עין איה – ברכות קי＂ד

[הרב מיכאל אברהם] כן. תודה על התזכורת. הקדוש ברוך הוא נתן את חן העם בעיני מצרים ולכן הם השאילו לנו. איך הגמרא יכולה בדף ט' עמוד ב', איך הגמרא יכולה לומר שזה בעל כורחם של המצרים? הרי המצרים אהבו אותם פתאום, לכן הם נתנו לנו את העניין הזה. זה מחזיר אותנו למה שדיברנו בשיעור שלשום, שאם בסופו של דבר יש איזשהו גורם חיצוני שמשפיע על מה שאני חושב, רוצה, עושה וכדומה, קומפטיביליסטים הרי אומרים שבעצם זה דבר שנעשה מתוך חופש. כי שום, סליחה, זה דבר שלא נעשה מתוך חופש. אבל אם זה עניין פנימי ואין משהו חיצוני שגורם לי לעשות את זה, אז אני אדם חופשי, למרות שהמשהו הפנימי הזה יכול להיות שהוא תוצר של תהליכים דטרמיניסטיים. זאת אומרת, הם לא דורשים שההחלטה תהיה חופשית בשביל לקרוא לי אדם חופשי, או חופשית במובן שלא דטרמיניסטי, בשביל לקרוא לי אדם חופשי. אם כל עוד זאת החלטה שלי ולא על ידי השפעה מבחוץ, אני אדם חופשי. והטעות ההפוכה מה שאמרתי בשיעור הקודם, זה כאשר לראות אותי לא כחופשי כאשר ההשפעה היא פנימית, בעוד שהפלסטיות של המוח כהשפעות מבחוץ, זה לא מפריע. ואמרתי ששני הדברים האלה לא באמת מתאימים לרעיון המהותי של חופש. אפשר לקרוא לזה חופש, אבל זה לא התפיסה המהותית של חופש. עכשיו פה, מה שהגמרא בעצם אומרת זה כאשר הקדוש ברוך הוא מסובב למצרים את המוח, תקראו לזה השפעה חיצונית או השפעה פנימית, אפשר להתווכח על זה, אבל תכלס הייתה פה איזושהי השפעה חיצונית. עכשיו, כשאתה שואל את המצרי למה הוא נותן לך כלי כסף וכלי זהב? כי אני מת עליך! אני ממש אוהב אותך ולכן אני נותן לך כלי כסף וכלי זהב. האם הדבר הזה נקרא שהוא עשה את זה מרצונו החופשי? אז הדעה הראשונה איכא דאמרי אומרת לא, זה נקרא בעל כורחם דמצרים. למה? בגלל שזה שהם כרגע חשים שהם רוצים, זה בגלל שמישהו תכנת אותם, עשה שמה, התערב להם במוח ועשה להם איזשהו שינוי. זה לא רצון אותנטי שלהם. זה לא רצון אמיתי שלהם. למרות שאם תשאלו אותם, זה מה שהם רוצים. תחשבו על בן אדם שנגיד אני מהפנט אותו, עכשיו אני מעורר אותו אחרי ההיפנוזה והוא בעצם עושה מרצונו החופשי כל מיני דברים שאני למעשה הוריתי לו בשעת ההיפנוזה לעשות אותם. האם הוא אדם חופשי? לא, הוא לא אדם חופשי, למרות שכרגע אין שום בעיה, זה הוא עושה בדיוק את מה שהוא רוצה. נכון שמה שהוא רוצה הוכתב באיזשהו אופן דטרמיניסטי, אפילו פה במובן הזה על ידי גורם חיצוני, אבל עכשיו עכשיו מה שהוא עושה זה בדיוק מה שהוא רוצה. אז הקומפטיביליסט יגיד: הוא אדם חופשי. ולכן במקרה הזה הגמרא אומרת לנו לא, זה בעל כורחם של המצרים. זה בעל כורחם של המצרים, למרות שאם היית שואל אותם הם היו אומרים אנחנו נותנים לעם ישראל כי אנחנו אוהבים אותם. והסיבה לזה שהאהבה הזאת היא תוצר של מעורבות חיצונית, היא לא באמת הכרעה חופשית שלהם. אז זה רק השלמה לפעם הקודמת, ואני עכשיו עובר לנושא שלנו. אני חוזר חזרה לגמרא בדף ט' עמוד א' למטה. נתחיל עם הגמרא ואז נקרא את הרב קוק. דבר נא באוזני העם וגומר. אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. כן, אומרים דבר נא, הכוונה תעשו לי טובה, כן, תשאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אגב, השאלה אם זה מתיישב עם מה שראינו קודם שזה בעל כורחם של עם ישראל, יכול להיות שכן, הקדוש ברוך הוא איך שהוא משכנע אותם באיזשהו מובן וגם זה נקרא בעל כורחם, ואז זה ממשיך את מה שאמרתי קודם, שלמרות שעם ישראל לכאורה עשה את זה מתוך רצונו שלו, אבל אם הקדוש ברוך הוא גרם לזה אז אולי יש פה איזשהו מימד של בעל כורחם, או שזה הולך רק לפי השיטה השנייה שם בגמרא, אבל זה פחות חשוב לענייננו. אני ממשיך לקרוא: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, אותו צדיק הכוונה אברהם אבינו, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כן, אברהם אבינו יבוא בטענות אם עם ישראל לא יקחו את השלל מן המצרים. אז אברהם אבינו יבוא בטענות, בברית בין הבתרים הקדוש ברוך הוא הבטיח לו ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אז ועבדום ועינו אותם קיימת בהידור, הוא יבוא בטענות לקדוש ברוך הוא. אבל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אתה לא מקיים. לכן אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל תעשו לי טובה שתורידו ממני את אברהם אבינו, קחו את הרכוש הזה כדי שיתקיים בכם גם אחרי כן יצאו ברכוש גדול. אמרו לו, והלוואי שנצא בעצמנו. אז עם ישראל בעצם אמרו לקדוש ברוך הוא, עזוב, אין לנו כוח, אנחנו עכשיו נכנסים למדבר, מזכיר עוד פעם את הגמרא הקודמת שההשאלה הזאת הייתה בעל כורחם של ישראל, כי הם הולכים למדבר עכשיו, הם לא צריכים את כל הכלי כסף וכלי זהב האלה על הראש. ולכן הם בעצם לא רצו. הקדוש ברוך הוא מבקש מהם למרות שהם בעצמם לא היו מעוניינים בזה. ואז הגמרא מביאה משל: משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם, מוציאין אותך למחר מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה, ואומר להם, בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. זאת אומרת, בן אדם שחבוש בבית האסורים ואומרים לו, תראה מחר אתה תצא ויתנו לך המון רכוש וממון ומתנות וכולי, אומר להם, אתם יודעים מה? אני בבית האסורים, תנו לי לצאת, עזבו אותי מהמתנות והממון. תנו לי לצאת וגמרנו, הממון זה לא האישיו כרגע. אז לכן גם עם ישראל כשהם יצאו ממצרים, מבחינתם מה שהיה חשוב זה לצאת החוצה, לא היה בראש שלהם כרגע כלי כסף וכלי זהב, ולכן הקדוש ברוך הוא בעצם היה צריך להתחנן לפניהם. עכשיו, זאת הגמרא. אני מפסיק את השיתוף הזה של הגמרא ואני מעלה עכשיו את הדברים של הרב קוק, אני אעשה שיתוף, הפעם אני אעשה את זה לא מהספר עין איה אלא מויקיטקסט, כי פשוט שם אני יכול לסמן את איפה שאני קורא וזה יותר יעיל מבחינתנו. אז הנה זה הטקסט של עין איה. ציטוט של הגמרא למעלה: דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, בבקשה ממך אמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה וכולי. אומר הרב קוק ככה: עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול הייתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות. בטבע הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. זאת אומרת, אדם שהיה עבד הרבה שנים, אז בטבע הדברים יש לו נפש שפלה והוא לא הולך בגדולות, הוא לא מחפש רכוש, הוא לא שואף להרבות רכוש, ולכן בעצם הקדוש ברוך הוא בכוונה שלו כשביקש מהם לצאת ברכוש גדול זה היה כדי לרומם את רוחם, להוציא אותם ממצב העבדות שבו הם היו נתונים. על כן, ממשיך להסביר, על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות רוחם, השפל יתרומם על ידי ראותם עצם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זהו תכלית המבוקש. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא אומר להם בלשון בקשה ולא בלשון ציווי. למה? אם אתה רוצה שהם יעשו את זה, תעשה את זה בלשון ציווי, למה בלשון בקשה? למה דבר נא? אז אומר הרב קוק זה כדי שהדבר יהיה שלם יותר. מה זאת אומרת? אם הקדוש ברוך הוא אומר להם לקחת כלי כסף וכלי זהב הם יכולים להבין שאולי זאת תכלית, הכסף והזהב הוא מטרה נעלה, מטרה עליונה. אז הקדוש ברוך הוא אומר להם מצד אחד אני רוצה שתיקחו את זה, מצד שני אני רוצה לרמוז לכם שזאת לא באמת ערך מאוד גדול, לא זהו תכלית המבוקש. שהרי, אני ממשיך לקרוא, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות כדי שלא יאמר אותו צדיק. אז אני עוצר רגע כאן. אז הקדוש ברוך הוא בעצם אומר לעם ישראל לקחת את כל הדברים האלה בלשון בקשה, כי הוא בעצם רוקד פה על שתי חתונות. הוא רוצה שזה יתבצע כדי שלא יאמר אותו צדיק, אבל הוא לא רוצה שהם יפיקו מזה את הלקח הלא נכון. בסופו של דבר הוא לא רוצה שהם יבינו שהכסף והזהב הם איזה שהם מטרות ערכיות נעלות. הם צריכים להבין שהעסק הזה בעצם הוא איזה שהוא סוג של פרו. פרוזה הכרחית, כן, זה לא באמת דבר חשוב. ולכן זה נאמר בלשון בקשה. על העניין הזה אני רק רוצה להעיר איזושהי הערה לפני שאני ממשיך לקרוא. יש תופעה שאפשר לראות בכמה מקומות בתורה שהתורה מגדירה דברים שהיא רוצה שנעשה אבל היא לא מצווה את זה עלינו. דברים שאנחנו אולי מגדירים לפנים משורת הדין, מידת חסידות, כל מיני קטגוריות מן הסוג הזה. אפשר היה לשאול את השאלה למה בכלל התורה מאפשרת או משאירה קטגוריות כאלה מחוץ לציווי המחייב? שתיתן ציווי אם היא רוצה שאנחנו נעשה משהו וזהו. זאת אומרת יש דברים שהתורה משאירה כאיזשהו רצון שלא מבוטא בצורה של ציווי. השאלה היא למה? נדמה לי שלפחות בחלק מהמקרים, יש חלק שאפשר להסביר את זה באופן אחר, אבל לפחות בחלק מהמקרים התורה רוצה אולי לומר לנו שהיא רוצה לשדר לנו מסר כפול. היא בעצם רוצה לומר לנו תראו אני מצפה מכם שתעשו את זה אבל אני בכוונה לא מצווה עליכם. אני אתן אולי דוגמה אחת, אפשר לקרוא לזה, נדמה לי שפעם ראיתי מישהו קורא לזה ככה אבל אני ככה כבר שנים רגיל לקרוא לזה ככה, פרדוקס הנבל. כן, אז יש הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, התורה אומרת קדושים תהיו. אז הרמב"ן אומר שזה בא לומר לנו להתקדש במותר. זאת אומרת לעשות דברים, להחמיר באותם דברים שמבחינת ההלכה אנחנו לא חייבים להחמיר בהם, כמו לא להרבות בהנאות ותאוות וכל מיני דברים מן הסוג הזה למרות שזה הנאות ותאוות מותרות. אבל אם מרבים בזה זה לא קדושה. אז התורה אומרת לנו קדושים תהיו. עכשיו השאלה שעולה כאן האם הדבר הזה הוא מצווה? קדושים תהיו. אז אם מסתכלים במניין המצוות, לא. הרמב"ם בשורש הרביעי מסביר שקדושים תהיו לא מצווה והוא באמת לא מונה את זה, אבל זה מסיבותיו שלו. אבל הרמב"ן כשמשיג על הרמב"ם בשורש הרביעי מסביר את זה אחרת את הפסוק ועדיין כשמסתכלים בהוספות של הרמב"ן לספר המצוות, קדושים תהיו לא מופיע שם כמצוות עשה. השאלה היא למה? הרמב"ן אומר שקדושים תהיו זה איזשהו סוג של ציווי, תתקדשו לכם במותר. למה הדבר הזה לא מופיע במניין המצוות? למה זאת לא מצוות עשה? התשובה לזה היא שאני חושב שהתשובה לזה היא שהתורה רוצה לומר לנו שמצד אחד היא מצפה מאיתנו לעשות את זה אבל מצד שני זה בכוונה לא נעשה בצורה של ציווי. למה? כי אם זה היה נעשה בצורה של ציווי אז זה היה מאבד מערכו, או לא רק שהיה מאבד מערכו אלא זה בעצם היה לחלוטין מאבד את ערכו. זה היה כורת את הענף שעליו זה מתיישב. כי הרעיון בקדושים תהיו זה לעשות דברים לא בגלל שאנחנו חייבים אלא לעשות מה שמעבר למה שאנחנו חייבים. עכשיו אם זה זה עצמו היה נמנה כמצוות עשה, אז היינו חייבים לעשות את זה. אז ברגע שהיינו חייבים לעשות את זה זה כבר לא היה לפנים משורת הדין, זאת הייתה שורת הדין כי יש מצוות עשה של קדושים תהיו. אבל כל הרעיון של מצוות העשה קדושים תהיו זה לעשות דברים לפנים משורת הדין, לא מחמת הציווי. אחרת כל העסק הזה מיותר. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה שלא נאכל הרבה או שלא נרבה בתאוות ברמה מסוימת הוא היה מצווה עלינו לא לעשות את זה. הוא בכוונה השאיר זה דבר מותר. הוא לא רוצה לצוות עלינו שזה ייעשה. הוא רוצה להעביר זה אלינו כציפייה, כמשהו שתעשו מעבר לציווי, שאל תרבו יותר מדי בתאוות מעבר לאיזשהו סטנדרט סביר. ולכן הוא בכוונה מקפיד לשדר לנו מסר כפול. מצד אחד הוא אומר לנו קדושים תהיו, מצד שני הוא מבהיר לנו בצורות שונות שזה לא ציווי. זה לא ציווי כי אנחנו אמורים לעשות את זה מתוך ההבנה שכך ראוי לעשות ולא בגלל שאנחנו חייבים חייבים לעשות. יש לזה אגב עוד כל מיני דוגמאות. אולי דוגמה אחת עוד אני אביא, שתי דוגמאות אני אביא, יש שתי דוגמאות שכתבתי על זה פעם איזה מאמר, שתי דוגמאות שבהן אנחנו רואים שיש שלוש רמות שונות של קיום של המצווה. אנחנו מכירים את זה בנר חנוכה, נר חנוכה אנחנו יש נר איש וביתו, מהדרין ומהדרין מן המהדרין. יש שלוש רמות. גם בתרומה, הפרשת תרומה יש שלוש רמות. אחד מארבעים, שתיים וחצי אחוז, זה עין טובה להפריש תרומה שתיים וחצי אחוז, אחד מחמישים, שני אחוז, זה עין בינונית, ואחד משישים זה עין רעה. אז רואים שיש שלוש רמות של הפרשת תרומה. ושוב פעם אפשר לשאול, למה חז"ל בהקשר של, בהקשר של נר חנוכה, אם הם רצו שנעשה מהדרין מן המהדרין, שיקבעו שכך צריך לעשות. אם רוצים שנפריש תרומה אחד מארבעים, או לא משנה כמה שרוצים, שיגדירו כמה צריך להפריש תרומה. למה משאירים את זה בצורה של שלוש רמות? עכשיו אפשר להאריך בזה אני לא אעשה את זה, אבל בקצרה אני אומר שגם שם המסר הוא אותו מסר. מצד אחד רוצים להגיד לנו אנחנו מצפים מכם שתעשו את הדרגה המקסימלית. תדליקו מהדרין מן המהדרין או תפרישו תרומה אחד מארבעים, את השיעור המקסימלי. מצד שני בכוונה אנחנו לא מטילים את זה כחובה הלכתית, כי אנחנו רוצים שתעשו את זה מתוך יוזמה וולונטרית שלכם, ולא כהיענות לציווי. בדיוק כמו קדושים תהיו. ולכן אומרים לנו איזה מסר כפול. מצד אחד אומרים לנו מספיק לכם חיטה אחת פוטרת את הכרי, כן הפרשת תרומה חיטה אחת מדאורייתא זה מספיק. מצד שני חז"ל באים ואומרים לנו תפרישו אחד מארבעים, אחד מחמישים, אחד משישים, זאת אומרת לא חיטה אחת אלא איזה שהוא שיעור, שני אחוז, משהו כזה. אז חז"ל כבר קבעו שיעור מסוים. למה הם לא קבעו שיעור מוגדר? למה הם השאירו שלוש רמות? כי גם אחרי שהם כבר קבעו שיעור מעבר למה שהתורה מסתפקת בו, גרגיר אחד, עדיין הם לא רצו לשפוך את התינוק עם המים. הם רצו עדיין להשאיר את הרעיון ששיעור התרומה נתון לבחירתנו. ולכן גם אחרי שכבר קבעו גבולות גזרה בין אחד מארבעים לאחד משישים הם השאירו שלוש רמות כדי שנבין שגם אחרי הקביעה שלהם עדיין אנחנו אמורים לעשות את זה באופן וולונטרי. אם הם היו קובעים את השיעור שצריך להפריש אז היינו עושים את זה כי חייבים, אמנם מדרבנן ולא מדאורייתא, אבל כי אנחנו חייבים. הם רצו מצד אחד להגביל את גבולות הגזרה, אל תיתן לכהן גרגיר חיטה אחד, תעשה משהו יותר משמעותי. מצד שני הם לא רצו לשפוך את התינוק עם המים ולעשות את זה כחובה גמורה, ולכן השאירו פה שלוש רמות. אותו דבר בנר חנוכה. רצו שנעשה את זה כסוג של הידור ולא כחובה. אז אי אפשר היה לקבוע כחובה שנדליק מהדרין מן המהדרין. אז מה שאומרים לנו נר איש וביתו מספיק. מבחינה הלכתית זה מספיק. אבל נותנים לנו רמז עבה כקורת בית הבד שיש גם דרגת מהדרין ודרגת מהדרין מן המהדרין ומגדירים לנו בדיוק כל דרגה מה היא, כי זאת הצורה של חכמים להעביר לנו את המסר שבעצם מצפים מאיתנו לעשות את המקסימום. לא יכולים לצוות את זה עלינו כי זה היה שופך את התינוק עם המים. אבל כך הם רומזים לנו שמצפים מאיתנו לעשות את המקסימום. לכן מגדירים לנו טוב טוב, יש דרגות והידור כזה והידור אחר וכל מיני דיונים הלכתיים איך ההידור הזה נעשה ואיך ההידור הזה נעשה ומחלוקות. אם זה היה סתם הידור אז היית אומר תעשה משהו נחמד, מה שנראה לך, מה הבעיה? למה צריך להגדיר כל מיני הגדרות הלכתיות איך הידור כזה או הידור אחר? כי רוצים להגיד לנו שזה בעצם חובה. אבל בלי לצוות. אז איך רומזים את זה? קובעים בהלכה בצורה מאוד מפורטת את כל דרגות ההידור. נבין לבד שזה מה שבעצם צריך לעשות. למה לא ציוו? כי לא רצו שנעשה את זה מתוך ציווי אלא כן מתוך החלטה שלנו. זה שידור שיש פה ציפייה ולא ציווי. יש לזה הסברים, הסברים מעניינים למה, למה בתרומה זה ככה ולמה בנר חנוכה זאת בעצם ההגדרה, אבל לזה אני לא אכנס ומבחינתנו אלה רק דוגמאות. אני חוזר לכאן, חוזר לדיון שלנו. הקדוש ברוך הוא בעצם מבקש מהעם שישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. למרות שאם הוא היה רוצה את זה שיצווה. אם הוא היה מצווה היינו עושים. למה הוא מבקש? הוא מבקש כדי להעביר לנו מסר כפול, בדיוק אותה לוגיקה כמו שאמרתי בדוגמאות הקודמות. שמצד אחד הוא מצפה שנעשה את זה, שלא יאמר אותו צדיק. מצד שני הוא רוצה להעביר לנו את המסר אבל דעו לכם זה לא ציווי. זה לא ציווי כי אני רוצה להגיד לכם שאני צריך שתעשו את זה לא בגלל שזה ערך חשוב, אלא תעשו את זה בגלל שזה צורך צדדי, ויחד עם זה אני משדר לכם שאין באמת חובה כללית לרדוף אחרי כסף וזהב. כן, זה לא ערך אמיתי. זה צורך מקומי. אז הדרך לשדר את המסר הכפול הזה זו בדיוק כמו הדוגמאות, אבל הלוגיקה היא לוגיקה דומה. כן, זה לא לפנים משורת הדין פה לקחת את הכלי כסף וכלי זהב. זה לפנים משורת הדין כי לא חייבים, הקדוש ברוך הוא מבקש. אבל זה לא בגלל שזה מעשה כל כך נעלה שהוא לפנים משורת הדין, אלא להיפך, בגלל שזה מעשה ירוד, רק אנחנו עושים אותו עכשיו משיקולים ספציפיים לכאן. אבל השדר הוא כפול. מצד אחד אני מצפה שתעשו את זה, מצד שני אני לא מצווה. ומכאן הלקח הנלמד הוא שזה מין איזה יחס אמביוולנטי לצבירת ממון. יש לזה איזשהו צורך שלא יאמר אותו צדיק, אבל. אבל אל תהפכו את הממון הזה לאלוהיכם. כן, זה לא ערך. ועכשיו אני ממשיך לקרוא בהרב קוק: ואמירתו של אברהם גם כן יש לומר מפני שכל מטרתו הייתה להעמיד אומה המכרת את השם ומודיעה שמו הגדול בעולם על ידי מציאותה והנהגתה, כדרך שעשה הוא עליו השלום בהיותו אחד בעולם, אברהם אבינו. זאת אומרת בעצם המטרה הייתה ליצור איזושהי אומה שהיא מכירה את הקדוש ברוך הוא לעולם, מודיעה את שמו הגדול על ידי התנהלות שלה, כמו שאברהם אבינו עשה כשהוא היה עוד אחד. אחרי זה העם שיצא ממנו אמור להמשיך להתנהל בדרכיו ולפעול על עמים רבים. בואו אני ממשיך לקרוא. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה גם כן, גדולת הנפש לא במובן של העברית של היום, אלא במובן של לעבוד בגדול. לא גדולת הנפש במובן של מידות טובות, אלא לעבוד בגדול, להיות איש ששואף גבוה. במקרה הזה זה שאיפה גבוהה במובן החומרי. ושאיפה גם כן לרכוש ולרכוש ומקנה וקניין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולומדים איש מדרכי רעהו. על כן על ידי אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקניין כשהוא במצב הגון לעשות עושר במשפט, מביא גם כן לידי התכלית המבוקש להאיר אור השם על ידי ישראל בעולם. זאת אומרת הוא אומר שאם אנחנו שואפים לקניין ומצליחים להשיג אותו, כנראה אנחנו די הצטיינו בזה לאורך הדורות, אז הדבר הזה עושה איזשהו רושם, כמובן לעשות את זה במשפט, לא לעשות דברים מושחתים. אבל עדיין השאיפה לעושר כשלעצמה יש בה ערך חיובי, כי היא מביאה לתכלית המבוקש להאיר אור השם על ידי ישראל בעולם. ככה יש לנו איזושהי השפעה, אנחנו מקבלים הערכה ויש לנו את האפשרות להאיר את אור השם בעולם על ידי זה שאנחנו רוכשים, שואפים ורוכשים קניין. אני ממשיך לקרוא: מה שאין כן אם הסתפקו בשפלות נפשם רק להיות מרעים בעדר, כן, רועים, רועה צאן, ואיכרים לבדם, ודבר לא יהיה להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום. אם אנחנו נסתגר בחלקת אלוקים הקטנה שלנו, איך מתפשט אור השם בעולם? אז אור השם לא יתפשט, לא יהיה לנו מגע שיג ושיח עם הסביבה שלנו. על כן אברהם לתכליתו העליונה ביקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם שהיה כור הברזל לצרף סיגיהם. כן, זה מצרים יש במדרשי חז"ל שמצרים הייתה כור ברזל כדי לצרף את הסיגים ולהפוך אותנו בעצם להתיך אותנו להיות עם. ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצוותיה. שעם זה יחד, כשהיינו עבדים במצרים זה היה בעצם הכנה להיותנו עבדים של הקדוש ברוך הוא, לעול תורה ומצוות. שעם זה יחד התרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברתיים שיבואו על ידי הרצון להרבות הרכוש. זאת אומרת יחד עם שפלות הנפש שאנחנו אמורים לקנות כדי להיות משועבדים לעול תורה ומצוות, יחד עם זה אמורה להיות לנו איזושהי שאיפה לגדול ושאיפה לעצמאות קניינית, להרבות רכוש וכל מיני דברים שהם לכאורה סותרים את הערכים של עבודת השם. ובאר יפה על ידי המשל, אני ממשיך לקרוא: ובאר יפה על ידי המשל שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר עושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם. והתרוממות הנפש של הרכוש היה דרוש להיעשות בדרך בקשה להגיע אל תכלית המבוקש. ואף על פי שהיה מוכן להם ביזת הים כדאמרו חז"ל שהיה גדול מביזת מצרים. הרי בעצם לא היינו צריכים לקחת ממצרים את הכלי כסף וכלי זהב, כיוון שבים היה המון שלל שכבר היה מוכן לנו אחרי נס קריאת ים סוף. יש לומר שזו גרמה הרדיפה שלהם כדאמרו חז"ל. זאת אומרת זה הוא מסביר זה לא היה בתוכנית מראש הממון שקיבלנו בים סוף. לכן היה צורך לבקש מהעם שיבקשו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים כשהם יצאו ממצרים. טוב, עד כאן דברי הרב קוק. אני רוצה קצת לדבר על מה שהוא כותב כאן. מצד אחד הוא באמת יש פה איזשהו מסר כפול כמו שעם זה פתחתי. מצד אחד קחו, תרבו רכוש, תשאפו לרכוש כדי שאתם תוכלו, אני מפסיק את השרינג. תרבו רכוש ותשאפו לרכוש כדי שתוכלו להשפיע בעולם כדי שיעריכו אתכם וכדי שיהיה לכם שיג ושיח עם. סביבה שלכם. רק ככה אפשר באמת להשפיע. זה מקרין די מהר כמובן לשאלת היחס לממון ולרדיפת ממון ולאיסוף בממון בכלל. היום די פופולרי היחס האמביוולנטי כנגד מה שנקרא טייקוני. יש מצד אחד איזה שהוא סוג של הערצה, רדיפת קרבתם, חיפוש קרבתם וכולי, ומצד שני איזו שהיא שנאה נורא גדולה לאנשים האלה, כאילו שהם מנצלים את הציבור ונבנים על גבו ולא חלוקה שוויונית. ועוד פעם בלי להיכנס כרגע לסוציאליזם וקפיטליזם, אני לא נכנס לוויכוחים האלה. אני רק רוצה לומר שהיחס האמביוולנטי הזה כמו שאנחנו רואים גם בקטע של הרב קוק לממון, אפשר להבין אותו בכמה רבדים. מצד אחד מה שהרב קוק בעצם אומר זה ששאיפת הממון היא אמצעי או ריבוי הממון, והשאיפה היא רק בגלל השאיפה אנחנו נזכה לממון, בלי זה לא יהיה לנו. הערך הוא בזה שיהיה לנו הרבה ממון, לא בעצם השאיפה. למה? כי זה מאפשר לנו להשפיע, נותן לנו מעמד, נותן לנו מגע ושיג ושיח עם הסביבה וכדומה. זה לא אומר בהכרח שאנחנו אמורים להעריך את הבן אדם שעוסק בזה. השאלה התוצאתית האם מצב שבו יש לך הרבה ממון הוא מצב טוב, מצב יעיל, מצב אפקטיבי, מצב שמאפשר לך לעשות דברים טובים, זה לא אומר שרדיפת הממון היא דבר חיובי במובן האישיותי. זה שני דברים שונים. אני יכול להתייחס באופן מורכב לתופעה הזאת ולהגיד שמי שמקדיש את כל חייו לרדיפת ממון, יש בזה משהו בעייתי. ויחד עם זאת לומר שבלי זה לא יהיה לנו ממון, ולכן המצב שנוצר מהרדיפה הזאת, זאת אומרת זה שיש לנו ממון, הוא מצב חיובי. והרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעשות את ההבחנה הזאת בין היחס לתוצאה לבין היחס לתהליך שמביא אליה. אני יכול לא להעריך את האדם על הדרך, על ההתנהלות שלו. אני לא מדבר כרגע על רדיפת ממון במובן מושחת, עשיית עושר ולא במשפט, כמו שהרב קוק אומר, אני מדבר על עשיית עושר במשפט. אבל בן אדם שכל חייו מוקדשים רק לצבירת ממון, אז אני לא יודע אם הוא ראוי להערצה גדולה, זה לא נראה לי איזה שהוא ערך עליון. מצד שני זה לא מכתיב את הבוז או השלילה למצב שנוצר. זה שיש לך הרבה כסף זה מאפשר לנו לעשות הרבה דברים טובים. כמובן שאם צבירת הממון כשלעצמה נעשית מתוך כוונה לעשות את הטוב באמצעות הממון הזה, אז גם התהליך של הצבירה ראוי להערכה, לא רק התוצאה. אבל גם אם זה לא נעשה מהסיבה הזאת, גם אם זה נעשה מסיבות של יצר, עדיין זה לא מונע, את ההערכה לבן אדם לא מגיעה, הערכה אישיותית, אבל התוצר הוא תוצר חשוב, זה מאפשר לנו לעשות כל מיני דברים. שני דברים שונים. הרבה פעמים אנחנו, יש מתח כזה. הגמרא במסכת שבת מביאה מחלוקת בין רבי יהודה ובין רבי שמעון. כשרבי שמעון יצא מהמערה, אז הוא הסתכל שמה מסביב על הרומאים, אז מישהו שם שיבח את הרומאים, תראה איזה דרכים ושווקים הם עשו ותיקנו מרחצאות וקרקסאות וכל מיני דברים כאלה, ורבי שמעון אומר את הכל הם עשו לטובת עצמם, לא למען הציבור. הם היו צריכים את זה למטרות שלהם, להניע גייסות או לא משנה, לנהל את החיים שלהם. זה לא ראוי להערכה. ורבי יהודה כן מעריך את הדבר הזה, כי רבי יהודה מעריך את התוצאה. והתוצאה היא שיש פה חיים יותר מתוקנים, יש שווקים ויש תיאטראות ויש קרקסאות, לא משנה כל מיני דברים כאלה שאפשר לעשות איתם טוב ורע, ואולי הם לא נעשו מסיבות טובות, אבל הם כשלעצמם דברים שבהחלט תורמים לחיים שלנו. אפשר להעריך את זה יחד עם הגינוי שאולי מגיע למי שעשה את זה אם הוא עשה את זה מסיבות תועלתניות בלבד. כידוע יש כאלה שקושרים את זה למחלוקות רבי שמעון ורבי יהודה גם בהלכות שבת, האם הולכים אחרי הכוונה, אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, האם הולכים אחרי הכוונה או אחרי המעשה. רבי יהודה הולך אחרי המעשה, רבי שמעון הולך אחרי הכוונה. אז זה גם איזה שהוא סוג של מתח, האם להעריך מצב שהושג על ידי אנשים שפעלו לטובת האינטרס האישי שלהם, האם אני אמור להעריך אותם על זה, לתת להם הכרת הטוב על מה שהם הביאו לי, או שלא, הם עשו את זה לטובת עצמם אז לא מגיע להם שום דבר גם אם בסופו של דבר באה לי טובה על ידם. וזה בדיוק כמו עם שאלת הטייקונים. הטייקונים בסופו של דבר אין ספק שהם מטיבים למשק, אני חושב שמי שמכחיש את זה, אני לא כלכלן גדול, אבל מי שמכחיש את זה אני חושב שמכחיש עובדות. השאלה אם זה שהם עושים את זה לטובת עצמם זה אומר שלא מגיעה להם איזה שהיא הערכה או הכרת הטוב, אז על זה אפשר להתווכח, אבל הכרת הטוב היא הכרת הטוב על מה שהם נותנים לנו. זה עוד לא אומר שמגיעה להם הערכה אישיותית על מה שהם עשו. הערכה אישיותית. הערכה אישיותית, זה השאלה על ההתנהלות האישיותית שלך, וכאן הכוונות הן הכוונות הקובעות. אני אביא אולי עוד דוגמה. הגמרא במסכת נזיר, הגמרא אומרת גדולה עבירה לשמה יותר ממצווה שלא לשמה. הדוגמה שמביאים שמה זה כמו יעל אשת חבר הקיני, שהקימה יחסים עם סיסרא והרגה אותו, וכך בעצם בסופו של דבר עזרה לעם ישראל להינצל מהברנש הזה. העיקרון הזה של עבירה לשמה מעורר מתח גדול בין המפרשים. כי עבירה לשמה זה איזשהו מושג מאוד מאוד בעייתי בהסתכלות הלכתית, כמו בכל הסתכלות משפטית, לא רק הלכתית. זה בעצם אומר לנו שיש ערך לחרוג מההלכה בנסיבות מאוד מסוימות. וכשהנסיבות מצדיקות את זה, אתה אמור לחרוג מההלכה. אחת הדוגמאות שמובאות שם בגמרא, לפחות בהקשר מתוך ההקשר נראה שזאת גם דוגמה, זה בנות לוט. בנות לוט קיימו יחסים עם אבא שלהן, כי הן הבינו שהעולם סביבן נכחד והן אמרו שבלי זה לא יישאר אדם, האנושות כולה תיכחד. אז הן עברו על גילוי עריות, העבירה הכי חמורה בתורה, אבל הן עשו את זה מסיבות חיוביות, הן עשו את זה כדי להשאיר את האנושות, כדי שהאנושות לא תיכחד. וחז"ל, אנשים לא כל כך מכירים את זה, אבל חז"ל שם במסכת נזיר משבחים אותן שבחים גדולים על זה. זה מובא מיד אחרי הסוגיה של עבירה לשמה, כך שאני ח think שהאסוציאציה די ברורה בהקשר הזה. והמושג של עבירה לשמה בגלל הקושי שבו, שאומרים לך בעצם תעבור על ההלכה, ואגב זאת החלטה אישית של האדם שנמצא במצב, הוא לא הולך לשאול שאלת מורה הוראה, אלא זאת החלטה של האדם, כשאתה נמצא במצב הזה אתה צריך לקבל החלטות, להיות ראש גדול. גם אם אתה לא תלמיד חכם גדול, אתה צריך להבין זה מצב קריטי וכאן למרות שההלכה אומרת איקס, אני אעשה וואי. החלטה אישית שלי של האדם הפשוט. זה מאוד בעייתי, ולכן הרבה מפרשים לוקחים את זה לכיוונים שזה בעצם בעצמו כלל הלכתי, אבל זה לא עומד במבחן המציאות. בגמרא עצמה מאוד ברור, אין שום כלל הלכתי שמתיר גילוי עריות בשום הקשר, ושם הן התירו לעצמן גילוי עריות כדי להשאיר את האנושות, למנוע את ההכחדות של האנושות. אז מה זה המסר החתרני הזה, הרדיקלי הזה שאומר תעשה עבירה לשמה במקום שצריך? אז יש מהמפרשים, נגיד הנצי"ב בשו"ת שלו משיב דבר, והרב קוק בשו"ת שלו משפט כהן, ועוד כמה וכמה אחרונים, רוצים לטעון שיש לגיטימציה לעשות עבירה לשמה במקום שבו הכוונה שלך היא לשם שמיים. אם הכוונה שלך היא לשם שמיים אז מותר, אבל אם הכוונה שלך היא לא לשם שמיים אז אתה אמור לפעול לפי כללי ההלכה. אסור לך לחרוג מכללי ההלכה. זאת הגישה המקובלת בסוגיה הזאת של עבירה לשמה, ואני מעודי לא הבנתי את העניין הזה, אני חושב שזה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון, כי אם באמת היה צריך לעשות את המעשה, נגיד ששתי הבנות של לוט לא עשו את זה לשם שמיים, או יעל אשת חבר הקיני לא עשתה את המעשה לשם שמיים, הרי בסופו של דבר ההיתר לעשות את המעשה הוא בגלל שאני צריך את התוצאה. הן עשו את זה כי אחרת לא הייתה אנושות, או יעל אשת חבר הקיני עשתה את זה כי אחרת עם ישראל היה בסכנה. אז התוצאה מושגת בלי קשר לכוונותיו של האדם שעושה אותה. גם אם יעל או בנות לוט עשו את זה מכוונות רעות, בסופו של דבר התוצאה היא תוצאה חיובית. עכשיו נגיד שאני נמצא בסיטואציה של יעל אשת חבר הקיני או של בנות לוט ואני שואל את עצמי האם מותר לי לעשות את זה, לא מותר הלכתית, הלכתית זה אסור, אבל האם מצופה ממני לעשות את זה? עוד פעם אותו מסר כפול, הלכתית זה אסור אבל מצופה ממני לעשות את זה. זה חורז פה את כל הדברים כחוט השני, המסר הכפול הזה. אז כשאני מתלבט, אומר לעצמי תראו אני לא צדיק כזה גדול, אז אני את היחסי אישות האלה מקיים כי בא לי, לא בגלל שאני רוצה להציל את עם ישראל נגיד במקום יעל אשת חבר הקיני, אז מה? אז עכשיו לא לעשות את זה? כי הכוונה שלי היא לא כוונה לשם שמיים, אז לכן לא לעשות ומה ושעם ישראל יושמד? לא נשמע לי סביר. אם יש היתר לעשות את זה, ההיתר לעשות את זה הוא בגלל התוצאה לא בגלל הכוונה. כוונות שלך תשמור בבית, בסופו של דבר אתה צריך לקיים את ההלכה לא את הכוונות שלך. ואם יש היתר לעשות את זה, זה לא בגלל שאתה ככה יוצא אולטרה צדיק. אלא בגלל שהתוצאה מצדיקה מעבר על ההלכה. ואם התוצאה היא מספיק חזקה שהיא מצדיקה את המעבר על ההלכה, אז מה אכפת לי מכוונתו של האדם? אם כוונתו של האדם היא אחרת אז לא לעשות את זה? שכולנו נמות בגלל שיעל היא לא מספיק צדיקה? זה נשמע ממש לא סביר הדבר הזה. לכן אני חושב, לכן אני חושב שבסופו של דבר המושג של עבירה לשמה מדגים גם הוא את אותו כפל משמעות שעליו דיברתי פה כל הזמן. מצד אחד, מה שמצדיק את המעשה זאת התוצאה, ולכן התוצאה היא תוצאה חיובית וכשהיא מתקבלת המעשה מוצדק, למרות שהוא חורג מן ההלכה. מצד שני, אם אתה שואל אותי האם אני אעריך את האדם שעשה את זה, ברור שלא. האדם שעשה את זה לתאוותו האישית ולא כדי להשיג את התוצאה אז הוא לא ראוי להערכה. נגיד במובן של הגמרא כשהגמרא אומרת גדולה עבירה לשמה יותר ממצווה שלא לשמה, זה משתמע כמו איזושהי אמירה לא רק שמותר לעשות את זה, אלא שזה גדול, מי שעושה את זה הוא אפילו יותר גדול ממי שמקיים מצווה לא לשמה. במובן הזה אני מסכים למשיב דבר ולהרב קוק. אז במובן הזה של ההערכה לאדם, ההערכה לאדם באמת מותנית בכוונות שלו. אם הוא עושה את זה מכוונות של יצריות, מכוונות של תאוות, לא מגיע לו הערכה. אני לא מסכים עם המסקנה שהם אומרים שאם כך אז ההיתר לעשות את זה גם הוא מותנה בכוונה. זה לא נכון. ההיתר לעשות את זה מותנה בתוצאה. וזאת עוד פעם אותו פיצול שיש בין ההחלטה שהיא תלויה בתוצאה לבין ההערכה שלי לאדם שהיא תלויה בכוונות שלו. ואותו דבר כן אם אני חוזר עוד פעם לטייקונים שלנו, אני יכול להעריך את מה שהם עושים, גם את היכולות וגם את התרומה שלהם לחברה שבהחלט ישנה. וביחד עם זה אני לא חייב להניח שהם גדולי הצדיקים. אם הם עושים את זה מסיבות אינטרסנטיות ולא כדי להיטיב לחברה, ואגב לפעמים יכול להיות גם טייקון שעושה את זה לשם שמיים, זה גם קורה. אין איזה גזירת גורל שכולם רשעים אינטרסנטיים. יש, זה מזכיר לי כן את הקל וחומר של יונה, בספר יונה, שהקדוש ברוך הוא משמיד את הקיקיון ויונה אומר לקדוש ברוך הוא כן, שאל את נפשו למות. אז הקדוש ברוך הוא אומר ליונה, היטב חרה לך על הקיקיון? אז הוא אומר כן, חרה לי עד מוות, היטב חרה לי עד מוות. ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה שיש בה אנשים ובהמה רבה, כן, אלפי אנשים ובהמה רבה, לכן מה אתה רוצה שאני אשמיד את נינווה? תבין שגם אני חס על נינווה, זה קל וחומר. אתה לא עמלת על הקיקיון ולא כלום ואתה חסת עליו, אז אני לא אחוס על נינווה? הקל וחומר הזה הוא קל וחומר נורא מוזר. כי ברור שלכאורה ברור שיונה לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו. הוא היה צריך את הקיקיון בשביל שיהיה לו צל. זה לא שצר היה לו על הקיקיון. אז מה, איזה מן קל וחומר מוזר זה? אז אני לא אאריך, אמרתי פה שני כיוונים פעם באחד השיעורים בשנים שעברו. אבל הכיוון שנוגע לענייננו אני רוצה לטעון, מי אמר לכם? מי אמר לכם שיונה חס על הקיקיון, לא חס על הקיקיון אלא על עצמו כי היה לו אינטרס, כי הקיקיון עשה לו צל? אז מה? זה שיש לך אינטרס זה אומר שאתה פועל בגלל האינטרס? לא. יכול להיות שהוא באמת חס על הקיקיון חוץ מזה שהוא היה צריך אותו. מי אמר שהוא לא חס על הקיקיון? וגם הקדוש ברוך הוא אגב, הטענה היא שהוא חס על נינווה ויחד עם זה גם צריך אותם. אחרת הוא לא היה בורא את העולם אם הוא לא היה צריך אותנו. הוא צריך אותנו, זה מה שהראשונים קוראים סוד העבודה צורך גבוה. שהקדוש ברוך הוא צריך את העבודה שלנו, לכן הוא ברא אותנו. אז לענייננו, מה שבעצם זה אומר זה שההנחה שלנו לגבי יונה נובעת מהראש הקרימינלי שלנו. העובדה שלמישהו יש אינטרס והוא עושה משהו כדי לממש את האינטרס, אז ברור שהוא עושה את זה בשביל האינטרס. לא נכון, לא בהכרח. זה שיש לבנאדם אינטרס והוא רוצה להשיג את האינטרס הזה, זה עוד לא אומר שהוא עושה את הפעולות רק בשביל האינטרס. יכול להיות בנאדם שמשיג המון כסף, וכמובן טוב לו שיש לו הרבה כסף, ועדיין יש לו גם כוונות טובות, הוא באמת רוצה לעשות עם זה שימושים טובים לשפר את הכלכלה להיטיב עם הציבור, גם זה דבר שמניע אותו. אז רק אני אומר בסוגריים שהעובדה שיש לבנאדם אינטרס עוד לא אומרת בהכרח שהוא פועל בגלל האינטרס. הפרשנות שאנחנו נותנים לטייקונים, עד עכשיו אמרתי שאפילו אם הפרשנות נכונה, עדיין מגיעה להם הכרת הטוב על התוצאה. מה שאני רוצה לומר עכשיו זה שגם הפרשנות בעצמה לא בטוח שהיא נכונה. יכול להיות או לפחות חלקם שעושים את זה מסיבות מכוונות טובות, הם באמת רוצים להיטיב, חוץ מאשר אולי הרצון גם למלא את האינטרס שאולי גם הוא קיים. ושתי כוונות, הגמרא בזבחים, מה קורה עם מישהו מקריב קורבן עם שתי כוונות, האם זה נקרא אם זה נחשב שהוא הקריב את זה מהכוונה הנכונה או לא? לשם פסח ולשם שלמים או משהו כזה, כוונות כפולות. טוב, זאת סוגיה הלכתית מעניינת בפני עצמה. עוד הערה שאני רוצה אולי להעיר זה לגבי המעמד של הממון במובן נוסף. עד כאן עסקנו, גם הרב קוק וגם אני בעקבות העניין הערתי על הערך שיש בהחזקה בממון. שיש ערך תוצאתי, זאת אומרת זה מביא טוב לעולם. נגיד שאין לזה ערך. אם לא היה לזה ערך, האם זה פוסל את העיסוק או את השאיפה לצבור ממון? אני בכלל לא בטוח. נגיד שאין לזה ערך בכלל, עדיין בן אדם רוצה ממון, הוא רוצה לחיות טוב, אז הוא הולך וצובר ממון כדי לחיות טוב, מה אסור? מה רע בזה? זאת אומרת, התפיסה הנזירית שממנה יוצא כל הדיון זה שאם אני פועל למען האינטרס אז אני לא בסדר. טוב, אבל אם יש תוצאות ואם אולי אפילו התכוונתי לתוצאות, עוד יותר טוב, אז בסדר. אם יש תוצאות ולא התכוונתי, נו, אז התוצאה היא טובה אבל הכוונה שלי על הפנים, לא מגיע לי, אבל למה? מי אמר? זאת אומרת למה אני לא יכול לעשות דברים סתם כי אני באמת רוצה? אני רוצה ליהנות, אני רוצה לצבור ממון, זה נוח לי, זה טוב לי, אני רוצה לעסוק בזה. למה כל דבר חייב להיות לו הסבר במונחים ערכיים רוחניים כאלה או אחרים? עיסוק בפרוזה יומיומית בחיי היום יום שלנו, גם אם הוא לא מלקט ניצוצות מתוכו, יכול להיות בהחלט שהוא דבר לגיטימי לחלוטין. אני אביא אולי כמה נקודות שבהן אפשר לראות את העניין הזה ובזה אולי נסיים את השיעור. יש, התורה אומרת שיש שלושה שחוזרים מעורכי המלחמה. מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שבנה בית ולא חנכו ומי שלקח אישה ולא הכניסה, לא נשא אותה, ארש אישה ולא נשא אותה. אני הייתי מצפה שמי שחוזרים מעורכי המלחמה הכוונה לא יוצאים למלחמה כי לא רוצים שהם ייהרגו ולא יספיקו לעשות את הדברים האלה. אני הייתי מצפה שהחוזרים מעורכי המלחמה זה מי שלא גמר עדיין את הש"ס. עוד לא גמרת ש"ס, עוד לא גמר, עוד לא למדתי די. עוד לא למדתי די, כן? עוד לא עשיתי את כל המצוות, אז לכן אני צריך לחזור מעורכי המלחמה. שימו לב לאיזה שלוש סיבות פרוזאיות התורה נזקקת כשהיא מתירה לנו לחזור מעורכי המלחמה: פרנסה, נטעת כרם, לבנות בית ולשאת אישה. בעצם בסופו של דבר מגורים, כן? זה המ"מים של ז'בוטינסקי. זאת אומרת, בסופו של דבר שלושה אינטרסים מאוד בסיסיים שיש לאדם. כמובן אפשר לעשות מהם דברים ערכיים גם אבל אני לא חושב שזאת הנקודה. הנקודה היא שהבן אדם בעצם יש לו שלושה אינטרסים בסיסיים שהוא עדיין לא הגיע למימושם. אם לא הגעת למימושם, תחזור מעורכי המלחמה. ומה אם לא גמרתי את הש"ס? זה לא. למה? מה הנקודה? זה מחזיר אותנו לשאלה מה ערכם של מעשים פרוזאיים, מה שדיברתי קודם. מעשים פרוזאיים הם לא רק הם מעשים לגיטימיים. מותר לעסוק בענייני חולין. לא כל דבר כשאני אוכל תפוח, בניגוד למה שהחסידים אומרים, לא בהכרח אני עושה את זה בגלל שאני מלקט מתוכו ניצוצות של קדושה. אני אוכל תפוח כי בא לי לאכול תפוח ואני אוהב את זה. זה הכל. מותר לי. לא צריך לחפש הסברים בשביל זה. ולכן אותו דבר מי שנטע כרם, ארש אישה, בנה בית, זה החיים. זה פשוט שלושה אספקטים שבסך הכל מכוננים את החיים הפרוזאיים הפשוטים הטבעיים שלנו. ובסופו של דבר אנחנו בעולם בשביל זה, בשביל לחיות. התורה אומרת לנו מה לעשות במסגרת החיים שלנו, מצוות, עבירות, מה לעשות מה לא לעשות. אבל פה בחוזרים מעורכי המלחמה אפשר לראות שהמטרה בסופו של דבר שמצדיקה חזרה מהמלחמה שאומרת לי תמשיך לחיות זה אם עוד לא חיית די, לא אם עוד לא למדת די. זאת אומרת אם לא חיית עדיין עד הסוף תחזור חזרה אתה עוד צריך לחיות. כן זה הייתי פעם איזה מערכון על זה שתוהה למה לא מגייסים אנשים מגיל שמונים, למה מגיל שמונה עשרה? גיל שמונים הם כבר חיו מספיק, מקסימום ימותו במלחמה. אבל בגיל שמונה עשרה. ומחילת המבוגרים שבינינו, אבל בגיל שמונה עשרה יש להם עוד הרבה דברים, הם עוד לא חיו. מה אתה שולח אותם לקרב? חלק מהם ימותו, אתה לא חס עליהם? כן, זה כמובן בדיחה, אבל מאחורי הבדיחה הזאת יש רעיון אמיתי. זאת אומרת, אם זה היה ריאלי, היה בזה הרבה היגיון לשלוח את בני השמונים ולא את בני השמונה עשרה, אם זה היה אפשרי. למה? כי הם עוד לא חיו. לא בגלל שהם עוד לא קיימו מספיק מצוות. זה קצת נוגע לגמרא במסכת יומא. הגמרא מדברת שם על פיקוח נפש, אם הוא דוחה שבת או לא דוחה שבת. והגמרא מביאה, יש שמה כמה נימוקים למה פיקוח נפש דוחה שבת. שני המרכזיים שנשארים גם למסקנה, נראה שאחד נשאר למסקנה אבל אפשר להראות שגם השני, זה וחי בהם ולא שימות בהם, והשני זה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. עכשיו, שני הנימוקים האלה הם נימוקים שכשחושבים עליהם קצת הם נראים הפוכים לגמרי אחד לשני. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, בעצם מה אתה אומר לי? עדיף לחלל את השבת הזאת, להציל את החיים שלו, כי בזה אתה מאפשר לו לשמור הרבה שבתות. אז איבדת שבת אחת אבל הרווחת הרבה שבתות, אז בסוף החשבון זה כדאי. מה זה אומר? שהחיים הם אמצעי לשמירות שבת. בעצם החיים זה האמצעי והמצוות זה המטרה. נכון? עכשיו, מה זה וחי בהם? וחי בהם אומר וחי בהם, ובהם זה במצוות, ולא שימות בהם. זאת אומרת, אם המצוות דורשות ממני למות, אז לא. זאת אומרת החיים הם לא אמצעי למצוות. אם אני נדרש למסור את החיים כדי לשמור מצוות, אז לא, אל תמסור את החיים, אז תוותר על המצווה. זאת אומרת זאת התפיסה בדיוק ההפוכה שרואה את החיים כערך לעצמו ולא כמכשיר כדי לקיים מצוות. אז איך שני ה… פה זה המתח שדיברתי קודם. כן, השאלה אם החיים הפרוזאיים הטבעיים הם לא נועדו אלא רק כדי שנקיים מצוות ונעשה מעשים בעלי משמעות ערכית וכל הפרוזה היא רק אמצעי לעניין הזה? או שלא, אנחנו נולדנו פה כדי לחיות, רק צריך לחיות נכון. יחד עם החיים צריך לקיים מצוות ולא לעשות עבירות, אבל החיים הם ערך לעצמו, לא רק כאמצעי לקיום מצוות. לכאורה זה במחלוקת, שנוי במחלוקת התירוצים האלה בגמרא במסכת יומא. יש מקום לדון וגם על זה דיברנו פעם. אז איך שני התירוצים נשארים למסקנה כשהם מבטאים תפיסות מהופכות, מנוגדות? איך אפשר את שניהם לתפוס למסקנה? ויש השלכות. שניהם נשארים למסקנה. אז אני יכול להראות שבעצם שני התירוצים אומרים שהחיים יש להם ערך מצד עצמם. גם החלל עליו שבת אחת אומר את זה, אבל אני לא אכנס לחשבון הלוגי הזה כאן. אני רוצה רק עוד הערה אחת באותו הקשר. יש מקובל בעולם לחשוב שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין בעל חובות הלבבות בשאלה האם יש בכלל דבר רשות? כן, מקובל בישיבות תמיד אומרים, הם מביאים את הגר"א, שעל מה על זה אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מה ההבדל בין דין וחשבון? כל עבירה שאותה אתה עושה אתה תיתן עליה את הדין, וגם יעשו איתך את החשבון על הביטול תורה שהיה לך כשעשית את העבירה הזאת. או במילים אחרות, אי אפשר לעשות שום דבר שהוא רשות כי ברגע שאתה עושה אותו ההשלכה היא שלא עשית דבר בעל ערך וממילא זה הופך להיות מעשה פסול לעסוק בדבר הרשות. אז זאת תפיסה מקובלת. אז לחסידים ולמתנגדים נותנים לזה שתי משמעויות שונות, למרות ששניהם יוצאים מאותה נקודת מבט. החסידים, המתנגדים אומרים טוב, אז תעסוק רק בדברים שבקדושה. את עולם החולין תשאיר בחוץ. הישיבות זה תיבת נח שם אמור להגן עלינו, אנחנו אמורים לעסוק רק בדברים שבקדושה וכל מה שמבחוץ אנחנו אמורים להימנע ממנו כי מה שמבחוץ זה פרוזה, זה חולין, זה לא, אסור לעסוק בחולין. מה אומרים החסידים? החסידים אומרים אין בכלל חוץ. אין חוץ. גם כשאתה עוסק בדברים הפרוזאיים זה בעצם דברים שבקדושה. כן, הצמצום לא כפשוטו. הקדוש ברוך הוא נוכח בכל דבר. גם בעיסוקי החולין כשאתה אוכל תפוח אתה לוקח ממנו, מוציא ממנו ניצוצות קדושה. אין פעולה שהיא פעולת חולין, הם מכחישים את קיומה של הקטגוריה הזאת שנקראת חולין. הצד השווה גם לחסידים וגם למתנגדים זה שפעולת חולין לא חוקית בעיני שניהם. אחד אומר לכן תימנע מהחולין והשני אומר תעשה את החולין על טהרת הקודש, זאת אומרת גם את זה תעשה כדי להשיג בירור ניצוצות או מטרות ערכיות כאלה ואחרות. וזה קצת גם מה שראינו בדברי הרב קוק כאן, שהקניין יש לו ערך כי אפשר להשיג איתו מטרות ערכיות רוחניות וכדומה. וכנגד שתי התפיסות, גם של החסידים וגם של הליטאים, תמיד אמרתי לחבר'ה הרבה פעמים, בדרך כלל כשאני רואה ויכוח בין שני צדדים אני לא מסכים עם אף אחד מהם. אז גם בהקשר הזה אני לא מסכים עם אף אחד מהם כי יש איזה קונצנזוס בין שני הצדדים החלוקים כאן לזה שדבר החולין הוא לא לגיטימי. ואני טוען שלעסוק בחולין… זה דבר לגיטימי. לא צריך לא להכחיש את קיומו וגם לא להימנע ממנו. צריך לעשות אותו במינון הנכון וזה הקדושים תהיו, שאתה צריך לקדש את עצמך במותר, נכון, אבל זה לא אומר שאין דברים מותרים. יש דברים מותרים שהם לא חובה וכל אחד ימקם את עצמו עד כמה הוא רוצה להיות פרוש, קדוש וכולי, ועד כמה לא. אבל מותר לעסוק בחולין, זה לגיטימי לחלוטין, לא צריך גם הצדקות רוחניות בשביל העניין הזה. טוב, נראה לי שאנחנו נעצור כאן. כמו שאמרתי, השיעור מוקלט, טוב שמישהו הזכיר לי קצת אחרי ההתחלה להתחיל להקליט. ואת ההקלטה אני אשלח לכם, היא גם תעלה לאתר על ידי אורן, תודה לאורן על כל העבודה שלו. ועכשיו אני משחרר את כל המיקרופונים. אפשר לדוש, אפשר לדבר שיחה יותר חופשית. מי שרוצה כמובן עוזב. ופה בהתחלה אולי נתחיל עם שאלות שנוגעות לשיעור, דברים שעלו במסגרת השיעור, ואחר כך מי שרוצה לדבר על דברים אחרים, כמו שעשינו גם בפעם הקודמת, אז מוזמן לעשות את זה. אני אשחרר רגע את המיקרופונים, שנייה אחת. אן מיוט אול. שחררתי, אני מציע רק שבכל זאת תסגרו מיקרופונים. רגע. בכל זאת תסגרו מיקרופונים. אני מאפשר עכשיו לסגור מיקרופונים, לסגור ולפתוח. עכשיו זה שלכם, זה בידיכם. אתם סוגרים ואתם פותחים. אני מציע שכולם יסגרו למעט מי ששואל, כי אחרת יהיה פה אקו ואנחנו לא נוכל להבין שום דבר. אז אוקיי, אפשר לדבר, מי שרוצה מוזמן. מי הראשון? אסף? רגע, יש פה אקו. מי לא סגר מיקרופון? ברק, רצית לשאול? רגע, למה אני לא מצליח לשחרר אותך? הנה. רגע. שומעים אותי? כן, כן, עכשיו כן.

[Speaker C] דיברת על עבירה לשמה, רציתי לשאול לגבי מצווה שאינה לשמה. נראה שחז"ל, נגיד בעבירה שאינה, במצווה שלא לשמה, למשל ייבום, נראה שחז"ל ביטלו את ייבום בגלל שהם ראו שזה לא לשמה, נעשה ללא לשמה. עכשיו, ברור שחלק מהאנשים כן קיימו את המצווה לשמה, כאילו זה, עכשיו בגלל חלק הרבה אנשים נגיד שקיימו את המצווה לא לשמה אתה מבטל את כל המצווה לכולם? כאילו, מה?

[הרב מיכאל אברהם] ייבום הוא מקרה מיוחד בגלל שייבום זאת מצווה שכרוכה בעבירה. התורה מתירה את זה כמובן, אבל זה מצווה שכרוכה בעבירה, אתה לוקח את אחות אשתך. ולכן… סליחה, את אשת אחיך. את אשת אחיך אתה לוקח, לא את אחות אשתך. את אשת אחיך, וזה דבר בעייתי. ולכן לחז"ל היה חשוב, או לא משנה לחז"ל, למי שביטל את זה, הרי זה במחלוקת, אבל ביטלו את זה בגלל הבעיה של העבירה, כי הם לא רצו שאנשים ירשו לעצמם את העבירה אם הכוונה שלהם היא לא לשם שמיים. אבל סתם מצווה שאתה עושה לשם שמיים, אל תחשוש שמישהו יבטל את זה בגלל זה. בסדר? מישהו עוד? אוקיי, אף אחד? אז בסדר, אם אין אף אחד אז אנחנו נסגור. כן? הרב, אני אשאל.

[Speaker D] שנייה, אני אעשה וידאו. לגבי המקום של החולין, אם הרב יכול להרחיב קצת על הרעיון. כי לכאורה למה לא להכניס ערך בדברים שאני עושה? עבירה זה לא יהיה עבירה, אבל לכאורה זה פחות יותר כאילו. למה לא להכניס, לא הייתי קורא לזה להעלות ניצוצות דווקא או דברים קבליים, אבל פשוט לעשות את הדברים מתוך מודעות של ערכית יותר.

[הרב מיכאל אברהם] תראה, הקו הוא קו עדין. יש דברים שאתה יכול לעשות אותם משתי מוטיבציות שונות. למשל כשאתה אוכל, אתה יכול לאכול כדי להיות בריא וחזק לעבוד את השם, ואתה יכול לאכול כי בא לך לאכול. אבל אני חושב שמי שאוכל כדי להיות בריא וחזק ולעבוד את השם, זאת כוונה מעולה יותר. זה נשמע סביר. מצד שני, בא לי עכשיו לאכול עוגת קצפת. בסדר? עכשיו זה לא ייתן לי כוח לעבוד את השם, אם בכלל אז זה דווקא קצת יפריע לי כי אני אלך לישון, כי הבטן שלי תהיה מלאה מהקצפת. האם אני אמור להימנע מזה? אני טוען שלא. אין סיבה. אם אני רוצה ליהנות ולאכול את זה, אז בסדר, מותר במינונים סבירים, אני אומר עוד פעם, לא להקדיש את כל חייך לעניין הזה, אז במינונים סבירים זה בסדר. לכן יש פה קשה לקבוע קריטריונים חדים. וברור ש… שיש ערך בלא לעשות דברים מסיבות ערכיות, אבל לא לכפות את עצמך על הסיטואציה. זאת אומרת, להגדיר איזה המצאה כזו שכשאתה אוכל תפוחים אתה מלקט ניצוצות זה נשמע לי כמו משהו לחלוטין הזוי. זה תירוצים שאתה נותן לעצמך תירוצים שבדיעבד רק בשביל להפוך את פעולות החולין שלך למשהו שיש לו הצדקה.

[Speaker D] ואני אומר תעזוב, פשוט תאכל תפוח. אני מדבר על משהו באמצע, אז לא עכשיו ללקט ניצוצות אבל כן אני אוכל את זה כי זה בריא, זה מחזק אותי, זה טעים לי, אבל להגיד…

[הרב מיכאל אברהם] אמרת טעים לי. אז אמרת טעים לי, נכון. אז טעים לי זה מותר או לא.

[Speaker D] אבל לא רק, כי אם זה היה לא אם זה נגיד היה פוגע לי בבריאות שלי, נגיד גם לא יודע לעשן זה יכול להיות טעים לי באיזשהו…

[הרב מיכאל אברהם] לא פוגע בבריאות, לא פוגע בבריאות, ניטרלי. בסדר.

[Speaker D] לכאורה אין ניטרלי בזה, אוכל בריא, אוכל לא בריא. למה.

[הרב מיכאל אברהם] יש ניטרלי, מה הבעיה. בטח לא פגיעה בבריאות שאתה צריך להתחשב בה, זה זניח לחלוטין. אבל נגיד לצורך הדיון ההיפותטי, משהו ניטרלי, לא פוגע בבריאות ולא שום דבר. אבל הוא גם לא בעל ערך רוחני כזה או אחר אלא אם כן תכניס לתוכו כל מיני ניצוצות שאני לא יודע מאיפה המציאו אותם. בסדר, מה לעשות עם זה. אני אומר שאני לא צריך לחפש הסברים למה אני למה תעשה את זה, אתה חי פה כדי לחיות פה, כדי לטעת כרם, כדי לשאת אישה, כדי לבנות בית. ונכון, צריך לקיים מצוות וצריך לעבוד את השם וצריך להימנע מעבירות, הכל נכון. אבל מותר גם לחיות. ומותר ומותר לאהוב כמו שאומרת חוה אלברשטיין.

[Speaker D] אבל כאילו הלחיות, אתה המימוש של החיים זה בדברים משמעותיים שאתה מתי אתה באמת חי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אני לא יודע מתי אתה באמת חי. אתה צריך כמובן לעשות דברים משמעותיים ככל שאתה יכול בחיים שלך, אני אומר זה קו הדין. אם אתה עושה את זה בלי היסטריה ואתה כל חייך מצליח לחיות למען ערכים אבל אתה לא נמנע מדברים ונאבק עם עצמך באופן שהוא בעייתי, אז יכול להיות שבאמת אתה איש יותר טוב, אני לא אומר שלא. אני רק אומר שיש גבולות סבירים, זאת אומרת מותר גם ליהנות פה ושם. זה לא דבר פסול. זה אני לא קובע מסמרות, אני רק מדבר על כיוון רוחני. אתה מבין, ברור שככל שאתה עושה דברים בעלי ערך אתה יותר ראוי להערכה, אין ספק בזה.

[Speaker D] פשוט לא להיכנס לאיזה כפייתיות על הדבר הזה.

[הרב מיכאל אברהם] כפייתיות ולא להכניס תירוצים מאולצים. אתה רוצה לאכול תפוח, אתה מסביר לי שיש בתוכו ניצוצות. תאכל את התפוח ותשתוק.

[Speaker D] להיות כנים עם עצמך גם זה. כן. אוקיי, תודה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, עוד מישהו. כן, אוריאל. אתה יכול לשחרר את עצמך.

[Speaker F] כן, שחררתי. הרב לא ממש הבנתי, נשמע קצת מהדברים שלך שאתה עושה חילוק בין בין ערך למצווה. אני אסביר, כשאתה אומר שבוא נגיד ככה, כשאני לא מקיים מצווה אז אני מבטל עשה. כשיש לי מצווה מסוימת שמונחת עליי…

[הרב מיכאל אברהם] לא שאתה

[Speaker F] לא מקיים מצווה,

[הרב מיכאל אברהם] שאתה לא

[Speaker F] מקיים מצווה שמוטלת עליך. מוטלת עליי, כן. אוקיי. עכשיו אני לא חושב שיש מתישהו שהערכים כאילו לא מונחים עליך, בוא נגיד ככה. למה. כשאתה יושב בבוקר, זה דוגמה,

[הרב מיכאל אברהם] אני אביא לכם דוגמה שדפנה אשתי ואני היינו פעם אצל הרב ליכטנשטיין, ושאלנו אותו בתקופתנו הבני ברקית, ושאלנו אותו עוד לפני החתונה נדמה לי, ושאלנו אותו האם יש בעולם דבר רשות, ממש הסוגיה הזאת, היינו אצלו בבית. והוא אמר לנו תראו, דיברנו גם על פוליטיקה, הוא אמר שגם בפוליטיקה יש דבר רשות וכולי. יש לו גם מאמר על דבר רשות, הלכה והליכים כאושיות מוסר, נדמה לי ששם לא יודע אם לא מבין את המשמעות של הכותרת הזאת, לא משנה, אבל שמה הוא עוסק בזה. והוא אמר שם תראו, אתם מתלבטים בבוקר האם לאכול לחם שחור או לחם לבן, אוקיי. תאכלו מה שאתם אוהבים. אז פה זה אפילו לא נוגע לביטול זמן, אתה מכל מקום תאכל, השאלה אם לאכול דבר טעים או דבר פחות טעים לך. אז הוא אמר תאכל את הדבר הטעים. בסדר. עכשיו כשאתה מדבר על ביטול זמן, אז פה זה מכניס אותי כבר לסוגיה אחרת. אני יכול להפנות אותך אם תרצה, יש לי מאמר באתר על מצוות שתלויות בסברה, מעמדן של סברות בהלכה, אפשר לחפש את זה באתר שלי. ושם אני מראה, זאת אומרת זה קושיה ששואלים הרבה אחרונים בין סוגיה בברכות לסוגיה במנחות. יש מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל לגבי לימוד תורה. כן, רבי שמעון אומר שקריאת שמע בבוקר וערב יוצאים ידי חובה, ורבי ישמעאל אומר צאו ולמדו שעה שלא מן היום ולא מן הלילה, אתה צריך ללמוד כל היום. ובברכות פתאום הפוך, רבי ישמעאל אומר ואספת דגנך, איך המלאכה תיעשה אם אנחנו נעשה הכל כל הזמן נלמד תורה, אז תורה מה תהא עליה, אז מה יהיה עם דרך ארץ. ורבי שמעון בר יוחאי דווקא אומר שכן, אז מה עם התורה אם כולנו נעשה… אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, קוצר בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה? זה ממש מאה שמונים מעלות הפוך. אז אחרונים כולם במינונים שונים ובסגנונות שונים אומרים את אותו דבר. מצוות תלמוד תורה אמורה לעבוד עם שכל ישר. אתה לא אמור להיות היסטרי ולא לאבד שנייה אחת בלימוד. אתה אמור ללמוד כל עוד אין לך משהו אחר לעשות. אתה הולך לעבוד, אתה רוצה קצת ליהנות, לקרוא ספר טוב, לראות סרט, לא יודע בדיוק מה, זה בסדר גמור. זה לא ביטול תורה. כמובן שמי שמצליח לעשות יותר תבוא עליו ברכה. זאת אומרת, זה בסדר גמור, יש לזה ערך. אבל זה לא עניין פסול, זה לא משהו שאתה צריך לחפש לו הצדקות, ובטח ובטח אם אתה רוצה טיפה להתאוורר, לא כי זה יפריע לך אחרי זה ולא תלמד תורה כמו שצריך. לא במובן המכשירני, האינסטרומנטלי, אלא סתם בא לי להתאוורר רגע, מה אסור? אז אני רוצה להתאוורר. זה הכל, מותר. זה לא נקרא ביטול תורה.

[Speaker F] זהו, אני שם לב לדיוק של המונחים של מותר ואסור, אבל זה משהו שקשה, בוא נגיד ככה, באינטואיציה. הוא לא כשאתה מסתכל על חיים, ובדרך כלל האדם מסתכל נראה לי על חיים אידיאליים, אולי זה מה שמקשה על האינטואיציה בנושא הזה שהחיים אידיאליים

[הרב מיכאל אברהם] בעיניי זה חיים טבעיים, אני לא מבחין. חיים אידיאליים פירושו לחיות כמו בן אדם נורמלי, ליהנות כשנהנים, לעשות דברים טובים כשמצליחים לעשות דברים טובים, והכל בסדר בלי לחץ. למה? למה? זה

[Speaker F] ברור ש… למה להיכנס ללחץ?

[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. ההנחה הבסיסית זה שבדרך כלל אומרים שזה הוויכוח בין חסידים למתנגדים. ההנחה הבסיסית היא שהמתנגדים תופסים את העולם כסוג של ניסיון שהמטרה היא לברוח ממנו, והחסידים אומרים שהעולם נברא כדי שנחיה אותו במלואו. כמובן שאחרי זה באים התירוצים של הניצוצות, אני את התירוצים האלה לא מקבל, אבל את הגישה החסידית הבסיסית אני מקבל. העולם נברא כדי שנשתמש בו, לא כדי שנברח ממנו. ואם נבראו בו הנאות, מצוין, אז תיהנה, מה רע בזה?

[Speaker F] לא, אף אחד לא אמר שתלמוד תורה זה הדבר היחיד שיש. אבל…

[הרב מיכאל אברהם] לא רק תלמוד תורה. זה לא לברוח מהעולם.

[Speaker F] הרבה ערכים קיומם הוא רק אך ורק בעולם.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker F] איפה, סתם אם ניקח מצוות, איפה תהיה שחיטה? זה ברור ש… איפה תראה שחיטה או כל המצוות שהן רלוונטיות לכאן, זה ברור שזה שייך לעולם. מה שייכת הטענה לזה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם לזה שאני עכשיו אעשה הנאה בשביל ליהנות?

[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולל אפשרויות ליהנות. זה הכל. זה ריש לקיש שבכה על ארז דבאי, על אותה צפיחית שהוא לא הצליח לאכול. תמיד מביאים את הדוגמה הזאת. יש עוד דוגמאות. אומר, אני, יש לי פה צפיחית, יכולתי ליהנות ממנה ולא הספקתי, והוא מבכה את זה שהוא הולך למות כי הוא עוד לא הספיק לאכול את הצפיחית. נדמה לי שמה שמתכוון לומר זה זה. מותר ליהנות מצפיחית, היא לא סתם נבראה פה. מה רע בזה?

[Speaker F] אני רואה את זה כמשהו חסר, שהוא לא אידיאלי, שברור לי שלא. כי אם לא… זהו, אני אדייק את זה. כמו שאמרת, יש דברים שהם מכשירניים שלזה אתה לא מתכוון. עכשיו כשדבר הוא מכשירני לפי דעתי הוא דווקא הגיוני לעשות אותו. ברגע שהוא לא נמצא שם, אז כל דבר מעצם ההגדרה של ערך זה משהו שאני צריך לעשות, משהו שאני נטלתי על עצמי אחריות וחיוב לעשות אותו.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור, תעשה מה שאתה יכול, מה הבעיה? וגם תיהנה חוץ מערכים. מה זה יוסיף? יש באתר שלי אחד הטורים לפני לא זוכר כמה, עשרה עשרים טורים, כתבתי מאמר על הקדוש המוסרי. זה לא טור, זאת אומרת יש מאמרים של פילוסופים על זה, דה… איך זה נקרא שמה, מורל סיינט, כן, הקדוש המוסרי. זה מושג בפילוסופיה אתה אומר. כן, סוזן וולף. זה בעצם אני חושב הדיון הוא הדיון על העניין הזה. די לא נעים לחיות ליד קדוש מוסרי דרך אגב. זה אדם שקצת לא נעים לחיות לידו. אנחנו אפילו מכירים כמה אנשים כאלה. זה אנשים שהם יותר מדי טובים, כל חייהם מוקדשים לערכים, אתה לא יכול להיות בסביבתם.

[Speaker F] זאת טענה מכשירנית. מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זאת לא טענה מכשירנית. זאת אינדיקציה. זאת אינדיקציה לזה שיש פה משהו שהוא לא בריא, הוא לא נכון. לא רק סתם כי אני לא מרגיש טוב אז זה לא בסדר, אלא החוסר ההרגשה הטובה הזאת זה שכל ישר שאומר שזה לא נכון לחיות כך. אדם צריך להיות שלו, ליהנות כשנהנים, לעבוד כשעובדים, לעשות ערכים כשעושים ערכים, וזה הכל, בלי היסטריות ובלי לחצים ובלי להוציא ניצוצות.

[Speaker F] לחיות בצורה שהיא כאילו, כן, אני אקרא לזה, אני לא אאריך יותר מדי, אבל בן אדם לא יכול לחיות בצורה שהיא לא, לא תשב לכל הסביבה שלו על הלב נגיד ככה, ובכל זאת לפעול על פי ערכים נגיד עשרים וארבע שבע.

[הרב מיכאל אברהם] קטונתי מלהגיד אם בן אדם לא יכול. ייתכן שיש אנשים מיוחדים שכן יכולים לעשות את זה, אני הכללה כזאת אני לא יכול לעשות. אדם נורמלי לדעתי, אם יחיה ככה זה יהיה חיים בעייתיים גם לו וגם לסביבתו. ואני חושב שמעבר לזה מבחינתי זאת רק אינדיקציה, הבעיה היא לא התחושה שהוא גורם לי הקדוש המוסרי הזה. התחושה הזאת היא אינדיקציה לזה שלהיות קדוש מוסרי זאת דמות בעייתית. ולכן אם הוא יכול לעשות את זה גם אז אני לא בטוח עד כמה זה אידיאלי. ושוב אני אומר זה עניין של מינון. זאת אומרת אם בן אדם בנוי באופן שזה לא יפריע לו והוא באמת עושה את זה באופן הרמוני, לא לחץ לא על סביבתו ולא על עצמו, אבל הוא כזה קדוש שככה הוא עושה את זה, יכול להיות שזה כן יהיה בסדר. ולא רק שבסדר אלא אולי הוא אפילו יותר טוב מהאחרים. אבל מי שלא בנוי כך, אין סיבה שישתדל באופן מלאכותי להיות כזה. בסדר? נסתפק בניסוח המינורי הזה? בסדר. אוקיי, וירה? כן, שלום. לא שומע. וירה את מדברת אלינו? אני לא שומע. כנראה שלא, אני לא יודע. טוב, עוד מישהו? זהו? הרב?

[Speaker G] כן. אולי אתה יכול להסביר מה שלא היה לך זמן במהלך השיעור על השיטה השנייה לגבי שמירת שבת? אני רק מקריא פה את השאלה של אור שגם עניינה אותי פה בצ'אט. יש כמה שאלות בצ'אט.

[הרב מיכאל אברהם] עוד לא הסתכלתי רגע.

[Speaker G] על שבת של לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אמרת שגם זה בסופו של דבר לטובת החיים עצמם.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אגיד את זה בקצרה. הנקודה היא כזאת, בעצם כשאנחנו מתלבטים האם לחלל שבת אחת ולהרוויח הרבה שבתות אחרות או להרוויח את השבת הזאת, זאת אומרת לא לחלל אותה ולהשאיר את הבן אדם למות, מה שעומד פה על הכף זה לא באמת ערך של חיים מול ערך של שבת, פשוט טעות. מה שעומד על הכף זה אם אני מחלל את השבת הזאת הפסדתי שבת אחת והרווחתי הרבה שבתות, נכון? אם אני מחלל, וגם הרווחתי חיים. זאת אומרת הרווחתי הרבה שבתות, הרווחתי חיים והפסדתי שבת אחת. אם אני לא מחלל את השבת אז הרווחתי את השבת הזאת, הפסדתי חיים וכמובן את שאר השבתות גם הפסדתי. כשאתה עושה השוואה כזאת תוצאתית בין שתי האופציות האלה אתה פתאום רואה שערך החיים בכלל, היחס בין ערך החיים לערך השבת לא רלוונטי. מספיק היחס הכמותי בין שבת אחת להרבה שבתות כדי להכריע את הדילמה ואתה בכלל לא צריך להיזקק לשאלה אם ערך החיים גובר על ערך השבת או פחות חזק. מבין מה שאני אומר? בוא נכתוב את המשוואה. אתה רוצה בעצם בוא נעשה את התוחלת שיש לנו מכל אחד מהצעדים. תוחלת אחת זה כשאני מחלל את השבת אז הפסדתי שבת אחת אבל הרווחתי הרבה שבתות והרווחתי חיים. אז יש לי אן מינוס אחת שבתות פלוס חיים. זה התוחלת שיש לי בצורה הזאת, נכון? עכשיו אם אני לא מחלל את השבת אז הרווחתי שבת אחת, אבל החיים הפסדתי ושבתות אחרות

[Speaker F] גם

[Speaker H] אין לי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] כשאתה משווה אן מינוס אחת שבתות פלוס חיים מול שבת אחת, אתה מבין שבכלל בלי שום תלות בערך החיים אתה

[Speaker J] יכול להכריע לטובת חילול שבת.

[הרב מיכאל אברהם] בלי תלות בשאלה אם ערך החיים הוא יותר חזק מערך של שבת או פחות חזק. למה? יש לי אן מינוס אחת שבתות שאני עוד יכול לשמור. נו לא, אתה יכול לשמור בכל מקרה, זה מה ש-עוד פעם אם אתה מחלל את השבת אז הרווחת אן מינוס אחת שבתות, אן שבתות שהבן אדם ישמור ואחת שאתה לא שמרת. אז אן מינוס אחת שבתות הרווחנו וגם את החיים שלו. אז זה אן מינוס אחת כפול איי פלוס בי. איי זה ערך של שמירת שבת ובי זה ערך החיים, נכון? נכון. הצד השני אם אני לא מחלל שבת אז הרווחתי שבת אחת, הרווחתי איי. כשאתה משווה את אן מינוס אחת איי פלוס בי לאיי, אתה לא צריך להיות תלוי בערך של בי כדי להבין שהראשון עדיף. אן מינוס אחת איי כבר גובר לבד על איי. לא צריך את בי. אוקיי אז לא צריך באמת את השיטה השנייה ש-לא, זאת השיטה השנייה. השיטה השנייה אומרת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. לא בגלל שהשבתות הם שהחיים הם אמצעי לשבת. גם אם לחיים יש להם ערך עצמאי, תעשה חשבון של שבתות ותגיע להכרעה הזאת. אתה לא צריך לשאול את השאלה מה גדול, איי או בי, מי מהם יותר גדול, כי חוץ מבי מול האיי בצד השני יש לך עוד אן מינוס אחד איי. הבנת? אני צריך לישון על זה. בסדר, יש איזה הבנה, אתה יכול לראות את זה גם כן, נדמה לי שיש את זה באיזה מאמר באתר, שלח לי מייל אני אפנה אותך, אני כבר לא זוכר בדיוק. אני לא היחיד שלא הבנתי, אז אולי אני אשלח את זה גם. לא, זה אריתמטיקה מאוד פשוטה, זה תעשה את החשבון ותראה. יש פה עוד מישהו ששאל שאלה, איך אפשר לומר שהקדוש ברוך הוא צריך את בני האדם? אז גם על זה כתבתי באתר, יש לי מאמר על זה. אני אגיד את זה בקצרה, זה גם דברים של הרב קוק באורות הקודש בחלק שני. הרב קוק מדבר שמה על השלמות וההשתלמות, והוא בעצם אומר שאחת השלמויות של בני האדם זה להשתלם, להשתפר. ובעצם מה שהוא אומר זה שההשתפרות היא לא אמצעי כדי להגיע למצב טוב יותר, אלא יש לה ערך מצד עצמה. עצם העובדה שאתה מתקדם זה דבר בעל ערך, לא רק בגלל שההתקדמות מובילה אותך למצב טוב יותר. לנגזרת יש ערך, לא רק לפונקציה. בסדר? ואז הוא אומר, לקדוש ברוך הוא לא יכולה להיות השלמות הזאת כיוון שהוא מושלם, אז הוא לא יכול להשתלם, כי להשתלם פירושו להפוך לשלם יותר. אבל אם הוא מושלם אז אין שלם יותר. אז יוצא בהפוך על הפוך, שאחת השלמויות לא יכולה להופיע אצל הקדוש ברוך הוא. ההשתלמות היא אחת השלמויות, ואת השלמות הזאת לא יכולה להיות אצל הקדוש ברוך הוא כי הוא לא יכול להשתלם. ואז הרב קוק כותב שם שבגלל זה אנחנו נבראנו. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כי דרכנו הוא משתלם. עכשיו אפשר לדבר על זה, אני מסביר את זה שם במאמר יותר, אבל מבחינתי מה שחשוב כאן זה רק כדי שתראה את המנגנון. יש דברים מסוימים שדווקא השלמות של הקדוש ברוך הוא לא מאפשרת לו, והוא היה צריך לברוא עולם עם אנשים חסרים שהם יעשו את העבודה עבורו. זה בעצם התפיסה של הרב קוק, בלי להיכנס ליותר מדי הסברים איך העסק הזה עובד. זה הולך עם מתמטיקה ופיזיקה, יש שם דברים מאוד מעניינים אני חושב, אבל כמשמעות של נגזרת. אבל הטענה היא בעצם שיש דברים שרק אנחנו יכולים לעשות עבורו, אחרת הוא לא היה בורא אותנו. אגב, אפילו להיטיב. נגיד קח את הרמח"ל, שטבע הטוב להיטיב, אז בשביל להיטיב הוא צריך אותנו כי אחרת אין לו למי להיטיב. אז גם זה אומר שהוא צריך אותנו. רק בסופו של דבר אם הוא ברא אותנו, הוא כנראה צריך אותנו. וזה מה שנקרא אצל הראשונים, קוראים לזה סוד העבודה צורך גבוה. בגלל שזה עניין שקצת רגיש תאולוגית אז מתייחסים לזה כאיזה סוג של סוד. לא אומרים את זה. לא יודע, דברים שעתיק יומין כיסה אתה מגלה, כמו שאמרו לרבי עקיבא, אז גם אני בעוונותיי. אוקיי, עוד שאלה? הרב, אני מכיר את ההסבר על השלמות וההשתלמות, עדיין לא מתיישב לי לגמרי הערך של ההשתלמות בלי הצורך באמת בדרגות שאתה עולה בהן. תראה, אני לא יודע להסביר מה הערך חוץ מלהצביע על האינטואיציה שיש אני חושב להרבה אנשים, אולי לך אין אבל להרבה אנשים יש שיש ערך בזה. יש ערך בלהתקדם לא רק בגלל שהתקדמות מובילה אותך למצב טוב יותר. במאמר שם אני גם מסביר, למשל יש טענות, אתם יודעים שבכל שלשת אותיות באנגלית יש שיטת ניהול, איי טי פי, בי קיו די, אני יודע, לא משנה, כל שלשת אותיות שתבחרו זה איזושהי שיטת ניהול. אוקיי, אז אחת משיטות הניהול, אין לי מושג איזה שלשת אותיות זאת, תגרילו איזה שאתם רוצים, זה שיטה שאומרת שצריכה להיות דינמיות. המפעל או החברה צריכה דינמיות. מה זה אומר שהיא צריכה דינמיות? דינמיות במובן המכשירי, לבדוק תמיד איפה אתה לא מושלם ולהגיע למצב שלם יותר, בשביל זה לא צריך שיטות ניהול, זה ברור. כשמדברים על דינמיות הם מתכוונים שעצם השינוי עושה איזושהי עבודה, גם אם השינוי לא מוביל אותך למצב שהוא יותר טוב מהמצב הקודם. עצם העובדה שעברת ממצב אחד למצב אחר נותן איזשהו ערך מוסף לחברה. אז אני אומר, זה סוג של משל או דוגמה לסיטואציה שקיימת גם אצל בן אדם בודד. גם בן אדם בודד כשהוא דינמי, כשהוא מתקדם, כשהוא משתפר, גם אם בסופו של דבר המצב שאליו הוא מגיע אולי הוא לא יותר טוב, אבל עצם העובדה שהוא נמצא ב. כן יש פה בצ'אט מישהו העלה, מישהו העלה את הטור הרלוונטי על העבודה צורך גבוה. אוקיי, עוד מישהו? לגבי מה שענית על השבתות, זה ברור שמה שגורם לראשונים להגיד ככה, זה ברור שזה לא, או לאחרונים, זה ברור שזה לא המשוואה. המשוואה שיצרת בכלל לא מתכתבת עם העניין. המשוואה שיצרת היא משוואה, אבל מה שמקשה זה הצורה של הכתיבה של הגמרא, בשביל שישמור שבתות הרבה. אתה יצרת משוואה שהיא מנותקת מהכתיב. היא מנותקת מהכתיב. היא חללה שבת אחת כדי להרוויח הרבה שבתות, היא לא מתייחסת בכלל לערך החיים. זה בדיוק מה שאני אומר, מילה במילה. אתה מוסיף אחרי זה משוואה שאתה מראה שיש… אני מוסיף את המשוואה שלא כתובה בגמרא. למה היא לא כתובה? כי B הוא לא רלוונטי. הגמרא משווה את A ל-n מינוס אחת A. ערך של שבת אחת מול הרבה שבתות, זה הכל. אז לכן הגמרא לא מכריעה פה בשאלה מה בעל ערך יותר, החיים או השבת. זה בדיוק מה שאני אומר. ברור שאין צורך במשתנה כמשתנה, אם זה היה עכשיו קרב במשוואות ברור שזה גדול מזה ולא צריך את B אפילו בשביל להגיד את זה, כמו שאמרת. אבל מה שמנוסח בגמרא זה שבשביל שישמור שבתות הרבה, ועצם ההשמטה, אתה מתייחס לזה כפשוט לא צריך, אבל עצם ההשמטה גם באיזשהו מקום ספרותית נשמעת כאילו זה לא… אל תניח את זה, תניח את זה, לא כתוב את זה בגמרא וזה מביא אותך לסתירה. אני מכיר את יש ליישב בדוחק, אני לא מכיר את יש להקשות בדוחק. זאת אומרת, אתה מניח איזושהי הנחה שמביאה אותך לקושיה, אל תניח את ההנחה הזאת וזהו. מבחינתי זה המבנה הפשוט, זה המשמעות הפשוטה. יכול להיות אבל זה לא נראה לי בשום צורה עולה משם. אבל טוב, כל אחד איך שהוא מבין. לא, אתה אומר זה מביא אותי לסתירה בגלל שאני סותר עם המקור השני? עוד פעם? זה מביא אותי לסתירה כי אני רואה במקומות אחרים שכן יש ערך לחיים? הפוסקים מביאים את שני הנימוקים ביחד. שוב? הפוסקים מביאים את שני הנימוקים ביחד. למשל על קטן, אז לא קיים ה… סליחה, רגע איך זה הולך שמה? על עובר, גמרא בשבת קב, הנה זה גמרא בעצם. הגמרא מביאה את חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, למרות שבגמרא ביומא זה נשאר לא למסקנה, רק וחי בהם. אז רואים שבגמרא ביומא זה נשאר לא למסקנה רק בגלל שהוא לא נותן לך הצדקה לחלל שבת על ספק, אבל על ודאי זה כן הנמקה נכונה, ועל ספק זה וחי בהם. אז רואים שבגמרא עצמה כבר שני הנימוקים נשארים ואפילו לא ראשונים, זה גמרא. המשנה ברורה גם מביא את זה. המשנה ברורה מביא מהמאירי שמביא את שני הנימוקים האלו בביאור הלכה שכ"ח נדמה לי, משהו כזה. הבנתי, בסדר גמור. תודה. אוקיי. אריק, רצית לדבר, להעיר? יש לי שאלה, כל פעם שמעלים את הנושא של אלטרואיזם, שאם זו מה שנקרא זולתנות, ויש טענה כזאת שאין דבר, אין בעולם אלטרואיזם טהור. למה? הטענה שכנגדם שאומרים שגם אם אתה עושה את המעשה והיית עושה אותו בלי לקבל כלום, בכל זאת יש לך הרגשה טובה. ובגלל ההרגשה הטובה הזאת הם טוענים שאין אלטרואיזם טהור. אני מנגד, אני מנגד טוען, אם אני אניח טע… אומרים שאריסטו מניח הנחה שהטבע הוא סימטרי. ככה ידוע מאריסטו. עכשיו אם אין אלטרואיזם טהור, אז גם אין אגואיזם טהור, אין רוע צרוף. השאלה שלי זה אז אני שואל אותם אם אין טוב טהור, אין רוע צרוף, אז היטלר לא היה רוע צרוף? אז מה עונים על זה? נשמע לי קצת פלפול, אבל אני כתבתי, אני כתבתי באתר שלי שני טורים, אפילו יותר מזה, על השאלה של האם יש מעשים אלטרואיסטים. והטענה שלי שמה הייתה, בין היתר אגב הבאתי את יונה שמה אני חושב שזה מובא באותו טור, הקל וחומר של יונה. אבל בין היתר שים לב שהטענה שהעלית לוקה באותה, באותו ראש קרימינלי שתיארתי לגבי יונה. כי העובדה שיש לבנאדם איזשהו הרגשה טובה, האם זה אומר שבגלל ההרגשה הטובה הוא עושה את המעשה? מה שאתה אומר זה שיש הרגשה טובה, אבל אתה גם טוען עכשיו שבגלל ההרגשה הטובה הוא עושה את זה, ולולא ההרגשה הטובה הוא לא היה עושה את זה. וזו תוספת, אני לא מקבל אותה למשל. יכול להיות אבל שבן אדם יהיה… לא רק יכול להיות, אני מאמין שזה ככה. יש, יש? כן, שיש מושג אלטרואיזם. לא אומר שתמיד, אני אומר שייתכן מעשה אלטרואיסטי. יש לי טור שככה הוא נקרא: האם ייתכן מעשה אלטרואיסטי? הרב, עוד שאלה שלא קשורה לשיעור. אם אני רוצה לשאול שאלה כזאת. להגיד שיש אלוקים זה טענת עובדה על העולם? אני מניח פה טענת עובדה על העולם. ברור. נכון. עכשיו עוד שאלה, אם היא נכונה אז תהיה השאלה הבאה. טענה שהייתה נכונה פעם היא נכונה גם היום? נגיד טענה שהייתה נכונה, טענת עובדה שהייתה נכונה לפני אלפיים שנה היא נכונה גם היום? זה מכניס אותי לפילוסופיה אנליטית כי יש טענות אינדקסיקליות. זאת אומרת, כשאני אומר נגיד עכשיו יש מולי פרח אדום, האם הטענה הזאת תהיה נכונה מחר? מחר אני אהיה במקום אחר, לא יהיה מולי פרח אדום. אז הטענה ביום זה וזה בשעה זו וזו היה מולי פרח אדום היא טענה לא אינדקסיקלית, היא טענה שנכונה תמיד. בסדר, הוספת לי ידע, אבל הטענה יש אלוקים זה לא מסוג הטענה הזאת, נכון? לא, יכולה להיות ברמה העקרונית. אם אתה חושב שהוא הכרח המציאות, אז זאת לא טענה אינדקסיקלית. אבל יכול לבוא מישהו ולטעון יש אלוקים, אבל הוא חושב כמו ניטשה שאלוקים מת, ולכן אחרי יומיים זה כבר לא יהיה נכון. אם אתה חושב שהוא הכרח המציאות זה כמובן לא אפשרי, אבל ברמה הלוגית זאת טענה שאפשר לומר אותה. רגע, השאלה שלי כזאת, בזמן משה רבנו הרי זה לא היה עכשיו, הוא לא היה מאמין, אצלו זה היה מוכח. ככה אני מבין לכל הפחות. אצלו לא היה לו ספק, יש, הוא מדבר ודברים. איך אתה מגדיר? בכל הוכחה יש מידה של אמונה. גם כשאתה רואה משהו אתה מאמין לחושים שלך. אם אנחנו חושבים שהחושים יטעו אותו, אבל אם החושים לא יטעו אותו והוא יודע עם מי הוא מדבר והוא רואה שהקול הזה שמדבר באמת פועל בשטח וקורים דברים. אז זה שהוא רואה, זה מניח הנחה, אמון בחושים. עצם האמון בחושים, עצם האמון בחושים הוא בעצמו לא מוכח. אז הוא האמונה. טוב, אנחנו נכנסים פה לעניין של השד המטעה של דקארט, אם ככה אני יכול להטיל ספק בהכול. אבל משה רבנו לא הטיל ספק בזה, אצלו היה מוכח. השאלה שלי כזאת, משה רבנו האמין שיש אלוקים או היה לו הוכחה שיש אלוקים לדעתך? אני לא רואה שום הבדל בין שני הדברים האלה. במצוי הראשון… מה זאת אומרת? אמונה זה לא דבר ודאי. גם רמת הוכחה לא. גם? גם הוכחה לא. רגע, שהרמב"ם אומר שמופתים, שמשה רבנו עשה מופתים, אז הוא מדבר שם שמופת זה דבר שיותר גדול מנס, זה דבר שמעל לכל ספק. הרמב"ם גם כותב שעניין של העקדה בא להוכיח את הבהירות של הנבואה, שאדם לא הורג את הבן שלו אם הוא לא בטוח שהקדוש ברוך הוא מדבר אליו. זה אחד מהדברים שהיה בעקדת יצחק. אני לא יודע למה הרמב"ם מתכוון. אם הוא מתכוון לביטחון של מאה אחוז אז אני לא מסכים. אז איך אתה מסביר את זה שאברהם אבינו לשיטתך הולך ועוקד את הבן שלו אם זה לא מאה אחוז? ואיך אתה מסביר את זה שבן אדם מוסר את נפשו בצבא או מוסר את נפשו כי הוא בטוח שהוא צודק? לא. אם הוא חושב שהוא צודק זה מספיק טוב גם בשביל לעשות מעשים דרסטיים. דרסטיים כמו להרוג את הבן? כן. זה מה שהוא חושב שנכון. הוא חושב שהקדוש ברוך הוא מצווה את זה עליו. גם אם הוא לא היה בטוח במאה אחוז. שוב פעם, לא הייתי אף פעם נביא, זאת אחת הדוגמאות שאני מביא גם בספרים וגם באתר בכמה מקומות. אני לא יודע לשפוט מה אברהם אבינו חשב ואם הוא היה בטוח, כי בשביל זה אני צריך לחוות פעם מה זאת נבואה. אבל לאור מה שאני מכיר לפחות, גם מה שאני רואה, למרות שאני אשאל אותך, אני אגיד לך אני בטוח שזה נכון, אבל ברמה הפילוסופית גם בזה אני לא בטוח. כי סוף סוף אני מניח פה איזשהו אמון בחושים ויש גם פאטה מורגנה. זאת אומרת, יכול להיות שאני טועה, תמיד יכול להיות. היום בהקשר של מדעי המוח אנחנו גם יודעים שאתה יכול הרי להכניס לבן אדם איזשהן מראות לתוך המוח באופן מלאכותי בלי שהן באמת עומדות מולו. זה אפילו אותם נוירונים דרך אגב. מראה דמיוני של סבתא שלך או לראות את סבתא שלך מולך זה מפעיל את אותם נוירונים. כן. אז בעצם למשה רבנו לא הייתה הוכחה שהאלוקים קיים? הייתה הוכחה, אבל הוכחה גם היא לא ודאות. היא מבוססת על הנחות יסוד. אין הוכחה שלא תלויה בהנחות יסוד. מה זאת אומרת? אני רוצה להבין דבר כזה. הקדוש ברוך הוא אומר לו ייקרע הים, אז עכשיו הוא מדמיין, אבל הוא רואה בסוף שנקרע הים. מה אפשר להגיד פה שזה לא מאה אחוז? נגיד שהוא דמיין, אבל הים קרוע. אז אני אומר, הוא יכול לדמיין גם את האמירה הראשונה וגם את קריאת הים. שניהם יכולים להיות דמיון. אבל זה כבר ספקנות להטיל ספק בהכול. לא, אתה טועה. זאת לא ספקנות, כי גם אני לא מטיל בזה ספק. ספק, אני רק אומר שזה לא מאה אחוז. ספקנות פירושה שבגלל שזה לא מאה אחוז אני לא מתייחס לזה כאמת. זה נקרא ספקנות. אבל להגיד שזה לא מאה אחוז זאת לא ספקנות, זה רק להיות מפוכח. הבנתי. אז אין מאה אחוז בעולם שלנו בקיצור, זה תורף הדברים. חוץ מזה שאין מאה אחוז, אין לי בשום דבר אחר ביטחון של מאה אחוז. חוץ מהאמירה שאין שום דבר שהוא מאה אחוז. כן. טוב, תודה רבה כבוד הרב. אוקיי. עוד מישהו? הלל, כן. אהלן. היי. מה שנראה לי קצת מוזר או חריג בדברים של הרב קוק, זה שהוא אומר שם שצריך את כל הנושא של הממון כדי שזה ישפיע את ההשפעה של עם ישראל החיובית על האומות. למה צריך את העניין הממוני בשביל זה? מה, אי אפשר לקחת את הערכים היהודיים, את הערכים של התורה, ואותם להשפיע על שאר העמים? למה צריך את העניין הממוני לצורך זה? בעידן שלנו נדמה לי שהשאלה הזאת הרבה פחות מטרידה. זה ברור לגמרי שגם כשאתה רוצה להעביר ערכים נאצלים ככל שיהיו, יש איזשהן פלטפורמות שיכולות לקדם את זה. אתה בא עם רעיונות נהדרים, אם אין לך את הדרך הפרקטית איך לקדם אותם, אז הם לא, הם כנראה לא יעברו. אתה צריך תשתית פרקטית כדי לקדם דברים. הקסם הפנימי שיש ברעיון לא מספיק כדי שכולם יקנו אותו. וההשפעה שיש לך, הכסף שיש לך, המעמד שלך, יכול לעזור בקידום העניין. זה לא שהממון הזה יש לו ערך יותר גדול מאשר לעצם היכולת לייצג. הרב קוק רואה את זה רק כפלטפורמה. זאת אומרת, זה אם יש לך ממון תוכל להשתמש בו כדי לקדם… תראה, אתה רוצה לבנות, לא יודע, בית יתומים. רעיון נהדר. אם אין לך כסף לא תצליח לעשות את זה. אם אין לך כסף לעשות פרסומת לרעיון שלך, אז אף אחד לא ישמע עליו. ואם אין לך איזשהו מעמד כאדם עשיר, לא יודע מה, בעל מעמד, בעל השפעה, אז לא יקשיבו לך, אז לא ישמעו את הרעיונות הטובים שיש לך. העולם שלנו הוא עולם שבנוי גם על פרוזה, לא רק על פיוט. ודברים, דברים יפים וטובים לא תמיד, לפעמים נידונים לכיליון כי אין לך את הפלטפורמה הנכונה לקדם אותם. במובן הזה אני חושב שהוא צודק, פרקטית. אפשר לאהוב את זה או לא לאהוב את זה, אבל עובדתית אני חושב שזה נכון. כן, תודה. אוקיי. אני רציתי לומר משהו ביחס לאמונתו של משה באלוהים. אז כנראה שכל הפירוטכניקה שמאוד משפיעה על עם ישראל לא אמורה הייתה להשפיע על משה רבנו, ולכן הקדוש ברוך הוא אומר לו: וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה. זאת אומרת, השינוי במנטליות של עם עבדים הוא דבר שבשבילו צריך סיוע של אלוהים, זה לא עובד אחרת. לקרוע את הים וכל הדברים האלה שמשפיעים על שפחה על הים, על ים סוף, זה לא אמור להרשים את משה רבנו, אלא שינויים בהתנהגות. נכון, הערה יפה. זאת אומרת, רואים שאצל משה רבנו עם כל הפירוטכניקה והניסים, בסופו של דבר האמונה הייתה עניין אינטלקטואלי ולא החוויות והניסים והפירוטכניקה מה שקראת. זה נדרש בשביל עם העבדים שיצאו ממצרים. יפה, רעיון יפה, אהבתי. אוקיי. זהו? בועז, יש פה מישהו שמצביע. שאלה קטנה, כמו כל דתי טוב שמחפש את גבולות גזרה של כל עניין. אז כשאמרת שלחיות את החיים בצורה נורמלית, אז נורמלי זה נתון לשיעורים. נכון. נתת את הדוגמה שהכי רווחת היום, תוכניות בישול. אנשים משקיעים… ממצים את החושים שהקדוש ברוך הוא חונן בהם בצורה מקסימלית, אבל בסך הכל חצי יום מתעסקים בזה. אוקיי, אז איפה הגבולות גזרה? מתי זה עובר כבר ממצב של לחיות נורמלי להגזמה? זה מוביל אותי לפרדוקס הערמה שכל כך חביב עליי. אין דרך לקבוע קריטריונים חדים בשאלות מהסוג הזה, או בעצם כמעט בשום שאלה. אבל אני רק יכול לומר שאם יש אנשים שיש להם איזשהו צורך קיומי מהותי, או משהו שנדבר עליו, אם יש אנשים שיש להם איזשהו צורך מהותי קיומי בתוכניות בישול, יכול להיות שיש גם הצדקה לעסוק בזה חצי יום כל יום. לא שולל את זה. אני לא ממש מבין את העניין, אבל ואנשים נורמלים נדמה לי שלא צריכים להיזקק לזה במשך זמן כזה, אבל אני לא יודע, אם יש אנשים שכן, אז אולי כן. אנשים מדברים לפעמים על בישול כאיזשהו סוג של חוויה רוחנית, אני לא יודע בדיוק מה, כמו שמדברים על סוג של אמנות. לא יודע, אולי הם צודקים. אני לא חווה את זה ככה, ולכן קטונתי מלשפוט אותם, אבל אני גם לא שופט אותם לא לרעה ולא לטובה, אני לא יודע. אני אומר שלגביי זה בטח לא נכון. והעובדה שצורך קיומי זה הקריטריון? כי אני אוכל תפוח בלי צורך קיומי. לא לא, כוונתי, מה זה צורך קיומי? הכוונה זה הדרך הנורמלית מבחינתם. לא צורך קיומי שבלי זה הוא מת, אלא זה מה שנורמלי מבחינתם. הנורמלי מבחינתי זה לאכול תפוח, מישהו אחר רוצה לאכול כל שעה עוגת קצפת. אז מי צודק? אין צודק. תלוי איך אתה בנוי, כל אחד איך שהוא בנוי. אין פה קו חד. לכן והחיפוש הזה אחרי קווים חדים הוא חיפוש שגוי, לא רק בהלכה אלא גם בעולם. אין קווים חדים לשום דבר. למה? נבל ברשות התורה זה בדיוק הדברים האלה, הגזמת. נכון, טענה מצוינת! טענת הנבל היא טענה מצוינת. והטעות היא שאי אפשר לטעון, שאתה מניח שאי אפשר לטעון הגזמת אם אין קו חד. ואני טוען שאפשר לטעון הגזמת גם אם אין קו חד. איך? זה בדיוק השאלה איך. איך אתה יכול להגיד למישהו הגזמת? כי בשבילו זה ככה, בשבילו זה אחרת. בסדר. ואם יש קו חד אז מה? על קווים חדים אין ויכוח? בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. המשנה הראשונה בביצה. אז הנה יש לך שיעור חד לגבי שיעור שאור בפסח, ואלה אומרים ככותבת ואלה אומרים חמץ, על זה אין ויכוחים כשהשיעור הוא חד? מה, לא מבין מה הטענה. אז בסדר, גם אם השיעור הוא לא חד, הוא לא על הסכין, אבל יש גבולות, ומישהו שחורג מהם, כן, אפשר להגיד שהוא מגזים. עוד פעם, אותה טעות. העובדה שישנה חריגה וישנם מעשים שאפשר לגנות אותם או לשפוט אותם לשלילה לא אומרת שמדובר בקווים חדים, ממש לא. יש שכל ישר והיא מחייבת אותך. כשאתה, אני אתן לך דוגמה, כשאתה רוצה, זה מושג המידתיות שמשתמשים בו כל הזמן בעולם המשפטי. אתה רוצה לחסל מבוקש, אוקיי? עכשיו בשביל לחסל אותו אתה צריך לפגוע בחפים מפשע. דבר או לא מעורבים, חפים מפשע, לא משנה. דבר בעייתי. עכשיו כל אחד מבין שבשביל לחסל מבוקש אם אתה תצטרך להטיל פצצת אטום שתשמיד את כל העיר שבה הוא נמצא זה לא מוצדק. וכל אחד מבין נדמה לי שאם יש שמה אחד לידו זה כן מוצדק כי האלטרנטיבה היא שהוא יהרוג אחד שלנו. אוקיי? עכשיו עד איפה זה עובד? עד שניים? חמישה? עשרה? איפה בדיוק הקו עובר? לא יודע איפה הקו עובר. אני יודע שיש מספרים שבהם אני יודע שזה מוגזם ויש מספרים שבהם אני יודע שזה סביר. ויש אמצע, תחום אפור שאני אולי לא יודע מה להגיד, יש דיני ספקות. אבל גם זה משתנה בתקופות. בתקופות? אם היית חי לפני אלף שנה היית אומר גנב להוריד לו את היד זה נשמע לי מאוד סביר. אוקיי, לי פחות. אבל אני אומר זה משתנה לפי אנשים, משתנה לפי תקופות, משתנה לפי נסיבות, ואין שום סיבה בעולם לחפש קווים חדים. לחפש קווים חדים זה ילדותי. גם בעבר כשדובר על השיעור של אמה, כן? ארבע אמות. מה זה היה אמה? היית לוקח את היד שלך, שם פה, מפה עד פה, זה אמה. זהו! מה יש היום? שיעור החזון איש אמה זה חמישים ושישה סנטימטר, רב חיים נאה אמה זה ארבעים ושמונה סנטימטר, ואתה מתחיל למדוד עם סרגלים. למה? כי זה דור כזה שמבחינתו הכל צריך… לעבוד עם קווים חדים מתמטיים. אבל זה לא עובד ככה, העולם לא עובד ככה, ההלכה לא עובדת ככה. יש איזה שהוא שכל ישר, וזה לא אומר שהכל הולך, זה לא אומר שכולם צודקים ופוסטמודרניות והכל נכון, אלא שהקו בין הנכון והלא נכון הוא לא חד, ונתון לשיקול דעת ולנסיבות ולעמדות שונות ותפיסות שונות. סדר גמור. אז מה קרה? אז אני אומר שרוח התקופה משנה לנו את אמות מידה האמיתיות. נכון. כאילו לא, יכול להיות שיש בזה טעות יכול להיות, זה כמו תרבות יוונית ששינתה את כל המדדים של הכל ואנחנו. אני חושב שלא, אני חושב שרוח התקופה היא פרמטר שאמור להשפיע על הנכון והלא נכון שלנו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו כמאמר המשורר. אז זה שאנחנו שטופים בתרבות האמריקאית אפשר להגיד וזה גם יד אלוקים שסובבה ככה? לא יודע יד אלוקים, לא יד אלוקים סובבה את זה, העולם סובב את זה. ועדיין, אם אני בתרבות אמריקאית, שטופים זה כבר מילה עם קונוטציה, אם אני בתוך תרבות אמריקאית, זאת התרבות שלי, מה הבעיה? אז אני פועל הלכתית לפי הקריטריונים שקשורים לתרבות הזאת. זה לא אומר שאני מאמץ הכל משם אוטומטית בלי בקרה, אבל זה כן אומר שזאת התרבות שלי ואני לוקח חלק מזה גם בשיקולים ההלכתיים שלי. אין שום בעיה עם זה. התרבות של חז"ל גם היא לא ירדה מסיני, שיהיה לך ברור, וגם לא של הרמב"ם. הרמב"ם היה בתוך תרבות מוסלמית. הספר שלו תחילת היד החזקה זה ספר הלכתי שכולם לומדים כחיבור תורני פר אקסלנס, ארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה זה פיזיקה אריסטוטלית בגרוש שלא שווה כלום, ביטול תורה אחד גדול. למה? כי הוא חי בתרבות אריסטוטלית מוסלמית וככה הוא ראה את התורה. אגב זה לא ביקורת עליו, זה בסדר גמור, גם אני עושה ככה. רק אני עושה את מה שאני עושה, לא את מה שהרמב"ם עושה. אתה יודע זה תמיד משעשע אותי העניין הזה שאתם יודעים כתוב שארור מלמד את בנו חכמה יוונית. אתם יודעים המקום היחידי שבעולם שלומדים היום חכמה יוונית זה בישיבות. מי לומד היום אריסטו? רק אלה שלומדים רמב"ם שזאת פילוסופיה אריסטוטלית או רס"ג. אף אחד, מי לומד היום אריסטו? אף אחד לא מכיר אותו בכלל, חוץ מחוקרים של פילוסופיה יוונית באוניברסיטה, לא יודע מי, אף אחד לא לומד את זה, את מי זה מעניין בכלל. אנחנו תקועים עם התקופה בעבר, אנחנו חושבים שאריסטו זה הר סיני. אריסטו היה התרבות של הרמב"ם כמו שמה שאתה קראת תרבות אמריקאית זאת התרבות שלי. וכמו שהרמב"ם פעל בתוך התרבות שלו, אני פועל בתוך התרבות שלי וזה בסדר גמור, אין לי ביקורת לא עליו וגם לא על עצמי. טוב תודה רב. בבקשה. עוד מישהו? דבורה? או שזה עוד פעם, אוקיי, אז להתראות, אנחנו נסגור את ננעל את הישיבה. אני מפסיק את ההקלטה גם. לילה טוב. אנחנו יום חמישי יש שיעור שאני אשלח לכם לינק אבל זה לא בסדרה הזאת, זה בסדרה של פתח תקווה. יום ראשון ושלישי הבאים אנחנו אמורים לחזור לעין איה. אני כל זה מעודכן בקבוצת הוואטסאפ. כל טוב לכם, להתראות לילה טוב. תודה.