בסדר? אז הוא אומר בעצם השאלה, האם צריך את שניהם זה ברור. אם שמרת כמו שצריך אתה פטור. אם הממון לא שלך אתה גם פטור. וצריך שהממון יהיה שלך וצריך לשמור כמו שצריך, שלא תשמור כמו שצריך, כן, שתי הדרישות האלה צריכות להתקיים כדי לחייב אותך. השאלה אבל מי המחייב ומי הפוטר. האם זה שזה ממונך המחייב, רק אם שמרת כמו שצריך זה פוטר אותך? או זה שלא שמרת כמו שצריך זה מה שמחייב אותך, ורק זה צריך להיות שלך כי אחרת אתה לא חייב לשמור. ואז הוא מביא את הדיוק בלשון הרמב"ם, הוא אומר והנה מלשון הרמב"ם שכתב "כל נפש חיה" וכולי "הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם הזיק", משמע דזהו עיקר טעם לחיוב תשלומין ולא דבשביל זה מחויב בשמירה. וממה דביארנו כאן דלשיטת הרמב"ם שומרים מחויבים מדין בעלים, אין להוכיח דעיקר דין בעלים הוא משום חיוב שמירה, דהשומרים נתרבו מ"ולא ישמרנו", דאפשר לומר דמי שיש עליו דין שמירה יש לו דין בעלים לנזיקין, מה שאמרתי לכם קודם. ועל זה גופא נתרבה מ"ולא ישמרנו". ולעולם החיוב הוא משום ממונו. אז לכאורה מהרמב"ם יצא כך, אחרי זה הוא חוזר בו והוא טוען שהרמב"ם לא סובר כך, אמרתי דיוק לשוני בררמב"ם צריך להיזהר ממנו, זאת בעצם החקירה שאיתה אני אתחיל ועליה אני אנסה להדגים את מה שאני רוצה.