מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 17
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה: שלושת שלבי ההתבגרות הפילוסופית
- [1:02] פונדמנטליזם: חיפוש וודאות במקורות עליונים
- [4:06] התבגרות סינתטית: אינטואיציה ושיקול דעת
- [6:40] הבדלים בין בוגר סינתטי לילד: שיקול דעת מול קבלה
- [8:57] סוגי טיעונים בלוגיקה: דדוקציה, אנלוגיה, אינדוקציה
- [17:31] סוגיית העירובין: בחינת המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל
- [29:27] החוכמה מול הרוב – מה קובע?
- [31:05] איזה רוב קובע – חכמה או אנשים?
- [33:13] חוסר חוקה – בעיית שלטון ללא חוקים
- [34:33] הצורך בהסכמה רחבה – איך נחליט?
- [35:41] רוח הקודש בבית מדרש – על הרמב״ם
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב שלושה שלבי התבגרות של אדם ושל ציביליזציה: ספקנות פוסט־מודרנית שנולדת מהצירוף של הדרישה לוודאות עם ההכרה שאין ודאות, פונדמנטליזם שמנסה להשיג ודאות ממקורות “עילאיים” שאינם נתונים לביקורת, והתבגרות סינתטית שמוותרת על הדרישה שרק ודאות היא קבילה ומאפשרת אחיזה בעמדות מתוך שכל ישר ושיקול דעת תוך פתיחות להפרכה. הכותב טוען שהתבגרות סינתטית היא דרך ההתמודדות היחידה מול פונדמנטליזם ופוסט־מודרניות יחד, ומיישם את המסגרת לסוגיית “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” בעירובין, לשאלת סמכות בת קול, ולמחלוקת מטא־הלכתית על כללי ההכרעה. בהמשך הוא דוחה פלורליזם הלכתי עקרוני בטענה שהוא נשען על הנחה שחכמים אינם טועים, ומציע שהשיח ההלכתי בפועל מניח אמת וטעות גם אם קיימות מחלוקות, תוך הדגשה שהמשך ההסבר על הקריאה המוניסטית יינתן בהמשך.
שלבי התבגרות: ספקנות, פונדמנטליזם, והתבגרות סינתטית
הטקסט מתאר שתי הנחות שנצברות אחרי “נקודת ההתבגרות”: שרק דבר ודאי הוא קביל, וששום דבר לא יכול להיות ודאי, ומתוכן נוצרת ספקנות שמזוהה עם נרטיבים, פוסט־מודרניות ופלורליזם. הטקסט מגדיר פונדמנטליזם כניסיון לייצר טענות ודאיות לא באמצעות לוגיקה אלא באמצעות מקורות מיסטיים או סמכותיים כמו רב, חכם, נביא או כל מקור שמוצג כמוחלט ולא נתון לביקורת, ומדגיש שפונדמנטליזם במובנו הפילוסופי אינו תלוי במידת האכזריות של המעשים אלא בשאלה אם עקרונות היסוד עומדים למבחן ביקורתי. הטקסט מציג “התבגרות סינתטית” כוויתור על ההנחה שרק ודאות קבילה, כך שאפשר לאחוז בעמדות שמבוססות על שכל ישר ושיקול דעת בלי לטעון לוודאות ובלי להפוך אותן לדוגמה חסינה מביקורת.
הבדל בין ילד לבוגר סינתטי ושימוש ב“כלים רכים”
הטקסט מתאר את “מרד הנעורים” כשילד או נער דורש הוכחה, והמבוגר עונה שאין הוכחה אלא “השכל הישר אומר ככה,” תשובה שנשמעת לנער כתשובת ילד למרות שהיא שייכת לשלב חשיבה אחר. הטקסט מבדיל בין השלב הראשון לשלישי בכך שהבוגר הסינתטי מגבש עמדה מתוך שיקול דעת ואינטואיציה ולא “סתם כי מישהו אמר,” ושיקול דעת אינו זהה להוכחה אך נשאר נתון לערעור ולשכלול. הטקסט מציג חלוקה בין דדוקציה כטיעון הכרחי לבין אנלוגיה ואינדוקציה כטיעונים “רכים” שעליהם נשען המדע, ומסביר שהספקן רואה במדע אמירה על האדם ולא על העולם בעוד שהציבור ואנשי מדע מקבלים אותו ככלי אמיתי במגבלותיו.
תיאור שינוי תיאוריות במדע ומשמעות “לא נכון” מול “קירוב”
הטקסט מתאר מדע אמפירי כהליך שבו בונים תאוריה באמצעות אינדוקציה ואנלוגיה, פועלים לפיה עד שמופיעה תאוריה כוללת יותר שמסבירה יותר תופעות וחריגים. הטקסט מדגים זאת דרך המכניקה הניוטונית שנכונה כקירוב במהירויות נמוכות ובסקאלות מסוימות, אך מוחלפת עקרונית על ידי תורת היחסות ותורת הקוונטים, וטוען שבסופו של דבר התאוריה הקודמת “לא נכונה” גם אם היא שימושית כקירוב. הטקסט מציג את ההבחנה בין “חלקית” ל“לא נכונה” כהבחנה סמנטית, משום שהשימושיות נובעת מטעות קטנה ולא מאמת מלאה.
לוגיקה של “מידות הדרש” כלוגיקה פורמלית לטיעונים רכים
הטקסט טוען שקיימת “לוגיקה רכה” שניתנת לפורמליזציה, ובפרט לוגיקה של מידות הדרש ההגיוניות שמסדירה אנלוגיה ואינדוקציה, כולל כללי טיעון ופירכה. הטקסט מציג זאת כהבדל מהותי בין חשיבה של ילד או פונדמנטליסט לבין הבוגר הסינתטי שפועל באופן שיטתי, רציונלי ומבוקר גם בלי ודאות, ומעמיד כל עמדה למבחן ביקורתי. הטקסט מציג עמדה שמבחינה בין היעדר ודאות לבין היעדר קבילות, וטוען ש“לא בטוח” אינו אומר שצדדים הפוכים שקולים אלא שניתן להחזיק בעמדה אחת כיותר קרובה לאמת עד שיובאו טיעונים משכנעים נגדה.
סוגיית עירובין י״ג ע״ב: בת קול, רוב, וכללי הכרעה
הטקסט פותח את הסוגיה בעירובין י״ג ע״ב על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, “יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל,” ושואל מדוע המחלוקת נמשכת זמן רב, מדוע לא הוכרע לפי “אחרי רבים להטות,” וכיצד נסמכים על בת קול אף ש“אין משגיחין בבת קול.” הטקסט מביא תוספות שמתרץ שבמקרה תנורו של עכנאי הבת קול יצאה “לכבודו” של רבי אליעזר, או שבמקום שהיא נגד רבים אין לה תוקף, ואילו בעירובין הבת קול תואמת את הרוב של בית הלל. הטקסט מסביר שהצורך בבת קול נובע מכך שבית שמאי מערערים על הכרעה לפי רוב כמותי משום ש“הוו חריפי טפי,” ולכן המחלוקת אינה רק על הלכות פרטיות אלא מחלוקת מטא־הלכתית על “מה סופרים” בהכרעת רוב: רגליים או ראשים, רוב אנשים או רוב חכמה.
ספר החינוך: רוב כמותי מול עליונות חכמה
הטקסט מצטט ספר החינוך במצוות “אחרי רבים להטות” שמציג כלל שלפיו הכרעת רוב מתאימה כאשר שתי הכתות “יודעות בחוכמת התורה בשווה,” ושאין היגיון ש“כת חכמים מועטת” תפסיד ל“כת בורים מרובה, ואפילו כיוצאי מצרים.” הטקסט מציג זאת כהסבר לתפיסת בית שמאי שמספר לבדו אינו מכריע מול איכות חכמה, ומדגיש שהכרעה כזו מקובלת פחות למעשה משום שקשה להסכים מי חכם יותר, דבר שמוביל לבלגן ולכן הכלל המעשי נשאר הליכה אחר הרוב. הטקסט מתאר את הפלונטר של בית שמאי ובית הלל ככזה שנוצר משום שהוויכוח הוא על כללי המשחק עצמם ולכן לא ניתן לפתור אותו באמצעות אותם כללים.
אנלוגיה לפוליטיקה בישראל: מחלוקת על כללי המשחק והיעדר חוקה
הטקסט משווה את הוויכוח המטא־הלכתי למצב פוליטי עכשווי שבו צד אחד מסתמך על רוב מנדטים וצד אחר טוען לשינוי כללי המשחק, ולכן הכרעה “לפי הכללים” אינה מתקבלת כי עצם הכללים במחלוקת. הטקסט טוען שמאז קום המדינה אין כללי משחק מוסכמים משום שאין חוקה, ולכן כל רשות מושכת סמכויות והוויכוח מתנקז למאבק על מי קובע את כללי היסוד ומה משמעות “חוק יסוד.” הטקסט מציג ניסיון לייצר כללים “יש מאין” כמצב שמחזיר לנקודת ההתחלה שבה נדרשת הסכמה רחבה ולא רוב פורמלי, ומביע ספק שתושג הסכמה כזו.
רוח הקודש, שו״ת מן השמים, ובת קול כתובנה ולא קול טרנסצנדנטי
הטקסט מביא דוגמה מהראב״ד שכתב “כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו” ומציג את פירוש הרב מרגליות שלפיו הכוונה להסכמה שנוצרה בבית המדרש לאחר דיון, ולא להתערבות שמימית מחייבת. הטקסט מביא את שו״ת מן השמים של רבי יעקב ממרויש שבו נשאלות שאלות בחלום ונידון היחס ל“לא בשמים היא,” ומציע להבין “בת קול” בגמרא גם כתובנה שנרמזת דרך אירוע טבעי, כגון שמיעת פסוקים בבית תינוקות שנקלטת כסימן. הטקסט טוען שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל הבת קול נדרשת דווקא משום שכללי ההכרעה הרגילים אינם פותרים את המחלוקת על כללי ההכרעה, ולכן כאן אין סתירה לעיקרון של אי־הישענות על בת קול כאשר קיימת אלטרנטיבה הלכתית.
“לא בשמים היא” ואמת מול פסיקת הלכה
הטקסט מביא אגדתא על מחלוקת בין הקדוש ברוך הוא לבין מתיבתא דרקיעא בעניין בהרת ושיער לבן, שבה רבה בר נחמני פוסק נגד הקדוש ברוך הוא והרמב״ם פוסק כך להלכה, ומפרש זאת כהצהרה שפוסקים לפי כללים אנושיים ולא לפי גילוי מיסטי. הטקסט קובע ש“לא בשמים היא” משמיע שהלכה אינה נקבעת לפי “האמת” כפי שהיא בשמים אלא לפי פרשנות המסורת שניתנה בסיני וכללי הפסיקה שנמסרו לבני אדם. הטקסט מציב זאת כשאלה עקרונית על היחס בין פסיקת הלכה לבין אמת, ומודיע שהדיון יימשך בהמשך.
“אלו ואלו דברי אלוהים חיים”: קריאה פלורליסטית מול קריאה מוניסטית
הטקסט מציג את המשפט “אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל” ככזה שנראה סתירתי, ומבחין בין קריאה פלורליסטית שבה שני הצדדים צודקים ולכן ההכרעה כבית הלל מוסברת כבחירה שאינה תלויה באמת, לבין קריאה מוניסטית שבה קיימת אמת אחת והנימוק של “נוחין ועלובין” מסביר מדוע שיטת בית הלל קולעת יותר לאמת. הטקסט מביא את פירוש רבי יוסף קארו שלפיו הקדמת דברי בית שמאי לפני דבריהם מראה מתודה שמקשיבה לטיעוני היריב, שוקלת אותם ברצינות, ואז מגבשת עמדה מדויקת יותר, ולכן הפסיקה כבית הלל נובעת מקרבה לאמת ולא מ“פרס על התנהגות טובה.” הטקסט קושר זאת לרעיון הסינתטי של החזקת עמדה מתוך שיקול דעת ושמיעת ביקורת בלי לדרוש ודאות.
מגן אברהם, שקר לשם קבלה, וזיוף ירושלמי קודשים
הטקסט מביא בשם המגן אברהם הלכה שמותר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך, ומפרש זאת כהיתר שנועד לגרום לצד השני לשקול טיעון ברצינות כאשר הוא מזלזל בך, לא כהיתר ליצור סמכות עיוורת. הטקסט משווה זאת להתנהגות בית שמאי שמרוב חריפות לא ראו צורך להקשיב לבית הלל, וטוען שהשימוש בשם סמכות נועד לשבור זלזול וליצור דיון אמיתי. הטקסט מבחין בין ייחוס לאדם גדול לבין זיוף מקור בעל סמכות פורמלית כמו תלמוד, ומביא את פרשת הירושלמי המזויף על קודשים בראשית המאה ה־20 כמעשה פסול משום שתלמוד מחייב פסיקה ולכן זיוף כזה משנה דין ולא רק משפר הקשבה לטיעון.
דחיית פלורליזם הלכתי, שלוש שיטות פירוש, וטענת אפשרות הטעות אצל חכמים
הטקסט מצהיר שהכותב הוא מוניסט וטוען שפלורליסטים “טועים,” ומסביר שהמניע לפלורליזם הלכתי הוא קריאה של “אלו ואלו” כהוכחה שחכמים אינם טועים ולכן שתי דעות סותרות יכולות להיות נכונות יחד. הטקסט מציג שלוש שיטות לפרש “אלו ואלו”: פלורליסטית שבה שני הצדדים צודקים, מוניסטית שבה אחד צודק ואחד טועה, והרמוניסטית שבה שני הצדדים יחד מרכיבים אמת רחבה יותר שכל אחד מהם תופס בה פן. הטקסט מביא את “אלו ואלו” בגיטין ו׳ על פילגש בגבעה כמקרה שבו אליהו מסביר ששני הפרטים התקיימו יחד, ומזהה זאת כמודל הרמוניסטי בדומה למשל הפיל של הרמב״ם שבו שני תיאורים שונים נובעים מזוויות שונות של אותה מציאות.
טענת “אד הוק,” פרדוקסים, ולוגיקה פאזית
הטקסט טוען שפלורליזם קונסיסטנטי שמחריג מקרים מסוימים הוא פתרון “אד הוק” שנועד לחלץ מקושי בלי הצדקה עקרונית, ומשווה זאת לניסיונות לפתור פרדוקסים באמצעות איסור ניסוחם. הטקסט מרחיב על פרדוקס השקרן, על פתרונות של ראסל בתורת הטיפים, ועל פרדוקס הערמה והקירח, ומציג פתרון שמבוסס על כך שמושגי יומיום אינם בינאריים אלא רציפים. הטקסט מציג לוגיקה פאזית כדרך להבין מושגים כמו “ערמה” או “אחרי הצהריים” במונחי דרגה בין אפס לאחד, ומזהה את בניית הפרדוקס כתוצאה של חשיבה דיכוטומית.
סיכום ביניים והמשך: אמת וטעות בהלכה והבטחת הסבר לקריאה המוניסטית
הטקסט טוען שבספרות ההלכה הפוסקים פועלים מתוך הנחה שיש אמת וטעות, כפי שעולה מחשש “אולי טעיתי,” “יראת הוראה,” והמאמץ לברר דין, בעוד שפלורליזם הלכתי מופיע בעיקר בספרי הגות. הטקסט מבדיל בין קיומן של דעות שונות לבין הטענה שכולן “צודקות באותה מידה,” ומציג מצבים קונטקסטואליים ככאלה שאינם מחלוקת אמיתית אם כל צד היה מסכים לנסיבות האחרות. הטקסט מסיים בכך שנותר להסביר כיצד קריאה מוניסטית מפרשת “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” כאשר באותה סיטואציה עצמה פוסק אחד מתיר ופוסק אחר אוסר, ומכחיש את הטענה ש“הלכה לעתיד תהיה כבית שמאי” כטענה שאינה “בגמרא ולא בשום מקום.”
תמלול מלא
[Speaker A] בואו נתחיל.
[הרב מיכאל אברהם] דיברתי בפעם הקודמת על, תיארתי איזה שלושה שלבים של התבגרות, גם של אדם פרטי וגם של ה, נקרא לזה הציביליזציה שלנו בכלל. ואמרתי שבסופו של דבר, אני לא אחזור על זה, אבל בקצרה, בסופו של דבר אחרי שאנחנו עוברים את נקודת ההתבגרות, ויש לפנינו, יש לנו שתי הנחות שכרגע צברנו לאורך הדרך. הנחה אחת שרק דבר ודאי הוא קביל, והנחה שנייה ששום דבר לא יכול להיות ודאי. ולכן ההתבגרות המתבקשת, אם אני נשאר עם שתי ההנחות האלה, היא ספקנות. נכון? בעצם נרטיבים, או פוסט-מודרניות, ספקנות. היא לא יכולה להיות ודאות בשום דבר. אפשר לקרוא לזה פלורליזם, ובעיניי זה שם נרדף לפוסט-מודרניות, אבל על זה אני אדבר אולי קצת עוד מעט בהמשך. הסוג השני של ההתבגרות זה פונדמנטליזם. פונדמנטליזם זה בעצם ניסיון לשאוב טענות ודאיות לא באמצעות טיעונים הגיוניים, פילוסופיים, לוגיים, אלא מאיזה שהם מקורות עילאיים. אוקיי? מקורות מיסטיים, דרך הרב, החכם, הנביא, המכשף, הקאדי, לא משנה, כל מי שאתם רק רוצים, שמה שאני שומע ממנו הוא מוחלט, הוא לא נתון לביקורת, הוא ודאי. ואז זה פתר לי את בעיית הוודאות למרות שאנחנו מסכימים שבאמצעות טיעונים אי אפשר להגיע לוודאות, כי הרי הבסיס של כל טיעון זה הנחות יסוד, ולהנחות אין לנו הוכחה, ולכן בעצם באמצעים לוגיים או פילוסופיים אי אפשר להגיע לוודאות. אבל יש לנו אלטרנטיבה, אנחנו יכולים להגיע לוודאות בכלים מיסטיים. וזה בעצם פונדמנטליזם. אמרתי שפונדמנטליזם זה בעצם תפיסה שאומרת שעקרונות היסוד שלנו לא נתונים לביקורת. הם לא מסורים למחשבה ביקורתית. כן, זה צריך לקבל את זה כי זה ככה, ואם השכל אומר לא ככה, תתגבר. אבל זה לא נתון למחשבה ביקורתית. אמרתי שבאופן עקרוני מזהים הרבה פעמים פונדמנטליזם עם קיצוניות, או עם מעשים אכזריים, או דאעש וכל מיני דברים כאלה, אבל אני חושב שפונדמנטליזם בהגדרתו הפילוסופית לא קשור בכלל לאיזה מעשים אותם שאתה עושה. זה קשור לשאלה האם אתה מה שאתה מאמין בו הוא ניתן להעמידו למבחן ביקורתי, אתה מוכן לחשוב עליו, אולי הוא נכון אולי הוא לא נכון, או שזה לא עומד למבחן ביקורתי. עכשיו כשאתה מאמין באמונות כאלה שיכולות לגרום לך גם לרצוח, אז אמונה פנאטית כזאת מובילה אותך להתנהגות קיצונית ואכזרית. יכול להיות כאמא תרזה, שהיא יכולה להאמין במוסר בצורה פונדמנטליסטית, ואז אין שום בעיה, לא תהיה שם אכזריות ולא כלום, אבל זה עדיין פונדמנטליזם. כי זה עדיין תפיסה שאתה לא יכול להתווכח איתה, אין מה לדבר, זאת אומרת זה משהו שלא עומד למבחן ביקורתי. אוקיי?
[Speaker A] וזה מזכיר באיזה שהיא צורה את רעיון התפקעות הציביליזציות של אוסוולד שפנגלר. על כך שלכל ציביליזציה יש כמה שלבים. שלב ילדות שבה היא כזה יראה נבנה, יראה רק נולדת, רק עושה את הצעדים הראשונים שלה. שלב של כזה התבגרות, הנעורים, הם תוססת, היא כובשת, היא מתפתחת.
[הרב מיכאל אברהם] אלו תיאורים, תיאורים של התנהלות, אני מדבר כרגע על המישור הפילוסופי. במישור הפילוסופי אני מחלק את זה לשלושה שלבים האלה, אולי הם מקבילים לשלבים האלו אני לא מכיר את זה, אבל השלבים מה שאתה מתאר זה פשוט צורות התנהלות. אני מדבר על צורות חשיבה, או הלוגיקה, הפילוסופיה. ההתבגרות השלישית זה מה שקראתי התבגרות סינתטית, לא משנה כרגע למה אני קורא לזה ככה, זה מינוח קאנטיאני, אבל הטענה היא זה שאני מוותר על הזיהוי… כן, כל אחד מאלו זה או להישאר עם שתי ההנחות, או לוותר על הנחה ב', או לוותר על הנחה א'. אלו שלושת האפשרויות. אז אם אני מוותר על ההנחה שרק דבר ודאי הוא קביל, אז אני לא צריך להיזקק לאיזה מקורות עילאיים שיתנו לי ודאות, כי אני לא מחפש ודאות. ומצד שני אני גם לא צריך לוותר על כל הטענות, כי לא רק דברים ודאיים אני מקבל, לא כל דבר שהוא לא ודאי אני זורק אותו. אני מקבל דברים שזה השכל הישר אומר אותם. זה גם טוב מבחינתי. אני כמובן לא טוען שזה ודאי, ואם אני לא פונדמנטליסט אז אני גם מוכן לשמוע טיעונים נגד זה. ואם אני לא פונדמנטליסט, אז אני גם מוכן לשמוע טיעונים נגד זה ואולי להשתכנע שאני לא צודק. אבל זה לא אומר שכל עוד לא השתכנעתי אני לא אחזיק בעמדה הזאת. אני אחזיק בעמדה הזאת, אני באמת מאמין בה, ובצד אני רושם לעצמי, אני לא יכול להיות בטוח, יכול להיות שאני אטעה, יכול להיות שמישהו ישכנע אותי, הכל בסדר. אבל זה לא אומר שאפריורי אני חייב לוותר על כל החזקה בטענה, בערך, באידיאולוגיה, במשהו כי אולי יבוא מישהו וישכנע אותי. אם יבוא, אז ישכנע אותי. כל עוד הוא לא הגיע, זה מה שאני חושב כרגע ובזה אני מאמין. זה מה שקראתי התבגרות סינתטית. אמרתי שהיא הדרך ההתמודדות היחידה מול הפונדמנטליזם והפוסט מודרניות גם יחד. כי פונדמנטליזם ופוסט מודרניות מתכתשים היום בעולם ולא מצליחים להגיע להכרעה כי שניהם יושבים על אותה הנחה. ההנחה שמזהה קבילות עם ודאות. רק דבר ודאי הוא קביל. אז אחד אומר אין בכלל שום דבר ודאי, לכן הכל יחסי, הכל פוסט מודרניות. השני אומר לא, נכון שרק דבר ודאי הוא קביל, אבל יש לי מקור לוודאות. לא הפילוסופיה ולא הלוגיקה אלא אלוקים, הנביאים שלו, החכמים שלו, או מי שלא יהיה.
[Speaker C] מה עם אמונות ותחושות? לפעמים אני מרגיש שמשהו נכון, אז כרגע אני מחזיק בדעה הזאתי. זה סינתטי.
[הרב מיכאל אברהם] הסינתטיות אומרת אם השכל הישר שלי אומר שמשהו הוא נכון אז מבחינתי זה בסדר גמור.
[Speaker C] נכון,
[הרב מיכאל אברהם] אם יוכיחו לי אחרת, אז אני אחזור בי, אין בעיה, בהנחה שאני אהיה מספיק ישר. אבל זה מה שצריך להיות. אוקיי? זה בדיוק מה שקראתי סינתטיות. עכשיו זה כשלעצמו לא כל כך פשוט, אני לא אכנס לזה יותר, אבל צריך להבין, אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, כשהילד שואל או הנער שואל את אבא שלו, תגיד מי אמר לך? אולי ההיפך? תוכיח. זה המרד הנעורים. אז אין לאבא מה להגיד לו, כי הרי אבא כבר יודע שאין הוכחה לשום דבר. אז מה הוא אומר לו? תשמע, השכל הישר אומר ככה, אין הוכחה, אבל זה נכון. אז הנער כשהוא שומע תשובה כזאת, מבחינתו זו תשובה של ילד. אתה מקבל משהו שנכון סתם כי ככה אומרים, אין לך הוכחה. אוקיי? אז הוא ממפה את הדמות של המבוגר שעומד מולו על המודל של הילד שמוכר לו מהשלב הקודם שלו. הוא עוד לא היה בשלב השלישי אז הוא לא מבין שיש פה שלב אחר. אבל האמת, וזה אני לא אכנס כאן, זו שאלה בפני עצמה, האמת איך עושים, מה היא באמת האבחנה בין שני השלבים האלה, הראשון והשלישי? לכאורה בשניהם אתה מקבל דברים בלי שיש לך הוכחה. אז למה באמת הבוגר הסינתטי שונה מהילד? התשובה שלי בקצרה, עוד פעם אני לא אכנס לזה יותר מדי, זה שהבוגר הסינתטי מגבש את העמדה שלו לא סתם ככה כי מישהו אמר או כי יש כאלה שאמרו, אלא מתוך שיקול דעת. רק שיקול דעת אין פירושו הוכחה. לא נכון לזהות שיקול דעת עם הוכחה. שני דברים שונים. אבל בהחלט יש שיקול דעת ואני מוכן לשמוע טיעוני נגד, אולי אני אשנה את דעתי. אני לא דוגמטי כמו הילד שכשמורידים לו, זה בטוח נכון כי המבוגרים אמרו. המבוגר מגבש עמדה לא בכלים לוגיים, הוא לא מצפה לוודאות, אלא מתוך איזשהו סוג של שיקול דעת, אינטואיציה, שיקול דעת, שילוב שלהם וכדומה. עכשיו יש, אני לא חושב שזה שונה אצל כל אדם, אבל נכון שזה כלים יותר רכים. זה לא כמו הלוגיקה שהיא אוניברסלית ואתה חייב להסכים ואי אפשר להתווכח. פה יש מקום לוויכוחים, אבל זה לא נכון שזה לגמרי שונה אצל כל אדם, יש הרבה מן המשותף אצל רוב בני האדם. יש פה שוליים של ויכוחים וזה לא תמיד בטוח, נכון, זאת המשמעות. אתה מאמץ כלים שבמהותם הם כלים רכים יותר.
[Speaker D] מה גם הלוגיקה אמרת שאפשר לערער? בלוגיקה דיברנו על זה שבלוגיקה
[הרב מיכאל אברהם] חילקתי את זה לשלושה סוגי טיעונים. דדוקציה זה טיעון לוגי תקף, כן, ודאי. אנלוגיה ואינדוקציה זה טיעונים רכים יותר. טיעונים שאולי הם נכונים, אולי לא, אבל אנחנו עושים בהם שימוש. זה לא שאני אומר טוב, אנלוגיה ואינדוקציה זה הכל ספקולציות, לא מעניין. כל המדע שלנו יושב על אנלוגיות ואינדוקציות. אנחנו עושים שימוש גם בטיעונים רכים. הספקן יגיד לך עזוב, המדע הוא סטייטמנט על עצך, לא על העולם. כי מי אמר לך שזה נכון? בעיית האינדוקציה של יום. מי אמר לך שזה נכון? זה שאתה רגיל שמה שהיה עד עכשיו כנראה ימשיך גם הלאה, אז אתה רגיל, אז מה? העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם, כמו שאמר מארק טוויין. אוקיי? זאת אומרת, מה זה שאתה בנוי באופן מסוים זה לא אומר שזה באמת נכון לתאר כך את העולם. נכון, זה מה שיאמר הספקן. אבל אנשי מדע ואני חושב שרוב הציבור סך הכל מקבל את המדע כאמיתי במגבלות, לא בטוח וכל זה. יכול להיות מופרך, אבל במגבלות זה כלי טוב להכיר את המציאות, אני חושב שבעיני רוב בני האדם. למה? הרי אין שם הוכחות. כי אנשים מבינים שמה שהשכל הישר אומר, שיש שם טיעונים רכים יותר כמו אנלוגיה ואינדוקציה או אבדוקציה, הם טיעונים קבילים, נכון? עם הערת אזהרה בצד. יכול להיות אולי שזה יתברר לי אחרי זה כטעות. ולכן אנחנו מחליפים תאוריות מדעיות מדי פעם. ניוטון הוחלף, איינשטיין החליף את ניוטון, בסדר, קוונטים החליפו את ניוטון. הכל בסדר.
[Speaker E] שאלה, אני יודע שמה שבעצם מאפיין את המדע החדש והאמפירי זה שבן אדם בונה תאוריה מתוך איזושהי אינדוקציה, אנלוגיה, ואז הוא מחיל חוק מסוים על המציאות. ואז אנחנו תומכים בתאוריה הזאת, מתנהלים על פיה, עד שמתגלה תאוריה שיותר כוללת, יודעת להסביר יותר דברים, יודעת להסביר גם את היוצא מן הכלל. אז זה לא שמשהו טעות, אלא זה שהוא חלקי או שהוא נכון רק ל…
[הרב מיכאל אברהם] לפעמים יתברר שזה טעות, לפעמים יתברר שזה חלקי. זו שאלה של הגדרה. תחשוב למשל על המכניקה הניוטונית. המכניקה הניוטונית נכונה למהירויות נמוכות. במהירויות גבוהות זו תורת היחסות. בסקלות גדולות זה בסדר, בסקלות קטנות זו תורת הקוונטים. אוקיי? אז יש שתי מגבלות על המכניקה הניוטונית. לסקלות הקטנות זו תורת הקוונטים, למהירויות גבוהות או אנרגיות גבוהות זו תורת היחסות. בסדר? אבל התורה הניוטונית נכונה למצב הביניים, מהירויות לא גבוהות מדי, סקלות לא קטנות מדי. אבל גם שם זה לא באמת נכון, רק ששם זה מספיק קרוב לתאוריה הנכונה שאתה לא צריך לסטות מזה, כי זה סך הכל תאוריה יותר פשוטה, התאוריה הניוטונית. אז אני עושה את החישובים בהנחה שניוטון צודק, אבל האמת שהוא טועה לגמרי. הוא טועה בכל התחום, רק שהטעות שלו בסקלות גדולות או במהירויות לא גדולות היא מספיק קטנה בשביל שאני אוכל לעשות את החישובים גם בתורה הניוטונית. גם כאן זה רק שאלה של הגדרה. בסוף בסוף כשאתה הפרכת תאוריה היא התבררה כלא נכונה, נקודה. לא חלקית, לא נכונה. היא פשוט לא נכונה. יכול להיות שיש תחומים מסוימים שבהם היא מהווה קירוב טוב. ככה זה בדרך כלל. בדרך כלל זה לא סתם חלקיות, זה חוסר נכונות שבאזור מסוים החוסר נכונות הוא מספיק קטן בשביל להמשיך להשתמש בתאוריה הקודמת.
[Speaker E] וזה אנחנו קוראים תאוריה שהיא נכונה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] תקרא לזה איך שאתה רוצה, אבל אני אומר, מה שאני תיארתי קודם זה שבסופו של דבר אנחנו מחליפים תאוריה ומתברר שהקודמת לא נכונה. נקרא לה אחרת, לא חשוב, היא לא נכונה. בסדר? זה מה שמתברר. ההבדל בין אם התאוריה היא חלקית או לא נכונה זה הבדל סמנטי. כי בסוף היא תמיד לא נכונה. רק אתה אומר בסדר, אבל מבחינתי כל חישוב, כל מהנדס, כל פיזיקאי שמתעסק בדברים דברי יום-יום משתמש רק במכניקה הניוטונית למרות שכולנו יודעים שזה לא נכון. כי בסקלות האלה זה נותן תוצאות מצוינות, למרות שזה לא נכון. תמיד תדע שבספרה העשירית אחרי הנקודה אתה תמצא תמיד טעות. כי זה לא מדויק. אבל הטעות מספיק קטנה בשביל שנוכל להשתמש בתאוריה הזאת. אוקיי? אז לענייננו אבל, מה שאני רק רוצה לומר זה שההתבגרות הסינתטית בעצם זה לא סתם דוגמטיות, כי אחרת חזרנו לפונדמנטליזם. כשאני מאמין במשהו כי השכל הישר שלי אומר את זה, אני לא פונדמנטליסט, אלא יש לי אינטואיציה שאומרת שזה נכון. אבל אינטואיציות לא חפות משגיאות. זאת אומרת אם מישהו יראה לי תשמע, תעשה חישוב רגע ותראה זה סותר אינטואיציה אחרת שיש לך, או זה סותר ממצא אמפירי כלשהו, או לא יודע מה, או זה לא הגיוני כשתסתכל על זה מזווית כזאת או מזווית אחרת, אני אחזור בי. זה ההבדל, לכן אני לא פונדמנטליסט. אוקיי? ואני גם לא מקבל את זה סתם כי מישהו אמר, אז אני לא דוגמטיקן כמו שהילד, כמו שדיברתי על תקופת הילדות, בתקופה הראשונה. זה מצב שונה. עכשיו אני לא אכנס לזה כאן, אבל יש בקורס המידות הדרש אני אגיע לזה, יש לוגיקה שלמה שפיתחנו, אפשר לקרוא לזה לוגיקה רכה. לוגיקה פורמלית עם המתמטיקה הלוגית שמתארת טיעונים רכים. אנלוגיה ואינדוקציה. הלוגיקה המקובלת מטפלת רק בדדוקציות, רק בטיעונים הכרחיים, כן, כל X הוא Y, A הוא X, מסקנה A הוא Y. או אם X גורר Y וגם X קיים, מסקנה Y. נכון? אלו סילוגיזמים, טיעונים הכרחיים, דדוקציות. אוקיי, אבל יש טיעונים אנלוגיים. אנלוגיות לא נתפסות כחלק מהלוגיקה. איך מפרמלים אנלוגיה? הדבר הזה הוא שולחן אז הוא חום. הדבר ההוא גם שולחן אז גם הוא חום. איך אפשר לפרמל את זה? זה לא צורני, זה לא פורמלי. זה פשוט שכל ישר כזה. מתברר שאפשר לפרמל את זה. אפשר לייצר לוגיקה מסודרת שמראה לנו איך לעשות אנלוגיות ואינדוקציות נכון, ופירכות עליהם וכל מיני דברים כאלה. זה בעצם לוגיקה של מידות הדרש ההגיוניות. זה התחלנו משמה וראינו שזה בעצם הלוגיקה של מדע ושל משפט ושל הכל. יש שמה ממש לוגיקה פורמלית. למה אני אומר את זה? כי מבחינתי זה בדיוק הביטוי להבדל בין השלב הראשון לשלישי. בשלב השלישי אני עובד עם לוגיקה, אני עובד עם הנמקות. נכון, זה לא ודאי, זה לא הלוגיקה הפורמלית הרגילה, אבל בהחלט אני עובד בצורה שיטתית, הגיונית, רציונלית. זה לא ילד שמקבל דברים סתם כי מישהו אמר, או פונדמנטליסט שמקבל דברים כי מישהו אמר. יש פה שיקול דעת, והשיקול דעת הזה יש לו בסיס לוגי ואפשר לפרוך אותו, ואפשר לבדוק אותו, ואפשר לערער עליו, ואפשר לשכלל אותו. זאת אומרת, זה עובד ממש כמו לוגיקה רגילה. יש פה בקרה על מה שאני חושב, זה לא סתם החלטתי וזהו. כל דבר עומד למבחן, אני לא פונדמנטליסט. כל עמדה שלי, אין שום עמדה שאני בטוח לגביה. בכלום אני לא בטוח, חוץ מהעיקרון הזה עצמו אולי שבשום דבר אני לא בטוח. ואז הסתירה. אין כמעט. מה?
[Speaker E] כן, בסדר, אני
[הרב מיכאל אברהם] יכול להגיד שגם בזה אני לא בטוח אם אתה רוצה להירגע מהלופ הזה. אבל הנקודה היא שזה לא מפריע לי להחזיק בעמדות. הפוסט-מודרני אומר, תראה, אם אתה לא בטוח אז אתה לא יותר צודק ממני או אני לא יותר צודק ממך, כי לא בטוח פירושו לא קביל. ואני אומר, לא נכון. לא בטוח יכול להיות חמישים חמישים, יכול להיות גם תשעים עשר. זאת אומרת, לא כשאני אומר שאני לא בטוח, זה אומר שאין לי ודאות, זה לא אומר שזה לא נכון. זה לא אומר שמי שאומר את ההפך צודק כמוני. ממש לא. מי שאומר את ההפך ממני מבחינתי הוא טועה. אלא אם כן הוא יביא לי טיעונים טובים וישכנע אותי, אז בסדר גמור.
[Speaker E] ואז זה פותח שיח אחר של לא אמת כוודאות אלא אמת כמשהו שהכי קרוב לוודאות. ומבין שתי דעות הדעה הקרובה לוודאות היא האמת.
[הרב מיכאל אברהם] נניח, כן, אפשר לנסח את זה ככה. בדרך כלל קשה לכמת את זה כמובן, אבל יש לך תחושה שמשהו אמיתי. לא יודע לשים איזה מספר, שמונים אחוז, תשעים אחוז או שישים אחוז. אוקיי, אז זה לגבי מה שעשינו בפעם הקודמת. עכשיו אני רוצה להיכנס לסוגיה בעירובין ומתוכה לצאת לעניין של הפלורליזם או המוניזם ההלכתי. זאת אומרת ליישם את המושגים האלה שפגשנו כאן לגבי ההלכה. בואו נתחיל עם סוגיה בעירובין בדף י"ג עמוד ב', סוגיה מפורסמת, מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הבת קול. אמר רבי אבא אמר שמואל. אני גם עושה, גם מכניס את זה לזום במחשב וגם פה אז אני כל פעם עם הקואורדינציה שלי שוכח שאחד הדברים האלה לא עשיתי. אמר רבי אבא אמר שמואל. לא, עוד רגע יבוא.
[Speaker A] הרב, אם כבר מדברים בנוגע לזום, ניסיתי לאחד השיעורים שהרב השאיל אותו, עכשיו בנוגע לזום ניסיתי, זה נראה כאילו הרב מנסה גם לעמוד להגיד למחשב וגם לכיתה. זה קצת מוציא מריכוז את מי שצופה בשיעור.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני באמת מדבר עם הכיתה, מה אני אעשה?
[Speaker A] זה נראה לי שיותר מועיל אם הרב יעמוד וזה ייראה למי שיושב בזום כאילו שזה יושב שיעור יותר מועבר גם כלפי.
[הרב מיכאל אברהם] מה אם אני אעשה את זה בעמידה? לא הבנתי.
[Speaker A] תראה, זה המבט של מי שיושב צופה בשיעור בזום.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני לא יודע, זה, אני מדבר עם האנשים, זה נכון, אבל בסדר, אתם פה, אתם קודם כל. מי שרוצה אחרי זה לשמוע הקלטה על הבריאות, אבל המטרה של השיעור זה אתם. השיעור ניתן לכם. והשאר זה רק זה נהנה וזה לא חסר. אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובים היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי. לדבריהן. ואז מביאים דוגמה, לא משנה כרגע, שהראו שבית הלל מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהן. בוא ננסה רגע להבין מה, מה קרה פה. קודם כל שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. זאת לא מחלוקת אחת כמובן, אנחנו יודעים, יש הרבה מאוד מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל.
[Speaker E] זאת
[הרב מיכאל אברהם] מחלוקת מאוד חריגה, מאוד מיוחדת. היא מיוחדת מכמה אספקטים. היא מיוחדת בהתמשכות שלה, נמשכה דורות. בית שמאי ובית הלל להערכת חוקרים זה משהו כמו 150 שנה נמשך. המחלוקות האלה. כן, בית הלל ושמאי ואחרי זה תלמידים שלהם. בית הלל ובית שמאי זה תלמידיהם. הבנים האמיתיים.
[Speaker A] 150 שנה מחלוקת?
[הרב מיכאל אברהם] כן, מחלוקות, אבל זה הרבה מחלוקות. זה משך המחלוקת. ההיקף של המחלוקת, הרבה מאוד הלכות. ואיכשהו נראה גם הקיצוניות של המחלוקת. הקיצוניות של המחלוקת, בירושלמי כתוב שהם הרגו זה בזה, בית שמאי ובית הלל. הייתה איזושהי תחושת ייאוש כזאת שלא מצליחים להכריע את המחלוקת הזאת בכלים הרגילים, ולכן מגיעים לאלימות, לקיצוניות, לצעדים מאוד בעייתיים. אני עשיתי איזושהי אנלוגיה למצב שלנו היום פעם, בהרצאה שנתתי לפני כמה ימים. בכל אופן, מה מייחד את המחלוקת הזאת? למה, למה לא הצליחו להגיע להכרעה? אז זאת הגמרא. שאלה ראשונה. שאלה שנייה, למה אחרי רבים להטות? יש כלל, כשיש מחלוקת, עושים הצבעה, הולכים אחרי הרוב. מפורש בתורה. מה, מישהו חולק על הכלל הזה? מה הבעיה? למה לא השתמשו בכלל הזה? אז א' למה נוצרה המחלוקת? ב' למה לא הכריעו אותה על פי הרוב? ג' איך סומכים על בת קול?
[Speaker E] איך סומכים? כן, ומתי?
[הרב מיכאל אברהם] הרי אין משגיחין בבת קול.
[Speaker E] אז איפה ההפך?
[הרב מיכאל אברהם] לא בשמיים היא, אין משגיחין בבת קול. גמרא בבבא מציעא שם בתנורו של עכנאי. נכון? יצאה בת קול ואומרים לא בשמיים היא, אין משגיחין בבת קול. אין, לא, בת קול לא מכריעה שאלות הלכתיות. אז למה פה כן? זה כבר שואלים הראשונים.
[Speaker A] למה לא? למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] כי הכלל אומר שלא. למה לא? אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. יש, התוספות, תוספות נדמה לי בדף ב' עמוד ב', שואל את השאלה למה סמכו פה על בת קול? זה נגד התורה, לא?
[Speaker E] זה הפרויקט שוט?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה לא מכיר?
[Speaker A] לא ידעתי שיש פה הקרנה, יש תוספות פה בפנים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מאוד יעיל, אני לומד רק עם פרויקט שוט. אני לא פותח ספר. כאן לאחר בת קול, אומר התוספות: ואם תאמר, מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר דזה בבבא מציעא דף נ"ט, כמו בתנורו של עכנאי, הרי לא קיימא לן כבת קול. ויש לומר דהתם לא יצאה אלא לכבודו, כדמוכח התם. זאת אומרת, שם הבת קול בתנורו של עכנאי לא באמת התכוונה להכריע את ההלכה, אלא רבי אליעזר היה במצוקה, מהשמיים החליטו לשמור על כבודו. אז הוציאו בת קול שהלכה כמותו, וחכמים הבינו שלא באמת מתכוונים, ולכן אמרו אין משגיחין בבת קול. ועל האמת היא שכן משגיחין בבת קול. חידוש. דעה לא מקובלת שלו. מה? יחסיות. בדיוק. ודרך כלל חושבים שלא, בדרך כלל, אבל כך תוספות טוען. לפי התירוץ הזה בתוספות, כן משגיחין בבת קול. שמה היה בת קול מיוחדת כי יצאה לכבודו של רבי אליעזר, אבל בת קול שבאה להכריע הלכה, אז כן משגיחין בה. ועוד, תירוץ שני, דהתם הייתה כנגד רבים, והתורה אמרה אחרי רבים להטות. שם הבת קול יצאה לטובת רבי אליעזר, אבל רוב החכמים היו נגדו. כשיש רוב נגד, הבת קול לא מועילה. אבל הכא, אדרבה, בית הלל הוו רובא. פה הבת קול הולכת עם הרוב, לא נגד הרוב. בית הלל היו הרוב. כמובן מה זה מעורר? אז מה השאלה? אז למה בית שמאי היו צריכים בת קול? אז אם בית הלל היו הרוב, אחרי רבים להטות. אומר התוספות, אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי. למה בית שמאי? בית הלל חשבו כמו עצמם, זה ברור, הם לא צריכים את הבת קול בשביל זה. בית שמאי לא קיבלו את דין הרוב, עד שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל. למה בית שמאי היו צריכים את הבת קול? יש הצבעה, הולכים. הם היו המיעוט אבל זה היה מיעוט יותר מדי איכותי. ולכן מה?
[Speaker A] סוברים שאומנם בית הלל הם הרוב, אבל בגלל שבית שמאי עולים עליהם באיכות, אז יש מצב שאנחנו נלך כמותם כי הם יותר איכותיים. הרוב האיכותי. זה כמו האליטה וההמונים. אני אעדיף ללכת אחרי מה שהרב אמר בשיעור אחר, מה אתה סופר? רגליים או ראשים? בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] והוויכוח בין בית שמאי לבית הלל היה בשאלה מה סופרים. בית הלל אומרים סופרים את הרגליים. מי שיש לו יותר רגליים מנצח. בית שמאי אומרים מה אכפת לי הרגליים, סופרים את הראשים. אנחנו יותר חריפים, אז מה אם אנחנו מיעוט? יש ביטוי יפהפה של החינוך. נהדר, אני חייב להראות לכם. אתה
[Speaker A] יכול לסמוך על החינוך או פה
[הרב מיכאל אברהם] ושם
[Speaker A] מצווה ראשונה בתורה פרו ורבו, כי ספר בראשית מה שהוא אומר זה יותר צו כללי בעצם לכל האנושות, זה בעצם קובע פה כלל אצל בני
[הרב מיכאל אברהם] אדם
[Speaker A] בטבע, זה לא ממש צו לבני אדם.
[הרב מיכאל אברהם] כולם מסכימים שהמצווה הראשונה היא פרו ורבו. אבל זה מצווה שניתנה יותר, נקרא לזה להגיד לך לאברהם אבינו, לפני כן הוא יותר קובע
[Speaker A] בטבע הכלל שבני אדם יתרבו. נו? וזה לא מצווה? מה זאת אומרת? מצווה, כולם מסכימים שזה מצווה. למה זה קשור לחינוך? עד כמה הוא יכול להסכים עם זה שזו באמת מצווה ולא כלל שהוא קבע בטבע. אם אנחנו בכלל…
[הרב מיכאל אברהם] מסורת שלנו היא שזה מצווה, אני יודע. למה בדיוק, למה פירשו את זה דווקא ככה?
[Speaker A] אפשר לטעון שמה שכתוב שם זה גם לא מידע מהקב"ה. מה עשה אדם הראשון.
[הרב מיכאל אברהם] הנה תראו, מצווה ע"ח, מצוות הטיה אחרי רבים. לנטות אחרי רבים. והוא, כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכן בדין פרטי, כלומר בדין שיהיה בין ראובן ושמעון על דרך משל, כן בבית דין, שתהיה המחלוקת בין דייני עירם, שקצתן דנים לחיוב וקצתן לפטור, לנטות אחרי הרוב לעולם, שנאמר אחרי רבים להטות. ובביאור אמרו זכרונם לברכה רובא דאורייתא. בסדר? ובחירת רוב זה, עכשיו זה הקטע החביב, ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בשתי הכתות החולקות יודעות בחוכמת התורה בשווה. ואם בהרכב נגיד של הדיינים יש שלושה דיינים, שניים נגד אחד הולכים אחרי הרוב. בסדר? אבל זה רק כאשר שלושת הדיינים פחות או יותר שווים בחוכמתם. שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה, ואפילו כיוצאי מצרים. יהיו שש מאות אלף בורים ושני חכמים, אז הולכים אחרי הרוב? מה אכפת לי, בורים יכולים להיות גם מאתיים מיליון. אין הבדל בין מאתיים מיליון בורים לבין שני בורים. נגיד החינוך לא היה מגדולי המאמינים בחוכמת ההמונים.
[Speaker A] גם אני לא. ההסתדרות חוגגת פה.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, בוא לא ניכנס לפוליטיקלי קורקט. אבל הטענה היא שבעצם הוא אומר את זה להלכה. שימו לב, זה אני אמרתי את זה בבית שמאי. הוא אומר את זה להלכה. להלכה אם יהיה דיון בבית דין, ויש רוב מול מיעוט, אבל המיעוט בבירור יותר חכם מהרוב, אז הולכים עם המיעוט ולא עם הרוב. המחלוקת הזאת ממשיכה גם לפוסקים עד האחרונים אגב. מקובל להכריע לא כך. ואנחנו מבינים כמובן גם למה. קשה מאוד לקבוע באופן מוסכם מי יותר חכם ומי פחות. זה מרשם בדוק לבלגן, ולכן הכלל הוא שהולכים אחרי הרוב. הא?
[Speaker F] צריך שכולם יודו? אבל אם הם לא…
[הרב מיכאל אברהם] לא, מודים שכולם חכמים באותה מידה אבל על הדין אפשר להתווכח. אבל צריך שכולם יודו שאנחנו פחות או יותר באותה רמת חוכמה, או אם מודים שהוא חכם יותר אז הלכה כמותו למרות שאנחנו הרוב, כי אנחנו גם כן מסכימים שהוא חכם גדול יותר. אוקיי? אז זה מה שזה… זה בעצם מה שהחינוך אומר. למספר אין שום משמעות, מה שקובע בעצם זה החוכמה. וזה מה שטוענים כנראה, מה שתוספות מסביר בבית שמאי. בית שמאי טענו מה… למה לא הכריעו שם את המחלוקת לפי הכלל של אחרי רבים להטות? בית הלל אמרו כן אנחנו הרוב, בוא נעשה הצבעה, אחרי רבים להטות. אומרים בית שמאי אתם הרוב אבל רוב אפילו אם כיוצאי מצרים לא יכולים להיות עדיפים על מעט חכמים וצריך ללכת אחרי הרוב. החכמה, לא אחרי רוב האנשים. כך טוענים בית שמאי, כך מסביר התוספות, לכן היה שם ויכוח והיה צריך את הבת קול. עכשיו שימו לב מה קרה פה. בעצם תוספות אומר לנו שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, למה היא הייתה כל כך קיצונית והתמשכה כל כך הרבה זמן על כל כך הרבה דברים? כי לא הייתה הסכמה על דרך ההכרעה. מעבר למחלוקות הספציפיות, אם צרת הבת מותרת או אסורה, אוקיי? או כל מיני מחלוקות כאלה ואחרות, אם חמץ בכזית ושאור בכזית, שאור בכזית וחמץ בככותבת, או זה וזה בכזית. כל מיני מחלוקות בית שמאי ובית הלל, מחלוקות הלכתיות ספציפיות. חוץ מזה הייתה מחלוקת מטא-הלכתית. מחלוקת בקשר לדרכי ההכרעה. כשאנחנו עושים הצבעה, מהו הרוב הקובע? רוב האנשים או רוב החכמה? בית הלל אמרו רוב האנשים, באופן מפתיע, ובית שמאי אמרו רוב החכמה, באופן לא פחות מפתיע. אוקיי? ואז השאלה היא מה עושים עכשיו? אז בוא נעשה הצבעה על העיקרון הזה עצמו. האם הרוב הקובע זה החכמה או האנשים? זה יעזור? ברור שלא. נכון? כי עוד פעם אנחנו נתקע באותו… בקיצור, כשהוויכוח הוא על כללי המשחק, אי אפשר להכריע אותו במסגרת כללי המשחק, כי עליהם הוויכוח. וויכוח יכול להיות מוכרע על פי כללי המשחק כשהוא נסוב על שאלה מסוימת, אבל כללי המשחק מוסכמים. אבל כשיש ויכוח על כללי המשחק עצמם, אי אפשר להכריע אותו עם כללי המשחק. אגב, זה אחד לאחד להיום. מה שקורה בוויכוח של היום הוא בדיוק זה. לא מצליחים להגיע להכרעה, למה? אלה אומרים מה זאת אומרת, היה בחירות, יש לנו שישים וארבע מנדטים, זכותנו לעשות מה שאנחנו מחליטים. הם אומרים מה פתאום? אתם משנים את כללי המשחק. הליכה אחר הרוב זה חלק מכללי המשחק. אם אני לא מקבל את כללי המשחק, אתה לא יכול להגיד לי שהוויכוח הזה צריך להתנהל על פי כללי המשחק. כי הוויכוח הוא על כללי המשחק עצמם. עכשיו יש בזה ויכוח, לא משנה, אבל זה פשר הפלונטר שאנחנו נמצאים בו היום. זה פשוט אחד לאחד, זה בדיוק אותו דבר. ולכן, ובזה למשל זה שונה מההתנתקות ועוד המון המון דברים שגם שם היו ויכוחים סוערים. כי שם הוויכוח לא היה על כללי המשחק. שם הוויכוח היה ויכוח מאוד סוער על משהו מאוד אקוטי, אבל אף אחד לא התווכח על כללי המשחק. ולכן הטענה הייתה שצריך לקבל את מרות הרוב, כיוון שכללי המשחק היו מוסכמים. יש לנו ויכוח על זה, הרוב החליט. זה לא אותו דבר כמו הוויכוח הסוער שיש היום, המון השוואות שנעשות בין המצבים, בעיניי לא נכונות. בשני המקרים כמובן היה מצב מאוד קשה, והיה צד אחד שהרגיש מאוד צודק ומקופח, אבל פה הוויכוח הוא על כללי המשחק, ושם הוויכוח היה בתוך כללי המשחק. ויכוח בתוך כללי המשחק, בשביל זה יש כללים, בשביל להכריע על פיהם את הוויכוח. אבל כשהוויכוח הוא על כללי המשחק עצמם, אתה לא יכול להגיד אתה לא מציית לכללים. בטח שאני לא מציית, אתה שברת אותם. הוויכוח הוא על כללי המשחק. לכן אין לזה סיכוי להיפתר, לדבר הזה באופן מהותי. יכול להיות שאנחנו נצליח לשרוד וימשיכו לעשות את הפוילישטיקים שעשו עד עכשיו. הרי מקום המדינה הוויכוח הזה קיים.
[Speaker A] אין
[הרב מיכאל אברהם] חוקה, הרי מקום המדינה האספה המכוננת התפזרה. אין חוקה, אין כללי משחק, אין כלום. זאת בדיוק אגב הסיבה שכל אחת מהרשויות השלטון מנסה למשוך את השטיח לכיוון שלה, כי אין חוקי משחק. אז בית המשפט מנסה להשתלט על מה שהוא מנסה, והכנסת או הממשלה מנסים להשתלט על מה שהם מנסים, אין בכלל חוקי משחק. אף אחד לא יודע מה זה חוק יסוד, מה המשמעות שלו, איך קובעים חוק יסוד. כלום. פשוט הכנסת מחליטה שזה חוק יסוד, זה חוק יסוד,
[Speaker A] ומחליטה
[הרב מיכאל אברהם] שחוק יסוד עכשיו שהחלון הזה יהיה פתוח, אז זה הופך לחוק יסוד. עכשיו זה מגוחך כמובן, ולכן בית המשפט אומר אני אבטל חוקי יסוד. אומרים רגע, מה זה לבטל חוקי יסוד? אתה יכול לבטל חוקים כי הם סותרים את חוקי היסוד. אבל איך אתה יכול לבטל את חוקי היסוד על סמך מה? כי לך זה לא נראה? מה אתה המחוקק? והתשובה היא לא, אבל גם אתה אין לך זכות לקבוע חוקי יסוד. לאף אחד. אין כללי משחק. אנחנו נמצאים במגרש שבו אין כללים. משחק מתנהל ללא כללים. זה פלא, פלא פלאים איך זה שרד עד היום. עכשיו מנסים לייצר עכשיו…
[Speaker A] מדובר פה בעם היהודי, פלא, זו עוד שאלה.
[הרב מיכאל אברהם] אומר, מנסים עכשיו לייצר את חוקי המשחק יש מאין, במקום מה שהיו צריכים לעשות בארבעים ושמונה. הבעיה שאת חוקי המשחק אם אתה מתחיל לייצר אותם מחדש, אז חזרת לארבעים ושמונה. אין רוב, צריך הסכמה. זה בדיוק הנקודה.
[Speaker A] טוב, הסכמה לא תהיה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז צריך להחליט, הסכמה מספיק רחבה. לא יודע כמה, אבל לא המסקנה של הרוב הפורמלי של שישים ואחת או שישים וארבע. זה צריך להיות משהו שמוסכם על ציבור רחב ומגוון. אוקיי? זה המשמעות של העניין, לא יודע איפה להעביר את הקו, כמה זה צריך להיות, אין לי מושג.
[Speaker A] יש שואל מהציבור. יש שואל מהציבור, הציבור נועד לקבל את ההחלטות.
[הרב מיכאל אברהם] אל תשאל, אל תשאל, רק יראו בך, זה הכל. הכל בסדר, תעשה מה שאתה.
[Speaker A] הממשלה, לפעמים יש כוח בידי השטח,
[הרב מיכאל אברהם] יש כוח בידי האליטות הכלכליות, התקשורתיות, האקדמיות, כל אחד מושך לכיוון שלו. ובסוף זה גוף אחד, ובסוף כל הכוח מתנקז פחות או יותר לגוף אחד.
[Speaker A] לא בדיוק גוף אחד, לא
[הרב מיכאל אברהם] להגזים, ממש לא בדיוק גוף אחד. מה באמת היה שם? אני לא חושב. לדעתי הם הגיעו למסקנה, אתה יודע, הראב"ד כותב, רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו, הוא משיג על הרמב"ם. רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו וכך וכך. אני יכול לחפש, לא זוכר, תחפש בפרויקט השו"ת, רוח הקודש הופיע בראב"ד, אתה תמצא את זה, ברמב"ם, ברמב"ם וראב"ד זה ביחד.
[Speaker E] ועל סמך זה הוא חולק על הרמב"ם?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אם אני אמצא לכם את זה פה,
[Speaker A] יש פה זה יותר סוג של הכתבה במסורת שנוצרה, שהיא מהיום הולכים על פי השכל, לא על פי רוח הקודש.
[הרב מיכאל אברהם] זו השאלה בדיוק, על זה אני מדבר. הולכים על פי השכל ולא על פי רוח הקודש. מה זה?
[Speaker A] הולכים לא על פי רוח הקודש. הנה, אתם רואים? הנה.
[הרב מיכאל אברהם] כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם משנתנו. הדס שנקטם ראשו, לא משנה, יש שם איזה דיון. הוא אומר רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו והעלינו שהוא פסול. מה זה רוח הקודש? הרי לא בשמיים היא. הוא אומר כן, כדברי רבי טרפון שאמר, אפילו שניהם קטומים כשרים, עניין אחר, ולא נשאר. והכל ברור בחיבורנו ומקום הניחו לי מן השמיים. אוקיי?
[Speaker A] מה זה, לא בשמיים היא?
[הרב מיכאל אברהם] אז אומר הרב מרגליות, יש לו במהדורה שלו לשו"ת מן השמיים, מכירים את שו"ת מן השמיים? רבי יעקב ממרויש ומטרוייש, זה גם כן בצרפת, מבעלי התוספות. אז הוא כתב שו"ת שנקרא שו"ת מן השמיים, ושם הוא שואל שאלות את השמיים בחלום והם עונים לו, והוא כותב את מה שענו לו. ואז עולה השאלה, מה זה הרי לא בשמיים היא? איך אפשר? כן, אז יש משהו ארוך, יש מבוא מאוד ארוך של הרב מרגליות במהדורה שלו לשו"ת מן השמיים ושם הוא עוסק בכל הסיפור הזה של לא בשמיים היא ורוח הקודש וכולי. והוא מביא אחד הפירושים לגבי הראב"ד הזה, אז הוא אומר שהכוונה שבבית המדרש פתאום הבנו שזאת האמת. זאת אומרת, השתררה איזושהי הסכמה, דנו, הבאנו טיעונים לפה, טיעונים לשם, באיזשהו שלב הבנו כבר שזאת האמת, זה ברור, כולם הסכימו. זו הכוונה רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו. עכשיו אני נוטה לחשוב שזה גם היה הבת קול שיצאה שם. הבת קול שיצאה שם הכוונה, אתה יודע, הגמרא אומרת היכי דמי בת קול. היכי דמי בת קול? איך זה בת קול? מה זאת אומרת? הגמרא אומרת למשל, היא מביאה אחת הדוגמאות שרבי יוחנן רצה לרדת לבבל לרב ושמואל לשאול אותם איזושהי שאלה שהוא הסתפק בה. נדמה לי שזה היה רבי יוחנן. ואז הוא עבר ליד בית תינוקות, בית תלמוד תורה של תינוקות, והוא שמע שהם לומדים בדיוק את הפסוקים ששמואל מת. ספר שמואל, לא קשור לשמואל מבבל, האמורא. שמואל הנביא מת. והוא הבין, זו בת קול. הוא הבין ששמואל מת ואין לו מה לרדת. אתם מבינים? זה לא בת קול טרנסצנדנטית שיוצאת מהשמיים. זה איזושהי תובנה שפתאום אתה מבין שכך נכון, לא משנה כרגע מה גורם לזה. אפשר לראות את זה גם בעוד מקומות בגמרא. בכל מקרה, ולענייננו…
[Speaker E] אז זו הדוגמה שהגמרא מביאה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, מביאה כמה דוגמאות, הם כולם מהסוג הזה. אז הטענה בסופו של דבר זה שהמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל הייתה מחלוקת על כללי המשחק. וכתוצאה מזה היו המון מחלוקות אחרות ואי אפשר היה לסגור אותן. אי אפשר היה להכריע אותן. וכיוון שכך, וזה נמשך מאה חמישים שנה, לא יודע כמה הרבה זמן, והיו שני בתים, זה לא סתם שני אנשים שחלקו אחד עם השני, זה שני בתים. הייתה איזושהי תחושה שעם ישראל מתפצל לשניים, התורה מתפצלת לשתי תורות, ואין שום דרך לגשר על הפערים ולהגיע להסכמה. לכן התחילו באלימות ובקיצוניות כי לא היה איך להתקדם. אוקיי? ואז מה? אז הסברתי איך נוצרה המחלוקת, הסברתי למה לא הלכו אחרי הרוב, כי הוויכוח הוא על מה זה הרוב שאחריו הולכים. אבל זה גם מסביר למה נזקקו לבת קול, לא צריך תירוצים. מה שתוספות בעצם אמר, לא הולכים אחרי בת קול במקום שיש לך דרך הכרעה הלכתית. שכללי המשחק ההלכתיים נותנים לך את הדרך איך להכריע את ההלכה. במצב כזה תעשה מה שכללי ההלכה אומרים, אל תזדקק לבת קול. אבל אם אתה תקוע עם כללי ההלכה, מה תעשה? אין אלטרנטיבה. בדיוק בגלל זה יצאה הבת קול. הבת קול יצאה כדי לומר לך שפה זאת ההכרעה, כי בכלים ההלכתיים הרגילים אי אפשר היה להכריע. בדיוק בגלל זה הייתה הבת קול. ועל זה לא נאמר שלא משגיחים בבת קול. לא משגיחים בבת קול כשיש לך אלטרנטיבה, ואם אין לך אלטרנטיבה, אז מה יש? אין משהו אחר.
[Speaker E] רגע, איך אפשר בעצם להגיד שלא הולכים לפי בת קול אם זה נגיד, אם זה נבואה?
[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה שאלה עתיקה. לא ניכנס אליה עכשיו. זה הקדוש ברוך הוא כביכול אמר 'לא בשמים היא', פרשת ניצבים, כן, פרשת האזינו, לא, ניצבים. אז חכמים דורשים את זה מפסוק. הם אומרים: הבת קול זה לא, אין לה מעמד הלכתי. כתוב 'לא בשמים היא'.
[Speaker E] אבל אפשר להגיד את זה על נבואה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] יש כתוב בגמרא שיש מחלוקת אם בהרת קדמה לשיער לבן. הייתה מחלוקת בין הקדוש ברוך הוא למתיבתא דרקיעא. מחלוקת בישיבה של השמים, בין הקדוש ברוך הוא לבין שאר יושבי הישיבה. אוקיי? מי אלה? כל החכמים כנראה בכל הדורות שמה בעולם הבא. בקיצור, הם לא הצליחו להכריע. הקדוש ברוך הוא נגד כל השאר לא הצליחו להכריע את ההלכה. ירדו לשאול את רבה בר נחמני. רצו להרוג אותו, להביא אותו למעלה שיפסוק להם את ההלכה. אז רבה בר נחמני פסק כמו מתיבתא דרקיעא, נגד הקדוש ברוך הוא. תבדקו ברמב"ם, הרמב"ם פוסק להלכה כמו מתיבתא דרקיעא, נגד הקדוש ברוך הוא.
[Speaker A] איזה אומץ. כן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הגמרא פסקה ככה.
[Speaker A] זה יותר מדי אגדתא. לא אגדתא.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שזה אגדתא. לא קשור, מה אגדתא באה לומר? אגדתא באה לומר שאנחנו פוסקים לפי הכללים שלנו, לא נזקקים לכל מיני דברים מיסטיים, טרנסצנדנטיים.
[Speaker C] גם כשהאל בכבודו ובעצמו מגיע ואומר 'אתם תפסקו לי ככה'. נכון. אז התורה היא חופשית מהשינויים. אין מצד לצד לומר ש, כי אמרנו שזה כן במסורת שהיא משתנה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל למה אני פוסק, למה החכמים חשבו כמו שהם חשבו? מתוך המסורת שהם קיבלו. הם לא המציאו את זה. רק הקדוש ברוך הוא אומר 'תשמעו, לא לזה התכוונתי, התכוונתי למשהו אחר'.
[Speaker C] אבל אמרנו שזה משתנה בגלל שיש פה רוב שזה השתנה. כי כשזה עובר מדור לדור, אז בטוח עובר אינטרפרטציה. המסורת אף פעם היא לא שלמה. נכון, אין ברירה. אבל כשיש בת קול או כשיש איזושהי, וזה
[הרב מיכאל אברהם] מה שאומר לנו הכלל הזה שלמרות שיש אפשרות והבת קול אומרת לי מה הפירוש הנכון מבחינת הקדוש ברוך הוא, אנחנו אמורים ללכת לפי הפרשנות שאנחנו נותנים למסורת. לא להמציא. איך שאנחנו מבינים את המסורת. כי זה התורה ניתנה לנו בהר סיני, לא אחר כך. כל מה שניתן לנו אחר כך אין לו מעמד. רק מה שניתן בהר סיני.
[Speaker C] זה מה שהוא נתן, רק תזכורת למה שנאמר בהר סיני.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא נתן תזכורת, הוא נתן פירוש, כי אנחנו הגענו למסקנה אחרת לגבי הפירוש של מה שניתן בסיני. עכשיו יוצאת הבת קול ואומרת ככה. אז אנחנו לא מקבלים. אנחנו נדבר עוד בהמשך קצת על היחס בין פסיקת הלכה לבין אמת. אבל 'לא בשמים היא' זו דוגמה טובה. 'לא בשמים היא' ברור שהאמת היא עם הקדוש ברוך הוא. כשאנחנו אומרים 'לא בשמים היא' פירוש הדבר שאנחנו לא פוסקים הלכה לפי האמת. וזה שאלה מעניינת: אז מה כן? למה הלכה באה לקלוע, לאמת או לא לאמת, למה? תכף נראה. אנחנו נדבר על זה עכשיו עוד מעט. בכל אופן לענייננו, זה מסביר בעצם את כל הקשיים פה בסוגיה. למה הונצחה המחלוקת, למה לא הכריעו אותה על פי הרוב, ולמה כן הכריעו אותה על פי בת קול. אוקיי? עכשיו בוא ניכנס לגמרא עצמה. אז מה הגמרא אומרת לי? שלוש שנים לא הצליחו להגיע עד שיצאה הבת קול. כן, עד שיצאה הבת קול, ואז בעצם מה הבת קול אמרה? 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל'. המשפט הזה הוא כבר משפט סתירתי. 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן' שניהם צודקים. אז מה זה 'הלכה כבית הלל'? אם הלכה כבית הלל, אז לא 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. דברי אלוהים חיים זה רק בית הלל, לא בית שמאי.
[Speaker E] חושב שהלכה זה, כמו שהרב אמר, זה לא קשור לצדק.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, אני מגיע לזה עוד מעט. אבל לכאורה משפט שמכיל בתוכו סתירה פנימית. אפשר לקרוא את הגמרא הזאת בשתי צורות: בקריאה מוניסטית ובקריאה פלורליסטית. מוניזם זו תפיסה שיש אמת אחת. כן, מונו, אמת אחת. פלורליזם זו תפיסה שיש ריבוי אמיתות. יש הרבה אמיתות הלכתיות. אם אנחנו קוראים בקריאה מוניסטית, אז 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן' לא מובן. זאת האמת. לא ברור באיזה מובן אלו ואלו דברי אלוהים חיים. אם אנחנו קוראים בקריאה פלורליסטית, אז הפוך. אלו ואלו זה מובן, פלורליזם, כל אחת צודקת, אבל אז לא ברור מה זה הלכה כבית הלל. שני הצדדים צודקים. אז צריך להבין לפי כל אחת משתי הקריאות, צריך להבין קטע אחר מהמשפט הזה. אוקיי? עכשיו תראו את ההמשך. אחרי שבת הקול אמרה את מה שהיא אמרה, הגמרא באה ומסבירה מה התכוונה בת הקול. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? לכאורה זאת ממש סתירה, אם אלו ואלו שניהם צודקים, אז למה קבעו הלכה כבית הלל? מה המשמעות? בית הלל צודקים, אז זה לא אלו ואלו. מה קורה פה? אז אומרת הגמרא, מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. על פניו, ההנמקה הזאת נראית כמו הקריאה הפלורליסטית. כי מה ההנמקה הזאת אומרת? אלו ואלו דברי אלוהים חיים, בעצם שניהם צודקים. שאלתי למה פסקו כבית הלל? פרס על התנהגות טובה. נכון? הם הקשיבו בנימוס לבית שמאי, הם שנו את דבריהם לפני דבריהם, ולכן בעצם לא האמת איתם. האמת עם שניהם במידה שווה, זה פלורליזם. אבל צריך להכריע את ההלכה. וכיוון ששניהם צודקים, אז אין מה להכריע את ההלכה לפי השאלה מי צודק. שניהם צודקים. אז כן, אז ההלכה כנראה זה משהו, יש לה פה במקרה הזה מגמה חינוכית. רוצים לחנך את הציבור להתנהג בנימוס כמו בית הלל. בסדר? ולכן אנחנו פוסקים הלכה כמו בית הלל. זה פרס על התנהגות טובה. אבל אז זה באמת אנחנו קוראים את הגמרא הזאת בקריאה הפלורליסטית. ההנחה שיש ריבוי אמיתות. נכון? בקריאה המוניסטית, או ננסח הפוך. רבי יוסף קארו, המחבר, יש ספר שנקרא כללי הגמרא. ובספר שם הוא מסביר את הגמרא הזאת אחרת. הוא טוען שמה שהגמרא אומרת פה שפסקו הלכה כמו בית הלל כי נוחים ועלובים ושונים דבריהם והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, ולכן הם יותר צדקו. זה לא פרס על התנהגות טובה, אלא בגלל שהם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, שקלו ברצינות את העמדה של אלו שחולקים עליהם, ורק אחרי זה גיבשו עמדה משלהם, אז העמדה שלהם קולעת יותר לאמת. ולכן פסקו הלכה כמותם. אז זה אומר שהוא קורא את הגמרא בקריאה מוניסטית, לא פלורליסטית. יש אמת הלכתית, והפסיקת ההלכה שואפת להגיע לאמת. אלא שהאמת היא עם בית הלל. שימו לב, למרות שהם היו פחות חריפים. הם היו פחות חריפים, אבל הם פעלו במתודה שמובילה אותם טוב יותר אל האמת, בסיכוי גבוה יותר אל האמת. כשאתה שומע טוב את מה שאומר המתנגד שלך לפני שאתה מגבש את העמדה שלך, אמרתי שנגיע לזה בשיעור, מה שדיברתם בהתחלה. אתה שומע טוב את העמדה של המתנגד שלך לפני שאתה מגבש את העמדה שלך, אז אתה תגיע יותר קרוב לאמת, אפילו שאתה פחות חריף.
[Speaker A] זה כבר יותר לפי הגישה הסינתטית. כן.
[הרב מיכאל אברהם] יש פה תפיסה של אמת. יש אמת אחת, לא פלורליזם. אוקיי? עכשיו נשאר לנו רק להבין מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים אם זאת הקריאה המוניסטית. לפי רבי יוסף קארו שקורא קריאה מוניסטית, מה זה המשפט הזה אלו ואלו דברי אלוהים חיים? אני אגיד אבל כמה הערות לפני שאני אסביר את זה. זה הקטע הבא של השיעור. הערה ראשונה, נדמה לי שהזכרתי לכם פעם, אני כבר לא זוכר, המגן אברהם הזה שאומר שמותר להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממני. הזכרתי אותו, נכון?
[Speaker E] היה בשבוע שעבר.
[הרב מיכאל אברהם] מגן אברהם כותב בסימן קנ"ו נדמה לי, שמה הוא מביא את כל ההלכות שהוא לא יודע איפה למקם אותן. אבל זה הלכות מהגמרא. אז אחת ההלכות שמופיעה בשני מקומות בש"ס, שמותר לך לשקר להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך. נגיד יש לי ויכוח עם מישהו: אה, זה אמר רב משה פיינשטיין. לא היה ולא נברא. זה רק אני אמרתי. אבל אני משקר לו ואומר זה רב משה פיינשטיין אמר, כדי שיקבל ממני. ככה כתב המגן אברהם להלכה. אבל על פניו, זה הרי בלתי אפשרי. זאת אומרת, כל עם הארץ שממציא איזה שטות יגיד למישהו אחר 'זה רב משה פיינשטיין אמר' וההוא יחלל שבת כי ההוא שיקר לו. אין בזה שום היגיון. לדעתי, הפירוש של המגן אברהם הוא הפוך. ההיתר להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממני נובע מזה שאם מישהו שומע דברים בשם אדם גדול הוא לא יקבל את זה. אז מה אם אדם גדול אמר? עדיין אני מחליט בעצמי מה אני… מה העמדה שלי. ולכן מותר לשקר. תשאלו אז למה לשקר? הוא בלאו הכי לא יקבל. הוא יתייחס אליך ברצינות. בדיוק. בגלל שאם אני רואה שהבן אדם מזלזל בי, תחשבו על בית שמאי ובית הלל. למה בית שמאי לא הקדימו דברי בית הלל לדבריהם ובית הלל כן?
[Speaker D] זה לא רק מידות טובות.
[הרב מיכאל אברהם] בית שמאי היו חריפים יותר. עזבו כל מה שאמרתם, את מה שאנחנו שכחנו אתם לא תדעו אף פעם. אל תחדשו לנו שום דבר. אין טעם להקשיב לכם, אנחנו חריפים הרבה יותר מכם. אז הם לא שומעים את דברי בית הלל ובמידה של צדק, כי הם יותר חריפים, הם חשבו כבר על הכל. אוקיי. ולכן, אבל מה שקורה, אבל לפעמים אם הייתם מקשיבים כן היה נודע לכם משהו חדש, נכון? יכול לקרות. בית הלל גם לא היו קטלא קני באגמא, אולי היו פחות חריפים מבית שמאי, אבל יש טיעונים ששווה לשמוע גם מבית הלל. אוקיי. ואם אתה לא מקשיב אתה תפספס. מה היית צריך לעשות? היית צריך להקשיב לדברי בית הלל, לשקול את זה, ואז להגיע למסקנה שאתה צודק, שאתה לא צודק ולגבש את העמדה. מה שיקרה במצב כזה שאתה תתייחס ברצינות לדברי בית הלל, זה ישפר את קבלת ההחלטות שלך כי אתה תשמע את הטיעונים המנוגדים. זה מה שאומר המגן אברהם. אם אני מרגיש שמישהו מזלזל בי כי הוא הרבה יותר חריף ממני או הוא חושב שהוא הרבה יותר חריף ממני, לא משנה כרגע, והוא לא מקשיב לי, הוא לא מתייחס לטיעונים שלי ואני רואה שהוא עושה טעות, והוא לא מקשיב לטיעונים שלי. לא, את הטיעונים האלה אמר רב משה פיינשטיין, אני אומר לו. עכשיו, ההנחה היא שהוא לא יקבל את הטיעונים כי רב משה פיינשטיין אמר, אבל הוא כבר לא יזלזל. רב משה פיינשטיין אתה לא יכול להגיד שהוא סתם דיבר שטויות וזהו, ואתה תשקול את זה ברצינות, ואחר כך תגיע למסקנה שלך, או שכן או שלא. זה מה שאני רוצה להשיג. בשביל זה מותר לשקר. ואגב, המסקנה מזה שאם באמת מדובר בסיטואציה שבה אתה תקבל את הדברים באופן עיוור אז אסור לעשות את זה כמובן. למשל, אתן לכם דוגמה, היה בתחילת המאה ה-20, התפרסם ירושלמי על קודשים מזויף. היה מישהו שזייף ירושלמי על קודשים. היה ויכוח גדול בין החכמים שם אם זה מזויף או שזה אותנטי. הוא אמר שהוא מצא כתב יד. זה הרוגצ'ובר? כן, זה הרוגצ'ובר. אז הטענה, בקיצור, היה ויכוח גדול, והוא זייף את זה מאוד בכישרון. הוא כתב חידושי תורה שלו על קודשים. אין ירושלמי על קודשים, כן? אז הוא זייף ירושלמי על קודשים עם חידושי תורה שלו ואמר מצאתי ירושלמי. עכשיו, בסוף הוכיחו שזה זיוף. האגדה אומרת שהרוגצ'ובר טוען שבכל פרק בירושלמי מופיע חכם שלא הופיע עד אז, וזה לא התקיים שם. אז הוא אומר שזה לא יכול להיות שזה הירושלמי על קודשים, וככה הוא פסל אותו. אולי זה נכון, אני לא יודע, זה מעניין, לא בדקתי את זה אף פעם, לא יודע אם מישהו בדק. אבל זאת האגדה. בכל מקרה יש איזה חיבור, בעל הכלי חמדה כתב על זה חיבור שלם על הירושלמי הזה אם כן או לא, עם שיקולים לפה, היה על זה פולמוס מאוד מאוד גדול.
[Speaker E] איך זה? הדיונים שם היו ברמה?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, היה זיוף ברמה גבוהה מאוד.
[Speaker E] אבל לקבל את זה כזיוף? טוב, אבל לדון בזה?
[הרב מיכאל אברהם] בוודאי, לדון בזה, אבל זה לא ירושלמי, זה בדיוק ההבדל. עכשיו למה כעסו על הזייפן? לכאורה זה המגן אברהם, לא? מותר להגיד דברים בשם אדם גדול, הירושלמי, כדי שיקבלו ממני. מה הבעיה? חידושים שלי בשם הירושלמי שתקבלו ממני. אתם יודעים מה ההבדל?
[Speaker D] סמכות פורמלית.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בגלל שלתלמוד יש סמכות פורמלית, זה לא רב משה פיינשטיין. אם התלמוד אומר משהו ונגיד הבבלי לא חולק, אז אתה פוסק כך להלכה. את זה אסור לזייף. מותר לזייף רק משהו שגם אם אתה תשמע שאמר את זה אדם גדול אתה יכול לחלוק. עדיין יש לזה ערך כי אתה תשקול ברצינות את הנימוקים, בסוף בסוף אתה תגבש את העמדה שלך. אוקיי?
[Speaker C] לומר שסנהדרין פסקה ככה תהיה בעיה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. עכשיו, אני לפני שאני ממשיך הלאה, קודם כל אני רוצה להגיד אני מוניסט, שהפלורליסטים טועים. הפלורליסטים בהלכה, גם בפילוסופיה, אבל בהלכה, פילוסופיה הם סתם מדברים שטויות, בהלכה הם טועים. למה? בגלל שיש לי הוכחה. למה להיות פלורליסט הלכתי? הוכחה מתמטית. למה להיות פלורליסט הלכתי?
[Speaker E] למה להיות או למה לא להיות?
[הרב מיכאל אברהם] למה כן להיות? מה מוביל אנשים לתפיסה שיש ריבוי אמיתות הלכתיות? הרי כל הדיונים בש"ס, הוא צודק, והוא צודק, הלכה כמותו, הלכה כמותו, לכאורה ההנחה הפשוטה היא שאנחנו חותרים לאיזושהי אמת הלכתית. למה להחזיק בתפיסה של פלורליזם הלכתי?
[Speaker E] התשובה מגיעה כעובדה טקסטואלית, זאת אומרת, אלו ואלו דברי אלוהים חיים, הטקסט מעיד על פלורליזם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז קוראים ככה את אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ומה שעומד מאחורי זה, זה התפיסה שחכמים לא יכולים לטעות. לא יכולים לטעות. אלו ואלו דברי אלוהים חיים פירוש הדבר שניהם צודקים בבת אחת. לא יכולים לטעות. עכשיו אם הם לא יכולים לטעות, טוב, אז בוא נבדוק. לגבי הכלל אלו ואלו דברי אלוהים חיים, יש שלוש שיטות לפרש אותו. שיטה הפלורליסטית, מה שאמרתי עכשיו, השיטה המוניסטית, שתכף אני עוד אסביר איך קוראים את אלו ואלו לפי התפיסה המוניסטית, ויש עוד שיטה הרמוניסטית. שיטה הרמוניסטית פירוש הדבר, השיטה הפלורליסטית פירושה ששני הצדדים צודקים. שיטה מוניסטית פירושו אחד צודק והשני טועה. שיטה הרמוניסטית פירושו ששני הצדדים ביחד יוצרים איזושהי אמת גדולה. זאת אומרת, האמת היא הרכבה של שני הצדדים שכל אחד מהם תופס צד אחד מתוך האמת. במובן מסוים שניהם טעו.
[Speaker C] אני לא יכול להיות פלורליסט ולהגיד לפעמים אנשים טועים? כאילו, זה שיש ארבע דעות זה לא אומר שכולם נכונות, יכול להיות ששלוש נכונות וזה טוב?
[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים לגמרי, בטח שאתה יכול, הנה, אני אומר את זה. אבל אלה שלא אומרים את זה, הם מניחים שלא ייתכן שחכמי הגמרא טעו או אפילו ראשונים. לא ייתכן, אין, אלו ואלו דברי אלוהים חיים, כך הם קוראים את המשפט הזה שכולם צודקים. עכשיו תראו, יש אולי אני אסביר יותר, הביטוי אלו ואלו דברי אלוהים חיים מופיע בשני מקומות בש"ס. מקום אחד זה פה בעירובין, מקום שני זה סוגיה בגיטין בדף ו' לגבי פילגש בגבעה. ושם הגמרא מביאה שרבי יונתן ורבי יאשיה חלוקים ביניהם מה הוא מצא הברנש הזה שכעס על הפילגש בגבעה ועשה לה את מה שעשה. או שהוא מצא לה זבוב או שהוא מצא נימא. באותו מקום, נימא שערה, כן. עכשיו המחלוקת הזאת בין שני החכמים, הגמרא מספרת שאחד מהם פגש את אליהו הנביא בדרך, שואל את אליהו תגיד במה הקדוש ברוך הוא עוסק עכשיו, באיזה סוגיה? אם אנחנו בענייני מתיבתא דרקיעא. אז הוא אומר בסוגיית פילגש בגבעה כמובן, איך לא? אז הוא אומר או, ומה הוא אומר? הוא אומר יונתן בני אומר כך, יאשיה בני אומר כך. אז הוא אומר חס ושלום, מי איכא ספיקא קמי שמיא? מה הקדוש ברוך הוא לא יודע אם זה היה נימא או זבוב? אז הוא אומר לא, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. הוא מצא גם זבוב וגם נימא, אבל מה שגרם לו לכעס, אפשר לקרוא את זה שהנימא גרמה לו לכעס אבל אני קורא לזה ההצטברות. אחרי שהוא מצא גם נימא וגם זבוב זה כבר שבר לו, שרף לו את הפיוז. אומר כל אחד מאלה לחוד לא היה עושה את זה ושניהם ביחד כן. עכשיו תשימו לב בלי קשר לא להיכנס עכשיו לסוגיית פילגש בגבעה אבל תבינו מה הלוגיקה שכתובה שם.
[Speaker A] זאת לוגיקה הרמוניסטית, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] כל אחד בעצם תפס פן אחד של האמת והאמת המלאה היא בעצם שני הפנים ביחד. כמו שהרמב"ם במשל הפיל שלו במורה נבוכים, הרמב"ם אומר יכול להיות ויכוח בין שני אנשים תראו מה זה פיל. פיל זה חיה שיש לה שתי עיניים ושתי רגליים מאוד קרובות. ומישהו אחר אומר פיל זה חיה שיש לה עין אחת ושתי רגליים דווקא די רחוקות. מה ההבדל? ההוא מסתכל על הפיל מקדימה אז הרגליים קרובות ויש לו שתי עיניים. אם אתה מסתכל על הפיל מהצד אז אתה רואה רק עין אחת זאת שפונה לצד שלך ושתי רגליים רחוקות. זה ויכוח? זה לא ויכוח. האמת היא הצירוף של שני המבטים. זאת אומרת כל מבט תופס איזשהו פן אחד של האמת, האמת הכללית היא אוסף כל הפנים ביחד. זאת התפיסה ההרמוניסטית, זה רואים במהר"ל, רואים בעוד מקומות.
[Speaker E] אבל אם זה נכון אז אנחנו צריכים בכל פעם שיש כאלה שתי דעות מנוגדות אנחנו צריכים לעשות איזה סינתזה, כי אם אנחנו הולכים לפי אחת מהשיטות אנחנו פשוט בטעות.
[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה בהמשך, אני אגיע לזה. אז בכל אופן לענייננו כרגע יש לנו שלושה פירושים למשפט אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מוניסטי, פלורליסטי והרמוניסטי. את המוניסטי עוד לא הסברתי, איך מוניזם קורא את אלו ואלו אם יש אמת אחת? אז אני עוד אסביר, אבל רק כרגע נניח סכמטית שיש פירוש. אז שלושה פירושים. עכשיו מי צודק מביניהם?
[Speaker E] מי צודק? כן, אם אנחנו הרמוניסטים נגיד שכולם צודקים. נגיד שלא, נגיד שבכל…
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה פלורליסט,
[Speaker E] אז כולם צודקים.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה כולם צודקים? צודקים גם המוניסטים וגם הפלורליסטים? זה לא יכול להיות, סתירה לוגית.
[Speaker E] כי המוניסט
[הרב מיכאל אברהם] אומר שיש רק אמת אחת, אז לא ייתכן שגם הוא צודק וגם הפלורליסט צודק. הפלורליסט, זה לא מפריע.
[Speaker E] לא מפריע,
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא יכול להיות נכון.
[Speaker C] אבל לא מפריע זה לא מעניין, השאלה מה נכון, לא מה מפריע.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה זה אומר? זה אומר שלפחות במחלוקת הזאת בטח שחכמים יכולים לטעות, נכון?
[Speaker C] אז אם ככה אתה רואה
[הרב מיכאל אברהם] שהם יכולים לטעות.
[Speaker C] אז אין שום סיבה להיות פלורליסט באופן כללי.
[הרב מיכאל אברהם] כי כל הסיבה שאתה נהיה פלורליסט זה בגלל שאתה מניח שלא יכולה להיות טעות אצל חכמים. הנה אני מראה לך שיכולה להיות. לשיטתך שלך, אני מראה לך שיכולה להיות. אז ההנחה שלך נופלת, אז אין סיבה להניח את הפלורליזם. למה זה חייב להיות שהם טועים? כי אתה לא יכול להגיד שגם המוניסט צודק וגם הפלורליסט צודק. יש אמת הלכתית אחת או יש ריבוי אמיתות הלכתיות? אז איזה חכם אוחז בדעה הזאת ואיזה חכם אוחז…
[Speaker E] לא, זה המציאות,
[הרב מיכאל אברהם] אני שואל אבל מי צודק? לא, אבל אמרנו שחכמים, מי שכתוב בגמרא לא יכול לטעות, זה ההנחה. מי אמר? לא, גם הראשונים. גם הראשונים. אלו וכולם, בישיבות בדרך כלל מניחים גם בראשונים, גם באחרונים. טוב, אני מדבר על ההרחבה הזאת. יש כאלה שמחזיקים שעד תקופת הגמרא כל מה שכתוב נכון. זה הנחה מעניינת, אבל למה? מה קרה בתקופת חתימת הגמרא שמשם נסתתמו שערי החכמה? ירידת הדורות. מה זה ירידת הדורות? אז עד אז בכלל לא היו טעויות ומשם התחילו הטעויות? זה מין איזה מעבר פאזה כזה. כאילו לא, אתה יכול להגיד שירידת הדורות, אז היו מעט טעויות ונהיו יותר ויותר ויותר טעויות. אתה לא יכול להגיד לא היו טעויות בכלל עד סוף הגמרא ומשם והלאה יש טעויות. מה קרה שמה? זה מוזר מאוד. אז כאילו זה או שתמיד חכמים תמיד צודקים או שאף פעם הם לא היו תמיד צודקים. נכון, והתשובה היא שאף פעם הם לא היו תמיד צודקים. חכמים הם בני אדם ובני אדם יכולים לטעות. אדם גדולים, הכל בסדר, אבל בני אדם יכולים לטעות. אבל אם יכולת להגיד שאם ראשונים תמיד צודקים, אז גם אחרונים יהיו תמיד צודקים. בדיוק. זה בדיוק מה שאני טוען. איפה זה נעצר? או שגם היום אף אחד לא טועה. היום בטוח. אז גם אני לא טועה כשאני אומר שהם טועים. אז הכל בסדר. אז אתה צודק שאתה לא טועה. אני לא הבנתי את הקטע לגבי הפלורליסט. פלורליסט אומר שבפרשנויות של אלו ואלו גם כולם צודקים, נכון? כי כולם צודקים בכל דבר. אז צריך לומר שבן אדם פלורליסט הוא פלורליסט במובן מסוים… לא, לא במובן מסוים. אם אתה אומר במובן מסוים אז הוא לא פלורליסט. פלורליסט פירושו שבאופן מהותי אין דבר כזה צודק וטועה. להגיד שעל שאלה מסוימת יכולות להיות יותר מתשובה נכונה אחת זה לא פלורליזם. כל אחד מסכים לזה. פלורליזם זה משהו מהותי, שאין דבר כזה טעות, כולם, עוד פעם, אם אתה לא קונסיסטנטי לוגית, בסדר, אבל כל עמדה היא צודקת כמו עמדה אחרת. זה המשמעות של פלורליזם. נגיד יש בתורת המשפט יש שאלות האם המערכת המשפטית אמורה לתת תשובה אחת לכל מצב. מה מותר ומה אסור לעשות. אז יש ויכוחים על זה, אבל אני חמשב שדי ברור שישנם מצבים שלא. יש מצבים שאתה יכול לפרש ככה וגם ככה. אבל זאת לא עמדה, זאת או פה כתוב אלו ואלו, לא הכל, כלומר מי שטוען לפלורליזם הוא טוען לפלורליזם בדברי חכמי הגמרא. וכשאני מדבר על חכמי הגמרא, חכמי התורה באופן כללי. בסדר, אבל בוא נגיד עד הגמרא, כי מימי הגמרא אני כבר לא צריך. אני לא מבין את הטענה שלו, למה אתה לא צריך? אתה כן צריך. למה לא? מה קרה בסוף הגמרא? אתה חוזר לטענה שלו ואני אענה לך מה שעניתי לו. לא, בסדר, אבל אני אומר, אבל זה נכון שזה מוזר מה שטוענים על הדבר הזה, אבל בוא נגיד הבן אדם שיטען את הטענה הזאת מבחינה קונסיסטנטית הוא מניח כל מיני הנחות מופרכות, בסדר, נכון. אוקיי. הוא גם יכול להגיד אני פלורליסט בכל דבר חוץ מפרשנות אלו ואלו, ושם אני לא פלורליסט. כי יש… בסדר, אני יכול להגיד את זה, זה כמו להגיד, אתה יודע, יש… מכירים את פרדוקס השקרן? שאני משקר, כותב אני משקר. כן, בדיוק. בברית החדשה הרי מופיע שתושב כרתים אומר כל תושבי כרתים שקרנים. וזה לכאורה אם כולם שקרנים אז גם הוא שקרן. אם הוא שקרן אז הם לא שקרנים. אבל זה לא פרדוקס כמובן, כי אם אתה אומר כל תושבי כרתים שקרנים אז יוצא שגם אתה שקרן. ואז כשאתה שקרן כשאתה אומר כל תושבי כרתים שקרנים, ההיפך של זה, אם אתה שקרן אז מה האמירה הנכונה? לא נכון שכל תושבי כרתים שקרנים. זה לא אומר שכולם דוברי אמת. לא נכון שכולם שקרנים. אוקיי? פרדוקס השקרן באמת זה כשאין כמת, קוונטיפייר. אין כמת לפני המשפט. אם אתה אומר משפט זה הוא שקרי. אם הוא היה אומר תושבי כרתים שקרנים, זה היה פרדוקס? לא. זה כמו להגיד כל השקר הזה. כמו שהוא אומר אני שקרן, זה הפרדוקס. לא, גם לא. כי אני שקרן זה אני משקר תמיד. אני משקר במשפט הזה, זה היה פרדוקס. אף פעם אם אתה עושה הכללה זה מפסיק להיות פרדוקס. זאת אומרת אתה צריך לדבר על משפט בודד. אוקיי? בכל זאת זה גם בצמד. זה משפט א' נקודתיים: משפט ב' אמיתי. משפט ב' נקודתיים: משפט א' שקרי. זה גרסה של פרדוקס שמורכבת משני משפטים, אומנם משנה, זה התייחסות פרטנית לאחד. אבל אם אני אומר אני משקר תמיד אז אני כולל את זה שאני משקר עכשיו. נכון. אבל כשאתה משקר עכשיו כשאתה אומר אני משקר תמיד, אז מה יוצא? שיש מצבים שבהם אתה לא משקר, למשל מחר. אבל עכשיו אני משקר באמת, ואין שום פרדוקס. לא, הקטע שאם אתה אומר אני משקר תמיד, אז… אם אני אומר אני משקר תמיד, אז גם עכשיו אני משקר. אז כשאמרתי אני משקר תמיד זה היה שקר. מה יהיה האמת? שאתמול לא שיקרתי, אבל עכשיו כן. וכאן זה נעצר. אין המשך ללולאה. בסדר. פרדוקס השקרן זה רק כאשר יש משפט אחד שמתייחס לעצמו בלי כמתים, בלי קבוצות של משפטים, בלי להכליל. אוקיי? עכשיו, ברטראנד ראסל בהקדמה לפרינציפיה מתמטיקה, ראסל ווייטהד, זה כנראה ראסל. יודעים ב… יש סדרת ספרים בפיזיקה שנקראת לנדאו וליפשיץ, סדרה מיתולוגית שמכסה את כל תחומי הפיזיקה בספרים קשים מאוד. את ליפשיץ עוד פגשתי, הוא הגיע לטכניון כשהייתי דוקטורנט פה, הלכתי לדבר איתו על איזה נושא. הטענות הם שאין שמה רעיון אחד של ליפשיץ ואין מילה אחת של לנדאו. זאת אומרת, זאת הטענה. מה שליפשיץ לא היה פיזיקאי גרוע, אבל לנדאו היה באמת דמות מורמה. שניהם יהודים כמובן, אין צורך לומר. אז גם בברטראנד ראסל ווייטהד האגדות אומרות שאין שם רעיון אחד של ווייטהד, אבל זה אני חושב זה לא נכון שם. בכל אופן לענייננו, אז בהקדמה שם הוא מדבר על טייפ תיאורי, תורת הטיפים. שמה הוא אומר, הוא פותר את כל הבעיות, את כל הפרדוקסים של הוראה עצמית, של התייחסות עצמית, סלף רפרנס, כמו פרדוקס השקרן, זה משפט שמתייחס לעצמו. רשימה שלמה של פרדוקסים כאלה של התייחסות עצמית. אז הוא פותר את כל הפרדוקסים האלה והוא טוען, הוא בונה היררכיה של משפטים, והוא אומר שכל משפט יכול להתייחס אך ורק למשפטים שנמוכים ממנו בהיררכיה, ולא למשהו ששייך להיררכיה שלו ומעלה. ואז כמובן לא יכולה להיות התייחסות עצמית. אבל זה נשמע לי כל כך מגוחך הפתרון הזה. זה כמו להגיד כל המשפטים נכונים חוץ מהפרדוקסים, והכל בסדר, פתרתי את כל הבעיות. מה שאתה אומר לי בעצם, אתה אוסר עליי לבטא את הפרדוקסים בשפה, אתה לא פתרת את הפרדוקס. אתה בונה שפה שבה אי אפשר יהיה לנסח את הפרדוקס. זה לא נקרא לפתור אותו. בנית שפה אחרת שבה פשוט מי שמנסח את הפרדוקס נכנס לכלא. כך סטלין בדרך כלל פתר פרדוקסים. מי שהעלה את הפרדוקסים הוא ירה לו בראש. זה בעצם מה שאתה עושה רק בשיטה קצת פחות אלימה. זו יהיה בעל מחנות הסגר וחיוך מבחוץ. סובייב ירה לו בראש. לא משנה כרגע. אז הדבר הזה הוא אתה לא יכול להוציא אד הוק משהו ולראות בזה פתרון. כמו שאני אומר כאן, אתה אומר לי לא, אין טעויות אצל חכמי התורה. יכולת לפתור את הבעיה שלי ולהגיד לא לא, חוץ מהפרשנות לגבי אלו ואלו ששם כן יכולות להיות טעויות. בזה מותר, כל השאר לא. זה נכון, אין בעיה, אתה שומר על עקביות, אבל זה פתרון שנקרא בפילוסופיה פתרון אד הוק. אין שום סיבה להניח שדווקא פה יכולה להיות טעות ובמקומות אחרים לא יכולות להיות טעויות. אם פה יכול להיות, כנראה במקומות אחרים יכולות להיות. זה שאתה מחליט שרק פה יכולות להיות טעויות, זאת החלטה אד הוק כדי לפתור את הבעיה. זה לא נקרא פתרון. אד הוק זה נשמע כמו קדש? אד הוק הכוונה יש לך איזושהי בעיה, אתה לוקח את סימן השאלה, אתה מותח אותו והוא נהיה סימן קריאה. פתרת את סימן השאלה. אז לא, אתה לא פותר שום דבר. אד הוק זה כאילו בדיעבד. אם היית מראה לי היגיון מראש, שלא קשור לפרדוקס, למה משפט לא יכול להתייחס למשפטים שגבוהים ממנו בהיררכיה, זה היה פתרון. אבל אם אתה מנסח לי כלל שפשוט אוסר לנסח את הפרדוקסים, בדיוק, אז זה לא פתרון לשום פרדוקס. פשוט אוסר לנסח אותו, זה הכל. אתה בונה שפה אחרת שבה אי אפשר יהיה לנסח אותו. בשפה שלי אפשר. כמו אתה יודע יש פרדוקסים אחרים שהם לא הוראה עצמית. פרדוקס הערמה. מכירים פרדוקס הערמה? אבן, חצץ אחת היא לא ערמה. אם יש צבר שהוא לא ערמה, אם תוסיף לו אבן אחת זה לא ישנה את הסטטוס שלו. אבל מיליון זה כן ערמה. פרדוקס, זה לא יכול להיות, נכון? כי איך אחד הוא לא ערמה, הוסיף אחד אז זה גם כן… משהו פה דפוק בממלכת דנמרק, נכון? ואז שלוש יש לך שלוש הנחות שלא מתיישבות אחת עם השנייה. מה הן שלוש ההנחות? אבן אחת היא לא ערמה, הוספה של אבן אחת לא משנה את הסטטוס, ומיליון זה כן ערמה, או אלף זה כן ערמה. אגב על כל מושג יומיומי אפשר לשאול את זה. פרדוקס הקירח. שערה אחת אתה עדיין קירח. אדם קירח שמוסיפים לו שערה זה לא משנה את הסטטוס שלו. האם יש לך מאה אלף שערות אז אתה לא קירח. אוקיי? אותו דבר, מתי זה אחרי הצהריים? שתים עשרה זה לא אחרי הצהריים. תוסיף שנייה זה לא משנה מצהריים לאחרי הצהריים, חוץ מאשר אצל האמריקאים. אצל האמריקאים שתים עשרה ושנייה זה אחרי הצהריים. אבל אצל בני אדם נורמלים, אז להוסיף שנייה זה לא הופך לאחרי הצהריים, אבל חמש זה אחרי הצהריים. אז מה קורה פה? יש פה איזשהו מעבר לא ברור. עכשיו על איזה מההנחות תוותרו? אז אנשים בדרך כלל, אחת משלוש הנחות צריך לוותר כי הן לא קונסיסטנטיות, נכון? ומה, על מה יוותרו בדרך כלל אנשים? על ההנחה שלהוסיף אבן אחת לא משנה את הסטטוס. אז בוא תציע לי אלטרנטיבה במקום זה. שבע עשרה? מה? עכשיו פשוט זה מושג לא מוגדר ערמה. אם תגדיר את המושג ערמה, בסדר, שבע עשרה אבנים זה ערמה. מה? אז אני אומר זה בדיוק מה שנקרא הגדרה אד-הוק. לכן הבאתי את הדוגמה הזאת. הגדרה אד-הוק פירושו הגדרה שפותרת לי את הפרדוקס אבל אד-הוק, רק אחרי שהפרדוקס מנוסח. אין בה שום היגיון מצד עצמה, כי אין שום קדושה במספר שבע עשרה. למה לא עשרים ואחד? למה לא עשר? למה לא שלושים? נכון, סתם הגדרה. בדיוק. אבל אני שואל לא סתם הגדרה, אני שואל המושג ערמה שבו אני משתמש בשפה היומיומית, מה המשמעות שלו? יש לו משמעות, לא אני משתמש בו. מה המשמעות שלו? זה תפס מצבור, מצבור של משהו. מה זה מצבור של משהו? אבל אני שואל איזה מצבור? של אחד? שתיים? שבע עשרה? אז זה לא יכול להיות מצבור. בדיוק. אז מה, שתיים זה ההגדרה? מיעוט רבים שתיים. אתם מבינים שהכל זה הגדרות אד-הוק. אם תכניסו פה מספר זה הגדרת אד-הוק. שאתה מכניס מספר רק כדי לפתור את הבעיה, אין לזה הצדקה אמיתית. אתה לא יכול להסביר לי למה באמת שבע עשרה קובע את הגבול. זה פותר את הפרדוקס אבל זה לא באמת פתרון, זה סתם הגדרה שאוסרת לנסח אותו. אתה לא תסביר לי מה המשמעות של המונח ערמה בשפה שאנחנו, אני ואתה משתמשים בו, כי המשמעות שם זה לא שבע עשרה, ובכל זאת אנחנו משתמשים במשפט הזה, במושג הזה, סליחה. ואנחנו משתמשים אגב בהמון מושגים שעל כולם אני יכול לשאול את השאלה הזאת. כולם, עד האחרון. אין מושג אחד שאי אפשר לתקוף אותו עם הפרדוקס הזה. אבל אני לא הבנתי למה זה פרדוקס, כי ערמה עצמה אבל זה לא כמו שהרב אומר, זה לא מושג מוגדר. נו, ואם כל המושגים שבהם אנחנו משתמשים הם לא מוגדרים, לא נשמע לך פרדוקס? לא, פשוט יש פה שילוב של הנחות. אני אומר, אם כל המושגים שאנחנו משתמשים בהם לא מוגדרים, זה המשמעות של פרדוקס. אנחנו כן משתמשים בהם, אנחנו מעבירים משמעויות מאחד לשני, אנחנו מדברים. לא, פרדוקס זה משהו שסותר את עצמו. לא, פרדוקס זה משהו שמוביל אותך לסתירה, מוביל אותך למשהו לא הגיוני. פרדוקס אכילס והצב לא סותר את עצמו. הוא רק אומר שאכילס לא משיג את הצב. אוקיי, יכול להיות שהוא לא משיג אותו. אבל אנחנו יודעים שהוא כן משיג אותו. זהו, גם פה אנחנו יודעים שלמושג ערמה יש משמעות, אנחנו משתמשים בו. ופה הראיתי לך שאין לו משמעות. אבל נגיד פרדוקס אכילס והצב זה פרדוקס שהוא בגלל שאתה מסתכל על המציאות בצורה עקומה אתה מוליד פרדוקס. לא, זה אתה מדבר איתי על הפתרונות. אני לא מדבר על הפתרונות. אתה שואל למה זה נחשב כפרדוקס. בגלל שיש טיעון שמראה לך שאכילס לא משיג את הצב ואתה יודע שהאמת היא שהוא כן משיג את הצב. עכשיו פה יש לי טיעון שמראה לך שלמושג ערמה אין הגדרה, וכל מושגי היומיום אין הגדרה, אבל אני יודע שיש להם הגדרה, אנחנו משתמשים בהם ומבינים אותם. זה פרדוקס באותו מובן. זהו, פרדוקס בפילוסופיה מסווגים פרדוקסים, פרדוקס הערמה הוא אחד מהסוגים, יש רשימה שלמה של פרדוקסים כאלה. יש ספר של ענת בילצקי, לא בליצר, משהו עם ב', לא זוכר כבר, שמעתי אצלה קורס באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה המשודרת, יש ספר על פרדוקסים של ענת, שכחתי את שם משפחתה, לא משנה. בילצקי, כן. אם היא מדברת על ענת הפרדוקסים. בילצקי, ענת בילצקי. אוקיי, אז בקיצור זה נקרא פתרון אד-הוק. מה הפתרון האמיתי לפרדוקס הערמה אם כבר אנחנו מדברים עליו אני רואה שאנחנו כבר לא. הפתרון האמיתי לפרדוקס הערמה זה שבאמת צריך להחליף את הטענה שהוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס. הוא משנה אותו בקצת. המושג ערמה הוא לא בינארי. זאת התשובה, לא שהוא לא מוגדר. הוא לא בינארי. לא כל צבר הוא או כן ערמה, זאת תלוית קונטקסט, זה תלוי בהרבה דברים. אבל בקונטקסטים שונים יש לזה משמעות, זה לא נכון שאין לזה משמעות. והטענה היא שהוספת אבן חצץ אחת משנה את מידת הערמתיות של הצבר בקצת. באמת ערמה נמדד בפאזי לוג'יק, לא בביינרי לוג'יק. זה לא או כן או לא, אלא זה בין אפס לאחד. והוספת אבן חצץ אחת מוסיפה אפסילון למידת הערמתיות של הדבר. זה הפתרון. יש מלא פרדוקסים שמדברים על טיעוני דילמה. אין טעם לעשות מבחנים. למה? האצלנים לא לומדים כשיש מבחן, החרוצים לומדים גם בלי מבחן. אז בשביל מה לעשות מבחן? ממה נפשך לא צריך לעשות מבחן. התשובה, העולם לא מחולק לחרוצים פתולוגיים ואצלנים פתולוגיים. יש רצף של רמת חריצות, אוקיי? והרצף הזה, לחלק גדול מהאמצע מבחן יועיל. לחרוצים פתולוגיים הוא לא נחוץ, לאצלנים פתולוגיים הוא לא יועיל, אבל לאנשים שבאמצע זה כן יכול לעזור. הרבה פעמים אנחנו מנסחים פרדוקסים כי אנחנו מניחים תמונה דיכוטומית, תמונה בינארית. אבל הלוגיקה האמיתית שצריך לטפל בה זה לוגיקה פאזי, לוגיקה רציפה. אוקיי? לכן מה זה אחרי הצהריים? הוספת שנייה אחת מקרבת אותנו בקצת לאחרי הצהריים. הוספת שערה אחת משנה את הסטטוס הקירחי שלך בקצת. המושגים פשוט לא בינאריים. מי שמכיר את הציורים של אשר, מכיר את המטמורפוזות של אשר? המעברים בין הדגים לציפורים ולהיפך, לא מכירים? אז כדאי להכיר. ציורים נהדרים. צייר הולנדי עם נטייה מתמטית, היה בקשר עם רוג'ר פנרוז המתמטיקאי. אז הוא צייר כל מיני פרדוקסים ויזואליים ומתמטיים, ובין היתר הוא מצייר להקת ציפורים שלאט לאט אתה הולך ככה וזה נהיה להקה של דגים. נעלמים הציפורים וזה הופך לדגים. ואין לך, אתה לא יכול לשים את האצבע איפה זה מפסיק להיות ציפור ומתחיל להיות דג ולהיפך. אז זה דוגמה, כל המטמורפוזות בעצם, הרי כל שני דברים אתה יכול לעשות במטמורפוזה, נכון? קח נגיד סטנדר ויונה, אוקיי? קח תוכנת מחשב שתצלם את הסטנדר ואת היונה. עכשיו כל פיקסל תעשה ממוצע, פיקסל מפה ופיקסל מהיונה, עם פי כפול זה ועוד אחד מינוס פי כפול זה. שקלול של שני הדברים האלה. אם פי שווה לאפס זה יהיה סטנדר. אם פי שווה אחד זה יהיה יונה. אם פי שווה אפס נקודה שלוש אז זה יהיה שלושים אחוז סטנדר שבעים אחוז יונה. ואתה לא תדע לשים את האצבע מתי זה מפסיק להיות סטנדר ומתחיל להיות יונה. אין שום דרך לעשות את זה, כי זה קצת סטנדר וקצת יונה. וכל מושגי היומיום שלנו הם כאלה. מושגי היומיום הם לא בינאריים. זה מסקנה מאוד חשובה לכל מיני אנשים שמשתעשעים בפרדוקסים. פרדוקסים הרבה פעמים בנויים על חשיבה בינארית, חשיבה בינארית בדרך כלל היא כושלת. טוב, לענייננו, אז אני רק מסכם כי אנחנו מסיימים. מה שנשאר לי זה להסביר לכם את הקריאה המוניסטית אחרי שהוכחתי או טענתי לפחות שהוכחתי שהמוניזם צודק, ואני חושב שתסתכלו בכל ספרות ההלכה ואתם תראו את הפוסקים כמסיחים לפי תומם. מה זה כל החשש הזה אולי טעיתי? אולי לא הוריתי כהלכה? מה זה יראת הוראה? כן? כל העניינים האלה. זה תמיד יש פה איזה הנחה שיש אמת ויש טעות בהלכה. זה לא פלורליזם הלכתי. התפיסה של פלורליזם הלכתי אתם תמצאו אותה רק בספרי הגות. בספרי הלכה אין פלורליזם. בספרי הלכה יש אמת. כמובן יש דעות שונות וצריך לראות מה עושים הדעות השונות ושם אני חותר. ברור שיש דעות שונות אבל אף אחד לא מניח שכולם צודקים. אבל עדיין כן מניחים שאנשים יכולים לנהוג כמו כמה דעות, זה לא אותו דבר כמו להגיד שכולם צודקים. אז על זה אני אדבר בפעם הבאה. טוב, הסטיק הזה הוא להגיד אם שני הדברים צודקים באותה מידה זה לא משנה מה תעשה. אבל הם לא צודקים באותה מידה, נכון? אני טוען שהם לא צודקים באותה מידה, והפוסקים כמסיחים לפי תומם ברור שהם לא תופסים ששני הצדדים צודקים באותה מידה. העובדה שמאוד חשוב להם לברר האם זה ככה או ככה. ויש הרבה דברים שתלויים בשיקול דעת ואי אפשר להגיד על זה טעות או לא טעות. זאת אומרת, כן, יש טועה בשיקול הדעת, מושג בגמרא. יש טועה בדבר משנה וטועה בשיקול הדעת. אבל יש דברים שבאמת יהיו שני אנשים שיסברו כאילו כי זה תלוי במצב נגיד של קהילה. לא, לא, אם זה תלוי במצב אז לא מעניין. כי אני מדבר בנתן מצב נתון אז בעצם כל הפוסקים אם היו במצב הזה היו אומרים אותו דבר. אני לא מדבר על זה. איך להתייחס לאלו ואלו דברי אלוהים חיים בתפיסה המוניסטית, זה אני צריך להסביר. כי כל פעם שנכנסים חשבונות קונטקסטואליים, לא, אז זה לא מעניין אותי. כי חשבונות קונטקסטואליים, הבאתי דוגמה, התייחסה לזה, נכון, אבל אז זה לא מחלוקת בעיניי. אם אתה מדבר על נסיבות כאלה ואתה אומר מותר, ומישהו אחר מדבר על נסיבות אחרות ואומר אסור, מי אמר שיש להם מחלוקת? כנראה שגם הוא יסכים שאסור בנסיבות האלה. אני מדבר במקרה המסוים שבו באותה סיטואציה פוסק אחד אומר מותר, פוסק שני אומר אסור. אז זה מחלוקת אמיתית. ואז צריך להבין מה עושים עם המחלוקת הזאת. הרב, יש את הקטע הזה בגמרא שהלכה לעתיד תהיה כבית שמאי? זה לא בגמרא ולא בשום מקום.