פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 47

[Speaker A] איפה איפה לאיפה הגעתם? אחת עשרה. אוקיי. עוד?

[הרב מיכאל אברהם] כן אנחנו הגענו לארבע עשרה אני חושבת.

[Speaker C] שלוש עשרה ארבע עשרה.

[הרב מיכאל אברהם] שלוש עשרה ארבע עשרה כן. חמש עשרה אפילו, לא? חלק. לא לא, שלוש עשרה ארבע עשרה כן.

[Speaker A] אוקיי. עוד? יש עוד? איריס? עדי? אוקיי.

[Speaker D] אני גם בערך, כאילו המשכתי הלאה אבל אני צריך לחזור שם אחורה.

[Speaker A] טוב, בואו נתחיל.

[Speaker E] אני רוצה, כמו שכתבתי לכם בדף, זה א', נושא מאוד רחב, וב', העיגון שלו במקורות תלוי הרבה מאוד בסברות ופחות בלימוד של סוגיה עם מפרשים ודיוקים כאלה ואחרים. ולכן, לפחות בסעיפים האחרונים, הפניתי אתכן ישר למאמרים על או לסקירות כאלה ופחות למקורות וראשונים ואחרונים כמו שאנחנו רגילים לעשות בדרך כלל, אבל נדמה לי שזה נותן איזושהי תמונה יותר טובה ולכן בחרתי בדרך הזאת. הנושא הוא פשוט בגלל הפגישה שהייתה לנו בפעם הקודמת חשבתי שמן הראוי להתבונן על זה באיזשהו מבט טיפה יותר שיטתי. אני מאוד לא אוהב את סוג הפגישות הזה, איכשהו זה מין מתברבר לכל מיני כיוונים שהם לא אי אפשר ללמוד מזה שום דבר. זאת אומרת, זה מין איזה אמירות נורא כלליות, חלק מהם זה פשוט היכרות עם השטח שזה גם נקודה מעניינת. אבל מבחינת הלימוד זה משאיר אותנו בלי תמונה. ולכן חשבתי שאם כבר נוגעים בזה אז צריך להציג איזושהי תמונה. יש גם לדעתי אי דיוקים נפוצים שגם לדעתי גם בדבריו היו, אבל זה מאוד מאוד רווח בגלל שיש פה כמה מושגים קצת עדינים, בעיקר לגבי הותרה ודחויה. טוב, אז אני רוצה להתחיל באמת מההתחלה. כמו שאמרתי לכם גם שאני לא כתבתי פה סיכומים כי לא ידעתי עוד פעם איך להגיע לזה ומאיזה צד ומה בדיוק נעשה וכמה, אז יהיו את ההקלטות אבל אני לא אשלח סיכומים על העניין אלא אם כן יהיה משהו שאולי יש לי מאמר וזה, אני יכול לשלוח את החלק שהפניתי פה, אז לא צריך. טוב, אני רוצה להתחיל באמת בשלוש הקטגוריות שזה רק איזשהו מבוא מסגרת כללית לדיון. שלוש קטגוריות של דיני רפואה ופיקוח נפש בשבת, או פיקוח נפש זה בעצם רק אחת מהשלוש. יש קטגוריה של מיחוש בעלמא, לא מרגיש קצת לא טוב, לא משהו מאוד משמעותי. יש חולה שאין בו סכנה, ויש חולה שיש בו סכנה. חולה שאין בו סכנה זה או שהוא מרגיש מיחושים בכל הגוף או שהוא נופל למשכב. אלה הקריטריונים שמופיעים בשולחן ערוך. מיחוש בעלמא זה קצת כואב לי הראש או כואבת קצת הבטן או משהו כזה וצריך לקחת איזושהי תרופה אבל לא זה לא משהו שהוא אפשר להגדיר אותו כמחלה. והקטגוריה השלישית זה מה שנקרא פיקוח נפש שאנחנו בעצם נרצה להתמקד בו. בואו רגע נסתכל בשולחן ערוך. עוד פעם, גם שולחן ערוך הוא לא מקור ראשוני. מבחינתי הפנייה לשולחן ערוך זה גם בעצם הפנייה למקור מסכם ולא מקור ראשוני. סימן שכ"ח סעיף א', מי שיש לו מיחוש בעלמא, מיחוש בעלמא הוא מתחזק והולך כבריא, הכוונה זה לא מפיל אותו למשכב, הוא יכול ללכת, הוא מתפקד כאדם בריא פחות או יותר, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפילו על ידי אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סממנים. זאת אומרת, יש איסור על לקיחת תרופות בשבת ועל עשיית דברים שנעשים לשם רפואה, והיסוד של האיסור זה שמא אנשים יבואו לשחוק סממנים. כשהכינו את התרופות אז טחנו כל מיני חומרים, שחקו סממנים זה החומרים שמרכיבים את התרופות, וזה יכול כן, מלאכת טוחן. אז בגלל החשש שיבואו לשחוק סממנים אסרו מדרבנן לקחת תרופות בשבת. אוקיי? אבל רגע, צריך לדייק פה בלשון, כשהוא אומר הוא מתחזק, כלומר יש פה תהליך של הבראה, אחרת לא לא לא לא לא. מתחזק והולך. העניין הוא מתפקד. מתחזק והולך הכוונה שהוא מתפקד כאדם בריא.

[Speaker C] והולך לא, זה לא מתחזק והולך,

[Speaker E] זה מתחזק, הכוונה הוא חזק, הוא לא, זה לא מפיל אותו למשכב, והוא הולך, זאת אומרת הוא הולך ברחוב כאדם מהלך. מהלך, בדיוק. אז זה האיסור של שחיקת סממנים. יש על זה הרבה דיונים בפוסקים היום, כי היום אף אחד מאיתנו לא שוחק סממנים, אנחנו קונים תרופות בבית מרקחת, אנחנו לא מכינים אותם בבית, ולכן השאלה אם בכלל מה המשמעות של הגזירה הזאת. אז יש כללים אלה שגזירות שבטל טעמן וכל מיני דברים כאלה שצריך בית דין בכל זאת כדי לבטל אותן, אז לכן בעצם לא מבטלים לגמרי את האיסור הזה אבל מאוד מאוד מקילים בו. זאת אומרת בכל מקום שבו יש עוד סניף להקל, אז מקילים, כי בעצם לכולם ברור שהגזירה הזאת היום לא רלוונטית. זה סעיף א'. מה לגבי שחיקה של הכדורים? אתה שומע? למשל ילדים שלא יכולים לבלוע כדור גדול ויש עניין של שחיקת כדורים? כן, אבל זה נכון גם באוכל, זה לא רק בגלל זה אסור לאכול גם בשבת. זה לא היה בגזירה. גזירת סממנים הייתה בגלל שאנחנו נבוא לשחוק להכין את התרופה. נכון שלפעמים אתה יכול לטחון במצבים אחרים, אבל זה לא מה שגזרו. אנחנו לא מחדשים עכשיו גזירות חדשות. זה קצת כמו העניין של איסור לנגן, כי אף אחד מאיתנו לא יודע לתקן כינור וכאלה, אבל הגזרה עדיין קיימת. אותו דיון, אותו דיון, כן. טוב, בכל אופן, וסתם דוגמה נוספת, הרבה יש פוסקים שכותבים שלא ליסוע אופניים מחשש שמא יבוא לתקן אותם בשבת. אין לזה שחר. אין לזה שחר, דווקא שמה אתה כן יכול לבוא לתקן אותם בשבת, יורדת השרשרת או משהו כזה, אבל אתה לא יכול לחדש גזירות חדשות מעצמך. יכול להגיד מן הראוי להימנע מליסוע אופניים, אתה לא יכול להגיד שאסור, כי דבר הוא אסור אך ורק אם ישב בית דין מוסמך ואסר אותו. אין היום בית דין מוסמך כזה, לכן זה כל מיני אמירות שהן אמירות בעייתיות בעיניי. טוב, אבל זה סוגר סוגריים. אז סעיף א' מדבר על איסור שחיקת סממנים, שזה מדבר רק על תרופה לאדם שיש לו מיחושים, שזה הדרגה הקלה ביותר. סעיף ב', זאת הדרגה השלישית, החמורה ביותר, מי שיש לו חולי של סכנה, מצווה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים. השואל הכוונה מי שמחפש פוסק כדי להתייעץ איתו לקבל ממנו הוראות, פה אתה לא מחפש שום דבר. אם אתה כאזרח פשוט מעריך שיש סכנה, אתה לא אמור לחפש אף אחד, אתה צריך לחלל שבת ולפעול מיד.

[Speaker D] לוקחים את הסיכון שיכול להיות שאתה טועה וזה יהיה חילול

[הרב מיכאל אברהם] שבת וזה עדיף על הסיכון שאתה צודק ועד שהלכת לשאול כבר קרו כל מיני דברים. אז לכן ההנחיה היא לא לשאול, לא להסס, לא להתלבט, אלא לפעול ישר. אם יש ספק, אין ספק, כמו שקוראים לזה. אבל גם בזה יש לפעמים סכנה, לא? מה פתאום? גם בזה סכנה? במה? שאני עושה משהו לא נכון. לכאורה אני רוצה לעזור ולהציל. בן אדם תמיד צריך לפעול, בן אדם תמיד צריך לפעול באחריות, אין מה לעשות, אבל אתה צריך לפעול. ואם את חוששת, אז תביאי רופא. להביא רופא זה בסדר גמור, אבל ללכת לשאול רב האם להביא רופא זה עוד שלב והשלב הזה הוא מיותר. הבנתי. אתה אמרת משהו שלא קשור לשבת, זה באופן כללי צריך לדעת מה הטיפול הנכון, לא להסיע אותו, לקשר למטה. אבל מי יודע מה הטיפול? הכוונה היא לא מה צריך לעשות אלא שלא לא להתלבט, זה העניין. טוב, אז זאת הדרגה השלישית בעצם, זה חולי של סכנה ושימו לב, חולי של סכנה אין הכוונה שבן אדם הולך למות תוך לא יודע מה, תוך שעה או אפילו לא הכוונה שהוא בוודאי ימות. חולי של סכנה הכוונה חולי שעלולים למות ממנו, זה נקרא חולי של סכנה. בגמרא כבר ראיתם יש גם ספק פיקוח נפש שדינו כמו וודאי פיקוח נפש. אז לכן חולי של סכנה זה לא בן אדם שבוודאי הולך למות, אלא בן אדם שיש חשש משמעותי שהוא ימות, ועוד פעם, יש חשש שבן אדם ימות גם אם הוא יורד לרחוב אולי ידרסו אותו, אז לא, זה לא נקרא חשש שהוא הולך למות. חשש הכוונה חשש משמעותי. אין קריטריונים חד-ערכיים, אבל ברור שלא כל אפשרות היפותטית נקראת ספק פיקוח נפש. ספק פיקוח נפש זה כשיש חשש משמעותי. אוקיי, אז זה סעיף ב'. הדרגה השלישית מופיעה בסעיף י"ז, חולה שנפל מחמת חוליו למשכב, זה פה סעיף י"ז, ואין בו סכנה. זה לא מיחוש בעלמא, הוא חולה. מצד שני הוא נפל למשכב אבל אין בו סכנה. הקריטריון הוא שהוא נפל למשכב. הגה, הרמ"א: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהולך, כנפל למשכב דמי. והרמ"א מוסיף עוד קריטריון, אצל השולחן ערוך הקריטריון הוא אם הוא נפל למשכב. מה שמחמתו אתה נאלץ לשכב, זה מה שמוגדר כמחלה להבדיל ממיחוש. הקריטריון הוא אם אתה נאלץ לשכב. הרמ"א אומר לו, גם אם אתה לא נאלץ לשכב אלא אפילו אם אתה הולך, אבל כל גופך כואב, זה לא איזה מיחוש מקומי או משהו כזה, זה כל גופך כואב, אז גם אם אתה אדם עמיד ולא הולך לשכב במיטה כתוצאה מזה, עדיין זה נקרא חולה שאין בו סכנה. אז פה יש פה כל מיני ויכוחים מה בדיוק עושים, אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה, אבל אין מחללים עליו את השבת באיסור דאורייתא. אפילו יש בו סכנת איבר. שימו לב, בן אדם יכול לאבד איבר, לאבד אוזן, לאבד יד, לאבד רגל, לאבד אצבע, זה לא מצדיק חילול שבת באיסור דאורייתא. תשימו לב עד איפה הדברים מגיעים. עכשיו היום אגב מקילים גם בזה. למה? כי הטענות הן שאם אתה מאבד איבר זה יכול לסכן לך את החיים בכלל. שתיכנס להיסטריה, אתה לא יודע מה, זה יכול לקרות כל מיני דברים. נכון שזה חשש רחוק, אבל מלבישים לפעמים חששות רחוקים כדי להתיר לך בעצם דברים שרוצים להתיר אותם מסיבות אחרות. שאדם לא יאבד את האיבר שלו בגלל חשש מחילול שבת. גם הרבה דברים ברפואה השתנו והתפתחו ויש בזה גם בסיס אמיתי חוץ מהפגיעה הגרועה מאוד באיכות החיים שאדם… נכון, זה נכון, אבל החשש הוא כל כך רחוק שאני חושב שהסיכוי… נגיד שלא היה פה… נגיד שאין פה סכנת איבר, בסדר? אבל יש את אותה סיטואציה של חשש שאני אמות, הסיכוי הרחוק הזה שבא מסכנת איבר, כן? אבל אני אומר, הוא לא בא דרך סכנת איבר, סתם משהו אחר שיש לו סיכון לחיים ברמה של חצי אחוז. שמה אנחנו לא נתיר חילול שבת בדאורייתא. אבל אם יש סכנת איבר, הרי יש לנו בעצם מוטיבציה להתיר כדי להציל את האיבר, כי לאבד איבר זה לא דבר פשוט. אז אנחנו משתמשים בשיקול של החשש הרחוק של פיקוח נפש, ובעצם אנחנו מתירים לחלל שבת על סכנת האיבר. אני יכולה לשאול על זה משהו רגע? כן. אם אחת הסיטואציות שראינו בגמרא זה שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. עכשיו בן אדם למשל נהיה חרש, אז עכשיו חרש פטור מן… מה נהיה? חרש. חרש, נו… אוקיי, איבד איבר, איבד גם את השמיעה. אז חרש פטור מן המצוות. לא, הוא לא פטור. חרש… לא פטור. חרש-אילם, חרש שפטור מהמצוות, חרש שוטה וקטן, הכוונה לחרש-אילם מלידה. זה רק מלידה? ומי שלא נולד ככה אלא אחרי זה יש לו פגם? אז לא. הוא לא בגדר שוטה. הבנתי. אם יש חרש שהוא לא שוטה אז הוא חייב במצוות. כולל אם הוא נולד איתי, אני שואלת עוד משהו. אני מתארת לעצמי שהיום הגישה היא, אני לא יודעת מה היה פעם, אני מתארת לעצמי שפרקטית הם גם מצאו לזה היתרים פעם. אבל איפה תחום הנפש פה? זאת אומרת בן אדם מאבד איבר, זה פגיעה, תקרא לזה בלשון עדינה איכות חיים, תקרא לזה בלשון לא עדינה פגיעה בנפשו של האדם. אנחנו יודעים שיש גם עניין של חשיבות על נפש האדם בהלכות שבת. יש חשיבות, אבל זה לא פיקוח נפש. זה גם הרבה פחות ממה שמקובל בימינו. בעבר זה היה קצת זניח, בריאות הנפש. לא יודע אם זניח, אבל היו פחות רגישים מהיום. אנחנו קצת יותר מפונקים היום. אבל אני אומר, יש שאלה אחרת, במקום שבן אדם יש חשש שהוא מאבד את שפיותו, נכנס לגדר שוטה. ואז יש דיון האם דבר כזה נקרא פיקוח נפש. אני חושב שכן, אבל הדיון לא פשוט. יש מאמר של הרב נבנצל. וזה חלק מהסכנה שהוא הולך להיות עיוור. מה? וזה חלק מהעניין, הוא יכול לחטוף מזה סטרס מטורף. נכון, אז לכן אמרתי, אמרתי שהחששות האלה משתמשים בהם כדי להתיר מלאכות לסכנת איבר, חלק מהפוסקים. עכשיו תלוי עד איפה חוששים ולמה חוששים, אין פה קווים חדים, אני פה רק משרטט תמונה כללית. וגם רציתי לשאול זה חז"ל הביאו את הסיטואציה של וחי בהם. וחי בהם, איפה פה גם המקום של… כאילו למה הם כל כך מזלזלים בנושא של איבר? למה הזלזול הזה? וחי בהם אתה יכול להגיד שיחיה בשלמות כאילו, למה מזלזלים בנושא של איבר ש… את מניחה שהם מזלזלים בשלמות של איבר, אבל את יודעת זה הכשל הידוע. יש סיפור על רב חיים מבריסק, שאישה תפסה את הילד שלה בגזירת הקנטוניסטים, לקחו אותו לצבא הרוסי. אז לקחו, חטפו ילדים וגדלו אותם בצבא וההורים איבדו אותם, גדלו בתור גויים. אז היא הלכה לרב חיים לשאול אותו אם מותר לה לנסוע בשבת כדי להשתדל בפטסבורג הבירה להציל את הילד שלה. אז אמר לה בוודאי, את חייבת לנסוע. אז אומרים לו התלמידים שלו תגיד, הרבי, איך אתה מקל כל כך בהלכות שבת? אז אומר אני לא מקל בהלכות שבת, אני מחמיר בהלכות פיקוח נפש. בכל דילמה יש שני צדדים. יש את הצד של חילול שבת ויש את הצד של הבריאות של האדם, ואין פה דבר כזה קולה וחומרא. קולה לצד אחד זה חומרא לצד השני ולהפך. אבל זה מה שאני שואלת, למה האיבר של אדם לא מופיע בדרגה גבוהה? אני שואלת מבחינה ערכית, הרי יש פה הרי דיון של ערכים שראינו אותו שלמדנו. האם הגוף הוא אמצעי לקיום המצוות או שיש משמעות לחיים? למה המשמעות של הבריאות של האדם היא לא בדרגה מספיק גבוהה? ואני לא מדברת… מה זה נקרא לא מספיק גבוהה? עוד פעם את חוזרת על אותה שאלה, זה פשוט לא נכון. שמירת שבת זה כרת. הנה, אם אסור לחלל שבת בשביל לאבד איבר, בעיניי זה לשים את הבריאות של האדם במקום נמוך. איך את מחליטה על המקום הנמוך? מה הסולם שלך? לדעתי מה שאת אומרת זה שם את החובה של שמירת שבת במקום נמוך. אז אם שואלים אותי, עולם הערכים שלי הוא שאדם… ועובדה שגם היום עולם הערכים… חני, אולי עולם הערכים שלך הוא כזה, אנחנו לומדים כרגע את עולם הערכים ההלכתי. עולם הערכים ההלכתי הוא לא כזה. עולם הערכים ההלכתי, חילול שבת הוא עד כדי כך חמור שסכנת איבר לא מצדיקה חילול שבת. עכשיו, את יכולה להגיד שזה… אבל להגיד שזה שם את החשיבות של האיבר במקום נמוך זה טעות לוגית בגלל שיש פה שני צדדים. נמוך יותר משבת, נמוך יותר מחילול שבת, משמירת שבת. שבת זה לא נקרא נמוך מדי. עכשיו, נמוך יותר משבת? נכון. עכשיו השאלה היא האם זה מגדיל את החשיבות של חילול שבת או מנמיך את החשיבות של האיבר? בסדר? זו עכשיו השאלה איך את מתייחסת לזה, איפה את שמה את הקו. זה עניין של הערכה שאין לה איזשהו מדד מוחלט וההלכה קובעת שלא, חילול שבת גובר על זה. יותר מזה אנחנו נראה בהמשך, יכול להיות שחילול שבת גובר על ערך החיים גם. אבל עובדה שהיום הפוסקים לא פוסקים ככה, ואני מתארת לעצמי שהם לא עושים את זה רק מהשיקולים של איבוד דת, השתמדות הדת, או כל מיני אלה, כי אני מתארת לעצמי שהם מצאו את כל הדרכים לפתור את הבעיה בגלל ש… הם מצאו את כל הדרכים כשיש דרך, עוד פעם אני מסביר. אם יש דרך אז מצרפים את זה. אמרתי קודם, אם היה מישהו שנכנס לסיכון קטן לחיים שלו, חצי אחוז, לא מתירים לו לחלל שבת על זה. אבל גם על זה יכולתי לשאול רגע מה, סיכון כזה קטן אתם שמים אותו כל כך נמוך בסולם? כן, שמים אותו נמוך יחסית לשבת. עכשיו, אבל אם יש מישהו שיש לו סכנת איבר, וסכנת האיבר עכשיו בא מישהו עם הפטנט ואומר סכנת האיבר הזאת תביא אותו לחצי אחוז סיכון לחיים, עכשיו אני כן אתיר לו. מה זה אומר? זה אומר שאני מצרף את השיקול של הצלת האיבר לשיקול של החצי אחוז סיכון לחיים. שניהם ביחד כן מצדיקים חילול שבת. אבל הסיכון לחיים עצמו, הסיכון הקטן לחיים עצמו לא מצדיק את זה. אז פוסקים שמתירים את זה היום, הם מתירים את זה כי באמת מצרפים לזה עוד משהו. זה כשלעצמו אי אפשר להתיר. או שאתה מצרף לזה את החשש מאיבוד דת, השתמדות הדת, או את החשש לחיים עצמם בסיכוי קטן, אבל בלי זה אי אפשר להתיר. ועם זה, אז זה שיקול אחר כי באמת יש פה שני דברים ולא אחד. אז צריך להיזהר עם המסקנות. הפוסקים הם מחפשים את הפתרון ההלכתי. נכון, וצריך פתרון. אבל למה הם בכלל מחפשים פתרון? חני, תקשיבי משהו, הכרעת הלכה היא תמיד הכרעה בין ערכים. זאת אומרת, יש לך שני ערכים שהרבה פעמים הדילמה היא כשהם שקולים ביניהם, ואז אנחנו מתלבטים את מי כאילו להקריב על מנת לזכות בשני. זה בכל מיני תחומים. פיקוח נפש בשבת זה הדבר שהכי מוכר אולי, אבל בעבר היה ברור שלא מחללים שבת. זאת אומרת, לנו זה הרבה יותר קל ונזיל אולי כי אנחנו כבר איננו רגילות לראות את זה. אבל על חילול שבת מוציאים להורג. ואם לא בית דין, אז זה כרת. את מבינה? זה כמו שתגידי אוקיי, יש לי כאב ראש אז אני אוכל ביום כיפור או אני אוכל חמץ בפסח. את מבינה? לנו זה נראה לא אפשרי, אבל זה בדיוק מה שאת אומרת לגבי רפואה. עכשיו באמת שינוי ערכים מוביל גם לשינוי בפסיקה, ואז מוצאים איזה שיקולים להכניס. זה מה שאני אומרת, ששינוי הערכים, זה מה שאני אומרת שהיום הערכים השתנו. חני, חני, אני רוצה לטעון משהו, אני רוצה לטעון משהו אחר. מה שעניתי גם קודם. הערכים לא צריכים להשתנות בשביל לעשות את השינוי הזה. זה בדיוק הטעות. מה שאני אומר זה ככה: הפוסק היום, אם הוא מדבר על סכנת איבר ואין לו שיקול נוסף, לא יתיר לחלל שבת. כאשר זה לא אומר שסכנת איבר מבחינתו לא חשובה. זה אומר שחילול שבת יותר חשוב. אבל לסכנת איבר יש משקל מסוים. מה זה אומר? שאם יהיה לך שיקול נוסף, כמו הסיכון לחיים או הסיכון לשפיות הנפש או משהו כזה, אז יצטרף לזה הסיכון של סכנת האיבר וביחד הוא יתיר. אז העובדה שהפוסקים מחפשים מוצא לא מעידה מאומה. כלום. כיוון שהם לא מתירים בלי מוצא, וכשיש מוצא אז המוצא הזה מחזיק מים. זאת אומרת, ההיתר לא מבוסס על היתר לחלל שבת כדי להציל איבר. אין היתר כזה. להציל איבר פלוס סכנת חיים יש היתר כזה. אז לכן זה שמחפשים מוצא, תמיד חיפשו מוצא. זה לא קשור. אבל כל הנקודה היא שצריך לחפש מוצא. זאת אומרת, בלי מוצא, סתם בגלל שהיום אני חושב שאיבר הוא נורא חשוב, אז אתה חושב, אבל ההלכה אומרת לא ככה. אבל גם פה חכמים, הם חיפשו, הרי כבר בגמרא הרי הם ידעו שפיקוח נפש דוחה שבת. כל השאלה הייתה מניין? ויש פה עניין ש… הרי הלימוד פה הוא מסברא. רגע, רגע. אז אותו דבר אני שואלת את עצמי, למה הם לא חיפשו סברא לנושא של חשיבות איבר? הצעה פשוטה אחת שאני מתפלא שלא חשבת עליה: אולי הם כן חיפשו ולא מצאו? למה את מחליטה שהם לא חיפשו? כי ברור לך שהסברא הזאת היא מכריעה. לא, הם חיפשו, חשבו על הסברא שלך, היא לא כל כך מופרכת סך הכול, לא כל כך קשה לחשוב עליה, והגיעו למסקנה שלא. כי זה מה שאני מתפללת. הסברא שלי היא שכתוב וחי בהם, וחי בהם זה כל הגוף, החיות של כל האיברים בגוף. זאת הסברא שהייתי מביאה, אני שואלת את עצמי איפה הם היו בכל הסיפור הזה. אם הוא מאבד איבר הוא אדם חי. מה זאת אומרת? זה הכול. אם אדם מאבד איבר הוא אדם חי. יש לי סברא להגיד שחי זה כל איבר בגוף. אפשר להגיד המון דברים, אבל… אפשר להגיד המון דברים. אפשר גם להגיד שוחי בהם זה שיהיה לו גם מה לאכול, גם זה וחי בהם. בסדר, שיהיה לו אוכל טעים לאכול. וגם שיהיה לו עולם רוחני, אידיאלי, שצריך להתממש, ואם הכול מותר אז הוא הולך לאיבוד, ואז בשביל מה נחיה? אז לפעמים זה יותר חשוב אולי מ… אבל בואו, את זה אנחנו… לזה אנחנו מגיעים עוד מעט. בואו נתקדם רגע, כי זה שלב מוקדם מדי. אז אבל זה נקודה חשובה כי אולי אני אגיע לזה גם בהמשך. תמיד כשאנחנו מדברים פה על להקל או להחמיר, זה ביטויים נורא מבלבלים. אין דבר כזה להקל ולהחמיר. אין חיה כזאת. לא להקל ולא להחמיר. כי כשאתה מקל בהלכות שבת אתה מחמיר בהלכות פיקוח נפש. כשאתה מקל בהלכות פיקוח נפש אתה מחמיר בהלכות שבת. אין מה לעשות. זאת אומרת, יש שני צדדים לכל מטבע. אין פה קולא וחומרא. יש פה שאלה של דילמה בין ערכים שצריך להכריע. טוב, אז זה לגבי הקטגוריה השלישית. עכשיו אנחנו רוצים, כמו שאמרתי קודם, להתמקד בפיקוח נפש, זאת אומרת במצב שבו יש סכנת חיים. עכשיו במצב שבו יש סכנת חיים, אז השאלה אם זה דוחה את השבת, זו הסוגיה במסכת יומא, כאשר כמו שכתבתי לכם הדיון הוא לאו דווקא על שמירת שבת. הדיון הוא על מעבר איסורים כדי להציל את החיים. שמירת שבת זה אחד האיסורים. כמובן זה איסור מאוד חמור, ולכן אם מגיעים למסקנה שהוא דוחה את השבת… הפיקוח נפש דוחה אותו, אז כנראה שפיקוח נפש ידחה כמעט כל איסור אחר. למעט שלוש העבירות החמורות. אז לכן הדיון נערך על הלכות שבת, כי פשוט בגלל שאם בהלכות שבת זה עובד, אז אנחנו נלמד כבר בקל וחומר לכל שאר המלאכות. אבל צריך לזכור שתמיד הכוונה היא על מלאכות באופן כללי, על איסורים סליחה באופן כללי, לאו דווקא על שמירת שבת. זה… כשראיתם חלק מכם ראה לפחות את סעיף 13. אני חושב שבסעיף 13 דיברתי על השאלה אם לשחוט לחולה או להאכיל אותו משהו שהוא איסור אכילה. אז יש לי בטור שלי, יש לי אתר שעסק בקצת בעניין הזה. לא עסק באמת בעניין הזה, אבל זה אתר שעסק בעניין של בעלי בתים. כן, בעלי בתים זה מי שלא תלמיד חכמים. יהודים קרובים להלכה, לא תלמידי חכמים, ופתחתי את הטור. או לשחוט לחולה או להאכיל אותו משהו שהוא איסור אכילה. אז יש לי בטור שלי, יש לי אתר שעסק בקצת בעניין הזה, לא עסק באמת בעניין הזה, אבל זה עסק, זה אתר שעסק בעניין של בעלי בתים. כן, בעלי בתים זה מי שלא תלמידי חכמים, יהודים קרובים להלכה, לא תלמידי חכמים. ופתחתי את הטור בשאלה, אם מציעים לכם בהלכות שבת יש חולה, בדיוק השאלה של הראשונים פה, כן, ואתה יכול או לתת לו חזיר או לשחוט לו בשר. אוקיי? מה מה תעשו? אבל הבעל הבית מן השורה כמובן יגיד מה זאת אומרת, וודאי לשחוט לו את הפרה, לאכול חזיר, מה נפלת על הראש? לאכול חזיר זה לאו רגיל של מלקות. לחלל שבת זה סקילה, זה החמור, איסור הכי חמור שיש. ולכן טוב, הראשונים שם נחלקים וקצת אני מניח שראיתם, אם לא אז עוד נגיע אני מקווה. אבל זה הרבה פעמים יש לנו איזה מבט ראשוני שבא לנו מהבטן וצריך לעצור רגע ולחשוב רגע, מי אמר? בהלכה לא תמיד המבט הראשוני הזה הוא באמת המבט הקובע. צריך לחשוב בקור רוח ולראות איזה ערך גובר ואיזה ערך לא גובר. ובסדר, יש משקל כמובן גם לאינטואיציות הערכיות שלנו, אבל צריך לקחת אותם גם כבדהו וחשדהו, בערבון מוגבל. תודה רבה. דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. כן, זה הסמ"ע בסימן ג'. דעת בעלי בתים היפך דעת תורה. בכל אופן אז המקור של הדין הזה זה גמרא במסכת יומא. שניה אחת אני פותח את זה. בדף פ"ה עמוד א'. שמה בתוך הדיון של פיקוח נפש וכולי, מי שנפלה עליו מפולת. אז תוך כדי זה אני משתף את הגמרא. אוקיי. וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם. נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? אז כמו שחני כבר העירה בצדק, וגם אמרתי לכם בדף לחשוב על זה, כבר מניסוח השאלה ברור שלא הייתה שאלה האם פיקוח נפש דוחה את השבת. ברור שהוא דוחה. כל השאלה זה מה המקור לכך. נכון? זה בעצם הדיון. ובדרך כלל בגמרות שבהן מובאים הרבה מאוד מקורות לדין מסוים, אפשר להסיק שהדין הזה כנראה היה ידוע לגמרא עוד קודם. וכל הדיון בגמרא הוא לא בשאלה אם זה אכן הדין, אלא בשאלה מהו המקור לדין. הדין ידוע, השאלה מה המקור לדין. למשל המקורות לזה שפרי עץ הדר זה אתרוג. הגמרא בראש השנה מביאה רשימה שלמה של אפשרויות איך לומדים שפרי עץ הדר זה אתרוג. אף אחד לא הגיע לזה שזה קלמנטינה. זאת אומרת היה ברור לגמרי שזה אתרוג, השאלה לא הייתה האם זה אתרוג, השאלה הייתה מאיפה יודעים שזה אתרוג, ויש לנו מסורת. מצד שני, זה שאנחנו יודעים זה לא אומר שזה סברה. זה יכול להיות הלכה למשה מסיני, זה יכול להיות משהו שלמדו אותו ממקור כלשהו בעבר ושכחנו או לא הגיע אלינו המקור, הגיע אלינו רק המסקנה שפיקוח נפש דוחה שבת. אנחנו שואלים את עצמנו אוקיי, מאיזה מקור הוציאו את זה. כך שהמקור, בזה גם חני העירה קודם ולא בצדק, העובדה שהגמרא מניחה שזהו הדין ורק מחפשת את המקור, אין פירושו של דבר שמדובר בסברה. ממש לא. כי אם היה מדובר בסברה אז לא היה צריך את המקורות, למה לי קרא סברה היא. לכן כשהגמרא אומרת מנין, הגמרא דווקא אם כבר אז הייתי מסיק מכאן שהסברה כשלעצמה עוד לא אומרת את זה, אלא בוא נראה, אנחנו יודעים שכך הדין, חכמים בעבר כנראה גזרו את הדין הזה מאיזשהו מקור, אלינו הגיע הדין, השורה התחתונה, אבל אנחנו לא יודעים מה היה המקור. בוא ננסה לשחזר, נחפש האם אנחנו מוצאים מקור שיתן לנו את הדין הזה. וכל ההצעות שבאות אחר כך הן הצעות שהן מקורות, אף אחד לא אומר סברה היא, אמרנו לא צריך מקורות הכל בסדר. לא, זה סברה. יותר מזה, לכל אורך הדרך בגמרא כשמביאים את כל המקורות, אחרי זה הגמרא שואלת על כולם, הרי הגמרא אומרת שלכולם יש פירכא חוץ מהמקור של שמואל של וחי בהם. ואז הגמרא דנה איזה פירכות יש על כל המקורות האלה. והגמרא, הפירכא העיקרית שבעצם פורכת את כולם, זה שאנחנו לא יכולים ללמוד משם שספק פיקוח נפש דוחה שבת. אז מה? בסדר, אז יכול להיות שספק פיקוח נפש באמת לא דוחה שבת. למה זה ספק דאורייתא? לא שומע. אבל זה ספק דאורייתא, אם אני מוצאת לזה אסמכתא. אבל זה ספק דאורייתא, גם שמירת שבת זה ספק דאורייתא, עוד פעם את חוזרת לשאלה במה מחמירים ובמה מקילים. נכון. אז לכן הגמרא כשדוחה מקורות בטענה שלומדים מהם את וודאי פיקוח נפש אבל לא את ספק פיקוח נפש. זה שאלה למה זאת דחייה? אי נמי, אז מי שלומד מהמקורות האלה רק ודאי פיקוח נפש דוחה שבת מבחינתו ולא ספק. לא, אבל בגלל המקור של שמואל שמשם ברור שגם ספק, לכן אי אפשר לקבל את המקורות האחרים. זאת אומרת שהיה ידוע לחכמים פה בגמרא לא רק שפיקוח נפש דוחה שבת, אלא גם היה ידוע להם שספק פיקוח נפש דוחה שבת. זאת אומרת, המידע שממנו יוצאים היה יותר רחב ממה שתיארתי קודם, לא רק עצם הדין שפיקוח נפש דוחה שבת, הם גם ידעו את הפרט הזה שספק פיקוח נפש דוחה שבת. וזה מחדד עוד יותר את הנקודה שכל מה שעשו פה בגמרא זה רק לחפש מקורות, אבל הדין היה ידוע גם לגבי ודאי וגם לגבי ספק. ושוב פעם הטענה שלי שזה לא בהכרח תוצאה של סברא, עובדה שמחפשים לזה מקורות. טוב, אז רגע, עכשיו מה עם המקור של יש רק שלוש מצוות שעליהן יהרג ואל יעבור? זה לא מספיק? מי אמר שיש רק שלוש? וזה לא מופיע שרק על שלוש מצוות זה יהרג ואל יעבור בסנהדרין? מופיע, אבל זה מופיע כסיכום, השאלה מאיפה יודעים את זה. אבל רק מפה הם יודעים את זה? כי שאלתי את עצמי למה לא הפוך. אם יודעים שיש שלוש מצוות שהן יהרג ואל יעבור, יודעים שהשלוש האלה פיקוח נפש לא דוחה אותם, זה מה שיודעים. מה עם השאר? לא יודע. פה לומדים שהשאר כן דוחה אותם. אז אם ככה המסקנה היא שרק שלוש דוחות פיקוח נפש. יש אולי הבדל גם שהשלוש האלה זה ממש הריגה פוזיטיבית ופה זה פשוט שב ואל תעשה? לא, למה? עבודה זרה וניאוף זה לא רצח. לא, זה לצאת להיהרג ופה זה פשוט להרפות. מה זה קשור? אני נמצא בסכנה עכשיו. אם אני נמצא בסכנה מותר לי לעבוד עבודה זרה? כי אני צריך את זה כדי להתרפא או כדי להינצל? נכון, גם להתרפא, נכון. כן. אז הסיכום הזה שרק שלוש עבירות נדחות בפני… דוחות פיקוח נפש הוא סיכום אחרי הגמרא הזאת, לא לפניה. יותר מזה, זה ויכוח בין האחרונים, לא ניכנס לזה כאן, אבל יש אחרונים שטוענים שהכול מתחיל מכאן. בגמרא כאן בכלל אנחנו עוד לא יודעים שום דבר על שום עבירה. אנחנו רוצים לדעת בכלל האם מותר לעבור איסורים כדי להציל נפשות. המסקנה של הגמרא כאן היא שכן. עכשיו מתחיל הדיון על שלוש העבירות החמורות, וכל אחת מהן מובא מקור למה היא חריג ולא נכנס לגדר הכללי של הגמרא פה. ולכן אנחנו נשארים רק עם שלוש עבירות חמורות. אבל ברור שהגמרא הזאת שאנחנו לומדים עכשיו היא חלק מהמסלול שמוביל אותנו למסקנה שרק בשלוש עבירות החמורות אומרים יהרג ואל יעבור. אוקיי? אז אם ככה, אז מה שאנחנו לומדים מכאן עוד פעם בלי להיכנס לכל הפרטים, מה שאנחנו לומדים מכאן שהיה ידוע לגמרא שפיקוח נפש דוחה שבת, היה ידוע לגמרא שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כל השאלה הייתה לגבי המקור. רוב המקורות לא נותנים את הדין של ספק פיקוח נפש ולכן הם נדחו. אבל תשימו לב, ודאי פיקוח, זאת אומרת, ו'וחי בהם' נותן גם את הדין של ספק פיקוח נפש. עכשיו נקודה מעניינת, האם בשאר המקורות הם נדחו? אי אפשר להשתמש בהם? נגיד שתהיה נפקא מינה בין המקורות, מה אתן אומרות? לא נאמר שהם נדחו, רגע, אפשר, עובדה שמשתמשים בהם. עובדה ש'חלל עליו שבת אחת' משתמשים בו. נכון. מה אתן אומרות? אבל הרי בגמרא כתוב שיש על זה פירכא. אבל אפילו, אבל בגלל ששל שמואל זה לא קשור דווקא למצוות ש… לשבת, וזהו לכל המצוות שבתורה. אז מה לא הבנתי? אני אומרת שהמקורות שהם דיברו עליהם, הם דיברו דווקא בהקשר של שבת. לא, אף מקור פה לא מדבר דווקא על שבת. 'ושמרו בני ישראל את השבת' כאן ודאי מדובר על… אף מקור פה לא מדבר על שבת חוץ מרבי שמעון בן מנסיא וגם הוא בעצם לא מדבר על שבת. ראיתם את המאירי שמובא בביאור הלכה, אז ראיתם ש'חלל עליו שבת אחת' גם לא מדבר על שבת. אבל זה לא מקור 'חלל עליו שבת אחת', זה סברא כבר, זה לא מקור. בסדר, סברא זה גם מקור. סברא זה גם מקור. כן, אבל אי אפשר לפרוך אותו, למה גם בו יכול להיות שספק פיקוח נפש זה כן הגיוני? לא הבנתי. את המקורות האחרים אני הבנתי למה הפריכו, אבל למה את המקור הזה להפריך? מאותה סיבה, שבספק אי אפשר להוציא שמחללים שבת. זה מה שהגמרא אומרת. ודאי פיקוח נפש, אבל נחזור על זה. תחזור שוב על השאלה ששאלת. אני אומר, הרי הגמרא פה אומרת לכולם יש פירכא חוץ מוחי בהם, נכון? זאת אומרת שכולם נדחו חוץ מהטעם של שמואל. אז אי אפשר להשתמש בהם. איך הגמרא בשבת משתמשת בהם? והפוסקים מביאים אותם, הפנית אותנו לביאור הלכה ולמאירי, משתמשים בטעם של חלל עליו שבת אחת. למה? הרי הוא נדחה, יש עליו פירכא. באמת לא הבנתי למה. קודם כל יש תשובה לוגית פשוטה. הוא לא באמת נדחה. הוא רק לא נותן לנו מקור לכל מה שאנחנו מחפשים. מקור לגבי ודאי פיקוח נפש שדוחה שבת, זה מקור מצוין. נכון שאי אפשר ללמוד ממנו את הדין של ספק פיקוח נפש דוחה שבת. אוקיי, אז לגבי ספק פיקוח נפש המקור הוא וחי בהם. אבל לגבי ודאי פיקוח נפש זה מקור טוב, הוא לא נדחה לגבי זה. אז למשל, אם אנחנו נגיד שיש דברים שאפשר ללמוד אותם רק מהמקור של רבי שמעון בן מנסיא שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא מהמקור של וחי בהם, יכול להיות ששם באמת רק ודאי פיקוח נפש ידחה ולא ספק. יש מאחרונים שרוצים לטעון שהגמרא בשבת כשהיא מדברת על חילול שבת להצלת חיים של קטן והיא מביאה את חלל עליו שבת אחת, אז הם אומרים למה היא מביאה דווקא את זה ולא את וחי בהם? בגלל שוחי בהם לא מצדיק חילול שבת להצלת חיים של קטן, וחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה כן מצדיק, כי בעתיד הוא ישמור שבתות הרבה. למה לא מצדיק? למה חיים של קטן אין בהם וחי בהם? שנייה, שנייה, נגיע. אני רק רוצה להסביר פה נקודה. אז אם יש נגיד שיש את הנפקא מינה הזאת של קטן, אז אומרת הגמרא, אז לגבי הצלת חיי קטן באמת אני משתמש בנימוק של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ולא בנימוק של וחי בהם. לכן מובא הנימוק ההוא. עכשיו, אם זה כך, מה יקרה אם יש ספק פיקוח נפש לקטן? זה מה ששאלתי, כן. במצב כזה לכאורה אי אפשר לחלל שבת על זה. כי הרי הנימוק של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הוא הנימוק שבגללו מחללים שבת על קטן, והנימוק הזה הגמרא הרי אומרת שלא מצדיק חילול שבת על ספק פיקוח נפש אלא רק על ודאי. אז אם רק הנימוק הזה נמצא בקטן, לכאורה המסקנה היא שעל ספק פיקוח נפש לא מחללים. אבל התשובה שהייתה לנו קודם, התשובה נשארה. לא הבנתי? כלומר, קודם חיללו עליו את השבת כי יש לו הרבה שבתות אחר כך, אבל התשובה הזאת של הרבה שבתות אחר כך נשארה. מה זה נשארה? אבל הוא היה בספק פיקוח נפש. בספק פיקוח נפש זה לא מצדיק חילול שבת. כי אולי הוא יחיה גם ככה ויהיו לו הרבה שבתות גם בלעדיך. אבל הוא לא, לא בטוח. אולי לא ואולי כן. אז לכן זה לא מצדיק. בחיים לא מתייחסים לאולי כן. בחיים מתייחסים ועוד איך, כיוון שאף אחד לא מדבר פה על החיים. מדובר פה על שמירת שבת. ערך החיים לא נכנס פה, עוד רגע נגיע לזה. השאלה כמה אתה מרוויח שבתות. אז אני אומר, אני לא בטוח שאני מרוויח שבתות, אין ספק מוציא מידי ודאי. יש לך ספק אולי תרוויח הרבה שבתות, וכרגע אתה ודאי מפסיד שבת אחת. אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל זה תמיד ספק. מי אמר שמישהו ישמור שבת אחר כך? לא, לא, זה לא קשור. רגע, רגע, חני, חני. לא להקדים את המאוחר, נגיע. חני, נגיע עוד מעט, לא להקדים את המאוחר. אז אני רק רוצה להגיד שההשלכה להבדל בין שני ההסברים האלה לגבי ספק יכולה לתפוס מקום הלכתי. אם אנחנו באמת מבינים שאת הצלת חיי קטן ניתן לבסס רק על הנימוק של רבי שמעון בן מנסיא, וזה בכלל לא בטוח, אבל יש אחרונים שרוצים לומר את זה, אז הנפקא מינה תהיה שלכאורה אפשר לחלל שבת רק על ודאי פיקוח נפש שלו ולא על ספק פיקוח נפש שלו. אוקיי? עכשיו, עוד רגע אני אגיע להבדלים ביניהם ואז גם לשאלה של חני, אבל אני רוצה רגע להתקדם. בעצם הנימוקים שעולים בסופו של דבר שנשארים בסופו של דבר זה הנימוק של שמואל, וחי בהם ולא שימות בהם, ועובדה שגם בגמרא בשבת וגם הראשונים והאחרונים מביאים גם את הנימוק של רבי שמעון בן מנסיא. שאר הנימוקים לא מובאים. אולי אפשר להשתמש בהם, אבל הם לא מובאים. שני אלה כן מובאים. לכן אני רוצה להתמקד רגע בשניהם. הגמרא בעצם, זאת אומרת שני הנימוקים האלה לכאורה עובדים בכיוונים הפוכים. למה? כי הנימוק של וחי בהם בעצם מניח שיש ערך לחיים והוא גובר על הערך של לא לעבור איסור. זאת אומרת בעצם יש לחיים ערך עצמאי, הם לא רק אמצעי כדי לקיים מצוות. ולכן גם אם זה ידרוש ממני ויתור בתחום של קיום מצוות, לא נורא, ערך החיים גובר על זה. אולי אפילו בניסוח מסוים אפשר להגיד יותר מזה. מה שכתוב זה וחי בהם, ולא שימות בהם. אם שמירת המצוות תגרום לי למות, לא שווה כל העניין, אז אל תשמרו מצוות. זאת אומרת שמירת מצוות היא בעצם כביכול כמעט אמצעי לחיים, ולא מטרה, ובטח לא מטרה של החיים. זה הנימוק של שמואל, וחי בהם. לעומת זאת הנימוק של רבי שמעון בן מנסיא לכאורה עובד במסלול הפוך לגמרי. הוא אומר להפך, הערך החיים כשלעצמו לא מצדיק חילול שבת. למה מותר לחלל שבת? כי אם תציל את החיים הוא פשוט יצליח לשמור הרבה שבתות. זאת אומרת שלכאורה החיים הם אמצעי כדי שנצליח לשמור שבתות, שנוכל לשמור שבתות. תפיסה הפוכה, תפיסה ערכית הפוכה לגמרי. עכשיו זה מחדד יותר את השאלה, אז אם כך איך אפשר להביא להלכה את שתי התפיסות האלה אם הן סותרות זו את זו? עכשיו זה כבר לא סתם שני תירוצים או שני מקורות, אלא יש פה שתי תפיסות שהן סותרות, הן מנוגדות. וגם אנחנו משתמשים בשתיהן בו זמנית. מה נפקא מינה גם לגבי גוי ומחלל שבת? על זה אני אמרתי, אני אגיע עוד רגע. אבל השאלה היא, אני חושבת שהמימרא של שמואל מכילה גם את של רבי שמעון בן מנסיא, ורבי שמעון בן מנסיא לא מכיל את מה שאמר שמואל. למה? כי המימרא של שמואל היא כל כך כוללת. מה זאת אומרת כוללת? היא אומרת שערך החיים גובר ודוחה את המצוות. אז נראה שהמצוות הן לכל היותר אמצעי לחיים, אבל בטח שהחיים הם לא אמצעי למצוות. אבל אצל רבי שמעון בן מנסיא כתוב שהחיים הם אמצעי למצוות. למה מותר לי להציל את החיים? עקרונית היה אסור לי להציל את החיים. כל מה שמותר לי להציל את החיים זה רק בגלל שאני ארוויח שמירת שבת. זאת אומרת לכאורה לחיים אין ערך מצד עצמם, הם אינסטרומנטליים לשמירת שבת. אבל רבי שמעון התייחס רק לנושא של שמירת השבת במימרא שלו או שהוא התייחס? לא, זה אמרתי כבר קודם, המאירי כותב, אם הייתם בביאור הלכה, המאירי אומר מדובר על כל המצוות, לאו דווקא על שמירת שבת. עוד רגע נגיע לזה. אז לכאורה יש פה שתי תפיסות מנוגדות, סותרות. זה מחזק עוד יותר את השאלה איך אפשר להשתמש בשתיהן בו זמנית. קודם שאלתי אחת מהן נדחתה והשנייה נשארה למסקנת הגמרא, אז איך משתמשים גם בזאת שנדחתה? אז הסברתי שהיא לא נדחתה. עכשיו אני שואל שאלה יותר קשה. בסדר, היא לא נדחתה, אבל היא סותרת את התפיסה השנייה. איך אפשר להשתמש בשתי תפיסות סותרות ביחד? אז אני רוצה להגיד דבר כזה, אני אעשה את זה בקצרה כי זה באמת דיון פילוסופי שצריך אריכות בשבילו. כאשר אנחנו מדברים מה שנקרא באתיקה אנליטית, פילוסופיה של המוסר, יש עיקרון שנקרא אינקומנסורביליות של ערכים. מה הכוונה? לערכים, נגיד בהגדרה של ליבוביץ, ערכים זה דברים שהם לא אמצעי להשגת שום דבר. ערך הוא תכלית לעצמה. כל דבר שהוא אמצעי להשיג משהו שמחוצה לו, הוא לא יכול להיות ערך, כי הוא אמצעי למשהו אחר. המשהו האחר, התכלית הסופית שאותה רוצים להשיג, זה ערך. זאת אומרת הערך יכול לשמש אותי כדי להסביר מה מותר ומה אסור לעשות. אם אני ארצה להסביר את הערך עצמו, זאת אומרת למה לחיי אדם יש ערך, התשובה היא ככה. אין הסבר. כי אם היה הסבר, יש לזה ערך כי אפשר לקיים מצוות או כי אפשר לא יודע מה לעשות חיים, אז זה אומר שלחיים אין ערך, הם ערך אינסטרומנטלי. הם משרתים מטרה שמחוצה להם. ערכים זה משהו שהוא תכלית לעצמה, הוא לא משרת מטרה שהיא מחוצה לו. זה הגדרה של ערך. עכשיו אם זה כך, יש מאמר של ליבוביץ בסוף הספר, הספרים שלו זה אסופות של מאמרים. אז אחד הספרים נקרא אמונה היסטוריה וערכים. המאמר האחרון בספר הזה מדבר על ניתוק של בחורה ממכשירים. היה מקרה מפורסם בארצות הברית, בחורה בשם קארן, והיה דיון מאוד גדול סביב העניין הזה, היא סבלה מאוד ולא הייתה שום תוחלת, היא לא הייתה יכולה להינצל. האם מותר לנתק אותה ממכשירים או לא? זה הגיע לאינסטנציות משפטיות והוויכוח ציבורי מאוד מאוד רחב סביב העניין הזה. ועל זה הוא כתב את המאמר, והוא טען שהוא מתנגד, ליבוביץ. הוא מתנגד לניתוק? כן, מתנגד לנתק אותם מהמכשירים. ולמה? הוא אומר שהחיים הם ערך. ברגע שהם ערך אי אפשר לראות אותם כ… משרתים מטרה שמחוצה להם. עכשיו הרציונל של ההיתר לנתק ממכשירים הוא בעצם אומר החיים לא שווים אלא אם אפשר לעשות באמצעותם כל מיני דברים. והבחורה המסכנה הזאת לא יכולה לעשות עם החיים שלה כלום, אז אין להם ערך, אפשר להרוג אותה. והוא אומר זה בעצם לומר שחיי אדם הם לא ערך. חיי אדם הם אמצעי כדי לעשות איתם כל מיני דברים. אבל אם אני מבין שחיים הם ערך, אז אי אפשר לעשות לערך רציונליזציה, אי אפשר להעמיד אותו על משהו אחר. וכיוון שכך גם אי אפשר לסייג אותו. ולכן אי אפשר להגיד פה יש להם ערך ופה אין להם ערך. ערך זה משהו מוחלט. אגב, למסקנה הזאת שלו אני לגמרי לא מסכים. אבל כי יש התנגשות בין ערכים, ולפעמים ערך אחד ידחה ערך אחר, אבל מזה הוא מתעלם. אבל לענייננו, מה שחשוב לי, יש את העניין של הסבל. אוקיי, לכן? שזה גם קשור לפיקוח נפש. לא, את יכולה להגיד שהערך של מניעת סבל דוחה את ערך החיים. זה מה שאני אומר, לכן אני לא מסכים ללוגיקה של ליבוביץ'. כי זה שאני פוגע בערך החיים זה לא אומר שזה לא ערך מבחינתי, אבל יש עוד ערכים ולפעמים הערכים הם מתנגשים. לא אומר שצריך לעשות את זה, אני רק אומר שהלוגיקה שלו לא הכרחית. בסדר? אבל גם יהרג ואל יעבור סותרת מה שהוא אומר. מה סותרת? שאם הוא טוען, אם הוא אומר את מה שהוא אומר לפי התורה, אז זה לא נכון. עובדה ש… הוא אומר את זה מוסרית, לא לפי התורה. זה טיעון… לפי עצמו. זאת אומרת, לפי המוסריות של עצמו. כן. הנקודה נוספת, אבל אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. אם באמת הערכים הם מטרות לעצמם, הם לא אמצעים לכלום, אז עכשיו בואו נסתכל על קונפליקט ערכי. מה קורה כשיש לי התנגשות בין שני ערכים כמו במקרה ההוא של מניעת סבל מול הצלת חיים, או פגיעה בחיים? כן? אז השאלה מה גובר על מה? אז אומרים כל מיני פילוסופים שבעצם זו קונפליקט או דילמה שלא ניתנת להכרעה. למה? כי בשביל להכריע אותה צריך לבנות סולם ערכים. הסולם אומר מאיזה ערך נמצא מעל איזה ערך אחר, וההיררכיה הזאת עוזרת לי להכריע במצבי קונפליקט. אם ערך מספר שתיים מתנגש בערך מספר חמש בסולם שלי, אז ערך שתיים יגבר על ערך חמש כי הוא יותר גבוה בסולם. אוקיי? אז בעצם כדי להכריע דילמות ערכיות אני צריך לבנות סולם. אלא מה? אין דרך לבנות את הסולם הזה. למה? כי איך בונים סולם כזה? אני צריך למדוד את הערכים עם איזושהי מידה משותפת, איזה שהוא קנה מידה כלשהו שהוא משותף לכולם, ולראות כמה יחידות שווה הערך הזה, כמה יחידות שווה הערך הזה, ואז לדרג אותם. אם אני מודד אותם ביחידות שונות, אין דרך לדרג. אני אשאל אתכם מה יש יותר בעולם, מים באוקיינוסים או טוב לב אצל בני אדם? אתן מבינות שאי אפשר לענות על השאלה הזאת, נכון? למה? לא שאנחנו לא יודעים את התשובה, אין תשובה. זאת שאלה חסרת מובן. למה? כי מים אתה יכול לכמת במשקל. נכון, כי היחידות באמצעותן אני מודד את שני הגדלים האלה הן יחידות שונות. אין יחידה משותפת שבאמצעות היחידה המשותפת הזאת אני יכול למדוד את שני הצדדים ואז להשוות ולהגיד מי יותר ומי פחות. אומרים אותם פילוסופים, גם בערכים זה ככה. אם הערך לא משרת מטרה שהיא מחוצה לו, אז אין קנה מידה שבאמצעותו אפשר למדוד האם הוא חשוב ועד כמה הוא חשוב. אם כל הערכים היו משרתים איזושהי מטרה, אז הייתי אומר ערך א' הוא יש לו חמש יחידות חשיבות, כי הוא מאוד חשוב לצורך המטרה הזאת, וערך ב' יש לו רק שלוש יחידות חשיבות, כי הוא משרת את המטרה הזאת פחות. ואז היה דרך לדרג את ערך א' מול ערך ב'. אבל אם הערכים האלה אין, אי אפשר לעשות להם רציונליזציה, הם לא משרתים שום דבר שמחוצה להם, איך אפשר למדוד אותם? ובטח איך אפשר למדוד אותם ביחידת מידה משותפת לכולם כדי לעשות סולם? איך בכלל, אני גם כשלמדתי את כל הדף הזה שאלתי את עצמי, שהרי נכנסים פה בכלל לסוגיה של עבירות קלות ועבירות חמורות. נכון. מי שם את חז"ל להחליט מה חמור ומה קל? הרי התורה לא אמרה זה חמור וזה קל. הם לא מחליטים. הם לא מחליטים, הם נוקטים בצעדים פרשניים. אבל למשל הנבלה ועל השחיטה, אז יש פה שאלה של איזה איסור קל ואיזה איסור חמור. לא, יש אינדיקציות. למשל לפי העונש, למשל לפי ה… יש אינדיקציות מהתורה. ואז הם משתמשים באינדיקציות של העונש. ומי אמר שזה האינדיקציות הנכונות? ומי אמר שהסברות שלנו נכונות באופן כללי? למה להפעיל סברות? אולי הם לא נכונות? מה לעשות? זה השכל שלנו וזה מה שיש לנו. אבל במסכת אבות כן כתוב והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה. מי שמחפש ביטחון לא נמצא בעולם הנכון. אף פעם אי אפשר להיות בטוח בכלום. מה שיש לי זה ההיגיון שלי. אני מפעיל אותו ויכול להיות שטעיתי, תמיד יכול להיות שטעיתי, אבל זה מה שיש לי, אין לי כלי אחר. אז אם הסברה שלי אומרת את זה ואם אני מבין שזה כוונת התורה, כך אני מתנהג. אם טעיתי, איתי תלין משוגתי. מה לעשות? אני לא יכול להיות בטוח אף פעם, אבל זה מה שיש. שאלות אחרי השיעור. מה שהבנתי ממסכת אבות זה בדיוק מחזק נגד מה שאתה אומר, כי מה אומרים שמה? מה זאת אומרת? למרות שאתה יודע שיש מצוות קלות ויש חמורות, אני יודעת שאתה תחמיר יותר במצוות חמורות, ועדיין תשמור גם על הקלות למרות שבאופן טבעי אתה… הם מכירים בקיומן של קלות וחמורות, בדיוק, זה מה שאת אומרת. כן, אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו, זה סיפור, זה שיעור לעצמו. אם יש קלות וחמורות ואיך מודדים את זה כתבתי על זה פעם מאמר. אבל בואו נעזוב את זה כרגע, זה לא הנושא שלנו. אז אני חוזר לדירוג של ערכים או לבניית סולם. בשביל להכריע קונפליקטים ערכיים צריך לבנות סולם. למשל שבת ופיקוח נפש. עכשיו איך אני בונה סולם? אני אשאל אתכם שאלה יותר חזקה. נגיד שאני שואל אתכם את השאלה האם יש, מה יש יותר, מים באוקיינוס או טוב לב אצל בני אדם? האם תמצאו פסוק שיגלה לכם שיש יותר טוב לב אצל בני אדם? זה יהיה בסדר? זה יעזור לכם? התשובה היא לא. אתם יודעות למה לא? כי אין תשובה לשאלה הזאת. לא שאני לא יודע. פסוק לא יכול לגלות לי תשובה שאיננה. פסוק יכול לעזור לי במקום שבו יש שאלה, היא קשה מדי בשבילי, אני לא יודע מה התשובה. בא הקדוש ברוך הוא בפסוק ומגלה לי מה היא התשובה, אז אני מבין, את זה אני לא יודע. אבל במקום שבו אין תשובה שום פסוק לא יעזור, גם פסוק לא יכול להגיד לי תשובה כי אין תשובה לשאלה הזאת. זה לא שיש תשובה רק אני לא יודע. הבעיה של האינקומנסורביליות אומרת שאין תשובה, לא שאין לי דרך להגיע אליה. זאת שאלה חסרת מובן. ואז עולה השאלה… אבל התורה כן אומרת וחי בהם. היא שמה לנו, היא סידרה לנו את הערכים. היא אמרה לנו הערך הזה של החיים הוא יותר חשוב. אוקיי, אם זה אינקומנסורבילי, אם זה אינקומנסורבילי, אז בעצם שום פסוק בתורה לא היה אמור לעזור. אז זה לא עוזר שיש פסוקים. אז עכשיו השאלה, אז מה… הרי בכל זאת אנחנו לא רק בתורה, אנחנו גם מכריעים קונפליקטים מוסריים גם בחיים שלנו כל הזמן. אוקיי? שאלה טובה איך אנחנו עושים את זה, אבל העובדה שאנחנו מקבלים החלטות, זאת אומרת שיש פה איזושהי בעיה עם האינקומנסורביליות הזאת. אז בשביל לפתור את הבעיה הזאת אני צריך הרצאה בפני עצמה, אני לא אעשה את זה כאן. מה שאני רק רוצה להראות… אבל המסקנה היא שמי שלמד פילוסופיה לא יודע להכריע. לא שומע. מי שלמד פילוסופיה לא יכול להכריע בדברים האלה. מי שלמד פילוסופיה… פשוטים שלא למדנו אז אנחנו עם האינסטינקטים שלנו. לא בטוח, אני לא חושב שפילוסופיה מפריעה, אבל יכול להיות שהיא לא עוזרת. פעם שמעתי את ישעיהו ליבוביץ באופן ישיר שהוא שאל מה יעשה חמור שהולך למות מרעב שעומד בדיוק בין שתי ערימות שחת. חמור שלמד פילוסופיה ימות, אבל חמור רגיל… אז את השאלה הזאת שאל ז'אן בורידן, הדיקן של אוניברסיטת פריז במאה ה-14. זה נקרא חמור של בורידן. ואני גם השתמשתי בזה לכל מיני מטרות אחרות ומעניינות. בכל אופן, אבל לענייננו, אז אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לנקודה אחת. נחזור לסוגיה שלנו. תראו איזה תרגיל מבריק עושה רבי שמעון בן מנסיא. יש לנו התנגשות בין פיקוח נפש לבין שמירת שבת. אלה שני ערכים אינקומנסורביליים. אינקומנסורבל באנגלית זה נעדרי מידה משותפת, אין קומון מג'ר, קומון מג'ר זה מידה משותפת. אוקיי? אז אין להם מידה משותפת, אין דרך למדוד את שניהם באותן יחידות מדידה, באותן יחידות. אז מה עושים? אז אומר רבי שמעון בן מנסיא פשוט מאוד. בואו נגיד שערך החיים זה איקס, והערך של שמירת שבת זה וואי. אוקיי? ועכשיו נשווה את שתי האופציות שלנו. אפשרות אחת, אני לא מחלל את השבת והבן אדם מת. אוקיי? אז אני ניצלתי מחילול שבת, הכל בסדר, ולא הרווחתי את השבתות האחרות, נכון? והצלתי גם את השבת הזאת, הערך שלא הפסדתי כלום, הערך הוא אפס של הצעד הזה. מה קורה אם אני מחלל שבת ומציל את חייו? אז כאן… הרווחתי את החיים שלו, שזה ערך וואי. ומבחינת שבתות הפסדתי את השבת שעכשיו חיללתי, והרווחתי עוד אן שבתות שהוא יחיה וישמור אותן. זאת אומרת הרווחתי עוד אן מינוס אחד שבתות ועוד את ערך החיים. הפסדתי שבת אבל הפסדתי גם עבירה, עבירה אני צריך עברתי עבירה. זאת השבת שהפסדת. מה זאת אומרת זאת השבת שהפסדת? החילול שבת, העבירה שלה. אז בעצם מה קורה פה? אבל החילול שבת זה אתה עושה, שמירת שבת שבתות הרבה זה הוא. אף אחד מהפוסקים לא מעלה את האפשרות הזאת. זה אחד ההיבטים המרתקים של הסוגיה, אף פוסק לא מעניין אותו מי מבצע את העבירה. אפילו בה נגיע לזה כשנדבר על הרא"ש, ושם אם הוא יאכל חזיר אז הוא עובר את העבירה, אם אני אשחט אז אני עובר את העבירה. השיקול הזה לא מעניין אף אחד. ראינו את זה במדביק פת, בצולה הוה אמינא כזאת, וגם הוא בסוף לא נשאר איתה. אבל בואו נמשיך. מה לגבי המדביק פת? אם מישהו אחר רודה? אז דיברנו על זה. בואו רגע נתקדם. אז מה שאני רוצה לומר זה כך: רבי שמעון בן מנסיא עוקף את בעיית האינקומנסורביליות. ומה שהוא בעצם אומר זה כך: אם אתה לא תחלל שבת והבן אדם ימות, הערך שלך הוא אפס איקס ואפס וואי, נכון? אפס. אם אתה מחלל שבת, הרווחת וואי שזה החיים שלו, ואן מינוס אחד כפול איקס, מספר שבתות שהוא ישמור פחות אחד שעכשיו חיללת. נכון? וואי ועוד אן מינוס אחד כפול איקס תמיד חיובי, גדול מאפס. ואם הוא יחלל את השבתות הבאות? אז עוד פעם חזרנו לשאלה הזאת. ההנחה שלי שהוא שומר את השבתות האלה. אחרי זה אני אגיד מה קורה אם הוא יחלל. בסדר? כרגע נדבר על בן אדם שישמור אותן. העניין הוא אם זה כמותי או זה משהו שמעבר לכמותי והוא… לא, לא, עוד פעם, זה ייצוג, הכל זה ייצוג פה, אבל אני מנסה לייצג את הלוגיקה. אז מה שאני אומר זה כך, תשימו לב שרבי שמעון בן מנסיא הגיע פה להכרעה שלא תלויה ביחס בין איקס לוואי. מה שיהיו ערכיהם של איקס לוואי, אני יכול להוכיח שחילול השבת זה צעד עדיף על שמירת השבת במקרה הזה. בלי שום קשר מה שתציבו במקום איקס ובמקום וואי, וואי ועוד אן מינוס אחד כפול איקס הוא תמיד גדול מאפס. איקס וואי חיוביים. זאת אומרת שהוא לא הכריע פה שהחיים הם יותר, שהמצוות הם יותר מאשר החיים, הוא מרוויח את שניהם. בדיוק. וזו הנקודה שצריך לשים לב טוב. כי רבי שמעון בן מנסיא לא קבע שהחיים הם אמצעי למצוות, טעות. ככה נראה לכאורה מדבריו, ואם ראיתם את הביאור הלכה, הביאור הלכה כותב את זה במפורש. וזה לא נכון, זו טעות. בגלל שרבי שמעון בן מנסיא הצליח למצוא פטנט לעקוף את האינקומנסורביליות. את איקס ואת וואי אין לי דרך להשוות ביניהם ולקבוע מי יותר גדול ממי. אין לי דרך כי הם נמדדים ביחידות שונות. אבל אני מצליח להכריע את הקונפליקט שלי גם בלי להכריע את ערכי איקס וואי. עבור כל איקס וואי גדול מאפס, וואי ועוד אן מינוס אחד כפול איקס גדול מאפס. אלגברה פשוטה. אבל מה לגבי הרב, מה לגבי הסיכוי שבכל זאת הבן אדם יישאר בחיים אם לא נציל אותו? לא, לא, אני מדבר כרגע על ודאי. בשלב זה אני מדבר על ודאי. איך אפשר לדעת שזה ודאי? בלמכא בשבנו? עוד פעם. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות, אבל להערכת הרופאים האיש הולך למות. בסדר? זה הנתון שיש לנו. תמיד יכולה להיות טעות, אבל אנחנו לא חוששים לטעויות. אנחנו עובדים עם השכל שיש לנו, וזה מה שיש. אוקיי, לא, אבל אני שואלת מבחינת המשוואה שסידרת. אם אני מוסיפה את הסיכוי לזה שבכל זאת הבן אדם הזה יחיה, אני לא יודעת וגם לא יודעת מה הערך של החיים שלו. המשוואה לא עונה על ההנחות האלה. לא, אז אם אני מוסיפה את הסיכוי לזה שבכל זאת הבן אדם הזה יחיה. אין סיכוי, אין סיכוי, הסיכוי אפס. הדיון פה זה כשהכל ודאי, עדיין מה עדיף: לחלל שבת או להציל אותו? אוקיי. מבחינתנו הסיכוי הוא אפס. ברור שיכול להיות שאנחנו טועים, אבל זאת ההערכה. אגב, גם רוב נחשב כמו ודאי, כי זה זיל בתר רובא, הולכים אחר הרוב. לא חשוב, אני לא נכנס כרגע לפרטים. בשביל להגיד שזה ספק צריך חמישים אחוז. שמונים אחוז זה לא ספק פיקוח נפש, שמונים אחוז זה ודאי פיקוח נפש. אבל נעזוב את זה כרגע. בכל אופן, אז מה אני רוצה לומר? שלא נכון ללמוד ברבי שמעון בן מנסיא שהחיים הם אמצעי למצוות. טעות. רבי שמעון בן מנסיא בדיוק את זה הוא רוצה להרוויח. בלי להחליט מי משרת את מי ובלי להחליט מי יותר חשוב ממי, אני יכול להכריע את הדילמה גם בלי להחליט את זה. ואם זה כך, אז רבי שמעון בן מנסיא ושמואל הם לא סותרים אחד את השני, אפשר להשתמש בשני נימוקים. שמואל מלמד אותי שהחיים הם ערך לעצמו ורבי שמעון בן מנסיא אומר בסדר גמור, גם אם החיים הם ערך לעצמו וגם אם לא, יש לי דרך להכריע בלי קשר לזה. לכן אין ביניהם סתירה. ולכן שניהם, אנחנו יכולים להשתמש בשניהם. גם גם שתי הדעות האלה, זה האינקומנסורבילי איך שקראת לזה. שומע? גם שתי הדעות האלה אי אפשר לשים מדרג ביניהם. אי אפשר. לא, כן, אני לא צריך אבל כי הם לא סותרות. בדיוק מה שאני אומר. לא סותרות. זאת אומרת, שמואל טוען בבירור שלחיים יש ערך עצמאי. והתורה אומרת לי שהוא גדול יותר מהערך של המצוות. כי וחי בהם ולא שימות בהם. רבי שמעון בן מנסיא טוען: גם אם אתה צודק שמואל, וגם אם לא, אני יכול למצוא פתרון גם בלי להניח את ההנחה שלך. היא יכולה להיות נכונה, אני לא אומר שהיא לא נכונה. אני רק לא צריך אותה בשביל לקבל את ההכרעה. ולכן אני טוען שמי שאומר שיש סתירה ביניהם, כמו הביאור הלכה, לא צודק. אין סתירה ביניהם. זו קריאה לא נכונה של רבי שמעון בן מנסיא. רבי שמעון בן מנסיא לא אומר שהחיים הם אמצעי למצוות. הוא יכול להודות בזה שהחיים הם מטרה לעצמם, הם ערך לעצמם. הם לא אמצעי למצוות. ועדיין לעשות את החשבון שלו, כי בשביל להכריע אתה צריך למצוא יחידת מידה משותפת. איך תמדוד את ערך החיים ביחידות של שמירת שבת? אם אתה רוצה לעשות את זה בקומון מג'ר, במידה משותפת, אתה צריך למדוד את שניהם באותה יחידת מדידה. אז את השבת אני מודד ביחידות של שבתות, אבל גם את החיים אני יכול למדוד ביחידות של שבתות. אם הוא יינצל, אז הוא ישמור הרבה שבתות. זה לא אומר שזה כל הערך של החיים. יש ערך לחיים גם מצד עצמם. אבל ברור שאם הצלת לו את החיים, גם הרווחת הרבה שבתות. והרי זה מספיק כדי להכריע שצריך לחלל את השבת הזאת כדי להרוויח את השבתות האלה. זה תרגיל כדי לעקוף את האינקומנסורביליות בעצם. עכשיו כשמבינים את זה, אז בעצם מבינים שרבי שמעון בן מנסיא לא אומר משהו שהוא ערכית הפוך לשמואל. זה לא נכון. אין סתירה ביניהם במישור הערכי. במקור אחר, אבל אין סתירה ביניהם במישור הערכי. ולכן אפשר להשתמש בעצם בשתי ה… בשני הנימוקים האלה. עכשיו ניכנס באמת להערות הקודמות שעלו אצלכם. נפקא מינות. מה קורה עם הצלת גוי? או הצלת יהודי שלא שומר שבת? או הצלת קטן שכרגע לא חייב לשמור שבת או שוטה? מה קורה עם הצלת אדם לחיי שעה? אני מחלל שבת והוא יחיה עוד לא יודע עשר שעות. אחרי עשר שעות הוא ימות, הוא כבר לא ישמור שבתות הרבה. האם מותר לחלל שבת כדי להציל אותו? אתם מבינים שכל הדברים האלה יכולים להיות נפקא מינות בין הטעם של רבי שמעון בן מנסיא לטעם של שמואל. זה חוזר לסיפור של ה… של ניתוק המכשירים. עוד פעם? זה חוזר לסיפור של ניתוק המכשירים. במובן מסוים, עם חיי שעה למשל זה קצת מתחיל להיות דומה. כן. זאת אומרת, אז יש פה באמת כמה נפקא מינות שיכולות להיות. אז בואו נעבור עליהם קצת כי בעצם זה לא בדיוק כך. הטענה היא לגבי יהודי שלא שומר שבת למשל, הסכמת כמעט כל הפוסקים, האור החיים על התורה מציע אפשרות והביאור הלכה גם מביא שמה מישהו שרצה לטעון אחרת, אבל הסכמת כמעט כל הפוסקים שמחללים שבת בלי שום ספק על הצלת חיי אדם שלא שומר שבת. למה? הנימוק הוא גם רחב יותר. לפי וחי בהם אין שאלה, אבל לפי רבי שמעון בן מנסיא, הרי הוא לא ישמור שבתות הרבה. הוא יחזור בתשובה? הוא יחזור בתשובה וישמור שבתות הרבה? או שכן או שלא. מה הסיכוי? סטטיסטיקה. תעשה סטטיסטיקה כמה מתוך האנשים שנולדו חילונים חוזרים בתשובה, זה מיעוט קטן. אבל אמרת שמי שהיו עם חוויה שאוטוטו הם מתים זה יעזור להם לחזור בתשובה. כמה אנשים שאוטוטו מתו חזרו כתוצאה מזה בתשובה? אם תעשה סטטיסטיקה על זה אני מניח שזה לא יהיה הרבה יותר גבוה, אם בכלל. בטח לא רוב. אתם יודעים, אין אתאיסטים בשוחות אומרים תמיד, נכון? אבל אין מאמינים מחוץ לשוחות. אחרי שהיית בשוחה ונדרת לקדוש ברוך הוא שאתה חוזר בתשובה אם הוא יציל אותך, אתה לא חוזר בתשובה. אתה יוצא מהשוחה ואתה אומר: אוקיי הקדוש ברוך הוא, הסתדרתי. תודה, תודה. אבל יש גם את הילדים שלהם. השוחה היא רגע אמת. מכירים את הסיפור על מישהו שאומר, מישהו שטובע בים והוא מתחנן לקדוש ברוך הוא: אם תשלח לי ספינה אני אחזור בתשובה וזה, עוברת שם ספינה הוא עולה עליה ומתיישב בנחת: תודה רבה הקדוש ברוך הוא, כבר לא צריך הסתדרתי. עברה פה ספינה. אז זה… או במשחקי כדורגל, כן. יש אלוקים ל-90 דקות. בכל אופן, או בדקות שנכבשים הגולים. טוב, בכל אופן. לאנשים כאלה לפחות 90 דקות יש להם אלוקים. כן, כן. או, סנגוריתן של ישראל. כן. אוקיי. בכל אופן אז בואו נחזור אלינו. אז בעצם כשאנחנו מדברים על יהודי שלא שומר שבת, אז הסכמת כל הפוסקים באמת למעט אחד או שניים בכל הדורות, זאת אומרת הסכמה מוחלטת שמחללים שבת גם להצלת מי שלא שומר שבתות. ולמה? כי אתה אמור לאפשר לו את האפשרות לשמור שבתות. זה הנקודה. אם הוא לא עושה בזה שימוש, זה חשבון שלו עם הקדוש ברוך הוא. התפקיד שלך זה לוודא או לאפשר כמה שיותר שמירות שבת. ואתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות. אם הוא אחרי זה ינצל את זה לשמירת שבת או שהוא יחליט לא לנצל את זה, זה חשבון שהוא אמור לעשות מול הקדוש ברוך הוא, לא עסק שלך. זה הנקודה בהקשר של יהודי. בהקשר של גוי זה סיפור יותר מסובך. כי בהקשר של גוי הוא לא צריך בכלל לשמור שבת. היהודי צריך לשמור שבת, רק יכול להיות שהוא לא שומר. הגוי בכלל לא חייב בשמירת שבת. ולכן באופן עקרוני מעיקר הדין כתוב בגמרא, והפניתי אתכם לגמרא הזאת באותו עמוד למעלה, לא מחללים שבת להצלת חיים של גוי. זה הדין מדינא דגמרא, פסק אצל כל הפוסקים. ראיתם בשולחן ערוך, הפניתי אתכם לש"ל סעיף ב'. אלא מאי? והערתי שם הערה כי אני לא יכול להשאיר את זה ככה. זה מקומם ולדעתי זה גם לא נכון. הנקודה, ולכן הבאתי לכם שמה את המאירי, שהמאירי כותב בפרק שמיני ביומא שזה רק על הגויים של אז שלא היו גדורים בנימוסי האומות. הגויים של היום מחללים שבת עליהם כדי להציל אותם. למה? כי הנקודה היא כזאת. המאירי, שהמאירי אחר אגב, שהביאור הלכה מביא אותו ממש בהתחלה, המאירי כותב שמה קורה עם חיי שעה? אני מחלל שבת והבן אדם יחיה רק עד יום ראשון בבוקר, הוא לא ישמור שבתות. הוא יספיק להתוודות ולחזור בתשובה. אומר המאירי זה לא מדובר דווקא על שמירת שבת, מדובר על מצוות באופן כללי והוא יכול להספיק לעשות הרבה מאוד מצוות עד יום ראשון בבוקר ולכן אין בעיה אתה מחלל שבת גם להציל חיי שעה. עכשיו פה שימו לב, אם מדובר בגוי, עכשיו זה החיי שעה. מה קורה אם מדובר, והנקודה היא כזאת, להציל חיי שעה גם מצד רבי שמעון בן מנסיא, אומר המאירי, זה הנקודה החשובה. זאת אומרת, לפי וחי בהם אז וחי בהם, בסדר. אבל אני אומר לפי רבי שמעון בן מנסיא לכאורה אין הצדקה להצלת חיי שעה כי הוא לא ישמור שבתות הרבה. אומרים לא נכון, גם לפי רבי שמעון בן מנסיא מחללים שבת להצלת חיי שעה. אז גם גוי מצווה בשבע מצוות בני נח? בדיוק, זה מה שהנקודה. אז לכן המסקנה המתבקשת היא שאותו דבר ביחס לגוי. הגוי מצווה במצוות שלו ואתה צריך לאפשר לו לעשות אותם. זה לא דווקא שמירת שבת. אלא מאי? יש גויים שהם גויים רשעים, הם לא שומרים את השבע מצוות שלהם. לגויים כאלה, זה הגויים הקדמונים שהמאירי כותב, שם אמרה הגמרא לא מחללים שבת כדי להציל אותם. אבל הגויים שהם מתנהגים כמו בני אדם, שהם גויים מוסריים, מתנהגים בצורה נאותה, שומרים את השבע מצוות שלהם, את זה מחללים שבת כדי להציל אותם. אם מבינים את זה על חיי שעה, אותו דבר אפשר לומר גם על הצלת גוי. עכשיו תשאלו פוסקים היום, כמעט כל הפוסקים אומרים שבעצם אסור להציל חיי גוי. לא כל הפוסקים? רק רגע. רק בגלל טיעונים של איבה, דרכי שלום, מה יהיה, מה יחשבו עלינו, חילול קידוש השם, כל מיני דברים מן הסוג הזה. לא יצילו יהודים במקומות אחרים, אבל עוד פעם, זה פטנטים. בסופו של דבר מעיקר הדין כמעט כל הפוסקים יאמרו לכם היום אין לחלל שבת כדי להציל חיים של גוי. ובעיניי זו טעות גדולה. צריך לחלל, לא רק שמותר, צריך לחלל שבת כדי להציל חיים של גוי ולא רק בגלל איבה ודרכי שלום וכולי, אלא מעיקר הדין. וכל מה שכתוב בגמרא ובפוסקים שלא מחללים זה בגלל שהם כולם היו גויים שהתנהגו כמו בהמות. זה הגויים שהם הכירו. הגויים שאני מכיר הם אחרים, מתנהגים כמו בני אדם, לא שונה מיהודים, לצערי לפעמים. אבל זה המצב ולכן… אבל מה זה קשור אבל? לפעמים גם יהודים וגם גויים… אבל מה זה קשור אבל איך הם מתנהגים? הצלת… חילול שבת כדי להציל חיים מותנה בזה שבחיים שלו הוא יעשה מצוות או מעשים טובים, נכון? בשביל זה אני מחלל שבת. אז אם יש גוי שמתנהג כמו בהמה אין סיבה לחלל שבת. לחלל שבת כי הוא לא יעשה את זה בחיים שלו. אבל אם יש גוי שמתנהג כמו שצריך, אז מחללים שבת כדי להציל את חייו. אבל אם תגיד שזה בגלל ערך החיים אז זה משהו אחד. אבל אם אתה אומר שזה קשור בהתנהגות שלו, אז מי מחליט איזו התנהגות היא התנהגות של בן אדם טוב או רעה? התורה. התורה. התורה אומרת שצריך לקיים שבע מצוות. אבל איך אתה יודע? איך אתה יודע בזמן, ברגע כזה של פיקוח נפש, איזה מין גוי זה? יש חזקות בעולם. כשאת רואה בן אדם, ואת לא מכירה אותו, את דנה אותו לפי חזקות, כך בכל תחומי ההלכה. עכשיו השאלה מה הגוי הסביר? זו בעצם השאלה. אם הגוי הסביר הוא אדם סביר, אז האדם שאת רואה מולך הוא בחזקת כזה עד שלא יוכח אחרת. ולפי זה נאצי היית צריכה להציל? היית צריכה להציל נאצי לפי זה. תלוי מי. אם את רואה ואת יודעת שהוא נאצי, אז לא. כי את יודעת שהוא לא בן אדם. נאצי זה אויב, כבר דין אחר לגמרי. מה תעשי? לא, לא, אני לא מדבר על אויב. אויב זה משהו אחר. אני מדבר על מישהו שלא מתנהג כמו בן אדם, לא בגלל שהוא אויב. בסדר, נאצי זה גם דין רודף, יש עוד דברים. לא, לא, אז אני לא מדבר על אויב. אויב זה משהו אחר. אני מדבר על מישהו שלא מתנהג כמו בן אדם. אז למה ליהודי אמרת שזה בסדר? ליהודי אנחנו נותנים אפשרות ולגוי אין אפשרות? נכון, זה ההבדל בהלכה. זה ההבדל היחיד בין יהודי לגוי בהלכה. מתן או הערכת הפוטנציאל. זה הבדל שקיים. שאצל יהודי, למרות שהוא מוחזק להיות רשע, לא מכיר פוסק שאומר, עוד פעם חוץ מהאור החיים, לא מכיר פוסק שאומר שלא לחלל עליו שבת. אבל ההנחה היא שבעצם אתה אמור להעמיד לפניו את האפשרות לשמור שבת. אז גם לגוי יכולת להגיד אותו דבר. אך אני חושב שההבדל הוא עוד פעם לא באמת מהותי, אלא בזמן חז"ל פשוט הגוי המצוי לא היה כזה. וכיוון שהגוי המצוי לא היה כזה, אין טעם לדבר על פוטנציאלים שכנראה לא יתממשו. וההנחה היא שאצל יהודים זה לא דבר כל כך מופרך. יש כאלה שכן, יש כאלה שלא, אבל אתה לא יכול להניח שזה לא יקרה. ובשביל לא לחלל שבת אתה צריך להניח שזה לא יקרה, לא שבשביל לחלל אתה צריך להניח שזה כן יקרה. זה ההבדל. אלא בשביל לא לחלל אתה צריך להניח שזה לא יקרה. אבל הרב, שלחת אותנו לאיזה מקום, שמי שנידון בבית דין למיתה, אז לא מפקחים עליו את הגל בשבת, כי בגלל שאם הוא היה מוכן להביא את עצמו למיתה כי הוא נידון למיתה, אז למה אז לא מחללים עליו את השבת? כן, אבל זה לא בגלל זה. לא בגלל שהוא היה צריך היה מוכן להכין את עצמו למיתה. אדם לא יכול לוותר על החיים שלו, זה לא רלוונטי. גם אם הוא מקריב את חייו, זה לא פוטר אותי מלהציל את חייו. אדם הוא לא בעל הבית על החיים שלו. אבל ראיתי שם שעליו לא מחללים את השבת. זה משהו אחר, מסיבות אחרות. הוא שבכל מקרה הולך למות. הוא שבכל מקרה צריך למות. אם היה מותר לעשות עונש מוות בשבת היו הורגים אותו בשבת. אך יש דין שבשבת לא הורגים אותו. אז בסדר, אז עכשיו הוא נהרג מעצמו, מה פתאום לחלל שבת כדי להציל אותו כשיש עלי חובה להרוג אותו? מה שלא הצלחתי להבין, את הלמה לא משתמשים בוחי בהם תמיד? לכאורה אם מקבלים מהגמרא גם את וחי בהם אז תמיד צריך להציל גוי. בסדר גמור, הוא לא הבין. אז למה הפוסקים לא פוסקים את זה אם זה ממש מהגמרא? לא, כי הם טוענים שגם מצד וחי בהם לא מצילים חיים של גוי. למה? כי ערך החיים שלו לא שווה חילול שבת. אבל התורה לא עשתה נפקא מינה בין גוי, כתבה וחי בהם על כולם. התורה לא כתבה כלום, זה הכל פרשנויות. זאת הפרשנות של חז"ל. אבל אני אומר עוד פעם, המאירי טוען שזה רק לגויים של אז. והטענה היא שערך החיים שלהם נובע מההתנהגות שלהם ולכן גם וחי בהם יונק מאותה סברה. וברגע שמתנהגים כמו בני אדם, אז אני מתייחס גם לערך החיים שלהם כמו ערך חיים של יהודי, ולכן גם מצד וחי בהם אני יכול לחלל שבת עליהם. וגם וחי בהם, זה חי בהם במצוות ולא שימות מהמצוות. מה זה בהם? זה המצוות מדובר. זה ברור, אבל זה בהנחה שהוא באמת יחיה. אבל אם הוא לא יחיה אז אין טעם לחלל שבת כדי להחיות אותו. לחיות צריך לחיות בהם. טוב, אז זה בכל אופן, זה לגבי הנפקא מינות השונות. הביאור הלכה בשכ"ט סעיף ד' מתחיל. אפילו מצאו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, זו חרת חיי שעה, כן, זה הנפקא מינה. מפקחין ובודקין עד חוטמו וכולי. מה זה אלא לפי שעה? פה מגיע הביאור הלכה, שזה לכאורה נפקא מינה בין רבי שמעון בן מנסיא לבין שמואל, נכון? כי הרי לפי רבי שמעון בן מנסיא ההיתר לחלל שבת זה כדי שישמור שבתות הרבה. עכשיו פה מדובר שיכול לחיות רק לפי שעה. אז אומר הביאור הלכה כך: אמרות כן? אלא לפי שעה. ואף על גב דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, משום דלאו דווקא שבת הוא הדין שאר מצוות, כמו שכתב המאירי ביומא וזה לשונו, שהוא מצטט את המאירי: ואף על פי שנתבאר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת, שבאותה שעה ישוב בלבו ויתוודה, עד כאן לשונו. אז לכן לא מדובר דווקא על שמירת הרבה שבתות, אלא על שמירת מצוות באופן כללי, ולכן גם חיי שעה זה ככה. אמרתי שהמאירי לשיטתו, לכן הוא גם כותב שגם בגוי מחללים שבת כדי להציל אותו, כי גם הגוי בעצם מדובר בכל המצוות, לאו דווקא מצוות של שבת. אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא, אבל לדינא לא תלוי כלל במצוות, דאין הטעם דדחינן מצווה אחת בשביל הרבה מצוות, אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לשמואל וחי בהם. וכדכתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות שבת: שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, וכן כל הני תנאי, כן, כל התנאים שלומדים את זה בגמרא שם. מה הוא אומר? זה הביאור הלכה שהתכוונתי קודם. הוא בעצם נכון, כיוון להלכה אנחנו לא פוסקים כמו רבי שמעון בן מנסיא אלא כמו שמואל, וכיוון שיש ביניהם הבדלי תפיסות אז אנחנו לא יכולים ללכת עם שניהם. וכיוון שכך בעצם הטעם החשוב הוא שמואל, ולפי שמואל לא עולה השאלה, ברור שגם על חיי שעה מחללים שבת כי ערך החיים הוא ערך בפני עצמו, לא משנה אם זה חיי שעה או חיי עולם. רק לפי רבי שמעון בן מנסיא שצריך לשמור שבתות הרבה, אז עולה שאלה מה קורה לגבי חיי שעה. מה רואים פה? שהביאור הלכה הבין שיש מחלוקת בין הנימוקים האלה והם סותרים. זה מה שאמרתי לכם קודם, ואני חושב שהוא טועה. רבי שמעון בן מנסיא לא חולק על שמואל. רבי שמעון בן מנסיא אומר משהו בסך הכל דומה, אולי חלקי אבל דומה, ולכן הטעם של רבי שמעון בן מנסיא נשאר להלכה כמו שראינו בגמרא במסכת שבת קנ"א לגבי קטן. וגם במאירי שמביא פה חלל עליו שבת אחת, זה המאירי שהוא מצטט פה בתחילת דבריו. אז רואים שהפוסקים והראשונים והגמרא עצמה כן מביאים גם את הטעם של רבי שמעון בן מנסיא. הביאור הלכה הבין שיש פה הבדל ערכי בין שני הנימוקים, ששמואל טוען שהחיים זה ערך עצמאי ורבי שמעון בן מנסיא מבין שהחיים זה אמצעי למצוות, אבל זה לא נכון. זה מה שאמרתי קודם. אוקיי, אז הרי אחרי זה הוא אומר על חרש ושוטה וכל בקיצור עובר לכל הנפקא מינות שדיברנו עליהם, זה הכל בעצם נמצא בביאור הלכה הזה, אבל אני רוצה כבר להמשיך הלאה כי אנחנו צריכים להתקדם. עכשיו לגבי כמו שאמרתי לגבי הצלה של חיי גוי אז דיברתי על זה בשולחן ערוך, אמרתי בסימן ש"ל סעיף ב'. הנה לגבי גוי, אז לפי שמואל שכתוב וחי בהם, הרי הגוי הוא בלאו הכי לא יקיים מצוות, הוא לא יחיה בהם, אז למה שמואל מציל? למה הוא יחיה במצוות שלו? למה לא יחיה בהם? שבע מצוות. כן. אז תראו, בשולחן ערוך בש"ל סעיף ב' זה בעצם פה הוא פוסק את הדין של הגוי: כותית, כותית הכוונה גויה, אין מיילדין אותה בשבת כי זה חילול שבת ולמרות שזה פיקוח נפש, אפילו בדבר שאין חילול שבת. זאת אומרת אפילו אם זה לא חילול שבת מבחינתי אני לא עושה את זה כי עובדי עבודה זרה וגויים צריך להשאיר אותם למות. עכשיו זה בדיוק מה שאמרתי, זה דין הגמרא. אבל הגויים של היום כותב המאירי, של היום, המאירי זה המאה ה-14, אבל אני אומר קל וחומר לגויים של היום לעניות דעתי ההלכות האלה לא נכונות. הם בטלות לגמרי. כך גם כותב הרב קוק. כך כותבים פוסקים בודדים שמאמצים את המאירי הזה, לדעתי זה פשוט בסברה, יש לזה ראיות וזה נראה לי ברור לגמרי. בכל אופן זה מה שהוא כותב פה. עכשיו כשאתם מסתכלים בנושאי כלים, המשנה ברורה, המקור זה עבודה זרה כ"ו עמוד ב'. למה לא מיילדים אם זה לא חילול שבת? מה הבעיה בזה? מה לא הבנתי? למה לא מיילדים אם זה לא חילול שבת? כי זה עצמם, הם מורידים ולא מעלים. עובדי עבודה זרה צריך להשאיר אותם למות. לא בגלל החילול שבת, אלא בגלל שיותר טוב להיפטר מהם. כאילו שלא ייוולד עוד רשע בעולם? מה? הקו העדין בין זה לבין רצח הוא מאוד קטן. כאילו לעזור, כאילו לא לעזור להביא עוד רשע לעולם? כן, לא בגלל הבן שלה, בגלל עצמה. הקו העדין בין זה לבין רצח הוא מאוד קטן. נכון, הוא מאוד קטן. לא, זה בגמרא עצמה למעשה היה צריך גם להרוג את הגוי, רק אין היתר להרוג אותו בידיים אז הורגים אותו בגרמא, רק לא מצילים אותו. או מורידים אותו לבור ולא מעלים אותו. כן, מורידים ולא מעלים. אבל עוד פעם, זה הכל, זה מה שאומר המאירי וזה נקודה חשובה, כי אנשים חושבים היום שזה בעצם יחס ההלכה לגויים. זה לא נכון בעיניי. יחס ההלכה לאותם גויים שהיו שם, גויים מרשעים שרצחו ונאפו וגנבו והתנהגו כמו בהמות ועבדו עבודה זרה. האנשים האלה מבחינת חז"ל יש להם דין של בהמות. אם אתה רואה גויים שמתנהגים כמו בני אדם היחס הוא אחר לגמרי. הרב, היה סיפור שהיה פיגוע בחברון ונהרג בחור ישיבה שהוא היה משוודיה או משהו כזה, ואז השתילו את האיברים שלו, ההורים שלו עוד לא היו פה, המשפחה לא הספיקה להגיע, זה היה בשבת, אז השתילו את האיברים שלו לערבים. אוקיי. אז זה היה נראה פשוט מקומם כבר, עובר כל גבול. למה? כי הערבים רצחו אותו והרוויחו ממנו. זה הערבים, רצח אותו מישהו ויש אנשים אחרים שגם הם ערבים שצריכים איברים, מה זה משנה? את יכולה להחליט שאת לא רוצה בכלל להציל ערבים, אבל זה לא קשור לשאלה מי הרג אותו. אבל השתילו בהרבה אנשים, מה שקרה בלוד ובהרבה אנשים כולל ערבים. כן, נכון, אז מה? עושים את זה כל הזמן. בדיוק. הרב, מה לגבי להציל רשע יהודי? זאת אומרת לא רשע במצוות, אלא פושע ואדם שהוא מסוכן וכאלה? עקרונית יש חובה להציל אותו, ותכניסי אותו לכלא. המשנה ברורה פה כותב: כותית אין מיילדין אפילו בשכר, דבחול מיילדין משום איבה. אז הוא אומר ביום חול כן מטפלים בה בגלל איבה, כי הגויים ישנאו אותנו ובסוף יכולים גם להרוג יהודים וכולי, כמבואר ביורה דעה. אבל הכא אסור, אבל כאן אסור לעשות את זה, למה? משום דיכולה להישמט ולומר דאין מחללים שבת כי אם להאו דמינטר שבתא. זה הרי תופעה מדהימה. זאת אומרת הוא אומר ביום חול אנחנו מיילדים אותה בגלל שתהיה איבה, יראו שאנחנו לא מיילדים את הגויים, אז הגויים ישנאו אותנו וגם הם לא יצילו יהודים וזה יכול להביא לסכנה של יהודים. אבל אם זה בשבת, אומר המשנה ברורה, תראו איזה הסתכלות אופטימית. אם זה בשבת הגויים מבינים, אין בעיה, הם לא ישנאו אותנו כי אנחנו נגיד להם מה אתם רוצים? אנחנו לא מחללים שבת על מי שלא שומר שבת, ואז הם ירגעו, הכל יהיה בסדר. אני לא יודע איזה גויים הוא הכיר, הגויים שאני מכיר כולל היהודים שאני מכיר, אני חושב שהיו הורגים אותי אם הייתי אומר להם דבר כזה. אבל אני אומר עוד פעם, יכול להיות שאלה הגויים בסביבתו. באמת צריך לזכור לא להיות אנכרוניסטים, כי הגויים של אותה תקופה זה גויים אחרים כי היה ברור להם שיש מצוות דתיות. הם לא באו מהכיוון המוסרי כמו שמקובל היום, אלא לכל אחד היה ברור שיש דתות שונות ולכל דתות יש מצוות כאלה, ואם הייתי אומר להם תראו בשבת אני לא יכול לעשות את זה מה לעשות, אסור לי דתית, אז הם היו מקבלים את זה. כך טוען המשנה ברורה. אני רק אומר שכמובן היום, היום זה לא רלוונטי, אף אחד לא יקבל את זה ואין שום סיבה בעולם להתחשב בטיעון כזה. אף אחד לא יקבל דבר כזה, אני לא יכול לחלל שבת כי אסור לי כי הדת שלי אומרת שמותר לחלל שבת רק על מי ששומר שבת, לא על מי שלא שומר שבת. זה היה מגביר את השנאה עוד יותר אפילו, לא רק שזה לא היה משכך אותה. אז תראו את ההבדל בתפיסות כשאני מדבר על לפני פחות מ-100 שנה. וזה לפני פחות מ-100 שנה. אבל ברור לענייננו, אז אני אומר זה הנימוק שלו, זה נימוק של איבה או דרכי שלום או כל מיני דברים מן הסוג הזה. זה הנימוקים המקובלים בפוסקים, והוא באמת גם כותב שמותר לחלל שבת רק במלאכות דרבנן, לא ב. דאורייתא, אבל אני אומר לרוב הפוסקים היום, א', מותר גם במלאכות דאורייתא גם על גויים, אלא שהנימוק שלהם הוא עדיין האיבה. כי הגויים ישנאו אותנו וכולי, אז לכן מותר גם במלאכות דאורייתא. ואני טוען שלפי המאירי מותר לחלל, צריך, לא מותר, צריך לחלל במלאכות דאורייתא ולא בגלל איבה. אני בודד, אף אחד לא שמע מה שאני עושה ואף אחד לא ישנא אותי אם לא עשיתי את זה, אני בודד, אני צריך לחלל שבת במלאכה דאורייתא כדי להציל חיים של גוי. למה? בגלל שהגוי יש לו מעמד כמו יהודי, כמו שהמאירי כותב. גוי מתוקן. זאת אומרת גוי שמתנהג כמו בן אדם, לא גוי שמתנהג כמו בהמה מה שחז"ל תיארו. אם הולכים לפי מה שהביאור הלכה שמה מביא שזה לחלל שבת גם שישמור מצוות אחרות, לאו דווקא שבת. וזה הנימוק גם על הגוי. אז רציתי לשאול, הרי יש מצוות, אני שוב חוזרת למה שאלתי אותך בהתחלה לגבי איבר. למשל, אני במקרה למדתי שעיוור ונכה הם פטורים ממצוות הראייה, הם לא צריכים לעלות לרגל. אז אם אתה גורם למישהו להיות עיוור, אתה לא מחלל שבת בשביל העיניים שלו, או אפילו בשביל הרגל שלו, או אפילו האצבע ברגל שתגרום לו לא ללכת, אז אתה אחרי זה הוא ייפטר ממצוות והוא לא יקיים מצוות חשובות. אז למה לא ללכת על זה שהשלמות, הרי מצוות מקיימים אותם עם הרבה דברים בגוף? אבל את שאר המצוות הוא כן יקיים. אז עוד פעם השאלה היא האם כמות המצוות שהוא לא יקיים מצדיקה את החילול שבת הזה או לא? אבל זה מה שאני, אז כאילו לפי הביאור הלכה אנחנו רואים שהוא כן נכנס כאן לשיקולים של עוד מצוות. גם על גוי אתה עכשיו לא עשית השוואה לגבי השבע מצוות בני נח אם הם שקולים לחילול שבת. ההנחה היא שהוא לא מקיים מצוות. אם יש גוי שמקיים רק ארבע מתוך שבע המצוות, יש מקום לדון, אני לא יודע. לא יודע איפה עובר הקו. ההנחה, אני מדבר כרגע על מי שכן מקיים או לא מקיים מצוות. לא, אבל לפי הפסיקה שהגוי של היום מקיים מצוות, אז לא התחלת לעשות את השיקול של כמה מצוות הוא מקיים. לא צריך לעשות את השיקול, הוא מקיים את המצוות שלו. אז אותו דבר, הרי אם אדם יאבד איבר הוא לא יקיים מצווה כשנפגע לו איבר מסוים. אבל הוא יקיים את המצוות שלו, אז יש לו מצווה פעם בכמה שנים לעלות לרגל, אותה הוא לא יקיים, אז מה? עדיין כאן חסר משהו מהותי. מה? ואם הוא יהיה חירש ולא יוכל להניח תפילין? אז אני אומר, יכול להיות. אז במקום שבו השיקול, אגב, על הצלת עין מחללים שבת. יש מחלוקת רש"י ותוספות למה, שורא דעינא הגמרא אומרת, מחללים שבת. רק שלפי רש"י ורבנו תם נחלקו, שיטה אחת זה בגלל שזה מביא לסכנת נפשות ממש, והשיטה השנייה אומרת שסומא חשוב כמת ולכן מחללים שבת. והשיטה הזאת כנראה הולכת על המנגנון שחני דיברה עליו פה. אבל זה רק על העין. טוב, אנחנו נעצור כאן, אז הגענו בעצם עד סעיף י"ב, ולא עד בכלל. תודה רבה. תודה רבה, שבת שלום. שבת שלום, להתראות.