מיכאל אברהם מסגרת מושגית לדיון על רצון חופשי – הרצאה בכנס רצון חופשי השני, מאי 2024 – רצון חופשי
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] הקדמה והצגת מטרות השיעור
- [2:32] שאלת המשמעות של הרצון החופשי
- [3:47] אתגר פוזיטיביסטי והצורך באמפיריקה
- [4:57] הצורך בניסויים אמפיריים כמו של ליבט
- [9:18] ניסוי המחשבה של החמור והסימטריה
- [10:43] טיעון ואן אינווגן נגד בחירה חופשית
- [12:51] הקומפטיביליזם והגדרת החופש
- [15:19] פלסטיות המוח והקשר לחופש
- [16:37] דוגמאות לבחירות במערכות שונות
- [19:37] מתווה טופוגרפי וכוחות פיזיקליים
- [21:36] תפקיד הסטטיסטיקה בחקר הבחירה
- [24:37] ביקורת על ניסויי ליבט והיכולת להכריע
- [26:57] הבסיס האישי לבחירת הליברטריאניזם
- [28:11] דטרמיניזם מחורר – הרצון שאינו סיבתי
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג עצמו כהדיוט בתחום חקר המוח ומנסה לבנות מסגרת מושגית מדויקת לדיון על רצון חופשי, מתוך טענה שחלק גדול מהוויכוחים לוקה בבלבול מושגים ושימוש לא מדויק בעמדות. הוא מתאר אתגר פוזיטיביסטי שלפיו ליברטריאניזם ודטרמיניזם נראים זהים במושגים ובהתנהגות, אך עדיין ייתכן הבדל בעל משמעות אם אפשר לנסח ניבוי אמפירי מכריע או לבחון את השאלה במישור של מהות האדם. הוא מנסח הבחנות בין דטרמיניזם, אינדטרמיניזם ורצון חופשי כתכליתיות שאינה סיבתית, מבקר קומפטיביליזם וייחוס חופש לפלסטיות המוח, וטוען שרוב הקורלציות והסטטיסטיקות אינן רלוונטיות לשאלה. לבסוף הוא מנמק את הליברטריאניזם שלו באמצעות הכרעה פילוסופית בין שתי הנחות אפריוריות, ומציג “סיבתיות מחוררת” שבה בחירות מסוימות מתחילות ללא סיבה פיזיקלית.
מטרת ההרצאה והמבנה
הדובר חושש לדבר משום שאינו איש מקצוע ואינו חוקר מוח, והוא אומר שכתב ספר משום שהבחין שחלק גדול מן הדיונים על רצון חופשי אינו מבחין נכון בין מושגים ועמדות. הוא מציב מטרה להציג תמונה כללית ומסגרת מושגית שבתוכה מתנהל הדיון, תוך הערות אגב על ההרצאה של פרופסור קוצ'ין. הוא מחלק את דבריו לארבעה שלבים: למה זה מעניין, הצגת מסגרת מושגית, ניסויי ליבט והמשכם, ולבסוף הבעת עמדה.
האתגר הפוזיטיביסטי ומשמעות ההבדל בין ליברטריאן לדטרמיניסט
הדובר מצהיר שהוא ליברטריאן ומביע תסכול מכך שהוא מתקשה למצוא הבדל מעשי בינו לבין דטרמיניסט, משום שמושגים כמו חופש, ערכים, אחריות, עונש, בחירה והכרעה וחינוך מקבלים פשר דטרמיניסטי וליברטריאני כאחד. הוא מכנה זאת אתגר פוזיטיביסטי, ומנסח גרסה מתונה שלפיה אם אין השלכה אמפירית או פרדיקציה שונה אין טעם לדון בשתי האפשרויות, אף שהוא אינו פוזיטיביסט. הוא מבחין בין השאלה אם ליברטריאן ודטרמיניסט מתנהגים אחרת, שלדבריו בדרך כלל התשובה לה היא לא, לבין השאלה אם אפשר להציע ניבוי מדעי שיבדיל ביניהם ואולי למדוד זאת במעבדה כמו שניסה ליבט.
שלושה מישורים: מושגים, אמפיריקה, ומהות האדם
הדובר טוען שבמישור השימוש במושגים כנראה אין הבדל בולט, ובמישור האמפירי הוא נוטה לחשוב שכרגע אין אפשרות להכריע. הוא מציג מישור שלישי שבו השאלה חשובה משום שהיא נוגעת לשתי צורות הסתכלות על מהו אדם והאם יש הבדל מהותי בין יצור אנושי למכונה, ומביא דוגמה מהסרט הר על התאהבות בתוכנת מחשב כדי להצביע על אינטואיציה אנושית של שונות. הוא מציע שבמקום ניסויים אמפיריים אפשר להשתמש בניסויים מחשבתיים, ומדגיש שלניסויים מחשבתיים יש חשיבות מדעית ודיאגנוסטית לבירור ההשקפה האמיתית של אדם.
ניסוי מחשבתי: חמורו של בורידן וסימטריה דטרמיניסטית
הדובר מציג את חמורו של בורידן שעומד בשוויון מרחק משני אבוסים ומת ברעב כי אינו מכריע, וטוען שאם האדם הוא מכונה דטרמיניסטית במצב סימטרי לחלוטין אז הסימטריה של הפתרון תהיה לפחות כסימטריה של הבעיה ולכן לא תתקבל הכרעה לשמאל או לימין. הוא מסייג שמדובר במקרה היפותטי מדויק ללא שום “שבירת סימטריה” ספונטנית, ומציין שאפשר לדבר על תורת הקוונטים אך אינו נכנס לכך.
טיעון פיטר ואן אינווגן ושלוש אפשרויות לפעולה
הדובר מציג טיעון נפוץ של פיטר ואן אינווגן שלפיו אין בחירה חופשית משום שעל פי “החוק השלישי הנמנע” או שיש סיבה למה שעשיתי ואז זה דטרמיניזם, או שאין סיבה ואז זה אינדטרמיניזם שרירותי, ובחירה אינה לא זה ולא זה. הוא טוען שהטיעון מניח את המבוקש משום שהמענה “אין סיבה” אינו חייב להיות אינדטרמיניזם, והוא מחלק אותו לשתי תתי-אפשרויות: פעולה סתמית אינדטרמיניסטית מול רצון חופשי. הוא מגדיר בהכללה רצון חופשי כפעולה שאינה מתוך סיבה אלא למען תכלית ומכוונת לעתיד, בעוד אינדטרמיניזם הוא פעולה בלי סיבה ובלי תכלית, וכך מתקבלות שלוש אפשרויות: פעולה מסיבה, פעולה למען תכלית, ופעולה בלי זה ובלי זה.
ביקורת על קומפטיביליזם והגדרת החופש
הדובר מציג את הקומפטיביליזם כגישה פופולרית שטוענת שאין סתירה בין רצון חופשי לדטרמיניזם באמצעות הגדרה אחרת של חופש, שבה הרצון חופשי כי שום דבר אחר לא שולט עליו אף שדברים משפיעים עליו. הוא טוען שזה משחק מילים וסמנטיקה שאינה נותנת מענה לצרכים המהותיים שבגללם הדיון חשוב, כמו לדעת מי עומד מולנו או לבסס אחריות. הוא מדגיש שליברטניות דורשת חופש פנימי, כך שגם אם שום דבר מבחוץ לא קובע מה ארצה, עדיין אם הרצון הוא תולדה דטרמיניסטית של מבנה פנימי אין זו ליברטניות במובן שהוא מבקש.
פלסטיות המוח, צ'חנובר ומשל הבחירות בסוריה ובשוויץ
הדובר מביא אמירה של צ'חנובר שלפיה יש בחירה חופשית משום שיש פלסטיות של המוח, וטוען שזה חוסר הבנה משום שפלסטיות רק אומרת שהמוח דינמי ולא קובעת אם הדינמיות דטרמיניסטית או לא, ובוודאי אינה מצביעה בהכרח על חופש פנימי. הוא מציג משל של בחירות בסוריה, בשוויץ ובישראל, וטוען שסוריה מדגימה בחירה שבה “אף אחד לא מכריח” אך יש פתק יחיד ולכן זה דומה לחופש קומפטיביליסטי שאינו ליברטני. הוא מתאר את שוויץ המטאפורית כמקום שבו יש חופש לבחור אך הבחירה אינה משנה דבר בגלל היעדר בעיות, ומסיק שלחופש יש משמעות כשפועלים בתוך מערכת אילוצים ומחירים.
חופש, חירות, ומתווה טופוגרפי של אילוצים
הדובר מבחין בין חופש כהיעדר מגבלות לבין חירות כבחירה בתוך מערכת אילוצים, וטוען שליברטניות אמיתית מדברת על חירות. הוא מציע לראות את כלל ההשפעות—מוח ומבנהו, גנטיקה, סביבה, לחצים, חינוך—כמתווה טופוגרפי של הרים וגאיות שבתוכו האדם פועל. הוא טוען שהדטרמיניסט רואה את האדם ככדורון שהמתווה קובע את תנועתו, בעוד הליברטן רואה אדם שיכול לפעול גם נגד הכוחות הפועלים עליו, ולכן קורלציות בין סביבה או מבנה פנימי להתנהגות מוסכמות גם על ליברטן “מפוכח” ואינן מכריעות את המחלוקת.
קורלציות, סטטיסטיקה, וכישלון הרלוונטיות ללא ניבוי של מאה אחוז
הדובר טוען שרוב הטיעונים על קורלציות גבוהות אינם רלוונטיים משום שרק קורלציה של מאה אחוז או יכולת ניבוי של מאה אחוז יכולה להתחיל להכריע דטרמיניזם מול ליברטניות, וזה אינו קורה בפועל. הוא אומר שאפשר לעשות סטטיסטיקה על התנהגות אנושית גם אם האדם אינו דטרמיניסטי, כפי שאפשר לקבל התפלגות יציבה גם בהטלת קובייה אקראית, וכך גם בתוך המתווה הטופוגרפי הליברטני הסטטיסטיקה תשקף את “הלחצים” של המתווה ולא ביטול הבחירה.
כאוס, קוונטים ואמרגנטיות
הדובר אומר שיש ניסיונות להכניס דטרמיניזם למסגרת מדעית דרך כאוס וקוונטים, והוא טוען שאי אפשר לעשות זאת, ובפרט שבקוונטים יש התפלגות שמגבילה את מה שיקרה וגם פגיעה בהתפלגות עדיין סותרת את חוקי הטבע. הוא מציג את האמרגנטיות כתפיסה שלפיה תופעות מנטליות הן תכונות גלובליות של המכלול הפיזיקלי, וטוען שהיא אינה יכולה לסייע לליברטן משום שהדינמיקה נקבעת במישור המיקרוסקופי בעוד התכונות המאקרוסקופיות הן אפיפנומנה נלווית. הוא מדגים זאת במונחים של מכניקה סטטיסטית: מצבים מיקרוסקופיים רבים יכולים להיראות כמצב מאקרוסקופי אחד כמו “אלימות”, אך ההכרעה הפיזיקלית יושבת למטה ולכן אין בכך פתרון לרצון חופשי.
ניסויי ליבט: דרישת מאה אחוז, ווטו, פיקינג וצ'וזינג, ודילמות ערכיות
הדובר טוען שאינו רואה אפשרות באופק שניסויי ליבט בסגנונם יכריעו בין דטרמיניזם לליברטניות, משום שנדרשת הצלחה של מאה אחוז ולא די במובהקות סטטיסטית שיכולה להיות ביטוי למתווה הטופוגרפי. הוא אומר ששאלת הווטו של ליבט תלויה גם היא בדרישת מאה אחוז, ומוסיף שניסויי ליבט מתאימים ל*פִיקִינְג* יותר מאשר ל*צ׳וּזִינְג* משום שבפעולה סתמית אין סיבה להתנגד לדחף הראשוני ללחוץ. הוא מציין שמודריק ומעוז ניסו לטפל ב*צ׳וּזִינְג*, ומעלה טענה נוספת שכאשר מדובר בדילמות בין שני ערכים השאלה היא היכן התקבלה ההחלטה הערכית בבניית סולם הערכים. הוא מייחס לליבוביץ' את העמדה שהבחירה שלנו נמצאת בעיקר באימוץ ערכים, ולכן אין פלא שמדדים מקדימים ינבאו את ההתנהגות לאחר שהערכים כבר קיימים.
נימוק הליברטניות: שתי הנחות אפריוריות ולקס ספציאליס
הדובר מציב שתי אינטואיציות מתחרות: עקרון הסיבתיות שלכל דבר יש סיבה, והתחושה הבלתי אמצעית שיש לו בחירה חופשית. הוא טוען שהניסיון אינו נותן את עקרון הסיבתיות ומייחס לדיוויד יום את הקביעה שעקרון הסיבתיות אינו יוצא מהניסיון אלא הוא הנחה אפריורית, ולכן מדובר בשתי הנחות אפריוריות מתנגשות ללא הכרעה אמפירית. הוא מציע הכרעה פילוסופית לפי כלל משפטי לקס ספציאליס, עדיפותו של הספציפי, כך שמקבלים את עקרון הסיבתיות ככלל אך מחריגים פעולות שהן תוצאה של בחירה חופשית, ומכנה זאת דטרמיניזם מחורר או סיבתיות מחוררת.
הרצון כלא-סיבתי והאלקטרון הראשון
הדובר אומר שמתעורר אצלו רצון “יש מאין” שאינו סיבתי, והוא מניח דואליזם אך אינו נכנס לכך. הוא טוען שהרצון אינו סותר את חוקי הטבע משום שאינו ישות חומרית, אך הוא נגד הסיבתיות, ואחר כך הרצון גורם לפעולה כך שיש סיבה לפעולה אך היא אינה סיבה פיזיקלית. הוא מסיק שבליברטניות האלקטרון הראשון שזז בדרך לייצר פעולה בחירית הוא אלקטרון שזז בלי כוח פיזיקלי שמזיז אותו, והוא טוען שמי שרוצה להיות ליברטן חייב להגיע לנקודה הזאת ושם צריך להתמודד עם הקושי לשלב תפיסה ליברטנית במסגרת מדעית.
תמלול מלא
שלום לכולם. חוץ מהטראומה של נסיעה של שעה וחצי עם רדיו פתוח שקצת מקשה עליי לדבר, יש גם איזשהו חשש מעצם העובדה שאני לא איש מקצוע. אני לא מהתחום הזה, אני לא חוקר מוח ולא עוסק באופן מקצועי באף אחד מהענפים שנוגעים לחקר המוח. אבל באיזשהו שלב שמתי לב שהרבה מאוד מהדיונים שעוסקים ברצון חופשי לוקים בהבנת המושגים, או לא משתמשים נכון או במדויק במושגים, לא מבחינים נכון בעמדות השונות שאותן אנחנו רוצים או לתקוף או לאושש, ולכן גם כתבתי את הספר, אבל לכן אני רציתי לדבר כאן על, להציג כאן איזושהי תמונה כללית של הדיון הזה או מסגרת שבתוכה מתנהל הדיון הזה. ואני חושב שאחרי שאם אני אצליח להציג את המסגרת הזאת, אז יש הרבה מאוד נקודות שבהן אפשר לראות שהן או שלא נוגעות לשאלה של רצון חופשי או שהן נוגעות בצורה שונה בשאלה של הרצון החופשי, כולל לא מעט הערות אגב גם על ההרצאה המאלפת ששמענו עכשיו מפרופסור קוצ'ין. אז אני מתנצל מראש על היותי הדיוט וגם על זה שאני אקצר, זאת אומרת כי אני מנסה להציג תמונה שלמה ואני לא אכנס לכל מיני נושאים ספציפיים בצורה יותר רחבה מטבע הדברים. אז מה שאני רוצה לעסוק בעצם זה בארבעה שלבים. השלב הראשון אני רוצה קצת לעסוק בשאלה למה זה מעניין. השלב השני זה לנסות ולהציג את המסגרת המושגית, שזאת המטרה שלי בעצם. בשלב השלישי אני בחרתי את ניסויי ליבט וההמשך שלהם שהוזכרו גם קודם, כי דרכם אני יכול אולי להציג קצת את המשמעויות של המסגרת המושגית, למרות שאני בספק עד כמה הם באמת הכלי הנכון לטפל בסוגיה הזאת. ובסוף אני ארצה בכל זאת גם להביע עמדה, זאת אומרת ההתחלה תהיה רק להציג את התפיסות השונות, לשים אותן בקונטקסט, אבל בסוף באיזשהו מבט כללי יותר אני ארצה גם להביע עמדה. אז אני אתחיל אולי בשלב הראשון, למה זה מעניין. אחרי שקצת נכנסים לסוגיה של רצון חופשי, גיליתי למרבה התסכול, אני ליברטריאן, אולי גילוי נאות, גיליתי למרבה התסכול שאני לא מצליח באמת למצוא מקום שבו יש הבדל ביני לבין דטרמיניסט. זאת אומרת כמעט כל מושג או תופעה שאני מעלה אפשר לתת לה פשר דטרמיניסטי, בדיוק כמו הפשר הליברטריאני. ובמובן מסוים, כן, הבאתי פה רשימה של מושגים, חופש, ערכים, אחריות, עונש, בחירה והכרעה, חינוך, עוד כהנה וכהנה מושגים שכולם יכולים להיות קיימים בעולם הדטרמיניסטי וגם בעולם הליברטריאני, כמובן עם איזה שהם קונוטציות קצת שונות, אבל משתמשים בהם באותה צורה. ויש להם את אותן השלכות, ולכן קראתי לזה אתגר פוזיטיביסטי, כי פוזיטיביזם, פוזיטיביזם לוגי לפחות, בעצם אומר שאם אין לך השלכה מדעית, אם אין פרדיקציה שונה לשתי האפשרויות שביניהן אתה מנסה להכריע, אז אלו לא שתי אפשרויות. טוב, זה כבר ניסוח קיצוני, אבל אין טעם לדון בהן, נדבר על ניסוח יותר מתון, אין טעם לדון בהן בגלל שבעצם רק הכלים האמפיריים הם כלים רלוונטיים להכריע שאלות. אז אני לא פוזיטיביסט, אבל עדיין זאת שאלה מטרידה, האם באמת יש הבדל? האם באמת זה בסך הכל אותה תחושה שונה לגבי אותה מערכת מושגים? בכל השדה הסמנטי הזה כן שנוגע לרצון חופשי אפשר לדבר על רצון חופשי בלי להאמין בחופש, בדיוק כל מערכת המושגים ללא יוצא מן הכלל. ואז השאלה אם באמת בסך הכל מדובר על שני סוגי תחושה, שום דבר חוץ מזה. ואז מה הטעם לדון בזה? אבל יש שאלה, צריך להבחין פה בין שתי שאלות שונות או סוגי שאלות שונים. שאלה ראשונה זה האם ליברטריאן ודטרמיניסט מתנהגים אחרת? אני חושב שבגדול לא. זה די מתסכל אבל בגדול לא. זאת אומרת בסך הכל מה שליברטריאן עושה גם דטרמיניסט עושה ולהפך, ועוד פעם עם הגיבוי הפרשני והסמנטי שהצגתי קודם, אבל בעצם הם עושים אותו דבר. אז זה כמו שאמרתי קודם האתגר הפוזיטיביסטי. מצד שני, אפשר לנסות ולבחון את זה לא במישור של ההתנהגות ושל הדיווח, כן, המישור הסובייקטיבי, אלא כששאלה מדעית. זאת אומרת, האם ניתן להציע איזושהי פרדיקציה, ניבוי שונה לתפיסה ליברטנית ודטרמיניסטית, ואולי אפילו למדוד את זה במעבדה, כמו שניסה לעשות ליבט, ואז למרות שמבחינת השיח גם הליברטן וגם הדטרמיניסט משתמשים באותה מערכת מושגים ומתנהגים באותה צורה, לשאלה עדיין יש משמעות, ואפילו משמעות מדעית. ואולי במובן מסוים לשאלה הזאת, בניגוד למה שאני נוטה לחשוב או נטיתי לחשוב, אולי לשאלה הזאת יש משמעות רק במובן המושגי, כי במובן הפילוסופי בעצם יכול להיות שאין לה בכלל משמעות. אבל במובן המדעי אולי, אם נמצא ניסוי שיוכל להכריע או יש ניבוי שאותו נוכל לבדוק והוא יכריע בין שתי האפשרויות האלה, אז יכול להיות שיש בכל זאת משמעות לשאלה הזאת כי אני רוצה לדעת את האמת, לא משנה שאני אמשיך להתנהג באותה צורה ולהשתמש באותה מערכת מושגית, אבל יש משהו שהוא בכל זאת בכל זאת שונה. אז פה באמת זה מעלה את שאלת הבחינות, כן, המדע לאישוש או להפרכה. זה מה ששאלתי קודם, האם ישנו ניסוי שיוכל להכריע. אבל בכל זאת התחושה היא שזאת השאלה הקטנה. אולי לא בפורום הזה, אבל נדמה לי שגם בפורום הזה. זאת השאלה הקטנה. זה בכל זאת מטריד אנשים. אני לא חושב שאנחנו נמצאים פה כדי לבדוק האם ליבט צדק או האם באמת האר-פי מופיע לפני שהאדם מקבל את ההחלטה או אחרי. מה שמעניין אותנו זה לא התופעה הפיזיקלית, מה שקורה במוח, אלא מה שמעניין אותנו זה בכל זאת איזשהן שני סוגי הסתכלות על מה זה אדם, מה זה בן אדם. כן, הזכרתי פה בסוגריים את הסרט הר. מי שמתאהב בתוכנת מחשב, נדמה לי שרובנו לא נתאהב בתוכנת מחשב, אני חושב כך לפחות. ואתם יכולים להגיד שזה רק תוצאה של המבנה שלנו, אנחנו בנויים כך שאנחנו לא מתאהבים בתוכנות מחשב, אבל זה לא באמת משהו מהותי. אבל נדמה לי שרוב האנשים נוטים לחשוב אחרת. זאת אומרת, אז כן חשוב לנו האם מי שעומד מולנו זה איזשהו יצור שונה ממכונה או לא. וזה מישור שלישי. זאת אומרת, המישור הראשון זה השימוש במושגים. שמה כנראה שאין הבדל או לפחות לא משהו בולט שאני מצליח לחשוב עליו. במישור האמפירי נראה בהמשך, גם שם אני נוטה לחשוב שאין אפשרות להכריע את זה, לפחות כרגע, אין אפשרות להכריע את זה אמפירית. במישור השלישי זה בכל זאת שאלה מעניינת. זאת שאלה מעניינת ואולי מאוד חשובה לנו למרות כל הסייגים שתיארתי קודם בגלל שאנחנו רוצים לדעת עם מי אנחנו עובדים, מי עומד מולנו. אז מה שאפשר אולי לעשות, אפשר לעשות ניסויים מחשבתיים גם אם לא ניסויים אמפיריים. נגיד שאני מגיע למסקנה שאי אפשר לעשות ניסוי אמפירי, אז אני עושה ניסוי מדעי? אני יכול לעשות ניסוי מחשבתי. אנחנו יודעים בתולדות המדע יש כמה ניסויים מחשבתיים ששינו את פני המדע למרות שהם היו ניסוי מחשבתי. כן, מהתחום שלי, מפיזיקה, זה הניסויים המחשבתיים הידועים של איינשטיין למשל שהולידו את תורת היחסות הפרטית, כך שלניסויים מחשבתיים יש חשיבות. יש להם חשיבות לא רק בהכוונת עמדתו של המדע אלא גם ככלי דיאגנוסטי. דיאגנוסטי אני לא מתכוון לאבחן מחלות אלא לאבחן השקפות. זאת אומרת, בן אדם יכול לבדוק מה השקפתו. לא תמיד אדם מודע להשקפתו האמיתית. הוא חושב שהוא ליברטן, בעצם הוא דטרמיניסט או להיפך. זה יכול לקרות. והדרך להיווכח בזה זה לשאול את עצמו כל מיני שאלות, לתת להם איזושהי תשובה אינטואיטיבית ולבדוק מה בעצם התשובה הזאת מניחה. הבאתי פה דוגמה אחת, כן, השרטוט הזה זה קריקטורה על תעלת פנמה, על ההחלטה לכרות את תעלת פנמה. אבל אני רוצה לדבר פה על האדם של בורידן, החמור של בורידן. זה אותו חמור שעומד בשני מרחקים שווים משני אבוסים ומת ברעב כי אין לו דרך להכריע אם ללכת ימינה או ללכת שמאלה. ואני רוצה לטעון שאם באמת אנחנו מטריאליסטים דטרמיניסטים במובן המקובל, אז אדם שיעמוד במצב כזה ימות ברעב. הוא ימות ברעב בגלל שאם האדם הוא מכונה דטרמיניסטית אז, כן, זה משפט במתמטיקה, זאת אומרת, הסימטריה של הפתרון היא לפחות כמו הסימטריה של הבעיה. ואם הבעיה יש לה סימטריה של שמאל ימין, אז התוצאה, בהנחה שהיא חישוב או פתרון של משוואה, התוצאה גם היא צריכה להיות עם סימטריה של שמאל ימין. וסימטריה של שמאל ימין לא מאפשרת לגשת לא לאבוס או לשולחן, במקרה של בני אדם, הימני או לשולחן השמאלי. אז אתה יכול להישאר במקום או ללכת קדימה, אבל אתה תמות ברעב בכל מקרה. ואני מדבר כמובן כרגע על מקרה מאוד היפותטי שזה לגמרי סימטרי ואין שום רוח קטנה ששוברת סימטריה באופן ספונטני וכל מיני מושגים כאלה מפיזיקה, שאני חושב שבהקשר הזה הם פחות רלוונטיים כי זה ניסוי מחשבתי. אני רוצה לדבר על מקרה היפותטי שבו שום דבר לא שובר את הסימטריה, זאת אומרת זה מדויק לחלוטין. אפשר לדבר על תורת הקוונטים קצת, אבל אני לא אכנס לעניין הזה עכשיו. אז בואו ניכנס למסגרת המושגית. המסגרת המושגית בעצם אני רוצה להתחיל עם טיעון מאוד נפוץ בדיונים כאלה וזה הטיעון של פיטר ואן אינווגן. והוא אומר כך, הוא רוצה לטעון שאין לנו בחירה חופשית. למה? כי יש את חוק השלישי הנמנע, כן? אני שואל אם יש סיבה למה שעשיתי. התשובה היא או כן או לא. נכון? אין אפשרות שלישית. אז אם זה כן זה דטרמיניזם. ואם זה לא זה אינדטרמיניזם. זאת אומרת זה מקרה, אז אתה מתנהל סתם באופן שרירותי. אבל בחירה זה לא זה ולא זה. אז בחירה זה לא משהו שנעשה מתוך סיבה, אבל זה גם לא דבר שרירותי, זה לא משהו שאנחנו עושים סתם ככה אאוט אוף דה בלו. אנחנו עושים את זה כי יש לנו שיקול דעת כלשהו, לא משנה, אבל זה לא פעולה שרירותית. הוא אומר במפה הלוגית אין לזה מקום. כי התשובה היא או כן או לא, מה עוד יכול להיות? אז אני חושב שהוא טועה או מניח את המבוקש כדרכם של טיעונים לוגיים. והטענה היא נכון, התשובה היא או כן או לא, אבל התשובה לא היא לא בהכרח אינדטרמיניזם. זאת אומרת את הקו החום הזה צריך בעצם לצרף לקו התחתון. כשאני עונה כתשובה לא שאין סיבה, האין סיבה הזה מתחלק לשתי תת אפשרויות. אפשרות אחת זה אינדטרמיניזם, פעולה סתמית, והאפשרות השנייה זה רצון חופשי. מה ההבדל ביניהם? רצון חופשי אפשר לומר בהכללה, אני לא בטוח שזה תמיד נכון, אבל בהכללה זה ייתן אסנס לעניין, רצון חופשי בעצם מכוון לעתיד. הוא לא פועל מתוך סיבה אלא למען תכלית. הוא רוצה להשיג משהו. ואינדטרמיניזם אין לו לא סיבה ולא תכלית. אז בעצם יש שלוש אפשרויות: פעולה מסיבה, פעולה למען תכלית ופעולה בלי זה ובלי זה. כששתי התחתונות כמובן אין להן סיבה. אבל הוא הניח שהוא זיהה את התשובה לא שאין סיבה עם אינדטרמיניזם וכאן יש הנחת המבוקש. כי הליברטן טוען שאי אפשר לזהות את זה. עכשיו, יכול להיות שהוא צודק יכול להיות שלא, אבל הטיעון שלו לא מוכיח את זה, כי הטיעון שלו מניח את המבוקש. אז אני רוצה עכשיו להמשיך הלאה ולסייג עוד קצת את הנושא של רצון חופשי. יש גישה מאוד פופולרית בשנים האחרונות שנקראת קומפטיביליזם. אני מניח שהיא מוכרת, אני מתנצל שאין הרבה חידושים בדבריי, אבל אני חושב שהתמונה הכללית היא חשובה לדיון. קומפטיביליזם בעצם בעיניי זה עושה משחק עם המושג חופש. זאת אומרת הוא מגדיר את המושג חופש אחרת ממה שאנחנו בדרך כלל מגדירים אותו, ולכן טוען שאין סתירה בין רצון חופשי לבין דטרמיניזם. אתה יכול להיות דטרמיניסט ועדיין לדגול ברצון חופשי. למה? קצת מזכיר משפטים שאמר פרופסור קורצ'ין קודם, כי הרצון הוא חופשי במובן הזה ששום דבר אחר לא שולט עליו. כן משפיע אגב, אבל לא קובע אותו. הרבה דברים משפיעים, אבל לא קובע אותו. במובן הזה הרצון הוא חופשי. אבל בעיניי זה משחק מילים. זה משחק מילים, אפשר להגדיר ככה חופש, זה סמנטיקה. אבל לצורך הדברים המהותיים שאותם הגדרתי בהתחלה, למה חשוב לי לדעת מי שעומד מולי למשל, הצורך האנושי הזה, אני חושב שהמושג חופש הזה לא נותן מענה. או לצורך האחריות המשפטית, למרות שזה קצת טריקי בנושא אחריות משפטית, אבל גם שם נדמה שאנחנו מחפשים משהו קצת אחר כשאנחנו מדברים על חופש. זאת אומרת ליברטניות אומרת שיש חופש גם במובן הפנימי, גם אם שום דבר מבחוץ לא קובע מה אני ארצה, עדיין אם מה שאני רוצה הוא תולדה דטרמיניסטית של איזשהו מבנה שיש בי, לזה אני לא קורא ליברטניות. זה שם, אתם יכולים לקרוא לזה אם אתם רוצים ליברטניות, אבל תמיד צריך לשמור מאחורי התודעה למה אנחנו עוסקים בדיון הזה. וכשאנחנו מבינים למה אנחנו עוסקים בדיון הזה, אז צריך לבדוק האם הליברטניות למען המטרה הזאת, הגדרה זאת מספקת? הגדרה זאת לליברטניות מספקת? אני אתאהב במישהי שיש לה רצון חופשי במובן הקומפטיביליסטי? אני אישית לא חושב, לא ניסיתי. אז אני רוצה בעצם לדבר על סייג נוסף, וזה הפלסטיות של המוח. יש איזה אמירה של צ'חנובר, לא משנה, הוא טען שיש לנו, האדם הוא יצור חופשי, יש לנו בחירה חופשית כי יש פלסטיות של המוח. בעיניי זה חוסר הבנה, במחילה, כי פלסטיות של המוח בסך הכל אומרת שהמוח הוא דינמי. אבל זה לא אומר מה שורשה של הדינמיות הזאת. האם שורשה של הדינמיות הזאת באיזשהו תהליך שבעצמו הוא דטרמיניסטי אינהרנטי? זאת אומרת פנימי, לא מבחוץ. גם מבחוץ אגב, פלסטיות של המוח בחלקה מושפעת גם מגורמים חיצוניים. אבל כמו שאמרתי קודם, מבחינתי כשאני מדבר על ליברטניות או על חופש, זה חופש גם פנימי ולא רק חיצוני. ופלסטיות של המוח לא מצביעה בהכרח על חופש פנימי. היא יכולה, כמובן שאם יש חופש פנימי כנראה שהמוח יהיה פלסטי. אבל אם אין חופש פנימי זה לא אומר שהוא לא יהיה פלסטי. אוקיי, אז לכן גם בהקשר הזה נדמה לי שצריך לתקן קצת את הדיונים. דוגמה שחביבה עליי בהקשרים האלה, תחשבו על בחירות דמוקרטיות שמתנהלות בשלוש מדינות: בסוריה, בשוויץ ובישראל. בסוריה אדם נכנס לקלפי, יש לו חופש מלא לבחור מה שהוא רוצה מתוך הפתק היחיד שיש שם, של אסד, ובסופו של דבר נבחר באופן מפתיע אסד, וזה תמיד תשעים ותשע נקודה שבע אחוז. זאת אומרת, זה אף פעם לא מאה, לא יודע איך זה קורה. יש רצון חופשי כנראה. בכל אופן, אז זו בחירה מסוג אחד. הבחירה מהסוג השני זה הבחירות בשוויץ. שוויץ המטאפורית, כן? מדינה ללא בעיות. אז יש לך בחירה באופן חופשי לבחור כך או כך, רק זה לא משנה מה תבחר. זה לא משנה מה תבחר כי אין בעיות, אז מה זה משנה אם זה יהיה הממשלה או זה יהיה הממשלה? לחופש יש משמעות במקום שבו אני פועל בתוך מערכת אילוצים שכנראה בחלקה לא תלויה בי או תלויה מבנית. זאת אומרת, אני נולד לתוכה, גנטית, סביבתית, מה שלא יהיה. אבל כשאני פועל בתוך מערכת של אילוצים ומחירים, יש מחיר למה שאני אבחר לכאן או לכאן, ואני בוחר באופן חופשי בין האפשרויות השונות, זה מה שאני קורא בחירה חופשית. שוויץ זה בעצם קומפטיביליזם, סליחה, סוריה זה קומפטיביליזם במובן הזה. אתה מרגיש חופשי, אף אחד לא גורם לך להרים את הפתק, רק יש פתק אחד בלבד. אוקיי, אז זה בעצם משל לקומפטיביליזם. אז זה חופש, אף אחד מבחוץ לא אומר לך כלום, אבל זה בעצם לא באמת ליברטניות כמו שאני מדבר עליה כאן. שוויץ זה איזשהו סוג של חופש שאני, למה שקורה במדינות שבהן יש בעיות, אנחנו מכירים אחת או שתיים כאלה, אני קורא חירות, להבדיל מחופש. חירות זה בחירה חופשית בתוך מערכת אילוצים. חופש זה היעדר מגבלות. אוקיי? זה משהו אחר. ואני חושב שליברטניות אמיתית מדברת על חירות, לא על חופש. אנחנו מדברים בתוך מערכת מגבלות וכאן אני מגיע למהות של העניין. אני חושב שכשאסתכלים על בחירה חופשית, ועוד פעם בלי להיכנס לשאלה אם זה נכון או לא, אבל זה המושג בחירה חופשית, בו צריך לדון. עכשיו אפשר לדון אם זה קיים או לא קיים. אנחנו מדברים על דבר כזה, אפשר להסתכל על זה כאיזשהו מתווה טופוגרפי של הרים, גאיות, אוכפים וכן הלאה, גבעות וכדומה. כדורון שיעמוד שם הוא כמובן ירד למקומות של מינימום אנרגיה, נכון? זאת אומרת המתווה יכתיב, או זרם מים, יכתיב לאן הוא ילך. אוקיי? כשאדם נמצא על מתווה כזה, אז הוא כמובן יכול להחליט לעלות על ההר. למרות שמבחינת הכוחות כמובן הכוחות דוחפים אותו לרדת למטה, אבל הוא יכול לעלות, להחליט לעלות על ההר נגד הכוח שפועל עליו. זה כמובן כמשל. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שאם אני אקח את כל מערכת ההשפעות שיש, כולל המוח והמבנה שלו, כולל הגנטיקה, כולל הסביבה, כולל הלחצים מכל הכיוונים והשפעות והחינוך ומה שאתם רוצים, מבחינת התפיסה הליברטנית כל זה זה המתווה הטופוגרפי שבתוכו אני פועל. זה לא אני. עכשיו אני פועל בתוך המתווה הזה. הדטרמיניסט יגיד שאני כדורון. זאת אומרת שבעצם המתווה יקבע מה אני אעשה. הליברטן טוען שאני בן אדם, במשל הקודם. זאת אומרת הליברטן בעצם טוען הכוחות שפועלים על הכדורון פועלים גם עליי, אני יצור פיזיקלי. אבל כאדם אני יכול להחליט לפעול נגד הכוחות, ולכן הרבה פעמים. מובהק מה שדי נדיר כאילו, עדיין הדבר הזה לא אומר שום דבר בשאלת הדטרמיניזם, בגלל ששאלת הדטרמיניזם אומרת שהדטרמיניסט בעצם אומר שהמתווה הטופוגרפי קובע את ההתנהגות שלך. הליברטן גם הוא מסכים שהמתווה הטופוגרפי משפיע על ההתנהגות שלך ולכן כשיש השפעה או קורלציה בין הסביבה הזאת או מערכת האילוצים הזאת או המבנה הפנימי שלי לבין מה שאני מתנהג, זה מוסכם גם על הליברטן, לפחות הליברטן המפוכח. ולכן כל הדברים האלה שהרבה פעמים עולים בהקשר של ויכוחים בין ליברטן לבין דטרמיניסט לא רלוונטיים, זה פשוט לא רלוונטי לדיון בכלל. רק אם תגיד שיש מאה אחוז קורלציה אז אפשר להתחיל לדבר, גם אז אני יכול להגיד בדוחק טוב אני תמיד החלטתי לזרום עם המתווה. יכול לקרות באופן תיאורטי אבל שמה זה כבר באמת נדמה לי יהיה יותר קשה לטעון את הטענה הזאת, אבל זה לא קורה אף פעם. ולכן בעצם כל הדיונים האלה לדעתי אפשר למחוק אותם מהבמה, הם לא רלוונטיים לדיון. עוד נקודה אחת, סייגים על רצון חופשי, סטטיסטיקה, עוד פעם אפשר לעשות סטטיסטיקה להתנהגות אנושית, הפסיכולוגיה בנויה על זה במקרה הטוב, וזה לא אומר שהאדם הוא יצור דטרמיניסטי. כמובן סטטיסטיקה אפשר לעשות גם על פעולות במודל הטופוגרפי שתיארתי קודם אצל הליברטנים, הסטטיסטיקה תשקף את ההתפלגות, את הלחצים השונים של המתווה הטופוגרפי. מה אני עושה בתוך המתווה הזה כמו בהטלת קובייה, כל קובייה כשאני מטיל יכולה ליפול על אחד עד שש, אבל אם תטילו שש מיליון הטלות אז לפי חוק המספרים הגדולים בגדול זה ייפול מיליון פעם על כל פאה. זאת אומרת ההתפלגות כן קובעת את התכונות הסטטיסטיות גם כאשר ההתנהגות היא אקראית. והטענה היא שגם כאשר ההתנהגות היא בחירתית לא אקראית, גם אז אפשר לעשות סטטיסטיקה והסטטיסטיקה תעבוד. מתי אתה תוכל לטעון טענה דטרמיניסטית שזה יהיה מאה אחוז, שהסטטיסטיקה תקבע את זה במאה אחוז אולי או כשתיוכל לנבא במאה אחוז מה שבן אדם יעשה, זה לא קורה זה היפותטי לגמרי ולכן כל הדוגמאות האלה שיש קורלציה גבוהה או משהו כזה פשוט בלתי רלוונטיות לדיון. זה תשעים אחוז מהדיונים בתחום הזה. לכן אני אומר שזאת נקודה חשובה המערכת המושגית הזאת. טוב אני כבר לא אכנס לזה כי אין לי הרבה זמן אז רק בשני משפטים. יש ניסיונות להכניס את הדטרמיניזם לתוך מסגרת מדעית, בעיקר בתחום הכאוס והקוונטים. אני חושב שאי אפשר לעשות את זה, בכאוס ברור שלא, בקוונטים לדעתי לא, אבל זה נושא שעוד יעלה פה בהמשך הכנס אז אני ארשה לעצמי לדלג. כי בקוונטים יש התפלגות שקובעת בעצם מה שיקרה ואתה לכל היותר אתה פוגע בהתפלגות, זה עדיין סותר את חוקי הטבע. זאת אומרת גם אם אתה בוחר בתוך מתווה סטטיסטי. אז מזה מגיעים לאמרגנטיות שזה בעצם איזושהי תכונה גלובלית של המוח או של האדם לא משנה של הגנום, שהתופעות המנטליות הם איזה שהם תכונות כוללות של המכלול הפיזיקלי, וזה אולי עוד דרך לנעוץ את הבחירה החופשית כביכול או את בכלל המנטלי ואולי גם את הבחירה החופשית בעולם פיזיקלי נטו. זה לא אפשרי. זה לא אפשרי בגלל מה שתיארתי כאן במשפט. תחשבו על אם גדול כמצב מאקרוסקופי, אני בא מפיזיקה זה מכניקה סטטיסטית, אם גדול זה מצב מאקרוסקופי האמים הקטנים זה מצבים מיקרוסקופיים שכולם במישור הגלובלי נראים אם. נגיד אם זה אלימות. אוקיי? עכשיו אם יש לי שש קונפיגורציות של הנוירונים במוח שכולם מובילות לאלימות קונפיגורציות שונות, יש כמובן מיליארדים כאלה לא שש. אז יש פה איזשהו פער בין המצב המיקרוסקופי למצב המאקרוסקופי והטענה היא שהדינמיקה קורית במישור המיקרוסקופי אבל התכונות המנטליות נמצאות למעלה במצב המאקרוסקופי. זה לא פותר שום דבר בהקשר של רצון חופשי, אולי זה נכון ואולי לא, אבל זה לא פותר שום דבר במובן של רצון חופשי בגלל שהכל נקבע במישור המיקרוסקופי. המאקרוסקופי זה אפיפנומנה, זאת אומרת זו תופעה נלווית. ובמיקרוסקופיה שמה יושבת הפיזיקה והפיזיקה עובדת לפי חוקי הפיזיקה או הביולוגיה או לא משנה כימיה מה שלא יהיה ולכן האמרגנטיות לא באמת יכולה, אולי היא נכונה ואולי לא אבל היא לא יכולה לסייע לליברטן. זה בקצרה. בניסויי ליבט עוד פעם במשפט, אני רוצה לומר כי ניסויי ליבט תוארו פה בקצרה, מה שאני בעצם רוצה לומר שניסויי ליבט אני לפחות לא רואה באופק אפשרות להכריע בצורת הניסוי הזאת את השאלה הדטרמיניסטית מול הליברטנית. אלף, כמו שאמרתי קודם. צריך הצלחה של מאה אחוז. שאלת הווטו, כן של ליבט. צריך הצלחה של מאה אחוז. למה? כי אם זה לא הצלחה של מאה אחוז וזו רק תופעה סטטיסטית מובהקת, זה בסך הכל יכול להיות ביטוי למתווה הטופוגרפי. גם הליברטן מסכים שיש מתווה טופוגרפי. המתווה הטופוגרפי שלי מוליד איזשהו אר פי, אז מטבע הדברים אני אלחץ בעקבות האר פי. אבל זה לא אומר שאין לי החלטה בעניין הזה, זה סטטיסטיקה ליברטנית כמו שאמרתי קודם. דבר שני, זה התחום של ליאד, היא בטח יכול להיות שתדבר על זה, ואם לא אז תוכלו לשאול אותה היא יודעת יותר טוב ממני. יש פיקינג וצ'וזינג. בפיקינג די ברור שניסויי ליבט יתנו את מה שהם נותנים, כי אם אנחנו עושים פעולה סתמית, ברגע שיש לי אר פי אני אעשה אותה. למה להתווכח עם הנטייה הראשונית שלי ללחוץ? אין לי סיבה לא ללחוץ. השאלה היא האם אפשר לעשות ניסוי ליבט לצ'וזינג. וזה מה שניסו לעשות מודריק ומעוז. העירור השלישי על המסלול של ליבט זה בעצם כאשר אנחנו מדברים על דילמות בין שני ערכים. יש לי ערך כזה מול ערך כזה, אז תמיד עולה השאלה איפה קיבלתי את ההחלטה הערכית. זאת אומרת, גם אם יש לך אר פי שמנבא מה אני אעשה, אם אני אלך עם הערך הזה או עם הערך הזה, השאלה היא כשבניתי את סולם הערכים, האם שם בחרתי. הוזכר קודם שליבוביץ' אומר שהבחירה שלנו נמצאת בעיקר כשאנחנו מאמצים ערכים. ולכן כשיש לנו כבר את הערכים, אז אין פלא שהאר פי ינבא את מה שאנחנו נעשה. וכמובן גם דילמות יצר ערך, לא שני ערכים, אלא ערך מול יצר, מה שאני קורא או איזשהו התעוררות זמנית שכאן זה כבר כן משהו שקורה עכשיו ולא בעתיד. אז עדיין אני חושב שאפשר לדחות את זה בצורה דומה. משפט אחרון אם יורשה לי, אני רוצה לדבר על משהו שבכל זאת, עד כאן רק תיארתי מה זה ליברטניות. אני ליברטן אבל לא אמרתי למה. זאת אומרת, רק הצבתי את שני הדברים ומי שרוצה לתקוף אותי צריך לתקוף את זה. אוקיי, עכשיו למה אני ליברטן באמת? במשפט, יש שתי אינטואיציות שעומדות זו מול זו. אחת זה הסיבתיות, עקרון הסיבתיות שלכל דבר יש סיבה, והשני זה התחושה הבלתי אמצעית שיש לי בחירה חופשית. עכשיו השאלה איך אני מיישב אותם? הם לא מתיישבים באופן פשוט. אז אני יכול ללכת עם הניסיון, אבל הניסיון לא נותן לי בכלל סיבתיות כמו שדייוויד יום כבר אמר, עקרון הסיבתיות לא יוצא מהניסיון. עקרון הסיבתיות הוא הנחה אפריורית שלנו. ולכן בעצם מדובר פה בשתי הנחות אפריוריות שלנו שמתמודדות זו עם זו. ומה שאני חושב שצריך לעשות ברמה הרציונלית כשאני עומד במצב כזה ואין לי הכרעה אמפירית כמו שאמרתי קודם, בהנחה שאין הכרעה אמפירית, אז צריך לקבל החלטה פילוסופית. ובהחלטה הפילוסופית הזאת יש כלל משפטי שנקרא לקס ספציאליס, עדיפותו של הספציפי. זאת אומרת, כאשר יש לי עיקרון כללי שאומר יש עקרון הסיבתיות, לכל דבר יש סיבה, ויש לי עיקרון ספציפי שאומר פעולות אנושיות הן פעולות שקורות ללא סיבה. אין בעיה, אז אני אומר אני מקבל את עקרון הסיבתיות חוץ מאותן פעולות שהן תוצאה של בחירה חופשית. אגב מיעוט מבוטל מבין הפעילויות שלנו, גם אם אני ליברטן, ברור שרוב הפעילויות שלנו הן לא כאלו. אבל פה ושם יש פעילות מסוימת כזאת שהיא חור, לכן אני קורא לזה דטרמיניזם מחורר או סיבתיות מחוררת. ובמקום הזה אז בעצם מה שקורה, וכאן אני מסיים, מה שקורה בעצם מתעורר אצלי איזשהו רצון. אני מניח פה דואליזם אבל אני לא נכנס לעניין הזה. מתעורר אצלי רצון, הרצון הזה מתעורר יש מאין, הוא לא סיבתי. כמו שאמרתי קודם אצל פיטר ואן אינווגן, אבל הוא לא סותר את חוקי הטבע במובן הזה כי הוא לא ישות חומרית. אז זה נגד הסיבתיות אבל לא נגד חוקי הטבע. הרצון גורם לי לעשות איזושהי פעולה. בפעולה הזאת זה בעצם לא סותר את עקרון הסיבתיות. יש סיבה לפעולה הזאת, הסיבה היא רצון. רק הסיבה היא לא סיבה פיזיקלית. אז זה לא סותר את עקרון הסיבתיות אבל כן סותר את חוקי הפיזיקה. והטענה היא שהאלקטרון הראשון שזז, כן באופן מטאפורי, האלקטרון הראשון שזז בדרך לייצר פעולה בחירית הוא אלקטרון שזז בלי כוח פיזיקלי שמזיז אותו. לזה חייבים להגיע מי שרוצה להיות ליברטן אם אתם מתנגדים לליברטניות אין בעיה אבל עם זה מתמודדים. זאת אומרת לשם צריך להגיע כי במסגרת המדעית נדמה לי שמאוד קשה להכניס את התפיסה הליברטנית. תודה לכם.