פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שיעור קודם: פטור ומותר מול לפני עיוור
- מדוע הראשונים מקשים דווקא על פטור ומותר
- פטור, עונש, ולשון המשנה
- כניסה לעניין שניים שעשוה: עקירה והנחה
- הנחת הקושיה מול תשובת רבי: תוצאה בעולם מול גברא
- שני ניסוחים אצל רבי ומשמעותם
- אמירה לנוכרי כהשלכה למודל תוצאה
- חצי שיעור ביומא: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש
- חזי לאיצטרופי וכל חלב: הבנות אחרונים
- חצי שיעור במצוות עשה כהשלכה
- השפת אמת: שניים שעשאוה כחצי שיעור במלאכת הוצאה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט ממשיך שיעור על *lifnei iver* ועובר לדיון המרכזי במעמד של “זה עוקר וזה מניח” בשבת, כאשר המשנה קובעת “שניהם פטורין אבל אסור”. הוא מציג את קושיית הראשונים מדוע במשנה יש מצבים של “פטור ומותר” אף שקיים לכאורה איסור *lifnei iver*, ומסביר מדוע הקושיה הודגשה דווקא שם ולא גם ב“פטור אבל אסור”. לאחר מכן הוא נכנס לשאלת הגמרא “והא אתעבידה מלאכה מביניהו” ולדרשת רבי מ“בעשותה” שממעטת “שניים שעשאוה”, ומפתח מתוכה שתי תפיסות בהגדרת מלאכות שבת: איסור תוצאה במציאות מול איסור הממוקד באחריות האדם ובשביתתו. בהמשך הוא מקביל זאת למחלוקות באמירה לנוכרי ובחצי שיעור ביומא, ומביא את השפת אמת ששואל מדוע “שניים שעשאוה” אינו נאסר מדאורייתא כחצי שיעור, ומותיר את ההמשך לשיעור הבא.
שיעור קודם: פטור ומותר מול לפני עיוור
הטקסט מציב נקודת מוצא מן המשנה שבה יש ציורים שבהם אחד עבר איסור דאורייתא והשני “לא עשה כלום” ובכל זאת נאמר עליו “פטור ומותר”, ולעומתם ציורים שבהם אחד עשה עקירה ואחד עשה הנחה ושניהם “פטורין אבל אסור” באיסור דרבנן. הראשונים מקשים מדוע במקרים של “פטור ומותר” אין לומר שעבר על *lifnei iver*, ומובאים תירוצים כגון דברי הרא״ש שהמשנה עוסקת רק באיסורי מלאכה של שבת ולא באיסורי *lifnei iver*, ואפשרויות נוספות בתוספות ובמהלך ברא״ש כגון שמדובר בנוכרי או בחפץ של נוכרי. הטקסט מדגיש שהתירוצים הללו יכולים ליישב עקרונית גם את המקרים של “פטור אבל אסור”, ולכן השאלה מדוע הראשונים מקשים דווקא על “פטור ומותר” היא בעיקר נקודה דידקטית לפתיחת הדיון.
מדוע הראשונים מקשים דווקא על פטור ומותר
הטקסט מציע שהמוקד בקושיית הראשונים הוא לשון “מותר”, משום שאם יש איסור *lifnei iver* קשה להבין כיצד ניתן לומר “מותר” לגמרי, בעוד שב“פטור אבל אסור” כבר נאמר שיש איסור ואפשר להשאיר פתוח מה מקורו. חני מציעה שב“זה עוקר וזה מניח” ייתכן שהאיסור אינו איסור דרבנן של הוצאה אלא איסור דאורייתא של *lifnei iver*, משום שהמשנה לא נימקה מהו מקור האיסור, אך הטקסט מראה שהצעה זו מייצרת חידוש חריף ומסתבכת בלולאה: אם אין איסור הוצאה דרבנן על עקירה/הנחה לבדן, אז אין “איסור אמיתי” שהכשיל בו את השני כדי לחול *lifnei iver*. הטקסט קושר זאת למחלוקת רש״י ותוספות אם האיסור הדרבנן ממוקד בעקירה או בהנחה, אך קובע שפשט הגמרא הוא שמדובר ב“פטור של שניים שעשוה” עם שני חידושים: אין איסור דאורייתא של הוצאה, אך יש איסור דרבנן של הוצאה, ולכן קשה מאוד לפרש אחרת.
פטור, עונש, ולשון המשנה
הטקסט דוחה ניסיון ליישם כאן *קים ליה בדרבה מיניה* משום שהדיון הוא על המסייע ולא על העובר את האיסור החמור עצמו. הוא בוחן את ההבחנה אם “פטור” משמעו בהכרח פטור מאיסור תורה, ומדגיש ש“פטור” יכול להיות גם פטור מעונש למרות איסור דאורייתא, ושלא תמיד “פטור אבל אסור” מצביע דווקא על איסור דרבנן. הוא מציין דוגמאות שבהן לשון אחרת נאמרת, כגון ביומא שנאמר “חכמים אוסרים”, ומעיר שבעתיד יעסוק גם בשיטות במלאכה שאינה צריכה לגופה שבה “פטור” מתפרש כפטור מעונש בלבד אף שהאיסור דאורייתא. בסיכום נקודת הראשונים, הטקסט אומר שאין לו תשובה טובה מדוע הקושיה נוסחה דווקא על “פטור ומותר”, ומציע שהטעם הוא חידוד הקושיה במקום שבו נאמר היתר גמור.
כניסה לעניין שניים שעשוה: עקירה והנחה
הטקסט מגדיר את הנחת העבודה להמשך: “זה עוקר וזה מניח” מוגדר בפשטות כאיסור הוצאה מדרבנן ולא כ-*lifnei iver*, משום שלא נעשתה מלאכה בשלמותה על ידי אדם אחד. הוא מביא שרש״י על המשנה כבר מצטט את הגמרא בדף ג ע״א, ושם הגמרא שואלת על המשנה: “והא אתעבידה מלאכה מביניהו”, שהרי יחד נעשתה מלאכה שלמה במציאות. הטקסט מדגיש מתודה לימודית קבועה: יש לנתח מה הניחה הקושיה ומה התחדש בתירוץ, והניתוח הזה פותח את כל מסגרת העיון של הסוגיה.
הנחת הקושיה מול תשובת רבי: תוצאה בעולם מול גברא
הטקסט מנתח שהקושיה “והא אתעבידה מלאכה מביניהו” מניחה שאיסורי שבת הם איסורי תוצאה: אם בעולם קרה מה שהתורה אסרה, יש מקום לחיוב. הוא מציע אפשרות שתירוץ הגמרא ידחה הנחה זו ויאמר שהמוקד הוא שביתת האדם והאחריות האישית, כך שאם אף אחד לא עשה את כל הפעולה אין חיוב דאורייתא. הוא מביא את תירוץ הגמרא בברייתא: רבי דורש “מעם הארץ בעשותה” – “העושה את כולה ולא העושה את מקצתה”, “יחיד ועשאה חייב, שניים ועשו אותה פטורים”, ומביא גם את מימרת רב חייא בר גמדא “בעשותה – יחיד שעשה חייב, שניים שעשאוה פטורים”, תוך הערת הראשונים מדוע אמורא מובא כסיוע לברייתא, והסבר שהדבר יכול להיות לחיזוק סמכות ברייתא שלא נכנסה למשנה.
שני ניסוחים אצל רבי ומשמעותם
הטקסט מדגיש שבברייתא של רבי יש שני ניסוחים שאינם חופפים: “העושה את כולה ולא העושה את מקצתה” ממוקד במלאכה ובשלמותה, ואילו “יחיד ועשאה חייב, שניים ועשו אותה פטורים” ממוקד במבצע. הוא מציע שרבי מתמודד עם שתי אפשרויות להבנת איסורי שבת: גם אם מתמקדים בתוצאה, עדיין עונש דורש ייחוס אחריות מלאה לאדם אחד; וגם אם מתמקדים בשביתת האדם, ברור שאין כאן אדם שהפר שביתה במלאכה שלמה. הטקסט מצביע על כך שהפסוק עצמו עוסק בחטאת, ולכן יש מקום להבין שהדרשה בנויה על הקשר של עונש וכפרה, והוא מדגיש את מבנה הפסוק עם הכפילות של “אחת” כבסיס לשני מיעוטים: “נפש אחת” ולא שתיים, ו“אחת ממצוות ה’” כשלמות ולא חלק.
אמירה לנוכרי כהשלכה למודל תוצאה
הטקסט מביא את הסמ״ג בשם המכילתא (כפי שמובא בבית יוסף) שלומד מ“ששת ימים תעשה מלאכה” לשון פסיבית שהמוקד הוא שהמלאכה “תעשה”, וממילא בשבת יש דרישה שהמלאכה לא תעשה, כך שאמירה לנוכרי יכולה להתפרש כאיסור תורה משום שהתוצאה נעשתה. הוא מציין שהבית יוסף דוחה זאת ורוב הראשונים והאחרונים סוברים שזה איסור דרבנן, אך משתמש בדוגמה כדי להמחיש תפיסה דומה להנחת הקושיה בגמרא. לאחר מכן הוא מביא שני נימוקים ברש״י לאיסור אמירה לנוכרי: נימוק של שליחות לחומרא מדרבנן, ונימוק של “ודבר דבר” כאיסור דיבורי חול בשבת, ומציג נפקא מינות ביניהם לגבי אמירה בערב שבת מול עשייה בשבת או אמירה בשבת מול עשייה ביום חול. הוא מביא את החתם סופר והאמרי בינה שמקשים על נימוק השליחות משום ששבת נתפסת כחובת שביתת הגוף, ומסביר שהמחלוקת הזו משקפת שוב את שני המודלים: איסור תוצאה במציאות מול איסור המוגדר דרך פעולת האדם ושביתתו.
חצי שיעור ביומא: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש
הטקסט עובר למשנה ביומא על איסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים ומביא את קושיית הגמרא מדוע נאמר “אסור” כשעונשו כרת, ואת התירוץ שהמשנה עוסקת בחצי שיעור. הוא מציג את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן אומר “חצי שיעור אסור מן התורה” משום “חזי לאיצטרופי”, וריש לקיש אומר “מותר מן התורה” כי “אכילה אמר רחמנא וליכא”, והגמרא מוסיפה שלריש לקיש יש איסור דרבנן. הוא מדגיש שלפי רבי יוחנן השיעורים ממלאים תפקיד בעיקר ביחס לעונש, ומעלה חקירה אם חצי שיעור הוא אותו איסור מקורי ללא עונש או איסור מחודש בפני עצמו, תוך השוואה לקטגוריות רוחב כמו ספק דאורייתא לחומרא ו-*lifnei iver*.
חזי לאיצטרופי וכל חלב: הבנות אחרונים
הטקסט מביא את הדרשה “כל חלב” כריבוי לחצי שיעור, ומדגים כיצד אחרונים מנתחים את היחס בין הסברה לפסוק ואת גדר האיסור. הוא מצטט מן הקובץ שיעורים בבבא בתרא אות שס״ז שמסביר “חזי לאיצטרופי” כהוכחה עקרונית לקיום איסור גם בחצי שיעור, גם כאשר בפועל אין אפשרות לצירוף כמו ברגע האחרון של יום כיפור, ומדגיש שהצירוף הוא ניסוי מחשבתי ולא תנאי מציאותי. מול זה הוא מביא משערי יושר לרבי שמעון שקופ שמנסח שחצי שיעור הוא “איסור אחר” ואינו אותה עבירה שעליה לוקים כשיש שיעור שלם, ומפתח דיון אם האיסור המקורי חל על כל משהו ורק “אכילה” מוגדרת כשיעור או שיש איסור מחודש של חצי שיעור. הוא מוסיף ניסוח של הרב עמיאל בדרכי משה כשתי הבנות: האם אכילה היא בכזית ורק יש גזירת הכתוב שאוסרת חצי שיעור, או שאכילה היא בכל שהוא והשיעור מגדיר רק עונש.
חצי שיעור במצוות עשה כהשלכה
הטקסט מעלה נפקא מינה: אם חצי שיעור הוא “אותו איסור בלי עונש”, היה מקום לחשוב שבמצוות עשה חצי שיעור יקיים את המצווה, אך בפועל זה אינו מתקבל משום שלשיעורים במצוות עשה יש תוקף דאורייתא כהלכה למשה מסיני. הוא מציין אפשרות תאורטית שחצי שיעור במצוות עשה יהיה לכל היותר מדרבנן, אך מבהיר שהדיון כאן בעיקר מחזק את הצורך לדייק בגדרי חצי שיעור באיסורים.
השפת אמת: שניים שעשאוה כחצי שיעור במלאכת הוצאה
הטקסט מביא את השפת אמת על המשנה ששואל מדוע “זה עוקר וזה מניח” אינו אסור מדאורייתא מדין חצי שיעור לפי רבי יוחנן, ובפרט בעקירה ש“חזי לעשות גם הנחה”. הוא מציע שאפשר היה לפרש שהמשנה מונה “פטורים דאתי לידי חיוב חטאת” משום שעקירה ראויה להצטרף להשלמה, ולחלק לפי רש״י בין עקירה להנחה, אך מסיים שהשפת אמת מציין שמרש״י ומהרא״ש משמע שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן. הטקסט מציב שאלה נוספת מדוע השפת אמת מציג את חצי שיעור ושניים שעשאוה כשני מסלולים שונים במקום לזהות אותם, ועוצר את הסוגיה לקראת המשך בשיעור הבא.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בשיעור הקודם דיברתי על לפני עיוור וראינו שם שהתחלנו, נקודת המוצא הייתה שבמשנה ישנם ציורים שבהם אחד עבר איסור דאורייתא והשני לא עשה כלום, זה פטור ומותר. וישנם ציורים שבהם אחד עשה עקירה ואחד עשה הנחה ולכן שניהם לא חייבים מדאורייתא אבל יש איסור, איסור דרבנן בפשטות, אבל יש איסור. והראשונים שאלו על הציורים מהסוג הראשון למה בציורים ההם מי שכתוב עליו שהוא פטור ומותר לא עבר על איסור של לפני עיוור. ראינו שם כמה תירוצים, הראש אומר שלא עסקו פה בלפני עיוור אלא רק באיסורי מלאכה של שבת. תוספות וגם בראש זה עלה בתור אפשרות, דיבר על זה שזה חפץ של נוכרי ואולי זה מדובר בנוכרי וכל מיני דברים מן הסוג הזה. כל מיני תירוצים עלו שם כדי להסביר את העניין של למה אין פה את העניין של הלפני עיוור. השאלה שאולי הייתי רוצה לפתוח בה זה למה אותם ראשונים מקשים דווקא על הציורים שבהם פטור ומותר. את אותה שאלה אפשר היה לשאול גם על הציורים של פטור אבל אסור. כאשר יש שני אנשים שאחד עשה עקירה ואחד עשה הנחה, אז כל אחד מהם עבר איסור דרבנן של הוצאה, נכון? גם שם אני יכול לשאול וחוץ מזה הוא גם עבר איסור דאורייתא של לפני עיוור. זאת אומרת למה הם ממקדים את השאלה שלהם דווקא על הציורים של פטור ומותר? לא כתבתי לכם את זה בדף כי זה בעצם רק נקודה דידקטית להתחיל ממנה, אני לא אעסוק בה ממש. וזאת באמת שאלה טובה. מבחינת התירוצים השונים של הראשונים, התירוצים באופן עקרוני יכולים ליישב גם את השאלה הזאת. זה לא שאני נשאר בסוף עם איזה קושיה שאין לי עליה תירוץ. למשל, התירוץ של הראש שאומר שהמשנה עסקה רק באיסורי מלאכה בשבת ולא עסקה באיסורי לפני עיוור. נכון, יש איסור לפני עיוור, אבל המשנה מתמקדת באיסורי מלאכה של שבת. התירוץ הזה יכול להיאמר גם על הסיטואציות שבהן יש איסור דרבנן. שאלתי אז למה המשנה לא אומרת שיש איסור דאורייתא של לפני עיוור? כי היא עוסקת באיסורי הוצאה בשבת ולא באיסורי לפני עיוור. אותו תירוץ שהראשונים מביאים על הקושיה בסיטואציות של הרישא שבהן זה פטור ומותר, אפשר לענות גם על הפטור אבל אסור. לכן ההערה שלי היא רק הערה על השאלה למה הם מפנים את הקושיה על הציורים האלה ולא על הציורים האחרים. זה לא שאחרי שהם תירצו אני נשאר באיזה קושיה שהיא לא פתורה. הקושיות פתורות, הכל בסדר. זה רק הערה למה הראשונים בחרו להקשות דווקא על הסיטואציות האלה. אולי אי אפשר להגיד, סליחה, אי אפשר
[Speaker B] להגיד שבאיסורי דאורייתא בגלל שהוא מתחייב באיסור כרת שהוא גבוה יותר אולי מהלפני עיוור לא תיתן מכשול, אז תמיד מחייבים על הגבוה יותר, ושכחתי איך קוראים לכלל הזה.
[הרב מיכאל אברהם] קים ליה בדרבה מיניה, אבל זה לא פה, זה לא שייך, כי אנחנו מדברים על הבן אדם השני. הרי אותו אחד שעבר איסור דאורייתא עליו אנחנו לא מדברים מצד לפני עיוור. להיפך, אנחנו מדברים על השני שפטור ומותר שהכשיל את הראשון באיסור דאורייתא שאותו הוא עבר. אוקיי?
[Speaker C] אבל בשאלת פטור אבל אסור הם לא צריכים להקשות את הקושיה כי כתוב שזה אסור, אז הם לא מנמקים ממה זה אסור. הבעיה הגדולה היא במקום שכתוב מותר, איך יכול להיות שכתוב מותר אם יש גם איסור של לפני עיוור לא תיתן מכשול.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת חני מציעה פה הצעה לפתרון. היא בעצם אומרת שאותם ראשונים היו מוכנים להגיד שיכול להיות שבזה עוקר וזה מניח מה שאנחנו אומרים שיש איסור דרבנן ואין איסור דאורייתא זה לא איסור דרבנן של הוצאה בשבת, זה איסור דאורייתא של לפני עיוור.
[Speaker C] אני לא בטוחה אבל אני אומרת שהגמרא המשנה לא נימקה לנו למה הוא אסור.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי ולכן הראשונים…
[Speaker C] אבל במקרה הראשון כשאומרים שזה פטור ומותר אז
[הרב מיכאל אברהם] הקושיה,
[Speaker C] אז חייבים לעורר את הקושיה, במקרה השני לא חייבים
[הרב מיכאל אברהם] לעורר אותה כי הוא אסור. למה אין קושיה שם? כי הפטור אבל אסור יהיה איסור של לפני עיוור ולא איסור של הוצאה בשבת.
[Speaker D] אבל פה פתאום יש חידוש.
[הרב מיכאל אברהם] לא קשור, אבל בשניהם יש לפני עיוור שהוא איסור דאורייתא, למה לא אמרו אותו?
[Speaker D] לא, כי כאן
[הרב מיכאל אברהם] כבר את יכולה לשאול את השאלה הזאת. אז אני אומר, אם באמת, אני גם חשבתי כמו חני, אם באמת זה כך, אבל יוצא פה חידוש מופלג מופלג מופלג. למה? כי בעצם מה שיוצא מכאן, זה שהקושיה והתירוץ כולם נסובים רק על המקרים שבהם אתה פטור ומותר. ועל המקרים של פטור אבל אסור אנחנו נשארים באמת בזה שזה לא איסור דרבנן של מלאכת הוצאה, זה איסור של לפני עיוור. ולכן אני לא מקשה, כי שם באמת אמרו את לפני עיוור, וכל הקושיה זה רק למה במקרים שבהם פטור ומותר, איפה נעלם האיסור של הלפני עיוור? ואז יוצא שכל הדיון שלנו היום למשל בכלל לא מתחיל. כל הדיון שלנו היום מניח שכשאני עושה עקירה, מה זה לא מתחיל? זאת אומרת, מקבל לפחות צבע מאוד שונה, כיוון שכשאני עושה רק עקירה ההנחה שלנו זה שעברתי איסור הוצאה מדרבנן, ואז השאלה היא למה זה לא חצי שיעור או שניים שעשאוה, כל מיני דברים כאלה. אבל לפי התפיסה הזאת זה לא שניים שעשאוה וזה לא איסור הוצאה מדרבנן, זה פשוט איסור של לפני עיוור. עכשיו פה יש מקום להעיר, כי אם זה היה איסור של לפני עיוור אז זה איסור דאורייתא, מה זה פטור אבל אסור? כתוב פטור. פטור, לא איסור דאורייתא. לא, לפני עיוור זה דאורייתא, לא דרבנן.
[Speaker D] לפני עיוור זה דאורייתא. נכון. אנחנו
[Speaker E] הגדרנו שגם השני חייב, לא? השני חייב אז המסייע פטור, זה מה שראינו ברמב"ם שבוע שעבר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הבנתי.
[Speaker E] שבוע שעבר אמרנו שרק אחד הוא מתחייב.
[הרב מיכאל אברהם] פה שניהם דרבנן. פה שניהם עברו איסור דרבנן, או של הוצאה או של לפני עיוור.
[Speaker E] לא, אבל כן, אם ההנחה היא של לפני עיוור.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז אם זה לפני עיוור,
[Speaker E] זה לא פטור, זה פטור מעונש, סליחה. נו, בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אז המונח פטור אמור להיות כנראה פטור מעונש אבל האיסור הוא איסור תורה, לא איסור דרבנן. ואנחנו נחזור לזה גם בהמשך שהמונח פטור הרבה פעמים קושרים אותו עם איסור דרבנן, זה לא הכרחי.
[Speaker C] השאלה אם לפני עיוור לא תיתן מכשול, אנחנו לא מספיק הגדרנו מתי הוא דאורייתא ומתי הוא דרבנן. ואולי אם אתה מכשיל מישהו באיסור דרבנן כשהרחבנו את המושג הזה שאנחנו לוקחים בחשבון שיש פה אחריות על העבירה, אז האחריות על העבירה היא אחריות על עבירה מדרבנן, ולכן אולי פה הלפני עיוור לא תיתן מכשול זה איסור דרבנן.
[הרב מיכאל אברהם] מאירה, הערה טובה, אבל הייתי עוד רגע אני אקח אותה צעד אחד הלאה, כי תראי שיש סתירה בדברייך. ההערה הטובה שלך בעצם אומרת ככה: כיוון שהשני עובר איסור דרבנן, אז אני שמכשיל אותו, גם אם זה תרי עברי דנהרא, לא יכול לעבור יותר מאשר איסור דרבנן, כי כל מה שהכשלתי אותו באיסור זה רק מדרבנן. האמת שעל זה נחלקו הפוסקים, ראשונים ואחרונים. למשל יש רמ"א ביורה דעה בהלכות ריבית, שאומר שהעדים עוברים על איסור לפני עיוור, העדים להלוואה בריבית הם מכשילים את הצדדים באיסור הלוואה בריבית, ולכן הם עוברים על לפני עיוור. אומר הרמ"א גם במקום שהאיסור של הריבית הוא מדרבנן, העדים עוברים על לפני עיוור דאורייתא. למה? היגיון מאוד פשוט, כי אם להכשיל… ברגע שאתה גורם למישהו אחר משהו רע עברת על לפני עיוור. לא אכפת לי, גם לעבור איסור דרבנן זה משהו רע. הרי אם גרמתי לו ליפול לתוך בור, זה איסור דרבנן או איסור דאורייתא ליפול לתוך בור? לא דרבנן ולא דאורייתא, נכון? סתם זה משהו רע. עכשיו גם איסור דרבנן זה משהו רע, אז אם גרמתי לו משהו רע עברתי על איסור לפני עיוור דאורייתא, מה אכפת לי מה עוצמת האיסור? רק אם אני הולך עם הרמב"ם שראינו בשיעור הקודם, שאומר שהעבירה שהוא עבר בעצם מוסבת אליי, האחריות היא עליי, שם בהחלט יש מקום להגיד שזה איסור דרבנן. אבל כאן אני אלך את הצעד האחד שממנו התעלמת חני, שבעצם יוצא שיש פה לולאה שזנבה בתוך פיה. למה? כי אם אני מניח שהשני עבר איסור דרבנן, איזה איסור דרבנן הוא עבר? איסור הוצאה דרבנן? הרי עכשיו אנחנו מניחים שאין דבר כזה. האיסור דרבנן שמופיע במשנה הוא איסור של לפני עיוור. אז איך זה יכול להיות ששני הצדדים עוברים על איסור לפני עיוור אבל אף אחד מהם לא עובר על איסור אמיתי? אז באיזה איסור הכשלת את הצד השני שעברת בזה על לפני עיוור?
[Speaker C] אפשר להגיד שבשני איסורים, גם בלפני עיוור וגם באיסור דרבנן של שבת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז חזרנו לשאלה הראשונה. למה הגמרא לא שואלת למה אין פה איסור של לפני עיוור והיא כשהיא מניחה שהאיסור הזה הוא איסור הוצאה דרבנן? את רצית להגיד, חני רצתה להגיד, אין פה איסור הוצאה דרבנן. האיסור דרבנן שעליו מדובר הוא איסור של לפני עיוור. אין, לא הרחיבו את איסור ההוצאה על עקירה לבד או על הנחה לבד וקבעו שזה איסור דרבנן. הפטור אבל אסור שמופיע במשנה מדבר על לפני עיוור. אבל אז אני שואל זה לא יכול להיות, כי אם זה מדבר על לפני עיוור, אז במה הכשלתי את הלפני עיוור? הרי אין איסור הוצאה בדבר כזה. אז זה שהכשלתי אותו בעקירה או הוא הכשיל אותי בהנחה זה לא רלוונטי, הרי לא עברנו שום איסור רק הלפני עיוור. הלפני עיוור לא יכול להיות בלי שיש איזשהו איסור אמיתי שמישהו נכשל בו.
[Speaker E] אבל אי אפשר לומר שזה תלוי במחלוקת של רש"י ותוספות? כלומר לרש"י מי שיעבור את האיסור הוא והלפני עיוור יהיה הנחה והפוך?
[הרב מיכאל אברהם] את אומרת הערות נהדרות היום. זה בדיוק תלוי במחלוקת הזאת. ואת אם אנחנו אומרים שבהנחה יש איסור דרבנן של הוצאה, רק בעקירה אין איסור דרבנן, סליחה, בעקירה יש איסור דרבנן של הוצאה, בהנחה אין, כמו שרש"י אומר, אז המניח יכול להיות שהוא עבר על לפני עיוור לגבי העוקר. אם כי זה קצת דחוק כי הוא עשה את זה אחרי. אבל לפי שיטת ראשונים ההפוכה שראינו, שיש נגיד ברשב"א, שיש איסור דרבנן רק על ההנחה ודווקא על העקירה לא, אז כן יש מקום להגיד את זה, שהעוקר עבר על לפני עיוור כי הוא הכשיל את המניח באיסור דרבנן. ועל זה אולי אפשר לדון האם זה איסור לפני עיוור או איסור הוצאה. באופן הפשוט לא ניתן לומר את זה. לא ניתן לומר את זה כי הגמרא עצמה, ובזאת הגמרא שבה אנחנו עוסקים היום, הגמרא עצמה אומרת שמדובר פה על פטור של שניים שעשוה. ובשניים שעשוה יש שני חידושים. חידוש אחד שאיסור דאורייתא אין, והחידוש השני זה שאיסור דרבנן יש. זאת אומרת שזה עוקר וזה מניח, שני הצדדים עברו על איסור דרבנן של הוצאה, לא על לפני עיוור או לא רק על לפני עיוור. וזה איסור דרבנן של הוצאה, כך פשט הגמרא, קשה מאוד להגיד אחרת. ולכן חוזרת השאלה, תראו אני מתמרן הלוך ושוב, אבל חוזרת השאלה עוד פעם, אז אם ככה למה הראשונים שהקשו על המשנה איפה נעלם איסור לפני עיוור, הקשו את זה רק על הסיטואציות שאחד מהצדדים הוא פטור ומותר ולא על הסיטואציה של שניים שעשוה ששניהם פטור אבל אסור? שיקשו פטור אבל אסור מצד הוצאה אבל חוץ מזה יש איסור דאורייתא של לפני עיוור, איפה זה נעלם?
[Speaker C] ובלפני עיוור יש עונש?
[הרב מיכאל אברהם] לא, חוץ ממה שאני אומר לפי הרמב"ם.
[Speaker C] אז אם אין עונש בלפני עיוור, הגמרא כשהיא אומרת פטור אבל אסור היא בדרך כלל מתכוונת לפטור מעונש ואסור. ולכן היא לא יכולה להקשות את זה כי ברגע שכתוב פטור אבל אסור זה בטוח לא לפני עיוור בגלל שבלפני עיוור אין בכלל עונש, אז איך לא יכתבו
[הרב מיכאל אברהם] את המושג פטור אבל אסור? להיפך, פטור אבל אסור בגלל שהוא עבר
[Speaker C] על איסור לפני עיוור ולא על איסור הוצאה. אבל אנחנו ראינו עכשיו שלמדנו ביומא שכתוב, לא כתוב המושג פטור אבל אסור, חכמים אוסרים. מדובר פה על אסור, שזה מושג אחר.
[הרב מיכאל אברהם] אין, אין כלל כזה כמו שאמרתי קודם. יש מקומות שבהם כתוב פטור והכוונה פטור מעונש אבל זה איסור דאורייתא. זה מה שהערתי גם קודם, האמת שאולי באחד השיעורים הבאים שאני אדבר על מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש שיטות שבמלאכה שאינה צריכה לגופה זה השלושה דברים שפטור הוא מותר שמופיעים בראש העמוד. דילגנו על זה כי זה לא הנושא אבל אני מקווה לחזור לזה בשיעור בהמשך, אז שמה אנחנו נראה דעות למשל שהפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה זה רק פטור מעונש אבל זה איסור דאורייתא. טוב, בכל אופן לענייננו אני אומר, זאת הערה על הראשונים, אין לי תשובה עליה, אין לי תשובה טובה עליה. כנראה שמה שהם רצו זה רק לחדד את הקושיה. נכון, אפשר להקשות את זה גם על שניים שעשוה, למה אתה אומר פה איסור דרבנן של הוצאה, היה אפשר להגיד איסור דאורייתא של לפני עיוור. אבל יותר חד להראות להקשות את זה על מקום שבו זה לגמרי מותר. איך אתה יכול להגיד זה לגמרי מותר אם יש פה איסור של לפני עיוור? ופטור אבל אסור אולי מדובר על שני הדברים, גם על לפני עיוור וגם על איסור דרבנן של הוצאה. אולי. אבל בפטור ומותר אז ודאי שאתה לא יכול להגיד דבר כזה, לכן הם מקשים שם מה עם לפני עיוור. אחרי שהם הקשו את זה ותרצו אפשר ליישם את זה גם על סיטואציות של שניים שעשוה, אוקיי? זה רק הערה לפתוח את הדיון. בכל אופן, אני רוצה להיכנס עכשיו באמת לעניין הזה של הפטור של השניים שעשוה. זאת אומרת זה עוקר וזה מניח, הגמרא אומרת ששניהם פטורים אבל אסור. וכמו שאמרתי עכשיו בפשטות אין הכוונה לאיסור לפני עיוור או איסור אחר אלא הכוונה היא לאיסור הוצאה אלא שהוא לא מדאורייתא אלא רק מדרבנן כי לא עשו פה את מלוא המלאכה אלא רק חלק, ולכן. על זה יש רק איסור דרבנן. ובאמת רש"י על המשנה כבר מביא את הגמרא בדף ג' עמוד א'. הגמרא בדף ג' עמוד א' דנה בשאלה מאיפה בא הפטור הזה? כן? אז אומרת הגמרא ככה, אולי אני אשתף כדי שיהיה יותר קל לראות ביחד. אומרת הגמרא שניהם פטורים, זה ציטוט של המשנה על המציעתא של המשנה, על האמצע של המשנה שזה עוקר וזה מניח. שואלת הגמרא והא אתעבידה מלאכה מביניהו? הרי סוף סוף מבין שניהם, זאת אומרת שניהם יחד באיזשהי צורה עשו פה מלאכה. איך זה יכול להיות ששניהם פטורים? אוקיי? יש כאן הנחה מאוד מעניינת בקושיא הזאת, כי על פניו מה זאת אומרת, בסדר שניהם עשו ביחד אבל כל אחד לחוד עשה רק חלק, כמו שהגמרא אומרת בהמשך. אז למה בהתחלה לגמרא זה היה נראה קשה? זאת אומרת למה למה הגמרא חושבת שבמצב כזה בעצם ההנחה צריכה להיות שכן יש חיוב? שזה לא רק איסור דרבנן. הגמרא מניחה וזה לשונה ממש, זה לא דיוק, זה מה שהיא אומרת, היא אומרת והא אתעבידה מלאכה מביניהו. הרי בסוף בסוף התוצאה היא שחפץ יצא, נעקר מרשות היחיד והונח ברשות הרבים. אז קרה פה משהו שאותו הקדוש ברוך הוא ציווה שלא יקרה. נכון, שותפים בזה שני אנשים שעשו את זה, אבל תכלס נעשתה פה מלאכה שלמה, אז למה שלא יתחייבו על זה? אוקיי? זה הפשט פירוש המילים והא אתעבידה מלאכה מביניהו, הכוונה הרי סוף סוף תאסוף את שניהם מה זה משנה תכלס תסתכל על מה קרה בעולם, מה שקרה בעולם זה שחפץ נעקר מרשות היחיד והונח ברשות הרבים, בדיוק מה שהתורה אוסרת. אז איך אפשר להגיד שפטורים על דבר כזה? עשו פה מלאכת הוצאה, שניים עשו שיתחייבו שניים, מה מה זה משנה תכלס הייתה פה מלאכה, זה בעצם ההנחה של הגמרא בקושיא. אוקיי?
[Speaker D] מה זה מניח ההנחה הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] מאוד חשוב וצריך להתרגל לזה, עשיתי את זה גם בשנים קודמות ואני מאוד חשוב לי להרגיל אתכם לעניין הזה. כשאנחנו שואלים כשהגמרא שואלת שאלה אחרי זה היא מתרצת ונראה לנו שהכל בא על מקומו בשלום. תמיד חשוב מאוד להבין מה הגמרא חשבה כשהיא הקשתה ומה התחדש בתירוץ. ואתם תראו שכשתיגמלו לחשוב על זה כל הזמן מה בדיוק התחדש, מה היה מעיקרא מאי קסבר, בהתחלה מה סברו ולמסקנה מה סוברים ומה ההבדל מה בעצם השינוי שקרה כאן.
[Speaker D] אולי העיקר זה התוצאה ולא התהליך… רגע מי מדברת?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן אמרתי שם אני חותר לזה עוד רגע. מה שאני רק רוצה לומר זה שמאוד חשוב לי שתתרגלו לחשוב ככה. כשאתם רואים קושיא של הגמרא או של הראשונים או מי שלא יהיה של האחרונים, מה מניחה הקושיא? בדרך כלל התירוץ הוא לא ממציא איזה משהו שאי אפשר היה לחשוב עליו. בקושיא חשבנו שהיסוד הזה שמופיע בתירוץ הוא כנראה לא נכון, למה לא? ואם לא אז למה בתירוץ פתאום התברר שכן, מה מה השתנה? אוקיי? עכשיו פה אם ננסה הרבה פעמים דרך אגב כשמתחילים בזה זה פורש לכם את כל העיון של הסוגיה. סתם זה כלל מאוד חשוב בלימוד עיון, כשאתם עולים על הנקודה הזאת אתם רואים זה פתח עצום להבין את כל המסגרת העיונית של הסוגיה. אחרי זה כבר דברי הראשונים והאחרונים ממש מתלבשים לכם ונכנסים לכם לתוך קופסא, לקופסא מוכנה עם רובריקות מוכנות, לכן מאוד חשוב להתרגל לחשוב ככה, תנסו לעשות את זה גם להבא. טוב, אז בוא נראה עכשיו מה קורה פה, נתרגל את זה על הקושיא של הגמרא כאן. הגמרא כאן בעצם אומרת והא אתעבידה מלאכה מביניהו. מה היא מניחה? היא מניחה, היא מניחה שאיסורי המלאכה בשבת הם בעצם איסורי תוצאה. נכון? כי היא בעצם אומרת ברגע שקרה מה שהתורה אסרה נעבר פה איסור תורה. איך אפשר להגיד ששניהם פטורים? איי אבל כל אחד מהם לא עשה את זה כל האיסור אלא כל אחד עשה… מה אכפת לי? בסופו של דבר קרה מה שהתורה אסרה, אז מה זה משנה מה תרומתו של כל אחד? תעניש את שניהם יחד, תן לכל אחד חצי עונש, תן לכל אחד עונש שלם, לא משנה זה כבר בעיות טכניות, אבל ברמה העקרונית אתה אמור להעניש אותם הרי קרתה פה עבירה, מה אכפת לי ששניים עשו את זה? אוקיי? לא להיות שבויים של התירוץ. לפני שקוראים את התירוץ כבר כאן אנחנו צריכים לעצור ולחשוב כדי שלא נהיה שבויים על מה שמתגלה לנו עוד רגע. ועכשיו אנחנו יכולים כבר להבין לאיפה יכול לקחת אותנו התירוץ. התירוץ למשל יכול לקחת אותנו לזה שזאת לא תפיסה נכונה של איסורי מלאכה בשבת. איסורי מלאכה בשבת הם לא איסורים על תוצאות שקורות בעולם אלא מה שאני קורא נגיד בחפצא בניסוח הישיבתי זה כאילו איסורים שמוגדרים לפי המציאות. מה קרה במציאות? במציאות חפץ נעקר מפה והונח פה, אז זהו אז עבר איסור. ככה מניחה הקושיא. בתירוץ עוד פעם אני עוד… קראתי אותו, אני מנסה לנחש מה הוא יכול להיות. גם כדאי לעשות את זה אגב הרבה פעמים. אחרי שהבנתי טוב את האדנים שעליהם יושבת הקושיה, עכשיו אני אומר לעצמי: אוקיי, אז התירוץ כנראה יוותר על אחד מהם. ואז אני אומר על מה הוא יכול לוותר פה? בדיוק על ההנחה הזאת שמה? הוא יכול להגיד, מה שנדרש בשבת זה שהאדם ינוח. אז אם האדם עצמו לא עשה את מלוא המלאכה, אלא שניים עשו, אז זה שמבין שניהם יצאה מלאכה שלמה, מה אכפת לי? אף אחד משניהם לא הפר את השביתה באופן מלא. ואם הדגש שלי הוא על מה קורה לאדם, לא על מה קורה בעולם, אז ברור שאם שניים עושים אז הם פטורים. כי אף אחד משניהם לא עשה את מלוא הפעולה שהתורה אוסרת. אף אחד משניהם לא הפר את השביתה או את המנוחה. אוקיי? אז לכן הניתוח הזה מראה לכם איך בעצם אפשר לנסות ולנחש מה יופיע פה בתירוץ בשורה הבאה של הגמרא. ועכשיו אנחנו צריכים, השלב הבא, אני פשוט עושה פה איזה תרגיל מתודולוגי. הפרת השביתה?
[Speaker G] מה? הם כן הפרו את השביתה, אפילו שהם עשו חצי מלאכה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הפרת השביתה מוגדרת להיות עשיית מלאכה. אני, כשמסתכלת עלי, לא עשיתי מלאכה שלמה. זה לא נקרא להפר את השביתה.
[Speaker G] לא חשוב.
[הרב מיכאל אברהם] למה לא חשוב? אם זה לא חשוב, אז צריך ללקות גם אם רק עקרתי ולא הנחתי, כי הפרתי את השביתה. לא ללקות אלא סקילה. מי שעבר על איסור מלאכה בשבת חייב סקילה. אז מה קורה אם רק עקרתי? אף אחד לא הניח. אני עקרתי וזהו. הפרתי את השביתה? הפרתי את השביתה, אני חייב סקילה? לא. התורה מגדירה מה נקרא להפר שביתה. להפר שביתה זה נשמע כמו מושג של איגוד מקצועי. להפר את השביתה בשבת פירוש הדבר לעשות מלאכה כמו שהתורה מגדירה. אם אתה לא עשית את זה, זה נקרא ששבתת מדאורייתא. לא עשית מלאכה בשבת הזאת. זה נקרא מבחינתי לשבות, לא לעשות מלאכה. אז עכשיו אם אני מסתכל מצד האדם, לא מצד מה קרה בעולם, אלא מצד האדם. אז מצד האדם אחד עקר, השני הניח, על מי משניהם אני יכול להגיד שהוא לא שבת? זאת אומרת שהוא עשה מלאכה בשבת? אם המוקד הוא לא האם המלאכה נעשתה, אלא האם האדם עשה את המלאכה. זה המוקד. אם זה המוקד, אז ברור למה שניהם פטורים. אף אחד משניהם לא עשה מלאכה שמפרה את השביתה. אוקיי? אז הנה אתם פתאום רואים שהניסיון לחשוב אפריורי לפני שאנחנו קוראים מה יכול להיות פה, מה ההנחה, מיד מניב לנו גם מה יכולה להיות התשובה. ועכשיו תשימו לב כי אני מסביר את הגמרא אבל תוך כדי זה אני גם אעיר לכם הערות מתודולוגיות, כי אני רוצה שתיישמו את זה גם להבא. שאתם רואים קושיות ותירוצים בגמרא, בראשונים, באחרונים, תעבדו ככה. זה מאוד מאוד מפרה. זה מאוד מאוד יכניס אתכם מיד לסברות העיוניות שעומדות פה מאחורי הסוגיה. תראו עכשיו איך זה ממשיך. הכל מתגלגל מפה. תראו עכשיו איך כל השיעור שלנו מתגלגל מפה. זאת אומרת השאלה הקטנה הזאת פתחה את כל השיעור. ככה אני עבדתי. ואני כשראיתי את שאלת הגמרא הזאת, מיד שאלתי את עצמי: רגע, למה כל כך ברור לגמרא שצריך להיות חייב? כי הגמרא מניחה שהתוצאה שקרתה בעולם זה מה שמגדיר מלאכות שבת. אז אמרתי לעצמי: רגע, אבל מי אמר שזאת באמת ההגדרה של מלאכות שבת? אולי זה שביתה של האדם? דיברנו על זה גם בשיעורי פתיחה. ואז באמת אני אומר: טוב, אז אולי זה באמת מה שהגמרא מתרצת. ואז אני מגיע לתירוץ של הגמרא ואני רואה שזה לא כל כך פשוט שזה מה שהגמרא מתרצת. ואז אני שואל את עצמי למה. בואו נראה. אז הגמרא עונה ככה: תניא, רבי אומר, 'מעם הארץ בעשותה', העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. יחיד ועשאה חייב, שניים ועשו אותה פטורים. זה ברייתא של רבי. רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות. הוא החכם שמובא פה בברייתא. איתמר נמי, יש עוד מימרא אמוראית שמובאת כסיוע לברייתא. הראשונים פה כבר מעירים: מה, למה צריך מימרא אמוראית להביא בתור סיוע לברייתא שהיא מקור תנאי? תנאים הם דור קודם, יותר מוסמך. אני לא צריך סיוע מאמוראים לתנאים. אבל זה קורה לפעמים. מביאים סיוע כדי להראות שזאת… בפרט אם זה ברייתא ולא משנה. אז צריך להראות שהברייתא הזאת היא ברייתא מוסמכת. כי ברייתות בניגוד למשניות, הן טקסטים שלא תמיד אפשר לסמוך עליהם. נפלו בהן שיבושים. לא בכדי רבי יהודה הנשיא לא הכניס את הטקסטים האלה לתוך המשנה אלא השאיר אותם בחוץ. הברייתא זה טקסטים תנאיים שלא נכנסו לתוך המשנה. ברייתא אגב בפירוש מילולי זה חיצוני. מלבר, כן? או בריתא זה מבחוץ. זה מחוץ למשנה. זה מקורות תנאיים שהם מחוץ למשנה. בכל אופן, אז איתמר נמי, מימרא אמוראית, אמר רב חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה ואמרו, 'בעשותה' יחיד שעשה חייב, שניים שעשאוה פטורים. זה לא מנוסח אותו דבר כמו בברייתא, אתן שמות לב. יותר מזה, בברייתא עצמה יש בעצם שני ניסוחים, והניסוח של המימרא הזאת שרב חייא בר גמדא מקביל לשני שמביניהם. כן, הברייתא מביאה ניסוח כפול. א', העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. היה אפשר לעצור כאן, העושה את כולה ולא עושה את מקצתה. ואז אומרים יחיד ועשאה חייב, שנים ועשוה פטורים. מה ההבדל בין שני הניסוחים, בוא נחשוב.
[Speaker D] יש פה שני תנאים. מה זאת
[הרב מיכאל אברהם] אומרת?
[Speaker D] אצל הרבי יש שני תנאים.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע אם זה שני תנאים, זה שני נימוקים. יכול להיות שכל אחד מהם לחוד מספיק, אבל הוא אומר כל אחד משניהם, שיש שני נימוקים. אחד מהם זה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, מה זה אומר? איפה הדגש פה?
[Speaker D] עבודה אולי לא שלמה.
[הרב מיכאל אברהם] הדגש הוא על מה שקרה, על החפצא, על המלאכה בעולם. אתן רואות איך הניתוח שעשינו קודם בשאלה מביא לרגישות באיך שאנחנו קוראים את התשובה. החלק הראשון של הברייתא של רבי אומר לנו הדגש הוא על מה קרה, על המלאכה. נעשתה פה רק חצי מלאכה. תכף אני אסביר את זה יותר, כי נעשתה מלאכה שלמה, אבל תכף אני אסביר יותר. נעשתה פה רק חצי מלאכה, וכשחייבים זה רק כשנעשתה מלאכה שלמה. אחרי זה אומרים יחיד ועשאה חייב, שנים ועשוה פטורים. איפה הדגש פה?
[Speaker D] על המבצע, על הגברא.
[הרב מיכאל אברהם] על המבצע, נכון. זאת אומרת המבצע בעצם לא הפר את המנוחה בשבת או את השביתה בשבת. אז פתאום רבי אומר לנו שני ניסוחים. הוא אומר לנו בעצם גם לפי התפיסה שהדגש הוא על מה קרה, על המלאכה שנעשתה בעולם, גם שם, גם לפי התפיסה הזאת יוצא ששניהם פטורים. וחוץ מזה, מי אמר שזאת התפיסה הנכונה? יכול להיות שהתפיסה היא הפרת השביתה של האדם, ואז ברור ששניהם פטורים. זאת אומרת רבי בא לומר לנו דעו לכם בניגוד למה שעשיתם בניתוח של הקושיה של הגמרא, התשובה לא תלויה בהבנה הזאת. לפי שתי ההבנות אני יכול להסביר לכם למה שניהם פטורים. ולכן הוא משתמש פה בניסוח כפול. ורב חייא בר גמדא איכשהו העביר רק את האחד מהניסוחים.
[Speaker D] השאלה אם הוא מתכוון לחלוק
[הרב מיכאל אברהם] על הברייתא או להגיד משהו קצת שונה, צריך לדון בזה, אני לא יודע.
[Speaker D] אבל רבי לא דייק בדרשה שלו. כי בעשותה מדובר על הנפש, על האדם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה לא שלא דייק אלא זו דרשה.
[Speaker D] הוא העביר את זה למלאכה אף על פי שזה מתייחס בפסוק. בפסוק הזה בסוף דווקא יש אשר לא תעשינה וזה המלאכה באמת.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל עדיין הוא דורש דרשה. דרשה לא מחויבת להבנה הפשטית של הפסוק. היא לא מחויבת להבנה פשטית של הפסוק, אם הייתה מחויבת להבנה פשטית של הפסוק זו לא הייתה דרשה, זה היה פירוש פשטי. על מה הוא מבסס את זה? תכף אני אעיר על זה. אבל רבי אומר פה שני דברים. ואת שני הדברים האלה לאור הניתוח שעשיתי קודם צריך לקרוא בנחישות וברגישות. שימו לב, זה שני דברים שלא אומרים אותו דבר. נראה פה שרבי מתמודד עם שתי האפשרויות להבין את אופיו של איסור מלאכה בשבת. האם זה איסור על התוצאה מה קרה בעולם? אומר רבי כך אתה הנחת בקושיה, דע לך שאפילו אם אני נשאר עם ההבנה שאתה הנחת, עדיין יוצא ששניהם פטורים. וחוץ מזה, מי אמר שהבנה זאת נכונה? יכול להיות שהמוקד הוא המנוחה של האדם ולא מה שקרה בעולם, ואז ברור ששניהם פטורים. זה מה שרבי עונה. עכשיו איך להבין את זה? אז אני אגיד ככה. הרי בסופו של דבר אם אני אומר שהיסוד של איסור המלאכה בשבת זה מה קרה בעולם, כמו שמניחה הקושיה של הגמרא, עדיין את מי אתה רוצה להעניש על זה? קודם הצגתי את זה כבעיה טכנית. יכול להיות שרבי בא ואומר את מי תעניש על זה? נכון שזה קרה בעולם, אבל אין בן אדם אחד שאתה יכול להטיל עליו את מלוא האחריות לכל מה שקרה, כי כל אחד מהם אחראי רק לחצי. ואז יוצא בעצם שבאמת קרה פה משהו בעייתי. עוד מעט אני אגדיר את זה קצת יותר מה זה נקרא קרה פה משהו, אבל קרה משהו שהתורה לא רצתה שיקרה. ושימו לב, קרה משהו שהתורה לא רצתה שיקרה, לא דרבנן. יש פה בעיה דאורייתאית, רק אין לי את מי להעניש. זה מה שאומר רבי.
[Speaker D] כשאומרים שמלאכה נקראת על שם גומרה, זה אומר שהוא נושא באחריות לכולה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל פה זה לא מלאכה נקראת על שם גומרה בהקשר הזה של חיוב בעונש. זה דיון אחר. אז מה שרבי בעצם רוצה לומר זה ככה. אתה יכול להיות צודק שההגדרה של איסור מלאכה בשבת זה מה קרה בעולם, ואז לכאורה אתה שואל בצדק אז הם צריכים להענש כי בעולם קרה בדיוק מה שהתורה אסרה, נעקר מרשות היחיד והונח. ברשות הרבים. אומר רבי: רגע, רגע, חכה, לפני שאתה הולך להעניש מישהו, הרי לא מספיק לשאול את עצמי האם קרה משהו שהתורה לא רצתה שיקרה. כשאתה בא להעניש מישהו אתה גם צריך לשאול האם הוא אחראי למה שקרה, אחרת למה אתה מעניש אותו? קרה משהו רע, מה לעשות? אבל אין אף אחד שאחראי. זאת אומרת עונש, לא מספיק לחייב מישהו בעונש, לא מספיק להוכיח שקרה משהו בעולם. צריך גם להוכיח שהוא היה זה שאחראי למה שקרה בעולם, אחרת אתה לא יכול להעניש אותו. ואז יוצא שרבי אומר בעצם אפילו לשיטתך המקשן, שרוצה לטעון שקרה משהו בעולם ואפילו אם אני לא יורד מההבנה הזאת, אני נשאר בהבנה הזאת עצמה, אבל עדיין אתה לא יכול להעניש את שניהם. ולכן כשאתה שואל שניהם פטורים, למה שניהם פטורים? התשובה שניהם פטורים כי אין דרך להעניש אותם. אף אחד מהם לא אחראי למה שקרה. בניסוח קיצוני הייתי אפילו אומר, שיכול להיות שלפי התפיסה הזאת קרה פה איסור דאורייתא, והפטור הוא רק מעונש. בגלל שהאיסור דאורייתא הזה מי שאחראים עליו זה שני אנשים. ואין דרך להעניש בן אדם שאין לו אחריות מלאה על האיסור דאורייתא, אבל אז בעצם יוצא, אני אומר זה ניסוח לא הכרחי, זה ניסוח קצת קיצוני אבל אפשר בהחלט להגיד אותו, ששניהם פטורים הכוונה פטורים מעונש. אבל עבירה הייתה פה. כי הא איתעבידא מלאכה מבינייהו. מה?
[Speaker E] הדרשה היא על הקורבן, אז אולי זה באמת מתאים. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] הפסוק בעשותה, רש"י גם כותב, אם תשימו לב, רש"י כותב בחטאת קמיירי. הפסוק עוסק בחטאת, כאילו בעונש. ולכן בעצם בהחלט אפשר היה להבין את הרישא של דברי רבי, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, סליחה, לא העושה… כן, העושה, זאת אומרת העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, הכוונה שצריכה להיעשות מלאכה שלמה ופה לא נעשתה מלאכה שלמה. והניסוח השני אומר שצריך שאם שניים עושים אותה אז הם פטורים. למה? בגלל שכל אחד לא… לא קרתה עבירה פה בכלל, כי לא הייתה הפרת שביתה על ידי אף אחד משני האנשים.
[Speaker D] אבל זה שהוא אומר העושה את כולה, הוא כבר כולל את היחיד. ברור. הוא היה יכול להגיד מילה אחרת במקום.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא
[Speaker D] צריך העושה כולה ולא מקצתה. הוא מדגיש פה בדיוק היחיד.
[Speaker F] ברור, זה מה שהוא רוצה לומר.
[הרב מיכאל אברהם] העושה את כולה.
[Speaker D] אבל זה כבר בא בפעם בתירוץ בגורם הבא שהוא מדגיש.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, תקשיבי טוב. לא, יש הבדל. העושה את כולה ולא עושה את מקצתה פירוש הדבר כולה נעשתה. המלאכה נעשתה כולה. רגע, אבל יש פה אחד שעשה את כולה, אלא ששניהם עשו אותה. הגורם העושה את כולה אפשר להעניש אותו. אי אפשר להעניש את מי שעשה את מקצתה גם כשנעשתה מלאכה שלמה. נעשתה מלאכה שלמה ולכן איסור דאורייתא נעבר פה, אבל איך אתה יכול להעניש או להביא קורבן חטאת? זה הנושא של הפסוק. רק אם יש מישהו אחד שעשה את כולה. נכון. אבל אין אחד כזה, אז זה פטור מעונש. השני אומר לא, יחיד ועשאה חייב, שניים ועשוה פטורים, כי אין פה עבירה בכלל. בגלל שהמוקד הוא האדם ואין פה אדם שלא שבת. מה אכפת לי שחפץ עבר מרשות היחיד לרשות הרבים? אם גוי היה עושה את זה זה מפריע לך? זה שזה קרה לא מעניין אותי. אם יש אדם יהודי שעשה את זה הוא הפר את חובת השביתה, אבל פה אין אחד כזה. אז לכן בכלל לא הייתה עבירה. לא רק שאין פה את מי להעניש. זה ההבדל בין שני הניסוחים… זה יכול להיות ההבדל בין שני הניסוחים של רבי. ואז יוצא ש…
[Speaker H] אבל הרב, יש לי שאלה רגע, מה המשמעות של ענישה בכלל לעניינים של מצוות שבין אדם למקום? הבנתי. אם הבעיה היא בפגם שהבן אדם עשה, אז זה חייב להיות קשור לגברא, לזה שבאמת הבן אדם עשה פעולה שלמה כי זה פגם בו. אבל אם אנחנו מדברים על בעיה במציאות אז באמת כמו שאמרת, אם גוי עשה את זה מה הבעיה? אם יש פגם במציאות אז מישהו צריך לשלם, אבל אם…
[הרב מיכאל אברהם] למה מישהו צריך לשלם? יש פגם במציאות אבל אף אחד לא אחראי לזה שהפגם קרה. מה לעשות? אז את מי תעניש?
[Speaker H] להיפך אני אומרת, אני שואלת על זה, אני אומרת יש פגם במציאות אבל מי אמר שמישהו בכלל צריך לשלם על זה?
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה מה שרבי עונה. מה השאלה? לכן לא נענשים שני אנשים. זה מה שרבי עונה.
[Speaker H] כי לא, כי הבאת את האפשרות הזאת שכאילו הבעיה היא שאין את מי להעניש.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הפעולה נעשתה בעולם.
[Speaker D] יש מלאכה שנעשתה
[הרב מיכאל אברהם] עקרונית היה צריך להעניש פה מישהו כי קרה פה פגם על ידי יהודים.
[Speaker H] זהו, אני טוענת שעקרונית לא צריך להעניש פה מישהו כי זה לא פעולה שקשורה לפגם, זה לא פעולה שקשורה למישהו מסוים.
[הרב מיכאל אברהם] את משייכת בין שני הניסוחים.
[Speaker H] לא, אני משווה את זה בראש כל הזמן לגניבה. מחשבה שנעשתה לעניינים של בן אדם לחברו. אז גם במקרה ששניים עשו את זה, עדיין מישהו צריך לתקן את הפעולה. נעשתה גניבה, מישהו צריך להחזיר.
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, לא נכון.
[Speaker H] בבן אדם למקום אין מה לתקן.
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, איריס. הם לא ייענשו. את הממון מחזירים, זה לא עונש, את הממון אתה מחזיר, זה לא קשור. אני מדבר על עונש.
[Speaker C] אף קנס?
[הרב מיכאל אברהם] בשניים שעושים אין עונש.
[Speaker C] אני רוצה לשאול רגע, אם הבעיה היא אם הפעולה היא על החפצא ונעשתה מלאכה, אז לפי זה גם לא יכול להיות שדבר שאינו מתכוון מותר. הרי נעשתה פעולה, מה זה משנה אם התכוונת או לא? וכל הנושא של גרמא…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, לא, כי אם לא התכוונתי אז זה אומר שאין לי אחריות על זה. זה לא אומר שלא נעשה משהו.
[Speaker C] למה אין אחריות? לא התכוונתי וזה בכל זאת קרה וזה קרה באשמתי, למרות שלא התכוונתי, אני עשיתי את הפעולה ויש לי אחריות עליה.
[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא, זה נקרא אינו מתכוון, שהכוונה היא חלק מהאחריות שיש לאדם על המעשה. אם הוא לא עושה את זה באופן מכוון, הוא לא נחשב כמי שאחראי למה שקרה.
[Speaker D] ובהלכות שבת עוד יותר, נכון? זאת אומרת, בהלכות שבת…
[הרב מיכאל אברהם] תנו לי רגע להתקדם, אני אביא… אפשר לשאול על זה עוד משהו?
[Speaker F] אוקיי. מה היה במשכן מבחינת כאילו אם שניים עשו במשכן
[הרב מיכאל אברהם] מלאכה, אז בעצם מה היה?
[Speaker F] מה היו המלאכות במשכן? זה רק בן אדם אחד היה אחראי על המלאכה?
[הרב מיכאל אברהם] נגיע לזה כשנדבר על תוספות, תוספות שואל את זה. אוקיי. אגב, זה כבר באמת ההזדמנות לברר מה הספקתם מבחינת הדף. איפה אתם עומדים איתו?
[Speaker C] סיימנו. עד יומא. כולם סיימו? כן. אנחנו גם סיימנו. את השורה האחרונה של התוספות לא הבנו, אבל את כל השאר סיימנו.
[הרב מיכאל אברהם] כולל התוספות, זאת אומרת עד הסוף. אוקיי. טוב, כי אני היום לא אסיים כנראה את הכל, אז אני אחשוב מה איך לבנות את הפעם הבאה. בסדר. בכל אופן, אז בואו נמשיך. לפי זה מה שאני בעצם רוצה לומר, שימו לב שהניתוח של הקושיה אמר לי למה אני מצפה שיבוא התירוץ. ואז אני קורא את התירוץ ואני פתאום שם לב שזה לא בדיוק מה שאני מצפה או לא רק מה שאני מצפה. ואז פתאום אני רואה שבתירוץ יש שני ניואנסים שונים או שני ניסוחים שונים, ואני מבין שהתירוץ בא לענות לקושיה לפי שתי התפיסות. גם אם אתה נשאר בתפיסה שהייתה לך בקושיה, וגם להציע תפיסה אלטרנטיבית. לפי שתי התפיסות עדיין אני יכול להסביר למה שניהם פטורים. כל זה רק בגלל שעשיתי ניתוח של מה הניחה הקושיה, ובעצם פה סיימתי את העניין העיוני של הסוגיה. כל השאר זה פרטים. זה נקודה מאוד חשובה וזה בדרך כלל קורה. צריך להבין את זה. מי שיש לו מיומנות יודע אחרי שהוא עשה את הניתוח, הוא חושב לעצמו מה קורה בקושיה, מה קורה בתירוץ, הוא כבר יודע מה כל הראשונים והאחרונים יגידו, זאת אומרת בגדול. אתה יכול לפספס פה ושם, אבל בגדול אתה כבר יודע מה קורה פה. ולכן זה מאוד מאוד חשוב לעשות את הדברים האלה. עכשיו אני רוצה להדגים קצת את מה שאמרתי כאן לגבי אמירה לנוכרי. באמירה לנוכרי כשאנחנו אומרים לגוי לעשות מלאכה בשבת, אז זה אסור. לרוב השיטות זה איסור דרבנן. אבל יש הסמ"ג מביא דרשה מהמכילתא, הבית יוסף מביא אותה, שנראה שזה ממש איסור תורה. והיסוד של הסמ"ג זה בגלל שכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה". תעשה מלאכה זה שפה פסיבית. מה שחשוב זה שהמלאכה תעשה. אז האנטי-תזה בשבת, שבשבת צריך לשבות. מה הכוונה לשבות? שהמלאכה לא תעשה, לא שאתה לא תעשה את המלאכה, אלא שהמלאכה לא תעשה. ולכן גם אם אתה אומר לגוי והגוי עושה את המלאכה, המלאכה נעשתה. זה איסור דאורייתא. כך לומד הסמ"ג. אמנם זאת שיטת יחיד, הבית יוסף עצמו שמביא את זה דוחה אותו. רוב הראשונים והאחרונים כמעט כולם אומרים זה איסור דרבנן. אבל כבר כאן אני מראה לכם השלכה או מקור אחד לפחות שמניח איזושהי תפיסה דומה מאוד לתפיסה שהייתה בקושיה של הגמרא כאן, שאיסורי מלאכה בשבת פירוש הדבר שקרה משהו בעולם. אפילו אם גוי עשה את זה, זה בעייתי. אוקיי? וכמובן אם הגוי עשה את זה ויהודי לא מעורב בזה בכלל, אז אין, זה לא רלוונטי, כי אין למי לבוא בטענות. אבל אם אני אמרתי לגוי, לא עשיתי את המלאכה, רק אמרתי לגוי, אני סוף סוף יש לי אשם תורם בזה שקרה פה מה שאסור היה שיקרה, אז אפשר לבוא אליי בטענות. אף אחד לא אומר שיש סקילה על זה, זה לא איסור מלאכה גמור, אבל זה איסור דאורייתא, כי המלאכה נעשתה. אוקיי? ולכן יש פה איזשהו מקור מסוים לפחות לתפיסה הזאת שעולה בקושיה של הגמרא.
[Speaker D] יכול להיות שזה יסוד התפיסה של בית שמאי של אין שורים את הצמר ביורה אלא כדי שיעלה.
[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה להמשיך עם אמירה לנוכרי כי האנלוגיה ממשיכה להאיר את הסוגיה שלנו. התפיסה הפשוטה כמו שאמרתי באמירה לנוכרי שזה איסור דרבנן. ברש"י עוד פעם לא רציתי להכניס אתכם לזה זה רק אילוסטרציה, אבל ברש"י מביא שני נימוקים למה יש איסור דרבנן באמירה לנוכרי. נימוק אחד כי הנוכרי נחשב כשלוחו. כשאתה אומר לנוכרי לעשות משהו אבל
[Speaker D] אין שליחות לנוכרי
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע רגע כשאתה אומר לנוכרי לעשות משהו הוא נחשב כשלוחך וכיוון שהוא שליח שלך אתה עברת עבירה, שלוחו של אדם כמותו. אחת ההשלכות למשל מה קורה אם אני אמרתי לנוכרי ביום שישי לעשות מלאכה מחר והוא הלך ועשה את זה בשבת. אז אני לא עשיתי שום דבר בשבת, אפילו את האמירה עשיתי ביום שישי, אבל אם הוא פועל כשליח שלי המעשה השליח שלי נזקף לחובתי וזה כאילו שאני חיללתי שבת מדרבנן. כאילו שחיללתי שבת בשבת עצמה ולכן אני עובר איסור דרבנן. נכון שאין שליחות לנוכרי ואין שליחות לדבר עבירה אבל באין שליחות לדבר עבירה לא קשה פה כי על הנוכרי
[Speaker D] זאת לא עבירה.
[הרב מיכאל אברהם] לנוכרי זה לא עבירה ולכן אין בעיה, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מי שמכירה את הסברה שמה לא שייך במצב שהשליח לא מוזהר בעבירה הזאת אבל לא חשוב לענייננו כרגע אין בעיה שאין שליח לדבר עבירה. מה קורה עם שליחות לנוכרי? אז רש"י בפרק איזהו נשך בבבא מציאא רש"י אומר שמה שיש שליחות לנוכרי לחומרא. רבנן מדרבנן קבעו שאם אני ממנה שליח אדם גוי לחומרא אם אני עושה את זה לעבירה אז זוקפים עליי עבירה מדרבנן. למרות שמעיקר הדין אין שליחות לנוכרי, אוקיי? נוכרי לא יכול להיות שליח של ישראל של יהודי, אבל לעניין אם אני אשתמש בזה כדי לעשות עבירות בהערמה לשלוח גוי לעשות את העבירות בשמי חז"ל רצו לחסום את הפרצה הזאת ולכן הם אומרים לחומרא יש שליחות לנוכרי מדרבנן. וזה אומר רש"י גם באמירה לנוכרי באיסורי שבת. זה מקום אחד שאומר רש"י וזה בתחילת פרק מי שהחשיך. במקום אחר רש"י אומר שזה מצד ודבר דבר. הפסוקים מספר ישעיהו ממצוא חפצך ודבר דבר אז תקרא לשבת עונג וכולי, כל הפסוקים האלה שלומדים מהם כל מיני מצוות ואיסורים בשבת איסורים מדברי קבלה זה לא דברי תורה דברי קבלה הכוונה מהנ"ך. בלשון התלמודי דברי קבלה פירושו פסוקי הנ"ך לא מהתורה. אז לומדים משם שאסור לדבר דיבורי חול בשבת. אז רש"י אומר שכשאני אומר לנוכרי לעשות מלאכה אסורה זה דיבור חול שהוא עצמו אסור. הבעיה היא לא במה שהנוכרי עשה הבעיה היא במה שאני אמרתי לו לעשות.
[Speaker D] ואמרת לו את זה בערב שבת אז זה לא דיבור בשבת?
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע רגע וההשלכה של זה היא שזה אם אני מדבר בשבת ואם אני מדבר ביום שישי והוא עשה את זה בשבת את הבעיה הזאת אין. את הבעיה של שליחות לחומרא יש הפוך למשל אם אני מדבר בשבת והוא עושה ביום ראשון. אז מצד דיבורי שבת יהיה פה איסור מצד שליחות של נוכרי לחומרא אין כי המעשה נעשה ביום ראשון אז יש נפקא מינא אוקיי? עכשיו החתם סופר והאמרי בינה שני אחרונים חשובים מקשים על רש"י מה שייך לדבר פה על שליחות? מה זה קשור מה מה זה רלוונטי למושגי שליחות? האם אני יכול למנות שליח שיניח תפילין במקומי? יהודי לא גוי.
[Speaker D] לא זה קום עשה זה משהו אחר זה מצווה פוזיטיבית.
[הרב מיכאל אברהם] אבל יש הרבה שליחויות בקום עשה לקדש אישה זה גם קום עשה.
[Speaker D] לא אפשר ללמוד מאחד על השני? ודאי יש הרבה שליחויות, אולי לזכות אותי?
[הרב מיכאל אברהם] בוודאי שליח להולכה שליח לקידושין זה שליח של קום עשה המקור לדין שליחות.
[Speaker E] טוב אז אולי על ידך ועל…
[Speaker C] אולי יש כאן את הגברא והחפצא. בלהניח תפילין הוא יניח על עצמו זה לא אני המצווה לא נעשתה אני לא גרמתי לבצע את המצווה אבל בשליח גוי המלאכה נעשתה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק ככה זאת אומרת התפיסה המקובלת ויש לזה ניסוחים שונים אבל התפיסה המקובלת הקומון ויזדם בעניין הזה זה שמצוות הנחת תפילין זה המצווה להניח תפילין על הראש שלי. מה זה יעזור שהתפילין יהיו על הראש של השליח? לקדש אישה זה אקט משפטי אם הוא עושה את זה עבורי אז האישה מקודשת לי אין בעיה אבל המצווה היא מצווה בגופי אז לא עוזר לי למנות שליח שיעשה את זה בגופו גופו הוא לא גופי. הפעולות שהוא עושה נחשבות כאילו פעולות שנעשו בשמי אבל לא שבאמת אני עשיתי את הפעולה עצמה. בתפילין צריך שאני אעשה את הפעולה לא יעזור למנות שליח. אומרים החתם סופר והאמרי בינה גם במלאכות שבת למה הם אסורות מלאכות שבת כי אתה צריך לשבות. ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות. האדם צריך לשבות, זו חובה על האדם עצמו. למנות מישהו אחר לשבות או לא לשבות, מה זה רלוונטי? כשאני אמרתי לנוכרי לעשות מלאכה, האם אני לא שבתתי? בוודאי ששבתתי, הרי לא עשיתי מלאכה. אז מה אם הוא שליח שלי? זה לא רלוונטי. השביתה צריכה להיות שגופי לא יעשה מלאכה. גופי לא עשה מלאכה. מה שייך פה לדבר על מינוי שליחות? מה הוויכוח? הוויכוח הוא בדיוק שני הצדדים שאנחנו מדברים עליהם כאן.
[Speaker D] לפי רש"י, שייכת פה שליחות.
[הרב מיכאל אברהם] למה? כיוון שקרתה התוצאה בעולם והיא קרתה מחמתי. זה האיסור. לכן לפי רש"י שייכת שליחות על דבר כזה. לפי החתם סופר והאמרי בינה, אוי מה פתאום, הרי אני צריך לשבות בגופי. לא משנה לי מה קרה בעולם. השאלה היא מה עשה האדם. כאשר אני מיניתי שליח, אז מה? אני עצמי שבתתי. מה הבעיה? אתם רואים שאלה בדיוק שתי התפיסות שהצבתי כאן. השאלה היא איסורי מלאכה בשבת זה חובה על האדם לא לעשות מלאכה אלא הוא צריך לשבות, או שהתורה לא רוצה שייעשו דברים בשבת ומענישים את מי שאחראי לזה שזה קרה. אבל האיסור הוא זה שזה קרה, לא זה שאני עשיתי. זה שאני עשיתי זה רק הופך אותי לאחראי ולכן מוטל עליי העונש. זה בדיוק אותן שתי תפיסות.
[Speaker D] לפי החתם סופר, רגע. כן. לפי החתם סופר אין איסור אמירה לנוכרי?
[הרב מיכאל אברהם] לא מצד שליחות אלא מצד ודבר דבר. אה.
[Speaker H] אבל הרב, האיסור, האיסור שתעשה מלאכה בשבת, במציאות היא תמיד קשורה לזה שיהודי יעשה את זה. היא אף פעם לא רק חפצא, היא תמיד קשורה לגברא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, היא קשורה לגברא במובן הזה שרק מיהודים נדרש להקפיד שלא ייעשה הדבר הזה. אבל עדיין הדבר בעצמו הוא האיסור. העובדה שיהודי עשה אותו, אני
[Speaker H] חושבת שזה יותר במציאות עבור יהודי. זאת אומרת, זה לא סתם במציאות. במציאות לא רק מצד העונש. מציאות עבור יהודי שהוא ישמור שבת.
[הרב מיכאל אברהם] על זה, לכן, זה מה שאמרתי קודם כשאמרתי שאני משתמש בניסוח קיצוני בזה שאמרתי שנעברה עבירה רק אין עונש. את צודקת, אפשר גם לנסח את זה כך. מסכים. אני אמרתי את זה באופן קיצוני רק כדי פשוט לחדד את הצד השני.
[Speaker D] אז אם אמרתי לנוכרי לעשות עבורי מלאכה בערב שבת, אז לחתם סופר אין בעיה עם זה? נכון. ומה לפי ההלכה? מה? ומה לפי ההלכה?
[הרב מיכאל אברהם] זה המחלוקת. אה. ומה לפי רבי יוחנן? רש"י אצלנו בסוגיה אומר 'מעם הארץ בעשותה' לגבי חטאת כתיב. הזכרתי אותו קודם. הוא בא להדגיש שהפסוק עוסק בעונש. אני לא בטוח שאפשר לדייק מזה. יכול להיות שהוא אומר פשוט רק סתם מסביר לנו את הפסוק. אבל יכול להיות שהוא מתכוון באמת לומר שכל הפטור פה הוא רק פטור מעונש, העבירה נעשתה. ואז באמת הוא מתכוון לרישא של דברי רבי, שבאמת העבירה נעשתה ואין את מי להעניש בניסוח היותר קיצוני כמו שאמרתי קודם, אבל אני אומר, הדיוק הזה ברש"י לא הכרחי.
[Speaker D] אבל הבאת קורבן זה עונש? מה? הבאת קורבן זה עונש? כפרה.
[הרב מיכאל אברהם] זה עונש.
[Speaker D] כדי שלא יהיה עונש.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה נחשב עונש. יש קים ליה בדרבה מיניה גם על חייבי מיתות שוגגים, עונש. בכל אופן, תשימו לב גם למבנה הפסוק. אמרתי לכם גם בדף, ראו את הפסוק: 'ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם'. איך זה יוצא מהפסוק הדיוק הזה? אז תשימו לב, הפסוק הזה באמת מנוסח בצורה בעייתית. דווקא פה אפשר מאוד להבין איך הדרשן מוציא את הדרשה שלו מהפסוק. מה זה 'אם נפש אחת תחטא'? 'אם נפש תחטא'. מה זה 'אחת'?
[Speaker D] אחת זה לא שתיים. בא למעט.
[הרב מיכאל אברהם] רגע. ודבר שני, מה זה 'בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה'? בעשותה עבירה, בעשותה מצווה שלא תעשה. מה זה הפעמיים 'אחת'? שימו לב, זה פעמיים.
[Speaker G] לא חלקי, לא חלקי.
[הרב מיכאל אברהם] פעם אחת מדובר פה על 'אחת' זה האחת על הנפש. נפש אחת ולא שתי נפשות. הפעם השנייה זה 'אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה'. המלאכה צריכה להיות אחת, אבל הפעם זה להוציא מחצי, לא משתיים. היא צריכה להיות אחת שלמה ולא חצי. אוקיי? ואז באמת לפי זה באמת מה שיוצא פה זה שהכפל לשון של רבי פשוט עולה ישירות מהדרשה של הפסוק. פעמיים המונח 'אחת' בא להגיד פעם אחת בעיה במספר האנשים העושים, פעם שנייה בעיה בכמות המלאכה שנעשית. ושני הדברים האלה. קיימים כששניים עושים את המלאכה. ואגב בזה אולי אפשר להבין את הדרשה שרותי שאלה קודם, מה זה בעשותה אחת ממצוות השם? בעשותה זה הרי מדבר על הנפש ולא על המלאכה. נדמה לי שמתכוונים לומר באופן סיפורי מה שאמרתי פה. מדובר על פעמיים את האחת. אתה עשית את האחת מהמצוות. בסדר? בעשותה על המצוות הכוונה בעשותה אחת ממצוות השם ולא חצי. זו הכוונה. ולכן פה יורדות כל הקושיות של הרבה מקשים את זה, מה זה בעשותה זה על הנפש ולא על המצווה וכל מיני דברים כאלה. אני חושב שזה הכוונה. וזה אני חושב שגם שקוראים את הפסוק זה מתבקש. המילה אחת פה סתם תקועה, היא מיותרת לגמרי. ופעמיים, למה פעמיים?
[Speaker E] תוספות אומרים שדורשים את זה על משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אני חושב שזה המקור. אני חושב שהדרשה הזאת לומדת את זה מפעמיים המילה אחת. מפה יוצאים שני היסודות שכתובים בדברי רש"י, שהנפש צריכה להיות אחת ושהמלאכה, מצוות השם אשר לא תיעשינה, כן, הפעולה האסורה, גם היא צריכה להיות אחת שלמה ולא חצי. אלה בדיוק שני הצדדים של רבי. עכשיו אני ממשיך, ייקח לי הרבה זמן, אני רוצה להתקדם. חצי שיעור. למה? למה אני עובר לחצי שיעור? כי חצי שיעור בעצם, אפילו לפני הקושיה של השפת אמת שממש שם את זה על השולחן, אבל חצי שיעור בעצם זה באמת איזה שהוא סוג של איסור שאותו עוברים כאשר אני עושה רק חלק ממה שהתורה אסרה. וזה נוגע ישירות בליבת הסוגיה שלנו. כי בעצם בעשותה, הפסוק הזה מלמד אותי שכאשר אני עושה רק משהו חלקי ולא את כל האחת ממצוות השם כולה, ולא חצי מאחת ממצוות השם אשר לא תיעשינה, אז אני רק אז אני חייב. אבל בחצי לא. אז איך זה מתיישב עם הדין הזה של החצי שיעור? חצי שיעור להלכה אסור מן התורה. אבל בואו נראה קצת את המושג של חצי שיעור וזה יחזיר אותנו חזרה לאותה נקודה שמלווה אותנו לכל אורך הדרך. אמרתי, הנקודה הראשונה שעלתה מהניתוח של קושיית הגמרא היא תופרת את כל המימד העיוני של הסוגיה לדעתי. אז תראו עכשיו את הגמרא ביומא. יש המשנה אומרת כך, יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המיטה וכולי. בסדר? זה המשנה. ועל זה אומרת הגמרא אסור, מה פירוש יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה? אסור זה לשון של איסור בלי עונש, אסור דרבנן. אוקיי? ענוש כרת הוא, אומרת הגמרא. מה זה אסור? יום הכיפורים מי שאוכל ושותה חייב, לא אסור. אמר רבי אמר רבי אילא, סליחה, ואי תימא רבי ירמיה, לא נצרכה אלא לחצי שיעור. זאת אומרת הכוונה אסור, הכוונה זה בא ללמד אותך שחוץ מהחיוב יש גם מימדים של איסור. מתי? אם אתה אוכל ושותה חצי מהשיעור. אגב חצי שיעור זה כמובן כל חלק, לאו דווקא חצי, יכול להיות שליש, רבע, חמישית, לא שלוש רבעי, לא משנה. חצי שיעור הכוונה פחות מכשיעור. הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר? דאיתמר, שהרי נאמר, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר מן התורה. אז יש מחלוקת. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? כן, אז רבי יוחנן אתה אומר לי שמה שכתוב אסור במשנה בא לרבות את חצי שיעור. אבל לריש לקיש חצי שיעור מותר, אז חוזרת השאלה, אז מה זה המילה אסור שמופיעה במשנה? אומרת הגמרא, מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. זאת אומרת יש איסור דרבנן לפי ריש לקיש והאמת שזה פשט לשונו של ריש לקיש, כי ריש לקיש אמר מותר מן התורה. נכון? רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר מן התורה. פשוט הכוונה אבל איסור דרבנן יש. רק איסור דאורייתא אין. נכון? אז הגמרא זה לא תירוץ, זה פשט לשונו של ריש לקיש. אבל ריש לקיש מסכים שיש איסור בחצי שיעור אבל זה איסור דרבנן. ולפי רבי יוחנן זה איסור תורה. עכשיו שימו לב שלפי רבי יוחנן צריך לשאול את עצמנו אז לעניין מה חודשו השיעורים? הרי אנחנו אומרים שאכילת חזיר זה בכזית ואכילה ביום כיפור זה בככותבת, כמו תמר, שזה פי שתיים מכזית. לא משנה, יש שיעורים על איסורי התורה. ולפי רבי יוחנן אין שום משמעות לשיעורים, הרי גם בפחות מהשיעור אתה עובר איסור תורה. אז מה זה ההלכה הזאת של השיעורים? לעניין מה נאמרו השיעורים באיסורי התורה? ברור שהשיעורים נאמרו רק לגבי עונש, נכון? זאת אומרת איסור קיים מדאורייתא, עונש, בשביל לקבל עונש אתה צריך לאכול כשיעור או לעבור איסור כשיעור. אוקיי? עכשיו האחרונים דנים בשאלה מה טיבו של האיסור הזה לפי רבי יוחנן. האם האיסור הזה הוא אותו איסור שהיה במקור רק לא חייבים עליו עונש, או שזה איסור חדש שהתחדש. קח דוגמה. מישהו אכל שליש זית חזיר. לפי רבי יוחנן עבר איסור תורה. לפי ריש לקיש עבר איסור דרבנן. אז לפי ריש לקיש זה איסור דרבנן, זה אין שאלות. אבל לפי רבי יוחנן שהוא עבר איסור תורה, אז מה הכוונה? הוא עבר על איסור אכילת חזיר? זה האיסור הרגיל של אכילת חזיר רק כיוון שהוא לא אכל שיעור אז הוא לא חייב מלקות, הוא לא חייב בעונש. או לא, אם הוא אכל פחות מכשיעור אין איסור אכילת חזיר, יש איסור חדש שנקרא איסור חצי שיעור. אז זהו אמר, איסור אחד לכל איסורי התורה. אם אתה עושה פחות, אוכל חצי כזית חזיר, או חצי כזית חלב, או חצי כזית בשר בחלב או מה שאתם רוצים. יום כיפור. לא משנה כל דבר, כולם זה אותו איסור. האיסור הוא איסור חצי שיעור. או לא, כל פעם שאני אוכל משהו האיסור הוא האיסור הזה שעליו מדובר, חזיר, יום כיפור, חלב או מה שלא יהיה, ועונש אין, עונש אין אם לא אכלתי כשיעור. כדבר הרחבה. כן. השאלה אם זאת הרחבה של איסורי תורה רגילים או שזה איסור מחודש בפני עצמו כעין מה שראינו בלפני עיוור שהזכרנו.
[Speaker E] וגם בדיני ספקות גם. גם בדיני ספקות, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] כל איסורי הרוחב האלה שהם איסורי דאורייתא אבל אין עליהם עונש, כמו ספק דאורייתא לחומרא לפי הראשונים שאומרים שזה דאורייתא, כמו חצי שיעור, כמו לפני עיוור, כל מיני דברים מהסוג הזה, מין סעיפי סל הלכתיים כאלה, אז לגבי כולם אפשר לשאול האם זה הרחבה של שאר איסורי התורה שרק לא נענשים עליה, זאת אומרת החידוש הוא בעצם בפטור מהעונש לא בקיומו של האיסור. החידוש הוא בפטור מהעונש או שלא, החידוש הוא באי קיומו של איסור. אין איסור בשיעור, רק הדין חצי שיעור אומר שיש איסור חדש שנקרא איסור חצי שיעור. אתן לכם דוגמה, למשל אם אני אומר שמי שעוקר ולא מניח עבר איסור חצי שיעור. עשית חצי מהמלאכה. נגיד, אוקיי, האם זה איסור שבת? זוכרים את רבי עקיבא איגר? אם זה איסור שבת אז הוא נחשב מומר לכל התורה כולה, או שזה לא איסור מאיסורי השבת. אותה שאלה ששאלתי על לפני עיוור, נכון? אותה שאלה נשאלת גם כאן. אם זה איסור שהוא הרחבה של איסורי שבת, אז האיש הוא מומר לשבת כמו מומר לכל התורה. אבל אם זה איסור מחודש שהוא איסור אחר של איסור חצי שיעור, אז זה לא קשור לאיסורי שבת, זה איסור אחר, ואז הוא לא יהיה מומר לכל התורה. אוקיי? אותה חקירה שחקרתי בקשר ללפני עיוור אני שואל לגבי חצי שיעור. בואו נראה איך העסק הזה מתבטא בגמרא. עד כאן הצגתי את זה אפריורי. עוד פעם, כשרואים חצי שיעור אסור מן התורה, מיד אפשר לקפוץ אפריורי לפני שמסתכלים בגמרא. מה זה אומר אסור מן התורה? זה אותו איסור שהיה במקור, החידוש הוא רק שנפטרנו מעונש. כי בעצם מה שאני שואל זה לא מה חידושו של דין חצי שיעור אלא מה חידושו של השיעור. כשיש שיעור בהלכה מה הוא בא לחדש? שפחות מהשיעור אין איסור או שפחות מהשיעור אין עונש? זה בעצם הוויכוח. אוקיי, אז עכשיו הגמרא אומרת ככה. בהמשך שם, עמוד אחד אחרי זה. גופא. חצי שיעור. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה וריש לקיש אמר מותר מן התורה. עד כאן ראינו את זה כבר קודם אבל פה גם מגיעים הסברים. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיוון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל. הרי הרחבה.
[Speaker D] רק רגע, שנייה, שנייה.
[הרב מיכאל אברהם] כיוון דחזי לאיצטרופי מה הכוונה? אם תיקח את החצי הזה ותיקח עוד חצי, ביחד יהיה לך כזית שלם וזה ודאי איסור חזיר. אז גם בחצי שאכלת יש כנראה איזשהו סוג של איסור חזיר. לכן גם בחצי יש איסור חזיר, נכון? כך מסבירים כמה אחרונים את הנקודה הזאת, אם הייתם רואים את קובץ שיעורים למשל, וברבי שמעון שקופ יש מקום לדון אבל בקובץ שיעורים די ברור שככה הוא הבין. שבעצם ברגע שאתה אומר שחצי שיעור, נגיד אכלתי חצי כזית חזיר, ואם אני אקח עוד חצי כזית חזיר אז עברתי איסור ואני גם אלקה והכל קיים, אז זה אומר שבחצי את איכות האיסור כבר יש גם בחצי, רק חסר בכמות ולכן אני לא נענש. מכאן מתבקש לומר שהחצי שיעור
[Speaker D] הזה בעצם זה איסור
[הרב מיכאל אברהם] חזיר, כי את האיכות של בשר חזיר שבגללו התורה לא רוצה שאני. כי את האיכות של בשר חזיר שבגללו התורה לא רוצה שאני אוכל יש גם בחצי שיעור, רק לא עשיתי את זה בצורה כמותית מספיקה כדי להיענש, נכון? נראה מהנימוק הזה של חזי לאצטרופי, נראה שזה אותו איסור. וריש לקיש אמר מותר מן התורה. וריש לקיש חולק על רבי יוחנן. אכילה אמר רחמנא וליכא. מה ריש לקיש טוען נגד רבי יוחנן? חצי שיעור זה לא אכילה. אתה צודק שזה חזיר, אבל אין פה אכילת חזיר. אכילת החזיר לא קיימת כי לאכול פחות משיעור זה לא אכילת חזיר, זה לא נקרא אכילה. לאכול פירור זה לא אכילה. צריך שיעור מינימלי. אגב יש למשל רש"י בסנהדרין שאומר שגזל של חצי פרוטה זה לא אסור מדין חצי שיעור. והשאלה למה? אז יש כאלה שמסבירים כי בחצי פרוטה זה לא כסף בכמות קטנה יותר. מה שפחות מפרוטה הוא בכלל לא כסף. כי אין לו כוח קנייה בכלל, אי אפשר לקנות איתו כלום. פרוטה זה כוח הקנייה המינימלי. מה שפחות מפרוטה פשוט אי אפשר לקנות איתו שום דבר. אז זה לא בכלל מאותו סוג, זה לא הבדל כמותי זה הבדל באיכות. וריש לקיש בעצם רוצה לטעון כשאתה אוכל חצי שיעור זה לא שאכלת מעט, זה לא נקרא לאכול. זו פעולה סתמית. אוקיי? איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, אני קורא את הפסקה השנייה. אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר כל חלב. אז יש ברייתא שלומדת בלי קשר להיכנס עכשיו לכוי וכל ה-כוי כוי איך שאומרים את זה. כוי. לא יודע איך אומרים את זה, לא יודע מאיפה אנשים יודעים איך אומרים את זה. בכל אופן אבל חצי שיעור נלמד פה מהריבוי של כל חלב. באיסור חלב כתוב כי תאכל כל חלב. כל חלב הכוונה אפילו כל דהוא חלב. אפילו כלשהו, אפילו פחות מהשיעור.
[Speaker D] שזה איסור לעצמו.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו פה יש, לא יודע אם זה איסור לעצמו, אבל פה יש כבר מקום להתלבט. אפשר להגיד שזה מרחיב את איסור חלב אפילו על כלשהו. ואפשר להגיד שלא, באמת איסור חלב לא קיים, כל חלב בא לרבות שיש עוד איסור, איסור חצי שיעור. אוקיי? אז פה אפשר להתלבט. אז רבי שמעון למשל, אולי אני אתחיל קודם כל… תראו את הקובץ שיעורים בבבא בתרא אות שס"ז. ראיתם אותו אני חושב, אז נעבור עליו בקצרה.
[Speaker H] רב, זה לא בעצם שאלה מה מחשיבים גם כאן מחלקים את מלאכת הפעולה, פעולת האכילה לשניים, האם אכילה זה נקרא הרגע הראשון שבן אדם טועם או האם אכילה זה נקרא להיות שבע?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, מדובר לא על החלקים בפעולת האכילה. מדובר על הכמות שאותה אני אוכל.
[Speaker H] בסדר, והכמות משפיעה על מה שבן אדם עושה. כמות קטנה, אם האיסור הוא לטעום אפילו חזיר או לטעום משהו ביום כיפור, ברגע שבן אדם אפילו טעם מעט הוא כבר עבר. אם האיסור הוא שביעה…
[הרב מיכאל אברהם] אין איסור לטעום. אבל אין איסור לטעום. אני צריך לאכול ושייכנס לבטן. רק השאלה כמה.
[Speaker H] אנחנו קראנו איפשהו, אני לא זוכר איפה, שביום כיפור בגלל שיש עניין של להתענות אז ברגע שבן אדם טועם אפילו קצת הוא כבר בעצם הפר את התענית, הוא כבר מרגיש יותר טוב.
[הרב מיכאל אברהם] זה ספציפית יום כיפור זה דיון אחר. יש שמה טענות הפוכות שביום כיפור כיוון שאתה צריך לצום אז רק השובע הוא הפרה של האכילה ולא הטעימה. טעימה זה לא רלוונטי. כי אתה לא מדבר על הנאת האכילה אלא מדבר על הנאת השביעה. אבל עזבי זה מוביל אותנו לפינות אחרות.
[Speaker D] לא אבל בבישולי… הרב מה שקראת ביומא על המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, אז יוצא שלפי רבי יוחנן הוא סובר את שני הדברים, שגם זה איסור חדש וגם שזה הרחבה. שלפי חזי לאצטרופי זה הרחבה ולפי…
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אולי באמת לא הדגשתי את זה. שימו לב שבדעת רבי יוחנן מופיעים שני נימוקים בסוגיה. נימוק אחד זה נימוק מסברא. חזי לאצטרופי. הרי עוד חצי כמו זה יוביל אותי לאיסור שלם. אז כנראה גם בחצי יש את אותו רעיון, את אותה איכות. זה יסוד הסבר מסברא. חוץ מזה יש הסבר מפסוק. כל חלב בא לרבות כלשהו, כל דהוא חלב. אפילו מעט. שני מקורות שונים. בהחלט.
[Speaker E] אבל למה ההסבר של חזי לאצטרופי זה דווקא מראה שזה לא איסור חדש? אני דווקא חשבתי שזה כן מראה שזה איסור חדש.
[הרב מיכאל אברהם] למה? מה הסברא של חזי לאצטרופי? אם הסברא היא מה שאני אמרתי קודם, אז בעצם מה שהוא אומר רבי יוחנן זה שאם אתה אוכל כזית חזיר עשית משהו בעייתי ולכן יש פה איסור, נכון? עכשיו מה זה המשהו הבעייתי הזה? התורה לא רוצה שתאכל חזיר. עכשיו הרי אם אני אוכל שני חצאי חזיר אז יש את הדבר הבעייתי. בעייתי הזה. ומבחינת האיכות יש בחצי את מה שיש בשלם רק בכמות חסר. אז זה בעצם אומר שגם אם אני אוכל חצי יש פה את אותה בעיה, רק לא בכמות המספיקה כדי להעניש. שזו הסברה הפשוטה.
[Speaker E] כי זה באמת
[Speaker D] הבעיה בכיוון הזה של שער ישר, שתמיד זה יכול יש לו איזה פוטנציאל של להגיע לאיסור ממש, לאיסור שלם.
[הרב מיכאל אברהם] חכה, את שער ישר אני עכשיו הולך לקרוא, אז בואו לא נקדים את המאוחר. אבל אוקיי, אז יש פה
[Speaker I] אפשר לשאול את הרב לגבי יחס בין סברה לדרשה. יכול להיות שסברה של רבי יוחנן גם מסבירה מה הסברה של התורה באיסור שאנחנו לומדים מהדרשה?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, יש פה כמה וכמה אפשרויות. ברגע שיש סברה ופסוק, יש כמה וכמה אפשרויות להבין את היחסים ביניהם. אפשר להבין שהסברה היא רק הסברה שעומדת מאחורי הפסוק. אפשר להבין ששני מקורות שונים, סותרים אפילו, והם חלוקים ביניהם בגדרי איסור חצי שיעור. באמת יש פה שתי תפיסות חלוקות. ואפשר להבין ששני הדינים נכונים. יש שני דיני חצי שיעור. הדין של חזי לאיצטרופי והדין של כל חלב. וזה פתוח מבחינת הגמרא, אפשר להגיד כך ואפשר להגיד כך. בגמרא מובאים שני מקורות, אגב בגמרא זה לא מוצג בתור מחלוקת. לכן להגיד שיש פה דעות חלוקות זה פחות סביר לאור הגמרא. מה שכן, זה או שאחד מסביר את השני, או שיש שני דיני חצי שיעור ואגב האחרונים יש כאלה שהולכים ככה ויש כאלה שהולכים ככה.
[Speaker B] רגע, אבל למה כל חלב זה לא חוזר ליסוד של דאורייתא גם כן? זה רק מרבה.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, בתוך כל חלב יש שתי אפשרויות. אפשר להגיד ככה, אבל עקרונית אפשר גם להגיד שזה מחדש איסור חדש, זה מרבה עוד איסור. למה אחרונים שתופסים שזה איסור מחודש, כמו רב שמעון שקופ ראיתם, אז הם ודאי למדו ככה, כי חזי לאיצטרופי זה לא איסור מחודש. אז לכאורה זה דווקא בבירור יוצא מכל חלב. את צודקת שמי שלומד כל חלב לא בהכרח צריך להגיע למסקנה הזאת. אמרתי, מכל חלב זאת שאלה פתוחה. מחזי לאיצטרופי בעיניי יותר סביר להגיד שזה אותו איסור, למרות שרב שמעון טוען גם שם שזה לא נכון. אבל בוא נראה רגע. אז בקובץ שיעורים בבבא בתרא הוא כותב ככה. הוא מדבר שם מה קורה אם מישהו נשבע לא לאכול נגיד כיכר לחם ונשאר כזית או נשאר חצי כזית. עכשיו אני רוצה להתיר לעצמי את האכילה, אוקיי? כי גם חצי שיעור אסור. אני רוצה להתיר לעצמי את האכילה. ובתיק של הסוברים דחצי שיעור אסור בשבועה, אף דהוא איסור אחר ולא איסור שבועה, שמתם לב? חצי שיעור בשבועה זה איסור אחר, זה לא איסור שבועה. מכל מקום תועיל שאלה. אז כשאני הולך לחכם ונשאל על שבועה, אז הוא מתיר לי את השבועה, אבל אם האיסור הוא לא איסור שבועה אז מה שייך להישאל על זה? ללכת לחכם שיתיר לי, הוא לא יכול להתיר לי איסורים שהם לא איסורי שבועה. חכם לא יכול להתיר לי את איסור חזיר. יכול להתיר לי את אם נשבעתי, הוא יכול להתיר לי את מה שנשבעתי. אז הוא אומר מכל מקום תועיל שאלה. למה? ולפי מה שפירשו הגאונים האחרונים, דחצי שיעור מותר היכא דלא חזי לאיצטרופי בפועל. כגון ברגע האחרונה של יום כיפור. הבנתם את העניין הזה? מה קורה עם מישהו אוכל חצי זית ממש רגע לפני שתם יום כיפור? ואז נגמר יום כיפור. אין לו דרך לאכול עוד חצי זית ולהגיע לאיסור שלם. אז פה לא קיימת לכאורה סברת חזי לאיצטרופי, נכון? כי החצי זית הזה אין דרך שזה יצטרף לעוד חצי שיעור. יש מהאחרונים שרוצים לטעון שבמצב כזה לא יהיה איסור דאורייתא גם לפי רבי יוחנן, כי אין את סברת חזי לאיצטרופי. הם כמובן מניחים שחזי לאיצטרופי וכל חלב זה אותו דבר. ואז הוא אומר:
[Speaker D] השאלה אם זה צריך לקרות במציאות או שזה…
[הרב מיכאל אברהם] רגע, זה מה שהוא אומר. אם כן הוא הדין הכא, אומר הקובץ שיעורים, כיוון דנשתייר פחות מכזית, הרי מהכיכר לחם שאסרתי אותה על עצמי נשאר רק חצי זית, זה כבר לא מצטרף לשום דבר אחר כי לא נשאר שום דבר אחר מהכיכר ההיא, ותו לא חזי לאיצטרופי, אין כאן איסור חצי שיעור לאותה שיטה. אומר הקובץ שיעורים אלא דאין נראה כן. לא נראה ככה. למה? דהא דחזי לאיצטרופי היא הוכחה וראיה דחצי שיעור הוא איסור, וההוכחה הזאת ישנה גם על רגע האחרון, דהרי אילו אכל חצי שיעור קודם הרגע האחרון ועוד חצי שיעור ברגע האחרון מצטרף לחייבו. מה הוא אומר? אומר שחזי לאיצטרופי אין פירושו שצריך להיות יכול להצטרף בפועל לעוד חצי שיעור, אלא מעצם העובדה שאני יכול לצרף שני חצאי שיעור ואז יהיה פה איסור שלם, זה הוכחה לזה שגם בחצי שיעור יש משהו מהאיסור השלם. לא צריך שבפועל אני אצטרך… אני אהיה יכול לצרף עוד חצי. זה רק תרגיל לוגי, כיוון שחצי ועוד חצי. נכון? אז פה בקובץ שיעורים רואים בצורה מאוד ברורה שהקובץ שיעורים תפס שחזי לאצטרופי זה כמו שאני הסברתי קודם, שיש את איכות האיסור בכל חלק של האיסור, כי אחרת אם הייתי מצרף את החלקים ביחד גם לא היה נוצר איסור. אם נוצר איסור מצירוף כמותי של כל החלקים, זה אומר שהאיכות של האיסור כבר קיימת בכל אחד מהחלקים לחוד. אוקיי. זה בעצם מה שטוען הקובץ שיעורים. אחרי זה הוא נכנס לגברא וחפצא, זה פחות מעניין מבחינתנו. לעומת זאת תסתכלו פה ברב שמעון שקופ בשערי יושר. והעניין זה אינו שייך, לא חשוב כרגע ההקשר, לא שייך לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מן התורה. דחיוב מלקות שחייב על אכילת שיעור אכילה, אם אתה אוכל חזיר, שיעור שלם, כזית שלם, אינו בא מחמת איסור של חצי שיעור. דאיסור של אכילת חצי שיעור הוא איסור אחר, על אכילה כזאת שלא באה לידי צירוף, ובאכילת שיעור שלם הוא איסור אחר. הוא אומר ככה: אני אכלתי כזית חזיר, הרי כשאני אוכל כזית חזיר אני אכלתי חצי זית ואז אכלתי עוד חצי זית, ועל זה אני לוקה. עברתי את האיסור דאורייתא של חזיר ואני גם לוקה. אומר רב שמעון שקופ, מה קורה כשאכלתי רק חצי זית ולא המשכתי לאכול עוד חצי? במקרה כזה לא שעברתי את האיסור המקורי רק לא לקיתי, זה איסור אחר. זה איסור של חצי שיעור, איסור אחר. הוא אומר, אף דמלשון הש"ס ביומא דף ע"ד עמוד א' אמרינן שם, וזה נגד הקובץ שיעורים שראינו קודם שאומר שזה אותו איסור רק תלוי בעונש, אף דמלשון הש"ס ביומא דף ע"ד אמרינן שם רבי יוחנן אמר חצי שיעור אסור מן התורה, כיוון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. ומשמע דמשום הכי סובר רבי יוחנן דאסור מן התורה, דבהתחלת אכילה כבר הותחל החיוב. אבל אינו מוכרח לומר דכבר הותחל דין עונש, רק שהתחיל לעבור על דברי תורה. דאם נאמר שלא התחיל בעבירה ועשה מעשה היתר, איך מצטרף אחר כך להשלים השיעור? לכאורה זה ממש סברתו של הקובץ שיעורים, נכון? הוא אומר בעצם זה רק אומר שלא הותחל העונש אבל העבירה כן הותחלה. זאת אומרת שאתה אוכל חצי שיעור אז זה איסור שהוא האיסור המקורי, זה לא איסור חדש, רק העונש חסר.
[Speaker E] כי אם זה איסור, הוא כותב שזה לעבור על דברי תורה. הוא לא אומר שזה מתחיל לעבור על אכילת חזיר, הוא מתחיל לעבור על דברי תורה שהוא השיעור החדש.
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, כי אז זה לא מתחיל לעבור על דברי תורה, הוא עובר על דברי תורה. מה פתאום?
[Speaker E] לא, הוא אומר בניגוד לעונש שהוא לא מתחיל, כאן כבר מהרגע הראשון הוא מתחיל לעבור על…
[הרב מיכאל אברהם] עוד שלב של החתונות. הוא אומר מתחיל לעבור על דברי תורה, פירוש הדבר האיסור של התורה זה כזית שלם. ואכלתי חצי זית, התחלתי את המעבר על דבר התורה. אז הוא מדבר על האיסור של הזית. אם הוא היה מדבר על איסור חצי שיעור זה לא היה התחלת מעבר על דברי תורה, זה היה מעבר על דברי תורה על איסור חצי שיעור, עברתי, לא התחלתי שום דבר. זה בדיוק, מזה בדיוק הוא בא להוציא. אז איך זה מתיישב עם מה שהוא אמר למעלה שזה איסור חדש, זה לא מחמת איסור חצי שיעור? אז הוא אמר, אז הוא אמר שם, הניסוח שלו לא לגמרי ברור. יש במקום אחר בשער ג' שני פרקים אחר כך. הוא אומר והאיסור של חצי שיעור לרבי יוחנן הוא איסור אחר של איסור עשה. הוא בכלל אומר שזה איסור עשה ולא איסור לאו. אלא וודאי אזהרת… סליחה לא, הוא שולל את זה, אני לא הבאתי עוד מילה קודם, הוא שולל את זה, אלא וודאי אזהרת לאו של בל תאכל טומאה חל על כל משהו ומשהו מן הטומאה, אלא אם אינו אוכל רק משהו לא עבר על הלאו שלא אכל, דאכילה הוא שיעור העבירה. משום הכי אינו חל על חצי זית זה מן הטומאה הלאו של בל תאכל נבילה. מה הוא אומר? שאם אכלת חצי שיעור, אז נכון שאת איכות האיסור יש גם בחצי, אבל פעולת אכילה לא עשית. בדיוק הטענה של ריש לקיש נגד רבי יוחנן. זה קצת מוזר, כי הרי הוא מסביר פה את רבי יוחנן. הרי זה בדיוק מה שריש לקיש טוען נגד רבי יוחנן. לשיטתו של רב שמעון גם רבי יוחנן אומר אותו דבר, רק הוא טוען שאיסור האכילה, אכילה של חצי שיעור זה איסור מחודש. וריש לקיש טוען מאיפה המצאת לי איסור מחודש? יש איסור אכילה ואכילה הרי לא הייתה פה.
[Speaker D] לא, הוא יכול לטעון שהתירוץ הראשון היה בגלל הסברא ופה זה בגלל כל חלק שזה מחודש.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא עושה חילוק בין שני התירוצים, הוא
[Speaker D] אומר את זה גם בחזי לאצטרופי.
[הרב מיכאל אברהם] הוא טוען שאיסור אכילה, אכילה של חצי שיעור זה איסור מחודש. ריש לקיש טוען מאיפה מצאת לי איסור מחודש? יש איסור אכילה
[Speaker D] ואכילה הרי לא הייתה פה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא יכול לטעון שהתירוץ הראשון היה בגלל הסברה ופה זה בגלל כל חלב, שזה מחודש. לא, הוא לא עושה חילוק בין שני התירוצים. הוא אומר את זה גם בחזי לאיצטרופי. הוא הרי מסביר שגם בחזי לאיצטרופי זה קרה. תראי את הקטע הקודם. הוא אומר, אף דבלשון הש"ס, את רואה? ביומא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה כיוון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, משמע דמשום הכי סובר רבי יוחנן דאסור מן התורה. הוא מדבר על חזי לאיצטרופי. צריך לראות שם גם את ההקשר, אני בכוונה הוצאתי את הקטעים האלה
[Speaker D] כדי שלא
[הרב מיכאל אברהם] תסתבכו בגלל כל ההקשר.
[Speaker D] אבל במקור במקור שהבאת לפניו, בקובץ שיעורים, אז זה בגלל כל
[הרב מיכאל אברהם] חלב, לא בגלל חזי לאיצטרופי.
[Speaker D] זה משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] שם צריך לדון. הוא אומר גם כאן הוא אומר, חצי שיעור מותר היכא דלא חזי לאיצטרופי בפועל. את רואה? פה. גם פה יש חזי לאיצטרופי. לפחות בדעת האחרונים שאומרים שזה לא חזי לאיצטרופי אם זה בקצה יום כיפור. כשהוא חולק עליהם, אז הוא אומר חזי לאיצטרופי זה רק הוכחה, אבל עדיין הוא מדבר על סברת חזי לאיצטרופי, לא על כל חלב. ואתם שניהם בעצם אומרים שזה איסור עצמי ובשניהם עולה שזה איסור עצמי אפילו לפי הסברה של חזי לאיצטרופי. שזה חידוש. אני בפשטות לא.
[Speaker E] אבל בקובץ שיעורים זה גם עולה שזה איסור עצמי?
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר את זה. אה רגע, סליחה רגע. לא לא, סליחה, טעות שלי, טעות שלי. לפי הקובץ שיעורים להיפך, משמע שזה אותו איסור. סליחה, נכון. זה רק ברב שימון. אומר בסוף, תראי, גם הוא מתחיל וגם באיך שהוא מסיים, לכן זה מבלבל. תראי פה. אלא דצריך עיון בזה דחצי שיעור משבועה אין איסורו משום שבועה אלא איסור אחר דילפינן ליה מקרא דכל חלב. נכון? אז הוא מדבר על איסור אחר. אז
[Speaker D] זה נראה כאילו רבי יוחנן הולך בשני מסלולים, שני נתיבים.
[הרב מיכאל אברהם] אחד חזי לאיצטרופי ואחד כל חלב. הסברה של הקובץ שיעורים נראית כאילו שזה אותו איסור עצמו, אבל הוא אומר זה איסור אחר, ולכן אני לא התבלבלתי, זה כן נכון. גם הוא וגם רב שימון שקופ אומרים למרות הסברת חזי לאיצטרופי שאמרתי קודם עדיין הם תופסים שמדובר פה באיסור אחר. טוב, אבל יש אחרים שאומרים.
[Speaker E] לא, אבל לפי שנייה, לפי לפי השערי יושר, אם בן אדם התחיל לאכול התחיל לאכול חצי שיעור, אז בעיקרון הוא כבר התחיל לעבור על עבירה של האיסור האמיתי, כאילו נניח הוא אוכל חזיר.
[הרב מיכאל אברהם] וכנראה מה שהוא אומר שם, צריך להבין, אבל כנראה מה שהוא אומר שם שהתחלת מעבר על האיסור המקורי היא בעצמה איסור מחודש. וזה לומדים מכל חלב. הוא לא עוצר בזה שזה התחלת האיסור המקורי כמו שאני רציתי לעצור, כי בסוף בסוף הוא מגיע לזה שזה איסור חדש.
[Speaker E] כי הוא כותב בפירוש שזה לא יכול להיות. מה?
[הרב מיכאל אברהם] מה לא יכול להיות?
[Speaker E] כי האיסור המקורי מתחיל רק ברגע שאוכלים שיעור.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מבחינתו ברור שזה חל, מתחיל כבר קודם, אבל כשהוא מתחיל זה לא מעניין. אין איסור כשהוא מתחיל. יש איסור כל חלב או חזי לאיצטרופי, לא משנה, איסור חצי שיעור, שהוא מדבר על התחלה של מעבר על איסור אחר, וזה איסור עצמי. אוקיי? אז ברגע שהוא מתחיל לאכול,
[Speaker E] כשהוא מתחיל לאכול זה חייב להיות מתחיל לאכול, הוא עדיין לא עובר על איסור חלב נניח, הוא עובר על איסור חצי שיעור. הוא חייב את זה כי אחרת זה לא מסתדר לו, זה לא מסתדר פשוט, זה לא הגיוני.
[הרב מיכאל אברהם] לשיטתו, אני לא רואה מה זה למה זה לא הגיוני, אני חושב שאפשר להגיד את זה. זה איסור חזיר עצמו רק שאנחנו פטורים מעונש. תראו את הניסוח למשל של הרב עמיאל בדרכי משה. הוא חוקר שם בשאלה, לא הבאתי ציטוט, אני אגיד לכם את זה בעל פה, הנה יש פה את זה בסיכום שלי. תראו פה. כן, אכילה היא בכזית, יש שתי הבנות בחצי שיעור, האם אכילה זה בכזית וגזירת הכתוב שגם חצי שיעור נאסר, או שהאכילה היא בכל שהוא ויש הלכה למשה מסיני שעונש זה רק על כזית. זה ממש שני הצדדים שאני מדבר עליהם, נכון? שלפי ההבנה השנייה אז האיסור המקורי קיים בכל שהוא. איסור חזיר זה לאכול אפילו פירור חזיר, יש הלכה למשה מסיני לגבי העונשים שזה רק מזית. ולפי הבנה אחד זה הולך הפוך, רק זית זה איסור אכילת חזיר, יש חידוש מיוחד שגם בפחות מכזית יש איסור של חצי שיעור. אוקיי? בקובץ שיעורים וגם רב שימון שקופ תופסים כמו הבנה אחת ולא הבנה שתיים. והחידוש הגדול זה שהם תופסים כמו הבנה אחת גם לפי הסברה של חזי לאיצטרופי, לא רק לפי הכל חלב.
[Speaker D] אבל שניהם זה רק לשיטת רבי יוחנן ולא לשיטת.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא הכל הכל הדיון שלנו הוא רק ברבי יוחנן בכל מקרה. כל הדיון הוא רק ברבי יוחנן, גם בגלל שההלכה כרבי יוחנן וגם בגלל שלפי ריש לקיש אין מה לדבר, זה איסור דרבנן, זה לא רלוונטי. אחת הנפקא מינות למשל, אני נדמה לי שכתבתי את זה בדף אני כבר לא זוכר, כן כן שאלתי אתכם, מה קורה עם חצי שיעור במצוות עשה? מישהו אכל חצי זית מצה בליל פסח, הוא יצא ידי חובה או לא?
[Speaker D] לא. למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] כי אם אנחנו אומרים שבעצם האיסור קיים רק העונש לא קיים, אז במצוות עשה מה האנלוגיה? את המצווה קיימתי, רק אולי שכר אני לא אקבל. נכון? זה אבל אולי זה עניין
[Speaker D] תוצאתי.
[הרב מיכאל אברהם] כי הרי במצוות להבדיל מאיסורים, במצוות אין שאלה של עונש, יש רק שאלה אם עשיתי או לא עשיתי. אז אם באיסורים אני מבין שעשיתי, רק עונש אין, אז לכאורה במצוות הייתי מצפה שבאמת קיימתי את המצווה. אבל זה הרי לא יכול להיות. כי אם זה היה נכון, אז היה צריך להיות, אז מה על מה נאמרו השיעורים במצוות עשה?
[Speaker B] אבל אם ההגדרה מראש היא על שיעור מסוים, אז כל עוד לא קיימתי את השיעור לא עשיתי כלום.
[הרב מיכאל אברהם] אז גם בלאווים זה ככה, מה ההבדל?
[Speaker C] איזה שכר יש באכילת מצה?
[הרב מיכאל אברהם] שכר בשמיים, לא משנה.
[Speaker C] אבל זה משהו לא רלוונטי. כשאנחנו מדברים על עונש אנחנו לא דיברנו על עונש מהשמיים, אנחנו דיברנו על האם מענישים
[הרב מיכאל אברהם] אותו, האם הוא חייב בבית דין. את חוזרת על המשפט האחרון שאמרתי, זה בדיוק הנקודה. בגלל שבמצוות עשה אין דיון רלוונטי על עונש או שכר, זה רק שאלה אם עשיתי את המצווה או לא. אז באנלוגיה ללאווים, לכאורה היה צריך להיות שקיימתי את המצווה. נקודה. זה שאין עונש שכר וזה, זה לא מעניין. אבל אם זה היה ככה, אז אין שום משמעות לשיעור במצוות עשה, כי אם בפחות מהשיעור אני גם מקיים את המצווה, בלאווים יש משמעות לשיעור לעניין העונש. אבל במצוות עשה אם קיימתי את המצווה גם בפחות מהשיעור, אז בשביל מה נאמרו בכלל שיעורים במצוות עשה?
[Speaker D] לכן במצוות עשה ברור
[הרב מיכאל אברהם] שזה לא יכול להיות שאני מקיים את המצווה.
[Speaker I] נכון, זה ברור, אבל כאשר הרב שאל את זה התחלתי לשאול את עצמי אם יש כזה אפשרות, אפשר להעלות על הדעת, אולי פה לאצטרופי. אז אמרתי אולי באמת מדאורייתא בן אדם יוצא במצוות עשה בכל שהוא, אבל רבנן קבעו את השיעור שזה יהיה ניכר.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, השיעור הוא הלכה למשה מסיני. השיעור הוא דאורייתא.
[Speaker I] נכון, אני מבינה, אבל אם אנחנו נעשה
[הרב מיכאל אברהם] הקבלה, הייתי אומר אולי הפוך. מי שאכל חצי זית מצה, קיים מצוות אכילת מצה מדרבנן. אבל הוא צריך עדיין את המצווה דאורייתא לקיים ובשביל זה צריך לאכול זית. זה אולי אפשר להגיד. אולי, למרות שאני לא מכיר מישהו שאומר את זה. אבל זה אולי אפשר להגיד. עכשיו, אז בעצם זה קצת ראיה לזה שגם בלאווים החצי שיעור זה לא שעברתי על הלאו וחסר בעונש, לא עברתי בכלל על הלאו. כי אם בלאווים זאת הייתה ההבנה, אז למה בעשה זה לא ככה? אפשר להגיד שיש חידוש מיוחד שזה רק בלאווים ולא בעשה, אולי בגלל שלומדים את זה מכל חלב, כל דהו חלב, שזה איסור אכילת חלב, אז לומדים את זה רק על לאווים ולא על עשה. טוב, יכול להיות. אז זה בכל אופן השלכה שהייתה יכולה להיות השלכה. עכשיו אנחנו מגיעים לחצי שיעור במלאכת הוצאה, וזה השפת אמת. אוקיי? כל זה נתתי הקדמה בהתחלה, השניים שעשוה, תשימו לב, כל השיעור הזה בעצם דיברתי על חצי שיעור, אבל ההשלכות השניים שעשוה הן מיידיות. השפת אמת במשנה שם שואל ככה, שניהם פטורים. הוא שואל, שימו לב, על המציעתא של המשנה, על האמצע של המשנה, על המקרה שבו שניהם פטורים, לא כמו קושיית הראשונים של הלפני עיוור שמדברת על המקרה שאחד מהם זה מותר לגמרי. לכאורה נראה, אומר השפת אמת, דמכל מקום אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור. למה שלא יהיה פה איסור תורה, הרי ההלכה אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה? אז גם פה מי שעקר לבד או מי שהניח לבד צריך לעבור איסור מדין חצי שיעור, בפרט העוקר, דחזי לעשות גם הנחה. וזה כבר קשור לאחרונים האלה שהקובץ שיעורים הביא, אתם זוכרות? שאם אני עקרתי זה יכול להיות מושלם אם אני אחרי זה אניח או מישהו אחר יניח. אם אני הנחתי, אז העקירה כבר או שנעשתה או שלא נעשתה, אבל זה לא חזי לאצטרופי. סברת חזי לאצטרופי לפחות קיימת בעוקר גם אם לא במניח. לפי הקובץ שיעורים זה קיים גם במניח, כיוון שזה רק ראיה חזי לאצטרופי, זה לא צריך שזה יהיה בפועל ראוי לצירוף. אוקיי. וכן היה אפשר לפרש הא דאמרינן בגמרא. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת כחשיב, מה שראינו בגמרא בדף ג', שמנה במשנה רק פטור אבל אסור כזה שיכול להגיע לחיוב דאורייתא, מה שרש"י אומר רק על העקירה ולא על ההנחה. משום דמדאורייתא אסור ולא אתי לחטאת, כגון הנחה לפירוש רש"י דמן התורה מותר לא חשיב. אכן מרש"י משמע וכן כתב הראש בהדיא דרק מדרבנן אסור. זאת אומרת היה אפשר להגיד שמה שכתוב בעקירה, למה המשנה עוסקת רק בעקירות ולא בהנחות? כי רק בעקירות יש דין חצי שיעור וחצי שיעור אסור מן התורה, לכן הביאו את העקירות. ומה שכתוב שם פטור הכוונה פטור אבל אסור מן התורה, אך פטור מעונש דלאו מלאכה גמורה, אבל אסור מן התורה מדין חצי שיעור. וזה ההסבר למה הגמרא אומרת לפי רש"י שהמשנה עסקה רק בעקירות ולא בהנחות, כי בהנחות זה לא חזי לאיצטרופי, אין דין חצי שיעור, אז לא יהיה בכלל לכל היותר יהיה דין איסור דרבנן של הוצאה אבל לא יהיה דין חצי שיעור. אוקיי?
[Speaker C] למה בעקירה יש דין חצי שיעור? לא הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] חזי לאיצטרופי, אחרי שעקרתי אפשר לעשות את הצירוף. בגלל הצירוף? כן, כמו בקצי יום כיפור, הסברא הזאת שראינו בקצי יום כיפור.
[Speaker C] זה לא מסתדר עם העניין של האיכות והכמות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור שלא, זה כל הרעיון. הקובץ שיעורים כנגד התפיסה של סוף יום כיפור אמר לא נכון, גם בסוף יום כיפור זה חזי לאיצטרופי. למה? כי החזי לאיצטרופי לא צריך שבפועל זה יצטרף, החזי לאיצטרופי זה ניסוי מחשבתי. לו יצויר שהייתי אוכל עוד חצי הרי זה היה הופך לאיסור שלם, זו הוכחה שגם בחצי יש איסור.
[Speaker C] לא, התכוונתי לזה שהפעולה היא לא נעשתה באיכות שלה, בניגוד לאכילה שיש פה אכילה, יש פה איכות ורק השאלה היא הכמות. השאלה אם כשאני עושה עקירה עשיתי באיכות עבירה של מלאכה.
[הרב מיכאל אברהם] את קופצת לתירוץ של השפת אמת, אנחנו עוד לא שם. אנחנו קוראים עדיין את הקושיה שלו. אוקיי? בתירוץ שלו הוא אומר משהו כזה, נראה, אבל כרגע אנחנו בקושיה שלו. עכשיו תשימו לב, השאלה הזאת ניתן בעצם להרחיב אותה יותר, כי אני בעצם שואל כל הדיון של הגמרא שפתחנו בו את השיעור, בעשותה, שניים שעשוה פטורים וכולי, למה? למה זה רק איסור דרבנן? יש פה דין חצי שיעור של ההלכה לפי רבי יוחנן הוא אסור מן התורה. השפת אמת מציג את זה כאילו למה אתה מדבר רק מצד שניים שעשוה, השניים שעשוה זה איסור דרבנן ולכן יש פה רק איסור דרבנן, אבל חוץ מזה יש פה דין חצי שיעור. ואני אומר זה לא חוץ מזה, השניים שעשוה זה עצמו דין חצי שיעור. כל אחד מהם אסור מדאורייתא, רק לא חייב בגלל חצי שיעור. זה לא דין אחר, זה דין חצי שיעור עצמו. למה להניח שזה שני דינים שונים?
[Speaker E] כי הוא מניח שזה לא, שזה לא,
[הרב מיכאל אברהם] הוא מניח את
[Speaker E] השיטה השנייה.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא למה? למה? מה ההבדל? מה זה משנה? הרי זה אותו עיקרון. פה אתה אומר לי שחצי מלאכה אסור ושם אתה אומר לי שחצי שיעור אסור, מה ההבדל? זה אותו דבר. למה?
[Speaker D] אולי זה לא אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] זה כמו ההצעות לעשות, יש לי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי, אולי אם ישבו ידברו ביחד יגיעו להסכם ויתנהגו כמו בני אדם, זה הכל. יש לי פתרון נהדר.
[Speaker D] לא, אבל הוא
[הרב מיכאל אברהם] לא אומר איך עושים את זה, זה לא פתרון. מה זה אולי זה אחר?
[Speaker D] אני שואל למה? אני יכולה להגיד לך כי אני יודעת ממה שהוא הסביר, אבל אני כן יכולה להגיד לך.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, לא הבנתי?
[Speaker D] אני יכולה להגיד לך אבל זה מה שיהיה בהמשך ההסבר שלו.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה לא ההסבר שלו.
[Speaker D] אז ההסבר הוא שמלאכה נקראת רק כשיש תוצאה ולא מה שקורה חצי מלאכה, אין חצי מלאכה. מלאכה זו הגדרה לדבר שלם.
[הרב מיכאל אברהם] זה התירוץ של השפת אמת, אני
[Speaker D] שואל כבר קושיה אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] נו, זה מה שאמרתי לך שאני יכולה להגיד לך. אבל זה לא עונה על מה שאני שואל. השפת אמת עונה על הקושיה שלו. לי יש קושיה אחרת. למה השפת אמת בכלל מתייחס לזה כשני איסורים שונים ואז הוא מנסח את הקושיה שלו? מה עם לפני עיוור? עזוב את בעשותה, הבנתי, אבל מה עם לפני עיוור? אני אומר עזוב, אל תנסח את זה כך. הרי זה אותו דבר. בעשותה וחצי שיעור זה אותו איסור עצמו. בעשותה צריך להיות דאורייתא, לא שיש עוד איסור שנקרא חצי שיעור והוא יהיה דאורייתא.
[Speaker E] אבל הוא לא מניח שזה מלאכה חדשה כאילו, הוא לא מניח שזה איסור חדש, הוא
[הרב מיכאל אברהם] מניח בדיוק, אז צריך לראות למה השפת אמת שואל את זה באופן הזה ולא בעצם מזהה את שני הדברים האלה ושואל שאלה ישר למה לא חצי מלאכה לא יהיה איסור דאורייתא ואז יתרץ את מה שרותי הביאה. בסדר. אני שואל שאלה שלא מתורצת על ידי התירוץ של השפת אמת. טוב, אנחנו צריכים לעצור פה, אז אני אמשיך שבוע הבא ואני אשלח לכם עוד קצת פרנסה גם לסדר כדי שמי שגם גמרה יהיה לה מה לעשות גם כן. בכל מקרה גם מי שעשתה את זה מהר אני מציע בכל זאת לעשות את זה יותר בתשומת לב לאור מה שדיברנו היום, גם אולי יהיה יותר קל להבין. אוקיי?
[Speaker D] תודה רבה.