מהי מצווה – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מצווה, ציווי וכוונה
- הרמב״ם: נורמה בסיסית ותודעת קיום המצווה
- ציווי כחקיקה והאנלוגיה לאור אדום
- קאנט: מוסריות לפי מניע ושיפוט האדם
- דוגמאות קיצון ושאלת הטעות, הרשלנות וחולשת הרצון
- חינוך, בחירה והבחנה בין חפצא לגברא
- אמונה, “מסורתיים”, אתאיסטים וקיום מצוות
- תפיסת האל, שיתוף, ראב״ד ואחד העם
- האם יש פעולה אלטרואיסטית: הרב קוק, חובות הלבבות ומתנה כמכר
- התנגדות לטענה שאין אלטרואיזם והחזרת “לעשות האמת מפני שהוא אמת”
- ספר יונה והקיקיון: אינטרס, חמלה ופרשנות “פוליטית”
- “צורך גבוה”, השתלמות ועולם שנברא לצורך הקדוש ברוך הוא
- גבולות הכל-יכולת: “החתול במגפיים”
- צו קטגורי, ניסוי מחשבתי ותוצאה חברתית
- דילמת האסיר, תורת המשחקים ואמון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר מצווה כמעשה שנעשה מתוך ציות לציווי של הקדוש ברוך הוא, וטוען שמוטיבציות אחרות—even אם הן חיוביות כמו אהבה ויראה—אינן מצווה לשמה. הוא מציב הקבלה לקאנט, שלפיה שיפוט מוסרי של אדם נקבע בעיקר לפי המניע ולא לפי התוכן החיצוני של המעשה, ומרחיב מכאן לשאלה האם קיימת פעולה אלטרואיסטית אמיתית. הוא מציג את הרב קוק וחובות הלבבות כעמדה שלפיה בני אדם תמיד פועלים מתוך תמורה כלשהי, חולק על כך, ומדגיש שיש אפשרות עקרונית לעשות את האמת מפני שהיא אמת. בהמשך הוא מראה כיצד הצו הקטגורי של קאנט ודילמת האסיר ממחישים שדווקא חשיבה לא-תוצאתנית מאפשרת קיום של מערכות חברתיות כמו מסים, בחירות ושיתוף פעולה.
מצווה, ציווי וכוונה
הטקסט קובע שקיום מצווה או מעבר עבירה חייבים לכלול מרכיב של צייתנות או מרד נגד הציווי. הוא מזהה את הדרישה של “מצוות צריכות כוונה” עם כוונה לצאת ידי חובה, כלומר לעשות את המעשה מפני שיש ציווי ומפני מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא. הוא טוען שקיום מצווה מתוך מוטיבציה אחרת, גם אהבה ויראה, אינו קיום מלא ואינו מצווה לשמה, וממקם זאת כהבחנה בין עשייה מתוך מחויבות לציווי לבין עשייה “במין מתעסק”.
הרמב״ם: נורמה בסיסית ותודעת קיום המצווה
הרמב״ם בפירוש המשנה בחולין פרק גיד הנשה מוצג כמנסח את הציווי בסיני כעיקרון המכונן של ההלכה, “הנורמה הבסיסית”, שמכוחה תובעים ציות. הרמב״ם בסוף פרק ח׳ בהלכות מלכים מוצג כטוען שמחויבות לציווי אינה רק הצדקה תיאורטית אלא חלק מהתודעה בעת קיום המצווה. הטקסט מציג הבדל בין הלכה למשפט רגיל: במשפט לא מעניין למה צייתת אלא מה עשית, ואילו בהלכה המניע הוא חלק מן הקיום.
ציווי כחקיקה והאנלוגיה לאור אדום
הטקסט משווה את הציווי ההלכתי לחקיקה: כל עוד אין חוק, גם אם יש היגיון וראוי לעשות, אי אפשר לתבוע אדם, ולכן אין “מחייב”. הוא טוען שכך גם בהלכה: תועלות המצוות קיימות גם בלי קשר לציווי, אבל המחויבות והתביעה כלפי האדם קיימות רק בגלל הציווי. הוא משתמש בדוגמת מעבר באור אדום בלי חוק כדי להמחיש שהציווי הוא תנאי לעצם קיומה של מצווה כחיוב.
קאנט: מוסריות לפי מניע ושיפוט האדם
הטקסט מביא את קאנט כמי שטוען שאי אפשר להגדיר מוסריות לפי תוכן המעשה, אלא המוטיבציה היא חלק עיקרי בשיפוט. הוא קובע שהאדם נשפט לפי כוונותיו, כך שמעשים טובים או רעים “במתעסק” אינם הופכים אדם לטוב או רע. הוא נותן דוגמה של נתינת צדקה מרחמים כמעשה טוב אך לא מעשה מוסרי אם אינו נעשה מתוך מחויבות מוסרית, ומציג גם את הטענה ההפוכה שלפיה אדם עלול לפעול מתוך כוונה שהוא תופס כטובה ובכל זאת לעשות זוועה.
דוגמאות קיצון ושאלת הטעות, הרשלנות וחולשת הרצון
הטקסט טוען שאפשר לראות בנאצים אנשים שפעלו “למען הטוב” כפי שהבינו אותו, ולכן שיפוט האדם תלוי במוטיבציה ולא בתוצאה, אף שהמעשה זוועה וצריך להתגונן מפניו. הוא מבדיל בין טעות כנה לבין רשלנות בבירור, וטוען שרשלנות בבירור מונעת הגנה על האדם כ“טוב”. הוא מפנה לדיון באתר שלו על “לשפוט את האדם לשיטתו” ולסוגיית “חולשת הרצון” (weakness of the will) סביב השאלה האם אדם עושה תמיד מה שהוא עצמו חושב שצריך.
חינוך, בחירה והבחנה בין חפצא לגברא
הטקסט טוען שהמוקד עובר ממה האדם עושה ללמה הוא עושה, ושחשובה הכרעה ובחירה ולא רק פעולה. הוא נותן דוגמה חינוכית של תלמיד או ילד שבוחר לצאת בשאלה: מבחינת התוכן זו טעות וכישלון מסוים, אבל מבחינת הבחירה העצמאית זו הצלחה גדולה לעומת קיום מצוות מתוך אינרציה. הוא מציג הבחנה בין הגדרת מצווה בחפצא לפי דברי התורה לבין שיפוט הגברא שתלוי במניעים, ולכן לא די לבדוק “בשולחן ערוך” מה נעשה אלא יש לברר למה נעשה.
אמונה, “מסורתיים”, אתאיסטים וקיום מצוות
הטקסט טוען שמי שעושה את כל מעשה המצוות בלי אמונה לא קיים מצווה מימיו, אף שאינו בהכרח “עבריין” במובן של מי שעובר עבירות. הוא קובע שמצווה צריכה אמונה ושהשאלה המרכזית היא האם מקיימים בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא כבעל סמכות פורמלית, ולא שאלות חיצוניות כמו זקן, פאות או דימוי גופני. הוא מוסיף שאם אדם הניח תפילין בבוקר וחזר בתשובה בצהריים עליו להניח שוב, ומביא את הביטוי “קרקפתא דלא מנח תפילין”.
תפיסת האל, שיתוף, ראב״ד ואחד העם
הטקסט מבדיל בין תנאי ערך המצווה לבין נכונות תיאורי האמונה, וטוען שערך המצווה תלוי בהיענות לציווי גם אם התפיסה על אלוקים אינה מדויקת. הוא מביא את המחלוקת האם בני נח הצטוו על השיתוף כדוגמה להבחנה בין טעות אמתית לבין עבירה, ואת דברי הראב״ד על מי שסבר שיש לקדוש ברוך הוא גוף וצלם כדי לומר שמצוותיהם ודאי שוות. הוא מביא את אחד העם כדוגמה למי שמנמק שמירת שבת בתועלת תרבותית, וקובע שממילא “הוא לא שמר שבת מימיו” במובן של מצווה לשמה.
האם יש פעולה אלטרואיסטית: הרב קוק, חובות הלבבות ומתנה כמכר
הטקסט שואל האם ייתכן שאדם יעשה משהו רק מפני שהוא נכון ולא מתוך אינטרס, ומבחין בין תשובה נכונה לבין דרך אמפירית לברר. הוא מצטט גמרא בברכות ה׳: “בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם… כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו”, ומביא את הרב קוק בעין איה שמסביר את ההבדל דרך רעיון שחובות הלבבות מציב: “כל המיטיב מבני אדם יש בזה כוונה לטובת עצמו”. הוא מסביר לפי הרב קוק שמתנה אצל בני אדם כוללת תמיד “נייח נפשיה” ולכן היא סוג של מכר, ומביא גם את התזה של מרסל מוס על המתנה כעסקה שיוצרת ציפייה ותמורה. הוא מסיק שלפי קו זה “אין דבר כזה מצווה לשמה” במובן טהור, ומציג זאת כמסקנה מאכזבת ומקוממת בעיניו.
התנגדות לטענה שאין אלטרואיזם והחזרת “לעשות האמת מפני שהוא אמת”
הטקסט דוחה את הפסילה הגורפת שלפיה אין פעולה אלטרואיסטית, וטוען שברמה עקרונית נדרש מהאדם לעשות את האמת מפני שהיא אמת גם אם בפועל יש דרגות וקושי להגיע לנקיות מלאה. הוא מבדיל בין קיום אינטרס לבין פעולה בגלל האינטרס, וטוען שזיהוי אינטרס אינו הוכחה למניע. הוא קושר זאת לרמב״ם בהלכות תשובה פרק י׳ ולדרישה של “קבלה באלוה” כעשייה מפני “כי הוא אמר”, לא מפני אהבה, יראה, סיפוק או תועלת.
ספר יונה והקיקיון: אינטרס, חמלה ופרשנות “פוליטית”
הטקסט מצטט בהרחבה את סיום ספר יונה על הקיקיון ומציג את הקל וחומר “אתה חסת על הקיקיון… ואני לא אחוס על נינווה” כמעורר קושי. הוא מציע אפשרות שיונה באמת חס על הקיקיון ולא רק על עצמו, וטוען שהנטייה לפרש כל חמלה כאינטרס היא “ראש קרימינלי” של פרשנות פוליטית. הוא משתמש בדוגמות שיח ציבורי כדי להדגים שהוכחת אינטרס אינה הוכחת מניע, ושאפשר שמעשה נעשה כי הוא נכון וגם תואם אינטרס.
“צורך גבוה”, השתלמות ועולם שנברא לצורך הקדוש ברוך הוא
הטקסט חולק גם על הטענה שהקדוש ברוך הוא תמיד אלטרואיסטי וטוען שמודל אפשרי הוא שהקדוש ברוך הוא “צריך אותנו”, במסגרת “תנו עוז לאלוהים” ו“סוד העבודה צורך גבוה”. הוא מביא מהרב קוק באורות הקודש על שלמות שהיא “להיות משתלם”, וטוען שהקדוש ברוך הוא כמושלם אינו יכול “להשתלם” בפועל ולכן הבריאה מאפשרת הופעת השתלמות דרכנו. הוא מוסיף אנלוגיה פילוסופית למהירות ותנועה מול “שינוי מקום” כדי לטעון שפוטנציאל יכול להתקיים גם בלי התגשמות ישירה, ולכן התיקון האנושי נתפס כתרומה לצורך עליון.
גבולות הכל-יכולת: “החתול במגפיים”
הטקסט משתמש בסיפור “החתול במגפיים” כדי לטעון שיש גבול מושגי לכל-יכולת: ישות כל-יכולה אינה יכולה להפוך את עצמה ללא-כל-יכולה. הוא מציג זאת כמודל שמאפשר להבין כיצד ייתכן שהקדוש ברוך הוא “נזקק” לאחר כדי לממש משהו, ומדגיש שהוא מציע פריימוורק אפשרי ולא טענה מוכחת על המציאות.
צו קטגורי, ניסוי מחשבתי ותוצאה חברתית
הטקסט מציג את הצו הקטגורי של קאנט כצו שמחייב “מעצם קיומו” ולא בגלל תוצאות, ומגדיר את מבחן “תעשה את מה שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי” כניסוי מחשבתי ולא כטענה תוצאתנית בסגנון “אם תעשה כך אחרים יעשו”. הוא נותן דוגמאות של העלמת מס בסכום קטן ושל הצבעה בבחירות וטוען שלכל פעולה יחידנית השפעה אפסית, ולכן הצדקות תוצאתניות אינן מחזיקות, בעוד שמבחן חוק כללי מגדיר את המעשה כלא-מוסרי. הוא מביא דוגמה הלכתית-ציבורית של היתר המכירה ושיח סביב אוצר הארץ כדי לטעון שפעולה שנשענת על כך שלא תהיה “חוק כללי” היא בעייתית, ומבחין בין הידור שאינו בנוי על כך שאחרים לא יעשו לבין פעולה שתלויה בכך.
דילמת האסיר, תורת המשחקים ואמון
הטקסט מציג את דילמת האסיר עם טבלת תועלת וטוען שהאופטימיזציה התוצאתנית האישית מביאה לתוצאה גרועה לשני הצדדים, בעוד ששיתוף פעולה לא-תוצאתני מביא לתוצאה טובה יותר. הוא מסיק שמערכות כמו מסים ובחירות מתקיימות משום שאנשים אינם מתנהלים רק על פי חשבון תוצאתני צר, ושדווקא חשיבה לא-תוצאתנית היא הדרך היחידה להשיג תוצאה חברתית טובה. הוא מדגיש את חשיבות האמון בחברה וממליץ לצפות ב-“Golden Balls” של ה-BBC כהמחשה למגוון אסטרטגיות של הבטחות, שקרים והפרת תיאום, ומעלה שאלה נפרדת האם שקר במשחק כזה הוא בעיה מוסרית כשהשקר הוא חלק מכללי המשחק.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] עד כאן בעצם הצגתי את המימד הזה של הציווי ושל הציות אליו בהקשרים של מצוות ועבירות. ראינו שקיום של מצווה או מעבר עבירה צריכים לכלול בתוכם מרכיב של צייתנות או מרד נגד הציווי. קיום של מצווה מתוך מוטיבציה אחרת, גם אם היא חיובית כמו אהבה ויראה, זה לא באמת קיום מצווה במובנה המלא, זה לא מצווה לשמה. ובעצם זה קצת מה ששם אני חידדתי את זה פה במקביל לסדרה שאני עושה בבוקר על מצוות צריכות כוונה. בעצם הטענה כוונה, כוונה לצאת ידי חובה. הדרישה הזאת שצריך כוונה לצאת ידי חובה בעצם עניינה, מה זה כוונה לצאת ידי חובה? לקיים את זה כי יש ציווי, לקיים את זה כי אני חייב לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא ציווה. אז הדיון הזה של מצוות צריכות כוונה הוא בסך הכל שיקוף של האמירה שנתתי כאן שקיום של מצווה יש לו משמעות כאשר אני עושה את זה מתוך מחויבות לציווי. ראינו שיש לזה שני היבטים שונים אבל שניהם מופיעים ברמב"ם, אחד בפירוש המשנה בחולין פרק גיד הנשה, שזה ההיבט של הנורמה הבסיסית. הטענה הייתה שכאשר אני עוסק בתיאוריה של ההלכה ואני שואל את עצמי מה העיקרון שמכוחו דורשים ממני או תובעים ממני לקיים את ההלכה, התשובה היא שהעיקרון הוא הציווי בסיני, מחויבות לציווי בסיני. אבל זה מה שקראתי הנורמה הבסיסית, זאת אומרת זה נכון או זה קיים בכל מערכת משפטית. כל מערכת משפטית ששואלת את עצמה מכוח מה אני בא בדרישות אל הנמענים שיצייתו לה, אני צריך להצביע על איזשהו עיקרון בסיסי שאני רואה אותו בתור העיקרון המכונן, העיקרון שעליו בנוי כל הסיפור הזה. זאת שאלה תיאורטית. אבל בהלכה בניגוד למערכות אחרות, ראינו ברמב"ם בסוף פרק ח' בהלכות מלכים שהקיום של הציווי בגלל, זאת אומרת הקיום של המצווה בגלל הציווי צריך גם ליטול חלק באופן שבו אני מקיים את המצווה. זה לא רק אמירה תיאורטית למה נדרש ממני לקיים מצוות, אלא זה אמור להיות בתודעה שלי כאשר אני ניגש לקיים מצווה. כשאני ניגש לקיים מצווה אני אמור לעשות את זה ממין לשם ייחוד כזה, אני אמור לעשות את זה בגלל המחויבות לציוויים של הקדוש ברוך הוא, וזה לא קיים במערכות משפט רגילות. במערכות משפט רגילות אתה מציית הכל מצוין, אתה לא מציית תקבל את העונש, אף אחד לא מעניין אותו למה ציית או לא ציית, זה לא רלוונטי, השאלה היא מה עשית. שני ההיבטים האלה בעצם קיימים ושניהם נסובים סביב המימד הזה של הציווי שכפי שראינו בלעדיו אין מצווה. זאת אומרת מצווה עניינה ציווי מהקדוש ברוך הוא. הבאתי את הדוגמה של המעבר באור אדום בלי שיש חוק שמחייב את זה, ההיגיון קיים אבל כל עוד החוק לא קיים אי אפשר להתייחס לזה כחוק, כמשהו שהוא מחייב. אפשר להגיד שזה מאוד הגיוני לעשות את זה, ראוי לעשות את זה, אבל אי אפשר לתבוע מישהו על זה שהוא לא עשה את זה כי זה לא חוק. באותה מידה זה נכון גם בהלכה. היתרונות או התועלות שיש מכל מצווה ומכל עבירה, הימנעות מעבירה, ודאי קיימות וזה בלי קשר לציווי, אבל המחויבות, מתי זה חוק, למה יש תביעה כלפיי אם אני לא נוהג כך או תביעה כלפיי כן לנהוג כך, זה אך ורק בגלל החקיקה. כשהחקיקה בהקשר ההלכתי זה הציווי. הציווי של הקדוש ברוך הוא זה בעצם המקבילה ההלכתית לחקיקה. אני רוצה לחדד קצת יותר את הנקודה הזאת כי היא תלווה אותנו עכשיו בהמשך. קאנט כשהוא מדבר על המעשה המוסרי אז הוא אומר שאי אפשר להגדיר מוסריות של מעשה לפי התוכן שלו. זאת אומרת אי אפשר להגיד תראה אם רצחת זה. לא התוכן של המעשה קובע את היותו טוב או רע, אלא חלק בלתי נפרד ואולי עיקרי בשיפוט של המעשה הזה זה המוטיבציה, למה עשית את זה. זאת אומרת, אם עשית את זה מתוך מחויבות למוסר או לטוב, זה מעשה טוב. אבל אם עשית את זה מסיבות אחרות, זה לא מעשה טוב. המעשה מצד עצמו הוא טוב, אבל לא העשייה שלך. לכן כשאני שופט את האדם, אז האדם נשפט לפי המוטיבציה שלו ולא לפי מה שהוא עושה. אם הוא עושה מעשים טובים במתעסק, או מעשים רעים במתעסק, אז הוא לא אדם רע ולא אדם טוב. מעשים כשלעצמם יכולים להיות טובים ורעים, אבל העשייה או השיפוט של האדם תלויה בכוונות שלו. באותה מידה בדיוק כמו בהלכה, כך גם במוסר, המחויבות המוסרית היא לא רק תאוריה למה אני חייב לקיים או להתנהג בצורה כזאת ולא להתנהג בצורה אחרת, אלא זה אמור ליטול חלק בעשייה שלי או במוטיבציות שלי. זאת אומרת, כשאני עושה את זה, ובמובן הזה זה כמו ההלכה, לא כמו המשפט, זאת אומרת כשאני עושה את זה, אני אמור לעשות את זה כי אני מחויב לעשיית טוב. למשל, ניקח דוגמאות שבהן יותר קשה אולי לראות את זה, אני רואה עני ונותן לו צדקה כי אני מרחם עליו, אני חומל עליו. אני לא מדבר על ההלכה עכשיו, הדבר המוסר. אוקיי? אז בהלכה אמרנו, אם זה לא בשביל לקיים מצווה זה לא מצווה, או לא מצווה לשמה. אוקיי? מה קורה במוסר? גם במוסר אותו דבר. אם אתה לא נותן לו את הצדקה בגלל המחויבות לתת צדקה, אלא בגלל שאתה חומל עליו, אז זה לא מעשה מוסרי. מעשה טוב, יכול להיות עזרת לו, מצוין, שיפרת את המצב בעולם, אבל כשאני בא לשפוט את העשייה שלך, או אותך כעושה, אני צריך לקחת בחשבון מה המוטיבציות שלך למה שעשית, ולא רק את מה שעשית כשלעצמו. אוקיי? ואם אתה עושה את המעשה הטוב ממוטיבציות אחרות, אז השיפוט כלפיך ייקבע לפי המוטיבציות שלך ולא לפי מה שעשית. אגב, גם ההפך נכון. נגיד לא יודע מה, הנאצים שרוצים לטהר את העולם מיהודים כי הם בטוחים שזה הרוע בהתגלמותו, ביערת הרע מקרבך, לא מישראל אלא מקרבך, כן? אז במובן הזה הם אנשים מצוינים, אנשים טובים מאוד. המעשה שהם עושים הוא זוועה, כי הם טעו מבחינת המעשה כשלעצמו. אבל האדם העושה, הוא פועל למען הטוב, המוטיבציה היא זו שקובעת איך אני שופט את האדם. לא המעשה אלא המוטיבציה, ולכן זה נושא לעצמו, אני לא רוצה להיכנס אליו, יש תשובה באתר שלי על זה. שיפוט. אז זה מגדיר, אם הוא חושב שזה טוב, זה לא נעשה הגדרה, זאת טענה, זו לא הגדרה. מה זה סתם? אם אתה אומר שזה סתם, אז זה סתם, מה זה טוב? זה לא טוב, בא לי. אם אתה אומר שזה טוב, פירוש הדבר שזה לא סתם, אתה חושב שזה טוב. אוקיי? זה לא סתם. טוב, אם אתה חושב שזה טוב, אתה איש טוב. אתה איש טוב ומאוד מזיק, שאני כמובן צריך או להרוג אותך, או לכלוא אותך, או להתגונן מפניך. בסדר, אבל אתה איש טוב. אני לא יודע מה זה אבסולוטי או לא אבסולוטי, אם הוא הצליח או לא הצליח, זה לא קשור. באמת, אם הוא יצליח או לא יצליח, זה לא קשור לשיפוט שלי עליו, זה קשור למה שנעשה אם הוא הצליח או לא. אוקיי, זה סתם משחק מילים. אני מדבר עכשיו על השאלה העקרונית אם מישהו כזה הוא אדם טוב. התשובה שלי היא כן, אדם טוב, למרות שהוא מסוכן וצריך לטפל בו ולהתגונן מפניו. למה לא? אוקיי? עדיין כוונה טובה זה האדם הטוב. אין שום דבר חוץ מהכוונה לשיפוט של האדם בעיניי, שום דבר. נכון, זה כבר דיון אחר, זה אתה אומר, הוא פשוט לא באמת קיבל את ההחלטה. נכון, בהנחה שהוא היה בודק את העניין כמו שצריך עד הסוף וזאת דעתו. בסדר? אחרת באמת, ברור כשאתה עושה מעשים בעייתיים בצורה רשלנית, זאת אומרת לא בדקת את זה כמו שצריך, ברור שיש מקום לבוא אליך בטענות. כל זה מתואר, יש לי מי שרוצה, יש באתר שלי תחפשו, שצריך לשפוט את האדם לשיטתו ולא לשיטתך. אה? תחפשו שם, אני לא זוכר את המספר שלו, שמונה מאות שבעים ואחת אולי, לא זוכר. תחפש לשפוט את האדם לשיטתו, זו תהיה התוצאה הראשונה. אז הנקודה הזאת היא נקודה מאוד חשיובה, כי בעצם אנחנו מעבירים את המוקד מהשאלה מה האדם עושה לשאלה למה הוא עושה את מה שהוא עושה. זה בעצם הנקודה החשובה. ומאוד חשוב שהוא יכריע לעשות את זה, יבחר לעשות את זה, ולא רק שהוא יעשה את זה. נגיד דיברתי על זה, לא יודע, לא חושב שבאולי בסדרה הזאת, לא זוכר בדיוק מתישהו באחד השיעורים האחרונים שנתתי, דיברתי על השאלה איך אני מעריך הצלחה או כישלון חינוכי. דיברתי פה, אני לא זוכר כבר עם ה… נגיד חינכתי תלמיד או ילד שלי או משהו כזה והוא החליט לנטוש את כל המחויבות הדתית שלו, לצאת בשאלה מה שנקרא. האם זה כישלון? אז התשובה שלי לא, או לפחות לא באופן מלא. זאת אומרת, במובן הזה שהוא מקבל את ההחלטה על מה שהוא עושה זאת הצלחה גדולה, הרבה יותר מאשר מישהו שממשיך לקיים את המצוות מתוך אינרציה. במובן של מה הוא עושה, נכון, הוא טועה לדעתי, זאת אומרת זה חבל לי שהוא בחר בדרך הלא נכונה, במובן הזה זה כישלון. אבל במובן שהוא בחר, זאת הצלחה. זאת אומרת, אז תמיד אנחנו צריכים להבחין בין השאלה אם המעשה מצד עצמו הוא טוב לבין השאלה איך אנחנו שופטים את העושה. עכשיו כשאני מדבר על מצוות, אז ההגדרה, דיברנו על הגדרה בחפצא והגדרה בגברא, כך התחלתי את הסדרה הזאת. זאת אומרת, מבחינת ההגדרה בחפצא המצוות מוגדרות לפי מה שהתורה אומרת. מה שהתורה אומרת זה מצווה, ומה ש… אם אתה עובר על מה שהתורה אומרת זאת עבירה, זה לא תלוי במה שאתה רוצה לעשות. אבל השיפוט של האדם, מעשה המצווה ומעשה העבירה, לא העבירה והמצווה בחפצא אלא בגברא, זאת אומרת האדם, כאן כבר מאוד תלוי מה הוא עושה ולמה הוא עושה. וזה מה שאמרתי כאן: אם הוא עושה את זה מתוך המחויבות לציווי אז זאת מצווה. אם הוא עושה את זה במין מתעסק כזה אז זאת לא מצווה, או לפחות לא מצווה בצורתה המלאה, אוקיי? לא מצווה לשמה. לכן פה כשאני שופט את הגברא ולא את החפצא לא מספיק לבדוק בשולחן ערוך את מה שהוא עשה, השולחן ערוך כמטאפורה, לבדוק בהלכה מה שהוא עשה, צריך לבדוק למה הוא עשה ומה המוטיבציות שלו. זאת הנקודה החשובה. זה נכון גם למוסר, גם זו התפיסה הקאנטיאנית, אבל כל מי שאומר אחרת לדעתי פשוט מבולבל, זה לא יכול להיות פה ויכוח. שהוא לא פועל לשיטתו, שהוא פועל רע לשיטתו. אולי אני אגיע לזה בהמשך, זה נקרא סוגיה בפילוסופיה שנקראת חולשת הרצון, וויקנס אוף דה וויל. כי יש כאלה שרוצים לטעון שאין דבר כזה. תמיד כשאדם עושה משהו זה כנראה מה שהוא עצמו חושב שצריך לעשות, אחרת למה הוא עשה את זה? כן? ואז יוצא מה שאתה אמרת שכשאני שופט אדם לשיטתו הוא תמיד יוצא טוב. לא נכון לדעתי, אבל נשאיר את זה רגע, אני אגיע לזה אני מקווה.
[Speaker B] אבל יש פה גם משהו ערכי שהם בכלל לא מדברים על הכוונה אלא רק אומרים לאנשים תראו אתם טועים בשיקול המוסרי שלכם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יכול להיות שגם הכוונות שלכם לא טובות, שגם יכול להיות. אם אתם עושים מעשה רע ואני מעריך שיכולתם לדעת שזה רע, אז יש לכם בעיה בכוונות, או התרשלתם למשל, לא בדקתם כמו שצריך, או נתתם ליצר לגבור עליכם, אם אני חוזר לחולשת הרצון.
[Speaker B] אבל אם אדם טועה באמת ובתמים בשיקול הדעת שלו, אולי רשלן בבירור שלו, יותר קשה להגיד שהוא אדם טוב, אני פשוט אגיד שהוא רשלן בבירור שלו, הוא לא בירר מספיק, אז
[הרב מיכאל אברהם] להגיד שהוא טוב אני לא יכול. אני אומר, אם הוא היה רשלן בבירור שלו אז אין בעיה, אז הוא לא רע. השאלה אם הוא היה רשלן בבירור שלו או שהוא טעה במסקנה. מה, תמיד כל מי שבודק אם הוא לא רשלן יגיע למסקנה הנכונה? זה מאוד אופטימי.
[Speaker B] נכון, קצת פחות מלהגיד הוא עשה בירור טוב, לפי דעתו הגיע למשהו מסוים שהוא חושב
[הרב מיכאל אברהם] שהוא טוב,
[Speaker B] אז הוא אדם טוב, אבל אם רשלן בבירור קשה להגיד שאדם טוב, אני אגיד שהוא לא מספיק רציני.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, זה מה שאמרתי,
[Speaker B] לא הבנתי, זה מה שאמרתי.
[הרב מיכאל אברהם] אתה לא
[Speaker B] יכול לעמוד בתוך המערכת להגן על העמדה שמה שעשית הוא אכן טוב כי לא עשית בירור רציני, אני לא
[הרב מיכאל אברהם] יכול להגן שבאמת אדם טוב, אני אגיד שאתה רק אדם רשלן. ברור, זה מה שאמרתי, איפה הוויכוח? כן. לא עשה כלום, לא עשה מצווה מי אמר? אז הוא עבריין גם הוא? לא, השני. ההוא שלוקח את כל המצוות והוא לא מאמין בהן. כן כן. הוא עושה את כל המצוות. אוקיי, את כל המצוות, הוא עשה את כל מעשה המצווה, לא קיים אף מצווה. כוונתו אני לא יודע, הוא לא קיים אף מצווה. לא עשה מצווה מי אמר. השני הוא עבריין גמור. הראשון הוא לא עבריין, אבל הוא לא עשה מצווה מימיו. זהו. המסורתיים הם עבריינים. האתאיסטים הם לא עבריינים, אבל גם אם הם ירצו לעשות מצווה הם לא עשו אותה, כי מצווה צריכה אמונה. מה שגם כן אני מתכנן להגיע לזה, אבל נראה. אני לא יודע אם אפשר לצפות או לא, זה עניינו של הקדוש ברוך הוא. אולי כן, אולי לא. אני אומר היפותטית, אם האדם עשה את הבירור כמו שצריך והגיע למסקנות שלו, אז אלו מסקנותיו. האם אפשר לצפות ממנו? אין לי מושג, אני לא הקדוש ברוך הוא, לא יודע. אין בעיה, אז הוא הגיע למסקנות שהוא הגיע. הכל בסדר. הוא אנוס גמור. הוא אנוס גמור, אבל מעבר לזה שהוא אנוס גמור, יש צד שני למטבע. גם כשהוא יעשה מצווה זאת לא תהיה מצווה, כי הוא לא מאמין. זה לא נקרא מצווה. אני לא יודע כלום, אני אומר שאלה עקרונית. איך זה קשור לשמירת שבת? בסדר, אז הוא עם זקן או בלי זקן, הוא מתגלח או לא מתגלח. מה זה מעניין? השאלה אם אתה שומר מצוות בגלל ציווי של הקדוש ברוך הוא או לא. זה השאלה. לא נכנס כרגע לשאלה מי זה הקדוש ברוך הוא ואיך הוא נראה. זה בדיוק. אם יש גורם, סמכות פורמלית, הוא ברא את העולם, נתן תורה, בגלל זה אתה מקיים את המצווה. הכל בסדר. אם יש לו זקן או אין לו זקן, זה ויכוח אחר. נו, ו? אבל אז מה? למה אתה מקיים את המצוות? אני שואל. אז לא קיימת מצווה מימיך. הכל בסדר. לא קיימת מצווה מימיך. זהו. אם הנחת תפילין בבוקר, חזרת בתשובה בצהריים, הגעת למסקנה שיש אלוהים, תניח אותם שוב. אתה קרקפתא דלא מנח תפילין. אין לי מושג מה זה, יש לו זקן או אין לו זקן, אם יש לו פאות או אין לו פאות. אני לא… מה זה משנה? אין לי מושג. למה זה חשוב? האם אתה מאמין בקיומו של גורם שיש לו סמכות פורמלית ובגלל זה אתה מקיים את המצוות? קיימת את המצווה. מה טיבו של הגורם הזה? איך הוא נראה? מה מעמדו? לא יודע, תכונות שלו? לא יודע, כל אחד איך שהוא מבין. נכון, תדמיין. יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שהוא טועה. לא אמרתי שכולם צודקים, אבל זה לא תנאי לערך שבקיום המצוות. עוד פעם, אני לא אומר שכולם צודקים שאין אמת ושקר ביחס לשאלה מי זה הקדוש ברוך הוא. מה זה מישהו? יהושע? כן. אבל למה אתה צריך לקיים את זה? כי יש פה אלוה שיש לו סמכות? אז מה אם הוא הביא את זה? זה עבודה זרה למשה? בסדר, גם אני דיברתי עם גופים חיצוניים, אז מה? למה זה מחייב אותי? אם אתה מאמין שישנו גורם שיש לו סמכות פורמלית ומה שהוא אומר אתה עושה, זה מה שנקרא אלוקים, ובגלל זה אתה מקיים את המצוות, אז בסדר. קיימת מצוות. אנחנו לא יודעים מה הגורם הזה, כל אחד והפרשנויות שלו. אתה יודע, יש ויכוח בראשונים ובאחרונים האם בני נח הצטוו על השיתוף. כן, נפקא מינה לנצרות קתולית עם השילוש וכולי. השאלה אם בני נח הצטוו על השיתוף. עכשיו, ברור שהשיתוף לא נכון. אוקיי? יש אלוקים אחד. בסדר? אבל אם בני נח לא הצטוו על השיתוף, אז אם הם מאמינים בשיתוף, הם לא עוברים עבירה. האם זה אומר שהם צודקים? לא, הם טועים. כי יש אלוקים אחד, לא שלושה. בסדר? אוקיי, אבל… אבל הם לא הצטוו על זה. זה שאני לא טוען שכולם צודקים בכל התיאורים של הקדוש ברוך הוא, זה דיון אחר. אני רק שואל מהו התנאי לזה שהמצווה שלך יהיה לה ערך של מצווה. לזה אין תלות בשאלה איך אתה תופס את אלוקים. מבין? לא בגלל שכולם צודקים, לא, שם יכול להיות שיש רק אמת אחת. סביר שיש רק אמת אחת. אחד צודק והאחרים טועים. בסדר? אבל זה לא תנאי לערך של קיום המצווה. הרי אלה שחולקים על הרמב"ם, הראב"ד שם כן שמביא שאלה שחושבים שלקדוש ברוך הוא יש גוף וצלם, כן? ורבים וטובים ממנו טעו בעניין הזה, אז מה? כל מצוותיהם לא שוות כלום? ודאי שכן, כמו של הרמב"ם בדיוק. אין שום הבדל. זה שהם טעו בתפיסה מה זה הקדוש ברוך הוא, הם טעו, מה לעשות. אני אומר, אבל התנאי לזה שלמצווה שלך יהיה ערך של מצווה, זה שאתה תעשה את זה מתוך היענות לציווי של אלוקים, של איזשהו גורם איך שלא תתפוס אותו. איך שאתה לא תופס אותו. אם אתה עושה את זה כי לא יודע מה, כי זה עושה את העולם טוב יותר, כי אתה מחובר לתרבות היהודית של הדורות וכולי, לא קיימת מצווה מימיך. טוב אז אחד העם זה הדוגמה הקלאסית, כן? שאומר שצריך לקיים מצוות כי השבת שמרה על ישראל יותר ממה שהם שמרו על השבת וכולי, אז הוא לא שמר שבת מימיו. טוב. אז התשתית הזאת בעצם שאני תופס לקיום של מצוות היא מעוררת שאלה עקרונית. האם יכול להיות דבר כזה? האם בכלל ייתכן שבן אדם יקיים משהו רק בגלל שהוא חושב שזה נכון? לא כי זה נותן איזושהי תועלת, ממלא איזשהו צורך שלי כזה. האם בקיצור אני שואל האם יש פעולה אלטרואיסטית בעולם? האם אדם, אלטרואיסטית לאו דווקא במובן של להיטיב עם מישהו אחר, במובן של לעשות את האמת, פעולה לא אינטרסנטית? בדרך כלל אומרים אלטרואיזם הכוונה למען מישהו אחר. האלטרואיזם שאני מדבר עליו, האלטרואיזם הרגיל הוא רק מקרה פרטי. זאת אומרת, אני מדבר על פעולה שנעשית לא כדי למלא צורך או לא כדי למלא אינטרס כלשהו שיש לי, אלא פשוט כי זה נכון, אוקיי? אז הפעולה האלטרואיסטית להטבה למישהו אחר היא מקרה פרטי של השאלה הכללית יותר הזאת. אני אתחיל אולי עם איזה קטע, נדמה לי באתר שלי מופיע, איזה טור. נשפוט עוד מעט.
[Speaker B] האם יש דרך לבחון?
[הרב מיכאל אברהם] נשפוט עוד מעט. לא, אם יש דרך לבחון ואם יש דרך לענות זה לא אותו דבר. זאת אומרת, אתה שואל האם יש דרך אמפירית לברר את זה, אני חושב שלא. אבל האם יש דרך לענות, אני חושב שכן. למה? הרבה פעמים אנחנו מערבבים את השאלה האם יש תשובה נכונה עם השאלה האם יש לי דרך להגיע אליה. ואחר כך יש כאלה שמערבבים את השאלה האם יש לי דרך להגיע אליה עם השאלה האם יש דרך מדעית או תצפיתית להגיע אליה. זה עוד עירוב, זה שני עירובים שלשניהם אני לא מסכים, זה שלוש שאלות שונות. יש גמרא בברכות בדף ה. הוא איתנו? נביא אותו. אז הגמרא בברכות, אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחברו מוכר עצב ולוקח שמח. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. מאיפה יודעים שהוא שמח על זה? זו השאלה הקודמת ששאלנו. כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. מי אמר שהוא שמח? אולי הוא מזיל דמעות תוך כדי שהוא אומר את זה. המנגינה של המשפט כנראה אומרת את זה, נכון? יש דברים שלא רואים בעיניים, מרגישים במוזיקה. אוקיי אז הרב קוק בעין איה כן יש גם על ברכות וגם על שבת אז הוא אומר ככה עוד ייתכן לומר באשר יש להעיר כי זאת המידה של מוכר עצב אינו כי אם במוכר אבל בנותן מתנה הרי בעין יפה נותן ולא מפני דוחקו. נכון? המוכר מוכר הרבה פעמים מפני דוחקו הוא צריך את הכסף אז הוא מוכר אז הוא עצוב שהוא נפטר מהדברים. כי הרי אפשר לשאול למה המוכר עצב והלוקח שמח? המוכר מקבל כסף והלוקח מקבל סחורה שניהם רוצים את העסקה אחרת לא היו עושים אותה נכון? אז למה המוכר עצב? בדיוק זה עוד שאלה. לא אבל מעבר לזה הרבה פעמים המוכר מוכר בגלל דוחקו באופן עקרוני לא מדובר על סוחר סוחר זה לא ככה אבל מי שמוכר משהו משלו אז בדרך כלל זה בגלל שהוא נדחק אוקיי? אז הוא אומר אז המידה הזאת של מוכר עצב אינו כי אם במוכר אבל בנותן מתנה הרי בעין יפה נותן. הרי הנותן מתנה נותן בגלל שהוא רוצה לתת. פה דוחק, נכון? אז אם ככה, ומנא לן לדמות למוכר ולומר שאינו כזה כמידת בשר ודם? הרי את התורה הקדוש ברוך הוא נתן לנו במתנה, לא מכר, ובמתנה גם בשר ודם שמח, לא רק הקדוש ברוך הוא. אז למה אתה אומר שלא כמידת הקדוש ברוך הוא כך מידת בשר ודם? אומנם הערה גדולה יש בזה, בהשקפה בשלמות טובתו יתברך וחיוב ההודאה עליה. כאשר ביאר החסיד בחובות הלבבות שכל המיטיב מבני אדם יש בזה כוונה לטובת עצמו. הנה פה הגענו למוקד. חובות הלבבות מניח שאם אני מיטיב למישהו, משהו יש פה גם הטבה לעצמי, אחרת לא הייתי עושה את זה. וכאן הוא רוצה לטעון שאצל הקדוש ברוך הוא זה לא ככה. זה ההבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין בני אדם. זולת טובת השם יתברך, הטבת השם יתברך, שהיא רק לטובת הנבראים. זאת אומרת הוא לא עושה את זה מתוך אינטרס שלו אלא רק לטובת הנבראים. והנה באמת כך היא המידה, שמוכר עצב מצד שאינו רוצה בנתינת הדבר לזולתו. ואם לפעמים שמח בכסף שקיבל, בערך הכסף ייקרא הוא לוקח. והלוקח מוכר, זאת אומרת ביחס לכסף אני לא המוכר אני המקבל. כשאומרים שהמוכר עצב הכוונה הוא עצב על זה שהחפץ יצא ממנו אל השני. זה שהוא קיבל את הכסף, לעניין הכסף הוא המקבל הוא לא המוכר. על עניין זה הוא באמת שמח. זה הסבר אחר למה שאתה אמרת קודם, הוא היה מעדיף להישאר גם עם הכסף וגם עם הסחורה. כמו שאמרתי הבוקר, כשהבאתי שהרב קוק אומר שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם, ואמרתי שעדיף לא להיכשל בשניהם. ובאמת על נתינת הכסף הלוקח עצב, מפני שטבע כל אדם למשוך לעצמו התועלת. אלא שבוחר יותר בהרעה המועטת בעיניו שהיא נתינת הכסף, כדי להגיע לטוב המרובה שהוא החפץ. והנה לפי זה בנותן מתנה גם כן אמרו חז"ל, אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה מתנה. הרי יש בזה דבר שייקרא כמכר. למה אתה נותן למישהו מתנה? זה מוסיף לך משהו, זה מועיל לך משהו, אחרת לא היית נותן את המתנה. וזה נייח נפשיה, כן? כמו שאפשר לקדש אישה במתנה מאדם חשוב. כן, זאת אומרת שאם היא נותנת מתנה לאדם חשוב היא מתקדשת בזה. למה? כי זה שהיא נותנת לו מתנה זה בעצם נותן לה משהו. פה הטענה יותר מרחיקת לכת. היא שואלת אם לאדם חשוב זה באמת נותן לי משהו, אני מתייקר על ידי זה שאני נותן את המתנה לאדם החשוב. אבל פה הטענה היא שבכל מתנה לכל אדם יש איזה שהוא נייח נפשיה אחרת לא הייתי נותן. יש ספר בהוצאת רסלינג שאומר שגם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. יש ברסלינג גם דברים בעלי תועלת. אז יש שם ספר שנקרא המתנה של מרסל מוס, זה פילוסוף צרפתי מהמאה התשע עשרה נדמה לי, ושם בעצם התזה העיקרית שלו, והוא עובר סוציולוגית ומראה את זה בכל מיני אנתרופולוגית בכל מיני חברות שונות ומשונות, איך שבעצם מתנה זה סוג של מכירה. תמיד אתה נותן את זה כנגד משהו אחר. אין מתנות שהן מעשה אלטרואיסטי. המתנה זה תמיד יש איזושהי תמורה שאתה מקבל. לכן בחתונות הרבה פעמים שאתה שואל את עצמך כמה להביא לו מתנה, הרבה פעמים אנשים שואלים רגע כמה הוא הביא לי מתנה בחתונה שלי ולפי זה. מה שעומד מאחורי זה בעצם זה שמתנה היא לא מתנה. מתנה יוצרת איזשהו סוג של ציפייה. לא מצחיק, זאת טענה קודם כל עובדתית, אבל הרבה מהם רואים את זה גם כטענה ערכית, אין בזה שום דבר פסול. זאת אומרת, זו המשמעות, מתנה תמיד ניתנת בגלל שיש לך משהו שאתה מקבל מהדבר הזה, אחרת לא היית נותן, למה אתה נותן בלי סיבה? יש לך איזושהי סיבה. זאת הטענה. ולכן הוא אומר, הרי יש בזה דבר שייקרא כמכר, אז בעצם מתנה גם היא סוג של מכר. לכן מתנה מופיעה בחושן משפט אגב. למה מתנה זה בחושן משפט? מתנה הייתה צריכה להיות ביורה דעה, למה בחושן משפט? זו לא עסקה. והיא כן, מתנה זאת עסקה. נכון. למרות שבהלכות מכירה זה נפרד מהלכות זכייה ומתנה, זה מופיע באותו ספר. ונמצא שהוא גם כן עצב בעצם מצד הנתינה, אלא שהוא שמח על מה שעל כל פנים שילם בעד הנייח נפשיה. אבל הקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל וקראה בלקח, לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. לשון מקח. פירוש: כמו מקח שלא קדם לו המוכר שום חוב ליתן, אלא שבמקח נכנס תמורה, והתמורה מניעה הנתינה. אבל לגביו יתברך אין שום סיבה מצד קבלה חס ושלום, כי ממנו הכל. אם כן הוא באמת בנתינתו דומה למוכר שיש בו גדר המוכר ולא גדר הלוקח כלל. זאת אומרת אתה רק מוכר, וכיוון שאין תמורה אז אין פה את ההיבט שלך כלוקח. אתה רק מוכר. ובעניין הזה הקדוש ברוך הוא שונה מבשר ודם. שאצל בשר ודם כל מתנה היא בעצם מכירה, ואצל הקדוש ברוך הוא יש לפעמים מצב של מתנה שהיא לא מכירה. זאת אומרת הוא רק נותן ולא מקבל שום תמורה. הוא לא לוקח כלל, ואתה רק מוכר, וכיוון שאין תמורה אז אין פה את ההיבט שלך כלוקח. אתה רק מוכר. ובעניין הזה הקדוש ברוך הוא שונה מבשר ודם. אצל בשר ודם כל מתנה היא בעצם מכירה, ואצל הקדוש ברוך הוא יש לפעמים מצב של מתנה שהיא לא מכירה, שאתה רק נותן ולא מקבל שום תמורה כנגד העניין הזה, מה שאין כן בשאר מוכרים יש בהם גם כן גדר לוקח, ושמחת כל אחד אינה כי אם מצד גדר הלוקח שלו. אבל הקדוש ברוך הוא כל שמחתו אינה כי אם להשפיע לבד ולהיטיב לנבראים וראוי להתבונן בדברים בעזרת השם יתברך. אוקיי, אז זה בעצם מה שכותב הרב קוק. יש פה איזושהי הנחה שהוא אומר שלפחות אצל בני אדם אין דבר כזה פעולה אלטרואיסטית, מפתיע קצת לשמוע את זה מהרב קוק. נכון? אין דבר כזה פעולה אלטרואיסטית. אומר שתמיד שאתה עושה משהו לטובת מישהו אחר אתה מרוויח מזה משהו, בלי זה לא היית עושה את זה. אוקיי? קצת מפתיע ובעיניי אפילו מאכזב הייתי אומר.
[Speaker B] לא בדרך כלל, לא? לא, לא בדרך כלל.
[הרב מיכאל אברהם] אם זה היה בדרך כלל אז לא היה הבדל בין הקדוש ברוך הוא לבשר ודם, היה הבדל בין שני מעשים שונים של בשר ודם. לא, הוא אומר תמיד, לא בדרך כלל. לא, אם אתה אומר שהקדוש ברוך הוא עושה את זה תמיד, אז אין לך ראיה, כי "לקח טוב נתתי לכם" זו נתינת התורה. מי אמר שזה תמיד? מעשים מסוימים, גם אצל בני אדם יש מעשים מסוימים. הוא מדבר שזה מהותי, אין, לא יכול להיות. זה גם מה שחובות הלבבות שהוא מביא אומר, אין, אדם לא היה עושה הטבה אם זה לא היה נותן לו משהו. בסדר, זה טענה. אגב, זו אינטואיציה מאוד עמוקה אצל הרבה אנשים, אני לא יודע, כל אחד שיבדוק את עצמו, אבל הרבה מאוד אנשים חושבים אין דבר כזה בעצם פעולה אלטרואיסטית. אין דבר כזה, כשאתה מיטיב למישהו, אלטרואיסטית טהורה, כשאתה מיטיב למישהו תמיד יש משהו שאתה מקבל מזה. לכן למשל הרבה פעמים הביקורות האלו על אלו שתורמים, כן, בכותרות, זאת אומרת, אנשי עסקים וכאלו שתורמים בתור פרסומת או תורמים כדי לקבל הכרה והוקרה וכדומה. אז הרבה פעמים אומרים תראה, כל אחד הוא כזה. כל אחד בעצם, אף אחד לא נותן טהור לגמרי. עזוב אותם בשקט, העיקר שמתעלים את זה לכיוון חיובי. מה אתה נכנס להם לקישקע? הלוואי עליך. רק אין לך את האפשרות לעשות את מה שהם עושים, זה הכול. יש בזה הרבה אמת, זאת אומרת, לא כל האמת, אבל יש בזה אמת. זאת אומרת, הנקודה היא שיש פה איזושהי הנחה כזאת שאתה לא עושה מעשה ללא תועלת. עכשיו אני רוצה רק שתבינו מה המשמעות של האמירה הזאת. המשמעות של האמירה הזאת היא בעצם שאין דבר כזה מצווה לשמה. בן אדם שעושה מצווה, למה הוא עושה את זה? כי זאת האמת. לעשות האמת מפני שהוא אמת, זוכרים את הרמב"ם? אין דבר כזה, זאת אמת מפני שהוא אמת. ברור שאם אני עושה את זה, כנראה קיבלתי מזה משהו, אחרת לא הייתי עושה. אולי הסיפוק בעשיית האמת, אבל גם הסיפוק בעשיית האמת זה איזשהו סוג של תמורה. לעשות האמת מפני שהוא אמת זה לא בשביל הסיפוק שבעשיית האמת, אלא כי זאת האמת. לעשות האמת ככה. רגע, אז אתה אומר שיש יותר לשמה ופחות לשמה. בסדר, אבל עבודה לשמה לגמרי אין. זאת הטענה. כי זה מאוד לשמה, בסדר, אוקיי, אבל זה לא מצווה לשמה לגמרי, אין דבר כזה מצווה לשמה לגמרי, זה בעצם מה שיוצא מהעניין הזה. אני לא מסכים בכלל, זה אפילו מקומם אותי. זאת אומרת, ברור שיש אנשים שאפשר עקרונית, אני לא יודע אף פעם מתי זה אפילו אצלי, לא תמיד אני יכול לדעת אם זה באמת נקי או לא נקי, ובטח לא אצל אחרים. אבל אני לא מוכן לקבל את הפסילה הגורפת הזאת, האפריורית הזאת, שאומרת אין דבר כזה פעולה אלטרואיסטית. תמיד כשאתה עושה משהו אתה מרוויח, יש לך איזשהו מילוי של אינטרס שלך. לא מסכים. לא מסכים. אני חושב שברמה העקרונית נדרש מבן אדם לעשות פעולה אלטרואיסטית, לעשות את האמת מפני שהוא אמת. לא תמיד אנחנו עומדים בזה, אולי כמעט תמיד אנחנו לא עומדים בזה, יש רמות שונות כמו שאמרתי, תשעים אחוז למען האמת, שבעים אחוז למען האמת, אבל אני כן חושב שברמה העקרונית זה לא משהו שנעול בפני בני אדם. יש דבר כזה פעולה אלטרואיסטית, זאת הטענה. אני אביא לכם אנקדוטה מעניינת שהיא ממש מעניינם של הימים האלו, כל העסק הזה הוא קצת מעניינם של הימים האלו. יש את הפסוקים בספר יונה, כן, בסיום הספר שמה, על הקיקיון. דיברנו על זה? לא דיברנו על זה. פה אני לא זוכר שהזכרתי את זה מתישהו. אני חושב שכל ספר יונה, חושב לפחות, כל ספר יונה בעצם נסוב סביב הנקודה הזאת. הקדוש ברוך הוא שולח את יונה לנינווה להחזיר אותם בתשובה, ויונה מתקומם ברמה התיאולוגית. הוא אומר מה זאת אומרת? אם חטאו שיחטפו. זה הוויכוח שלהם. זאת אומרת יונה זה לא לא בא לו ללכת לשמה או נביא, כן, זה לא, יש לו איזשהו ויכוח עקרוני עם העניין הזה. הוא אומר מה פתאום? מה פתאום לקרוא להם? או אם זה מה שהם עשו, שיחטפו את מה שמגיע להם. ואז הקדוש ברוך הוא מעביר אותו את כל הסאגה שהוא עובר שמה בספר. בסוף הוא מגיע שמה לקיקיון וישאל את נפשו למות, כן? וימן ה' אלוהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו. וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלוהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש. ויהי כזרוח השמש וימן אלוהים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי. ויאמר אלוהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון? ויאמר היטב חרה לי עד מוות. בטח, מה זאת אומרת? ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה. כן, קל וחומר. אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו, יום אחד היה יום שני הלך. פה יש עיר שלמה עם אנשים ובהמות, מציאות שלמה שאני בראתי אותה וכן עמלתי בה וגידלתי אותה כביכול, ואתה רוצה שאני לא אחוס עליה? זה קל וחומר מופרך על פניו, נכון? מה עניין שמיטה לחביטה? זאת אומרת יונה לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. הוא היה צריך את הקיקיון שייתן לו צל. נכון? אז מה איזה מין קל וחומר זה אתה חסת על הקיקיון ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה? איך הרב קוק מתחיל? הקדוש ברוך הוא לא צריך מאיתנו כלום. אז אם הוא נותן לנו משהו זה כנראה מתנה אלטרואיסטית. הוא לא מקבל מאיתנו תמורה, נכון? נו, אז יונה לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. כמו שהגששים אומרים, כן? הדייג אוהב דגים, אז למה הוא דג אותם? הוא אוהב את עצמו, לא את הדגים. נכון? אז הקל וחומר הזה הוא קל וחומר מופרך. יש שתי תשובות אפשריות. או שזה טעות בפרשנות של הקדוש ברוך הוא, או שזה טעות בפרשנות של יונה, נכון? אלו שתי האפשרויות, אין יותר. הטעות בפרשנות של יונה, שתי מעניינות אגב כי שתי הטעויות האלה הן טעויות שהן נוגעות בנקודה מאוד עמוקה, למרות שהן הפוכות, מובילות למסקנות הפוכות. הטעות בפרשנות של יונה זו טעות של פרשנות פוליטית, פרשנים פוליטיים תמיד טועים בזה. ברגע שאתה מצביע על האינטרס שיש ליונה, סימן שהוא לא נקי. נכון? הקיקיון נתן לו צל. מה אתה מספר לי שהוא אוהב את הקיקיון, הוא חס על הקיקיון? הוא רוצה את הצל לעצמו, חס על עצמו. מי אמר לך? למה אמרת
[Speaker B] שהוא חס על הקיקיון? היטב חרה לי עד מוות.
[הרב מיכאל אברהם] בטח, אבל הקדוש ברוך הוא אומר אתה חסת על הקיקיון. אז מי אמר לכם שיונה באמת חס על עצמו ולא על הקיקיון? העובדה שיש ליונה אינטרס לא אומרת שהוא פועל בגלל האינטרס. יש הבדל בין לקבוע שיש אינטרס לבין לקבוע ש… אתם יודעים, אפילו במשפטי שוחד, לא מספיק לקבוע שאתה קיבלת תמורה. צריך להוכיח שעשית את זה בשביל התמורה ושזה היה מוסכם. נכון? ופרשנים פוליטיים תמיד כשהם מפרשים מעשה של מפלגה או אדם או לא משנה מה שלא יהיה, מיד הם מראים מה האינטרס שלו ולמה הוא עשה את זה, שזה יכול להיות נכון. אבל זה לא אומר שהבן אדם עשה את זה בשביל האינטרס או רק בשביל האינטרס. יכול להיות שהוא עשה את זה כי הוא באמת חושב שזה נכון וחוץ מזה זה גם האינטרס שלו. דוגמה טעונה, אני לא יודע, כן, תמיד אומרים שביבי דוחה, כאילו מנטרל את עסקאות השבויים כדי לרצות את השותפים שלו לקואליציה. טענה מופרכת. היא מופרכת גם עובדתית, אבל מעבר למופרכות העובדתית שלה, מה הרע בלרצות את השותפים הקואליציוניים שלו? יש ממשלה שזאת התפיסה שלה, נכון? וממשלה שזאת התפיסה שלה צריכה לגבש עמדה בהסכמה של כל מרכיבי הממשלה. עכשיו, אם תפיסתם היא שלא נכון לעשות עסקה כזו, לא נכנס לשאלה עכשיו מי צודק, אבל אם תפיסתם היא שלא נכון לעשות עסקה כזו, אז הם מחליטים לא לעשות עסקה. מה, כל פעילות של הקואליציה זה כדי לרצות את מרכיבי הקואליציה? אבל זה לא לרצות את האינטרס שלהם, זה לרצות את התפיסה שלהם. הם באמת חושבים שכך נכון לנהוג. אז מה הבעיה בזה? כך צריך לקבל החלטות. אם לא היה מקבל את זה בעצמו ולא שם עליהם, היו מיד מאשימים אותו רגע, מה, אתה שליט יחיד? אתה לא מתחשב בקואליציה? תמיד טמטום. לא, ברור, ואני אומר, עזבו מה שהם רוצים זה עוד פעם שלא מעניין. ואני אומר, הטיעון לא נכון. מה אתה רוצה, תסיק את המסקנות אחר כך מה הוא רצה. אבל הטיעון לא נכון. ועוד פעם, העובדה שיש לך אינטרס יכולה להיות שהיא נכונה, אבל זה לא אומר שאתה פועל בגלל האינטרס. זה שני דברים שונים לגמרי. עכשיו, העובדה שיונה היה לו אינטרס כי הוא רצה את הקיקיון שיעשה… לא אומרת שהוא לא חס על הקיקיון, אולי הוא גם חס על הקיקיון? חוץ מזה שהוא היה צריך את הקיקיון הוא גם חס עליו. מי אמר שלא? מין איזה ראש קרימינלי כזה שלנו, ראש לא מפרגן, שאומר שאם יש לו אינטרס אז כנראה הוא עושה את זה בגלל האינטרס. לא, זה שיש אינטרס זו טענה אחת, וזה שהוא עושה את זה בגלל האינטרס זו טענה אחרת. אם יש לו אינטרס זה פותח את האפשרות שהוא יעשה את זה בגלל האינטרס, אבל בשביל להוכיח שהוא עושה את זה בגלל האינטרס אתה צריך הוכחה. אז זה רק תנאי הכרחי אבל לא מספיק. זאת אומרת שיהיה פה אינטרס, למרות שאני לא בטוח שזה הכרחי, כי אני מדמיין שיש לו אינטרס גם אם אין לו, יכול להיות שעושה את זה בשביל האינטרס. אבל פה גם אותו דבר. יש לנו איזושהי נטייה לחשוב שאם יונה היה צריך את הקיקיון סימן שמניעיו לא טהורים. לא נכון. יכול להיות שהוא צריך את הקיקיון, אבל מניעיו עדיין טהורים, והוא עדיין באמת חס על הקיקיון. מי אמר שזה קשור? זה היה המצב. בסדר, אבל הקדוש ברוך הוא אומר לו אתה חסת על הקיקיון, סימן שהוא חס על הקיקיון, הוא לא רצה את הצל, לא רק רצה את הצל. אוקיי, זה לקח אחד. ואז מה זה אומר? שיונה באמת חס על הקיקיון, וקל וחומר, וקל וחומר טוב. אתה חסת על הקיקיון ואני לא אחוס על נינוה? זה יכול להיות תירוץ הפוך בדיוק. אנחנו חושבים שהקדוש ברוך הוא נקי. נכון? הקדוש ברוך הוא לא צריך את נינוה, הוא חס עליהם, זה אלטרואיזם, זה מה שהרב קוק אומר. אני חולק על שני הצדדים במחשבה של הרב קוק, גם איך שהוא מפרש את הקדוש ברוך הוא וגם איך שהוא מפרש את בני האדם. לגבי בני האדם הוא אמר שהם תמיד אינטרסנטים, לא נכון. בני אדם יכולים לא לפעול בצורה נקייה. ולגבי הקדוש ברוך הוא הוא אומר שהקדוש ברוך הוא תמיד פועל בצורה נקייה. לא נכון, הקדוש ברוך הוא פועל מתוך אינטרסים גם, ואולי תמיד מתוך אינטרס. הקדוש ברוך הוא בעצם, ואת זה למדתי אגב מהרב קוק עצמו. הקדוש ברוך הוא ברא את נינוה כי הוא היה צריך את נינוה, בשביל מה הוא ברא אותם? הוא צריך אותם. כמו שאתה היית צריך את הקיקיון, אני צריך את נינוה. הרי בראתי את העולם הזה, מה, סתם בראתי אותו? בראתי אותו כי אני צריך אותו. זה מה שנקרא תנו עוז לאלוהים, או סוד העבודה צורך גבוה, שהעבודה שלנו זה בעצם לצורכו של הקדוש ברוך הוא. הוא צריך אותנו. קוראים לזה סוד כי כאילו אסור להגיד את זה. הקדוש ברוך הוא לכאורה לא אמור להיות צריך אף אחד, אבל לא נכון, הקדוש ברוך הוא צריך אותנו ולכן הוא ברא אותנו. יש דברים שרק אנחנו יכולים לעשות, הוא לא יכול לעשות. אולי, למרות שאני חושב שגם זה לא תופס את העניין. אל תברא עולם אז לא צריך שיהיה פה את הקדוש ברוך הוא בעולם. זה לא הסבר למה בראו את העולם. אני מבין, רק אני אומר שזה קטן מדי. זה תמחיש לא טובה. תמחיש, וזו תמחיש לא טובה כי לא, זה לא חייב להיות, ועדיין מה שאני אומר יכול להישאר. זאת אומרת, כן, הרב קוק כותב בחלק שני של אורות הקודש, אז הוא מדבר שם על בעיית השלמות וההשתלמות. כן, שהוא אומר שאחת השלמויות האנושיות זה להיות משתלם. זאת אומרת, יש פעולות שאותן אנחנו עושים, שהמטרה של הפעולות האלה זה לא המצב שאליו נגיע בעקבות הפעולות, אלא עשיית הפעולות עצמה היא מטרה לעצמה. כן, כשאומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, למה? בעל תשובה לכל היותר יכול להיות צדיק גמור, מחק את כל העבירות, נהיה מושלם. עכשיו הוא צדיק גמור. איך יכול להיות שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור? כנראה יש ערך בתהליך התשובה וזה לא רק אמצעי כדי להגיע למצב של צדיק גמור. הנגזרת יש לה ערך, היא לא רק צורה להתקדם לקראת מצב גבוה יותר בפונקציה. אוקיי? זאת אומרת, יש ערך לתהליך עצמו. אז כשהרב קוק כותב שמה, שמה שאנחנו נבראנו זה בגלל שהקדוש ברוך הוא את השלמות הזאת לא יכול להיות לו כי הוא מושלם, איך הוא יכול להשתלם? אוקיי, אז הוא אומר, בשביל זה הוא ברא אותנו שאנחנו חסרים ואנחנו יכולים להשתלם וככה איכשהו דרכנו בעצם יוצאת אל הפועל השלמות הזאת שאצלו לא יכלה לצאת אל הפועל. בסדר? זאת אומרת, לא בשביל להיטיב לנו, זה בשביל להיטיב לו. זו הנקודה. עכשיו אפשר כמובן לשאול בסדר, מה הוא הרוויח? אז אנחנו משתלמים, למה זו שלמות שלו? אז על זה כתבתי פעם מאמר פילוסופי בעיון. הטענה שלי הייתה שהטענה הייתה שתחשבו על מהירות. מהירות של גוף. כן? אנחנו רגילים לזה שמהירות של גוף זה שינוי מקום. אם אני אומר שיש לגוף מהירות, פירוש הדבר שהמקום שלו משתנה לאורך הזמן, הנגזרת של המקום לאורך הזמן זו המהירות. אבל זה לא נכון. העובדה שהוא משנה מקום היא אינדיקציה לזה שיש לו מהירות. זו לא עצם העובדה שיש לו מהירות. העובדה שיש לו מהירות תבוא לידי ביטוי בפועל בשינוי מקום. נפקא מינה, מהירות יכולה להיות לגוף גם בנקודת זמן, שינוי מקום. בנקודת זמן הגוף נמצא במקום אחד. אבל המהירות יכולה להיות לגוף בכל נקודת זמן. כשאתם גוזרים את פונקציית המקום, אתם מקבלים פונקציה של הזמן שפונקציית מהירות. בכל נקודת זמן יש מהירות. זאת אומרת המהירות יש לגוף בנקודת זמן. שינוי המקום לא יכול לקרות על נקודה, צריך להיות על קטע של זמן. כי רק, זאת אומרת, אם אתה רוצה לראות את ההשלכות של העובדה שיש לגוף מהירות, תצטרך לחכות טיפה ואז אתה תראה שהוא משנה מקום. איפה הנפקא מינא? יש פרדוקס ידוע של זנון, שהוא עירער על מושגי התנועה, סליחה, גם התשובה בעצם. התשובה היא תנועה על הציר הרוחני. אז המה? לא, אכילס והצב זה משהו אחר, אבל החץ במעופו. פרדוקס החץ במעופו אומר ככה: אנחנו רואים חץ שעף. בכל נקודת זמן הרי הוא עומד במקום אחר. בנקודה הזאת הוא עומד כאן, בנקודה הבאה הוא עומד כאן, אחרי זה כאן, אז מתי הוא זז? בכל נקודה מתי הוא עובר מהמקום הזה למקום הזה? כן, בניסוח ככה מאוד גס של הפרדוקס. אז כולם נכנסים לאינפי והשאלה, הוא מפספס, לא צריך את האינפי וזה לא פותר שום דבר, גם לא שלא צריך את זה. הטעות של זנון הייתה בערבוב בין שני מושגים שנראים מאוד דומים. יש הבדל בין להגיד שהגוף נמצא במקום כלשהו לבין להגיד שהוא עומד במקום כלשהו. גם גוף שנע בכל רגע נמצא במקום כלשהו, והוא לא עומד במקום הזה. מה ההבדל? גוף שעומד במקום כלשהו זה גוף שנמצא שם במהירות אפס. גוף שנמצא במקום כלשהו יכול להיות במהירות שונה מאפס. ועדיין יש לו מיקום בכל נקודת זמן, נכון? כשאתה שואל אותי מתי הוא זז, באותו רגע שהוא עומד במקום הזה הוא גם זז. הוא לא צריך לזוז ברגע אחר. מה מבלבל אותנו תמיד? מה שאמרתי קודם. מה שמבלבל זה שאנשים מערבבים את המושג מהירות עם המושג שינוי מקום. שינוי מקום יכול להיות רק על קטע, אבל מהירות יש לגוף גם בנקודה. בסדר? ולכן הטענה שלי היא שכשאני אומר שיש לגוף מהירות, המהירות היא פוטנציאל לשינוי מקום. זה לא להגיד במילים אחרות שהגוף משנה את מקומו עם הזמן. זה לא מילים נרדפות. כשגוף יש לו מהירות והוא נתקע בקיר, הייתה לו מהירות אבל היא לא יכולה לצאת אל הפועל בצורה של שינוי מקום. התנגשות פלסטית, התנגשות אלסטית, כל הדברים האלה, אז זה יוצא אל הפועל דרך חום, זה יוצא אל הפועל בכל מיני צורות אחרות. אז הנה, נחמא פורתא, שיש לגוף מהירות וזה לא יוצא אל הפועל בשינוי מקום. פיזיקאים יקבלו חררה כשאני אומר דבר כזה, כי ברור שהמהירות שלו תהיה אפס כשהוא צמוד לקיר, אבל זה סתם תעלולים שלי. פילוסופית זה וודאי לא נכון. אז הטענה היא שהקדוש ברוך הוא בעצם צריך אותנו. למה? כי אנחנו חסרים ולכן יכולים להשתלם. באיזה מובן זאת שלמות שלו? זאת שלמות שלנו. במה זה מתקן אותו? התשובה היא כי הפוטנציאל של ההשתלמות, המהירות נמצאת גם אצלו. רק אצלו זה לא יבוא לידי ביטוי בשינוי מקום. האנלוגיה, כן? זאת אומרת הוא עושה תשובה, רק הוא לא יכול להגיע למצב שלם יותר כי הוא כבר במצב השלם ביותר. אז יש לו את הפוטנציאל של ההשתלמות, נמצא גם אצלו. אבל ההשתלמות בפועל לא יכולה להופיע אצלו. זה כמו להיות ליד קיר. גוף עם מהירות שנמצא ליד קיר, זה לא יכול לבוא לידי ביטוי מעשי. אין אפשרות להביא את זה לביטוי מעשי דרך שינוי מקום. אבל זה לא אומר שאין לו מהירות. אז הפוטנציאל לשינוי מקום או לשיפור, כן? מדרגה רוחנית נמצאת אצל הקדוש ברוך הוא, וזה יוצא אל הפועל דרכנו. זאת הנקודה. לכן התיקון שאנחנו עושים הוא בעצם איזשהו סוג של תרומה שלנו לקדוש ברוך הוא. משהו שהוא עצמו לא יכול לעשות ואנחנו עושים, בשביל זה נבראנו. אנחנו עושים את זה עבורו. וזה מה שהוא אומר ליונה פה: אתה לא חסת על הקיקיון? אתה צריך אותו, נכון? כמו פרשן פוליטי הכי קטן שיש. אתה צריך אותו ולכן אתה חס עליו. גם אני צריך את נינוה, לכן בראתי אותה. אוקיי? אז זה כן קל וחומר טוב. אז אפשר להגיד שזה קל וחומר טוב כי שניהם אינטרסנטיים, ואפשר להגיד שזה קל וחומר טוב כי שניהם אלטרואיסטיים. אבל שני הצדדים של המשוואה של הרב קוק לדעתי לא נכונים. לא זה שהקדוש ברוך הוא תמיד פועל אלטרואיסטית ולא זה שבני אדם תמיד פועלים אינטרסנטית. בשני הצדדים אני לא מסכים. מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שהאינטואיציה הזאת שתיארתי קודם שלא יכולה להיות פעולה אלטרואיסטית לא נכונה. כן, בן אדם יכול לעשות דברים, לעשות האמת מפני שהוא אמת, גם אם הוא לא ירוויח כלום. וזאת כל המשמעות של כל מה שראינו בשיעורים הקודמים, שהרמב"ם אומר שצריך קבלה באלוה. ולא לעבוד מאהבה או מיראה. תשאלו אותי, אז למה כן לעבוד? לא אהבה, לא יראה, לא כלום, מה זה קבלה באלוה? אז אני אוהב אותו, אני ירא ממנו, אני מבין. אבל מה זה קבלה באלוה שהיא לא אהבה ויראה? הרי גם אהבה ויראה זה בעצם איזה שהם מניעים חיצוניים, נכון? כך אמרתי. אז מה נשאר? התשובה היא נשאר לעשות האמת מפני שהוא אמת, מה שהרמב"ם אומר בפרק י' מהלכות תשובה. וזה אפשרי, זה מה שנדרש מאיתנו. לא תמיד אנחנו מצליחים להגיע לשם, אולי אף פעם לא מצליחים להגיע לשם, אבל זה לא מופרך, וזה משהו שבן אדם יכול להגיע אליו. לעשות משהו רק בגלל שזאת האמת. כן, אבל לא בטוח שאתה יכול. אתה יכול להתקרב כמה שתצליח, אבל… לא, אתה יכול להגיד תמיד שיש להם סיפוק מזה. גם זה סיבה. לא, באופן כללי יש להם סיפוק מזה. יש להם סיפוק מזה ולכן הם עושים את זה. זה כמו, זה מקביל לגמרי לעבודה מאהבה או מיראה. עבודה מאהבה או מיראה זה סיבה חיובית. לאהוב ולירא מהקדוש ברוך הוא זה מצוות מנויות. אבל אם אתה עושה את העבודה בגלל האהבה והיראה, אז זה מניעים זרים. ומניעים זרים זה לא בהכרח משהו נמוך, אבל מניעים זרים זה אומר שאתה לא עושה את זה באופן נקי לגמרי, אלטרואיסטי לגמרי. יש לך איזה שהם תוצאות צדדיות כלשהן, טובות או רעות, לא משנה מה. והדרישה שמדרשת מאדם זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה הקבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו אני עושה את מה שהוא אמר. למה? כי הוא אמר. זהו. או מאלוריק, כן, הזכרתי אותו. אתה בדרך כלל אומר? אני בדרך כלל לא אומר. אוקיי. טוב. אני בדרך כלל לא אומר את זה. מי שבדרך כלל אומר את זה, אומר את זה. טוב. עוד פעם, אני לא טוען טענות על הקדוש ברוך הוא. אני מראה מודל שמראה לך, נותן לך, מציע לך הסבר הגיוני או פריימוורק הגיוני שבתוכו אני יכול להבין למה אפשר לברוא עולם. למה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא יכול לברוא עולם? אולי זה לא נכון. אבל אתה לא יכול להגיד שאין דבר כזה, שהקדוש ברוך הוא לא צריך כלום וברור שהוא עשה את זה בצורה אלטרואיסטית טהורה. לא, זה לא ברור. הנה, יש לך מודל שמראה לך אפשרות אחרת. אולי נכון, אולי לא, אני לא יודע. אין לי דרך לדעת. נכון, ולכן אין לי דרך לדעת. אמרתי, אני לא טוען שבגלל זה הוא ברא. אני אומר, אני מציע לך מודל שבתוכו אני מראה לך שאתה לא חייב להניח שהוא עבד בצורה אלטרואיסטית טהורה, כי הרי הוא לא צריך מאיתנו כלום. כי אני מראה לך למשל משהו אחד שהוא כן יכול להיות צריך מאיתנו. האם זאת התשובה הנכונה או לא? אין לי מושג, לא יודע. אני לא חושב שמישהו יכול לדעת. אבל אני חושב שכמודל זה מודל מעניין, כי הוא מראה לך איך יכול להיות שישות כל יכולה עדיין בהכרח אם היא רוצה משהו היא לא תצליח להשיג אותו. היא נזקקת למישהו אחר שהוא לא כל יכול שיעזור לה בזה. זה כמעט אוקסימורון, כן? ישות כל יכולה ודווקא בגלל הכל יכולת היא לא כל יכולה. אוקיי? זה כי את זה היא לא יכולה לעשות. היא לא יכולה להיות לא כל יכולה. אוקיי, זה כמו אתם יודעים הסיפור הידוע על החתול במגפיים. מכירים את החתול במגפיים? כן, הטוחן מת, השאיר את הרכוש שלו לשלושת הבנים. שני הגדולים קיבלו לא יודע, שדות, הבית, מה שאתם רוצים, הקטן קיבל חתול. הוא היה בהלם, מה אני אעשה עם החתול הזה? אין לי מה לעשות איתו. החתול אומר אל תדאג, קנה לי מגפיים, הכל יהיה בסדר. טוב, קונה לו מגפיים. יום אחד הוא הולך להתרחץ בנהר, הוא שם את הבגדים שלו מקופלים על החוף והולך להתרחץ. עובר שם המלך עם הבת היפהפייה שלו כמובן, היפהפייה והעשירה. עובר שמה והחתול מחביא את הבגדים של הזה, אומר למלך: אדוני המלך, אדוני הרוזן רוחץ פה בנהר, הוא איבד את הבגדים, אולי יש לך איזה בגדים מיותרים לתת לו? כי ודאי, אז הוא נותן לו בגדים והוא ממש נראה רוזן כזה והכל. הוא אומר לו: ואיפה אדונך הרוזן גר? אומר שמה, בארמון ההוא אתה מכיר, שמה הוא גר. הוא אומר לו: תשתוק, אל תפריע לי עכשיו. הבן של הטוחן, החתול אומר לו אל תדאג, אני מסדר הכל. הוא רץ קדימה כמובן לארמונו של המכשף הנורא. המכשף הנורא ראה את החתול מתקרב, הוא הופך את עצמו לאריה. החתול נורא נבהל, אומר לו שנייה, לפני שאתה טורף אותי, אתה גם יכול להפוך לעכבר? או רק לדברים נוראיים כאלה? הוא אומר: בטח, מה הבעיה? פפססס, הפך לעכבר, חתול טרף אותו ואז הזמין את המלך ומאז הם חיים באושר עד היום הזה. השאלה המעניינת פה זה האם הקוסם הנורא יכול להפוך את עצמו לעכבר? או בנמשל, האם הקדוש ברוך הוא יכול להפוך את עצמו לאדם? אם כן, אני אירה לו בראש. אני אהרוג אותו. מה תגידו הוא לא ימות? אם תגידו… הוא כל יכול, לא? כל יכול, איך הוא לא יכול להפוך לאדם? לא. מישהו שהוא כל יכול לא יכול להפוך את עצמו למישהו שהוא לא כל יכול. מה לעשות, אלה החיים. מה? תקרא לזה לא כל יכול, תקרא לזה כן כל יכול, אבל זה החסם העליון של הכל יכולת. אין מעבר לזה. לא יכול להיות מישהו עם יכולת מעבר לזה. האם היכולת הזאת זה כל יכול או זה רק מקסימום יכול, תקרא לזה איך שאתה רוצה. כמו התפיסה הזאת שאינסוף זה מספר, אתה מגיע אליו בסוף שמה, אם תלך עד הסוף, תגיע לאינסוף. זה לא, זה משהו שהוא לא באמת קיים, הוא יותר מכל דבר שאתה יכול לפגוש. אוקיי? אז הטענה בעצם בסופו של דבר, זה שתקראו לזה כל יכול או לא כל יכול, אבל בסופו של דבר הטענה היא שגם הקדוש ברוך הוא צריך אותנו. ואם הוא צריך אותנו, ונהיה רגע פרשנים פוליטיים, אז אם הוא צריך אותנו כנראה הוא עושה את זה בשביל הצורך הזה. אוקיי? רק שם את האצטלה של הפרשן הפוליטי בגלל השאלה שלך. בכל אופן, אז לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהאינטואיציה הזאת שכאילו כל אחד עושה דברים רק בגלל האינטרס היא אינטואיציה של פרשנים פוליטיים במחילת כבודו של הרב קוק. זה לא נכון. זאת אומרת, זה רק את הקטע של ההשתלמות הוא לא יוכל לעשות. זה מה שהיה לפני שהיו בני אדם. לפני שהיו בני אדם, לפני שהיו בני אדם, מה הוא היה? אנחנו לא היינו פה תמיד. הוא היה מישהו שלא מצליח להשתלם, בגלל זה הוא ברא אותנו כדי שהוא יצליח להשתלם, אני אומר לפי ההצעה הזאת. אוקיי? אז בקיצור מה שאני רוצה לטעון זה שהפעולות של אדם, בטח של הקדוש ברוך הוא, אבל גם של אדם, יכולות להיות פעולות אלטרואיסטיות. יש דבר כזה לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה לא דבר מופרך. זה לא אוקסימורון כשאני אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת. וזה בעצם מה שעומד מאחורי כל מה שדיברתי עד עכשיו. ומה שדיברתי עד עכשיו בעצם זה אומר מתי מצווה היא מצווה? מתי שאתה עושה אותה רק מחמת הקבלה באלוה, ההיענות לציווי. נכון? זה המשמעות של מצווה. שום סיבה אחרת, אם אתה עושה את זה כי זה הופך את העולם לטוב יותר, או כי אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא, ירא ממנו, זה הופך אותך לשלם יותר, כל אלה זה מצוות לא לשמה. מצווה לשמה זה מצווה שאתה עושה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. נקודה. ככה. עכשיו זה לא אומר שזה לא הופך את העולם לטוב יותר או אותך או יראה, הכל נכון, בקומה ב', ג', ד', ה' עד קייט, בסדר? אבל קומה א', קודם כל הדבר הכי בסיסי זה שאתה צריך לעשות את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה. אוקיי? אז זו המשמעות, בעצם הטענה היא שגם בהקשר המוסרי, מה שקאנט מדבר עליו, לעשות את הדבר מפני שהוא מוסרי, לא כי להתנהג מוסרית נותן לי סיפוק, לא כי המוסר ישפר את מצבנו הכללי. לא, זה אולי גם נכון, אבל לא בגלל זה אני אמור לעשות את זה. אני אמור לעשות את זה בגלל שאני מחויב לצו המוסר. באותה מידה זה נכון גם ביחס לציוויי התורה, ציוויי ההלכה. אני עושה את זה, זאת מצווה אך ורק אם אני עושה את זה בגלל המחויבות לציווי, נקודה. זה תנאי מספיק בשביל שאני אעשה את זה. מעבר לזה יכולים להיות עוד המון דברים אחרים, אבל גם בהעדרם אני אמשיך לעשות את זה. כמו שהבאנו מהעגלי טל, כן? שללמוד תורה ויש לי הנאה מזה. גם שם אותה פרשנות פוליטית, אה, אם יש לך הנאה אז כנראה אתה עושה את זה בשביל ההנאה. וזה מה שאומר העגלי טל, מה פתאום, מותר שיהיה לך הנאה, אבל תקפיד שלא תעשה את זה בשביל ההנאה. שני דברים שונים. אוקיי? אותו דבר ביחס למצוות באופן כללי. עכשיו אני רוצה ללכת אולי צעד אחד הלאה. אני אומר טוב, אם מה שנדרש מאיתנו בעצם, אז אם אני מסכם מה זאת מצווה לא במובן של החפצא, במובן של הגברא. במובן של החפצא זה הדבר שיש לו ציווי ויש לו תוכן, נכון? מה שדיברנו בשיעורים הקודמים. מבחינת הגברא, אלה תמיד השאלות שמלוות אותנו בסדרה הזאת, מבחינת הגברא זאת פעולה שנעשית מתוך מחויבות לציווי, זה נקרא מעשה מצווה. אוקיי? עכשיו אולי השלכה, אז אם אני אשאל… אז אם אני שואל את עצמי למה באמת בן אדם מתנהג באופן מוסרי? אז הרבה, יש כל מיני תיאוריות כאלה ואחרות. התיאוריה של קאנט כמובן זה שברגע שיש לך תיאוריה זה לא מעשה מוסרי, ואתה צריך לעשות את זה כי זה מעשה מוסרי, נקודה. אם יש לך הצדקות אחרות למה להתנהג מוסרית, אז זאת לא פעולה מוסרית, אז זאת פעולה שיונקת מההצדקות האחרות, אהבה, יראה, תועלת, מה שלא יהיה. לכן למשל הסברים אבולוציוניים, כן, הערך השרידותי של האלטרואיזם. כן, אם אתה דואג גם לאחרים, אז השרידות של הגן, לא השרידות שלך, השרידות של הגן, של הקבוצה תהיה טובה יותר. נכון? ולכן יש ערך שרידותי באלטרואיזם ולכן האלטרואיזם נוצר או שרד ולכן אנחנו אלטרואיסטים. אתם מבינים שההסבר האבולוציוני הזה לא באמת מסביר התנהגות מוסרית. הוא מסביר למה אנחנו עושים מעשים מוסריים. אבל מי שעושה את המעשים המוסריים האלה בגלל שזה מוטבע בו על ידי הגנום או האבולוציה הוא לא אדם מוסרי. אדם מוסרי זה אדם שעושה את זה בגלל שהוא מחויב לצו המוסר. זה שאם זה נטוע בך על ידי האבולוציה או לא זאת שאלה אחרת, אבל לא בגלל זה אתה אמור לעשות את זה. נגיד בשפה אחרת אני אומר, האבולוציה נטעה בך את הנטייה להתנהג אלטרואיסטית, אבל עכשיו אתה יכול להחליט האם לעשות את זה או לא. וכשאתה מחליט לעשות את זה, אתה עושה את זה כי אתה מחויב למוסר, לא כי יש לך נטייה. יש לי הרבה נטיות, יש לי גם נטייה לדבר לשון הרע. אני משתדל להתגבר עליה כי זה אסור. זה שיש לי נטייה זה לא הסבר למה אני עושה משהו. זה הסבר למה יש לי דחף לעשות משהו. אבל ההחלטה לעשות או לא לעשות תלויה בבחירה שלי, האם להיענות לדחף הזה או להתמודד נגדו. ולכן הסברים אבולוציוניים לא מתחרים על אותו שדה בכלל. זה לא הסבר אלטרנטיבי להתנהגות מוסרית. זאת טענה שאין דבר כזה התנהגות מוסרית. אתה עושה, אתה אלטרואיסט, אבל אתה עושה את זה מסיבות שזה טבוע בך על ידי האבולוציה, לא בגלל בחירה או הכרעה מוסרית. ומבחינת קאנט פעולה מוסרית זה אך ורק פעולה שנעשית מתוך הכרעה להיענות לצו המוסר. זהו. משום סיבה אחרת. עכשיו אני רוצה להראות לכם השלכה של העניין, השלכה מעניינת של העניין. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בתורת המוסר של קאנט נקרא הצו הקטגורי. והצו הקטגורי בעצם, צו קטגורי פירושו צו שאני עושה אותו רק מעצם קיומו. זה בעצם מה שאמרתי קודם. זאת אומרת, צו קטגורי זה צו שמחייב אותי לא כי יש לו תוצאות טובות, אלא מעצם קיומו. בסדר? זה ההגדרה של המושג צו קטגורי. אבל מה תוכנו של הצו הקטגורי? מה דורש ממני הצו הקטגורי? אז פה יש לקאנט עוד טענה. קודם כל הוא אומר שהצו המוסרי הוא צו קטגורי. טענה ראשונה. טענה שנייה, מה אומר הצו הקטגורי הזה? מה הוא אומר לי? לעמוד על רגל אחת כל בוקר ואני עושה את זה כי ככה הצו הקטגורי אומר? לא. המוסר אומר לי לעשות דברים מסוימים ולא לעשות דברים אחרים. בוא ננסה להגדיר מה זה אומר. אז קאנט מציע את ההגדרה הבאה, דבר ידוע, תעשה את מה שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי. יש הרבה שמזהים את זה עם האמירה של רבי עקיבא, כן, או הלל, הלל הזקן, שאומר מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. איזשהו סוג של הדדיות. כן, היית רוצה שיהיה לחוק כללי כי אל תגנוב כי אחרת יגנבו גם ממך. אבל זו טעות. זו טעות בתפיסה של קאנט, לא של הלל הזקן. הלל הזקן יש מקום להתלבט, אבל אצל קאנט זה ברור שזה לא נכון. אתן לכם כמה דוגמאות שחביבות עלי, כבר דיברתי עליהן בסדרות אחרות. למשל אני מתלבט אם להעלים מס. אוקיי? נגיד שאני חייב למס הכנסה חמש מאות שקל. לא מדווח על ההכנסות ומעלים את החמש מאות שקל האלה. זה בסדר? זה לא בסדר? מקובל לחשוב שלא, נכון? לא מדבר על להיתפס. אני מדבר בלי שאני אתפס. עצם המעשה. למה לא? רגע, לפני שאם כולם יעשו את זה. חמש מאות שקל שיהיו חסרים באוצר המדינה לא משנים כלום, נכון? זה מוסכם? אוצר של מדינה לא מתנהג בשפה של אלפי שקלים. זאת אומרת, פשוט כלום לא יהיה שינוי בתנוחתו של כנף זבוב אם יהיה חסר חמש מאות שקל באוצר המדינה. שום פעולה של המדינה לא תשתנה, כלום כלום כלום. שום דבר. אולי יהיו כמה אפסים באיזשהו מקום במחשב שיירשמו אחרת, כלום חוץ מזה. בעולם האמיתי לא יהיה שום דבר. אז מה הרע בלהעלים את החמש מאות שקל? הרי נגיד תראה, אם אתה תעלים את החמש מאות שקל כולם יעלימו את החמש מאות שקל. נכון? זה הלל הזקן. מה פתאום? אני אעלים את החמש מאות שקל אבל לא אגלה לאף אחד שאני עושה את זה, מה אני משוגע? יתפסו אותי. אז זה שאני אעלים את החמש מאות שקל יגרום לאחרים להעלים? הם לא יודעים מזה בכלל שאני מעלים. תגיד בסדר, אז הם יעשו את זה גם כן. ואם הם יעשו, אז מה זה יעזור שאני לא אעלים? הרי הם לא עושים את זה בגללי. נכון? נניח שכל האחרים מעלימים, אז יעזור לך משהו שאני לא אעלים? חמש מאות שקל לפה או לפה. חמש מאות שקל לפה, לשם, לא משנה כלום. לכן העובדה שאני עושה את הפעולה הזאת לא משפיעה על אף אחד אחר. אז אל תגיד לי שאם אתה תעשה את זה אז אחרים יעשו גם כן. לא נכון, הם לא יעשו. אותו דבר הוויכוח הנצחי שלי עם הבן שלי, האם כדאי ללכת או ראוי ללכת להצביע בבחירות. למרות שאין למי אף פעם. האם ראוי ללכת להצביע בבחירות? אז הוא אומר מה פתאום, ברור שלא. למה לא? לא כי אין למי כי כולם אותו דבר, זה וודאי נכון. אבל מעבר לזה, בגלל שההצבעה שלך לא משפיעה. לא השפעה קטנה. אפס, אין השפעה. לקול שלכם יש אפס עגול של השפעה. לא השפעה קטנה ומצטברת ואחד ועוד אחד. זה אגדות עם. אפס השפעה. מתי הקול שלכם משפיע? בוא נעשה השוואה. מה יהיה המצב אם אני כן אלך ואם אני לא אלך? יהיה איזה שהוא אפס חסר באיזה שהוא מחשב? אפילו זה לא יהיה. בהעלמת מס זה יהיה. שם אפילו זה לא יהיה. למה? כי ההשפעה שלי יכולה להיות אך ורק במקום שהמפלגה שאני חפץ ביקרה קיבלה מספר עגול של מנדטים פחות מצביע אחד. שם אם אני הצבעתי אז שיניתי את המפה בקצת, אבל שיניתי אותה. אוקיי? זה לא קרה מעולם. מעולם זה לא קרה. ולא יקרה גם. לא יודע, אם נחכה אינסוף זמן אז הכל יכול לקרות אבל אתם צריכים לחכות מספר כל כך גדול של מיליארדי שנים, אין שום סיכוי, זה לא יקרה. או במילים אחרות ההשפעה שלך כמצביע היא לא זניחה, היא לא קטנה, אפס עגול. בשביל מה אתה מבזבז את זמנך ללכת להצביע? אז אומרים טוב, אם אתה לא תלך להצביע אז כולם לא ילכו להצביע. לא לא, אני לא אלך להצביע ואני לא אגלה לאף אחד. אני בצוללת, אני הולך לצלול בים סוף ביום הבחירות. אף אחד לא ידע איפה אני. בסדר? אז אני לא אשפיע על אף אחד. תגיד אבל אחרים יעשו את אותו חשבון. אם הם יעשו את אותו חשבון אז מה זה יעזור שאני לא אעשה? זה כמו עם מס הכנסה. אז הם לא ילכו להצביע, אז הם לא ילכו להצביע. עדיין ההצבעה שלי לא משנה שום דבר. אז שוב פעם אני הולך לצלול בים סוף. אז מה נעשה?
[Speaker B] יש בן אדם שיש לו מחשבה כזאת של לקחת בחשבון מה יקרה אם אחרים יעשו כמוני, גם אם למעשה שלי עכשיו אין באמת השפעה, מה אחרים יעשו? זה חלק מהחשיבה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אתה מדבר איתי על מה שנקרא מדרון חלקלק או סייגים. אני מדבר על שאלה מהותית. אתה אומר לי בעצם יכולות להיות לזה השלכות בעייתיות במקרים אחרים. אני שואל האם במעשה הזה מצד עצמו יש בעיה. שאלה מהותית, לא שאלה טקטית. אוקיי? ואני טוען שיש בעיה. וזה מה שאני אומר כולם מתווכחים איתו אני כל כך נהנה לראות הוויכוחים האלה הם חוזרים על עצמם והוא תמיד מקרקס את כולם. והתשובה היחידה שיכולה להיות שהוא לא מקבל, וזאת התשובה היחידה שיכולה להיות, זה הצו הקטגורי של קאנט. הצו הקטגורי של קאנט זה לא הלל הזקן. זה לא שאם אתה תעשה ככה אז אחרים יעשו כך לך. לא. קאנט מציע ניסוי מחשבתי. הוא אומר אתה רוצה לדעת אם מעשה מסוים הוא מצווה או מעשה טוב או לא מעשה טוב? תעשה ניסוי מחשבתי. נניח שכל העולם היה עושה אותו דבר. נניח, לא בגלל שאם אתה תעשה אז כולם יעשו. בוא נחשוב על מצב היפותטי שכל העולם עושה כמוך. זה עולם טוב? אם לא אז המעשה הזה לא מוסרי. והניסוי המחשבתי הזה הוא בסך הכל עוזר לך לעשות אבחנה האם המעשה הזה הוא טוב או לא טוב. זאת לא טענה עובדתית שאם אתה תעשה אז גם אחרים יעשו. לא לא, אחרים לא יעשו. אבל זאת טענה שאומרת שהדיאגנוזה שלי או הקביעה שלי האם המעשה הזה הוא מעשה טוב נקבעת לפי איזה שהוא ניסוי מחשבתי שאני עושה. בוא נניח שכולם עושים אותו דבר. העולם נראה לך טוב במצב כזה? אתה רוצה עולם כזה? לא. אם אתה לא רוצה עולם כזה זה סימן שהמעשה הזה הוא לא טוב. אל תעשה אותו. כתבתי על זה פעם מאמר בצוהר על המשמעות של הצו הקטגורי בהלכה. והשתמשתי שמה באיזה שהוא ויכוח על היתר המכירה. היה שם ויכוח בין הרב נאוראי, שהוא ראש בית הלל היום, רב של קיבוץ, לבין רבנים מאוצר הארץ. זה בית דין כזה של שביעית, כן? אז המדיניות של אוצר הארץ הייתה אנחנו מקבלים את היתר המכירה באופן עקרוני אבל וודאי שנשתדל, אוצר בית דין, נשתדל פתרונות אחרים. אם אין מוצא אנחנו נקנה היתר המכירה לחנויות שהם מפקחים עליהם. אוקיי? והוא טען נאוראי, הרב נאוראי, שמה זאת אומרת, אז אתם בעצם אומרים שאתם משאירים את, אולי הייתה שם עוד טענה, זה גם לא משנה, כי הצרכנים של אוצר הארץ זה כמות כל כך קטנה ורוב הצרכנים בשוק הרי בסך הכל קונים את מה שיש בסופר שזה היתר מכירה, אז בעצם אף אחד לא יפסיד, אנחנו נקיים בהידור והחקלאים של היתר המכירה לא יפסידו שום דבר, אז זה ווין-ווין. והרב נאוראי ניסה מכל הכיוונים להעלות טענות והרגשתי שמה שעומד מאחורי זה טענה אחרת לגמרי והוא לא מצליח. לנסח את זה. כתבתי מאמר אחרי הוויכוח הזה בגיליון אחר, ואמרתי שבעצם מה שהרב נהוראי התכוון לומר זה הצו הקטגורי של קאנט. מה שהוא התכוון לומר זה ככה, הוא אומר להם: תראו, אם כולם לא היו קונים היתר מכירה, אז החקלאים של היתר המכירה היו מתמוטטים. אתם טוענים נכון, בפועל אבל זה לא יקרה, כי הרי רוב הצרכנים לא מעניין אותם שביעית מהודרת וכולי, הם קונים מה שיש בסופר. בסופר יש היתר מכירה. אז כן, אבל אני לא טוען טענה מהותית, אני לא טוען טענה שאתם תחריבו את החקלאים, תהרסו את החקלאים של היתר המכירה. אני טוען טענה עקרונית, שאם הפעולה שלכם לא יכולה להיות חוק כללי, ואתם גם אומרים שהיא לא יכולה להיות חוק כללי, כי חוק כללי זה הרסני, אתם בעצמכם בונים על זה שזה לא יהיה חוק כללי, אז הפעולה היא לא מוסרית, אל תעשו אותה. לא, אין כאלה. אין כאלה, אבל אפשר לדון על זה. לא, לא, בסדר. כולם יהיו רופאים, כולם יהיו טייסים, טענות ידועות. אני רוצה שהחלוקה תהיה כזאת שיהיו חלק כאלה וחלק כאלה, זה מה שאני רוצה לכתחילה. עכשיו השאלה אם מתי מגדירים את זה כך, מתי מגדירים את זה כך, יש הרבה שאלות על הצו הקטגורי. אני לא אכנס לזה כאן. יש הרבה ערעורים על ה… בטח על היישומים של הצו הקטגורי.
[Speaker B] לא, אבל זה
[הרב מיכאל אברהם] לא קשור.
[Speaker B] לא הוא רצה להגיד שאין אפשרות במציאות ולכן אי אפשר לחייב…
[הרב מיכאל אברהם] טעות. טעות. לא נכון. כי אני הייתי רוצה שכולם יעשו חוק, שישימו את התכלת הזאת. אין מספיק תכלת, אז ישים מי שיכול, זה לא מזיק. אבל הם בונים על זה שיהיו חלק שלא יעשו את זה. זה לא אותו דבר. אני לא… מותר להדר. אם אני רוצה לעשות הידור בהלכה או הידור מצווה, אני לא מצפה שכולם יעשו, גם לא לכולם יש כסף לזה. בסדר. אבל לא משנה, ההידור שלי לא בנוי על זה שאחרים לא יעשו. אתה מבין? זה הנקודה. טוב, זה גם קצת קשור לתשובה לשאלה שלך אבל לא אכנס כרגע לפרטים של הצו הקטגורי כי זה לא הנושא שלי. אז אני רק רוצה להדגים דרכו את המשמעות של מה שאמרתי קודם. כשאני שואל עכשיו את השאלה למה הבנאדם עושה, מתנהג את ההתנהגות המוסרית הזאת? אז זה לא בגלל שאם הוא יעשה כך גם אחרים יעשו כך. אם זה היה ככה זה היה תועלתני. זאת התוצאתנית. יש הסברים למה אתה עושה את זה, אבל זה לא היה מעשה מוסרי. מעשה מוסרי זה מעשה שנעשה רק בגלל שהמעשה הוא מוסרי, לכן אני עושה אותו. לא מצביע על שום תוצאות ושום דבר. וזו המשמעות של הצו הקטגורי של קאנט. הצו הקטגורי של קאנט הוא בעליל לא תוצאתני. אני לא עושה את זה בגלל שהתוצאות הן גרועות. התוצאות לא יהיו גרועות כשאני מעלים מס אני לא אגלה לאף אחד, זה לא משפיע על אף אחד כלום. זאת אומרת, השיקול הוא לא שיקול תוצאתני. אצל הלל אפשר לפרש לפחות כשיקול תוצאתני, מה דסני עלך לחברך לא תעביד. אם זה שנוא עליך אל תעשה לו, כי הוא יעשה לך. אפשר. אפשר גם להבין שלא. אבל אצל קאנט זה ודאי לא כך. אצל קאנט לא מדובר תוצאתנות, הוא בא לצאת נגד התוצאתנות. זה כל המהלך שלו. זאת טעות בתפיסה, הרבה טועים בזה, אבל זאת טעות בתפיסה. אצל קאנט זה שיקול היפותטי, אתה עושה איזשהו ניסוי מחשבתי והניסוי הזה עוזר לך להגדיר אם המעשה הזה הוא טוב או לא טוב. אתה שואל למה אני עושה אותו? כי הוא טוב. לא בגלל התוצאות. כמו למשל אם לדוגמה, דוגמה נוספת שהבאתי שמה על קניית חמץ שחנות מכרה אותו לגוי. חמץ גמור נוהגים לא למכור לגוי, אבל חנויות או עסקים כן, כי זה הפסד מרובה. אוקיי. עכשיו בבני ברק כשהייתי בבני ברק אף אחד לא קנה במכולת את החמץ הגמור שמכרו לגוי אחרי פסח. כולם מהדרים במצוות. אז אמרתי להם תגידו, ואם אף אחד לא יקנה ממנו מה זה עזר לו שהוא מכר את זה לגוי? הוא מכר את זה לגוי כדי שיוכל אחרי זה למכור את זה למישהו ולא יפסיד כסף. עכשיו אתם נותנים לו את ההיתר למכור לגוי אבל אף אחד לא קונה. עוד פעם התשובה הייתה: יקנו את זה אנשים שפחות מקפידים. יהיה מי שיקנה אצלו. פחות, אלו שפחות מקפידים. ועוד פעם הטענה היא הצו הקטגורי. אם אתה בונה על זה שיהיו אחרים שלא יתנהגו כמוך אל תעשה את זה. זה נקודה מאוד עדינה אבל היא חשובה. זאת אומרת להדר אפשר ורצוי, אם ההידור שלך לא בנוי על זה שאתה יחיד סגולה, שהאחרים לא יעשו את זה. בפועל הם לא יעשו את זה, לא משנה, אבל אתה לא בונה על זה. ואם ההידור שלך בנוי על זה אז זה לא הידור, אז לא נכון לעשות את זה. אוקיי? עכשיו, והנה הפאנץ'. רק התחלנו, זה הפאנץ'. הפאנץ' אומר, עכשיו אם לא היה הצו הקטגורי, אם כולם היו פועלים בצורה תוצאתנית, מה היה קורה? אוצר המדינה היה ריק. נכון? כולם היו מעלימים את ה-500 שקל שלהם, כל אחד לא מגלה לאף אחד מה הוא עושה, נכון? אוצר המדינה היה ריק. למה אוצר המדינה קיים? או למה יש בחירות בכלל, למה יש תוצאות לבחירות וזה לא אפס אפס בכל הטור? כי כל האנשים הולכים להצביע ולא עושים את החשבון הרציונלי הזה של מה הטעם הרי ההצבעה שלי לא משפיעה. נכון? מה היה קורה אם כולם היו עושים את החשבון הזה? לא הייתה מדינה. נכון? אז מה זה אומר? שבסופו של דבר הצו הקטגורי הוא הדרך היחידה להגיע לתוצאות. הוא לא תוצאתני. אני לא עושה את זה בשביל התוצאות. אבל דווקא בגלל שאני מתנהל בצורה לא תוצאתנית, זאת הדרך היחידה להשיג את התוצאות. כי אם כולם היו מתנהלים בצורה תוצאתנית, אז אני אומר מה אני משוגע לא להעלים את ה-500 שקל? הרי אחרים יכול להיות שגם הם יעלמו. אבל זה שאני לא אעלים לא ישפיע עליהם בכל מקרה, הרי אני לא מגלה להם כלום. אז החשיבה התוצאתנית אומרת תעלים. וכל אחד היה עושה את החשבון הזה, כולנו רציונליים, נכון? כשמגיע לכסף בכל אופן. כולנו רציונליים, אז לכן כולם היו מעלימים, לא היה אוצר המדינה. זאת אומרת, החשבון הוא חשבון לא תוצאתני. ההתנהלות והמוטיבציה היא לא תוצאתנית. אבל דווקא בגלל שכל אחד מתנהל בצורה לא תוצאתנית, מושגת התוצאה. אם כולם ינסו להשיג את התוצאה הכי טובה, תושג התוצאה הכי גרועה. שזה כמובן דילמת האסיר, נכון? דילמת האסיר, תורת המשחקים. מה קורה בדילמת האסיר? המשטרה תופסת שני אנשים שחשודים בגניבה. אוקיי? עכשיו אין לה ראיות. היא רוצה שאחד מהם ילשין, כן יפליל את חברו. אז היא מציעה ולכל אחד מהם מציעה עסקה. כמובן אף אחד לא בקשר עם השני, לכל אחד בתא שלו מציעים עסקה. אומרים לו ככה, תראה, אם אתה תלשין על השני, אז אתה תצא לחופשי והוא יקבל 15 שנה מאסר. אוקיי? עסקת עד מדינה כזאת. אותו דבר אומרים לשני גם. אוקיי? אלא מה? אם שניכם תלשינו אחד על השני, אז לא הרווחנו שום דבר. אני אפילו לא יודע אם אפשר יהיה להרשיע אתכם, כי זה כבר עדות של גנבים, וגם אין אדם משים עצמו רשע. אבל, אבל אז שניכם תקבלו חמש שנים. לא 15, בכל זאת רוצים לעודד אתכם להלשין, אבל אם שניכם מלשינים אז לא הרווחנו כלום, שניכם תקבלו חמש שנים. זהו, זה החשבון. עכשיו הנה טבלת הטבלה של פונקציית התועלת. רגע. הלו? המחשב נעצר. מה נש? הוספת את הריבועים שמה? איקס ו-וואי? אם שניהם לא מלשינים, אז כל אחד מקבל שנה נגיד לצורך הדיון. אין ראיות כמעט, או לא משנה, אפס. אתם יודעים מה? לא משנה כבר. לא, נעשה שנה. בסדר? כי זה מסתדר יותר טוב עם החשבון. נעשה שנה. אוקיי? אז פונקציית התועלת, הופ. אנשים שחושבים שלמכשירים יש איזה רציונליות קשיחה. הכל ברור מתי הם עושים מה ומתי הם לא עושים. פחות מבני אדם. יותר גרוע מבני אדם. אי אפשר לדעת מתי הוא פועל, מתי הוא מפסיק לפעול, מתי הוא חוזר. נו, משהו קרה? זה הטבעי או הבלתי טבעי? נו, רואים שם? הנה זה. דיברנו כבר בבית הספר הקודם שהצו הקטגורי מוביל לתוצאה טובה, אז השיקול המוסרי יסתיים כבר על ידי חשיבה תוצאתנית. לא, היא תוצאה טובה תוצאתנית, לא מוסרית.
[Speaker B] רגע, עכשיו אני שואל את הצו הקטגורי, זה גם מכניס את השיקול האם זה מועיל או לא מועיל.
[הרב מיכאל אברהם] הוא יודע. לא, לא, לא. אם הוא ישאל את השאלה אם זה מועיל או לא מועיל הוא יעלים גם אחרי שהוא יודע את השיקול הזה. כי הרי מה שאני אעשה לחוד לא משנה אם כל האחרים אידיוטים, זה מה שהבן שלי תמיד עונה לי. אני בונה על זה שכל האחרים אידיוטים, לא יפעלו עם הצו הקטגורי. על זה הוא בונה. כן, זו הנחה טובה. עובדה, הנה, זהו. אני האידיוט הראשי, כי אני תמיד עושה את זה. הוא אומר אני בונה על אידיוטים כמוך, זה מה שהוא אומר לי. כן, זהו. הוא צודק, כי תוצאתנית זאת התשובה. תראו, הנה זה פונקציית התועלת. אתם רואים? אסיר א' זה בבולד, אסיר ב' זה רגיל. אוקיי? יש לך שתי אופציות, להלשין או לשתוק באסיר ב', ואסיר א' להלשין או לשתוק. אוקיי? עכשיו אלה המחירים בשנות מאסר. אוקיי? נגיד שאסיר ב' מלשין ואסיר א' שותק, אז אסיר א' יקבל 15 שנה מאסר. חמש עשרה שנה כי זה הבולד, כן זה אסיר א', ואסיר ב' יוצא לחופשי, אפס. אוקיי? אם אסיר ב' מלשין ואסיר א' גם מלשין שניהם חמש שנים. אם אסיר ב' ואסיר א' שותקים, שניהם שנה אחת וזה כמובן הסימטריה של זה. בסדר? עכשיו בוא נעשה את החשבון התוצאתני. חשבון התוצאתני אסיר ב' עושה לעצמו את החשבון אם להלשין או לשתוק. אוקיי? אז אני אומר אני בודק תראה אני לא יודע מה יבחר אסיר א'. מה שהוא לא יבחר עדיף לי להלשין, נכון? כי אם אני מלשין פה זה אפס ואם אני שותק זה אחת עדיף לי אפס. ואם הוא בוחר להלשין אז פה זה חמש ופה זה חמש עשרה עדיין עדיף לי להלשין. אז מה שלא יבחר אסיר א' לי עדיף להלשין, אז אני מלשין. עכשיו אסיר א' כמובן אותו חשבון, נכון? אסיר א' תשוו את הטורים עכשיו. אז ברור שלהלשין זה אפס מול אחד ולהלשין פה זה חמש מול חמש עשרה. אז עדיף לו להלשין. לכן כל אחד בחשבון התוצאתני שניהם ילשינו יקבלו כל אחד חמש שנים. אוקיי? אבל אם הם היו שניהם שותקים היו מקבלים שנה אחת. עכשיו כמובן אני יכול לשתוק ולא להלשין ולך תדע מה הוא יעשה. אם אני אשתוק והוא יבחר להלשין חטפתי חמש עשרה שנה. אני צריך לבנות על זה שגם הוא יהיה אציל קנטיאני כזה. זאת אומרת שיבחר להתנהל על פי הצו הקטגורי. נכון? אבל למה? הרי אם הוא תוצאתן אמיתית בלי קשר לשאלה מה אני אעשה הוא צודק, הוא צריך להלשין בלי קשר לשאלה מה אני אעשה. אתם מבינים שיש פה משהו ממש מטריף. יוצא שכל אחד עושה את החשבון של המקסימום תועלת מבחינתו התוצאה יוצאת גרועה. ואם אנחנו נוותר על התועלת המיידית נגיע לתוצאה הכי טובה כמובן תועלת קואליציונית. זאת אומרת חשיבה קואליציונית. אבל זאת קואליציה שבנויה על רצונם הטוב של הצדדים בלי תיאום. אני לא יודע הרי מה הוא באמת יבחר אנחנו אפילו לא סיכמנו. גם אם היינו מסכמים לך תדע הוא יעמוד בסיכום? אבל אפילו לא סיכמנו. אני רק עושה את החשבון הקנטיאני הזה האם לעשות להתנהל בצורה מוסרית כביכול, לא משנה כרגע אם זה באמת מוסרי להלשין או לא, אבל האם להתנהל בצורה מוסרית או להתנהל בצורה תוצאתנית. ומתברר שאם שני הצדדים מתנהלים בצורה תוצאתנית עושים אופטימיזציה לפונקציית התועלת אנחנו מגיעים לתוצאה גרועה. ואם שניהם מתנהלים בצורה שלא רוצה להשיג תוצאות אתה משיג את התוצאה הכי טובה. אבל פה
[Speaker B] זה גם תוצאתנית, כי הסיבה שלהם לשתוק, בגלל שאם השני שותק זה בשביל להגיע לתוצאה יותר טובה, אם הם יחשבו תוצאתנית. לא הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] הסיבה שלהם לשתוק, רק בגלל שהוא אדם…
[Speaker B] אם הסיבה של השני לשתוק זה בשביל להגיע לשנה במקום חמש. נכון, זה תוצאתני גם כן.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל אני לא יודע הרי מה השני, שותק או לא שותק. השני יכול גם להלשין ואז הוא ידפוק אותי לגמרי הוא יצא עם אפס יותר טוב. אוקיי? אז זה ממש מקביל לצו הקטגורי של קאנט. למה אתה עושה את זה? זה אותו דבר בדיוק. ובסופו של דבר אתה מקריב את התועלת האופטימום של פונקציית התועלת הספציפית שלך לטובת התועלת הקולקטיבית. וכמובן זה תלוי ברצונם הטוב של כל השחקנים. כי אם אני לא מעלים מס אבל כל האחרים כן מעלימים מס אז אני סתם יצאתי פראייר. גם לא העלמתי מס וגם לא הרווחתי שום דבר אין כלום באוצר המדינה. אז גם אני מרוקן וגם אוצר המדינה מרוקן. וזה אידיוט גמור. כן? יצאתי מהעיר גם עם הדגים. אז מה זה אומר בעצם? זה אומר בעצם שהרבה פעמים בסיטואציות מהסוג הזה גם הדרך להשיג את התוצאה הכי טובה זאת חשיבה לא תוצאתנית. כן. אני אומר בהנחה שכולנו מבינים את ההיגיון הקנטיאני וכולנו מבינים שאנחנו נצטרך כולנו לשתף פעולה כדי לקבל שנה אז אנחנו נגיע באמת לתוצאה הכי טובה של שנה. אבל המניע פה הוא לא מניע מוסרי הוא רוצה למקסם…
[Speaker B] לא, אתה יכולת…
[הרב מיכאל אברהם] בהנחה אם אני רוצה לעשות את האנלוגיה לקאנט אז הייתי אומר אני שותק כי אני רוצה להיות אדם מוסרי לכן אני שותק. אבל תכלס יוצא שאם שנינו נשתוק ונהיה מוסריים אז התוצאה שתתקבל גם היא תהיה הכי טובה. ביחס לגנבים אנחנו בדרך כלל לא נוטים לייחס להם כוונות כאלו או חשיבה כזאת לא משנה אבל באנלוגיה לצו הקטגורי זאת הנקודה. אז אתה בעצם עושה את הפעולה המוסרית ומתברר שחברה שמורכבת מהרבה סוכנים מוסריים בעצם גם תשגשג גם תהיה הכי הכי טובה. זאת אומרת חברה שבה כל אחד דואג לעצמו בצורה אופטימלית אדם לאדם זאב זה לכאורה הכי טוב מבחינתי ולא משנה מה אחרים יעשו בסוף זה יוצא גם לא הכי טוב מבחינתי. זאת תופעה מרתקת ברמה המתמטית והפילוסופית. נכון? נכון. אז אני אומר, אף פעם זה לא כולם. אבל בחברה שבה יש הרבה כאלה, תיראה יותר טוב מאשר חברה שיוצאת מנקודת הנחה אין אמון בין אף אחד לאף אחד וכל אחד מנסה למקסם את התועלת שלו, בסוף בסוף כולנו נפסיד כולל אלה שירצו למקסם את התועלת. אז זה וזה לקח אדיר להרבה מאוד להרבה מאוד דברים, כמה חשוב האמון בין החלקים של החברה. אנחנו יכולים לראות את זה בימים האלה או בשנים האלה. מה שאני אני רק יכול להמליץ לכם, יש יש תוכנית של ה-BBC, סרטונים ביוטיוב אתם יכולים למצוא שנקרא שנקרא גולדן בולס, כדורים מוזהבים, אוקיי? תחפשו ביוטיוב אתם תמצאו את זה. יש מאות סרטונים כאלה. בכל סרטון כזה יש תחרות בין שני אנשים על דילמת האסיר. זה לא ייאמן כמה קומבינציות של סרטונים יש שם, זה פשוט מרתק, זה אין, זה מהפנט ממש. הנקודה שהם הכניסו בנוסף לדילמת האסיר שהאסירים יכולים להגיע לסיכום ביניהם, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת אם השני יקיים את הסיכום. אתה יכול לנסות לשכנע אותו בוא נתנהג ככה, בוא קואליציה נסכם וזה, אנחנו שנינו נרוויח הכל, אבל תמיד אתה לוקח את הסיכון שאתה תחליט לשתוק כי סיכמתם שניכם לשתוק, והוא ידפוק אותך והוא ילשין. ואז אתה תידפק עד הסוף והוא יצא עם כל הכסף. אז זה לא ייאמן כמה קומבינציות יש שם, זה פשוט מטריף. כמה קומבינציות שונות, כמה אנשים יצירתיים, כל מיני טיעונים מדהימים, אנשים מנסים לאלץ את השני להתנהג רציונלית בכל מיני. אומר לו מראש אני ארמה אותך, אבל דע לך שאני ארמה אותך לכן כדאי לך ככה ואז אני אתחלק איתך. לא ייאמן, באמת זה מרתק. לא לא, זה שני אנשים שמה, אוספים שם לאולפן, לפי אנשים נרשמו וגולדן בולס, ככה זה נקרא. אז תראו יש מלא סרטונים. אם עליתם על סרטונים מוצלחים יש שמה ממש כמה פנינים נהדרות, אבל באופן כללי זה מרתק, זה באמת מרתק. וזה מדגים מאוד יפה את המושג של דילמת האסיר, שם אפילו שאתה יכול לתאם אתה לא באמת יכול לבנות על הפרטנר שלך. עכשיו אם שניהם כאלה אז שניהם ילשינו כמובן. יסכמו שאנחנו שנינו שותקים כדי להרוויח מקסימום ובפועל שניהם ילשינו כדי לדפוק אחד את השני ואז הם יוצאים שניהם בלי כלום. וזה יוצא שם לא מעט פעמים. אוקיי, עכשיו סתם שאלה מוסרית מעניינת, כתבתי על זה פעם פוסט, שאלה מוסרית מעניינת האם זה לא מוסרי לשקר במשחק כזה? הרי זה המשחק. המשחק הוא בשאלה אם אני משקר או לא, נכון? וזה הכל שאלה של פונקציית תועלת. מה זה לא מוסרי לשקר שם? סתם טקטיקה שאתה בוחר. שני הצדדים יודעים שהשני יכול לשקר וזה המשחק. אני לא חושב שיש בעיה מוסרית לשקר שם. זאת הדרך, השאלה אם יכול להיות שתפסיד מזה אם אתה משקר כי אם הוא ישקר, בסדר, זה המשחק. תעשה את השיקול שלך וזה הכל. השקר הוא אחת האופציות על השולחן, זאת אומרת כל אחד זאת אחת האופציות שיכול לנקוט בה. כן, בדיוק. טוב, זה דיון אחר. אוקיי, אנחנו נעצור כאן. שנה טובה.