על פוזיטיביזם בהלכה ובכלל
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:03] הצבת השאלה בקונטקסט רחב
- [1:23] קיום מערכת דדוקטיבית
- [3:17] תפקיד השופט בגזירה מכנית
- [4:50] הצמצמות הפוסק להסקים לוגיים
- [9:30] כתובת בית המשפט העליון האמריקאית
- [11:03] רב נחמן והגדרת תפקיד השופט
- [25:41] סיום: שאלת הסמכות המכנית
- [27:54] שאלת השוחד וההשפעה על פסקי דין
- [29:55] שיטת הפאזל וקביעת פסקי הלכה
- [31:47] תפיסת התורה לגבי מצבים אידיאליים ולא אידיאליים
- [33:19] מבוא ללוגיקה והקשר לפוזיטיביזם
- [35:24] הבדלים בין תקפות לשקריות בטיעונים
- [??:??] כלים רכים לגזירה משפטית (NONE)
- [??:??] סיפור גניבת השור בגמרא (NONE)
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את השאלה על עבודת הפוסק בתוך מסגרת רחבה של מהות החשיבה האנושית, ושואל האם ניתן לרדד הסקת מסקנות לפעולה דדוקטיבית לוגית בדומה למחשב, בסגנון התזה המיוחסת לאלן טיורינג. בתוך ההקשר המשפטי וההלכתי מוצגת תפיסה פוזיטיביסטית שלפיה שופט או פוסק חייבים להצטמצם לגזירה מכנית מן החוק או מקור ההלכה כדי לא להפוך למחוקקים, ומולה מוצגות הצדקות שונות לחריגה מן הדדוקציה, כולל כורח מעשי והצדקה מהותית של שימוש בכלים “רכים” כמו אנלוגיה ואינטואיציה כדי לחשוף את רצון השם. בהמשך מובא מבוא ללוגיקה דדוקטיבית והבחנה בין תקפות טיעון לאמיתות טענות, תוך שימוש בביקורת סטיוארט מיל על הדדוקציה ובדיון על אינדוקציה ואנלוגיה, כדי לטעון שהעמדה של “פסיקה לוגית טהורה” היא אשליה או פעולה ריקה של ציטוט, ולבסוף מוזכרת ביקורת הרמב"ן בפתיחת מלחמות השם על דימוי התורה למתמטיקה וחשבון.
מסגרת רחבה: אדם, מחשב, ודדוקציה
הטקסט טוען שאפשר לשאול על כל מסיק מסקנות האם ניתן לתאר את פעולתו כטיעון לוגי דדוקטיבי או כפעולה רחבה יותר. הטקסט מנסח את השאלה כתזה בסגנון אלן טיורינג שלפיה אם כל הסקי האדם ניתנים לתרגום להליך דדוקטיבי אז עקרונית אפשר לתכנת מחשב עם אוסף ההנחות של אדם ולסמלץ את מחשבתו, גם אם טכנית זה “מסובך” ואין לנו את כל הנחות היסוד. הטקסט מציג את זה כוויכוח גדול בתוך עולם הבינה המלאכותית וכשאלה פילוסופית על מהו אדם והאם אדם שונה מהותית ממחשב או שהוא “מחשב מאוד מאוד משוכלל ומורכב”.
מה עושה פוסק ומה צריך לעשות פוסק
הטקסט מבדיל בין השאלה התיאורית איך פוסק עובד לבין השאלה הנורמטיבית מה פוסק אמור לעשות. הטקסט אומר שאם אדם ניתן לרדוקציה לוגית למערכת אקסיומטית אז גם פוסק אמור להיות כזה, אך אם אדם אינו כזה עדיין אפשר לטעון אידיאולוגית שפוסק צריך להצטמצם לגזירה דדוקטיבית בלבד. הטקסט משווה את הדיון לשופטים ומציג את השאלה האם תפקיד השופט הוא לגזור באופן מכני מן החוקים או שמותרת “חקיקה שיפוטית”, תוך טענה שכאשר שופט מוסיף דבר שאינו נגזר מהחוק הוא מתפקד כמחוקק, בעוד המחוקק הוא הגוף הנבחר ולא השופט.
פוזיטיביזם, סמכות, וחקיקה שיפוטית
הטקסט מתאר תפיסות פוזיטיביסטיות שהיו מקובלות יותר בעבר, שלפיהן גם אם אדם מסוגל להסקים לא-דדוקטיביים השופט צריך להצטמצם להסקים לוגיים כדי לא לחרוג מסמכותו. הטקסט מנסח זאת כשאלת “תפקידים, סמכויות” וכשאלה אידיאולוגית, ומקביל זאת להלכה בטענה שהמחוקק הוא הקדוש ברוך הוא או חז"ל, ולכן תפקיד הפוסק הוא לגזור לוגית מתוך הקורפוס ההלכתי “כפי שהיא התקבלה עד היום” את הנורמה שחלה על המקרה. הטקסט מחדד את השאלה כיצד ניתן להצדיק תפיסה לא-פוזיטיביסטית, כלומר מתן לגיטימציה לפעולת שופט או פוסק מעבר לגזירה דדוקטיבית, כאשר לכאורה זה נראה כנטילת סמכות חקיקתית.
“בידי חוקים ולא בידי אנשים” והפער בין הצהרה למציאות
הטקסט מביא את הכתובת בבית המשפט העליון בארצות הברית על “בידי החוקים ולא בידי אנשים” כתפיסה פוזיטיביסטית שלפיה המסקנה נובעת מהחוק ולא מזהות השופט. הטקסט מצביע על כך שבפועל יש מאבק פוליטי חריף על מינוי שופטים בארצות הברית משום שיודעים שהזדהות פוליטית תשפיע על פסיקה ועל דמות המדינה, ומציג זאת כדוגמה לכך שאף על פי שמצהירים על שיטה לא אקטיביסטית “האדם משפיע”. הטקסט מציג תגובה אפשרית שלפיה אילו האדם היה מכונה זה היה עובד, אך בפועל האדם “נכשל” ופוסק לפי השקפתו.
דוגמאות הלכתיות: רב נחמן, קנסות, ומשפט המלך
הטקסט מביא את רב נחמן שאומר שהוא “כמו שבור מלכא” ומתאר מעשים שבהם קבע קנסות וחוקים גם “אחרי שכבר אדם עבר את העבירה” ואף באופן שנראה כחוק למפרע. הטקסט מזכיר את חנינא בן מנחם שהקדיש את חייו לשאלת האמוראים והפוסקים בזמן הגמרא “כאשים שיצרו חוקים תוך כדי תנועה”. הטקסט מעלה את הר"ן בדרשות ביחס לכך ש“משפט המלך” הוא מנגנון לייצר תשובות לשאלות שאין פתרונן בתוך ההלכה הרגילה, ומציג פרשנות שלפיה הר"ן מניח שבאופן מהותי יש לאקונות בהלכה ולכן יש מערכת מקבילה שתפקידה “לסתום את הפרצות”.
הצדקות לחריגה מפוזיטיביזם: כורח מול הצדקה מהותית
הטקסט מציג “הצדקת הכורח” כטענה שאין ברירה כי לא תמיד אפשר לגזור דדוקטיבית תשובה מהמקרים, ואי אפשר לחזור למחוקק על כל מקרה, תוך הבחנה בין כורח טכני לבין “לאקונה” כטענה מהותית שאין תשובה בחוק. הטקסט טוען שגם טענת “אי אפשר” מניחה מראש שהחוק אמור לדבר על הסיטואציה, ומציע אפשרות עקרונית שלפיה כשלא ניתן לגזור מסקנה אין פסק וניתן לומר “שב ואל תעשה” או שהדין אינו חל. הטקסט קובע שהנושא המרכזי הוא הצדקה מהותית שלפיה לא רק שאי אפשר, אלא לא צריך, כי לעיתים “התוצאות יוצאות מהחוקים בכלים לא דדוקטיביים” ועדיין זה חושף את רצון השם באמצעות אנלוגיה, אינטואיציה וכלים “רכים”, כחלק מהאופן שבו הקדוש ברוך הוא “קודד” את המסקנות בתוך החוקים כך שההוצאה אינה יכולה להיעשות רק בכלים לוגיים קשיחים.
פרשנות דאורייתא מול מנגנון אלטרנטיבי
הטקסט מציג הבחנה חדה בין הוספת קנס דרבנן או מערכת אלטרנטיבית כמו “בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין” לבין מצב “יותר רדיקלי” שבו חכמים מפרשים את דין התורה עצמו באופן שאינו דדוקטיבי ואף “לכאורה נגד הכללים” כי ברור להם שזו כוונת התורה. הטקסט מביא סיפור מכתובות על גזלן שגנב שור, חרש בו והחזירו, שרב נחמן חייב אותו לשלם דמי שבח או חלק מהם כדי לקונסו כי הוא “גזלן ותיק” שמנצל את הדין של “כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה”, ורבא מקשה שההלכה הברורה פוטרת אותו מתשלום רווחי הגזלה. הטקסט מציג מחלוקת פרשנית האם רב נחמן פעל כקנס דרבנן או כפירוש ל“והשיב את הגזילה אשר גזל”, ומציין שהרמב"ם כותב שאם יש גזלן קבוע “זה הדין… כולל השבח” ומסמן זאת כ“דאורייתא”.
מינונים, אשליית הפסיקה הלוגית, והרב סולובייצ'יק
הטקסט טוען שבפועל אין מצב של “לוגיקן נטו” בפסיקה ושזו שאלה של מינונים, גם אצל מי שטוען שהוא מצמצם עצמו, ולעיתים זה נכנס “בלי שהוא שם לב”. הטקסט מביא בשם הרב סולובייצ'יק שלא היה פוסק מעולם שלא “החליט לפני שהוא בדק”, ומתאר מצב שבו הפוסק מבין מה נכון ואז מגבה במקורות ובטיעונים. הטקסט מבחין בין פסיקה לבין “ציטוט”, וטוען שאמירת דין ללא טעמו היא פעולה של ציטוט שאפשר לומר “גם מן השירותים”, בעוד “הפסיקה היא אתה חידשת משהו… אתה יצרת משהו”, ומקשר זאת גם לאמירה “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” כסימן לכך שזה אינו תהליך לוגי טהור.
שוחד, אחרי רבים להטות, וחברה אידיאלית
הטקסט משתמש ב“ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים” כדי לשאול כיצד שוחד יכול להשפיע אם הפסיקה הייתה דדוקטיבית טהורה, ומציע שהשפעת שוחד היא ראיה לכך שאין מדובר בלוגיקה טהורה. הטקסט מוסיף שהמציאות של רוב ומיעוט ב“אחרי רבים להטות” מרמזת שאין תשובה אחת נגזרת-לוגית שתביא כל שופט סביר לאותה מסקנה כמחשב. הטקסט מציע אפשרות פרשנית שהתורה מכירה בכך שבני אדם אינם מושלמים ולכן מקימה סייגים, ומביא מהטור בסימן ב' בשם רבנו יונה שהתורה של “והשיב את הגזילה אשר גזל” מתאימה לחברה אידיאלית שבה גזילה נדירה והגזלן מתחרט, בעוד בעולם של הרתעה זה אינו מרתיע.
מבוא ללוגיקה: אריסטו, תקפות מול אמת, ושלושה סוגי היסק
הטקסט מייחס את ההמשגה הראשונה של הלוגיקה ל“אורגנון” של אריסטו ולהצגת דפוסים של היקשים, ומגדיר טיעון דדוקטיבי תקף ככזה שבו “לא ייתכן לאמץ את ההנחות ולא לאמץ את המסקנה”. הטקסט מציג דיון על האפשרות שהאונס הוא “אונס פסיכולוגי” בהקשר של פסיכולוגיה אבולוציונית, ומולו עמדה מתנגדת. הטקסט מדגים שטיעון יכול להיות תקף אף שהנחותיו ומסקנתו שקריות, ומבחין שאמת ושקר הן תכונות של טענות הנבדקות בהשוואה למצב העניינים בעולם, בעוד תקפות ובטלות הן תכונות של יחסים בין טענות. הטקסט מגדיר שלושה מנגנוני היסק: דדוקציה כהפרטה מן הכלל אל הפרט, אינדוקציה כהכללה מן הפרט אל הכלל, ואנלוגיה כהשוואה באותה רמת אינטגרציה.
סטיוארט מיל, פופר, והטענה שהדדוקציה מסתירה אי-דדוקציה
הטקסט מביא את “הערעור של מיל על הדדוקציה” וטוען שמסקנה כמו “סוקרטס בן תמותה” נשענת על הנחה כללית “כל בני אדם בני תמותה” שמקורה בהכללה אינדוקטיבית, ולכן התחבא צעד לא-דדוקטיבי בתוך המהלך. הטקסט מציג ניסוח רחב שלפיו בפועל “אנחנו עושים רק אנלוגיות” ושאינדוקציה ודדוקציה הם פירוק של אנלוגיה לשני צעדים, ומכאן שלא ניתן להגיע לוודאות הכרחית מוחלטת משום שתמיד ניתן לשאול מאין באו ההנחות. הטקסט מביא את קרל פופר בהקשר של הפרכה ועורב לבן שמערער הכללה על עורבים שחורים, ומתאר רעיון של רצף של “מידת ביטחון” במקום אמת מוחלטת, תוך הערה שפופר עצמו אולי לא הלך עד לשם. הטקסט טוען שגם במערכת הלכתית כללים כמו “כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות” אינם כתובים בתורה אלא נוצרים מתוך דוגמאות והכללות, ולכן מי שחושב שהוא פועל פוזיטיביסטית “חי באשליה” כי הוא מחביא רכיבים לא-דדוקטיביים בהנחות.
פסיקה פוזיטיביסטית כציטוט וריקון תוכן
הטקסט מצייר “פוזיטיביסט אמיתי” כמי שמניח הנחה כמו “כל מה שהרמב"ם כתב זה אמת” ואז גוזר ממנה פסיקה, למשל בענייני בין השמשות מול רבנו תם. הטקסט טוען שמהלך כזה הוא “דבר ללא דופי” מבחינה פורמלית אם ההנחה מתקבלת, אך הוא אינו יוצר פסיקה אלא ציטוט ולכן “המעשה הזה הוא ריק מתוכן”. הטקסט אומר שיש מתח עדין בין הטענה שזה ריק מתוכן לבין הטענה שזה גם לא נכון, ומקבע שבכל מקרה פסיקה פוזיטיביסטית תיטה להצטמצם לציטוט.
ודאות מול כמות מידע: לוגיקה, מתמטיקה, ומדע
הטקסט מציג “עקרון הוודאות הפילוסופי” שלפיו רמת הוודאות כפול כמות המידע בטיעון היא קבועה, וטוען שדדוקציה ודאית כי המסקנה חבויה בהנחות ולכן אינה מוסיפה מידע. הטקסט משתמש בבדיחה על הכדור הפורח כדי לתאר אמירה מדויקת בוודאות שאינה מועילה, ומסביר שאנלוגיה ואינדוקציה אינן הכרחיות משום שהמסקנה מוסיפה מידע מעבר להנחות ולכן חשופה לכישלון. הטקסט מציין שהיחס בין אנלוגיה לאינדוקציה אינו פשוט כי אפשר לראות אינדוקציה כאוסף אנלוגיות ואנלוגיה כאינדוקציה סמויה דרך בחירת פרמטר דמיון רלוונטי. הטקסט מבחין בין מתמטיקה ולוגיקה שעוסקות ביחסים בין טענות וב“אם אז” של תקפות, לבין מדע שעוסק באמת ושקר ובצבירת מידע על העולם.
תחבולות הלכתיות, הרמב"ן, ובעל המאור
הטקסט שואל איך אנשי הלכה “מתחמקים” מן הבעיה של ודאות ללא תוספת מידע, ומעלה אפשרות פוזיטיביסטית שלפיה “מערכת ההנחות” מתוחכמת ומכילה הכול ולכן הפוסק רק חושף. הטקסט מעלה אפשרות שלפיה הפוסק אינו מגיע לוודאות אלא פוסק לפי סבירות תוך מודעות לכך ש“הספק כרוך בעקביך”. הטקסט מציין שמי שתקף לראשונה את הפסיקה הפוזיטיביסטית היה הרמב"ן בהקדמה למלחמות השם באמירה “שאין חכמת תורתנו כחכמת התשבורת והחשבון”, ומציג כיוון שלפיו הרמב"ן מבקש להישען על סמכות הפוסק ועל מסורת. הטקסט מתאר שהרמב"ן טוען שבעל המאור השיג על הרי"ף בטענות לוגיות טובות אך לא תפס שהרי"ף “זקן ויש לו מסורת”, ומסיים בהבטחה להמשיך בכך בפעם הבאה.
תמלול מלא
אז את השאלה הזאת אפשר להציב גם בקונטקסט רחב יותר, לא רק לגבי פוסק, אלא לגבי כל אדם שמסיק מסקנות מתוך הנחות או מתוך איזושהי תשתית כזו או אחרת. תמיד אנחנו יכולים לשאול את עצמנו האם בעצם אפשר לתרגם את זה לפעולה דדוקטיבית, זאת אומרת לתאר את מה שהוא עושה בצורה של טיעון לוגי, או שמדובר פה באיזושהי פעולה יותר רחבה. במובן הרחב ביותר זה יכול להיות מתורגם לשאלות על מה זה בכלל אדם. כן, אם אני שם את זה בקונטקסט ממש רחב, יש את התזה של אלן טיורינג, האם בעצם כל ההסקים שעושה אדם הם הסקים שאפשר לתרגם אותם להליך דדוקטיבי, לטיעון לוגי, ואז בעצם אם הייתי יכול לתכנת מחשב עם אוסף כל ההנחות שיש בתוכנו או בתוך אדם כלשהו, אז יכולתי לעשות סימולציה מלאה של המחשבה של אותו אדם על ידי מחשב. יכול להיות שאני לא יכול לעשות את זה טכנית כי זה מסובך ויש המון הנחות יסוד ואנחנו לא יודעים את כולן וכולי, אבל ברמה העקרונית יש מערכת כזאת. משפט קיום לא קונסטרוקטיבי. יש מערכת כזאת, או שמא אין מערכת כזאת. ויכוח גדול, גם בתוך עולם בינה מלאכותית יש ויכוח כזה, למרות ששם זה מנוסח בצורה טיפה אחרת, ולכן בעצם זה נוגע גם לשאלות פילוסופיות הרבה יותר רחבות מאשר איך פוסקים הלכה, אלא איך חושבים בכלל. מה זה בן אדם? זאת אומרת, האם באמת הבן אדם שונה באופן מהותי ממחשב או שבן אדם זה מחשב מאוד מאוד משוכלל ומורכב. דיברת על היוריסטיקה? מה הכוונה? היוריסטיקה של פוסק, חוץ מאשר שיקולים הגיוניים ולוגיים? לא, לזה אני עוד אגיע, ייקח לי עוד זמן עד שאני אגיע לשם. בשלב זה רק דיברתי שהמטרה הכללית היא לתאר איך פוסק עובד, ואני שם את זה בתוך איזה קונטקסט רחב יותר, וזה בעצם לא תלוש מהשאלה מה זה בן אדם או איך בן אדם חושב באופן כללי. אחר כך אפשר לצמצם את זה ולשאול מה עושה פוסק. ברור שאם אדם, כל המחשבה, נגיד אני כבר אשים את השאלות האלו זו מול זו, אם כל אדם בעצם ניתן לתרגום או לרדוקציה לוגית, זאת אומרת אפשר לתאר אותו בצורה של מערכת אקסיומטית, אז גם פוסק הוא כזה, פוסק אמור להיות בן אדם, זאת התקווה לפחות. אבל אם בן אדם הוא לא כזה, עדיין אפשר להשאיר את השאלה פתוחה מה אמור לעשות פוסק. יכול להיות שאדם יכול לעשות גם הסקים יותר רחבים או פחות קשיחים מאשר הסקים לוגיים, יכול להיות. אבל השאלה מה עושה פוסק או מה צריך לעשות פוסק היא שאלה אחרת. יכול להיות שמישהו יגיד ברמה האידיאולוגית, ברמה התיאולוגית, לא משנה, שפוסק אמור להצטמצם רק לגזירה דדוקטיבית, למרות שאדם יכול לחשוב גם בצורות אחרות. ולמה? אפשר לראות בזה הרבה היגיון. אותו ויכוח קיים גם ביחס לשופטים, חקיקה שיפוטית או דברים כאלה. השאלה האם תפקידו של השופט אמור בעצם להיות רק לגזור באופן מכני מהחוקים את המסקנות או את התוצאות לגבי המקרה שבא לפניו. יש לך טיעונים לעונש… לא, לא, לא, זה אתה עכשיו מכניס אותי כבר לפרטים שהם פחות חשובים. בכל התחומים האלה כולם, בכל התחומים האלה כולם אני שואל את השאלה הזאת עכשיו בלי להבחין בין השאלה אם אני דן בעונש או דן באשמה, זה לא חשוב. בכל דיון משפטי שלא יהיה. יש תפיסות, היו תפיסות, היום זה פחות פופולרי, היו תפיסות שאמרו, מה שנקרא פוזיטיביזם בעצם בהקשר המשפטי, היו תפיסות שאמרו ששופט, גם אם בן אדם יכול לעשות הסקים לא רק הסקים לוגיים במובן המצומצם, שופט אמור להצטמצם רק להסקים לוגיים. ולמה? כי כל פעם ששופט לא עושה את זה, הוא בעצם מתפקד כמחוקק, כי הוא בעצם מוסיף עוד משהו שאי אפשר לגזור אותו מתוך החוקים וזה לא תפקידו ולא בסמכותו. מי שנבחר להיות מחוקק זה הגוף המחוקק ולא השופט. ולכן, למרות שאולי אפשר לחשוב אחרת או אפשר להכיר אפילו בלגיטימיות של חשיבה אחרת, זה לא אומר שזה גם מה ששופט צריך לעשות או פוסק צריך לעשות. ולכן בהנחה שהאדם הוא רק כזה ולא יכול לעשות שום דבר אחר מעבר לעבודה של מחשב, השאלה לא קיימת. זאת אומרת אם אתם חושבים שהאדם הוא רק מכונה מורכבת אז אין מה לשאול את השאלה. אם אני חושב שהאדם הוא משהו מעבר לזה, עכשיו אפשר לשאול את השאלה. עדיין התשובה לא ברורה. אפשר לשאול את השאלה האם הפוסק או השופט בהקשר המשפטי צריכים להצטמצם רק להסקים לוגיים או לא, כאשר מאחורי השאלה הזאת בעצם עומדת שאלה. מה שאמרתי עד עכשיו לפחות שאלה אידיאולוגית. שאלה אידיאולוגית או שאלה של תפקידים, של סמכויות. השאלה אם השופט מותר לו גם לעשות פעולות כעין חקיקתיות, אם הוא לא גוזר רק מהחוקים אלא מוסיף מדיליה, מוסיף משהו משלו, אז בעצם דה פקטו הוא משמש כמחוקק, ולא רק כשופט. ולזה הוא לא הוסמך, זאת אומרת הוא לא נבחר להיות מחוקק, הוא נבחר להיות שופט. שופט אמור ליישם את מה שהגוף המחוקק קובע. ולכן גם אם הוא יכול, אני לא, אני לא מרשה לו לעשות את זה. ואותו דבר בהלכה. אפשר להגיד, זה לא המנדט שלך כפוסק. הקדוש ברוך הוא הוא המחוקק, או חז"ל, או לא משנה אם זה דיני דרבנן, הגוף המוסמך. הוא, הוא הגוף המחוקק. אתה כדיין או כפוסק, מה שאתה אמור לעשות זה לגזור לוגית מתוך ההלכה כפי שהיא התקבלה עד היום, לא משנה, אפשר להתווכח מה זה בדיוק הלכה מחייבת ומה כן התקבל ומה לא. בהנחה שיש איזה קורפוס כזה, התפקיד שלך זה לגזור באופן דדוקטיבי מתוך הקורפוס הזה את התשובה לשאלה שלפניך. מה הנורמה שחלה על המצב שבא לפניך. דיין או שופט או פוסק או מה שלא יהיה. למה? כי אתה לא הקדוש ברוך הוא. אתה בסך הכל יכול רק להגיד לי מה רוצה הקדוש ברוך הוא. לגזור מתוך החוקים שקבע הקדוש ברוך הוא מה זה אומר, מה אני אמור לעשות. זה הצד המצמצם. מה יכול להגיד מישהו שאומר לא כך? מה, אני מחויב לדיין או לשופט נגיד בהקשר המשפטי? איך זה יכול להיות בכלל שאדם ייתן או תפיסה תיתן לגיטימציה לפעולה של שופט או של דיין שהיא מעבר לגזירה דדוקטיבית? למה? איזה היתר יש לו להיות מחוקק? יש גוף מחוקק ברור, הקדוש ברוך הוא נגיד בהקשר ההלכתי, בוא נדבר על דיני דאורייתא כרגע, נעזוב את הדיני דרבנן, והמחוקק בהקשר המשפטי. מה פתאום אתה כפרשן או כשופט או כדיין, הפוסק, נוטל לעצמך סמכות לחוקק? סנהדרין או גוף מחוקק זה משהו אחר. אמרתי דיני דרבנן, עזוב את זה עכשיו. אז לכאורה התשובה המתבקשת ואפשר לסגור פה את הבאסטה, התשובה המתבקשת שאם האדם הוא מכונה, אז השאלה לא עולה. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר אחר חוץ מאשר לגזור לוגית. אם האדם הוא לא מכונה, כמו שופט… כן, שופט גם הוא אדם, כן, לפחות… אם האדם הוא לא מכונה אפשר לשאול את השאלה מה תפקידו, אבל גם כאן כמו שאני אומר לכאורה מתבקשת התשובה שגם אם השופט או הפוסק או הפרשן הוא לא מכונה, אבל הוא חייב להצטמצם לפעולה מכנית, כי אחרת הוא חורג מתפקידו, הוא מחוקק. אז מה הטיעון שיכול להגיד בכל זאת שלא נכון להיות, כבר נשתמש במילה פוזיטיביסט, לא נכון להצטמצם לתפיסה פוזיטיביסטית, לראות רק בעבודה לוגית את תפקידו של הפוסק או הפרשן או השופט? אני חושב, לקחת את זה למצב של שופט מחוקק, אני חושב שזה קצת סוטה מהעניין… זאת אומרת מה שאני מבין. השופט יודע שהוא בא לפרש את העניין. יש אחד שיפרש את זה בצורה כזו, יש אחד שיפרש בצורה כזו, ושניהם, שניהם לומדים והסמכות שלהם באה מהחוק, גם הסמכות שהאדם מקבל אותה. לא כתוב בחוק מה אתה צריך בדיוק לעשות. יש איזה סמכות שיורית כזו שאתה מפרש את זה ובכך אתה קובע את הסמכות שלך, למה? זה בעקבות פרשנות שאתה נותן לאותו סעיף. עכשיו יכול להיות שבכנסת כשקבעו איזה חוק מסוים, החוק, וקבעו חברי הכנסת שקבעו ודיברו בדברי הכנסת אמרו דבר כזה וכזה, כשזה מגיע לבית המשפט בכלל הם הולכים לסיטואציה אחרת, ולכן חשוב לדעת מה הרקע של החוק. אתה מתאר לי עובדות, אבל אני שואל על נורמות. אני שואל מה בית המשפט צריך לעשות, לא מה הוא עושה. כי אם בפועל הוא עושה פרשנות מרחיבה… מתוך הסמכות שלו לפרש את החוק… זה מה שאני שואל, האם יש לו סמכות לעשות את זה? זאת השאלה. מה שאתה אומר זה שבבתי המשפט אצלנו במינונים כאלה או אחרים, אהרון ברק היה המייצג הקיצוני של הגישה של החקיקה השיפוטית, אבל יש מינונים שונים, אבל אתה אומר לי דה פקטו, בפועל, בתי המשפט נוקטים בגישה לא פוזיטיביסטית או לא לגמרי פוזיטיביסטית, אוקיי? אבל אני שואל מה ההצדקה, למה? אני רוצה להעיר, יש דבר ידוע שעל בית המשפט העליון בארצות הברית חקוקה כתובת, והכתובת היא בלטינית, אני לא זוכר איך היא בלטינית, זה לא שיכולתי להגיד ואני לא רוצה לספר לכם, אני פשוט לא זוכר, אבל הכתובת אומרת בידי החוקים ולא בידי אנשים. זאת אומרת כתובת פוזיטיביסטית לחלוטין. מה הרעיון הוא שלא חשוב מי השופט שישפוט, המסקנה נובעת מהחוק. אני לא רוצה להפקיד את גורלי בידי אנשים, אני מפקיר את גורלי בידי החוקים. והתפיסה הזאת היא לכאורה, כן, זאת הכותרת של בית המשפט העליון, אף על פי שכל מי שיודע את תולדות בית המשפט העליון בארצות הברית יודע שיש מאבק פוליטי מאוד מאוד. חזק לא פחות מאשר בארץ למנות שופטים בבית המשפט העליון, מכיוון שיודעים שההזדהות הפוליטית של שופט תשפיע על הפסיקה שלו, ואחר כך גם תשפיע על דמות המדינה. אז השאלה שמיכאל שאל כן בידי חוקים ולא בידי אנשים ואז ובכל אופן איך הדבר הזה מתבצע בשטח? וזאת דוגמה מאוד מאוד בולטת שאף על פי שמצהירים שזה בידי החוקים ולא בידי אנשים והשיטה היא שיטה לא של אקטיביזם שיפוטי, שיטה שאומרת שהחוקים חשובים, זאת השיטה האמריקאית, מכל מקום האדם משפיע. והשאלה איך זה יכול להיות? אז הרב מיקי יגיד הוא לא שם לב פשוט, הוא החליק. האדם, אם האדם היה מכונה זה היה טוב, אבל הוא נכשל. והוא נכשל והוא פסק על פי השקפתו הפוליטית. אתה רוצה לדבר על איך משקללים השקפות לתוך הנושא הזה? נדבר, זה הולך הרבה קדימה, אני בסך הכל עוד עכשיו רק כהערה נוספת מה בהלכה בנושא הזה? אז למשל רב נחמן אומר שהוא כמו שבור מלכא. זאת אומרת שאלתם השופט הוא מחוקק או שהוא שופט? רב נחמן אומר אני מחוקק. כן, אני כמו המלך, אני יכול לעשות מה שאני רוצה כשישב כשופט. כלומר רב נחמן עשה מעשים שמבחינה משפטית הם לא יעלו על הדעת. הוא קבע קנסות וקבע חוקים אחרי שכבר אדם עבר את העבירה. אדם עשה איזה שהוא דבר ואז אמר רב נחמן אני מחליט שכך תהיה ההלכה אחרי שכבר אחרי שכבר עשה. מה? למרות שהוא לא הוזהר לפני כן. כן, זה לא היה חוק לפני כן. הוא עשה חוק למפרע שמחייב את האדם באיזושהי הלכה. מי שהדבר מעניין אותו יש יהודי שהקדיש את חייו לנושא הזה שמו חנינא בן מנחם. אומנם הוא לא מפה הוא מירושלים אבל אפשר לקרוא גם אותו יהודי שומר מצוות יהודי ירא שמיים והוא הקדיש את כל חייו לשאלה הזאת של האמוראים של הפוסקים בזמן הגמרא כאנשים שיצרו חוקים תוך כדי תנועה. כן. אז בעצם השאלה שבה נעמוד כרגע זה מה יכולה להיות ההצדקה לתפיסה לא פוזיטיביסטית? בהנחה שבכלל יש אופציה כזאת, עדיין לכאורה הצדקה אין לזה. גם אם יש אפשרות כזאת אבל אין לזה הצדקה. טוב, אז מה שאתה הצעת קודם אולי או לפחות מה שאני הבנתי מתוך זה זאת הצדקת הצדקת הכורח מה שקוראים משפטנים. זאת אומרת אין ברירה. לא תמיד אני מצליח לגזור באמצעים דדוקטיביים את התשובה לשאלה שבאה לפניי ואני חייב לעשות הרחבות. אי אפשר עם כל מקרה שבא לפניי לרוץ חזרה לכנסת להגיד להם חבר'ה תחוקקו את החוק בהתאם כדי להגיד לי מה אני צריך לעשות כאן כי זה לא עובד. גם כאן השאלה כמה מרחיבים את השיקולים שלך. עובדה שבבית משפט יש שופט מחליט ככה והשני הולך הפוך. השאלה כל אחד מה מערכת השיקולים שהוא הכניס לתוך הנתונים כשהוא מגיע לפסיקה, זאת השאלה של מי ששואל. נכון, נכון. גם ללכת למחוקק זה לא יעזור כי שוב זה להישאר תלוי בידי אנשים אם החוק מחוקק בדיעבד. לא לא אבל זה לא יפתור את הבעיה הנוכחית. נכון אנחנו תמיד נלחמים את המלחמות של אתמול כמו שנאמר או מתכוננים למלחמות של אתמול. אז הטענה הראשונה זה שזה בלתי אפשרי. זאת אומרת זה לא מעשי. גם אם באופן עקרוני היינו צריכים לעשות את זה זה לא מעשי. זה בעצם הטיעון של לאקונה? שהשפיטה פה… לא, לאקונה זאת טענה מהותית. לאקונה זה אומר שאין תשובה בחוק. פה אני אומר יכול להיות שיש תשובה אני לא יודע לא מוצא אותה לא תמיד אני מצליח. כן? לפעמים באמת יש טענה מהותית, יש לאקונה בחוק ועוד פעם ועוד פעם טכנית אני לא יכול לחזור למחוקק כל הזמן וזה רטרואקטיבי גם אם אני כן אחזור כמו שהערת בצדק ולכן בעצם זה יכול אולי להצטרף לעדיין לשאלת חוסר היכולת. הטענה, אבל אם נעבור דווקא להלכה ולא למשפט אז הטענה היא שאין דבר שהוא מחוץ להלכה כן אין חיה כזאת. מכיוון שהקדוש ברוך הוא חוקק אנחנו מניחים את כל הדרכים. מה? לא בשמים היא לא תוסיפו. כן אז הכל אז הכל נמצא אז הטענה הזאת פשוט לא תעמוד. אבל הוא לא מוגדר אבל לא מוגדר. יכול להיות שהוא נמצא אבל לא מוגדר בשפה באורח חיים. לא מוגדר כי לא התאמצת. לא, יש פה פתרון אחר אבל זה אני עומד להגיד גם בהקשר המשפטי. כשאומרים שאי אפשר זה לא לגמרי מדויק. מה זה אי אפשר? ברגע שלא הגעת למסקנה דדוקטיבית מתוך החוקים אין פסק. זאת אומרת שב ואל תעשה או הבית דין מתפזר אין לי מה להגיד. החוק לא אומר כלום על זה. באופן עקרוני אפשר היה לפעול גם כאן. ה"אי אפשר" גם הוא מניח משהו. כשאני אומר אי אפשר אני בעצם אומר הייתה חייבת להיות פה אמירה שנגזרת מהחוק אבל אני לא מוצא אמירה כזאת. לא מצליח לגזור אמירה כזאת מהחוק ולכן אי אפשר. אז אני צריך לעשות איזושהי פעולה כעין חקיקתית. אבל גם פה, גם מאחורי זה יש פה איזושהי אמירה לא טריוויאלית. כי זה בעצם אומר שאני כבר מניח שהחוק אמור לדבר גם על הסיטואציה הזאת. גם בהקשר ההלכתי, היה מקום להגיד נכון, הקדוש ברוך הוא לא יכול להוסיף חוקים. מה זה לא יכול? הוא קבע שהוא לא יוסיף חוקים, לא בשמים היא. בסדר גמור. אז כל מה שאני לא מצליח לגזור באופן דדוקטיבי מהחוקים, לא אסור, או לא חובה. זאת אומרת אין בעיה. אז המערכת המשפטית ההלכתית לא מדברת עליו. זה גם מוצא. זאת אומרת זה לא שאם הקדוש ברוך הוא לא מדבר אז אין ברירה אני צריך לעשות את העבודה. לא. אתה יכול להצטמצם במה שנאמר. וכל מה שלא נאמר אין בעיה, אין נורמה הלכתית שחלה עליו. זה הכל. זה תלוי גם בשאלה אם נגיד בכל דאלים גבר זה הסתלקות של בית דין או הכרעה. נכון, אבל כתוצאה לא יודע אם זה יהיה תלוי. לא, זה תחום… מה שאתה אמרת זה דבר פרטי בתוך המערכת. אם באמת כך מבינים את הדברים אז כל דאלים גבר יכול להיות דוגמה לזה. אבל הר"ן בדרשות שמדבר על זה שהקדוש ברוך הוא אולי כן השאיר, ההנחה הייתה שיש מענה להכל. לא, הכוונה היא, אז משפט המלך הוא מנגנון לייצר תשובות לשאלות שאתה לא מוצא פתרונן בתוך ההלכה. כן, אבל תשובות לא הלכתיות בדיוק. זה מערכת קצת מקבילה. אבל היא קיימת כמערכת הלכתית. היא תפקידה לסתום את הפרצות שבאופן מהותי קיימות בהלכה. להיפך, שם אתה יכול לראות שהר"ן באמת מבין שבבאופן מהותי יש פרצות בהלכה. להיפך, מהר"ן יוצא הפוך. מהר"ן יוצא שמה שההלכה לא אמרה, אין הלכה. ובדיוק בגלל זה, אבל הרי אי אפשר לחיות כך. אמרת טוב, אז בשביל זה יש את משפט המלך שיסגור את הפרצות. שגם הוא הלכה. כן, לא אבל זה מערכת מקבילה. זאת אומרת אם זה היה אפשר לסתום את הלאקונות האלו בכלים הלכתיים לא היה צריך לייצר את משפט המלך. אז הבית דין היה עושה את זה. הבית דין היה עושה את זה כחלק מהפרשנות הרגילה שלו. כשהר"ן עושה פה מערכת מקבילה הוא בעצם מניח שהמערכת ההלכתית שאתה רואה רק אותה היא בהגדרה עם לאקונות בתוכה. היא לא מדברת על כמה מהדברים. יש דברים שעליהם היא לא מדברת. זה לא בדיוק מה שהר"ן אומר שם, נדבר על זה אחר כך. אוקיי. אז אלו ההצדקות המקובלות. הצדקות הכורח, כן, אי אפשר, כורח בכ' כמובן. יש לפעמים הצדקות הכוח בק', שזה שמאשימים את האימפריאליסטים המשפטיים שזה הצדקות הכוח בק'. הנקודה שאני רוצה למקד כאן כי אני חושב שהיא החשובה בהמשך זה לא זה, אלא הצדקה מהותית. הטענה שלא רק שאי אפשר לגזור באופן דדוקטיבי מהחוקים את התוצאות, אלא לא צריך. הרבה פעמים התוצאות יוצאות מהחוקים בכלים לא דדוקטיביים ועדיין אני חושף כך את רצון השם. רק הכלי שבאמצעותו אני עושה את זה הוא לא כלי דדוקטיבי. הוא לא כלי לוגי אלא אנלוגיה או אינטואיציה או אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות זה לא משנה, אבל כלים יותר רכים אפשר לקרוא להם. לא כלים לוגיים קשיחים. והטענה שכשהקדוש ברוך הוא קודד במובן מסוים את כל המסקנות שלו את כל המסקנות שהוא רצה שנגיע אליהן בתוך החוקים שהוא נתן לנו, זה מקודד באופן כזה שההוצאה של הדברים מתוך החוקים לא יכולה להיעשות רק בכלים לוגיים. אלא גם בכלים רכים יותר, יצירתיים יותר, רחבים יותר. אני עוד אגדיר אותם קצת יותר בהמשך. עכשיו ההצדקה הזאת היא הצדקה שונה מהקודמת. חשוב להבין את זה. וזה הנושא שלנו. הנושא שלנו זה הדבר האחרון הזה. כל מה שאמרתי עד עכשיו זה רק מסגרת. כי בעצם הטענה פה היא שבאופן מהותי אי אפשר לגזור באופן דדוקטיבי את המסקנות מהחוקים למרות שהן נמצאות שם. זאת אומרת למרות שכשאני גוזר את המסקנות האלה אני טוען שזה חושף את רצון השם. לא שאני ממציא עכשיו חוקים חדשים גם אני הקדוש ברוך הוא, גם אני יכול לחוקק. אני אחדד את זה טיפה. הכוונה אפילו אם אני יכול. זאת אומרת בוא נניח שאני יכול להגיע למסקנה שהיא מאוד מדויקת מבחינה לוגית. אני יודע אותה. אני עשיתי את העבודה ואני יכול להגיע למסקנה. אני לא חייב להידבק בה. אני יכול להגיד משהו אחר. נכון? זה הרעיון. יש דוגמאות לעניין הזה הרבה פעמים. אפילו דוגמאות מושגיות עוד לפני שניכנס למקרים. השולחן ערוך החמישי, החלק החמישי של השולחן ערוך, של החזון אי"ש וכל מיני דברים כאלה. לכאורה לפעמים זה לאקונה, וארבעה חלקים לא אומרים כלום אז אתה צריך להשלים את זה מסמכותך. לפעמים במקרים קיצוניים זה לא לאקונה אלא מה שהרב שבתי אמר קודם. שמהארבעה חלקים של השולחן ערוך יוצאת תשובה אחת אבל הפוסק בתחושה שלו מבין שמה שנדרש זה משהו אחר. אני אספר לכם סיפור מהגמרא. סיפור בבבא קמא… סליחה, כתובות. היה אדם שגנב שור. והחזיר אותו, ובינתיים הוא חרש בשור הזה. אז עכשיו כשהוא החזיר, החזיר את השור, אז כמובן הוא בירך ברכה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להשיב את הגזילה, והשיב את הגזילה הוא צדיק גדול, כי היא מצוות עשה דאורייתא, והשיב את הגזילה אשר גזל. אמר לו רב נחמן: רגע, אבל חרשת את השדה, תשלם דמי השבח, כמה שהשדה השביח. אז אמר לו הבנאדם: רגע, אבל מה פירוש? השור השביח את השדה? אני עבדתי עם השור. אז לא, בסדר, חצי. תשלם את חצי השבח שבשדה. אמר לו רבא: אבל כתוב כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה, זאת הלכה ברורה. פה אין לקונה ואין כלום ואין בטיח. ברור שגזלן שהרוויח מהגזלה, מה הדין? לא משלם. התורה נתנה לגזלן את האפשרות להרוויח מהגזלה. מדוע? צריך לדון בזה, אבל זה דבר ברור לחלוטין. אמר רב נחמן לרבא: קודם כל אמרתי לך שלא תשאל אותי שאלות כשאני יושב לדון. דבר ראשון. דבר שני, הוא אומר לו: האדם הזה הוא גזלן ותיק, הוא גזלן ידוע, וכך הוא עושה כל הזמן, הוא לא רוצה לקנות שור, אז מה הוא עושה? גוזל שור, עובד בו, מחזיר אותו ועוד מקיים מצווה. אז אני קונס אותו כדי שלא יעשה את זה. הנה תראו, דבר כזה, אין קנס כזה, אין דבר כזה בכלל. בית דין יכול להטיל קנס, אבל אין קנס כזה בהלכה. עכשיו הנקודה היא שמה אמר רב נחמן? ההלכה שכתובה שם, הברורה שלא צריכים הרבה לוגיקה, היא מאוד פשוטה, כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. במקרה הזה היא לא נכונה, היא לא תמלא תפקידה. נגיד שזה הר"ן לגבי משפט המלך. אני לא בטוח שמדובר עם או בלי לקונה, אבל אני עכשיו הולך להעיר את מה שהערתי על הר"ן, אותו דבר. כי צריך לשים לב פה, רב נחמן, רב נחמן, רב נחמן. שני אנשים אחרים לגמרי. רב נחמן לא אמר כאן שזאת הפרשנות שלו לדין התורה של והשיב את הגזילה. אני לא בטוח. הוא קבע פה איזשהו קנס דרבנן, הוא לא… כן, אבל אני חושב שהוא אמר שוהשיב את הגזילה אשר גזל לא ימצה את עצמו בצורה של שעת הגזלה, ולכן צריך להוסיף את השבח כדי שהוא ישיב את… אז זה כמו מה שהערתי על הר"ן עם משפט המלך. זאת מערכת מקבילה. אני מדבר על משהו יותר רדיקלי. אני מדבר על מצב שבו רב נחמן יושב בדין. לא, הבנתי מה שאתה אומר, אבל אני חושב שאז זה יהיה עוול גדול מאוד, כי הדין נקבע לאחר מעשה. בסדר, לפעמים תהיה בעיה של חקיקה רטרואקטיבית. אבל אפילו לא רטרואקטיבית, אלא קדימה. מה זה והשיב את הגזילה אשר גזל? שוהשיב את הגזילה אשר גזל זה גמיש כמו שאתה תיארת, זה משהו שניתן לפרשנות גמישה יותר. והשיב את הגזילה אשר גזל, סוף סוף אתה הפקת תועלת מן השור, תשלם גם את התועלת. יכול להיות שזה מה שרב נחמן אומר, ולכן זאת לא חקיקה רטרואקטיבית, שלפעמים כך צריך לפרש את מה שכתוב בתורה. אוקיי, אז זה יהיה תלוי באיך מפרשים את מה שרב נחמן עשה. או שרב נחמן פירש את והשיב את הגזילה, ואז למעשה אפשר היה לומר אולי שזאת הפכה להיות הלכה מחייבת. וזה יכול עכשיו להיכנס לשולחן ערוך. וכך כותב הרמב"ם. אם יש גזלן קבוע, אז זה הדין של והשיב את הגזילה, כולל השבח. כך כתוב ברמב"ם. אוקיי, דאורייתא. דאורייתא. ואפשר היה להגיד, שרב נחמן, נדמה לי שזה הפירוש היותר פשוט שם, אני לא יודע, אבל כך אני חושב לפחות, שרב נחמן בסך הכל עשה את מה שתפקידם של חכמים לעשות, או מה שהיה תפקידו של המלך כשהיה המלך. כי בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. בעצם זה איזשהו סוג של במקום המלך הם עובדים. כשלא היה מלך, אז בעצם בית דין לקח את הסמכות הזאת. אבל אז אתה פועל במסגרת אלטרנטיבית, אתה לא פועל בפרשנות של חוקי התורה. עכשיו אני מדבר על דווקא במובן המהותי, אני מדבר על זה, שיבוא בן אדם ויגיד: זה והשיב את הגזילה, לא שהוא מוסיף עוד משהו. תוסיף עוד משהו, בסדר, תורה נתנה סמכות לחכמים לפתור בעיות, או לראות מתי שההלכה דאורייתא לא עובדת. אני לא מדבר על זה. אני מדבר על מצב שחכמים מפרשים את דין התורה באופן שהוא לכאורה נגד הכללים, אבל ברור להם שבסיטואציות כאלה זה מה שצריך להיות. זה דין התורה. נאמר עין תחת עין ממון, תלוי איך אתם מבינים את המשמעות של הדרשה הזאת, אבל לפחות אפשר היה לומר שפה חכמים הבינו שלמרות שזה מה שכתוב, עין תחת עין, לא, זה לא יכול להיות נכון, אנחנו אומרים זה ממון. בסדר, יש גם גזירה שווה שם, לא חשוב. אבל ברמה העקרונית אני מתכוון לסוג כזה של דברים, שחכמים עושים פרשנות לא דדוקטיבית לדברים, כי ברור להם שזאת בעצם כוונת הדברים. לא שהם סוגרים חור באמצעות המנגנון האלטרנטיבי של תקנות דרבנן או משפט המלך או כל מיני דברים כאלה, אלא ההלכה דאורייתא עצמה מתפרשת לכאורה מחוץ לחוקים. זאת אומרת, מה ההבדל בין שני הדברים? הבדל עצום. אם אני אומר שזה קנס דרבנן, מערכת אלטרנטיבית, כל דיין שיתמנה יכול לעשות את זה. אין פה בעיה, זה לא נובע מאיזשהו גדולה אינטואיטיבית נבואית. מי רשאי לעשות מסקנה כזאת? כל דיין שהוא ממונה יכול לעשות קנסות כאלה על ימין ועל שמאל. אם אני אומר שזה פרשנות, ופרשנות חדשה בדבר דאורייתא, אז כאן הדיין צריך להחליט על עצמו שאני מסוגל. ורשאי וצריך חייב ללכת ולתת פרשנות אחרת למה שכתוב בתורה ממה שמקובל ממה שכתוב במשנה ממה שכתוב בגמרא. כמו שרב משה אמר קודם שזה רטרואקטיבי מגלה שזה היה הדין. לא לא שוב אם זה רטרואקטיבי מגלה זה לא חקיקה רטרואקטיבית אבל הנקודה היא הנקודה היא שצריך להיות מישהו שמרשה לעצמו לעשות את זה. אז בעצם זה נדמה לי שזה סוף המיקוד זאת אומרת לפה רציתי להגיע במשפטי ההקדמה זאת אומרת בעצם השאלה בתמצית היא זאת אם אני אוסף עכשיו את כל מה שאמרנו אז השאלה היא האם בהנחה שהבן אדם יכול לחשוב לא רק בצורה של מכונה ועדיין יש מקום לשאול האם הוא צריך בכל זאת כשופט או כפרשן להצטמצם למחשבה מכנית בלבד. לכאורה התשובה היא כן כי זאת הסמכות שלו הוא לא יכול לחוקק אבל בפועל כמו שהערת בצדק זה לא קורה בשום מקום זאת אשליה גם אלה שחושבים שזה קורה אצלם זה לא קורה אצלם זאת אשליה אחרי זה נראה שזה יותר שאלה של מינונים מאשר שאלה של מהות אבל על זה עוד נדבר בהמשך. אבל זה כן בא לידי ביטוי בסמכות שאלת הסמכות כן אומר אני לא יכול לעשות דבר כזה זה אנשים טוענים אני לא אדם שיעשה. כן אבל זה עדיין מינונים כי יש דברים שגם הם יעשו כי הם לא שמו לב או שהם לא יראו בזה חידוש מספיק גדול אז הם יגידו בסדר זה פרשנות אבל זה עדיין לא פרשנות דדוקטיבית. אני חושב שבסופו של דבר זה שאלה של מינונים אין מצב שבו אתה רק לוגיקן נטו זה פשוט לא קורה עבודה שהיא רק לוגית נטו שום דבר חוץ מלוגיקה טהורה אני לא חושב שיש טיעון הלכתי כזה בכלל זאת אומרת אפילו במאתיים מנה הוא לא כזה נדבר על זה אולי בהמשך. הרב יש שופטים שחשודים שמחליטים לפני שהם בודקים. לא יודע אם זה חשוד. הם קודם מחליטים הרב סולובייצ'יק אומר שלא היה פוסק מעולם שלא עשה את זה. שמה? שלא החליט לפני שהוא בדק. לא החליט לפני שהוא בדק את ההלכה אתה מתכוון? כן זאת אומרת לפני שהוא בדק את המקורות וראה את הראיות אלא הוא הבין מה נכון ואז הוא בודק את הראיות ומגבה את זה בטיעונים או במקורות או כל מיני דברים כאלה. זה לא דבר פסול זה שאלה של. אבל זה לא קשור לעמדה הפוזיטיביסטית למשל גם אדם שאומר את זה הוא ירצה בדיוק נכון השאלה איך הוא מצדיק גם רטרואקטיבית יכול להצדיק לוגית. אבל בפרט אדם שאתה לא מסמפט אותו ההתנהגות שלו הרשעות שלו ואז אתה אומר הוא רשע הוא לא אי אפשר להאמין לו. אלה סכנות סכנות זה שאלה מסדר שני אחרי שאתה אומר שאנחנו לא עובדים פוזיטיביסטית אתה יכול להגיד אוקיי עכשיו צריך להיזהר אבל איזה שיקולים אנחנו לוקחים בחשבון מעבר ללוגיקה. ברור שאת הסימפתיה שלי לבעל הדין אסור לי לשקלל וצריך להיזהר שלפעמים זה נכנס בלי שאני שם לב אתה צודק אבל זה שאלה מסדר שני. אני מדבר כרגע מה נכון לעשות אחרי זה נראה ממה צריך להיזהר אוקיי. אני רוצה להעלות נקודה למשל התורה אומרת ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור עיני חכמים. אז מה פשט התורה שאם אדם לוקח שוחד זה ישפיע על פסק הדין שלו. אני שואל אם בן אדם באמת היה פוסק באופן כמעט בלוגיקה טהורה האם שוחד היה יכול להשפיע עליו. בוא נניח אתם יודעים יותר טוב אם אני אביא עוד נפקא מינה אם באמת הפסק הוא דדוקטיבי טהור אז הוא יכול לעמוד לביקורת אז ברור שחבריו השופטים יגידו תשמע יש פה טעות אתה אמרת ששתיים ועוד שתיים זה חמש זה לא נכון שתיים ועוד שתיים זה ארבע. עכשיו השאלה היא כך האם באמת במצב כזה שהשופטים הם מכונות במצב אם נאמר שיש מצב אידיאלי שהשופטים הם מכונות האם שוחד יהיה מסוכן. השאלה מה תיתן למחשב שוחד מה זה יעזור. הוא יכול להוסיף אולי מה המשמעות של הליכה אחר הרוב התורה אומרת וצריך לראות את זה שזה עובד סימן סימן שהמחשבה היא לא ומכאן ראיה שאנחנו לא עוסקים בלוגיקה. כן הייתי מוסיף על זה מה המשמעות של הליכה אחרי הרוב אחרי רבים להטות אם לכל מצב ישנה תשובה שאפשר לגזור באופן לוגי מההנחות אז לא יהיה רוב ומיעוט אז כל שופט סביר היה מגיע למסקנה כמו שמחשב מגיע למסקנה. לאו דווקא אתה יכול להגיד כך קיבלתי הוא אומר כך קיבלתי והוא אומר כך קיבלתי. אבל אז נכון גם בשוחד אתה יכול להגיד תראה ההנחות הם אחרות כי אבל בעצם אתה גיבשת הנחות אחרות בגלל השוחד ועל זה עוד נדבר כי אין דבר כזה בעצם פסיקה לוגית זה למראית עין אין מושג כזה זה לא רק שלא נכון לעשות אין מושג כזה זה אשליה. מי שחושב שהוא עושה את זה הוא טועה הוא לא עושה את זה לא שהוא טועה כי אסור לעשות איך הוא נראה כן לכן אני אומר שפה מה הכוונה אבל בשיטת הפאזל מה הוא עובד בשיטת הפאזל הוא רוצה להחליט החלטה מראש. מחפש איזה שו"ת מסוים, בדיוק הוא מכיר למקרה פאזל, אז הוא לוקח את ההחלטה שיש שמה בדומה ואומר: הנה זה זה. לא, אם אתה לוקח את הרב סולובייצ'יק אז איז, כן, באופן, אם אתה מפרש אותו באופן פוזיטיביסטי, אז זה מה שכתוב. אבל תבין שבמקרה הזה זה לא פסיקה. כתוב בהלכה שדבר הלכה בלא טעמו מותר לומר גם מן השירותים. שואלים פוסק שיושב באמבטיה בערב שבת, שואלים אותו דבר הלכה, אז אם הוא לא צריך לנמק, אז הוא יכול זה גם באמבטיה. עכשיו, סימן שאני אומר זאת ההלכה כי כך כתוב בתשובה פלונית, זה לא תורה. זה לא תורה, זה לא פסק דין, זה לא כלום. מה זה? בסך הכל ציטוט. בדיוק. הפסיקה היא אתה חידשת משהו. אתה יצרת משהו. כך כתוב בשולחן ערוך כמה וכמה פעמים שפסיקה היא רק דבר שהוא חדש. יש גם האמרות של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, זה גם מראה שזה לא תהליך לוגי טהור. אם לא היה מקום לשניהם. נכון, לפחות ברמה הפרקטית עובדה שזה קורה. זה לא אומר שזה בעיקרון נכון. פרקטית זה קורה, שיש דעות שונות. גם את העניין של איסור לקחת שוחד ועוד אפשר להסביר אותו שעקרונית אנחנו מצפים לפסיקה דדוקטיבית, אבל אנחנו מודעים לזה שבני אדם הם לא מושלמים ולכן אנחנו מקימים סייגים. ומניחים שמי שפוסק באופן לא מושלם לפחות לא יהיה מוטה. אז אתה מניח שהתורה מדברת על מצבים שהם לא אידיאליים. זו הנחה בפרשנות. יכול להיות שהתורה מדברת לא, אלו ואלו לא כתוב בתורה. אלו ואלו זה דברי חכמים. פה זה התורה, העניין של שוחד. אבל השאלה של איך התורה מתייחסת גם למצבים לא אידיאליים. אדם לא אמור לגזול, ואם הוא גזל אז צריך להשיב. ואם צריך לפסוק בצורה מושלמת אבל הוא בן אדם והוא לא מצליח. בטור בסימן ב' מסביר, סימן א' וב', מסביר שההלכה למשל שגזלן מחזיר את הגזילה ולא יותר, הרי זה לא מרתיע אף אחד. כי פורץ בנקים, נניח שיתפסו אותו חצי מהפעמים שזה המון, אז הוא ירוויח המון כסף כי הוא יחזיר חצי והחצי השני יישאר אצלו. אז אומר הטור, שזה בעצם רבנו יונה אומר, שהתורה שאמרה שצריכים להחזיר זאת חברה אידיאלית שגזילה היא נדירה ושאדם שגזל נכשל והוא מתחרט על זה כבר וכל זה, אז העונש והשיב את הגזילה אשר גזל הוא עונש הגיוני. אז לכן לגבי פרשנות התורה אם התורה מדברת על העולם המעשי או שהתורה מדברת על איזה שהוא אידיאל, זאת שאלה. זאת אומרת כישלונות קורים גם בעולם אידיאלי, אבל ההתייחסות איך מתקנים אותם זה הבדל עצום אם אתה צריך לשקול הרתעה או לא לשקול הרתעה. אז לכן שאלת השוחד היא כן שאלת מינית שופטים מצוינים. לשופטים המצוינים אומרת התורה ושוחד לא תיקח. או כמו שחידושי הרי"ם אומר, כתוב לא תגנובו. אז אומר ביידיש כשמדברים בלשון רבים זה לאדם מאוד חשוב, כן, אתם. אז הוא אומר לאדם חשוב אל תגנוב. אתה צדיק, הגערער רבי, הישר הידוע, אתה צריך גם כן אל תגנוב. אוקיי, עכשיו אני רוצה לחדד עוד יותר את הנקודה. אני אתן איזה שהוא מבוא לוגי קצר כדי להכניס את הדברים למסגרת קצת יותר הדוקה, קצת יותר חדה. אז בשביל להגדיר את הדברים אני רוצה קצת לדבר על מה זה טיעון לוגי. מה זה בעצם טיעון לוגי, כי זה נוגע בליבה של פוזיטיביזם. מה זה פוזיטיביזם ומה זאת חריגה מפוזיטיביזם. טוב, ההמשגה העיקרית או הראשונה העיקרית של הלוגיקה נעשתה ב"אורגנון" של אריסטו. ושמה הוא מציג כמה תמונות של היקשים, סילוגיזמים. זאת אומרת כמה דפוסים כלליים של היקשים. אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא איקס, אז איי הוא וואי. אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא לא וואי, אז איי הוא לא איקס. או אם איקס אז וואי ואיקס, מסקנה וואי. אוקיי? זאת אומרת יש כל מיני תמונות של היקש, והוא מיין שמה, הוא הציג כל מיני תמונות של היקשים והראה פחות או יותר את הקווים העיקריים של הלוגיקה הדדוקטיבית. ברור שאריסטו לא המציא את הלוגיקה, אריסטו המשיג אותה. זאת אומרת גם לפני אריסטו כולם הבינו שאם כל הצפרדעים הם ירוקות והדבר הזה הוא צפרדע, אז הוא ירוק. את זה כל אחד הבין. מה שאריסטו תרם לעניין הזה, זה שמאחורי כל מיני טיעונים כאלו שכולם משתמשים בהם יושב איזה שהוא דפוס פורמלי. של הלוגיקה. אז מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שאם אני בונה עכשיו טיעון לוגי, עושה היסק לוגי, אז אני מציב הנחות ואני גוזר מהן איזושהי מסקנה. טיעון לוגי דדוקטיבי תקף, פירוש הדבר שהמסקנה נובעת בהכרח מההנחות. או בצורה אחרת, לא ייתכן לאמץ את ההנחות ולא לאמץ את המסקנה. אוקיי? אם אימצת את ההנחות, אתה אנוס לאמץ את, אנוס לוגית לאמץ את המסקנה. אני סליחה, כן רציתי להעיר משהו מכיוון אחר. מאיפה זה בא הדבר הזה? אני אנוס, אימצתי את ההנחות, אני אנוס לאמץ את המסקנה. אז יש ענף מרתק, לא יודע אם אתה מכיר דבר כזה, פסיכולוגיה אבולוציונית. זאת אומרת טענות שבמוח שלנו צרובים דברים שהם בעצם אתה לא יכול להגיד נכונים או לא נכונים אלא הם פשוט באו כדי שנשרוד, עזרו למין האנושי לשרוד. ובהחלט אפשר לטעון שאין בכללים האלה שום אמת מהותית אלא מה יש? מה עומד מאחוריהם? ניסיון חיים. אתה אומר תראה, הדבר שטורף אותי אז הוא רץ מהר והוא רץ מהר יותר ממני והוא חזק יותר ממני, אז זה אומר לגבי הצורך להתגונן. ואז כשאני אומר שמשהו טרף בן אדם אז הוא היה יותר גדול ויותר חזק ממני, זה דבר שהוא ולכן מה אני צריך לעשות? להתאחד, אנשים יתאחדו יחד, יצאו בכלי נשק. זה פשוט עניין של מי שחשב בצורה כזאת שרד. אבל זה לא אומר לגבי האמת שום דבר ויותר מזה, יש דברים שלגביהם ההנחות שאני מכיר כי אני מדבר על דברים גדולים, על בעלי חיים, על זאבים, על דובים וכן הלאה, הם לא נכונים כשאני מדבר על חלקיקים. מכיוון שזה אנחנו לא מנוסים בתפיסה הזאת ואנחנו לא התרגלנו אליה. ולכן יכול להיות שהתפיסה הלוגית היא לא, אין בה אמת פנימית מהותית. מה שאני אומר אני אנוס, קיבלתי הנחות, אני אנוס לקבל את המסקנות. השאלה אם זה באמת אונס לוגי אלא אונס פסיכולוגי. נכון, אונס פסיכולוגי. אני בעניין הזה לגמרי לא מסכים עם התפיסה הזאת, אבל זה ויכוח שצריך להרחיב עליו. כן. אוקיי. בכל אופן, אז בואו ניקח למשל טיעון לוגי לדוגמה. והוא מעניין מבחינות מסוימות כי הוא יחדד את ההבדל בין אמת לבין תקפות. נגיד, כל הצפרדעים הן בעלות כנפיים. הנחה ראשונה. הנחה שנייה, הדבר הזה הוא צפרדע. לכן הדבר הזה הוא בעל כנפיים. הטיעון הזה הוא טיעון תקף, נכון? אי אפשר לאמץ את ההנחות אבל לא לאמץ את המסקנה. אוקיי? אבל מצד שני שתי ההנחות וגם המסקנה הן טענות שקריות. צפרדעים לא, לא כל הצפרדעים הן בעלות כנפיים. הדבר הזה הוא לא צפרדע והדבר הזה גם אין לו כנפיים. זאת אומרת זה טיעון לוגי תקף, שתי ההנחות שלו שקריות וגם המסקנה שלו שקרית. למרות שהטיעון תקף. מה זה אומר? זה אומר שהמושג תקפות והמושג אמיתיות כמעט לא מדברים אחד עם השני. תקפות זה יחס בין טענות. אם המסקנה נובעת מההנחות זה תקף. מסקנה לא נובעת מההנחות זה בטל. בטל אין פירושו לא נכון אלא רק לא נובע בהכרח מההנחות. אוקיי? אבל זה יחסים בין טענות. מסקנה היא טענה והנחות הן טענות. יחסים בין טענות נמדדים במונחים של תקף או לא תקף. אמיתי או שקרי זה תכונות של טענות, לא של יחסים בין טענות. כשאני רוצה לדעת אם טענה מסוימת היא אמיתית אני צריך לעשות השוואה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם. אם אני רוצה לשאול האם הדבר הזה הוא צפרדע, או הדבר הזה יש לו כנפיים. אני אומר לדבר הזה יש כנפיים. טענה. בשביל לדעת אם היא אמיתית או לא מה אני צריך לעשות? להסתכל ולראות אם יש כנפיים או לא. אם אין כנפיים זה אומר שתוכן הטענה לא מתאים למצב העניינים בעולם וזאת טענה שקרית. אם זה כן מתאים למצב העניינים בעולם זאת טענה אמיתית. זאת אומרת אמת או שקר מאפיין טענות, לא טיעונים. וכדי לדעת אם טענה היא אמיתית או שקרית בדרך כלל זאת שאלה של תצפית. שצריך להסתכל ולראות אם היא טענה אמיתית או שקרית. טענות עובדתיות. ברור שתתווכח עם מה זה כנפיים. בסדר, אוקיי. אבל אז זה באמת שאלה של הגדרה ולא של אמת. כל המחסום אני מתכוון לומר זה מחסום שגם בהנחה הוא קיים. כן. בסדר. נכון. אם… אז השאלה של אמת או שקר, א', היא מאפיינת טענות ולא טיעונים. ב', היא נמדדת באמצעות השוואות, תצפית והשוואה. אני מסתכל על מצב העניינים, משווה את זה לתוכן הטענה ואני רואה אם זה מתאים זו טענה אמיתית. אם זה לא מתאים הטענה היא שקרית. תקפות ובטלות זה תכונות של טיעונים, לא של טענות. של נביעה של מסקנה מהנחות. אם היא נובעת מהנחות באופן הכרחי אז הטיעון תקף, אם היא לא נובעת מהנחות הטיעון בטל. כן? דבר נוסף, האמירה שטיעון הוא תקף או בטל היא לא תוצאה של השוואה, באופן הפשוט לפחות לא. זה לא, אני לא משווה את זה מול משהו אחר. אני לא טוען משהו, טיעון לא טוען כלום. טיעון אומר אם זה נכון אז זה נכון. לא אמרתי שזה נכון ולא אמרתי שזה נכון. טיעון תקף יכול להיות גם שההנחות שגויות כמו שראינו קודם, גם הנחות שקריות, גם מסקנה שקרית. אני לא טוען כלום, לא את ההנחות ולא את המסקנה. אני רק אומר שאם אתה מקבל את ההנחות אתה צריך לקבל גם את המסקנה. זה מין אם-אז כזה, זה משהו מותנה. אז איך אני יודע שטיעון הוא תקף? אני פשוט יודע כי הלוגיקה הזאת, עכשיו זה הוויכוח הקודם, או מהאבולוציה או בגלל שזה באמת ככה, אפשר להתווכח. אבל אני יודע את זה לא בגלל תצפית ולא בגלל השוואה. אני פשוט יודע כי זה ככה, הלוגיקה צרובה בנו באיזשהו מובן, אם תרצו לקרוא לזה ככה. אוקיי, אז זה ההבדל בין אמיתיות ושקריות לבין בטלות ותקפות. מה זה אומר בעצם? זה למעשה אומר שאם אני יודע את האמיתיות והשקריות של הטיעונים, של הטענות, סליחה, שמעורבות בטיעון, זה עוד לא אומר אם אני יודע שהטיעון הוא תקף או בטל. ולהיפך, אם אני יודע שטיעון הוא תקף או בטל, זה עוד לא אומר בהכרח שאני יודע משהו על האמיתיות והשקריות של הטענות שמעורבות בו. אוקיי. יכול להיות למשל מקרה הפוך ממה שאמרתי קודם, טיעון שכל טענותיו, ההנחות והמסקנה נכונות, אבל הטיעון הוא בטל. הדבר הזה הוא שחור והדבר הזה הוא לבן, לכן זה פלאפון. לא, סליחה, לכן זה מקומט. כי זו טענה אמיתית שזה מקומט, ההנחה היא אמיתית, זה לבן, גם ההנחה השנייה היא אמיתית, זה שחור, וגם המסקנה שזה מקומט היא גם נכונה. אבל המסקנה לא נובעת מההנחות. אז זה אי-תלות לכיוון ההפוך. זאת אומרת אמיתיות של טענות לא אומרת שיש תקפות לטיעון, שהטיעון הוא תקף, כמו ששקריות של טענות לא אומרת שהטיעון הוא בטל. אוקיי. לכאורה זה שני מישורים בלתי תלויים. האמת והשקר של הטענות והבטלות והתקפות של הטיעונים זה מישורים בלתי תלויים, לא מדברים אחד עם השני. אז למה בכל זאת עוסקים בבטלות ותקפות של טיעונים? למה זה מעניין? זה מעניין בגלל שבכל זאת יש קשר. אפשר להגיד זה מעניין אינטלקטואלית, זה באמת לא חשוב מבחינת הכרת העולם או ידיעת אמיתיות ושקריות של טענות, אבל לא, זה כן חשוב. זה חשוב בגלל שקשר אחד יש בין אמיתיות ושקריות לבין בטלות ותקפות, אחד בלבד. שאם שתי ההנחות הן אמיתיות והטיעון הוא תקף, אז המסקנה חייבת להיות אמיתית. לא יכול להיות טיעון תקף שהנחותיו אמיתיות ומסקנתו שקרית. הלא יכול להיות הזה הוא פנימי בתוך כללי הטיעון. כן, עוד פעם, או אבולוציה או לא, אבל זה לא תצפית וזה לא… זה אינהרנטי, זה מתוך הטיעון. כן, כי זה אמת כמו שיש לו כנפיים, זאת אומרת, התכונה שזה אמיתי זה כמו התכונה שיש לו כנפיים של טיעון. כן, אם אתה משתמש, אם אתה מניח שלהסתכל על טיעון בעיני השכל זה כמו להסתכל על משהו ולראות אם יש לו משקפיים, אם יש לו כנפיים. כן, טוב, זה שאלה איך מגדירים תצפית, כן, זה האפלטוניזם במתמטיקה, אם אני יכול לצפות בדפוסי טיעון. אז הקשר הזה הוא בעצם במוקד העניין, כי למעשה כל החשיבות של תקפות ובטלות של טיעונים נובעת מזה שאני יכול להוכיח לך משהו על טענות באמצעותם. איך? אני אקח שתי הנחות או כמה הנחות שמקובלות עליך כאמיתיות, אני אבנה טיעון תקף שממנו אני גוזר את המסקנה, והנה אילצתי אותך לקבל את המסקנה. זה כבר לא אבולוציה, זאת אומרת, אם אני טוען טענות לגבי כוח המשיכה בין כוכבים, אז השמש מקשיבה לזה למרות שהיא לא התמודדה באבולוציה. לא, האבולוציה אומרת שאתה תראה את השמש כמקשיבה לזה בגלל שאתה בנוי באבולוציה. השמש מה היא עושה אני לא יודע, אני יודע מה אני רואה בשמש. זה הטיה, כן, זה התפיסה הקאנטיאנית לכאורה. יש פה מקום שהוא לא בשמש. למה למה אני רוצה להגדיר את הנקודות האלו? כי בעצם זה, שימו לב מה אנחנו בעצם עושים כאן. התפקיד של טיעונים זה לגזור מסקנות מהנחות כשהמטרה שלי בסופו של דבר זה לדעת אם המסקנה אמיתית או שקרית, זאת המטרה שלי, זה מה שאני רוצה. משחקים עם דפוסי טיעון אם הם תקפים או בטלים זה טוב בשביל לוגיקנים, חוקרי לוגיקה, זה השעשוע שלהם. אבל מבחינת בני אדם שעוסקים בתחומים אחרים, מה שחשוב בטיעונים זה ש… כי זה אמצעי כדי להגיע לאמיתיות ושקריות של טענות. איך? אני לוקח הנחות שהן נכונות, בונה טיעון תקף, גוזר באמצעותו מסקנה. אם אתה מקבל את ההנחות, אתה אנוס על פי הדיבור לקבל את המסקנה. אוקיי, שכנעתי אותך במסקנה. זה מה שנקרא הוכחה. הוכחה זה להציג טיעון לוגי תקף על בסיס הנחות אמיתיות, שבין השיח שלי לפחות מניח שהן אמיתיות, ולהגיע עם זה למסקנה שאני רוצה לשכנע אותו בה. זאת נקראת הוכחה. עכשיו כמובן שיש פה משהו, אפשרות נוספת שצצה, וזה קורה הרבה לכל מי שקצת התנסה בוויכוח. נגיד שאני רוצה לשכנע מישהו במסקנה שלטלפון הזה יש כנפיים. בסדר? אז אני אומר לו, תראה, הרי כל העצמים השחורים יש להם כנפיים. אתה מסכים, נכון? והדבר הזה הוא שחור. לכן לטלפון הזה יש כנפיים. אז הוא אומר, רגע, זה לא יכול להיות, הרי לטלפון הזה אין כנפיים. ככה הוא שואל את עצמו, הבן שיח שלי. ואז הוא בודק מחדש את ההנחות שלו. הוא אומר, רגע, לא לא. לא כל הדברים השחורים יש להם כנפיים. אני חוזר בי, אני לא מסכים להנחה הזאת. אוקיי? אז הטיעון הלוגי הוא טיעון תקף. הוא לא מערער על התקפות של הטיעון. הוא אומר, את ההנחות אני לא מקבל. לפעמים אני חשבתי שקיבלתי, אבל כיוון שהתוצאה הייתה כל כך בלתי סבירה בעיניי, אני בודק מחדש את ההנחות שחשבתי שאני מקבל ואני משנה את עמדתי. ההנחות האלה לא נכונות לדעתי, ואז אני לא אנוס לקבל את המסקנה. אוקיי? בעצם זה ביטוי למה שקרוי הערעור של מיל על הדדוקציה. הערעור של סטיוארט מיל, כן? פילוסוף מהמאה השמונה עשרה אני חושב, או משהו כזה, שהוא ערער על המושג דדוקציה. ודדוקציה אנשים חושבים שהיא נכונה בהכרח. טיעון דדוקטיבי, כן? טיעון לוגי תקף הוא נכון בהכרח. ומה זאת אומרת נכון בהכרח? הוא נכון בהכרח, המסקנה נכונה בהכרח אם ההנחות נכונות. למשל, כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, אלה שתי הנחות, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. זה הטיעון הגנרי שתמיד איתו מדגימים טיעון לוגי. מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. אז אומר סטיוארט מיל, אתה לא יכול לשכנע אף אחד עם זה שסוקרטס הוא בן תמותה. למה? בגלל שאתה צריך להניח את ההנחות. עכשיו תשכנע אותו בהנחות. איך הגעת להנחה שכל בני אדם הם בני תמותה? איך הגעת לזה? כנראה על ידי הכללה. ראית בני אדם. כל אלה שראית עד עכשיו היו בני תמותה. הסקת את המסקנה המכלילה שכל בני אדם הם בני תמותה. נכון? אז בעצם יוצא שבשביל להגיע למסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה, היא הנחת המבוקש. בדיוק. או שהשתמשת במובלע במנגנון לוגי לא דדוקטיבי, שעשית הכללה. הכללה זאת לא דדוקציה. או אולי אם אני אנסח את זה עכשיו בצורה כללית יותר, בלוגיקה מבחינים בין שלושה דפוסים או מנגנונים של טיעון. דדוקציה זה הליכה מהכלל אל הפרט. כל בני אדם הם בני תמותה, אז בפרט סוקרטס, שהוא אחד מהם, הוא בן תמותה. זה הליכה מהכלל אל הפרט. זה בהכרח נכון. ה'אם אז' בהכרח נכון או המסקנה. כן? יש הליכה מהפרט אל הכלל. סוקרטס הוא בן תמותה, לכן כל בני אדם הם בני תמותה. לזה קוראים אינדוקציה. כן? או הכללה. זו לא אינדוקציה מתמטית כמובן, אלא אינדוקציה לא מתמטית, אינדוקציה מדעית או הכללה לא מתמטית. אינדוקציה מתמטית זה משהו אחר. והדפוס השלישי זה מעבר שנמצא באותה רמת אינטגרציה. זאת אומרת בין פרט לפרט או בין כלל לכלל. אם לכל החמורים יש ארבע רגליים, אז גם לכל הסוסים יש ארבע רגליים. זאת אנלוגיה. זה לא… מה? זאת אנלוגיה. אוקיי? אנלוגיה זה אומר זה דומה לזה, אז אם לזה יש ארבע רגליים כנראה גם לזה יש ארבע רגליים. בכוונה לקחתי אנלוגיה בין שני כללים ולא בין שני פרטים כדי להראות שאנלוגיה זה לא מפרט לפרט. אנלוגיה זה רק להישאר באותה רמת אינטגרציה. אם זה מפרט אז זה לפרט, אם זה מכלל אז זה לכלל. הכללה זה ללכת מהפרט אל הכלל, דדוקציה זה מהכלל אל הפרט ואנלוגיה זה להישאר באותה רמה. אפשר לעשות אולי הקבלה בין בני השוואה? כן? אז זה השוואה, הכללה והפרטה. דדוקציה זה הפרטה, זה ללכת מהכלל אל הפרט. עכשיו דדוקציה זה טיעון שהוא בהכרח נכון. כמו שדיברנו קודם, זה בעצם טיעון לוגי תקף. המסקנה יוצאת בהכרח מן ההנחות. אנלוגיה ואינדוקציה לא. נכון? יש בזה מידה של ספקולציה. זה שלחמורים יש ארבע רגליים, מי אמר שזה אומר שגם לסוסים יש ארבע רגליים? או שהם דומים או שהם לא דומים מבחינה זאת. זה לא טיעון הכרחי. יש בו סבירות מסוימת, אנחנו עושים אותו ולא תמיד אנחנו טועים כשאנחנו עושים אותו, מדע בנוי על טיעונים כאלה, אבל זה לא הכרחי. מדע הוא לא מתמטיקה. אינדוקציה גם היא שייכת לאגף של המדע, לא לאגף של המתמטיקה. כן? לקחתי כמה דוגמאות והסקתי מסקנה לגבי הכלל שמכיל את הדוגמאות האלה. פה יש הרעיון הקלאסי של פופר שאתה שולל את זה בדוגמה אחת ולעולם לא תוכל להוכיח להוכיח את זה. כן, נכון, אינדוקציה אי אפשר להוכיח. אם היה אפשר להוכיח זה היה דדוקציה, לא אינדוקציה. אבל מצד שני, אנלוגיה ואינדוקציה זה מכניזמים שהם לא הכרחיים, לא ודאיים. המסקנה לא נובעת בהכרח מן ההנחות. דדוקציה זה טיעון שבו המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות. מצד שני אבל אנלוגיה ואינדוקציה זה המקרים שבהם צריך לוגיקה בשבילם, כי לטעון שאם כל בני אדם בני תמותה וגם סוקרטס הוא בן תמותה, לא צריך את האז, זה כבר אמרנו אותו בתוך האם. לזה אני מגיע עוד מעט, אני לא מסכים עם הניסוח הראשון שלך אבל למה שהתכוונת אני מסכים. אז סטיוארט מיל בעצם, אני חוזר לערעור שלו, הוא בעצם אומר ככה, בוא ניקח את הדדוקציה. אם כל בני אדם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם, אז סוקרטס הוא בן תמותה. בסדר, אתה חושב שהוכחת לי שסוקרטס הוא בן תמותה? מאיפה אתה יודע שכל בני אדם בני תמותה? את ההנחה שלך תסביר לי מאיפה אתה יודע אותה. כנראה שזה בא מאינדוקציה, נכון? ראית כמה בני אדם, ראית שהם בני תמותה, עשית הכללה, כנראה כל בני אדם בני תמותה. אז בעצם מה יוצא? שהמסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה מורכבת משני צעדים לוגיים, לא מאחד. הראשון זה הכללה שמובילה אותי להנחה שכל בני אדם בני תמותה, עכשיו זה משמש כמסקנה שכל בני אדם בני תמותה, עכשיו המסקנה הזאת משמשת כהנחה לצעד השני. הצעד השני הוא צעד דדוקטיבי, מהכלל אני הולך אל הפרט ואומר כל בני אדם בני תמותה, אז בפרט סוקרטס גם הוא בן תמותה. אבל אם זה כך, אז בשביל להגיע למסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה לא הלכתי רק בדרכים שהם הכרחיות או ודאיות, התחבא פה צעד שהוא צעד לא דדוקטיבי, הוא צעד ספקולטיבי, יש בו מידה של ספקולציה. אוקיי, ובעצם אם אני אנסח את זה עכשיו בצורה יותר רחבה, אז אני אומר כך, למעשה אנחנו עושים רק אנלוגיות. אנחנו לא עושים דדוקציות ולא עושים אינדוקציות, אנחנו עושים רק אנלוגיות. רק הדרך לעשות אנלוגיה אפשר לפרק אותה לשני צעדים. אני ראיתי כמה בני אדם, ראיתי שהם בני תמותה, אני מזה מסיק שגם סוקרטס הוא בן אדם הוא בן תמותה, זאת אנלוגיה נכון? מהבני אדם שראיתי על סוקרטס. איך אני עושה את האנלוגיה הזאת? אני לוקח את הכמה בני אדם שהם בני תמותה שראיתי, עושה הכללה, אני אומר אם ככה אז כל בני אדם בני תמותה, זאת הכללה, ואז אני אומר טוב אם כל בני אדם בני תמותה אז בפרט סוקרטס גם הוא בן תמותה. זאת אומרת בעצם האנלוגיה נעשית בשני צעדים, הצעד הראשון הוא אינדוקציה שיוצרת את המה שנקרא ההנחה הגדולה של הטיעון, כל בני אדם בני תמותה, ואז אני עושה צעד של הפרטה ואני אומר אם כל בני אדם בני תמותה אז בפרט סוקרטס. אז אינדוקציה ואחריה דדוקציה בעצם זה פירוק של תהליך של אנלוגיה. ולכן למעשה בעצם מה שאני אומר שזה כמעט קפיצה עד סוף סוף הסדרה, זה בעצם אומר ששום טיעון שלנו בעצם הוא לא באמת הכרחי או שום מסקנה שלנו בעצם לא יכולה להיות הכרחית ודאיות אמיתית בהכרח. כיוון שהיא תמיד נובעת מאיזשהן הנחות שאתה תמיד יכול לשאול מאיפה ההנחות האלה יצאו. זה האידיאה של קרל פופר שהיה חי בגרמניה, הוא מת בשנות השישים, הוא היה לורד בריטי בסוף, הוא היה בכמה מדינות והוא כתב ספר על השערות במדע, אז הוא אומר שצריך להחליף את כל הרעיון של אמת ואינדוקציה במשהו אחר לגמרי, בביטחון של האדם שהמסקנה נכונה. למשל אם אני אומר שעורבים שחורים, אז אני רואה עוד עורב ועוד עורב ועוד עורב וכולם שחורים, מתחזק אצלי הביטחון שכל העורבים שחורים, ומה שאני יכול להעביר לאנשים אחרים זה רק את מידת הביטחון. זאת אומרת אני לא יודע, אני לא יכול להגיד הדבר הזה הוא אמת, כי עורב לבן אחד יערער את כל ההנחה, אבל מה שאני יכול לומר, אני יותר ויותר בטוח ומה שאני מעביר זה מידת הביטחון. וממילא כל הדברים שאני יודע וכל הדברים שאני טוען הם רק הדברים שאני יותר בטוח בהם או פחות בטוח בהם, אז נהיה רצף. אין נכון ולא נכון, אלא יש רצף בין דברים שאני פחות בטוח בהם ויותר בטוח בהם, והדברים הכי מעניינים אני בטוח בהם עוד יותר, אבל זה הכל על אותו הרצף. מה שאני חושב שהיסטורית נדמה לי שדווקא פופר לא הלך עד שם. זה מה שהוא אומר במפורש. אני חושב שהוא שהוא הוא דווקא להפך, הוא עושה הוא עושה תיאוריה רזה, הוא אומר שתיאוריה יכולה להיות מופרכת וכל עוד היא לא הופרכה אז היא לא הופרכה, זהו. מושג האישוש זה כבר תוספת מעבר ל הוא כותב את זה בקונג'קטורס. אוקיי, בכל אופן בכל אופן זאת הנקודה. זאת אומרת כשאתה רוצה להגיע למסקנה, בהגדרה יהיו מעורבים פה איזה שהם תהליכים או תמיד יהיו מעורבים פה איזה שהם תהליכים גם אם אתה לא מודע לזה, תהליכים של הכללה של אנלוגיה שהם לא הם לא אמיתיים בהכרח. ואתם מבינים עכשיו למה זה מתקשר למה שדיברנו קודם כי גם כשאתה חושב. כשאתה חושב שאתה עושה טיעון לוגי ובעצם המסקנה נובעת בהכרח מההנחות, תשאל את עצמך מאיפה יצאו ההנחות. הנחות מהקדוש ברוך הוא בדרך כלל לא מגיעות כמו שאתה משתמש בהן. כשאתה ממסיג אותם ומגדיר אותם, כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. איך אתה יודע? זה לא כתוב בתורה. בתורה יש דוגמאות והגמרא עכשיו מסיקה מסקנות מתוך הדוגמאות ויוצרת כלל, אבל הכלל לא כתוב בתורה. אתה עשית הכללה ואחרי זה הפרטה, ואכן בכלל הזה יש גם יוצאים מן הכלל. הגמרא מונה את זה בקידושין. אוקיי? אז לכן תמיד, למרות שאתה חושב שאתה פוזיטיביסט, וזה כאן אני חוזר לכל מה שדיברתי בהתחלה, אתה חושב שאתה עושה עבודה לוגית צרופה, אתה בדרך כלל חי באשליה. אתה מחביא את החלקים היסודיים שבעצם בהם יש חלקים, יש אלמנטים לא דדוקטיביים. אז אני רק אסגור את המעגל, אגיד אז מה יעשה פוזיטיביסט אמיתי? הוא יאמר מן הסתם כל מה שפוסק מסוים כתב זה אמת, זה אני מניח. למה זה אמת? זאת הנחה ככה התקבל, שכל מה שהרמב"ם נניח כתב זה אמת. והרמב"ם כתב כך וכך, אז ממילא הדבר הזה הוא אמיתי. אז אז צריך לפסוק כך וכך. צריך לפסוק שכל מיני דברים, שבין השמשות נגמר שלושת רבעי מיל אחרי השקיעה ולא כמו רבנו תם, לא ארבעה מיל אחרי השקיעה. כי כל מה שהרמב"ם כתב זה אמת, והרמב"ם כתב על בין השמשות, אני מקבל את דעתו נגד רבנו תם. זה דבר ללא דופי. זה באמת דבר ללא דופי, כי שם הדבר כתוב בפירוש, ההנחה שכל מה שכתב הרמב"ם אמת, ואני לא כך אני מניח, לא מתוך שהכללתי ולא מתוך שום דבר. זאת מן הנחה כזאת. בוא נניח אפילו שההנחה היא נכונה, שכל מה שכותב הרמב"ם הוא אמת, מה הבעיה שאני עשיתי פה? שוב לא יצרתי פסיקת הלכה, אלא מה אני עשיתי? עשיתי דבר שאפשר גם באמבטיה לומר אותו, אני חזרתי על איזה שהוא דבר, ציטטתי את מה שהרמב"ם כותב, לא עשיתי כאן כלום. אז המעשה הזה הוא ריק מתוכן, זאת אומרת פסיקה פוזיטיביסטית בסופו של דבר היא תהיה ריקה מתוכן. לא, זה צד אחד של המטבע, אבל אנחנו לפחות, אני חושב שאנחנו פה מסכימים שנרצה לטעון בסוף שהיא גם לא נכונה, לא רק שהיא ריקה מתוכן. ואם היא נכונה, היא ריקה מתוכן. אבל זה מתח מאוד עדין. נכון, על זה עוד נדבר. יש אולי אני אסכם רק את הנקודה הזאת, יש בעצם אני יכול לומר כך. אם אני מסתכל על שלושת צורות ההיסק: הדדוקציה, האינדוקציה והאנלוגיה, אז נדמה לי שיש מה יותר חזק? מה הכי חזק מבין שלושתם נגיד? דדוקציה. דדוקציה זה הכי חזק, נכון? ובין אנלוגיה ואינדוקציה? אינדוקציה. כן? למה? אני הייתי אומר שאינדוקציה יותר חלושה. כי היא בעצם הרבה אנלוגיות. נכון. זאת אומרת, היא בעצם לוקחת סיכון יותר גדול. היא ניתנת להפרכה יותר בקלות. אתה טוען טענה חזקה יותר. אתה ראית כמה סוסים שיש להם ארבע רגליים. אנלוגיה פירושו להניח שגם הסוס הבא יש לו ארבע רגליים. או שאתה צודק או שאתה טועה. אוקיי? אבל אם אתה אומר שכל הסוסים יש להם ארבע רגליים, אז אתה בעצם עשית השגת מסקנה הרבה יותר חזקה. היא מכילה הרבה יותר מידע ממה שהיה בהנחות שמהן יצאת. מסקנה יותר ספקולטיבית שלוקחת יותר סיכון מהמסקנה היותר חלושה. כן? אז היא יותר מפוקפקת, זאת אומרת יותר ספקולטיבית. למעשה מה שאני עכשיו רוצה לטעון, טוב, יש פה בעיות, אולי אני אשים גם את זה כי אנחנו נצטרך את זה בהמשך. התמונה הזאת לא כל כך פשוטה. כי איך אני עושה אינדוקציה? אוסף של אנלוגיות לכאורה, נכון? איך אני מגיע שאם סוס מסוים יש לו ארבע רגליים, אז כל הסוסים יש להם ארבע רגליים? אני עושה אנלוגיה לסוס זה ולסוס זה ולסוס זה, ואני אומר הרי ברור שאני אעשה את אותה אנלוגיה לכל הסוסים, לכן לכל הסוסים יש ארבע רגליים. אפשר להגיד שבעצם אינדוקציה אינה אלא אוסף אנלוגיות. מצד שני, זה גם יכול להסתכל אפשר להסתכל על זה הפוך. אני עושה אנלוגיה בין הסוס הזה שיש לו ארבע רגליים, ואני אומר גם לסוס ההוא יש לו ארבע רגליים. למה? למה לא הנחת שלנייר הזה יש לו ארבע רגליים? כי אתה חושב שזה ששניהם סוסים, זה פרמטר דמיון רלוונטי. נכון? ולכן, אם לזה יש ארבע רגליים, גם לזה יש ארבע רגליים. הדמיון שהסוס הזה לבן וגם הנייר הזה לבן, זה דמיון לא רלוונטי למספר הרגליים. אז מה אם שניהם לבנים? זה לא נוגע למספר הרגליים שיש להם. אז בעצם הנחת במובלע שתכונת הסוסיות ניחנה בזה שיש לה ארבע רגליים. ללא ספק אם היית הנחת שיש תכונת סוסיות. כן, נכון. אתה שומע שיש רב שהוא גנב ועוד רב שהוא גנב. אז השאלה היא אם זה שהם רבנים זה דבר משותף ביניהם. או שהם לא רבנים. לא, בוא נניח שכן, אפילו שנניח שכן. לא, הנקודה היא שאתה מניח פה איזושהי תכונה שהשאלה היא אם היא קיימת. כן, אני אומר, הדמיון, אבל זאת השאלה, היותם רבנים, כי השאלה היא למה באמת שניהם רבנים, מה מגדיר רבנים? זאת אומרת, אולי הם דומים בפרמטרים לא רלוונטיים. ואז הטענה בעצם זה ש… וזה שהיחס בין אנלוגיה לבין אינדוקציה הוא לא כל כך פשוט כמו שאמרתי קודם, כי אפשר לראות את האינדוקציה כאוסף של אנלוגיות ואפשר לראות את האנלוגיה כאינדוקציה סמויה. בעצם כשאתה משווה את הסוס הזה לסוס הזה אתה בעצם מניח משהו על כל הסוסים, הרי אין משהו מיוחד בסוס הזה דווקא. אתה אומר כיוון ששניהם סוסים, אז אם לזה יש ארבע רגליים גם לזה יש ארבע רגליים. אז בעצם אמרת במובלע משהו על כל הסוסים. היחס בין אנלוגיה לבין אינדוקציה הוא יחס דו-כיווני. אז תגיד שזה בעצם אותו דבר. מה? תגיד שזה בעצם אותו דבר. כן, אולי אוסף של אנלוגיות. כן, נכון. עכשיו ואז השאלה מי יותר חזקה היא כבר לא כל כך פשוטה, אבל בעצם מה שאני רוצה לומר זה ככה, וזה עקרון הוודאות הפילוסופי. עקרון הוודאות הפילוסופי בעצם אומר ככה, נדמה לי, שרמת הוודאות כפול כמות המידע שיש בטיעון היא קבועה. זאת אומרת אם הטיעון הוא טיעון ודאי לגמרי הוא לא מכיל שום, לא מוסיף שום מידע. שם אין שום חידוש. נכון, הוא לא יכול להוסיף מידע. לכן דדוקציה, למה דדוקציה היא ודאית? למה בדדוקציה אם אני מקבל את ההנחות אני בהכרח צריך לקבל גם את המסקנה? אם סוקרטס, אם כל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם, מסקנה בהכרח סוקרטס הוא בן תמותה. אי אפשר לחלוק על זה. למה אי אפשר לחלוק על זה? כיוון שהעובדה, המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה חבויה בתוך ההנחות. הרי אם אמרת שכל בני אדם הם בני תמותה, בפרט גם אמרת שסוקרטס הוא בן תמותה. אז בעצם הנחת את המבוקש. לא הוספת שום מידע במסקנה שלא היה בהנחות. בדיוק בגלל זה זה הכרחי. וזה הכרחי שאם אימצת את המסקנה, במובלע כבר אימצת את המסקנה, סליחה, במובלע כבר אימצת את המסקנה. אתה רק מוציא את זה מן הכוח אל הפועל באמצעות הטיעון הלוגי. אבל בעצם זה כבר היה בהנחות. הטיעון הזה לא הוסיף לך מידע. זה הבדיחה על הכדור הפורח, כפי שאתם בטח כבר מכירים, אנשים שאיבדו, שני אנשים שאיבדו את דרכם בכדור פורח. אחד מהם שואל את המישהו שרואים מישהו שחורש את השדה למטה, תגיד איפה אנחנו נמצאים? סוף סוף מעל השדה שלי. אז האחד אומר לשני שם בכדור הפורח, ההוא למטה בטוח מתמטיקאי. למה מתמטיקאי? כי מה שהוא אומר מדויק לחלוטין בוודאות וזה לא עוזר לנו כלום. עכשיו מאחורי הבדיחה הזאת יושבת אמת מרה או לא מרה אבל אמת. אמת, אמת. טיעון לוגי אף פעם לא עוזר לנו כלום. לכן הוא ודאי. הוא ודאי כי הוא לא מוסיף לי מידע. לכן אתה לעולם באמצעות טיעון לוגי לא תוסיף לי מידע. כי אחרת זה לא יהיה טיעון לוגי. אתם מבינים מה שעומד מאחורי זה? וזה מאוד חשוב בהלכה. מה זה נקרא תוספת מידע? דבר שאני מפקפק בו. זה בדיוק הנקודה. דבר שהוא לא ודאי, דבר שאתה לא יכול להיות בטוח שהוא נכון. ולכן בעצם עכשיו אנלוגיה ואינדוקציה, למה אלו טיעונים לא הכרחיים? כי במסקנה יש יותר מידע מאשר היה בהנחות. ראיתי שני סוסים עם ארבע רגליים, אני אומר כל הסוסים יש להם ארבע רגליים. ברור שהמשפט, הטענה שמהווה פה מסקנה מכילה הרבה יותר מידע מאשר היה בהנחות. זה טיעון שהוסיף לי המון מידע, לקח סיכון, ספקולטיבי. וכיוון שכך הוא לא יכול להיות נכון בהכרח. אוקיי? אם הוא היה נכון בהכרח אז לא היה ספק לגביו והוא לא היה ספקולטיבי. אז לכן כמות המידע שנוספה לי באמצעות הטיעון, ככל שהיא יותר גדולה, הטיעון חשוף ליותר אפשרויות של כישלון. זאת אומרת הוא פחות ודאי. יש משחק בין מידת הוודאות של הטיעון לבין כמות המידע שהטיעון מוסיף לי. אם הוודאות שלו מלאה המידע הוא לא מוסיף לי שום מידע. אם הוא מוסיף לי המון מידע אז הטיעון הזה מאוד מפוקפק, הוא מאוד ספקולטיבי, לא זהיר. הוא מוסיף לי המון מידע, עשיתי הכללה רחבה מאוד. אוקיי? המשחק תמיד הוא איך אני משלם במטבע של וודאות כדי להרוויח מידע. זה בעצם המשחק, המשחק המדעי אפשר לקרוא לו. בלוגיקה או במתמטיקה לא משחקים עם זה. לוגיקה ומתמטיקה אלו תחומים שבהם לא מוותרים על רמת הוודאות. וכיוון שכך לעולם לא נוסף לנו מידע בלוגיקה ובמתמטיקה. מה שהיה בהנחות, התחום המתמטי או הלוגי בסך הכל חושף את מה שהיה בתוך ההנחות. לעולם לא יוסיף לי, לפעמים זה מאוד מסובך לחשוף את זה, זה לא אומר שלא צריך להיות אינטליגנטי בשביל להיות מתמטיקאי טוב, אני מניח שמסכים שלא, שכן שצריך להיות אינטליגנטי, אבל זה אומר שבסופו של דבר אחרי שעשית את כל הצעדים עברת על כל ההוכחה של אנדרו ויילס להיפותזה שלו של פרמה, להשערת פרמה, אחרי שעברת וראית שבאמת שלב יוצא משלב אתה בעצם מבין שידעת את זה כל הזמן. זה בעצם היה בתוך ההנחות. לא התחדש לך שום דבר חדש. תפקידם של המתמטיקאים זה לחשוף או לחצוב יותר ויותר מידע מתוך ההנחות. אבל הם לעולם לא יוכלו להגיד לי אם המידע הזה נכון או לא. הם רק יכולים להגיד לי האם הוא נובע מההנחות. אם אתם תשאלו מתמטיקאי. ודאי, מה סכום הזוויות במשולש? הוא יצטרך להגיד לכם לא יודע. תלוי מה ההנחות שלכם. אם ההנחות שלכם הן אוקלידיות, סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. ואם ההנחות שלכם הן אחרות, אז תנו לי אני אחשב לכם מה סכום הזוויות כבקשתכם. אפשר גם לייצר מרחב כבקשתכם. תנו לי את סכום הזוויות אני אייצר לכם מרחב שייתן את זה. אוקיי? אז מתמטיקאי אחראי יכול להגיד לי רק את ה"אם אז". הוא לעולם לא יכול להגיד לי על משפט מסוים שהוא נכון. הוא יכול להגיד לי: אם ההנחות שלך הן כאלה, אז המסקנה היא כזאת. מי אומר לי אם המשפט הזה הוא נכון? על זה אחראים אנשי מדע. אנשי מדע בעצם אחראים לקבוע על טענות מסוימות אם הן נכונות או לא, לצבור מידע על העולם. מדע זה מלשון לדעת, כן? זה מידע. המדע עוסק במידע. מתמטיקה לא עוסקת במידע, מתמטיקה עוסקת ביחסים בין טענות. אמת ושקר? מה? לא. אמת ושקר דווקא בתקפות, לא באמת ושקר, ביחסים בין טענות. מדע עוסק באמת ושקר, מתמטיקה עוסקת בתקפות ובטלות של טיעונים. אם יש לך הנחות כאלה, אז המסקנה הזאת נובעת או לא נובעת מהן. זה עניינו של המתמטיקאי. איך אנשי הלכה חושבים שמתחמקים מזה? אני חושב שזה כדאי להשאיר לפעם הבאה. כן. כי אנשי הלכה מבינים את זה, אפשר לראות את זה בתשובות, ומנסים להתחמק מזה. יש לכם איזה מחשבה על טקטיקה איך להתחמק מן הבעיה הזאת? כלומר שדבר לא יהיה אפס מידע ובכל זאת שהוא יהיה בטוח וברור? אפשר להגיד שבעצם, הרי אין להם את ההפרכה המדעית לבוא ולנסות ולראות דברים, אין להם את האפשרות הזאת. אפשר להגיד שמערכת ההנחות היא כל כך מתוחכמת שבעצם נמצא בה הכל וכל מה שאנחנו עושים זה לחשוף. אנחנו בעצם מערכת מתמטית. כי יש לנו את התפיסה הפוזיטיביסטית. כן. ואם אנחנו לא פוזיטיביסטים, הרב התכוון לשאול, בהנחה שהפוסק הוא לא עובד בצורה פוזיטיביסטית. אז מה הוא מנבא? אבל אי אפשר להגיד שהפוסק הוא סוג של נביא. באמת מי אמר שהוא יכול להגיע לוודאות? אבל מי אמר שהוא יכול להגיע לוודאות? בטוח שהוא יכול להגיע לוודאות? יכול להיות שהוא לא מגיע לוודאות אבל בסדר, זו פסיקת הלכה. מה שנראה לך סביר ונכון, אבל לא ודאי. אבל אתה צריך תמיד לדעת שהספק כרוך בעקביך. כי אתה לא, אם אתה לא פוזיטיביסט, זאת אומרת, אם אתה מבין שאתה לא פוזיטיביסט, אז נכון, אז פסיקת ההלכה היא אולי לא בטוחה וודאית. כי מי שתקף לראשונה את הפסיקה הפוזיטיביסטית היה הרמב"ן בהקדמה שלו למלחמות השם. לא יודע אם מישהו קדם לו בדבר הזה. שאין חכמת תורתנו כחכמת התשבורת והחשבון. והשאלה המעניינת היא מדוע. הוא תקף אותו, ואז מה הוא בעצם אומר? לך יותר על פי ההרגשה? הגדרות הן יותר רכות? לא. מה שהוא רוצה לומר, תלך על סמכותו של הפוסק. וזה עוד התחמקות מכל הסיפור. אבל פה יש לי דווקא גם כמה דברים להגיד על העניין. זה לא רק על סמכות, יש פה אני חושב, נדבר על הרמב"ן בעצמו, מה שהוא כותב שם. הרמב"ן כותב שהמאור שהשיג על הרי"ף, היו לו טענות טובות להשיג על הרי"ף, טענות לוגיות להשיג על הרי"ף, והוא לא תפס שהרי"ף הוא זקן ויש לו מסורת וכן הלאה. דברים עתיקים מפי זקן חדש. דברים עתיקים מפי זקן חדש, כן. מה היה צעיר הרי בעל המאור? בעל המאור הקטן. טוב, אנחנו על זה נמשיך בפעם הבאה. שלום.