פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 4

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי קודם כל רק הערה לגבי החדרים. אני שכחתי איך איך עושים את זה שאפשר יהיה כל אחת תוכל לצאת ולהיכנס לבד לחדר, אז ביררתי, זה בסדר. כשאני פותח את החדרים יש אופציה כזאת, ופעם הבאה אני מקווה, אם אני לא אשכח, אני אדאג לעשות את זה, כך שכל אחת תוכל לצאת ולהיכנס, לעבור חדר באורח חופשי.

[Speaker B] רגע הרב מתי התחלת להקליט? מה? אני רואה שהשיעור מוקלט.

[Speaker C] זה מוקלט כן.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו התחלתי, כן. אוקיי, אז אני מתחיל בשיעור. ראינו במשנה, שני הדינים הראשונים של המשנה זה מצבים שבהם או העני או בעל הבית עוברים איסור תורה. הוצאה והכנסה של העני, הוצאה והכנסה של בעל הבית. בכל מצב כזה בעצם אחד מהם עשה גם את העקירה וגם את ההנחה, הוא עשה את כל העבודה, והשני פטור. אז הגמרא אומרת, שאלתי אתכן איפה הגמרא הזאת, הגמרא היא כמובן בדף ג', זה הגמרא שראינו, והגמרא אומרת שם שהפטור שם זה פטור ומותר. אוקיי? זאת אומרת שבעצם כאשר מישהו אחד עושה את כל העבודה, זה שהשני נמצא שם בתור איזה ניצב, כסטטיסט, אין לזה שום משמעות, אין פה אפילו איסור דרבנן, מה שכתוב שם פטור הכוונה פטור ומותר. אוקיי? זה הרקע לדיון שלנו.

[Speaker C] בדרך כלל פטור זה פטור אבל אסור, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה מה שהגמרא שם בעצמה מפרשת, הגמרא בדף ג', שכל פטור הכוונה פטור אבל אסור חוץ משלושה, לכן היא שואלת, אז איך יש כאן פטור שהוא לא פטור אבל אסור אלא פטור ומותר והיא עונה שם. מכל מקום אז זה הרקע לדיון שלנו, כי השאלה שמעלים פה הראשונים, תוספות והראש ועוד, למה השני בכל זאת לא עובר על איסור של לפני עיוור? אז אולי הוא לא עובר על איסור של הוצאה והכנסה, איסור דאורייתא, איסור דרבנן, אבל יש פה את ההכשלה של השני או את הסיוע לשני, ולכן בעצם הוא עובר על איסור של לפני עיוור, ובואו נראה רגע ברקע את הגמרא בעבודה זרה. אני אשתף רגע את הקובץ. שם אומרת ככה, יש שמה הדיון בעצם זה באיסור למכור בהמה לגוי. והגמרא דנה.

[Speaker C] לפני עיוור לפני אחד?

[הרב מיכאל אברהם] כן. מה מה מה הסיבה לאיסור הזה? אז הגמרא אומרת איבעיא להו, משום הרווחה או דילמא משום ולפני עיוור לא תיתן מכשול? זאת אומרת שהסבר אחד זה שאסור לעשות לו חיים טובים לגוי. אתה נותן לו או מוכר לו בהמה, אתה מקל עליו את החיים, אל תשתף איתו פעולה. אפשרות שנייה לפני עיוור לא תיתן מכשול, אתה מכשיל אותו באיסור. אז אומרת הגמרא ולמאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה. הנפקא מינה בין שני ההסברים זה כאשר יש לו כבר בהמה אחת, והוא רוצה לקנות ממני עוד אחת. אז אומרת הגמרא כך, אי אמרת משום הרווחה, אם הטעם של האיסור זאת הרווחה, הא קמרווח ליה. בהמה, שתי בהמות זה חיים יותר טובים מאשר בהמה אחת, לכן האיסור של הרווחה קיים גם במצב כזה. אבל אי אמרת משום לפני עיוור לא תיתן מכשול, הא אית ליה לדידיה. זאת אומרת אם הוא רוצה לעשות את העבירה, הוא יעשה את זה עם הבהמה שכבר יש לו, הוא לא צריך את הבהמה שלי בשביל זה. לכן פה אין לפני עיוור. שואלת הגמרא וכי אית ליה כן אם יש לו בהמה אחרת, לא עבר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול? והתניא אמר רבי נתן, מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר ולפני עיוור לא תיתן מכשול. והכא דכי לא יהבינא ליה שקיל איהו וקעבר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול. הרי אפילו אם אתה לא תיתן לו את כוס היין, הוא ייקח אותה לבד. זאת אומרת בעצם גם כאן העזרה שלך לא נחוצה לצורך מעבר העבירה, ובכל זאת רואים שאסור להושיט את כוס היין. אז יש איסור הכשלה גם במקום שהסיוע שלי לא הכרחי לצורך מעבר העבירה. אז אם ככה גם לתת לנוכרי בהמה כשיש לו כבר בהמה אחרת הייתי אמור לעבור על לפני עיוור לא תיתן מכשול. עונה הגמרא הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי דנהרא. כן, אנחנו עוסקים כאן בסיטואציה שבה המושיט והנזיר נגיד במקרה של כוס יין לנזיר עומדים משני צדדים של נהר. זאת אומרת, הנזיר לא יכול לקחת את כוס היין בלי שאני מושיט לו אותה. העזרה שלי היא הכרחית. בלעדיי, הוא לא יוכל לשתות את כוס היין. ואז במצב כזה עוברים על לפני עיוור. אבל, אם הוא יכול היה לקחת את היין לבד, אז גם אם אני מושיט לו את היין לא עברתי איסור, כיוון שזה לא סיוע שהיה הכרחי לצורך מעבר העבירה. הוא יכול היה לעשות את העבירה גם בלי הסיוע שלי, אז הסיוע לא משמעותי ולכן אין פה איסור הכשלה. דייקא נמי דקתני, אפשר לדייק את זה גם מהלשון של הברייתא הזאת, לא יושיט, ולא קתני לא יתן, שמע מינה. לא יושיט הכוונה הושטה כזאת שאתה לא היית יכול לפעול בלי שאני מושיט. לתת הכוונה תעביר לי את הדבר הזה, אבל אני גם יכול לקום ולקחת את זה. אוקיי? אז זה רק הראיה הלשונית. לענייננו, מסקנת הגמרא היא שיש איסור להכשיל מישהו אחר בעבירה. דבר שני, יש איסור, גם אם האיסור הזה קיים גם אם המוכשל הוא גוי, לא רק אם המוכשל הוא יהודי. כמובן בעבירות שרלוונטיות לגוי. להכשיל את הגוי בעבירה של חילול שבת אין בעיה, כי זאת לא עבירה מבחינתו. אבל עבירות שהן עבירות עבור הגוי, אם אני מכשיל אותו עברתי על לפני עיוור. זאת מסקנת הגמרא כאן. ודבר שלישי, שהאיסור הזה קיים רק במקום שבו הסיוע שלי הכרחי לצורך מעבר העבירה. מה שנקרא בלשון ההלכה תרי עברי דנהרא. אגב, כל הפוסקים משתמשים בזה, זה מינוח מאוד מקובל בהלכה. כדאי להכיר אותו להשכלה כללית. תרי עברי דנהרא. תרי עברי דנהרא הכוונה שהסיוע שלי נחוץ ובלעדיי הוא לא יוכל לעבור את העבירה. חד עברא דנהרא, כן, בעבר באותו עבר של הנהר, בעבר אחד של הנהר, זה מצב שבו אני מושיט לו, אני נותן לו אבל הוא גם יכול לקחת לבד. לכן בכל מיני הקשרים שדנים באיסור של לפני עיוור, בלי קשר לנהר ולכוס יין וכולי, הביטויים שבהם משתמשים זה תרי עברי דנהרא וחד עברא דנהרא. זה פשוט קודים כדי להגיד האם העזרה היא נחוצה, היא הכרחית, או שהעזרה היא רק פריבילגיה, אבל בעצם אפשר לעבור את האיסור גם בלי זה. תוספות שם במקום אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, נראה דהוא הדין בכל שאר איסורים. מה הייתה פה הווא אמינא?

[Speaker C] נגיד שנזיר זה דין מיוחד בפני עצמו, כי זה חמור.

[הרב מיכאל אברהם] למה הייתה הווא אמינא להגיד שנזיר, וכמובן גם עבודה זרה, זה דבר שהוא מיוחד לעצמו? למה? אז עבודה זרה זה בגלל החומרה. אבל למה נזיר הוא הוא

[Speaker D] רצה ללמד פה חידוש שגם אם זה דבר שמותר לכולם ואסור לו, אסור לנו להכשיל אותו?

[הרב מיכאל אברהם] או, אז פה זה חידוש לכיוון ההפוך. הייתה הווא אמינא שהאיסור הזה הוא קל מדי, וכיוון שהוא קל מדי, אז הייתי חושב שפה לא יהיה איסור של לפני עיוור. אוקיי? אבל אז החידוש הוא לא שזה קיים בכל האיסורים. את זה הייתי יודע קודם, להיפך, הייתה פה הווא אמינא שדווקא בנזיר זה לא יהיה. בעבודה זרה יש הווא אמינא שזה יהיה רק בעבודה זרה, בגלל חומרת האיסור. בנזיר הווא אמינא שזה לא יהיה, בגלל שהאיסור הוא פחות חמור, כי הוא רק בנזיר ולא בשאר העולם. אוקיי.

[Speaker C] חוץ מהנזיר עצמו שהוא עלול בעצמו אולי לשכוח, כי הוא בדרך כלל כן שותה יין. זה משהו מוגבל בזמן.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי?

[Speaker C] יש עוד איזה הווא אמינא שוב אני ממשיכה את מה שאמרת אבל מכיוון שונה, כי נזיר בדרך כלל הוא עצמו שותה יין כל הזמן.

[הרב מיכאל אברהם] את אומרת שיש גם יכולה להיות גם הווא אמינא לחומרא. זאת אומרת, יכול גם להיות שבנזיר הייתה הווא אמינא שרק לנזיר יהיה איסור לפני עיוור. ולמה? כיוון שהוא עצמו, לפני שקיבל את הנזירות, היה רגיל לשתות יין, אז יש סיכוי סביר שהוא ישכח וישתה, ולכן דווקא פה החמירה התורה ואמרה אל תושיט לו בכלל את כוס היין. אבל זה כמובן מאפיין עוד איסורים כמו אוכל ביום כיפור, כמו מצה בחמץ בפסח וכל מיני דברים כאלה. אוקיי. בכל מקרה, אז תוספות אומר מה שנקט כוס יין לנזיר, משום דמסתמא למשתי קא בעי ליה. כיוון דכולי עלמא חמרא שתו, ושמא שכח נזירותו. אבל ישראל שאמר הושט לי נבילה או חזיר או שקץ או מיאוס, אין לחושדו מלהושיט לו. אבל אם ידוע לו שרוצה לאוכלו, אסור להושיט לו, ואפילו הוא שלו. מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו. מה אומר תוספות? כאשר אני מושיט כוס יין לנזיר, אבל אין לי הערכה שהנזיר הולך לשתות את זה, הוא ירא שמיים, הוא זוכר שהוא נזיר, והוא לא הולך לשתות את זה, הוא צריך את זה בשביל להעביר את זה לחנות או לא יודע למסור את זה למישהו אחר, אז אין איסור של לפני עיוור. וגם אם אחרי זה הנזיר יש שנייה, זה לא משנה. אם ההערכה שלי כאשר אני העברתי לו את כוס היין לא הייתה אמורה להיות שהוא ישתה אותה, לא עברתי על איסור של לפני עיוור. זאת אומרת, אז יש פה תנאי נוסף שצריך להצטרף. א', זה צריך להיות תרי עברי דנהרא כדי שיהיה איסור. ב', כאשר אני מכשיל את השני, ההערכה שלי אמורה להיות שהוא אכן יעבור את האיסור. אם אני עושה פעולה שמאפשרת לו לעבור איסור, אבל כשעשיתי אותה לא העליתי בדעתי שהוא הולך לעשות עם זה איסור, במצב כזה זה לא נקרא להכשיל. אוקיי? כי אחרת אסור לי להושיט כוס יין לנזיר אפילו סתם כשהוא רוצה להעביר את זה למישהו אחר. למה שלא יהיה מותר לי לעזור לו? סתם לעזור לו, מה הבעיה? רק במקום שהערכה שלי שהוא הולך לשתות את היין, שם יש את האיסור של לפני עיוור. זה מה שאומר תוספות. ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור, אף על פי שהוא שלהם. כי הדבר ידוע שיאכלו וזה נאסר להם, דכישראל גמור חשבינן להו. כי מומר, ישראל שנגיד המיר את דתו ונהיה נוצרי, מבחינת ההלכה הוא נחשב כמובן יהודי, והוא אסור בכל האיסורים של יהודי. עכשיו הוא מבקש ממני להושיט לו איזה שהוא דבר איסור. חזיר. אוקיי. אפילו שהחזיר הזה הוא שלו, אסור לי להושיט לו את זה. למה? כי אני יודע שהאיש הזה הוא חשוד לעבור את האיסור הזה. זאת אומרת פה יש לי הערכה שאכן יעבור האיסור, ולכן כשאני מושיט את האיסור לבנאדם הזה עברתי על לפני עיוור. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא. כמובן כל זה במקום שהעזרה שלי היא רק איתה הוא יוכל לעבור את האיסור, בלעדיה הוא לא יוכל לעבור את האיסור. בסדר? אז מה שראינו שאיסור הכשלה קיים בכל העבירות, לא רק בנזיר ולא רק בעבודה זרה, בכל העבירות. הדבר השני, מאוד חשוב, שימו לב, איסור ההכשלה קיים גם כאשר המוכשל הוא מזיד. אוקיי? הרבה פעמים הקונוטציה היא לפני עיוור לא תיתן מכשול. מה זה לפני עיוור לא תיתן מכשול? מישהו שלא רואה את הדרך הוא עיוור, אל תשים לו בור לפני הרגליים, הוא יכול ליפול, הוא לא רואה את זה. מה אם נשים מכשול לפני פיקח? הוא כן רואה. אז רגע, אם במקום שהוא יכול להיזהר אין בעיה? אבל אם יש לי חשש שהוא יינזק אפילו שהוא פיקח, אז גם אסור לי. בהשאלה, הרי חז"ל, האיסור לפני עיוור לא תיתן מכשול זה איסור לשים מכשול ברשות הרבים מחשש לפגיעה פיזית. חז"ל הרחיבו את זה לאיסור להכשיל את השני בעבירה. עכשיו, להכשיל את השני בעבירה, האם השני צריך להיות שוגג או גם אם השני מזיד? הרי אם הוא מזיד אז לא הכשלתי אותו בעבירה, הוא בחר לעשות את העבירה. הרי תחשבו על הנזיר. אני מושיט לו את כוס היין. הוא יכול להחליט לקחת את היין ולשפוך אותה, את הכוס. הוא לא צריך לשתות אותה, הוא מחליט לשתות אותה. אז למה אני נקרא שהכשלתי אותו? זאת החלטה שלו, הוא היה מזיד, הוא ידע שהוא נזיר, האחריות היא עליו. רואים בגמרא פה לא, שזה לא נכון. גם במקום שהמוכשל הוא מזיד, אם אני יודע שהוא הולך לעשות את העבירה הזאת במזיד, אני יודע שהוא עבריין, הוא הולך לעשות את העבירה הזאת במזיד, אסור לי להכשיל אותו. לא רק כאשר הוא שוגג. במובן הזה זה שונה מהפשט של הפסוק שאומר לפני עיוור לא תיתן מכשול, ששמה לכאורה זה רק בפני עיוור, מישהו שלא יודע שהוא הולך להיכשל. בהכשלה באיסור זה גם בפני מי שכן יודע, אפילו אם הוא מזיד. כל עוד בלעדיי הוא לא יוכל לעשות את העבירה, בסדר? אז אני עובר את האיסור. אגב, רק במאמר מוסגר, במנחת חינוך, זה פירוש על ספר החינוך, הוא רוצה לטעון טענה מוזרה. הוא רוצה לטעון שאין בכלל איסור לשים מכשול לפני עיוור ברחוב. האיסור הוא רק הכשלה בעבירה, וגם חז"ל אומרים מתן עצה שאינה הוגנת. מישהו רוצה להתייעץ איתי נגיד במה להשקיע, או כספים או משהו כזה. ואני נותן לו עצה לא טובה. כן? עצה לא טובה בכוונה, כמובן. אם אני סתם בתמימות אין מה לעשות, אבל אם אני נותן לו בכוונה עצה לא טובה, עברתי על לפני עיוור לא תיתן מכשול. בלי קשר לעבירות עכשיו, אני לא מדבר שהכשלתי אותו בעבירה, אלא גרמתי לו משהו שמזיק לו, משהו לא טוב. אז נותן עצה שאינה הוגנת ומכשיל באיסור עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול. אבל זה דרשות של חז"ל. פשט הפסוק עוסק במתן מכשול ברשות הרבים לפני העיוור, שהוא יכול ליפול או להינזק. המנחת חינוך אומר שהפשט נעלם, רק הדרש נשאר. אין איסור לשים מכשול לפני העיוור, כי חז"ל דרשו את זה רק לעצה שאינה הוגנת והכשלה באיסור. זה מופרך לחלוטין כמובן, אין מקרא יוצא מדי פשוטו. טוב, אז זה עד כאן הגמרא. לגבי מה קורה בחד עברא דנהרא? בפשט הגמרא בחד עברא דנהרא נראה שאין איסור, נכון? אם הוא יכול לעשות את העבירה בלעדיי, אז זה שהושטתי לו את כוס היין, או מכרתי לו בהמה ויש לו בהמה אחרת, לא עברתי איסור. אוקיי? זה מה שרואים בגמרא. אבל הראשונים חלוקים בזה. אתם ראיתם את הראש ואת התוספות אצלנו, הראשונים חלוקים בעניין הזה. יש ראשונים שטוענים שגם בחד עברא דנהרא יש איסור, אלא שזה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. איסור דאורייתא זה ודאי זה מה שהגמרא אומרת, רק בתרי עברא דנהרא. בחד עברא דנהרא בגמרא לכאורה משמע שמותר. יש ראשונים שסוברים לא, גם בחד עברא דנהרא זה אסור, אבל מדרבנן, לא מדאורייתא. ויש ראשונים שאומרים שלא, אין איסור בחד עברא דנהרא רק בתרי עברא דנהרא וזהו. לאיסור בחד עברא דנהרא בז'רגון ההלכתי קוראים איסור מסייע. אוקיי? זה נקרא מסייע, מסייע לדבר עבירה. אתה רק מסייע לו, זה לא באמת שבלעדיך הוא לא יכול היה לעשות את זה, זה חד עברא דנהרא, אבל אתה סייעת לביצוע העבירה. אם אתה סייעת לפי אותם ראשונים, עברת על איסור דרבנן. עוד הערה, הגדר של האיסור, האיסור הערתי לכם גם בדף, איסורי בין אדם לחברו קיימים אך ורק כלפי יהודים או לרוב הדעות גם לגר תושב. גר תושב זה גוי שמתנהג כראוי, שמקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, שמתנהג בצורה מוסרית ומקיים את המצוות שמוטלות עליו. מי שלא מקיים את המצוות שמוטלות עליו, בין יהודי בין גוי, אין חובה לעזור. כל המצוות שבין אדם לחברו לא חלות לגביו. זה בלשון הגמרא נקרא בעושה מעשה עמך. נשיא בעמך לא תאור.

[Speaker C] וזה נחשב בין אדם לחברו? אם אני מונעת אותו מלבצע עבירה זה בין אדם לחברו?

[הרב מיכאל אברהם] לשם אני מגיע עוד רגע. אני קודם כל הקדמה. איסורי בין אדם לחברו לא קיימים ביחס למישהו שהוא עבריין. כן? רק בעושה מעשה עמך. עכשיו עוד פעם, אני עוד בפרקטיקה צריך להבין לא כל מי שחילוני או הוא נקרא עבריין. יש שהוא תינוק שנשבה, הוא לא יודע וכולי, אז זה לא נקרא עבריין לפי רוב הפוסקים. זה בעיניי זה פשוט, ברור שהוא לא עבריין. מדבר מישהו שהוא מזיד, הוא יודע, הוא מאמין, הוא מחויב והוא עובר עבירה, הוא עבריין. אוקיי? גם בגוי וגם ביהודי. ההנחה של הגמרא אגב שגוי באופן כללי הוא כזה. כשאומרים סתם גוי בגמרא הכוונה גוי שלא מקיים את המצוות שלו, גוי שמתנהג בצורה מרושעת. אני מדבר גם מצוות מוסריות, לא רק שבע מצוות בני נח זה בסך הכל מצוות מוסריות רובן. אז כאשר אנחנו מדברים על גוי צדיק, זה המי שמקבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח, זה נקרא גר תושב בלשון הגמרא. ולגביו יש חיובים של בין אדם לחברו. אוקיי? אבל אצלנו בגמרא איך מדובר? בגמרא בנזיר, ברור שמדובר על גוי שעובד עבודה זרה, נכון? הרי על זה מדובר, זאת ההכשלה. זאת אומרת איזה גוי הוא בו הגמרא מטפלת שם? בגוי שהוא לא גר תושב. נכון? שלגביו לא קיימים החיובים שבין אדם לחברו. אז למה יש איסור להכשילו בעבירה? הרי האיסור להכשילו בעבירה קיים גם ביחס אליו כמו שהגמרא אומרת. למה? לכאורה מכאן יוצא שאיסור הכשלה בעבירה לפני עיוור לא תתן מכשול זה לא מצווה שבין אדם לחברו.

[Speaker F] הוא איסור אישי. מה? זה עליי, האיסור הוא איסור עליי.

[הרב מיכאל אברהם] כל איסור, כל מצווה שבין אדם לחברו היא איסור עליי. כאשר אני גוזל מישהו, זה איסור שהוא בין אדם לחברו, אני עברתי איסור, אני עברתי את האיסור בזה שפגעתי בשני. זה שפגעתי בשני זאת עבירה שלי. הייתי חושב שגם לפני עיוור לא תתן מכשול אני בעצם פגעתי בשני, גרמתי לו לעבור עבירה, הוא יקבל עונש בשמיים או כל מיני דברים כאלה, וכיוון שכך אז אני עברתי איסור. אבל לכאורה מכאן רואים שזה לא נכון, זאת לא מצווה שבין אדם לחברו, כי אם זאת הייתה מצווה שבין אדם לחברו לכאורה היא לא הייתה קיימת ביחס לגוי שלא מקיים שבע מצוות בני נח, גוי שעובד עבודה זרה. אז מה כן? נדמה לי שההבנה הפשוטה באיסור הזה, צריך להאריך בזה הרבה אני לא אכנס לזה כאן בפרטים, אבל ההבנה הפשוטה באיסור הזה זה שזה איסור שבין אדם למקום. למה אני צריך לדאוג לזה שהגוי לא יעשה עבירות? לא בשביל הגוי, בשביל הקדוש ברוך הוא. הרי הקדוש ברוך הוא ברא אותנו ומצפה מאיתנו לקיים את המצוות שלו. אנחנו צריכים לדאוג לזה שהעולם שהקדוש ברוך הוא ברא יהיה עולם שעושה תפקידו. זה מחויבות כלפי הקדוש ברוך הוא לא כלפי הגוי. ולכן גם גוי שעומד לא לקיים מצוות. ולכן זה מצווה שהיא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו, ככה נדמה לי לפחות זה הפשט הפשוט.

[Speaker G] אמר גם ביהודי זה בין אדם למקום. עוד פעם? גם ביהודי זה בין אדם למקום. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] רק ביהודי? לא, לא, גם ביהודי. אחרי שהוכחתי מזה שלפני עיוור קיים ביחס לגוי, הראיתי שלפני עיוור זה לא מצווה שבין אדם לחברו. ממילא עכשיו גם לפני עיוור ביחס ליהודי זו לא מצווה שבין אדם לחברו.

[Speaker G] רואים את זה גם בעונש, ברמב"ם, שהרמב"ם אמר שבסוף…

[הרב מיכאל אברהם] עוד רגע נגיע, עוד רגע נגיע, עוד נדבר על זה, שם רואים עוד ראיות. יש בזה משהו שמזכיר…

[Speaker H] כן. יש בזה משהו שמזכיר את מצוות תוכחה, לא? קצת. שמה? שזה בעצם, כי התוכחה היא בעצם למנוע משהו שהאדם יעבור עבירה כלפי הקדוש ברוך הוא. אני לא יודע את מה זה נחשב מצווה…

[הרב מיכאל אברהם] נכון. גם מצוות תוכחה בהחלט אפשר לדון באותו דיון. האם זה כדי שהשני לא ייכשל בעבירה ויקבל עונש, זה ביחס אליו, זה בין אדם לחברו, או שלא, זה כדי למנוע עבירות, זה ביחס לקדוש ברוך הוא. אני רוצה שבעולמו של הקדוש ברוך הוא האנשים שהוא ברא יקיימו את התפקיד שהוא הטיל עליהם. אז זאת המחויבות שלי ביחס לקדוש ברוך הוא ולא ביחס לזולת. אוקיי.

[Speaker C] צריך גם להוכיח גויים? יש מצוות תוכחה לגוי?

[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.

[Speaker C] אם אני רואה גוי עומד לעבור עבירה, יש לי מצוות תוכחה?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא זוכר כרגע. לפי העיקרון, אם זו הייתה מצווה שבין אדם למקום, לכאורה זה היה צריך להיות כמו לפני עיוור. אני צריך לבדוק, אני לא זוכר כרגע אם יש את זה ביחס לגוי.

[Speaker I] אבל אי אפשר לומר, אי אפשר לומר שפשוט הרי הגמרא היא עוסקת בסיפור של עבודה זרה. ואפשר לומר שהגמרא, למה הגמרא מביאה את זה? אפשר לומר שזה כן בין אדם לחברו, ובאמת אין איסור על גוי פרט למצב של עבודה זרה, בגלל שעבודה זרה היא איזשהו איסור מאוד מאוד מאוד חמור. אבל בשאר המצבים אין לנו בעיה שהגוי יחטא.

[הרב מיכאל אברהם] וראינו שזה לא ככה, הרי זה מה שראינו גם בגמרא וגם בתוספות, שהאיסור של לפני עיוור הוא איסור כללי, הוא לא נאמר דווקא על עבודה זרה.

[Speaker C] אבר מן החי.

[Speaker I] לא, אני אומרת שזה נכון בכללי לישראל ולגר תושב. אבל במקרה של גוי, כאן אין איסור, אבל בעבודה זרה אתה כן מחויב למנוע אותו.

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת שיש גם אבר מן

[Speaker I] החי לגוי. אבר

[Speaker D] מן החי

[הרב מיכאל אברהם] יש להם שבע מצוות…

[Speaker I] אבל אבר מן

[הרב מיכאל אברהם] החי זה משבע מצוות בני נוח. כן, זה שייך בכל המצוות.

[Speaker I] אבל החרגנו את זה. אם זה לא משבע מצוות… החרגנו את זה כי זה משבע מצוות בני נוח. לא. כל הכשלה של גוי זה על שבע מצוות בני נוח,

[הרב מיכאל אברהם] כי

[Speaker I] אם זה לא משבע מצוות בני נוח אז לא…

[הרב מיכאל אברהם] אין חיוב. להכשיל גוי בחילול שבת זה לא הכשלה, מותר לו לחלל שבת. רק בשבע מצוות. עבודה זרה זה גם…

[Speaker I] רגע, אבל איך הגדרנו גר תושב?

[הרב מיכאל אברהם] שמקיים,

[Speaker H] מקבל על

[Speaker I] עצמו לקיים שבע מצוות בני נוח.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז זה לא גוי רגיל. בגר תושב אמרנו שיש לנו את איסור

[Speaker I] לפני עיוור לא תיתן מכשול.

[Speaker C] אבל בגוי רגיל…

[הרב מיכאל אברהם] גם יש. הוא מחויב או שיש? גוי רגיל מחויב? ודאי שיש. בגוי רגיל יש איסור לפני עיוור, זה מה שהגמרא אומרת. הרי זה גוי שעובד עבודה זרה ואומרים שיש לי איסור של לפני עיוור. אותו דבר עם האבר מן החי. כשאני מושיט לו אבר מן החי, אני בהערכה שלי היא שהגוי הולך לאכול את האבר מן החי, נכון? ובכל זאת אני עובר על לפני עיוור. למה? כי יש

[Speaker I] לפני עיוור גם ביחס לגוי.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו חילקנו פה…

[Speaker C] חילקנו בין בין אדם לחברו. את מערבבת.

[Speaker I] אני כן, אני רוצה להגיד, אני סליחה שאני פשוט לא… אני מנסה להגיד שלפני עיוור לא תיתן מכשול זה כן עבירה שהיא בין אדם לחברו, ולכן היא חלה על ישראל ועל גר תושב. עכשיו למה הגמרא הביאה את המקרה הזה של גוי ששם עם הבהמה שזה עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול, הרי זה עדיין לא פוסל את הכלל שזה בין אדם לחברו. למה? כי בין אדם לחברו לא חל על גוי רגיל או על גוי צדיק, אבל במקרה של עבודה זרה כאן הוא כן חל. זה רק מקרה ספציפי כי עבודה זרה היא איסור מאוד מאוד חמור. ומכאן אני מוכיחה שזה עדיין בין אדם לחברו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הגמרא אומרת שגם אבר מן החי אסור להושיט לגוי, לא רק עבודה זרה.

[Speaker I] אבל אמרנו רק לגר תושב?

[הרב מיכאל אברהם] לא. לא. אבר מן החי להושיט לגוי אסור. הבנתם. הרי כל הגויים שעליהם מדובר פה זה גויים שהם לא גרים תושבים. ועל זה אומרים לנו אסור, לא לעבודה זרה ולא לאבר מן החי. אסור להכשיל אותו בכל העבירות שלו. הבנתם? אז אם זה היה מצווה שבין אדם לחברו זה היה רק כלפי גר תושב. מזה שהגמרא מפנה את זה גם לגוי רגיל, כנראה שהאיסור הזה הוא לא איסור של בין אדם לחברו. אוקיי. אז עכשיו בואו נראה את ה… הראש אני משתף אתכם עוד פעם בקובץ נראה אותו עכשיו בפנים. ותרי בבי קמאי כן אני קורא פה דתני בהן בעל הבית פטור והעני פטור מפרש בגמרא דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי עבד הוא לא עשה כלום השני עשה גם את העקירה וגם את ההנחה והוא היה סטטיסט בלבד אז לכן הוא פטור ומותר. וקשה אומר הראש והיכי קאמר דפטור מותר לגמרי והא קעבר משום לפני עיוור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. הרי הבעל הבית נגיד מחזיק את הדבר ביד שלו עכשיו בא העני עוקר את זה מהיד של בעל הבית מוציא את זה החוצה ומניח. אז ברור שבעל הבית הכשיל אותו פה באיסור בלי שבעל הבית היה מחזיק את זה ביד והיה נותן לו רשות לקחת את זה נותן לו את הצדקה נגיד אם זה צדקה או משהו כזה אז העני לא יכול היה לעבור את האיסור זה ממש גם תרי עברי דנהרא. אז לכן אומר הראש למה אומרים פה שבעל הבית זה מותר? זה לא מותר יש פה איסור של לפני עיוור. אז הראש אומר ככה ואין לומר דהכא מיירי בכהאי גוונא דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עיוור לא תתן מכשול כדמוכח בפרק קמא דעבודה זרה דמוקי שמעמידים להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקאי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו. אומר התוספות אולי מדובר פה במקום שהעני יכול היה לקחת את זה גם בלי עזרת בעל הבית ואז רק זה מקביל לחד עברא דנהרא ובזה אין איסור לפני עיוור ולכן הגמרא אומרת שזה מותר לכן זה בעצם הוא מציע איזושהי אוקימתא במשנה. אז הוא אומר וכמו שהוא מוכיח בגמרא בעבודה זרה שראינו עכשיו ששמה אם זה בחד עברא דנהרא אז אין איסור של לפני עיוור. אגב אני חושב שהתירוץ הזה לא שייך בכלל בלי קשר להסבר שהוא יביא עוד מעט למה? בגלל שבלי שבעל הבית נותן לו רשות לקחת הוא לא יכול לקחת את זה. אפילו אם הבעל הבית לא מחזיק הרי הוא נותן לו את זה כצדקה וזה שייך לו הוא יכול לא לאפשר לו להכניס את היד שלו לשמה. גם דבר כזה נחשב סיוע של בעל הבית. אבל תוספות מתעלם מהעניין הזה והוא אומר טוב אז אולי זה יכול היה להיות תירוץ אומר תוספות זה לא יכול להיות תירוץ. למה לא? דמכל מקום אני קורא פה דמכל מקום איסורא דרבנן איכא כיוון שאפילו בחד עברא דנהרא מה שהזכרתי קודם יש עדיין איסור אמנם מדרבנן לא מדאורייתא בתרי עברי דנהרא זה איסור דאורייתא אבל בחד עברא דנהרא גם יש איסור רק איסור דרבנן. כך אומר הראש כך אומר גם תוספות אצלנו המקביל שעוד רגע אני רק אזכיר אותו וזה חופף לראש פחות או יותר. אז אלה הראשונים שבעצם טוענים שגם בחד עברא דנהרא למרות שמפשט הגמרא נראה שאין איסור הם אומרים לא אין איסור דאורייתא אבל איסור דרבנן יש גם בחד עברא דנהרא ולכן פה אי אפשר היה להגיד שבעל הבית זה פטור ומותר זה פטור אבל אסור דרבנן יש איסור דרבנן של מסייע כך אומר התוספות. יש לו ראיה לראש דאפילו קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו כל שכן גדול שלא יסייע לו. כן אם אני רואה קטן שעומד לאכול נבלה עכשיו קטן לא חייב במצוות בכל זאת אני חייב להפריש אותו זה נקרא קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו. אגב לא מדובר דווקא על אכילת נבלות אלא קטן שעומד לעשות איסור אז אני צריך להפריש אותו וכל שכן אם מדובר באדם גדול ושאתה הולך לסייע לו אפילו וזה לא רק לא להפריש אותו אלא לסייע לו אקטיבית. אז הטיעון הזה של הראש הוא טיעון שדורש הרבה ליבון הקל וחומר הזה הוא לא קל וחומר וההנחה של הקל וחומר הזה היא הנחה לכאורה לא נכונה כי הרי קטן אוכל נבלות להלכה אנחנו פוסקים שבית דין לא מצווים להפרישו זו מחלוקת בגמרא אבל להלכה אנחנו פוסקים וכל הפוסקים מביאים את זה שקטן אוכל נבלות אין חובה הלכתית להפריש אותו מאיסור. אם הוא הגיע לחינוך זה משהו אחר יש מצוות חינוך אבל קטן ילד בן שנתיים שלוקח חתיכת חזיר ורוצה לאכול אותה אין חובה להפריש אותו מזה.

[Speaker G] אבל למה זה לא קל וחומר? מה? למה זה לא קל וחומר?

[הרב מיכאל אברהם] לא קל וחומר כי פה למשל אם מדובר על גוי אז אולי לגוי בכלל הוא יותר גרוע מיהודי מצד אחד מצד שני הקטן בכלל לא חייב במצוות זה ממש מוזר מה זה קשור למצווים להפריש? הקטן לא עושה את האיסור בכלל. הוא יאכל, אפילו אם הוא יאכל את החזיר, הוא לא עושה איסור. לכן ממה נפשך ברור שהחובה עליי להפריש אותו זה משהו אחר, זה לא בגלל הדאגה לזה שלא ייעשה פה איסור, כי גם ככה לא נעשה פה איסור. אז מה יש ללמוד מכאן?

[Speaker G] טוב, אם אנחנו קודם כל אומרים שלא נעשה איסור בכלל, לא ש…

[הרב מיכאל אברהם] כן, לא נעשה איסור, אז מה זה קשור?

[Speaker G] אבל הקל וחומר שלו זה בטח אם אתה מפריש, אתה צריך בטח ובטח שלא לסייע.

[הרב מיכאל אברהם] אני מבין, אבל זה קל וחומר שבנוי על תמונה חלקית. אם תביא את התמונה המלאה אין פה שום קל וחומר.

[Speaker C] למה לגבי הקטן אין חובה להפרישו? הרי אנחנו יודעים, זאת אומרת זה כאשר יש לו הורים, או שאם אין לו הורים בית דין גם לא מצווים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא קשור להורים. חובת הפרשה זה כתוב על בית דין, זה לא ההורים. זה כל אדם מישראל עקרונית היה אמור להפריש את הקטן מאיסור לפי אותה דעה שיש חובה להפריש. למסקנה אנחנו פוסקים שאין חובה להפריש. לא על ההורים, רגע, לא על ההורים ולא על הקטן ולא על הבית דין ולא על אף אחד. אם הקטן מגיע לחינוך מגיל מסוים והלאה, שם זה משהו אחר. שם יש חובה על ההורים להפריש אותו מאיסור בגלל דין חינוך.

[Speaker C] ראינו ברמב"ם שיש לו שני חלקים למצוות חינוך, נכון? יש את החלק שבכל שלב שבו הילד מבין משהו, אז יש איזה חובה, אם כי זה לא מצוות חינוך. מצוות חינוך מתחילה מגיל משהו כמו חמש, משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, אם הילד

[Speaker G] שנה לפני,

[Speaker C] ראינו ברמב"ם שיש עניין של חינוך בכל שלב שהוא שהילד מבין משהו.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מכיר רמב"ם כזה, בנוגע לגיל חינוך לא מכיר רמב"ם כזה. לדעתי אין רמב"ם כזה.

[Speaker G] אולי לא רמב"ם, אבל אני זוכרת גם שלמדנו.

[הרב מיכאל אברהם] יש מחלוקת רש"י ותוספות במסכת סוכה למדנו, יש מחלוקת רש"י ותוספות שיכול להיות שהקטן בעצמו עובר איסור דרבנן אם הוא עושה את הדבר הזה. כך מסבירים, שנה לפני, כך מסבירים את דין חינוך אבל זה עדיין מדין חינוך. רק מחלוקת רש"י ותוספות איך להגדיר את דין חינוך. יש בידיים, אם אני נותן לקטן איסור בידיים, לא מפריש אותו אלא אני נותן לו, אני מאכיל אותו את האיסור, זה משהו אחר. זה גם בקטן בן שנה אסור. זה גם אסור דאורייתא, חינוך זה רק דין דרבנן. אבל זה דין אחר לגמרי, זה לא דין חינוך. בסדר? חובת הפרשה לא קיימת, זה רק כאשר אני מאכיל אותו אקטיבית.

[Speaker G] אבל להפריש גדול זה חובה, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] למה זה חובה? איפה החובה הזאת?

[Speaker G] לא יודעת.

[הרב מיכאל אברהם] אז יש חובה להפרישו מאיסורא, השאלה מה מקורה, אז עקרונית כן.

[Speaker G] נו, אז כן יש פה קל וחומר. אולי לא מרחיק לכת כמו אם בקטן אז בטח שבגדול, אבל אם בגדול, אם בקטן יש חובה להפריש אז בגדול בטח שאסור לסייע.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל מקטן זה לא קל וחומר. את מציעה קל וחומר אחר, בסדר גמור, אבל מקטן אין פה קל וחומר. בסדר, אבל הראש אומר את זה. עוד פעם, יכול להיות וזה חידוש גדול, אני לא מכיר דעה כזאת, יכול להיות שהראש טוען שיש חובה דרבנן להפריש את הקטן. זאת אומרת, נכון שאנחנו פוסקים שקטן אוכל נבלות בית דין לא מצווים להפרישו, זה מדין תורה. אבל מדרבנן אולי הוא סובר שיש חובה להפרישו, וכאן הרי כל הדיון הוא רק דיון דרבנני. אז הוא אומר, אם יש חובה דרבנן להפריש את הקטן מאיסור, אז ודאי שיש איסור דרבנן להכשיל גדול בחד עברא דנהרא. אולי, לא יודע, יכול להיות. בכל מקרה זה מה שהראש טוען, ולכן הוא אומר אי אפשר ליישב את המשנה שלנו, שהמשנה שלנו עוסקת במצב שבעל הבית בעצם לא עזר לו, כי עדיין איסור דרבנן יש פה. אז איך אומרים פטור ומותר? היה צריך להיות פטור אבל אסור. שם הוא מביא עוד אפשרות ליישב.

[Speaker I] רגע, אני רוצה לשאול על זה משהו, לכאורה היה צריך אם אנחנו הולכים על זה שזה משני עברי הנהר אז בכלל לא היה צריך לכתוב פטור, הוא חייב ממש. נכון. אז למה הוא כאילו מתייחס לזה שזה פטור אבל אסור, הרי הוא הביא גם את האפשרות שיכול להיות שזה משני עברי הנהר, זאת אומרת בעל הבית באמת הושיט את החפץ.

[הרב מיכאל אברהם] בכל מקרה מה שמקשה הראש זה למה כתוב במשנה שהוא פטור ומותר. אם זה חד עברא דנהרא יש איסור דרבנן אז זה פטור אבל אסור, ואם זה תרי עברי דנהרא אז בכלל צריך להיות חייב. נכון, אז זו הקושיה שלו.

[Speaker I] לכן זה בטוח לא לפני עיוור לא תיתן מכשול. למה?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהראש שואל, אבל למה אין פה לפני עיוור לא תיתן מכשול.

[Speaker I] התשובה כמו שראינו בהמשך שזה הכוונה שמותר בהלכות שבת.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, רגע, נגיע, להמשך נגיע, שלב שלב. וכי תימא דהכא מיירי בנוכרי, דלא שייך ביה לפני עיוור. ואדרבה, כנעני למשל זה גוי, ואז הוא לא שייך בלפני עיוור. ואדקתני העני חייב, אם הוא גוי אז הוא לא חייב בכלום, אין לו איסור הוצאה בשבת. ואדקתני העני חייב לסימנא בעלמא, אם הוא היה ישראל היה חייב. אומר הרא"ש, מכל מקום איסור דרבנן איכא. עדיין יש בזה איסור דרבנן, מראית עין, לא רוצה להיכנס לכל הפרטים האלה, זה דיון שלא נוגע ללפני עיוור. יש פה איסור דרבנן לתת לנוכרי משהו כי זה מראית עין. אוקיי? אגב, זאת ההערה שמדובר פה בנוכרי, אם אתן זוכרות את הברטנורא, הערתי לכן שמה, הברטנורא טוען שמדובר פה שאני נותן צדקה לעני. וזה בא ללמד אותי שזאת מצווה הבאה בעבירה, לא לתת צדקה. אז ברור שזה לא נוכרי לפי הברטנורא, נכון? אבל הרא"ש אומר, אולי יש לו אפשרות להגיד אולי מדובר בנוכרי, אומר הרא"ש גם זה לא יכול להיות, כי גם בנוכרי יש פה איזה שהוא איסור אחר, לא לפני עיוור, אבל איסור של מראית עין. אוקיי? עכשיו פה, אז גם את זה הוא דוחה, עוד רגע נגיע לתירוץ הסופי שלו. בטור אבן, הפניתי אתכן לטור אבן נדמה לי, נכון?

[Speaker C] כן, כן. ומצוטט ברבי עקיבא איגר נדמה לי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. אז רבי עקיבא איגר מביא את הטור אבן. הטור אבן מוכיח מהגמרא במסכת עבודה זרה שבחד עברא דנהרא אין אפילו איסור דרבנן של לפני עיוור. ובאמת מקשה על הרא"ש שראינו עכשיו שאומר שיש. למה? זה אומר שמה מדובר על גוי שעסק בתורה שהוא חייב מיתה. אסור לגוי לעסוק בתורה, ככה אומרת הגמרא. אז עכשיו מה קורה אם מישהו מלמד את הגוי תורה? אז הוא עובר על לפני עיוור, נכון? הוא מכשיל את הגוי באיסור, כי לגוי אסור ללמוד תורה. אז הוא אומר, ותרצו דמיירי בהיכא דאפשר לו ללמוד בלאו הכי מנוכרי אחר, אני קורא עכשיו בטור אבן, הן מדובר שהוא יכול ללמוד מגוי אחר, ואז העבירה לא תלויה בי. אגב, אם יש לו אפשרות ללמוד מיהודי אחר, זה לא יעזור, כי גם היהודי ההוא יעבור על לפני עיוור, אחד מאיתנו עובר על לפני עיוור. אבל אם יש לו אפשרות לעשות את זה בלי עזרה של יהודי בכלל, אז מה שאני מכשיר אותו זה לא איסור. כך אומר התוספות. מכל מקום יש לעיין, אומר הטור אבן, בכהאי גוונא אם אפשר לעשות העבירה בלאו הכי. כן, אם זה מצב שהבן אדם יכול לעשות עבירה גם בלעדיי. מיהו דאיסור דאורייתא ליכא, אם איכא מיהא דרבנן או לא. איסור דאורייתא וודאי אין כאן, אבל יש לעיין אולי איסור דרבנן יש. ואז הוא אומר דע, דגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה, מביא את הגמרא של עבודה זרה, מצטט הכל, ואז הוא אומר, ובכהאי גוונא איסורא דרבנן מי איכא, אכתי מאי קמשמע לן, הא אפילו אית ליה לדידיה, אפילו הכי אסור מדרבנן. הא הגמרא אומרת שאם יש לגוי בהמה, מותר לי למכור לו בהמה נוספת מצד הלפני עיוור, נכון? אומר הטור אבן, מה פתאום, אסור מדרבנן? נכון שיש לו כבר בהמה והוא יכול לעשות איתה את העבירה, אבל עדיין אם הוא יעשה את העבירה בבהמה שלי, אז עברתי על איסור מסייע מדרבנן. רואים בגמרא שלא. אם זה חד עברא דנהרא אין בכלל איסור, אפילו מדרבנן לא. אחרת הגמרא לא הייתה אומרת שזה מותר. פה הוא מוכיח שבמצב של חד עברא דנהרא אין בכלל איסור. אוקיי? והתוספות פה, וכאן הוא אומר, לא שומעים, לא שומעים. לא שומעים? לא שומעים אותי עכשיו? רגע אני עושה מיוט לכולם. עכשיו אתן שומעות אותי? שומעים או לא? שומעים? נתקע פה הזום, אני לא יודע מה קרה פה. עכשיו שומעים אותי?

[Speaker C] כן, כן. אוקיי.

[Speaker I] אני לא הצלחתי להבין את הטור אבן, מצד אחד הוא אומר שאין איסור דרבנן בחד אברא דנהרא, מצד שני הוא אומר שכן יש איסור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, הוא אומר, דברי העני

[Speaker C] עם הבהמה,

[הרב מיכאל אברהם] הוא מוכיח שאין איסור של לפני עיוור בחד עברא דנהרא מהגמרא בעבודה זרה. והוא גם אומר שתוספות והרא"ש כותבים את זה במקומות אחרים. ועכשיו הוא אומר, ואני תמה על הרא"ש, רגע אני אסמן לכם איפה אני קורא, ואני תמה על הרא"ש דבפרק קמא דשבת גבי הא דתנן התם פשט העני את ידו, כן שמה הרא"ש כותב שיש איסור דרבנן במצב כזה, אבל מהגמרא מוכח שאין. טוב, אז הרא"ש יגיד שמהגמרא מוכח שאין איסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן בכל זאת יש, יכול להיות. יכול להיות יש עוד אפשרות דרך אגב, בגמרא אם אנחנו מדברים למשל, זאת אומרת לפחות לגבי חלק מהמצבים, הראיות שאין איסור כזה הן ראיות שמדברות על גוי. יכול להיות שבגוי לא יהיה איסור מסייע מדרבנן אלא רק לפני עיוור דאורייתא. וביהודי יהיה גם איסור מסייע. אבל אני פשוט רוצה להתקדם הלאה, כי אנחנו קצת מתעכבים מדי, אז אני כבר עובר את הטור אבן, וזה בעצם מה שהטור אבן טוען. הטור אבן מוכיח משם שאין איסור דרבנן בחד עברא דנהרא, נגד מה שהרא"ש והתוספות כותבים אצלנו, והוא מראה שגם הרא"ש והתוספות במקומות אחרים באמת גם הם מסכימים, אין איסור דרבנן. בסוף הוא נשאר בצריך עיון מאוד גדול לגבי השכרה לגוי וכולי. כמו שאמרתי, יש בזה מחלוקת בין הראשונים ובפוסקים, כך שבכל מקרה יש פה דעות לכאן ולכאן. אז לענייננו, הרא"ש בעצם נשאר כרגע בקושיא. למה המשנה אומרת שפטור ומותר כאשר יש איסור דרבנן? ועכשיו הוא אומר ככה: ויש לומר דהכא מיירי שהחפץ של נוכרי. וכגונא ליכא איסור. ושוב פעם הוא ממשיך עדיין עם הסיפור הזה של איסור מראית עין. ואז הוא אומר, אם החפץ הוא של הנוכרי, אז אין איסור מראית עין, בסוף גם את זה הוא דוחה. הוא אומר, לא סביר, באשכנז נראה שמורים לאיסור וזה לא סביר בעיניו. מה המסקנה שלו בסוף? אחרי שהוא דוחה את האפשרויות האחרות? וכל זה הדקדוק אינו נראה לי. אחרי שהוא מתפלפל בכל הסיפור הזה בקטע ארוך, הוא אומר כל הסיפור הזה דיון מיותר. הדקדוק, כן, זה כל העיסוק בסוגיה הזאת, פשוט מיותר. זה פשוט הקושיא לא נכונה. דלעולם בישראל מיירי, מדובר ביהודי ולא בגוי. ואף על גב דאיכא איסורא דלפני עיוור לא תיתן מכשול, לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת. וקרי ליה פטור ומותר, כיוון דליכא איסורא משום שבת. אבל נכון, לפני עיוור יש איסור. כל מה שהמשנה אומרת פטור ומותר, הכוונה פטור ומותר מבחינת איסורי הוצאה בשבת. איסורי הוצאה בשבת אין פה בכלל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אבל לפני עיוור אי נמי באמת יש פה, אפילו דאורייתא. אם זה תרי עברי דנהרא, אז זה לפני עיוור אפילו דאורייתא. אבל מבחינת הלכות שבת זה פטור ומותר. למה זה משנה? אז אם ראיתם את רבי עקיבא איגר, אני כבר לא אקרא אותו בפנים, אבל רבי עקיבא איגר בעצם טוען שיש הבדל בין אם אני עובר על איסור שבת או שאני עובר על איסור אחר. אפילו איסור דרבנן של שבת, כי פה מדובר באיסור דרבנן. למה? יש נפקא מינה. מי שעובר איסורי שבת נחשב מומר לכל התורה כולה. איסור שבת הוא מיוחד, כי זה כופר במעשה בראשית וכל מיני דברים כאלה. יש חומרא מיוחדת לאיסורי שבת. ושמה מי שעובר על איסור שבת הוא מומר לכל התורה כולה. לעומת זאת מי שעובר על לפני עיוור, שזה איסור לא קשור להלכות שבת, אז הוא עבריין, אבל זה לא מומר לכל התורה כולה. אז לכן, אומר רבי עקיבא איגר, לכן המשנה כשהיא אומרת פטור ומותר, הכוונה פטור ומותר מבחינת הלכות שבת. ויש איסורים אחרים, לא קשור, זה איסורים אחרים. אבל מבחינת הלכות שבת הדבר הזה הוא מותר. אוקיי? בשפת אמת רוצה לטעון שפה מדובר בשוגג, ובשוגג אין לפני עיוור. עוד פעם, חידוש יפה בלפני עיוור, אבל אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה. עכשיו, הטענה היא הבאה: אז הרא"ש בסופו של דבר טוען שכל הקושיא הזאת. מה?

[Speaker I] רק שנייה, בכל זאת רק לגבי השפת אמת, מה הוא אומר? שלגבי שוגג בלפני עיוור אין איסור לפני עיוור?

[הרב מיכאל אברהם] כשהמכשיל שוגג. לא כשהנכשל, כשהנכשל שוגג ודאי שיש איסור, כשהמכשיל שוגג. רק אם אתה מכשיל אותו בכוונה עברת לפני עיוור. אבל אם יצא שהכשלת אותו בלי ששמת לב או שאתה לא יודע, אתה שוגג, אז אין פה לפני עיוור. בסדר?

[Speaker E] עכשיו, אפשר לשאול משהו לגבי זה? כן כן. השאלה שעלתה אצלנו בחברותא, אצלי ובנורית, של נגיד הדוגמה הזאת עם הנזיר, אבל זה רק דוגמה שאני יודעת שנורית היא נזירה, אני יודעת שאסור לנזירים לשתות יין, אני יודעת שאני מגישה לה יין, אבל מעצם זה שהיא ביקשה יין ממני, אז אני יוצאת מנקודת הנחה, יש לנו נטייה של לנסות להסביר את המצב, אז את אומרת טוב היא יודעת מה היא עושה אז כנראה שזה בסדר. אז זה מעין בין שוגג למזיד.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שראינו בתוספות בעבודה זרה. אם להערכתך היא לא הולכת לעבור את העבירה, אין לפני עיוור. לפני עיוור הוא רק במקום שלהערכתך היא תשתמש במעשה שלך כדי לעבור עבירה. זה לא קשור לפטור של שוגג, זה משהו אחר. אוקיי. פה את לא שוגגת, את יודעת הכל, רק יש לך הערכת מציאות מסוימת ואת פועלת על פיה. לגיטימי לפעול לפי הערכת המציאות שלך, גם אם בסוף מתברר שטעית, לא הערכת נכון את כוונותיה, אבל אם זאת הייתה הערכה שלך אז לא עברת על לפני עיוור. אוקיי. עכשיו פה אני רוצה שתשימו לב, תוספות הולך במהלל מקביל, נכון? אני לא אקרא אותו כי זה אותו מהלך כמו הראש, אבל הוא נעצר בנוכרי הזה שמה עם איסור מראית עין. זאת אומרת, לפי תוספות, תוספות לא מקבל את התירוץ הסופי של הראש שפה מדובר באיסורי שבת ולא באיסורי לפני עיוור. אוקיי. עכשיו השאלה היא למה? לכאורה תירוץ מתבקש והוא נכנס לדחוקים שמה, הרי זה מחלוקת בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז שם עם המראית עין של הנוכרי בחפץ של הנוכרי וכולי. אז פה יכול להיות, אני לא בטוח, אבל יכול להיות שיש פה מחלוקת בשאלה מה גדרו של איסור לפני עיוור. מה זאת אומרת? הטענה שאני רוצה לטעון זה שלפי הראש, הרי הראש אומר, וכך מסביר אותו רבי עקיבא איגר, שהמשנה עוסקת באיסורי שבת, ולכן כשהיא אומרת פטור ומותר היא מתכוונת מותר מבחינת הלכות שבת. איסור לפני עיוור כמובן יש, כמו שאומר הראש, אבל בזה אנחנו לא מתעסקים. למה תוספות, ויש עוד מפרשים שלא מקבלים את זה? למה תוספות לא מקבל את זה? אז אני רוצה…

[Speaker C] כמו אדם ששחט שחיטה כשרה בשבת. עוד פעם? כמו אדם ששחט בשבת שחיטה כשרה.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה… מה זה קשור?

[Speaker C] כדי לחלק בין איסורי שבת לאיסורי איסור והיתר.

[הרב מיכאל אברהם] מה? מי ששחט בשבת שחיטה כשרה עבר על איסור שבת, לא על שום איסור אחר. איסור נטילת נשמה, מה הבעיה? מי ששחט בשבת שחיטה לא כשרה אפשר לשאול, אבל גם זה, אז הוא עבר על איסור שבת והוא עבר על איסור של שחיטה, זה משהו אחר. אגב, שחיטה לא כשרה זה לא איסור, רק אסור לאכול את זה אחר כך. בכל אופן, לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהראשונים שחולקים על הראש, יכול להיות שהם מבינים שאיסור לפני עיוור הוא כן איסור בהלכות שבת. תשאלו, אבל יש איסור לפני עיוור גם על עבודה זרה, על אבר מן החי, על אכילת חזיר, על כל איסורי התורה. אז איך אפשר להגיד שכשאני אומר שמישהו עבר על איסור לפני עיוור, בעצם אני טוען שהוא עבר איסור בהלכות שבת? מה שאני רוצה לומר זה ככה, יש שתי אפשרויות להבין את איסור לפני עיוור. אפשרות אחת היא האפשרות הפשוטה, שזה איסור הכשלה באיסור. זאת אומרת, אם אני מכשיל מישהו באכילת חזיר, אז הוא עבר על איסור אכילת חזיר ואני עברתי על איסור לפני עיוור. זה האפשרות הפשוטה. אבל יש אפשרות אחרת. יש אפשרות לומר שאני עצמי עברתי על איסור אכילת חזיר. למה? כי אם אני הכשלתי אותו, אז האחריות על מה שקרה כאן מוטלת עליי. ואז יוצא שאיסור אכילת חזיר שהוא עבר, בעצם האחריות עליו היא עליי, וזה נחשב שאני אכלתי, עברתי על איסור אכילת חזיר, לא על איסור לפני עיוור. איפה ההבדל? שנייה אחת, איפה ההבדל? שאם אני מכשיל מישהו באיסור הוצאה בשבת, אז איזה איסור עברתי? לא איסור לפני עיוור, עברתי על איסור הוצאה בשבת, ולכן עברתי על איסורי שבת, ולכן התוספות לא מקבל את התירוץ של הראש כי הוא אומר נכון, המשנה עוסקת רק בהלכות שבת, אבל גם איסור לפני עיוור הוא איסור בהלכות שבת, ולכן הוא נזקק לתירוץ אחר. אוקיי, עכשיו, כן, רחלי?

[Speaker H] זה נחשב אבל כאילו מבחינת מניין מצוות, לפני עיוור לא תיתן מכשול, זה נחשב מצווה בפני עצמה?

[הרב מיכאל אברהם] הערה מצוינת. עקרונית, לפי מה שאני אומר עכשיו, היה צריך להיות שלפני עיוור לא יימנה במניין המצוות. למה? כי לפני עיוור בסך הכל מרחיב את האיסורים, נגיד את איסור חזיר, אז זה פרט בתוך איסור חזיר, זה לא עוד איסור. איסור חזיר עוברים גם כשאני מכשיל מישהו אחר באכילת חזיר. בסדר, אבל זה רק פרט או הגדרה הלכתית איך עוברים את איסור חזיר, אין פה עוד איסור בתרי"ג מצוות או במצוות לא תעשה. אז לכאורה הייתי מצפה שזה לא יימנה במניין המצוות, נכון? זה נמנה במניין המצוות אצל כל מונה המצוות. למה? אני חושב ותכף נראה את זה, שיכול להיות שבאמת יש פה בלפני עיוור יש שני דברים. יש גם את איסור ההכשלה וגם אם במקרה האחריות היא עליי, למשל כשהמוכשל הוא שוגג, אז אני עובר גם על האיסור שהמוכשל עבר. אבל אם הוא מזיד המוכשל, אז האחריות על האיסור ההוא עליו. עברתי רק את איסור ההכשלה. ואז יוצא שבלפני עיוור יש שני דינים שונים. דין אחד של לפני עיוור זה איסור הכשלה וזה נמנה כמצווה עצמאית במניין המצוות. חוץ מזה יש עוד דין. אם אני זה שאחראי על מה שהשני עשה, מתי אני אחראי? כשהוא שוגג ואני מזיד. נגיד אני הכשלתי אותו באיסור והוא בכלל היה שוגג. אני הייתי מזיד. אז מטילים עלי את האחריות על האיסור שהוא עשה. במצב כזה אני עברתי את איסור שבת, לא רק את איסור לפני עיוור. ואת זה כמובן זה לא איסור נפרד שצריך למנות אותו לחוד. אבל יש בלפני עיוור גם את הצד השני של ההכשלה, וזה מה שנמנה במניין המצוות כמצווה נפרדת. אם הייתם רואים את הרמב"ם זה בעצם מה שהוא כותב. עכשיו אנחנו נעבור אליו.

[Speaker D] עכשיו הרב, רציתי לשאול מה הטעם בעבירה של אסור אמירה לגוי בשבת?

[הרב מיכאל אברהם] זה איסור דרבנן כדי שלא תבואי לעשות את האיסור בעצמך. את מתחמנת את איסורי שבת אז חז"ל לא רצו שתתחמני את איסורי שבת. אבל זה רק דרבנן, זה לא איסור דאורייתא. עכשיו תראו, הבאתי לכם את רש"י בפרשת מטות. רש"י בעצם אומר שם כך, הבעל יכול להפר את הנדרים של אשתו ביום שומעו. ביום שהוא שומע שהיא נדרה בסוג מסוים של נדרים הוא יכול להפר את הנדר והנדר מתבטל. מה קורה אם הבעל מקיים את נדרי אשתו, שהוא שמע על זה אומר אני מקיים את הנדר, לא מפר אותו, ואז הנדר קיים. בסדר? אחרי זה הוא בא ואומר לאשתו זה מופר לך. שזה לא נכון כי הנדר מקויים. הוא הכשיל אותה. אז רש"י אומר מי שמכשיל את חברו נכנס תחתיו לעונשו. כן, למדנו מכאן, אני קורא את רש"י, שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין. עכשיו אני שואל אתכם הבעל הזה שעשה את זה לאשתו איזה איסור הוא עבר?

[Speaker D] עבר פשוט בעצם שני איסורים.

[הרב מיכאל אברהם] גם את לפני עיוור, נכון? הוא לא עבר על הנדר. על הנדר עברה האישה. הוא עבר את איסור הכשלה, איסור לפני עיוור. אבל על איסור לפני עיוור אין עונש.

[Speaker D] אבל הוא מקבל את העונש גם כן יחד איתה, זה אומר שהוא כנראה עבר גם על איסור…

[הרב מיכאל אברהם] נכון. רואים ברש"י, בשביל זה הבאתי את רש"י. הרי על איסור לפני עיוור אין עונש. אין מלקות, אין מיתה, אין עונש על איסור לפני עיוור. מה פירוש שנכנס תחתיו לכל עונשין? אז קודם כל אפשר היה להגיד אולי שזה בעונשי שמים. אבל בפשטות הכוונה הוא זה שנחשב עובר על האיסור לא יחל דברו, על איסור נדרים. למרות שהיא נדרה והיא עברה על האיסור, אבל אם אני הכשלתי אותה והיא הייתה שוגגת, הרי לא ידעה, היא חשבה שהנדר מופר, אמרתי לה שהנדר מופר והאמת היא שזה לא נכון. אני אחטוף את המלקות. עכשיו מלקות אין על לפני עיוור, מלקות יש על איסור נדר, לא על לפני עיוור. זאת אומרת שאני עברתי את איסור נדר. איך זה יכול להיות? כי מדובר פה שהיא שוגגת ואני מזיד. אם היא שוגגת ואני מזיד אז חוץ מזה שהכשלתי אותה גם איסור נדר שהיא עברה נזקף לאחריותי. זה מה שרואים ברש"י.

[Speaker I] אבל היא לא שוגגת היא בעצם אנוסה בגלל שהוא אמר לה משהו ו… למה היא שוגגת?

[הרב מיכאל אברהם] כל שוגג הוא סוג של אנוס. היא לא ידעה שהנדר קיים. ברמב"ם כתוב אותו דבר בשלושה מקומות. בעצם בשניים ועוד אחד. אחד זה על מלביש את חברו כלאיים. רואים? המלביש את חברו כלאיים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפני עיוור לא תיתן מכשול. ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאיים והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור. ממש מה שאמרנו קודם. למה? הרי אין מלקות על לפני עיוור. ופה זה כבר מלקות. ברש"י שכתוב עונשין תגידו זה עונשי שמים. אבל ברמב"ם כתוב מלקות, זה עונשי בית דין. על לפני עיוור אין מלקות. יש מלקות על כלאיים, לא על לפני עיוור. רואים שהמלביש עובר על איסור כלאיים למרות שאין עליו כלאיים, הוא לא לבש בגד של כלאיים, הוא הלביש את השני. אוקיי? הרמב"ם חוזר על זה בהלכות אבל גם על מי שמטמא כהן. אוקיי? והוא חוזר על זה בעוד מקום בהלכות נזיר ושמה זה מעניין הרמב"ם הזה כי שמה הוא מביא פסוק שמלמד שהדין הזה בנזיר לא קיים. תראו, המטמא את הנזיר, אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום ולפני עיוור לא תיתן מכשול. ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד מה היינו מצפים שיהיה? לוקה. המטמא לוקה. אז הוא אומר לא, אין אחד מהם לוקה, לא המטמא ולא הנטמא. למה? ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר? לפי שנאמר וטימא ראש נזרו אינו לוקה. שיטמא עצמו מדעתו. יש פסוק מיוחד בנזיר ששם זה לא קיים. מה, למה זה חשוב הרמב"ם הזה? כי דווקא הרמב"ם הזה שאומר שפה הדין הזה לא קיים, מלמד אותנו שזה דין כללי שצריך פסוק אם אנחנו רוצים להגיד שבמקום מסוים זה לא קיים. כי אם הייתי קורא רק את הרמב"ם בהלכות כלאיים ובהלכות אבל, הייתי אומר טוב אולי זה דין מיוחד בהלכות כלאיים או בהלכות טומאה באבל או משהו כזה. אבל פה רואים שזה לא נכון. אנחנו הרי רואים שלהפך, צריך פסוק כדי להגיד שפה הדין הזה לא קיים. משמע שברירת המחדל בכל מקום שאין פסוק זה הדין.

[Speaker C] שכן לוקה.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו, מה שיפה פה, מי מקשה על הרמב"ם? מאיפה המקור שלך לדין הזה? איזה דין? איפה המצאת את הדין הזה? הרא"ש. הכסף משנה מביא, הספקתם לראות, הכסף משנה מביא שהרא"ש מקשה על הרמב"ם וכל הרבה עוד אחרונים, עוד ראשונים סליחה. מאיפה המצאת את הדין הזה? אין לו שום מקור בשום מקום. מאיפה המצאת את הדין הזה? מה שהטענה שלי, זה שהרא"ש פה הולך לשיטתו. כי הרא"ש מבין, הרי מה הרמב"ם כותב פה? בדיוק את מה שאני אמרתי. הרמב"ם טוען שהמושג של לפני עיוור פירושו שהמכשיל עובר את האיסור של המוכשל. האיסור של המוכשל נזקף על המכשיל, נכון? כך טוען הרמב"ם. לכן הוא לוקה. ועל זה שואל אותו הרא"ש מה פתאום? הרי אני, הרא"ש אומר, הרי לפני עיוור זה רק איסור הכשלה. זה לא איסור שהמוכשל עבר שהוא נזקף אליי. זה איסור הכשלה. וזה בדיוק הרא"ש אצלנו בסוגיה. הרא"ש אצלנו בסוגיה אומר עזוב, איסור לפני עיוור הוא לא איסור מהלכות שבת, הוא איסור אחר. אז לכן המשנה לא עוסקת בו. שאלתי ומה תוספות אומר? תוספות אומר שלא, איסור לפני עיוור הוא איסור מהלכות שבת. למה? כי התוספות למד כמו הרמב"ם וכמו רש"י בפרשת מטות שמה? שאיסור לפני עיוור אם אני הכשלתי אותו באיסור הוצאה בשבת, אז אני עברתי על איסור שבת. ולכן הרא"ש הולך לשיטתו הוא מקשה על הרמב"ם כי הוא חושב שלפני עיוור זה לא שאני נכנס תחת המוכשל לעונשים. וגם אצלנו בסוגיה בדיוק זה מה שהוא אומר שלפני עיוור זה איסור אחר. אבל התוספות לא מתרגש מזה כי התוספות ילמד כמו הרמב"ם וכמו רש"י בפרשת מטות. ואני חושב שזה בעצם ההסבר במחלוקת שלהם. ורק אני מסיים בזה, הרדב"ז פה שואל את השאלה הזאת. ותמה עליו הרא"ש, רואים? הנה הרדב"ז בהלכות כלאיים. הרדב"ז מחכמי המאה ה-16, נושא כלים של הרמב"ם ומפרש של הרמב"ם. הוא שואל על הרמב"ם כבר תמה עליו הרא"ש, לא ידענא מניין מלקות זה למלביש. מאיפה המלביש אתה מלקה אותו? מה הוא לבש בגד כלאיים? הרי מי חייב מלקות? מי שלובש בגד כלאיים. אבל הוא הלביש מישהו אחר. דלא תלבש הלובש קאי. לא תלבש זה איסור כלאיים, זה מדבר על הלובש לא על המלביש. כן? ואם אתה דורש את זה על המלביש אז למה אם הלובש הוא מזיד אז המלביש לא לוקה? יש איסור על המלביש להלביש כלאיים, שילקה תמיד! גם אם הלובש הוא מזיד, למה רק אם הלובש הוא שוגג הוא לוקה? מה שהרדב"ז לא הבין זה בדיוק מה שאני אמרתי קודם. מה הרמבם טוען? הרמב"ם טוען ככה, אם הלובש הוא שוגג, אז האחריות על האיסור היא על המלביש. במצב כזה המלביש נחשב כמי שעבר את האיסור. אבל אם הלובש הוא מזיד, אז המלביש עבר את הלפני עיוור של ההכשלה, אבל הוא לא נחשב כמי שעבר איסור כלאיים כי מי שעבר את האיסור כלאיים זה הלובש. אני רק הכשלתי אותו. אז אני עברתי על לפני עיוור, על לפני עיוור אין מלקות. אבל אם הוא שוגג ואני מזיד, אני נחשב כמי שעבר על איסור כלאיים, לכן אני לוקה. העיקרון הוא שאין שני אנשים עוברים על איסור כלאיים. מי שאחראי לכך שהיה פה איסור, הוא זה שעובר את האיסור. אם הלובש עצמו היה מודע לעניין והיה מזיד, אז הוא אחראי לאיסור. אני הכשלתי אותו אז עברתי על לפני עיוור. אבל אם הלובש לא מודע, אז מי אחראי לזה שהיה פה יהודי שלבש כלאיים? המלביש, כי הוא מזיד. אז כיוון שכך המלביש ילקה, הוא עבר על איסור כלאיים. וזה עיקרון מרתק, עיקרון הלכתי מרתק. הרמב"ם בעצם רוצה לטעון שכל איסורי התורה הם בכלל לא איסורים על מי שעשה אותם. הם איסורים על מי שאחראי לכך שהם קרו. אני יכול לעבור על האיסורים האלה בלי שעשיתי אותם בכלל, אם האחריות לזה שזה קרה היא עליי. קצת מזכיר לכם את הלפני עיוור שאמרתי בהתחלה, למה לפני עיוור זה מצווה שבין אדם למקום? כי הבעיה היא לא שהכשלתי אותו, הבעיה היא שגרמתי לזה שבעולמו של הקדוש ברוך הוא נעבר איסור. אני אחראי לזה שקרה איסור בעולם. זה הרעיון של הרמב"ם. מבינות? לכן הוא אומר, אם הוא שוגג. אני אחראי לזה שקרה איסור כלאיים בעולם, אז הקדוש ברוך הוא אומר, טוב, אז תענישו אותו, בגללו היה פה איסור כלאיים. הוא אחראי לזה, נכון שבפרקטיקה לא הוא לבש את בגד הכלאיים. האיסור הוא ללבוש את בגד הכלאיים, אבל המלקות הם על מי שאשם באיסור, לא על מי שעשה את האיסור. אוקיי?

[Speaker H] מה קורה אם שניהם שוגגים?

[הרב מיכאל אברהם] אז אף אחד לא לוקה.

[Speaker H] משוגג אין מלקות.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. לפי מה שראינו בראש, יש אפילו אפשרות להגיד, השפת אמת, סליחה, יש אפילו אפשרות להגיד שאם המלביש הוא שוגג אז הוא אפילו לא עבר על לפני עיוור. לא רק שהוא לא לוקה. אבל לא הבנתי מה קורה ששניהם מזידים.

[Speaker I] אם שניהם מזידים?

[הרב מיכאל אברהם] אם שניהם מזידים אז הלובש לוקה כי האחריות היא עליו, והמלביש עבר על לפני עיוור. קודם כל מי שעשה את האיסור בעצמו בודקים. אם הוא אחראי אז הוא עבר את האיסור. אבל אם הוא שוגג ואני אחראי לזה, ואני מזיד, אז האיסור עובר אליי. אין שני אנשים שאחראים לאותו איסור. זה לא מצב שקיים.

[Speaker G] הרעיון הזה של האחריות זה קצת הצד השני של המטבע של מה שיהודית הזכירה שלמדנו לפני כמה שנים לגבי או מצוות ציבוריות או דין חינוך, שזה בעצם, אומנם זה לא שאני כאן אני צריכה לא להכשיל מישהו ושם אני צריכה לדאוג שהעניין ייעשה, וכל הרעיון שכולנו

[הרב מיכאל אברהם] אותה רקמה אנושית ואנחנו צריכים לדאוג שהמצווה תיעשה. אני טוען ששם זה נכון לכל השיטות, לא רק לשיטת הרמב"ם. שם יסכים גם הראש.

[Speaker G] אבל זה אותו רעיון של כולנו אותה רקמה אנושית ואנחנו צריכים לדאוג שהמצווה תיעשה.

[הרב מיכאל אברהם] מצווה ציבורית כי מצווה ציבורית מוגדרת כמצווה שכל אחד מהפרטים אחראי לקיומה. כך מוגדרת המצווה. הרמב"ם טוען שאפילו אם המצווה לא מוגדרת ככה יש הגדרה הלכתית כללית כזאת. אבל שמה זה ממש בגדרי המצווה עצמה. אבל נכון, זה דומה. טוב, אנחנו צריכים לסיים פה כי הטקס כבר התחיל, אז

[Speaker I] אפשר רק לבקש שתקדיש כמה דקות בתחילת השיעור הבא קצת לחזור רגע על המהלך האחרון? פשוט אני פספסתי פה בסוף את מי, האם הרמב"ם הולך לפי הראש או לא? אני פשוט זה היה לי מהר מדי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא הולך לפי הראש, ותוספות הוא כמו ה… תראו, תסתכלו בסיכום שאני שולח. אם תהיה איזושהי בעיה תשאלי אותי בתחילת השיעור הבא ואני אסביר את זה שוב. בסדר?

[Speaker I] טוב, בסדר. אוקיי. תודה רבה, שבת שלום. תודה רבה, שבת שלום.

[Speaker F] את יודעת מה קורה…