מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 16
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מהפכת יבנה: מסורת מול משא ומתן
- נימוס, אלימות וציניות מול שאלת האמת
- ייאוש מטיעונים והולדת “ריבוי האמיתות”
- טיעון תקף, הנחות, והטענה שהדדוקציה “לא מחדשת כלום”
- הנחת המבוקש והטענה שכל טיעון דדוקטיבי הוא כזה
- דדוקציה, אינדוקציה, אנלוגיה ואבדוקציה: ודאות מול תוספת מידע
- אמפיריציזם, ספקנות, פוסט-מודרניות והקשר לפוליטיקה
- שלושה שלבים בהתפתחות מושג האמת: ילדות, נעורים ובגרות
- פלורליזם מול פונדמנטליזם והטענה על הנחה משותפת
- רטוריקה כשכנוע לא-דדוקטיבי והאלטרנטיבה ל“פופוליטיקה”
- יוון וישראל: טראומה פילוסופית והטמעת הכלים היווניים בתורה שבעל פה
- תיארוך המשבר המודרני והשלכותיו
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מתאר את המעבר ההיסטורי ביבנה מ״תורה של מסורת״ ל״תורה של משא ומתן״ כתגובה להיווצרות מחלוקות קשות, וטוען שהבעיה המרכזית במחלוקת איננה נימוס או סגנון אלא בירור האמת ואיכות הטיעונים. הוא מציג ייאוש מודרני מן השכל ומן האפשרות לשכנע, שמוליד פלורליזם של ״ריבוי אמיתות״ ומחליף דיון מהותי בשואו, כוח, ועלבונות. בהמשך הוא מפתח ניתוח פילוסופי של טיעונים לוגיים ושל יחסם לוודאות ולמידע, וממנו מגיע לטענה שהספקנות והפונדמנטליזם נשענים על הנחה משותפת שמזהה אמת עם ודאות. הוא מציע אלטרנטיבה של ״התבגרות סינתטית״ שמקבלת גם טענות שאינן ודאיות באמצעות אינדוקציה, אנלוגיה ורטוריקה, ומכינה את הקרקע לדיון הבא על היחס למחלוקות בהלכה.
מהפכת יבנה: מסורת מול משא ומתן
הטקסט קובע שבמעבר ליבנה נוצרת מחלוקת יסודית בין שני בתים שהגיעה עד התנגשויות קיצוניות והרג לפי הירושלמי, והדאגה המרכזית הייתה שלא הייתה מתודה מוסכמת להכרעת מחלוקות. הוא טוען שהתורה עד אז עבדה במוד של ״תורה של מסורת״, ושמהפכת יבנה החליפה אותה ב״תורה של משא ומתן״ באמצעות הפחתת מעמד המסורת והעצמת השיקול ההגיוני, ההצבעה והשכנוע. הוא מביא את חגיגה על רבי אליעזר שמתוסכל מכך שהם ״ממציאים את הגלגל״ בדבר שהוא יודע שהוא הלכה למשה מסיני, ומציג זאת כסיכום חד של שינוי השיטה.
נימוס, אלימות וציניות מול שאלת האמת
הטקסט מבחין בין שתי קבוצות קשיים במחלוקת וטוען ששאלת הנימוס והסגנון פחות חשובה מהשאלה המהותית של היחס לשתי הדעות ומי צודק. הוא מתאר כיצד בדיון ציבורי קל “להתגלץ׳” לנימוס ולהיעלבות כשאין טיעוני נגד, ומדגים זאת בסיפור על פאנל שבו ביקורת על חוסר יושר בהצגת קפיטליזם הוחלפה בעלבון במקום התמודדות עניינית. הוא טוען שציניות וחריפות הן לגיטימיות כשהן מבטאות טיעונים, ובעייתיות כשהן מחליפות טיעונים, ומזהה תופעה שבה הצורה מאפילה על התוכן והדיון הופך לשואו. הוא מוסיף שגם באירועי העבר של רבן גמליאל ורבי אליעזר האלימות והנידוי אינם מוקד הביקורת מבחינתו, משום שהעיקר הוא ״הקייס״ והמהות שמאחוריהם, ואף אומר שבמקורות המתוארים “אף אחד לא מגנה את האלימות הזאת”.
ייאוש מטיעונים והולדת “ריבוי האמיתות”
הטקסט טוען שחלק מרכזי מההתמקדות בנימוס נובע מייאוש מטיעונים ומן ההנחה שאי אפשר להכריע מחלוקות כי הכל רגש, ולכן מתייחסים לחריפות ולחוצפה במקום לשאלה מי צודק. הוא משתמש בדוגמת “פופוליטיקה” כדי לטעון שהפאנלים בנויים כקרב גלדיאטורים מתוך הנחה שאף אחד לא ישכנע אף אחד, ושכל אחד “נולד וימות באותה דעה”. הוא מתאר תפיסה חברתית שלפיה שינוי דעה מוסבר מיד כשטיפת מוח, הן בחזרה בתשובה והן ביציאה מן הדת, כדי להתחמק מדיון בטיעונים. הוא מציג את המסקנה הפילוסופית של קו מחשבה זה כטענה שאין אמת ואין צודק ולא צודק, וממקם מכאן את “הנרטיביזם” האופנתי של “כל אחד והנרטיב שלו והאמת שלו” כבסיס לרעיון שרק צריך להיות מנומסים.
טיעון תקף, הנחות, והטענה שהדדוקציה “לא מחדשת כלום”
הטקסט טוען שכל טיעון נשען על הנחות, ולכן כשמוצג טיעון תקף שמוביל למסקנה הפוכה מדעתו של אדם, הוא רץ להכחיש אחת ההנחות. הוא שואל מה “סוד הכוח” של טיעון תקף ומדגים זאת עם החייזר שאינו מבין מדוע מן ההנחות “כל בני האדם בני תמותה” ו”סוקרטס בן אדם” נובעת המסקנה “סוקרטס בן תמותה”. הוא מסביר שהמסקנה כבר כלולה בהנחות ולכן טיעון לוגי תקף אינו מחדש מידע אלא מוציא החוצה מה שכבר היה בפנים, ומביא את בדיחת הכדור הפורח כדי לטעון שהדיוק והוודאות באים יחד עם חוסר החידוש. הוא מיישם זאת על הוכחות בגיאומטריה וטוען שמה שנדמה כחידוש הוא גילוי של משהו שהיה כלול באקסיומות, ומדמה את ההוכחה ל״מפתח לכספת״ שמאפשר להשתמש במה שכבר היה “שלי” אך נעול.
הנחת המבוקש והטענה שכל טיעון דדוקטיבי הוא כזה
הטקסט מביא את “הבדיחה הישיבתית” על “וילך אברהם” כדי לטעון שיש הוכחות תקפות שנשמעות מסריחות כי הן מניחות את המבוקש. הוא טוען שזה לא באמת פוסל תקפות אלא חושף שהטיעון חסר ערך שכנועי כאשר מי שחולק על המסקנה לא יקבל אותה כהנחה. הוא ממשיך וטוען שכל טיעון לוגי תקף דומה לכך במובן שהמסקנה טמונה בהנחות, ולכן הוכחה לוגית “לעולם לא תצליח לשנות דעה” אלא רק להראות לאדם שהוא כבר מחזיק במובלע במה שמוסק. הוא קובע שהערך היחיד של הוכחה הוא להסב תשומת לב למה שאדם כבר “יודע” באופן לא מודע, ומסיק מכאן ש”הוכחות לקיומו של אלוקים לא יכולות לעולם לשכנע אתאיסטים” באותו עיקרון.
דדוקציה, אינדוקציה, אנלוגיה ואבדוקציה: ודאות מול תוספת מידע
הטקסט מחלק דרכי היסק לדדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה, ומוסיף את אבדוקציה של פירס כתנועה מן הפרטים לתיאוריה שמסבירה אותם. הוא טוען שדדוקציה היא בהכרח נכונה משום שאינה מוסיפה מידע, ואילו אינדוקציה ואנלוגיה מוסיפות מידע ולכן אינן ודאיות. הוא מציג עיקרון של “אינטרפליי” בין רמת הוודאות לבין היקף המידע שנוסף, כך שככל שמוסיפים יותר מידע יורדת הוודאות, ומשתמש בכך כדי להציע שאנלוגיה מוסיפה פחות מידע ולכן פחות ספקולטיבית מאינדוקציה רחבה. הוא מדגיש שמדע עוסק בתוספת מידע ולכן הוא תמיד ניתן להפרכה, ומקשר זאת להגדרת המדע של פופר ולבעיית האינדוקציה של יום.
אמפיריציזם, ספקנות, פוסט-מודרניות והקשר לפוליטיקה
הטקסט מציג את הספקנות כבסיס לאמפיריציזם, בטענה שהשכל אינו ערובה לידיעה על העולם משום שהוא תלוי במבנה האדם ולא מחייב את העולם, ולכן רק תצפית נתפסת כבסיס ידיעה. הוא טוען שתצפית ישירה אינה מניבה דברים מעניינים, משום שהמעניין הוא תמיד ההכללות וחוקי הטבע שהם אינדוקציות ולא “תוצאה של תצפית” בלבד. הוא מתאר כיצד מכאן צומחת תפיסה שאין אמת ושאין אפשרות לשכנע, ומה שמחליף זאת הוא פוליטיקה של כוח ושואו, “זה מתחיל ביום ומסתיים בטומי לפיד”. הוא קובע שברגע שאין דרך להתווכח ולהכריע, המוצא הוא התגוששות, ולעומת שיח שמכוון לשכנוע מתקבל שיח שמטרתו “להכיר את הנרטיב” בלי לשנות עמדות.
שלושה שלבים בהתפתחות מושג האמת: ילדות, נעורים ובגרות
הטקסט מחלק את ההתבגרות של אדם ושל ציוויליזציה לשלושה שלבים: ילדות דוגמטית שמקבלת סמכות, נעורים רציונליסטיים שדורשים הוכחה, ובגרות שמגלה שלשום דבר אין הוכחה שאינה נשענת על הנחות יסוד. הוא מציג את הפלונטר של הבגרות כתוצאה משתי הנחות: “רק מה שמוכח הוא קביל” ו”אין שום דבר שאפשר להוכיח”, ומסיק מכאן שיש שלוש דרכי יציאה על פי ויתור או אימוץ של הנחות. הוא מגדיר את הדרך הראשונה כספקנות/פוסט-מודרניות שמאמצת את שתי ההנחות ונשארת עם כלום. הוא מגדיר את הדרך השנייה כפונדמנטליזם שמוותר על ההנחה שאין ודאות ומניח מקור טרנסצנדנטי לוודאות, וטוען שהבעיה בו אינה האלימות אלא הנחרצות וחוסר המוכנות לביקורת. הוא מגדיר את הדרך השלישית כ״התבגרות סינתטית״ שמוותרת על הדרישה לוודאות ומבחינה בין אמת לוודאות תוך קבלת שכל ישר, אנלוגיה ואינדוקציה.
פלורליזם מול פונדמנטליזם והטענה על הנחה משותפת
הטקסט טוען שהעימות החד בין פלורליזם פוסט-מודרני לפונדמנטליזם אינו מוכרע משום ששניהם נשענים על אותה הנחה שרק ודאות קבילה, ולכן הפלורליסט אינו יכול להתמודד עם פונדמנטליסט שטוען שיש לו מקור ודאות. הוא טוען שהפלורליזם של “ריבוי אמיתות” הרסני לשיח משום שאם כל אמת נכונה באותה מידה אין טעם להקשיב או לטעון, והדיון מדרדר לכוח. הוא קושר זאת לאווירה ציבורית של כפייה בשם ליברליזם ומציג זאת כאבסורד שבו הליברליזם הופך לדוגמה שמחייבת את כולם להסכים ל“אולי כן ואולי לא”. הוא טוען שאנשים בפועל תמיד מאמינים שהאמת שלהם נכונה גם אם הם מצהירים שאין אמת, ולכן פלורליזם אינו מייצר שלום אלא מחמיר אלימות כאשר אין כלי הכרעה.
רטוריקה כשכנוע לא-דדוקטיבי והאלטרנטיבה ל“פופוליטיקה”
הטקסט מבדיל בין לוגיקה דדוקטיבית שאינה משנה דעה לבין כלים לא-דדוקטיביים שיכולים לשנות דעה באמצעות הרחבת מידע והצגת השלכות, ומציג את הרטוריקה כאומנות שכנוע שאינה דמגוגיה בהכרח. הוא טוען שפונדמנטליסטים ופלורליסטים מזהים כל שכנוע שאינו ודאי עם שטיפת מוח משום שהם מזהים אמת עם ודאות, בעוד שבעולם “סינתטי” רטוריקה, דוגמאות ומשלים הם כלים תקפים להסב תשומת לב ולגרום לשינוי עמדה. הוא מציג את האלטרנטיבה כיכולת להילחם על אמת שנחשבת נכונה אף שאינה ודאית, תוך נכונות להקשיב ולהשתכנע, ומגדיר זאת כסובלנות שאינה פלורליזם.
יוון וישראל: טראומה פילוסופית והטמעת הכלים היווניים בתורה שבעל פה
הטקסט מתאר את המפגש של ישראל עם יוון כטראומטי לא רק בגלל עבודה זרה אלא בגלל שאלות “מי אמר לך? תוכיח” שהמסורת לבדה לא ידעה לענות עליהן. הוא מציג את רבי אליעזר כמייצג של “תורה של מסורת” שאומר “כך אמרו לי רבותי”, מול רבי יהושע ורבי עקיבא שמביאים טיעונים ומקדמים תורה של משא ומתן. הוא טוען שבסוף “כולה אליבא דרבי עקיבא” משום שרבי עקיבא משלב מסורת עם פרשנות וסברה, ומגדיר זאת כ״מסורת דינמית״ שאינה “צינור חלול” ואינה המצאה יש מאין. הוא מתאר את רבי יהושע בן חנניה כמי שיכול להתווכח עם חכמי יוון משום שיש לו כלים של משא ומתן, ומביא את “יפיותו של יפת תהא באוהלי שם” ואת תרגום התורה ליוונית כביטוי לכך שחכמים הבינו שקיבלו מן המפגש עם יוון את החשיבה ההגיונית והניתוח. הוא קושר זאת לרמב״ם שמתחיל ב״מילות הגיון״, לרמח״ל עם ספרי לוגיקה, ולרבי יצחק קנפנטון כמי שתפסו לוגיקה כבסיס לתורה שבעל פה.
תיארוך המשבר המודרני והשלכותיו
הטקסט מציב את קצה “הנעורים” של המערב סביב אמצע המאה העשרים עם שבירת הפוזיטיביזם הלוגי ומסביר את עליית הפוסט-מודרניות כתגובה לייאוש מן המדע ומן האדם לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא טוען שהציפייה שפלורליזם יביא שלום התבדתה משום שבעולם ללא הכרעה שיחית האלימות גוברת, והוא מתאר זאת כמצב שבו “ברגע שאין לך דרך להתווכח, אז אתה צריך להילחם”. הוא מציג לצד הפוסט-מודרניות את פריחת הפונדמנטליזם באותה תקופה כדרך התבגרות אחרת, ומסכם שקיימת דרך שלישית של מודרניזם “סינתטי” שמוכן לחיות בלי ודאות מוחלטת ועם טענות של שכל ישר. הוא מסיים בכך שכל המבוא הזה מכוון לדיון הבא על “איך להתייחס למחלוקת בהלכה ובכלל”, שאליו הוא אומר שיגיע בפעם הבאה.
תמלול מלא
בסדר, בפעם הקודמת דיברנו על סיימנו את הנושא של היווצרות המחלוקות. דיברתי על זה שבמעבר ליבנה איכשהו נוצרה פתאום מחלוקת יסודית בין שני בתים שהביאה עד כדי התנגשויות קיצוניות שהרגו זה בזה, עוד פעם ככה לפי הירושלמי. ומה שהדאיג שם זה שלא הייתה מתודה מוסכמת איך לפתור את הבעיה, איך להכריע מחלוקות בגלל שהתורה עד אז עבדה במוד של מסורת, תורה של מסורת. והמהפכה של יבנה בעצם החליפה את התורה של מסורת בתורה של משא ומתן. ובעצם הוחלט להפסיק או להפחית קצת את מעמדה של המסורת ולהגדיל או להעצים יותר את המעמד של השיקול ההגיוני, של המשא ומתן, של ההצבעה, של השכנוע. וראינו את הגמרא בחגיגה איך שרבי אליעזר מתוסכל מזה שהם שם ממציאים את הגלגל כשהוא בעצם יודע שזו הלכה למשה מסיני. עמון ומואב מעשרין בשביעית. הם התפלפלו על זה, הגיעו למסקנה, במקרה למסקנה הנכונה. אבל שמשחיתים את זמנכם, יכולתם לבוא ולשאול אותי, הייתי אומר לכם את זה ישיר. אז זה מסכם טוב נדמה לי את המהפכה הזאת של יבנה. אז עכשיו אנחנו נמצאים כבר בעולם של המסורת. השארתי את ההיסטוריה, אנחנו עוברים עכשיו למהות. עד כאן זה היה היסטוריה. מה עושים עם מחלוקות? יש שאלה קשה של איך להתייחס לנושא הזה של המחלוקות, לשני הצדדים של המחלוקת, וכאן אני רוצה להבחין שני סוגי לבטים או קשיים שעולים בהקשר הזה. לפעמים מה שמטריד זה שאלת הנימוס, האלימות, לא יודע, איך מנהלים את המחלוקת ברמה של מידות של אנשים וכדומה. השאלה הזאת בעיניי היא השאלה הרבה פחות חשובה מהשאלה המהותית. זאת אומרת השאלה איך להתייחס לשתי הדעות שבמחלוקת, האם שניהם צודקים, אחד צודק, לא יודע מה, איך מבררים מי צודק. שאלת הנימוס בעיניי היא שאלה שקל מאוד להתגלץ' אליה כשאין לך מה להגיד על המהות. זאת אומרת ברגע ש, היה לי בדיוק עכשיו סיפרתי לחבר, שהייתי באיזה פאנל לא משנה עם מישהי שהציגה עמדה סוציאליסטית מאוד חזקה ואמרתי לה שהיא מציגה את המחלוקת בצורה לא ישרה. היא מציגה את הקפיטליזם בצורה לא ישרה. מותר לא להסכים אבל אל תשימי דברים בפיהם שזה לא באמת מה שהם אומרים. אז היא מיד נורא נעלבה, איך זה יכול להיות, איך אני אומר לה שהיא לא ישרה וכולי וכולי. ואז הבנתי שאין לה טיעוני נגד. ברגע שאין לך טיעונים אז הדרך הכי טובה זה להיעלב. או ברגע שאין לך מה להגיד על המחלוקת מיד אתה אומר "אתם לא מנומסים", "אתם ציניים", "אתם אלימים". עכשיו אני אומר, אוקיי, יכול להיות שהכל נכון וצריך להיות מנומס ולא כדאי להיות אלים, אסור להיות אלים. הכל נכון. אבל קודם כל השאלה החשובה היא מי צודק. עזוב אותי כרגע עכשיו מהשאלה אם אני מנומס או לא מנומס. ואנשים חושבים שציניות היא דבר רע. אמרתי להם, במקום שבו הציניות באה לבטא טיעונים, מצוין, אני לגמרי בעד. במקום שהציניות מחליפה את הטיעונים זה בעייתי. אבל זה בעייתי לא כי זו ציניות, זה בעייתי כי אין טיעונים. זאת אומרת אם אתה אומר משהו לא מנומק אז בשביל מה אתה כותב את זה? אתה רוצה לכתוב פה שירים? זה לא במה לכתיבת שירים. זאת אומרת אם אתה רוצה לטעון טיעונים, בשמחה רבה, תציג את זה בציניות, על הכיפאק. זאת אומרת תכתוב חריפות נגד המתנגדים שלך, אין שום בעיה בשמחה. אבל זה צריך להיות צורה צינית או צורה אפילו אלימה אם תרצו לבטא טיעונים. אפשר להיות פחות ציני פחות אלים, אפשר להתווכח על המינונים, אבל זה לא מפריע לי באופן עקרוני כל עוד אתה מעלה טיעונים. הרבה פעמים הציניות והאלימות מחליפים את הטיעונים וזה באמת בעייתי. לכן אני מבחינתי הנימוס וצורה כזו או אחרת פחות מעניין. אותי מעניין המהות, התוכן. ואז יש לי בעיה כשאומרים לי שאני לא מנומס רק כי אין לך טיעונים. אז זו נקודה מאוד חשובה כי איך שהוא בדיון הציבורי שלנו היום כאן בישראל ובכלל בעולם. כל הזמן מתעסקים בשאלה איך אתה מנהל את המחלוקת, ואף אחד לא מתייחס לשאלה מה איכות הטיעונים שלך. נגיד שאני מתבטא בצורה מאוד חשופה, אלימה, לא מכילה ולא זה, אבל אני מעלה טיעונים טובים. אז עזוב, תתייחס לטיעונים שלי, אחרי זה תנזוף בי על זה שאני לא מנומס. יש איזשהו סוג של התעלמות מההתייחסות לטיעונים עצמם או מהשאלה מי צודק. השאלה מי צודק היא לא רלוונטית בעיני אנשים, בעיניי מאוד רלוונטית, אבל היא לא רלוונטית בכלל, השאלה מי, לא יודע מה, מי היה יותר חריף, מי היה יותר זה, כן, זה שואו כזה, שואו טלוויזיוני. השאלה מי אמר טיעונים יותר נכונים, הרבה פעמים אתה יכול להיות מאוד חריף אבל הטיעונים שלך לא שווים כלום, ויכול להיות שהטיעונים שלך הם נהדרים ואתה לא חריף אבל אתה מציג טיעונים טובים. איכשהו נותנים לצורה להאפיל על התוכן. וזה בעיניי מאוד בעייתי. לכן כשאני מדבר על שאלת המחלוקת וניהול המחלוקת, אני לא מדבר על שאלת הנימוסים. אגב, גם לא בשיעורים הקודמים כשדיברתי על ההיסטוריה, כן, על ההיווצרות של המחלוקת, אני לא חושב ששאלת האלימות שבה נהגו רבן גמליאל ורבי אליעזר, או האלימות שנהגו נגדם בתור תגובה, היא הדבר החשוב. הדבר החשוב זה המהות שעומדת מאחורי זה. אם אתה לא מקשיב לטיעונים, מגיע לך שינהגו כלפיך באלימות. זה מה שהם אומרים פה. אף אחד לא מגנה את האלימות הזאת. העיפו אותו, את ההוא נידו, את ההוא העיפו מלהיות נשיא הסנהדרין, אחרי זה החזירו אותו כשהוא קיבל את דעתם. אין לכם התנהגות יותר אלימה מזאת. אוקיי? אוקיי, אבל היה להם קייס טוב. ואם היה להם קייס טוב, אז עזוב, הכלים שבהם אתה משתמש פחות חשובים. ואני חושב שזה לקח מאוד חשוב גם לימינו. גם לימינו, קודם כל תבדוק מה הטיעונים של הבנאדם. אתה מסכים איתו, אתה לא מסכים איתו, יש לך טיעוני נגד, אין לך טיעוני נגד, אחרי זה בוא נראה אם הוא מנומס או לא מנומס או אם אתה מנומס או לא מנומס, מה אתה עושה או איך אתה מציג את הדברים. לא אכפת לי איך אתה מציג את הדברים, בוא נשמע קודם כל מה אתה אומר, אחרי זה נראה איך אתה מציג את הדברים. ואיכשהו משום מה אין התייחסות כמעט לשאלה המהותית. באמת מה הבנאדם אומר, האם הוא צודק, האם יש לו טיעונים, אין לו טיעונים, זה לא מעניין. השאלה אם הוא מנומס, השאלה אם הוא מקשיב, השאלה אם הוא, פשוט אבסורדי. וחלק מהעניין הזה הוא תולדה של איזשהו סוג של ייאוש מטיעונים, ייאוש מהשכל. אנשים מרגישים שבעצם אי אפשר באמת להכריע במחלוקות מי צודק ומי לא צודק, כי זה הכל רגש ואי אפשר להכריע מי צודק ומי לא צודק, זה הכל רגש, ולכן בעצם מה שמשנה זה רק מי יותר חריף ומי יותר חד או מי יותר פחות מנומס או יותר חוצפן, ולהתעלם מהטיעונים הענייניים. וזה תמיד מזכיר לי את התוכנית, כן, הייתה תוכנית פעם פופוליטיקה בטלוויזיה, לפני שנים, אני לא יודע, היום כבר לדעתי שנים אין את זה אני חושב, אבל פעם הייתה תוכנית כזאת. טומי לפיד ישב שמה ושלי יחימוביץ' ואייכלר וכל החבר'ה האלה, ישבו שמה וכולם נורא צקצקו בלשונם על זה שהם מאוד לא מנומסים, מלגלגים אחד על השני ועל המרואיינים שלהם והכל, ועדיין כמובן המשיכו לצפות בדבקות בתוכנית הזאת, לצפות ולבכות מה שנקרא. עכשיו, אני באמת חשבתי לעצמי למה חוסר הנימוס ובאמת היה די מגעיל בתוכנית הזאת, וחשבתי לעצמי למה זה, למה זה ככה? מדובר לא באנשים טיפשים, למה זה ככה? והתחושה שלי הייתה מאוד ברורה, אני חושב מי שראה את זה ובהרבה תוכניות זה ככה ושמה זה היה בוטה במיוחד, שלכולם היה ברור שאף אחד לא ישכנע את השני. זה ברור. אתה מזמין שני אנשים לפאנל לא כדי שמישהו מהם ישכנע את השני, זה קרב גלדיאטורים כדי שאנחנו נהנה איך שהם מתגוששים ומי יותר חריף מהשני. זה הכל. אין פה שאלה של מי ישכנע, מי יעלה טיעונים טובים שלא חשבתי עליהם, לא, זה ברור שלא. זה הכל איכשהו ההנחה הפשוטה היא שכל אחד נולד וימות באותה דעה. אי אפשר לשנות דעות של אנשים. טיעונים זה הדבר האחרון שיכול לשנות דעות של אנשים, אולי דמגוגיה, אולי קצת שטיפות מוח. כל פעם שמישהו משנה דעתו מיד מניחים שזה שטיפת מוח, כי הרי לא ייתכן שהוא שינה את דעתו כי הוא שמע טיעון משכנע, לא ייתכן, אז כנראה שטפו לו את המוח. וזה מן איזה תפיסה בסמינרים כאלה של חזרה בתשובה לדוגמה. הרבה מאוד אנשים נגיד חוזרים בתשובה, מיד כל החברה שלהם מבינה שהם עברו שטיפת מוח כי הרי לא ייתכן שמישהו השתכנע, הרי זה לא יכול להיות, כי טיעונים לא משכנעים אף אחד. אגב גם לצד השני אותו דבר. זאת אומרת אם מישהו משתכנע שהוא לא מקבל את הדת מיד אומרים ברור ששטפו לו את המוח, היצרים שלו, לא חטאו ישראל אלא כדי להתיר לעצמם עריות, וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה הכל להתחמק. יש טיעונים, תתייחס לטיעונים. זה כן נכון, זה לא נכון. מה אתה אלא שיש איזושהי הנחה שאתה לא יכול להכריע ויכוח בטיעונים, לא תשכנע דעה של בן אדם. הבן אדם נולד ומת עם אותה דעה. אלה שממשיכים באופן יותר קיצוני בעצם מסיקים מזה אפילו מסקנה. הם בעצם אומרים, אז אז אין אמת. אין אמת. כולם צודקים באותה מידה. מה זה אמת? מה שאני מאמין זה סתם משהו שנמצא אצלי בנפש, בגנים, בתרבות, לא יודע במה, אבל זה מין משהו שהוא לגמרי סתמי. זה לא תוצאה של טיעונים. אז אתם מבינים שהמסקנה שיוצאת מכאן, אם ממשיכים את זה פילוסופית, שבעצם אין דבר כזה אמת. אין דבר כזה צודק. ממילא ברור ששום טיעון גם לא יצליח לשנות את דעתך, או לשכנע, או להכריע מי צודק ומי לא צודק. אין דבר כזה צודק ולא צודק. זה בעצם בסך הכל להוציא את המסקנה שהייתה חבויה בשלב הקודם ולשים אותה ביושר על השולחן. מכאן נובע כן כל הנרטיביזם כל כך אופנתי בזמן האחרון וריבוי האמיתות וכל אחד והנרטיב שלו והאמת שלו וכדומה. כן, אין קנה מידה לא לשיפוט אסתטי, לא לשיפוט אתי, לא למי צודק ומי לא צודק פוליטי, אין, כולם צודקים באותה מידה, רק צריך להיות מנומסים אחד לשני וזה הכל, להמשיך להרביץ בנימוס. ולמה הוצאת את זה? זה סימן שהוצאת ממנה דבר. אני חושב שחלק, אני אגיע לזה, אני חושב שחלק מה, לא חלק אולי אפילו עיקר העניין בעיניי, כי אני מסתכל על המציאות במבט פילוסופי לוגי פילוסופי אמיתי, אני באמת חושב שזה נמצא שם למרות שרוב האנשים לא מודעים לזה. הבעיה היא כזאת, אולי אקדים קצת את המאוחר. הבעיה היא שכשאתה רוצה לטעון טיעון לטובת מסקנה כלשהי, אז אתה מעלה טיעון, אתה בונה כמה הנחות ואתה מסיק מההנחות האלה את המסקנה, אוקיי? נניח שהטיעון הוא טיעון תקף, כן? אז אם הטיעון הוא תקף ואני פתאום מגלה שאתה מציג לי טיעון תקף שהמסקנה היא הפוכה ממה שאני חושב, מה אני אעשה? אני מיד רץ להנחות של הטיעון ואני מודיע לך שאני לא מסכים לאחת מההנחות. נכון? זה הדרך הפשוטה, אלא אם כן טעית בלוגיקה, המסקנה לא נובעת מההנחות, בסדר, אבל נגיד שלא טעית בלוגיקה. אז אני לא מסכים איתך באחת מההנחות. אז בעצם אין באמת דרך להיות צודק או לא צודק, כי כל טיעון תמיד מבוסס על הנחות, אין טיעון בלי הנחות. עכשיו, אז איך תצליח לשכנע אותי שאני לא צודק, הרי תמיד אני יכול להגיד בסדר, אתה מניח את ההנחות האלה, אני לא מסכים להן. אני אגיד יותר מזה, למה כשאתה מעלה טיעון תקף, למה באמת הבן שיח שלך צריך לקבל את המסקנה? מה סוד הכוח של טיעון לוגי תקף? כולנו יש אותם כלים ונגיד שאני אומר לך, נגיד שאתה מפקפק האם כל בני האדם, האם סוקרטס הוא בן תמותה, כן זה הטיעון שתמיד מביאים בפילוסופיה, ואני אומר לך תראה, כל בני האדם הם בני תמותה הנחה ראשונה, סוקרטס הוא בן אדם הנחה שנייה, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. אוקיי? עכשיו למה כתוצאה מהטיעון הזה אני מצפה ממך לשנות את דעתך, זאת אומרת להודות שסוקרטס הוא בן תמותה? אנחנו באותו כלי, באותה תורה, יש לנו את אותם כלים לוגיים, אני לא שואל למה הלוגיקה צודקת. בסדר, ללוגיקה לכולנו יש אותם כלים לוגיים. אבל אני שואל שאלה אחרת, מאיפה באה הנביעה של המסקנה מתוך ההנחות? לא למה אני חושב שזה נובע, למה זה באמת נובע. בוא נצייר את זה בצורה יותר, בא אליך חייזר, הנסיך הקטן נוחת על כדור הארץ, בסדר? אתה פוגש אותו, הוא רוכב על הבאובב שלו, אתה פוגש אותו ואתה שואל אותו או אתה אומר לו ברוך הבא לכדור הארץ, יש פה איזה פילוסוף מאוד מעניין בשם סוקרטס. אה, מעניין, יפה, לא שמעתי עליו אף פעם. ואז אתה אומר לו תשמע, אתה יודע, אבל סוקרטס הוא בן תמותה, הוא ימות באיזשהו שלב, כדאי לך למהר לפגוש אותו. אה באמת? מה אתה אומר? למה אתה חושב שהוא בן תמותה? למה אתה חושב שהוא ימות עוד מעט? אז אני אומר לו תראה, כל בני האדם הם בני תמותה. הוא אומר לי אוקיי, אני לא מכיר אותם, אם אתה אומר אני מקבל. ואני אומר סוקרטס הוא בן אדם, זאת אומרת הוא אחד מבני אדם. טוב, בסדר, לא פגשתי אותו אף פעם, אם אתה אומר בסדר. נו, בסדר, אז אם ככה סוקרטס הוא בן תמותה. רגע, למה? כן, אני מקבל, אני מבין שכל בני האדם בני תמותה, אני גם מבין שסוקרטס הוא בן אדם. אבל למה צריך להסכים שגם סוקרטס הוא בן תמותה? הוא לא מבין. עכשיו תנסו לחשוב, איך תסבירו לו את זה? איך איך אתם הרי יש לו טעות, נכון? איך איך תסבירו לו שהוא טועה? זה כאילו מובן מאליו שהוא טועה, אבל איך להסביר? אה? על פי הניסיון שיש לנו לבני האדם, למרוצת ההיסטוריה שלנו ראינו שכל בני אדם. הוא מקבל טענה אחת. אתה רוצה לשכנע אותו. הוא מקבל את שתי ההנחות. הוא מקבל את ההנחה שכל בני אדם הם בני תמותה, הוא מקבל את ההנחה הקטנה, ההנחה הגדולה. והנחה הקטנה זה שסוקרטס הוא בן אדם. הוא לא מקבל את המסקנה. מי שלא מקבל את ההנחות, בסדר, דיון אחר. הוא לא, הוא מקבל את ההנחות ולא מקבל את המסקנה. אתה מורט את השערות אבל מה תעשה איתו חוץ מלהשפז אותו? אולי ההנחה השנייה היא חלק מהראשונה? לא, היא לא חלק מהראשונה. בלתי תלויה. זאת אומרת שאני מההנחה השנייה אומר שסוקרטס חלק ממה שאמרתי בראשונה. זהו. לא שההנחה השנייה היא חלק מהראשונה, אלא מה שאתה מתכוון לומר, נדמה לי, זה שהמסקנה בעצם נמצאת בתוך ההנחות. אין במסקנה משהו שהוא מעבר למה שהיה בהנחות. אז אם אתה מקבל את ההנחות, אז ברור שאתה צריך לקבל את המסקנה כי הרי היא בתוכן, אתה קיבלת אותה כבר. אתם מבינים? כשאני אומר כל בני אדם הם בני תמותה מה בעצם אמרתי? אמרתי יעקב הוא בן תמותה, אליהו בן תמותה, אחמד בן תמותה, סוקרטס בן תמותה, ורוברט הוא בן תמותה. אוקיי? רק קיצרתי, אז אמרתי כל בני אדם בני תמותה. אבל אם אני אפרט את זה לפרוטות, הרי ברגע שהסכמת שכל בני אדם הם בני תמותה, אחד מהפרוטות שתהיינה זה סוקרטס הוא בן תמותה, כי הרי סוקרטס הוא גם אחד מבני אדם. אז קיבלת את זה כבר, אתה לא יכול להגיד אם קיבלת שאתה לא מקבל את זה. אבל זה דבר מאוד מעניין, שימו לב. כי מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שסוד הכוח של טיעון לוגי הוא בזה שהוא לא מחדש כלום. זאת אומרת שאין במסקנה שום דבר מעבר למה שכבר היה בהנחות. אם זה תמיד מזכיר לי את הבדיחה על הכדור הפורח, אתם מכירים? שבמתמטיקה מספרים את זה על עצמם, לא משנה, אומרים שני אנשים איבדו דרכם בכדור פורח. ימים הם מסתובבים, אין להם מושג איפה הם נמצאים. רואים מישהו חורש בשדה למטה. מישהו צועק לו, תגיד, איפה אנחנו נמצאים? והוא מסתכל למעלה ואומר, מעל השדה שלי. אז הבחור למעלה שם בכדור פורח אומר לחבר שלו, ההוא למטה בטוח מתמטיקאי. משתי סיבות: א', מה שהוא אומר מדויק לחלוטין. וב', זה לא עוזר לנו כלום. עכשיו מה שיפה בבדיחה הזאת זה שזה שני צדדים של אותה מטבע. זה בדיוק כך. המתמטיקאי לא עוזר לנו כלום, המתמטיקאי מדויק ואומר דברים ודאיים כי הם לא עוזרים לנו כלום. רק בגלל זה יש למתמטיקה את הכוח הזה, כי לא מחדשת כלום. מתמטיקה או לוגיקה, למשל מתמטיקה זה מקרה של לוגיקה, היסק לוגי, במסקנה אין שום דבר שלא היה טמון כבר בהנחות. כל ההיסק הלוגי מה שהוא עושה הוא בסך הכל עוזר לך להוציא מתוך ההנחות עוד ועוד מידע שהיה בתוכן. אין שום מידע חדש שאתה תגיע אליו עם טיעון לוגי. טיעון לוגי לא מוסיף מידע. ולכן בעצם, כאשר אני אומר לך טיעון לוגי אז המסקנה היא בוודאי נכונה, כל אחד צריך לקבל אותה, אך זה לא עוזר לי כלום כי לעולם לא תוסיף לי משהו שלא היה בידי כבר כשידעתי את ההנחות. אין שום דבר במסקנה מעבר למה שיש בהנחות. אם היה משהו במסקנה מעבר למה שהיה בהנחות, אז הטיעון הלוגי לא היה תקף, אז לא הייתי חייב לקבל את המסקנה למרות שאני מקבל את ההנחות. זאת אומרת, סוד הכוח של התקפות הלוגית, למה טיעון לוגי הוא תקף? כי הוא לא מחדש כלום. אמיתית. עכשיו מה זאת אומרת? הרי הרי משפטים בגיאומטריה ודאי שמחדשים לנו, אנחנו לומדים בכיתה גיאומטריה, לא הייתי חושב שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. למדתי את זה בכיתה והבנתי. עכשיו התחדש לי משהו. אז זהו שלא באמת התחדש לי. כי בעצם בעצם, כשנכון הוכיחו לי את זה בכיתה מה אמרו? אם תיקח את ארבע האקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית, מתוכן אני יכול להראות לך שסכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. או במילים אחרות, ההוכחה מה שהיא עשתה היא הראתה לך שבעצם ידעת את זה כבר קודם, רק לא היית מודע לזה שאתה יודע את זה. זה נמצא בתוך ההנחות אותן ידעת, רק אתה לא מודע לזה. לא אפלטוני ולא כלום, זאת האמת. לא קשור לשום השקפת עולם, לא אפלטוניות ולא אריסטוטליות, זאת פשוט האמת. יש לנו פה את השיעור של פילוסופיה עתיקה, אפלטון יש לו את תורת ההיזכרות, זה בדיוק מה ש… לא לא, בתורת ההיזכרות פה במובן… אני מדבר על הפילוסופית לא פסיכולוגית. אני טוען שברור שלמדת משהו חדש, יש ערך במה שלמדת בכיתה. אבל מה שלמדת בכיתה אתה מקבל אותו כי אתה מבין שבעצם ידעת אותו קודם. לא שאתה נזכר, לא שידעת אותו באמת פעם קודם, אלא אתה מבין שזה כלול. בתוך ההנחות שעליהן הסכמת כבר קודם. רק לא שמת לב שזה כלול בתוכן, והמורה עזר לך להבין שזה כלול בהן, או ההוכחה. בעצם מה שההוכחה עושה זה כמו כספת. יש לי כספת נעולה ובתוכה יש המון דברים וכולם שלי. הכספת היא שלי, אבל כל עוד אין לי מפתח לכספת, אז זה שלי תיאורטית, אבל זה לא עוזר לי כלום, אני לא יכול לעשות בזה שימוש. מישהו נותן לי מפתח לכספת. הוא נתן לי משהו שלא היה בידי קודם? כלום. אבל הוא מאפשר לי להשתמש או להיות מודע למה שכבר היה בידי קודם. הלוגיקה זה מפתח לכספת, זה הכל. ההנחות כוללות בתוכן את כל המידע שבעצם אני אגיע אליו עם ההוכחה. הוא כבר שם. אני בעצם יודע אותו. יודע אותו רק לא מודע לזה שאני יודע אותו. ההוכחה הלוגית או המתמטית בסך הכל עוזרת לי להיחשף למידע שבעצם כבר היה אצלי. היא פותחת לי את הכספת, זה הכל. כן. זה היה הפרומו לזה שזה בסוף לא רק לוגי. רגע, לזה אני אגיע עוד רגע, שנייה. עכשיו, מה שקורה, תחשבו למשל, כי יש בדיחה ישיבתית מפורסמת, איך יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? וילך אברהם. מה, וילך אברהם – שלחו בלי כיפה? יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, נכון? טוב, אם אברהם הולך עם כובע, אז אנחנו בניו הנאמנים שהולכים בדרכיו, וודאי צריכים ללכת עם כובע. כן, דוד שלי הרי אמר שאביי ורבא למדו ביידיש. זה ברור. כי הם ידעו ללמוד. ומי שיודע ללמוד לומד ביידיש, כן, זה ברור כאן. אז מה הבעיה עם ההוכחה הזאת שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? זה קצת טריקי. אין בעיה. ההוכחה הזאת היא הוכחה תקפה. בוא נבנה את ההנחות. אלף, כתוב וילך אברהם, כתוב, נכון? עכשיו אני מניח הנחה שיהודי לא הולך בלי כובע. אז אברהם שהיה יהודי, אם כתוב שהוא הלך… לא, לא, הוא כן היה יהודי לצרכנו. הוא היה תחילת הרקורסיה של הגדרת יהדות. בסוף הוא יהודי, יהודי תמיד הולך עם כובע. אוקיי, בסדר. אתה לא יכול להשתמש בזה גם כהנחה. או, זה הבעיה. זאת אומרת, אתם מבינים? אני עכשיו אציג לכם טיעון. כתוב וילך אברהם, כתוב עובדתית. אני מניח שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. הנחות מותר, תמיד יש הנחות לטיעון, נכון? עכשיו אני גם מניח שאנחנו אמורים לעשות את מה שעשה אברהם, הולכים בדרכיו של אבינו הזקן. אז אם ככה, ברור שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, מה שהיה להוכיח. זו הוכחה תקפה. אלא מאי? מה הבעיה פה? למה זה נשמע מסריח? כי ההוכחה הזאת מניחה את המבוקש. מה זאת אומרת? אתה מבקש להוכיח שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. אחת ההנחות שעליהן השתמשת היא זו עצמה. אתה אומר "יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע". מה זאת אומרת יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע? כי הרי יהודי לא הולך בלי כובע. זאת אומרת שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. זאת אומרת שאת מה שאתה רוצה להוכיח, הנחת בתור הנחה לטיעון. טוב, אז אם ככה זה פשוט. פי גוררת פי זה טיעון טריוויאלי. אם ההנחה שלך היא איקס, אז המסקנה איקס כמובן נבעה מההנחה. רק זה חסר ערך. למה זה חסר ערך? כי אם מישהו לא מסכים להנחה, הוא לא ישתכנע מהטיעון. למה? כי אחת ההנחות של הטיעון זה המסקנה והרי אליה הוא לא מסכים. אז אם הוא לא יקבל אותה כהנחה, גם לא תצליח לשכנע אותו במסקנה. זאת אומרת זה טיעון תקף והוא רק חסר ערך. אבל טיעון תקף. עכשיו אני אגיד לכם יותר מזה, כל טיעון לוגי הוא כזה. הטיעון הזה נשמע לכם מצחיק? מה עם סוקרטס? פחות צחקתם. אותו דבר. גם שם זה אותו דבר. כל טיעון לוגי למה הוא תקף? כי הוא מניח את המבוקש. כי את המסקנה שאליה אתה מגיע בסוף, בעצם הנחת כבר בהתחלה. רק לפעמים זה קצת יותר מתוחכם, כמו בגיאומטריה, וקשה לראות איך בעצם מתוך האקסיומות אתה מוציא את התיאורמות, אבל בשביל זה לומדים בכיתה ורואים איך זה יוצא משם. אבל זה שם. זה נמצא שם, רק יותר מתוחכם, זה הכל. לכן בעצם טיעון לוגי תקף והנחת המבוקש זה מילים נרדפות. בלוגיקה תמיד לומדים שהנחת המבוקש זה כשל. יש רשימת כשלים, לומדים בקורס בלוגיקה רשימה של כשלים, אחד מהם זה הנחת המבוקש. שטות גמורה. הנחת המבוקש זה שם נרדף לטיעון לוגי תקף. טיעון לוגי תקף תמיד מניח את המבוקש. אם זה כשל, אז אין טיעונים לוגיים תקפים. אלא מאי? למה בכל זאת הטיעון שווה? באמת הנחת המבוקש נשמע חסר ערך. הוא טיעון תקף אך חסר ערך. למה? כי הרי אם אתה מתווכח על המסקנה, אז מה הטעם שאני אציג לך טיעון שינסה לשכנע אותך כשאחת ההנחות שלו זה המסקנה שעליה אנחנו מתווכחים? אז אני הרי לא אצליח לשכנע אותך כי אם אתה לא תקבל את ההנחה גם לא תגיע למסקנה, אז זה חסר ערך. אז מה הטעם? אלא מה, יש לפעמים מצבים שבהם אתה לא שם לב לזה שאתה מקבל את המסקנה, והטיעון הלוגי יכול לעזור לך לשים לב לזה. לדוגמה, כשאנחנו לומדים גיאומטריה. כשאנחנו לומדים גיאומטריה, אז אנחנו מוכיחים לנו בכיתה שסכום הזוויות במשולש 180 מעלות. זה חידוש. לכולנו זה היה חידוש נדמה לי כשלמדנו את זה, נכון? אבל אחרי שמוכיחים את זה, אני בעצם מגלה שידעתי את זה בעקיפין. ידעתי את זה דרך הנחות היסוד, אבל ידעתי את זה, רק לא הייתי מודע לזה שאני יודע את זה. זה הערך של הוכחה לוגית והערך היחידי שלה. הוכחה לוגית כל מה שהיא יכולה לעשות זה בסך הכל להסב את תשומת ליבי למשהו שאני כבר יודע. זהו. היא לעולם לא תצליח לשנות דעה, הוכחה לוגית. היא יותר היא מוציאה לאור מתוך התת מודע. בדיוק, נכון. זאת אומרת, דברים שאני יודע אותם במובלע, בבלי מודע, ההוכחה הלוגית יכולה להביא את זה לקדמת התודעה, להציג בפניי את העובדה שאני בעצם כבר חושב את זה. נגיד הוכחות לקיומו של אלוקים לא יכולות לעולם לשכנע אתאיסטים. אבל זה לא מאפיין רק הוכחות לקיומו של אלוקים. שום הוכחה לא יכולה לשכנע מישהו שלא מסכים עם המסקנה שלו. שום הוכחה. כי כל הוכחה תמיד מניחה את המסקנה בתוך ההנחות, לפעמים באופן מתוחכם, אבל תמיד זה נמצא שם. ואם אתה באמת באמת לא מסכים למסקנה, שום טיעון לוגי לא יצליח לשכנע אותך. אלא אם כן הטיעון מראה לך שאתה כן מסכים למסקנה. אולי חשבת שאתה לא מסכים, פתאום גילית שאתה כן מסכים. זה הדרך היחידה להשתכנע מטיעון לוגי. עכשיו, אני רק כדי להשלים את התמונה, אולי פעם התעללתי באיזה שני חיילים טרמפיסטים. נסעתי לפני הרבה שנים, מסכנים, מה הם חושבים על לחזור הביתה? לפני 25 שנה. אולי בינתיים הם פרופסורים ללוגיקה, אני לא יודע. אז הם היו בני 18, לפני 25 שנה. לקחתי אותם טרמפ מבני ברק לירוחם. נסעתי ללמד שם בישיבה. אז בדרך היה לי בדיוק סוגיה בבבא קמא שבידיוק נזקקתי לעניינים האלה, בחומש של פי מאתיים מנה וזה, וזה בדיוק הסוגיה הזאת. ואז ככה תוך כדי בדרך הצגתי להם, אז אמרתי להם שעושים בעצם אבחנה בטיעונים לוגיים בין שלושה סוגי טיעונים. יש אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה. דדוקציה, נתחיל דדוקציה. דדוקציה זה הטיעון הלוגי מהכלל אל הפרט. כל בני אדם בני תמותה, מקרה פרטי סוקרטס, גם הוא בן תמותה, נכון? מהכלל אל הפרט זה דדוקציה. זה טיעון שהוא בהכרח נכון, טיעון תקף. זה הקורס הכי מעצבן בכל הפילוסופיה. לא יודע, אוקיי. בכל אופן, אז זה מהכלל אל הפרט. מהפרט אל הכלל זה אינדוקציה, נכון? אני יודע משהו על מקרה מסוים, מקרה אחר, ואני עושה מזה הכללה לכלל המקרה. אוקיי? ומפרט לפרט או מכלל לכלל זה אנלוגיה. אוקיי? עכשיו בדרך כלל מקובל לחשוב שזה שלוש דרכי היסק שונות וזהו, הם פחות או יותר מכסות את כל דרכי ההיסק שקיימות בלוגיקה, כך לפחות מקובל לחשוב. יש כאלה שמדברים על אבדוקציה, אבל אבדוקציה זה סוג של אינדוקציה. מה זה אבדוקציה? אבדוקציה פירס בעצם המציא את זה. אבדוקציה זה הליכה מהפרטים אל התיאוריה שמסבירה אותם, לא אל הכלל. הנה נגיד, אני ראיתי שהדבר הזה כשאני עוזב אותו הוא נופל לכדור הארץ. אוקיי? עכשיו ראיתי שגם לזה זה קורה. זה שני מקרים פרטיים. עכשיו אני יכול להכליל ולהגיד כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ, זה אינדוקציה, מהמקרים הפרטיים והקבוצה. אבל אני יכול להגיד שמה שגורם להם ליפול לכדור הארץ זה כוח גרביטציה שכל מסה מפעילה על מסה אחרת. וכדור הארץ מפעיל על המסה הזאת כמו כל שתי מסות כוח משיכה, ולכן הם נופלות. זה הסבר לתופעות האלה. מההסבר הזה יוצא שבאמת כל עצם בעל מסה ייפול לכדור הארץ. אבל מה שעשיתי כאן, הגעתי מהפרטים לא לכלל, אלא מהפרטים לתיאוריה. והתיאוריה כבר יוצרת את הכלל. מהפרטים לתיאוריה זה אבדוקציה. אבדוקציה זה הסבר לפרטים. אינדוקציה זה מעבר מהפרטים אל הכלל. ההנחה היא שבדרך כלל מאחורי אינדוקציה תמיד יושבת איזושהי אבדוקציה. למה אתה מניח שהפרטים האלה נכונים לכל הכלל? כי כנראה יש איזושהי תיאוריה שאומרת שכל מה ששייך לכלל הזה מתנהג כך. אוקיי? אבל בלוגיקה עושים אבחנה מאז פירס, עושים אבחנה בין אבדוקציה לאינדוקציה. בסדר. אז יש לנו שלוש דרכי היסק, ולכאורה זה שלוש דרכי היסק מי הכי חזקה? הדדוקציה. נכון? כי מהכלל לפרט זה בטוח, זה וודאי. מי פחות חזקה? האינדוקציה והאנלוגיה. מי מבין שניהם יותר חזק? אנלוגיה? טוב, בפשטות אני חושב שאנלוגיה יותר חזקה. בפשטות. למה? מה ההבדל בין אנלוגיה ואינדוקציה לבין דדוקציה? דדוקציה, כמו שאמרתי קודם, היא בהכרח נכונה כי לא מוסיפה לנו מידע. נכון? המידע שהיה בידינו בהנחות נמצא במסקנה. אין מידע. אז לכן זה בטוח נכון. אנלוגיה ואינדוקציה זה שתי דרכי הסק שמוסיפות לנו מידע. נניח אני יודע שזה נופל לכדור הארץ ואני מסיק מזה שגם זה נופל לכדור הארץ, זה אנלוגיה. עכשיו הנחתי לגבי זה, זאת ההנחה שלי. מסקנה היא לגבי זה, זה עוד מידע. זה לא היה בידיי בהתחלה. לכן זה לא בטוח. הנחת לגבי הטלפון? לא, הנחתי הכוונה גיליתי, לא חשוב, אבל זאת ההנחה שלי. ומההנחה הזאת הסקתי את המסקנה לגבי זה. עכשיו המסקנה לגבי זה לא טמונה בתוך ההנחה הזאת. זאת הרחבה. יש פה עוד מידע. וברגע שיש פה עוד מידע, אז זה כבר לא בטוח. הביטחון שלי בלוגיקה זה כי אין עוד מידע במסקנה מעבר למה שהיה בהנחות. בעצם יש עיקרון אי וודאות פילוסופי בין רמת הוודאות לבין היקף המידע שנוסף לי. מכפלה שלהם זה קונסטנט. זאת אומרת אם, שנייה אחת, אם אני לא מוסיף שום מידע, אפס תוספת מידע, זה אינסוף וודאות. אם זה מוסיף מידע, אתה תשלם על זה ברמת הוודאות. אם זה מוסיף מידע, פחות ודאי. ככל שזה מוסיף יותר מידע, רמת הוודאות שלך יורדת. כן, ככל שאתה יותר ספקולטיבי, אתה מוסיף המון מידע, אז ברור שזה פחות ודאי. נכון? יש איזה אינטרפליי כזה בין רמת הוודאות לבין כמות המידע שנוספת לך. אוקיי? ובהסתכלות, שנייה אחת, ובהסתכלות הזאת כשאתם מסתכלים על אנלוגיה ואינדוקציה, האנלוגיה מוסיפה פחות מידע. כי אנלוגיה לוקחת את המידע לגבי פרט אחד או שניים, לא משנה כמה, ומוסיפה לך מידע על עוד פרט אחד. לא הרבה מידע, מידע על עוד פרט אחד. אז זה פחות ספקולטיבי. הסיכוי שזה לא נכון נגיד הוא חצי חצי לצורך הדיון. אבל אם אני אומר לך שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ, לא רק הספוג הזה, הסיכוי שזה לא נכון הוא הרבה יותר גדול כי אתה יכול לטעות בכל אחד מהם, אולי בזה לא טעית אבל בהוא כן. כיוון שזה יותר ספקולטיבי, זה מוסיף לך יותר מידע, אז זה פחות בטוח. ככל שזה יותר ספקולטיבי זה פחות בטוח, נכון? לכן ככל שזה מוסיף יותר מידע, אז זה כנראה פחות בטוח. יש איזה משחק בין רמת הוודאות, עד כמה זה בטוח, לבין כמה מידע זה מוסיף לנו. עכשיו זה לא לגמרי טריוויאלי כי כל אנלוגיה שאנחנו עושים, יש בבסיסה איזשהו סוג של אינדוקציה. כי כשאני אומר שזה נפל לכדור הארץ ולכן אני טוען שגם זה ייפול לכדור הארץ. למה אני טוען את זה? כי נדמה לי שיש משהו דומה לשני אלה. נכון? אחרת למה שזה ייפול? רוח לא נופלת לכדור הארץ, נכון? היא לא דומה לטלפון הזה מאיזושהי סיבה. אבל זה כן. למה אני מניח שזה כן? כי יש משהו שדומה בין זה לזה. מה זה המשהו הזה? כנראה שלשניהם יש מסה. אז אני בעצם במובלע אומר שלכל בעלי המסה יפלו לכדור הארץ. לא רק על הספוג. לא אמרתי את זה אבל בעצם זה מה שנמצא מאחורי ההיסק האנלוגי שלי. יושבת שם איזה אינדוקציה חבויה. אז זה משחק מאוד מעניין כי הרבה פעמים מאחורי אנלוגיה בעצם יושבת אינדוקציה. אבל מצד שני כשאני עושה אינדוקציה, האם זה לא סתם אוסף של אנלוגיות? כשאני אומר שזה נופל לכדור הארץ ולכן כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. אוסף של אנלוגיות. אני אומר שזה נופל לכדור הארץ, אז גם זה ייפול לכדור הארץ וזה ייפול לכדור הארץ, אוסף האנלוגיות הזה יוצר לי את האינדוקציה. אז מי קודם למי? מאוד לא ברור. נכון? זה שאלה לא פשוטה, מי קודם למי? האנלוגיה קודמת לאינדוקציה או שהאינדוקציה קודמת לאנלוגיה. אבל תכלס ברור ששני אלה, גם האנלוגיה וגם האינדוקציה, זה דרכי היסק לא בטוחות כי הם מוסיפות מידע. מתמטיקה ולוגיקה לא מוסיפות לנו מידע ולכן הן ודאיות. מי שמקבל את ההנחות חייב לקבל את המסקנה, כי זה לא מוסיף מידע, אתה לא יכול לקבל את ההנחות ולא לקבל את המסקנה. מדע עוסק במידע, לכן קוראים לו מדע. הוא מוסיף לנו מידע ולכן הדרכים של תוספת מידע, דרכי המחקר המדעיות, הן תמיד ניתנות להפרכה. זאת ההגדרה של מדע לפי פופר. כי אתה לא בטוח צודק, תמיד יש איזשהו ספק במדע כי אתה מוסיף מידע, זה לא מתמטיקה. אוקיי? לכן האנלוגיה והאינדוקציה מאפיינות מדע, הדדוקציה מאפיינת לוגיקה ואם תרצו אולי פילוסופיה. כן. אז זה אומר שפילוסופיה אי אפשר להגדיר כמדע? עוד פעם? אז זה אומר שפילוסופיה אי אפשר להגדיר כמדע? זה שאלה מאוד מעניינת. בפשטות לא, ברור שלא, כי זה לא תלוי בתצפית. אבל יש לי סדרת טורים באתר שבהם אני מגדיר מה זה פילוסופיה. תהיה הגדרה מסודרת שאף אחד לא עשה את זה לדעתי, לפחות מי שאני ראיתי, כל ההגדרות הן בדיחה. אני מציע שם הגדרה למה זה פילוסופיה. פילוסופיה? אהבת חוכמה, לא? נה, קנית בזול. טוב, הבה. בכל אופן, טוב, על זה אני לא אכנס לזה כאן. אני טוען שזה סוג של מדע אמפירי, אבל התצפית לא נעשית בחושים. היא נעשית, וכאן אני כן אפלטוני, היא נעשית בעיני השכל. של אוקאם? בשל אוקאם, עם האמפיריציזם שלו? ברור. כולם אמפיריציסטים טובים. וגם רציונליסטים. המחלוקת ביניהם היא טעות גדולה, כי אין הבדל. טוב, זה דיון אחר, אני לא אכנס לזה כאן. בכל מקרה, הטענה שאני רוצה לטעון זה שהדרך שלנו להוסיף לעצמנו מידע זה להשתמש באנלוגיה ובאינדוקציה. או במילים אחרות, לוותר על הביטחון, על הוודאות. נכון? אם מישהו רוצה וודאות בלבד, לא יוכל להוסיף לעצמו מידע. וודאות מלאה, לא יוכל להוסיף לעצמו מידע. חוק טבע, אין דרך. אתה לא יכול להוסיף לעצמך מידע באופן שיהיה וודאי. אתה רוצה להוסיף מידע? תשלם במטבע של וודאות. אין, זה המשחק. אתה רוצה וודאות? תוותר על מידע. זאת אומרת, זה אין דרך לברוח מזה. עכשיו, מה שקורה כתוצאה מזה, שעולות כל מיני טענות. תרצו תקראו לזה אמפיריציזם, תרצו תקראו לזה ספקנות, זה גם כן מילים נרדפות. הטענות בעצם אומרות אתה לא יכול באמת לקבל טענות שמבוססות על אנלוגיה או אינדוקציה. כי אולי זה נכון? בעיית האינדוקציה של יום, כן? מי אמר שזה נכון? הזיות שלך, אתה בנוי באופן מסוים. כן? כמו שמרק טוויין אומר, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. בסדר, זה שאתה חושב באופן מסוים, זה אומר שכך גם קורה בעולם? למה? זה שהראש שלך בנוי בצורה מסוימת, זאת לא ערובה בשום צורה לזה שהמסקנות שלך באמת מתארות את מה שקורה בעולם. הטענה הספקנית הבסיסית, הטענה האמפיריציסטית הבסיסית למעשה. הטענה של האמפיריציזם בעצם אומרת שחשיבה היא לא בסיס למידע על העולם. הבסיס היחידי למידע על העולם הוא תצפית. מה עומד מאחורי זה? מה שעומד מאחורי זה, זו הטענה הספקנית הזאת, שאומרת שזה שאתה חושב באופן מסוים זה כי ככה אתה בנוי. אבל העולם לא חייב כלום לאיך שאתה בנוי. ולכן כולם מתפלאים איך יכול להיות שיום היה כזה ספקן גדול וכזה אמפיריציסט הדוק, שזה לכאורה תרתי דסתרי. אבל זה לא תרתי דסתרי. אמפיריציזם מבוסס על ספקנות. שני צדדים של אותה מטבע. הספקנות אומרת שכשאתה משתמש בשכל כדי לקבל מידע על העולם, אתה עושה דבר לא זהיר. כי זה שאתה בנוי באופן מסוים, אתה בנוי ככה מכל מיני סיבות, אז מה? למה זה אומר שהמסקנה שאליה הגעת באמת? ולכן האמפיריציסטים אומרים רק תצפית. שיקול מחשבתי הוא לא בסיס לידיעות על העולם. רק תצפית. זאת אומרת, הבסיס לאמפיריציזם הוא ספקנות. זה שני צדדים של אותה מטבע. כתוצאה מזה, מכאן נולד הנרטיביזם הזה או פוסט מודרניות לפעמים קוראים לזה. כן? התפיסה הזאת שאומרת שאין אמת, או כל אחד והאמת שלו. כי באמת כל מה שאתה יכול לדעת על העולם אולי חוץ מתצפית ישירה, אבל תצפית ישירה אף פעם לא מניבה משהו מעניין. זאת אומרת, הדברים המעניינים באמת זה תמיד ההכללות שאתה עושה על בסיס התצפיות. חוקי טבע, תובנות כלליות. זה שהטלפון המסוים הזה יושב על השולחן זה נכון, אבל זה לא מעניין. עובדה סתמית. מה זה מעניין? התובנות המעניינות על העולם תמיד כרוכות באיזשהו סוג של היקש שכלי ולא רק תצפית. כולל חוקי הטבע כמובן. חוקי הטבע, מי שחושב שהם תוצאה של תצפית, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר. חוקי הטבע הם הכללות על בסיס של תצפיות. אתה מתחיל מתצפיות אבל מהתצפיות אתה עושה הכללה ויוצר חוק טבע כללי. לכן זו בעיית האינדוקציה של יום. חוקי הטבע הם לא תוצאה של תצפית, חוקי המדע. שטויות. מי שאומר את זה לא יודע מה הוא סח. ולכן מה שקורה כתוצאה מזה, באמת אנשים מטילים ספק, בעצם אומרים טוב אז אי אפשר להאמין לשום דבר אלא אולי למה שראינו. יש כאלה שאומרים שגם למה שראינו אי אפשר להאמין כי אפשר להטיל ספק הרי גם בזה. אבל אפילו הספקנים המתונים יותר, מה שנקרא אמפיריציסטים, הם באמת מטילים ספק בכל דבר שהוא לא תוצאה של תצפית ישירה. הספקנים האמפיריציסטים האמיתיים, ולא אלו שמכנים את עצמם אמפיריציסטים אבל הם לא כאלה. אוקיי? אז מכאן יוצאת התפיסה הזאת שבעצם אין אמת, אין מישהו צודק יותר מהשני, אי אפשר לשכנע אחד את השני. השני כי השכנוע מבוסס על טיעון, הטיעון מתחיל מהנחות יסוד, הנחות יסוד אם אנחנו חולקים, מה נעשה? אין דרך לשכנע אחד את השני. ואני לא מדבר על הנחת יסוד שיש פה מיקרופון או שאין פה מיקרופון. טוב, זה אפשר תצפית להכריע. בדברים המעניינים, לא על העובדות הספציפיות, הפרטניות, פרטיקולריות. אלא על תובנות כלליות, אוקיי? אז אם זה מכאן נובע הפלורליזם וכל אחד והאמת שלו, ומכאן נובעת פוליטיקה. זה מתחיל ביום ומסתיים בטומי לפיד. מיד, זה ברור שזה משם. איזושהי תפיסה שאומרת שום טיעון לא ישכנע אותי, כי הרי הטיעון מבוסס על הנחה שכוללת בתוכה את המסקנה שעליה אנחנו מתווכחים. נו, אז ברור שאף אחד לא ישתכנע באמצעות טיעון לוגי. אז מה אנחנו עושים פה בתוכנית? מתגוששים אחד עם השני, צוחקים אחד על השני. לשכנע או להשתכנע זה לא באמת אופציה. ויש פה טענה פילוסופית כבדת משקל, זה לא סתם חוסר נימוס. אין דרך לשכנע אחד את השני, זאת בעצם הטענה. ולכן מה שצריך זה להתייחס בנימוס אחד לשני, להקשיב אחד לשני, לכבד אחד את השני ולהמשיך לא להסכים איתו. ואין שום סיבה בעולם, כל השיחות והמפגשים שמנסים לעשות בדרך כלל נעשים רק כדי להכיר את השני, לא כדי להשתכנע. להשתכנע זו מילה גסה במפגשים כאלה. לשכנע ולהשתכנע, זו הטפה, זו מילה גסה. מה שאתה צריך לעשות זה להכיר את השני, את הנרטיב שלו, הוא יכיר אותך ואז אתם תצאו מחובקים והכל יהיה נהדר. אבל לשכנע, מן דכר שמיה, זה מילה גסה. לשכנע, אבל כשיש עימותים ודברים דומים מאנשים אחרים, אז יכול להיות שלא יודע, הכומר הזה והרב הזה לא יחליפו את דעתם עכשיו, אבל בן אדם שנמצא על התפר ומתלבט, אז פה זה יכול להיות… אני אומר יותר מזה, אני חושב שלפעמים גם הכומר או הרב ישנו דעתם. אבל בתפיסה של אנשים זה כאילו לא יכול לקרות. אני טוען שזה קורה, אני חושב שהם טועים האנשים האלה, בזה הם טועים, בזה שאפשר לטעות באופן כללי. אבל האטמוספירה שבתוכה מתנהלים הדברים האלה היא שהכל הולך על נימוס מצד אחד ועל חידוד מצד שני, מי יוצא יותר חד, מי נותן שואו יותר טוב, אף אחד לא באמת מעלה טיעונים כדי לשכנע ואף אחד לא תולה תקוות בזה שמישהו ישתכנע. זה משחק. זה רק משחק. ולכן הטענה הזאת של ריבוי אמתות היא כל כך הרסנית. אנשים חושבים שפלורליזם זה בסיס טוב כדי ליצור קשב, פתיחות, שיח. זו שטות. הפלורליזם הורס את כל זה. פלורליזם במובן של ריבוי אמתות, פלורל כן זה ריבוי. ואם יש ריבוי אמתות אז אין טעם להקשיב, אין טעם להעלות טיעונים כדי לשכנע או להשתכנע. ממילא כל אחד כלוא בתוך הנחות היסוד שלו והמסקנות שנובעות מהנחות היסוד, אלא אם כן יש לו טעות בלוגיקה. בסדר, זה בדרך כלל לא קורה, מקרים מאוד נדירים. סתם טעות בלוגיקה, לא הסקת נכון את המסקנה מתוך ההנחה. בדרך כלל יש לנו ויכוח על הנחות היסוד שלנו. נו, אז מה, אנחנו נישאר עם זה גם אחרי הוויכוח. אז לכן הטענה הפלורליסטית, הפוסט-מודרנית, איך שלא תקראו לזה, היא טענה חזקה מאוד. זאת לא כזה פשוט להתמודד איתה. אולי אני אם כבר עשיתי את כל המבוא הזה אז אני אמשיך עוד קצת. זה הכל מבוא ל… זה מבוא נחוץ. תראו, יש, אני אציג את זה בכל זאת בקונטקסט קצת היסטורי. יש, אפשר לחלק את ההתפתחות של החשיבה במערב, או לא יודע איך לקרוא לזה אפילו, ההתייחסות למושג האמת במערב לשלושה שלבים. אני מדבר על המערב כי זה בערך מה שאני מכיר אבל נדמה לי שזה באמת נכון רק שם. שלושה שלבים. אפילו פחות או יותר כרונולוגית, כמובן זה לא חד וזה… אבל ילדות, נעורים ובגרות. ואני עושה לזה אנלוגיה להתפתחות של אדם פרטי. גם כן שלושה שלבים: ילדות, נעורים ובגרות. זה קורה בצורה מאוד דומה. ואני מדבר על התבגרות פילוסופית כמובן, לא פסיכולוגית. אין לי עניין בפסיכולוגיה. אני מדבר על פילוסופיה. מה זה אומר? בשלב הילדות, נדבר על האדם הפרטי, התבגרות של אדם פרטי אחרי זה נעבור לעולם. ההתבגרות של אדם פרטי, הילד הוא שואל: האם השמש תזרח מחר? אז אבא אומר לו כן, אז הוא אומר אוקיי, למדתי משהו חדש, השמש תזרח מחר. זאת אומרת הוא מניח שאם אבא אמר אבא יודע. הוא מקבל את מה שאומרים המבוגרים או המורים או ההורים או מי שלא יהיה, הרבנים, השמאנים, לא אכפת לי מי. אבל הוא מקבל את זה כי הם יודעים, החכמים יודעים. אוקיי? זה השלב הדוגמטי. שלב הילדות. מה קורה בנקודה שבה הילד הופך להיות נער? טוב, נקודה כמובן זה קורה ברצף אבל אני רק בשביל לחדד את העניין. מה קורה כשהוא הופך להיות נער? הוא מעריץ אותם, מי שלא יהיה, הרבנים, השמאנים, לא אכפת לי מי. אבל הוא מקבל את זה כי הם יודעים, החכמים יודעים. אוקיי? זה השלב הדוגמטי, שלב הילדות. מה קורה בנקודה שבה הילד הופך להיות נער? נקודה כמובן, זה קורה ברצף, אבל אני רק בשביל לחדד את העניין. מה קורה כשהוא הופך להיות נער? במעבר בין הילדות לנעורים? הוא מתחיל לשאול את עצמו רגע, מי אמר שהם יודעים בעצם? אולי לא? פתאום הילד שמתבגר קצת מתחיל לשאול רגע, מי אמר לך? תוכיח. אולי זה לא נכון? שאלות זה מרד נעורים כזה, נכון? את מרד הנעורים בעצם אומר, אני מפסיק להיות דוגמטי. מעכשיו, אני אדם רציונלי. מעכשיו, אם לא תביא לי הוכחה, תחפש אותי בסיבוב. אני כבר לא מקבל דברים רק כי אתה אמרת. בוא, תראה לי הוכחה, אני מקבל רק דברים עם הוכחה. אוקיי? זה עברנו לשלב הנעורים. אחרי שלב הנעורים, הנער מגיע לשלב הבגרות, הוא מתבגר. מה קורה שם? הוא פתאום מגלה שלשום דבר אין הוכחה. אין, שום דבר בעולם אין לו הוכחה. למה? כי כל הוכחה מבוססת על הנחות. אין שום דבר שאתה יכול לקבל אותו כמוכח אלא אם כן קיבלת את ההנחות, אבל אז אני שואל את ההנחות למה קיבלת? אם אתה כנער לא מקבל דברים שאין לך הוכחה עבורם באופן קטגורי, אז לא תקבל שום דבר. כי הרי כל דבר שיש לך הוכחה עבורו מבוסס על הנחות יסוד שלהן אין לך הוכחה. ואם להן יש הוכחה, לך עוד אחורה, לא משנה. זה יתחיל במקום שבו יש לך כמה טענות, הנחות יסוד שלהן אין לך הוכחה. ומי שמקבל רק דברים שיש לו הוכחה עבורם, מהר מאוד הוא מגלה שהוא לא יכול לקבל כלום. נכון? שום דבר. זה שלב ההתבגרות. זאת אומרת, מרד הנעורים מסתיים באכזבה של ההתבגרות. אני חשבתי שאני אהיה רציונלי, אני אקבל רק דברים שיש לי הוכחה, אני אפסיק לקבל את מה שההורים, המורים, או לא יודע מה מישהו אחר אומר לי. אני הכל בעיני השכל, אני אבדוק, מה שיש הוכחה אני אקבל ומה שאין… אני אהיה אדם רציונלי. אבל יש דברים שכן יש להם הוכחה, לא? כמו נגיד זה שאתה קיים, כל המהלך הזה של דקארט. זה אין לזה… למדת פילוסופיה, לא? למדת פילוסופיה, אז תבין שהוא דיבר שטויות. אין שום דבר… תשמע, בוא, הצלחנו לפרוך… בנקודה ספציפית, אני לא יכול להפריך… בוא, הצלחנו להפריך את דקארט. יש לי באתר אם אתה רוצה טור שמסביר למה דקארט לא צודק. לא שהוא לא צודק בהוכחה, אלא שההוכחה שלו היא לא מה שקאנט קרא הוכחה אונטולוגית. זאת אומרת, הוא טען שההוכחה שלו זאת הוכחה שלא מבוססת על הנחות. זה המה שמיחד אותו. תבין, הרי למה הוא אומר אני חושב משמע אני קיים ולא אומר אני הולך משמע אני קיים? זה גם טיעון תקף. אם אני הולך אז אני קיים, כי אחרת אני לא יכול ללכת, נכון? מי שלא קיים לא יכול גם ללכת. אז למה מה מיוחד באני חושב משמע אני קיים? למה לא אני יושב משמע אני קיים, אני גבוה משמע אני קיים? הכל טיעון תקף, נכון? מה מיוחד באני חושב משמע אני קיים? התשובה היא השכל והמציאות בעצמה. עצם זה שבן אדם איכשהו צופה בעולם מתוך איך שהוא מסתכל… אתה צריך הנחה… אז עצם זה, אז הוא אומר שבעצם… נו, בוא. אם אני אניח שאני הולך, כאן אני מסיק שאני קיים, כי אחרת לא יכול להיות שאני הולך אם אני לא קיים. וזה נכון? שאם מישהו הולך הוא צריך להיות קיים. לא, זה ברור, מי שלא קיים לא יכול ללכת. אני הולך זה אומר שמישהו הולך, לא? הולך זה פועל, פועל שיש נושא שזה הפועל שמתאר אותו. הוא מדמה את זה לחלום… לא, לא, ובלוגיקה אפשר להגיד… הוא מדמה את זה לחלום, הוא אומר שכמו בחלום… לא, לא, החלום זה משהו אחר. זה אתה מדבר עכשיו על שלב הספק. שלב הספק המתודי שלו. אני מדבר עכשיו על הפתרון, על התשובה לספק. והתשובה לספק הקוגיטו זה התחלת התשובה. ולמה הרעיון שלו? הרי דקארט היה רציונליסט. הפרויקט הגדול של דקארט לא היה להוכיח שיש אלוקים. הפרויקט הגדול של דקארט היה להתמודד נגד הספקנות האמפיריציסטית. ולכן הוא היה צריך להציג טיעון שלא מבוסס על הנחות. כי אם הוא מבוסס על הנחות אז האמפיריציסט קופץ ותוקף וההנחה מאיפה אתה יודע? ואתה רוצה להגיע לתוצאה שהיא טענה על העולם בלי תצפית. נכון? זה המשימה של הרציונליסט. האמפיריציזם התחיל לפרוח במאה ה-15-16, דקארט בא לענות על זה. זה היה פרפור הגסיסה האחרון של הרציונליזם של ימי הביניים. כי בעצם הוא ניסה להציג טיעון שלא מבוסס על תצפית. אני לא צריך הנחות בשביל להגיע למסקנה הזאת. זה מה שקאנט לימים קרא טיעון אונטולוגי. אנסלם הראיה לקיומו של אלוקים זה טיעון אונטולוגי. דקארט, הקוגיטו זה טיעון אונטולוגי. יש כמה טיעונים אונטולוגיים. אבל אפשר להפריך את דקארט… את אנסלם אפשר להפריך… אני לא חושב שאתה צודק, אבל זה דיון אחר. אונטולוגי שזה רק ניתוח מושגי. אתה עושה ניתוח למושג ומזה אתה מגיע לטענה אונטית על העולם על מה שקיים בעולם. אתה לא צריך להניח שום הנחה. זה נקרא ראיה אונטולוגית בניסוח של קאנט. אם ניקח נגיד את המשולש, מה מחייב אותי להאמין שהאל במושגו קיים? לא, לא, אל תכניס אותי לשם, אני כתבתי על זה ספר. ספר, אתה יכול לקרוא, החמישית מהספר זה דיון מאוד מפורט בראיה האונטולוגית. לא, אני לא רוצה להיכנס לשם כי זה הרבה, יש שם הרבה פינות. אבל אני רוצה רק להסביר, כי זה נקודה חשובה, הקוגיטו. הטענה, הטענה של דקארט, למה הוא אומר אני חושב משמע אני קיים ולא אני הולך משמע אני קיים, זאת אותו טיעון. החידוש שלו הוא לא במעבר מאני חושב לאני קיים, זאת טריביאלי. הטיעון, החידוש שלו הוא בזה שהמילה, שהטענה אני חושב היא הכרחית מתוך עצמה, בניגוד לאני הולך. מכאן ואילך אתה יכול להוכיח מכל אחד מהם שאני קיים. אבל להוכיח על בסיס טענה קונטינגנטית שאני קיים זה לא עוזר כלום. אם אתה מוכיח על בסיס טענה הכרחית שאני קיים, אז עשית את העבודה. נכון? אז החידוש של הקוגיטו של דקארט זה לא באני חושב משמע אני קיים, אלא באני חושב זה הכרחי. עכשיו ממילא אפשר גם להסיק שאני קיים. עכשיו למה זה הכרחי? כי אם אני חושב שאני לא חושב אני עדיין חושב, גם את זה אני חושב. זה הטענה שלו, לא משנה בקצרה. אתה מבין? אבל עוד פעם, גם לזה אני לא אכנס, יש גם על זה טור באתר שלי אם תרצו, תוכלו לראות שמה למה אני לא מקבל את זה. הכל שמה. כן, כן, זה לא הנושא שלנו פה, לא אכפת לי לדבר על זה אבל זה לא הנושא שלנו. אני כן חותר לנושא שלנו. אז מה שאני בעצם רוצה לומר, זה שהנער בסוף תקופת הנאורות זה בדיוק דקארט, הפוסט-דקארט, הפוסט-קרטזי. שמה זה אומר? שאתה פתאום מגלה שאין שום דבר שאפשר להוכיח בלי הנחות יסוד. ובהנחות יסוד אתה לא יכול לקבל אותם כי אין להם הוכחה, ממילא אתה לא יכול לקבל שום דבר. הרב, הטור על דקארט סתם, איך אתה אולי זוכר מה זה? שלח לי מייל או משהו, אני אצטרך לחפש, אבל או שתחפש באתר שלי אתה תמצא את זה מיד. קוגיטו של דקארט, תמצא את זה. בסדר, תודה. אז הטענה, שבסוף תקופת הנאורות עובר לבגרות, נקודת ההתבגרות, אתה פתאום מגלה שלשום דבר אין הוכחה שהיא לא מותנית. אין טיעונים אונטולוגיים בעולם בקיצור. אוקיי? זה האכזבה של דקארט, זאת אומרת לא שלו, אלא של אלה שמבינים יותר טוב ממנו. אז עכשיו מה אתה עושה במצב כזה? עכשיו תראו, יש שלוש אפשרויות מה שאתה עושה במצב כזה, שלוש אפשרויות להתבגר. איך אני יודע שיש רק שלוש? ניתוח לוגי. מה מוביל לפלונטר של ההתבגרות? שתי הנחות. הנחה אחת, שרק מה שמוכח הוא קביל. נכון? רק דבר עם הוכחה אני יכול לקבל. הנחה של הנער. הנחה השנייה, שאין שום דבר שאפשר להוכיח. מסקנה, שום דבר הוא לא קביל. נכון? זה הפלונטר. הפלונטר מבוסס על שתי הנחות. עכשיו כדי לצאת מהפלונטר הזה, אם תאמץ את שתי ההנחות אתה ספקן. זה דרך ראשונה להתבגר. להסיק את המסקנות, להישאר עם שתי ההנחות, אבל להבין מה הן אומרות. הנער לא הבין מה הן אומרות. המבוגר כבר מבין שאם אתה רוצה אמת מוחלטת, אתה רוצה רק וודאות, אז נשארת עם כלום ואתה הופך לספקן. זה הבוגר הספקן או הפוסט-מודרני או הנרטיבי או מה שאתם רוצים. זה הבוגר מהסוג הראשון. ויש עוד שתי אפשרויות. אפשר לוותר על הנחה, לא להישאר עם שתי ההנחות אלא לוותר על הנחה א' או לוותר על הנחה ב'. אוקיי? לוותר על הנחה א' פירושו להגיד, סליחה, אני אתחיל עם לוותר על הנחה ב'. לוותר על הנחה ב' פירושו לא נכון שלא יכולה להיות לי וודאות בשום דבר. נכון, לוגיקה לא תיתן לי וודאות בשום דבר כי לוגיקה תמיד מותנית בהנחות היסוד. אבל אולי יש לי דרכים מעל הלוגיקה, השכל או מה שלא יהיה שייתנו לי את הוודאות. אני קורא לזה פונדמנטליזם. פונדמנטליזם? כן, פונדמנטליזם זה אלטרנטיבת התבגרות לספקנות. מה אומר הפונדמנטליסט? יש לי איזה שהוא מקור טרנסצנדנטי דתי, נביא, אלוהים, התגלויות, לא יודע בדיוק מה, הרב, אדמו"ר, מה שלא משנה מה, אוקיי? שהוא מהווה מבחינתי מקור לוודאות ולכן אני בטוח בדרכי. אני לא מוותר על ההנחה שרק דבר וודאי הוא קביל. אבל אני כן חושב שאפשר להגיע לוודאות. נכון, לא עם הלוגיקה, באמצעות דרכים שהם לא יודע, מעל הלוגיקה, מעל השכל, משהו, איזה כריזמה רוחנית, לא משנה, כל אחד מהניסוחים המצחיקים האלה. זאת אומרת, הוודאות שלי מגיעה מהמקור הזה. כן, אז יש במילים אחרות, יש דרך להגיע לוודאות. ההנחה שאין דרך להגיע לוודאות לא נכונה. זה ויתור על ההנחה השנייה. אז הפונדמנטליסט זה מי שמתבגר על ידי ויתור על ההנחה השנייה. אוקיי? הספקן זה מי שמתבגר כשהוא מאמץ את שתי ההנחות. מה נשאר? מי שמוותר על ההנחה הראשונה. מי מוותר על ההנחה הראשונה? מי שאומר לא נכון שרק דבר מוכח הוא קביל. אני מוכן לקבל גם טענות שאין לי ודאות מוחלטת לגביהם. שימו לב, זאת הדרך היחידה לחיות באופן שאני לא ספקן, אני מקבל דברים כנכונים בלי להיזקק למקורות עילאיים טרנסצנדנטיים כאלו או אחרים, אלא להישאר בשכל הרגיל, כן, בדיוק, ועדיין לא להיות ספקן, זאת אומרת עדיין לאמץ דברים כ, אני קורא לזה התבגרות סינתטית, בשפה של קאנט, הם משפטים סינתטיים, בעצם זה מה שמאפיין אותם. או, זאת שאלת מיליון הדולר, אבל אני אומר כרגע אני משרטט רק את הכיוונים. אז הטענה בעצם שהדרך היחידה, אני אגיד יותר מזה, בעולם שלנו כבר לא מעט שנים בדור האחרון, יש עימות מאוד חריף בין החברה הפוסט-מודרנית הפלורליסטית לחברה הפונדמנטליסטית. והסיבה לזה שהעימות הזה לא ניתן להכרעה זה בגלל ששני הצדדים יושבים על אותה הנחה. שניהם יושבים על ההנחה שרק דבר מוכח הוא קביל. זה מוסכם על שני הצדדים. רק הפונדמנטליסטים אומרים יש לי מקור שיתן לי את הוודאות ולכן יש לי אמיתות קבילות. הפוסט-מודרנים לא מקבלים את המקור העילאי הזה, ולכן הם אומרים בעצם כל אחד והנרטיב שלו, אין שום דבר שהוא באמת קביל, שהוא באמת תקף, שהוא באמת מחייב, אבל שניהם מסכימים שרק דבר מוכח יכול להיות קביל. ובמובן הזה אין לפלורליסט איך להתמודד עם הפונדמנטליסט, כי הפונדמנטליסט אומר מה אתה רוצה? יש לי מקור ודאות, אתה אולי לא מכיר בו, לא מכיר אותו, יש לך בעיה, אבל אין לך שום דרך להתמודד איתי כי אני יכול לסמוך עליו, זה ודאי, ואני יכול לקבל את זה. עכשיו הבוגר הסינתטי, ההתבגרות השלישית בעצם אומרת שאני לא מקבל את ההנחה שמשותפת לשני האחרים, לפונדמנטליסט ולפלורליסט. אני לא מקבל את זה שרק דבר מוכח הוא קביל, רק דבר ודאי הוא קביל. לא, שכל ישר זה גם טוב, או נגיד בשפה הקודמת, אנלוגיה ואינדוקציה גם טוב. אני לא מתרגש מבעיית האינדוקציה של יום. גם דבר שהוא אינדוקציה, נכון הוא לא ודאי, אבל זה common wisdom, זאת אומרת זה שכל ישר, אני מוכן לקבל את זה. מבחינתי זה קביל. ומי שלא מקבל את זה לדעתי טועה, לא בוודאות, אבל הוא טועה. אמת וודאות במילים אחרות הן לא מילים נרדפות. זה בעצם מה שמייחד את הבוגר הסינתטי מול הפונדמנטליסט והפלורליסט. כי גם הפלורליסט למרבה ההפתעה וגם הפונדמנטליסט מזהים אמת עם ודאות. רק ודאות היא אמת. בגלל ששניהם באותה הנחה אז אין להם מוצא והוויכוח עובר פשוט למאבקי כוח, וזה בדיוק, או התגוששות הכוחנית, אבל אין דרך כמו בית שמאי ובית הלל, שהרגו אחד את השני כי לא הייתה דרך לנהל דיון ולהגיע להכרעה. עכשיו במקום שבעולם סינתטי אני יכול להעלות טיעונים, אגב שימו לב, טיעונים שהם לא יהיו טיעונים לוגיים דדוקטיביים, אלא טיעונים של אנלוגיה ואינדוקציה, ויתברר לך שאתה יכול לשנות את דעתך גם אם לא הסכמת איתי בהתחלה. בדדוקציה זה לא יכול לקרות, כי המסקנה תמיד טמונה בתוך ההנחות, אם לא קיבלת אותה אז הטיעון לא הצליח להפוך אותך. אוקיי? אבל באנלוגיה ובאינדוקציה זה כן יכול להיות. בטיעונים של אנלוגיה ואינדוקציה אני יכול לנסות ולהראות לך בכל מיני צורות שבעצם ההנחה שלך לא נכונה. וזה לא טיעון לוגי, כי טיעון לוגי יראה לך שאתה אף פעם לא האמנת בה. אני לא, אני מתכוון להמיר את תפיסתך, לא להראות לך שאף פעם לא חשבת ככה, אלא לא, אתה חשבת ככה ואני אשנה את דעתך. אגב, לתחום הזה שנקרא רטוריקה יצא שם רע. זה שם נרדף לדמגוגיה. אבל זה לא נכון. רטוריקה להבדיל מלוגיקה זה בדיוק האומנות של השכנוע בכלים לא דדוקטיביים. אלא מה? שהפונדמנטליסטים והפלורליסטים חושבים שאין דבר כזה, אין דבר כזה כי רק לוגיקה רק ודאות מבחינתם קיימת. אז הם תופסים שכל שכנוע על ידי אנלוגיה או אינדוקציה זה שטיפת מוח, זה דמגוגיה. לכן מבחינתם רטוריקה ודמגוגיה זה מילים נרדפות. אבל בעולם סינתטי, לא נכון, רטוריקה זה דרך להביא בן אדם לשנות את דעתו לראות שאולי הוא טעה. עכשיו הדרך הזאת היא לא לוגיקה, זה יותר קרוב לספרות מאשר ללוגיקה. אני מתאר לו סיטואציה, אני מנסה להכניס אותו לתוך הסיטואציה, אני מראה לו מה ההשלכות של התפיסה שבה הוא מחזיק, והוא פתאום מבין שבעצם הוא לא מסכים לתפיסה הזאת. זה יכול לקרות, לפעמים כן, לפעמים לא. לא תמיד אני אצליח, אבל אני יכול. ייתכן, תיתכן אפשרות של שכנוע, לא כל שכנוע הוא שטיפת מוח. זה בעצם מה שאני רוצה לומר. וזה האלטרנטיבה לפופוליטיקה. כן, תעלה טיעונים שהם לא וודאיים, אבל זה מייק סנס. ואם זה מייק סנס, והשני יהיה קשוב, אתה יכול לשכנע אותו או להשתכנע על ידו. לא נכון שכל שכנוע זה שטיפת מוח או שאי אפשר להשתכנע. לא, אפשר, אם תוותר על הוודאות. אם תגיד אני לא דורש דווקא שכנוע ברמה של טיעון לוגי. גם אנלוגיה ואינדוקציה זה בסדר. גם הדגמות, דוגמאות, משלים, כל מיני דברים מהסוג הזה. זה לא שטיפת מוח, זה לא דמגוגיה. זה בסך הכל צורה להסב את תשומת הלב למשהו. אז בעולם אגב, עשה את האנלוגיה בין שלושת השלבים של ההתבגרות של האדם הפרטי להתבגרות של הציוויליזציה שלנו. אז בעולם, במערב בכלל, זה התחיל בעולם פגאני, ילדותי, ושמה מה שמכשף אמר, או לא יודע מי אמר, זה כנראה נכון, כמו הילד. זה השלב הדוגמטי. ואז מגיע מרד הנעורים. מרד הנעורים בעצם אפשר לסמן אותו ביוון נגיד, לא משנה בגדול, גם יוון זה מאות שנים, אבל נגיד, שם זה התגבש. התפיסה הרציונלית, שמה התמסדה הלוגיקה, כעין האורגנון של אריסטו וכולי. החשיבה הרציונלית המדעית, עד כמה שהיה אז, לא משנה, אבל שם זה התחיל לתפוס מעמד עצמאי ולא רק מסורת שקיבלנו מרבותינו. זה לא רק הסיבה היחידה לאמץ דברים, אלא גם ההיגיון שלנו, התצפית, המדע, השיקול הפילוסופי, גם זה קורה. וזה מאיים על החברות הדוגמטיות, הדתיות. לכן המפגש של ישראל עם יוון הוא כל כך טראומטי בעיני חכמים. כי חכמים חיו בתפיסה של תורה של מסורת, כמו שדיברנו קודם. ואז הם נפגשים, וזה אותה תקופה, קצת קודם. ואז הם נפגשים, בית הלל ובית שמאי נגיד, הלל ושמאי זה כבר ממש התקופה של היוונים כמעט. בית הלל בית שמאי זה קצת אחרי זה. והם נפגשים פתאום עם איזושהי תרבות של נערים ששואלים אותך רגע, מי אמר לך? תוכיח. יש לך טיעון טוב בשביל זה? זה שהרב שלך אמר או אבא שלך אמר, אז מה? אז הוא אמר. להורות כזאת. מי אמר שזה נכון? זה ה"מי אמר לך", כן? מרד הנעורים. והחכמים לא יודעים מה לעשות עם זה. אין להם את הכלים להתמודד עם דבר כזה. כי בתורה של מסורת אין טיעונים. בדיוק כמו שתיארתי בשיעורים הקודמים. רבי אליעזר אומר רגע, כך אמרו לי רבותי. אז רבי יהושע ורבי עקיבא וכולם מביאים לו טיעונים. מה אתם רוצים מהטיעונים שלכם? אני רבותי אמרו לי, כך זאת האמת נקודה. מה אתם מבלבלים את המוח עם הטיעונים? סביר להניח שהנכון שלכם לא נכון. למה? בגלל ש… כי הם לא הביאו טיעונים של נערים, הם הלא כולם התבססו על… זה לא נכון. זה בדיוק כמו שהחוק המדעי מתבסס על התצפיות. זה לא נכון. יש שם מרכיב שבא מהסברה שלך. תיקח את המסורת, כמו שדיברנו עם רבי עקיבא ששילב את שני הדברים האלה. אתה לוקח את המסורת אבל אתה נותן לה פרשנות, אתה מוסיף לה הנחות משלך, ואז אתה מגיע למסקנות שלך. ומישהו אחר יכול להגיע למסקנות אחרות. ועדיין צריך לקחת ולהתחיל מהמסורת. בסדר, כמו שבדם מתחילים מהתצפית. אבל זה שאתה מתחיל בתצפית זה לא אומר שאתה אמפיריציסט. אמרתי שבסוף השיעור הקודם אמרתי שבסוף בסוף אחרי רבי יהושע ורבי אליעזר כל התורה כולה זה רבי עקיבא. נכון? כולה אליבא דרבי עקיבא. למה? כי רבי עקיבא אומר לנו אני לוקח את המסורת מרבי אליעזר, הוא למד משניהם. ואני לוקח את הפרשנות ואת הסברה מרבי יהושע, ורבי יהושע מסביר לי את ההלכות שלמדתי מרבי אליעזר עם הקישוים. והמסורת בסוף כמו שהיא עברה אלינו דרך רבי עקיבא זה מסורת של פרשנות דינמית. דיברתי על זה פעם הקודמת. מסורת דינמית. לא מסורת כמו שתפסו אותה עד אז, צינור חלול. וזה בדיוק הנקודה. אין, זה לא או המצאה או מסורת מאובנת. לא, יש מסורת דינמית. דיברתי על זה עם הסטראדיווריוס וכל הדוגמאות שהבאתי בשיעור הקודם. והטענה בעצם זה שהמפגש של חכמים עם היוונים היה טראומטי ברמה הפילוסופית מעבר לעבודה זרה וזה כמובן היה חזק אבל ברמה הפילוסופית כי לא היו להם תשובות לשאלות של היוונים. וכשאין לך תשובות אתה נלחם. אתה לא יכול להתמודד איתם. יש פה ושם סיפורים על רבי יהושע בן חנניה, אגב מעניין, אותו רבי יהושע שמעלה טיעונים נגד רבי אליעזר, נגד הסמכות המסורתנית של רבי אליעזר, יוצר רבי יהושע עם הטיעונים. והוא גדול המתווכחים עם חכמי יוון, עם סבי דבי אתונא, כן, שהיה כל הוויכוחים של רבי יהושע בן חנניה נגדם. אותו דבר. כי הוא היחיד שהיה יכול לדבר איתם. כי יש לו תורה של משא ומתן, הוא כן לוקח את הכלים שלהם ומשתמש בהם כדי לפרש את המסורת, להבין אותה יותר טוב ואז הוא יכול להציג איזושהי עמדה מנוגדת. רבי אליעזר והחכמים הקודמים לא ידעו איך להתמודד עם זה, כל מה שהם יכלו זה רק להילחם איתם. אין להם, הם היו אבודים מולם. לכן הגמרא אומרת יפיותו של יפת תהא באוהלי שם, מתרגמים את התורה רק ליוונית לא לשום שפה אחרת. למה? היוונית דווקא אלה הכי גרועים? לא. כיוון שבסוף בסוף דה פקטו חכמים הבינו שהם קיבלו הרבה מאוד מהמפגש עם יוון. כל החשיבה ההגיונית, השכלית, הניתוח, הכל בא משם. וזה מה שקידם את התורה לשלב של תורה שבעל פה. עכשיו יש תורה של משא ומתן, עכשיו אפשר להתחיל לדבר. הרמב"ם מתחיל עם מילות הגיון, זה מבוא מבחינתו ללימוד. מבוא לוגי. גם הרמח"ל יש לו ספר, לא זוכר איך הוא נקרא, דרך תבונות, כן. יש לו אפילו שני ספרי לוגיקה נדמה לי לרמח"ל. גם הוא תפס את זה כאיזשהו מקור, כפנתון, רבי יצחק קנפנטון גם תפסו את זה כבסיס לתורה שבעל פה. קצת הגזימו לדעתי אבל הרעיון הוא זה. שתורה שבעל פה זה בעצם יישום של מתודות יווניות על המסורת שקיבלנו של התורה. אבל זה שימוש מאוד עמוק במתודות יווניות, זה לא סתם טכני. יש פה משהו ששינה את התורה. זה מה שרבי אליעזר לא הסכים לקבל. אז זה ההתמודדות של הנער עם המבוגר במישור הגלובלי, במישור של ההיסטוריה בכלל, בין יוון לישראל. אוקיי? עכשיו כשהנער בא למבוגר, אומר למבוגר, לאבא שלו, למורה שלו, תגיד מי אמר לך? תוכיח. אולי זה לא נכון, אולי ההיפך? שאלות מאוד קלאסיות של נערים. אבל אם זכור לי נכון בשיעור אחר על מידות הדרש, אנחנו אמרנו שיש איזושהי אנלוגיה לכללים של הלוגיקה. זה דבר שכן היה לנו למשה מסיני, לפחות בעקרונות. וזה בדיוק הנקודה. וזה עבר המשגה יוונית ולכן רק אצל רבי עקיבא ורבי ישמעאל זה מתחיל לקבל שמות ונהיה רשימה מסודרת של כללים. כי הם חיו, רבי עקיבא זה בדיוק התקופה, הם חיו בשלב שבו מתחילה להיווצר תורה של משא ומתן. מתחיל השימוש בכללים היווניים בלימוד תורה. אז ההמשגה של מה שקיבלנו במסורת, וקיבלנו את העקרונות במסורת, ההכנסה של זה לדפוס לוגי של כללים, זה נעשה רק אז. וזה בדיוק ביטוי נוסף לעניין הזה. אבל לפני כן לא נעשה בזה שום שימוש? נעשה בזה שימוש לא באמצעות כללים, שימוש טבעי. דיברתי על זה. זה לא נתפס כמערכת לוגית, לכן באמת אי אפשר היה להתווכח, ולכן הם הגיעו לקטסטרופה הזאת שהרגו אחד את השני כי לא היה דרך באמת לטפל בזה. לא היו המשגות, לא היו כללים לוגיים לטפל בזה. מה אתה עושה עם דבר כזה? וגם המסורת, זה אומר שהיא לא הייתה מובנת כמו שאמרתי את זה גם אז. אמרתי שרבי אליעזר בעצמו הרי לא באמת אמר דבר שלא שמע מפי רבו. חי באשליה שזה ככה. עכשיו נזכרתי, הבאתי את הדוגמה של הדוד שלי על הסבא והסבתא שלמדו באידיש, כי גם הוא יודע שהם לא למדו באידיש. שורש. כן, אמרתי את זה גם היום. אבל גם הוא יודע שהם לא למדו באידיש, אבל האתוס שלו זה שהם למדו באידיש. הוא יודע שלא. זה הבדל. הטענה זה שהנער בא להורה או למורה שלו ואומר לו מי אמר לך? תוכיח. אולי ההיפך? מה אתה עונה לו? מה שאני יכול לענות לו זה שמע, הקומון סנס אומר ככה. לא מעניין אותי קומון סנס, אתה מדבר שטויות. תן לי הוכחה. נכון? זה מה ששואל הנער. הוא רוצה הוכחות. איך הוא רואה אותי שאני מדבר אליו ככה? הוא רואה אותי בתור הילד שהוא היה פעם, שמקבל דברים סתם ככה כי הוא דוגמטי. נכון? ככה הוא רואה את זה. הוא לא מבין שאני נמצא בשלב שלישי, לא חזרתי לשלב הראשון. הוא חושב שאני הייתי מיואש, חזרתי לשלב הראשון, אני מקבל דברים סתם כי מישהו אמר. ואז הוא אומר אתה דוגמטי, אני הרי אהיה חכם, אני רק דברים מוכחים אני מקבל, אני לא מתגלח על הזקן של אחרים, אני רק על הזקן שלי מתגלח. אוקיי? הוא לא אני לא מצליח להסביר לו, וזה ייאוש שכל הורה חווה את זה. אני לא מצליח להסביר לו שזה מאוד הגיוני, תגדל, גם אתה תבין שזה הגיוני. שתבין שהוכחות זה לא הכל. יש דברים שזה הקומון סנס, אתה מבין שזה נכון. אין לי הוכחה, אבל זה נכון. אוקיי? אז זה בעצם הטענה שהנער קורא את המבוגר שמולו, הוא הרי עוד לא עבר את השלב הזה, הוא לא מכיר את השלב הזה. איזה שלב הוא עבר? את הילדות הדוגמטית ואת הנעורים. אז מבחינתו המבוגר זה כנראה תקוע עוד בשלב הילדות, הוא מקבל דברים סתם ככה בלי הוכחות. הוא לא מבין שיש שלב שלישי. לכן אין דרך לענות לו. בדיוק כמו שיוון וישראל, לא הייתה דרך לענות, לא הייתה דרך לנהל את הוויכוח. בסוף בסוף מה שקרה זה שהכלים היווניים נבלעו בתוך ה ויפיותו של יפת נכנסה לאוהלי שם. זה נכנס. ואז אתה פתאום מתחיל לנהל שיח בצורה יוונית אפשר לומר, אוקיי? אז אתה יכול להתחיל אולי אפילו לענות לנער כי אתה בעצם מדבר איתו בשפה שלו. אבל, אבל כל עוד אתה לא עושה את זה, אז הנער חושב שאתה סתם ילד דוגמטי. מה קורה? אז מרד הנעורים בעצם מתחיל ביוון. בגדול. כמובן זה תהליך הרבה יותר מורכב, אבל בגדול זה מתחיל ביוון. איפה זה נגמר לדעתכם? איפה מגיעה נקודת ההתבגרות? סוף הנעורים. התבגרות סלאש ייאוש? קאנט? הייתי אומר אולי עם ניטשה. עם ניטשה, עם ניטשה. בעיניי יותר קרוב, אני אפילו הייתי אומר אמצע המאה העשרים. אמצע המאה העשרים, מתי שהפוזיטיביזם נשבר. מה זה הפוזיטיביזם? פוזיטיביזם זה בעצם תפיסת הנעורים בטהרתה. אני לא מוכן, פוזיטיביזם לוגי, אני לא מוכן לקבל שום דבר שאין לי הוכחה עבורו. כל השאר זה פסויידו-משפטים, כמו שאומר טרסקי. אתה לא אומר כלום. אתה סתם לא אומר כלום. וזו הגישה הכי קיצונית. מה שאי אפשר להוכיח ולהגדיר בצורה מתמטית לא קיים. אין דבר כזה. עכשיו מה קורה באמצע המאה העשרים? שליש, אמצע המאה העשרים קורה איזשהו משבר מאוד גדול שהיסטוריונים של תרבות לא תמיד מצליחים להבין אותו. תולים את זה במלחמת העולם השנייה. נולדת הפוסט-מודרניות. נולדה קודם, אבל זה מקבל את העוצמה שלה אחרי השבר הגדול של מלחמת העולם השנייה. הייאוש מהמדע, הייאוש מהאדם. בדיוק. בדיוק. והייאוש הזה, הייאוש הפוסט-מודרני הזה אומר: אנחנו רואים לאן אמת גדולה מובילה, ולכן אנחנו מאמצים תפיסה של פלורליזם, ריבוי האמיתות, כל אחד והנרטיב שלו בתקווה שהכל יהיה בסדר עכשיו, אף אחד לא ינסה לרצוח אחד את השני כי הכל… מה התברר? שבעולם כזה רוצחים אחד את השני עוד יותר. נכון? כי ברגע שאין לך דרך להתווכח, אז אתה צריך להילחם. מה לעשות? אם כל אחד והאמת שלו, אני כן מאמין באמת שלי, אתה לא יכול למכור לי עד מחר שהאמת שלי לא נכונה, כי אני הרי יודע שזה כן נכון. אז מה אני עושה? אין לי דרך להתמודד איתך כי אתה בשיטתך צודק ואני בשיטתי צודק. אנחנו נריב ונילחם. המוצא הוא מוצא כוחני. אגב, כך נוצר מה שנקרא עולם הפרוגרס, מה שנקרא היום הכפייה הליברלית. מאיפה זה בא? זה בא מפה. ואתה תמיד אומר להם, תראו, איפה הליברליזם שלכם? למה אתם לא מאפשרים לחרדים לנהל אירועים נפרדים לעצמם? זה מה שהם רוצים. זה לא פסגת הליברליזם שהייתי מצפה מציבור ליברלי? תן להם לעשות כמו שהם מבינים, אף אחד לא מכריח אותך כלום. לא, לא יתנו להם. למה לא? זה לא ליברלי. עכשיו הליברליזם, המוצא סימן השאלה, אם סימן שאלה הוא ככה, אתה מותח אותו, נהיה סימן קריאה. השאלה שלך, ליברליות, שכולה אתה צודק ואולי כן ואולי לא, יכולה להיות סימן קריאה. כולם חייבים להסכים לזה שאולי כן ואולי לא. ומי שלא מסכים לזה הוא כופר בעיקר. וצריך לרדוף אותו ברדיפה דתית. אז זה כבר הופך לדוגמה. מה? בדיוק, בדיוק. זה האבסורד שיש פה. הציפייה הייתה שזה יביא את השלום המיוחל וגר זאב עם כבש. אז כמו שאמר בן גוריון: אני מייחל לשלב שבו יגור זאב עם כבש ובלבד שאני אהיה הזאב. וגר זאב עם כבש, בסוף הזאב יאכל את הכבש. לא יהיה שם שלום. לפחות, כן, זאת אומרת, זה לא יחזיק לנצח. נכון, זה לא יחזיק. למה? כי כולם, אף אחד שלא יספרו לי סיפורים, כולם מאמינים שהאמת שלהם נכונה. אתה יכול לנאום עד מחר שאין אמת וכולם צודקים וכל אחד והאמת, זה הכל חרטה. בסוף בסוף אתה כן משוכנע שהאמת היא שלך. עד שעל השולחן הציעו את ההצעה לבטל את מצעד הגאווה בירושלים. עד שעל שולחן הכנסת הגיעה הצעה לבטל את מצעד… לא, אני אומר שכשבאים לבטל את מצעד הגאווה זה צעד יותר בעייתי, אתה מנסה לכפות על אחרים. לכן אני הבאתי בכוונה את הדוגמה של אירועים נפרדים לציבור שרוצה את זה. אני לא בא לכפות על אף אחד, אבל תן לי להתנהג כמו שאני מבין. לא, לא יתנו לך. מצעד הגאווה זה יותר בעייתי לבטל, כי הם צועדים ובסדר, מה אתה רוצה מהם? אתה בא לכפות עליהם. וזו טענה יותר בעייתית. את זה אני יכול להבין ליברל שלא מסכים. הוא יאמר מה זאת אומרת? הם רוצים לצעוד שיצעדו. אבל איפה איך אני יכול להבין ליברל שכופה עליי את ההתנהגות שלו? במה הוא ליברל? הוא ליברל רק כלפי אלה שחושבים כמוהו. זה לא ליברליזם. כן, התשובה היא כן כמובן, אבל זה בדיוק כי יש משהו שהוא מאוד בעייתי ברמה הפילוסופית-לוגית של התפיסה הזאת. לכן אני אומר, זה לא חוסר נימוס. זה לא שהם התגלצ'ו במקרה והם לא עקביים ובטעות אני לא יודע מה. יש פה בעיה לוגית פילוסופית ביסוד התפיסה הזאת. אם אתה ספקן אמיתי אתה לא יכול לעשות כלום. אתה לא יכול גם לחשוב את מה שאתה חושב. וזה אף אחד לא מוכן באמת להיות שם. לא רק לא מוכן, הוא לא באמת מאמין בזה. רגע הרב, אז אתה לא רואה את הקשר בין כל מה שקרה במלחמת העולם השנייה והייאוש מהאדם לבין… לא, זה הסבר במישור ההיסטורי-סוציולוגי. אבל אני… אמרתי, אני מדבר על זה במישור הפילוסופי-לוגי. ולדעתי השורש של הדברים במישור הפילוסופי-לוגי. כי בסוף בעצם אנשים מצד אחד ראו שתראו לאן מובילה איזה עמדה נורא דוגמטית שמאמינה בנאציזם או בקומוניזם או מה שלא יהיה, כל אלה הביאו לזוועות, שזה נכון. אבל האלטרנטיבה מביאה לאותם זוועות. כי אין לך דרך להתמודד עם דאעש, אין לך דרך להתמודד עם פוטין, אין לך דרך להתמודד עם אף אחד, כי מה אתה רוצה? כל אחד והאמת שלו, זאת האמת שלו. מה אתה רוצה? כן, אז דמוקרטיה מתגוננת וכל מיני פטנטים כאלה שבעצם באים להסביר למה אני לא ליברל. וכל מיני מושגים שבאים לכבס את החוסר העקביות. כי אין, אתה לא יכול להיות עקבי במצב כזה אלא אם כן אתה לא מרשה לעצמך להגיד ולעשות כלום, לחשוב כלום, להיות מין כזה בודהה, אני לא יודע מה. אתה לא, אחרי הכל האדם המערבי לא יכול להיות בסיטואציה כזאת. זה לא עובד. בדיוק. אז הטענה, הוא גם חושב שהוא צודק. יש ספר מאוד יפה על זן בודהיזם ופסיכואנליזה. זה אסופה של שלושה מאמרים. יצא בעברית. זה פסיכיאטר מקסיקני ששכחתי את שמו, ושל אריך פרום, הפסיכולוג הידוע, ושל סוזוקי, די.טי. סוזוקי. הוא מלומד יפני, לא המכונית. הוא מלומד יפני שעניינו היה להסביר את הזן בודהיזם לאוזן מערבית. זו הייתה המומחיות שלו. יש שם מאמר שלו. בין היתר, סוזוקי מביא שם שני שירים. אחד של טניסון נדמה לי, והשני של באשו. איזה משורר זן מהמאה השמינית או משהו כזה. ובאשו אומר שמה: הו פרח נפלא בין סדקי הקיר, כמה יפה אתה והייתי יכול לעמוד פה לנצח ולהסתכל עליך, משהו כזה. וטניסון אומר: הו פרח יפה בסדקי, לא בדיוק אותו דבר אבל כמעט. הו פרח יפה בסדקי קיר, מי ייתן שאני אקח אותך ואני אקטוף אותך ואני אביא אותך הביתה ואתה תקשט לי את הבית עד סוף החיים. וזה תיאור כל כך יפה להבדל בין המזרח למערב. הפסיביות הבודהיסטית המזרחית לאקטיביות הנוירוטית המערבית. מקס ובר, הנוירוטיות הפרוטסטנטית המערבית. פילוסוף רוסי ניקולאי ברדייב עשה את זה… פילוסוף רוסי ניקולאי ברדייב עשה את זה על הבדלים בין הכוח, שהמזרח הוא יותר מסמל את הכוח הנשי בזמן שהמערב הוא יותר הכוח הגברי. אני לא יודע, צריך להבין למה הוא התכוון, אבל יכול להיות שזה אותו דבר, רק אתה קורא לזה נשי ולזה גברי. מה השם? פילוסוף רוסי שכתב ספר בשם גורלה של רוסיה. מה השם שלו? ניקולאי ברדייב. ניקולאי ברדייב. בשבילכם. אוקיי. טוב, בכל אופן בספר שלו גורלה של רוסיה זה משהו שהוא בעצם עושה את ההבדל למה הרוסים קיבלו את הביורוקרטיה הגרמנית. הם אומרים בעצם הרוסי בגלל שמוסקבה שקיבלה את הטארו-מונגוליוס, שהיא מזרחית, בעצם הפכה למין כזה, בא יותר לידי ביטוי הכוח הנשי, הפסיבי, השטח הגדול שרוסיה עשתה, שאם רוסיה תעשה קודם כל בגלל שבאו הגרמנים שמסמלים את הצד הגברי החזק והנחילו את תרבות… מולידת הפרוטסטנטיות גרמניה. גם זה. טוב, הוא בכל זאת שונא את הגרמנים. היום ברלין מזכיר לי פשוט מחנה צבאי אחד גדול. אוקיי, טוב, זה שהרבה יסכימו. טוב, בכל אופן לענייננו, אז מה שאני בעצם רוצה לומר, שהזמן שלנו כבר מסתיים, אז מה שאני בעצם רוצה לומר שגם בעולם הרחב קורים בדיוק אותם תהליכים. באמצע המאה העשרים, שליש אמצע המאה העשרים, אנחנו מגיעים לנקודת הקצה שהתחילה ביוון, זה כל תקופת הנאורות. מה קורה משם והלאה? שלוש דרכי התבגרות. בדיוק מה שאמרנו לבן אדם הפרטי. התבגרות אחת זה הפוסט מודרניות, לכן היא נולדת שם, זה הספקנות. ספקנות זה אימוץ של שתי ההנחות ולהישאר עם שתיהן, נכון? מה זה שתיהן? רק ודאות היא קבילה ואין שום דבר ודאי, נכון? שתי ההנחות ביחד מובילות ישר לספקנות הפוסט מודרנית. ההתבגרות השנייה זה פונדמנטליזם שגם הוא פורח החל מאמצע המאה העשרים למרבה הפלא של הרבה אנשים. אוקיי? שזה בעצם תפיסה שאומרת יש לנו איזה מקורות אלוהיים ולכן אנחנו נהרוג את כל מי שלא חושב כמונו. עכשיו בעיניי דרך אגב הבעיה בפונדמנטליזם זה לא האלימות שלו. זה סימפטום לבעיה. הבעיה בפונדמנטליזם זה הנחרצות שלו, חוסר המוכנות שלו להעמיד את התזה שלו למבחן ביקורתי. עקרונית אתה יכול להיות פונדמנטליסט גם עם אמא תרזה. כי היא פונדמנטליסטית, היא לא מוכנה להעמיד את המוסר שלה למבחן ביקורתי. אז היא פונדמנטליסטית והיא לא תרצח אף אחד. כי הם לא מוכנים לקבל חשיבה ביקורתית. או פציפיסט פונדמנטליסט? בדיוק, ויש הרבה כאלה. אתה יכול להיות פציפיסט שמפציץ את סרביה. נכון, למשל. אולי, אבל זה כבר באמת חוסר קונסיסטנטיות. אבל יש, יש פציפיסטים למשל ברית שלום שהייתה פה בארץ, עם השמאל, כן, מגנס ובובר וכל החבר'ה האלה, גרשום שלום, שתנועת השמאל של אנשי רוח לפני קום המדינה, שרצו לוותר לערבים והכול ולהכיר והכול, זו תנועת התאבדות בשם הפציפיזם. התנגדו למלחמה, וכשאתה נמצא תחת איום ואתה מתנגד למלחמה, אז האבולוציה כבר תדאג לזה שהפציפיזם לא ישרוד. וזה, לכן פציפיזם לא שורד כמובן. פציפיזם פשוט אין לו יכולת לשרוד אבולוציונית בגלל שמחסלים אותו. ולכן, לכן הפציפיזם אף פעם לא יהיה עמדה שולטת. בכל אופן הטענה שהדרך, הדרך ההתבגרות השלישית, הדרך הסינתטית, זה בעצם מה שנקרא מודרניזם לפני הפוסט מודרניזם. זה בעצם תפיסה שאומרת אני מוכן לקבל את הקומון וויסדום, את הקומון סנס כטענה אמיתית. לא ודאית. ולכן אני מתייחס אולי בסובלנות לתפיסות אחרות, אני מקשיב לתפיסות האחרות, אבל אני לא חושב שהן נכונות כמו התפיסה שלי, אבל אני לא בטוח שהן לא נכונות. אולי אני סובלן אבל לא פלורליסט. אני לא חושב שיש ריבוי אמיתות. אני כן חושב שהאמת שלי לא ודאית, ואני לא מזהה אמת עם ודאות. כי אנלוגיה, אינדוקציה, רטוריקה, זה גם כלים כדי לאמץ טענות, לא רק הוכחות לוגיות ולא רק ודאות. ואני חושב שהדרך היחידה להתמודד עם פונדמנטליזם באמת זה הדרך הזאת ולא הפלורליזם, מה שחשבו בהתחלה. כי הפלורליזם יושב על אותה הנחה כמו הפונדמנטליזם. הדרך היחידה זה להתמודד עם ההנחה שמשותפת לשניהם, שלא רק דבר מוכח או לא רק דבר ודאי הוא קביל. אני מוכן להילחם על האמת שלי למרות שאני יודע שהיא לא בטוחה, אבל אני כן חושב שהיא נכונה. עד שישכנעו אותי שלא, אני אקשיב טוב, אולי ישכנעו אותי שלא. אבל זה לא אומר שאם אני לא משוכנע אני לא אלחם על זה. לא רק דבר ודאי הוא קביל ומחייב ותקף. אוקיי? זאת התפיסה מה שאני קורא הסינתטית. עכשיו אני בפעם הבאה, אני כבר לא מגיע לזה עכשיו, כל זה היה מבוא מושגי, חלק מהמבוא המושגי לסוגיה של איך להתייחס למחלוקת בהלכה ובכלל. לזה נגיע בפעם הבאה. תודה רבה רבנו. תודה.