סוגי פרשנות שיעור 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- חכמה–בינה–דעת והבדל בין חשיבה מדעית למסורתית
- אנקסימנדרוס, חוקי השימור, וחומר היולי
- צמצום המדע, אריסטו, ומתמטיקה כהטמנת האבק בהגדרות
- מדעי הרוח, מיון, ויחס בין אנליזה לסינתזה
- מצוות עשה ולאווין: הקושי העובדתי מול האינטואיציה הלמדנית
- הרמב״ם, שורשים, וכפילות של לאו ועשה
- תרומת המחקר השיטתי: אהרון שמש והגדרה לשונית
- שאלת “למה”, לא דורשים טעמא דקרא, ומשלימות בין דיסציפלינות
- הצעה מהותית: עשה כמצב חיובי ולאו כמצב שלילי והשלכות הלכתיות
- חוק המדינה, “לא תעמוד על דם רעך”, וסברה שלחוק יש רק לאוין
- נוזיק, פיתוי מול סחיטה, ורמות מוחלטות מול הפרשים יחסיים
- חזרה לאינטואיציה: קום עשה ושב ואל תעשה כהכללה מהותית
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הבחנה בין חשיבה מדעית לחשיבה מסורתית דרך חכמה–בינה–דעת: המדע נוטה לעסוק בתופעות כפי שהן נתפסות ובתכונות הניתנות לכימות, ובדרך כלל פועל באופן מנתח ומפריד, בעוד שהחשיבה המסורתית שואלת גם שאלות “למה” ומחפשת איחוד והרמוניה. הטיעון המרכזי הוא שההתקדמות המדעית בעידן המודרני נובעת מ״אומנות הצמצום״ לתחום שפיט ומדיד, אך הטעות היא לראות בצמצום הזה “חזות הכול” ולהתעלם מהמישור הפילוסופי. מתוך כך מוצגת דוגמה ממדעי הטבע (אנקסימנדרוס וחומר היולי) ודוגמה ממדעי הרוח/הלכה (היחס בין מצוות עשה ללאווין), כדי להראות איך מיון שיטתי ואקדמי מאיר קשיים, אך השאלה המהותית של “למה” נותרת בתחום אחר ומשלים.
חכמה–בינה–דעת והבדל בין חשיבה מדעית למסורתית
ההבדל הראשון בין חשיבה מדעית לחשיבה מסורתית נקשר להבחנה בין חכמה לבינה בשאלה אם עוסקים בדבר עצמו או בתכונותיו, השלכותיו ואופן תפיסתו. ההבדל השני נקשר להבחנה בין חכמה ובינה לבין דעת בשאלה אם נוקטים הסתכלות דיכוטומית-מפרידה ומנתחת או הסתכלות מאחדת-הרמוניסטית שמיישבת קשיים ומחברת בין תחומים. המדע מתואר כמי שנצמד לתיאור התופעות ולכימות, והחשיבה המסורתית כמי שנוטה לשאול גם “למה” ולחפש סינתזות, אף שיש במדעי הטבע גם סינתזות גדולות במישור התיאוריה.
אנקסימנדרוס, חוקי השימור, וחומר היולי
הדוגמה של אנקסימנדרוס מוצגת כדי להדגים שהחשיבה המדעית נרגעת כאשר חוקי השימור אינם מופרים, גם אם נותרת בעיה פילוסופית חריפה של יש מאין. אנקסימנדרוס מניח חומר היולי ומניח פיצול לדברים ואנטי-דברים שמקזזים זה את זה, כך שחוקי השימור נשמרים, והקיזוזים מתוארים כ״אולטרה-מודרניים״ במשקפיים מודרניות. הקושי הוא שהנחת החומר ההיולי אינה נגישה לכלי מדידה ולכן היא היפותזה מטפיזית שאין לפיזיקה מה לעשות איתה, אף שהיא מנסה לענות על השאלה איך בכלל נוצר משהו כשקודם לא היה כלום. הטקסט מאשים לא את הפיזיקה אלא את מי שרואה בה “חזות הכול”, משום שהפיזיקה ממוקדת בתכונות ובכימות ואינה פותרת את שאלת היסוד הפילוסופית של הבריאה יש מאין.
צמצום המדע, אריסטו, ומתמטיקה כהטמנת האבק בהגדרות
נטען שהקפיצה הגדולה של המדע מן המאה ה-16 והלאה נובעת מצמצום עצמי לתחום שבו אפשר לומר דברים מדויקים, מדידים, אמפיריים ושפיטים, ולכן המדע מתקדם דווקא כשהוא נמנע משאלות “למה” אריסטוטליות. אריסטו מתואר כמי שנתקע מפני ששאל “למה” במובן רעיוני שאינו מניב תיאוריה כמותית, בעוד שהמדע המודרני מוותר על הטעם המהותי ומתמקד ב״מה״ וב״איך״ כדי להפיק ניבויים. המתמטיקה מתוארת כאומנות של איתור החלק שניתן להגדיר במדויק, ודחיפת כל השאר לתוך ההגדרה, תוך שימוש בדימוי “נניח פותחן” ובדימוי הקומקום כדי להמחיש איך מתמטיקאי מטאטא את הבלתי-מטופל אל נקודת ההנחה. היצירתיות המתמטית מיוחסת בעיקר לבחירת הגדרות והנחות “פוריות” שמאפשרות להתקדם לוגית לאחר מכן, בעוד שההוכחות עצמן הן לוגיקה לאחר שהוגדרו המושגים.
מדעי הרוח, מיון, ויחס בין אנליזה לסינתזה
הטקסט מציג שמדעי הרוח, ובפרט עבודה אקדמית, נוטים למיון וטקסונומיה ולהימנעות משאלות “למה” בשל אופיין הספקולטיבי, בניגוד לפרשנות אינדיבידואלית שאינה אובייקטיבית להוכחה. מודגש שמדעי הטבע יכולים ליצור סינתזות גדולות כמו תיאוריות שמחברות תופעות רבות, אך דרך העבודה המדעית בכללה נשארת מפרידה וממסגרת כל תופעה במקומה. נטען שיש קשר בין ההבדל הראשון (הדבר עצמו מול תפיסתו) לבין ההבדל השני (איחוד מול הפרדה), משום שהתמקדות בתכונות נתפסות מובילה להבחנות מפרידות, בעוד שחדירה לשאלת הדבר עצמו עשויה לחשוף סינתזות רחבות.
מצוות עשה ולאווין: הקושי העובדתי מול האינטואיציה הלמדנית
מוצגת שאלה שהטרידה את הדובר ביחס להבחנה בין לאו לעשה, כאשר האינטואיציה הישיבתית הפשוטה מזהה עשה עם חובת עשייה ולאו עם חובת הימנעות. נטען שהבחנה זו “לא עומדת במבחן העובדות” מפני שיש לאווין שמטילים חובת עשייה כמו “לא תעמוד על דם רעך”, ויש עשין שמטילים חובת חדילה כמו “וביום השביעי תשבות” או מצוות שביתה בשבת. הדוגמה “תשביתו שאור מבתיכם” משמשת להראות דיון האם זו חובת תוצאה או חובת פעולה, תוך אזכור מחלוקת טור ורמב״ם ורבי יהודה וחכמים לגבי אופן ההשבתה, והטענה שרבי יהודה מבטא תפיסה של מצוות עשה רגילה. מתוך כך נטען שהמיון הפשוט אינו מסביר את המערכת, ונדרשת עבודה שיטתית כדי להגדיר מה באמת מבחין בין הקטגוריות.
הרמב״ם, שורשים, וכפילות של לאו ועשה
הקושי מתחדד דרך הרמב״ם בשורש התשיעי שאינו מונה מצוות כפולות כשהן חוזרות פעמים רבות, אך בשורש השישי מונה כאשר הכפילות היא בין לאו לבין עשה. נשאלת שאלה עקרונית איך תיתכן בכלל כפילות בין לאו לעשה אם ההבחנה היא רק “לעשות” מול “לא לעשות”, שהרי תוכן זהה היה אמור להישאר באותה קטגוריה. נטען שהקיום של כפילות בשבת, שבה יש גם “תשבות” וגם “לא תעשה כל מלאכה”, מכריח הבנה עמוקה יותר של ההבחנה, משום שהתוכן נראה זהה אך נספר כשתי מצוות.
תרומת המחקר השיטתי: אהרון שמש והגדרה לשונית
מוזכר מאמר של אהרון שמש בתרביץ שממפה באופן טקסונומי ושיטתי את מצוות העשה והלאווין ואת שכבות הסוגיות, ומתוארת תרומתו כחשיפה חזקה של הקושי באמצעות עבודה “סיזיפית” של מיון שאינה אופיינית לעולם הלמדני הרגיל. שמש מציע שההבחנה מוגדרת דרך הניסוח הלשוני בתורה: ניסוח שלילי במילת שלילה הוא לאו, וניסוח חיובי הוא עשה, תוך קישור לכך שחז״ל עצמם קבעו לשונות של לאו כגון “הישמר פן ואל”. הטענה היא שהסברו של שמש עומד במבחן עובדות ושפיטות אקדמית, אך הוא עונה בעיקר על “איך יודעים” ולא על השאלה הישיבתית של “למה התורה מנסחת כך” ומה ההבדל המהותי שמאחורי הבחירה.
שאלת “למה”, לא דורשים טעמא דקרא, ומשלימות בין דיסציפלינות
הטקסט מציב את שאלת “למה” כשאלה שאינה מדעית-שפיטה באותו אופן, ומתאר שהחוקר האקדמי נמנע ממנה בצדק כדי להישאר בתחום אובייקטיבי, בעוד שהלומד המסורתי מבקש את הטעם והמשמעות. נאמר ש”לא דורשים טעמא דקרא” לא מפני שאין טעם, אלא מפני שכך עובדת הלכה, בדומה למדעים, בהיצמדות לטקסט ולכללים בלי לבסס דין על טעם. נטען שהיחס הנכון הוא משלימות: תיאור שיטתי של העובדות הוא שלב ראשון הכרחי, ואחריו אפשר לשאול את ה”למה” באופן פורה יותר, ואז לחזור ולראות כיצד התיאוריה המהותית יושבת על התופעות.
הצעה מהותית: עשה כמצב חיובי ולאו כמצב שלילי והשלכות הלכתיות
מוצעת הבחנה מהותית שלפיה עשה מצביע על מצב חיובי שהתורה רוצה שהאדם יהיה בו, ולאו מצביע על מצב שלילי שהתורה לא רוצה שהאדם יהיה בו, גם כאשר בשטח מדובר באותה התנהגות חיצונית. בדוגמת שבת נטען שהמטרה בעשה היא “שביתה” והימנעות ממלאכה היא אמצעי, בעוד שבלאו המלאכה מוצבת כפעולה שלילית כשלעצמה, ולכן אפשר להבין מדוע יש מקום גם לעשה וגם ללאו. בדוגמת “לא תעמוד על דם רעך” נטען שלתורה עניין מרכזי שלא להיות אדיש, ולא בהכרח ניסוח של חובת הצלה כללית במבנה של עשה, וההבחנה נתפסת כמשפיעה על עונשים ועל חובת הוצאת ממון: על לאו יש עונש כי נעשה מעשה שלילי, ועל ביטול עשה אין עונש כי מדובר באי-הימצאות במצב החיובי; על לאו מוציאים כל ממונו כדי לא להיות “רשע”, ועל עשה אין חובה כזו כי מדובר באי-הגעה לדרגת “צדיק” ולא בירידה לדרגה שלילית. נטען שההסבר נשמע אינטואיטיבי ומשכנע אך אינו “שפיט” באותו אופן אקדמי, ומודגש ההבדל בין תיאור עובדות לבין מתן טעם.
חוק המדינה, “לא תעמוד על דם רעך”, וסברה שלחוק יש רק לאוין
נטען שבמערכת משפטית רגילה אין “מצוות עשה” במובן מהותי אלא רק איסורים, משום שחוק פועל דרך ענישה ולא דרך שכר, ומתואר הוויכוח סביב חוק “לא תעמוד על דם רעך” של חנן פורת כמשקף התנגדות עקרונית להטלת חובה חוקית לעזור. נאמר שהמדינה “לא יכולה לתת גן עדן, היא יכולה רק לתת גיהינום”, ולכן גם כאשר החוק נראה כמחייב פעולה כמו תשלום מסים או שירות צבאי, הוא מנוסח מהותית כאיסור להימנע ולא כחיוב חיובי שנותן שכר. הקישור להבחנת לאו/עשה מוצג כדרך להבין למה ההבחנה אינה מתמצה בעשייה מול מחדל, אלא ברמת המצב הנורמטיבי שהמערכת מבקשת לא לרדת מתחתיו.
נוזיק, פיתוי מול סחיטה, ורמות מוחלטות מול הפרשים יחסיים
מובא בשם אלון אריאל בשם רוברט נוזיק ניתוח ההבדל בין פיתוי לסחיטה: הצעה “אם תעשה תקבל אלף שקל” מול איום “אם לא תעשה אקח ממך אלף שקל”, אף שבשני המקרים יש פער של אלף. ההסבר נתלה בכך שיש משמעות לרמה המוחלטת ולא רק להפרש היחסי, בדימוי לפיזיקה של פוטנציאלים שבה הערך המוחלט אינו חשוב אלא הפרשי הפוטנציאל, בעוד שבמוסר/חוק יש חשיבות ל”איפה אתה נמצא” ולזכויות קיימות. הדוגמה של בית בלהבות “אם תשלם לי אלף שקל אני אכבה לך את הבית” משמשת לאבחנה בין הבית כזכות של בעליו לבין פעולת הכיבוי שאינה זכות מוקנית, והדיון מחזק את הרעיון שיש “מצב אפס” של זכויות/נורמה שממנו אסור לרדת אך אין חובה להעלות מעבר לו. מתוך כך נטען שמצוות לאו מתייחסות לירידה מתחת למינימום הנדרש, ומצוות עשה מתייחסות לעלייה מעבר לבסיס, ולכן ההבדל אינו רק פונקציונלי אלא גם מושגי.
חזרה לאינטואיציה: קום עשה ושב ואל תעשה כהכללה מהותית
נטען שהאינטואיציה הקדומה ש”לאו עוברים בקום עשה” ו”עשה בביטול בשב ואל תעשה” אינה טעות גמורה אלא תפיסה של הליבה, אלא שההכללה הנכונה היא מהותית ולא פיזית. לפי ההצעה, גם כאשר הפרת עשה מתרחשת באמצעות פעולה, היא עדיין מוגדרת כמהות של אי-הימצאות במצב החיובי, ולכן היא “שב ואל תעשה” במובן הרוחני-נורמטיבי ולא במובן הטכני. מובאת הבחנה דואלית המיוחסת לרמב״ן בפרשת יתרו: מצד הקיום העשה גדול יותר, ומצד הביטול הלאו חמור יותר, והטקסט מסביר זאת דרך ההבדל בין “להיות צדיק” לעומת “לא להיות רשע”. לבסוף נטען שהמהלך הנכון הוא להתחיל בתיאור עובדתי-שיטתי, להמשיך לשאלת “למה”, ואז לחזור ולוודא שהתיאוריה המהותית עדיין מכילה את האינטואיציות והקירובים הפשוטים, בדימוי לכך שתורת היחסות אינה מבטלת את ניוטון אלא מכלילה אותו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בעצם בפעם הקודמת דיברתי על החוכמה בינה ודעת, התחלתי עם הספירות ואמרתי שיש שני מאפיינים להבדל בין חשיבה מדעית לבין חשיבה מסורתית יותר, נגיד של הלימוד המסורתי. הבדל אחד, וזה קשור לחוכמה בינה ודעת, הבדל אחד זה ההבדל בין חוכמה לבינה, ההבדל השני זה בין חוכמה ובינה לבין דעת. שההבדל בין חוכמה לבינה זה השאלה אם אתה עוסק בדבר עצמו או בדברים שיוצאים ממנו, בתכונות שלו והשלכות שלו או באיך שהוא נתפס. וההבדל השני בין דעת לבין חוכמה ובינה זה הבדל בשאלה אם אתה נוטה להסתכלות דיכוטומית, מפרידה, מנתחת, או להסתכלות הרמוניסטית, הסתכלות מאחדת, הסתכלות מחברת שמיישבת קשיים או שבעצם מפרידה, יוצרת סתירות או מעלימה סתירות, כן, סינתזות מול אנליזות. אלו שני המאפיינים ושניהם בעצם מאפיינים, אני חושב, את ההבדל בין חשיבה מדעית לחשיבה מסורתית. כדי להביא, להדגים את ההבדל הראשון שמדע עוסק באופן שבו דברים נתפסים ולא בדברים עצמם, אז הבאתי את הסיפור הזה עם אנקסימנדרוס, התיאוריה הזאת של אנקסימנדרוס ששם בעצם ניסיתי להראות שבהסתכלות מדעית אתה נצמד לחוקי השימור, ואם הם מתמלאים, זאת אומרת לא מופרים, אז אין בעיה, אתה לא מוטרד. למרות שמאחורי הדברים יושבת בעיה שאני חושב שכל אדם שפוגש אותה ברור לו שיש פה משהו שדורש פתרון. איך יכול להיות, אפילו אם, כן, למשל הערתי על התיאוריה האנקסימנדרית שהוא מניח שתי הנחות: הנחה אחת שהיה חומר היולי, והנחה שנייה שמהחומר היולי הזה היו פיצולים לדברים ואנטי-דברים שמקזזים אחד את השני ואז חוקי השימור נשמרים. ואמרתי שבמשקפיים המודרניות הדבר השני הוא אולטרה-מודרני, זאת אומרת הקיזוזים האלה, זה מה שדיברנו עכשיו עם עידו. אבל הדבר הראשון לא ברור, כפיזיקאי כשאתה מסתכל למה צריך להניח שיש חומר היולי? ואז אמרתי שזה בדיוק המגבלה של פיזיקאי שהוא רואה בפיזיקה את חזות הכל. הפיזיקה עוסקת בתכונות של הדברים, במטענים מה שקראתי, אז אם יש מטען ואנטי-מטען הם מתקזזים והמטען נשמר, אז לא נוצר, לא נוסף מטען בתהליך הבריאה. ומבחינת חוקי הפיזיקה זה מרצה את חוקי הפיזיקה, זאת אומרת הם לא מופרים. אבל הפיזיקה היא לא כל העניין, יש פה בעיה פילוסופית. איך נוצר משהו כשקודם לא היה שום דבר? זה לא עוזר לי שכנגד כל חומר יש אנטי-חומר וזה מתקזז. עדיין נוצר פה, תחשבו שכל העולם שלנו נוצר ומולו יש איזשהו אנטי-עולם שכל דבר שיש פה מתקזז שם. אז חוקי הפיזיקה נשמרים הכל בסדר, אני לא מוטרד מבחינת חוקי השימור, אבל זה פותר את הבעיה הפילוסופית? כל העולם הזה נוצר יש מאין. בסדר, כל חוקי השימור נשמרו, זה לא הגיוני, דבר כזה לא יכול להיווצר סתם ככה. וזאת בעיה שמטרידה.
[Speaker B] יש שם בעולם ההוא על כל יהודי יש שם אנטישמי אחד. מה? יש שם בעולם ההוא על כל יהודי יש שם אנטישמי אחד.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה קיזוזים במישור בין אנטישמי לאנטישמי.
[Speaker B] לא הרבה כמו פה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה קיזוזים במישור בין אנטישמי לאנטישמי. בכל אופן הנקודה היא שהשאלה מהסוג הזה לא מטרידה את הפיזיקה. הפיזיקה לא עוסקת בה וזאת לא האשמה. זה בסדר גמור הפיזיקה מתמקדת במה שהיא מצאה לנכון להתמקד. האשמה היא כלפי מי שרואה בפיזיקה את חזות הכל. זאת אומרת שהוא חושב שההסתכלות הפיזיקלית היא מכסה את כל האספקטים, ואם אתה מרוצה מבחינת ההסתכלות הפיזיקלית אז הכל בסדר, אז שום דבר אחר לא דורש הסבר. כן זה כן דיברנו על תורה ומדע, אז אמרתי שאם מוצאים איזשהו הסבר נגיד אבולוציה, לא יודע בדיוק מה, אז הכל בסדר, יש לנו הסבר מסודר איך העסק הזה נוצר, אבולוציה, הכל בסדר אנחנו מבינים הכל. אבל תסתכל רגע בעיניים של פילוסוף, לא בעיניים של איש מדע. כל הדבר הזה נוצר, אנחנו יושבים פה סביב השולחן, כל החברה האנושית, בעלי חיים, צמחים, תופעות מטורפות במורכבותן, כן, כל תא זה תופעה מטורפת במורכבותה שלא לדבר על צברי תאים. הכל בסדר? זאת אומרת אבולוציה מסבירה הכל וזה אותו דבר, מבינים? מי שמסתכל על העניינים האלה בעיניים מדעיות אז מבחינתו אם יש לי איזשהו הסבר שמציית למכניזמים המדעיים המוכרים, אז הכל בסדר, זה לא טעון שום הסבר נוסף. אבל זו עוד פעם איזושהי הצמדות למישור המדעי, אבל בעצם יש עוד מישורים שטעונים התייחסות ובמובן הזה. כמו אנקסימנדרוס. ואנקסימנדרוס לא היה פיזיקאי, הוא היה פילוסוף. במינוח של היום, אז לא היה הבדל, אבל במינוח של היום אז הוא היה גם פילוסוף וגם פיזיקאי ולכן הטרידו אותו שתי השאלות. אז על השאלה של חוקי השימור הוא ענה בזה שמתוך החומר ההיולי נוצרים דברים שמקזזים אחד את השני. אבל על השאלה איך בכלל נוצר פה משהו כשפעם לא היה כלום לא הייתה לו תשובה.
[Speaker C] אז זה בעיה פילוסופית שמתוך כלום נוצר משהו זה גם בעיה פיזית. מה פיזית לא פיזית בתורה של הפיזיקה. לא בגלל פילוסופי זה עניין אתה יכול לקרוא לזה
[הרב מיכאל אברהם] פיזיקה זה מטאפיזיקה.
[Speaker B] זה
[הרב מיכאל אברהם] מטאפיזיקה ומטאפיזיקה זה תחום בפילוסופיה.
[Speaker B] כן.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר והזכרתי שאני חושב שההתקדמות הגדולה של המדע בעידן המודרני, כן החל מהמאה ה-16 והלאה, נובעת מזה שהמדע צמצם את עצמו. האומנות של לצמצם את עצמך לתחום שבו אתה יכול להגיד דברים מדויקים, מדידים, שניתנים לבדיקה אמפירית וכולי, זה זה קפיצה אדירה קדימה. בגלל שזה מה שאיפשר ברגע שחיפשת תיאוריות מלאות לא תתקדם לשום מקום. לאיזה כיוון? מה? הקפיצה לזה שאיפשרה למדע להתקדם? למדע להתקדם כן אוקיי. המדע יכול לטפל בתופעות ולהראות את הצד השווה בין כל מיני תופעות. כשאתה רוצה להבין עד הסוף כל דבר שונה מדבר אחר. כשאתה לא מוותר כשאתה לא מתפשר אומנות הצמצום היא אומנות שמאפשרת לנו להתקדם. אם אנחנו לא נצטמצם אך ורק למישורי התייחסות שבהם אנחנו יכולים באמת להגיד דברים מדויקים, מדידים, להכליל אותם, לבדוק אותם בניסוי, אז אנחנו לא נתקדם לשום מקום. היינו תקועים איפה שאריסטו היה תקוע עד עצם היום הזה. כי אריסטו שאל למה. כשאתה מדבר על זה שהחפצים רוצים לחזור למקום מחצבתם לא תתקדם לשום מקום. זה לא ייתן לך באמת תיאוריה כמותית. זאת אומרת משהו שאפשר גם לעבוד איתו. אתה נותן הסברים רעיוניים כאלה או אחרים, וורטים כאלה. מצד שני אבל התיאוריה הכמותית לא נותנת הסבר באמת אז למה האבן נופלת למטה? כי יש חוק גרביטציה. אוקיי, אבל למה יש חוק גרביטציה? כי אבנים שואפות לחזור למקום מחצבתם.
[Speaker E] זה כל מיני קבועים איזה מספר כזה משונה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז אתה לומד להתעלם. דיברנו פה כשדיברנו על ההגדרות אם אתם זוכרים אז הזכרתי שם את המשפט הזה של החיתוך של שתי צורות קמורות שגם הוא צורה קמורה ושאלתי אתכם בהתחלה תנסו להוכיח לי את המשפט הזה ולא הצלחתם כמו שגם אני לא הצלחתי. זה לא אשמה. אבל אחרי שאתה נותן את ההגדרה למה זה צורה קמורה זה שורה להוכיח את זה. מה הרעיון? והסברתי שם שהרעיון הוא שההגדרה זה לטאטא מתחת לשטיח את כל האבק שאתה לא יודע לטפל בו. זאת אומרת כל מה שאתה לא יודע לטפל בו אתה מכניס בתוך ההגדרה ומכאן ואילך הכל מדויק לגמרי לוגי מתמטי ניתן להוכחה נהדר. האומנות של מתמטיקאי מתמטיקאי אף פעם לא פותר בעיות אמיתיות. המתמטיקאי יודע לאתר מה מתוך המס מתוך הבלגן הזה שאנחנו מנסים לטפל בו מה מתוך זה ניתן להגדיר ולטפל בו בצורה מדויקת והוא מתמקד רק בזה. את כל השאר הוא דוחף לתוך ההגדרות ובסדר אני מתחיל מהגדרה אני לא יודע מה קורה שם
[Speaker D] אני לא יודע מה קורה שם מתחת. פיזיקאי ומתמטיקאי איך הם פותרים קופסת שימורים? הפיזיקאי אומר מה נותנים מספיק מכות זה יישבר ייפתח. המתמטיקאי אומר נניח פותחן. כן נניח פותחן. וזה עם הקומקום כמו עם הקומקום.
[הרב מיכאל אברהם] רגע גם שם יש איך עושים תה בדיחה מפורסמת. איך עושים תה אני כבר לא זוכר בדיוק אז אתה שואל מישהו איך עושים תה אז הוא אומר לך תראה אתה לוקח קומקום ומחמם אותו ושם תמצית ועוד דברים. בקיצור יש פיזיקאי ומתמטיקאי אני כבר לא זוכר את כל הפרטים המתמטיקאי אומר תראה אתה לוקח את הקומקום מהאש ושם אותו על השולחן ואת הזאת כבר פתרנו. אז איך עושים תה מקומקום על השולחן? אז כל מה שנשאר לך זה רק להוסיף את ה וזה בדיוק זה.
[Speaker D] כן נניח את הפותחן.
[הרב מיכאל אברהם] כל מה שכבר פתרנו זה בעצם את זה אני מטאטא. זאת אומרת אני יודע להתמקד בחלק הזה שבו אני יכול לטפל בצורה מדויקת בצורה לוגית וזאת אומנות גדולה. זו אומנות גדולה. אגב היצירתיות המתמטית היא בעיקר בזה. מהשלב של ההגדרה וזה זה לוגיקה זאת אומרת זה יכולת אבל זאת יכולת אחרת זה לא יכולת של יצירתיות. היצירתיות זה למצוא איזה הגדרות הן הכי פוריות. מה זה איזה הגדרות הן הכי פוריות? הגדרות או הנחות. הגדרות והנחות כן הכל ההבדל ביניהם הוא קצת מלאכותי בין הגדרות והנחות. אבל מה הכי פורייה זאת אומרת מה הכי פורייה? אם אתה יכול לטאטא הרבה אבק לתוך ההגדרה הזאת ומשם ואילך להתקדם בצורה מדויקת זה מאוד פורה. זה רק שאלה של חלוקה באיזה חלק מהמציאות אתה בוחר לטפל וזה צריך יצירתיות. משם ואילך אחרי שהגדרת זה כבר לוגיקה. כל אחד יכול להוכיח חיתוך של שתי צורות קמורות הוא קמור. זה כל אחד יודע, זה לא בעיה. החוכמה היא להציע הגדרה כזאת שמכניסה את כל המסה פנימה. זאת אומרת, שמשם והלאה אפשר להתקדם בצורה מדויקת. ואותו דבר עם פיזיקה. גם המדע מדויק במובן מסוים, זה לא מתמטיקה, זה מטפל ביותר דברים מאשר המתמטיקה המדע, כי יש בתוכו גם את הממד המתמטי וגם את התצפית, הממד האמפירי. ועדיין הוא מטפל בדברים, וזה מה שהנושא שלנו בעצם, הוא מטפל בדברים בממד הנתפס שהוא בר כימות, בכ"ף, כן, שאפשר לטפל בו בכלים מתמטיים. והוא מאתר מתוך התופעות הפיזיקליות, התופעות העובדתיות, את אותו חלק במציאות, את אותו רובד שאפשר לטפל בו ברצינות. ברגע שאתה תתחיל לשאול עכשיו שאלה נוספת על מה שהפיזיקה אומרת למה, אתה תיתקע. למה? יש תיאוריה מטפיזית, הוא הציע תיאוריה שהאבן חוזרת למחצבתה. מישהו אחר יגיד שיש שלושה שדים שלוקחים את האבן למטה. מישהו שלישי יגיד המון דברים. זה לא תחום שהוא נגיש לנו, אנחנו לא יכולים לטפל בו בצורה מדויקת. זה לא אומר שאין תשובה אחת נכונה או שיש, זו שאלה פילוסופית מעניינת אם יש תשובה נכונה אחת על שאלת הלמה. אני נוטה לחשוב שכן, אבל זה לא משנה, זה לא בתחומה של הפיזיקה. הפיזיקה עוסקת בתיאור של הדברים האלה, איך העסק הזה עובד, בכימות של הדברים האלה ובניסיון להוציא מהם ניבויים. ואומנות הצמצום הזאת, זה מה שאיפשר לפיזיקה לפרוץ, או בכלל למדעים לפרוץ, זה שמצטמצמים לתחומים האלה ולא שואלים את השאלות האריסטוטליות הגדולות. אנחנו שואלים שאלות קטנות, ודווקא בשאלות הקטנות האלה מגיעים להישגים מאוד מרשימים, כי אנחנו לא מנסים להבין. לא מנסים להבין במובן, אמרתי שיש כמה רמות של הבנה, לא מנסים להבין במובן של הלמה. אנחנו מנסים להבין את המה, כמו עם ר' חיים מבריסק. אז גם בהקשר של אנכסימנדרוס, אז אנכסימנדרוס אמר שהיה חומר היולי וממנו התפצלו הדברים והיו קיזוזים. החומר ההיולי כנראה תמיד היה, זו גישה אפלטונית, כי לא יכול להיות שמשהו נוצר יש מאין. בעיה פילוסופית שצריך לפתור אותה. ואחרי זה יש את השאלה של חוקי השימור, אז זה באמת באמצעות הקיזוזים. אבל כמובן זאת היפותזה, לכן זה גם לא מעניין את הפיזיקאי, זה בצדק שזה לא מעניין את הפיזיקאי, כי התשובה שהיה פעם חומר היולי ולכן ככה זה נוצר היא לא תשובה שיש לי מה לעשות איתה. מה אני אעשה עם זה שפעם היה חומר היולי והיום כבר אין? היום זה כבר התפצל ולכל חומר כבר יש צורה ויש לו תכונות, אין כבר חומר נטול צורות או נטול תכונות, זה כבר לא נגיש לכלי המדידה שלי. אז זו היפותזה מטפיזית יפה, אבל לפיזיקה אין מה לעשות עם זה. אז הפיזיקאי צודק שהוא ממקד את עצמו רק בחלק של חוקי השימור, כי עם זה הוא עובד גם היום, עם זה יש מה לעשות. אבל זה לא נכון שזה חזות הכול. הצמצום הזה הוא מאוד אופייני להסתכלות מדעית, לעומת זאת הסתכלות מסורתית זו הסתכלות שבעצם מסתכלת גם על למה, היא שואלת. גם היום אני אביא אולי דוגמה נוספת לעניין הזה. וזה היבט אחד, ההיבט של ההסתכלות על הדבר עצמו מול איך שהוא נתפס, מול התכונות שלו. ההיבט השני אמרתי שזה ההסתכלות המאחדת מול הסתכלות מפרידה. מדע בדרך כלל מפריד, מפריד בין דברים הרבה פעמים, לא תמיד, אבל הרבה פעמים. מדעי הרוח זה עוד יותר אפילו דרך אגב. במדעי הטבע דווקא נוצרות סינתזות גדולות. זאת אומרת, נגיד תיאוריית הגרביטציה מסבירה המון סוגי תופעות שלפני שידענו את התיאוריה הזאת לא קשרנו אותן בכלל אחת לשנייה. במובן הזה תיאוריות גדולות בפיזיקה או בכלל במדע מחברות הרבה מאוד תופעות ויוצרות סינתזות. אבל דרך החשיבה היא דרך מפרידה. היא אומרת זה גרביטציה זה עושה ככה, זה אין לו מסה אז אין לו גרביטציה, זאת אומרת כל דבר אתה שם במקומו. חלק מהתחומים, דיברתי על טקסונומיה, כן, על מיון של מיני צמחים או מיני בעלי חיים, זה בעצם המדע העתיק היה בעיקר מדע של מיון. וגם היום במדעי הרוח ממיינים תופעות ופחות עוסקים בשאלות הלמה, כי שאלות הלמה באמת שם הן הרבה יותר ספקולטיביות. מדי פעם נוגעים בהם, אבל זה החלקים הכאילו לא מדעיים, לא אקדמיים. פרשנות ספרותית להבדיל מסוגות ספרותיות. סוגות ספרותיות זה מיון, איזה סוגות יש. אבל פרשנות זה כבר יותר עניין למבקר ספרות מאשר לחוקר ספרות. פרשנות זה כבר עניין אינדיבידואלי, כל אחד והפרשנות שלו. זה לא משהו אובייקטיבי שאתה יכול להוכיח אותו. וכיוון שכך בעצם זה לא תחומו של מדע הרוח באופן נגיד אם אתה מקפיד על זה, ועם זה התחלתי עם מחשבת ישראל וכל הוויכוחים האלה שם באוניברסיטה העברית. אז ההבדל השני הזה. הפרדה מול סינתזה ואנליזה מול סינתזה קשור להבדל הראשון. כי ברגע שאתה שואל על הדברים עצמם אתה פתאום מגלה את הסינתזות. אם אתה שואל על התופעות אתה תמיד תפריד, לזה יש תכונה כזאת ולהוא יש תכונה אחרת. אבל כשאתה נכנס פנימה יותר אז אתה פתאום רואה שלכל הדברים האלה בעצם יש שאיפה לחזור לצור מחצבתם, או מין נוצרות סינתזות גדולות. אז יש קשר בין שני סוגי ההבדלים האלה שהצבעתי עליהם כאן, בין להתייחס לדברים מול להתייחס לאיך שהם נתפסים לבין לעשות הפרדות שזה להתייחס לאיך שהדברים נתפסים, כל אחד נתפס אחרת ככה אני מבדיל ביניהם לבין לעשות סינתזות. אוקיי, אז עכשיו אני אביא דוגמה נוספת שאני חושב שהיא מדגימה את שני הדברים, הפעם לא במדעי הטבע כמו עם אנקסימנדרוס, אמנם מדעי הטבע העתיקים אלא במדעי הרוח. יש שאלה שהטרידה אותי פעם, לפני שנים דיברתי על זה פה, לא זוכר באיזה הקשר. הייתה שנה על השורשים, הייתה שנה נראה לי על השורשים נכון? אז אולי שמה. אז על היחס בין מצוות עשה לבין לאווין, במחקר תלמודי נגיד למחקר הלכתי. אז אני מסתכל כרגע במבט למדני, מבט של לומד מסורתי, אני ישיבה-בוחר אני לא חוקר. אז בהסתכלות של ישיבה-בוחר אתה שואל את עצמך מה ההבדל בין לאו לבין עשה? יש איזה שהן אינטואיציות פשוטות. נניח תפילין זה עשה, לא לעשות מלאכה בשבת זה לאו. נגיד זו ההסתכלות הפשוטה, כי זה אומר לך לעשות משהו וזה אוסר עליך לעשות משהו, אומר לך לא לעשות. אוקיי, זאת ההסתכלות הפשוטה. אבל וככה תשאלו את רוב הלומדים המסורתיים הם יעצרו כאן, ולכן היום אני רוצה גם לעשות עוד צעד אחרי שאני אעשה את ההפרדה הזאת ולהראות למה המדע הוא מאוד חשוב גם לחשיבה המסורתית בגלל ההבדלים ביניהם אבל הוא חשוב מאוד. אז הלומד המסורתי תשאלו אותו מה ההבדל בין לאו לבין עשה זה פחות או יותר מה שהוא יענה לכם, כולל תלמידי חכמים. עכשיו זה לא יכול להיות נכון, זה לא נכון, מה זה לא יכול להיות נכון פשוט לא עומד במבחן העובדות. בעובדות יש הרבה לאווין שבעצם מטילים עליי חובת עשייה ויש עשין שמטילים עליי לחדול ולא לעשות. דוגמה לדבר, לא תעמוד על דם רעך. בחרש ובקציר תשבות, בחרש ובקציר תשבות זה לאו הבא מכלל עשה זה כמעט על השולחן, אבל נגיד לא תעמוד על דם רעך. לא תעמוד על דם רעך זה לאו. מה הלאו הזה אומר לי?
[Speaker B] לא להיות אדיש, לא להסתפק באי-עשייה כשצריך
[הרב מיכאל אברהם] להציל את החבר שלי אם הוא בצרות, נכון? זאת אומרת בעצם זה מצוות עשה, זה מצווה שאומרת לי תעשה משהו, זה לא מצווה שאומרת לי אל תעשה, להיפך היא אוסרת עליי לא לעשות. נו, אז למה זה לאו ולא עשה? לא תעמוד על דם רעך זה לאו. או לא תעשה כל מלאכה זה לאו, נכון? רגע אני אגיע לזה עוד מעט, כן, אבל עוד רגע אני אגיע לזה. אז למה באמת יודעים שזה לאו? יש מצוות עשה גם כאלה הפוכות זאת אומרת. אז לא תעשה כל מלאכה זה לאו, נכון? אבל יש מצווה של לשבות בשבת, תשבות, וביום השביעי תשבות אז זה מצוות עשה. והמצוות עשה הזאת היא בעצם לא לעשות מלאכה, לשבות ממלאכה. אז המצוות עשה הזאת מטילה עליי חובה לחדול לא חובה לעשות, אז למה זה מצוות עשה? מצוות עשה מטילה עליי חובת עשייה לא חובת חדילה, כן זה אמור היה להיות לאו ויש לאו אגב כאן בשבת ויש גם עשה. תשביתו שאור
[Speaker B] מבתיכם.
[הרב מיכאל אברהם] תשביתו שאור מבתיכם זה עשה שהוא מטיל עליך חובה.
[Speaker B] אם אין לי כלום בבית? אם אין לך כלום אז
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז לא מוטל עליך. יש רב חיים תולה בזה מחלוקת טור ורמב"ם. רב חיים ידוע בסטנסיל. הוא טוען שיש מחלוקת טור ורמב"ם בשאלה הזאת, האם תשביתו זה חובה על תוצאה שלא יהיה לך ואז באמת זאת שאלה למה זה מצוות עשה, או שזאת חובת פעולה להשבית את החמץ אם יש לך, ואם אין לך אז זהו. אם אתה רוצה להשתדל כמו בציצית זאת אומרת תקנה חמץ רק כדי שיהיה לך ותקיים בו את מצוות תשביתו, בסדר זה כבר עניינים אחרים, זה לבריסקאים.
[Speaker B] הנהגות לבריסקאים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים שמה אם משביתים בכל דבר או רק בשריפה, לפי רבי יהודה רק בשריפה. עכשיו אם המצווה היא שלא יהיה לי אז מה שייך להגיד שזה רק בשריפה? תכלס אם אין לי אין לי, עשיתי את זה על ידי שזריתי ופוררתי לרוח, אז מה? תכלס אין לי. אז ברבי יהודה זה ודאי תפיסה של מצוות עשה רגילה, בחכמים יש על זה ויכוחים. פוסקים כחכמים. אז אנחנו רואים שיש יוצאי דופן של מצוות עשה שמטילות עלי לחדול ולאווים שמטילים עלי חובת עשייה. אז זה אומר שההגדרה הפשוטה, הרגילה, המקובלת לא עומדת במבחן העובדות. ההבחנה בין לאו לבין עשה היא לא במישור של האם זה עושה, האם זה מטיל עליך חובה לעשות משהו או חובה לא לעשות משהו. עכשיו לעניין הזה צריך להיות חוקר כדי לשים לב. לא לגמרי, אבל קצת, זה עוזר. יש מאמר של אהרון שמש בתרביץ, חוקר מבר אילן, חוקר תלמוד מבר אילן, שהוא מדבר על זה. הוא באמת אומר זה לא משהו פה לא עומד כשאתה מסתכל על התופעות, אתה פשוט ממיין, עושה עבודה מסודרת מה שהלמדן פחות עושה בדרך כלל. פחות עושים את העבודה הסיזיפית הקשה הארוכה של בירור פרטים טקסונומיה מסודרת, כן? קצת עושים, זה הכללה חדה מדי מה שאני עושה כאן, אבל הרמב"ם עושה את זה. מה? ביד החזקה יש לי חובה כיסוי מלא? כן, למרות שגם טוב ברמב"ם גם יש רמז להבדל בין לאו לבין עשה, משם יצאתי בעצם, אולי אני אגיע לזה עוד מעט. כן, הרמב"ם הייתה לו איזשהו יכולת רפלקטיבית מאוד מרשימה. הוא היה קצת חוקר בנשמתו, מסתכל על דברים גם במבט מדעי לא רק במבט למדני. אבל הוא באמת היה יחסית חריג בנושא הזה. ובאמת אהרון שמש ככה שם את הדברים על השולחן בצורה מאוד חדה מאוד שמחתי שראיתי את המאמר הזה כי באיזשהו שלב כבר התחלתי לחשוב אף אחד לא מדבר על זה. אף אחד לא מדבר על זה וזה הרגשתי שאולי אני מפספס פה משהו ואז זה הטריד אותי. איפה זה הטריד אותי? זה הטריד אותי ברמב"ם, אמרתי שאני אגיע לרמב"ם. הרמב"ם בשורש התשיעי, אז הרמב"ם אומר שאנחנו לא מונים מצוות כפולות. אם יש לאווים שמופיעים כמה פעמים או מצוות עשה שמופיעות כמה פעמים, למשל מצוות עשה לשמור שבת מופיעה 12 פעמים, דוגמה שהרמב"ם עצמו מביא. אז הוא אומר מונים פעם אחת לא מונים 12 מצוות. למה? כי זה מצוות כפולות. אותו דבר בלאווים כפולים. מה קורה בלאו ועשה כפולים? כמו בשבת שהבאתי קודם, כן, מצוות עשה לשבות בשבת ולא תעשה כל מלאכה זה לאו, אבל התוכן הוא אותו תוכן, זה בעצם מצוות כפולות. הרמב"ם בשורש השישי כותב שאם הכפילות היא בין לאו לבין עשה אז מונים. בסדר? וזה עורר אצלי את השאלה בצורה יותר חדה, איך יכולה בכלל להיות כפילות בין לאו לבין עשה? כפילות בין לאווים או כפילות בין עשין אני מבין, אבל איך תיתכן בכלל כפילות בין לאו לבין עשה? הרי בטוח מה החובה הזאת מטילה עלי. אם זה מטיל עלי עשייה אז שניהם זה עשה, מה זה לאו ועשה אז שניהם זה מצוות עשה. ואם זה מטיל עלי לא לעשות אז שניהם זה לאווים. איך בכלל תיתכן כפילות בין לאו לבין עשה לפני השאלה מה עושים איתה? איך בכלל יכול להיות שיש דבר כזה בהלכה? זאת השאלה שהטרידה אותי כשקראתי את השורש השישי. וזה חידד לי, פתאום תפסתי שיש הרבה מאוד דברים שאנחנו ממיינים אותם, לא הרבה מאוד אבל יש לא מעט דברים שאנחנו ממיינים אותם כמצוות עשה ובעצם מטילים עלי חובה לחדול. ודברים שאנחנו ממיינים אותם כלאווים ובעצם מטילים עלי חובת עשייה. וזה ובפרט יש גם דברים כפולים שזה מחדד את זה עוד יותר אבל לא כולם כפולים. ואהבת לרעך כמוך הוא לא כפול. ואהבת לרעך כמוך זה סתם עשה שמטיל עלי חובת עשייה. בשבת זאת כפילות, יש גם לאו וגם עשה עם אותו תוכן. איך זה יכול להיות דבר כזה? זאת אותה שאלה בעצם אבל הכפילות מחדדת אותה בצורה יותר חזקה. עכשיו אז במובן הזה נדמה לי שההסתכלות המדעית האחראית הקפדנית שמנסה להגדיר דברים בצורה יותר סיסטמטית שמחויבת לכל המצוות. אתה לא אומר ווארט על מצוות עשה כזאת או מצוות לא תעשה אחרת, אתה מנסה לראות האם זה עובד בכל המצוות ואז אתה מגלה שלא. דיברתי כבר על רב חיים כן שהוא אומר חילוקים מבריקים ונורא משכנעים אבל הם לא עובדים בהרבה מאוד מהמקרים. לא עובדים כי זה מקומית זה נהדר, זה מסביר בצורה נהדרת איזה מחלוקת כזו או אחרת, אבל כשאתה הולך לסוגיה אתה רואה שזה לא עובד. זאת אומרת כשאתה מנסה לעשות את זה בצורה יותר אחראית בצורה מסודרת להסביר את כל התמונה לא איזה מחלוקת כזו או אחרת או לענות על קושיה או סתירה ברמב"ם אלא לראות האם זה עובד בסוגיות האם זה עובד ברמב"מים אחרים, זה לא עובד. וזה ההבדל בין חשיבה ווארט למדנית כזאת לבין חשיבה מדעית. חשיבה מדעית בדרך כלל לא נופלת, אחראית, לא נופלת על זה. לא נופלת על זה כי כשאתה אומר משהו אתה בודק אותו על כל המצוות שיש. אתה לא אומר ווארט על מצווה מסוימת. ככה איש אקדמיה אחראי עובד.
[Speaker D] שאלה אם יש לזה נפקא מינה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? מה יש לזה הרבה נפקא מינה? החידושים של רב חיים יש להם נפקא מינה?
[Speaker D] לא, אני שואל כאילו נגיד בלאו ועשה, איפה שבגמרא היו צריכים את זה אז חידדו את זה עד הסוף ואיפה שלא אז…
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה חידדו אבל השאלה היא איך אתה מגדיר מה זה לאו ומה זה עשה?
[Speaker D] שאלה אם צריך להגדיר. אם עוצרים שם זה סימן שזה… אם הייתה כזאת סיטואציה. בסדר, אני שואל.
[הרב מיכאל אברהם] יש נושא מסוים שבגמרא לא עלה. האם צריך להוציא עליו את כל ממוני או לא? מטריד אותי, עכשיו אני צריך בשביל זה להיות מצויד בכלים
[Speaker D] להחליט אם זה לאו או עשה. השאלה אם צריך לבדוק את זה לכל הרוחב כמו שהרב מציע פה בצורה למדנית כי אני מחפש פה איזה תופעה, או שבאמת זה משהו נקודתי כזה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל נקודתי, אבל יש הגדרה. שללאוים מוציאים את כל ממוני.
[Speaker D] כן, אבל אם נניח היה, אני מתאר לעצמי, את המצוות האלה שמרו לאורך הרבה זמן והייתה סיטואציה שמישהו היה צריך לחדד את הנקודה הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] לא היית אומר שיש סיטואציה כזאת.
[Speaker D] אז באמת לא היה לזה משמעות.
[הרב מיכאל אברהם] עובדה שלא נוצרה סיטואציה, מה אני עושה איתה?
[Speaker D] בדיוק כמו שהיית, הרב יעשה מה שנוצרה סיטואציה שיש איזה מכשיר חשמלי שצריך עכשיו,
[הרב מיכאל אברהם] מה אני עושה עם זה?
[Speaker D] לא יודע, אז הרב יפסוק לפי מה ש…
[הרב מיכאל אברהם] אז ככה אני עושה.
[Speaker D] עכשיו אני אבדוק את זה על כל המצוות? כן?
[הרב מיכאל אברהם] אז לבדוק מה עולה מספרי חז"ל, מה עולה מהמקורות ההלכתיים, ואז להגיע למסקנה ההלכתית. מה זאת אומרת? אני לא ממציא הלכה.
[Speaker D] אבל הרב, לא בכל שאלה הלכתית אנחנו רואים את זה לכל הרוחב.
[הרב מיכאל אברהם] אין לי בעיה, אם אין לי אז לא. אבל אם כן, אז באופן עקרוני כן. כן. זאת אומרת אחד הלקחים החשובים מהמהפכה המדעית במובן הזה, אפילו במדעי הרוח, זה כן להתחיל לעבוד בצורה יותר אחראית. ומה שלאורך הדורות פחות עשו. פחות עשו.
[Speaker D] כי כנראה היה לזה משמעות פחותה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב. פשוט היו פחות מודעים לזה שדברים צריכים לעמוד באיזשהו מבחן שיטתי. יותר סמכו על איזה אינטואיציה. היום אנחנו יותר מבינים שאינטואיציה גם יכולה להטעות. תבדוק את זה מול העובדות. תחשוב אם במדע היו עובדים עם אינטואיציה, עוד פעם היינו נתקעים במאה השבע עשרה.
[Speaker D] השאלה מה רוצים להוציא מ… יש הבדל בכל זאת, לא?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב. שמאחורי הדברים יושבים איזה שהם עקרונות כלליים. ככה עוד פעם, על זה דיברנו כשדיברתי על כללים ופרטים. האם באמת יש כללים או שהכללים הם רק צורת הסתכלות שלנו? אני כן נוטה לחשוב שמאחורי הדברים יש כללים. אבל אני שואל מה מאחורי האינטואיציה.
[Speaker B] בבקשה. כן. אי תשלום מס הכנסה, זה ביטול עשה או לאו?
[הרב מיכאל אברהם] אז על זה דיברתי אז. על זה דיברתי אז, כשדיברנו, אני חושב, אם דיברתי על זה אני מניח שדיברתי גם על זה. כי כשעסקתי בסוגיה הזאת, אז טענתי שבמערכת משפטית רגילה, לא הלכתית, אין מצוות עשה, יש רק לאוים. ואז כמובן עולה השאלה רגע, מה עם שירות בצבא? שירות בצבא זה מצוות עשה, זה לא לאו.
[Speaker D] לא, זה מצווה לא להשתמט מהצבא.
[הרב מיכאל אברהם] ומסים זה לשלם מסים זה מצוות עשה. יש חוקים שמטילים עלי חובות עשייה, לא רק אי עשייה. ואז בדיוק התשובה שלי היא לא נכונה. ההבדל בין לאו לבין עשה לא מתמצה בשאלה אם זה לעשות או לא לעשות. ואחרי שאני אסביר את זה, נחזור לחוק אם תרצו, ואז אני אנסה לטעון גם שם שבאמת בחוק יש רק לאוים. אין עשין. אגב, למשל הוויכוח סביב החוק של לא תעמוד על דם רעך, חוק המדינה של לא תעמוד על דם רעך, של חנן פורת. כן. בדיוק שיקף את הנקודה הזאת. כי המתנגדים לחוק הזה, חוץ מהאנטישמים שלא רצו את זה כי זה פסוק, אבל יש כאלה, וזה עלה שם. יש חלק שבאמת לא רצו את זה כי זה פסוק. אבל חלק אחר אמרו אנחנו מזדהים לגמרי, אבל זה לא אמור להיות חוק. כי המדינה
[Speaker B] לא יכולה לדרוש ממני לעזור למישהו.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא עשיתי לו את הצרה, לא עלי מוטלת החובה להציל אותו. אם אני אציל אותו אני אקבל צל"ש של נשיא ביום העצמאות. בסדר, אבל חוק שמחייב אותי להציל אותו?
[Speaker B] שיענישו אותי אם אני לא…
[הרב מיכאל אברהם] או, ותרגום חוק בעצם פירושו שאתה נענש אם אתה לא עושה אותו. והנה למה זה לאו. מה שעומד מאחורי הוויכוח הזה זה בעצם שאנשים לא מוכנים להכניס מצוות עשה לתוך החוק. החוק הוא רק לאוים.
[Speaker B] כי המדינה לא יכולה לתת גן עדן, היא יכולה רק לתת גיהינום.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק. ולכן גם דברים שנראים כמו מצוות עשה בחוק הם בעצם לאוים, הם לא מצוות עשה. וזה מחזיר אותנו שוב לשאלה, והנה עוד בונוס,
[Speaker E] כן, ערך מוסף, חוקים שהיו חוקים שמחייבים ענישה וחוקים שמחייבים שכר.
[הרב מיכאל אברהם] כן. נכון, אבל אין. עובדה שאין. לא רק שאין במקרה, אלא בהגות המשפטית, בתורת המשפט אתה תראה, בכוונה אין. המדינה לא עושה דברים כאלה. בתפיסת המשפט אין דבר כזה. לא אומרים לך מה ראוי לעשות, אומרים לך מה אסור לך לעשות. אבל זה מחזיר אותנו, הראוי והלא ראוי זה עסק שלך.
[Speaker D] אבל הגן עדן שמה יוצא מעצמו, זאת אומרת, גם כשאתה מקיים מצוות אתה לא מקבל שום דבר. באותו מובן, זאת אומרת, אתה מקבל עונש אם אתה לא קיימת את המצוות, ואם קיימת אותם נניח בתקופה שיש בית דין וכולי. בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] עונש לא מקבלים על ביטול עשה.
[Speaker D] למה? כופין על סוכה וכל מיני כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, כופין. אבל עבר סוכות, אתה לא מקבל עונש על זה. יש הבדל בין לאו.
[Speaker D] יש הבדל אבל כי במדינה מה שרוצים להשיג הגן עדן סו-קולד הוא מה שייצא אם אנחנו נשמור על החוק.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא החוק. אני מסכים, אבל זה החילוף. החיוב הוא להגיע למצב הזה בחוק, החוק רוצה להגיע למצב הזה אבל הוא עושה את זה בדרך של לאוין. הוא לא עושה את זה בדרך של עשין. ברור שיש לו מטרות לחוק, אבל אבל ההשגת המטרות היא רק בדרך של לאוין. ובתורה יש שני ארגזי כלים, לאוין ועשין. בסדר? וזה בדיוק מחדד את אותה שאלה שאני שואל כאן בהקשר התורני והיא נכונה, דיברתי עם אנשים ככה הלכתי ל… כתבנו את הספר.
[Speaker D] אני יכול לכתוב את כל המצוות בלאו.
[הרב מיכאל אברהם] אז לזה אני אגיע עוד רגע. הלכתי לדבר ככה עם משפטנים הם בעצם לא שמו לב לנקודה הזאת משפטנים שדווקא בהלכה שיש לי את שני הסוגים אז אז יכולתי לשים לב יותר טוב מה שמשפטנים שתפסו את זה כמובן מאליו כי הם לא הבינו בהתחלה מה אני רוצה. כאילו ברור שיש מצוות עשה בחוק ואז שאלתי אותו רגע למה תשלומי מסים זה לא מצוות עשה ואז הוא נתקע כי הוא בעצם באמת הרי בחוק לא אמור להיות מצוות עשה וגם עם אנשים אוריינטציה פילוסופית דיברתי עם כמה אנשים וזה היה חידוש מאוד מעניין אגב גם לא נראה מירושלים פרופסור שמה למשפטים דיברתי איתו יהודי מעניין אז הוא באמת חידש לי איזה חידוש מעניין שגם עזר לי בהקשר שלנו אולי אני אגיע לזה עוד מעט. בכל אופן אז אז שמש בעצם כותב את המאמר ובמאמר הזה הוא ממפה את מצוות העשה ואת הלאוין ואת ההתייחסויות השונות בסוגיות השונות והוא עושה עבודה טקסונומית שיטתית מאוד מסודרת שלא עשו אותה בעולם הלמדני ואז אתה נחשף בצורה מאוד חזקה לקושי ובמובן הזה זאת תרומה ייחודית של החשיבה השיטתית האקדמית המדעית. אבל עכשיו השאלה מה הוא עושה עם זה בוא נלך צעד אחד הלאה אז זו תרומה חשובה מה הוא עושה עם זה אז התשובה שהוא הציע לעניין הזה זה שלאוין ועשה מוגדר דרך הביטוי הלשוני שלו בתורה. אם בתורה כתוב זה מה שאמרת קודם אם בתורה כתוב לא תעמוד על דם רעך זה ניסוח שלילי במילת שלילה אז זה לאו ואם זה כתוב בצורה חיובית תניח תפילין והיו לטוטפות בין עיניך אז זה עשה. אוקיי? אז הוא בעצם ממיין את הדברים למה היה
[Speaker E] כתוב במקום לא תעמוד על דם רעך הצל תציל את…
[הרב מיכאל אברהם] אז זה היה מצוות עשה? כן. בסדר עכשיו זה אני חושב שבמובן הזה זה עומד לגמרי במבחן העובדות התיאוריה הזאת היא מדעית היא שפיטה אני חוזר כל הזמן לנקודות שבהם פתחתי זו תיאוריה שפיטה היא יכולה לעמוד במבחן של רפרי מאמר מדעי ובאמת חז"ל עצמם כבר קבעו את זה שהישמר פן ואל זה לשונות של לאו נכון יש לשונות בתורה שמגדירים אם דבר מסוים הוא לאו חז"ל עצמם כבר קצת היו ערים לצורך בהגדרה טקסטואלית כזאת. אבל אני עכשיו שאלתי שאלה של ישיבה בוחר למה התורה מנסחת את זה ככה מה היה קורה אם התורה הייתה מנסחת את זה בצורה של עשה הרי בעצם היה מוטל עליה אותו דבר אז למה התורה ניסחה את זה ככה אני מבין איך אתה לומד מהתורה מתי היא מתכוונת ללאו ומתי היא מתכוונת לעשה אבל אני שואל מה באמת ההבדל ביניהם לא איך אתה יודע.
[Speaker B] אתה צריך לבזבז את ממונך? התורה התכוונה שבמקרים מסוימים צריך לבזבז את ממונך.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא מספיק זאת עדיין תשובה במישור המדעי שאלת הלמה היא לא מדעית בדיוק הנקודה. שמש לא שאל את השאלה הזאת ובצדק מבחינתו כי הוא צריך לתאר את התופעות הוא צריך להיצמד לעובדות הוא צריך להיות שפיט. אני אבל שואל את הלמה האריסטוטלי למה האבן שואפת לכור מחצבתה זאת אומרת את השאלה שאותה לא שואל חוקר אקדמי איך זה יכול להיות מה באמת ההבדל המהותי ביניהם? למה התורה בעצם מגדירה את זה כעשה ואת זה כלאו הרי יש מאחורי הדברים איזה שהוא היגיון למה התורה רוצה שאני אוציא את כל ממוני על הדבר הזה ולא מסתפקת שאני אוציא רק חומש מממוני יש מאחורי זה הסבר מה זה רק חומרה סתם דברים נורא חמורים נקראים לאו ודברים פחות חמורים ההבדל בין עשה לבין לאו
[Speaker D] זה לא חומרה
[הרב מיכאל אברהם] להיפך עשה דוחה לא תעשה אז עשה יותר חמור מלאו זה
[Speaker B] רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות לאו ועשה הדרך האפיק של העשין מאפשרים לך בעצם איך כאילו להזדהות עם המחוקק באופן אקטיבי כרצונך.
[הרב מיכאל אברהם] אז למה שלא יעשו את כולם למה בחרו דווקא באלה להיות עשין ובאלה להיות לאוין למה שבכולם לא יצמיתו אותך אז למה למה דווקא באלה בחרו להיות עשין ובאלה לאוין שיצמיתו אותי עם ההם ויביאו אותי להתחבר לקדוש ברוך הוא עם אלה.
[Speaker E] לא אבל זה עוד יותר קשה על אלה שיש בהם כפולים
[הרב מיכאל אברהם] ובאלה שהם כפולים אז בוודאי קשה כן באלה שהם כפולים אז בוודאי קשה. אז פה השאלה אני טוען שמאחורי המיון של התורה שמיון לפי לשונות זה ברור מבחינתנו האינדיקציה מה התורה מתכוונת היא לפי לשון התורה. אבל ברור שמאחורי זה גם אמור להיות איזשהו כלל מהותי. למה התורה החליטה שזה לאו וההוא עשה? זאת אומרת שיש הבדל. למה פה צריך להוציא את כל ממוני ושם לא? אם התורה הייתה כותבת אני לא רוצה שתהיה בלי תפילין, אז הייתי צריך להוציא את כל ממוני בשביל להיות עם תפילין. והיום לא, רק עד חומש, כי זה עשה. הניסוח אמור לשקף משהו אמיתי. לא, זה לא מתחיל בניסוח. הניסוח הוא ביטוי להבדל, אבל הניסוח הוא לא ההבדל. עכשיו אתם רואים את ההבדל בין איך שואל את השאלה ישיבה בוחער ובין איך שואל את השאלה איש מדע. ויש יתרונות לפה ולשם, זה שניהם צודקים. אני לא, זה בכלל לא ויכוח. וזה לא רק צדק, לא? זה לא משלים? כן, זה מה שאני אומר. וזה מה שאמרתי שאני רוצה להדגים היום, בדיוק. זה מה שאמרתי שאני רוצה להדגים היום שבעצם זה שני היבטים שאפילו משלימים, כמו אצל אנכסימנדרוס. הם בעצם שני היבטים משלימים, לא צריך ויכוח ביניהם בכלל. יש תיאור במובן המדעי ויש אחרי זה תיאור במובן של הלא של התופעות הלא שפית, במובן של הלמה. עכשיו, אם אני אלך ישר עם הלמה אני לא יכול להתקדם לשום מקום. לא דורשים טעמא דקרא. לא דורשים טעמא דקרא לא כי הטעם לא נכון, אלא כי לא ככה עובדת הלכה. הלכה עובדת כמו מדע במובן הזה, יחסית, כן? במובן כמו מדע, אתה תיצמד למה שכתוב ותעשה את הפרשנויות. אתה אל תשאל למה. למה זו שאלה לפרשני המקרא. בעולם ההלכתי אנחנו לא שואלים למה, לא דורשים להלכה, לא דורשים טעמא דקרא. גם פה אותו דבר. זאת אומרת, יש שאלות אותן שואל המדען וזה תפקידו, ויש שאלות אותן שואל הלומד המסורתי וזה תפקידו. והתמונה המלאה זה כאשר אתה שואל את כל השאלות והרבה פעמים לא רק שאתה שואל את כל השאלות אלא אחת בנויה על השנייה. אחרי שאתה שואל נכון את השאלה המדעית, אתה פותח פתח מצוין כדי לנסות ולהבין יותר טוב מה קורה פה. כי אז כשיש לך טקסונומיה טובה, אתה יכול אחרי זה להתחיל לשאול. אחרי שאריסטו מיין את בעלי החיים ואת הצמחים, עכשיו פתאום התחלנו לשאול את עצמנו רגע, אז למה זה בעלי חיים וזה צמחים? מה ההבדל ביניהם? ואז נכנסים כבר לתופעות ביולוגיות. כך נוצרת ביולוגיה. אבל ביולוגיה נוצרת קודם כל אתה צריך להציב את מגוון התופעות בצורה מסודרת מול העיניים, ובשביל זה צריך לעשות עבודה מדעית מסודרת. אחרי זה בא מישהו ושואל את הלמה. אוקיי? ולכן במובן הזה זה הסתכלויות משלימות, ההסתכלויות האלה. אז בואו נמשיך רגע עם הדוגמה הזאת. אז מה באמת ההבדל בין עשה לבין לאו?
[Speaker D] מה רוצים ממך?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker D] שלא תהיה בלי… שתשתתף או שלא תפריע.
[הרב מיכאל אברהם] נו, זה שלילה כפולה, לא?
[Speaker D] לא יודע, תראה, אתה לא רוצה להשתתף בשיעור אל תפריע בשיעור.
[Speaker E] לא תעמוד על
[הרב מיכאל אברהם] דם רעך זה משהו לא לעשות?
[Speaker D] לא, לא תפריע, התכוונתי במובן המצומצם כאילו.
[הרב מיכאל אברהם] אני אסכים, אבל צריך להגדיר את זה בצורה יותר נראה לי יותר חדה.
[Speaker D] לא להשתתף במשחק ולא להפריע במשחק. יש הבדל ביניהם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל בלא תעמוד על דם רעך זה להשתתף במשחק. זה ללכת ולהציל, לא לא להציל.
[Speaker E] לשנות את המשחק.
[הרב מיכאל אברהם] יש, אני חושב שהנקודה היא כזאת. יכול להיות קודם כל השקילות הלוגית היא לא מדויקת. לא נכון שתמיד להניח תפילין זה אותו דבר כמו לא לא להניח תפילין. כי בעצם מדובר פה במשפט ציווי, לא במשפט חיווי. אז שאומרים לי תניח תפילין, זה המשפט. השלילה של המשפט הזה לא נכון שתניח תפילין. מה זאת אומרת לא נכון שתניח תפילין? אין מצווה להניח תפילין. אבל זה לא איסור להיות בלי תפילין. איסור להיות בלי תפילין זה כבר מינוס אחד, זה לא אפס. אוקיי? זאת אומרת זה לא השלילה הפשוטה של העשה. והיחס בין עשה לבין לאו הוא לא יחס של שלילה פשוטה, אולי שלילה מנוגדת, אבל לא שלילה מעיינת בא'. כן? זה דיברנו מזמן.
[Speaker E] לא מחדד את לא
[Speaker D] תעמוד על דם רעך, לא יודע אם כאילו אם אתה מסוגל ברמה ההבדל בין זה לבין לאו זה אם אתה מסוגל איזה רמה של לא תעמוד על דם רעך, איזה רמה של עזרה נדרשת ממך. השאלה אם אני צריך, אם היו אומרים לי לא תעמוד על דם רעך לחפש את כל היהודי הנידח האחרון ולהציל אותו, או שבלא תעמוד על דם רעך זה רק שראית סיטואציה כזאת.
[הרב מיכאל אברהם] עדיין, אבל עדיין זאת השלכה. אני רוצה אני אגיע לזה עוד מעט. אולי אני אקדים עוד משהו. תראו, עידו אמר קודם למשל, ההבדל בין לאו לבין עשה זה השאלה כמה כסף התורה רוצה שתוציא על זה. על לאו צריך להוציא את כל ממונך כדי לא לעבור, ועל עשה חומש. או כל מיני הבדלים בין לאו לבין עשה. אבל אלו הבדלים שהם תוצאות, נכון? זאת אומרת צריך להיות איזשהו הבדל מהותי בין לאו לבין עשה שבגללו יוצאות. כל התוצאות ההלכתיות. אני שואל עליו. לכן זה עדיין תשובה במישור המדעי. אני רוצה לראות תופעות, אז התורה אומרת את זה. אין בעיה, זה אפיון מדעי שפיט, אני יכול לראות, אבל זה בדיוק הנקודה, האפיון הזה אף פעם לא ייתן לי את ההסבר. אף פעם. הוא שואל את המה, לא את הלמה. לכן זה הסתכלות מדעית במהותה. אז מה בכל זאת ההבדל? נדמה לי שההבדל הוא בשאלה מה התורה רוצה, בדיוק מה שאתה ניסחת קודם. כשהתורה אומרת לי לשבות בשבת, אז בעצם לא אכפת לתורה שאני אעשה מלאכה בשבת. מה שמפריע לה זה שאני לא נמצא בשביתה בשבת. עשיית המלאכה היא רק האמצעי, ברגע שאני עושה מלאכה, אז אני לא שובת. אבל המלאכה מצד עצמה היא לא בעיה, הבעיה היא רק שאני לא נמצא במצב של שביתה. המטרה היא לא לא לעשות מלאכה, המטרה היא לשבות, אבל אי אפשר לשבות בלי לא לעשות מלאכה.
[Speaker E] בדיוק. אי עשיית המלאכה היא האמצעי שפשוט
[הרב מיכאל אברהם] בלי זה אי אפשר לשבות. אבל בעצם המטרה היא השביתה, לא אי עשיית המלאכה. זה העשה של לשבות בשבת. הלאו של לשבות בשבת, זה להציב את עשיית המלאכה כפעולה שלילית. בתפיסה הראשונה, עשיית המלאכה היא לא פעולה שלילית, רק לא הייתי במצב החיובי של השביתה, שהוא מצב חיובי. הצבעה על מצב חיובי זה מצוות עשה. הצבעה על מצב שלילי זה לאו. זה ההבדל. עכשיו כשהמצב השלילי והחיובי יכולים להיות מצבים פסיביים או אקטיביים, זה בכלל לא משנה. לכן זה לא נכון לתלות את זה בשאלה אם זה עשייה או מחדל. אם המצב החיובי הוא עשייה, אז זה מצוות עשה. אם המצב החיובי הוא שביתה, גם זה מצוות עשה, כל עוד התורה מצביעה על המצב החיובי. ולכן ההבדל בין עשה לבין לאו זה בשאלה אם התורה מצביעה על מצב חיובי שבו היא רוצה שאני אמצא, או שהתורה מצביעה על מצב שלילי שבו היא לא רוצה שאני אמצא. עכשיו יכול להיות שזה יבוא לידי ביטוי זהה לגמרי במציאות. נגיד אם אין אפס באמצע, או אחד או מינוס אחד. בסדר, אז זה בעצם אותו דבר. כי בשביל לא להיות במינוס אחד אני חייב להיות באחד, אין מצב נוסף. נכון, ועדיין רעיונית זה שונה. זה שונה רעיונית. ולהבדל הרעיוני הזה יש השלכות הלכתיות.
[Speaker E] אז תסביר איך זה לא תעמוד על דם רעך.
[הרב מיכאל אברהם] לא תעמוד על דם רעך לתורה אין עניין שאני אציל את חברי, יש לה עניין שאני לא אשאר אדיש. אני לא רציתי אותו. אסור לי להיות אדיש וזה נפקא מינה גדולה, כי באמת יכלה להגיד לא, אני מטילה עליך חובה להציל, ואת זה היית אומרת מצוות עשה. ואהבת לרעך כמוך אולי היית אומרת מצוות עשה. אולי אני אעבור על ואהבת לרעך כמוך אם אני לא אציל אותו, אבל חובת ההצלה…
[Speaker D] לא, לכן כנראה גם רבי עקיבא העמיד את זה על מאן דסני לך לחברך לא תעביד בשלילה.
[הרב מיכאל אברהם] גם שם.
[Speaker D] אפילו בואהבת לרעך כמוך רק בשלילה כי אחרת לא תעמוד על דם רעך אם זה היה בחיוב הייתי צריך לחפש כל איזה נידח שנפל באיזשהו בור.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, יכול להיות. אבל אני אומר שזה בדיוק הנקודה, ההבדל ביניהם הוא לא הבדל מעשי, אפילו אם יש סיטואציה שבה יש רק אחד ומינוס אחד. אז להגיד שאני לא רוצה את מינוס אחד זה כמו להגיד שאני רוצה את אחד, מה ההבדל? אין מצב נוסף, אין מצב שלישי. אוקיי? לא, יש הבדל. השאלה אם אני רוצה את אחד או לא רוצה את מינוס אחד זאת לא אותה אמירה. איפה יהיה ההבדל? עכשיו אני אביא לכם את ההשלכות. וזה אין שום נפקא מינה ישירה כשלעצמה, אבל תראו עכשיו איך שכל ההשלכות נופלות למקור. כשאני מדבר למשל למה על לאו יש עונש ועל מצוות עשה אין עונש, ביטול עשה? הביטול עשה אין עונש. על לאו יש עונש בבית דין. למה? כי בלאו מה שקרה זה שעשית משהו שלילי. עשית משהו שלילי מגיע לך עונש. בביטול עשה לא היית במצב החיובי. זה לא משנה אם עשית את זה על ידי עשייה אקטיבית. אבל העשייה האקטיבית הזאת היא לא פסולה מצד עצמה. רק התורה ציפתה שתחדל, שלא תעשה. וכשאתה עושה אתה לא היית במצב החיובי. טוב, לא היית במצב החיובי אז אתה לא צדיק, אבל עונש לא מגיע לך על זה. אותו דבר למה צריך להוציא את כל ממוני על לאו ולא צריך להוציא את כל ממוני על עשה? צריך להוציא את כל ממוני כדי לא להיות רשע, אבל לא צריך להוציא את כל ממוני בשביל להיות צדיק. לכל היותר אני אשאר בינוני. אני לא אהיה צדיק. הזכרתי את האחיין שלי כשהוא הגיע לגיל חמש שש אז הוא הודיע שמעכשיו הוא כבר בינוני. הוא הפסיק להיות קטן, עכשיו הוא כבר בינוני. אז אני אומר יש היגיון בלא להעניש על ביטול עשה, כי ביטול עשה זה לא להיות במצב שלילי, זה רק לא להיות במצב חיובי. הלא להיות במצב חיובי לא מענישים. ולכן זה לא קשור לעשייה או חדילה, זאת לא הנקודה. השאלה היא אם מה שנדרש ממני זה להיות במצב או לא להיות במצב, כשהמצב יכול להיות מצב אקטיבי או מצב פסיבי, זה לא משנה.
[Speaker E] ולכן אין בעיה של כפילות,
[הרב מיכאל אברהם] כששהתורה אומרת לשבות בשבת ולא לעשות מלאכה בשבת, היא אומרת לי פה גם המינוס אחד לא רצוי וגם האחד כן רצוי. פה שני הדברים קיימים. ולכן את זה היא לא יכולה להגיד אלא אם היא אומרת לי יש גם עשה וגם לאו כפולים. אי אפשר להגיד את זה אחרת. אוקיי? ולכן זה הבדל דיכוטומי לגמרי בין לאו לבין עשה. אבל זאת איזושהי הגדרה שהיא לי נשמעת משכנעת, היא נשמעת הגיונית. אבל איך אני יכול לאמת אותה מול עובדות? זה לא כל כך משהו שאיש אקדמיה או איש מדע אמור להגיד במאמר שלו. במאמר שלו הוא מציב את העובדה, זה שפיט, שיש לאווים שלא דורשים ממני לעשות, שדורשים ממני לעשות, או עשין שלא דורשים ממני לעשות. עכשיו אני בא ושואל למה. שאלות הלמה הן תמיד שאלות שלב אחד הלאה, והן באמת הרבה פעמים השאלה
[Speaker B] של המדען, זה שאלה של האיש ישיבה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. לכן אני מנסה להדגים פה את היחס שבין שתי ההסתכלויות האלה. נכון, יש פה אינטואיציה שבין האינטואיציה חזקה, זה נשמע הגיוני. אבל זה לא משהו שהוא שפיט, אני לא יכול לעמוד מאחוריו, אני לא יכול להגיד הנה יש לי הוכחה כזאת וכזאת שאני צודק. פשוט אומר תסתכל, מה זה לא הגיוני? זה נורא הגיוני הרי, אז לכן זה נכון. זה לא דבר שיעבור שיפוט אובייקטיבי, זאת אומרת, זה אתה זה לא שפיט. אז אתה לא יכול לעשות את זה במאמר מדעי. עכשיו מה שקורה אבל זה שהרבה פעמים הרי יש קושי.
[Speaker E] כל הקשיים שהעלית, והנה יש לך הסבר שהוא פותר את הקשיים, זה כמו תאוריה. איזה קושי?
[הרב מיכאל אברהם] אין פה קושי. מה הקושי?
[Speaker E] למה יש כפול?
[הרב מיכאל אברהם] אז הנה, יש בתורה כתוב לא, פתרנו את הקושי.
[Speaker E] לא, אבל למה יש פעמיים? למה יש גם עשה וגם לא?
[הרב מיכאל אברהם] כי התורה כתבה, פעם אחת כתבה את זה בלי לא. כן, אבל למה? זהו, הלמה התורה, אז זה הקשיים, זה הלמה, זה בדיוק הנקודה. עכשיו, אתם צודקים שאני עושה את זה חד מדי כי אני פשוט בא להבהיר פה את הנקודה. במאמר אקדמי היה יכול להופיע, בטח במדעי הרוח כי הם לא כל כך מקפידים על האבחנות האלה. אבל זה לא כל כך טריוויאלי שזה יופיע. במובן הזה אני כן עומד מאחורי האבחנה הזאת.
[Speaker E] זה לא יכולים להגדיר את זה כלמה.
[הרב מיכאל אברהם] אם איש אקדמיה היה בא ואומר תראה יש לי הסבר למה מוציאים את כל ממונו בלאו ולא מוציאים בעשה, למה מענישים בלאו ולא מענישים בעשה, ואז הוא היה מציע את ההסבר הזה, זה אולי היה אקדמי. אני אבל לא עובד ככה, אני עובד הפוך. אני שואל את השאלה מה ההבדל בין לאו לבין עשה, לא למה על זה מענישים ועל זה לא מענישים. מה ההבדל? איך זה יכול להיות שאין הבדל? השאלת למה. אחרי זה אני יכול עם התיאוריה שמצאתי להסביר למה על זה מענישים ועל זה לא. איש האקדמיה יתחיל הפוך, יש עובדות שהוא לא מבין שטוענות הסבר, ואז הוא אולי יגיע,
[Speaker E] יש לו תצפיות והוא רוצה להסביר, לנסות לבנות איזה חוק שמסדר אותם.
[הרב מיכאל אברהם] ואז אולי גם הוא יכול להגיע למה שאמרתי כאן. לכן אמרתי שהאבחנה שעשיתי היא חדה מדי. הרבה פעמים יימצאו במאמר אקדמי גם הסברים כאלה. אבל א', זה באמת מאמר שבמקומות מסוימים ייחשב כספקולטיבי ולא ייכנס, זה נכון. וב', גם כשהוא ייכתב הוא ייכתב הפוך, הוא לא ייכתב כמו שאני. אני כשהייתי אומר את השיעור הזה בישיבה לא הייתי מתחיל מזה שלמה מענישים פה ולא מענישים שם, עם זה הייתי מסיים.
[Speaker E] גם המאמר שניוטון בזמנו שחיבר את פרינקיפיה, זה
[הרב מיכאל אברהם] גם פילוסופיה של הדת
[Speaker E] וגאות ושפל וזה, זה היה גם ספקולטיבי.
[הרב מיכאל אברהם] גם פילוסופים לא היו מקבלים את חיבוריהם לכתב עת מדעי, נכון, נכון. אבל אני אומר בצדק, אין לי ביקורת על זה. כי זה באמת שתי דיסציפלינות שצריכות לשמור על אבחנה ביניהן. וכאן אני חוזר לנקודה שבה פתחתי עם המחשבת ישראל שם בירושלים. שאני בעד האבחנה בין הדיסציפלינות, זאת לא ביקורת. זה חשוב מאוד. מדע לא יוכל להתקדם אם הוא לא יצמצם את עצמו לתחומים השפיטים, הכמותיים, המדויקים, שאפשר לעמוד מאחוריהם, האובייקטיביים. אם כל אחד יביע את דעתו אז זה לא כתב עת מדעי, זה פובליציסטיקה. כל אחד יגיד מה דעתו. לכן אתה כן צריך להיצמד ולצמצם את עצמך ולהיצמד למימדים האובייקטיביים שאף אחד לא יוכל להתווכח איתך. כך צוברי מידע. המאמר של שמש הוא מאמר שקידם את המידע האקדמי על העולם הזה של מצוות לאווין ועשין. ההצעה שלי זה לא בדיוק מידע, זאת הצעה, רעיון מעניין. אבל זה לא מידע, מישהו אחר יכול לבוא, יש לי הצעה אחרת, לא מסכים איתך, וגם הוא אולי יסביר כל מיני תופעות. בסדר, יכול להיות. על שמש אף אחד לא יכול להתווכח. כשכתוב לא זה לאו, כשלא כתוב לא זה לא לאו, זאת עובדה.
[Speaker E] רב זה מדעי? מה שאתה מציע זה בדיוק, יש אוסף של תופעות, מישהו שם, זה כמו נקודות, שיש לך נקודות על זה ואתה מציע תיאוריה שהפונקציה שלה היא כזאת וכזאת וכל הנקודות יושבות עליה. ובא מישהו אחר מציע תיאוריה אחרת, פונקציה אחרת, שניהם מציעים תיאוריות מדעיות. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז ברור, לכן אמרתי שאני עושה פה אבחנה חדה מדי. גם מדע שואל שאלות למה, ודיברנו על גדר וטעם. אלא זה למה במובן של טעם הדבר אלא זה למה במובן של בוא נגדיר את זה בצורה מה שחמפל קורא ההסבר הדדוקטיבי נומולוגי.
[Speaker E] כן, אבל ההסבר שלך הוא בדיוק מהסוג הזה.
[הרב מיכאל אברהם] לא בדיוק, לא, הוא לא בדיוק זה. הוא לא בדיוק זה, כי אני אני מציע איזשהו הסבר סברתי, לא תאוריה. התאוריה של שמש היא בסדר גמור ברמה המדעית, היא מסבירה הכל, כל מה שכתוב לא זה לאו ואז מענישים ומוציאים את כל הממון, מה שלא כתוב לא זה יעמוד בכל מבחן העובדות, לא צריך שום הסבר נוסף. התאוריה שלי לא יותר מוצלחת משלו במובן הזה שהיא מסבירה יותר עובדות, התאוריה שלי פשוט מסבירה את העובדות ושלו רק מתארת אותן. זה הנקודה.
[Speaker E] ואז יש פה הבדל, זה כמו הבדל שמישהו עכשיו לוקח את כל טופס התופעות שהוא צפה בהם ושם אותם בספר וסופר אותם אחת לאחת, יש תופעה כזאת, יש תופעה כזאת, תופעה כזאת, תופעה כזאת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא רק שם בספר,
[Speaker E] זה קטן מדי, עשית אותו קטן מדי.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת הוא אסף את התופעות, זאת הטקסונומיה, אבל אחרי זה הוא גם הציע הסבר. כל דבר שכתוב בתורה לא זה לאו, זה הסבר כבר, ומה שלא כתוב בתורה לא זה עשה. ואם תבדוק תראה זה באמת ככה. אז זה הסבר. אבל ברור שזה לא הסבר במובן שנותן טעם לדבר, לכן אני אומר זה הסבר במובן של הגדר, זה הסבר מדעי, זה לא הסבר מהותי, זה לא הסבר למדני. אוקיי, זה הסבר מדעי והוא הסבר נכון. לא רק שהוא הסבר נכון הוא שלב נחוץ בדרך כדי להגיע להסבר המהותי. אתה צריך לעמוד טוב טוב מול העובדות, להבחין אותן. הרבה פעמים בתולדות המדע למשל גוף שחור זאת דוגמה קלאסית לעניין הזה, קרינה של גוף שחור, הייתה איזושהי תופעה שלא כל כך הבנו אותה, לא משנה, ובשלב הראשון הייתה תאוריה שהציעה הסבר, מה שקראתי קודם תאוריה פנומנולוגית. תאוריה שאומרת איך איך כל מיני איך איך מתחלקת קרינה של גוף שחור, זאת אומרת אני מתאר את הקרינה הזאת ואני מראה אותה שזה יושב על משוואה כזאת וכזאת. ואז בא איינשטיין ומציע הסבר למה זה מתנהל באופן כזה. התאוריה הראשונה היא תאוריה פנומנולוגית, היא רק אומרת איך זה מתנהל, היא לא שואלת למה זה מתנהל כך. איינשטיין שאל שאלת למה, ואז הוא מצא בעצם את תורת הקוונטים, התחלת תורת הקוונטים. כן, בעצם זאת הייתה התגלית שלו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בלי שקודם הוא היה מצויד בתאוריה פנומנולוגית. והתאוריה פנומנולוגית זה הטקסונומיה, זאת אומרת זה אומר איזה קרינה נפלטת מתי ואיך ובאיזה כמויות, הכל יש לי משוואה שמתארת לכל אורך גל כמה נפלט. אוקיי?
[Speaker E] את הנובל הוא קיבל על זה ולא על תורת היחסות.
[הרב מיכאל אברהם] כן. שנת הפלאות, היו באותה שנה שלושה מאמרים, אחד פתח את הקוונטים, אחד את היחסות ואחד את המכניקה הסטטיסטית.
[Speaker E] אחד את המכניקה
[הרב מיכאל אברהם] הסטטיסטית, פשוט לא יאומן, זה תופעה, תורת היחסות הפרטית והכללית, לא על זה הוא קיבל פרס נובל, על
[Speaker E] זה הוא קיבל פרס נובל.
[הרב מיכאל אברהם] אז באותה שנה יושב זה יהודי במשרד הפטנטים כותב שלושה מאמרים, כל אחד פתח תחום חדש בפיזיקה של המאה ה-20, כל הפיזיקה שאנחנו מכירים היום זה בעצם תוצאות של שלושת המאמרים האלה. כל אחד ארבעה דפים. כן, אני לא יודע אפילו, יכול להיות. תורת היחסות הפרטית היה שלושה עמודים.
[Speaker E] כן ועוד אחד שאומרים שלא התייחסו אליו.
[הרב מיכאל אברהם] כן.
[Speaker D] אבל אבולוציה זה הסבר לאיך שנוצר העולם בדיוק באותו מובן שהרב נותן הסבר לכל תופעה אחרת שהיא לא שפיטה. אבולוציה יכולה לתאר כל מיני תהליכים אבולוציוניים כאלה ואחרים, אבל להגיד שככה נוצר העולם או זה ההסבר זה לגמרי לא מחזיק מים.
[הרב מיכאל אברהם] בספר הזה אני מקדיש לזה פרק, האם האבולוציה זה מדע. בספר הזה? לא, באלוהים משחק בקוביות. אה אוקיי. האם האבולוציה היא תאוריה מדעית. הטענה שלי היא באמת בגלל זה שלא. נכון. היא נכונה לגמרי אבל היא לא מדעית.
[Speaker D] כתבתי בספר הזה, שני דברים שונים.
[הרב מיכאל אברהם] זה מתמטיקה, זה לא מדע.
[Speaker C] אבל בעניין של העשה והלאו השאלה שאנחנו לא עונים עליה הלמה, הלמה הוא למה התורה עשתה את ההבחנה בין עשה ללאו?
[הרב מיכאל אברהם] כן, מה שורשה של ההבדלה הזאת? מה משמעותה?
[Speaker C] יכול להיות שכיוון שאני לא יודע את התשובה אבל יכול להיות שהתשובה תשנה לחלוטין גם את ההגדרות האלה ואז אני סתם הגדרתי משהו שהוא.
[הרב מיכאל אברהם] בהחלט, אבל מצד שני אנחנו עובדים הפוך, אנחנו כבר יודעים את ההגדרות, אנחנו מחפשים את התאוריה מתוך ההגדרות. הקדוש ברוך הוא, בהנחה שזאת הייתה התאוריה שלו, אז הוא התחיל מהתאוריה וממנה בנה את ההלכה, את העובדות ההלכתיות, ההוראות ההלכתיות. אבל אנחנו עובדים הרי הפוך הלמדנים, אנחנו יודעים את ההוראות ההלכתיות, יש את התורה, תורה שבעל פה, לא משנה אנחנו יודעים את ההוראות ההלכתיות ואנחנו שואלים את עצמנו מה התאוריה שממנה הם יצאו. אנחנו עושים עבודה הפוכה. אז העובדות נתונות, אין בעיה.
[Speaker C] גם העובדות הנתונות זה לא עובדות נתונות, אלא הפרשנות שלך על העניין של השכל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה?
[Speaker C] עובדה שיש לך פרשנות כזו ויש לך פרשנות אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר, פה במקרה הזה אין ויכוחים, כולם מסכימים. שמש טוען, אגב, אולי כן קצת צריך להוסיף את זה, שמש טוען שזה השתנה. היחס בין לאו לבין עשה. הוא גם טוען טענה ארכיאולוגית כזאת. זאת אומרת, שבשכבות קדומות של התלמוד, כן, בסוגיות קדומות יותר, אז ההסתכלות הייתה ההסתכלות הטבעית הפשוטה. זאת אומרת, שהעשה זה לעשות ולאו זה לחדול. ועם ההתקדמות ההיסטורית, כאילו בסוגיות יותר מאוחרות, זה עובר לאט לאט להסתכלות הלמדנית, לא הטבעית. ואגב, זאת תופעה שקיימת הרבה פעמים בגמרא, אפילו במעבר מהמשנה לגמרא. שהמשנה חושבת בצורה יותר בעל ביתית והגמרא קצת יותר למדנית, והראשונים עוד יותר למדניים והאחרונים עוד יותר למדניים. זאת אומרת, אנחנו עוברים מחשיבה יומיומית פשוטה טבעית לחשיבה עם מושגים ופורמליסטיקה וכולי. כן, אולי זה חלק מהעניין אבל לא בטוח שזה כל העניין. וגם במובן הזה הוא באמת רואה שם איזשהו תהליך כזה שעוברים מהחשיבה הטבעית הרגילה שתשאל כל אחד וזה מה שהוא יענה לך לאיזושהי חשיבה שקרוכה בהפשטה כלשהי ובהמסגה ובהפשטה ואיזה שהם הגדרות יותר מופשטות. עכשיו אני רוצה לסיים את הנקודה הזאת בעוד היבט, אולי שתי נקודות. נקודה אחת זה מה שהוא תרם לי, אמרתי שאני אחזור לזה, אלון אריאל. הוא אמר לי אחרי שאמרתי לו את ההבדל הזה, אז הוא אמר לי שיש איזה פילוסוף יהודי אמריקאי נוזיק, רוברט נוזיק, זה שאחראי על פרדוקס ניוקומב ובחירה חופשית, אז הוא גם אחראי על ההבדל בין פיתוי לסחיטה. הוא שואל למה החוק אוסר סחיטה ומתיר פיתוי? כי אם אני מפתה אותך לעשות משהו אני אומר לך אם תעשה משהו תקבל אלף שקל, אין בעיה, מותר, נכון? לא עושה את זה בכוח, מותר, תעשה תקבל אלף שקל. אני מנסה לפתות אותך לעשות את זה, זה מותר על פי החוק. הוא אומר: תראה אם לא תעשה את זה אני אקח ממך אלף שקל, זאת סחיטה, אוקיי? או אני אעשה לך משהו, זה אסור. מה ההבדל? בשני המקרים אני מציג בפניך שתי אופציות שיש ביניהם הבדל של אלף שקל, נכון? בין אם תעשה ולא תעשה. בשני המקרים מטרתי שתעשה את זה, אז למה זה אסור וזה מותר?
[Speaker E] כי אחד זה כפייה ואחד זה לא.
[הרב מיכאל אברהם] למה? זה גם כפייה, אתה רוצה את האלף שקל.
[Speaker E] לא לא, כשאני לוקח אלף שקל אני כופה עליך לקחת, אתה לא רוצה לתת. כשאני נותן לך אלף שקל
[הרב מיכאל אברהם] אתה רוצה לקבל.
[Speaker E] אה, וכשאני נותן לך אלף שקל אתה רוצה לקבל?
[הרב מיכאל אברהם] נו, אתה לא רוצה לתת, מה ההבדל בין רצון לא לתת לבין רצון לקבל? אתם רואים כבר את ההבדל בין לאו לבין עשה?
[Speaker E] לא, אני מדבר על כפייה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה? זה כפייה וזה כפייה.
[Speaker E] לקחת, בשני
[Speaker B] המקרים אין הבדל.
[Speaker E] אני כופה עליו לקחת אלף שקל?
[הרב מיכאל אברהם] אני כופה עליו לא לקבל אלף שקל. הוא רוצה אלף שקל ואני כופה עליו לא לקבל.
[Speaker B] בשני המקרים
[Speaker E] יש הפרש
[הרב מיכאל אברהם] של אלף שקלים בין שתי תוצאות אפשריות. זה לא שלא, אני שואל למה לא? אתה מניח את זה, זה לא הסבר.
[Speaker E] מה אתה מניח שכסף שלו זה לא שלו?
[הרב מיכאל אברהם] לא, כן, הוא רוצה, הוא רוצה לקבל ואני כופה עליו לא לקבל.
[Speaker B] בשני המקרים יש הפרש של אלף שקלים בין שתי תוצאות אפשריות.
[Speaker E] אתה לא בכלל אומר שום דבר, סתם אני מחליט עכשיו שאני רוצה שתיתן אלף שקל ואתה לא נותן. אז מה? אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] נו, באמת, זאת השאלה הפילוסופית. כולם מסכימים, כן, זה כפייה וזה לא. אפשר לשאול שאלה פילוסופית. ברור, האינטואיציה ברורה שיש הבדל, אבל אבל מה ההגדרה הפילוסופית? למה יש הבדל?
[Speaker E] ההגדרה שמה ששלך הוא שלך, הרכוש שלך.
[Speaker D] זה כבר המוציא מחברו, זאת הגדרה יותר רחבה.
[הרב מיכאל אברהם] מה ששלך הוא שלך ומה ששלי הוא שלי, אבל זה מקרה פרטי. ההבדל הוא כזה, כשאנחנו עושים הבדלים בין שני המצבים, אנחנו מניחים שמה שקובע זה רק היחס ביניהם, לא משנה הרמה המוחלטת איפה הם נמצאים, נכון? אם יש הבדל של אלף שקל לטובת העשייה, אז מה ההבדל? סחיטה ופיתוי שניהם זה אותו דבר, יש הבדל של אלף שקל לטובת העשייה, אז מה ההבדל? התשובה היא שיש משמעות גם לרמה המוחלטת שבה נמצאות שתי הרמות. זאת אומרת, אם אני עושה הבדל בין מינוס אלף לבין אפס, זה לא אותו דבר כמו ההבדל בין אפס לאלף, למרות שבשני המקרים היחסיות היא מינוס אלף שקל.
[Speaker E] זה אפשר לתרגם את זה למה שאני אמרתי שזה
[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, משם זה רק מקרה פרטי של החוק הכללי הזה. מה הנקודה? הנקודה היא שיש משמעות, אבל הניסוחים הכלליים הם חשובים כי הנה עכשיו תראה איזה מסקנות אני אסיק מהם. זאת אומרת בדוגמה הזאת, בסדר, דוגמה היא מובנת מאליה. זה כל הרעיון שצריך לעשות ניסוח כללי כי אז אתה פתאום רואה עוד השלכות. הטענה שלו בעצם, הטענה של פוטנציאלים, כן, שיש הבדל רק בין שתי הרמות, ובהסתכלות שמוכרת בפיזיקה הסתכלות של פוטנציאלים, לפוטנציאל אין שום משמעות כמה הפוטנציאל, כל השאלה היא מה ההבדל בינו לבין פוטנציאל של נקודה אחרת. הפרש פוטנציאלים. פונקציה כמו פוטנציאל זאת פונקציה שלא חשוב בכלל הערך שלה. מה שחשוב זה רק הגרדיאנטים, רק ההבדלים בין ה-, הפרשים בין הנקודות, זה מה שקובע. אז פונקציה כמו פוטנציאל זאת פונקציה שלא חשוב בכלל הערך שלה. מה שחשוב זה רק הגרדיאנטים, רק ההבדלים בין הנקודות, הפרשים בין הנקודות. לעומת זאת כוח לדוגמה זה דבר מוחלט. פוטנציאל זה ה-, כוח זה נגזרת של הפוטנציאל, כן, אבל כוח זה דבר מוחלט. כמה כוח אני מפעיל עליך זה לא משהו יחסי, זה משהו מוחלט. אנחנו, זה נמדד במונחים מוחלטים. הטענה היא שהחוק מתייחס לערכים מוחלטים ולא לערכים יחסיים, או גם למימד המוחלט ולא רק למימד היחסי, ולכן זה שאתה עושה הבדל של אלף שקל בין שתי הפעולות זו עדיין לא מספיק כדי לקבוע אם החוק אוסר או מתיר. החוק גם שואל את עצמו מי הן שתי הרמות האלו ולא רק מה ההבדל ביניהן, האם זה אפס ואלף או זה מינוס אלף ואפס. האיפה אתה נמצא? ובעצם עכשיו אני חוזר לנקודה ששמואל אמר קודם, כשזה הבדל בין אפס לבין אלף אני בעצם אומר תראה, אתה לא תעלה לרמה יותר גבוהה ממה שאתה נמצא כרגע. כרגע אתה נמצא ברמת האפס. אתה לא תעלה לרמה יותר גבוהה. בסדר, לא תעלה לא תעלה, זה זכותי להגיד לך שאני לא אעזור לך לעלות, אבל שאני אוריד אותך לרמה יותר נמוכה, זכותך להישאר באפס, אתה נמצא באפס, אני לא יכול על כורחך להכניס אותך לרמה מינוס אלף. אתה נמצא באפס. או במילים אחרות יש רמה מסוימת שקובעת את הזכויות שלך. הזכויות שלך זה מה שנמצא אצלך. לשלול ממך זכויות אסור בשום אופן, אבל לתת לך זכויות נוספות אני לא חייב, שלא תמורת משהו שתעשה.
[Speaker B] אפשר לאתגר את האמירה? עומד בן אדם ליד ביתו שעולה בלהבות, ניגש אליו מישהו ואומר לו, אם תשלם לי אלף שקל אני אכבה לך את הבית. מה הבעיה? זו סחיטה?
[הרב מיכאל אברהם] כן. לא. לא, זה פיתוי. ודאי שלא. לי אין זכות שאני אכבה. הבית הוא שלו, הבית השרוף שלו, אבל אין לו זכות שאני אכבה. זה לא זכותו.
[Speaker E] ודאי שלא
[Speaker B] זכותו. ודאי שלא
[הרב מיכאל אברהם] זכותו. זה בדיוק הנקודה, אני מציע לו לא את הבית אני מציע לו את פעולת הכיבוי. פעולת הכיבוי לא זכותו, הבית הוא שלו שיעשה איתו מה שהוא רוצה, אני לא יכול לקחת לו את הבית.
[Speaker E] אבל אני אומר תביא
[Speaker D] לי אלף שקל ואני אדליק לך את המכבה. לא, רגע, מימון טרור זה אותו דבר?
[Speaker E] אם אני
[Speaker D] מדרבן אותך לבצע עבירות בכסף?
[הרב מיכאל אברהם] כן, ברמה עקרונית זה אותו דבר, חידוש גדול שגם זה נעשה. בסופו של דבר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. זה שהוא עבריין תעניש אותו, מה זה קשור? אז למה סחיטה וטרור וכל הדברים שאנחנו יודעים שזה בדרך למנוע את הטרור עצמו אז אין ברירה, אבל זה חידוש משפטי. ניסיון לרצח, מימון טרור, סיוע.
[Speaker B] אם זה מכבה אומר את זה אז זו סחיטה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כי זכותי שהוא יעזור לי, בשביל זה משלמים לו. ברור. אם אחרי שעשינו את העסקה הוא לא יכבה, למשל בלי מכבה, עשינו את העסקה שילמתי לו אלף שקל והוא לא כיבה, אז הוא חייב לי. בסדר? אז עכשיו מה אני אומר? שמצוות עשה ולאוים בעצם נבדלות זו מזו במישור הזה. כשאני שאלתי מה ההבדל בין מצוות עשה לבין לאו, הנקודה היא כזאת. יש מצב אפס שבו התורה רוצה שאני אהיה. זה המצב של מה שקראתי לו בינוני קודם. אתה יכול להיות צדיק אם תעלה למצב חיובי, אתה יכול להיות רשע אם תרד למצב שלילי. הירידה מבינוני לצדיק או העלייה מבינוני לצדיק או העלייה מרשע לבינוני זו אותה עלייה. אם אתה מסתכל על זה רק הפרשית לא תראה הבדל בין עשה לבין לאו. אבל יש משמעות למצב המוחלט. במצב המוחלט זה אומר יש מצב מסוים שהוא דרישת מינימום, זה התורה מצפה מכל אחד שיהיה פה, זה האפס. אם אתה יורד מתחת לזה אתה עבריין. אם אתה לא עולה מעל זה אז אתה לא צדיק אבל בסדר, אבל זה לא… בסדר? אז זה בעצם המשמעות של ההבדל בין לאו לבין עשה. עכשיו אני אולי אגיד עוד… אני אסיים את המעגל על הדוגמה הזאת. בעצם זה מחזיר אותנו חזרה לתפיסה אינטואיטיבית הזאת של עשייה ואי עשייה. אם תחשבו טוב זה בעצם דומה מאוד. זו לא תפיסה שגויה. תפיסה שאומרת שעשה מטיל עליי חובה לעשות ולא תעשה מטיל עליי חובה לחדול. כי מה באמת ההבדל בין עשה לבין לאו? תשאל את הבן אדם למה באמת לאו יותר חמור? בלאו אני עושה הרי פעולה אקטיבית שהיא איסור. ביטול עשה אני רק לא, אני עושה מחדל שהוא לא בסדר. וזה יותר, למה זה יותר גרוע? זה יותר גרוע כי יש פה התנגשות חזיתית נגד רצון השם. אני עושה פעולה שהיא עצמה שלילית. נכון? לעומת זאת כשאני חודל אז אני רק לא עושה את הפעולה החיובית. נכון? אני לא מתנגש חזיתית עם רצון השם. אני לא עושה אותו, לא שאני עושה משהו שהוא סותר משהו שהוא לא רוצה. המצב שבו אני נמצא הוא לא אסור. הוא לא נגד רצון השם. אני לא נמצא במצב שבו כן יש רצון השם שאני אהיה. בסדר? זה בעצם דומה מאוד להבדל בין עשייה ואי עשייה. זה לא אותו דבר, יש נפקא מינות, ראינו, אבל הרעיון המהותי מאחורי לאו ועשה זה אותו רעיון. כי בעצם כשאני עושה את ההבדל בין עשה לבין לאו, למה אנשים, כשתישאל את האנשים למה מצוות עשה יותר חשובה מאשר להימנע מלאו, ולעבור על לאו זה יותר חמור מאשר לבטל עשה? זה דואלי היחס בין לאו לבין עשה. קיום, זה הרמב"ן בפרשת יתרו. כשקיום העשה הוא יותר חשוב מאשר הימנעות מלאו, נכון? דבר יותר גדול. גדול. אבל לעבור על לאו זה יותר חמור מאשר ביטול עשה. נכון? אין סתירה בין שני הדברים. למה? כי פה אני מדבר על צד הקיום ופה אני מדבר על צד הביטול. מצד הקיום העשה הוא יותר גדול. מצד הביטול הלאו הוא יותר חמור. למה? כי בלאו אז בעצם אני יורד לדרגה שהיא שלילית, לא אני לא עולה לדרגה חיובית. אז ברור שיותר חמור מאשר לא להיות צדיק. להיות רשע זה יותר חמור מאשר לא להיות צדיק. אבל מצד שני להיות צדיק זה יותר גדול מאשר לא להיות רשע. נכון? ברור. אין פה שום סתירה, דבר פשוט. אוקיי? אז עכשיו הבעצם הנקודה היא שמה שאנשים תופסים בתפיסה הפשוטה של סוגיות הקדמוניות, כן? בתפיסה הפשוטה שאומרת שעשה זה לעשות ולאו זה לחדול לו. או עבירה של לאו זה עבירה בקום עשה, ועבירה של עשה זה עבירה בשב ואל תעשה, כן? זה ביטול עשה. הם בעצם תופסים אותו דבר, הם רק אומרים ששב ואל תעשה הוא מתנגש פחות חזיתית מול רצון השם. כשאתה עושה משהו שהוא שלילי, התנגשת חזיתית עם רצון השם. בעצם מה שאני רוצה לטעון זה ככה, אולי ננסח את זה ככה. עבירת עשה, איך מגדירים בדרך כלל את ההבדל בין עשה ללאו? שלאב עוברים בקום עשה, נכון? עבירת לאו כשאני חיללתי שבת עשיתי פעולה בשבת, אז עברתי בקום עשה, עשיתי פעולה שהיא העבירה. לעומת זאת אם לא ביטלתי עשה, נגיד לא הנחתי תפילין, אז זה עבירה בשב ואל תעשה.
[Speaker B] אבל הבאנו את הדוגמאות הנגדיות. לא אותו מודל נראה.
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, שנייה. רגע רגע. אלה הפשוטות. תכף אני אגיע לדוגמאות, שמה אני רוצה להגיע. אבל הדוגמאות הפשוטות, אז שמה למה באמת זה עשה וזה לאו? כי על זה עוברים בקום עשה ועל זה בשב ואל תעשה. אתם מבינים שלפי ההגדרה שאני מציע עכשיו כולל הדוגמאות המורכבות זה אותו דבר. על עשה תמיד עוברים בשב ואל תעשה. גם כשאני עושה פעולה אני בעצם עובר עליה רק בשב ואל תעשה. למה? כי זה שב ואל תעשה מהותי, לא שב ואל תעשה פיזי. זה שב ואל תעשה במובן הזה שאני לא נמצא במצב הרצוי. ומה שאני נמצא במצב לא רצוי. ברמה הרעיונית זה שב ואל תעשה. למה שנגיד שפיזית זה נעשה במעשה?
[Speaker E] לא שחרר את האנרגיה שהשקיע. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אלא שהמשמעות הרוחנית של העניין. ברור, ברור.
[Speaker E] עשינו פה צעד.
[הרב מיכאל אברהם] אני רק טוען שהאינטואיציה הראשונית היא אינטואיציה שלא פספסה כל כך. היא תפסה את הליבה של העניין. והאינטואיציה הלמדנית בסך הכל מרחיבה את ההסתכלות הבעלבתית. זאת אומרת, וזה נקודה חשובה כי הרבה פעמים אני צריך לבדוק את עצמי אחרי שעשיתי את העבודה הלמדנית, איך זה מתקשר להסתכלות המדעית, או הבעלבתית, כן? במקרה הזה אני מחבר מדע עם בעלבתיות. כן? לא תמיד זה מתחבר כמובן. אבל וזה צריך להתקשר איכשהו, כי יש לי אמון מסוים שאינטואיציה של בני אדם תופסת משהו מהדבר הנכון. זאת אומרת, זה לא פספוס. לפעמים אני אעשה המשגה למדנית ואני אגיע לאיזושהי תיאוריה יותר מורכבת, יותר מופשטת, אבל היא צריכה להכיל בתוכה את המרכיבים היסודיים של האינטואיציות הפשוטות.
[Speaker C] כמו להגיד את זה לרגע רק במונחים משפטיים. בוא נגיד שיש חוזה. בוא נגיד שהנושא של המצווה ועשה ולא תעשה, חוזה ביני ובין הקדוש ברוך הוא. יש חוזה. האם יש הבדל משפטי בין שאני לא מקיים את החוזה או שאני מפר אותו? בעיקרון לא. זאת אומרת בשני המקרים יבואו ויאמרו שאני עבריין, עבריין אזרחי.
[הרב מיכאל אברהם] כי שניהם זה לאווים. מה? שניהם זה לאווים. לאווים אזרחיים.
[Speaker C] התחייבתי לקיים משהו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה חייב להיות גם כמו מס הכנסה. למה אתה הולך לחוזים? דיברנו על מס הכנסה ושירות בצבא. אז החוק בעצם אומר לי, אני לא יכול להגיד לך לשלם מס הכנסה. אני אוסר עליך לא לשלם מס הכנסה. ועובדה שבכל חוק חייבת להיות סנקציה בצידו. למה? כי אני לא מקבל פרס על זה שאני משלם מס הכנסה, זאת חובה אלמנטרית. כל אחד צריך לשלם מס הכנסה.
[Speaker E] החוק
[הרב מיכאל אברהם] אוסר, החוק אוסר לא לשלם מס הכנסה או לא להתגייס לצבא. זאת אומרת, למרות שהחובות ברמה הפיזית דורשות השקעת אנרגיה, זאת אומרת אני צריך לעשות פעולה כדי לקיים את החובה הזאת.
[Speaker E] בגלל שזה תשלום הוא…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. המצב האפס הוא פעולה אקטיבית. ועדיין החוק מדבר, אתה אסור לך להיות במצב שלילי, לא שאתה צריך להיות במצב האפס. הבנת? ולכן ברמה הרעיונית חוק הוא תמיד לאו.
[Speaker B] מה שהרב ניסה לדון עכשיו בנושא ההכללה של ההגדרה הבעלבטית, זה מזכיר את העובדה שתורת היחסות לא ביטלה את חוקי ניוטון, אלא רק גרמה להם להיות ולידיים בתחום צר, תחום המהירויות הנמוכות.
[הרב מיכאל אברהם] לכן תמיד שאלת הלמה, שאלת הלמה תמיד חייבת בהתחלה.
[Speaker E] ובשיא תורת היחסות המשוואות של ניוטון הם כקירוב. ניוטון זה האינטואיציה הבעלבטית שלא התבטלה לגמרי, אלא עברה הכללה מאוד מאוד רחבה.
[הרב מיכאל אברהם] ולא רק זה, היחסים, היחסים בין כוח לתאוצה נשארים ממש אותו דבר. אף שווה לאם איי גם בתורת היחסות, רק איי הוא ביטוי יותר מורכב. בדיוק.
[Speaker E] זאת אומרת יש, אבל כל המשוואות של ניוטון הם למעשה קירובים כשאתה הולך למהירויות נמוכות, קירובים לתורה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, וזה בדיוק הנקודה הזאת, כי מה שקורה זה שהתאוריה הפנומנולוגית, קודם כל תיאור העובדות הוא הצעד הראשון. רק אחרי זה צריך לשאול את הלמה. מי שישאל ישר את הלמה זה כמו אריסטו. זאת אומרת אז הוא לא יתקדם לשום מקום. אם אתה קודם כל עושה את תיאור העובדות, התיאור השפוי, המדויק, האובייקטיבי, המדעי, זה מצוין. אבל מי שעוצר שם זה כמו אצל אנכסימנדרוס. אם אתה עוצר שם אז אתה מבין שהמדע זה חזות הכל. וזה תמיד מגיע לעימותים בין תורה ומדע ולוויכוחים האלה שרואים שיש פה איזשהו כאילו קונפליקט. אין קונפליקט. ההיבט המדעי הוא טוב עושה שהוא מצומצם, שהוא מצמצם את עצמו למקומות השפיטים, המקומות המדויקים. אבל אחרי זה לא נכון לעצור, שלדעתי לא נכון לעצור שם. תהיה גם פילוסוף, לא רק מדען, ותשאל את עצמך למה זה נכון. אחרי שיש לפניך את העובדות, אתה יכול יותר טוב לשאול את הלמה. ואחרי שאתה עונה על הלמה תחזור חזרה לתאוריה הפנומנולוגית ותראה שהיא לא פספסה כל כך הרבה. זאת אומרת יש שם אינטואיציה טובה, זאת אומרת זה יכול, זה צריך איכשהו להתאים לפחות חלקית, זאת אומרת הרעיון צריך להישמר. זה לא, זה לא, זה לא איזה קפיצה למקום אחר לגמרי. שאלת הלמה מחויבת לשאלת המה. ולכן רב חיים, טוב זה רב חיים נגיע בהמשך, אבל היחס בין המה לבין הלמה הוא יחס אמביוולנטי. זאת אומרת אתה צריך להתחיל עם המה, להמשיך עם הלמה ואז לחזור חזרה למה ולראות שזה באמת עובד. בסופו של דבר אתה צריך את הכל. אוקיי, אבל זה כבר.