מהי מצווה – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בשיעור הזה אני לא חושב שאני אפתח קבוצת וואטסאפ את ה… כי לא יהיו סיכומים ולינקים, הקלטות או לינקים למקומות רלוונטיים אני אשלח ב… תוכלו למצוא או באתר שלי או בקבוצת הוואטסאפ מי שנמצא של השיעורים שלי שלא לא קשורה למכון. בכל אופן זה עולה שם, אז אין טעם לפתוח קבוצת וואטסאפ נפרדת. אם מישהו ספציפית לא יודע, לא מסתדר, רוצה, שישלח לי וואטסאפ אני אשלח לו מה שהוא רוצה. אוקיי, אנחנו בעצם מדברים בסדרה הזאת, מדובר על ארבע פגישות סך הכל, על השאלה מה היא מצווה ומה היא עבירה, ואת השאלות האלו אפשר לפרש בשני מישורים, בחפצא ובגברא. זאת אומרת איך אנחנו מגדירים את המושג מצווה ועבירה, והשאלה איך אנחנו מגדירים פעולה להיות פעולה של עשיית מצווה או עשיית עבירה. אוקיי? עכשיו אנחנו נראה בהמשך שעצם ההבחנה הזאת עצמה לא פשוטה. זאת אומרת יש הרבה מקומות שמהם נראה שזה אותו דבר. זאת אומרת אין משמעות של לשאול מה היא מצווה, כל השאלה זה האם אתה עשית מצווה. אני אולי אביא דוגמה שתחזור לנו בהמשך, הזכרתי אותה גם בשיעור של הבוקר או אולי פעם קודמת, לא זוכר. יש את התוספות בסוכה בדף ט', תוספות שואל שם למה צריך מקור כדי לפסול סוכה גזולה? תיפוק ליה מצד שזה מצווה הבאה בעבירה. כן? מי שיושב בסוכה גזולה זה מצווה הבאה בעבירה, במילא זה לא מצווה. אז למה צריך פסוק שמלמד אותי שסוכה גזולה פסולה? תוספות עונה שם כל מיני תשובות. אולי מצווה הבאה בעבירה זה דרבנן או לא משנה, יש כל מיני תשובות. המנחת חינוך אומר שיש לו תירוץ אחר. הוא אומר שאם לא היה הפסוק שפוסל סוכה גזולה, אם זה היה נפסל מצד מצווה הבאה בעבירה, אז מי שהיה אוכל בסוכה גזולה בעצם לא קיים את מצוות סוכה, כי כי מצווה הבאה בעבירה הקדוש ברוך הוא, כן, זה לא מרצה, הקדוש ברוך הוא לא לא רוצה את המצווה הזאת. אבל אי אפשר להגיד שהוא אכל חוץ לסוכה. זאת אומרת הוא לא קיים מצווה אבל אבל הוא לא עבר עבירה כי הוא לא אכל חוץ לסוכה. אז בעצם יוצא שהוא לא ביטל את העשה של סוכה אבל גם לא קיים אותו. עכשיו, מה שעומד, כן, אחרונים לא מקבלים את זה, כמעט כולם יוצאים נגד זה וכולי, לא מוכנים לקבל את ההבחנה הזאת. מה מה הוויכוח? אומר את זה מאוד בקצרה, אבל הוויכוח פה הוא בדיוק בשאלה שדיברתי עליה קודם. המנחת חינוך בעצם טוען שהשאלה אם התקיימה מצווה או לא התקיימה מצווה זאת לא אותה שאלה כמו השאלה אם אני קיימתי מצווה או לא. יש שאלה על החפצא של המצווה, האם הייתה פה מצווה? בלי קשר לזה אפשר לשאול האם אני קיימתי מצווה. ויכול להיות מצב שמצווה התקיימה אבל לי אין קיום מצווה. אז מה זה נקרא שמצווה התקיימה? מי? הסוכה קיימה את המצווה? מי קיים את המצווה? יש שני מישורי התייחסות, אחד מהם הוא כביכול אובייקטיבי, האם בעולם קרתה מצווה. המישור השני זה השאלה האם נרשם לזכותי וי, זאת אומרת יש לי, צברתי מצווה, קיימתי מצווה, נגיד נפקא מינה לשכר, לא משנה כרגע, אבל זה רק נפקא מינה, וזה שני דברים שונים לפי המנחת חינוך. מה זה אומר זה שני דברים שונים? זה אומר שלמושג מצווה יש איזשהו רובד אובייקטיבי. זה לא רק מה שאני מצווה והאם אני קיימתי או לא קיימתי, זאת אומרת שהמוקד המוקד הוא בי. אלא זה האם אני קיימתי או לא קיימתי זה השאלה אם קיימתי מצווה. השאלה אם נעשתה מצווה היא לא שאלה עליי, היא שאלה על העולם. זאת אומרת היא שאלה האם האם קרה פה משהו. והמנחת חינוך טוען שאלה שתי שאלות שונות. עכשיו כמעט כל האחרונים שאני מכיר כן, בטח בני זמננו, רב חיים, רב שמעון, רב שמואל רוזובסקי, כולם לא מקבלים את זה. למה הם לא מקבלים את זה? הם כנראה לא מוכנים לקבל את ההבחנה בין שני המישורים האלה. בעצם מה זאת אומרת התקיימה מצווה? אם אני לא קיימתי מצווה אז אין מצווה. מצוות מוטלות על האדם, מצוות זה לא איזה מציאות אובייקטיבית כלשהי. מתי קיימת מצווה? אז קיימה מצווה. לא קיימת מצווה? לא התקיימה מצווה. מה אם התקיימה מצווה מי קיים אותה אם לא אתה? זאת אומרת יש פה חוסר מוכנות לקבל שבכלל מדובר בשתי שאלות שונות. אוקיי? למרות שגם לזה אולי אני אגיע בהמשך, רב חיים ב… בהלכות תפילה בפרק ד', גם את זה הזכרתי הבוקר, בהלכות תפילה בפרק ד', הוא מדבר שם על שאלת הכוונה בתפילה. כן, זה הרב חיים הידוע עם שלוש הכוונות שצריכות להיות לנו בתפילה, אז בין היתר הוא מזכיר שם את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי מצוות תפילה. שלפי הרמב"ם זה מצווה דאורייתא, ולפי הרמב"ן זאת מצווה דרבנן. כן, הפרטים הם דרבנן גם לפי הרמב"ם, שלוש תפילות, הנוסח, הזמנים, אבל עצם החיוב להתפלל הוא דאורייתא. זה עבודה, איזו היא עבודה שבלב? זו היא תפילה. ולעבדו, זה מצוות תפילה, מצווה ה' נדמה לי ברמב"ם. הרמב"ן טוען שהכל דרבנן, אולי חוץ מלהריע בחצוצרות בזמן צרה. אבל מצוות, בתפילות השוטפות הן דרבנן. אבל רב חיים טוען, אבל החיוב להתפלל הוא מדרבנן, אבל המושג תפילה יש לו קיום גם במישור דאורייתא. זאת אומרת, אם מישהו התפלל, אז יש לו תפילה. הוא לא חייב. החיוב להתפלל הוא מדרבנן. אבל אי אפשר להגיד שמושג התפילה הוא מושג שחידשו חכמים. מושג התפילה הוא מושג שקיים גם במישור דאורייתא, רק אין חובה להיכנס אליו או לבצע אותו. אוקיי? עכשיו גם כאן זה בעצם אבחנה די דומה. זה לא אותו דבר. זה אבחנה די דומה. כאן שניהם זה בגברא. זאת אומרת, אתה מתפלל, רק השאלה אם אתה חייב להתפלל או אתה מתפלל. זה לא כמו אבחנה קודמת ששם הבחנתי בין השאלה אם אני התפללתי לבין השאלה אם הותפלל כאן, כן, האם האם נעשתה כאן תפילה. אוקיי? אבל האבחנה היא אבחנה דומה. כן.

[Speaker B] מה שאתה אומר זה היסוד, אבל ממה ששמעתי ממך, מנחת חינוך לא אומר שהתקיימה מצווה. הוא רק אומר אני לא יכול להגיד שביטלת את המצווה. אני לא יכול להגיד שחלה עליך חובה ולא עשית מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל יש מצווה. אבל יש מצווה.

[Speaker B] לא אומר שנעשתה מצווה, אומר שלא נעשה ביטול המצווה. לא אכלת בחוץ.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר? מה זה… זה אומר שבעצם נעשתה פה מצוות אכילה בסוכה למרות שלי לא נזקף שום דבר לזכותי. זאת בעצם הטענה. ככה אני חושב. טוב, בכל מקרה, בסדר, אלו רק אילוסטרציות, אנחנו… מה? מה שיש שם מעשה

[Speaker C] עבירה בזמן שהוא לא מיוחס לאף אחד. מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] באונס. לא, אז תוכל להגיד שאין בכלל עבירה. מי אמר לך שיש עבירה? אני רוצה שתראה לי שלמרות שזה לא מיוחס לאף אחד, לחובתו של אף אחד, יש עדיין משמעות לזה שזה נעשה. אתה מבין? כי ברור שיכול להיות מצב שהמעשה הפיזי נעשה ואף אחד לא אחראי לו. זה לא חידוש שלי, זה פשוט. אני אבל רוצה לטעון שלמרות שזה לא מיוחס לאף אחד, עדיין יש איזה שהיא משמעות הלכתית. לא סתם שעובדתית נעשה פה משהו, כן, ברור, ניענתי לולב, עובדתית ניענתי לולב. השאלה אם מצוות נענוע או נטילת לולב נעשתה או לא, האם הפעולה הפיזית נעשתה. אוקיי? טוב, אז זה בעצם שתי שתי שאלות. ועוד פעם, א' לא עד הסוף ברור שזה באמת שתי שאלות. לא כולם יסכימו שזה שתי שאלות. צריך להיות קצת, אמנם רב חיים לא מקבל את המנחת חינוך, אבל צריך להיות קצת בריסקר בשביל זה. זה חפצא של מצווה, כן, לדבר על המצווה כשלעצמה, מצווה בחפצא. לא פעולת עשיית המצווה של הגברא. זה א', וב' יש זיקה בין שני הדברים. זה בכל מקרה, גם מי שאומר שאלה שתי שאלות שונות, אבל קיימת איזה שהיא זיקה בין שתי השאלות האלה, ואת זה אני ארצה לפרט בהמשך.

[Speaker D] כן, עוד פעם בין שני המישורים שהיית מפרט אותם?

[הרב מיכאל אברהם] בין שני המישורים של האם הגברא עשה מצווה לבין השאלה אם התקיימה המצווה. זאת אומרת, מה ההגדרה של מצווה כשלעצמה, המושג מצווה, ומה ההגדרה של מישהו שעשה פעולה כמקיים מצווה. זאת אומרת, האם האם קוימה פה מצווה. זה יש קשר בין שני הדברים, הקשר הראשוני הוא כמובן אם זאת המצווה אז ברור שכדי לקיים צריך לעשות את זה. נכון? זאת אומרת, אתה מקיים את המצווה. זאת אומרת זה לא אתה מקיים וגם יש מצווה. אתה מקיים את המצווה. אז ברור שיש פה איזשהו קשר שהוא טריוויאלי. זאת אומרת הגדרת המצווה ברור שיש לה איזשהו חלק בהגדרה של מתי אתה נחשב כמקיים מצווה. אבל הטענה שזה לא כל העניין. אוקיי? זאת אומרת יכול להיות עוד פרמטרים שישפיעו כאן. רגע. טוב. רגע. טוב, אז אני ארצה להתחיל דווקא מהשאלה השנייה, מהשאלה של הקיום, ואחרי זה אני אעבור לשאלה האובייקטיבית. נישא תפילה קצרה. אלוקי האלקטרונים ואלוקי אבותינו, פה, עשינו. טוב, זה תפילת ה-AI מה שנקרא. אז בואו נתחיל עם השאלה הראשונה כמו שאמרתי, מתי האדם מוגדר להיות או איך האדם מוגדר להיות מקיים מצווה. אז נתחיל בגמרא בסנהדרין, גמרא חביבה עליי. איתמר העובד עבודה זרה, אסור להגיד שמועה זו יפה ושמועה זו רעה. איתמר העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה, אביי אמר חייב רבא אמר פטור. אביי אמר חייב דאפלחה, רבא אמר פטור אי קבלה עליה באלוה אין, אי לא לא. הנושא הוא מי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. הוא עובד פוער לפעור אבל הוא עושה את זה בגלל שהוא אוהב או ירא את פעור. אז אביי אומר שהוא חייב, זאת עבודה זרה למהדרין, ורבא אמר שהוא פטור. פטור זה כנראה לשון של דיעבד כזה, נגיד, לא יימנה על ל"ו הצדיקים כנראה, אבל עבירת עבודה זרה אין לו. כן. פטור אבל אסור גם הוא ביטוי לא לגמרי ברור, אם זה אסור מדרבנן או אסור מדאורייתא. יש לפעמים מצב שאתה פטור, אבל פטור מעונש, אבל את האיסור אפילו איסור דאורייתא יש פה. בדרך כלל פטור אבל אסור זה אסור מדרבנן, אבל הרמב"ם בהלכות שבת מגדיר את זה ככה. טוב, אז זאת המחלוקת. בפשטות מה המחלוקת? אז רש"י על המקום כותב מאהבה ומיראה, מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בליבו באלוהות. מה זאת אומרת? אם האדם עובד עבודה זרה לפעור, פוער לפעור בגלל שהוא אוהב או ירא אותי. הוא רוצה לרצות אותי בגלל שהוא אוהב אותי או בגלל שירא ממני, לכן הוא פוער לפעור. אז על זה הוויכוח. אביי אומר שהוא חייב ורבא אמר שהוא פטור. זה לא הפשט הפשוט של הגמרא, נכון?

[Speaker B] ומה עם הפשט של רבא? שמה? אם קיבל עליו או לא קיבל עליו, סימן שרבא מניח שזה לא קשור, כלומר הוא מניח שזה מצב שלא קיבל עליו ובכל

[הרב מיכאל אברהם] זאת הוא עבד, אז השאלה מה זה נקרא? השאלה מה זה נקרא קבלה באלוה. זה גופה השאלה, תכף נראה. אז הפשט הפשוט של הסוגיה זה שהאדם עבד לפעור כי הוא אוהב או ירא את פעור, לא אדם אחר. איפה מוזכר פה אדם? הוא עובד מאהבה או מיראה, כמו שעובדים את הקדוש ברוך הוא מאהבה או מיראה, הוא עבד לפעור מאהבה או מיראה. למה רש"י מסית את זה ומפרש שמדובר על אהבה או יראה של אדם? כי היה לו כנראה, אני מבין ככה לפחות, היה לו מאוד קשה, אם הוא עובד מאהבה או מיראה את פעור, אז אין לך עבודה זרה למהדרין יותר מזאת. כל מה שהוא אמור להפנות אל הקדוש ברוך הוא הוא בעצם מפנה לפעור, נו מה יכול להיות יותר עבודה זרה מזה? לכן אומר רש"י טוב, אם הוא אוהב או ירא את פעור זה עבודה זרה למהדרין, על זה אין ויכוח. הוויכוח הוא בשאלה מה קורה אם הוא עושה את זה כי הוא אוהב או ירא מאדם אחר. אוקיי? ואז בעצם יש מקום להתלבט עד כמה באמת דבר כזה נחשב עבודה זרה. עכשיו מאוד קשה להבין את אביי. למה זה נקרא עבודה זרה? הוא לא באמת עובד אותו, הוא לא באמת אלוהים מבחינתי. אני עושה את זה כדי למצוא חן בעיני מישהו, לרצות מישהו או משהו כזה. טוב, אז אולי הוא גם אני גם רואה אותו כאלוהים, לא יודע בדיוק, יש פה שאלה לא פשוטה. אבל ככה אומרים כמה וכמה ראשונים כמו רש"י שזה אהבה ויראה של אדם. אבל אתם מבינים שאם זה הפשט המתבקש אז ברמב"ם נמצא את ההפך. העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו כמו שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה. אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. בסדר? זה צריך להיות או אחת מארבע עבודות, שחיטה, זריקה, הולכה וקבלה, או העבודה שמיוחדת לאליל המסוים הזה. דברים אחרים שהוא עושה זה לא עבודה זרה לא באופן מלא, לא למהדרין. אז על זה אומר הראב"ד בהשגות. אז על זה אומר הראב"ד בהשגה שם.

[Speaker E] ואם הוא עשה אחד מארבע דרכים כדרכו, אבל זה לא הדרך שבה עובדים את העבודה הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה. זה מה שלכן הרמב"ם מוסיף, או אחת מארבע עבודות האלה ואז לא משנה אם זאת הדרך של העבודה זרה הזאת, או שהוא פער לפעור, ואז זה לא אחת מארבע עבודות, אבל זאת העבודה של פעור. אז זה רשימת העבודות שעליהן אתה יכול לעבור באיסור עבודה זרה מלא. וגם שם זה רק אם אתה מקבל באלוה, אבל לא אם אתה עושה את זה מאהבת מלאכתה שהיא נאה ביותר או יראה שהיא מטריעה לו וכדומה. אז הראב"ד שם בהשגה אומר: ואנו מפרשין, מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה. והראב"ד מרגיש פה שהרמב"ם כשהוא מפרש אהבה ויראה, הוא מתכוון, הוא מפרש את זה אהבה ויראה מהאליל. ואומר הראב"ד, זה לא יכול להיות, כמו רש"י. זה חייב להיות אהבה ויראה של אדם, לא של האליל עצמו. למה? כמו שאמרתי קודם, ואם זה אהבה ויראה של האליל, אז זה עבודה זרה לגמרי, למה רבא חולק? אוקיי, אז לכן פשט הגמרא הוא כמו הרמב"ם, אבל בסברה זה מאוד קשה. אתם יודעים זה תמיד הדילמה אם לדחוק בלשון או לדחוק בסברה.

[Speaker B] אהבה זה לא בדיוק הפשט, זה טקסט מאוד מאוד יפה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל לא, אמרתי מלאכתה הייתה נאה ביותר, יופי של הפסל. נכון, גם זה יהיה אהבה, אני לא חושב שהרמב"ם בא להוציא מזה אהבת אלוה. לא לא, אני לא חושב שהוא בא להוציא מזה. הוא בא להגיד אפילו, גם אם הוא רק אוהב את מלאכתה, את עבודתה, ולאו דווקא אותה עצמה. אוקיי, זה גם יכול להיות, נגיד אלוה שאין לו צורה, אלוה מופשט. אני לא יודע את הצורה שלו, אבל לא הקדוש ברוך הוא, מישהו אחר. בסדר? האם שייך בזה עבודה זרה? הרמב"ם אומר שכן, אם אתה אוהב את דרך הפולחן. אתה מאוד נהנה בכנסייה, לא יודע, עושה לך השראה ורוממות רוח. אוקיי? אז האסתטיקה של העבודה, לא משנה כרגע, החוויה שבה וכדומה. אז ברמב"ם בעצם מפרש את הגמרא כפשוטה, מבחינת לשון הגמרא. אבל זה קשה בסברה. הראב"ד ורש"י והריב"ש ועוד ראשונים, הם הולכים בכיוון אחר, כל מי שראיתי הולך בכיוון אחר לא כמו הרמב"ם, בגלל הקושי שכנראה בגלל הקושי שדיברתי עליו קודם. עכשיו, מה בעצם השאלה, אפשר לנסח את השאלה ככה: מה כן צריך לעשות בשביל להיות עובד עבודה זרה לפי הרמב"ם? זאת אומרת, אם אהבה ויראה זה לא עבודה זרה, אז מה כן? אני נורא רוצה להיות עובד עבודה זרה, תן לי איזושהי הדרכה, מה מה אני אמור לעשות? נורא רוצה להיסקל ליתר דיוק. מה מה אני אמור לעשות? וזה תמיד הרי הבעיה, שבשביל לסקול מישהו אז צריך שהוא יקבל התראה בעדים ותהיה קבלת התראה. כלומר כן, ועל מנת כן אני עושה. ברגע שהוא אומר דבר כזה אז הוא פטור כמובן בגלל סעיף נפשי. זאת אומרת, הבחור כנראה לא איתנו. יש פה משהו שהוא קצת בלתי אפשרי למימוש. טוב, בכל מקרה, אז מה באמת לפי הרמב"ם צריך לעשות אדם שרוצה לעבוד עבודה זרה כמו שצריך? אז הרמב"ם אומר, אלא אם כן, אז הגמרא כבר, כן? קיבלו עליה באלוה, קבלה באלוה זה האלטרנטיבה. אלא מאי? שלפי רוב הראשונים, מה זה קבלה באלוה? לאהבו וליראה מפניו, זה נקרא לקבל אותו בתור אלוה. אבל לפי הרמב"ם אהבה ויראה זה לא קבלה באלוה. אז מה זה כן? מה זה קבלה באלוה לפי הרמב"ם? אז זה שמעתי פעם מנדב מפיזיקה, כן, חבר טוב שלי, הוא הסביר לי את הרמב"ם הזה פעם לפני הרבה הרבה שנים. אחרי זה זה יצא גם בתור איזה מאמר שלו. הוא הציע ככה, הוא אומר בעצם אם אני עושה את העבודה, מה אומרים הראשונים האחרים? אם אני עושה את העבודה של האליל כי אני ירא ממנו או כי אני אוהב אותו, זה עבודה זרה לגמרי, לכן צריך לפרש אהבה ויראה של אדם. נכון? כי אם זה היה אהבה ויראה של האליל, זאת עבודה זרה לגמרי. אם מישהו מקפיד על המהירות המותרת בכביש כי הוא מפחד מקנס שהשוטר יטיל עליו, הוא עובד עבודה זרה? הוא עושה את מה שהשוטר אומר מיראה, לא? הוא מפחד מהקנס. למה זה לא עבודה זרה?

[Speaker F] איזה עבודה זרה יש פה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא מקיים הוראות של מישהו בגלל שהוא ירא ממנו, שהוא לא הקדוש ברוך הוא.

[Speaker B] רואה בו ישות אלוהית.

[הרב מיכאל אברהם] כן, ומה זה המושג הזה ישות אלוהית?

[Speaker B] זה לא יראת אדם, זה יראת החוק.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה ישות אלוהית? לא,

[Speaker B] הוא לא ירא מהקנס.

[הרב מיכאל אברהם] אה, והאבן זה כן ישות אלוהית? אם אתה מקבל את המחויבות הזאת? הכתרת שמה.

[Speaker B] של השוטר בעיניו היא לא מפני שיש בו איזה משהו אלוהי אלא מפני חוק המלך, הוא לא רוצה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בגלל שאני מפחד ממנו, לא אין לו שום סמכות, אני סתם מפחד ממנו. בוא נגיד עכשיו האליל, אני עושה את מה שהוא אומר לי כי אני מפחד שהוא ירה עליי, זה עבודה זרה. אז למה שוטר לא?

[Speaker F] כי השוטר מייצג את החוק.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז החוק, אז אתה עובד עבודה זרה לחוק, לא לשוטר. אז מה ההבדל? להפך, זה אפילו אליל מופשט, זה עוד יותר גרוע, מתחרה עוד יותר עם הקדוש ברוך הוא, פחד

[Speaker F] גדול לא להיענש.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, גם שם אנחנו מדברים, אבל עבודה מיראה זו עבודה מפחד לא להיענש, ועל זה הם אומרים שזאת עבודה זרה, הראשונים שהם לא הרמב"ם.

[Speaker F] כן, אבל לאין לי לאן לברוח, אני חי במדינה שיש שוטר.

[הרב מיכאל אברהם] ואין לך לאן לברוח גם מהאליל, אתה חי במדינה של האליל, כך אתה חושב, אתה חושב שהוא ירה עליך. מה? השאלה היא אם אתה יכול לברוח. אם מלוא כל הארץ כבודו או לא. גם האליל לא מתיימר, הוא אבן, הוא לא מתיימר לכלום. אני שומע לו בגלל שאני חושב שהוא ירה עליי. נכון, זו ההגדרה של עבודה זרה לפי הראשונים האלה. נו, אז למה שוטר לא? מה? זה עוד איך עבודתא, זה בדיוק עבודתא. פה אפילו ההבדל בינו לבין פעור, שפה הוא עצמו אומר לי מה דרך עבודתו, בפעור אני המצאתי את זה. פה הוא אומר לי מה צריך לעשות כדי לא לחטוף את העונש. זה נשמע נורא מצחיק, אבל זו שאלה שלא קל לענות עליה. אני חושב שהנקודה, לא אני, זה נדב, כן. הנקודה היא, כשאני שומע לשוטר, זה לא תירוץ, זה ההסבר למה הרמב"ם אומר לא כך. אין לי תירוץ בעצם. הקושי הזה, זאת הסיבה למה הרמב"ם מפרש לא כמו הראשונים האחרים. הסברנו למה הם לא מפרשים כמוהו, זאת הסיבה למה הוא לא מפרש כמוהם. כי לשיטתם כל דבר שאני עושה בגלל שאני חושש ממשהו, אם אני לא נכנס לאש כי אני מפחד להישרף, זה עבודה זרה. עניין הכרתי, אם

[Speaker B] אני לא נכנס לאש בגלל שאני לא רוצה להישרף או כי אני מאמין שהאש היא ישות אלוהית שאני…

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה, לא מוגדר ישות אלוהית. אם אני עושה משהו… לא, הם אומרים לא, קיבל באלוה הכוונה אתה מציית, זה נקרא קבלה באלוה. עובדה, הם אומרים, אם אתה עושה את זה מיראה, אז אתה עושה את זה כדי לא להינזק, בגלל זה אתה עושה את זה, וזה נקרא קבלה באלוה. להבדיל מאהבה ויראה, שזה אהבה ויראה לאדם, כי אהבה ויראה לאליל זה קבלה באלוה לשיטתם. ההנגדה בין אהבה ויראה לבין קבלה באלוה לשיטת שאר הראשונים, לא הרמב"ם, זה כל השאלה מי הנמען של האהבה והיראה. אם הנמען זה האליל, זה קבלה באלוה. אם הנמען זה אדם אחר, אז אין פה קבלה באלוה. וזה הוויכוח של אביי ורבא. הרמב"ם בעצם רוצה לומר כך, קבלה באלוה, מה זה אלוה? מה זה אלוה בכלל? אלוה, בתחילת סנהדרין, הגמרא לומדת מאיפה צריך בית דין של שלושה. אז כתוב שלוש פעמים אלוהים בפרשה, צריך שלושה דיינים. אלוהים זה דיין. למה? למה לדיין קוראים אלוהים? כי יש לו סמכות. נכון, יש לו סמכות, אתה צריך לשמוע בקולו. למה? לא כי הוא צודק, לא אפילו לא כי הוא יעניש אותך. אתה צריך לשמוע בקולו כי הוא הדיין. הסמכות שלו היא סמכות מוסדית, מעצם העובדה שהוא מי שהוא, זה מחייב אותי לשמוע לו. ולהפך, לא בגלל שהוא יעניש אותי אם אני לא אשמע לו, ולא בגלל שאני אוהב אותו, ולא בגלל שאני חושב שהוא צודק. כל הדברים האלה זה שיקולים צדדיים למה לשמוע בקולו. לשמוע בקול דיין אתה צריך בגלל שהוא הדיין. אם תשאל אותי למה, התשובה היחידה היא ככה. אין תשובה, ככה, בגלל שהוא הדיין. ולכן הוא נקרא אלוהים. אלוה זה מישהו שהסמכות שלו, החובה לציית לו נובעת ממי שהוא, לא משום שיקול אחר, כי אני אוהב אותו, ירא ממנו, מפחד שיקרה כך, אני אעשה את העולם טוב יותר, כל מיני דברים מן הסוג הזה. לא, שום דבר מאלה לא, אלא בגלל שהוא אלוה. זו הסיבה שצריך לשמוע בקולו. אם יש גורם כזה, שאני שומע בקולו רק בגלל שהוא מי שהוא, זה נקרא אלוה. אם יש מישהו… וזה נקרא קבלה באלוה. אני מקבל אותו על עצמי כסמכות כזאת, שמה שהוא אומר אני עושה, למה? כי הוא אמר. לא כי הוא צודק ולא כי יש לי שיקול אני אוהב, ירא, מפחד, רוצה להרוויח משהו, שום דבר. אלוה זה מישהו שאני עושה את מה שהוא אומר כי הוא מי שהוא. זה נקרא אלוה. ולכן דיין נקרא אלוה. על זה שהוא יכול להעניש והכל, גם הקדוש ברוך הוא מעניש. אבל הוא מעניש כדי לעזור לי לעשות את מחויבותי. אני לא עושה את זה כי הוא מעניש. הוא מעניש כי אני צריך לעשות את זה, ואם לא עשיתי את זה אז מגיע לי עונש. יש אנשים שתופסים שאני צריך לעשות את זה כי אחרת אני אקבל עונש, זאת עבודה מיראה. אבל העבודה מיראה היא לא עבודה באמת. אתה צריך לעבוד אותו כי הוא הקדוש ברוך הוא. הוא מעניש כי יש כאלה שזה לא מספיק להם בשביל לעשות את העבודה, אז הוא גם נותן להם עונש כדי לעזור להם לעשות את הדבר הנכון. אבל בעצם זה בכלל לא צריכה להיות הסיבה. נראה את זה גם בהמשך. אז מה זה אומר בעצם? שקבלה באלוה לפי הרמב"ם זה באמת לא אהבה ויראה לאליל. אהבה ויראה לאליל זה לא קבלה באלוה. אם אתה אוהב או ירא את האליל ולכן אתה שומע בקולו זה בכלל לא אלוה. אתה שומע בקולו בגלל אינטרסים או רצונות שלך, לא בגלל שהוא מי שהוא. גם אהבה וגם יראה הם כאלה. אם אתה עושה את זה כי אתה אוהב אותו, אז בסוף בסוף אתה עושה את זה כדי לפרנס את רגש האהבה שבתוכך. אם אתה עושה את זה כי אתה ירא ממנו, אתה עושה את זה כמובן כדי לא לחטוף את מה שאתה חושב שתחטוף. כל השיקולים האלה הם שיקולים צדדיים למה לציית לו. לכן זה לא קבלה באלוה. אלוה זה מישהו שאני עושה את מה שהוא אומר כי הוא אמר. תומאס מלורי היה מטפס הרים בריטי ידוע. שאלו אותו פעם למה הוא טיפס על האוורסט, אז הוא אמר כי הוא שם. הוא לא מבין למה צריך הסברים. מי שמכיר את החוויה מבין, לא צריך הסברים. אתה רואה את האוורסט מה לא תטפס? יש פה ביטוי מאוד יפה אני חושב למושג הזה של קבלה באלוה. שואלים אותי למה לציית לקדוש ברוך הוא, התשובה היא ככה. אין תשובה למה. אם הייתה תשובה למה אז לא היה לציית לקדוש ברוך הוא, זה היה להרוויח את הלמה ההוא. אני מציית לקדוש ברוך הוא כי ככה העולם יהיה טוב יותר, מניע נאצל, אני לא מדבר כבר על שכר ועונש. גם זאת עבודה לא לשמה. אני גם מטאטא את הרחוב כדי שהעולם יהיה טוב יותר. מה זה קשור? אני צריך לציית לקדוש ברוך הוא בגלל שהוא אמר, לא בגלל שהעולם יהיה טוב יותר. אולי גם חוץ מזה העולם יהיה טוב יותר, זאת עוד שאלה אפשר לדון עליה, אבל לא זאת הסיבה שבגללה אני אמור לציית לו. אני אמור לציית לו כי הוא ציווה. זה כמו אנשים, הרבה פעמים אנשים שואלים אותי, אני מניח שגם אותך, למה נגיד שהקדוש ברוך הוא קיים ומעמד סיני ומתן תורה, ולמה לציית לו? וזה תמיד הרבה פעמים אנשים מדלגים על השאלה: מה, היה מעמד סיני, אלוקים ברא את העולם, הדיון נגמר. אבל האתאיסטים היותר מתוחכמים, לא האתאיסטים, הלא מחויבים היותר מתוחכמים אומרים: בסדר, יש אלוקים וגם היה מעמד סיני ונתן, אוקיי ואז מה? עדיין למה לציית לו? עכשיו פה בדרך כלל מתחילים להנפיץ כל מיני תירוצים לא כל כך משכנעים: הכרת הטוב ופה ושם, אף אחד מהדברים האלה לא באמת משכנע. ואני חושב שהאנשים עצמם לא באמת מתכוונים לזה, הם פשוט לא מצליחים להבין, תפסו אותם עם המכנסיים למטה. הם לא מצליחים להסביר לעצמם למה הם עושים את זה, אבל הסיבה למה הם עצמם עושים את זה זה לא הכרת הטוב וזה לא בשביל שהעולם יהיה טוב יותר, אלא כי הקדוש ברוך הוא אמר, בשביל שהוא אלוה. מי שהוא אלוה מה שהוא אומר צריך לעשות, איזה הסבר אתה רוצה? אם אתן לך הסבר בגלל איקס לכן אני מקיים, ושאלתי ולמה איקס? בגלל וואי. ולמה וואי? צבים כל הדרך עד למטה, הבדיחה הידועה. איפה שהוא זה ייעצר. איפה זה ייעצר? זה ייעצר באותו מקום שהוא מובן מאליו, שזה אווידנטי, שיש בהירות מתוכו, אינהרנטית. שמה זה ייעצר. אקסיומה זה העיקרון שלא זקוק להסברים נוספים מחוצה לו כדי שאנחנו נכיר בנכונותו. זה נקרא אקסיומה. בניגוד למה שאנשים חושבים הרבה פעמים שאקסיומה זה דבר שרירותי, אקסיומה זה הדבר הכי לא שרירותי שיש. שאלתי פעם תלמידים מה יותר נכון בגיאומטריה, המשפטים או האקסיומות? תאורמות או האקסיומות. לתאורמות יש הוכחה ולאקסיומות אין, אז מה יותר נכון? ההוכחה של התאורמות זה להעמיד אותם על האקסיומות, נכון? זה נקרא הוכחה. באמת אם אתה לא מחויב לאקסיומות אז כל התאורמות וההוכחות שלך לא שוות כלום. למרות שלתאורמות יש הוכחה ולאקסיומות אין, ברור שהדבר המוצק ביותר בגיאומטריה זה האקסיומות. וזה לא נכון שהאקסיומות הן שרירותיות כמו שהרבה אנשים חושבים. האקסיומות. שהן מובנות מאליהן ולכן לא צריך להוכיח אותן או להעמיד אותן על משהו אחר. אפשר לקחת סט של אקסיומות שהוא שרירותי ולשחק איתם ולראות אם זה פורה וזה מועיל, אז זה גם יעניין מתמטיקאים. אבל אבל זה לא נכון שאקסיומה מעצם היותה אקסיומה היא שרירותית. יש אקסיומות שהן נבחרו כאקסיומות בגלל שהן מובנות מאליהן. הן לא צריכות הצדקה מחוצה להן כדי לאמץ אותן. תבינו שאם לא מקבלים את הדבר הזה, אז אי אפשר לקבל שום דבר. כי כל דבר שאני אביא לו הנמקה, או טיעון או הוכחה או משהו כזה, ההנמקות עצמן הרי בנויות על הנחות יסוד. והנחות היסוד עצמן איך אתה יודע אותן? מתישהו תצטרך לעצור ולהגיד ככה, פשוט כי זה נכון. אם אתה לא מוכן לעצור ואתה רואה תמיד את האקסיומות כשרירותיות, זה בעצם אומר שכל הטענות שאתה מחזיק בהן הן שרירותיות. כי אם האקסיומות שרירותיות כל מה שתעמיד עליהן גם הוא שרירותי. אז מה לא שרירותי? ובשביל לקבל דברים שהם נכונים כלא שרירותיים אתה חייב, והרבה מאוד אנשים לא שמים לב לזה, אתה חייב להניח שישנם דברים שאין לך עבורם נימוק, הצדקה או מה שלא יהיה, אבל ברור לך שהם נכונים. והמושג של ציות לאלוה זה אחד המושגים האלה. זאת אומרת, מי שמבין מה זה אלוה לא צריך הסברים למה צריך לציית למה שהוא מצווה. זה נקרא אלוה, זה כמו לשאול למה יש לו שלוש פינות אם הוא משולש. אז הוא משולש, אז מה, למה יש לו שלוש פינות? הכובע שלי. מה? כי משולש בהגדרתו יש לו שלוש פינות. כי אלוה מעצם היותו כזה יש חובה לציית לו. זו המשמעות של המושג אלוה. אם מישהו יגיד לי תראה, אני מאמין שיש אלוקים, אבל אני לא חושב שצריך לציית לו, אז הוא לא מאמין שיש אלוקים. זה לא אלוקים. יכול להיות שהוא מאמין שיש ישות שבראה את העולם, יכול להיות. אבל אם הוא לא מבין שזה אלוקים, אז הוא לא באמת, זאת אומרת, אם הוא לא מבין שצריך לשמוע בקולו, אז הוא לא באמת מבין שזה אלוהים. מה? לא הבנתי. לא, כי כוחו מהקדוש ברוך הוא. ובגלל שבגלל שסמכותו יונקת מהקדוש ברוך הוא, אחרת זה עבודה זרה. זאת אומרת, נגיד, אם מישהו מציית לחוק ואתה שואל אותו למה אתה מציית לחוק? הוא אומר ככה, כי זה החוק, הוא עובד עבודה זרה. לא עובד, הוא כופר. זה לא שיש פה פולחן מעשי, אבל אבל זאת עבודה זרה בשיתוף. אתה מקבל מקור סמכות אחר בתור אלוהי, לא מותנה. זאת אומרת שמה שהוא אומר אתה צריך לעשות. או בגלל שאלוקים אמר, או כי יש לי נימוקים, מאהבה או מיראה. לא משנה, אבל נימוקים חיצוניים. אתה לא יכול להגיד שיש לו סמכות בלתי מותנית מעצם היותו החוק. כי אם אתה אומר את זה וזה לא מכוח הקדוש ברוך הוא, זאת עבודה זרה. מי שמציית לצו מוסרי

[Speaker I] בלי קשר, אותו דבר, עבודה זרה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לכן כשליבוביץ' אמר שמוסר זאת קטגוריה אתאיסטית, הוא לגמרי צדק. מה שהוא לא צדק, זה שאם זאת קטגוריה אתאיסטית אז אסור לציית לה. הוא חשב שזאת קטגוריה אתאיסטית אבל צריך לציית גם לה. אבל לא נכון. אם זאת קטגוריה אתאיסטית זה אומר שיש לך מקור סמכות אחר ובעצם אתה עובד עבודה זרה בשיתוף. והתשובה, אני חושב, למה צריך לציית לעקרונות המוסר זה בגלל שגם אותם הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות. רק זה לא חלק מההלכה. יש את המוסר ויש את ההלכה ושתי המערכות האלה הן מערכות שהקדוש ברוך הוא מטיל עלינו. נכון. לא, זה מכוח, מכוח אלוקים, לא בלי אלוקים. אם זה אקסיומה בלי אלוקים אז עוד פעם, זה מקור סמכות נוסף. זה עבודה זרה בשיתוף. של מי? ליבוביץ'. אה, כן. כן, הוא גם תופס אקסיומה כנראה, לפחות כך הוא מתבטא הרבה פעמים, שאקסיומה זה דבר שרירותי. זה סתם טעות. אקסיומה זה דבר שהוא ברור מאליו, לא שהוא שרירותי. מה?

[Speaker B] גם אתאיסטית כדבר שרירותי?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני לדעתי הוא פשוט או שלא ניסח נכון או שלא הבין את עצמו. כתבתי על זה פעם מאמר, למה ליבוביץ' לא הבין את עצמו. לא קיבלו את זה לפרסום.

[Speaker K] מה? הסביר למה הוא חושב כך?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר, אני חושב שהמחויבות שלו לאקסיומות האלה מעידה שהוא לא רואה אותן כמשהו שרירותי. הוא רואה אותן כמשהו שהוא מחייב, רק כיוון שאין לו הסבר להן, אז הוא לא הוא לא יודע איך להעביר לי את זה שאני חייב למרות שאין הסבר. אז זה שרירותי, אני החלטתי. ככה, קמתי על צד שמאל בבוקר. אז זה סתם צורת ביטוי פוזיטיביסט. לפוזיטיביסטים יש מגבלות, מגבלות מחשבתיות. הכניסו את עצמם לתוך המגבלות האלה, שמה שאי אפשר לבסס הוא לא נכון. אבל זה דבר שסותר את עצמו, זאת אומרת, ריק מ… אם. אם רק דברים מבוססים אתה מקבל, כל ביסוס יושב על אקסיומות שאותן אי אפשר לבסס. אז סתם, אין דבר כזה ביסוס. זאת סתם תזה מופרכת. אז אני חוזר לפה ואני בעצם אומר ככה, מישהו אומר לי תראה, אני יודע שהמוסר אומר כך, אבל למה אני צריך לעשות את זה? הוא פשוט לא מבין שהמוסר אומר כך. סתם משחק במילים. כי אם אתה מבין שהמוסר אומר כך, אין מקום לשאלה אז למה אני צריך להתנהג בצורה כזאת, כי המוסר אומר כך. מה זאת אומרת? ואותו דבר אם אלוקים ציווה כך וכך, למה אני צריך לציית? כי אלוקים ציווה. זה הכל. ואם אתה אומר אני מאמין באלוקים אבל למה לציית, אתה לא מאמין באלוקים. אתה מאמין באיזושהי ישות אחרת, אבל זה לא אלוקים. אלוקים בהגדרה שלו זה משהו שמעצם היותו מישהו צריך לציית לזה, צריך לציית לו. כן, יש אולי בסוגריים אני אפתח, זה חשוב לדיון שלנו, אני עשיתי לא פעם אבחנה בין שני סוגים של סמכות, סמכות פורמלית וסמכות מהותית. סמכות מהותית זו סמכות של מומחה. נגיד אתה חולה, אתה הולך לרופא, הרופא רושם לך תרופה, אומר לך תעשה ניתוח כזה או אחר. טוב, אז אני אעשה מה שהוא אמר לי כי אני מניח שהוא איש מקצוע ואני לא מבין בזה וכנראה הוא צודק. אוקיי? לזה אני קורא סמכות מהותית. אני מקיים את דבריו כי הוא כנראה צודק. הוא שכנע אותי שזה מה שצריך לעשות. אתם מבינים שזה לא באמת סמכות? פשוט השתכנעתי שזה מה שצריך לעשות. זה שאני לא מבין, בסדר, כי לא למדתי רפואה. אבל השתכנעתי שזה מה שצריך לעשות לכן אני עושה את זה. זה לא נקרא סמכות. סמכות זה כשאני עושה משהו גם בלי שהשתכנעתי. זה נקרא סמכות. מה זה סמכות של מפקד בצבא? שאתה שומע לו לא בגלל שהגעת למסקנה שהוא צודק, אלא בגלל שהוא המפקד. זה נקרא סמכות. לכן סמכות מהותית זה סתם מילה, זה לא באמת סמכות. מה זה סמכות פורמלית? סמכות פורמלית היא סמכות כמו של הכנסת. למה לציית לכנסת? כי היא תמיד צודקת? בייחוד בימים האלה שאנחנו יכולים להתבדח, לפחות על העניין הזה אפשר להתבדח בימים העגומים האלה. אז החובה לציית לכנסת היא בגלל שהיא הכנסת, לא בגלל שהיא צודקת. זה נקרא סמכות פורמלית או מוסדית. סמכות של הכנסת בגלל שהיא הכנסת, גם אם היא לא צודקת. זה נקרא סמכות פורמלית. כמו הדיין, זה אותו דבר, הסמכות של החוק, או הקדוש ברוך הוא, או המוסר. למה לציית למוסר? כי זה מה שהמוסר אומר. פה זה קצת עדין כי הוא גם צודק מעצם היותו מוסר. אבל כן, זה עניין יותר עדין. אבל כשאני מדבר על סמכות בהקשר הזה אני מדבר על סמכות פורמלית, לא על סמכות מהותית. אגב, למשל שכתוב לא תסור, זה מקור הסמכות בתורה. כתוב לא תסור. איזה סוג סמכות הוא נותן? פורמלית, נכון? מה שצריך לציית לסנהדרין זה לא כי הם תמיד צודקים, יש גם פר העלם דבר של ציבור שטועה, ומצווה לשמוע לדברי חכמים. אבל לולא הפינות הקיצוניות האלה, אתה צריך לשמוע בקול הסנהדרין לא בגלל שהם בהכרח צודקים, אלא בגלל שהם הסנהדרין. לא תסור נותן סמכות פורמלית, לא מהותית. לכן למשל בעיניי החינוך הקלוקל הזה שמנסה לשכנע אנשים למה לגמרא יש סמכות כי כולם שמה החיו מתים והיו בעלי רוח הקודש. סתם הנפצות, לא יודע מאיפה המציאו את הדבר הזה, שטויות. רק אנשים מילדות הם לא מבינים שיכולה להיות סמכות לא בגלל שבעל הסמכות צודק, אלא זו סמכות פורמלית, כי זה החוק. קיבלנו על עצמנו שהגמרא זה החוק, זו המסגרת המחייבת של ההלכה, ולכן צריך לציית, לא כי הם צודקים. יש שם לא מעט טעויות בגמרא בתחומי העובדות. אז אני מניח שגם בתחומי ההלכה אין סיבה להניח שאין טעויות, רק ששם אין לי דרך לבדוק את זה כי אין לי נגישות למה היא ההלכה הנכונה. אבל בעובדות לפעמים אני יכול לראות שהגמרא טעתה.

[Speaker B] גם הכנסת וגם הגמרא מישהו

[הרב מיכאל אברהם] נתן או קיבל סמכות, אבל אחרי שניתנה הסמכות, הסמכות הזאת היא פורמלית. אוקיי? זה כמו קהילה שמקבלת על עצמה רב. אחרי שהיא קיבלה את הרב יש לו סמכות פורמלית, לא כי הוא צודק. הוא קובע מה שיהיה שמה כי הוא הרב. אבל נכון שהם קיבלו אותו, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הם יכולים גם להחליף אותו. בסדר? אז לא אמרתי שאין הבדל בין המוסדות האלו או הסמכויות האלו, אבל האופי של הסמכות בכל המקרים האלו הוא אופי פורמלי ולא מהותי. סמכות מהותית. היה יכול להיות משהו אחר? כן. כי הוא אמר. אם אני לא מסכים, אני לא אעשה.

[Speaker L] מה הופך את הסמכות של הגמרא לסמכות פורמלית?

[הרב מיכאל אברהם] זה שקיבלנו על עצמנו. זה שקיבלנו על עצמנו. כמו הכנסת. מה נותן לכנסת את הסמכות שלה? הציבור. לא מקבל אז תחטוף, בסדר? הציבור קיבל על עצמו את הסמכות של הכנסת, אז עכשיו זה מחייב, אז זה מחייב את כל האזרחים. הציבור קיבל על עצמו את הסמכות של הגמרא, אז זה מחייב את כל האזרחים. כן, כן, אתה חלק מהציבור. אז הטענה היא שיש ביורה דעה, מביאים מתשובת הראש, הרי מה מביאים מתשובת הראש? שהרי אסור, אתה לא יכול להישבע או לנדור בשם אדם אחר. יש נדר שמשון של ההורים, אבל נדר ושבועה רגילים, רק אדם על עצמו. אתה לא יכול להישבע או להדיר מישהו אחר לגביו, לא מרכוש שלך. אבל בקהילה זה לא כך, אומר הראש. אם קהילה מקבלת על עצמה בחרם משהו, ככה היה נהוג פעם את כללי הקהילה, להחרים עליהם על מי שעובר עליהם, אז זה מחייב גם אחרים וגם אחרי שכל הקהילה כבר מתה אחרי מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות שנה זה עדיין קיים. למה? מה פתאום הם יכולים לקבוע לי נדרים ושבועות או חרמות, זה סוג של נדרים? אז אומר הראש בגלל שכשקהילה נודרת, מי שנדר פה זה לא אוסף האנשים שהרכיבו את הקהילה באותו זמן, אלא המוסד הזה שנקרא קהילה, הציבור. וציבור, כמו שאומר הרוגטשובר, ציבור לא מת. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, תוספות במעילה שם בדף ט'. למה קורבנות ציבור אין דבר כזה קורבן שמתו בעליו? גם אם מת כל הציבור שהפריש אותו. אז תוספות מביא את הפסוק בקהלת, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. מה הכוונה? ציבור לא מת. זה שהפרטים שמרכיבים אותו מתחלפים, ואפילו אם כולם התחלפו, כן, כמו הספינה של תזאוס. מכירים את הספינה של תזאוס? שהיו סערות, החליפו כל מיני קרשים, היו עוד סערות, החליפו עוד קרשים, בסוף לא נשאר אף קרש מהספינה המקורית. האם זו עדיין הספינה של תזאוס? כמו גוף האדם, נכון, מתחלפות התאים, בדיוק. אותו דבר. אז גם בקהילה זה ככה ובציבור זה ככה. כשציבור מקבל על עצמו משהו, זה מחייב את הציבור, לא את אוסף האנשים שהיו שם. מי זה האנשים שהם הציבור? כל מה שיהיה גם הלאה. ולכן גם סיפורי הגננות האלה על זה שאנחנו עמדנו במעמד הר סיני כולנו ואמרנו נעשה ונשמע, בובה מייסעס. אני לא זוכר שעמדתי שמה, ואם עמדתי שמה זה לא מחייב אותי, זה היה לפני שנולדתי. אני לא יודע מה זה נקרא שנשמות נשבעות. הנשמה שלי נשבעה שתקיים, מה זה מעניין אותי? ברור שלא על זה מדובר שמה, זה תיאור מטאפורי. התיאור הזה בעצם אומר שמי שהתחייב שם זה הציבור, עם ישראל. ומי ששייך לעם ישראל מחויב ועומד כאילו שכולנו עמדנו בהר סיני. כמו שהרמב"ם כותב בהקדמת פרק חלק שמה, ששלוש כתות ביחס לאגדות, כן, הכת הטיפשים זה כאלה שלוקחים כל אגדה כפשוטה. אם כתוב שם שעמדנו בשלושות בהר סיני, אז עמדנו בשלושות בהר סיני. הם לא מבינים שיש דברים שכתובים כמטאפורה, כהמחשה, כאגדה, כאלגוריה, כן, כל מיני דברים מהסוג הזה. תזכירו לי את הבריסקער רב, לא נעים להזכיר אחד אחרי השני. הבריסקער רב אומר שאם כתוב שהמשיח יבוא על חמור לבן, אז הוא לא יבוא לא במרצדס ולא בסוס שחור, הוא יבוא על חמור לבן, זהו. עכשיו את המסקנות מהרמב"ם תסיקו לבד. בכל אופן, אני לא מאמין שהוא בעצמו האמין בזה, אני מניח. בכל אופן, אני חוזר אלינו, אז הטענה היא שאנחנו מדברים פה לא תסור ובאופן כללי אנחנו מדברים על סמכות פורמלית. וסמכות פורמלית שיש למישהו יכולה להיות או לקדוש ברוך הוא או למישהו שהקדוש ברוך הוא האציל עליו את הסמכות הזאת. אם אתה מקבל גורם אחר ואתה נותן לו את הסמכות הפורמלית, זה בעצם סוג של עבודה זרה בשיתוף. אין דבר כזה, אין סמכות פורמלית אחרת חוץ מהקדוש ברוך הוא ונגזרותיו או מואצליו, אוקיי?

[Speaker H] וזה הויכוח של אביי ורבא. כן, אמרת קודם שהוויכוח של אביי ורבא קשור לזה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני אומר, הרמב"ם מסביר שהוויכוח של אביי ורבא הזה הוא לגבי עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה של האליל, לא של אדם אחר, כפשוטו. אז שאלתי אז מה זה עבודה זרה באמת? אז הוא אומר. על מה אין ויכוח שזה עבודה זרה? תשובה היא בקבלה באלוה. מה זאת אומרת? אם אתה מחליט שהאליל הזה הוא אלוה, מה זה אומר? שמה שהוא אומר אני עושה. לא כי הוא יראה עליי, לא כי אני אוהב אותו, לא מאהבה ולא מיראה. אין שום סיבה צדדית למה אני שומע בקולו. אני שומע בקולו כי הוא אלוה. ברגע שקיבלתי על עצמי מישהו אחר באלוה, זה עבודה זרה. כמו שאמרתי קודם, כל סמכות אחרת שהיא פורמלית, שאתה מקבל אותה על עצמך כסמכות פורמלית, לא כאינסטרומנטלי, משהו כדי להשיג משהו או סיבה צדדית, זאת עבודה זרה.

[Speaker M] אבל אם אני מקשיב למישהו בגלל סמכותו, תמיד זה מאהבה או יראה.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה… מה זאת אומרת? אם אתה לא עושה את זה במתעסק, אתה עושה את זה בלי שום סיבה, לא אהבה ויראה של אדם ולא אהבה ויראה של האליל. עשית במתעסק? או, אתה יודע מה, אפשר אפילו לדון על הפחד. זה שאלות ששואלים על הרמב"ם. מה קורה אם מישהו מאיים עליו עם אקדח לעבוד עבודה זרה? באופן עקרוני, יהרג ואל יעבור, נכון? למה? הרי אם אני עובד אותו זה בגלל יראת אדם, אז בעצם זה בכלל לא איסור עבודה זרה, למה צריך להיהרג? טוב, לא משנה, שאלה מעניינת, תחשבו עליה. אבל למה להיהרג? אני חייב להיהרג? פטור זה מחלוקת רמב"ם ותוספות, אבל לכתחילה אני צריך להיהרג. נכון? למה? הרי אין פה איסור עבודה זרה, רק על עבודה זרה צריך להיהרג. נכון, טוב אולי זה אביזריהו דעבודה זרה, וזה כבר מכניס אותנו לוויכוח האם יש יהרג ואל יעבור על אביזריהו? אבל טוב, יש גם הסברים אחרים אני חושב. טוב, בכל מקרה אז הטענה היא שמה אנחנו לומדים מכאן בעצם? מה אני רוצה להשיג מכאן? אני רוצה להשיג מכאן שמתי אני יכול להתייחס לפעולה מסוימת כפעולה של מצווה או של עבירה, רק מתי שהיא נעשית מתוך מחויבות לסמכותו הפורמלית של הקדוש ברוך הוא. כמו שאנחנו מדברים על עבודה זרה, אותו דבר ביחס לקדוש ברוך הוא. כמו שעבודה זרה רק אם קיבלתי אותה עליי באלוה זה נחשב שעבדתי אותה, גם ביחס לקדוש ברוך הוא, רק אם קיבלתי אותו עליי באלוה זה נחשב שאני עובד אותו. אם אני עובד אותו מאהבה או מיראה את הקדוש ברוך הוא אני פטור. מה הכוונה פטור? זאת לא מצווה באמת, או לפחות לא מצווה מלאה. מי שעושה מצוות מאהבה או מיראה זאת לא מצווה לשמה.

[Speaker B] איך שהרמב"ם מגדיר את העבודה מאהבה כלפי הקדוש ברוך הוא זה נשמע בעצם שהוא מפרט מה זה המושג לקבל עליו באלוה.

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה עוד מעט. הוא מגדיר את זה בפרק י' מהלכות תשובה, והוא לא אומר את זה שם, עוד מעט נגיע לזה. אז הטענה, זה בניגוד למה שאולי האינטואיציה הראשונית אומרת, צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא מאהבה או מיראה, לא! צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא כי הוא אמר. צריך גם לאהוב ולירא מהקדוש ברוך הוא, אבל לא שהאהבה והיראה אלה הן הסיבות שבגללן אני עובד אותו. אגב, עבודה מאהבה למשל, המושג הזה שהוא מעלה ודרך כלל נחשב, זאת עבודה תוך כדי אהבה, לא עבודה בגלל האהבה. באופן כללי עבודה מאהבה לקדוש ברוך הוא.

[Speaker B] יש פה משפט.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לעשות האמת מפני שהיא אמת.

[Speaker B] זאת עבודה מאהבה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק.

[Speaker B] בגלל שהוא האלוה ולכן אני מציית לו.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק בדיוק.

[Speaker B] לכן המושג אהבה שווה לקבל כאלוה.

[הרב מיכאל אברהם] לכן אמרתי שבפרק י' מהלכות תשובה, בדיוק אותו דבר מה שאני אומר ולא מה שאמרת קודם. מה שהוא קורא שם אהבה זה לא מה שהוא קורא בהלכות יסודי התורה אהבה. בהלכות יסודי התורה הוא מדבר על הדרך לאהוב את הקדוש ברוך הוא, להתבונן בברואיו ובמעשיו וכולי. בפרק י' מהלכות תשובה אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה ההגדרה שלו, שזה ממש מה שאמרתי כאן, קבלה באלוה. רגע, אני אגיע כשנגיע לרמב"ם ההוא אז אני אפרט יותר, בסדר? רק הקדמנו קצת את המאוחר. עכשיו פה יש נקודה חשובה נוספת. זה לא אומר שלא צריך לאהוב או לירא מהקדוש ברוך הוא, זה גם לא אומר שכשאני עובד אותו האהבה והיראה לא יכולות להיות מוטיבציות לעשות את זה. זה כן אומר שהן לא יכולות להיות המוטיבציות היסודיות לעשות את זה. דוגמה לדבר, איפה זה פה? הנה, עגלי טל. רואים? כן. ומדי דברי, מדי. אגלי טל דסוכטשובער. והיה רבי חסידי אבל בכל זאת ידע ללמוד. יש גם כאלה. בכל אופן, אז האגלי טל אומר כך בהקדמה שלו. אגלי טל זה חיבור על ל"ט אבות מלאכה. טל זה ל"ט אבות מלאכה. מדי דברי זכור אזכור, זה לא על הכל בעצם אבל ככה הוא קורא לזה. מדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. כן, יש הרבה שאומרים שמי שלומד בגלל שהוא נהנה זה פגם, אסור ליהנות מהלימוד, צריך ללמוד לשמה. אוקיי? זה לכאורה מסקנה מתבקשת ממה שאמרתי קודם. אז הוא אומר ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה, כי זהו עיקר מצוות לימוד תורה. עיקר אני לא יודע, אבל זה מצוות לימוד תורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו. כן, זהו. פה בכל זאת אי אפשר כנראה להוציא את האדם מהחסידות, אבל לא את החסידות מהאדם. ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, עיין פירוש רש"י וכולי. ואם אמרת שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה או על כל פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרה כוח המצווה ומכהה אורה. ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה בוודאי זהו עיקר המצווה. גם לזה אני לא מסכים. הראייה שלו זה גם ראייה חסידית, אבל הטענה היא טענה נכונה. מה שהרבה פעמים אנשים טועים, זאת אומרת אתה יכול להביא ראייה לא נכונה לטענה נכונה. זה מה שנקרא, דיברת על זה גם כן כמה פעמים, מה ההבדל בין דרוש לפלפול. אתם יודעים מה ההבדל? דרוש זה שאתה תופר מדרשים, מקשה קושיות, ובסוף המסקנה היא צריך להיות ענוותן וירא שמיים ולדקדק במצוות וכולי. שקויח שקויח, ברוך תהיה, הכל שטויות כמובן כל מה שאמרת, אבל המסקנה היא מסקנה נכונה. אז מה אנחנו נתחיל להתווכח איתך עכשיו? אז זה דרוש. דרוש זה סתם בזבוז זמן. אבל פלפול זה כשהטיעון, כאן זה הטיעון שטויות והמסקנה נכונה. פלפול זה הפוך, שהטיעון נכון והמסקנה שגויה. כן, בואו אני אראה לכם שלבגד של ארבע כנפות צריך לשים מזוזה. ומה משקוף שלא חייב בציצית חייב במזוזה, בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית אינו דין שיהיה חייב במזוזה? עכשיו זה נורא מצחיק ונורא קל לצחוק, אבל אני לא בטוח שאתם תצליחו לשים את האצבע מה לא נכון בקל וחומר הזה. המסקנה לא נכונה, אבל הטיעון נשמע נכון. בסדר, אז זה ברור שפלפול. דרוש זה סתם בזבוז זמן, פלפול זה אתגר. פלפול זה חיבה, זאת אומרת אתה מבין שהמסקנה לא נכונה, אתה צריך לחפש מה איפה הבעיה בטיעון. אוקיי? אז זה אתגר. זה דבר, פלפולים זה היה תחביב של הרבה מגדולי ישראל, לחדד את התלמידים, לתת לך חידות. דרושים זה בזבוז זמן, זה כזה וורטים לשבע ברכות. מה? זה דרוש, כן.

[Speaker N] מה? בדיוק, כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] רק פה הטענה היא לא טריוויאלית, לכן זה דרוש בעל ערך. זאת אומרת בלי הנמקות, עזבו את הנמקות, אבל הטענה היא טענה נכונה ולא טריוויאלית. אז מה הוא בעצם אומר? הוא בעצם אומר שיש כאלה שחושבים שאם אני נהנה מהלימוד זה מפחית מערכו של הלימוד כי זה לימוד שלא לשמה. וזה טעות, לא נכון. אבל יש המשך שפחות ידוע. ומודים אנו דהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצווה רק לשם תענוג אכילה. ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל הלומד לשם מצווה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש, כי גם התענוג מצווה. גם לא יודע, אבל זה וודאי לימוד מצוין. מבינים מה הוא מוסיף פה? אומר נכון זה ידוע, הקטע הקודם של האגלי טל מאוד ידוע. אומר זה ברור שאין שום איסור ליהנות מהלימוד. להיפך, ההנאה הזאת מוסיפה ללימוד ונבלע בך יותר, אתה מבין אותו יותר, הכל הכל יותר טוב, אתה נדבק בו יותר. אבל אם אתה לומד בגלל ההנאה, זה באמת לימוד לא לשמה.

[Speaker B] כשיש כאלה שלומדים בשבת ומעשנים סיגריה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק. פגשתי פעם מישהו כזה, היינו באלנבי עם אשתי, עשרות שנים כבר. הלכנו באלנבי עם אשתי והיה שם איזה שעון, היה לי שעון לתקן, סתם במקרה נכנסתי פנימה. וזה יהודי מבוגר יושב שם ככה, מסתכל עליי, רואה ככה איזה דוס כזה עם ציציות, אומר נו איפה אוחזים? הוא אומר לי. ואני שזה לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל, אנחנו באלנבי, מה? לא הבנתי מה הוא רוצה. אני רואה שאתה לומד, נכון? מה? איפה אתם לומדים? איפה? אז אמרתי לו, סנהדרין נדמה לי למדנו שם, לא זוכר כבר מה. נו אז מה אתה אומר על התוספות שם ועל התוספות פה וזה? התחלנו לדבר, הבחור היה מונח בסוגיה בצורה שבייישה אותי. הבחור, כן? יכול להיות סבא רבא שלי. אבל הוא היה מונח שם בסוגיה בצורה ממש מדהימה. אמר לי תשמע, אני לא יכול בלי איזה דף גמרא עם הסיגריה בשבת, זה אני לא חי בלי זה. וזה הליטבקים של פעם, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו מה שנקרא. בכל אופן אז האגלי טל, האגלי טל אומר אם אתה לומד בגלל ההנאה זה באמת לימוד לא לשמה. יש הבדל דק. זה לא שאסור ליהנות, אבל ההנאה היא לא הסיבה שבגללה אתה לומד. אם זה זה לימוד לא לשמה. אותו דבר ביחס לקדוש ברוך הוא. זה לא שאסור לאהוב או לירוא מהקדוש ברוך הוא, להיפך זה שתי מצוות. אהבת השם ויראת השם זה שתי מצוות מנויות. ודאי שצריך, אבל זאת לא יכולה להיות הסיבה למה אתה מקיים מצוות. כי אם זאת הסיבה למה אתה מקיים מצוות אז לא קיבלת אותו באלוה. זה לא מצווה לשמה. עכשיו יותר מזה, נגיד שאתה מקיים את זה בגלל האהבה והיראה, אבל היית מקיים את זה גם לולי האהבה והיראה? אם היית קם בבוקר אחרי צרות וזה היית מבעט בייסורים והיית אומר אני כבר לא אוהב אותו לא ירא ממנו והוא לא מעניין אותי יותר אבל יש חובה לקיים את מה שהוא אומר אז אני ממשיך לקיים? זה אומר שגם כשקיימת את זה מתוך האהבה והיראה, האהבה והיראה לא היו התנאי ההכרחי והמספיק. אוקיי? הם היו תנאי בעצם אפילו לא מספיק ולא הכרחי. הם התלוו אבל ביחד עם זה יש את המחויבות הבלתי מותנית. זה ודאי קיים שם. אם ביחד עם זה יש גם אהבה ויראה בסדר גמור. טעות מאוד נפוצה בהקשר הזה למשל מה קורה מצוות שבין אדם לחברו. יש גם אחרונים שכתבו את זה אני חושב שזאת טעות. שהם כותבים ששם לא צריך כוונה. לא צריך לעשות את זה לשם מצווה. לא נכון, ברור שצריך לעשות את זה לשם מצווה. אה, הרבה פעמים אנחנו לא עושים את זה, אנחנו עושים את זה כי אנחנו מרחמים על העני או על החבר או לא משנה מה. אנחנו אוהבים את ההורים שלנו אז אנחנו מקיימים את המצווה הזאת אבל לא מהסיבות שכל אדם חילוני עושה את זה. אז איפה זה נמדד? זה נמדד במקום שבו אם יום אחד לא תהיה לנו התחושה הזאת, האם אנחנו עדיין נעשה את זה? אם כן אז אין שום בעיה. מותר גם לאהוב ומותר מותר גם לאהוב כמו השיר. אז המותר גם לאהוב ומותר גם לעשות את זה מתוך אהבה, גם זה מותר. כל עוד זה לא תנאי הכרחי. זאת אומרת כל עוד גם בלי זה הייתי עושה את זה. זה מספיק. לא שאני כל הזמן צריך להיות טכנוקרט כזה לבטל את כל הרגשות, את האהבה, את היראה, לבטל הכל ולעשות את זה רק כליטבק שקפאו שד. זאת אומרת זה זה לא נצרך. אתה כן מה שכן נצרך זה שהמוטיבציה הבסיסית והמספיקה זו המחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא. אוקיי? אם על גבי זה נוספים עוד דברים אין שום בעיה כל עוד גם בלעדיהם היית עושה את זה. וזה הנקודה שאני רוצה לטעון. אז בעצם זה המושג של קבלה באלוה. המושג של קבלה באלוה בעצם מלמד אותנו מה זה קיום מצווה. קיום מצווה פירושו היענות לציווי של הקדוש ברוך הוא. זה קיום מצווה. ברחוב הרבה פעמים עשית מצווה, מה עשית מצווה? כי זה מעשה טוב עזרת למישהו או משהו כזה. זה שימוש הדיוט במושג מצווה. מצווה קשורה בטבורה למושג ציווי. אין דבר כזה קיום של מצווה אם אתה לא עושה את זה מתוך מחויבות לציווי. אתה לא עושה את זה מתוך מחויבות לציווי זה לא מצווה. לכן למשל אין שום ערך בלהניח תפילין חב"דניקים כאלה שמניחים תפילין ברחוב לאנשים חסר כל ערך. חסר כל ערך בהנחה שהאדם שמניח את התפילין לא מאמין בזה. ואם הוא מאמין בזה וחיפף או שהוא מסורתי או לא יודע מה בסדר גמור, אז עזרת לו לקיים מצווה שהוא לא קיים בלי זה. ואם אתה לוקח אתאיסט או מישהו שלא מאמין במעמד הר סיני גם אם הוא מאמין באלוהים. פילוסופי כלשהו, ואתה מניח לו תפילין, אם הוא חזר בתשובה בצהריים הוא צריך להניח תפילין שוב. הוא קרקפתא דלא מנח תפילין. זה לא מצוות תפילין. קשור קצת למה שדיברתי בהתחלה. האם הבן אדם לא קיים תפילין או שלא קוימה מצוות תפילין? אבל נעזוב את זה כרגע. בסדר, הנקודה היא שהתנאי לזה שמעשה יהיה מצווה, זה שהמעשה הזה נעשה מתוך מחויבות לציווי. זה המשמעות של מצווה. לא מעשה טוב ולא מעשה רע ולא מעשה בינוני. אלא מעשה שנעשה מתוך מחויבות לציווי.

[Speaker B] כן, לצורך העניין, אם אדם שלא מאמין עשה איזה שהיא מצווה בין אדם לחברו מתוך מחויבות לציווי?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה לא מחויבות לציווי, זה סתם, הוא רצה לעשות לחנה'לה חסד, זה אהבה ויראה של אדם. כן, בסדר, אז זה לא מצווה, כן. לכן למשל, אני חושב שדיברתי על זה בשיעורים של הבוקר על כוונה, אם נגיד אי אפשר לצרף חילוני למניין. שטויות, זה כמו לצרף עציץ למניין. הוא לא מתפלל, הוא לא מכיר במושג הזה תפילה. מסורתי אגב, שבעיניי הוא הרבה יותר גרוע מאתאיסט, כי הוא יודע את ריבונו ומורד בו, זאת אומרת הוא לא מקיים את מה שהוא חייב. אבל מבחינת לצרף אותו לתפילה ודאי שאפשר, כי הוא מכיר את הקדוש ברוך הוא, הוא מבין שיש מחויבות אליו, הוא מתפלל כשהוא נמצא שמה. זה שהוא מחפף בדברים אחרים, בסדר, זה עניין אחר. זה לא סנקציה עם הצירוף או אי-צירוף למניין, זה פשוט אי אפשר לצרף עציצים למניין. המסורתי בהקשר הזה הוא לא עציץ, בסדר? חילוני בהקשר הזה הוא עציץ. מה זה יעזור שהוא עומד שם? אוקיי? אין לזה שום ערך, זאת אומרת אתה צריך לעשות את הדברים מתוך מחויבות למצווה או לציווי. אם אתה לא עושה את זה זה לא מצווה. נדבר על זה אולי בסוף הסדרה על כוונה במצוות, אני אדבר קצת על זה שמצוות צריכות אמונה. לכל הדעות, למרות שיש ויכוח אם מצוות צריכות כוונה, אבל אין ויכוח על זה שמצוות צריכות אמונה. אז מי שלא מאמין לא יכול לקיים מצווה אפילו אם הוא רוצה. ומניח תפילין אצל החב"דניקים הוא לא קיים מצווה. מה? כי מצוות צריכות אמונה. כי בלי אמונה זה לא מצווה, מה שהסברתי עכשיו. מצווה זה היענות לציווי, מחויבות לציווי. אם אין מבחינתך ציווי אז באיזה מובן המעשה שלך הוא מצווה? עצם המעשה הוא לא מצווה, עצם המעשה הוא מעשה. אם היית עושה את זה בהיפנוזה מתוך שינה זה גם היה מצווה? לא. אם המעשה הזה הוא לא ביטוי לכך שאתה מחויב למצווה או לציווי, אז זאת לא מצווה. סתם ניתוח מושגי, לא שיש לי מקורות. הרמב"ם כותב את זה, אבל גם בלי שהוא היה כותב, גם אני הייתי כותב את זה. הראש תמה שם מה המקור של הרמב"ם בסוף פרק י' מהלכות מלכים. אולי נגיע לזה גם. טוב, בכל אופן לענייננו, הטענה היא שקיום של מצווה הוא רק אם אתה עושה את זה מתוך מחויבות לציווי. בסדר, זה בעצם המשמעות של הקבלה באלוה. עכשיו אני מגיע לרמב"ם הזה בפרק י' מהלכות תשובה. הרמב"ם כותב כך: אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אברח מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזאת. טוב שאנחנו נמצאים כאן אין נשים. שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. יש אופטימיות, נשים גם יכולות להרבות דעת בשלב כלשהו. אז הרמב"ם אומר שמי שעובד כדי לקבל שכר או כדי להימנע מעונש זה לא נקרא עבודה מאהבה או לשמה. זה נקרא עבודה מיראה ולא מאהבה. אבל עוד מעט אראה שעבודה מאהבה בהקשר הזה הכוונה עבודה לשמה, אוקיי? העובד מאהבה, הלכה ב'. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם. שים לב, לא שום מניע צדדי, זה הקבלה באלוה. לא שום דבר בעולם, כולל אהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא. ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. אז מה זה האנטיתזה לעבודה לא לשמה? לעשות האמת מפני שהוא אמת. מפני שהוא אמת. זה המשמעות של עבודה לשמה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו, ולזה הוא קורא פה אהבה, כן עוד מעט אני אחזור לזה. לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את השם אלוקיך. ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. למה המושג, למה למה הוא קושר פה את מושג האהבה? כן הוא קורא לזה לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה לא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל אהבה. גם בהלכות יסודי התורה הזכרתי, הרמב"ם מדבר שם על אהבת השם ושם נראה שמדבר על אהבה במובן הרגיל. אוקיי, אז יש איזה זיקה נפשית אל הקדוש ברוך הוא. אז למה פה הוא מגדיר אחרת את המושג אהבה? פה הוא מדבר על האהבה כבסיס למה אני עובד את השם. בהלכות יסודי התורה הוא מדבר על מצוות אהבת השם, איך מקיימים את מצוות אהבת השם. זה דיון אחר. פה הוא שואל מה היא צריכה להיות המוטיבציה שלנו כשאנחנו מקיימים מצוות? מה זה נקרא עבודה מאהבה? אז המושג אהבה בהקשר הזה אצל הרמב"ם הוא לא מושג האהבה שמופיע בהלכות יסודי התורה, אלא זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. למה אני עובד את השם ככה? כי הוא השם. זה זה המושג אהבה שיש פה. למה למה הביטוי הוא אהבה להבדיל מיראה? נדמה לי שיש ראיתי פעם ספר של דון יהודה אברבנאל, הבן של רבי יצחק אברבנאל, יש טענות שאולי הוא התנצר, ויכוחים, יצא בשיחות על האהבה. זה יצא זה יצא בהוצאת מוסד ביאליק. יש שמה הקדמה גדולה מי זה היהודי, כי הרבה הרבה זמן לא ידעו מי מחבר הספר, זה מאות שנים לא ידעו מי מחבר הספר, הספר נפוץ ולא לא ידעו מי מחבר הספר. והוא שמה עושה הבחנה, וגם ראיתי אצל איזה פילוסוף ספרדי, חוסה אורטגה אי גאסט, פילוסוף, עיתונאי, פוליטיקאי ספרדי, גם כן אותה הבחנה הוא בעצם עושה הבחנה בין אהבה לבין יראה. הוא אומר שביראה לא, לא מאהבה ליראה, בין אהבה לתאווה. מה ההבדל בין אהבה לתאווה? כן כמו שהספורנו נדמה לי מעיר על יעקב אבינו ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. שזה לכאורה הפוך למה שאנחנו רגילים, נכון? אם אנחנו אוהבים מישהי אז כל רגע שאנחנו מחכים נראה לנו כמו נצח. ואצל יעקב זה עבד הפוך. היה לו שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אז הספורנו אומר שמה, נדמה לי שזה הספורנו, אומר שמה אנחנו אוהבים את עצמנו, יעקב אהב את רחל. כשאתה אוהב את עצמך ואתה רוצה להשיג משהו אתה לא יכול לחכות עד שתשיג אותו. כל שנייה שאתה מחכה עד שאתה משיג אותו נראית לך כמו נצח. יעקב אהב את רחל, לא את עצמו. אז הוא מבחינתו אם צריך לעבוד שבע שנים אין שום בעיה, כימים אחדים. הוא יעבוד שבע שנים. בסופו של דבר הוא עושה את זה בשבילה לא בשבילו. הוא לא צריך לספק איזשהו צורך שלו. זה נקרא תאווה. בתאווה אתה נמצא במרכז. הכל בעצם פונה אליך. תאווה היא צנטריפטלית, כן אהבה היא צנטריפוגלית. מהמרכז החוצה. אוקיי? אהבה פונה אל האהוב, תאווה לוקחת אותו אליי. במיתולוגיה היוונית כן הסמל להתאהבות זה קופידון, נכון? קופידון יורה בך חץ ואז אתה פתאום מתאהב. מה אתה מתאהב? בוא אתה רוצה להשיג משהו. זאת אומרת אתה אתה פתאום כן זה סוג של רכושנות כזאת, פתאום אתה רוצה זה לא זה משהו אתה נפעל שם. באהבה רגילה אתה פועל, אתה לא נפעל. אתה מחליט שזה מה שאתה רוצה. אוקיי?

[Speaker J] לכן הרבה פעמים למה כאן ימים אחדים?

[הרב מיכאל אברהם] כי הוא אהב אותה לא את עצמו.

[Speaker J] למה זה נשמע כמו אחד?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, ברגע שאני לא צריך שזה יהיה שלי, זה לא האינטרס שאני חייב לספק אותו, אז אין לי בעיה לחכות כמה זמן שצריך. בסדר צריך לחכות אני אחכה, העיקר שזה יקרה בסוף. אם אני רוצה להשיג משהו ואני לא מצליח להשיג אותו אז זה נראה לי כמו נצח. זאת אומרת אם אני במרכז. וזה לכן מה זה כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. ואהבה אמיתית זאת אהבה שלא תלויה בדבר. מה הכוונה? אם אתה אוהב מישהו כי הוא יפה או אפילו כי הוא טוב לב או אפילו לא משנה מכל מיני סיבות יותר טובות פחות טובות זה לא נקרא לאהוב. בסופו של דבר משהו בך נמשך אליו בגלל משהו שיש בו, לפעמים משהו חיובי באמת לפעמים סתם משהו שלא נכון להימשך אליו לא משנה, אבל אני נמשך אליו. אהבה אמיתית זאת אהבה שלא תלויה בשום דבר, לא בשום דבר מהמאפיינים של הנאהב. לכן למשל אתה יכול לאהוב מישהו ואיכשהו הוא עבר תאונה לא יודע בדיוק מה הכל השתנה אצלו אפילו האישיות לא רק המראה, הכל, ואתה עדיין ממשיך לאהוב אותו. למה? כי האהבה לא מותנית במאפיינים. של המאפיינים שלו. המאפיינים זה האופן שדרכם, האופן שדרכו אתה פוגש את האדם, אבל אחרי שפגשת אותו, הזיקה שלך היא אליו, לא אל המאפיינים שלו. ולכן בעצם זה ההבדל בין אהבה לבין תאווה. תאווה זה רצון להשיג משהו, משהו מוצא חן בעיני, אני רוצה להשיג אותו. מה מוצא חן בעיני? שהוא עשיר, שהוא יפה, שאפילו שהוא טוב לב, לא משנה. אבל אהבה זה משהו שהוא אני לא רוצה להשיג משהו, פשוט יש שם משהו שאני מרגיש איזושהי זיקה אליו, אמיתית, לא רצון להשתלט, לא רצון לרצות איזה שהוא צורך שיש אצלי או משהו כזה. לכן המושג אהבה משמש פה את הרמב"ם לזה של עשיית האמת מפני שהוא אמת. כי אין כמו שכל דבר שכל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, כי אהבה זה משהו שלא תלוי באיזה שהוא גורם חיצוני. זה לדבר עצמו. זה בדיוק לעשות אמת מפני שהוא אמת, או הקבלה באלוה מה שאמרתי קודם, שאני עובד את הקדוש ברוך הוא לא כי הוא טוב לי, לא כי הוא כל יכול, לא כי הוא אני לא יודע מה, כי הוא יודע הכל, אני עובד אותו כי הוא האלוה. לא בגלל מאפיינים, שום דבר חיצוני, כולל אהבה ויראה כלפי הקדוש ברוך הוא שזה דברים חיוביים, אבל לא בגלל זה אני עובד אותו. לכן הרמב"ם משתמש פה במושג אהבה כדי לתאר את הדבר הזה, כי גם באהבה זה באמת משהו שלא תלוי בשום גורם חיצוני. זה הדבר עצמו, מחמת עצמו. אני חושב שבגלל זה הוא משתמש. עכשיו תראו את ההלכה הבאה ברמב"ם. אה, לא הבאתי את זה פה. זה הדבר הכי משעשע. רגע, אני אפתח את זה ברמב"ם עצמו. טוב, אז קראנו את הלכה א', קראנו את הלכה ב', עכשיו הלכה ג'. נעצור בהלכה ג', אל תדאגה, לא נגיע לק"ט. וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את השם אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. זה לכאורה מנפץ את כל מה שאמרתי עד עכשיו, נכון? אין לכם תיאור יותר אמוציונלי מהתיאור הזה. נכון? איזה שהוא רגש אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא, זה לא עשיית האמת מפני שהוא אמת. עשיית האמת מפני שהוא אמת זה משהו נורא קר ואינטלקטואלי כזה.

[Speaker B] להתמסר בכל כוחך, זה להתמסר

[הרב מיכאל אברהם] בכל כוחך, אבל זה לא אמוציונלי אלא זה מחויבות. אבל מה זה התיאור של שיר השירים, השוגה בה תמיד וכולי? אז פה אני חושב, נדמה לי, קשה להניח שיש סתירה כל כך בוטה בין הלכה ב' להלכה ג'. זה לא שהרמב"ם שכח את הלכה ב' כשהוא כתב את הלכה ג'. נדמה לי שכאן צריך להיזהר מהטעות הנפוצה של לקחת משל רחוק מדי. כשמישהו מביא משל, זה אומרים לו 'רגע רגע, אבל במשל זה כך וכך, אז זה לא דומה לנמשל'. ברור שלא. הוא מביא לך אספקט מסוים במשל כדי להדגים את הנמשל. יש במשל עוד דברים שהם ספציפיים למשל, מהם אל תלמד לנמשל. כן, זה תמיד משגע אותי בשיעורים, אתה אתה נותן איזה שהוא משל, 'רגע רגע, אבל במשל זה אחרת כי זה כך וכך'. נכון, אבל את האספקט הזה במשל אני רוצה שתשליכו לנמשל. יש אספקטים אחרים שהם לא דומים. אוקיי? גם פה אותו דבר. הרמב"ם בא להגיד עד כמה צריכה להיות המחויבות הזאת של בכל דרכיך דעהו, שאתה כל הזמן צריך להיות במחויבות בלתי מותנית שמלווה אותך תמיד בכל רגע ורגע. שיוויתי השם לנגדי תמיד. המשל לדבר הזה הוא כמו אהבת אישה, שהוא שוגה בה תמיד. זה לא אומר ש… נכון, אהבת אישה היא גם אמוציונלית, זה לא אומר שאהבת השם גם היא צריכה להיות אמוציונלית. היא יכולה להיות, לא פוסל, אבל אני לא חושב שזאת הדרישה. אהבת השם בהקשר הזה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. והחובה הזאת לעשות את האמת, לשמוע לציווי של הקדוש ברוך הוא צריכה ללוות אותך בכל רגע כמו מישהו שמאוהב ומסולב סחרחורת כל היום כי הוא כל הזמן עוסק באהבה שלו. אז אמרתי, המושג אהבה בהקשר הזה משמש את הרמב"ם במשמעות שונה, במשמעות שתי משמעויות יש לו. א', שהוא פונה לדבר ולא לשום דבר חיצוני, בטל דבר אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, וב', דבר שהוא במובן הזה זה כמו אהבה. אבל זה לא המושג אהבה של הלכות יסודי התורה. וגם שם אני לא בטוח עד כמה זה אמוציונלי, אבל זה נשאיר לפעם אחרת. אוקיי? הוא אומר, הוא מגדיר פה המושג אהבה, לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה לא המושג אהבה שאנחנו רגילים. כאן אני טוען שהביטוי אהבה פה בהקשר של עבודה מאהבה לעומת עבודה מיראה, עבודה מאהבה כמשהו חיובי. בהלכות עבודה זרה עבודה מאהבה זה דבר שלילי. אתה עובד מאהבה או מיראה, אז אתה לא עובד באמת. אבל כשאתה מדבר על עבודה מאהבה כמשהו חיובי, מתכוונים לומר עבודה לא מותנה. עבודה לקדוש ברוך הוא כי הוא הקדוש ברוך הוא, לא משום סיבה אחרת. לא כי כך התחנכתי, לא כי אני אוהב אותו, לא כי אני ירא ממנו, לא כי אני חושב שזה יתקן את העולם ולא כי אני רוצה לשמור את עם ישראל בחיים. לא, אלא בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר. כי הוא שם, כמו האוורסט. בסדר? זה נקרא עבודה מאהבה בהקשר של עבודה מאהבה. מצוות אהבת השם זה יכול להיות אולי משהו אחר. אגב לכן זה מחולק בין הלכות תשובה להלכות יסודי התורה. בהלכות יסודי התורה הרמב"ם מדבר על מצוות אהבת השם. למה הוא חוזר לזה בהלכות תשובה? בהלכות תשובה הוא לא מדבר על מצוות אהבת השם. הוא לא מדבר פה על איך מקיימים את מצוות אהבת השם, זה לא מוזכר פה אפילו ברמז. הוא מדבר פה על המוטיבציות למה צריך לעבוד את השם. המוטיבציה של האהבה כמוטיבציה לעבודת השם, זה לא מצוות אהבת השם שהיא אחת מתרי"ג מצוות. פה מדבר על משהו מטה-הלכתי בבסיס המצוות, למה לעשות מצוות. זה מה שנקרא עבודה מאהבה ולא מצוות אהבת השם. עבודה מאהבה זה סוג של עבודה בכל המצוות. אוקיי? וזה הנושא בהלכות תשובה, אז לא מצוות אהבת השם. אז אמרתי, ההשוואה הזאת אסור לקחת את המשל הזה רחוק מדי. רק ההתמסרות, ההתמסרות זה באמת. אבל לא במובן האמוציונלי, לא האמוציות שמתלוות לעניין הזה. בסדר? יש אתם יודעים זה דיברתי בחופה של הבן הגדול שלי, אז דיברתי שם על זה שאנשים תמהים למה קוראים את הכתובה בין הקידושין לנישואין. זה איזה מנהג, לא משנה כדי להפריד בין הנישואין לקידושין, אבל למה בחרו דווקא את הכתובה? למה לא עושים איזה שני סיבובים של ריקוד במקום זה? אנשים מה כתובה? מה זה יגבו מגלימה שעל כתפו וכך וכך זוזים ופה ונכסי דניידי ולא ניידי ומה יקרה כך? מה אתה מקריא שם חוזה משפטי באמצע הטקס המרומם הזה עם כל המלאכים ורודי כנפיים שמעופפים שם מלמעלה וכל הרומנטיקה שנמצאת שם באוויר? שזה לא בכדי בחרו לקרוא את הכתובה. כדי להגיד לך שנישואין זה לא רומנטיקה. יש שיר כזה 'העיקר זה הרומנטיקה', מכירים? אז לא, העיקר זה לא הרומנטיקה. העיקר זה החוזה. קודם כל יש חוזה. ואת החוזה הזה צריך לקיים. על גבי זה, כמו אהבת השם, על גבי זה ברור שכדאי לבנות גם קשר נפשי וחווייתי ורגשי וכל מה שאתם רוצים בקומה ב', קומה ג', קומה ד'. אבל מי שתולה את הקשר שלו עם בן או בת הזוג ברגשות, אנחנו רואים את התוצאות היום בהרבה מאוד מקומות. ולא בגלל שלא צריכים להיות רגשות. צריכים להיות רגשות. אך הם לא הסיבה למחויבות. אני לא עובד את אשתי מאהבה. זה לא אומר שאני לא אוהב אותה. אני לא עובד אותה מאהבה, אני עובד אותה בגלל החוזה, בגלל המחויבות. חוץ מזה אני גם אוהב אותה, שני דברים שונים. ולא בכדי דמו את הקשר של כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא לקשר של בני זוג. כי גם שם זה אותו דבר. המחויבות להקדוש ברוך הוא זה לא אהבה ויראה, יש חובה לאהוב וליראה אותו, שתי מצוות. אבל לא בגלל זה צריך לעבוד אותו. צריך לעבוד אותו בגלל קבלה באלוהיו כי הוא האלוהים, זה הכל. למה אני מחויב לאשתי? כי היא אשתי. זהו. חוץ מזה אני גם אוהב וגם ירא כמובן, הכל. אבל אלה לא הסיבות שבגללן אני עושה את מה שאני עושה, לא הסיבות היסודיות. הייתי עושה את זה גם בלי זה. אוקיי? אני חושב שזה ההשוואה, במובן הזה אני חושב שההשוואה הזאת לאהבה היא השוואה מצוינת. למרות שזה לא מושג האהבה הרגיל, אבל המושג אהבה הוא בחירה מאוד מוצלחת כדי לתאר את מה שהרמב"ם לדעתי לפחות מדבר עליו כאן. טוב, אז זה מביא אותנו למקור הבא ברמב"ם. הלכות מלכים, הזכרתי את זה קודם, פרק ח' הלכה י"א. שם הרמב"ם כותב. כל המקבל שבע מצוות, כן הוא מדבר על גר תושב, ההקשר הוא גר תושב, סוף פרק ח' בהלכות מלכים, ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. יש גרסאות ולא מחכמיהם, אבל הגרסה כנראה היותר מבוססת זה אלא מחכמיהם. מה הרמב"ם אומר? גר תושב זה מישהו שמקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. עכשיו השאלה היא למה הוא… מה?

[Speaker B] מכיר במצווה.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, אומר הרמב"ם, אם הוא מקבל על עצמו שבע מצוות בני נח בגלל הכרע הדעת, כי הוא חושב שכך מוסרי לנהוג, כי כך נכון לנהוג, כי זה יתקן את העולם, כי אני לא יודע בדיוק מה. אז הוא לא מחסידי אומות העולם, אלא מחכמיהם. מה הכוונה? בתרגום חופשי, אין למעשה שלו ערך דתי, זאת לא מצווה, אבל זה מעשה טוב. הוא אדם מוסרי, הוא מתנהג נכון, הכל בסדר. מצווה אין כאן. חסידות, הכוונה עבודת השם, משהו דתי, יש לו ערך דתי. אתה מחכמי אומות העולם אבל לא מחסידיהם. אתה עושה את הדבר הנכון, אבל אין לזה ערך דתי, זאת לא מצווה. למה לא? כי עשית את זה בגלל הכרע הדעת, ושחשבת שהגיוני ככה או מוסרי ככה או מה שלא יהיה. אוקיי? מתי זה כן מצווה? אם עשית את זה בגלל הנבואה. זה מה שהוא אומר, בגלל שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אם אתה מאמין בקדוש ברוך הוא ולא מאמין במעמד הר סיני, זה עדיין לא מצווה. גם מי שלא אתאיסט, הוא לא בר קיום מצוות. מי שדאיסט, שחושב שיש אלוהים אבל הוא לא נתן מצוות, אין… הוא לא יכול לקיים מצוות, אין ערך למצוותיו. רק אם הוא עושה את המצווה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה אותה בהר סיני למשה והוא נתן לנו. מה זה אומר? שמצווה זה רק דבר שנעשה מתוך מחויבות לציווי ולמצווה. אם אתה עושה את זה מסיבה אחרת, זאת לא מצווה. נכון, ממשיך את כל מה שראינו במקורות הקודמים ברמב"ם. בדיוק אותו דבר.

[Speaker P] זה עניין של

[הרב מיכאל אברהם] מעלה, לא אומר שאין משמעות כי יש משמעות דתית. יש משמעות, מחכמיהם, חכמיהם זה דבר הרי בעל משמעות, בעל ערך. הוא אדם טוב. אבל אין לזה ערך דתי. זה לא מצווה. וזה בדיוק, לכן אני משתמש בכל זה, עוד פעם אני מזכיר לכם, הנושא שלנו זה מה זאת מצווה. וכמה שאני מגיע יותר קרוב למצווה, אתם יודעים, בשביל להפריד, יש… רבי יצחק הוטנר כותב, במשנה ביומא אומרים ששני השעירים צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, וכולי. זה לא מעכב, אבל הם צריכים להיות שווים. שאל רבי יצחק הוטנר למה? רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק על פורים. כי אנחנו שרים שמה עד דלא ידע, חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. למה? הרי כל עבודת היום זה להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. למה אתה צריך לשתות כדי שיטשטש אצלך ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי? אז הוא אומר, כי אם היית עושה את זה כמו בספרי הילדים, המן זה איזה מישהו רשע כזה עם שערות מכוער מגעיל כזה דוחה, ויעקב זה פני מלאך, מרדכי, פני מלאך, אז זה טעות, זה לא ההבדל בין מרדכי לבין המן. צריך לצייר אותם בדיוק אותו דבר. ההבדל הוא שהוא בחר בטוב והוא בחר ברע. זהו. אם אתה נתלה בהבדלים חיצוניים, אז לא באמת עשית את ההבחנה הנכונה. להיפך, אתה צריך לטשטש את כל ההבדלים הלא רלוונטיים כדי לחדד את ההבדלה האמיתית. זה מה שהוא אומר, כעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה. ולכן הוא אומר גם בשני השעירים, אתה צריך להבין שההבדל ביניהם זה שהוא הולך לפני ולפנים והוא הולך לעזאזל. ולכן הם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים. ההבדל ביניהם הוא לא איך הם נראים וכמה הם שווים, לא זאת הנקודה, אלא שזה עלה בגורל. הגורל כמובן ביטוי לבחירה. הוא בחר בטוב והוא בחר ברע. הוא נבחר להיכנס לפני ולפנים והוא נבחר ללכת לעזאזל. זה ההבדל ביניהם. וכדי להבין את ההבדל ביניהם צריך לטשטש את כל שאר הדברים. ואני אומר, כשאני רוצה להגדיר את המושג מצווה, הדרך הכי טובה זה לא להבחין אותו מעבירה, או מסתם מעשה ניטרלי. אני רוצה להבחין אותו ממעשה טוב. זה ייתן לי יותר חידוד מה זה המושג מצווה. המושג מצווה זה לא מעשה טוב. יכולים להיות מעשים טובים שהם לא מצווה. הנה, פה, אדם שעושה את זה מפני הכרע הדעת, זה מעשה טוב, ומצווה זה לא. למה? כי מצווה… מצווה זה כשאתה עושה את המעשה הזה מתוך מחויבות למצווה או לציווי. זה ההגדרה של מצווה. לא תוכן המעשה מגדיר את המעשה כמצווה אלא המוטיבציה למה אתה עושה אותו. או למה הוא מחייב. הוא מחייב כי הקדוש ברוך הוא אמר. לא כי זה מעשה טוב. אולי זה גם מעשה טוב, אבל לא בגלל זה הוא מצווה. הוא מצווה כי הקדוש ברוך הוא ציווה. ולכן זה גם מגדיר את המושג מצווה, וזה גם מגדיר את הפעולה, אמרתי שני המישורים שבהם פתחתי. איך מגדירים את החפצא של המצווה? זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה. איך מגדירים את הפעולה כעשיית מצווה? זאת פעולה שהיא הענות לציווי. או מחויבות לציווי, שהיא נעשית מתוך מחויבות לציווי. זה פעולה שנחשבת כמצווה. אוקיי? עד כאן להיום.