סוגי פרשנות שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה: קריאה אקדמית מול לימוד מסורתי
- [1:12] כפילויות ושימוש בשם השם
- [2:33] עורך המקרא: תפקידו של עזרא
- [4:13] החינוך המוקדם והחשיבה הביקורתית
- [10:51] הטקסט כשזירה של מקורות שונים
- [12:18] הגישה של ברוך שוורץ והנחת נקודת המוצא
- [14:08] הראיות בתלמוד על תיעוד המקורות
- [17:39] תזוזת 600 שנה בתיאוריה ההיסטורית
- [19:49] קושי בפרסום מחקרי עברית ובאנגלית
- [24:45] האתגר של תיאוריית התאריכים של ולקובסקי
- [27:18] מסורת קדומה ואיבוד התורה
- [28:49] הקדוש ברוך הוא כתב את התורה – עזרא הסופר
- [31:05] הגנה על המסורת של חמשת אלפים ושבע מאות
- [33:17] היום של 24 שעות – בעיית האנכרוניזם
- [35:47] ארבע צורות הסתכלות בתורה לפי ברויאר
- [41:16] סינתזה של פשט ודרש – עין תחת עין
- [43:51] הבדלים בין פיצוי לעונש בדיני נזיקין
- [46:39] קניין עולמי vs קניין לזמן – יובל
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את המתח בין קריאה אקדמית של התורה במסגרת ביקורת המקרא לבין הלימוד המסורתי, וטוען שהמסקנה המחקרית על שזירת מקורות שונים נראית מתבקשת כשקוראים את הטקסט במבט רענן נוכח כפילויות, סתירות, ושינויי סגנון ושמות השם. הוא מתאר כיצד המחקר משחזר “תעודות” ומציע תיארוך ועורכים כמו עזרא הסופר, אך מבקר את הממד ההיסטורי כחלש וספקולטיבי יותר מן הניתוח הטקסטואלי. מול זה מוצגת אלטרנטיבה דתית של הרב מרדכי ברויאר שמאמצת את הממצאים הטקסטואליים אך מייחסת את השזירה עצמה לקדוש ברוך הוא, ומפתחת מתוכה אפשרות לסינתזה פרשנית שמיישבת דרשות חז״ל ותופעות לשוניות־עריכתיות בלי לוותר על מסורת מתן תורה.
השערת התעודות וביקורת המקרא
הגישה המחקרית הרווחת מתארת את התורה כשזירה מורכבת של ארבע תעודות שמשולבות זו בתוך זו ולא זו לצד זו. הכפילויות והסתירות, הן בסיפורים והן במצוות ובחלקים ההלכתיים, מובילות למיון המקורות, והדוגמה המרכזית היא ההבחנה בין פרשיות המשתמשות בשם י-ה-ו-ה לבין פרשיות המשתמשות בשם אלוקים. המחקר מנסה לשחזר לאחור את שכבות העריכה מתוך הטקסט הערוך, לבנות רצפים של כל תעודה, ולאחר מכן לשער מתי, היכן ועל ידי מי חוברו התעודות ומי שילב אותן לכדי המקרא המוכר.
חוויית הקריאה ומבט רענן על הטקסט
הטקסט טוען שההרגל מגיל צעיר מקהה את תחושת הזרות והקושי מול כפילויות וסתירות, בעוד קורא בוגר הפוגש את התורה לראשונה עשוי לחוות טקסט “מוזר” ובעל ניסוחים לא חד־משמעיים וסדר מתערבב. הדובר מציג את המסקנה שהטקסט נראה כשזירה של מקורות כפתרון חידתי בעל כוח שכנוע, גם אם יש מחלוקות פנים־מחקריות. הוא מביא בשם הרבי אמירה שמה שהורס את היכולת ללמוד תנ״ך ותורה כמו שצריך היא “הגננת”, ומציין כתיאור עובדתי שמבחינה חברתית רבים כמעט אינם לומדים תנ״ך מעבר לבית הכנסת, לצד תחייה חדשה של לימוד סביב הגוש ומבצע “התשע שתיים תשע” של בני לאו.
תפקיד העריכה ועזרא הסופר אצל ברוך שוורץ
הדובר מצטט מאמר של ברוך שוורץ, חוקר מקרא ושומר מצוות, שלפיו עזרא שערך את המקורות קיבל על עצמו לא לגעת בפסוקים עצמם אלא רק לשבץ ולארגן אותם לפי חוקים קשיחים. הטענה היא שהאופן שבו השילוב נעשה מרמז שלא הייתה התערבות חופשית בכתיבה, וכאילו היה כבר אז משהו מקודש שאסור לשנותו, בעוד אילו עורך היה מרשה לעצמו “לתפור” ולהאחיד את הטקסט, התוצאה הייתה נראית אחרת. הדובר מוסיף שיש בחז״ל אינדיקציות מסוימות לתפיסה של “תעודות תעודות” או “פרשיות פרשיות” לאורך ארבעים שנה, וכן הבחנות מסוימות ביחס לספר דברים ולדרשות סמוכים.
נקודות מוצא, שפיטות, והבעייתיות של מדעי הרוח
הטקסט מדגיש שהפער בין המסקנות המסורתיות והאקדמיות אינו מקרי אלא נובע מהבדלי נקודת מוצא, ושאילו היו ניגשים רק מן הטקסט עצמו ללא הנחות מסורתיות, המסקנה המחקרית הייתה נראית מתבקשת. הוא טוען שבמדעי הרוח יש נטייה לקבל הנחות יסוד “מובלעות” בלי לבדוק אותן, ומביא כדוגמה את עמנואל וליקובסקי שניסה לערער על התיארוך המקובל של המזרח הקדום בהסטה של כ־600 שנה וטען שהפאזל ההיסטורי “נופל” אחרת. הסיפור מתואר ככולל חרמות, מאבקי אג׳נדות, והקבלה למלחמות בין אסכולות בארכיאולוגיה ולוויכוחים אידיאולוגיים כמו אבולוציה, תוך טענה חריפה שבתחומים הנוגעים לאידיאולוגיה ופרקטיקה קשה להאמין למקורות כי יש הטיות והצגה סלקטיבית של עובדות.
“תורת משה” ופרשת מציאת ספר התורה בימי יאשיהו
הטקסט מציג את הדיון המחקרי בביטוי “תורת משה” המופיע בספרים כמו יהושע וישעיהו, ואת הקושי לפרשו על התורה הערוכה אם מניחים שהעריכה התרחשה מאוחר יותר, מה שמוביל הצעות כמו זיהוי הביטוי עם ספר דברים. פרשת מציאת ספר התורה בימי יאשיהו מתוארת כמנוצלת במחקר כהוכחה נגד רציפות המסורת, ואף מוצעת אפשרות שהספר “נמצא” במרכאות כלומר חובר אז, אך הדובר טוען שלקריאה פשוטה של הסיפור יש דווקא משקל עקיף לכך שהייתה תפיסה קדומה של “ספר תורת משה” שנעלם והופיע מחדש.
הרב מרדכי ברויאר ותורת הבחינות
הרב מרדכי ברויאר מוצג כמי שמציע אלטרנטיבה המאמצת את הממד הטקסטואלי של השערת התעודות אך דוחה את הממד ההיסטורי שלה. הוא טוען שהקדוש ברוך הוא עצמו חיבר ארבע תעודות מנקודות מבט שונות ושזר אותן כדי שהתורה תכיל כמה זוויות אמת על אותם אירועים ומצוות, וההשוואה נעשית לתירוץ על מאובנים בעולם שנברא “כבר עם” עקבות תהליכיים. לפי תיאור זה אין פרשה המערבת ארבע תעודות יחד אלא לכל היותר שלוש, והרביעית מזוהה עם ספר דברים כמשה רבנו במבט אחר, והספר המרכזי הממוסד של השיטה נקרא “תורת הבחינות” שיצא בגוש עציון בעריכת הרב יוסי עופר והרב אמנון בזק.
סינתזה של פשט ודרש: “עין תחת עין”
הטקסט מביא דוגמה מתוך מאמרי הנשקה ב”המעיין” תשל״ז על פשט ודרש, שמיישמת את תורת הבחינות להסברת דרשות חז״ל. “עין תחת עין” נתפס כפשוטו כהוצאת עין וכדרש כממון, והחיבור ביניהם מסביר דעה בחז״ל שלפיה משערים “דמי עינו של מזיק” ולא של ניזק, משום שהפשט יוצר תביעה עונשית על המזיק והדרש ממיר אותה לכסף. הדובר מוסיף שהדבר מתחבר להבנת הרמב״ם שתשלומי נזיקין הם ממד עונשי וש”אין דמים לבני חורין”, כך שהכסף לניזק הוא תוצר של עונש שממילא משמש גם כפיצוי.
סתירת “ועבדו לעולם” מול היובל והפקעתא דמלכא
דוגמה נוספת היא הסתירה בין “ועבדו לעולם” בפרשת משפטים לבין יציאת העבדים ביובל בפרשת בהר, וחז״ל דורשים “לעולמו של יובל”. ההסבר המוצע הוא ששתי הפרשיות משקפות שתי בחינות: בחינת דיני הקניין שבה העבד נרצע קנוי “לעולם” וקניינו קניין הגוף, ובחינת דיני היובל שבה יש עיקרון סוציאלי של הפקעה אלוקית, “יובל הוא הפקעתא דמלכא”, שאינו נובע מחולשת הקניין אלא מכוח ההפקעה. החיבור בין הבחינות יוצר מושג של “קניין הגוף לזמן” במובן שקניין הוא מוחלט מצד דיני הקניין אך מוגבל בפועל מצד מנגנון היובל.
קבלה ותעודות: אצילות בריאה יצירה עשייה
מובאת טענה של יוסי אביב״י, בחיבור שלא פורסם שנמצא בכתב יד אצל הדובר, שמזהה את ארבע התעודות כארבע בחינות קבליות כגון אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. הזיהוי נמסר כטענה שיטתית “לא וורט”, עם קשר גם לשמות השם, ובהצגה של אפשרות שארבע זוויות המבט הן מערכת פרשנית כוללת שכולן נכונות.
“אלו ואלו דברי אלוקים חיים” כתיאור של בחינות
הטקסט מפרש את סוגיית פילגש בגבעה בגיטין כמקום שבו הגמרא מסבירה את משמעות “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” דרך דברי אליהו הנביא, שהקדוש ברוך הוא אומר “רבי יונתן אומר כך ורבי אביתר אומר כך”. ההבנה המוצעת היא שכל דעה תופסת בחינה חלקית של המציאות, והתמונה השלמה נוצרת מסינתזה של שתי הבחינות ולא מהכרעה שאחת מהן שקר. מודל זה מוצג כמקביל להבדל בין המחקר שמפריד שכבות באופן אנליטי לבין בית המדרש שמחפש משמעות מאחדת לסתירות בתוך טקסט אחד.
פסוקים “מאוחרים” והסברים מסורתיים
הטקסט מצביע על פסוקים שנתפסים כמאוחרים כמו “אלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל”, “עד עצם היום הזה”, ו”בימים ההם אין מלך בישראל”, שנראים כהערות עורך הפונות לקורא בתקופה מאוחרת. הוא טוען שהראשונים הרגישו בקושי, ומביא שהאבן עזרא מתייחס לכך בכמה מקומות, רבי יהודה החסיד ותלמידו כתבו על פסוקים מאוחרים שנכנסו לתורה, ויש רמזים לכך גם ברמב״ן. הוא מספר שרבי משה פיינשטיין כעס על פרסום ספר “הציוני” עד כדי אמירה שיש לשרוף את הספר, ולעומת זאת הרב מנשה הקטן ב”משנה הלכות” טען שאין לפסול את ספר “הציוני” כך כי הוא מן הראשונים.
רוח הקודש, אנכרוניזם, וידיעה ובחירה
הטקסט מתאר תשובה מסורתית שלפיה פסוקים בעלי לשון מאוחרת נכתבו מראש ברוח הקודש כדי שהתורה תידבר גם לקוראים בדורות עתידיים, בדומה לרעיון “מובלעים” ולתיאור אנכרוניסטי בשפה אנושית. הוא טוען שחוקרים לא יקבלו הסבר כזה משום שאינו שפיט, אך מי שמניח שהקדוש ברוך הוא כתב ויודע עתידות אינו רואה בו מניעה עקרונית. כשהועלתה טענה שזה פוגע בחופש הבחירה סביב עצם קיום המלוכה, הדובר מפנה לדיון הידוע של ידיעה ובחירה ומוסיף שספר שופטים לפי המסורת נכתב בידי שמואל, שהמליך מלכים, ועורך אותו כדי להסביר את הרקע למלוכה.
תמלול מלא
קודם כל אני רוצה להביא אולי עוד דוגמה אחת ולסיים את החלק העיקרי של הדיון הזה בקריאה או לימוד אקדמי מול הלימוד המסורתי בהקשר של ביקורת המקרא. התפיסות המקובלות בין חוקרים כידוע זה שהמקרא זו הרכבה, השערת התעודות מה שנקרא, זו הרכבה של ארבע תעודות שונות ושזירה שלהן באיזושהי צורה די מורכבת. זה לא אחד ליד השני אלא אחד בתוך השני בצורה כזו או אחרת. מה מוביל למסקנה הזאת? בעיקר שיקולים של כפילויות וסתירות. יש פרשיות שונות בתורה שיש להן תוכן דומה או חופף. א', יש בעיה למה זה צריך להופיע פעמיים, כפילויות. וב', ברוב המקרים, לפעמים זה באלמנטים מרכזיים ולפעמים פחות, אבל ברוב המקרים יש גם הבדל בין הפרשיות. למשל ההבדל העיקרי שממנו יצא כל המיון הזה של התעודות, השימוש בשמות השם. יש פרשיות שמופיע שם י-ה-ו-ה ויש פרשיות שמופיע שם אלוקים. והטענה היא שבעצם זה אומר שיש פה איזשהו מימד שונה, איזשהו אופי שונה של שתי הפרשיות האלה למרות שהן בעצם אומרות אותו דבר. גם פרשיות סיפוריות, דברים שקרו, אירועים, וגם פרשיות של מצוות. גם מצוות חוזרות במקומות מקבילים. החלקים בתורה שהם מצווה, זה לא בנוי כמו קודקס אבל החלקים ההלכתיים גם בהם יש כפילויות וסתירות. ואז התחילה להתפתח עד היום תפיסה שאומרת שלמעשה מדובר פה באיזושהי שזירה כמו שאמרתי קודם של כמה תעודות שכל אחת מהן בעצם מתארת את האירועים ואת המצוות מתוך נקודת המבט שלה, בשפה שלה, מסורות שאולי נכתבו על ידי אנשים אחרים בתקופות אחרות. ואיכשהו בתקופת עזרא הסופר מקובל לחשוב שזה מה שקרה, הוא בעצם ערך את המקרא כמו שאנחנו מכירים אותו היום. הוא הרכיב את ארבעת התעודות האלה באיזשהו אופן שזה המקרא שאנחנו מכירים, בעיקר על התורה למרות שזה גם פולש לנ"ך. החלקים הראשונים של הנ"ך הם חלק בלתי נפרד מהתעודות של התורה ורק באיזשהו שלב החליטו לחתוך את זה כשמשה נפטר, על סף הכניסה לארץ. זה מה שנקרא תורה ומעבר לזה השאירו את זה כספרי נ"ך. אבל הטענה היא שזה בעצם תעודות שגם ממשיכות הלאה לתוך הכניסה לארץ מבחינה היסטורית. נגיד ברמה הנורמטיבית מצוות שניתנו מפי משה יש להן מעמד של מצוות מן התורה, מצוות דאורייתא. לכן די ברור למה חותכים את זה בימי מותו של משה. טוב, אז על פניו זו באמת מסקנה סבירה ומתבקשת. זאת אומרת אם הייתי קורא טקסט כזה, וזה די מתוחכם, יש שמה עבודה בלשנית מאוד מעניינת. אפשר להתווכח על הרבה חלקים ממנה ויש גם ויכוחים בתוך העולם המחקרי, אבל עדיין זה בסך הכל סוג של פאזל. כשמסתכלים על זה, אנחנו התרגלנו לזה בגיל מוקדם מדי. איינשטיין פעם אמר שמה שמייחד אותו זה שהוא התבגר מאוחר. אנחנו בדרך כלל אנשים רגילים מפנימים את מושגי הזמן והמקום בגיל שנתיים, שלוש, ארבע, ואז אתה עוד לא עם חשיבה ביקורתית, אתה רגיל לזה ועם זה אתה נשאר, הכל בסדר, הכל ברור, הכל מובן. הוא אומר הוא התבגר מאוחר, הוא הפנים את זה בגיל שש עשרה. והרבי אמר שמה שהורס את היכולת שלנו להבין את התנ"ך זה הגננת. שמעתי את זה משמו של איזה שכן שהיה חסיד גור שהרבי אומר שמה שהורס את היכולת שלנו ללמוד תנ"ך ותורה כמו שצריך זה הגננת. אמירה דומה שאומרת שאנחנו לומדים תנ"ך כמו הגננת, שזאת צורת הלימוד שלנו עד הסוף ושזה גם הורס זו כבר אמירה שיפוטית. קודם כל התיאור העובדתי הזה הוא במקרים רבים נכון. במיוחד עד הכמה שנים האחרונות שהתעורר לימוד התנ"ך סביב הגוש, התחייה הזאת, הרנסנס התנכי הזה. היום בכלל יש את המבצע הזה של בני לאו עם התשע שתיים תשע. אבל עד אז מי למד תנ"ך? זאת אומרת, פגשת את זה פעם אחרונה בגן לדעתי. זאת אומרת, מי לומד תנ"ך? אתה שומע את זה בבית הכנסת, פרשת השבוע וזה הכל, אז גמרא מה, מי מתעסק עם תנ"ך? בכל אופן אז הטענה שאנחנו אנחנו קצת ככה ליבנו גס בבעיות האלה כי אנחנו רגילים לטקסט הזה מגיל מאוד צעיר. זאת אומרת תחשבו על מישהו שפוגש את הטקסט הזה לראשונה, אין לו מושג מאיפה הוא בא הטקסט הזה. הוא רואה ספר. עכשיו הוא קורא אותו כבר בזמן שהוא כבר עומד בדעתו, בן עשרים, עשרים וחמש, שלושים, ארבעים, לא משנה, כבר בן אדם מבוגר כבר יש לו יכולת לנתח את הטקסט, לחשוב עליו, להבין מה משמעותו. טקסט מאוד מוזר. מאוד מוזר, מלא כפילויות וסתירות, ניסוחים מאוד לא ברורים, לא חד משמעיים. עכשיו לפעמים זה גם אולי בעיה של שפה. יכול להיות שבאותה תקופה השפה הזאת הייתה מאוד ברורה ואנחנו בעברית שלנו או אפילו לא בעברית, אבל בלשון היותר מודרנית. למה אתה משווה שאתה אומר שזה מוזר? לספר בן ימינו שנערך ב… לא, כשאני קורא את התורה, לכן אני אומר. אין לנו אלטרנטיבות מלבד זאת משלושת אלפים שנה זה משהו אחר. אז אולי ככה זה ככה נוצרו יצירות ספרותיות? אז עוד יותר מוזר. אז למה אני מרגיש שזה מוזר? זהו, להפך, אני הרי גדלתי לתוך זה, וזה הדבר היחיד שאני מכיר, אין לי משהו להשוות אליו. ובכל זאת כל אחד מאיתנו מרגיש שיש שם דברים מוזרים. זה אומר שיש שם משהו מוזר גם ברמה האובייקטיבית, זאת אומרת זה לא… להפך, לפעמים הייתי מרגיש שבגלל שיש לנו למה להשוות, כמו העברית המודרנית, כן, ואז אני אומר זה לא מתאים, זה לא תמיד מסתדר עם העברית המודרנית, אז שם אני אומר בסדר, זה יכול להיות סתם כי אנחנו מוטים לעברית המודרנית. אבל אני חושב שכל אחד מרגיש את זה גם בלי קשר לעברית המודרנית כי אני לא מדבר רק על המילים או רק על… גם בסטנדרטים הלשוניים שהתנ"ך עצמו, יש חריגות בתנ"ך. זאת אומרת אני חושב שגם בעריכה, לא רק לשון. מכל מיני… הכפילויות והסתירות הדוגמה שהיא אובייקטיבית, זה לא קשור ללשון. זה משהו מוזר. זאת אומרת הסדר מתערבב, אין מוקדם ומאוחר בתורה, זה אחרי זה באים חז"ל דורשים את זה והכל אנחנו כבר גדלנו על זה. אבל תחשבו על זה שמישהו פוגש את הטקסט הזה פעם ראשונה, הוא נורא מוזר. וכשאתה שואל את עצמך ככה במבט רענן, לא במבט שבוי כזה מגיל אפס, אלא אתה אומר אוקיי בוא נראה מה הטקסט הזה אומר. וזה זועק אני חושב במובן מסוים לאיזשהו פתרון כזה, פתרון המחקרי, שיש פה איזשהו שילוב של כמה תעודות מקוריות, וזה פתרון חידה לא פשוט לנסות ולשחזר את התעודות האלה. איזה חלקים שייכים לאיזה תעודה, לנסות ולבנות באופן רציף כל אחת מהתעודות לחוד, זאת אומרת ללכת אחורה את העריכה. לקחת את הטקסט הערוך ולנסות להוציא ממנו מה היו התעודות שמהן הוא נערך. ועל זה עבדו ועובדים, יש קצת ויכוחים ועובדים וכולי, אבל זה בעצם עיקרה של השערת התעודות, ואחרי זה גם מנסים לבדוק מתי ומאיזו זווית ודרך איזו זווית גם מתי התחברה כל תעודה. כאן זה הרבה יותר חלש בעיניי, עוד פעם אני לא מומחה גדול, אבל מה שקראתי פחות או יותר, אם אני מבין נכון זה מה שאומרים בתחום הזה. זה הרבה יותר חלש. זאת אומרת יש איזושהי נקודת מבט כוהנית, אז מנסים להסביר שזו איזושהי תקופה של המקדש וכולי, בית ראשון אולי, כי זאת נקודת המבט הכוהנית שעבדו במקדש. טוב, יכולתי להגיד גם מאה אלף הצעות אחרות. זה חלש בעיניי. אבל עוד פעם, ברגע שאנחנו מגיעים למסקנה שיש ארבע תעודות, מתעוררת השאלה ההיסטורית מאיפה הן באו, מי כתב את זה, מתי זה נוצר, מאיזו נקודת מבט, ואז אני חושב שרק מסקנה ממש מתבקשת ובאמת, עוד פעם, יכול להיות שמפספסים כי באמת קשה לדעת, אבל זה המיטב שאפשר לעשות, לנסות ולשער מתי ועל ידי מי נערכה כל תעודה כזאת ומי כמובן בסוף שילב את הכל ויצר את המקרא כפי שהוא מוכר לנו היום. זה פחות או יותר המהלך הזה של התעודות. עכשיו כמובן המהלך הזה מעמיד בסימן שאלה לא פשוט את התפיסה המסורתית. התפיסה המסורתית אומרת שהתורה כולה נכתבה על ידי הקדוש ברוך הוא, ניתנה מסיני, היא כולה קדומה, באה במסורת, לא נערכה על ידי בני אדם כמובן, לא נכתבה על ידי בני אדם, ודאי שלא. אנחנו דורשים הרי קוצים ותגים של אותיות וו' יתירה וכל מיני דברים מהסוג הזה, בשביל זה אות מיותרת או מילה לא לגמרי במקומה, משהו כזה, מיד נתלים בזה תלי תילים של הלכות. וההנחה שעומדת ברקע הדברים זה שיש פה איזשהו טקסט שהוא אחדותי אמור להיות, ניתן על ידי הקדוש ברוך הוא, כולו קדום מהר סיני ויש מסורת ש… כן, אז שתי ההסתכלויות האלה הן באמת הסתכלויות שעומדות זו מול זו. פה ההסתכלות המסורתית מול ההסתכלות האקדמית נדמה לי מגיעות למסקנות מאוד שונות זו מזו. מאוד חד משמעית. שמה? מה הנקודה שמבחינה ביניהן? למה מגיעים למסקנות שונות? ברור שיש פה הבדל בנקודות המוצא. וזה לא הבדל מקרי. שני אנשים ניגשים לטקסט, בסדר, פרשנויות שונות, כל אחד מציע פרשנויות משלו אבל זה בסדר. לא נראה לי שנכון לראות את זה כך. ברור שלולי נקודת המוצא היה מתבקש להגיד את מה שאנשי ביקורת המקרא אומרים. אם אני שואל רק את הטקסט עצמו, עכשיו דיברנו על הגישות ההרמנויטיות, אני מסתכל על הטקסט עצמו. מה הוא אומר? לא יודע שום דבר מעבר לו. מה הטקסט הזה אומר? הטקסט הזה נראה כמו איזשהו שזירה של כמה מקורות. אני חושב שזאת עוד פעם, זאת תיאוריה מתוחכמת, אבל אחרי שעברו אותה נדמה לי שהיא מתבקשת. מה אומרת התיאוריה למה עשו עריכה שנראית כל כך גסה? למה? מה אומרת התיאוריה על מה הסיבה שעשו עריכה שנראית כל כך גסה? הנה, בדיוק עכשיו קראתי, יש מאמר מאוד מעניין של ברוך שוורץ. הוא חוקר מקרא, והוא נותן פירוט שמה בעצם זה הדבר העיקרי שעליו התבססתי, הוא מתאר באמת את התמונה ככה בצורה די מקיפה עם העקרונות הבסיסיים. הוא בעצם טוען שהעריכה, והוא גם יהודי שומר מצוות, זאת אומרת הוא מחויב לקדושה של הטקסט וכולי. הוא טוען שעזרא שערך את המקורות האלה, קיבל על עצמו ולא בכדי לפי ההנחה המסורתית, לא לגעת בטקסטים. אתה יכול לערוך אותם ולשבץ אותם אבל אתה לא יכול להתערב בכתיבה. הכתיבה נעשתה ברוח הקודש, לא משנה זה כבר הנחות כמובן שהן מסורתיות, הוא לא חייב לכתוב את זה כחוקר, אבל אני מניח שזה מה שעומד ברקע הדברים. ולכן אתה לא יכול לגעת בטקסט. מה שאתה יכול זה רק לארגן את זה באיזשהו אופן שזה ישתלב לצמה אחת, כן, כל החוטים האלה ביחד. העדויות שעליהן הוא מסתמך זה מעשה ידי אדם? מעשה ידי אדם, אבל אולי ברוח הקודש. יש להם איזושהי קדושה, הם התקדשו, הוא לא נכנס שם כי זה מאמר מחקרי אז אני לא יודע. אבל אני מניח שהוא כיהודי מחויב, מניח, ועוד פעם לא רק הוא, הוא אומר שזאת התפיסה כנראה מקובלת בלי קשר להנחת נקודת המוצא, שבאמת עזרא לא נגע בפסוקים עצמם. זה לא, אלה פסוקים שעזרא כתב. עזרא גזר, חיבר והדביק, כשגם המחברים המקוריים בעצם אלה שערכו את כל אחת מהתעודות לחוד, כנראה עשו משהו שהוא לא טבעי. זאת אומרת זה לא סתם חיבור של בן אדם שכתב אותו וזהו, אלא יש פה כן משהו שמחויב לדבר השם, לא יודע, רוח הקודש, זה כמובן לא יגידו הרבה חוקרי מקרא, אבל אני אומר בתיאור שהוא מציע שם, יש פה זהירות רבה מהנגיעה בטקסט עם כל התמונה הקצת מרתיעה אולי לעין מסורתית. עדיין נראה שהוא, הוא טוען שזאת גם התמונה המקובלת בעולם המחקרי. זאת אומרת הוא מייצג שם את העולם המחקרי לגמרי. הוא אומר להפך, שימו לב עד כמה העולם המחקרי לא מרחיק לכת. הוא אומר שזאת הגישה המקובלת, הוא לא מציג הצעה משלו. הוא מתאר שם את הגישה המקובלת. והוא אומר ששימו לב עד כמה גם העולם המחקרי מבין שהיה פה משהו שהשערת התעודות לא באמת נותנת מענה. כי אם בן אדם היה מרשה לעצמו לעשות מה שהוא מבין בטקסט הזה הוא לא היה יוצא כך. קשור גם לאחידות של שם השם? כן, למשל, הוא היה איכשהו תופר את זה, מארגן את הפסוקים בהתאם. לא, זאת אומרת יש שם אינדיקציות די ברורות לא נגעו בפסוקים. יש חוקים די קשיחים איך עזרא שילב את הפרשיות אלה מהתעודות השונות. והוא לא הרשה לעצמו לחרוג מהחוקים האלה. במובן הזה זה דווקא אישוש מאוד מעניין לזה שאולי גם אם זה נערך מאוחר יותר ועל ידי בני אדם, יש פה משהו שלא נוגעים בו, זאת אומרת משהו שהוא כבר היה מקודש כבר אז, לא שזה התפתח בשלב מאוחר יותר. בגמרא עצמה יש איזה מימרא שאומרת שהתורה ניתנה תעודות תעודות, לגבי ארבעים שנה, פרשיות פרשיות, פרשיות פרשיות. זאת אומרת כן, יש בזה אינדיקציות בחז"ל גם כן בנקודות מסוימות. סוגיית הסדר של הפרשיות, האופן שבו נכון להדביק אותם אחת אחרי השנייה. ספר דברים כבר אמרו שמשה רבנו כתב, להבדיל מארבעת החומשים הראשונים. אז מפי השם, ועוד פעם יש כל מיני הסברים למה זה גם כן אלוקי, אבל יש הבדל בין אפילו הכללים שבהם אנחנו עוסקים בסדר דרשינן סמוכים. אז רבי יהודה לא דורש סמוכים בספר דברים, בארבעת החומשים הראשונים כן. זאת אומרת יש שיטות שונות לטפל בטקסט בחומש האחרון לארבעת החומשים הראשונים. מבחינתנו כל החמישה חומשים זה טקסט אחד. הם לא מגיעים כמובן לרמת המהפכנות, נגיד, של השערת התעודות של היום, אבל כן, הם היו פחות זהירים נקרא לזה או שמרניים מאיתנו. וגם בפרשנים הראשונים אצלנו מופיע כמה פעמים הביטוי תורת משה. ביהושע, שמרו תורת משה ביהושע, בישעיהו וכולי. אוקיי. אז בכל המקרים הללו זאת תהיה התייחסות לאוסף התעודות הזה שעדיין לא ערוך כטקסט. השאלה מי זה נקרא תורת משה, על זה יש כל מיני ויכוחים והבנתי בין החוקרים עוד פעם, אני ניזון מהחומר שקראתי עכשיו, אני לא מומחה, אבל יש לזה ויכוחים למה נקרא תורת משה. יש שרצו לומר שזה ספר דברים, יש שרצו לומר לא זה כל התורה. אבל עוד פעם, מה זה כל התורה? לפי התפיסה המחקרית הרי זה לא יכול להיות התורה כי התורה עוד לא הייתה ערוכה. היא עוד לא הייתה ערוכה, זאת התורה שאנחנו מכירים היום כחמישה חומשים שאנחנו קוראים לו היום התורה. זאת בתפיסה שימו לב עד כמה העסק הזה כל דבר בנוי על דבר. זאת אומרת, ברגע שאתה מניח שזה המצב ואתה מפרש את הביטוי תורת משה, אתה כבר לא יכול לפרש אותו על התורה כמו שאנחנו מכירים אותה היום כי הביטוי הזה מופיע לפני שזה קרה, לפני שהטקסט הזה היה קיים. ואז אתה צריך לשאול את עצמך אז מה זה תורת משה? ספר דברים. אה, ספר דברים נקרא תורת משה, אז הוא כתב את זה, אז האחרים לא הוא כתב. דבר בנוי על דבר ואתם הרבה פעמים וזה בעיה במדעי הרוח בעיניי, זה נכון גם קצת במדעי הטבע, במדעי הרוח עוד הרבה יותר. במדעי הטבע בדרך כלל בן אדם יודע, מישהו שמתמצא בתחום, הוא יודע את כולו מאלף זאת אומרת הוא יודע את כל ההשתלשלות שלו מאלף ועד תיו, את היסודות שלו ואת המסקנות שלו. אם זה תחום המומחיות שלך, אתה יודע את היסודות של תורת הקוונטים ואתה יודע את היישומים או את התחום שבו אתה עוסק את תורת היחסות או לא משנה מה. במדעי הרוח יש הרבה פעמים איזה שהם יסודות שלא למדת אותם פעם אבל כן, וליקובסקי הוא דוגמה מצוינת לזה. אתם מכירים שמעתם את הסיפור של וליקובסקי, עמנואל וליקובסקי? כן. היה רופא רוסי יהודי רוסי שהוא החליט שהתיארוך של המזרח הקדום על פי כל מיני אינדיקציות, חלקן ספקולטיביות חלקן פחות, אבל שהתיארוך של המזרח הקדום צריך לזוז ב-600 שנה. והתיארוך המקובל היום איזה אירועים קרו באיזה שנה מבוסס על איזשהו ציר היסטורי, שזה קרה בכך וכך לספירה לפני הספירה וכן הלאה. הוא אומר שצריך להזיז פה, חל איזשהו שיבוש צריך להזיז ב-600 שנה את התיארוך ההיסטורי של המזרח הקדום. עכשיו הטענה שלו אחורה או קדימה? אני לא זוכר אפילו כי אני מדבר כרגע על דברים שקראתי אותם מאוד מזמן, אבל הטענה היא שהרבה מאוד דברים שהמחקר ככה לא מצליח לחבר אותם אחד לשני תזיז 600 שנה בום זה נופל כמו פאזל. עכשיו יש שם כמה טענות מעניינות. זה עורר הרבה מאוד פולמוסים. אגב זה מרתק. אני התוודעתי לזה לראשונה הגיע החתן שלו להרצאה בבר אילן. היית? היה הוא נדמה לי שיש עמותה שהיא ישראלית שעסוקה בזה. זה הבת שלו שלומית כגן, שולמית כגן. זה סיפור שכבר 10 שנים שזה נשמע… לא, יותר, הוא הרצה לנו כבר אז בבר אילן כשהייתי סטודנט. את ספרי המקור באנגלית קראתי אני כסטודנט בבר אילן. אוקיי. אבל נראה עכשיו יש מהדורות עבריות מהעשר עשרים שנה האחרונות. הוא דוקטור נוירולוג בגבעתיים היום פה לא יודע איפה הוא היה מאוד מבוגר כבר גם אז. הוא בא לתת לנו הרצאה וזה והוא סיפר קצת איך שאיינשטיין היה הם היו חברים ואיינשטיין ענה לו בסבלנות והיה אדם מאוד סימפטי והיה מוכן ככה להקשיב לו כי היו לו גם תיאוריות קוסמולוגיות. היה לו כל מיני הוא עשה שמה סינתזה של המון דברים. כוכב השביט למשל? בדיוק וכל מיני קטסטרופות שמשתקפות ביציאת מצרים בכל הדברים האלה, קריעת ים סוף וכל מיני מקבילים בתרבויות האינקה. כן כן זה הרעיון זה חלק מהדברים שהוא השתמש בהם. קצת כמו מרכבות האלים אבל בצורה זאת אומרת לא פנטזיונרית בדיוק. והוא סיפר לנו שם קצת על הרפתקאותיו של וליקובסקי איך ששום בית הוצאה בארצות הברית לא היה מוכן להוציא את הספרים. האקדמיה אנשים מהאקדמיה איימו לעשות חרם על הוצאה שתוציא את הספרים. כך הוא טוען אני לא יודע. ואין הספרים לא יצאו. לא יצאו. ובאיזשהו שלב זה כן פרץ איכשהו באנגלית זה יצא. בארץ באותה תקופה שום ספר לא היה קיים כשהוא הרצה בעברית. שום ספר. זאת אומרת בארץ אי אפשר היה להוציא את הספרים האלה לאור. הספרים מרתקים אתה יכול להתווכח אתה יכול להגיד כן אתה יכול להגיד לא. מה זאת אומרת שוב מרצה בעברית? וליקובסקי עצמו? לא החתן שלו. מתי זה היה? כשאני הייתי סטודנט בבר אילן. אני החזקתי את הספרים של וליקובסקי בידיים שלי. בעברית? באנגלית. זה מה שאני אומר. אני מדבר על עברית. הוא תאר היסטוריה. בדיוק זה מה שאני אומר. זאת אומרת הוא תאר שבארצות הברית הרבה שנים לא הסכימו לפרסם. אתה מדבר הרי בתקופה הבנאדם הרי דיבר עם איינשטיין בשנות החמישים. כן. עכשיו באנגלית זה לא פורסם כשבאיזשהו שלב באנגלית זה כן פורסם. בעברית לא יצא. כשאני שמעתי את ההרצאה כבר היו ספרים באנגלית. אבל הוא אומר, אבל בעברית לא תצליח להוציא את זה. לא תצליח להוציא את זה כי יש פה איזשהו מונופול, זה ארץ קטנה, יש פה מונופולים, אתה יוצא נגד האג'נדה המקובלת, לא ייתנו. המדען הראשי שנמצא בשיעור? כן, בדיוק. רק תראו, הוא קשקשן לא קטן אומנם, אבל מלחמת המכשפות, רדיפת המכשפות שהייתה שם זה באמת היה מלוכלך. בכל אופן אז הטענה היא שתסתכלו למשל על ויכוח בין ארכיאולוגים. קצת כמו הערת שוליים הסרט, הערת שוליים, אתם רואים איזה מלחמות דת הולכות שמה בין אסכולות אקדמיות שונות, וזה מאפיין בעיקר את מדעי הרוח. דיברנו על זה נדמה לי כשהתחלנו את הסדרה. גם במדעי הטבע בנושאים האלה של התחממות כדור הארץ. כן, דברים שיש להם השלכות מעשיות אידיאולוגיות. הבאתי לכם את הדוקטורט ההוא של האורתודוקסיה. שמה זה מאוד אמוציונלי, מאוד ככה, אני לפעמים מקנא בהם עד כמה העניין המקצועי האינטלקטואלי הופך לאג'נדה שאתה מקדיש את חייך למלחמה בעד ונגד. זה לפעמים לובש צורות מצחיקות ומרגיזות, אבל תשמעו, הם נלחמים על רעיונות, זה יפה. כמו שהזכרתי את הבעל תשובה הזה שאני מלווה אותו, הוא נורא מוטרד ממלחמות בין רבנים. אמרתי לו, תראה, שלאנשים דברים חשובים אז הם נלחמים עליהם. עכשיו כתוצאה מזה להגיע לדברים אולי מכוערים ומרגיזים ומעצבנים, הכל נכון. אבל מצד שני הם לא נלחמים על זה שיהיה לי עוד כסף, הם מלחמות אמיתיות. הבן אדם מאמין שהשני כופר, מזיק, לא יודע בדיוק מה. אז תשמע, תעריך אותו על זה שזה חשוב לו, הוא נלחם על מה שחשוב לו. בסדר, אני גם לא אוהב חלק מהמלחמות האלה. האיסור בדרבנן דמיחזי כדאורייתא או איזה משהו. כן, בדיוק. אז גם פה בקיצור הנקודה שאתם רואים את המלחמות בין ארכיאולוגים למשל, זאב הרצוג, קוראים לו שגילה את המזבח בהר עיבל, זאב משהו לא זוכר את השם שלו, פינקלשטיין עכשיו, נכון, אדם זרטל. אז הוא, היה מוקצה באקדמיה כי הוא העז לגלות משהו שהתנ"ך אותנטי מבחינת ההתנחלות. בקיצור יש על זה מלחמות וזה תחומים מאוד בעייתיים, זה כמו באבולוציה דרך אגב. אי אפשר להאמין לאף אחד, כולם משקרים, באמת, מכל הצדדים, גם אנשי מדע וגם הבריאתנים, כולם שקרנים. כי כולם חייבים לקדם אג'נדה והם מטים את העובדות או מציגים אותן תמיד באופן כזה שיתאים לאג'נדה שלהם. אז אם מחפשים על שלבים חסרים או כל מיני דברים כאלה, תשאל מדען, מה זאת אומרת, מלא שלבים חסרים אתה יכול למצוא, שלבי ביניים בתהליך האבולוציוני. טוב, בדרך כלל כשאתה רואה את הדוגמה אתה מבין שמדובר פה בשאלה של פרשנות. אבל זה מוצג כאילו מה, אנחנו כבר הרבה אחרי זה, אתה שואל שאלות של אתמול. והבריאתנים אומרים מה פתאום, אין שום שלב ביניים, לא מצאו את זה, יש חורים כאלה גדולים בתיאוריה. עכשיו התמונה יותר מורכבת וכל אחד מציג אותה באיזשהו באופן סלקטיבי שיתאים לאג'נדה שלו. צריך להיזהר מתחומים שנוגעים לאידיאולוגיה ולפרקטיקה. זה תחומים שבהם זה נורא. אם אתה לא מקדיש זמן מאוד משמעותי כדי להתמחות בעצמך בתחום הזה ואתה מנסה להיות ניזון מספרים של אחרים, גם של אנשי מקצוע, אי אפשר להאמין להם. אי אפשר להאמין להם, כולם משקרים, לא כולם אבל הרבה מהם משקרים, אתה לא יודע מי כן ומי לא. כמו החידה המפורסמת של גן עדן וגיהינום, אתה לא יודע מי משקר ומי לא משקר אז כולם פסולים. אתה לא יכול, אתה לא יודע אם מישהו שעומד לפניך משקר או לא, ברגע שיש אחוז משמעותי של שקרנים זה גומר את התחום. טוב, איך הגעתי לכל זה? אוקיי, אז הטענה שבעצם השערת התעודות בונה… התחלתי לדבר על מדעי הרוח עם ווליקובסקי וכולי. אז בתחום הזה של מדעי הרוח יש נגיד התיארוך המקובל. רוב החוקרים שמפרסמים היום מחקרים בתחומים האלה מניחים את התיארוך הזה. הם לא יודעים מאיפה הוא בא ומי בנה אותו ועל סמך מה הוא החליט שפרעה הזה מלך בשנה הזאת והזאת עד השנה ההיא, פחות או יותר, כי יש הרבה עמימויות ואי בהירויות, אבל פחות או יותר יש תיארוך מקובל. הוא לא חוזר אחורה כל הזמן לתיאוריה שעליה בנוי התיארוך, שזאת תיאוריה לא פשוטה, איך בנו את התיארוך, והיא בנויה על הרבה הנחות יסוד, אפשר להתווכח עליה. וווליקובסקי ניער את האבק מהתיארוך הבסיסי. הוא אומר רגע רגע, בוא נבדוק מחדש את התיארוך עצמו. היום אנחנו מדברים התיארוך קיים, אתה מנסה לשבץ עליו כל מיני אירועים ולנסות להראות מה קרה בהתאם לו, אבל מי אמר שהתיארוך… תיארוך נכון. את זה כמעט אף אחד לא שואל. מי ששואל את זה הוא כופר בעיקר. כופר בעיקר האקדמי, כן? ולכן על זה היו כל המלחמות שמה, כי הוא ניסה להגיד שהוא חידש איזשהו חידוש קטן, אלא הוא ניסה לערער את כל היסודות, את התיארוכים הכי בסיסיים של התחומים האלה, ולכן בעצם נלחמו נגדו. ועד היום יש ויכוחים, אם זה כן נכון, זה לא נכון, לא אומר שזה דברים שהם קליר קייסס, אבל יש שם טענות מעניינות. בכל מקרה, אז גם פה, גם בהשערת התעודות, יש כל מיני הנחות יסוד שמשוקעות בתוך המהלך האקדמי, התמונה האקדמית שנוצרת, שאנשים מקבלים אותה כדבר מובן מאליו, אבל לא בטוח שזה לא שווה בדיקה בעצמו. למשל, מה שתיארתי קודם למשל, מתי נכתבה כל תעודה, או איפה, על ידי מי נכתבה כל תעודה. זה לפחות עוד פעם מהתרשמותי, ואני צריך לדבר פה בזהירות כי אני באמת לא… אני רחוק מלהיות מומחה, אבל ההתרשמות שלי שזה מאוד ספקולטיבי. מה זה היה ספר התורה שיושיהו למשל קרא בו? אז השאלה אם זה ספר דברים או לא, או כל התורה או לא. לא, אבל זה אחד התעודות האלה או מה? זו השאלה. לפי המחקר זה לא יכול להיות כל התורה. בדיוק. זה במובן הזה זה דווקא תומך במסורת. מציאת ספר התורה שנחשבת אחת הפרכות הגדולות על התפיסה המסורתית, כי עובדה שספר התורה נעלם, איפה כל המסורת והכוזרי וכל הדברים האלה? ספר התורה נעלם ופתאום מצאו אותו בימי יאשיהו. שמים את ה'מצאו' הזה במרכאות. מה? שספר התורה נמצא במרכאות. כן, יצרו אותו אז כביכול. הייתה טענה שבעצם אז יצרו אותו, זו הייתה אחת ההשערות שהעריכה לא הייתה אצל עזרא אלא אצל יאשיהו. אחרים אומרים זה ספר דברים, ספר התורה. לא משנה, יש כל מיני השערות כאלה ואחרות, אבל אני חושב שהפרשה הזאת כן מעידה שהייתה תורה קדומה. כי עוד פעם, אם אני לוקח את התיאור ההוא, יכול להיות שהתיאור ההוא מפוברק, אז אני לא יכול לדעת. אבל אם אני קורא את התיאור ההוא כפי שהוא, מוצאים ספר תורה ואומרים לאנשים: חבר'ה, זה ספר תורת משה, זה התורה. אז אתה קורא מתוך הטקסט שכולם הבינו שהיה משהו ונעלם מהם, ועכשיו מצאו אותו. אז נכון שמישהו יכול היה לפברק את זה ולערוך את זה בעצמו וכולי, אבל עדיין זה מעיד בעקיפין לזה שהייתה איזושהי מסורת קדומה שהייתה תורה שניתנה למשה ונעלמה מאיתנו ואיפה היא אנחנו לא יודעים, והנה פתאום מישהו טוען שהוא מצא אותה. בסדר? אז זה דווקא מעיד שכן הייתה מסורת קדומה. אם זה הספר או לא זה הספר, אפשר להתווכח. טוב, לא חשוב. אני רק אומר שהתפיסה של התעודות בעצם לא יכולה לקבל שנמצא שם ספר תורה כי עוד לא היה ספר תורה. אז או שהוא נערך שם, ואם הוא נערך בימי עזרא אז בכלל זאת אחת התעודות אולי, לא יודע בדיוק. בכל אופן, נראה שם גישה מקובלת שזו אחת התעודות, אני לא זוכר בדיוק איזה תעודות היו בבית ראשון. בכל אופן, כדי לחדד את העניין הזה אני אביא דברים מפורסמים של הרב ברויאר. הרב ברויאר מציע איזושהי אלטרנטיבה, ועוד פעם, בלי להיכנס לשאלה, יש גם עליה לא מעט בעיות, אבל אני רוצה להציע אותה רק כדי לראות את השוני בצורת ההסתכלות ואיפה נכנסות הנחות היסוד. זה מחדד את זה לדעתי בצורה מאוד יפה. כי הרב ברויאר בעצם הציע הצעה שנשמעת על פניה מהפכנית מאוד, אבל מצד שני היא משמרת את כל התפיסה המסורתית ומאמצת את כל השערת התעודות, לפחות החלק הטקסטואלי שלה, לא החלק ההיסטורי שלה, אלא החלק הטקסטואלי שלה. בעצם ברויאר מציע, הציע שהקדוש ברוך הוא כתב את התורה, הוא היה עזרא הסופר. זאת אומרת, הוא לקח ארבע תעודות שכל אחת מהתעודות האלה הוא עצמו חיבר, שמתארת את המצוות ואת האירועים מזווית, מנקודת מבט מסוימת – כוהנית, דתית, אולי אפילו יהוביסטית מה שנקרא יוד קה וואו קה השם, השם אלוקית, וכל מיני כן לפי שמות השם שנהוגים, יש לזה שמות לתעודות האלה. וכיוון שיש ארבע צורות הסתכלות בסיסיות, הקדוש ברוך הוא רצה לתת לנו תורה שתכיל את כל זוויות המבט האלה, כדי שנדע איך להסתכל על כל פרשיה מכל זוויות המבט. ולכן הוא בעצם עשה את כל העבודה שהמחקר שחזר כביכול היסטורית, זה בכלל לא אירוע היסטורי. קצת מזכיר את התירוצים האלה על המאובנים, שאומרים שיש מאובנים שהם בני יותר מששת אלפי שנה, אז התירוץ הוא: לא, הקדוש ברוך הוא ברא עולם שבתוכו יש כבר מאובנים ויש הכל, והוא ברא אותו לפני ששת אלפי שנה. אוקיי. לא, אני אגיד לך, יש לי גם טעם הגיוני. מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא ישים שברי דינוזאורים? אני אסביר לך, כי בסופו של דבר אם אתה באמת מבין שהעולם נברא כמו שהמדע המודרני מתאר אותו, רק שיותר מהר, כי אתה רוצה שזה יתאים לתיאור המסורתי, אז אתה אומר בעצם התהליכים שהביאו את העולם למצב שלו היום הם התהליכים שהמדע מתאר, רק הם קרו הרבה יותר מהר, הם קרו בשישה ימים. נגיד אם אני רוצה לשמר לגמרי את התמונה של שישה ימים של 24 שעות, שזה נכנס פה לעידן של דינוזאורים, כן, פשוט זה רץ מהר. יש כאלה הרי רוצים לטעון, אתה יודע, קארל ויין נורא אוהב את זה, רוצים לטעון שבגלל שהעולם היה, הרי הזמן רץ הרבה יותר מהר כשהמסה צפופה, אז בעצם כשאתה מתרגם את זה למונחים של היום זה יוצא חמש שבע מאות שנה נגיד שהעולם פחות או יותר, ובעצם בגיל האמיתי הפיזיקלי זה מיליארדים. אוקיי, לא משנה, כל מיני תירוצים כאלה, אני לא נכנס לזה אפילו, אבל אני רק אומר, אפשר למצוא לזה אפילו איזשהו סוג של היגיון. פשוט המאובנים באמת היו שם, היו דינוזאורים והם מתו והכל קרה, כי אחרת איך העולם נברא? תחשוב למשל על עץ. כשיש לך עץ שאתה מכיר אותו היום עם כל קליפות הפחמן, כן, הקליפות שמעידות על הגיל האבולוציוני שלו, הגיל הגיאולוגי שלו. אז אני אומר, זה עץ. כשאתה רוצה לברוא עץ מהסוג הזה, נגיד שבראת אותו עכשיו יש מאין, תבין שבתוכו יהיו טבעות כאלה? כי אחרת זה לא היה עץ. וזה מה שנקרא עץ, כך נוצר עץ. אז איך הקדוש ברוך הוא, כשהקדוש ברוך הוא בורא אותנו נגיד, אנחנו היום מגלים שבתוך האדם יש בגזע המוח יש שכבות אבולוציוניות קדומות, של יצורים אבולוציוניים קדומים. ככה עמוק בתוך גזע המוח יש שכבות יותר ששייכות לשלבים מוקדמים יותר באבולוציה והשלבים החיצוניים זה איכשהו, יש שם טביעות אצבע של התהליך האבולוציוני. עכשיו בהנחה שכל הדברים האלה יש להם חלק בתפקוד של האדם, זאת אומרת האדם שהוא בנוי באופן כזה זה האדם שאנחנו מכירים, אין אדם אחר. אם זה לא היה שמה לא היינו מה שאנחנו מכירים, היינו משהו אחר. עכשיו אם הקדוש ברוך הוא רוצה לברוא בני אדם כאלה, הוא צריך לברוא אותם כך. הוא צריך לברוא אותם עם כל השלבים האלה כי זה מה שנדרש לנו בשביל התפקוד הפונקציונלי שלנו. אז אנחנו מבחינתנו נותנים לזה פרשנות היסטורית, היו תהליכים אבולוציוניים ואנחנו נוצרנו מאלה ואלה נוצרו מאלה וכן הלאה. אבל הקדוש ברוך הוא כשהוא רוצה לברוא בן אדם כך בורא אדם. אין דרך אחרת לעשות אדם כזה. אדם כזה בנוי כך, אין צורה אחרת. מה תעשה עץ בלי טבעות? בלי טבעות הוא לא יהיה עץ, הוא יהיה משהו אחר. אז אתה בורא אותו כבר כשהוא נראה כך. ואני לא רוצה להגן על התיאוריה הזאת כי אני לא כל כך מוטרד מהקושי גם, אז לכן זה לא מפריע לי, אבל אני אומר ברמה ה… למה אתה לא מוטרד מהקושי? כי בסדר, זה לא בן ששת אלפים שנה, מה הבעיה? אני לא מבין איך מישהו יכול לטעון שהיום הראשון, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהזמן הזה אין עדיין שמש, אין עדיין שעון אסטרונומי שנקרא שמש, איך אפשר לטעון שהדבר הזה זה 24 שעות שלנו? זה שפה אנכרוניסטית. מה הבעיה? אתה מתאר את זה במונחים של עולם שיש בו שמש. אבל מה פתאום מדמיין שהדבר הזה לקח 24 שעות שלנו? כשאין לזה שום משמעות, הרי אומרים יום, ערב ובוקר. אבל אין כדור הארץ שמסתובב סביב השמש? לא, עוד פעם, הסתכלות אנכרוניסטית. אז מה? היה שלב בבריאה שלקח 24 שעות בדיוק על השעון כשאין בטבע שום שעון אסטרונומי כזה עדיין? לא, זה הפוך. למה בבריאה השעון הוא 24 שעות? כי הקדוש ברוך הוא רוצה שיום יהיה 24 שעות, לכן הוא ברא את השמש מסתובבת בתדירות כזאת, או אנחנו בעצם מסתובבים בתדירות כזאת. הוא מבחינתו ידע כבר ביום הראשון, הוא רצה יום של 24 שעות, וזה היה התוכנית שלו, אז הוא הכניס את זה באסטרונומיה גם, הכל לפי התוכנית שלו. זה לא הכריח אותו לעשות את זה? לא הכריח אותו כלום, זה מה שהוא רצה. הכל כדי שהמילה יום תתפרש כמו היום שלנו. למה, אני שואל אותך למה השמש, למה כדור הארץ מסתובב אחת ל-24 שעות? למה לא 28 שעות? למה לא 100 שנה? כי הקדוש ברוך הוא החליט שזה יהיה 24 שעות בהסתכלות המסורתית אני אומר. בסדר, אז אם הוא החליט שהוא רוצה שיום יהיה 24 שעות, אז מה אכפת לו שאין שמש? גם בבריאה היום הוא 24 שעות. הוא מתאר לנו את זה בשפה של ערב ובוקר כי הוא מדבר אלינו, הוא מדבר אלינו כבני אדם שכבר חיים בעולם שבו יש אסטרונומיה פעילה. אז באיזו שפה הוא יתאר לנו את זה? גם שעה לא הייתה אז, לא הייתה משמעות למושגים האלה אז, בסדר, אז הוא אומר לנו בסדר, אבל כשאני מסתכל שמה אז זאת השפה שאני מתאר. זה נראה לי לא נכון. אוקיי, לא חשוב. אני חושב שעל התזה הזאת צריכים להגן ולא על התזה שיום יכול להיות… לא בעיה, נגן על התזה הזאת בזכות המסורת, כי כך קיבלנו במסורת. לא חשוב, אני לא נכנס לשאלה אם זה נכון או לא, אני מנסה להציב אלטרנטיבה. איפה המסורת שלנו מתחילה את החמשת אלפים שבע מאות שנה? מאיזה שלב? מהיום השישי, מבריאת האדם. בסדר, אז אתה כבר נכנס ליישובים. בסדר, אתה כבר נכנס ליישובים. נכון. גם אותי זה לא מטריד. לכן אני אומר, יש שזה מטריד אותם, והם חושבים שהמסורת חייבת להתפרש כפשוטה, וזה חמשת אלפים שבע מאות מרגע הבריאה. וחז"ל הרי מדברים על זה חמישה ימים לפני ראש השנה, ראש השנה היה היום השישי, אז חמישה ימים קודם ואתה עושה חשבון, הלוח בנוי על החשבון הזה. מתי תלו את השמש ומתי היה המולד, ושם יש הנחות גם של חז"ל וגם של ראשונים שמדובר על עשרים וארבע שעות. וזה לא רק במובן של פרשנות הטקסט, אלא עושים בזה שימוש. עכשיו מבחינתי זה לא חשוב, זה שימוש במיתוס. בדיוק, זה כמו מודל בשביל לעשות טרנספורמציה. בדיוק, בדיוק. אז בסדר, אבל יש כאלה שמוטרדים מזה, אז הם בונים את התמונה הזאת. עכשיו מה זה בעצם אומר? אז אני חוזר לברויאר. ברויאר בעצם אומר שיש ארבע צורות הסתכלות עקרוניות, או שלוש בעצם, והרביעית זה משהו אחר קצת, אבל שלוש צורות הסתכלות על אין פרשה כזאת שחוזרת ארבע פעמים בארבע צורות שונות. שום פרשה בתורה. אז אין פרשה שמערבת את כל ארבעת התעודות. ככה הוא כותב, אני לא עוד פעם מצטט. רק שלוש לכל היותר. או פרשה שמופיעה רק מנקודת מבט של תעודה אחת, או שתי תעודות או שלוש. והרביעית זה משה רבנו, ספר דברים בעיקר, זה משהו אחר. אז הטענה היא שבעצם יש צורות הסתכלות שונות על הפרשה, והקדוש ברוך הוא רצה שאנחנו נאמץ את צורות ההסתכלות האלה, או נדע שיש כמה צורות הסתכלות על המצווה הזאת או על האירועים האלה, ולכן הוא בעצם עשה את העריכה של עזרא הסופר. מה שעזרא הסופר רצה לעשות לפי התמונה המחקרית, בעצם הקדוש ברוך הוא כבר רצה להשיג, והוא כתב את התורה לפני מעמד הר סיני באופן הזה, כדי להשיג את ההסתכלות המורכבת הזאת. ואז ברויאר בעצם רוצה לטעון שאפשר לאמץ את ביקורת המקרא על קרבה וכרעיה, השערת התעודות, את הממדים הטקסטואליים שלה, זאת אומרת שזה מורכב מארבע תעודות, וזה מבט כוהני, וזה מבט וכולי, ובלי הפרשנות ההיסטורית. אז התעודות לא חוברו בבית ראשון, לא נערכו על ידי עזרא הסופר, זה לא, זה כבר השלכה היסטורית. הכל ניתן מסיני על ידי הקדוש ברוך הוא, אבל כל המשמעויות הטקסטואליות בעינן עומדות. זאת אומרת הכל, כל ביקורת המקרא על קרבה וכרעיה אתה יכול לאמץ כיהודי מאמין. וזה רווח אדיר מהבחינה הזאת, כי כמו שאמרתי קודם, השכל הישר נדמה לי באמת רואה שיש פה איזשהו טקסט מורכב. זאת אומרת, זה וכמו שאמרתי גם קודם, ההשערות ההיסטוריות, לא הטקסטואליות, הרבה יותר ספקולטיביות. זאת אומרת, אם על זה אני מוכן לוותר בלי הרבה מחיר. למה בכל תיאור מתן תורה זה לא מובא? אם זאת האמת? מה? שנכתבו ארבע פרשיות וזה לא היה? אנחנו קיבלנו את התורה כמו שהיא. למה זה לא כתוב? אנחנו קיבלנו את התורה כמו שאתה מכיר אותה היום בהר סיני. הקדוש ברוך הוא בשמיים כתב ארבע תעודות, חיבר אותם, ארגן אותם, אני לא יודע אם הוא עשה את זה בסדר הזה. את כל העבודה הזאת הוא עשה. ועכשיו הוא נותן לנו את התורה כמו שהוא נתן לנו, כמו המסורת הרגילה שאומרת קיבלנו את התורה אות אות כמו שהיום. ואיפה הגיעו ארבע הפרשיות לארץ? הקדוש ברוך הוא נתן את התורה. מה זאת אומרת? כמו ההסתכלות המסורתית. לא, פשוט התורה היא פיזית כתובה במתן תורה, היא לא מביאה לידי ביטוי ארבע פרשיות. היא כן מביאה. במתן תורה כבר ניתנה תורה כמו שאנחנו מכירים אותה היום. תוציא מהארון, זה ניתן מהר סיני. ברור. אבל זה היה עבודת עריכה שנעשתה בשמיים כאילו לפני שניתנה התורה. כל זה עשה הקדוש ברוך הוא כשהוא כתב את התורה. מה, כולל אירוע שנת הארבעים? חטא המרגלים? זה סתם שאלה, וזה המפרשים מדברים על זה. איך יכול להיות שהתורה מתארת אירועים שהיו אחרי מעמד הר סיני, בפרט מותו של משה? אז על זה הגמרא המפורסמת שיהושע כתב, או שכתב בדמע. בסדר, אז זה כבר המפרשים מדברים. אבל ברמה העקרונית, אז כן, הקדוש ברוך הוא עשה את כל העבודה כמו בתמונה המסורתית, הוא ערך את זה, אבל כל זה עם ארבע תעודות וארבע הסתכלויות. אגב, הרב ברויאר יצר מזה תמונה מאוד מעניינת והיא לגמרי מקבילה לדוגמה שהבאתי בפעם הקודמת על הגל והחלקיק. היחס הוא בדיוק אותו דבר, כי זה יפהפה, בגלל שהרב ברויאר בעצם רוצה לטעון, איפה הוא הולך צעד אחד הלאה מהמחקר, הוא רוצה לטעון שאם זה כך, פירוש הדבר שזוויות המבט השונות האלה כולן נכונות, והן צריכות בעצם להוות ביחד את התמונה הכוללת שלנו על התורה. זה חוקר לא עושה. חוקר אומר זה שייך לתעודה הזאת, זה שייך לתעודה הזאת, הוא עשה את הארכיאולוגיה של הטקסט, הריבוד הטקסטואלי, פיענח אותו וזה הכל. מבחינתו זה טקסטים נפרדים, סותרים, אבל כל אחד מנקודת מבט אחרת. עכשיו הרב ברויאר לוקח בדיוק מה שאני עשיתי עם שמש, עם המאמר של אהרן שמש, זה בדיוק מה שהוא עושה. הוא לוקח את הפיענוח המחקרי שעשה בצורה שיטתית ומסודרת. ועכשיו יוצאים דברים מרתקים, באמת מרתקים. ואפשר להתווכח על התיאוריה של הרב ברויאר, אבל יוצאים מזה דברים יפהפיים וזה מסביר כמה וכמה חז"לים מאוד תמוהים. והטענה שלו שגם חז"ל הסתכלו ככה. זה נורא מעניין. כך הוא טוען. אתן לכם רק דוגמה שאני חושב שהזכרתי אותה מהאחיין שלו, הנשקה. היום פרופסור לתלמוד בבר אילן, אז היה בחור מאוד צעיר. הזכרתי אני חושב את המאמר הזה כבר ב'המעיין', בתשל"ז יש לו סדרת מאמרים על פשט ודרש. היה בחור בן 19 אז. אבל תורת הבחינות של הרב ברויאר משנות ה-50? כן, בסדר. הוא מביא דוגמה, הוא דוד שלו. מביא דוגמה שהוא הוא הביא שמה את ה- אני לא יודע בדיוק מתי היה תורת הבחינות האלה, אבל בסדר, זה היה לפני, כן, זה כבר היה קיים. אז הוא אומר ככה למשל, אתן לכם דוגמה שאני זוכר שמה. עין תחת עין למשל. עין תחת עין, אז חז"ל דורשים ממון. הפשט הוא כמובן להוציא את העין, עין תחת עין, כן? אז תחת תחת זה גזירה שווה וזה ממון. אז הוא אומר, אז למה התורה לא כותבת ממון תחת עין? למה היא מבלבלת אותנו? לא לא, כי יש שתי בחינות, כמו של ברויאר. יש את הבחינה של הפשט ויש את הבחינה של הדרש. שתי צורות להסתכל על הפרשה הזאת. בניגוד לחוקר שיגיד אוקיי, יש את ההסתכלות הפשטנית ששייכת למקור א', וההסתכלות המדרשית ששייכת למקור ב'. שתי הסתכלויות שונות, יש ויכוח פה. בסדר, זה מחלוקת או שתי תפיסות. הלומד המסורתי אומר לא, שתי התפיסות נכונות, וזה שתי תפיסות, מקבל לגמרי את מה שאומר החוקר. זה שתי תפיסות, אבל מבחינתי שתיהן נכונות. ושתיהן כתב משה רבנו או הקדוש ברוך הוא, לא בבתי מדרש שונים או זוויות מבט שונות. ואז, את הכול כתב הקדוש ברוך הוא, הוא רצה שאנחנו נסתכל בשתי התפיסות האלה יחד. זה מה שהוא רצה כשהוא חיבר את התורה. ואז מה זה אומר? דוגמה: חז"ל אומרים, אחת הדעות, זה לא נפסק ככה להלכה, אבל אחת הדעות זה ששמים בעינו של מזיק, שמים בעינו של מזיק, לא בעינו של ניזק. משלמים את דמי העין של המזיק, לא דמי העין של הניזק. זה נורא משונה. אתה רוצה לפצות אותו, פיצוי אמור להיות לפי שומת הנזק, זאת אומרת עשית לו נזק של העין שלו, תשום כמה שווה העין שלו. מה פתאום משלמים את דמי העין שלי? אז אומר הנשקה, מאוד פשוט. עין תחת עין כפשוטו – להוציא לך את העין. חוץ מזה יש את המדרש, המדרש אומר לא מוציאים את העין, לוקחים ממון. בסדר, אבל למה כתוב הפשט? הפשט אומר שרצו להוציא את העין שלי, והפשט נשאר בעינו, הוא גם מחייב. כהנחת יסוד. בדיוק. ואז הוא אומר, בוא נחבר את שניהם, התמונה הכוללת היא שניהם יחד. מה זה אומר? כנגד העין שלך מוציאים את העין שלי, זה הפשט. והמדרש אומר כן, אבל את העין שלי לא באמת מוציאים אלא לוקחים במקום זה כסף. אבל כסף תמורת העין שלי, לא תמורת העין שלך. וזה בדיוק החיבור של הפשט והדרש. פשוט להסתכל על שתי צורות המבט האלה ולהגיד התמונה הכללית היא שתיהן יחד, זה לא ויכוח. חוקר יגיד זה ויכוח. אלה חושבים שצריך להוציא עין ואלה חושבים שצריך לשלם ממון. הלומד המסורתי עושה סינתזה, דיברנו על זה של חכמה בינה דעת. הוא עושה סינתזה בין האופציות שהמחקר עצמו מעלה. לכן אמרתי שיש פה איזושהי השלמה, להיפך, המחקר מאוד עוזר ללימוד המסורתי אם אתה מוכן לאמץ אותו. רק אחרי זה לחשוב מה הבחינות השונות שהמחקר מפריד ביניהן, מה הן אומרות והאם אפשר לעשות ביניהן סינתזה. אבל גם אחרי שעשית את הסינתזה, זה לא כל כך הגיוני. למה? לקחת לשום את העין של מי שמוציא לך את העין, מה ההיגיון? מבחינת דיני נזיקין. למה? שזה כופר, זה עונש. זה לא תשלום פיצויי. זה לא תשלום נזק. תשלום עונשי. וגם הרמב"ם כותב בכמה וכמה מקומות שתשלומי נזיקין זה עונש. אין, אין פיצויים. אין דמים לבני חורין. אין דמים לבני חורין, הפשט בדם של מי שנרצח, לא משלמים פיצויים למשפחה. למה לא? כי בעבירות הפליליות האלה אין ממד אזרחי בתפיסה ההלכתית. זאת אומרת זה רק תשלום עונשי. כמובן שהעונש כבר כסף הולך לנפגע וזה גם מפצה אותו, אבל בסיסית זה תשלום עונשי. ויש לזה גם משמעות מוסרית מאוד עמוקה. כי כשאתה נותן כסף תמורת נזק, פיצוי כספי, אז האדם נמדד כבית חרושת, כמשהו פונקציונלי. כן. כמו שילומים שהתנגדו לזה שמה. פה אתה אומר לא, האדם הוא לא דבר שניתן לשום אותו באופן אובייקטיבי. ובעיקר התפיסה שאין דמים לבני חורין. ואתה גם זוכר כל הזמן שבעצם היה ראוי לפגוע בך באותו אופן. גם כשאתה נותן את ה-50 אלף שקל האלה דמי עין שלך, אתה אומר זה כפרה על העין שלי שבעצם היה צריך להוציא את העין שלי כי זה פלילי, זה לא אזרחי. זה בעצם הדרך להעניש אותי, זה לא הדרך לפצות את השני. אז זה ברמב"ם אגב הוא מביא גם את הרמב"ם הזה, אם אני זוכר נכון. על הרמב"ם הזה התקשו הרבה אחרונים כי ברמב"ם נראה שזה קנס או כופר או משהו. והניזק יישאר ללא פיצוי? מה? והניזק יישאר ללא פיצוי? לא, אנחנו אומרים שהתשלום עונשי הזה ילך לניזק. זה הפיצוי שלו הולך בקטע… כן, בדיוק. לא רק החישוב, לפי התפיסה הזאת גם המהות, אבל תכל'ס יהיה גם פיצוי כי הכסף לא ילך לבית המקדש, הוא ילך לניזק. זה מזכיר משפט שהרב אמר בשיעור הקודם שיצא לנו שלא תעמוד על דם רעך, מה שהתורה רוצה זה שאני לא אשאר אדיש. לא כל כך אכפת לנו מה יקרה איתו, זה לא עניין להציל אותו, זה עניין שאני לא אשאר אדיש. כמו שאותו טורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים למה הוא לא מפרנס אותם? כדי שאנחנו נינצל בהם מדינה של גיהינום. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא יכול גם הוא להציל אותו אם הוא רוצה, אבל הוא לא עושה את זה כי הוא רוצה שאנחנו נעשה את פעולת ההצלה או אנחנו ניתן את הצדקה או משהו כזה. בכל אופן אז דוגמה נוספת אולי, יש גם דרשה מאוד משונה במסכת קידושין, התורה בפרשת משפטים מדברת על עבד נרצע והיא בעצם אומרת ועבדו לעולם. רגע, רק שנייה עוד שאלה עם העין. אבל יש בכל זאת אסכולה בחז"ל שאומרת שהשומה תהיה לפי עינו של הניזק. ברור, זה ההלכה. מה? להלכה זה לא נפסק שזה עינו של המזיק, זה עינו של הניזק. אוקיי, אז איך זה מתיישב עם הסוברים… אז הוא מסביר את זה שם גם, הוא מביא את זה כזאת דוגמה. שם קל יותר להראות את זה, בשני צריך להיכנס לכל הרמב"מים האלה ולהראות שזה באמת תשלום עונשי ולא תשלום נזיקי, או לא פיצוי. אבל אני מביא את זה רק כדוגמה כדי להראות את צורת החשיבה. עכשיו דוגמה נוספת גם כן שהוא מביא אותה שם, הוא מביא כמה דוגמאות שם. יש בפרשת משפטים כתוב שאם העבד לא רוצה לצאת ועבדו לעולם. הוא נשאר לעולם עבד אחרי שש שנים, הרי עבד עברי יוצא, אם הוא לא רוצה לצאת ועבדו לעולם. בפרשת בהר כתוב שעבד נרצע יוצא ביובל, לא לעולם. מגיעה שנת היובל, כל העבדים יוצאים. אוקיי? אז חז"ל דורשים את זה במסכת קידושין: לעולמו של יובל. ועבדו לעולם, מה הכוונה לעולם? לעולמו של יובל. יש פה משחק מילים. מה זה לעולמו של יובל? כתוב לעולם, ואחר כך אומרים שיוצא ביובל? לעולמו של יובל. אמרת מילים ונשארת בחיים, זאת אומרת יש פה סתירה. מה אתה עושה עם הסתירה הזאת? אז הוא מציע הסבר נפלא בעיניי. הטענה שלו זה ששוב פעם זה שתי תעודות, שתי בחינות. שעבד נרצע מבחינת דיני הקניין, העבד הופך להיות עבד עולם של האדון. נפקא מינה: קניין עולמי הוא גם קניין הגוף. קניין זמני, לפחות לפי רוב הראשונים והאחרונים, קניין לזמן הוא קניין פירות, הוא לא קניין הגוף. זאת אומרת אם יש למשל קרקע ששייכת לי לחמש שנים, אחרי חמש שנים היא חוזרת לבעליה המקוריים, והוא מכר לי אותה לגמרי, זה לא השכרה, מכירה לחמש שנים. בסדר? מה ששייך לי זה רק הפירות, לא הגוף של הקרקע, אסור לי לעשות חפירות שהורסות את הקרקע וכל הדברים כאלו. למה? כי קניין לזמן הוא קניין פירות. יש ר"ן בנדרים דף כ"ט ובגיטין ובעוד מקומות, ככה זאת הגישה המקובלת לכולם כמעט, לא כולם מסכימים, אבל זאת הגישה המקובלת. לעומת זאת קניין עולמי הוא קניין הגוף. אם זה שלי לעולם אז הכל שלי, הגוף שלי, קניין פירות הכוונה באופן עקרוני זה בעלות על השימושים ולא על הדבר עצמו, והגוף זה להיות בעלים על הדבר עצמו, כשההשלכה המעשית זה אם אני יכול להרוס את הגוף, להשתמש בו באופן שהורס אותו. אז הוא אומר ככה: בעצם מבחינת הקניין שיש לי בעבד זה קניין לעולם. העבד לא רוצה לצאת, הוא יישאר עבד עולם. השלכה: גופו קנוי. יש לי קניין בגוף, זה קניין עולמי, זה לא קניין לזמן. זה פרשת משפטים. פרשת משפטים מתארת את המבט המשפטי, את המבט של דיני הקניינים, הוא שייך לי עולמית. אולי זאת המשמעות של הרציעה, עשיתי משהו בגוף שלו. לבטא את העובדה שעכשיו אני הבעלים, כן, יכול להיות. עכשיו באה התורה בפרשת בהר, פרשת בהר לא עסוקים בדיני עבדים ודיני קניינים, עסוקים בדיני יובל. היובל זה עניין סוציאלי, זה לא עניין של דיני קניין. זה עניין שאומר אני לא מוכן כי לי כל הארץ. כמו שהגמרא אומרת יובל הוא אפקעתא דמלכא. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא מפקיע את כל הרכוש של בני אדם, קרקעות ועבדים, לא כל הרכוש אלא הקרקע וכל הנכסים דלא ניידי, הוא מפקיע אותם ומחזיר את המצב לקדמותו ביובל. למה? עניין שלו, זה לא קשור לזכויות שלי בעבד. אתן לכם דוגמה: נגיד אם אני מכרתי לעידו קרקע ל-10 שנים, אז אמרנו זה קניין לזמן ולכן זה לא קניין הגוף, זה רק קניין פירות. הגוף נשאר שלי. אוקיי? עכשיו נגיד שאני עשיתי משהו אחר, אני מכרתי לעידו את הקרקע לעולם. בא המלך אחרי עשר שנים ומפקיע את זה ממנו לצרכים של, לא יודע, לסלול שם דרך, היה צריך את זה לצרכים ציבוריים. מלך יכול להפקיע. ממש, נכון, במקום שיש צורך בזה. האם עידו היה בעלים על הגוף בעשר שנים שזה היה אצלו? על זמן, אחרי עשר שנים הרי החזירו לו את זה. במקרה השני כן, במקרה הראשון לא. למה במקרה השני כן? כי הקניין שעשיתי הוא קניין עולמי. הקניין לא אמר מראש יש לך זכויות לעשר שנים. קניין לזמן זה קניין שמעצם הקניין הוא מותנה, אתה יש לך את זה רק לזמן. אז הקניין הוא קניין קלוש, קניין חלקי. כאן אני מכרתי לך לגמרי, את כל מה שיש לי מכרתי לך. אחרי עשר שנים המלך גם היה יכול להפקיע את זה ממני כמו שהוא מפקיע ממך, זה לא קשור. הפקעה היא של קניין הגוף שלך. בדיוק, בדיוק. אבל ההפקעה לא מונחת בעצם המכירה, זה לא שהמכירה הייתה לעשר שנים, המכירה הייתה לעולם. אחרי עשר שנים בא המלך ומפקיע. אז שם ברור שזה קניין הגוף, נכון? זה מה שאומרת התורה. התורה אומרת לבעלים יש בעבד שלו קניין הגוף לזמן. קניין הגוף לזמן? איך יכול להיות? הרי קניין לזמן הוא לא קניין הגוף. זה כמו הפקעתא דמלכא, הגמרא אומרת שיובל הוא הפקעתא דמלכא בפרק חזקת. מה זה אומר? שבעצם יובל צריך להבין, הוא לא מדיני הקניין של עבד, זה ממש השני דינים של רב חיים. מדיני קניין העבד הוא שלי לעולם, מדיני יובל הוא יוצא ביובל. אבל זה לא בגלל שלי אין זכויות בו אחרי היובל. פה זה קצת אחרת, כי כשהמלך מפקיע כשאני מוכר אני עוד לא יודע שהוא יפקיע. לא, פה אתה יודע, אתה יודע מראש, אתה יודע ולכן זה יבוא לידי ביטוי גם במחיר. יותר מזה הגמרא אומרת, זה בא לידי ביטוי במחיר. כן, אבל זה מראש קובע את זה לזמן מוגבל בזמן, כאילו זה הופך להיות קניין פירות. אני אומר שזה אפילו בא לידי ביטוי במחיר זה שהיובל מפקיע. כי כשאני מוכר לך קרקע ואני יודע שיש יובל עוד חמש שנים, או אם יש יובל עוד ארבעים ותשע שנה, המחיר של הקרקע יהיה שונה. הגמרא אומרת זאת אומרת ברור שאנחנו יודעים מראש שיהיה יובל. אבל ההגדרה המשפטית של היובל היא אחרת, זו הפקעה. זאת אומרת אני מוכר לך את כל מה שיש לי, אחרי זה הקדוש ברוך הוא לוקח ממך ומחזיר לי. זה הוא עושה, אני את המכירה עשיתי מכירה מוחלטת, זו מכירה לגמרי. זה מה שהוא רוצה לומר, זאת אומרת הוא בעצם רוצה לומר שפרשת משפטים ופרשת בהר זה שתי תעודות או שתי בחינות. כל אחת מהן מתארת בחינה אחרת של העניין. יש בחינה של דיני הקניין, ומבחינת דיני הקניין העבד רוצה להישאר שלי, אני רוצה לקנות אותו, קנינו אותו, הוא שלי לגמרי, שלי לעולם. פרשת בהר היא לא קשורה לחושן משפט, היא קשורה ליורה דעה בכלל, לשביעית, לדיני מצוות התלויות בארץ. זה בכלל לא קשור לעניין המשפטי. אלא מה? יש כלל כזה שהקדוש ברוך הוא לא מוכן שיהיה קניינים עולמיים, אז מגיע היובל הוא מפקיע את כל הדברים. אוקיי, אז בעצם השתי בחינות האלה עוד פעם כמו העין תחת עין מתחברות ויוצרות תמונה אחת. כי התורה לא יכלה להגיד לי את זה באופן אחר. התורה אומרת לי תראה, יש לך קניין הגוף לזמן בעבד. זאת אומרת הרעיון הוא שהוא שלך לגמרי, אבל דע לך שהוא יופקע ממך ביובל. ואת זה אי אפשר להגיד אלא אם כן כותבים שתי פרשיות שונות שכל אחת כאילו המבט שלה הוא מבט מוחלט, היא לא יודעת על הפרשה השנייה. אני כמי שקורא את התורה כמכלול מבין ששתי הפרשיות שתיהן אמיתיות, שתי זוויות המבט הן נכונות ואת התמונה אני יוצר על ידי סינתזה של שתי נקודות המבט. והקדוש ברוך הוא רצה שאני אפיק או אסתכל על הסוגיה מכל נקודות המבט, לכן הוא כתב את זה ככה. עכשיו זה מאוד יפה, יש לנו דברים שמסבירים חז"לים בצורה מבריקה, ממש זה להכניס את רב חיים בתוך ביקורת המקרא בצורה פשוט, זה מעשה מלאכת מחשבת למדנית. מה השם של הספר של הרב ברוייר? זה לא ספר מסוים, יש לו כמה ספרים, אבל הספר שממסד את השיטה הכי טוב ממנו נקרא תורת הבחינות, שיצא בגוש עציון על ידי תלמידיו, הרב יוסי עופר, הרב אמנון בזק. ברוייר? מה הרב ברוייר? מי הרב ברוייר? לא, מרדכי ברוייר. לא, אנשקה ברוייר כתב מאמרים שמדברים על פשט ודרש, אבל הוא מכניס שם בעצם את התפיסה של הדוד שלו על ביקורת המקרא. אבל מה שהרב התפעל עכשיו זה מבורייר. מבורייר? שאנשקה הוא אחד מה, יש כל מיני, לא רק אנשקה עשה את זה, אני פשוט זוכר את המאמר שלו, אבל הרבה אנשים הראו כל מיני דרשות, ואיך אנחנו, איך באמת עושים סינתזה של שתי צורות ההסתכלות האלה. כי תבינו שבאמת ההסתכלות המחקרית היא מאוד יבשה ומשאירה את ה, היא מאוד אנליטית, זאת אומרת היא מאוד מפרידה. כמו שדיברתי בפעמים הקודמות, היא אומרת זה פרשה שרואה את זה ככה, זה פרשה שרואה את זה ככה וזה הכל, זה שתי פרשיות חלוקות, הן סותרות, את זה כתב עזרא ואת ההוא כתב יאשיהו, זה לא קשור, זה שני דברים סותרים. עכשיו אתה נשאר ככה, אתה נשאר עם תעודות קרועות. זה שמישהו חיבר לך אז מה המשמעות שהוא חיבר לך את זה סתם, אבל המשמעות של החיבור הזה חוקר לא שואל כי לא אכפת לו מה המשמעות. מהות של הטקסט. הוא דן בעובדות השפיטות. מה אני יכול להגיד לך על הטקסט באופן אובייקטיבי. אוקיי? ולכן, עכשיו בא בית המדרש ואומר, אוקיי, בוא נרוויח מהעבודה המדעית הזאת, כן? אנחנו ככה שבויים בזה כבר מזה שנתיים. חוקר בא באיזה מבט רענן שאנחנו קל לנו לפספס אותו. הוא פתאום רואה שזה שילוב של כמה טקסטים. אז בוא נשתמש במה שהוא עושה, זה הרי משכנע. יש פה, יש לזה עוצמה טיעונית להשערת התעודות הזאת. זה לא דבר שאתה יכול להתעלם ממנו סתם. אבל תראה פתאום כשאתה מצליח לעשות סינתזה ולסינתזה הזאת יש השלכות פרשניות. זה לא סתם להגיד אוקיי, אז קיבצתי את הכל וזהו. לא, קיבצת את הכל ולכן אתה פתאום מגלה אוצרות. ממש אוצרות, זה דברים נהדרים. ויש לו גם שילוב של ארבע פרשיות, כלומר סינתזה של הארבע. אין בכלל ארבע בתורת התעודות, אין פרשה שמופיעה מארבע זוויות. פשוט אין דוגמה כזאת בתורה. יש פרשיות שחוזרות בתעודה אחת, שתיים או שלוש. כי הרביעית זה משה רבנו, זה מבט אחר, זה משהו אחר. אז בעצם יש אגב, יש מאמר של יהודי בשם יוסי אביב"י. למד בגוש שם, כן? במעלה, לא זוכר באיזה מחזור, ראשון או שני. שהוא התעסק בקבלה כבר בגוש עצמו. הוא כל הזמן התעסק רק בקבלה. ועד היום, הוא שם מומחה מאוד גדול לקבלה. והוא, יש לו חיבור שאני יש לי כתב יד, זה לא פורסם, לא יודע למה. והגיע אליי הכתב יד שלו, סטנסיל כזה, ששמה הוא טוען שארבעת התעודות האלה זה בעצם ארבע בחינות קבליות, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה כנראה. והטענה שלו שבעצם כל נקודת מבט כזאת מתאימה לאיזשהו עולם קבלי. הוא מנסה להראות באופן, אגב הוא איש עם מודעות מחקרית מאוד למרות שהוא לומד כאילו מסורתי אבל הוא מוכר גם בעולם המחקר של הקבלה. ויש לו מודעות, הוא עושה את זה שיטתי, זאת אומרת זה לא וורט. הוא מראה בעצם באופן מאוד צמוד לטקסט, איך שכשאתה משחזר את התעודות כמו שעושים את זה החוקרים בתורת התעודות, אתה מקבל ממש מבט שמתאים למה שבקבלה נראה המבט של אצילות, או מבט של בריאה, יצירה ועשייה. זה מעניין. זה מעניין, גם שמות השם אגב. שמות השם זה זיהוי ברור. יש שמות של י-ה-ו-ה זה אצילות. בסדר, אז שם אתה רואה את זה בצורה מאוד ברורה. זאת אומרת זה בכל אופן, זה בכלל מרתק, כי זה בעצם אומר שיש פה באמת ארבע זוויות מבט שכולן קיימות, כולן נכונות, ואתה צריך להסתכל על הסוגיות האלה באמת מכל זוויות המבט כדי לקבל את התמונה הכללית. דיברנו פעם על אלו ואלו אני חושב, נכון? שזבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד, שמה הגמרא בגיטין, שיש ויכוח על פילגש בגבעה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הגמרא אומרת שמה שרבי יונתן ומי שם השני, אני לא זוכר, אביתר נדמה לי? התווכחו שמה מה היה בפילגש בגבעה, למה הוא כעס עליה. אז זבוב מצא לה או נימא מצא לה. בסדר? אז שואל אחד, רבי יונתן פוגש את אליהו הנביא, שואל אותו באיזה סוגיה עוסק הקדוש ברוך הוא עכשיו? פילגש בגבעה כמובן. ונו, ומה הוא אומר? יש לנו ויכוח פה על הארץ מה קרה שמה. מה הקדוש ברוך הוא אומר? הוא אומר רבי יונתן אומר כך, ורבי אביתר אומר כך. זה מה שהקדוש ברוך הוא אומר. אמר לו חס ושלום וכי ספיקא קמי שמיא? מה הקדוש ברוך הוא לא יודע מה היה שמה, הוא צריך אותנו בשביל לדעת? אמר לו אלו ואלו דברי אלוקים חיים. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. מה זה בעצם אומר? כשחושבים על המשמעות, זה המקום היחיד שבו הגמרא מסבירה מה המשמעות של אלו ואלו דברי אלוקים חיים. מה המשמעות? זה בדיוק תורת הבחינות. זאת אומרת זה בעצם אומר ששניהם צודקים חלקית. כל אחד תפס בחינה מסוימת של מה שהיה שמה. התמונה הכללית זה שהיה גם זבוב וגם נימא. זאת אומרת הכעס הגדול שיצא שמה הוא בגלל הצירוף של שתי הבחינות האלה ביחד. כל אחת לחוד זה תמונה חלקית. אף אחת מהן לא באמת מתארת את כל העניין. ואם אתה רוצה להבין את כל מה שקרה שמה, קח את רבי יונתן ואת רבי אביתר ביחד ותייצר מהם איזושהי סינתזה. ואז תבין את מה שקורה ביחד. זה ממש נדמה לי, ממש הלוגיקה של הלימוד המסורתי מול הלימוד האקדמי. זאת אומרת זה בדיוק אותו דבר כמו שעשיתי בשיעור הקודם על לאו ועשה, שהוא ממיין את התופעות, פה תפסו את הלאו ועשה כך, פה תפסו את הלאו ועשה כך, ובסוף תגיד רגע מה המשמעות לעניין? מה דומה בין שתי התפיסות האלה? מה לעשות סינתזה בין הדברים. עכשיו פה אתם רואים למשל כשדבר כזה של ברויאר כמובן מקומם את החוקרים. הם לא מקבלים את זה. עכשיו למה הם לא מקבלים את זה? הרי ההשערות שלהם זה באמת די פילא בקופא דמחטא. זאת אומרת זה השערות מאוד פורחות באוויר. הממד ההיסטורי, לא הטקסטואלי. מתי זה חובר וכולי, זה באמת ספקולטיבי. אבל מצד שני הם לא יקבלו דבר כזה. למה? כי זה לא במגרש שלהם. איך שופטים דבר כזה אם הקדוש ברוך הוא כתב או לא. אם אתה מעלה השערה היסטורית אפשר לבדוק. אם אתה מעלה השערה היסטורית, אפשר לבדוק אם זה מתאים לגישה שהייתה שמה, אולי לבדוק, לא יודע מה, כתבים אחרים שנוצרו באותה סביבה לראות אם יש קשר, איזה שאוב מאיזה מקום. אתה יכול לשחק עם זה על המגרש המחקרי וזה בעצם שפיט. כמו שעם זה התחלתי את כל העניין, השפיטות. זה שפיט. אז נקודת המוצא הזאת בעצם מאלצת אותך להגיע לתמונה המחקרית. מצד שני נקודת מוצא אחרת מביאה אותי לתמונה של ברויאר וזה גם יכול להיות, אם אתה מאמץ את נקודת המבט הזו. ולכן הכל שאלה של נקודת מוצא. זו לא שאלה של עובדות. הוא מאמץ את כל העובדות, זה בדיוק הנקודה. אז זה לא עובדות, זה רק פרשנות. ואני אגיד יותר מזה, או משהו קדום יותר. עוד בעיה שביקורת המקרא, כבר אני לא אספיק יותר מזה, נעצור בביקורת המקרא. עוד בעיה שביקורת המקרא מעלה זה כל מיני פסוקים שנראים פסוקים מאוחרים. עד היום הזה, פסוקים מהסוג הזה, כן. אלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל, בפרשת וישלח, סוף פרשת וישלח. איזה מלך בישראל? עוד לא היה מלך בישראל, אנחנו מדברים על התורה שניתנה בהר סיני. אז אין עוד מלך בישראל בהר סיני. אז מה הפסוק אומר אלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל? זאת אומרת הוא כבר מתייחס לקורא שמבין שכבר יש מלך בישראל והוא מתאר לו מה היה באדום, מי הם המלכים שמלכו לפני התקופה שלך. נכון? זה פסוק שהוא בעליל פסוק מאוחר. או פסוק אחר, כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד עצם היום הזה. מה זה עד עצם היום הזה? או עד היום הזה, יש הרבה פעמים עד היום הזה. זה פסוקים מאוחרים. או אז למשל בימים ההם אין מלך בישראל. זאת אומרת אתה מדבר על קורא שהוא מבין שיש עכשיו מלך בישראל, אז אתה נותן לו הערה של העורך. אתה אומר לו דע לך, פרשה הזאת בימים ההם לא היה מלך בישראל. זאת אומרת זו פרשה שנכתבת מאוחר ומתארת מאורעות מוקדמים. אז מי שכותב את זה צריך לכתוב הערה. תדע לך שאז לא היה מלך בישראל, לכן איש הישר בעיניו יעשה או משהו כזה. זאת אומרת כל מיני פסוקים כאלה שאנחנו עוד פעם רגילים אליהם, אנחנו לא רואים את זה בדרך כלל. אבל כשאתה מסתכל על זה במבט אובייקטיבי, זה באמת בעייתי. פסוקים מאוחרים. אז מה אומרים המפרשים? הרגישו בזה. המפרשים הראשונים כבר הרגישו בזה. אז מה הם אומרים? זה פסוקים שנוספו. האבן עזרא מתייחס לזה וכולי. רבי יהודה החסיד אגב כותב שזה באמת פסוקים מאוחרים שהוכנסו לתורה מאוחר. ותלמידו, גם, שיש פסוקים מאוחרים שהוכנסו לתורה מאוחר. כותבים את זה ראשונים. הרמב"ן יש לו רמזים לזה, אבן עזרא כותב את זה על כמה דברים. במקומות אחרים הוא נלחם בשצף קצף נגד מי שרוצה לטעון טענה כזאת. וזה מעניין. ורבי יהודה החסיד כתב את זה בספר הציוני, שזה איזה תלמיד שלו. גם כתב את זה. ורבי משה פיינשטיין כל כך כעס כשפרסמו את ספר הציוני הזה שהוא אמר זה הכל זיוף, צריך לשרוף את הספר הזה, ומי זה הציוני הזה בכלל. הציוני הזה. זה הציוני הזה. אבל הרב מנשה הקטן, הוא במשנה הלכות, אומר מה זאת אומרת שספר הציוני ידוע שאתה יכול לפסול אותו ככה, הוא הרי מאחד הראשונים. בקיצור, יש איזה מקורות שפסוקים מסוימים הם מאוחרים יותר, אבל רוב המפרשים לא מוכנים לקבל דבר כזה שנוספו פסוקים מאוחרים לתוך המקרא. מה הם אומרים? שזה נכתב ברוח הקודש. הקדוש ברוך הוא כשנתן את התורה בהר סיני, שהיא תהיה כתובה באופן שיוכל לקרוא אותה גם קורא בדורות מאוחרים יותר. אז הוא הכניס הערות נבואיות כאילו בשפה אנכרוניסטית, כמו המובלעים, כמו המובלעים, בדיוק, זה אותו דבר כמו המובלעים. אוקיי? עכשיו ברור שדבר כזה חוקרים לא יקבלו אותו, כי זה לא שפיט, זה ספקולציה. אבל מצד שני מי שמניח שהקדוש ברוך הוא כתב את זה והוא יודע את מה שיקרה בעתיד, אין מניעה עקרונית שזה יקרה. עוד פעם זה רק שאלה של נקודת מבט. השאלה איזה הנחת יסוד, מאיזה הנחת יסוד אתה יוצא, זה מה שייתן לך את התוצאה. זה פוגע בחופש הבחירה. אם אתה אומר את זה לבני ישראל, לפי זה לא תהיה בחירה שלא יהיה להם מלך. אוקיי, זה מוציא אותנו לידיעה ובחירה. זה הסיפור שכולם מכירים. בספר שופטים נאמר בימים ההם אין מלך בישראל. ספר שופטים לפי המסורת נכתב על ידי שמואל. ושמואל המליך שני מלכים במהלך חייו, והוא עורך את ספר שופטים באופן שמסביר את הסיבות שבגללן. אוקיי. אז אני אומר, גם פה עוד פעם נקודת המוצא מכתיבה בעצם את המסקנה. וזה הנקודה. ועוד פעם באחד מפריד והשני, אז הוא אומר הפסוקים האלה הם ככה הפסוקים האלה הם ככה, כל אחד נראה ממקום אחר, והשני עושה סינתזה. כל ההשוואות שעשיתי קודם בין ההסתכלות האקדמית לבין ההסתכלות של ברויאר הן באמת עומדות פה כדוגמה.