עין איה – ברכות קכ＂ג

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אנחנו באות, באופן עקרוני היינו אמורים להיות קכ"ב, אבל קכ"ב זה איזושהי הערה וחשבתי שכבר נעבור לקכ"ג. אז אני משתף את זה כאן. הגמרא, כן סיפור ידוע על רבי מאיר וברוריה. אני קורא למעלה, ששם מובאת הגמרא. הנו בריוני, כן אותם בריונים, אנשים אלימים, יש כמה פירושים בכיוון הזה אצל הראשונים. דהוו בשבבותיה דרבי מאיר, הם היו שכנים, גרו בשכנותו של רבי מאיר. דהוו קא מצערו ליה טובא. כן, היו מנדנדים לו, מצערים אותו, מציקים לו. הוה קבעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו. אז רבי מאיר רצה להתפלל עליהם שימותו, שלא יפסיקו להציק לו, מה שנקרא הפתרון הסופי. אמרה לו ברוריה דביתהו, כן אז ברוריה אשתו של רבי מאיר, אשתו, אמרה לו מאי דעתך? מה פתאום אתה מרשה לעצמך לעשות דבר כזה? משום דכתיב יתמו חטאים מן הארץ? מזה שכתוב בפסוק בתהילים יתמו חטאים מן הארץ? מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב. לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ, כתוב יתמו חטאים מן הארץ. והכוונה כן החטאים שלהם יתמו ולא האנשים. אתה צריך להתפלל שהם יחזרו בתשובה ויפסיקו לחטוא ולא על זה שהם ימותו. בעי רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה. כן אז הוא ביקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה ובאמת חזרו בתשובה בסופו של דבר. זה הסיפור בגמרא, סיפור ידוע, דרשה ידועה של ברוריה ויש דיון קצת פה במפרשים, יש כאלה שרוצים לטעון שבעצם זה לא נכון, אין הלכה בסופו של דבר כמו ברוריה, זה לא ממש ויכוח הלכתי, אבל ככה צורת ההתנסחות ויש מקומות שבהם רואים שכן אפשר להתפלל על אנשים אלימים או אנשים שמציקים לך. זה באמת שאלה, השאלה שמתעוררת פה היא לשני הכיוונים. גם על התפילה עליהם שימותו וגם על התפילה עליהם שיחזרו בתשובה. התפילה עליהם שימותו, כן, השאלה מובנת מאליה, מה אתה, זה שמציקים לך זה מצדיק את העובדה שאתה הורג אותם? אבל כאן צריך לזכור שמדובר, לא מדובר על לקחת רובה ולירות בהם, מדובר על זה שהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא. ההחלטה בסופו של דבר מה לעשות איתם היא של הקדוש ברוך הוא, לא שלו. אז אני לא מניח שהתפיסה היא שאם רבי מאיר היה מתפלל שהם ימותו למרות שלא היה מגיע להם למות, אז הקדוש ברוך הוא היה עושה את זה רק כי רבי מאיר ביקש. לא יודע, כן, אמנם כתוב צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, אבל אני מניח שהקדוש ברוך הוא הוא לא חותמת גומי ולכן בסופו של דבר הטענה כלפי רבי מאיר שמתפלל עליהם שימותו צריך לקחת את זה בפרופורציות. הוא באמת אומר לקדוש ברוך הוא תשמע, תפתור לי את הבעיה הזאת. אם הקדוש ברוך הוא יחליט לא להרוג אותם, אז הוא לא יהרוג אותם. זאת החלטה של הקדוש ברוך הוא לא של רבי מאיר. זה לגבי התפילה על המיתה שלהם. התפילה על החזרה בתשובה שלהם זה משהו שהוא עשה בסופו של דבר בעקבות העצה של ברוריה, גם היא מעוררת שאלות. המהרש"א ועוד מפרשים על המקום שואלים מה שייך להתפלל על בן אדם שיחזור בתשובה? התפקיד לחזור בתשובה מוטל על הבן אדם. מה אתה מצפה שהקדוש ברוך הוא יעשה את העבודה במקומו? זאת אומרת, יחזיר אותו בתשובה במקום שהוא עצמו לא עושה את זה? זה לא, אין לזה ערך, אפילו אם הקדוש ברוך הוא יעשה את זה. הערך של תשובה זה כאשר האדם עושה את זה. אם אני מתכנת אותו, מהפנט אותו באיזושהי צורה ופתאום הופך אותו לצדיק, זה לא דבר שיש לו ערך. ודיברנו קצת גם בעבר על הערך שיש בתהליכים או בתשובה, מעבר לערך שמגיעים בסופו של דבר למצב הסופי, יש ערך בעצם התהליך. וכמובן שאם הקדוש ברוך הוא עושה עבורי את התהליך, אז אין לזה שום ערך. וממילא גם למצב הסופי שלו אני מגיע, נגיד שאני הופך פתאום לצדיק, גם לדבר הזה אין שום ערך. זה לא בזכותי, זאת לא החלטה שלי, זאת לא עבודה שלי, אז למה בכלל יש לדבר הזה ערך? אגב, הצד השני של המטבע זה באמת בהסתכלות על כפייה. אנחנו מנסים לכפות על בן אדם או על אנשים להתנהג באופן מוסרי או באופן נכון הלכתי, כן, כפייה דתית מה שנקרא. גם בדבר הזה זה הצד השני של אותה מטבע. השאלה אם גם אם נצליח לכפות על אנשים להתנהג כמו שצריך, השאלה אם לדבר הזה יש ערך. כי גם כשהם יתנהגו בצורה מוסרית הם עושים את זה רק כי הכרחתי אותם. האם למעשה כזה יש איזשהו ערך? בסופו של דבר רק הכריחו אותם לעשות את זה. לכם כמובן במישור המוסרי, אז יש לזה ערך כי סוף סוף נגיד אני כופה על הבן אדם לא לגנוב או לא לרצוח או לא לפגוע באחרים, אז נכון שמבחינתו לא הפכתי אותו לאדם טוב יותר. פשוט הכרחתי אותו להתנהג באופן נעים יותר לסביבה. אבל עדיין יש לזה ערך כי הסביבה לא סובלת. אבל במובן הדתי, אם אני כופה על בן אדם להתנהג באופן שמתאים להלכה, זה לא משהו שמזיק לאחרים באיזושהי צורה אלא אלא… הופ פעם, יש את העניינים המטאפיזיים, אולי הדבר הזה מזיק באיזושהי צורה אבל אני מתעלם מזה כרגע. יש לזה ערך כי בן אדם צריך לקיים מצוות, זה דבר בעל ערך. אבל את זה אם הוא עושה בגלל שהוא אנוס, אז מה הערך של הדבר הזה? פה הערך הוא לא תוצאתי. פה הערך הוא אם אני אהפנט בן אדם, אני יכול להפנט בן אדם שיהפוך להיות מקיים מצוות למהדרין. יש ערך לעשות את זה? אני חושב שלא, כי למצוות האלה אין שום ערך. לכן הצד השני של המטבע, כמו שאין טעם להתפלל על בן אדם שיעשה תשובה, באותה מידה גם אין טעם לכפות על בן אדם שיעשה תשובה כי דבר כזה צריך לבוא ממנו. אחרת אם זה כפוי עליו אז לא ברור כמה ערך יש לדבר הזה. אלה שני הצדדים הבעייתיים של התפילה הזאת. אבל בסופו של דבר זה היה הוויכוח. רבי מאיר רצה להתפלל שהם ימותו, ברוריה רצתה שהוא יתפלל שהם יחזרו בתשובה ושני הצדדים האלה הם צדדים בעייתיים. טוב, אז בואו נראה רגע את דברי הרב קוק. דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו, כן, זאת אומרת אין שום דבר שמאלץ אותו להיות צדיק או רשע, הוא מחליט על זה בעצמו. אמנם גם זה פשוט שאם האדם חפץ בדרך צדקה מסייעין אותו. זאת אומרת אם האדם רוצה ללכת בדרך טובה, אז הוא מקבל איזושהי עזרה מהקדוש ברוך הוא, אם לזה אתה רוצה לעשות אז אני אעזור לך, אני איתך. אבל הרצון צריך להיות שלך. אם יש לך את הרצון אני אעזור לך לממש את זה. על כן חשב רבי מאיר, כיוון שאלה הבריונים היו נשחתים בתכלית, מה זה אנשים שמושחתים עד השורש, אין בהם שום דבר טוב, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכה, כן, אין להם חפץ זה רצון, אין להם אפילו רצון להישיר, ליישר את דרכם, שתהיה להם דרך ישרה. איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם? כן, אז לכן רבי מאיר לא חשב מלכתחילה להתפלל על זה שיחזרו בתשובה, כי אם אין להם רצון מצד עצמם לחזור בתשובה, אז שהקדוש ברוך הוא יחזיר אותם בתשובה אין לזה שום טעם, אין בזה ערך. טוב, זה עוד לא אומר שצריך להתפלל עליהם שהם ימותו, אז אל תתפלל שיחזרו בתשובה, אבל למה להתפלל עליהם שהם ימותו? זה פרשיה בפני עצמה. בכל אופן אין טעם להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. מה שהוא חוק כללי קבוע שלא יכריח השם יתברך בחירת האדם, וזהו יסוד כל התורה כולה. כן, הקדוש ברוך הוא לא מכריח את האדם לבחור וזה יסוד כל התורה כולה. זה מזכיר לי באמת שאולי רק הערה אני עוצר רגע. היום נפטר הרב רבינוביץ', ראש ישיבת מעלה אדומים. היה יהודי מאוד מיוחד, באמת תלמיד חכם יוצא דופן מהרבה בחינות, גם בהיקפים שלו, גם בשכל הישר שלו, גם בהשכלה הכללית, האינטלקטואל, הקישור שהוא עשה בין כל התחומים האלה, באמת היה נדיר מאוד. אבידה אמיתית המיתה שלו. ואחד הדברים שראיתי היום מישהו העלה איזה כתבה לזכרו, איזה ראיון שנערך איתו פעם, אז הוא באמת דיבר על זה ש… פה הוא אומר שהבחירה היא יסוד כל התורה כולה זה בעצם ציטוט מהרמב"ם בפרק ה' מהלכות תשובה, הרב קוק פה מצטט כאן. ובדיוק זה פשוט הזכיר לי עכשיו, זה בדיוק הראיון שראיתי שמה שבקטע מסוים מהראיון הוא אומר שבעצם מוטל עלינו לבחור. זאת אומרת לבחור זאת התשתית לכל התורה כולה והוא בא שם בטענות לחרדים שלא מתגייסים. אומר חרדים לא מתגייסים מכל מיני סיבות, אבל הסיבה המרכזית עזבו את כל הצרות וכל האידיאולוגיות, הסיבה המרכזית היא החשש ממה שיקרה למתגייס החרדי. כן, שהוא יידרדר, שהוא יעזוב את הדת, את ההלכה, לא יהיה נאמן להלכה, כן, יידרדר רוחנית, לא משנה, אלה החששות, שתהיה עליו איזה השפעה השפעה לא טובה. ועל זה אומר הרב רבינוביץ' שזה במובן מסוים זה לכפור במטלה שמוטלת עלינו לבחור. כן, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. דברים שנוגעים ליראת שמיים הם בידינו, הם לא בידי שמיים. ואם בן אדם נקלע לתוך סיטואציה שהיא מאיימת על יראת השמיים שלו אז שיתאמץ. תפקיד שלו זה זה לבחור ולהחליט ולנהוג כפי מה שהוא חושב ולא לברוח מהמקומות של הניסיון. זה מזכיר לי שפעם שמעתי הרב הסבא מנובהרדוק, הסבא מנובהרדוק אמר הביא פעם את הרמב"ם שאומר שמי שמרגיש שהוא לא יצליח לעמוד באיסור לדבר לשון הרע שיברח למדבריות ויחיה לבד בלי אנשים כדי שהוא לא ייכשל באיסור הזה. ואז אומר הסבא מנובהרדוק באיזה פלפול כזה מעניין, הוא אומר תחשבו לאיזה בן אדם בכלל הוראה כזאת רלוונטית. בן אדם שבשביל לא לעבור על איסור לשון הרע מוכן לנטוש את הציביליזציה ללכת לחיות לבד במדבר רק כדי לא להיכשל בלשון הרע, זה צדיק במעלה מאוד גבוהה, כן, מעטים מאוד האנשים שבכלל ההוראה הזאת רלוונטית עבורם. ואפילו לאלה אומר הרמב"ם שיברחו למדבריות. זאת אומרת כן, ההוראה הזאת מראש פונה רק לאנשים מיוחדים במינם ואפילו אלה הרמב"ם אומר להם שהם צריכים ללכת למדבריות כדי לא להיכשל באיסור עבודה זרה. אבל האמת היא שכשחושבים על ההוראה הזאת, זה פעם איזה חבר טוב שלי אמר לי, הוא אומר בסופו של דבר אף אחד לא נוהג כך ואף אחד לא חושב שהוא לא בסדר בזה שהוא לא נוהג כך. עם כל הכבוד להוראה של הרמב"ם, אף אחד לא לוקח את ההוראה הזאת ברצינות. לא לוקח את ההוראה הזאת ברצינות לא כי הוא לא עומד בה, אלא כי זאת לא הוראה נכונה. זו פשוט לא הוראה נכונה. אם אתה חושש שאתה תיכשל באיזושהי עבירה, תעבור איסור לשון הרע או לא משנה או כל איסור אחר, תתמודד. התורה לא ניתנה לנזירים, לכאלו שאמורים לחיות לבד רק כדי לא להיכשל. התורה ניתנה לבני אדם לא למלאכי השרת, ובני אדם חיים בתוך חברה בתוך עולם והעולם מציב אתגרים והמטרה שלנו זה לא לברוח ולהסתגר מפני האתגרים אלא להתמודד איתם ולפעמים המחיר הוא שלפעמים נכשלים, כן, לא תמיד מצליחים. אבל עדיין יותר טוב להתמודד ולהיכשל מדי פעם אבל להתמודד מאשר לברוח ולא להתמודד. כן, יש תפיסה כזאת הרבה אני חושב שהיא רווחת מאוד בעולם חרדי, איזושהי תפיסה שאומרת שכל העולם הוא איזשהו ניסיון מבחינתנו. המטרה שלנו זה לא לא לפגוש אותו כדי שלא יכשיל אותנו. בעוד שהתפיסה החסידית לפחות התפיסה החסידית המקורית, היום זה כבר לא כל כך פשוט, הייתה הפוכה. אנחנו אמורים לחיות בתוך העולם, בתוך המקומות הכי פרוזאיים הכי נמוכים, המקומות שהם הכי מקומות של חולין, ובתוך זה לנסות כמה שאנחנו יכולים לעשות את הדברים כמו שצריך ולא לעשות את מה שלא. המטרה היא לא העולם הוא לא נועד כדי לנסות אותנו. הוא מציב לפנינו ניסיונות אבל אנחנו לא אמורים להתייחס אליו כאל אוסף ניסיונות. אנחנו אמורים לחיות בעולם כי לפה נבראנו וכאן אנחנו צריכים לחיות. יש ניסיונות אז צריך להתמודד איתם. אם רואים את העולם כולו רק כניסיון אז הפתרון המתבקש הוא פשוט לברוח ולהסתתר. וזה מה שהרב רבינוביץ' אמר שמה על התפיסה החרדית הזאת שלא מתגייסים כי לא רוצים להתמודד. הוא לא הכחיש את העובדה שהרבה אנשים נכשלים והרבה אנשים באמת מידרדרים והרבה אנשים נוטשים את המחויבות הדתית שלהם כשמתגייסים לצבא, אגב הרבה פעמים זה לאו דווקא בגלל הצבא הצבא הוא רק מכה בפטיש, אבל הוא אומר זה לא סיבה לא להתגייס. זה לא סיבה לא להתגייס. אם אתה אם יש ערך להתגייס ואם יש חשיבות בגיוס צריך להתגייס, ואם יש אתגרים צריך להתמודד. תתמודד, ואם תיכשל, בסדר, אנשים נכשלים, זה העולם. זאת אומרת, כפי שידוע ההלכה והתורה לא ממליצה על נזירות, להבדיל מהתפיסות הנוצריות. אנחנו לא אמורים להיסגר, אנחנו אמורים לחיות בעולם, ועל זה הוא הביא את הרמב"ם הזה שאומר שהבחירה היא יסוד כל התורה כולה. מי שכופר בבחירה כופר בתורה. עכשיו פה צריך לשים לב, הוא תופס, הרב רבינוביץ', כן, תופס את האמירה הזאת באופן יותר מרחיק לכת מפשוטה. כי פשוטה של האמירה הזאת רק אומר דע לך שיש לך בחירה חופשית, אל תהיה דטרמיניסט. הרב רבינוביץ' טוען יותר מזה, הרב רבינוביץ' טוען שיש איזשהו עניין לעשות בה שימוש. לא להאמין שיש לנו בחירה חופשית ולא להיות דטרמיניסט, אלא יש עניין לעשות בה שימוש, זאת אומרת לא לברוח מאתגרים, אלא להתמודד איתם, להפעיל את הכוח שלנו לבחור ולהתמודד עם האתגרים האלה. שזה חידוש יותר גדול, כן, זה לא הפשט שכתוב ברמב"ם שמי שכופר בבחירה כופר בכל התורה. אבל אני עדיין אני חושב שהוא צודק גם בזה, זאת אומרת, לא יודע אם זה מה שכתוב שם ברמב"ם, אבל בתפיסה כשלעצמה אני חושב שהוא בהחלט צודק. לברוח ולהיסגר רק כדי לא להיתקל בכל מיני מכשולים, בעיניי זאת דרך לא נכונה. ותמיד הוויכוחים סביב השאלה של הסתגרות או פתיחות סובבים סביב השאלה מי נכשל יותר. ואז זה מתווכח לא לא אתם נכשלים יותר, אתם נכשלים יותר. האמת שהתשובה לעניין הזה לא כל כך פשוטה כמו שחושבים, מי נכשל יותר, אבל בעיניי זה לא הקריטריון בכלל. הקריטריון הוא לא מי נכשל יותר, הקריטריון הוא מי עושה תפקידו. מי שעושה תפקידו זה מי שנמצא בתוך החיים ומתמודד איתם, לא מי שבורח מהחיים. גם אם הוא לא נכשל באיזושהי נגיד בעבירות כאלה או אחרות, אבל אם הוא לא מעמיד את עצמו בכלל בניסיון וככה הוא לא נכשל, אז הוא לא באמת מקיים את מה שצריך. הקדוש ברוך הוא נטע אותנו פה בעולם כדי לחיות בעולם, לא כדי לברוח ממנו. ובמובן הזה אני חושב שבאמת יש פה איזושהי אמירה מאוד חזקה ולא טריוויאלית, כי הנטייה הדתית הפשוטה זה שוב לברוח מניסיונות, מה אתה צריך להיכנס לך לניסיונות, לך לאיזשהו מקום וזהו. עכשיו ברור שיש פה גם הבדלים. זאת אומרת, במקום שבו יש לך איזשהו מקום שבו אין שום ערך להיות שם ויש לך הרבה מכשולים, הרבה ניסיונות שאתה יכול לפגוש שמה, אז באמת אין שום טעם להיכנס לשם בכוח. אבל במקום שבו יש ערך להיות, רק יש לך כמו למשל לשרת בצבא, שאנחנו צריכים מה לעשות, אין ברירה, אנחנו חייבים להגן על עצמנו. אז הדבר הזה יש לו ערך, זאת מחויבות בסיסית. הוא מביא שמה את העניין הזה שבתורה מנו רק יוצאי צבא. כן, בתורה עצמה כתוב שאנחנו מונים מי שנכנס למניין של בני ישראל, כן, בסטטיסטיקה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את מי היא מונה? את יוצאי הצבא. זאת אומרת, הוא אומר, רק מי שיוצא צבא בעצם ראוי להימנות בתוך עם ישראל. זאת אומרת, ברור שיש לזה איזשהו ערך, ערך במקום שבו צריך. אני לא מדבר על ערך מיליטריסטי, אלא ערך במקום שבו אם צריך להתמודד וצריך להתגונן וצריך להחזיק בשביל זה צבא, כל אחד צריך לתת כתף. וכל אחד צריך לתת כתף, זה אומר שיש בזה ערך, צריך לעשות את זה. נכון, יש בזה מכשולים ואני לא יודע איפה נכשלים יותר, יכול להיות שבצבא נכשלים יותר. אז מה? זה מכריע את הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה אם כן נכשלים יותר או לא? מה פתאום? גם אם נכשלים יותר זאת לא סיבה לא ללכת. אז תלך ותתמודד, ואולי תיכשל, נכון, מה לעשות? אז אולי תיכשל, אבל עדיין המשימות שאותן צריך לעשות אסור להימלט מהן רק בגלל שהן כרוכות באיזשהו סיכון. זה נקרא לשפוך את התינוק עם המים. כשאתה לא עושה את מה שאתה צריך בגלל שאולי תיכשל, בשביל מה אתה חי פה? בשביל לעשות את מה שאתה צריך. לא להיכשל זה דבר חשוב, אבל אתה לא חי בשביל לא להיכשל. אתה חי בשביל לעשות את העבודה. ביחד עם זה אתה צריך גם לא להיכשל, אבל אם בשביל לא להיכשל אתה לא עושה את העבודה, אז מה עשינו? אז אין לזה שום טעם. כן, יש איזה מאירי שמדבר על זה למה תלמוד תורה הוא כנגד כולם. לימוד תורה זה המצווה הכי חשובה, אז למה מבטלים תלמוד תורה בשביל כל מצווה? כל מצווה שמגיעה לידך אתה צריך לבטל את התורה. אז המאירי מסביר כי אתה לומד תורה בין היתר בשביל לקיים אותה. עכשיו אם בגלל הלימוד אתה נמנע מלקיים, אז גם הלימוד מאבד את משמעותו. אתה לא, זה לא שהמצווה דוחה את הערך של לימוד תורה, אלא אם אתה לא מקיים את המצווה בגלל שאתה צריך ללמוד, אז הלימוד בעצמו מאבד הרבה מערכו. כיוון שהלימוד מטרתו בין היתר, לא היחידה, אבל בין היתר לקיים את מה שאתה לומד. ולכן אותו דבר, זאת אומרת הרבה פעמים אנחנו מפחדים ממשהו מסוים ולכן אנחנו לא עושים את מה שחשוב וזאת טעות. צריך לעשות את מה שחשוב ולהיזהר מהדבר ממנו אתה פוחד, גם אם יכול להיות שתיכשל בו. טוב, עד כאן רק סוגריים בגלל שבאמת ראוי להגיד כמה מילים לזכרו של האיש הגדול הזה. אז אני חוזר לרב קוק. אז התפילה לא תועיל לשנות את הבחירה של האנשים, בגלל שהקדוש ברוך הוא לא מתערב בבחירה של האנשים. החופש של הבן אדם לבחור זה יסוד מוסד בתורה. אם הקדוש ברוך הוא ינהל את המעשים שלנו, אין למעשים שלנו ערך, מה שדיברתי בהתחלה. אמנם, זה דעת רבי מאיר. אמנם ברוריא השכילה כי אין לך רשע בעולם שלא היה בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו. על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע. מה היא אומרת? שברוריא, הטענה של ברוריא כנגד רבי מאיר הייתה שאין בעולם, זאת אומרת מה רבי מאיר אמר? רבי מאיר תפס שהבריונים האלה בעצם בכלל לא רוצים לעשות טוב. זה לא שהם נכשלים, זה לא שהיצר גובר עליהם, הם בכלל לא רוצים לעשות טוב. ולכן אין טעם להתפלל עליהם כי אחד שבכלל לא רוצה לעשות טוב, אז באמת אין שום טעם שהקדוש ברוך הוא יגרום לו לרצות לעשות טוב, אין לזה שום ערך. אם הבן אדם רוצה לעשות טוב רק לא מצליח, יש לו יצרים, קשה לו, מתמודד וכולי, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיעזור לו להתמודד כי זה באמת מה שהוא רוצה. אבל אי אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא לדאוג לזה שהוא ירצה את הדבר הנכון. כי אם זה ככה, אז זה לא באמת מה שהוא רוצה. דיברנו על זה בדף הקודם, בדף ט' שמה, וינצלו את מצרים בעל כורחם, אז בעל כורחם של מצרים הסברתי שמה שזה כשהקדוש ברוך הוא נתן את חן העם בעיני מצרים, הקדוש ברוך הוא גרם למצרים פתאום להתאהב בעם ישראל. אז זה נקרא בעל כורחם של מצרים, זה שהם לא הרגישו שהיפנטו אותם והם הרגישו שהם בעצם רוצים את זה, זה מה שהם הרגישו אבל זאת לא האמת. האמת היא שבסופו של דבר זה באמת היה חסר כל ערך, זה היה בעל כורחם. אז גם בעניין הזה, אם האנשים נשחתים בתכלית, כמו שרבי מאיר אומר פה, מה שהרב קוק אומר בשם רבי מאיר למעלה, הם מושחתים לגמרי, הם בכלל לא רוצים לעשות את הטוב, אז באמת אין שום טעם להתפלל עליהם שהקדוש ברוך הוא יגרום להם לרצות לעשות טוב. כל מה שאתה יכול זה להתפלל על אנשים שכן רוצים לעשות טוב רק לא מצליחים, נכשלים. אתה מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור להם. וזה מה שאמרה לו ברוריא, שאין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי. בניגוד למה שאתה חושב, אין בן אדם בעולם שהוא באמת מושחת עד השורש שבכלל לא רוצה לעשות טוב. אלא מה? תמיד זה פשוט בעיה שהיצר מתגבר עליו וכל מיני יצרו אונסו ומטעהו, על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע. אז הוא הולך בדרכי רשע וזה לא באמת מה שהוא רוצה לעשות. אבל אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט. יש כאלה שצריכים הרבה, יש כאלה שצריכים מעט, אבל בסופו של דבר אם תעבוד מספיק אין אדם שזה לא מועיל מבחינתו כי אין אדם שהוא מושחת עד השורש. זאת הטענה שלו. על כן דיברתי אגב בשיעור הקודם על אות קכא פה ברב קוק, אמרתי שראשית גויים עמלק וישראל ראשית תבואתו. עמלק נתפס כאיזושהי אידאה שהיא רוע צרוף שאין בו שום דבר טוב. כמו שאמרתי זה קוטב אוטופי של המציאות, לא אוטופי אלא תיאורטי של המציאות, היפותטי. אין באמת בן אדם שאין בו נקודה טובה. עמלק זה איזשהו יצור עם טיפוס כזה, יצור טיפולוגי כזה של איזשהו רוע צרוף, וישראל כביכול ישראל התיאורטי זה איזשהו טוב צרוף. אבל כל בני אדם איפה שהוא נמצאים באמצע ושני הדברים משחקים אצלם בערבוביה. זה בעצם מה שטענה ברוריא. היא אומרת אתה מדבר על יצורים טיפולוגיים, אני מדברת על אנשים בשר ודם. האנשים שלצדנו הם אנשים בשר ודם. האנשים בשר ודם הם אף פעם לא רעים עד השורש. יש בהם איזשהו רצון לעשות טוב. כמה רצון לעשות טוב? כל השאלה זה כמה יצר יש לו ועד כמה הוא מוכן להתמודד עם היצר. ופה אנשים נבדלים. אבל יש כל בן אדם רוצה לעשות טוב ולכן כל אחד ראוי להתפלל עליו, לדאוג לחינוך שלו, מי ברב מי במעט, אבל אי אפשר להתייאש מאף אחד. ולכן היא אומרת על כן אין להתייאש מלבקש רחמים שישובו לשמור אורחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. אפילו הפושעים שנראים לך הכי גדולים, בסופו של דבר בשורש יש להם איזשהו רצון לעשות טוב. עכשיו יש פה איזושהי אמירה, אני עוצר פה שנייה אחת לפני שאני ממשיך כי יש פה שתי נקודות חשובות. קודם כל הטענה שלה זה באמת שאפילו הפושעים הכי גדולים הם כאלה. זאת אומרת אין בעולם בן אדם שהוא. לא רוצה לעשות טוב. אין, ככה זאת הטענה, זה מה שהוא שם בפיה של ברוריה בכל אופן. הרב קוק, זה כנראה תפיסתו שלו, אמרנו שהוא היה אופטימיסט. אין, אין בעולם אחד כזה. גם הפושעים הכי גדולים רוצים לעשות טוב. אלא מה, יצרם גדול, הם לא מצליחים, לא מפעילים הרבה כוח כדי להתמודד נגד היצר. הם אשמים, זה לא שהם לא אשמים. אבל הם רוצים לעשות טוב ולכן כן מן הראוי להתפלל עליהם. ופה באמת יש עוד נקודה ששווה לחשוב עליה. באמת קשה מאוד לדמיין בן אדם, נגיד בן אדם שאין לו שום יצרים. כלום. שום דבר לא פועל עליו, הוא טבולה ראסה, דף נקי. ועכשיו הוא צריך להחליט מה הוא רוצה. הוא רוצה לעשות ככה, הוא רוצה לעשות אחרת, רוצה לעשות רע, רוצה לעשות טוב. האם אנחנו מצליחים בכלל לדמיין אדם כזה שאין שום השפעה עליו והוא בוחר ברע כי ככה הוא בחר? באופן לגמרי קר, אינטלקטואלי, אתי אם תקראו לזה באיזושהי צורה, הוא בוחר באופן צרוף. לא כי יש לו יצרים חזקים, לא כי משהו מושך אותו, לא כי משהו הכשיר אותו, לא כי היה לו חינוך גרוע או שום דבר. אין עליו שום השפעות. אדם נקי לחלוטין, מלאך. אנחנו מדברים כמובן שאלה היפותטית. אבל נגיד שאני מנקה את האדם מכל היצרים ומכל ההשפעות שמסביב. האם אנחנו בכלל מצליחים להעלות בדעתנו מישהו כזה שבמצב כזה יבחר באופן קר ברע? לעשות רע, הוא יבחר להיות רוצח. לא כי מרוויחים הרבה כסף בתור רוצח שכיר, לא כי הוא עצבני על מישהו ולכן הוא הורג אותו, לא. סתם באופן קר בא לו להרוג אנשים. טוב, אז יש סוציופתים, אני לא יודע בדיוק. אני מדבר כרגע על בני אדם שאחראים למעשיהם. ובן אדם שאחראי למעשיו קשה מאוד לדמיין מצב כזה. בדרך כלל באמת בן אדם כן היה רוצה לעשות טוב באיזשהו מקום בפנים, לולא כל ההשפעות שמסביב. ומה שגורם לנו לעשות דברים רעים זה לא הרצון שלנו, הרצון הבסיסי שלנו זה לעשות טוב. מה שגורם לנו זה היצר. עכשיו זה לא אומר שאנחנו לא אשמים, אנחנו אשמים, אבל הרצון הבסיסי שלנו עדיין לעשות טוב. זאת הטענה של ברוריה בעצם. והטענה של ברוריה היא הרבה יותר, לפי איך שהרב קוק מסביר, היא הרבה יותר חזקה מאשר טענה על אדם זה או אחר. היא טוענת שכל בני אדם זה ככה. אין בן אדם בעולם שהוא מושחת עד העצם. זאת באמת אמירה חזקה. עוד פעם אני אומר, עזבו את הסוציופתים בצד. אני לא מדבר כרגע על אנשים שמשהו דפוק אצלם, שהם לא אנשים בריאים. אני מדבר על אנשים שהם לא סוציופתים, אין להם משהו דפוק במוח, אלא הם פשוט בוחרים ברע, זה הערכים שלהם. אז היא אומרת אין דבר כזה. אין דבר כזה בעולם. שזאת אמירה שמצד אחד היא נשמעת קיצונית, מצד שני תחשבו על זה, יש בה הרבה היגיון. לא צריך להיות נורא אופטימיסט כדי להסתכל על העולם בצורה כזאת. כי באמת חשבתי כבר לא פעם על כל מיני נאצים או הדוגמאות הכי מופרעות של רוע שאתם מצליחים להעלות בדעתכם. נגיד שלא היה שום דבר שדוחף אותם לזה, שום לחצים סביבתיים וחברתיים, שום כלום. האם באמת הטענה שהנאצי הוא פשוט אחד שבוחר ברע כי הוא רשע פשוט, וזה הערך שהוא בחר בו באופן קר וזהו, בלי שום השפעות, בלי שום הטיות, בלי שום דבר? אני חושב שאפילו היצורים הכי מרושעים שאני מצליח להעלות בדעתי, איכשהו זה תמיד מתקשר ליצרים. זה לא איזהשהו רצון אותנטי פנימי שנובע מעצם מה שאני רוצה באופן נקי לגמרי. בדרך כלל אם אני אהיה נקי לגמרי בלי לחצים בלי כלום, אני אעשה את הטוב. בן אדם שבוחר בדרך כלל בוחר בטוב. בן אדם שעושה רע זה במובן מסוים בן אדם שלא עושה את מה שהוא באמת רוצה לעשות מכל מיני סיבות. אז נחזור לזה עוד מעט. אבל זה מה שברוריה טוענת. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלוהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. אתה גם לא יכול להשתלט על זה. את הנפש שלך עשה הקדוש ברוך הוא ולכן הנפש היא טובה. זה ברור, וזה לא בידך, אתה לא יכול לשנות את הנפש שלך לרע. מה שאתה יכול זה לעשות רע, אבל, קצת קשור לדברים שדיברנו עליהם בפעם הקודמת, אתה לא יכול לשנות את הנפש עצמה. ולכן זאת הטענה שכל בן אדם הוא כזה, זה לא במקרה השכנים של רבי מאיר, אלא היא אמרה פה איזושהי אמירה כללית על כל בני אדם שלא יהיו. על כן ייתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להיעזר. זאת אומרת מדובר באנשים שלא מצליחים לעזור לעצמם, אז בואו נתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור להם לממש את. מה שהם עצמם רוצים, לא שיגרום להם לרצות את הדבר הנכון, זה אין טעם להתפלל. על זה גם ברוריה מסכימה שאין טעם להתפלל. לא זה הוויכוח. זה ברור. אלא מה? אנחנו מתפללים על מישהו שהוא בעצם בבסיסו רוצה לעשות טוב, רק יש מונעים. עכשיו הטענה היא אבל שכולם כאלה. זה לא שאני צריך עכשיו לבדוק האם הוא באמת כזה או לא באמת כזה, אני גם לא יכול לבדוק. אני איך אני יכול לבדוק מה קורה בכליותיו של בנאדם? הטענה היא שכולם כאלה, לא צריך לבדוק. והנה לדעת הסוברים שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות על ידי דעות טובות מושכלות ומידות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו על ידי כוח מידת הגבורה שבנפש האדם. כן? זאת אומרת יש פה תפיסה אחת שהרב קוק מציג, שזה הסוברים שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות על ידי דעות טובות מושכלות ומידות ומעשים טובים. מה הוא מתכוון לומר? שאנחנו נולדים טאבולה ראסה. יש תפיסה שאומרת שאנחנו נולדים טאבולה ראסה. לא טוב ולא רע. אנחנו נולדים נקי. אם נהיה טוב או נהיה רע, זה תלוי בנו. מה שנחליט. אם נחליט על מידות טובות, מעשים טובים, נהיה טובים. אם נחליט ההיפך, נהיה רעים. אבל הלידה שלנו ניטרלית לגמרי. אנחנו נולדים טאבולה ראסה. אגב, היה ויכוח גדול גם בין בלשנים, אני מניח שגם בפסיכולוגים יש את העניין הזה, אבל בלשנים אני מכיר, הטענה היא שנועם חומסקי למשל טוען שאנחנו לא יכולים לא היינו יכולים ללמוד שפה אם היינו נולדים טאבולה ראסה. בנאדם נולד עם איזשהו כושר שפתי. יש לנו איזושהי יכולת לרכוש שפות באופן כללי. עכשיו, איפה שאנחנו נולדים אנחנו נרכוש את השפה של אותו מקום, אבל לולא הייתה טבועה בנו היכולת הזאת לא יכולנו ללמוד שפות. ואחרים טוענים שכן, אפשר ללמוד שפה כמו שלומדים דברים אחרים גם בלי איזושהי מוכנות ראשונית. נראה לי די פשוט שחומסקי צודק, לא אמפירית אלא מסברה א-פריורי. ככה אני חושב. אבל זאת בעצם הטענה. אז פה יש כעין הוויכוח הזה, כמובן לא אותו דבר, כעין הוויכוח הזה, דעה אחת שהאדם נולד טאבולה ראסה. הכל תלוי בו. לפי הדעה הזאת אומר הרב קוק יכול להיות באמת בנאדם שהוא מושחת לחלוטין. בנאדם שהוא הוא מחליט אז הוא רוצה לעשות את הרע, אז הוא יהיה רע. לא תהיה בו נקודה טובה בסיסית שרק היצרים מטעים אותה, כי אין שום דבר בסיסי כזה. הבסיס הוא ניטרלי. מה שיקרה מאיתנו תלוי בנו. אם אנחנו נבחר בטוב נהיה טובים, נבחר ברע נהיה רעים. אם לפי התפיסה הזאת אז יכולים להיות אנשים שמושחתים עד הסוף. ככה טוען הרב קוק. ועליהם אין טעם לבקש רחמים שיטיבו את דרכם. אגב, הרב קוק טוען אבל זה לא אומר שהם באמת יהיו רשעים בסוף בהכרח, כיוון שאם הם יתגברו ויפעילו את כוח הבחירה שלהם הם יכולים לתקן את עצמם. רק להתפלל להקדוש ברוך הוא שהוא יתקן אותם זה לא עושים. למה לא? כי הם עוד לא רוצים בכלל לעשות טוב, אז אין טעם להתפלל אליו שהם ירצו. זה לא אומר שזה דטרמיניסטי שהם גם ימותו רשעים. לא זאת הטענה. אלא הטענה שאם הם טאבולה ראסה אז הרע והטוב הוא רק בידם. אין להם נקודה ראשונית שלא תלויה בהם. ממילא אין מה להתפלל אצל הקדוש ברוך הוא, כי העבודה היא עבודה שלהם. הם צריכים להחליט להיות טובים וממילא הם יהיו טובים. מה נתפלל להקדוש ברוך הוא שהם ירצו להיות טובים? אז מה הטעם בזה? זה התפיסה של הטאבולה ראסה. אבל כמובן גם בלי להתפלל להקדוש ברוך הוא אם הם יחליטו להיות טובים אז הם יהיו טובים. יש לאדם את היכולת לבחור. זה לא דטרמיניזם. זה רק אומר שאין טעם להתפלל על סוג כזה של אנשים. אבל לפי הדעה הנכונה, כן? זה היה בעצם רבי מאיר, אבל הדעה הנכונה זו של ברוריה, כן? אבל לפי הדעה הנכונה, זה מה שסימנתי כאן, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה. כן? הנפש ביסודה היא טובה, הקדוש ברוך הוא ברא אותה, זה מה שהוא תיאר למעלה. ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף. יש לה איזה יצרים ונטיות וכאלה שלא מאפשרים לה להוציא לפועל את רצונה הטוב, לנפש. אבל חפצה, כן מה הרצון שלה, לעולם לעלות במעלות הצדק והמישרים. על כן ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים. אם זאת התפיסה הנכונה, זאת התפיסה של ברוריה, אז כן ראוי להתפלל על אנשים כי ביסודם הם רוצים לעשות טוב, רק אנחנו מתפללים להקדוש ברוך הוא שיעזור להם לממש את רצונם. ויתכן מה שסמיך לזה בכתוב, ברכי נפשי את ה', שתברך את ה' על חלקה שבראה. ממאור החכמה והיושר האלוהי עד שאי אפשר השחתתה לגמרי באופן שאין אפשרות להיות תם ונאפס, כן, מתבטל לגמרי, כי אם החטאים, שלא יהיו עוד רשעים ולא החוטאים, כן שהאנשים לא יהיו עוד רשעים, שיתבטלו החטאים אבל לא החוטאים, לא החוטאים עצמם, שהנפש הנבראת מאור העליון לא תיתם, כן היא לא תיגמר, ותחיה עוד לנצח. בסדר, זאת אומרת בעצם לפי התפיסה האמיתית שאומר הרב קוק, זו התפיסה של ברוריה, שהנפש לא נולדת טבולה ראסה, אלא יש לנו איזשהו רצון בסיסי לעשות טוב. רק מה שמעכב זה השאור שבעיסה, כמו המדרש הידוע, כן? ריבונו של עולם, ידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אבל מה נעשה? השאור שבעיסה מעכב. כן, היצר הרע מעכב ולא נותן לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים. אם זאת התפיסה, אז יש טעם להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לאנשים לעשות את מה שהם רוצים, ולכן באמת בפסוק כתוב ברכי נפשי את ה', כי הפסוק יתמו חטאים מן הארץ זה הפסוק שרבי מאיר וברוריה מתווכחים עליו, אז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה. הללויה זה הנושא של השיעור הקודם שלנו. אז ברכי נפשי את ה' צמוד לעניין הזה. ולמה? כי תברך את ה' על חלקה שבראה ממאור החכמה והיושר האלוהי. ברכי נפשי את ה' על זה שהקדוש ברוך הוא ברא אותנו טובים. אנחנו לא טבולה ראסה, על זה אנחנו מברכים את ה'. וממילא יתמו חטאים ולא חוטאים, לכן יש טעם להתפלל על האנשים כדי שיממשו את רצונם הטוב, כי אם היינו נולדים טבולה ראסה, הנפש שלנו לא הייתה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, לא הייתה משהו טוב אלא הייתה משהו ניטרלי, אז לא היה טעם להתפלל על יתמו חטאים אלא היינו מתפללים על יתמו חוטאים. אז זה הקישור גם שהפסוק עצמו עושה. ופה יש כמה נקודות מעניינות שכדאי לתת עליהם את הדעת. הנקודה הראשונה זה באמת התיאור הזה של ברוריה, שהוא בסך הכל אני חושב נראה לי תיאור נכון. בן אדם במנותק מכל ההטיות והיצרים והאינטרסים והכל, בסך הכל אם הם היו נקיים לגמרי, היו בוחרים לעשות טוב. קשה לדמיין בן אדם שבוחר באופן קר לעשות רע, כמו שאמרתי קודם. אלא מה? אז איך בן אדם חוטא? אם הוא רוצה לעשות טוב, אז למה הוא עושה את זה? למה הוא לא עושה את זה? אז אנחנו אומרים: היצרים, האינטרסים, הלחצים. הוא לא עומד בלחצים. אבל אם הוא לא עומד בלחצים, כן זאת בעיית חולשת הרצון מה שנקרא, אם הוא לא עומד בלחצים אז הוא אנוס. אז מה הבעיה? אז הוא לא חוטא. מה נגיד? שהוא לא אנוס? הוא יכול להתגבר על היצרים. למה הוא לא מתגבר? כי זה קשה. אבל אתה יכול. אז למה אתה לא מתגבר? כי אתה לא רוצה. נו, אז אתה לא רוצה לעשות טוב? מה אתה מספר לי שאתה רוצה לעשות טוב? איך יכול להיות מצב שאתה בעצם רוצה לעשות טוב, אבל היצרים לא נותנים לך? עכשיו פה צריך לשים לב טוב. התפיסה המקובלת זה שישנם מצבים שאדם לא יכול לממש את מה שהוא רוצה לעשות. הדברים האלה נקראים דחף לאו בר כיבוש בשפה המשפטית או הפסיכיאטרית, אם תרצו, לא שפה פסיכיאטרית, שפה משפטית. דחף לאו בר כיבוש. מה זאת אומרת? אדם נמצא באיזשהו מצב שאין לו שליטה על עצמו, הוא לא יכול להתגבר. אז למרות שהוא לא רוצה לרצוח מבחינת ערכיו הוא רואה ברצח משהו פסול, אבל הוא נכנס לתוך סיטואציה, לא יודע מה, נתקף אמוק כלשהו, הוא נכנס לתוך איזשהו מצב פסיכוטי לא ניתן לשליטה ורצח. אז אחד כזה ברמה המשפטית לא אחראי למעשיו. למה? כי יש לו דחף לאו בר כיבוש, הוא לא היה יכול לכבוש את הדחף הזה ולכן בעצם זה לא מה שהוא רצה לעשות. אז הוא לא אחראי למעשיו. כמובן שצריך לטפל בו, צריך לדאוג שהוא לא יעשה את זה שוב, הגנה על החברה צריך גם מאדם כזה, אבל עונש לא מגיע לו. הוא לא נושא באחריות למעשיו. אבל מעצם העובדה שיש פטור פלילי למישהו שיש לו דחף לאו בר כיבוש, אנחנו מבינים שמי שלא נמצא במצב הזה, מי שנמצא במצב רגיל, אז הוא כן אחראי למעשיו. למרות שגם הוא כשהוא רצח, ברור שזה לא אחד שחושב שטוב לרצוח, אלא היה לו יצר, הוא התחמם, אני לא יודע בדיוק מה, אבל זה לא פסיכוטי, זה לא משהו שהוא אין לו שליטה עליו. יש לו שליטה. אבל עדיין, זאת אומרת הוא מבין שאסור לרצוח, כי אם הוא לא מבין שאסור לרצוח אז אין מה לשפוט אותו, הוא פשוט לא איתנו. הוא מבין שאסור לרצוח, יש לו יצרים והוא לא מתגבר עליהם. ועל זה אני שואל איך זה קורה. אם הוא לא מצליח להתגבר עליהם, אז זה לא דחף לאו בר כיבוש? אז זה אותו מצב כמו שדיברנו קודם. יש לו דחפים שהוא לא מצליח להשתלט עליהם. אז הוא פטור מאחריות פלילית. אלא מה? הוא לא מצליח, אבל הוא יכול היה להצליח, נכון? זה המצב הרגיל. דחף לאו בר כיבוש זה שהוא לא יכול היה להצליח. אבל מצב הרגיל, המצב שבו יש לך אחריות פלילית, זה מצב שבו אתה יכול להצליח, אבל לא הצלחת. איך דבר כזה קורה? הבעיה הזאת קוראים לה בפילוסופיה הבעיה של חולשת הרצון. וויקנס אוף דה וויל, כן? הרצון החלש. וזה אצל פילוסופים אנליטיים נתפס כפרדוקס. זה פרדוקס, המצב הזה. למה? אז אפשר לנסח את זה באופן הבא, כן? יש פילוסוף אמריקאי בשם דונלד דייווידסון, שהוא ניסח את זה ככה. הוא אומר הנחה ראשונה, מציב שלוש הנחות שהן נראות שלושתן נראות סבירות. הנחה ראשונה, בן אדם בסופו של דבר בן אדם בסופו של דבר רוצה לעשות את מה שהוא חושב שנכון לעשות. כן? אם אתה חושב שכך נכון לעשות, אז זה מה שאתה רוצה לעשות. הנחה שנייה, אם אתה רוצה לעשות את זה, אז בהיעדר אילוצים אתה גם תעשה את זה. נכון? מה שדיברתי קודם. הנחה שלישית, בן אדם לפעמים עושה דברים שהוא לא חושב שנכון לעשות. זה מה שנקרא חולשת הרצון. אנחנו מכירים מצבים כאלה בהקשר דתי, בן אדם עושה חטא למרות שהוא מאמין והוא מחויב להלכה והוא מבין שצריך לקיים את ההלכה, אבל הוא עושה חטא. זה קורה. אז הוא עשה משהו שהוא לא שהוא מאמין שלא צריך לעשות אותו. אבל אפשר גם לא בהקשר דתי, או בהקשר מוסרי כמובן יש גם, אבל גם בהקשרים פרוזאיים יותר, בהקשר של דיאטה. בן אדם רוצה לעשות דיאטה, אבל הוא רואה איזו עוגת קצפת ממש טעימה והוא לא עומד בזה, הוא אוכל את העוגה. עכשיו אם תשאל אותו, אתה רצית לאכול את העוגה? יגיד, מה פתאום? ברור לי ברור היה לי שאסור לי לאכול את העוגה. אבל אכלת! זאת אומרת, זה נקרא, אז מה איך הוא מסביר את זה? היה לי רצון חלש, לא הצלחתי להתגבר על היצר, הרצון שלי היה חלש מדי. אוקיי? זה מה שנקרא מצבים של רצון חלש. עכשיו הוא אומר, שלושת ההנחות האלה הן הנחות סבירות. א', מה שאני חושב שנכון לעשות זה מה שאני רוצה לעשות, הנחה ראשונה. הנחה שנייה, מה שאני רוצה לעשות זה גם מה שאני אעשה, אלא אם כן יש משהו שלא נותן לי לעשות את זה, כן? זאת הנחה שנייה, גם נשמעת נשמעת מאוד סבירה. הנחה שלישית שגם היא נשמעת סבירה, אנחנו מכירים אותה מהחיים, שבני אדם לפעמים עושים דברים שהם לא חושבים שהם נכונים. אבל ההנחה השלישית לא מתיישבת עם שתי הראשונות. אם מה שאני חושב כנכון זה מה שאני רוצה לעשות, ואם מה שאני רוצה לעשות זה מה שאני עושה בהיעדר השפעות אחרות, אז לא יכול אז מה שאני חושב שנכון זה מה שאני עושה. תפעילו את שתי ההנחות האלה. איך יכול להיות שאני עושה משהו למרות שאני חושב שהוא לא נכון? אז מה תגיד? תגיד שפעל עליי היצר. אבל זה לא תירוץ. אם פעל עליי היצר אז אחת משתיים. אם לא יכולתי להשתלט על זה, אז אני אנוס, זה לא חטא. מה לעשות? זה דחף לאו בר כיבוש, אין לי אחריות פלילית. אלא מה יכולתי להשתלט על זה. נו אז עכשיו אני חוזר ואני שואל, אז למה לא השתלטת על זה? נגיד עוגת הקצפת. אכלתי את עוגת הקצפת. השאלה היא למה? כי היה לי יצר נורא חזק. למה לא השתלטת עליו? יכולת להשתלט עליו? כן. למה לא השתלטת עליו? כי הייתי חלש. מה זאת אומרת היית חלש? כי רצית יותר לאכול את עוגת הקצפת מאשר הרצון לטווח ארוך להיות רזה. בוא נתרגם את זה בעברית פשוטה בלי לכבס. בעצם הרצון לאכול את עוגת הקצפת גבר על הרצון להיות רזה. אז כן רצית, מה אתה מספר לי סיפורים שלא רצית? היה לך רצון להיות רזה אבל היה לך רצון גם לאכול עוגת קצפת והרצון השני היה חזק יותר, אז תכלס עשית מה שרצית. מה אתה מספר לי שעשית משהו שלא רצית? אתה עשית את זה כי רצית. אם לא היית רוצה לא היית עושה. זאת בעצם הטענה. בסופו של דבר מצב החטא הוא מצב פרדוקסלי, כי מצב החטא כולל בתוכו שתי הנחות. א', בעת העשייה היה ברור לי שאני לא חושב שנכון לעשות את זה, כבר בעת העשייה, לא עכשיו. וב', הנחה שנייה, יכולתי להתגבר, כי אם לא יכולתי להתגבר אני אנוס, אבל תכלס נפלתי. נו אז איך זה יכול להיות? אם יכולתי להתגבר וזה גם מה שרציתי לעשות, אז למה לא עשיתי? אם לא עשיתי כנראה שלא באמת רציתי את זה, או שרציתי אבל רציתי את הדבר השני יותר. אז תכלס בשורה התחתונה לא רציתי. אז מה זה הסיפור הזה שכן רציתי אבל בכל זאת לא עשיתי? אין דבר כזה. אנחנו סתם זה סתם לוקש שאנחנו מוכרים לעצמנו. זאת הטענה בעצם. הטענה שחולשת הרצון זה בעצם איזשהו מצב שלא קיים, אנחנו מוכרים לעצמנו לוקשים. איך יכול להיות המצב שברוריה מתארת? ולשיטתה זה כל העולם, כל האנשים בעולם הם כאלה. לא זה מקרה מסוים, כל האנשים בעולם הם כאלה. שאם הם עושים רע זה רק למרות שהם לא רצו לעשות אותו. אז אני שואל בתחושת הרצון, אם הם לא רצו לעשות אז למה הם עשו? הם עשו את זה כי זה מה שהם רצו. אז מה אתה אומר לי שלא רצית? אתה כן רצית. יש פה איזושהי בעיה שדורשת טיפול במישור הפילוסופי המושגי, לא רק במישור הפסיכולוגי. זאת אומרת איך בכלל מגדירים מצב כזה? זה לא רק השאלה איך הוא נוצר ומה ההשפעות שזה שאלות לפסיכולוגים. אני מדבר פה על המבט הפילוסופי, לא על המבט הפסיכולוגי. איך בכלל מוגדר מצב כזה? זאת שאלה של הגדרה. איך בכלל יכול להיות מוגדר מצב כזה? אז פה באמת נדמה לי שהדרך היחידה שאני מצליח לחשוב עליה וגם היא לא חפה מבעיות, זאת אומרת זו שאלה מאוד עדינה ומבלבלת, נדמה לי שהדרך היחידה להסביר את המצב הזה של חולשת הרצון זה שבן אדם, כמו שאמרתי קודם, אם בן אדם עושה משהו רע זה לא כי הוא בחר לעשות את הרע. בן אדם שבוחר בוחר בטוב. אלא מה זה? בן אדם שהידרדר לעשות את הרע. אמרתי, אבל אם הוא הידרדר אז הוא אנוס. אז מה הוא פטור? זה לא עבירה? הוא לא נושא באחריות? זה דחף לא בר כיבוש? לא. יש שני סוגי הידרדרות. יכול להיות מצב שהבן אדם מוסר את עצמו ביד יצרו והוא אומר עכשיו אני לא מפעיל את כוח הבחירה שלי. אני לא מתמודד מול האילוצים שנמצאים סביבי, האינטרסים, היצרים וכולי. וממילא עכשיו הם לוקחים אותי לעשות רע. אז בסופו של דבר אני לא בחרתי לעשות את הדבר הזה, כי אם הייתי בוחר לא הייתי עושה אותו כי אני לא רוצה לעשות אותו, הוא רע בעיניי. אז לא בחרתי לעשות אותו אלא היצרים שלי לקחו, האינטרסים שלי לקחו אותי. אז למה אני אחראי על זה? הרי אני אנוס, הם לקחו אותי. לא. הם לקחו אותי כי אני החלטתי לא לבחור. לא שהחלטתי לעשות את הדבר הרע, אני החלטתי לא לבחור. הייתי מין עצלן כזה. התעלמתי רגע ממה שיקרה מזה שאני לא אבחר. אני באחורי התודעה ידעתי שמה שיקרה זה שאני אעשה את המעשה הזה, אבל האדם הוא יצור מורכב, אז אני מתעלם רגע מזה מה הולך לקרות ואומר טוב אוקיי, אין לי כוח כבר לריב, יהיה מה שיהיה. אוקיי? ואז היצרים שלי או האינטרסים שלי לוקחים אותי לעשות משהו רע. אז בסופו של דבר יוצא שאני עשיתי משהו שלא רציתי לעשות אותו, לא עשיתי אותו מבחירתי אבל גם לא הייתי אנוס. זה מין איזה פלונטר כזה שאולי זה מצליח להתיר אותו. למה לא הייתי אנוס? כי יש לי אחריות על זה שהחלטתי לא לבחור. על זה ודאי באים אליי בטענות. אבל נכון שלא בחרתי לעשות את המשהו הרע כי כשאני בוחר אני בוחר לעשות טוב. בן אדם שבוחר בוחר תמיד לעשות טוב, אין בן אדם שבוחר לעשות רע. אתה עושה רע בגלל יצרים. אז מצד אחד היצרים לקחו אותך, מצד שני זה לא היה אונס. אתה אחראי למעשיך. זה המשחק שיש כאן ואני חושב שאין ברירה להבין את התפיסה הזאת שהרב קוק שם פה בפיה של ברוריה, אין אני חומר דרך אחרת להסביר את זה. זאת אומרת רק כך. ואז בעצם יוצא שבאמת יש בן אדם שביסודו רוצה לעשות את הטוב ועדיין היצרים שלו לוקחים אותו לעשות משהו רע, אבל הוא אחראי למעשיו. למה? כי הוא החליט לשמוט את המושכות מהידיים. לעזוב את המושכות, לתת לעגלה לסוסים לסחוב את העגלה. הוא מפסיק להחזיק את המושכות. המשל כמובן זה הוא עצמו. זאת אומרת הוא לא מחזיק ושולט במה שהוא עצמו יעשה, הוא מוסר את עצמו לנסיבות ואז הנסיבות לוקחות אותך לעשות כל מיני דברים. נדמה לי לפחות שכולנו מכירים את המצבים האלה. איכשהו אנחנו מגיעים לעשות דברים שאחרי זה אנחנו מתחרטים עליהם. אז למה לא חשבנו מלכתחילה? כי לא עמדנו בזה. מה זאת אומרת לא עמדנו בזה? היינו אנוסים, לא יכולנו לא לעמוד בזה? לא יכול להיות. אם לא יכולנו אז אנחנו לא מתחרטים. מה יש להתחרט? היינו אנוסים, לא יכולנו, לא פישלנו פה. לא. אנחנו מתחרטים כי אנחנו מבינים שכן יכולנו להתמודד. אז למה לא התמודדנו? כי החלטנו לא להתמודד. לא שהחלטנו לעשות את הדבר הרע. להחליט לעשות את הדבר הרע זה היצרים שלי החליטו. אני מה שהחלטתי זה רק לא להתמודד, למסור את עצמי ליצרים. זה מה שאני החלטתי. וזה מה שנקרא חולשת הרצון. יש לי רצון חלש, אני החלטתי להפעיל אותו בעוצמה חלשה. לכן יש לי אחריות על זה, אבל בסוף בסוף לא עשיתי בהחלטתי משהו שלא רציתי. זה באמת לא קורה. אני חושב שזאת הטענה. זאת נקודה אחת שבעצם נוגעת למה שהרב קוק מדבר ואז כשאנחנו מתפללים. מתפללים על בן אדם כזה שהקדוש ברוך הוא יעזור לו, בעצם מה שאנחנו אומרים, אפשר לעזור לו בשתי צורות. אפשר לעזור לו בהחלטה כן להיות בוחר, לא לזרוק את המושכות מהידיים, אבל על זה כמו שאמרנו אין טעם להתפלל. הבן אדם צריך לקבל את ההחלטות שלו בעצמו. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה להתפלל שהיצרים שגורמים לו לשמוט את המושכות מהידיים יהיו חלשים יותר. וכשהיצרים יהיו חלשים יותר, יכול להיות שהוא יצליח להחזיק את המושכות ולא לשמוט אותם. וברגע שהוא לא ישמוט אותם והוא יבחר, אז הוא בדרך כלל יעשה את הדבר הטוב. את זה אפשר להתפלל. לא על קביעת הרצון עצמו, אלא על המכשולים שלך בפני היכולת לממש את מה שאתה רוצה. על זה אפשר לבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לך, אם אתה באמת רוצה את הדבר הנכון. זה הטענה. עכשיו יש פה עוד נקודה מעניינת, הערה שנוגעת לגמרא הזאת, אני אראה לכם את זה אולי העתקתי את זה לקובץ. זה חיבור שנקרא אמת ליעקב על הגמרא פה של בעל נתיבות המשפט. על שולחן ערוך חושן משפט, יש לו גם חיבורים על מסכתות בש"ס. יש פה אמת ליעקב על מסכת ברכות. אז הוא אומר, בואו נעשה את זה ככה קצת מהר. הוא מביא את הגמרא. ושס דא… חלק הראשון זה הגמרא. ושס זה תמוה מאוד, הסוגיה תמוהה. כמו שתמהו הרי"ף והמהרש"א, דמאי קאמרה, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב. מה זה הטיעון הזה של ברוריה שאומרת יתמו חטאים ולא חוטאים? מה זה חטאים בלשון המקרא? חטאים בלשון המקרא זה חוטאים. זה לא באמת החטאים כמו בעברית שלנו היום. חטאים בלשון המקרא, יתמו חטאים מן הארץ, הכוונה יתמו החוטאים מן הארץ. מה זה המשחק מילים הזה שהיא משחקת איתו? כאילו שכתוב חטאים ולא חוטאים, סימן שהכוונה שאני מתפלל על החטאים שיעופו לא על החוטאים שיעופו. זה לא נכון, חטאים פירוש המילה המילולי כפשוטו זה החוטאים. זה מה שהוא אומר, הא כמעט בכל המקומות כתיב חטאים ופירושו חוטאים, כמו אשרי האיש אשר לא הלך, כן, זה תהילים ממש הפסוק שדיברנו עליו בפרקים הקודמים, אז הוא אומר פה, אשרי האיש אשר לא הלך בדרך חטאים לא עמד. מה זה בדרך חטאים לא עמד? בדרך של חוטאים, איפה שחוטאים הולכים שמה הוא לא עמד, החטאים פירושו חוטאים. או את מחתות החטאים האלה, במדבר כן אצל קורח. מי זה החטאים? זה האנשים החוטאים, סיעת קורח. חטאים תרדוף רעה במשלי. ועוד בכמה מקומות רבו מלספור שקילל דוד את שונאיו, יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וכיוצא בזה הרבה וכולי. מה הוא אומר בעצם? בסופו של דבר הכוונה חטאים פירושו חוטאים. ואנחנו גם מוצאים בהרבה מקומות שאנחנו כן מתפללים על החוטאים שימותו, כמו דוד שקילל את חוטאיו, אז מה זה המשא ומתן הזה בין ברוריה לרבי מאיר? ועוד קשה בפירוש רש"י שכתב וזה לשונו: חטאים כתיב קרי ביה חוטאים. אגב ברש"י שלפנינו זה לא מופיע, אני לא יודע, היתה לו איזה גרסה אחרת כנראה, אבל בכל אופן כתוב חטאים אבל קרי זה קרי וכתיב, הקרי זה חוטאים. ולפי זה קשה, אומר מה רש"י מביא פה את הקרי וכתיב הזה, זה הפוך. אם כן הוא מסייע לרבי מאיר, הרי את הפסוק הזה הביאה ברוריה כסיוע לשיטתה, אבל אם באמת אנחנו קוראים פה חוטאים ולא חטאים, אז זה סיוע לרבי מאיר, יתמו חוטאים לא יתמו חטאים. ועוד הקשה המהרש"א דבשלמא אדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא. אם בן אדם מבקש רחמים על עצמו זה בסדר. דאף על גב דהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, למרות שבעצם הכל בידך ולא בידי השמיים, הרי אמרו הבא להיטהר מסייעין אותו. אם אתה רוצה להיטהר אז הקדוש ברוך הוא יעזור לך. וכיוון שמבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה הרי הוא כבא להיטהר, אז הקדוש ברוך הוא יכול לעזור לו. אבל לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה קשה, מה מועיל בקשתו? הרי הכל בידי שמיים חוץ מה… החבר צריך לעשות את הצעדים לעשות תשובה, לא הקדוש ברוך הוא. כמו השאלה ששאלנו קודם. אומר על עצמך כשאתה מבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לך זה סימן שאתה כבר רוצה לעשות תשובה, אז אם הרצון שלך טוב אז תבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור. אבל כשהחבר שלך לא רוצה לעשות תשובה ואתה מתפלל עליו, אז אתה בעצם מתפלל שישנו לו את הרצון, לא שיעזרו לו לממש את רצונו. זה לא שייך. קודם ראינו שרצונו הפנימי בכל זאת הוא כזה, אבל הוא מניח שלא. ואז הוא אומר ולתרץ זה נראה, דהנה לכאורה קשה באמת בכל מקום דכתיב חטאים למה לא כתיב חוטאים? דחטאים לא נאמר על גוף מעשה החטא, וחוטאים נאמר על פועל החטא. הרי באמת גם בעברית המקראית כתוב חוטאים, יש גם חוטאים. נכון שבהרבה מקומות כתוב חטאים, אבל גם כתוב חוטאים. אז למה הוא שואל? למה יש את הכפילות הזאת במקרא שלפעמים אומרים חוטאים, לפעמים אומרים חטאים? כשהמשמעות היא גם חוטאים, כמו שהרי"ף העיר למעלה, כן? מה, הרי המשמעות היא חוטאים, אז תשתמש במילה חוטאים, למה אתה משתמש במילה חטאים? חטאים זה באמת החטא וחטאים, זה באמת תיאור של המעשים, לא של הבנאדם, לא של העושה. ולתרץ נראה, דהנה הרמב"ן בפרשת תולדות, בפסוק "כי ציד בפיו", "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", כתב וזה לשונו. כן, אז הרמב"ן כותב, "כי היא מליצה", "כי ציד בפיו" זאת מליצה, "כי עשיו ציד בפי אביו", "וכינה האיש במעשהו לתדירותו". מה זאת אומרת? בעצם השם של עשיו אצל יצחק היה ציד. "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", הוא מתכוון לומר שציד נותן לו אוכל לפיו של יצחק. ציד זה השם של עשיו. יצחק פשוט קרא לו ציד. למה? בגלל שהוא עסק כל הזמן בצידה, בציד, באופן תדיר. זה היה רוב עיסוקו ביום. אז במצבים כאלה לפעמים קוראים לבנאדם על שם עיסוקו. כן? מישהו מתעסק כל הזמן עם חמורים, אז קוראים לו חמור. הנה החמור הגיע, זה שמתעסק עם החמורים. או הנה הציד הגיע, זה שעושה כל הזמן בציד. אז רואים את זה בהרבה מקומות במקרא. הוא אומר, "וכמוהו", אני ממשיך לקרוא, "ואני תפילה". מה הכוונה ואני תפילה? ואני מתפלל. מה זה ואני תפילה? מה זה ואני תפילה? ואני תפילה זה הכוונה מישהו שמתפלל כל הזמן, זה דוד המלך, כן? שהוא עסק הרבה בתפילה, הוא כתב את ספר תהילים. אחד שעוסק הרבה בתפילות הוא נקרא בעצמו תפילה, על שם העיסוק התדירי שלו. הכוונה כי המקרה המתדבקת עם העצם עד שלא תיפרד ממנו בשום פעם, אזי נקרא האיש בשם הפעולה. בנאדם שעושה פעולה ומקדיש לה הרבה מחייו והוא מצויין על שם הפעולה הזאת, לפעמים קוראים לו על שם הפעולה. ציד, תפילה, דברים מן הסוג הזה. וזה מה שהוא אומר, לכן דוד קרא את עצמו בשם תפילה וכולי. וכן נאמר "וכל עוולה קפצה פיה". מתי עוולות קופצות את הפה שלהם? לעוולה יש פה? מי שעושה עוולות נקרא עוולה. החוטא נקרא עוולה והוא קופץ את פיו. כן? ולא נאמר עושה עוולה, ומכנה האיש בשם עוולה. ולפי זה אתי שפיר. לפי זה אפשר להסביר הכל. דבאמת הא דכתיב בקרא על חוטאים "חטאים", שהרי על פי דקדוק צריך לכתוב חוטאים, כגון "חטאים תרדוף רעה" וכולי, הוא על כוונה זו, שהכתוב אינו מקלל רק לחטאים. פירוש, אותן שאי אפשר שוב לחטא להיפרד ממנו. והיינו אותם שמונעים מהם דרכי התשובה ושוב אי אפשר להיפרד מהם החטא בשום אופן. והחטא נתעצם בו, כן, החטא ממש נכנס בתוכו, מוטמע בו, עד שנקראים חטאים ולא חוטאים. ולכך מקללן ואמר "חטאים תרדוף רעה" או "יתמו חטאים מן הארץ". מה זאת אומרת? אומר, כמו הציד, התפילה והעוולה, בנאדם שעושה דברים שהם ממש כבר חלק מישותו, עוסק בהם כל הזמן, הוא נקרא על שם הפעולה. חוטאים כאלה שקוראים להם חטאים, זה חוטאים, מדובר על אנשים, לא מדובר על החטאים כמו שאנחנו קוראים בדרך כלל בגמרא. לא מדובר על מעשים, אלא מדובר על אנשים. אבל זה אנשים כאלה שכל כך מוטמעים בחטא, שכל הזמן עוסקים בחטא, שהם נקראים על שם הפעולה הזאת של לחטוא. אז קוראים להם חטאים. לכן בכל המקומות שבהם מקללים את החוטאים, אז קוראים להם חטאים. למה? כי חוטא רגיל באמת לא מקללים, לא מבקשים שהוא ימות, לא מתפללים עליו שהוא ימות. על מי מבקשים שהוא ימות? על מישהו שהוא חטאים, לא חוטאים. מה זאת אומרת? זה אנשים. זה לא יתמו חטאים כמו שאנחנו רגילים לקרוא, הכוונה יתמו המעשים, החטאים שהם מעשים. אלא הכוונה יתמו האנשים שעושים כל כך הרבה חטאים שמושחתים עד העצם, הם כבר נקראים על שם החטא. חוטאים כאלה קוראים להם חטאים, ועליהם אפשר להתפלל ולהגיד יתמו חטאים. זאת הטענה שלו. בעצם כשאנחנו חוזרים לדו-שיח בין ברוריה לבין רבי מאיר, הכל נראה אחרת. כי הדרשה של ברוריה היא באמת מופרכת. מה זה יתמו חטאים ולא חוטאים? חטאים הפירוש חוטאים. אז הוא אומר לא, זה לא הכוונה יתמו המעשים ולא העושים. יתמו העושים, אבל רק עושים כאלה שהם מושחתים עד העצם, שהם בעצם כבר נקראים על שם החטא, הם נקראים חטאים. חטאים זה השם שלהם כבר, זה לא רק מה שהם עושים. חוטאים רגילים שנקראים חוטאים, לא חטאים, אלה אנשים שלא מושחתים עד העצם, הם עושים חטאים כמו כולנו, אבל הם לא אנשים שהם. מושחתים עד העצם, הם לא נקראים על שם החטא. על אנשים כאלה אסור להתפלל שימותו. וזה היה הוויכוח בין דוד המלך לבין ברוריה לבין רבי מאיר. רבי מאיר רצה להתפלל עליהם כי הוא חשב שהם חטאים, ולכן הוא רצה להתפלל עליהם. וברוריה אומרת לא, כתוב יתמו חטאים ולא חוטאים. מה הכוונה? מותר להתפלל רק על אנשים שהם חטאים, לא על אנשים שהם חוטאים. והשכנים שלנו, דע לך רבי מאיר בעלי, השכנים שלנו הם חוטאים, הם לא חטאים. עליהם אסור להתפלל, להם אתה צריך להתפלל שיעשו תשובה, לא להתפלל שהם ימותו. בעצם זה מאוד דומה לרב קוק, כי הטענה היא שרק על מי שמושחת עד העצם רק עליו אפשר להתפלל שימות, כי הוא אין לו תקווה. אבל בן אדם שהוא עושה חטאים כמו כולנו ולפעמים אנחנו סובלים ממנו, אבל בבסיס יש בו משהו חיובי, הוא לא קרוי על שם חטא, הוא לא הופך לחפץ של חטא, כן? אז עליו אסור להתפלל, עליו צריך להתפלל שיעשה תשובה. יש הבדל אחד בין האמת ליעקב לבין הרב קוק, כי הוא טוען שיש אנשים כאלה ויש כאלה, יש חוטאים ויש חטאים. והרב קוק בהסתכלותו האופטימית טוען שאין אנשים כאלה בשם חטאים. יש רק חוטאים בעולם, אין חטאים בעולם. ולכן הוא קורא את הגמרא יתמו חטאים ולא חוטאים, הכוונה הפעולות של החטא יתמו ולא החוטאים. אבל האמת שבהסתכלות על הלשון אני חומש שהנתיבות צודק, האמת ליעקב צודק. חטאים הפירוש הוא אנשים, זה לא מעשים. ואז באמת צריך לומר שיש הבדל בין שני סוגי חוטאים. יש חוטאים שהם חוטאים, כמו כולנו, לפעמים חוטאים. אנשים כאלה צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור להם לא לחטוא, שיעזור להם להתקדם. אבל יש גם אנשים, וזה מה שהרב קוק לא מסכים, יש גם אנשים שהם באמת כן מושחתים עד העצם. ואנשים כאלה מותר להתפלל ואולי ראוי אפילו להתפלל עליהם שימותו. אין להם תקווה, הם נזק. כמו הנה, זה דוגמה, קוראים לבן אדם קוראים לו נזק. מתי קוראים לו נזק? בן אדם שמזיק כל הזמן קוראים לו נזק. זה כן, זה דוגמה. הבן אדם הזה הוא חטא. הוא לא בן אדם שעושה חטאים, הוא בעצמו חטא. אוקיי, אחד כזה אפשר להתפלל עליו. הוויכוח בין הנתיבות לבין הרב קוק הוא בשאלה אם יש אנשים כאלה. הרב קוק טוען שאין אנשים כאלה בהסתכלות אופטימית. ואז הוא קורא את הגמרא כמו שכולנו רגילים לקרוא אותה, שההתפללות היא על המעשים שייעלמו, לא על האנשים. הנתיבות לדעתי יותר צודק בפשט הגמרא ובפשט הפסוקים, שההתפללות היא על אנשים. רק אנשים כאלה שהם באמת חטאים עד העצם, הוא טוען שיש כאלה. והוויכוח בין רבי מאיר לברוריה היה מה טיבם של אותם שכנים, האם הם שייכים לאגף החטאים או לאגף החוטאים. ברוריה טענה שהם שייכים לאגף החוטאים, ולהתפלל מותר רק על חטאים, לא על חוטאים. כתוב יתמו חטאים, לא יתמו חוטאים. בסדר? וזה מה… וכשרש"י אומר שזה קרי וכתיב, שכתוב חטאים ובעצם קוראים חוטאים, זה בדיוק הקרי וכתיב הזה בא לומר. הקרי וכתיב הזה בא לומר שאנחנו מתפללים רק על חטאים, לא על כאלה שהם חוטאים. על כאלה שהם חוטאים אסור לנו להתפלל שיתמו מן הארץ. ולכן יש שם קרי וכתיב, שהחטאים האלה זה בעצם אנשים שחטאים, זה לא חטאים יתמו חטאים. ואנשים כאלה אפשר להתפלל, אבל לא על חוטאים. הקרי וכתיב הזה בדיוק עושה את החילוק בין חטאים לבין חוטאים. לכן זה מה שטוען גם הנתיבות בהמשך. אוקיי, אני עוצר כאן, נשחרר לכם את המיקרופונים למי שרוצה להעיר או לשאול או לא משנה. נתחיל כרגיל עם שאלות שקשורות לשיעור ואחרי זה אם מישהו רוצה לדבר על משהו אחר גם אפשר. אוקיי. מישהו רוצה?

[Speaker C] יש לי שאלה אם אפשר. כן. אם יש ערך אינטרינזי בבחירה, אז בכל זאת אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שלא יעמידנו בפני ניסיון או בפני ניסיונות. אז התיאור הזה שבו יש איזה שהוא ערך גדול כן ללכת אל העולם וכן לעמוד בניסיונות לא מסתדר כל כך עם הבקשה שלנו שלא יעמידנו בניסיון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אמרתי קודם שאני חושב שצריך לסייג קצת את האמירה הזאת, אני חושב שזה מה שהרב רבינוביץ' גם התכוון לומר. שבמקום שבו יש ערך לעשות את מה שאני עושה, אז אסור לי

[Speaker B] להירתע מניסיונות שייפלו עליי.

[הרב מיכאל אברהם] במקום שבו יש ערך למה שאני עושה, אז אסור לי להירתע מניסיונות שכרוכים בזה, כמו שהוא דיבר על גיוס לצבא נגיד. אבל סתם לחפש ניסיונות? אין עניין. זה לא, אין עניין להיכנס למקום שדווקא מציב לפניי ניסיונות כשאין עניין חיובי להיות שם. אין עניין להיות במקום ש… במקום אם יש לי מה לחפש שם, זאת אומרת אם יש לי איזה שהיא משימה חשובה שם, אז אסור לי להירתע מהניסיונות. ולכן אני אומר לקדוש ברוך הוא אל תעמיד אותי בניסיונות אם לא צריך. במקום שיש משימות, אז כן, אני צריך לעשות את זה.

[Speaker C] אוקיי, ויש לי עוד שאלה רב. האם כשבן אדם בא ואומר בדוגמה שאתה נתת, שבעצם האדם משכנע את עצמו, או עושה איזה שהיא הצדקה ואומר נתתי ליצרים להוליך אותי, זה לדעתי גם סוג מסוים של חטא, כי אם אדם עושה את הדבר הזה, בכלל יש דבר שנקרא כמו למשל אנשים, כמו למשל הרוצח הזה שהיה בלאס וגאס לפני שנה שנתיים, שזה היה, אני לא זוכר, זה היה מה שנקרא קונטמפלייטד מרדר, אוקיי, הוא תכנן את זה שנה שנתיים, עלה שם למעלה לבית מלון, לקח איזה תת מקלע והרג שם אני לא זוכר כמה, אני לא יודע אם זה היה בוגאס או טקסס, אני כבר לא זוכר, אבל איך מסבירים כזה דבר?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני, זה כבר אמרתי, אני לא יודע לדבר על סוציופתים. כנראה זה סוציופת.

[Speaker C] למרות שזה היה מתוכנן כנראה חצי שנה מראש? למרות, בגלל.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה לא היה מתוכנן אז הוא לא סוציופת, אלא זה דחף רגעי, אבל לא הדרך הרגילה שלו. אבל זה אחד שמתוכנן את זה, אז לא משהו גרם לו לזה. הוא פשוט בוחר ברע. וזה בדיוק מה שהאמת ליעקב, מה שקראנו בסוף, הוא באמת טוען לא, יש אנשים שהם חטאים, לא חוטאים. זאת אומרת, הם בוחרים ברע, בניגוד להסתכלות של הרב קוק, שמה שאין בכלל דבר כזה. אמרתי, גם אצל הרב קוק אני חושב שגם הוא יסכים שאולי אם יש בן אדם חולה, פתולוגי, משהו סוציופתי, אולי גם הוא יסכים. לא יודע. אבל אצל האמת ליעקב ודאי רואים את זה. תודה. עוד מישהו? אוקיי, אז נעצור כאן. הרב? כן.

[Speaker D] הרב העיר מתישהו שהמטרה בלימוד היא בין היתר המעשה. אז מה הכוונה? לא שמעתי? הרב העיר שהמטרה בלימוד היא בין היתר המעשה. כן. אז מה המטרה חוץ מזה?

[הרב מיכאל אברהם] יש ללימוד ערך לעצמו. לימוד תורה זה איזשהו סוג של דבקות בקדוש ברוך הוא גם בלי קשר למעשה. יש רבי ישראל מסלנט מביא לזה ראיה מגמרא בסנהדרין. הגמרא אומרת בן סורר ומורה לא היה ולא נברא. אז הגמרא שואלת אז למה נכתב? דרוש וקבל שכר. זה מחלוקת תנאים שם, אבל לשיטה שלא היה ולא נברא, אז למה הוא נכתב? דרוש וקבל שכר. אז שואל רבי ישראל מסלנט, למה צריך את השלושה פסוקים האלה? אנחנו חוץ מזה גמרנו את כל שאר התורה, והסוגיות בגמרא והכל, יש לנו רק השלושה פסוקים האלה עוד דואגים לנו שיהיה לנו עוד מה ללמוד ולקבל שכר? אז הוא אומר אתם לא קוראים נכון את הגמרא. מה שהגמרא אומרת, שפרשת בן סורר ומורה בגלל שהוא לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות גם כמו שהגמרא אומרת, הפרשה הזאת נכתבה כדי ללמד אותי את הרעיון של דרוש וקבל שכר. את הרעיון שכשאתה לומד אתה לא לומד רק כדי לקיים. הנה יש פה פרשה שלא הייתה וגם לא תהיה, אז למה יש ערך ללמוד אותה? רואים שיש ערך בלימוד לא רק כאמצעי כדי לדעת מה לעשות, כדי לקיים. אלא יש ערך ללימוד מצד עצמו. וזה מה שלומדים בפרשת בן סורר ומורה, אבל זה נכון גם לשאר התורה. בן סורר ומורה נכתב כדי ללמד את זה, אבל אחרי שלמדנו את זה עכשיו זה נכון לכל שאר הפרשיות, גם כאלה שהן כן בנות יישום, שגם שם יש ערך ללימוד גם מחמת עצמו ולא רק כאמצעי ליישום. ויש עוד הרבה ראיות.

[Speaker D] אבל זה מלמד אותי את התפיסה, זה מלמד אותי על עצם הבן סורר ומורה אבל זה מלמד אותי על תפיסה. נכון. זה כן מעשי בסוף.

[הרב מיכאל אברהם] מה יוצא מעשי?

[Speaker D] כי התפיסה משפיעה על המעשה.

[הרב מיכאל אברהם] איזה תפיסה? שבן סורר ומורה שצריך להרוג אותו? ושהוא אכל תרטימר בשר ושתה לוג יין והוא בן 12 ושלושה חודשים? גם לזה אתה לומד משם לקחים?

[Speaker D] כן, לא, שזה קיצוני.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה איזה לקח לומדים משם. מילא בפרשה הכללית אתה אומר טוב, אם יש מישהו שסופו להרע אז צריך לטפל בו כשהוא עוד קטן. נניח, נניח שאת זה אנחנו כן לומדים משם. ומה עם כל הפרטים? ובן סורר ומורה זה פרק שלם בסנהדרין ויש הלכות. מה הן מלמדות?

[Speaker D] גם מהפרטים אפשר,

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת

[Speaker D] הפרטים, הגיל נגיד או…

[הרב מיכאל אברהם] מה אתה לומד משם? אני לא רואה מה לומדים. מהגיל? מחלק מהפרטים לפחות. כן, מה?

[Speaker D] איזה פרטים למשל?

[הרב מיכאל אברהם] כל מיני, שאבא ואמא שלו יהיו שווים בקומה ויהיו בעלי אותו קול. והביאו אביו ואמו אל זקני העיר אשר בשער, אביו כמו אמו. פרטים כאלה שבעצם הופכים את העניין לתיאורטי לחלוטין. זה נראה כמו איזה אוסף של גזירות הכתוב כאלה שלא ברור לי מה הן יכולות ללמד אותי. אולי יש משהו, אני לא יודע, אבל על פניו אני לא רואה מה זה מלמד, לפחות חלק ניכר מהפרטים שם. יש לא מעט פרטים וזה בכלל לא יישומי. אבל בסדר, אני אומר יש איזה עוד ראיות. תסתכל ברש"י בתחילת פרשת בחוקותי גם אותו דבר: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיי תשמרו לעשות. מה ההבדל בין בחוקותי תלכו למצוותיי תשמרו ולעשות? אז רש"י אומר שמה שלעשות זה עשיית המצוות, את מצוותיי תשמרו זה ללמוד כדי לעשות, ובחוקותי תלכו זה שתהיו עמלים בתורה. מה זה עמלים בתורה? הכוונה ללמוד בשביל הלימוד, לא כדי לדעת מה לעשות. זה ה"את מצוותיי תשמרו". אז בחוקותי תלכו זה עצם עמל התורה שהוא ערך לעצמו, לא כדי לדעת מה לעשות. יש לזה עוד הרבה ראיות. אני אגיד לך סתם ראיה פשוטה, למה נשים מברכות ברכת התורה? הן לא חייבות בתלמוד תורה. אז המגן אברהם והמשנה ברורה כותבים שם שהן מברכות ברכת התורה בגלל שהן צריכות ללמוד את מה שנוגע אליהן למעשה. ואם זה ככה, למה הן נקראות כאלה שלא חייבות במצוות תלמוד תורה? הן כן חייבות. כי ללמוד את מה שאתה צריך לדעת כדי לעשות זה לא נקרא תלמוד תורה. פה הלימוד הוא רק כדי לדעת מה לעשות. תלמוד תורה זה ללמוד כדי ללמוד, לא כדי לדעת מה לעשות. ללמוד כדי לדעת מה לעשות גם נשים חייבות.

[Speaker D] אפשר שאלה אחרת ברמב"ם? אפשר לנסות. במורה נבוכים הרמב"ם כותב באיזה פרק כ"ז, כ"ח, משהו כזה, שתכלית התורה זה שני מוקדים, הרוחני והגופני. הרוחני זה השכלי כאילו, ההשגתי, השקפות. הוא אומר הגופני זה בשביל לספק את הרוחני, אבל הוא אומר הגופני זה שלגוף שלי יהיה טוב. ואיך אני מגיע לזה? על ידי שאני בחברה ואני עושה, שיש לי מידות טובות ואז ככה גם יעזרו לי, ככה אני מבין את זה. זה כאילו זה מוזר, כאילו הוא כותב חלק מהגופני זה שיהיה טוב, מידות טובות וחברה מתוקנת ובלי לעשוק אנשים, והוא

[הרב מיכאל אברהם] כותב

[Speaker D] שזה בשביל…

[הרב מיכאל אברהם] נקטעתי? אני לא שומע אותך, נקטעת באמצע בכמה… בוא תנסה בקצרה, מה הטענה, מה השאלה?

[Speaker D] איך יכול להיות שהרמב"ם כותב שהמידות הטובות זה בשביל שלי יהיה טוב? שלי יהיה טוב, לא בשביל שלאחרים יהיה טוב, אלא שבסופו של דבר יעזרו לי?

[הרב מיכאל אברהם] לא מכיר את האמירה הזאת. איפה זה, פרק… אני לא מכיר את מורה נבוכים כל כך. זה פרק כ"ז בחלק א' או כ"ח?

[Speaker D] לא, בחלק ג'.

[הרב מיכאל אברהם] חלק ג'. אני אסתכל שם, אני לא יודע. תשלח לי מייל, בסדר? או באתר, תשאל באתר, זה אבל נשמע לי מוזר באמת.

[Speaker D] סבבה, תודה.

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה. זהו? אוקיי, אז לילה טוב, להתראות.