פוזיטיביזם בהלכה ובכלל שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] בואו נתחיל עם אבחנה בין שני סוגי טיעונים. טיעון לוגי רגיל זה טיעון שגוזר מסקנה מהנחות. אנחנו אומרים שהטיעון הזה הוא תקף במקום שבו לא ייתכן שהנחות נכונות והמסקנה שקרית. זאת אומרת, אם ההנחות נכונות אז חייבים גם לקבל את המסקנה. כגון כל השולחנות הם לבנים, הדבר הזה הוא שולחן, לכן הדבר הזה הוא לבן. אוקיי? זה טיעון תקף. למה הוא תקף? כי מי שמקבל את שתי ההנחות חייב גם לקבל את המסקנה. יש טיעונים רכים יותר שהם לא הכרחיים, כמו אנלוגיה או אינדוקציה, או היסקים, אני לא יודע אם קוראים לזה לא היסקים לוגיים, אבל אפשר לקרוא גם לזה חלק מהלוגיקה, בדרך כלל הלוגיקה באופן מסורתי עוסקת בהיסקים דדוקטיביים, בהיסקים הכרחיים. אז היסקים מהסוג הזה אלה היסקים לא הכרחיים. למשל, השולחן הזה הוא לבן, גם זה שולחן, אז גם זה לבן. זאת אנלוגיה. הוא עושה אנלוגיה בין שני השולחנות. או אינדוקציה, השולחן הזה הוא לבן, השולחן הזה גם לבן, אז כנראה כל השולחנות לבנים. שני סוגי טיפוסי הטיעונים האלה, גם האנלוגיה וגם האינדוקציה, אלו טיעונים שהם לא הכרחיים, נכון? יכול להיות שהשולחן הזה הוא לבן וגם זה שולחן אבל הוא ירוק. זאת אומרת, אין הכרח לומר שכל השולחנות יש להם אותו צבע. אבל אנחנו בכל זאת משתמשים בסוג כזה של טיעונים למרות שהוא לא ודאי, הוא לא הכרחי. אנחנו עושים בזה שימוש. מה מקור ההבדל בין סוגי הטיעונים האלה? זאת אומרת למה אחד מהם הוא הכרחי והאחרים לא הכרחיים? אז כאן דיברנו על זה בהקשרים שונים בעבר, לכן יהיו דברים בטח שהם מוכרים חלק אבל בכל זאת אני אנסה לעשות את זה בצורה מסודרת. טיעון לוגי תקף כמו מה שאמרתי קודם, כל השולחנות הם לבנים, הדבר הזה הוא שולחן, לכן הדבר הזה הוא לבן. למה הוא תקף? למה הוא הכרחי? למה מי שמקבל את ההנחות לא יכול לדחות את המסקנה? אז בואו ננסה לחשוב על מישהו שיורד אלינו מהחלל החיצון ואומר לנו כן ההנחות נשמעות לי סבירות אבל המסקנה ממש לא, לא מסכים למסקנה. מה אני אמור להגיד לו כדי להסביר לו שהוא טועה? או כדי לשכנע אותו? זאת אומרת הוא מקבל שכל השולחנות הם לבנים הוא מקבל שהדבר הזה הוא שולחן. אבל למה להניח מתוך זה שהשולחן הזה הוא לבן? או שהדבר הזה הוא לבן? את זה הוא לא רואה. עכשיו, הרי לנו זה נראה מובן מאליו, זאת אומרת אם אתה מקבל את ההנחות אתה לא יכול להתכחש למסקנה. אתה לא יכול לדחות את המסקנה. טוב, אבל הוא פותח עלינו זוג עיני עגל ואומר מה לא יודע מה מי אמר אולי הוא ירוק? לא יודע. אני מקבל את ההנחות לא מקבל את המסקנה. מה אני אמור להגיד לו? זאת אומרת למה איך אני אשכנע אותו שזה נכון? נדמה לי שהאופן שבו אפשר לנסות לעשות את זה זה לנסות ולפרק את שתי ההנחות. זאת אומרת בוא נסתכל על שתי ההנחות שלנו. אתה אומר שהדבר הזה הוא שולחן ואתה אומר שכל השולחנות הם לבנים. אלה שתי ההנחות. המסקנה אני רוצה להסיג שהדבר הזה הוא לבן. אבל בוא נסתכל רגע על שתי ההנחות. מה זה אומר שכל השולחנות הם לבנים? זה אומר ששולחן א' הוא לבן ושולחן ב' הוא לבן ושולחן ג' הוא לבן, נעבור על כל השולחנות בעולם כולם לבנים. עכשיו ההנחה השנייה אומרת שהדבר הזה גם הוא שולחן. זאת אומרת שבין היתר עברנו גם עליו. כשאנחנו אומרים שכל השולחנות הם לבנים אחד מהפריטים ברשימה הזאת זה השולחן הזה. ואמרנו שהוא לבן. ואת זה קיבלת. אז קיבלת שהשולחן הזה הוא לבן. אז איך אתה יכול להתכחש למסקנה שהשולחן הזה הוא לבן? זאת אומרת אם אנחנו מפרקים את ההנחה הגדולה של הטיעון שכל השולחנות הם לבנים ואנחנו פשוט בונים מזה אוסף של טענות פרטניות, השולחן הזה לבן וזה לבן וזה לבן וזה לבן, במקום להגיד כולם ביחד, בעצם אנחנו פתאום רואים שהמסקנה לא מכילה שום מידע שלא היה בתוך ההנחות. זאת אומרת כשקיבלת את ההנחות כבר קיבלת את זה. זאת אומרת אין במסקנה שום דבר מעבר למה שקיבלת בהנחות. בדרך כלל זה רק פחות אבל בטח לא יותר. לכן מי שמקבל את ההנחות חייב לקבל את המסקנה. מה שהדבר הזה בעצם אומר זה שטיעון לוגי הוא תקף בגלל.

[Speaker B] זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת הטענה היא שטיעון לוגי תקף לעולם לא מוסיף לי מידע. בגלל זה הוא תקף, כי הוא לא מוסיף לי מידע. זאת אומרת הוא תקף בגלל שהמידע שיש בהנחות שמהן הסקתי כולל בתוכו את המידע שיש במסקנה. ואם הסכמתי, אז אני חייב להסכים על המסקנה. אין בזה שום דבר מעבר. בגלל שהוא לא מוסיף מידע חדש לכן הוא תקף. זאת אומרת לכן אני חייב לקבל את המסקנה. כמובן תקיפות אין פירושה שמסקנה נכונה. פירושה שמי שמקבל את ההנחות צריך לקבל את המסקנה. יכול לא לקבל את ההנחות, אבל אתה לא יכול לקבל את ההנחות אבל לדחות את המסקנה. זה לא יכול להיות. זה המשמעות של תקיפות. תקיפות זה מושג משיק אבל שונה למושג אמיתיות. זאת אומרת אמיתיות ושקריות אלו שיפוטים שמדברים על משפטים, על טענות. טענה יכולה להיות אמיתית ויכולה להיות שקרית. טיעון, אין דבר כזה טיעון אמיתי. אמיתי זה מתייחס לטענות לא לטיעונים. טיעון יכול להיות תקף. תקף או בטל. בטל פירושו לא תקף. אוקיי. האמיתיות או שקריות של טענות נמדדת מול המציאות שהן מתארות. אם אני אומר שעכשיו חושך בחוץ, אז איך אני יודע אם הטענה הזאת היא אמיתית או שקרית? מסתכל. אם באמת חושך בחוץ יש הלימה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים שהיא מתארת, אז הטענה אמיתית. אם אין הלימה אז הטענה שקרית. והדרך לבדוק אמיתיות או שקריות של טענה זה בסך הכל להשוות אותה. תצפית נגיד, טענת עובדה זה המקרה הכי פשוט, אז לצפות בעובדה שהיא מתארת וככה אני מיד רואה אם היא אמיתית או שקרית. לעומת זאת בטיעונים, כדי לדעת אם טיעון הוא תקף או לא תקף, האמירה שטיעון הוא תקף זאת אמירה שקובעת קשר בין ההנחות לבין המסקנה. היא לא קובעת שום דבר לגבי האמיתיות של הטענות או השקריות של הטענות. אז לכן אין פה למה להשוות. זאת אומרת אתה לא טוען שום דבר שאתה יכול להשוות את הטענה הזאת מול עובדה ולראות אם היא נכונה או לא. אני לא מדבר פה על אמיתיות של טענות, אני מדבר על תקיפות של טיעונים. אוקיי? אז איך אני בכל זאת בודק תקיפות של טיעונים? מה הדרך לעשות את זה? אז אריסטו כבר שרטט מפות, כמה מפות של מה שהוא קרא סילוגיזמים, זאת אומרת היסקים הכרחיים. כל מיני דפוסים של היסקים הכרחיים, ואתה יכול כמובן לראות אם דפוס הטיעון שמוצג בפניך מתאים לאחד מהדפוסים האריסטוטליים. אבל זה כמובן רק משיג את הטענה, משיג בסמ"ך, את הטענה צעד אחד אחורה. זאת אומרת איך אריסטו קבע את דפוסי הטיעון האלו? אז הוא קבע. ועכשיו אני יכול להשוות לדפוסים שהוא קבע. אבל איך הוא קבע? זאת אומרת איך אתה יכול לדעת אם דבר מסוים הוא טיעון מסוים הוא תקף או לא תקף? מה הקריטריון? אם זה לא תצפית אז מה כן? ברור שיש פה משהו אנליטי. זאת אומרת אתה לא צופה בשום דבר, אתה לא עושה השוואה בין טענה לבין עובדה כלשהי שהטענה מתארת, אתה מסתכל על מבנה הטיעון ומתוך ניתוח של מבנה הטיעון אתה יכול לראות אם הוא תקף או לא. ובעצם מה שאתה צריך לבדוק, אם אני עכשיו חוזר למה שפתחתי בו, אתה צריך בסך הכל לבדוק האם יש במסקנה מידע מעבר למה שהיה בהנחות. זה הכל. כל דפוסי הטיעונים של אריסטו זה בסך הכל סוגי טיעונים שבהם אני יכול להראות שאין במסקנה שום מידע שלא היה כלול בהנחות. זה הכל. ככה קובעים.

[Speaker B] הנחה הנחה לא צריכה להיות אמיתית? לא. לא. תקיפות זה סתם משחק.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. נכון. אין קשר בין תקיפות של טיעון לבין אמיתיות ושקריות של טענות. הקשר היחידי שיש זה לא נוגע כל כך אלינו אבל אני בכל זאת כדי להשלים את התמונה, הקשר היחידי שיש בין המושגים של אמיתיות ושקריות למושגים של תקיפות ובטלות זה הקשר שאמרתי בהתחלה. כשאני אומר שטיעון מסוים הוא תקף זה אומר שאם ההנחות אמיתיות גם המסקנה אמיתית. זה הקשר שיש. זאת אומרת באופן עקרוני יכול להיות טיעון תקף שגם ההנחות שלו שקריות וגם המסקנה שלו שקרית. ועדיין הטיעון הוא תקף. כל הצפרדעים יש להם כנפיים, השולחן הזה הוא צפרדע, לכן השולחן לכן לשולחן הזה יש כנפיים. זה טיעון תקף. למרות ששתי ההנחות שלו שקריות וגם המסקנה שקרית. שום דבר פה לא אמיתי. אבל התקיפות לא מדברת על האמיתיות, היא מדברת רק על הזיקה שיש בין ההנחות לבין המסקנה. אוקיי? אז לכן בעצם אתה לא יכול באמצעים תצפיתיים, באמצעים של השוואה מול איזושהי עובדה, לדעת אם טיעון הוא תקף. מה אתה כן צריך לעשות? אתה צריך לבדוק האם יש במסקנה מידע מעבר למה שהיה בהנחות. אם לא אז הטיעון הוא תקף. זה בעצם הדרך לבדוק טיעונים תקפים. אוקיי, מה קורה מה קורה באנלוגיה ואינדוקציה? זה שני סוגי הטיעונים הנוספים שהבאתי. נגיד השולחן הזה הוא לבן, וזה שולחן, אז גם זה הוא לבן. ההנחות פה זה שהשולחן הזה הוא לבן, הנחה אחת. הנחה שנייה שזה גם שולחן. אלה שתי ההנחות. המסקנה שהדבר הזה הוא לבן. בוא נעביר את זה את המבחן שתיארתי קודם. האם יש במסקנה מידע מעבר למה שהיה בהנחות? כן? ברור שכן, נכון? בתוך ההנחות לא היה מידע שהדבר הזה לבן. היה מידע שזה לבן וזה שולחן וזה לבן והיה מידע שזה גם שולחן. זה הכל. אין בשום מקום שם לא מתחבאת ההנחה שהדבר הזה הוא לבן. אוקיי? אז זה אומר שהמסקנה מכילה מידע שלא היה בתוך ההנחות. ולכן זה בעצם אומר שהטיעון הזה הוא לא תקף. או במילים אחרות שהמסקנה לא נובעת בהכרח מן ההנחות. אוקיי? אותו דבר באינדוקציה. כן, כשאני אומר השולחן הזה הוא לבן, השולחן הזה גם לבן, אז כנראה כל השולחנות הם לבנים. ועוד פעם, יש לי שתי הנחות. השולחן הזה לבן, הנחה אחת. השולחן הזה לבן, הנחה שנייה. מסקנה, כל השולחנות הם לבנים. ברור שהמידע שיש במסקנה שהוא הרבה יותר רחב מאשר מה שיש בהנחות, לא כלול בתוך ההנחות.

[Speaker B] בוא לא נתבלבל, זה לא אינדוקציה מתמטית, יש שם מישהו.

[הרב מיכאל אברהם] אינדוקציה מתמטית זה משהו אחר, אני מדבר על אינדוקציה מדעית. זאת אומרת, אז במסקנה יש איזשהו מידע שהוא רחב יותר מאשר המידע שהיה בתוך ההנחות.

[Speaker B] וכיוון שכך זה אומר שאינדוקציה זה לא כלי אמיתי? כלי נכון לבדוק תקפות?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא טיעון תקף.

[Speaker B] אמיתי

[הרב מיכאל אברהם] או לא אמיתי אמרנו זה הטענה על המציאות. לא, אני מבין, תקף. זה לא טיעון תקף. עכשיו, אבל זאת שאלה טובה מה שאתה שואל פה כי כי בסופו של דבר אנחנו הרי משתמשים באנלוגיה ובאינדוקציה. בדיוק. אנחנו משתמשים בכל תחומי החיים, משתמשים במדע, משתמשים במשפט, משתמשים בכל מיני תחומים. עכשיו, אם זה לא תקף כל

[Speaker B] חוק בפיזיקה הוא אינדוקציה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא תוצאה של אינדוקציה. אז איך איך אנחנו בעצם משתמשים בדבר הזה? מתברר, מה זה אומר להשתמש? להשתמש פירושו שאנחנו מאמינים שהמסקנה היא אמיתית. נכון? זה נקרא להשתמש באנלוגיה או באינדוקציה. אני עושה איזושהי הכללה. אז אני קובע את החוק הכללי ואני מאמין שמתוך הדוגמאות שראיתי אני יכול להכליל את המסקנה הזאת. מה זה אומר בעצם? שעל סמך הדוגמאות שאותן ראיתי יש לי יסוד סביר להניח שגם המסקנה נכונה למרות שהיא מכילה הרבה יותר מידע מאשר מה שיש בתוך הדוגמאות שראיתי. מה זה אומר? הרי את המסקנה זאת אומרת זה שהמסקנה נכונה איך אני אמור לבדוק? זאת כבר טענה על אמיתיות ושקריות לא על תקפות. איך אני אמור לבדוק את זה? רק בתצפית. לראות האם המסקנה נכונה או לא נכונה. אני לא יכול לצפות בכל השולחנות בעולם. אין לי דרך תצפיתית לאמת את זה. אוקיי? אז מה אז איך אני בכל זאת חושב שזה נכון? לא בטוח שזה נכון, אבל חושב שזה נכון. כי יש לי אמון בתהליך הזה שנקרא אינדוקציה. נכון שהוא לא ודאי, אבל יש לי אמון בו. אוקיי? זאת אומרת, זה לא ודאי מצד אחד אבל זה גם לא ירייה באפלה. זה לא ניחוש. ניחוש זה סתם משהו, או שהוא נכון או שהוא לא נכון, אין לי שום רגליים לדבר אני לא יכול לקבוע שום דבר ביחס לשאלה אם זה נכון או לא. זה מה שנקרא ניחוש. אני סתם מנחש. כשאומרים ניחוש אינטליגנטי אז מתכוונים למשהו אחר. זאת אומרת מתכוונים ל אני לא בטוח, אבל זה לא ירייה באפלה. זאת אומרת יש לי איזשהו בסיס לסברה שזה כנראה נכון. בוא נגיד אני לא אמות אם אני אגלה שזה לא נכון. זה לא טיעון דדוקטיבי. אני לא בטוח שזה נכון. אבל זה גם לא ירייה באפלה. יש פה משהו באמצע. ולכן מה שאני רוצה לטעון זה שאנלוגיה ואינדוקציה הם אמנם לא היסקים הכרחיים אבל הם היסקים שיש להם משקל. זאת אומרת בין התקפות לבטלות, או לא לבטלות אלא לשקריות לא שקריות לאנטי תקפות, כן, יש דרגות ביניים. זאת אומרת טיעונים בטלים זה טיעונים שהמסקנה לא נובעת בהכרח מהנחות. אז זה שהיא לא נובעת בהכרח מהנחות זה לא אומר שהמעבר מהנחות למסקנה הוא חסר משקל, הוא חסר ערך. יש משקל מסוים. כל אחד יעריך את זה כמו שהוא מעריך את זה. אין כלים ברורים להעריך דבר כזה. אבל כולנו עושים שיקולים כאלה.

[Speaker B] אבל זה יותר מסוכן כי אז אתה על סמך הדברים האלה מתחיל לבנות כל מיני נכונות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון נכון. אבל אין מה לעשות. לא הבטחתי לא הבטחתי לך גן של ורדים כמו שאמרתי. מסוכן אבל מה לעשות?

[Speaker B] אבל המטוס שאתה טס בו הוא נבנה על סמך אינדוקציה. ובמובן אחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא יעזור לך. אם תפסיק לטוס כל דבר אחר שאתה עושה נבנה על אינדוקציה. זאת אומרת לא תוכל לא תעשה שום דבר שבנוי על אינדוקציה. האינדוקציה גם אומרת שאם אני אוכל אני נשאר בחיים ואם אני לא אוכל אני מת. אם אני לא מאמין לאינדוקציות אני יכול גם לא לאכול.

[Speaker C] זה כבר משהו מתוכנת מבחינת התחושה.

[הרב מיכאל אברהם] כשאני בוחן את זה בשכל שלי אני יכול להחליט שהשכל שלי שבור.

[Speaker C] זה משהו לומר לאיש ממאדים. אם הוא לא אכל הוא מת. אה? זה משהו לומר לאיש ממאדים. אם הוא לא אכל, הנה עובדה, זה מה שקרה עד עכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שזה יקרה הלאה? אתה עושה אינדוקציה. אוקיי, ואנחנו מניחים שזה כנראה יהיה גם הלאה. מי אמר? אם אתה לא מקבל דבר שהוא לא ודאי, אתה לא תוכל לעשות שום דבר. וזה, אם מסתכלים על זה במבט שתיארתי קודם, בעצם מה שמבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, לא משנה כרגע אם הוא בטל, חסר ערך, ירייה באפלה, או לא תקף אבל יש לו משקל מסוים, זה השאלה כמה מידע, או אם הוא מוסיף מידע וכמה מידע הוא מוסיף. זה בעצם הקריטריון. זאת אומרת, טיעון תקף זה טיעון שלא מוסיף שום מידע. אין במסקנה שום מידע מעבר למה שהיה בהנחות. הטיעונים הבטלים הם טיעונים שמוסיפים מידע. בסדר? טיעון שמוסיף המון מידע, זאת אומרת באופן בלתי פרופורציונלי לעובדות שיש בידיי, ולכן זה מאוד ספקולטיבי, אני מאוד מפקפק אם זה נכון או לא, אז הוא באמת יהיה טיעון מאוד מפוקפק. טיעון שהוא יותר שמרני, יותר זהיר, יותר מתון, לא משתולל, זאת אומרת הוא לא מוסיף מידע לא פרופורציוני אלא מרשה לעצמו איזושהי הרחבה ביחס למידע שאותו ראיתי, אז אני אהיה מוכן לתת לו יותר משקל. או במילים אחרות, בעצם יש פה איזשהו טרייד-אוף, איזשהו משחק בין רמת הוודאות של הטיעון לבין כמות המידע שהוא מוסיף. זה מה שקראתי עיקרון הוודאות הפילוסופי. עיקרון הוודאות הפילוסופי בעצם אומר שהמכפלה של הוודאות בכמות המידע היא קבועה. זאת אומרת ככל שהוודאות יותר גבוהה, כמות המידע שאתה מוסיף יותר קטנה.

[Speaker B] זאת אומרת המידע הנוסף, שאתה מוסיף.

[הרב מיכאל אברהם] המידע שאתה מוסיף. זאת אומרת, אם הוודאות היא מוחלטת, אז אתה לא מוסיף שום מידע. זאת אומרת אם זה אינסוף אז זה אפס. אם אתה מוסיף אינסוף מידע, כמות הוודאות אפסית, זאת אומרת זה אפס. אם אתה מוסיף קצת מידע, אתה יכול לתת לזה כבר מידה של ודאות. ועכשיו זה תלוי עד כמה ספקולטיבי אתה. ככל שאתה יותר ספקולטיבי, הטיעון יותר מפוקפק, ולכן אנחנו תמיד צריכים לשחק… הטיעון מפוקפק. כן. והאמון שלי במעבר מההנחה למסקנה הוא… הטיעון הוא בטל בכל מקרה. לא, ברור, בטל זה עוד לא אומר שהוא חסר ערך. בטל הכוונה לא הכרחי. אוקיי, אבל יכול להיות שהוא עדיין סביר. אז לכן אני אומר, טיעון מפוקפק זה שטיעון הוא לא סביר. רמת סבירות אחד זה טיעון תקף, אבל יש רמות סבירות נמוכות יותר. ויש כמובן דבר שהוא ספקולציה גמורה, רמת סבירות חמישים אחוז או נגיד אם יש שתי אפשרויות אז חמישים אחוז. אפס זה טיעון נהדר דרך אגב. טיעון שוודאותו היא אפס זה טיעון מצוין, בגלל שאז אתה יכול לעשות את הטיעון ולהסיק את המסקנה ההפוכה. כי אם זה בטוח לא נכון, אז המסקנה ההפוכה בטוח כן נכונה. הטיעון הכי בעייתי זה טיעון שרמת הוודאות שלו היא חמישים אחוז.

[Speaker B] מעניין אם מישהו בדק את הקונספציה של ערב יום כיפור, מה היה שמה במכפלות האלה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה יודע, נדמה לי שחבר של שמואל התעסק עם זה קצת. פעם שמעתי אותו אפילו ברדיו נדמה לי מדבר על זה, איציק בן ישראל. איציק בן ישראל? כן, על… הוא פילוסוף של המודיעין כזה. אז הוא הרי… נגיד דיברתי על זה עם איזה תלמיד שלי ששירת במודיעין, וגם התרשם כמו שאני מתרשם בלי להכיר, רק מבחוץ. אי אפשר למדוד את האמינות של הערכה מודיעינית. זאת אומרת, אני לא חושב שמישהו עשה פעם עבודה סטטיסטית רצינית ובדק מה האמינות של חיזוי של מערכות מודיעיניות.

[Speaker B] יש הרבה מה להגיד על זה אבל לא פה. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] מול חיזוי שאתה תיתן סתם לבנאדם ברחוב, אדיוט.

[Speaker B] אמרתי, את מה שיש לי להגיד אמרתי פעם בפורום מטכ"ל אחרי הערכת מצב מודיעינית שנתית.

[Speaker C] למי נתת אותה?

[Speaker B] על זה שאי אפשר לעשות שום דבר. שהדברים החשובים באמת אי אפשר לחזות.

[הרב מיכאל אברהם] כן. אני אומר זה… עכשיו ולכן אתה מעמיד מומחים ואוספים מידע והכול, אבל בסופו של דבר אין לך דרך לקבוע האם החיזוי הזה שווה משהו. ובכלל לא ברור עד כמה החיזוי הזה הוא יותר טוב מאשר סתם הגרלה או חיזוי של אדיוט. בהנחה שחיזוי של אדיוט יכול להיות יותר טוב מהגרלה, בכל זאת יש לו איזושהי אינטואיציה, זה לא סתם ירייה באפלה. עכשיו. עוד פעם חיזוי של חמישים אחוז בשאלה בינארית לא שווה כלום. חמישים אחוז זה הרבה לכאורה, זה הרבה מעל אפס, אבל לא, חמישים אחוז לא שווה כלום. להיפך, עדיף חיזוי של שלושים אחוז, כי אז תיקח את האופציה שאותה לא חזית ותניח שהיא התוצאה. ואיך אתה יודע שזה שלושים אחוז? לא אני אומר, אם היית יכול לתת איזושהי הערכה, איזשהו אומדן לאמינותו של החיזוי, החיזוי של חמישים אחוז הוא החיזוי הכי גרוע. שלושים אחוז הוא טוב, שבעים אחוז גם טוב, חמישים אחוז הוא הכי גרוע. ברגע שיש רק שתי אופציות אז זה כמו הגרלה.

[Speaker E] אבל בשביל ששאלה תהיה שאלה בינארית אתה צריך כבר להניח הרבה הנחות שאתה יודע וכולי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לא חשוב, אני מדבר כמובן על היפותטי, בהנחה שיש שאלה בינארית. אני מטיל מטבע, בסדר? עכשיו אני שואל האם התוצאה תהיה זוגית או אי-זוגית? שאלה בינארית. או שהתוצאה היא סליחה קובייה. מטבע זה עץ או פאלי. עץ או פאלי? ייפול על עץ או ייפול על פאלי? בסדר שאלה בינארית. עכשיו תן למומחה לחזות או תן להדיוט לחזות. בסדר, לא יודע מי עד כמה זה יהיה, נגיד אפילו מטבע לא הוגן, בסדר? כדי שיהיה איזושהי משמעות לחיזוי ולא סתם חמישים-חמישים.

[Speaker D] טוב, בכל אופן בבורסה תמיד אומרים שהקוף העיוור הוא מצליח כמו האנליסט הכי טוב.

[הרב מיכאל אברהם] כן נכון, אף פעם לא מנצחים את השוק, הגרלה הסטטיסטיקה היבשה, הוא מצליח כמו הממוצע.

[Speaker E] יותר מהממוצע, אבל לא כמו האנליסט הכי טוב. האנליסטים הטובים, גבורה בדיעבד, לא יודע אם זה אומר שהם חכמים או שהם ניחשו טוב.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם זה אנליסט טוב בדיעבד או אנליסט טוב קדימה. טוב בדיעבד כולנו מרוויחים. בדיעבד זה הרי הלבנוני ההוא, נסים טאלב, נסים טאלב כן בדיוק, הברבור השחור. הוא טוען שכל האנליסטים הטובים הם אנליסטים טובים בדיעבד. קח מאה אלף אנליסטים, אוקיי? מתוכם נגיד שאנחנו עושים חיזוי כל שבוע רק בשביל להגדיר יותר טוב את הניסוי. אוקיי, נגיד שיש עשר אפשרויות. שאלה שיש לגביה עשר אפשרויות ואני נותן לאנליסטים להגיד לי מה התשובה. עכשיו בוא נגיד שלכל האנליסטים האלו אף אחד מהם אין לו מושג ירוק, אין דבר כזה בכלל אנליסט, זה סתם תרמית לצורך הדיון. מה התוצאה שתקרה? בשבוע הראשון אם יש עשר אפשרויות אז עשירית מהאנליסטים יחזו נכון, בהנחה שזה פשוט ירייה באפלה. אוקיי, עשרת אלפים אנליסטים יחזו נכון. בניסוי הבא מתוך העשרת אלפים האלו יהיו גם האחרים שיחזו נכון, אבל מתוך העשרת אלפים האלו יהיו עוד אלף שיחזו נכון. שבוע אחרי זה יהיו עוד מאה שיחזו נכון, שבוע אחרי זה יהיו עוד עשרה שיחזו נכון, שבוע אחרי זה יהיה עוד אחד שיחזה נכון. זאת אומרת יהיה אנליסט אחד שחמישה או שישה, לא יודע כמה זה, חמישה שבועות רצופים חזה נכון. אוקיי? זה גאון. חמישה שבועות רצופים האיש חוזה את מה שיקרה מתוך עשר אפשרויות שזה תחזית לא פשוטה, אוקיי? אתם מבינים שלמרות שזה קוף עיוור זה מה שיצא, כי אם יש מאה אלף אנליסטים אחד מתוכם זה יקרה. עכשיו השאלה היא איך קוראים לאמריקאי ההוא? באפט. וורן באפט, כן, וורן באפט, שהוא איכשהו יודע לחזות, להצליח, הוא נחשב אחד שמבין, יודע איך להשקיע, זאת אומרת איך להעריך עסקים, איך למדוד השקעות טובות. לך תדע אולי זה האחד שהוא בסך הכל נשאר בסוף הפירמידה ולכן הוא מצליח מספיק זמן, כי צריך להיות אחד כזה מתוך כל המיליונים שמתעסקים בשוק ההון. נכון? אז לך תדע אם אפשר להאמין לו או לא. איכשהו התחושה היא שכן, אבל לא יודע. כי זה תלוי, אני חושב שאפשר קצת לראות, אפשר לבדוק את נסים טאלב לדעתי. זאת תזה שאפשר לבדוק.

[Speaker C] היה איזה כלכלן דן שפרונצה שהיה יועץ פנסיוני או משהו, בדק את כל קרנות הפנסיה בארץ, לאורך זמן אין הבדל ביניהן. זאת אומרת כשאתה רואה מודעה מיטב דש בחמש שנים אחרונות עשתה כך וכך, בוא נבדוק אותה ואת המתחרות שלה על זמן כפול. והוא אומר שהוא בדק את זה והוא נראה לי אדם לגמרי לגמרי אמין.

[Speaker B] נשמע הגיוני. נשמע הגיוני.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן הנקודה היא שאיך אפשר לבדוק את זה? זה פשוט תסתכל האם הפירמידה בנויה בהיצרות של פי עשרה בכל שלב. אם יש לך אחד שחזה עשרה ניסיונות קדימה והבאים אחריו חזו רק שלושה-ארבעה, אז זה כבר לא התפלגות של עשירית. עכשיו אני אומר יש סטיות, התפלגות של עשירית גם זה איזשהו סוג של ממוצע ותלוי מה המובהקות ומה סטיית התקן סביב הממוצע הזה, אבל אתה יכול לראות עד כמה באמת יש פה מישהו שבכל זאת פורץ מעבר לסטטיסטיקה באופן די מובהק מעבר לסטטיסטיקה שהיינו מצפים מהגרלה עיוורת. ואז אתה אומר כנראה שיש לו בכל זאת איזה שהם יכולות וזה לא רק סתם פשוט המקרה הסטטיסטי המוצלח. אז כן אפשר אני חושב לבדוק את התזה הזאת. בשוק ההון אני חושב שאפשר, ובניסויים בחיזויים מודיעיניים אני בספק. השאלה היא כמה אירועים יש לך, כמה חיזויים, מול מה אתה בודק, זאת אומרת הרבה יותר קשה. מה זה נקרא לחזות נכון? כי הרי קראתי לפני, כבר גולשים לדברים אחרים לגמרי, אבל קראתי הרי לפני כמה שנים, שלח לי מישהו בהתלהבות רבה מאמר של החזאי ההוא מבר אילן, איך קוראים לו? פסיג, פסיג, נו, עמית פסיג. ההוא מתפרנס משטויות, חבל על הזמן. כן, בדיוק.

[Speaker C] התחזיות שלו לא מחזיקות מעמד אפילו שנה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא מחזיקות מעמד? אני לא ראיתי תחזיות. זאת אומרת, זה האורקל מדלפי. זאת אומרת, הוא בסך הכל אומר דברים שאתה לא יכול לבדוק אותם. הם כל כך אמורפיים שכל מה שיקרה בסך הכל פחות או יותר יתאים להם. עכשיו האיש קיבל משרה בבר אילן, הוא פרופסור לחיזוי. הגיע מארצות הברית, ייבא את המקצוע הזה לארץ. אני כשהוא הגיע לארץ, שלח

[Speaker B] לי לעתידנות, עתידנות, כן.

[הרב מיכאל אברהם] שלח לי איזשהו רב שנורא התלהב מהעניין כי הוא חזה עתיד ורוד למדינת ישראל, לא זוכר בדיוק כשהוא הגיע, אז הוא שאל אותי מה דעתי באיזה קבוצת רבנים כזאת שהייתי פעם עד שזרקו אותי משם. אז הוא שלח לי את המאמר הזה של פסיג, שאל אותי מה דעתי. אמרתי לו שזה האורקל מדלפי החזה יותר טוב ממנו. זאת אומרת האמירות האלה האמורפיות שאתה לא יכול לדעת מה זה נקרא יותר טוב? באיזה מובן מצב של מדינת ישראל יותר טוב? תן לי מדדים כמותיים כלשהם. אני מצפה שתגיד לי כמה יהיה באוצר מדינת ישראל ברמת השקל. אבל תן משהו שאפשר לנסות להפריך אותו, זאת אומרת שאם יקרה משהו אני אדע שטעית. זה תחזיות שלא, אם הם חוזים תחזית ורודה.

[Speaker C] אני קורא שנים בלוג כלכלי בשם תמריץ, כן. כל פעם שהוא טועה בתחזית, אז שבוע שבועיים אחר כך הוא מציין את זה. אנחנו המדינה המפותחת היחידה שיש לה פירמידת גילאים כמו למדינה מפגרת. לכן יש כל הזמן צמיחה של כוח ייצור. לעומת זאת, במדינות אירופה עם ממוצע ילודה פר משפחה של פחות משתיים, נוצר מצב שרבע מהאוכלוסייה צריך לממן, כמו

[הרב מיכאל אברהם] בסין הרי, בגלל זה הגדילו את מספר הילדים בסין. בסין הרי היה מותר ללדת רק ילד אחד. עכשיו שם מדובר על מיליארדים, כל טעות הכי קטנה שאתה עושה זה שואה. עכשיו הם לא לקחו בחשבון, הם פחדו מפיצוץ אוכלוסין, היה מותר רק ילד אחד, הם הרגו ילדים שם, רצחו בנות, סיפורים ידועים.

[Speaker C] בסין יש עשרות מיליוני רווקים שהם גורם שמסכן את היציבות של השלטון, זו אחת הסיבות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני אומר, מעבר לזה, בשיקול הזה של פירמידת הגילאים, מה שקרה שם זה שכשאתה מביא ילד אחד אתה לא מצליח לשמר את היחס בין הגיל הצעיר לגיל המבוגר. בסופו של דבר כולם מזדקנים ואין מספיק צעירים שהולכים לעבוד בשביל לפרנס את כל הפנסיונרים. חייבת להיות פירמידת גילאים כזאת שיש לה בסיס מספיק רחב. הא?

[Speaker E] זה רק בהנחה שאנשים יוצאים לפנסיה.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו הם יכולים להמשיך לעבוד. כן, אבל לא משנה, אם הם לא יוצאים לפנסיה מישהו צריך לפרנס אותם, אפילו במשפחה.

[Speaker E] לא, הם יכולים להמשיך לעבוד עד שהם, מאיפה?

[הרב מיכאל אברהם] אין להם, לא יכולים לעבוד. הוא כבר חולה, הוא זקן, הוא לא יכול לעבוד. זה קורה מתישהו. אז המשפחה צריכה לפרנס אותו גם אם זה לא נעשה ממלכתי, אז המשפחה. אבל גם למשפחה אין מספיק ילדים בשביל לעשות את זה. הילד עצמו איך הוא יפרנס את כל הזקנים של המשפחה כשהוא ילד אחד? זה… אז לכן הם עכשיו הגדילו את זה לשני ילדים. לפני כמה שנים הרי הם קיבלו החלטה להגדיל את זה לשני ילדים כי הם הבינו שהם הולכים לתהום. אז זה… איך הגענו לכל זה?

[Speaker C] מחיזוי, האם אפשר לחזות? אינדוקציה וסוג של טיעונים, אנלוגיה, אינדוקציה, לא זוכר כבר איך הגענו, לא משנה.

[הרב מיכאל אברהם] אז האנלוגיה, כן, אז דרך אנלוגיה ואינדוקציה, אבל לא איבדתי את החוט. בכל אופן אז לענייננו, אז הנקודה היא שאנלוגיה ואינדוקציה זה היסקים שמוסיפים לנו מידע, ודדוקציה לא מוסיפה לנו מידע. ולכן בעצם תמיד כאשר אתה רוצה להוסיף מידע אתה משלם על זה במטבע של ודאות. זאת אומרת אתה לא יכול להוסיף מידע בוודאות מוחלטת. אתה תמיד תצטרך לשלם במטבע של ודאות כדי לקבל עוד מידע. ולכן מדע הוא אף פעם לא ודאי כי מדע עוסק בצבירת מידע, ולכן מדע הוא אף פעם לא ודאי בהגדרה. מתמטיקה לא מוסיפה מידע ולכן היא יכולה ללכת על בטוח, זאת אומרת לקבל רק דבר שיש לו הוכחה מוחלטת. זאת אומרת שאתה לא יכול, אבל לאור ההנחות הנתונות, אתה לא יכול לדחות אותו. הבעיה הזאת של איך להתייחס להסקים אינדוקטיביים ואנלוגיים, זאת אומרת הסקים לא הכרחיים, היא בעיה שמביכה הרבה מאוד אנשים או הוגי דעות וכדומה. יש איזה שהיא נטייה אצל אנשים, שאולי לא מספיק מודעים, אולי כן, אני לא יודע, אבל בעיניי זה הרבה פעמים תחושה של פשוט חוסר מודעות לזה מתי אתה מבין שאתה לא צודק אבל אתה לא תמיד מודע לזה, להגיד שכל טיעון שהוא לא וודאי הוא ספקולציה. זאת אומרת, זה על אחריותך בלבד, זאת אומרת אין, זה ירייה באפלה. אנשים שלא מוכנים לקבל בעצם שיש רמות ביניים של סבירות בין הוודאות המוחלטת לבין הספקולציה, ירייה באפלה. מה שלא מוכח, אז אתה חושב שזה סביר, אז מה אם אתה חושב שזה סביר? אולי אתה צודק, אולי אתה לא צודק, למה להתייחס לזה בכלל? אתה חושב, נו אז מה? אז הדילמה הפילוסופית הזאת איך להתייחס להסקים לא וודאיים עומדת מאחורי אני חושב די הרבה ויכוחים שמנסרים בחלל העולם שלנו. הרבה מאוד מהתפיסות הספקניות בעצם מתחילות בזה. מתחילות באיזשהו פקפוק ביחס לשיקול הדעת שלנו. אני מוכן לקבל לוגיקה, מוכן לקבל דבר שהוא מוכח באופן מוחלט. אני לא מוכן לקבל דברים שאתה חושב שהם נכונים, אז מה? או אני חושב שהם נכונים. הפקפוק הוא גם כלפיי עצמי. למה שאני אקבל את זה? זה שאני חושב, אז מה אם אני חושב? מי אמר שזה נכון? אם זה לא וודאי אז זאת ירייה באפלה. הרבה פעמים ספקנות יוצאת משם. ספקנות בעצם תוקפת כל טיעון שהוא לא טיעון מתמטי, לוגי. אבל, זה כמובן גישה שכורתת את הענף שעליו היא עצמה יושבת. כי כמו שאמרתי קודם, טיעון לוגי לעולם לא מוסיף לי מידע. אז אם אתה מוכן לקבל רק דברים שיש להם וודאות מוחלטת, וודאות לוגית, אתה לעולם לא תצבור מידע. נכון? ולכן למעשה מי שדורש וודאות נשאר ספקן מוחלט. זה אותו עיקרון אי-וודאות בין כמות המידע לבין הוודאות. זאת אומרת אם אתה דורש וודאות מוחלטת ובלי זה אתה לא מוכן לקבל טיעונים או מסקנות של טיעונים, אז אתה תישאר ספקן מוחלט. עכשיו, בסדר, אדם יכול להגיד אני ספקן, לא מאמין לשום דבר. זאת גישה עקבית. אני רק אומר, תדע לך שזה המחיר. זאת אומרת אתה לא יכול לדרוש וודאות מוחלטת ועדיין לקבל טענות כלשהן או לקבל מידעים כנכונים. זה לחיות באשליה. זאת אומרת אתה צריך לבחור, או להיות ספקן או לוותר על הרף של וודאות מוחלטת, להנמיך את הרף, את רף הוודאות. אוקיי, עכשיו גם מי שמקבל את ה, טוב, אולי אני אגיד עוד כמה משפטים על הנקודה הזאת, כבר דיברתי על זה וכתבתי על זה, אבל אני אגיד את זה בקיצור. יש אני חושב שאפשר לראות את ההיווצרות של התופעה הספקנית הזאת באיזשהו תהליך היסטורי. תהליך היסטורי שבבבואה שלו אפשר לראות גם בהתבגרות של בן אדם בודד. אפשר נגיד לחלק באופן סכמטי את ההתבגרות של אדם, ההתבגרות האינטלקטואלית, לא הפסיכולוגית של בן אדם לשלושה שלבים. השלב הראשון זה שלב דוגמטי. זה השלב שבו בן אדם מקבל דברים כי מישהו מוסמך אמר אותם. אבא או מורה, לא משנה מי, הגדולים הם יודעים. אוקיי? אז אתה מקבל את זה כי מישהו אמר באופן דוגמטי. הילד שואל אבא תגיד אבא למה השמים כחולים אז אבא אומר לו כך וכך. אה הבנתי, כי אבא אמר אז זה כנראה נכון, לא מעלה בדעתו לחשוב רגע אבא מאיפה אתה יודע? מי אמר לך שזה נכון? אוקיי? אז זה השלב של הילדות, השלב הדוגמטי. בנקודה שבה מסתיימת הילדות בתיאור הזה, כמובן זה תיאור מאוד סכמטי, אבל הנקודה שמסתיימת הילדות ומתחילים הנעורים זה הנקודה שהבן אדם פתאום מתחיל להטיל ספק. בדוגמות שמאכילים אותו. זאת אומרת הגדולים, המורים, ההורים אומרים לו משהו, אומר מי אמר לך? תוכיח. כמו שאני לא יודע גם אתה לא יודע. מאיפה אתה יודע את מה שאני לא יודע? למה שאני אקבל את מה שאתה אומר? אוקיי? אז השאלה הזאת של הנער זה כן, מי אמר לך? תוכיח. כן, שאלה מאוד אופיינית לנערים. אז זה תחילת עידן הנעורים, או מרד הנעורים. ואני אומר שוב, מרד הנעורים לא במובן הפסיכולוגי, במובן האינטלקטואלי. ואז מתחיל השלב השני של הביוגרפיה. שלב הילדות הדוגמטית, מרד הנעורים הרציונליסטי. זאת אומרת המרד שבעצם, מה הנער מניח בסאבטקסט שלו? אם תוכיח לי אני אקבל. אם אין לך הוכחה, אתה אומר לי זה סביר, סביר בעיניך, לא סביר בעיניי. מה זה סביר? אני לא יודע מה זה סביר. תוכיח. ואם לא תוכיח אני לא מקבל. הטענה היא שבעצם רק דבר מוכח אני מקבל. זה בעצם מה שעומד מאחורי מרד הנעורים האינטלקטואלי. בשלב הבא הנעורים מסתיימים בשלב המביך שבו הנער מגלה שאין שום דבר שאותו אפשר להוכיח. נכון, כי כל הוכחה בנויה על איזה שהן הנחות. ואם אתה לא מקבל את ההנחות האלה, או שאתה מקבל אותן רק אם הן עצמן מוכחות, וגם הן מוכחות על בסיס איזה שהן הנחות. באיזשהו שלב תהיינה הנחות יסודיות שאותן לא תצליח להוכיח. ואז בעצם הנער מבין שאם הוא דורש הוכחה כתנאי לקבלה של טענה, הוא לא יוכל לקבל שום טענה. וזה בדיוק מה שאמרתי קודם, זאת אומרת מי שדורש ודאות יצטרך להיות ספקן גמור, לא יוכל לקבל שום דבר. אוקיי? אז לכן המשבר בסוף שלב הנעורים זה נקודה שבה הוא הופך לבוגר. מנער לבוגר, תיארתי את הנקודה שהוא הפך מילד לנער. אני מדבר על הנקודה שעובר מנער לבוגר, זו הנקודה שבה הנער מגלה שאי אפשר להוכיח כלום. להוכיח אני מתכוון במובן שהוא לא מותנה בהנחות יסוד. דקארט ניסה לשבור את מעגל הקסמים הזה כשהוא עם עקרון הקוגיטו שלו, כשהוא אמר אני חושב משמע אני קיים, הוא בעצם ניסה להציע טיעון שמוכיח מסקנה בלי להניח שום הנחה ובאמצעים לוגיים בלבד. זה בעצם היה המטרה האמיתית של דקארט, לא להוכיח את קיומי או את קיומו של אלוקים, אלא להציל את הרציונליזם. זאת אומרת לנסות ולהוכיח משהו בלי להזדקק להניח הנחות. זאת אומרת מתוך ניתוח מושגי באיזושהי צורה. הוא לא הצליח לדעתי, אבל לדעת רבים כמוני כמובן, אבל זה מה שהוא ניסה לעשות. אז הנער בסופו של דבר מגלה שאי אפשר להוכיח כלום.

[Speaker H] עכשיו, הרב מתאר את התהליך הזה, הרב רואה את המציאות הזאת שככה זה עובר על נערים?

[הרב מיכאל אברהם] כן, לדעתי כן. אני חוויתי את זה לגמרי, כמו שאני מתאר, ממש ככה. יכולתי לציין באיזה שלב הגעתי לכל שלב בתהליך הזה. אתה לא זוכר? אני יכול לראות פעם, אני אף פעם לא מכיר אף אחד באותה רמה שאני מכיר את עצמי, אבל אני יכול לראות שאנשים נמצאים בשלבים שונים, אני מתרשם שבסך הכל זה תהליך שעובר על הרבה אנשים. עוד פעם, לא כולם ולא תמיד באותה צורה, אבל הכללות הן תמיד גסות.

[Speaker E] עד כמה היית מגדיר שזה עיסוק, מחשבה רצינית על אופציה של ספקנות כוללת? מה? אנשים שמגיעים במהלך ההתבגרות למחשבה רצינית על אופציה של ספקנות כוללת, לא בהקשר ספציפי כמו דת אלא באופן רדיקלי כשלעצמו?

[הרב מיכאל אברהם] לדעתי אנשים אינטליגנטיים כמעט כולם עוברים את השלב הזה, כך אני חושב.

[Speaker E] אני חשבתי כאילו זה משהו שאחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה בכלל…

[הרב מיכאל אברהם] אחוז קטן מהאוכלוסייה אלו שעוסקים במחשבה. אלו שעוסקים… לא, באמת. אתה עוסק בחשיבה. אותי זה, אני זוכר כשהייתי בגוש אני זוכר ככה למדתי לוגיקה בטירוף, בלעתי ספרי לוגיקה מהספרייה הלאומית שמה. למה? כי אני החלטתי שאני הולך להוכיח, אני לא מקבל שום דבר שאני לא מוכיח. זאת אומרת רק מה שמוכח אני אקבל. ואז פתאום אני עוד זוכר את התקופה הזאת, פתאום הבנתי שאני עומד לפני שוקת שבורה כי פתאום הבנתי שטיעון לוגי זה מוכיח מסקנה מתוך הנחות. אתה לא יכול, אתה בסופו של דבר תמיד תצטרך להניח משהו כדי להוכיח. אתה לא יכול לקבל דברים מוכחים כי אם אתה תרצה רק דברים מוכחים לא תקבל כלום.

[Speaker B] אבל לא בדקת בסטטיסטיקה מה אתה מתוך כל הנערים. אתה לא נשמע לי כזה נער מתבגר, תוכיח לי, מי אמר לך, ולמה. ולא משנה איזה הסבר אתה נותן, לא… לא.

[הרב מיכאל אברהם] תראה פגשתי הרבה, אני פוגש הרבה מאוד אנשים, נערים, כן, או לא משנה. לגמרי. אני פוגש הרבה כאלה. עוד פעם, זה אנשים שטורחים לחשוב על דרכם, בדרך כלל מגיעים גם לנקודה הזאת. יש אנשים שפשוט זורמים עם החיים, ועוד פעם, זה לא תמיד טיפשים, זה לא הבדל בין טיפשים לחכמים. זה הבדל בין אנשים שחושבים לאנשים שמוכנים לזרום עם מה שהם מרגישים ובלי לחשוב, יכולים להיות אנשים מאוד חכמים. זה לא אותה חלוקה.

[Speaker G] יכול להיות שנער בגיל מוקדם יקרא את זה, שיגיע למסקנה שיש ריקנות של הנרטיב ואז הוא ממילא ידלג על השלב הזה של ספקנות.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא התבגר מוקדם, לא משנה.

[Speaker G] לא, התבגר כי הוא קרא את זה, כי הראו לו את זה, הוא לא הגיע לזה מעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] אף אחד לא מתגלח על הזקן של מישהו אחר. כל עוד אתה לא חווה את זה בעצמך, אתה לא מבין את זה. זה לא, אתה לא יכול לקרוא את זה. הקריאה יכולה להזיז אותך במסלול הזה. וכמובן קריאה עוזרת, קשה לכל אחד להמציא את הגלגל לבד. אבל אם אתה לא חווה את זה, אז אתה קורא את זה, זה לא תהליך שעובר עליך, אתה קורא. אוקיי, זה מעניין. זה לא משהו שאתה עובר אותו. אני אגב הרבה, אחת האכזבות הגדולות שלי כשהייתי באוניברסיטת תל אביב, למדתי הנדסה שמה, וזה תמיד לקח שאני גם אומר לסטודנטים תמיד, אתם כבר נמצאים באוניברסיטה, תיכנסו לשמוע כל מיני דברים אחרים. אתם כבר נמצאים במקום שמלמדים המון דברים, יש לכם שעות פנויות, חורים, תיכנסו לשמוע, זו הזדמנות. מתי תהיו במקום כזה שתוכלו להיכנס ולשמוע כל מיני דברים מכל מיני סוגים? מי יהיה בקפיטריה? פה ושם יש הפסקות בקפיטריה, יש הפסקות.

[Speaker C] בלשנות בעברית או הלימודים הומניסטיים בטכניון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל מעבר לקורסים שמיועדים, אבני פינה זה קורסים שמיועדים לכלל הסטודנטים. עזוב, כנס לקורסים בתחום מסוים, לא מיועדים, אל תירשם. יש לך שעה חור, תיכנס לשמוע, מה אכפת לך? במיוחד שיש לך שעה קבועה, הרי זה מערכת קבועה, אז קח קורס. אני זה מה שעשיתי בתואר ראשון, זה מה שעשיתי. היו לי חורים ובדרך כלל בניתי לעצמי מערכת כזאת להשאיר לי חורים כשהיו קורסים שמעניין אותי לשמוע בכל מיני מקומות. עכשיו שמעתי קצת קורסים בפילוסופיה ואחת האכזבות הגדולות שלי ממה שקרה שמה במחלקה לפילוסופיה, בניין גילמן, היה שאנשים באו לשמה בשביל להשתעשע. זה לא עניין אותם באמת. אולי עניין אינטלקטואלי פה ושם, חלק באו סתם כי זה היה תואר יחסית קל, אין להם כוח לפיזיקה מתמטיקה כנראה, ומעט מאוד אם בכלל, אני לא מספיק הייתי מעורה שמה כדי לדעת, אבל התרשמות הכללית הייתה שאנשים שזה עובר לידם. אגב גם מרצים, גם מרצים אתה הרבה פעמים רואה שהם יודעים את החומר הם לא מבינים מה הוא אומר. הם לא מבינים מה הוא אומר. אם אתה לא חווה את זה אתה לא מבין מה אתה קורא, אתה לא מבין את המשמעות של הדברים. יכולים לראות, אני כותב דברים, אני פגשתי אנשים שזה עיסוקם והם בכלל לא מבינים את גודל השבר שקאנט מדבר עליו כשהוא מדבר על הסינתטי אפריורי. זה היה צריך לשבור אותם. פשוט לא היו מומחים לקאנט, הם עוסקים במשהו אחר. מה אכפת לי אם אתה מומחה לקאנט או לא? מה אתה עונה על זה? איך אתה מסביר לעצמך שמה שאתה אומר אכן באמת נכון בעולם עצמו? שאלה לא פשוטה. אין עליה תשובה בתולדות הפילוסופיה כמו שכותב הוגו ברגמן בספרו מבוא לתורת ההכרה. לא התקבלה שום תשובה. עכשיו תשאל אנשים, יגידו יש גישות שונות, הוא חושב כך הוא חושב כך, אף גישה לא עומדת, אין לזה תשובה בתולדות הפילוסופיה. אז איך אתה מאמין לעצמך? השאלה הספקנית הפשוטה שכל ילד שואל את עצמו. אבל כשאתה מנתח את זה ברמה הפילוסופית, כשאתה מבין את המשמעות של הדברים אתה אמור לעמוד מול השוקת הזאת ולתלוש שערות. זה משהו שאמור מאוד להטריד אותך וזה לא מטריד לא את המרצים ולא את הסטודנטים.

[Speaker E] אולי נראה לי שזה בגלל מה שאמרת קודם, כלומר רוב האנשים, אפילו אנשים שכן חושבים על חייהם, הם לא חושבים באמת. יכול להיות שהם גם לא

[הרב מיכאל אברהם] חושבים בנקודות אלה ואחרות, בדילמה, בסדר הם חושבים, אבל זה לא בן אדם שבודק את דרכו וחושב באמת מה זה אומר, מהקצה ועד הקצה. מין כזה להבין לאיפה אני הולך, על מה אני מסתמך, מה פתאום להאמין לדברים. בעיניי זו מחשבה בסיסית אצל מישהו שמנסה לגבש תפיסה, אני לא יודע, אני כל החיים שלי סביב העניין הזה.

[Speaker E] נראה לי שרוב האנשים החושבים לא עובדים כך, אלא חושבים בנקודות מסוימות, בדילמה מסוימת. יש אנשים שעוסקים בחשיבה, אנשים שחושבים זה

[הרב מיכאל אברהם] אנשים שבודקים את אופן החשיבה. אוקיי, אז מנקודת המשבר הזאת שהנער מגיע למסקנה ששום דבר לא ניתן להוכחה. אז עכשיו בואו נגדיר את הבעיה בנקודה הזאת. הבעיה בנקודה הזאת היא בעצם כך, הנחה ראשונה של הנער, זה הסאב-טקסט של תחילת עידן הנאורים, אני מקבל רק דברים מוכחים. דבר לא מוכח הוא ספקולציה, זו ירייה באפלה. הנחה שנייה, שום דבר לא מוכח. בואו נפעיל את הלוגיקה על זה עצמו, אם אני מקבל רק דברים מוכחים ושום דבר לא ניתן להוכיח, מה המסקנה? שאני לא מקבל שום דבר, אני ספקן. נכון? זאת אומרת אם אתה נשאר עם שתי התובנות שאתה צברת, אחת בנקודת המעבר מהילדות לנאורים והשנייה במעבר מהנאורים לבגרות, אתה יוצא בדרך כלל ספקן. נכון? אין מנוס מהעניין הזה. אבל יש עוד, ספקן אתה בסופו של דבר יותר כי אתה חייב

[Speaker G] להחליט אם לחיות או

[הרב מיכאל אברהם] אם לא למות מזה שאתה לא, אז אתה תסביר את זה במישור האינטלקטואלי ואתה תסביר את זה סתם כנטייה פסיכולוגית. אתה לא באמת מאמין שאתה מת, אבל אתה חש שאתה מת, מה אכפת לך לאכול? אתה אוכל. הרי הם אומרים שהם ספקנים, אנשים שאומרים לי על עצמם שהם ספקנים, אז אני אומר להם רגע, על מטוס אתה עולה? אולי הוא יתרסק מחר בבוקר? נכון, אולי הוא יתרסק אבל אני רגיל שמטוסים עובדים, לא שיש לי אמון, נכון? אין שום אינדיקציה לזה שהמטוס באמת עובד, ככה אני רגיל וככה אני חי. יתרסק, יתרסק, אין לי דרך אחרת לחיות, אני לא יכול לא להאמין לכלום, גם לא לעלות על המטוס, אולי אני אתרסק כשאני לא עולה על המטוס. בדיוק, נכון, אז הוא מסביר את זה, הוא עושה לזה רדוקציה לפסיכולוגיה. זאת אומרת הספקנות הזאת היא, אני גם חושב, אבל

[Speaker E] זה מה שהוא מסביר לעצמו, הוא לא באמת מאמין, הוא מאמין בזה בגלל בעיה אינטלקטואלית.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב, אני חושב שגם אינטלקטואלית הוא לא מאמין בזה. פשוט הטור האחרון שלי קצת, דיברתי על, לפני האחרון, דיברתי על אמונות לא מודעות. והשאלה מה המעמד של אמונות לא מודעות. פה ברור שהוא, לי ברור, שהוא לא מאמין בזה, אחרת לא היה עולה על מטוס אם הוא היה ספקן. אבל הוא מסביר לי באופן לפחות באופן המודע שלו, עוד פעם, אני לא חושב שהוא עובד עליי אלא הוא לא מפענח את עצמו נכון, אז הוא אומר אני לא באמת מאמין בזה אבל אני חי ככה כי אני זורם, אני בכל מקרה אין לי דרך שכלית לקבוע כי אני לא מאמין לכלום, אז אני פשוט חי איך שאני חי וזהו, אין לי הצדקות לשום דבר, אל תצפה ממני להצדקות, אוקיי? אז זה המסקנה המתבקשת משתי ההנחות שצוברים בביוגרפיה שתיארתי, בעצם אתה מתבגר להיות ספקן. עוד פעם, עם הספקן האינטלקטואלי, הוא ממשיך לזרום עם הפסיכולוגיה שלו ולאכול ולעלות על מטוסים ולחפש תקלות, אם קרתה תקלה במטוס אז יש ועדת חקירה, הכל נכון, אבל הוא לא מאמין כאילו לא מאמין לכלום ברמה ההצהרתית, זה רק פסיכולוגיה, כל זה הטיות פסיכולוגיות. יש עוד שתי דרכים להתבגר, וזה כמובן אם אנחנו מוותרים על אחת משתי ההנחות. אפשר לוותר על הראשונה ואפשר לוותר על השנייה. הרי מה שהכניס אותנו לפלונטר זה שתי ההנחות האלו, נכון? עכשיו, אז אפשר להיכנס לפלונטר ולהפוך לספקן, שתי ההנחות האלו מקובלות עליי ואני אהפוך לספקן. כמובן אפשר לשאול, אם אתה ספקן אז למה את שתי ההנחות האלו עצמן אתה מקבל? אוקיי, זה הטיעונים הידועים. אבל יש אלטרנטיבה, מי אמר שצריך לקבל את ההנחות האלו? אפשר לוותר על כל אחת מהן. מי שמוותר על ההנחה שאי אפשר להוכיח שום דבר, ההנחה השנייה, זה מה שנקרא פונדמנטליסט. פונדמנטליסט בעצם אומר תראו, לוגית ברור שאי אפשר להוכיח שום דבר כי לוגיקה תמיד בנויה על הנחות. אני מסכים, אבל יש דברים שמעל הלוגיקה ומעל השכל, אוקיי? אני לא יודע מה, סוד השם ליראיו, נבואה, גדול הדור סיפר לי, הנביא אמר לי, לא יודע בדיוק מי, החליף אמר לי, כן, אל בגדדי, לא משנה, כל אחד וגדול הדור שלו, אבל בסופו של דבר יש לי איזושהי אמונה במקור כריזמטי כלשהו, מקור לא לוגי, לא פילוסופי, אמונה מוחלטת. זאת אומרת אני עדיין נשאר עם ההנחה שרק דבר ודאי הוא קביל, כן? אני ויתרתי על ההנחה השנייה לא על הראשונה. רק דבר ודאי הוא קביל, אבל ההנחה השנייה שאומרת ששום דבר לא ודאי היא לא נכונה. נכון שלוגיקה לא יכולה לתת לי ודאות כי לוגיקה רק אומרת לי אם אז, היא לא יכולה לתת לי ודאות על המסקנה, אבל יכול להיות. יכולים להיות מקורות אחרים לוודאות, מקורות, מקורות לא פילוסופיים, לא לוגיים, מקורות כריזמטיים. בסדר? דתיים, אלוקיים, נבואות, רוח הקודש, חייזרים, תקשורים, ניו אייג', לא משנה, כל אחד והשטויות שלו, יש הרבה שטויות. אז התפיסה הזאת שמוותרת על, נשארת עם ההנחה הראשונה שרק דבר ודאי הוא קביל, ומוותרת על ההנחה השנייה, זה מה שנקרא פונדמנטליזם. פונדמנטליזם זה לקבל משהו כי הוא נכון בתור משהו ודאי, כי הוא נכון כי המקור שלו לא ניתן לפקפוק, בלי שיש לי ביקורת הגיונית על זה. זאת אומרת, אני לא מעמיד את הדברים לביקורת שכלית, לביקורת הגיונית. זה פשוט כך, זה נכון נקודה. נכון בוודאות, עוד פעם אני אומר, לא נכון סתם, אלא נכון בוודאות. זה נקודה חשובה, כי גם אני חושב שדברים הם נכונים ככה, כי אני חושב שהם נכונים, אני רק לא חושב שהם ודאיים. בסדר? מי שאומר שזה ודאי, הוא נשאר עם התפיסה שרק דבר ודאי הוא קביל, ובכל זאת מוכן לקבל דברים, זה פשוט בגלל שהוא מקבל דברים לא דרך לוגיקה. לכן זה פונדמנטליסט, כן.

[Speaker E] הכוונה כאן רק דווקא לדברים שהם באמת חורגים מהשכל במובן היומיומי שלו, כמו רוח הקודש או מה שזה לא יהיה, או גם לדברים ש, בוא נגיד רוב האנשים היו מקבלים אותם כהנחת יסוד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אלה. בעיניי זה אותו פונדמנטליזם.

[Speaker E] אם אתה חושב שהעולם קיים למשל, זה גם פונדמנטליזם, זה גם בהגדרה פונדמנטליזם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כי אם אתה לא מוכן להעמיד את זה בכלל תחת בקרה הגיונית, אתה יכול להגיע למסקנה שאתה חושב שזה נכון, גם אני חושב שזה נכון. אבל אם אתה אומר שהדבר הזה הוא בטוח נכון ואני לא מוכן לשמוע שום טיעון נגדו, זה פשוט לא עומד לביקורת הגיונית. זה לא, אני לא מוכן להעמיד את הטענה הזאת לביקורת של השכל, אז אתה פונדמנטליסט. עכשיו אני אומר, פונדמנטליזם היום, היום בגלל דאעש זה ממש בכותרות, אבל פונדמנטליזם שאנחנו מגדירים בדרך כלל, זה דיברתי באמת ולא יציב, בהקדמה לאמת ולא יציב, אנחנו מגדירים בדרך כלל פונדמנטליזם כאיזושהי קיצוניות אלימה. אבל אני חושב שזה טעות. ההגדרה הפילוסופית של פונדמנטליזם זה מי שלא מעמיד את העקרונות שלו למבחן הגיוני, למבחן שכלי. אלא מה? שמי שנמצא בסיטואציה כזאת עלול לפעול על סמך עקרונות בעייתיים, קיצוניים, אלימים או משהו כזה, וכיוון שהוא לא מעמיד את זה למבחן, הוא הולך איתם. אם זה מה שהוא חושב, אז עם זה הוא הולך. ואז התוצאה של הפונדמנטליזם שלו זה פעילות קיצונית ומסוכנת. ולמה היא מסוכנת? כי אתה לא תצליח לשכנע אותו להפסיק. לא תצליח לשכנע אותו שזה לא מוסרי או שזה לא נכון, לא הגיוני, לא משנה מה, כי הוא לא מוכן לשמוע. הוא לא מעמיד את זה למבחן הגיוני. אבל בעיניי, גם אמא תרזה, אם היא משוכנעת לגמרי במה שהיא עושה היא פונדמנטליסטית. היא פונדמנטליסטית שלא מאיימת על אף אחד. אין לי בעיה לחיות לידה כי זה לא פעילות אלימה. אבל מבחינה פילוסופית, בעיניי זה גם פונדמנטליזם. זה פונדמנטליזם כי היא לא מעמידה את העקרונות שהיא מאמינה בהם לאיזהו מבחן הגיוני. היא לא מוכנה להניח את האפשרות שאולי הם שגויים. בסדר? מבחינתי זה מה שנקרא פונדמנטליזם, לאו דווקא פונדמנטליזם שגם בסוף עורפים ראשים. זאת אומרת, זה הביטויים המציקים של הפונדמנטליזם, אבל לי מציק הפונדמנטליזם במישור הפילוסופי עוד לפני הביטויים המעשיים שלו. מציק לי מישהו שמקבל משהו בלי להעמיד אותו ל, בלי להיות מוכן בכלל לשקול את האפשרות שאולי הוא לא נכון. לא משנה איזה דבר זה, אבל זה בעיניי זו תופעה מסוכנת בעצמה עוד לפני ההשלכות הפרקטיות שלה.

[Speaker F] אבל גם הספקנות עצמה יכולה להיות סוג של פונדמנטליזם, כי הספקנות עצמה אתה לא מעמיד אותה למבחן הגיוני.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה מה שאמרתי שהרבה פעמים תוקפים את הספקנות בטיעון של מאיפה אתה כל כך בטוח שהספקנות נכונה? זאת אומרת, למה בזה אתה לא מטיל ספק? יגידו לך כן, גם בזה אני מטיל ספק, בהכל אני מטיל ספק. זו שאלה שהתלבטתי עליה הרבה לא מעט, אם זה מעגל שנסגר או שבאמת אפשר להגיד את הטענה הזאת, זאת אומרת שנכון, אני מטיל ספק גם בספקנות שלי. זאת אומרת, לא יודע. אני לא יודע להגדיר את זה עד הסוף. התחושה היא שיש פה בכל זאת משהו בעייתי, אבל אני לא יודע.

[Speaker E] או שזה הפוך, כל נקודת… לא כאילו, ספק… מבחינה אינטלקטואלית ספקנות היא ברירת מחדל, לפחות מבחינה אינטלקטואלית כזאת כמו שאנחנו חושבים על דברים מאפס ועד הטפחות, אז ספקנות היא ברירת מחדל. אני לא צריך להטיל ספק בספקנות. כלומר, אם אין לי סיבה, אם אני לא חושב ששום דבר הוא נכון, אז ממילא אני ספקן כאילו.

[הרב מיכאל אברהם] הטיעון הזה שאתה אומר עכשיו גם הוא טיעון. אתה לא יכול לפתוח את הפה אם אתה ספקן מוחלט. האפשרות השלישית להתבגר, אז אמרנו יש התבגרות של ספקנות ויש התבגרות של פונדמנטליזם. האפשרות ה… האפשרות השלישית כמובן מה שנשאר זה לוותר על ההנחה הראשונה ולאמץ את השנייה. זאת אומרת שום דבר לא ניתן להוכחה, זה ההנחה השנייה ואת זה אני מאמץ. פעם אני מוותר על ההנחה הראשונה שרק דבר ודאי הוא קביל. לא, גם דבר סביר בעיניי הוא קביל. זה מה שקראתי התבגרות סינתטית. אני חושב שאני בסופו של דבר בביוגרפיה שתיארתי קודם, אני סיימתי בזה. כרגע אני נמצא בשלב הזה, לא יודע איפה זה מה צופן העתיד, אבל כרגע אני נמצא בשלב הזה. התבגרות סינתטית פירושו שנכון שאי אפשר להוכיח שום דבר, אבל אם יש משהו שנראה לי סביר, אינטואיציה נגיד, שזה הכלי שככה אני קורא לכלי הזה שבאמצעותו אני קובע סבירות של דברים.

[Speaker B] מה שדרא קורא מבט אל עיני השכל? סוג של סוג של דבר כזה, כן, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אז הטענה בעצם שאני מוכן לקבל גם דברים שהם לא ודאיים, כל עוד הם סבירים. ואם אני חוזר למה שאמרתי בהתחלה עם אנלוגיה ואינדוקציה, אז הספקן יגיד אני לא מקבל את זה. הפונדמנטליסט יגיד מה זאת אומרת, זה השכל הישר שלי, לכן זה ודאי. ואני אומר לא, זה לא ודאי, אבל זה גם לא ירייה באפלה, זה סביר. ובעיניי גם סביר זה בסדר. ולא רק שגם סביר זה בסדר, אני יכול לעשות ניסויים כדי לאשש. אין לי משהו אחר מעבר לסביר כי ודאות לא נותנת לי שום מידע. אז אני הולך עם הסביר ותמיד אני רושם לעצמי הערת אזהרה בצד. שום דבר הוא לא מוחלט. כל דבר יכול להתברר לי כטעות. אני לא יכול לדעת שום דבר חוץ ממה שכבר אמרתי, חוץ מהדבר הזה עצמו, ששום דבר הוא לא מוחלט. אבל אולי אפילו זה יכול להתברר לי כטעות, אני לא יודע. גם זה יכול להתברר כטעות. הנה אני עונה את אותה תשובה כמו שעונה הספקן, שמטיל ספק גם בספקנות שלו. אז הרבה פעמים מתייחסים לדבר כזה כספקנות. זו טעות, זו לא ספקנות. זו רציונליות. ספקנות פירושו שכל דבר שהוא לא מוחלט הוא ירייה באפלה. להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה זו ספקנות. להישאר עם איזשהו סימן שאלה זו רק רציונליות, זו רק להיות מפוקח. להבין שאתה יכול לטעות, אתה לא סופרמן. ולכן אם הגעת למסקנה כלשהי, אוקיי, או שצדקת או שלא, אתה חושב שכן, הכל בסדר. אני לא חושב שזה ירייה באפלה, אני מאמין לאינטואיציות שלי. ומצד שני אני לא כל יכול, יכול להתברר שטעיתי, קרה כבר לא פעם בעבר ויכול גם לקרות בעתיד. אז לכן אני לא אתייחס לזה כמשהו ודאי, אני כן מתייחס לזה כמשהו אמיתי. יש הבדל בין אמיתי לבין ודאי. וזה הרבה פעמים זיהוי שאנשים מפספסים. הרבה פעמים כל הפוסט מודרניות והספקנות מבוססת על זיהוי בין אמיתי לבין ודאי. הם לא מוכנים לקבל דבר כאמיתי אם הוא לא ודאי. ואני אומר לא נכון, בעיניי ההנחה היא שזה אמיתי למרות שהוא לא ודאי. ולכן בינתיים אני חושב שזה אמיתי. אם יתברר לי שלא, אז לא, אבל יכול להיות שזה אמיתי גם בלי שאני… צריך להבין שלהגיד שמשהו אמיתי, כמו שאמרתי קודם, זה לטעון טענה על הלימה בין תוכן הטענה לבין העובדה שהיא מתארת. נכון? הלימה כזאת יכולה להיות גם במקום שאני לא בטוח בזה. השאלה אם יש הלימה או אין הלימה לא קשורה לשאלה אם אני בטוח או לא בטוח. נגיד שאני חושב שיש חוק גרביטציה, אבל אני לא בטוח בזה, אבל זה נשמע לי מאוד סביר. אוקיי? השאלה אם זה נכון או לא לא קשורה לשאלה אם זה ודאי או לא אצלי. ודאי או לא זאת שאלה איך אני מתייחס לזה או עד כמה אני משוכנע בזה. השאלה אם זה אמיתי או לא זאת שאלה אם הטענה הזאת מתאימה למה שקורה בעולם. זאת שאלה אחרת לגמרי. אוקיי? לכן כשאני מאמין שזה אמיתי זה לא מכריח אותי לומר שזה ודאי בעיניי. אלו שני דברים שונים לגמרי. אני חושב שזה אמיתי אבל זה לא ודאי בעיניי. ודאות ואמיתיות זה לא מילים נרדפות. זו בעצם הטענה הסינתטית היסודית. התהליך התלת שלבי הזה שתיארתי כאן, תהליך ההתבגרות התלת שלבי הזה, אני טוען שיש לו גם מקבילה בהיסטוריה של העולם. ההיסטוריה של המערב לפחות בנויה באופן… כשאני מדבר על המערב אני מדבר על המערב לא מול האסלאם או מול המזרח הקרוב אלא מול המזרח הרחוק. אוקיי? שמה זה עובד קצת אחרת.

[Speaker E] אבל האסלאם גם משתתף באותו פליי?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מספיק מכיר אבל אני חושב שזה בסך הכל אתה רואה את צורות החשיבה שאנחנו מכירים מכל מקום אחר. אין שם משהו מיוחד באסלאם במובן הזה. זה לא כמו המזרח הרחוק ששם זה בכלל צורת חשיבה אחרת לגמרי. יש כאלו שלא יכנו את זה אפילו חשיבה, סוג של חוויה, קיומיות, חיים, פחות חשיבה. חשיבה זה כבר מושג מערבי, זה מושג של רפלקסיה. אני חושב על הדברים. במזרח אתה יותר פשוט אתה חי אותם, אתה לא חושב עליהם. יש יש מאמר מאוד יפה של מלומד יפני בשם סוזוקי, שהוא יש ספר שנקרא זן בודהיזם ופסיכואנליזה, וזה בעריכת יהודה רגבים שנפטר יחסית צעיר, אבל יש שם שלושה מאמרים בספר הזה, מאמר של אריך פרום הפסיכולוג, יש מאמר של סוזוקי היפני, ויש מאמר של איזה פסיכיאטר מקסיקני ידוע כנראה, אני לא מכיר אבל הבנתי שהוא איש ידוע. עכשיו הסוזוקי הזה בא להסביר את הזן בודהיזם לאוזן מערבית, זאת אומנותו, סוזוקי עוסק בזה, לא יודע אם הוא קשור למכוניות, אבל הוא עוסק בהסברת החשיבה המזרחית, הזן בודהיזם לאוזן מערבית, והוא ניסה להדגים את היחס בין שני הדברים אז הוא הביא שני שירים, אחד של טניסון ואחד של איזה באשו, איזה חכם זן מהמאה ה-17 לא יודע איזה, ששניהם מדברים על אדם שמסתכל על פרח. וטניסון כותב שם בשיר "הו פרח נהדר מי יתן ואני אוכל להשתלט עליך ולקטוף אותך ולקחת אותך אלי הביתה ולהשתמש בך ולקשט את הבית שלי" ויאדה יאדה כזה, אני אומר רק את רוח הדברים, אוקיי, וכנראה זה עם ערך פואטי קצת פחות מהמקור. ובאשו אומר "הו פרח נהדר כמה נאה אתה בין סדקי הקיר", גם כן ברוח הדברים, משהו כזה. זהו, אני חושב שזה המחשה נהדרת של המערב מול המזרח. המערב זה וכבשוה, כן, זה בא מהתנ"ך, זאת אומרת אתה אמור להשתלט על הדברים, אתה אמור להתייחס אליהם, הסובייקט נמצא במרכז ואתה חושב על העולם ומבין אותו וכופה עליו את התבניות שלך ומשעבד אותו ומנתח אותו. והאיש הזה הוא פשוט הוא פשוט חי את זה, הוא מתמזג עם הפרח, הוא לא מבין את הפרח. לחשוב על דברים זה כבר מושג מערבי, אוקיי, אז קשה אפילו לדבר בשפה הזאת על הצורה המזרחית הזאת, על ההתייחסות המזרחית. אז בכל אופן המערב גם הוא עבר שלושה שלבים כאלה בהתבגרות שלו. היה שלב הילדות, השלב הדוגמטי שבו היו כל מיני מיתוסים ואמונות כאלה שאנשים קיבלו אותם כי ככה אמרו, אף אחד לא הטיל בהם ספק, זה השלב המקביל לשלב הילדותי. מתי זה היה? קשה לתאר קווים, מה רנסנס נגיד? לא, הרבה הרבה לפני כן, אני מדבר על ממש על עידנים קדומים, לא יודע מה, תקופת התנ"ך בדרומא. אז כן, הברזל, תקופת הברזל הראשונה, למטה.

[Speaker E] הברזל 2 זה כבר היו ספקנים,

[הרב מיכאל אברהם] והברזל 2 זה כבר דוד המלך נדמה לי משהו באזור שם אני לא זוכר בדיוק את התאריכים האלו. בכל אופן הטענה שגם בהתבגרות של העולם אפשר לראות את שלושת השלבים שרואים בהתבגרות של האדם הבודד. בהתחלה יש את השלב הדוגמטי הילדותי, אנשים מקבלים דברים. המכשף אומר שצריך לרקוד סביב האש כדי להוריד גשם, אז כולם רוקדים סביב האש. אם צריך לשתות איזה שיקוי שאף אחד לא ראה אף פעם מישהו באמת עובד, שום אינדיקציה לזה, אבל ככה המכשף אמר, אז זאת התרופה וזה מה שעושים. אוקיי, זה עידן דוגמטי. אחרי זה מתחילה החשיבה הרציונלית שכמובן הפסגה שלה זה יוון, אבל הניצוצות הראשונים כבר היו קודם. התפתחות ראשונה של פילוסופיה של מחשבה, אפילו מתמטיקה הייתה כבר עוד לפני יוון. עוד ביוון זה התגבש, ולכן בעצם ביוון הייתי קורא לזה ממש כבר ההתגבשות של תקופת הנעורים. ביוון דיברו כבר על ההוכחות, אריסטו עם האורגנון, הלוגיקה שלו. הוא בעצם אומר רגע רגע אני רוצה כבר להוכיח דברים, אני לא מקבל דברים סתם כי מישהו אמר. וזה חלק מהמלחמה, עברנו את חנוכה עכשיו, חלק מהמלחמה בין התרבות הדתית הזאת שהייתה אצלנו לבין החשיבה המערבית שכל דבר עומד למבחן "רגע תוכיח מי אמר אז אתה מאמין אז מה אם אתה מאמין הרהור כזה תוכיח". ולא כל כך ידעו לעכל את זה, ולכן היה קונפליקט מאוד חזק, לא ידעו מה לעשות עם החבר'ה האלה כמו שהורה מתייחס לילד שלו ששואל אותו "מי אמר תוכיח". מה אתה עושה עם הילד הנודניק הזה? ואתה לא יכול להוכיח לו כלום. אתה כבר יודע שאתה לא יכול להוכיח לו כי עברת את ההתבגרות. הוא עוד לא עבר. מה אתה אומר לו? תשמע זה אני לא יכול להוכיח לך אבל קבל זה סביר. סביר? כן כן אכלתי כמוך עשרה לארוחת בוקר אומר לי הנער, אכלתי כמוך לארוחת בוקר עשרה. אומר לו בסדר אני יודע אתה האידיוט הזה שממשיך להשלות את עצמו גם אני הייתי פעם כשהייתי קטן. שום דבר אתה לא יכול להגיד לו. שום דבר, הוא צוחק עליך. זה כמו גם כן מרק טוויין הבלתי נלאה, הוא אמר פעם שהייתי בן שבע עשרה אבא שלי היה אידיוט גמור. רק עברו כמה שנים והאמת שתראו כמה הוא למד בכמה שנים האלה. זאת אומרת, עד גיל שבע עשרה אתה בטוח שאבא שלך הוא אידיוט גמור עד שאתה עובר את תקופת ההתבגרות ואתה מבין שיש שכל ישר. אי אפשר להוכיח שום דבר, אבל זה שאי אפשר להוכיח לא אומר שזה לא נכון. אתה מתבגר ואז אתה מקבל דברים כי השכל הישר אומר אותם. אוקיי, אז עד שאתה, והרי הבן אדם לא מתגלח על הזקן של מישהו אחר. אז עד שהוא עצמו לא יעבור את שלב ההתבגרות הוא לא יפנים את זה, זה לא יעזור כלום. אתה צריך לתת לו לעבור את זה, זה לא יעזור שום דבר. אבל כן, לא להתייאש, להגיד לו כן, זה השכל הישר אומר, אי אפשר להוכיח כלום, בסוף הוא יקלוט את זה והתקווה היא שהוא יתבגר בצורה סבירה. גם בעולם זה ככה. המבוגרים, נגיד חכמי ישראל שפגשו את התרבות היוונית הזאת ששואלת מי אמר לך תוכיח, הם לא ידעו מה לעשות עם החבר'ה האלה. הם לא ידעו להוכיח להם שום דבר וזה אתה חסר אונים מול התופעה הזאת, במיוחד אם עומד מולך נער אינטליגנטי. זאת אומרת, הוא לא יקנה לוקשים שאתה מוכר לו. הוא יגלה מהר מאוד שאתה לא יכול להוכיח לו שום דבר, עד שבסוף הוא יגלה שלא רק אתה לא יכול להוכיח לו שום דבר, הוא לא יצליח להוכיח כלום גם בעצמו ואז הוא כבר מתבגר. וזה בעיניי בתהליך ההיסטורי קרה פחות או יותר באמצע המאה העשרים. זה הפוזיטיביזם. הפוזיטיביזם זה פסגת הנאורות, אלה שחשבו שאפשר לדבר רק על דבר מוכח ומוגדר עד הסוף. ואז פתאום פרץ הפוסט-מודרניזם. למה? כי בדיוק אז הייתה נקודת המשבר, סוף תקופת הנאורות, שמיוון עד אמצע המאה העשרים ואמצע המאה העשרים זאת נקודת ההתבגרות פחות או יותר אם הייתי צריך לסמן שנה על ציר הזמן. בערך, כמובן כמה עשרות שנים לפה ולשם. ואז פתאום נולדה הפוסט-מודרניות. מה זה? זה הספקנות. כי אם רק דבר וודאי הוא קביל ושום דבר הוא לא וודאי, שום דבר הוא לא קביל. כך נולדה הפוסט-מודרניות. היום אני חושב שהעולם כבר מבין שיש אלטרנטיבות אחרות להתבגר. הפוסט-מודרניזם קצת איבד מזוהרו נדמה לי. לפחות לעומת עשרים שלושים שנה כשכתבתי את שתי העגלות, היה ברור לי שהעולם הולך להיחרב. בסדר, העולם לא נחרב כל כך מהר כנראה וגם אני התבגרתי בינתיים. בכל אופן, אז גם בעולם בעצם עוברים את שלושת השלבים האלה ואני חושב שהיחס לאנלוגיה ולאינדוקציה הוא במוקד התהליך הזה. כי הנער לא מוכן לקבל אנלוגיה ואינדוקציה. אנלוגיה ואינדוקציה זה לא מוכח. זה רק נשמע לי סביר? אוקיי, לך נשמע סביר, לי לא נשמע סביר, תוכיח. לא יכול להוכיח. מה אתה עושה עם זה? אז המרד הנעורים זה בעצם החוסר מוכנות לקבל את הדבר הזה שהוא לא לוגי, הדבר הזה שהוא לא הכרחי. וההתבגרות, לפחות הצורה השלישית להתבגר שהיא בעיניי הצורה הנכונה, בעצם אומרת לא, גם אנלוגיה ואינדוקציה זה כלים. נכון, הם לא כלים וודאיים, אבל הם כלים שיש להם משקל. וכשאני רוצה לצבור מידע אין כלים אחרים, אלה הכלים היחידים שיש לי. ולכן אני חייב, אם אני לא רוצה להישאר ספקן, כי אם אני ספקן אז אני ספקן, אבל אם אני לא ספקן אז אני חייב לתת איזשהו משקל להיסקים רכים יותר, היסקים לא לוגיים, לא דדוקטיביים, לא חמורים, לא ריגורוזיים מה שנקרא. אוקיי, טוב, אנחנו נעצור כאן.