עין אי＂ה – ברכות – שיעור 20

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בגמרא בברכות בדף י' עמוד א'. וראינו שהיה פה למעלה, יש פה איזה דרשה על הפסוק "פי פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", שזה נאמר כנגד דוד המלך שגר בחמישה עולמות ואמר שירה, ומופיעים פה חמישה "ברכי נפשי". אחרי זה, בקטע הקודם שלמדנו, אז יש פה את ה"ברכי נפשי את השם" וכולי. מה, הוא שאל אותו מה פירוש העניין הזה, והוא מסביר לו: כן, צואה, יוצרה, ציור על הקיר וכדומה, כל מה שדיברנו, כל מה שדיברנו בפעם הקודמת. ואז יש עדכון. "אמר ליה", כאן אנחנו מתחילים היום. בעצם ראינו את זה כבר, אני רק ממקד את הדיון שלנו כאן. אמר ליה: אנא הכי קאמינא לך. לא שאלתי אותך על משמעות הפסוק "ברכי נפשי" שעליו ענית לי למעלה. שאלתי אותך על אותם חמישה "ברכי נפשי" שמופיעים בדרשה שלמעלה, כנגד מי אמרן דוד? אגב, זה רק במאמר מוסגר הרבה פעמים בסוגיה עצמה לא ברור עד כמה יש יד עורכת. במקרה הזה די ברור שהיתה פה איזושהי עריכה כי הדרשה הזאת, שהיא לכאורה כבר קטע אחר בגמרא, מתייחסת למה שהופיע בקטע הקודם. אני לא מדבר עכשיו פה. הפסקה הזאת מתחילה פה, אבל הדרשה הזאת בעצם מחזירה אותנו לפה. כן, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי. אז על החמישה "ברכי נפשי" האלו, וכאן מובאת הדרשה הזאת, שכנגד או השאלה הזאת כנגד מה נאמרו חמישה "ברכי נפשי" שאמר דוד? ועל זה הוא עונה לו. אמר ליה: אנא הכי קאמינא לך: הני ברכי נפשי, חמישה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? כן? מה משמעותם של אותם חמישה "ברכי נפשי" שהוא אמר למעלה? אז הוא עונה לו: לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה. מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו אף נשמה זנה את כל הגוף. מה, מחיה, כן? מה הקדוש ברוך הוא טהור אף נשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו. זאת אומרת, עושים פה איזושהי אנלוגיה בין הקדוש ברוך הוא לבין נשמה, בין הנשמה, בחמישה אספקטים, ואז אומרים שהמשמעות של האנלוגיה הזאת זה שהנשמה יש לה את היכולת לשבח לקדוש ברוך הוא כי היא דומה לו באיזשהו מובן. אוקיי? זאת בעצם הדרשה, וכבר אמרתי שזה בהחלט מתקשר למה שראינו למעלה. כי מה שראינו למעלה זה שבניגוד לצייר שצר צורה על הכותל, צייר בשר ודם, הקדוש ברוך הוא מטיל בתוך הגוף רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, כן? מידת בשר ודם, הנה פה. מידת בשר ודם צר צורה על הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, והקדוש ברוך הוא אינו כן. צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. אז בעצם אנחנו מדברים על זה שהקדוש ברוך הוא מכניס את הנשמה ואת החלקים הפנימיים בתוכנו, ועל זה דיברנו הרבה עם שופנהאואר ו"הדבר כשהוא לעצמו" וכל האבחנות של קאנט, ועל זה דיברנו באריכות בפעמים הקודמות. עכשיו בעצם אנחנו חוזרים לדרשה שמדברת גם היא בצורה מסוימת, נוגעת גם היא באותו עניין. יש איזושהי אנלוגיה בין הקדוש ברוך הוא לבין הנשמה. כמו היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם, כך היחס בין נשמה לבין גוף. והקדוש ברוך הוא כמובן הוא המקור לזה שיש לנו נשמה בתוך הגוף זה ראינו באגדה למעלה, ולכן עוד פעם יש פה איזשהו קשר בין הדרשות למרות שהוא כאילו מעדכן אותו, השאלה היתה אחרת ולכן התשובה היא אחרת, אבל בעצם אנחנו כן נוגעים באותו עניין בצורה כזו או אחרת. אני רוצה לפני שאנחנו קוראים את הרב קוק, אני רוצה בכל זאת טיפה לדבר על הגמרא. כי הגמרא פה בעצם… משפט נוסף נגיד נדבר על אור למשל. אז הרי אנחנו יודעים שבקבלה האור בעצם מבטא בצורה כלשהי רוחניות או אפילו את הקדוש ברוך הוא. אור אינסוף והאור וכלים וכל ההשוואה הזאת בין אור מצד אחד לכלים, לחומר מול רוח. אבל צריך להבין שמה שמדובר שם בתור אור זאת מטאפורה. את האור הפיזיקלי שאנחנו מכירים בעולם שלנו הוא לא ישות רוחנית, לפחות לא בהגדרות, אפשר להגדיר מה שרוצים אבל לפחות לא בהגדרות המקובלות. זאת ישות פיזיקלית. יש לה אינטראקציה עם גופים פיזיקליים, זה מתואר במשוואות של הפיזיקה, הפיזיקה עוסקת באור לא פחות מאשר חומר. ולכן אני חושב שלהגדיר את האור כיצור רוחני זה אפשר כמובן, שאלה של הגדרה, אבל אני חושב שזה לא מוצלח, זה מבלבל. זה יצור שאין לו מסה, אפשר לקרוא לו אולי לא חומרי, אבל זה לא יצור לא פיזיקלי. זה חלק מהפיזיקה. האור פועל על החומר, נפעל על ידי החומר, זאת אומרת יש פה בהחלט, אבל זה לא רק זה כי גם הנשמה יכול להיות שנפעלת על ידי החומר ופועלת על החומר אם אנחנו דואליסטים. אבל ההשפעה או האינטראקציה בין אור לבין חומר מתוארת על ידי חוקי הפיזיקה. זאת אומרת, לכן זה חלק בלתי נפרד מהפיזיקה, ולכן צריך להבין שבעולם הקבלי כשמדובר על אור כמטאפורה או כמושג שמבטא את הרוחניות זאת מטאפורה בלבד. לא מדובר על האור במובן שאנחנו מכירים אותו מכאן, אבל כמובן שנוח להשתמש במושג אור כי זה במסגרת הפיזיקה זה המושג אולי הכי מופשט שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו. אבל עדיין מדובר פה באיזשהו סוג של יש רוחני, יש שהוא מחוץ לעולם של הפיזיקה. אבל הוא ישנו, זה קיים, זה לא פיקציה, זה לא רעיון, זה לא, זה סוג של אובייקט. אולי ביטוי לעניין הזה אני חושב שהזכרתי את זה באחת הפעמים הקודמות, כן, כשאנחנו מדברים על הנשמה כסוג של יש, אז בעצם אנחנו מניחים כאן תפיסה שהיא נקראת דואליזם. דואליזם זה בעצם אומר שאנחנו מכירים בקיומן של שתי סובסטנציות או שני סוגי ישים, ישים חומריים וישים רוחניים. מטריאליסטים מכירים רק בקיומה של סובסטנציה אחת, רק החומר. אידיאליסטים מכירים אולי או נומינליסטים מכירים אולי רק בקיומם של ישים רוחניים ורואים את החומר כאיזשהו סוג של פיקציה. דיברתי באחת הפעמים הקודמות נדמה לי על הקוגיטו של דקארט ואמרתי שהקוגיטו מוכיח את קיומו של השכל, קיומה של המחשבה או היש החושב, ולא את קיומו של הגוף. כיוון שאני חושב משמע אני קיים. וזה קצת עומד בניגוד לתפיסה המקובלת היום בעולם שאנשים חושבים שקיומו של הגוף זה הדבר המובן מאליו אבל קיומה של הנשמה על זה אפשר להתווכח. דקארט בעצם אומר זה בדיוק הפוך. העובדה שאני משתכנע בזה שיש גוף או יש חומר זה רק בגלל שבמחשבה שלי אני תופס את קיומו של החומר. המחשבה שלי היא זו שתופסת את זה, אז קיומה של המחשבה הוא יותר יסודי ויותר מוצק מאשר קיומו של החומר או קיומו של הגוף. ולכן הקוגיטו בעצם מוכיח קודם כל את קיומו של השכל או היש החושב. בכל אופן אבל מעבר לשאלה מי יותר יסודי ומי פחות, עדיין התפיסה שעולה פה בגמרא היא תפיסה דואליסטית, שיש נשמה ויש גוף, ולכן עולה השאלה מה היחס ביניהם, כמו היחס ואז הגמרא אומרת שזה כמו היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. יש איזשהו סוג של קשר מאוד אינטימי ביניהם שעליו אני טיפה ארצה לדבר. הזכרתי גם כן אני חושב באחת הפעמים הקודמות שיש בהלכה. שלוש עבירות חמורות שעליהן אנחנו מצווים להיהרג ואפילו להיהרג ובלבד שלא נעבור. זאת אומרת אסור לעבור עליהם אפילו במחיר מסירת החיים. זה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה או גילוי, נתחיל עם גילוי עריות. גילוי עריות זאת עבירה גופנית מובהקת. העניין של היצר הגופני המאוד מאוד חומרי, נקרא לזה כך, נדמה לי שזה הביטוי הבולט ביותר שלו אני חושב זה יצר העריות, היצר המיני. בעבודה זרה זאת עבירה שבמהותה היא עבירה תפיסתית, עבירה מחשבתית, עבירה של ערכים אולי אם תרצו. היא קשורה גם לתפיסה של העולם כמובן, מה זה אל ומי זה האל ומה המשמעות של כל מיני אלילים כאלה ואחרים, אבל בסוף בסוף יש פה בעיה תפיסתית, זאת אומרת בעיה מחשבתית. אז המוקד של העבירה החמורה הזאת הוא בעצם בנפש או במחשבה, בניגוד לעבודה זרה שהמוקד הוא הגוף.

[Speaker B] הוא

[Speaker C] לא יכול להסתדר, הא?

[Speaker B] טוב תגיד, הוא יתעצבן, אם לא יגיד לך אני הולכת

[הרב מיכאל אברהם] לתיקווה, אני לא

[Speaker B] רוצה את הכוסות האלה בין שניהם.

[הרב מיכאל אברהם] ועבירת הרציחה בעצם עוסקת במקף שבין הגוף לבין הנפש, כמו שבורג היה אומר שהעיקר בציונות דתית זה המקף בין הציונות לבין הדתיות. אז גם בהקשר של הרציחה, איסור הרציחה בעצם עניינו בתפיסה דואליסטית, עניינו הוא ניתוק, ניתוק בין הגוף לבין הרוח. זאת אומרת אם שלוש העבירות החמורות אחת ממוקדת בגוף, אחת ברוח ואחת במקף שבין הגוף לבין הרוח, כן זה אולי איזשהו ביטוי לתפיסה הדואליסטית. בכל אופן אבל בואו נדבר קצת יותר על המשמעות של הדואליזם הזה ומה בכל זאת אפשר לומר על היחס בין הנשמה לגוף או בין הרוח לחומר לפחות בגוף האדם. אחרי זה אפשר להשליך מזה אולי גם על הקדוש ברוך הוא והעולם. לא זוכר אם הזכרתי גם את זה, אבל היה לי פעם שיחה עם יהודי מעניין שנפטר כבר לפני כמה שנים, פרופסור יוסף נוימן מאוניברסיטת תל אביב. הוא צלצל אליי אחרי שפרסמתי את הספר על האבולוציה, ודיברנו ככה על כל מיני, הוא ניאו-דרוויניסט מטריאליסט מושבע, לוחמני אפילו. אפשר לחפש באינטרנט תמצאו הרבה מאמרים, ראיונות, איש מאוד פעיל בתחומים האלה. הייתה לנו שיחה מרתקת כי הוא איש מאוד מעניין ופתוח בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר מהאגף ההוא, אולי רוב האנשים שאני מכיר באופן כללי. ודיברנו שם אז הוא התחיל לדבר איתי, הוא לא ידע שהספר הבא שאותו אני מבשל זה מדעי החופש על בחירה חופשית, אבל איכשהו התגלגלנו לשוחח על העניין הזה והוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין את עמיתיו המטריאליסטים שבעצם מכחישים את קיומו של מימד מנטלי באדם. זאת אומרת הטענה שלהם זה שאין דבר כזה רצונות, רגשות, מחשבות, זה הכל מולקולות. זאת אומרת אין שום דבר חוץ מזה. עכשיו הוא עצמו היה מטריאליסט, אבל הוא אומר אני לא מצליח להסביר להם דבר הכי בסיסי שיש, פשוט אי אפשר להבין איך אדם אינטליגנטי יכול להגיד אחרת. יש דברים כאלה, זה לא אומר שהם ישים. וכאן זה מתחבר למה שרציתי להגיד קודם. נגיד נוימן טען שאין סובסטנציה רוחנית. זאת אומרת יש רק חומר בעולם. אבל אי אפשר להכחיש את קיומו של מימד מנטלי באדם. זאת אומרת האדם חושב, מתרגש, רוצה, אוהב, לא יודע כל מיני דברים מהסוג הזה. זאת אומרת מה אפשר להכחיש את הדבר הזה? אומרים לו לא לא אין שום דבר כזה זה הכל מולקולות וזרמים חשמליים. זה פשוט או בלבול, חוסר הבנה, לא יודע אפילו איך להתייחס לדבר כזה, למרות שלפעמים שומעים אנשים ממש אנשים אינטליגנטים שאומרים את השטות הזאת. קשה להבין את זה. הוא עצמו אמר לי תשמע אני מדבר עם החבר'ה שלי המטריאליסטים הניאו-דרוויניסטים לא מצליח להסביר להם למה הם מדברים שטויות. אי אפשר להתכחש למציאות שכל אחד חווה אותה בצורה הכי אינטימית והכי בלתי אמצעית שאפשר. עכשיו אפשר רק להתחיל לדון ומה הוא כן טען, וכאן לא הסכמתי איתו, הוא טען שהמימד המנטלי שיש באדם הוא לא סוג של סובסטנציה נוספת. זאת אומרת הוא לא מאמין בקיומן בקיומם של ישים רוחניים. את זה הוא לא מקבל, הוא מטריאליסט. אבל זה לא אומר שאתה צריך להכחיש את קיומם של מימדים מנטליים באדם. הטענה שלו שאלה פונקציות של המכלול החומרי שלנו. עוד מעט אני אסביר. הגדיר את זה קצת יותר, אבל זאת בעצם הטענה. זאת אומרת לא מדובר פה בישים. אי אפשר להכחיש את קיומן של תופעות, אבל תופעות הן לא ישים, או לא בהכרח ישים. אלא מה? זה איזה שהם דברים שמאפיינים או פונקציות כלשהן של המכלול החומרי שלנו. זאת בעצם הייתה הטענה. ואני חושב שזה, זאת הנקודה שבה אני רוצה להתמקד, כי פה יש קו מאוד עדין ואני לא עד הסוף משוכנע עד כמה אני יודע להגדיר אותו בצורה חדה. הרעיון הזה שהרוח או הממדים המנטליים הם פונקציות של המכלול החומרי, קרוי בשנים האחרונות או אפילו בכמה עשרות שנים האחרונות אמרגנטיות. טו אמרג' זה להגיח, כן? הטענה היא שהתופעות הרוחניות מגיחות מתוך המכלול החומרי. הם לא ישים. אנחנו בתפיסה הדואליסטית, מה שקראנו קודם בגמרא, אז יש ישות כזאת שנקראת נשמה והיא נמצאת באיזשהו מובן בתוכי או לא יודע או יחד איתי או איך שלא נגדיר את זה, גם על זה אני עוד אדבר, ואנחנו איכשהו מתפקדים באיזשהו ריקוד טנגו בין הגוף לבין, או בין החומר לבין הרוח, שני סוגי ישויות. לעומת זאת נוימן או האמרגנטים טוענים שאין ישות רוחנית. אין דבר כזה. ישויות הם רק החומר. הרוח היא פונקציה של המכלול החומרי. איכשהו כשאתה מחבר כל מיני מולקולות בצורה מסוימת שיוצר גוף של אדם, נוצרות פתאום איזה שהן פונקציות מנטליות. הוא חושב, הוא רוצה, הוא מרגיש, כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל אלה תכונות של המולקולות. אין שום דבר קיים מעבר למולקולות. זה כמו שאני לא אגיד שהמהירות של הגוף זה דבר קיים. מה שקיים זה הגוף. המהירות זה משהו שמאפיין את הגוף. זאת אומרת הגוף נמצא במצב שבו הוא נע, יש לו מהירות. זה לא אומר שהמהירות היא עוד משהו. כעין זה בעצם הם רוצים לומר שהתופעות המנטליות הן תכונות או מאפיינים של המכלול החומרי, אבל אין איזושהי תשתית אונטית, תשתית מטפיזית, כן? אין ישות כלשהי שנושאת את התופעות האלה, כן? שזה מה שאנחנו קוראים נשמה או רוח או נפש או משהו כזה. אחד הראשונים שהעלו את האופציה הזאת אני חושב בצורה מאוד בהירה היה פילוסוף אמריקאי בשם ג'ון סרל. והספר שלו נקרא נדמה לי נפש, מוח, מדע, משהו כזה. ככה התרגום שלו. זה סדרה של הרצאות שהוא נתן בבי בי סי אני חושב, וזה יצא בצורת ספר בהוצאת אופקים של עם עובד. ושם הוא מביא את הדוגמה הבאה כדי להדגים את הרעיון שלו. אז הוא אומר האם תחשבו על מולקולת מים. האם למולקולת מים יש לה תכונה של נוזליות? התשובה היא ודאי שלא. נכון? נוזליות זה מצב צבירה של אוסף או של צבר, לכן זה נקרא מצב צבירה. איך מתנהג הצבר, צבר של מולקולות. הוא יכול להיות נוזל, יכול להיות מוצק ויכול להיות גז. ועכשיו אתמול או שלשום התפרסם עוד מצב צבירה, כן? גביש נוזלי כבר ידוע ועוד איזה סוג של גבישים נוזליים מסוימים שגילו עכשיו. אז יש עוד מצבי צבירה מבחינות מסוימות לפחות. אבל שלושת מצבי הצבירה הידועים זה גז, נוזל ומוצק. אבל המצבי צבירה האלה הן תכונות של צבר של מולקולות. המולקולה הבודדת היא לא נוזלית, לא מוצקה ולא גז. היא שום דבר. אין אי אפשר לדבר עליה במונחים האלה. המונחים האלה שייכים רק לצבר, לא לאלמנט הבודד. אז אומר ג'ון סרל בעצם זאת בדיוק דוגמה לתכונות אמרגנטיות. זאת אומרת יש תכונה שמאפיינת את המכלול, את אוסף המולקולות המים אייץ' שתיים או שלא קיימת במולקולה הבודדת. היא מופיעה או היא מגיחה רק כאשר יש אוסף של מולקולות. אז פתאום נוצרת שפה חדשה ואפשר לדבר על גז נוזל ומוצק. במולקולה הבודדת אין שום רמז, אי אפשר לדבר עליה במונחים האלה. זה לא רלוונטי לגביה. אז מה זה אומר? זה אומר שלפעמים בתוך במכלול מסוים של דברים מופיעות תכונות שקיימות רק במישור של המכלול. הן לא מאפיינות את הפרטים שיוצרים את המכלול. זה נקרא תכונות אמרגנטיות. והטענה של ג'ון סרל זה שהרוח או התכונות המנטליות שלנו זה לא ישות נוספת, הוא לא דואליסט אלא הוא מוניסט, כן? הוא מטריאליסט בעצם, והמכלול החומרי הזה מגיחות ברגע שזה נוצר. תלוי מה צריך בשביל זה לא חשוב כרגע, אז פתאום מגיחות מתוך המכלול הזה תכונות שהן מה שאנחנו קוראים התופעות המנטליות. זאת בעצם הטענה. וזה המחשה אני חושב לדיון הזה שבו פתחתי, שכאשר אנחנו מדברים על נשמה אפשר לדבר עליה כסוג של ישות, זה התפיסה הבנאלית, הפשוטה של הדואליזם. ואפשר לדבר עליה בכלל לא כסוג של ישות, בלי להכחיש את קיומה, כמו נוזליות, זאת אומרת לא צריך להכחיש את קיומה, אבל אני לא רואה בה ישות אלא תכונה של המכלול החומרי, או תכונות, תופעות, מאפיינים של המכלול החומרי. זאת בעצם הטענה. אני רק אשלים את הדיון הזה בסוגריים, אז אני אומר שהטענה הזאת של האמרגנטיות בעיניי נראית לי מאוד בעייתית. כי על פניו אני לא רואה שום סיבה בעולם להניח שאם ליש הפרטי, למולקולה הבודדת, אין תכונה כלשהי, אם אני אאסוף כל מיני מולקולות תיווצר פתאום איזושהי תכונה שלא קיימת במישור של הפרטי, אלא רק במישור של הקולקטיב. ולכן נדמה לי שלהגיד שהתופעות המנטליות הן תוצאה אמרגנטית של המכלול החומרי, זה דבר בעייתי, לפחות חובת הראיה היא על מי שטוען את זה. עכשיו אני אסביר למה בנוזליות זאת לא דוגמה מוצלחת. אבל לפני כן, אז תחשבו למשל כשאנחנו רואים מיץ פטל בכוס. יש לי מים ותרכיז בתוכו וזה אדום. עכשיו אני אומר, מעניין, זאת אומרת שאוספים מולקולות מים לתוך כוס וזה מצטברת כמות מספיק גדולה זה פתאום נצבע בצבע אדום. אבל אני מכחיש את קיומו של עוד אלמנט, עוד ישות בנוזל הזה. לא, לא, זה רק מולקולות מים, רק כשאני אוסף אותן פתאום הן נהפכות אדומות, למרות שכל מולקולה לחוד היא לא אדומה. למרות שלכאורה זה יותר חסכוני מבחינת התער של אוקאם, מספר הישויות שאני מניח את קיומן, ולכאורה זו תיאוריה עדיפה, אני מניח שאנחנו נסכים שזאת לא התיאוריה הסבירה יותר. אלא מה? ברור שיש פה עוד משהו שצובע את המים באדום. לכן נדמה לי שההסבר הפשוט יותר לתופעות המנטליות זה שהן אכן נישאות על גבי מצע שהוא רוחני, לא חומרי, זאת אומרת ישות מסוג אחר, נפש או נשמה וזה לא סתם חיבור של מולקולות אחת לשנייה שפתאום יוצר רצונות ורגשות ומחשבות וכל מיני דברים מן הסוג הזה, בעיניי טענה מאוד בעייתית, או לפחות חובת הראיה על מי שטוען את זה. ועכשיו אני רק רוצה להסביר למה דוגמת הנוזליות היא דוגמה מבלבלת. וזה כבר מאז כבר עברו הרבה מים בירדן וכבר נכתבו על זה ים של מאמרים, אז אני רק אסכם בקצרה. האמרגנטיות של המים או ההגחה של תכונת הנוזליות במישור של הקולקטיב של מולקולות מים זה מה שנקרא אמרגנטיות חלשה. מה זאת אומרת? הרי היום אני כבר יודע להסביר מתוך התכונה של המולקולה הבודדת, אם תתנו לי את הטמפרטורה ואת הלחץ וכולי, אני אגיד לכם איך ולמה נוצרה הפאזה הנוזלית. זאת אומרת למה באמת נוצרת תכונת הנוזל. מולקולות בעלות תכונות אחרות במישור של המולקולה הבודדת לא ייצרו נוזל באותם תנאים. הן יהיו מוצקות או גז או כל חומר לפי דיאגרמת הפאזות שלו. אז זה אומר שנכון שאי אפשר לדבר על נוזליות או מוצקות של מולקולה בודדת, אבל בהחלט יש קשר ואנחנו יודעים, מכירים את הקשר הזה, בין התכונות של המולקולה הבודדת, בעצם שדה הכוח סביב המולקולה, לבין מה יקרה כשאני אצבור הרבה מולקולות ביחד בתוך כלי אחד, האם הן יהיו גז, נוזל או מוצק. לכן זה לא באמת אמרגנטיות. זה כמו להגיד שכשאני אוסף עשרה אנשים אז יש לי פה מניין. אז סימן שיש פה בעצם איזושהי תופעה אמרגנטית, זאת אומרת נוצר משהו חדש שברמה של הפרטים לא קיים. לא, אני יודע הרי שאם תאסוף אחד ועוד אחד ועוד אחד יש פה עשרה אנשים. עשרה אנשים זה לא אמרגנטי לעומת תכונה של בן אדם אחד. נכון, לבן אדם אחד אי אפשר להגיד שהוא עשרה, אי אפשר להגיד שהוא מניין. שטויות. אתה מחבר עשרה בודדים, יצאה לך עשיריה. זה לא אמרגנטיות. זאת אומרת אם אני מבין או אני יכול למפות את התכונה הגלובלית, את התכונה הקולקטיבית ולתרגם אותה או לבסס אותה על התכונות של הפרטים שמרכיבים את הקולקטיב, זאת אמרגנטיות חלשה, זה לא באמת אמרגנטיות. מה שאתה טוען ביחס לגוף ונפש זאת טענה. הרבה יותר מרחיקת לכת ומחודשת. זאת טענה שבעצם אומרת שמגיחה כשאני אוסף אוסף של מולקולות, סתם מולקולות ביולוגיות או תאים אם תרצו, יוצר מהם איזשהו מבנה מסוים, פתאום נולדות שם איזה שהם תכונות שלאף אחד אין בדל מושג איך לקשור אותן לתכונות של מולקולה בודדת או אפילו של תא. אין שום דרך לדעת את זה, אין שום רמז אפילו לאיזה כיוון לחפש את זה, אין אפילו שפה שבה אפשר לדבר על זה. וזה אגב מה שמביא את חבריו של יוסף נוימן לבלבול שלהם, ולכן הם מחליטים להכחיש את קיומו של הדבר הזה כי הם לא מצליחים למפות את זה על התכונות של המולקולות. אבל הוא כאדם מפוקח אומר מה זאת אומרת, יש דבר כזה? אז כנראה שהוא תולדה של המכלול החומרי. אבל אז אני אומר לו, תשמע, מה זאת אומרת תולדה? הרי אתה לא יודע להגיד לי בשום צורה שהיא איך זה נולד. אתה לא יודע לקשור את התכונות הקולקטיביות האלה שכביכול לשיטתך מגיחות מתוך המכלול החומרי, אתה לא יודע לקשור את זה בשום צורה לתכונה של המולקולה הבודדת או החלבון הבודד או התא הבודד. אתה לא יודע לעשות את זה, אין לך אפילו את השפה שבה אפשר לעשות את זה. אז על סמך מה אתה מעלה את ההשערה המופרכת הזאת? אז הוא אומר כי זה חסכוני יותר, כיוון שמבחינת התער של אוקאם, כמה שפחות ישויות שאתה מניח, ככה תיאוריה יותר חסכונית. אז אני חוזר לדוגמת מיץ פטל. אמרתי יש דברים שהם לא סבירים. אז אני מעדיף להניח את קיומם של שתי ישויות מאשר להניח את קיומה של ישות ועוד תולדה שבלתי סביר לחלוטין שתצא ממנה. זה לא נשמע לי תיאוריה יותר פשוטה. ממש לא. אז בעצם הטענה שלי שבאופן עקרוני מדע לעולם לא יוכל למצוא אמרגנטיות חזקה. לעולם. זאת אומרת, לכן זה שמשתמשים בדוגמאות שהן כולן אמרגנטיות חלשה זה לא במקרה. כמו הנוזליות של המים. למה? כי ברגע שמדע ימצא אמרגנטיות חזקה, אז מה הוא מוצא? הוא בעצם מוצא תכונה שמופיעה ברמה הקולקטיבית בלי שיש עוד סוג של ישות, אלא זה הכל מגיח מתוך התכונות של הפרטים. עכשיו אני שואל את הבן אדם שמצא את זה איך באמת אתה יודע שאין פה עוד ישות? אלא שזה נובע רק מהתכונות של הפרטים? איך אתה יודע את זה? אז הוא יגיד לי הנה תראה, תעשה את החישוב מתוך התכונות של הפרטים כמו הנוזליות מתוך השדה של המולקולה הבודדת, ואז אתה תוכל לראות שזה נובע מהתכונות של הפרטים. או במילים אחרות, זאת בהכרח אמרגנטיות חלשה. זאת אמרגנטיות שאפשר להראות איך היא מגיחה מהרמה של הפרטים לרמה של הקולקטיב. אני שואל על מה אתה מבסס את ההנחה שיש בעולם גם אמרגנטיות חזקה? זאת היפותזה שאין לה שום בסיס ויותר מזה אני טוען, לא ייתכן לה שום בסיס גם בעתיד. זה לא בעיה טכנית שהמדע כרגע עוד לא מספיק מפותח או משהו כזה. אני כבר לא מצליח להבין איך בכלל ייתכן מצב תיאורטי אי שם בעתיד שהמדע יצליח למצוא אמרגנטיות חזקה. כי ברגע שהוא מצא את זה אז הוא צריך להראות לי שזה באמת נובע מהתכונות של הפרטים. אבל ברגע שהוא מראה את זה זה הופך את האמרגנטיות לחלשה. כי אז אני כבר מבין איך זה יוצא מהפרטים אל המכלול. אז על זה אתה לא יכול לבסס את ההיפותזה שהתכונות הכלליות גם אם אתה לא מצליח לגזור או להראות את הקשר שלהן לתכונות של הפרטים, עדיין הן בעצם נובעות מהם. זה נשמע כמו סתם התעקשות בלתי סבירה בעיניי. אבל זה אני סוגר את הסוגריים. ובעצם הטענה שאני רוצה לסיים בה את הקטע הזה, זאת הטענה שאומרת שהדיון לגבי מהותה של נשמה ואם תרצו גם על הקדוש ברוך הוא יש דיון מקביל, זה השאלה האם באמת זה איזשהו סוג של יש, ואז אנחנו דואליסטים, או שזה באמת רק משהו שמגיח מהמכלול החומרי. אני לא מכחיש את קיומן של תופעות מנטליות או מחשבה או רצון וכולי, אבל אני לא רואה בזה עוד סוג של ישות. הגמרא פה מתארת את זה כן בצורה דואליסטית. ועוד פעם אני לא יודע עד כמה הגמרא מחויבת או מודעת להמשגות הפילוסופיות או למטאפיזיקה שעומדת בבסיס הדיון. אני די ברור לי שלא. היא לא מחויבת לאיזושהי מטאפיזיקה מסוימת כשהיא מנסחת אגדה כזו או אחרת, אבל נדמה לי שעדיין כמסיח לפי תומו בהחלט אפשר לראות פה איזושהי תפיסה דואליסטית וכמובן אפשר לראות את זה בהרבה מקומות, זה די ברור בגמרא שזאת הייתה התפיסה שם. אותו דבר ביחס לקדוש ברוך הוא, גם שם אגב אם תשימו לב, יש הרבה אנשים שמגדירים אותו כאיזשהו רעיון או איזשהו לא יודע מה, רעיון מופשט או אם תרצו הפנתאיזם של שפינוזה שאומר שבעצם המכלול כולו זה הקדוש ברוך הוא, זה לא עוד סוג של ישות, אלא המכלול של הקיום הוא השם. הוא האלוהים. זאת אומרת אין, אין עוד משהו שהוא האלוהים. זה המקבילה לתפיסה האמרגנטית של הנשמה, בעצם המכלול של העולם הוא האלוהים, לא שיש עוד ישות שנקראת אלוהים, ואז אנחנו בעצם במצב ובתמונה דואליסטית של עולם מול אלוהיו או מול בורא, אלא לא, האלוהים זה המכלול החומרי עצמו. לא שום דבר מעבר לזה. זה ממש מקביל לדיון הזה על הנשמה. עכשיו, אולי עוד נקודה שקשורה לכאן זה מחלוקת שגם אני חושב שדיברתי עליה פעם, מחלוקת בפילוסופיה, אפילו פילוסופיה מדינית אם תרצו, המחלוקת לגבי קיומם של קולקטיביים אנושיים. אוסף של אנשים. האם האוסף הזה שנקרא עם, אוקיי? האם זה איזשהו סוג של ישות או שזו פיקציה משפטית, תרבותית כזו או אחרת? נוח לנו לדבר על איזשהו מכלול, לתת לו איזשהו שם ולדבר עליו, אבל בעצם מה שקיים זה רק האנשים הבודדים. המכלול זו הגדרה תרבותית, משפטית או אחרת, אבל זה לא כמו תאגיד בעולם המשפטי, אז בדרך כלל התפיסה המקובלת היא שזו לא אמירה מטאפיזית. זה לא שהתאגיד באמת קיים. נוח לנו להגדיר ישות משפטית שנקראת תאגיד, או חברה בע"מ או משהו כזה, אבל זה לא שאני מתחייב לזה לאיזושהי אמירה מטאפיזית שבאמת גם קיים דבר כזה, שהחברה היא משהו שבאמת קיים באיזשהו מובן אונטי מטאפיזי ולא רק האנשים והציוד שהמכלול הזה מהווה את החברה. אז בהקשר של הקולקטיב מול הפרטים, יש את התפיסה האינדיבידואליסטית, שאומרת שמה שקיים זה רק אנשים, והחברה זאת הגדרה פיקטיבית בעצם, או אם תרצו היא מגיחה מתוך המכלול של הפרטים, עוד פעם סוג של אמרגנטיות. עוד פעם, אני לא מדבר על כאלה שמכחישים את קיומם של עמים, שלמה זנד וכנופייתו שמגיעים באמת רחוק מדי, אלה שטויות. אבל כן אפשר לטעון, וזה הרבה טוענים, שהקולקטיב זה איזשהו מאפיין של המכלול של הפרטים, זה לא עוד ישות. אוקיי? לעומת, זו התפיסה האינדיבידואליסטית. כנגדה עומדת תפיסה פשיסטית, תפיסה פשיסטית בעצם אומרת, אני מדבר על מטאפיזם פשיסטי, לא מערכת ערכית פשיסטית. אפשר להיות אינדיבידואליסט במובן המטאפיזי, זאת אומרת להאמין שקיימים רק אנשים בודדים, אבל לתפוס שערכית מה שעומד מעל הכל זה קיומו של הקולקטיב, או ערכו הערכים הקולקטיביים. בסדר? בלי להתחייב לזה שהקולקטיב באמת קיים במובן המטאפיזי. אני מדבר על פשיזם כתפיסה מטאפיזית ולא רק כתפיסה ערכית, אלא כתפיסה שאומרת, הנאציזם היה פשיסטי גם במובן המטאפיזי, הייתה שמה מיתולוגיה מאוד חזקה בבסיס הגזע הארי. הם תפסו את הגזע הזה או את הקולקטיב הארי או הגרמני כאיזשהו סוג של ישות. היה שמה ממש פנתיאון של אלים בהקשרים מסוימים, הייתה להם שמה ממש איזושהי מיתולוגיה שלמה, מיתולוגיה טבטונית כזאת עתיקה שמאוד מאוד דיברה לליבם של הרבה מהנאצים. וזה בעצם איזושהי תפיסה שאומרת שזה פשיזם מטאפיזי. זאת אומרת שהקולקטיב לא רק שהוא קיים, אלא בעצם הוא היחיד שקיים. זה גם מוניזם. כמו שאינדיבידואליזם הוא מוניסטי, גם הפשיזם המטאפיזי הוא מוניסטי. זאת אומרת הלאום הוא בעצם היש היחיד שקיים, הפרטים זה איברים בתוך היש הקולקטיבי הזה, הם אין להם באמת קיום עצמאי. כי אם תשאלו את האינדיבידואליסטים, אפשר לשאול אותם כמה שאלות קשות. למה אתם מניחים שהאדם קיים ועם זו פיקציה? למה לא להניח שגם האדם הוא פיקציה, מה שקיים זה התא? או אולי התא זה פיקציה ומה שקיים זה המולקולה או החלבון? או אם תרצו הקווארק קיים וכל השאר זו פיקציה, או תרדו לאן שאפשר לרדת במורד החלקיקים האלמנטריים, תגיעו למיתרים, אני לא יודע איפה, וזה הדבר שקיים וכל השאר זו פיקציה. איפה אתה עוצר או איפה אתה מתחיל את האמרגנטיות שלך ועד איפה אתה כן מוכן לקבל את קיומם של ישים קולקטיביים? זאת שאלה מאוד לא פשוטה. למה אינדיבידואליסט חושב שאדם קיים באיזשהו מובן יותר אמיתי מאשר חברה, כאשר גם האדם הוא בסך הכל קולקטיב של תאים או של מולקולות או של חלקיקים. יש קיים, זה ישות קיימת, ועם זאת פיקציה. טוב, שאלה מאוד לא פשוטה. בכל אופן, הטענה של האינדיבידואליסט שהאדם קיים והדברים שמרכיבים אותו הם איברים, זה מה שנקרא אורגניזם. הם איברים בתוך הישות האורגנית. הישות הקולקטיבית היא אורגנית. היא אורגנית במובן הזה שהמרכיבים שמרכיבים אותה מתלכדים ביחד ויוצרים גוף אחד. זאת לא פיקציה, אלא הגוף הזה הוא באמת גוף שמוגדר במובן המטאפיזי כגוף אחד. אז הפשיסטים בעצם בסך הכל מתקדמים צעד אחד הלאה, זה כבר הופך להיות פתאום הרבה פחות מיסטי לעומת האינדיבידואליזם שנראה לנו נורא רציונלי. שניהם מיסטיים כמעט באותה מידה. הפשיזם בסך הכל לוקח את זה עוד צעד אחד הלאה, והוא טוען שהקולקטיב זה הדבר שקיים באמת, קולקטיב של אוסף אנשים, והאנשים בעצמם הם איברים בישות האורגנית הזאת. בדיוק כמו שהאינדיבידואליסט אומר על האיברים של הגוף או התאים של הגוף או המולקולות בתוכו. אוקיי? אז לכן בעצם יש פה שאלה פילוסופית מאוד לא פשוטה. איפה אנחנו מעבירים את הקו בין פיקציות או תכונות אמרגנטיות לבין ישויות. אוקיי? אז גם בהקשר של האדם יש פה בעצם את אותה שאלה, אבל כאן תשימו לב שיש נקודה חשובה. הנשמה כביחס שלה לגוף, קשה לנתק את זה או אני חושב שלא נכון לנתק את זה מראיית הגוף כמכלול. זאת אומרת, אחרי שבן אדם מת, בסדר, ניתקתי את הנשמה שלו מהגוף שלו. עכשיו הגוף הוא כבר לא מכלול. זה פשוט אוסף של מולקולות שבמקרה מחוברות, אבל זה כבר לא אורגניזם. נכון? זה לא ישות אורגנית. זאת אומרת שיש פה משהו מאוד עמוק. זאת אומרת הנשמה זה לא רק, גם אם אתה דואליסט ואתה חושב שהנשמה זה איזשהו סוג של ישות, אחרי שהיא נמצאת בתוך הגוף היא עושה משהו לגוף עצמו. זה לא רק שהיא מתחברת לגוף ועכשיו יש פה שני דברים מחוברים שיוצרים ישות אורגנית, אלא היא הופכת את אוסף המולקולות שיוצרות את הגוף לישות אורגנית. עכשיו גם אפשר לדבר על ביולוגיה. הגוף הביולוגי, גם אם אתה לא מקבל את קיומה של נשמה, הוא ישות אורגנית. הוא ישות אורגנית בזכותה של הנשמה. זאת אומרת הנשמה עושה פה שתי פונקציות. א, היא מתחברת לגוף כישות נפרדת, אבל החיבור, אני אומר בתפיסה הדואליסטית, אבל החיבור שלה לגוף עושה משהו גם לגוף. הגוף בעצמו הופך מאוסף של מולקולות לישות קולקטיבית. כמו שהמלך נקרא כן, כמעט שכב אחד העם את אשתך. המלך נקרא אחד העם, הוא הופך את העם להיות אחד. אז הנשמה הופכת את הגוף להיות אחד, ישות אורגנית. והקדוש ברוך הוא הופך את העולם להיות ישות אורגנית וזה עוסקים הרבה מיסטיקנים, לא אכנס לעניין הזה, מיסטיקות לא חביבות עליי. קשה להגדיר שם את הדברים, אבל בעצם זה סוג השיח גם אצל מיסטיקנים ביחס בין האלוקים לבין העולם. הוא הופך את העולם לישות אורגנית אחת בזכות זה שיש בו איזושהי נשמה יקומית. כן, הקדוש ברוך הוא בעצם מהווה איזושהי נשמה של היקום שהופך אותו בעצם לאיזשהו גוף אורגני. ולא בכדי הקבלה באמת מתארת את העולם בצורה של גוף של אדם. שבתוכו יש אור, כמו שהקדוש ברוך הוא, נשמה בגוף. אתם רואים שאנחנו חוזרים חזרה לאנלוגיה שעושה פה הגמרא בין היחס בין הקדוש ברוך הוא לעולם לבין היחס בין נשמה לבין הגוף שבתוכה היא נמצאת. ואז מה שבעצם קורה זה דבר מעניין. החיבור של נשמה לגוף בתפיסה הדואליסטית, ושוב פעם אני מניח דואליזם גם כי אני מאמין בזה אבל גם כי אני חושב שזה מה שכתוב בגמרא. אז גם מי שלא מאמין בזה כרגע בוא נלמד את הגמרא. הטענה היא שהחיבור של הנשמה בגוף עושה שני דברים. א, הוא עושה מקף בין הנשמה לגוף, מה שהרוצח מנתק, כן, חותך את המקף הזה או מעלים את המקף הזה. ב, גם הגוף שמחובר לנשמה הופך להיות משהו אחר. הוא הופך להיות ישות אורגנית. גם הביולוגיה קיימת בלי קשר לנשמה עכשיו. אגב, מקובלים באמת מחלקים פה בין נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הנפש זה אותו דבר שהופך את הגוף לישות אורגנית. הרוח והנשמה אלה הן הפונקציות המנטליות. זה דברים אחרים. אז כל המכלול הרוחני הזה אפשר גם אותו לחלק לפי הפונקציות שלו. פונקציה אחת זה התופעות המנטליות, הפונקציה השנייה זה התופעות הביולוגיות. זאת להפוך את הגוף מגוף מת לגוף חי ביולוגית, עוד לפני רוח ומחשבות ורצונות ורגשות ודברים מן הסוג הזה. כן, אז זה בעצם היחס בין נפש לבין רוח או רוח ונשמה. אז החיבור של הנשמה בגוף הוא לא רק חיבור סיבתי, שהנשמה באיזשהו מובן היא סיבתו. של הגוף, בזכותה הוא בכלל יכול להיחשב כגוף, כישות אורגנית, אלא זה גם, זה גם איזשהו התאחדות או התכללות של הנשמה והגוף שיוצרים ביחד מכלול אחד. וגם את הגוף להיות ישות אורגנית, ועכשיו גם את החיבור של הגוף אל הנשמה שהופכת שניהם להיות ישות אחת. בעולמות של הקבלה, אז מחלקים את העולמות לעולם העשייה, מעליו עולם היצירה, מעליו עולם הבריאה, מעליו עולם האצילות. והלאה, יש עוד כמה. מה, מה זה עולם האצילות? אז הלשם נדמה לי מסביר, שעולם האצילות פירושו שהאור אינסוף נמצא אצלו. ולכן אצילות זה מלשון אצלו. נמצא אצלו כמו נשמה בגוף. זאת אומרת, בעצם אין, אי אפשר לעשות הפרדה בין האור לבין הכלים, לבין הגוף, הגופים, החומר שיש בעולם האצילות. הם ממש ישות אחת. בעולם שלנו אפשר לדבר על שתי ישויות, יש נשמה ויש גוף חומרי, וזה אנחנו מבינים שזה שתי ישויות שמתחברות ואיכשהו מתכללות. שם, זה נראה לפחות במבט שלנו, זה נראה כמו משהו אחד. ולכן זה נקרא עולם האצילות כי הנשמה נמצאת אצלו, בתוך הגוף כמו נשמה בגוף, בעצם הופכת לישות אחת. לכן זה נקרא עולמות שהם בעצם נחשבים מבחינת ההסתכלות שלנו כממש כגופו של אלוהים. אצל הפילוסופים להגיד דבר כזה, הפילוסופים היהודיים אני מתכוון, להגיד דבר כזה זה ממש כפירה בעיקר, זאת הגשמה. אבל בקונטקסט הקבלי זה המינוח. זאת אומרת, גופו של אלוהים, עולם האצילות. בכל אופן, עוד כמה הערות שעדיין שייכות לתחום המבוא, אני רואה שהמבוא הזה לוקח לי קצת זמן. הנשמה, אנחנו רגילים להגיד שהיא נמצאת בתוך הגוף. הגמרא שקראנו קודם אומרת שהיא ממלאת את כל הגוף. מה זה אומר? זה אומר שלנשמה יש קואורדינטות מרחביות? היא נמצאת ב-X שווה שתיים ו-Y שווה שלוש בעולם? קצת מוזר כי נשמה זה ישות רוחנית. ואני מבדיל אותה מאור. גם מיקומו של אור אגב דבר מאוד בעייתי, מי שמכיר את זה, אז לפוטון אין באמת מקום. פוטון ממלא את כל העולם גם כן. יש לו טנא מוגדר ולכן אין לו בכלל מקום. אבל פוטון אמיתי, לא פוטון תיאורטי, אין לו טנא מוגדר ולכן גם יש לו מקום יותר מוגדר. בכל מקרה נשמה זה מין פוטון תיאורטי, כן, זה מין משהו שהוא רוחני לגמרי. וכיוון שכך קשה לדבר על המיקום של הנשמה. איפה הנשמה נמצאת? איפה? פה, איפה שהגוף שלי נמצא. אני חושב שיותר נכון לדבר על זה במינוח של איפה הנשמה משפיעה. לא איפה היא נמצאת. איפה הנשמה משפיעה. ויש לה זיקה לגוף הזה. לנשמה שלי יש זיקה לגוף הזה. לא שהיא נמצאת בתוכי באיזשהו מובן גאוגרפי או חללי, מרחבי. אלא נשמה, לא יודע באיזה מובן היא נמצאת במרחב, אם בכלל, לא חושב. אלא אבל יש לה זיקה לגוף שלי. ולכן זה מה שהגמרא פה אומרת, כמו שהקדוש ברוך הוא מלא את כל העולם, אף הנשמה מלאה את כל הגוף. היא לא רק מלאה את כל הגוף, היא מלאה את כל העולם. כי היא לא באמת נמצאת בשום מקום בגוף. וגם לא בכולו. כי היא לא נמצאת באיזשהו מובן שיש לה מקום מסוים שאפשר להצביע עליו שפה נמצאת הנשמה. הנשמה זה מושג רוחני. כמו שנשאל איפה נמצאת האידאה של אפלטון, אידאת הסוסיות של אפלטון. איפה היא נמצאת? אפשר לתת לה קואורדינטות? לפי אפלטון שהאידאות הן ישויות קיימות. איפה הן קיימות? איפה הן נמצאים? לא קיימים בשום מקום. אי אפשר לתאר את הקיום שלהם במונחי קואורדינטות מרחביות. כי זה ישויות מופשטות, ישויות רוחניות. אז לכן הביטוי מלא כל העולם, אני לא חושב שמתכוון להגיד שהוא באמת ממלא את כל העולם כמו שמסבירים לילדים. הכוונה שהוא משפיע על כל העולם. הוא לא נמצא במובן המרחבי בכל העולם, כי הוא לא נמצא באותו מובן שעצמים אחרים נמצאים במרחב. אבל יש לו זיקה לכל מקום בעולם. אותו דבר הנשמה עם הגוף. גם הנשמה לא נמצאת בגוף. יש לו זיקה לכל החלקים של הגוף שאליו היא קשורה. אז לכן אני חושב שגם אם קוראים ברגישות ובנחישות את הגמרא כאן, אז אפשר להמשיך את האנלוגיה הזאת לקדוש ברוך הוא ולנשמה, ולהבין שכשאנחנו מדברים על ישויות רוחניות הביטויים הם בדרך כלל ביטויים מושאלים. ממלא את כל הגוף, הכוונה אין לו מקום. זה כמו, קצת מזכיר לי את הקדושה. משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו, לעומתם משבחים ואומרים. זאת אומרת המלאכים שואלים את עצמם איפה הקדוש ברוך הוא נמצא שנוכל לפנות אליו להעריצו, לעבוד אותו. הם לא מוצאים, אין תשובה שמה. לעומתם. לעומתם משבחים ואומרים. אז מה הם עושים? איפה שהם נמצאים, לעומת איפה שהם נמצאים, לא צריך לחפש מקום מסוים. למה לא? התפיסה הפשוטה היא כי הוא נמצא בכל מקום. התשובה היותר נכונה פילוסופית נדמה לי, שהוא לא נמצא בשום מקום. הוא לא נמצא בשום מקום, הוא נמצא, אבל לא במקום. כיוון שהאיוך הזה של מקום ושל זמן לא רלוונטי, אולי של זמן זה אחרת קצת, לא יודע, אבל לפחות של מקום לא רלוונטי לישות רוחנית. לכן ברגע שהמלאכים מגיעים למסקנה שהוא לא נמצא בשום מקום, לעומתם משבחים ואומרים. אז זה לא משנה לאיזה מקום אתה פונה, אתה פונה לאיזושהי ישות רוחנית לא דרך מקום מסוים. כן, גם בתפילה אנחנו מתפללים מירושלים, אבל אם מאבדים את הכיוון לא נורא, אפשר לעשות את זה גם לכיוון אחר. בכל מקרה, הטענה היא שבין הקדוש ברוך הוא לבין העולם או בין הנשמה לבין הגוף יש איזשהו יחס כפול. יחס של סיבה ומסובב, אבל גם יחס של ישות אורגנית, של נשמה לעומת… כן, הנשמה מחייה את הגוף וגם מחוברת איתו, כמו שאמרתי קודם. אותו דבר כנראה קיים גם בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. ובקטעים הקודמים של הרב קוק דיברנו על זה שגם הנשמה של העולם, זאת אומרת הקדוש ברוך הוא, והנשמה שלנו, של האדם הבודד, בעצם מחוברות זו לזו. הקדוש ברוך הוא בעצם הוא האור הפנימי, הממלא, כן, לעומת הסובב, שנמצא בעצם בתוכי, כן, הנשמה שלי. ולכן יש גם חיבור בין שני ה… זאת אומרת, יש אנלוגיה של הקדוש ברוך הוא מול העולם והנשמה מול הגוף, אבל הקדוש ברוך הוא והנשמה גם הם מחוברים באיזשהו מובן, כי בעצם הנשמה באה ממנו. יש איזשהו יחס של האצלה בינו לבין הנשמה. זה לא רק שהוא יצר אותה, אלא באיזשהו מובן היא ממש חלק ממנו. וזה לא קשה לעשות הפרדה חדה בינה לבינו. עוד הערה, אני כבר רואה שאני לא ממש מספיק להגיע לרב קוק עצמו, אז אני רק לפחות את ההקדמה ננסה לסיים עכשיו. פעם כתבתי, גם בטרילוגיה בסוף הספר הראשון, דיברתי קצת על המחויבות הדתית. כן, למה צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא? אז אמרתי שם שהרבה מדברים על הביסוס של החובה הזאת במונחי הכרת הטוב. צריך להכיר לו טובה על זה שהוא ברא אותך וכולי. ואמרתי כבר, הרב עמיטל כבר כתב את זה בצורה חריפה כדרכו, שקשה מאוד לבסס את המחויבות לקדוש ברוך הוא על הכרת הטוב מהרבה סיבות. הוא דיבר בעיקר בעקבות השואה ורוע וכולי, אבל הרבה סיבות. קשה מאוד. הוא לא התאמץ כדי ליצור אותנו, לא עולה לו גרוש לייצר את כולנו, זאת אומרת זה לא שאנחנו צריכים להעריך את מה שהוא עשה למעננו וכולי. בקיצור, מהרבה סיבות קשה לדבר פה על הכרת הטוב באותו מובן שאנחנו מדברים על הכרת הטוב בין בני אדם. אז אני רציתי לטעון שם שיש מה שנקרא הכרת הטוב מטאפיזית, או פילוסופית, או אונטית. כן, הכרת הטוב שפונה לא למי שגמל איתי טובה, שזה מה שאנחנו רגילים בדרך כלל, מי שעשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה. הכרת הטוב זו חובה כלפי מי שעשה לי טובה. אבל שם דיברתי על הכרת הטוב כלפי מי שיצר אותי, בלי קשר לשאלה אם הוא עשה לי טובה או לא עשה לי טובה. כן, זה מה שהפסוק אומר: 'הלהשם תגמלו זאת עם נבל ולא חכם', כן, איך אתם גומלים כך לקדוש ברוך הוא רעה תחת טובה. 'הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך'. זאת אומרת לא רק שהוא מכונן אותך, אלא גם הוא עשה אותך. לא רק שהוא מתחזק אותך כל הזמן או עוזר לך, אלא הוא עשה אותך. זאת אומרת יש שתי סיבות שמחמתן אנחנו חייבים הכרת הטוב. אחד זה למי שמיטיב לנו, מכונן אותנו, עוזר לנו להתקיים. והשני זה למי שיצר אותנו, מעצם זה שבאנו ממנו אז אנחנו חייבים לו איזושהי הכרת הטוב. אנחנו צריכים לקיים את המצוות שהוא מטיל עלינו. עכשיו לאור התיאור שנתתי כאן אני חיושב שזה מקבל אפילו משנה תוקף או מתחדד יותר, כי בעצם הטענה היא שזה אפילו יותר מאשר שהוא יצר אותנו, אלא הוא בעצם זה שעומד בבסיס קיומינו, הוא האציל אותנו, אנחנו בעצם משהו שבמובן מסוים הוא חלק ממנו. כמו שהקדוש ברוך הוא הישות שהופכת את העולם לקולקטיב, הוא הנשמה של העולם, אז במובן מסוים זה כמובן מה שעומד בבסיס הפיכת… זה שהנשמה הופכת את הגוף ליש אורגני. אוקיי, אז בעצם הקדוש ברוך הוא הוא זה שנמצא, הוא אחד העולם, כן, הופך את העולם להיות ישות אורגנית וכל אדם להיות ישות אורגנית, ובלעדי זה לא היינו בכלל פה. אז זה הרבה יותר חזק מאשר להגיד שהוא יצר אותנו ולכן אנחנו חייבים הכרת טובה, אלא בעצם אנחנו קיימים רק בגלל שמשהו ממנו נמצא אצלנו והופך אותנו להיות ישות אורגנית. לישות אורגנית. אוקיי, אז טוב, האמת שאתם יודעים מה? אולי נעשה רק בשביל לצאת ידי חובת הרב קוק, שלא נישאר לגמרי בלי, אז אני אקרא רק את הקטע הראשון הקצר. של הרב קוק יש לו שלושה קטעים על הגמרא הזאת, אז נקרא רק את הקטע הקצר. אוקיי, אז הוא אומר ככה: כל העולם כולו, כן, הוא מסביר עכשיו את האנלוגיה הראשונה. מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף הנשמה מלאה כל הגוף, כן, זה הציטוט של הגמרא פה. אז על זה עכשיו הוא מתחיל לכתוב ככה: כל העולם כולו מתנהג בכללו על פי סדרים שכליים ארוכים בחוכמתו יתברך העליונה. וחוקי החוכמה של הנהגת כל מערכת הגוף כולם הם בכוח הנפש וכוחותיה, שמנהיגה את הגוף בסידור שכלי. ולא נמצא חלק קטן מהמערכת הגופנית שלא ייכנס בחשבון הסידור השכלי, שאם היה נמצא, היה מפריע להנהגת הנפש השכלית. מה זה אומר? אני חושב שמה שמתכוון לומר זה את מה שאמרתי קודם, שזה לא הנהגה במובן של מלך שמנהיג את העולם, זה הנהגה במובן של תפעול מבפנים. אני חוזר לסובב ולממלא מהקטעים הקודמים שראינו. בעצם מה שהופך אותנו, מה שנוטע בנו את החוקיות שלפיה הפיזיולוגיה שלנו עובדת, או את חוקי הטבע שלפיהם העולם כולו מתנהל, זה בעצם הקדוש ברוך הוא. ולכן הסדרים השכליים הארוכים בחוכמתו העליונה בעצם, זה מה שכתוב לעולם השם דברך ניצב בשמיים. הלוגוס היווני, כן, התבונה האלוקית בעצם נמצאת בתוך העולם. זה לא שהוא תכנן אותה לפי מה שהיה בראש שלו, אלא הראש שלו נמצא בתוך העולם. זה בעצם מה שגורם לעולם להתנהג לפי החוקיות הזאת שלפיה הוא מתנהג. לכן כל פרט בעולם לכאורה אמור להתאים למשהו בחוכמה של הקדוש ברוך הוא, אפילו הפרטים הקטנים. ולכן הוא אומר, ולא נמצא חלק קטן מהמערכת הגופנית שלא ייכנס בחשבון הסידור השכלי, כי זה זה מול זה, אין פה אחד, והם הופכו לישות אחת. כל דבר קטן כזה אם לא הייתה לו מקבילה או אם אין אור פנימי ממלא בתוכו שהוא משהו מהקדוש ברוך הוא, הוא לא היה פה. זאת אומרת צריכה להיות אנלוגיה מלאה בין המימד הרוחני לבין המימד החומרי, כי הם בעצם בסופו של דבר מתחברים נהיים אחד. אומר אותו דבר כמו היחס בין נשמה לבין גוף, כך גם היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. רק אני אסיים רק באיזה סיפור שהיה בדידי, אולי גם סיפרתי את זה פעם, אני כבר לא זוכר מה סיפרתי איפה. פעם אשפזו אותי בבית חולים השרון על אפנדיציט. זה היה קצת אחרי שיצא הספר שלי על אלוהים משחק בקוביות, על האבולוציה. שכבתי שם והיה ביקור רופאים וראש המחלקה נכנס, והוא רואה איזה דוס כזה שוכב על המיטה, אז הוא אומר לי: אתה יודע שלאפנדיציט אין שום תפקיד בגוף. כאילו בתור התרסה על הדוסים שחושבים שהקדוש ברוך הוא ברא את הכל בחוכמה ולכל פרט יש תפקיד, כמו שהרב קוק כותב כאן. אז הייתי, הוא לא ידע על מי הוא נפל, אני בדיוק הייתי אחרי שגמרתי לכתוב, אחרי שיצא הספר הזה על אלוקים משחק בקוביות, ושאלתי אותו, אני מניח שאתה לשיטתך חושב שהאבולוציה עשתה את כל זה, השאלה היא איך אתה מסביר את זה שקיים איבר שאין לו שום תפקיד, אז איך האבולוציה מאפשרת לדבר הזה לשרוד? נדמה לי שאתה חייב לעניין הזה הסבר לא פחות ממני. זאת אומרת, ובאמת אנחנו יודעים, יש היום ויכוחים, יש כאלה שטוענים שיש לאפנדיציט תפקיד, אין לאפנדיציט תפקיד, נדמה לי שזה נמצא היום בוויכוח בין חוקרים שונים, נדמה לי עד כמה שלפחות אני יודע. טוב, זה אנקדוטה משעשעת, כי בעצם ההתאמה הזאת שצריכה להיות לכל פרט לחוכמה האלוקית היא בעצם יכולה לזכות גם להסבר ניאו דרוויניסטי מקביל. גם שם, כמו שדוקינס חוזר וכותב באדיקות רבה כל פעם, הוא אומר אין שום דבר מיותר באבולוציה, זאת אומרת כל דבר שהוא מיותר הוא ייכחד בצורה תקיפה וחד משמעית. לא יישאר זכר ממנו. האבולוציה היא מאוד אגרסיבית ומשליטה את חוכמתה במירכאות על המציאות. אז אפשר לקרוא לאבולוציה הזאת בכל מיני שמות, אולי זה הקדוש ברוך הוא, אולי זה אבולוציה, אבל משהו מהחוכמה שלו כנראה צריך להימצא בכל פרט. זה מה שהרב קוק טוען, וזה בעצם ביטוי ראשון לאותה הקדמה שנתתי קודם על החיבור המאוד אינטימי הזה שיש בין נשמה לבין גוף, או בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם. אוקיי, אז אנחנו יצאנו ידי חובת הרב קוק אפילו עם הקטע הראשון, נמשיך בשני הקטעים הבאים.

[Speaker C] השאלה שלי היא האם שמדובר פה על ישות, באמת מדובר ברמה האונטולוגית או ברמה האפיסטמית?

[הרב מיכאל אברהם] מה ההבדל? אפיסטמולוגיה זאת הכרה של משהו שקיים בעולם. אתה יכול להגיד שהאפיסטמולוגיה מתעתעת בי, אבל אם זאת אפיסטמולוגיה, זאת תפיסה של משהו, אז יש משהו שאותו אני תופס. מה, אז מה זה משנה אם זה אפיסטמי או מטאפיזי?

[Speaker C] לא, זה מאוד משנה, כי זה כמו שיבואו ויגידו לי שיש שדים, שחז"ל האמינו בשדים, אבל יש הבדל מאוד גדול אם הם באמת האמינו בישויות שהם שדים או האם הם חשבו שזה חלק מההכרה שלנו, שזה תהליכים הכרתיים.

[הרב מיכאל אברהם] שוב פעם, אז זה לא אפיסטמי גם, אז זה סתם הזיה. אפיסטמולוגיה זה הכרה שלנו את העולם. אז אם אני מכיר את זה אפיסטמית אז יש משהו שאותו אני מכיר. הטענה ששדים לא קיימים בעולם וחז"ל לא יודע מה דמיינו אותם, המציאו אותם, חשבו אותם, זה לא אפיסטמולוגיה. להפך, זה חוויות או לא יודע, הזיות תקרא לזה סובייקטיביות.

[Speaker C] רגע, אז אתה בעצם אומר שאין הבדל בין דואליסט אונטולוגי לבין דואליסט אפיסטמי? נכון.

[הרב מיכאל אברהם] נשמע מוזר. אפיסטמולוגיה בסך הכל מאפשרת לי להכיר את מה שקורה בעולם. אלא אם כן תגיד שהאפיסטמולוגיה שלי מתעתעת בי, אבל אז זה לא אפיסטמולוגיה, אז זה פשוט הזיה. אפיסטמולוגיה בתרגום מילולי זה תורת ההכרה. אז אם אני מכיר משהו, אז יש משהו שאותו אני מכיר. עוד מישהו? אוקיי, אז נעצור כאן. להתראות. בשבוע הבא אנחנו ממשיכים. שלישי בשבוע הבא בעזרת השם. להתראות.