נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 4

אוקיי בואו נתחיל. דיברנו בפעם הקודמת על מושגי סמכות בהלכה ובכלל. הבחנתי בין שני מושגים שונים של סמכות, סמכות פורמלית וסמכות מהותית. כשסמכות פורמלית זה סמכות שמתחילה בעצם היותך מי שאתה, או מוסד או אדם. הסנהדרין למשל יש לה סמכות פורמלית כי מה שהיא פוסקת אנחנו מחויבים לקבל מכוח לא תסור. גם לקדוש ברוך הוא במובן הזה יש סמכות פורמלית. כן, מה שהוא אומר אני מחויב לקבל לא בלי לבדוק אם הוא צודק או לא צודק אלא מעצם העובדה שהקדוש ברוך הוא אמר את זה. לעומת זאת בסמכות מהותית אני מדבר על משהו כמו המלצה של רופא כאשר רופא או מומחה כלשהו. כשהרופא אומר לי לקחת תרופה כלשהי או לעשות פרוצדורה רפואית כלשהי אני לא חייב לשמוע בקולו, אין לו סמכות במובן המוסדי, אבל יש לו סמכות במובן הזה שהוא פשוט מומחה וכיוון שכך סביר להניח שהוא צודק או בטח יותר צודק ממני ולכן יש היגיון רב לאמץ את מה שהוא אומר לי. אבל זה לא חובה. אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות ולהגיד שהתנהגתי לא כמו שצריך, שעברתי על איזה שהוא חוק או משהו כזה. אולי התנהגתי בטיפשות אבל לא מעבר לזה. אז זה סמכות פורמלית. אחרי זה אמרתי שיש אבחנה בין עובדות לנורמות. רגע. בין עובדות לבין נורמות. הטענה היא שבשאלות נורמטיביות אפשר לדבר על סמכות פורמלית כי אפשר לדרוש ממני, אפשר לדרוש ממני לקיים את ההלכה למרות שאני חושב שזאת לא ההלכה או שלא צריך לעשות את מה שההלכה אומרת. נגיד סנהדרין אמרו שאסור לבור בשבת, אז למרות שאני חושב שמותר לבור בשבת אפשר לדרוש ממני לא לעשות את זה כי יש סנהדרין ויש לא תסור וזה מחייב אותי. יש להם סמכות פורמלית. סמכות פורמלית מחייבת גם אם הם לא צודקים. מעצם היותם הסנהדרין אז יש להם סמכות ולכן בלי קשר לשאלה אם הם צודקים או לא אני אמור לציית. בקשר לעובדות אי אפשר להגדיר סמכות פורמלית. לא בגלל שאין לזה מקור בתורה, לא בגלל שיש על זה מחלוקת ראשונים ולא בגלל שום דבר כזה אלא פשוט בגלל שמושגית זה סתירתי. ברמה המושגית האנליטית הדבר הזה הוא סתירתי. אי אפשר לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות, כיוון שסמכות פורמלית ביחס לעובדות פירושה שאני חייב לציית לבעל הסמכות גם אם אני חושב שהוא לא צודק. אבל כשהציות פירושו לחשוב כמוהו, אז איך אני יכול לחשוב כמוהו אם אני חושב שהוא לא צודק? זאת אומרת אם בן אדם בא ואומר לי אני פוסק שיבוא המשיח, כן, הסנהדרין הודיעה שהאמת היא שיבוא המשיח, ונגיד שאני הגעתי למסקנה שלא נכון, אני לא מאמין בזה שיבוא המשיח כמו רבי הלל במסכת סנהדרין. אמר רבי הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אז עכשיו מה אומרים לי? כיוון שלסנהדרין יש סמכות פורמלית אז אתה חייב לציית להם כי הם הסנהדרין. אוקיי, אני נורא רוצה לציית להם, מה אני צריך לעשות בשביל לקיים את המחויבות הזאת? אני אמור בעצם לחשוב שהמשיח כן מגיע למרות שלדעתי הסנהדרין טועים. לא הבנתי, אם לדעתי הסנהדרין טועים אז אני חושב שהוא לא יגיע. אז מה פירוש אני צריך לחשוב שהמשיח כן מגיע למרות שאני חושב שהוא לא יגיע? אם אני חושב שהוא לא יגיע אז זה מה שאני חושב. מה זה נקרא צריך לחשוב? אין דבר כזה צריך לחשוב. מה שאני חושב זה מה שאני חושב, מה שאני לא חושב אני לא חושב. אין דבר כזה צריך לחשוב. צריך לחשוב זה תרתי דסתרי. אם אני צריך אז זה לא מה שאני חושב. זה פשוט בגלל שאני צריך. לכן אפילו אם אני רוצה לקיים את הצו הזה של סמכות פורמלית ביחס לעובדות, לכל היותר אני יכול להוציא מפי את המילים אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, אבל האמת שבליבי אני לא באמת מאמין בזה, זאת העובדה. אולי אני טועה הכל נכון אבל עובדתית. עובדתית אני כרגע לא מאמין בזה שהוא יבוא. ואם אני לא מאמין שהוא יבוא, אז אני יכול להגיד מן השפה ולחוץ אני מאמין שהמשיח יבוא. אבל אני לא יכול להאמין שהוא יבוא, אם האמת היא שאני מאמין שהוא לא יבוא. זה לא. אפשר להאמין במה שהוא לא אמיתי. אם אני טועה, אז אני מאמין במה שהוא לא אמיתי. אבל אי אפשר להאמין במה שאני לא מאמין. זה פשוט איזה סוג דרישה זאת? זאת אומרת, איך אני אמור לקיים את הדרישה הזאת? זו דרישה שיכול הקדוש ברוך הוא בעצמו לעמוד פה ולדרוש את זה ממני, ואני אגיד לו תשמע, אני נורא רוצה לציית לך, לא יודע איך עושים את זה. מה מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אחשוב את מה שאני לא חושב? אתה יכול לבקש ממני תשקול שוב פעם, אני אומר לך שזה כן נכון. טוב, אם אני נותן קרדיט לבנאדם, או ודאי לקדוש ברוך הוא, אז אני אשקול שוב, כמובן. אבל אחרי ששקלתי, בסוף בסוף יש את העמדה שאליה הגעתי. ואי אפשר לדרוש ממני לא לחשוב את העמדה שאותה אני חושב. זה פשוט לא, זה סתם מילים. זה כמו לדרוש ממשולש להיות עגול ולהפך. זה לא זה דרישה שלא מחזיקה מים במובן האנליטי מושגי. לכן לא צריך להסתכל פה על מקורות ולבדוק האם יש סמכות בתחום הזה או אין סמכות בתחום הזה, העובדה היא שאין. זה לא רלוונטי. לעומת זאת סמכות מהותית כמובן יכולה להיות קיימת בשני התחומים, גם בתחום העובדתי וגם בתחום הנורמטיבי. אם יש מוסד או אדם שהם חכמים מאוד בהלכה, אז בהחלט אפשר להגיד תשמע, אם הם אומרים שההלכה היא כך וכך, יש היגיון רב לציית להם כי הם כנראה צודקים. זאת אומרת, אני מציית להם לא כי יש להם סמכות, אלא אני מציית להם כי אני רוצה לדעת מה היא האמת וכנראה שהאמת היא איתם, הם מומחים אז הם כנראה יודעים. זה כמו הציות לרופא, אוקיי? אין בעיה, אבל זה זה נכון כמובן גם בתחום העובדתי. רופא למשל עוסק בתחום העובדתי. אבל כמובן גם בתחום הנורמטיבי. זאת אומרת, מבחינת סמכות מהותית אין הבדל. אפשר להגדיר סמכות מהותית גם על עובדות וגם על הלכות. אבל סמכות פורמלית אפשר להגדיר אך ורק על נורמות. אי אפשר להגדיר סמכות פורמלית על עובדות. ולכן, כמו שאמרתי גם בהתחלה, אני לא צריך מקורות ואני לא מתכוון להביא מקורות פה. לא צריך מקורות. יעמדו פה כל המקורות בשלשות ויגידו נגדי, אני עדיין לא מסכים. זה לא לא יעזור שום דבר. זה לא תלוי במקורות, זאת קביעה מושגית. אוקיי? עכשיו, אחרי זה עברתי לדבר קצת על מושגי… אפשר, אפשר לשאול שאלה? כן, בטח. רק לחדד, אבל יש מצווה, זאת אומרת זה זה מנוי במצוות להאמין בייחוד השם, להאמין בביאת המשיח. אז איך כאילו… אני לא לא מכיר את מנייני המצוות שאתה מכיר. במנייני המצוות שלי זה לא מנוי, לא זה ולא זה. מה זאת אומרת, הרמב"ם לא מונה את זה שם… לא את זה ולא את זה. אמונה, טוב, עכשיו זה לא אני לא בנוסח אבל אבל אמונה באחדות בזה שהוא אחד? לא. יש אמונה בקדוש ברוך הוא, אתה יכול לשאול על זה, לא צריך להגיע לייחודו. יש אמונה בקדוש ברוך הוא. זה הרמב"ם כן מצווה ועל זה קצת דיברנו על זה קצת דיברנו בשיעור הקודם. זה באמת ציווי בעייתי וכבר כבר היכו על קודקודו בעניין הזה. אפשר להביא תירוצים כאלה, תירוצים אחרים, אבל זה לא מעניין. זאת אומרת מצידי שהרמב"ם יצווה את זה שמונה עשרה פעם. אין דבר כזה, אי אפשר לצוות על עובדות. נקודה. זה לא אמרתי, זה גם הקדוש ברוך הוא לא יכול להגיד לי את זה, אז הרמב"ם בטח לא יכול להגיד לי את זה. אני כיוון שאני חושב שהרמב"ם היה יהודי נבון, אז אני נוטה לחשוב שכנראה אמור להיות איזשהו הסבר אחר למצווה הזאת. מצווה על ביאת המשיח אין בכלל. יש מצווה לאמונה. המצווה לאמונה זה באמת שאלה קשה לפי מה שאני אומר כאן. או שזה ניסיון להעמיק את האמונה, ללמוד אמונה. זאת אומרת אבל זה זה מצווה על משהו שלעשות, לא על מצווה של להאמין. אין דבר כזה מצווה להאמין, אין חיה כזאת. זה פשוט לא לא יכול להיות. הבנתי, תודה. אני מניח אבל שהוא התכוון לייחוד השם, כאילו המצווה השלישית במניין בספר מצוות של הרמב"ם. רגע, יכול להיות שאני לא זוכר, תן לי רגע להסתכל. לידע שיש שם אלוה, שלא יעלה במחשבה שיש אלוה זולתו, לייחדו, לקדש שמו וכן הלאה. לאהבו זה המצווה השלישית. אז אני חושב על הסדר במשנה תורה. ליראתו ולפחד ממנו זה הרביעי, החמישי לעבדו, שישי להידבק עם חכמים, להישבע בשמו, להידמות בו… אני לא רואה מצווה כזאת. אני אני מסתכל על הסדר במשנה תורה. מצווה שנייה, מצווה שנייה. הציווי שציוונו באמונה. זה כן קיים, ביאת המשיח לא קיים, אבל זה כן קיים, באמת זה מצווה שנייה. שתי המצוות האלה הן מצוות בעייתיות וכמו שאמרתי קודם, אין דבר כזה, לא יכול להיות מצוות כאלה. או שתמצא איזה שהוא תירוץ, או שצריך עיון על הרמב"ם. לא יעזור שום דבר. במצווה הזאת אי אפשר לקיים אפילו אם אתה רוצה. לפי מה שהרב אומר, אז לא יכולים להיות ניסים שסותרים הגדרות אנושיות? עוד פעם? לפי מה שהרב אומר, לא יכולים להיות ניסים שסותרות הגדרות אנושיות? נגיד, שהקדוש ברוך הוא יתערב באופן כזה נגיד שהמשולש יהפוך לריבוע. לא, ברור שלא. אגב, זה הרמב"ם עצמו כותב, לא צריך אותי בשביל זה. ספר העיקרים גם ראיתי שכותב את זה, אבל כולם כותבים את זה. הרמב"ם במורה נבוכים כותב את זה, הרשב"א בתשובה שי"ד כותב את זה, הרמב"ם בחלק השלישי במורה נבוכים פרק כ"ה כותב את זה גם. הוא מביא בדיוק את הדוגמה הזאת של ריבוע שאלכסונו קצר מצלעו. הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות ריבוע שאלכסונו קצר מצלעו. ומה עם כל מיני ניסים כמו שהמקום לא תופס מקום? זה שאלה אחרת, אבל הניסים בדרך כלל הם ניסים שהולכים נגד חוקי הטבע, לא נגד חוקי הלוגיקה. אבל נגיד שהארון אינו מן המידה, זה נגד הלוגיקה? שהארון אינו מן המידה זה לא נגד הלוגיקה, אבל בשביל זה אני צריך קצת זמן כדי להסביר למה. לא נגד הלוגיקה. הרב, אבל הרמב"ם עצמו מאריך בעניין הזה. זה הראשונים רובם לפחות מסכימים לתפיסה הזאת. העניין הזה של אחדות הניגודים והעלייה מעבר ללוגיקה וזה, זה הכל המצאות נוצריות של נוצרים קדומים כבר. ניקולאוס קוזאנוס כתב על אחדות הניגודים במאה ה-15, 14, משהו כזה, ומאז החסידות והלאה זה פתאום נהיה פופולרי ונכנס אלינו התפיסות הנוצריות המצחיקות האלה. זה פשוט נונסנס. לא שזה לא נכון, זה פשוט לא אומר כלום. אז אני אשמח להתווכח על זה. אה? מעט שמחזיק את המרובה? אז אני אומר, תלוי למה הכוונה. מעט שמחזיק את המרובה זה לא לוגיקה, זה פיזיקה. פיזיקה זה בסדר. הקדוש ברוך הוא ברא את חוקי הפיזיקה, יכול גם לעצור אותם. הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות ניסים לוגיים. אין דבר כזה. כי לא בגלל שהוא לא יכול, אלא כי אין דבר כזה ניסים לוגיים. זאת אומרת, זה לא מגבלה על כל יכולתו. כן, זה כמו אני יודע מה, כן, כל השאלות המצחיקות האלו על האבן שהקדוש ברוך הוא לא יכול להרים. האם הוא יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים אותה? אז ממה נפשך, אם הוא יכול ליצור אבן כזאת אז יש אבן שהוא לא יכול להרים, אז הוא לא כל יכול. אם הוא לא יכול ליצור אבן כזאת, אז שוב פעם הוא לא כל יכול. לכן ממה נפשך הוא לא כל יכול. אוקיי, אבל זה כמובן שטויות. למה זה שטויות? בגלל שאין דבר כזה אבן שהקדוש ברוך הוא לא יכול להרים. אז ברור שהוא יכול ליצור. כמו שהוא לא יכול ליצור משולש עגול. אבן שהכל יכול לא יכול להרים, אתה יכול להסביר לי את משמעות המשפט? אם תסביר לי את משמעות המשפט, אני אשמח לענות לך על השאלה. אבל קודם כל צריך להיות משמעות לשאלה כדי שאני אענה עליה. אין לה. זאת אומרת, אותו אחד ששואל את השאלה מניח כבר שהקדוש ברוך הוא לא כל יכול ולכן אפשר לדבר על אבן שהוא לא יכול להרים. אבל אני כמי שמניח שהוא כן כל יכול, כשאתה שואל אותי האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים, זה כמו לשאול אותי האם הוא יכול לעשות משולש עגול. אין דבר כזה מבחינתי. כשאתה שואל אותי שאלות, אתה צריך לשאול אותי לשיטתי, לא לשיטתך. זאת אומרת, אז אתה הרי תוקף אותי, אז אתה צריך לתקוף אותי לפי ההנחות שלי, לא לפי ההנחות שלך. לכן זה, אתה יודע, יש את הסיפור שאני מספר בהקשר הזה בדרך כלל, כי הרבה אנשים מוטרדים כשאני אומר את הדברים האלה שהקדוש ברוך הוא כביכול כפוף לחוקי הלוגיקה. אז הסיפור הוא הסיפור של החתול במגפיים. מכירים את הסיפור על החתול במגפיים? הטוחן מת והותיר את רכושו לשלושת בניו. ואחד מהם קיבל לא משנה מה, השני קיבל, השלישי קיבל את החתול. אוקיי? אז הבנאדם היה מיואש כולו, מה אני אעשה עם החתול, אין לי מה לאכול. החתול אומר לו אל תדאג, תקנה לי זוג מגפיים אני מסדר אותך. קנה לו זוג מגפיים, יום אחד הלך להתרחץ בנהר וקיפל את הבגדים על היבשה שמה ונכנס להתרחץ. כמובן עבר שמה מלך בכרכרה עם בתו היפהפייה, והחתול מעלים את הבגדים של הבחורצ'יק שירש אותו. אומר למלך תשמע אדוני הרוזן רוחץ בנהר נעלמו לו הבגדים, אולי אתה יכול לתת לו איזשהו בגד משלך? לא נעים, רוזן נמצא פה בלי בגדים ו… טוב, אז המלך נותן לו בגד משלו, כמובן מבקש לבקר אצלו בטירה שלו וכולי. החתול אומר אין בעיה, הוא רץ קדימה לטירה של המכשף הנורא, ואז הוא נכנס פנימה, המכשף הנורא מיד הופך לאריה, החתול מת מפחד, הוא לא יודע מה לעשות. אומר לו רגע רגע, לפני שאתה טורף אותי, אתה יכול גם להפוך לעכבר? איזה שאלה, אני כזה קוסם, כמו שאני הופך לאריה אני יכול להפוך לעכבר. הופך לעכבר, והופ החתול טרף אותו, והמלך בא, ומאז הם חיים באושר עד היום הזה. עכשיו השאלה איך זה יכול להיות שהמכשף הנורא יכול להפוך את עצמו לעכבר ולהיטרף על ידי חתול. או בנמשל, האם הקדוש ברוך הוא כל יכול, אז הוא יכול להפוך את עצמו לאדם. נכון? ואם הוא יהפוך את עצמו לאדם אני אירה לו בראש. מה תגיד, שהוא לא ימות? אם הוא לא ימות אז הוא לא הפך לאדם, כי אדם זה אחד שכשיורים לו בראש אז הוא מת. אז או שהוא לא יכול להפוך את עצמו לאדם ואז הוא לא כל יכול, או שהוא יכול להפוך את עצמו לאדם ואז אני יורה לו בראש ושוב פעם הוא לא כל יכול, או לא הכרח המציאות אם תרצה. אוקיי? מה הבעיה פה? הבעיה פה שהוא לא יכול להפוך את עצמו לאדם, כיוון שבהגדרתו הוא הכרח המציאות, הוא לא יכול להפוך למשהו שהוא לא הכרח המציאות. כמו שאין אבן שהכל יכול לא יכול להרים, כמו שאין משולש עגול. הדברים האלה, הכל יכולת נמדדת לפי השאלה האם יש משהו שעולה על הדעת שאתה לא יכול לבצע. אבל אם יש משהו שבכלל לא עולה על הדעת, אז זה לא נקרא שאתה לא יכול לבצע, אין את מה לבצע. זה לא פגיעה בכל יכולתך. כשאתה אומר הקדוש ברוך הוא יכול לעשות קיר שעומד בפני כל הפגזים, והוא גם יכול לייצר פגז שחודר את כל הקירות. יכול להיות דבר כזה? לא, ברור שלא. מה יקרה כשהפגז הזה יפגוש את הקיר ההוא? אוקיי? אחד משניהם לא יעמוד בעניין. אז מה זה אומר? שהוא לא יכול לעשות את שני הדברים האלה ביחד. ואין עם זה שום בעיה. הוא לא יכול לעשות את זה כי אין דבר כזה, אין את מה לעשות. זה לא שהוא לא יכול לעשות כלום, זה סתם הנעת שפתיים. אין לה משמעות. האם הקדוש ברוך הוא… כן או לא. לא יודע, תגיד לי מה אתה אומר, אני יכול לענות אם כן או לא. זה אותו דבר, זה נשמע מילים מאוד אינטליגנטיות ומתחברות נהדר והכל בסדר, אבל בעצם זאת הנעת שפתיים והוצאת רוח. זה לא אומר כלום. אוקיי? זה המשמעות של חוסר יכולת לעשות ניסים לוגיים. וכל מי שמדבר על אחדות הניגודים וכל הבוגוס הנוצרי הזה, שמוטב לו שישתוק. הוא מדבר שטויות. הוא לא מדבר, הוא פשוט לא אומר כלום. אוקיי. בכל אופן נחזור לענייננו. אז הטענה היא שאם אי אפשר לצוות… או הטענה היא שאם מדובר במשהו עובדתי, אז לא שייכת לגביו סמכות פורמלית. ועוד הערתי, שזה מבוא לדברים שאנחנו נראה בהמשך, שכל התחום הזה של מחשבת ישראל הוא כמעט כולו עוסק בעובדות. ביאת המשיח, השגחה כזאת, השגחה אחרת, סגולת ישראל, לא יודע מה, כל מיני דברים מן הסוג הזה, זה בעצם הרוב הגדול זה בעצם טענות עובדה. או שיבוא המשיח או שלא יבוא. או שהקדוש ברוך הוא משגיח או שהוא לא משגיח. משגיח על בעלי חיים, משגיח על בני אדם, על יהודים, לא יודע. מה שלא יהיה. האם יש שכר ועונש או אין שכר ועונש? עולם הבא, לא עולם הבא, גיהנום, לא גיהנום, שטן, לא שטן. כל הדברים האלה זה טענות עובדה. זה שהטענות האלה לא חשופות לתצפית חושית, אתה לא יכול להכריע את זה בכלים של תצפית ובכלים מדעיים, זה כמובן נכון. אבל עדיין מבחינה קטגוריאלית מדובר בטענות עובדה. וברגע שמדובר בטענות עובדה אין ולא יכולה להיות לגביהן סמכות פורמלית. לא יכולה להיות סמכות פורמלית שמורה לי להאמין בביאת המשיח. אין דבר כזה. מה שאפשר להגיד, תראה, הקדוש ברוך הוא אמר והוא כמובן יודע והכל בידיו, והוא אמר שהוא ישלח לנו משיח. סדר גמור, אז אני אקבל את זה כי שכנעת אותי. אבל אם בהנחה שאני לא אשתכנע, אין שום דרך לדרוש ממני לקבל את זה מכוח סמכות פורמלית. זה פשוט שטויות. לכן כל הטענות האלה אם מישהו כן כופר או שהוא לא כופר הן טענות בלתי רלוונטיות לדיון. יכול להיות שהוא כופר ויכול להיות שצריך להוריד אותו לבור או לא להעלות אותו, תעשו איתו מה שאתם רוצים. אבל אי אפשר מכוח היותך כופר לתבוע ממך לשנות את עמדתך. זה מה שאתה חושב, מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? אז אני כופר, נו, מה לעשות? זה מה שאני חושב. יכול לשכנע אותי לא להיות כופר. סדר גמור, אם תשכנע אותי אז אני אחזור בי, אם אני אדם ישר. אבל זה סמכות מהותית, לא פורמלית. אני אקבל את זה כי זה צודק, לא שאני אקבל את זה כי אתה בעל הסמכות. לכן זה נקודה מאוד מאוד חשובה. ובהמשך אני אגיע למסקנות לגבי היחס בין הלכה למחשבת ישראל בכלל בהקשרים האלה. אני משתמש במושג הסמכות גם לצרכים עתידיים, אני אשתמש בזה בהמשך. בכל אופן התחלנו לדבר קצת על מושגי הסמכות בהלכה, ואמרתי שמושגי הסמכות מתחילים מלו תסור. כן, אלו הפסוקים הבסיסיים שקובעים את מושג הסמכות ההלכתית. והם נותנים סמכות, חוץ משיטת החינוך לרוב השיטות, הם נותנים סמכות לסנהדרין. ולסנהדרין בלבד. רק סנהדרין. אין לאף חכם או מוסד אחר סמכות מכוח לא תסור. מה כן יש? או סמכות מהותית. זאת אומרת, מישהו שהוא מומחה בהלכה, אז כדאי והגיוני לשמוע בקולו, לא כי יש לו סמכות אלא כי הוא כנראה צודק. אז סמכות מהותית. סמכות מהותית מותנית רק בשאלה עד כמה הבנאדם מומחה, או עד כמה אני חושב שהוא מומחה. לא קשור ללא תסור ולא צריך שהתורה תגיד משהו בעניין הזה. אני מקיים את דבריו לא כי יש מצווה לקיים את דבריו, אלא כי פשוט זה בעיניי מה שנכון לעשות. הוא כנראה מבין בהלכה, ואם הוא אומר אז כנראה שזה מה שהלכה אומרת. זה מומחיות, סמכות מהותית. או, אמרתי, יש גם מושג של סמכות פורמלית שבאה מלמטה. היא בעצם פורמלית. מה הכוונה? למשל מרא דאתרא. כן, קהילה מקבלת על עצמה רב, אז אין לו לא תסור ביחס לרב הזה. הרב הזה הוא לא סמוך ואין שם סנהדרין ולא שייך לא תסור. אלא מאי? יש ביניהם כביכול כמו חוזה. זאת אומרת, אנחנו מקבלים על עצמנו אותך כרב. ברגע שאנחנו קיבלנו אותך עלינו כרב, נתנו לך את הסמכות לקבוע לנו מה יהיה הלכה, או לפחות בתחומים הציבוריים. אפשר לדון על מה בדיוק נותנים, קהילה נותנת סמכות לרב ועל מה לא. שאלה שבסך הכל תלויה בה. זאת אומרת, אפשר למנות רב ולהגיד לו "אתה רק תקבע מה קורה בבית הכנסת, מה שקורה מסביב לא עניינך". אפשר לקבוע רב שיקבע מה קורה בבית הכנסת ומה קורה בקהילה, אבל לא מה אצלי בבית, איזה הכשר אני אוכל, איזה הכשר אני לא אוכל, זה רק אני מחליט. אוקיי? ואפשר לקבוע רב שאני מקבל סמכותו בהכל. בסדר? כמו רבו מובהק כזה או משהו כזה, אז אין בעיה. אבל זה תלוי בי. זה בא מלמטה. מה שהכוח שאני נתתי לו זה הכוח שיש לו. זה לא בא מלמעלה. מצד שני, זו סמכות פורמלית. זו סמכות פורמלית בגלל שאני מקבל את מה שהוא אומר לא כי הוא צודק, לא בתור מומחה. אני מקבל את זה כי הוא הרב. אוקיי? במובן הזה זו סמכות פורמלית. זו סמכות פורמלית שבאה מלמטה ולא מלמעלה. ואמרתי שאחת התופעות שמבוססות על סמכות פורמלית שבאה מלמטה זה התלמוד. לגמרא יש סמכות פורמלית. זאת אומרת, אנחנו לא חולקים עליה לא כי היא תמיד צודקת. דיברתי על הכסף משנה וכולי, אלא פשוט בגלל שהיא הגמרא. אז מה? הרי זה לא סנהדרין, הם לא היו סמוכים. אין סמיכה בחוץ לארץ. מדבר על התלמוד הבבלי. בירושלמי כנראה לא היו סמוכים, אבל בבבלי וודאי לא. אז הטענה היא שהסמכות של הבבלי היא בגלל שקיבלנו אותו על עצמנו. כך כותב הכסף משנה בתחילת פרק שני מהלכות ממרים. אז קיבלנו אותו על עצמנו, זה בעצם כמו מרא דאתרא רק של כלל הציבור. זאת אומרת כלל ישראל, כל הפוסקים, כל הציבור קיבל על עצמו את סמכותו של התלמוד. אוקיי? לכן התלמוד זה ביטוי למוסד או זה דוגמה למוסד שיש לו סמכות שבאה מלמטה, אבל היא סמכות פורמלית. אוקיי? אבל אין דבר כזה סמכות פורמלית מלמעלה מאז בטלה הסמיכה והסנהדרין. אין. אין יותר דבר כזה. אף רב אין לו סמכות, אין לא תסור, אין כל הקשקושים האלה, זה פשוט המצאות שאין להן שחר וענף. אין להם שום בסיס. זה שטויות, פשוט שטויות. מי שאומר את זה הוא פשוט עם הארץ. למרות שאומרים את זה תלמידי חכמים גדולים, אני רוצה לפרגן להם ולהאמין שהם משקרים במודע. זאת אומרת הם רוצים לגרום לאנשים בכל זאת לציית להם. אבל זאת אומרת השאלה היא אם הם שקרנים או טיפשים. אלו שתי האפשרויות הפרשניות ועכשיו תחליטו אתם כל אחד באיזו אפשרות אתם בוחרים. בכל אופן, אז הנקודה היא שיכולה להיות או סמכות אחרי, מחוץ לסנהדרין ואחרי הסנהדרין והסמיכה, יכולה להיות או סמכות פורמלית מלמטה או סמכות מהותית. מומחיות. מומחים בהלכה יש גם היום. אם יש מומחה בהלכה שאומר משהו, כדאי לציית לו כי הוא כנראה צודק. לא בגלל הסמכות הפורמלית שלו. אין לו סמכות פורמלית. אלא פשוט בגלל שהוא חכם גדול, תלמיד חכם גדול, אז כנראה שמה שהוא אומר הוא צודק. כמו הרופא ברפואה, יש מומחה להלכה. הפוסק הוא המומחה להלכה כמו שהרופא הוא מומחה ברפואה. אוקיי? אז זה לא סמכות במובן הפורמלי אלא זה רק מומחיות. ולכן למשל אם אני מאוד מאוד משוכנע שהוא טועה, כמו ביחס לרופא אגב, אני מאוד מאוד משוכנע שהוא טועה. לקחתי בחשבון את זה שהוא תלמיד חכם גדול, הכל טוב, אבל בדקתי כמידת יכולתי, התייעצתי, חשבתי, בחנתי, הגעתי בסוף למסקנה לדעתי פה למרות חוכמתו הוא טעה. אין שום סיבה לשמוע לו. במצב כזה. בסנהדרין זה לא כך. הסנהדרין יש לה סמכות פורמלית, זה לא מותנה בזה שהיא צודקת. אבל בתלמיד חכם שיש לו סמכות מהותית, בגלל שהוא מומחה והוא כנראה צודק, אז פה צריך לבדוק. אם אני חושב שהוא צודק אז בסדר. אבל אם הגעתי למסקנה באופן אחראי ושקול שהוא לא צודק, אז לא. אין חובה לשמוע לאף אחד היום. לא רק היום, כבר אלפי שנים. אין שום חובה לשמוע לאף אחד. כל השאלה זה מי אני חושב שצודק. זה הקריטריון שקובע פה. לא החובה לציית. אין חובה לציית. עכשיו. גם שולחן ערוך, רמב"ם, כל אלה זה סמכות מהותית? נכון, נכון, ברור. ברור לגמרי. אבל מה קבע שבעצם התלמוד הוא סמכות פורמלית? כלל הציבור. כמו במעמד הר סיני. מי קבע שהקדוש ברוך הוא הסמכות המחייבת או שאנחנו מחויבים להלכה? זה שאמרנו נעשה ונשמע, קיבלנו על עצמנו את הסמכות הזאת. לא, אבל נגיד, אם יש קהילות יהודיות שלא הגיע אליהם התלמוד, נגיד. אז לא חייבים. אפשר לדון עכשיו, האם כלל הציבור קיבל ויש קהילה אחת שלא, עד שבתלה דעתה. כמו בקהילה אחת שמקבלת על עצמה רב אבל אחד האנשים לא רוצה אותו. אפשר לדון, יכול להיות שהקהילה ברגע שהקהילה קיבלה, כל עוד אתה שייך לקהילה אתה גם מחויב. בסדר. זה רק שאלה של בטלה דעתו, אבל זה לא ברמה העקרונית, אם לא קיבלנו אנחנו לא מחויבים. רגע, שולחן ערוך לא קיבלו אותו עליהם כל הקהילות? ואז יש לו סמכות פורמלית? לדעתי לא. לדעתי לא. אפילו נושאי הכלים שלו לא קיבלו את סמכותו. נושאי הכלים שלו חולקים עליו. לא מעט. יש לו משקל. בסדר? משקל הלכתי יש להרבה יהודים. גם לרמב"ם, גם לשולחן ערוך, לגדולי הראשונים, כמובן. משקל, משנה ברורה. יש משקל משמעותי לדבריהם. משקל אין פירושו סמכות פורמלית. פירושו שאני מתייחס ברצינות למה שהם אומרים, וצריך סיבה טובה כדי לא לעשות כמו שהם אומרים. אני צריך להיות מאוד משוכנע שהם טועים בשביל לא לציית להם. אבל וואנס אני מאוד משוכנע, אני לא אציית. עכשיו, אתם רואים שניתוח מושגי יכול להוביל מהר מאוד למסקנות בלי להזדקק למקורות. להיפך, יהיו מקורות שייראו לכם סותרים, ואולי הם באמת סותרים. זה לא משנה כלום. ברגע שהמסקנה היא יוצאת מניתוח מושגי, אין מה לעשות, זאת אומרת, זאת המסקנה. לא יעזור כלום. מי שאמר אחרת, אז או שצריך עיון והוא מתכוון בעצם למה שאני לא הבנתי, או שהוא פשוט טועה. זה הכל. עכשיו, אז בעצם זה אומר שמאחרי התלמוד והלאה בעצם אין סמכות פורמלית כי אין גורם שבאמת כלל ישראל קיבל על עצמו את סמכותו, גם לא מלמטה. ומה שיש זה משקלים שונים אולי, וכמובן מומחיות, שזה פרמטר חשוב, מי שמומחה הלכתי אז בהחלט יש היגיון לציית למה שהוא אומר. בואו נראה שאני לא הגוי היחיד בעולם. שאני בחברה טובה. גם הרא"ש נמנה על כנופיית הגויים שלי. אני משתף לכם את הרא"ש בסנהדרין פרק ד' סימן ו'. כתב בעל המאור ז"ל, שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורנו שלפנינו, דהאידנא לית לן טועה בשיקול הדעת, שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. בעצם, כמו הילברט בסוף המאה ה-19, כן? זאת אומרת, הם חשבו אז שפתרו כבר את כל הבעיות של המתמטיקה, נשארו עוד איזה ארבע בעיות נדמה לי שהוא מנה או מספר מסוים שהוא מנה, וזהו. כל העסק אנחנו על סף סיום. גם בפיזיקה גם חשבו כך. כמה שנים אחרי זה יצאה תורת הקוונטים ותורת היחסות וכל העסק נפתח מחדש. אבל החכם הזה שבעל המאור מביא, כן, הרא"ש מצטט את בעל המאור, ובעל המאור מביא איזשהו חכם גדול מחכמי הדור שלפניו, אין דבר כזה טועה בשיקול הדעת, כל ההלכות כבר נפסקו. אז לא נשאר משהו שהוא תלוי בשיקול דעת, בעצם הכל פסוק ועומד. או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. הילכך לא משכחת, כן, לא מוצאים, האידנא, אז בזמן הזה, טועה בשיקול הדעת אלא כל הטועה בדבר משנה טועה. כן, בגמרא יש שני סוגי טעויות בהלכות דיינים, יש טועה בשיקול הדעת וטועה בדבר משנה. טועה בדבר משנה הכוונה מי שיוצא נגד הלכה פסוקה, סנהדרין קבעה, משנה, גמרא, משהו כזה. טועה בשיקול הדעת זה מישהו שטועה בסברה שלו. אבל אין על זה הלכה פסוקה נגדו, ואחרי זה מתברר שהוא טעה בסברה. יש כל מיני אינדיקציות מה זה, איך מתבררים דברים כאלה, אבל אפשר לברר דברים כאלה. ואז אומר אותו חכם, לא יודע אם זה אופטימי או פסימי, אבל הוא אומר שבזמן שלו, והוא אומר נגיד המאה ה-11 פחות או יותר, אין דבר כזה טועה בשיקול הדעת כי כל ההלכות כבר נפסקו. לא נשארה שאלה שאין לגביה הלכה פסוקה. כל מה שנשאר לנו זה רק לדמות מילתא למילתא. זאת אומרת אם מגיע מקרה לפנינו, צריך לראות לאיזה מההלכות הפסוקות זה דומה. אין פה הלכות חדשות שצריך להכריע בהן. איזה, איזה נאיביות מדהימה. כן, ואני אין נראה לי הדברים הללו, דברים הללו. מי זה אני? זה בעל המאור. זה הכל עדיין ציטוט של בעל המאור בתוך הראש, כן? ואני אין נראה לי דברים הללו, אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה או מן הש"ס מפורש, בלי ספק, לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשיקול הדעת. מה הוא אומר? בעל המאור, אם אתה לא יכול להראות בצורה מפורשת, בלי ספק מתוך המשנה או הגמרא, שבן אדם טעה, זה לא נקרא טעות בדבר משנה. זה לא אומר שהוא לא טעה, יש גם טעויות אחרות, טועה בשיקול הדעת. אבל זה לא טועה בדבר משנה בגלל שההלכה הזאת לא הלכה שנפסקה. אתה יכול לפרש את הגמרא כך, אתה יכול לפרש אותה אחרת. הרבה יותר סביר לפרש אותה כך, אבל אפשר גם לפרש אותה אחרת. במצב כזה זאת לא הלכה פסוקה. כההוא עובדא דלעיל, כן וכולי, הוא מביא את הדוגמה הזאת וכולי. אף כל כיוצא בו, כן אני ממשיך פה, אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו ממשנתנו ומהש"ס שלנו מפורש, טועה בשיקול הדעת הוא. הלאה. ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס, כסוגיין דעלמא הוי, ומן דטעי ביה טעי בשיקול הדעת ולא בדבר משנה. כן אז אומר בעל המאור, אם יש פסק של הגאונים, הגאונים זה הדורות שלפני, הוא היה מראשוני הראשונים בעל המאור, והחכם בדור שלפניו היה עוד יותר ראשון, זה ממש תחילת תקופת הראשונים, אוקיי? סוף תקופת הגאונים, תחילת תקופת הראשונים. מה קורה עם פסקים שהוכרעו על ידי הגאונים מהדורות הקודמים? גאונים זה כמובן שם של תפקיד, זה לא בהכרח מנת משכל. ראש החכמים בבבל היה נקרא הגאון, אוקיי? אז הוא אומר ככה, אם הגאונים פסקו איזה מדעת מכרעת, הכוונה מסברה, ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס, אם זה לא יוצא באופן ברור וחסר כל ספק, ללא כל ספק מן הש"ס או מאיזה מסורת מסיני או משהו כזה, כסוגיין דעלמא הוי, זאת אומרת זה טועה בשיקול הדעת, זה לא טועה בדבר משנה. סוגיין דעלמא זה פשוט הביטוי בגמרא לטועה בשיקול הדעת. ומן דטעי ביה טעי בשיקול הדעת ולא בדבר משנה. והראב"ד, עד כאן זה דברי בעל המאור שהביא את דברי חכם ההוא וחלק עליו. והראב"ד כתב על דברי בעל המאור דאמת אמר החכם. הראב"ד דווקא מסכים לאותו חכם שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובבירור, זהו טועה בדבר משנה. שימו לב, משפט מאוד מורכב ומעניין. איך הוא מגדיר את זה? אם הוא פסק משהו נגד מה שכתוב בפסקי הגאונים, זה עוד לא טועה בדבר משנה. מה צריך לקרות כדי שזה יהיה טועה בדבר משנה? שאחרי שהוא שמע שהגאונים פסקו אחרת הוא חוזר בו. אז זה טועה בדבר משנה כי הוא פספס פסק של הגאונים. אבל מה קורה עכשיו אני שואל לפי הראב"ד? מה קורה אם הוא שמע שהגאונים פסקו ככה והוא נשאר בעמדתו? הוא לא חוזר בו. הוא לא טועה בדבר משנה. זאת אומרת שלגאונים אין מעמד פורמלי, נכון? זה בעצם מה שזה אומר. אני יכול לחלוק עליהם. נכון שאם לא חלקתי עליהם וטעיתי בזה שפשוט לא הכרתי את מה שהם אומרים, על זה אומר הראב"ד זה טועה בדבר משנה. אבל זה הכל בגלל שאני עצמי מבין שאני טועה. אבל אם אני הייתי מתעקש ואומר מה פתאום, אני שומע עכשיו שהגאונים אמרו אחרת, אני נשאר בעמדתי, אני חולק עליהם. במצב כזה זה לא טועה בדבר משנה. אני יכול לחלוק עליהם. לכל היותר אולי טועה בשיקול הדעת ואפילו זה לא ברור. וקרוב אני לומר, ממשיך את דברי הראב"ד. שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. עכשיו הראב"ד מוסיף עוד משפט. נגיד ששמעתי את דברי הגאון ונשארתי בעמדתי. אני לא חוזר בי. אני עדיין חולק עליו, אבל אני חולק עליו מכוח סברה. סתם נראה לי לפי דעתי. בסדר? אז אולי גם זה טועה בדבר משנה למרות שהוא אומר אני קרוב לומר. הוא לא בטוח בזה הראב"ד אבל הוא חושב אולי. בסדר? מה קורה ממה זה בא לאפוקי? אם הייתי מוכיח מהש"ס נגד הגאון. לא מסברה. אני טוען שמהש"ס יש ראיה נגד הפסק של הגאון. אז הוא אומר אין בעיה. הגאון גם ידע את הש"ס הזה אבל אני אומר לך שלדעתי הפירוש בש"ס הוא אחר. בסוף בסוף זאת עדיין מחלוקת בסברה. אבל כיוון שאני יכול להוכיח מהש"ס נגד הגאון זה לא נקרא שאני חולק על הגאון. לדעתי הגמרא היא נגד הגאון ולכן זה לא נקרא טועה בדבר משנה לפי הראב"ד אפילו בתפיסתו המרחיקת לכת ביותר זה לא נקרא טועה בדבר משנה. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו כן רק מסברה לפרש העניין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת. וזה דבר שאינו נמצא מאוד לא מצוי. מה הכוונה קושיא מפורסמת? נגד גמרא מפורשת. אם הגאון הוא נגד גמרא מפורשת אז אתה יכול אבל זה דבר לא מצוי. אוקיי. עד כאן לשונו. מה הכוונה עד כאן לשונו? זה הראב"ד. בסדר? גמרנו את בעל המאור והראב"ד כתב עליו ועד כאן לשונו. כל זה מובא בראש אני מזכיר לכם. הטקסט הוא טקסט של הראש. אז ראינו את דעת בעל המאור. ראינו את דעת החכם שבעל המאור מביא אבל בעל המאור עצמו חולק עליו. וראינו דעת הראב"ד שעושה פשרה בין שניהם. כן? החכם ההוא שבעל המאור מביא טוען שפסקי הגאונים זה כמו דבר משנה. או במילים אחרות ננסח את זה בשפה שלנו, פסקי הגאונים לגאונים יש סמכות פורמלית. אני לא יכול לחלוק עליהם אפילו אם אני חושב שהם טועים לא יעזור. לא יכול לחלוק עליהם לגאונים יש סמכות פורמלית. בעל המאור חולק עליו. בעל המאור אומר לא, לגאונים אין סמכות פורמלית. אוקיי? ולכן אתה יכול באופן עקרוני אתה יכול לחלוק עליהם וזה לא נקרא טועה בדבר משנה. רק אם יש לך טעות מהמשנה או מהגמרא זה טועה בדבר משנה אבל לא מדברי הגאונים. עכשיו בא הראב"ד ועושה שיטת ביניים וגם היא מורכבת מכמה היפותזות שבחלקן הוא לא לגמרי בטוח. ומה שהוא אומר זה ככה, יכול להיות בניגוד לדברי בעל המאור יכול להיות מצב שאתה תהיה טועה בדבר משנה גם ביחס לפסקי הגאונים. זה לא רק הגמרא זה גם הגאונים. אבל לא תמיד. תלוי. אם אתה עצמך מבין שטעית וחוזר בך אחרי שראית את דברי הגאונים זה טועה בדבר משנה לפי הראב"ד. אבל אם אתה לא חוזר בך אז זה כנראה לא טועה בדבר משנה והוא מתלבט מה קורה אם אתה לא חוזר בך מכוח סברה. אם אתה לא חוזר בך מכוח גמרא זה ודאי לא טועה בדבר משנה. אם אתה לא חוזר בך בגלל סברה על זה הוא מתלבט. הוא אומר קרוב בעיני שזה כן טועה בדבר משנה אבל אני לא בטוח. זאת שיטת הראב"ד. בינתיים ראינו שלוש שיטות. עכשיו מדבר הראש עצמו. ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה. ולא מבעיא טועה בפסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לא קטלי קני באגמא הן. ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה וחוזר. מצד אחד הוא יותר מחמיר מבעל המאור. נכון? כי הוא בעצם אומר שזה לא רק הגאונים יש סמכות פורמלית אפילו לחכמים שאחרי הגאונים. אבל מצד שני תשימו לב זה לא סמכות פורמלית. כי הוא תולה את זה בזה שאחרי שאני אשמע את הדבר לא שמעתי עליו כשפסקתי ואחרי ששמעתי אני חוזר בי. זה משהו אחר. זה לא בגלל שיש להם סמכות פורמלית אלא בגלל שאני הייתי רשלן. יכולתי ללמוד את זה ואז לא הייתי טועה. זה נקרא טועה בדבר משנה. מבינים? זאת אומרת הוא אמנם מרחיב את זה יותר אבל הוא לא טוען שזה סמכות פורמלית. אם זה היה סמכות פורמלית אז אני הייתי טועה בדבר משנה בין אם חזרתי בי אחרי ששמעתי. ובין אם לא, זה בכלל לא משנה מה דעתי. ברגע שהם אמרו משהו זה מחייב, זה סמכות פורמלית. אם הוא תולה את זה בזה שאני אחזור בי ואני יודע שהם צדקו, אז זה לא טועה בדבר משנה, זה בסך הכל אני אמור להשתכנע. זוכרים את ההבדל בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית? סמכות מהותית אני מקבל את זה כי השתכנעתי, לא בגלל שהוא אמר. זאת אומרת שהוא מדבר על סמכות מהותית ולא על סמכות פורמלית. הוא לא מקבל סמכות פורמלית של הגאונים, במובן הזה הוא כמו בעל המאור. רק הוא טוען, אם כבר אתה בעצמך חוזר בך אחרי שהתגלה לך פריט מידע נוסף, זה טועה בדבר משנה גם אם זה לא הגאונים, כי סוף סוף מתברר שטעית, מה זה משנה אם זה הגאונים או לא? זאת אומרת הוא לא מוכן לתת מעמד מיוחד לגאונים, ובמובן הזה הוא דווקא יותר ליברלי מבעל המאור, למרות שכביכול הוא דורש מאיתנו יותר, הוא דורש מאיתנו לציית גם לחכמים שאחרי הגאונים. אבל זה לא ככה, כי הוא דורש מאיתנו את זה בגלל שהטענה שלו שדבר כזה לא נקרא לציית. אתה לא מציית, אתה משתכנע. אם הגעת למסקנה שהם צדקו אחרי ששמעת על זה, אז ודאי שאתה טועה בדבר משנה כי אתה סתם טעית. אם היית יודע את זה, לא היית אומר את זה. זה נקרא טועה בדבר משנה, ואפילו אם זה החכם שהוא השכן שלך, לא הגאון. לכן אומר הראש, לכאורה הוא מרחיב יותר את הסמכות, אבל זאת סמכות מהותית ולא סמכות פורמלית. זאת אומרת הוא מסכים שאין דבר כזה סמכות פורמלית אחרי התלמוד. אבל, ככה הוא ממשיך, אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, והוא מביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם. אם אני לא משתכנע גם אחרי ששמעתי את מה שהם אומרים, בין אם זה הגאונים בין אם זה חכמים שאחריהם, זה בכלל לא משנה. אם לא השתכנעתי, לא רק שאני לא טועה בדבר משנה, אני גם לא טועה בשיקול הדעת. אני צודק וככה אני צריך לפסוק, נגד הגאונים ונגד כל החכמים. אם זאת דעתי, ככה אני צריך לפסוק, יפתח בדורו כשמואל בדורו. אגב, הנמקה מאוד מעניינת. ההנמקה הזאת של יפתח בדורו כשמואל בדורו, מה היא אומרת בעצם? היא בעצם אומרת לא בגלל שאתה יותר גדול מהם. הרי יפתח לא היה יותר גדול משמואל, נכון? אבל לדורו, הוא מי שהיה שם, נכון? אז הראש בעצם בהנמקה הזאת רוצה לומר לנו ככה, אל תחשבו שאני אומר לכם לפסוק כמו שאתם חושבים אפילו נגד הגאונים כי אתם חכמים יותר גדולים מהם. אין דבר כזה ירידת הדורות? יש ירידת הדורות. אבל החכם שפוסק לדור מסוים זה אותו חכם שחי באותו דור. גם אם הוא יותר קטן מהגאונים, יפתח בדורו כשמואל בדורו. הראש בא לומר פה בדיוק בגלל הרדיקליות של האמירה שלו, שכל חכם בכל דור יכול לחלוק על מי שהוא רוצה, כל עוד הוא שקל את העמדה השנייה והגיע למסקנה שהוא לא מסכים איתה. הוא יכול לפסוק, הוא לא יכול, הוא צריך לפסוק כמו שהוא עצמו מבין. בגלל הרדיקליות הזאת אומר הראש, כן, אבל אל תחשבו שזה בגלל שאני חכם יותר גדול מכל קודמיי, זה סתם בעל גאווה, אלא מה? זה פשוט בגלל שיפתח בדורו כשמואל בדורו. מי שקובע את ההלכה לדור הזה זה החכמים של הדור הזה, גם אם הם יותר קטנים מחכמי הדורות הקודמים. זה לא קשור לירידת הדורות בכלל. בדיוק כמו שהכסף משנה אמר על חכמי התלמוד, שזה שאנחנו מקבלים את האמירות של הדורות הקודמים זה לא כי הם יותר גדולים, אלא כי קיבלנו את זה על עצנו. אוקיי? עכשיו חכמים בתר תלמודיים לא קיבלנו סמכותם על עצמנו. אז פה צריך לדון. אז יכול להיות שהם יותר גדולים, אבל אם אני לא השתכנעתי, אז אני אמור לנהוג כמו שאני מבין, ולא כמו הגאונים או משהו כזה. זה בניגוד לגמרא. בגמרא זה לא כך. בגמרא אם אני מגיע למסקנה שאני לא מסכים עם הגמרא אני צריך להתכופף. תראו עכשיו את המשפט הבא שלו: כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים. אם אני חושב אחרת מהגאונים, לא רק שאני יכול, אני צריך לחלוק עליהם, כי אני צריך לפסוק כמו שאני מבין. אבל זה על הגאונים, על הגמרא לא. למה? מה ההבדל? מה ההבדל? כי לגמרא יש סמכות פורמלית ולגאונים יש סמכות מהותית. ולכן לגאונים, אם אין לי ראיה טובה נגדם, אז אני אקבל. זה בדיוק ההבדל בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית. וזה מה שהוא אומר, והיינו דאמר ליה רב הונא לרב ששת: אפילו בדידך ובדידי, ואמר ליה: אתו קטלי קני באגמא אנן? מה, אנחנו קטלי קני באגמא? כלומר, אם חידשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא, ודיין שלא ידע דברינו ופסק בעניין אחר, וכששמע דברינו ישרו בעיניו, כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. על כל חכם, לא רק על הגאונים, גם חכם בדור הזה. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם. אבל אם הוא חולק ולא מקבל, ודאי שהוא יכול לחלוק, אין שאלה. דאמוראים האחרונים פעמים חולקים על הראשונים, ואדרבא, אנו תופסים דברי האחרונים עיקר, כן, הלכה כבתראי, כיוון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר. עכשיו הוא ממשיך, רק נסיים את הקטע. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין: אפסוק כמי שארצה, ואם עשה כן, זהו דין שקר. אבל אם חכם גדול הוא, גמיר וסביר, ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות, הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בעניין אחר, יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו, כאשר כתבתי למעלה, כל שכן אם יש לו סיוע מאחד מן החולקים וכולי. טוב, זה פחות או יותר. ואם לא יודע פוסק במחלוקת הגאונים ואחר כך נודע לו והוא לא בר הכי, אז עשינן ודינו ספק. זה עניין אחר. מה בעצם הוא אומר כאן? הטענה שלו בעצם זה שיש, אתם יודעים מה? בואו נעשה הפסקה של שלוש דקות. אני כבר קצת עברתי את חצי השיעור. הפסקה של שלוש-ארבע דקות לשטוף פנים, לשתות קפה ונחזור, בסדר? קצת ארוך, שלא יהיה ארוך מדי. טוב, בוא נתחיל. יש לי שאלה. כן. יש לי שאלה לגבי הקטע האחרון שדיברת עליו וזה הדיין שאסור, אם יש חילוקי דעות הוא לא יכול להחליט כפי שהוא רוצה. זה הדבר לא ברור. הוא לא יכול עם שיקולים נגיד איזה חוץ הלכתיים כמו שעת הדחק, מדרון חלקלק, צורך הדור וכולי? לא לא, הפוך. הפוך בדיוק. השיקולים חוץ הלכתיים כמו מדרון חלקלק ושעת הדחק זה לא נקרא להכריע במחלוקת. זה וודאי שאפשר. הדיון הוא מה קורה כשאין, זה שאלה הלכתית רגילה, אין שעת הדחק, אין מדרון חלקלק, אין שום דבר. צריך להכריע מה תהיה ההלכה, ויש שתי דעות. יש שתי דעות, אז איך הוא יכול לבחור? אומר הרא"ש, מה זאת אומרת? בסברא, מה שנראה לך יותר נכון. איי, אני לא כזה כמו, לא גאון כמו הרמב"ם. יש מחלוקת בין הרמב"ם לרשב"א. עכשיו אני חושב כמו הרשב"א. אז כולם חושבים: מה, קטונתי, מה אתה מכניס את הראש שלך בין ההרים? כשיש מחלוקת בין הראשונים זה ספק, ספק דאורייתא לחומרא. אומר הרא"ש: מה פתאום? אם אתה חושב כמו הרשב"א, זה מה שאתה צריך לעשות. לא בגלל שאתה יותר גדול, אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו. אך אם הוא אחד שלא בר הכי ולא יודע להכריע במחלוקת הזאת, אז יש את דיני ספקות. אבל לעניין של הכרעה אוטונומית וזה אנחנו עוד נגיע בהמשך הסדרה. אני רק משפט אחד רוצה בכל זאת להראות לכם כדי לחדד יותר את המשמעות של הדברים, את החובה הזאת של הפסיקה האוטונומית. כי תשימו לב, ברא"ש יש יותר מאשר זכות, יש חובה. זאת אומרת, הרא"ש טוען לא רק שאני לא חייב לציית לגאונים או לחכמים שקדמו לי. חבר'ה, כל מי שיכול רק שידליק את המצלמות, בסדר? זה פשוט אני רוצה לראות עם מי אני מדבר. אם יש למישהו בעיה מיוחדת, עניין אחר, אבל עקרונית, אנא. אז הטענה בעצם של הרא"ש זה שלא רק שיש זכות לפסוק כמו שאתה חושב, יש חובה. אתה חייב לפסוק כמו שאתה חושב. יפתח בדורו כשמואל בדורו. ולזה, כמו שאמרתי, עוד נגיע בהמשך. אבל תראו קטע אחד שאני אראה לכם בתוך המהר"ל, ואני אתן לכם אולי במשפט אחד את הרקע. במאה ה-16 התחבר השולחן ערוך והרמ"א באירופה. אוקיי? הדבר הזה עורר פולמוס מאוד גדול. מנחם אלון בספר שלו קורא לזה פולמוסי הקודיפיקציה. זאת אומרת, היה פולמוס סביב הרמב"ם, ואחרי זה אותו פולמוס חזר סביב השולחן ערוך. ובראש המתפלמסים עמדו המהר"ל ואחיו, רבי חיים בן רבי בצלאל, שחיבר את באר מים חיים בדיוק על הפולמוס הזה, והמהרש"ל שהיה קרובו של הרמ"א. והם טענו כנגד השולחן ערוך והרמ"א שהם לא מבינים מה הטעם לכתוב ספר של פסקי הלכות. שולחן ערוך, אסור להורות מתוך ספר כזה. כשאתה פוסק הלכה, אתה צריך לפסוק הלכה מעיון במקורות הראשונים ולהגיע לעמדה משלך. והשולחן ערוך נכתב כאילו שאני אמור לקרוא בשולחן ערוך ואז אני יודע מה לעשות. וזה שערורייה, ככה הם אומרים. מה זאת אומרת? אסור לפסוק כך. אגב, נושאי הכלים של השולחן ערוך כותבים שאסור לפסוק מתוך השולחן ערוך. אסור לפסוק מתוך השולחן ערוך, לא שלא חייבים, אסור. רק יש כאלה שכותבים, הב"ח ועוד, המהרש"א כותבים את זה. אבל הם אומרים מכיוון שיש המאוחרים יותר אומרים, כיוון שמסביב כבר נושאי כלים מביאים גם את הגמרות ודנים בדבריו, במצב כזה כבר אפשר כן לפסוק על פיו. כיוון שאני כן יכול לדון בזה ויכול להבין מה הוא אומר, ואז מותר לי כבר להסתמך על הפסיקות שלו. אבל ברמה העקרונית אסור לפסוק מתוך השולחן ערוך. תראו את המהר"ל. המהר"ל, אמרתי לכם, הוא חלק מהפולמוס הזה. ובתוך נתיב התורה בפרק ט"ו, בנתיבות עולם, נתיב התורה פרק ט"ו, המהר"ל כותב שם ככה: התנאים מבלי עולם. כך אומרת הגמרא. התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך? אלא שמורים הלכה מתוך משנתן. אלה שמורים הלכה מתוך משנה, הם מבלי עולם. ועד דמקשה וכי מבלי עולם ולא תירץ וכולי, בקיצור הוא מאריך בעניין הזה. ואז הוא אומר ככה: ומתרץ, מסביר את התירוץ, ומתרץ מפני שמורים הלכה מתוך משנתן, כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה. רק כי זה כתוב במשנה אז הוא פוסק שזאת ההלכה. אתה לא יודע מה הטעם של המשנה, אתה לא מבין את הדבר הזה, זה מבלי עולם. זה כמו האמגושים, אמגושים זה מכשפים. פסיקת הלכה צריכה להיות רציונלית. פסיקת הלכה צריכה להיות מתוך שיקול שאתה עושה והכרעה, להגיע להכרעה. לא כישופים ולא הסתמכות על משהו שפשוט בגלל שהוא כתוב. ולכן כאשר מורים הלכה מתוך המשנה ולא מצד השכל הברור, הם מבלי עולם שעומד על התורה. ואז הוא ממשיך, יש לו משפט חזק מאוד, וזה המשפט הכי ידוע בפרק הזה: כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק. מתוך התלמוד ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה ששכלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, זאת אומרת, אל תסמוך על הראשונים ולא על הגאונים ולא על אף אחד. אתה צריך ללמוד את הסוגיה התלמודית עם הראשונים והגאונים והאחרונים וכולם, להגיע למסקנה מה אתה חושב שהגמרא אומרת וזה מה שאתה צריך לפסוק. אז הוא אומר, כן, ואין לחכם רק מה ששכלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, למה שתטעה אותו? כי אם הוא חולק נגד, הוא חולק על הראשונים, סביר להניח שהם צודקים, כי הרי הם היו תלמידי חכמים יותר גדולים, יש ירידת הדורות כמו שראינו בראש. אז יכול להיות שאתה טועה. למה אתה הולך לפי מה שאתה חושב ולא לפי מה שהראשונים אומרים או שהגאונים אומרים? הוא אומר, עם כל זה, הוא אהוב להשם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו. ואין לדיין מה שעיניו רואות. והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיוור בדרך. מה הוא אומר? מי שפוסק הלכה מתוך הסברה והעיון שלו, למרות שהוא אולי טועה ואולי אפילו סביר שהוא טועה אם הוא חולק על הראשונים כי הוא תלמיד חכם פחות גדול, אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא יותר ממי שפוסק מתוך הראשונים אפילו שהוא צודק. יש שאלה? שנייה אחת. למה? נחדד את זה יותר, כי יש חובה לפסוק באופן אוטונומי, לא זכות לפסוק. זה לא רק שהראשונים אין להם סמכות ואני לא חייב לקבל את דבריהם. אסור לי לקבל את דבריהם. אני חייב לפסוק כמו מה שאני עצמי חושב. זה מה שהוא רוצה לטעון. עכשיו עוד פעם, רק כמשפט מסיים לעניין הזה, אני אהיה שקרן אם אני אגיד שזאת העמדה הרווחת. זאת אומרת, המהר"ל ואחיו והמהרש"א עמדו פה בראש המפלגה האופוזיציונית. בסוף בסוף אחרי מאה מאתיים שנה בסופו של דבר עולם ההלכה נטה יותר לכיוון של השולחן ערוך והרמ"א שהם כן אחזו בפסיקה תקדימית בהסתמכות על מקורות. השולחן ערוך הרי כותב בהקדמה שהוא פסק לפי רוב בין שלושת עמודי ההוראה, הרי"ף, הראש והרמב"ם. שזה ממש שערורייה בעיני המהר"ל. אוקיי, נגד זה הוא יצא. ועדיין, כמו שאמרתי, אז מה תגידו שאני צריך לקבל את זה בגלל שהם החליטו? בוויכוח הזה עצמו האם להסתמך על מקורות רק כי הם כתבו או ללכת אחרי סברתי, האם את זה, את הוויכוח הזה אני אכריע בגלל שיש מקורות שאומרים אחרת? זה נשמע מעגלי, לא? זאת אומרת, אם אני חושב שצריך ללכת אחרי סברתי, אז זה מה שאני אכריע גם בוויכוח הזה. מיכאל? כן. סליחה, יש מישהו לפניי, סליחה. כן כן, מי רצה לשאול? אני רציתי לשאול, מה בל יעשו רוב האנשים שלא בקיאים בתלמוד ואין להם זמן גם להתפנות לזה עכשיו? לזה אני אגיע כשנדבר על פסיקה אוטונומית. ברור שאני לא מדבר על אנרכיה. זאת אומרת, אני לא מתכוון לומר שכל עם הארץ או ילד בכיתה ב' יחליט לעצמו הלכה לפי מה שנראה לו. זה שטויות. גם הראש כותב שמדובר על מישהו שהוא בר הכי להכריע. אבל הראש מדגיש, בר הכי להכריע אין פירושו שאתה גדול כמו הראשונים, אלא שאתה תלמיד חכם שיודע איך העסק עובד. לא, אבל אותם כאלה שאין להם זמן להתפנות לזה. אם אין להם זמן, אז בדיעבד הם יצטרכו לפסוק לפי ספרי פסק מוכרים. אין מה לעשות. אבל זה בדיעבד בגלל שאין לך זמן, ההכרח לא יגונה. אבל באופן עקרוני ברור שיש חובה לעשות את זה, יותר מזה, זה רע לעשות את זה, לא רק שאין חובה. אבל אתם יודעים, אנחנו כולנו בני אדם, אף אחד לא יכול כל שאלה שבאה לפניו ללבן מהשורשים, ולכן ברור שיש מקום ללכת אחרי ספרי פסיקה בעת הצורך, כלומר מתי שאין ברירה. אבל כך צריך להתייחס לזה. טוב, אבל זה באמת עוד נדבר על פסיקה. מיכאל, אני יכול? כן כן. אני לא, משהו פה חלקלק, אני אולי מעצם העניין, אבל מה זאת אומרת להגיד אני לא צריך את המקורות? זאת אומרת, גם עכשיו תלמיד חכם. לא שאתה לא צריך את המקורות. אין להם סמכות לגביך. לא, אתה אומר אוזניים ייצלו מזה שהשולחן ערוך כותב שהוא פסק בפירוש לפי שלושת עמודי ההוראה הגדולים שלפניו. אני אומר… זאת אומרת, גם היום, כשאני מנסה להבין איפה פה הטעות, הרי זו דרך הפסיקה להלכה היהודית, נכון? זאת אומרת, אתה בא ועכשיו יש. הלכה יהודית זה השאלה איך אתה מגדיר. אני מסכים שזו דרך הפסיקה המקובלת היום בהלכה. זה אני מסכים. אתה אומר אבל זה לא מה שהמהר"ל אומר. נכון. אז מה המהר"ל אומר? אם אתה חריף מספיק אז תשב על המדוכה, תגיד מה הסברה שלך אומרת ותלך על זה? לא מה הסברה שלך אומרת. תלמד את הראשונים ואת האחרונים ותעיין בכל השיטות ותגיע בסוף למסקנה מה אתה חושב. לכן תיקנתי אותך בהתחלה. לא, אני לא אומר שהראשונים לא נצרכים. אני אומר שלראשונים אין סמכות. כשאני לומד את הגמרא אני אלמד אותה עם כל הראשונים והאחרונים ככל שאפשר. אבל את ההכרעה אני לא מקבל כי הרשב"א כתב, אלא כמו מה שאני חושב. אחרי ששקלתי את כל הדעות ובדקתי את הטיעונים והנימוקים, בסופו של דבר ההכרעה היא מה שאני חושב. זאת אומרת, לצורך העניין, אתה אומר את זה גם אליבא דהלכתא? דאורייתא, אליבא דהלכתא. יש פה משהו מסוכן קצת, לא? מסוכן זה לשני הכיוונים. מסוכן גם לעשות את זה ומסוכן גם לעשות את זה. הכל מסוכן, אין מה לעשות. החיים הם לא גויאבה כמו שאמרו רבותינו. מסוכן, מה לעשות? זה מה שאומר המהר"ל, נכון? שעדיף בעיני הקדוש ברוך הוא שתפסוק מדעתך אפילו אם אתה טועה, מאשר מישהו שמסתמך על הראשונים אפילו אם הוא צודק. אז הוא מודע לזה שיש בזה מסוכן, נכון? הוא אומר אפילו שאתה טועה. הוא מבין שאם אתה חולק על הראשונים יש סיכוי לא רע שאתה טועה. זאת אומרת, אני אומר מסוכן, זה אולי היה ביטוי לא נכון, אבל סוף כל עניין אדם שיש לו שכל ויודע ללמוד יכול לשבת בבית, תפתח את הספרים, תעיין, תקרא, תבין מה אמרו עד היכן שמגיעה הוכחה, ובסוף תבין בעצמך ותעשה מה שאתה מבין. ברור. זה בדיוק מה שאני אומר, נכון. ואל תשאל את הרב בסוף מה המסקנה. נכון. אם יש לך ספק אתה יכול לשאול, כדאי להתייעץ, זה תמיד טוב, אבל לא בתור סמכות. בסוף בסוף מה שאתה מחליט. אליבא דמהר"ל זה בעצם סברה. זאת אומרת, הוא לא מסתמך על משהו. על מה הוא מסתמך? זה סברה. מה? מי זה הוא? העמדה של המהר"ל אני אומר זה בגדר סברה. העמדה של המהר"ל שמה? העמדה של המהר"ל זאת סברה, והעמדה שחולקים עליו זאת סברה, אוקיי? ואז תחליט אתה עם הסברה שלך איזה משתי הסברות נראית לך. זה הכל. בסדר, זה לא יאומן. זה לא כמו הקודם שהשאלה עצמה חותרת תחת ההנחה. ומה לעשות פה? אתה תמיד בלופ. אומרים לי יש תקדימים שהולכים נגדך, אבל השאלה שבה אני עוסק זה האם להיצמד לתקדימים או ללכת אחרי דעתי. אז מה זה יעזור שיגידו לי יש תקדימים שהולכים נגדי? בסדר. לא, אני אומר אם יש תקדימים חשובים שהולכים נגדי אני בהחלט אשקול מחדש. אני מאוד מכבד את השולחן ערוך כמובן, קוטנו עבה ממותניי. זאת אומרת, זה לא שאני מזלזל בחוכמתו ובהיותו תלמיד חכם הרבה יותר ממני, זה ברור. אבל אני טוען שלמרות שהוא כזה חובה עליי לפסוק כמו שאני מבין. אם הוא בזה גופא חושב אחרת אז גם את זה אני אשקול מחדש, אבל בסוף בסוף אני אגיע למסקנה שלי. טוב, אבל אני אומר עוד פעם, זה עוד נושא שאנחנו נדבר עליו אז בואו נתקדם הלאה. אני רק רציתי לחדד את הנקודה שרואים בראש. זה מה שרואים בראש וזה מה שרואים במהר"ל. זה מה שרואים אגב ברוב הראשונים. משום מה באחרונים, בעיקר ראשוני ספרד אגב, ראשוני אשכנז זה יותר ענייני מסורת ותקדימים וטקסטים קנוניים וכאלה. אבל ראשוני ספרד היו אני חושב רובם בתפיסה הזאת. בסביבות השולחן ערוך איכשהו חלה התפנית במסלול של הספינה ההלכתית, ואיכשהו התקבלה יותר התפיסה התקדימית, התפיסה שנותנת משקל או סמכות לדברים הקודמים. אבל עוד פעם, זה לא אחד או אפס. כל השאלה היא איזה משקל אתה נותן. אבל אין תפיסה כזאת שאומרת שאתה לא יכול לפסוק בעצמך או שאתה חייב להיצמד לראשונים. גם מי שאומר את זה לא באמת עושה את זה. אין אף אחד שבאמת נוהג כך עד הסוף. יש אחרונים שחולקים על ראשונים ובטח שמכריעים במחלוקת ראשונים, זה ברור. אוקיי? פשוט נותנים משקל משמעותי לדברי הראשונים, שזה בסדר גמור, אבל בסוף בסוף אתה צריך להגיע להכרעה. טוב, אז על זה כמו שאמרתי עוד נדבר. אני רוצה עוד נקודה אחת להבהיר כאן. אתם יודעים מה? בוא נשנה את הסדר. כבר אין לי מספיק זמן להתחיל משהו, אז אני אשנה את הסדר קצת. בוא נדבר קצת עוד קצת על האוטונומיה, אם כבר עוררתם את הנקודה הזאת, אז בוא נדבר על האוטונומיה. יש סיפור ידוע, כמו רוב הסיפורים הוא מסופר על רבי יונתן אייבשיץ. אתם יודעים, כל הסיפורים בעולם זה סיפורים על רבי יונתן אייבשיץ. אולי אפילו כמה מהם היו, לכו תדעו. בכל אופן, אז הסיפור הזה מספר על זה שבא אליו הכומר ואומר לו, למה אתם לא הולכים אחרינו, הרי כתוב בתורה אחרי רבים להטות. ואנחנו הרוב, אנחנו הנוצרים, הרוב, אז למה אתם לא הולכים אחרינו? אז אומר לו רבי יונתן אייבשיץ, אני הולך אחרי הרוב במקום שבו יש לי ספק. הרי אם אין לי ספק, אני לא הולך אחרי הרוב. תחשבו למשל, אנחנו מוצאים חתיכת בשר מוטלת ברחוב. אין עליה שום סימן, אני לא יודע אם היא כשרה או לא כשרה. אז אני מסתכל מה רוב החנויות בסביבה, בעיר נגיד, נכון זה עיקר הדין. יש בשר שנתעלם מן העין, אבל מעיקר הדין הולכים אחרי רוב החנויות. אם רוב החנויות בסביבה כשרות, אפשר לאכול את החתיכת בשר הזאת. ואם רוב החנויות טרפות, אז אסור לאכול את החתיכה הזאת. הולכים אחרי הרוב. מה קורה אם רוב החנויות בעיר הן טרפות, אבל מצאתי חתיכת בשר עם פלומבה של כשרות מהודרת? האם אסור לי לאכול את זה? הולכים אחרי הרוב? יש רוב חנויות טרפות, אבל אין לך ספק. אבל אין לך פה ספק, נכון. ברור שפה לא הולכים אחר הרוב. למה לא? כי אני לא נמצא בספק. נכון? הכלל של הליכה אחר הרוב זה כלל שבא לומר לי מה לעשות כאשר אני נמצא בספק. ואם אני לא נמצא בספק, אז הכלל הזה לא רלוונטי לגביי. אוקיי? למשל, אתן לכם אולי דוגמה אחרת. נגיד שיש מחלוקת פוסקים בשאלה מסוימת. יש דעות לכאן ולכאן. עכשיו אומרים לי, תראה, רוב הפוסקים הולכים לכיוון אחד ואתה נמצא בשעת הדחק. בשעת הדחק אתה יכול לסמוך על דעת מיעוט. כן, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. גישה מקובלת בפוסקים. אוקיי, עכשיו אני אומר, אני לא מבין. אם הולכים אחר הרוב, אז ההלכה נפסקה כמו דעת הרוב, נכון? איפה שמענו שבשעת הדחק מותר לחלל שבת? הרי אם הרוב אומרים שהמעשה הזה הוא חילול שבת והמיעוט אומר שלא, עכשיו בא מישהו בשעת הדחק, אני אומר בשעת הדחק אתה יכול לסמוך על המיעוט. לא הבנתי, אם ההלכה אומרת ללכת אחרי הרוב, אז זה אומר שהמעשה הזה להלכה הוא חילול שבת. עכשיו איך אני יכול להתיר למישהו בגלל שעת הדחק לחלל שבת? לא שמענו דבר כזה. אם היה פה פסיקת הלכה ברורה על הדבר הזה, אף אחד לא היה אומר בשעת הדחק אתה יכול להקל, נכון? בגלל שיש דעות מקילות, אז בשעת הדחק אתה יכול לסמוך עליהן. השאלה היא למה? הרי בסוף ההלכה אומרת ללכת אחרי הרוב, ואם ככה אז ההלכה אומרת שזה חילול שבת. מה אכפת לי שזה שעת הדחק? התשובה היא, אותו הלכה שאומרת לך ללכת לפי הרוב אומרת לך שלפעמים אתה לא צריך ללכת לפי הרוב. זה אותו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. תסבר את אוזניי, איפה יש הלכה שמתירה את זה? אני לא יודע בדיוק, אמרת עכשיו שההלכה אומרת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, עכשיו אתה אומר לי שאתה לא יודע אם הפה התיר? לא, כי מה שאני אומר פה עכשיו זה שההלכה אומרת שהולכים אחרי הרוב, זה הלכה ברורה, אחרי רבים להטות, לומדים את זה מפסוק. בסדר, ואותו הלכה אומרת, או אותו לא, ההלכה הזאת שבשעת הדחק אפשר להקל לא נלמדת משום מקום. לא מכיר שום מקור שאומר את זה. עכשיו השאלה היא, אז למה כולם עושים את זה? כבר בגמרא, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. אבל מאיפה זה בא? על מה זה נסמך? נדמה לי שהדרך היחידה להסביר את זה זה להגיד ככה. למה אתה הולך אחרי הרוב? אתה הולך אחרי הרוב בגלל שיש מקום מסוים שבו אין לך דרך להגיע למסקנה. אתה נשאר בתיקו, אתה לא יודע מה היא ההלכה הנכונה. אז אתה הולך אחרי הרוב, נכון? הכלל של הליכה אחר הרוב זה כלל שמדבר לאנשים שנמצאים במצב שאין להם דרך להכריע את הספק שלהם. אוקיי? עכשיו באים חכמים ואומרים כך, אם אתה נמצא בשעת הדחק, מותר לך להכריע את הספק שלך משיקולים לא ענייניים. זאת אומרת, לא לגופו של ההלכה אלא בגלל השעת הדחק מותר לך להקל כמו צד מסוים בגלל שזה שעת הדחק. ברגע שהכרעת את ההלכה לא חלה עליך הכלל של אחרי רבים להטות, כי הכלל של אחרי רבים להטות מדבר רק על מצב שבו אין לך דרך להכריע את ההלכה, אתה נשאר בספק. אבל אם אתה יכול להכריע את ההלכה וזה החידוש פה, שבשעת הדחק זה קריטריון שמותר באמצעותו להכריע בין שני צדדים הלכתיים. אבל אחרי שקיבלתי את החידוש הזה, אין כבר את הכלל של אחרי רבים להטות, ואפילו בספק אגב, לא רק ברוב. גם בספק לכאורה הייתי אמור להחמיר בספק דאורייתא לחומרא. איך זה יכול להיות שבספק בשעת הדחק מקילים? מעשים שבכל יום, שאם יש ספק אז בשעת הדחק מקילים. איך? ספק דאורייתא לחומרא זאת הלכה. לחלק גדול מהראשונים זאת הלכה דאורייתא בעצמה. הרמב"ם אומר זה דרבנן, הרשב"א והר"ן אומרים שזה דאורייתא. אז אתה בעצם מקל באיסור דאורייתא בגלל שעת הדחק. איפה מצאנו דבר כזה? לא יעלה על הדעת. אלא מאי, הנקודה היא שברגע שהכרעתי בשעת הדחק כמו הצד איקס, רגע, כמו הצד איקס נגד הצד וואי, עכשיו אני כבר לא נמצא בספק. ממילא לא חלים עליי הכללים של הכרעת ספקות, לא הכלל של ספק דאורייתא לחומרא ולא הכלל של אחרי רבים להטות. זאת אומרת שהכללים האלה מדברים רק על מצב שאני בספק, נכון? יש דוגמה, דוגמה נוספת לזה? מה זאת אומרת? כאילו יש לך דוגמה פרקטית למקרה כזה, כאילו שהיית חושב שיש ספק אבל התירו אותו על ידי פסיקה כזאת? כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, זה סוגיות בגמרא. מה חסרות דוגמאות? יש אלפי דוגמאות כאלה. לא, אני רוצה פשוט משהו מוחשי כי לא עולה לי כרגע משהו. נו, אז צריך להסתכל באילו נקודות בגמרא זה עולה, אני כרגע לא זוכר בדיוק באילו, יש איזה מחלוקת במוקצה בין רבי שמעון לרבי יהודה, יש שם כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. ואף על פי שיש דעה שאומרת שזה רק בדרבנן ולא בדאורייתא? לא, מי אמר דבר כזה? לא נכון, ממש לא נכון. לא, פשוט נתקלתי בשיעור שהביאו דעה כזאת. אז הדעה הזאת לא נכונה בעיניי. ושוב פעם השאלה אם הולכים אחרי תקדימים או אחרי מה שאני חושב. זה לא נכון, זה גם לא עומד במבחן. בכל אופן, הנקודה היא כזאת, אני אביא יש את הסיפור הידוע של הקוצקר אתם יודעים, המדרש הזה שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את האדם, אז הוא נמלך בפמליא של מעלה. כן, אז האמת והשלום התנגדו לבריאת האדם, והצדק והקדוש ברוך הוא היו בעד. אוקיי? ואז הקדוש ברוך הוא השליך את האמת לארץ, כתוב ותשלך אמת ארצה, ואז ברוב דמוקרטי שניים נגד אחד החליטו לברוא את האדם. כן, דמוקרטיה מתגוננת מה שנקרא. בכל אופן אז שואל הקוצקר, למה זרקו את האמת לארץ ולא את השלום? גם היה יוצא רוב של שניים נגד אחד, נכון? זאת אומרת אם היו זורקים את השלום והאמת הייתה נשארת שם אז היה רוב של שניים נגד אחד כשהאחד הוא האמת. נגד האמת אין רוב. זאת אומרת אם אתה יודע מהי האמת לא הולכים אחרי הרוב. זה אותו סיפור. הולכים אחרי הרוב במקום שאתה מסופק, אז אתה לא יודע איך להכריע אז יש כללי הכרעה במצבי ספק, אתה הולך אחרי הרוב. אבל אם אתה יודע מהי האמת אז למה שתלך אחרי הרוב, מה זה קשור? נגד האמת אין רוב. זה בדיוק הסיפור שרבי יונתן אייבשיץ וקאנט אומר, כן? אני חושב שהאמונה שלי נכונה, מה אכפת לי שיש שני מיליארד מטומטמים שחושבים אחרת? לא מטומטמים אלא טועים בעיניי. מה? וזה גם הסיפור שאתה אומר שבשעת הדחק שאתה אומר כאילו אני הגעתי למסקנה שזו האמת עכשיו, זאת אומרת אני. לא, זאת הכרעה הלכתית בשונה מהאמת, אמרתי זאת הכרעה לא עניינית. זאת הכרעה הלכתית, מותר לי להכריע את ההלכה לא לפי השאלה מה נכון, אלא לפי מה מקל יותר על הבנאדם שנמצא במצוקה. ברגע שהכרעתי את ההלכה ממילא אני לא בספק, אין עליי את כללי הכרעת הספק. אבל מאיפה מאיפה יש לך הסמכות, זאת אומרת התחלת בשאלה הזאת ואני לא מבין מאיפה לך הסמכות אם יש כלל של ספק דאורייתא לחומרא, בבואך עכשיו להקל בשעת הדחק מאיפה לך הסמכות רגע אחד לפני שהכרעת שזאת ההלכה? לא, זה בדיוק הנקודה. קודם שאלתי בגלל שיש את הכלל הזה אז זה איסור תורה, איך אני יכול להקל באיסור תורה בשעת הדחק? עכשיו אני טוען לא, אין את הכלל הזה. הכלל הזה קיים במצבי ספק. עכשיו אני צריך לשאול את עצמי מי הם מצבי הספק? והחידוש שלי הוא לא אה הבנתי, ובצומת הזאת אין לך ספק. בדיוק. זאת אומרת אני מחדש, לא אני הולך נגד הכלל, אני אומר שפה לא חל הכלל. הבנתי. וזה אפשר להגיד מסברא. חכמים מסברא אומרים ש. אבל כשאתה בא ואתה אומר לי פה אני מתיר איסור דאורייתא כי זה שעת הדחק. מה פתאום? איפה שמענו דבר כזה שמתירים איסור דאורייתא בשעת הדחק? אוקיי. אז התנאי בתנורו של עכנאי, שם לכאורה יש בת קול ואומרים אנחנו הולכים עדיין לפי הרוב. נו, מה זה אומר? וואי, אם יודעים מה האמת האידיאלית, הם אומרים אנחנו עדיין הולכים לפי הרוב. מה האמת שלנו. אני לא יודע מה היא האמת, אני יודע מה הקדוש ברוך הוא חושב. השאלה היא אבל מה היא האמת לדעתי, זה מתקשר למה שדיברנו קודם. השאלה אם אני צריך לסמוך על מישהו כולל הקדוש ברוך הוא שאומר משהו או שאני צריך להכריע לאור המסקנה שלי. החידוש אגב בתנור של עכנאי זה בדיוק מה שאמרתי קודם. החידוש בתנור של עכנאי בעצם אומר שמה שקובע זאת לא האמת האמיתית, כי אחרת הייתי צריך ללכת גם אחרי הגאונים, הם תלמידי חכמים יותר גדולים ממני. למה אני לא הולך אחריהם? כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, כמו שאומר הרא"ש. מה פירוש? אתה צריך להכריע לפי מה שנראה לך, לא לפי מה שהאמת, לפי מה שנראה לך. אז זה נכון גם ביחס לבת קול, אותו דבר. וזה החידוש של הסוגיה בתנור של עכנאי. יש גמרא אומרת בעירובין, שם אגב באותו אזור של אלו ואלו, הגמרא אומרת שמה, תנור של עכנאי זה בבא מציעא, אבל יש גמרא של אלו ואלו, אולי נגיע אליה בהמשך. הגמרא אומרת שמה שזה שלא פסקו חבריו כרבי מאיר זה בגלל שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. הוא היה כזה חריף, כזה גאון, שלא ירדו לסוף דעתו. נו, לכאורה זה ממש דבר משונה. אם לא ירדת לסוף דעתו, אז ברור שאין לך מה לחלוק עליו. הרי אם הוא אומר משהו ואתה לא מסכים איתו, כנראה שאתה טועה. הוא כזה גאון גדול שאם אתה לא מסכים איתו כנראה לא הבנת אותו פשוט, זה הכל. נו, זו סיבה כן לפסוק כמו רבי מאיר לא לא לפסוק כמו רבי מאיר. אפשר בדוחק להגיד שהם לא ידעו בכלל מה הוא אומר, זאת אומרת לא שהם לא ידעו למה הוא אומר, אלא בכלל לא ידעו מה הוא אומר, אבל זה תביא לו חתיכת בשר, תגיד לו כשר או טרף, מה הבעיה, את זה אפשר להבין. ראיתי שמסבירים בזה שרבי מאיר פשוט לפעמים היה אומר דברים לחדד את התלמידים והם לא להלכה. לא הבנתי? ראיתי שמסבירים ברבי מאיר שהוא היה אומר הרבה פעמים על טהור טמא ועל טמא טהור רק כדי לחדד את התלמידים ולא ידעו אף פעם מה הוא פוסק. אז אני מסביר אחרת. אז אני מסביר אחרת. ומה שאני אומר זה שלא הולכים אחרי רבי מאיר כי כל עוד הוא לא שכנע אותי זאת דעתו ולא דעתי. ההסברים שאתה מביא הם הסברים שנמשכים על התפיסה התקדימית, תפיסה שנותנת סמכות מהותית לחכמים או לדורות קודמים. אני מדבר לפי המהר"ל, לשיטת המהר"ל ובשיטתי הקטן שמצטרף אליו, שאומרת שזה שרבי מאיר אמר משהו אז מה? אם הוא שכנע אותי, אין בעיה, כך אני אפסוק, כי צריך לפסוק כמו שאני חושב. אבל אם הוא לא שכנע אותי, אז זה שהוא אמר ככה אז מה? לא בגלל שהוא לא צודק, הוא תלמיד חכם יותר גדול ממני, להיפך. זה שאני חולק עליו זה כנראה בגלל שלא הבנת את נימוקיו, אבל אם לא הבנת את נימוקיו ומבחינתי ההלכה נראית כך, זה מה שאני צריך לפסוק. זה הנקודה. אבל פה נידו, מה? פה נידו, בתנורו של עכנאי נידו את רבי אליעזר כי הוא אמר אני הולך לפי הדעה שלי אני חושב שזו האמת. לא, הפוך! נידו את רבי אליעזר בגלל שהוא לא הלך לפי הדעה שלו, אלא שהוא הלך לפי המסורת ולא הסכים לקבל את הדעות ההגיוניות ולשכנע או להשתכנע. הפוך בדיוק! כל הוויכוח בתנור של עכנאי היה על זה. אולי נקדיש גם לזה איזה פגישה. כל הוויכוח בתנור של עכנאי היה בדיוק על הנקודה הזאת. רבי אליעזר אומר, הרי רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. כך הגמרא אומרת, נכון? רבי אליעזר היה מה שנקרא מסורתן, כן? הוא הסתמך על המסורת שהגיעה אליו. והחכמים שהלכו נגדו באו מדעתם שלהם, מסברתם שלהם. עכשיו הוא אומר להם תשמעו, אתם הרוב, אבל נגד האמת אין רוב. אז אומרים לו נכון, אבל זאת האמת שלנו ואנחנו הרוב. כשיש חילוקי דעות עושים הצבעה. אתה תעשה מה שאתה רוצה, אבל הסנהדרין צריכה לפסוק על פי הרוב. ואתה רוצה שאנחנו נקבל את דבריך כי יש לך מסורת? אבל לנו יש את הסברה שלנו. אם תשכנע אותנו, בסדר גמור. לא תשכנע אותנו, אז אתה והמסורת שלך תהיו מנודים בלוד, ואנחנו נפסוק הלכה. וזה מה שעשו שם בסוף. טוב, וזה עוד באמת אולי זה רעיון טוב, אולי אני אקדיש את הפגישה הבאה קצת לדבר על העניין הזה, או לפחות חלק ממנו, קצת לדבר על הוויכוח הזה כי שם זה בדיוק היה ויכוח על הנקודה הזאת, על הוויכוח של האוטונומיה בפסיקה. ואפשר לראות את זה בכמה סוגיות מקבילות בש"ס שממש מצטרפות לאיזה מבנה אחד שמראה את העניין הזה. טוב, אני אעצור כאן. הרב, אני חושב שראיתי עכשיו, תפסתי באינטרנט לגבי שעת הדחק, הש"ך הוא זה שכותב שזה שזה רק בדרבנן. בסדר, אני לא מסכים, מה לעשות. עוד מישהו? לי יש הרב, מיכאל. כן, אני אשמח. כן. כתוב גם, אני לא זוכר עכשיו בדיוק את הלשון המדויקת, אבל גם זה מופיע בשולחן ערוך וגם ברמב"ם בהלכות תפילה כתוב, אני חושב שבשולחן ערוך כתוב טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה, וגם הרמב"ם אומר שבסוף המילים צריכות להיות מכוונות בהלכות תפילה. עכשיו אדם, אני שואל בהקשר של השיעור שלנו, אני בבואי ללכת לבית כנסת, אני חוכך בדעתי ואומר ומבין שכשאני אלך לבית כנסת כוונה לא תהיה שם. ואתה אומר, אני יכול להגיד באופן אישי עליי, שהרבה פעמים אני באמת מכריע לא ללכת לבית כנסת, כי אני מרגיש שאני לא אצליח להתפלל שם. אבל אתה אומר זה לא ש… ועד היום אמרתי טוב, אני גם לא שואל אף אחד, כי זה לא זה, מה זה משנה שאני אגיד ללכת אבל אני לא אצליח להתפלל. הרי אתה אומר זה מה שצריך לקרות. זאת אומרת, תחכך בדעתך, יש פה ככה וככה, אתה מכיר את כל העניינים ובסוף… מה השאלה? לא הבנתי. מה השאלה? אתה אומר שאתה עשית כמו שאני רוצה? היכולת שלי עכשיו להגיד אני בוחר לא להתפלל במניין אלא להתפלל ביחידות, כן? זאת אומרת, לעשות משהו שהוא… ולהגיד… היית יכול להגיד מה… היית יכול להגיד תתפלל במניין ותתכוון, תהיה חזק. בסדר, אבל אם אתה לא מצליח אז השיקול שאתה עושה, מה הבעיה? לא הבנתי מה השאלה. שאני… אני אומר, החידוש מבחינתי בשיעור שאתה אומר ככה זה צריך להיות. זאת אומרת, אם זה שיקול זה חידוש מבחינתי, זה לא דבר שהוא פשוט. אחרת לא היה שיעור אם לא היה בו חידוש. אבל בסוגיה הזאת הרי חכמים שתיקנו את התפילה, שזה סנהדרין ממש, אמרו להעדיף את הרוב, לא? את התפילה בציבור. אז… להעדיף את התפילה בציבור זה לא אומר שום דבר. אני מעדיף, אבל אם יש כוונה, מעט בכוונה עדיף ממניין בלי כוונה. מה הבעיה? הם לא תיקנו חובה. אני אומר אוקיי, בכל מקרה זה נכנס בשיקול אבל. אני אומר זה אמור להיכנס בשיקול, נכון שההכרעה הסופית היא בסופו של דבר… הכל צריך להיכנס לשיקול, ברור לגמרי. זה ברור. אגב, תפילה במניין זה בפשטות זאת לא חובה. בשולחן ערוך זה לא מופיע. יש שם איזהשהו רמז שמדייקים ממנו שהוא חושב שזה כן חובה. לא מופיע בשום מקום בשולחן ערוך. גם בגמרא רואים שחכמים התפללו ביחיד. זה לא שיש שם איזה עיקרון ברור שמתפללים בציבור. יש מעלה לתפילה בציבור, כמובן. אבל זה לא איזה הלכה שחייבים לעשות את זה. לכן נראה פשוט שאם יש לך שיקול כזה הוא לחלוטין לגיטימי והגיוני. היה שיעור מרתק. תודה. אז להתראות, ניפגש בשבוע הבא בעזרת השם.