פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 7

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו בעצם אני מנצל קצת את ההזדמנות של הסוגיה בג' עמוד א' למעלה. רק שנייה אחת אני אסגור פה חלון שלא תצוץ זבוב.

[Speaker B] מנצל את

[הרב מיכאל אברהם] כן מנצל את הסוגיה של דף ג' עמוד א' למעלה כדי לעשות היכרות עם כמה מושגים יסודיים וחשובים במלאכות שבת ששווה פעם אחת להקדיש איזושהי פגישה כדי לעשות איתם היכרות ראשונית. באופן עקרוני דיון על אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכל הכללים האלה של מקלקל ומתעסק וכל מיני דברים מן הסוג הזה, מה שנקרא כללי מלאכות שבת, זה נושא להרבה הרבה שיעורים, זה נושא רחב מאוד. אבל עדיין אני חושב שמאוד חשוב שנכיר את שני המושגים האלה ואת היחסים ביניהם ולזה אני מתכוון להקדיש את הפגישה היום. הגמרא בדף ג' עמוד א' אומרת, כן, ואמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר, צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. עכשיו זה מופיע בדרך אגב הסוגיה עצמה היא בדף ק"ז אבל זה מופיע בדרך אגב כאן רק כדי להסביר במשנה שלנו שמה שכתוב פטור אמור להיות פטור אבל אסור ולא פטור ומותר ואז הגמרא מתרצת למה בכל זאת יכול להיות גם פטור ומותר. אבל אני רוצה לנצל את זה כמו שאמרתי כי לפחות הצידת נחש והמפיס מורסא אלה מלאכות שאינן צריכות לגופן. הצידת צבי זה תלוי בפירושים שונים שם בסוגיה אבל זה שני הפטורים האלה הם מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן אני פשוט אנסה קצת לעשות היכרות עם המושגים האלה. אז אני אתחיל אולי עם הגדרת המושגים, אני אשתף את הקובץ כדי שיהיה יותר קל לעבוד. אני אתחיל עם הגדרת המושגים. הגמרא בדף ע"ג בשבת כן דף ע"ג הגמרא מביאה אמר רבי אבא החופר גומה בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. זה אפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי מתקן האי מקלקל הוא. זה הערה בסוגריים פחות חשוב לענייננו אבל הגמרא מביאה פה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. הדוגמה שאותה הגמרא מביאה זה מי שחופר בור כן גומה בשבת והוא לא צריך את הבור עצמו הוא צריך את העפר שאותו הוא מוציא. עכשיו האיסור בשבת הוא איסור על חפירת בור לא על הוצאת עפר. הוצאת עפר תעשה מה שאתה רוצה, קצת מוקצה אולי זה איסור דרבנן אבל איסורי מלאכה בשבת אין איסור על לקיחת עפר, יש איסור על יצירת בור. ואת יצירת הבור הוא לא רצה, הוא היה צריך רק את העפר. אז זאת הדוגמה הקנונית אפשר לומר למלאכה שאינה צריכה לגופה אתה עושה את הפעולה האסורה אבל אתה לא עושה אותה לגופה למטרה הרגילה שמחמתה היא נאסרה אלא אתה עושה אותה למען מטרה אחרת. במקרה הזה אני חופר את הבור אבל לא בשביל שיהיה לי בור שזאת המטרה זה הצורך לגופה אלא כדי שיהיה לי חול את העפר אני צריך. הדבר מה מגדיר את המטרה כמטרה שהיא לגופה? מאיפה יוצאת ההגדרה? לרוב הראשונים הכוונה היא המשכן. זאת אומרת המלאכה הזאת נעשתה במשכן למטרה מסוימת זה מה שמגדיר את המטרה הזאת כצורך לגופה. אם אתה עושה את זה למטרה שלא הייתה במשכן זה נקרא מלאכה שנעשית שלא לצורך גופה כן מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועל זה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה. רבי יהודה מחייב הוא אומר אין פטור כזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חפרת בור נוצר בור עברת על איסור מלאכה בשבת. רבי שמעון אומר לא, מלאכה שאינה צריכה לגופה כיוון שעשית את זה למטרה שהיא לא המטרה המוגדרת של המלאכה הזאת אלא איזושהי מטרה אחרת אז אתה פטור. בסדר? זה שיטת רבי שמעון ובפשטות פטור הכוונה איסור דרבנן. במלאכה שאינה צריכה לגופה יש איסור דרבנן גם להלכה אנחנו פוסקים כרבי שמעון, יש איסור דרבנן אבל אין איסור דאורייתא כן זה לא איסור מלאכה. החריג הוא הרמב"ם, הרמב"ם כמו שראיתם אני מניח בפרק א' הלכה ז' הוא פוסק כמו רבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ואינו מתכוון הוא פוסק כמו רבי שמעון אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כרבי יהודה. אוקיי? אז זה לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו יש גמרא בחרתי את ביצה אבל זה כמובן מופיע בעוד מקומות הגמרא בביצה. המשנה שמה מדברת על עגלה של קטן, כן, עגלה של תינוק, טמאה מדרס וניטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים. רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת. כשאתה גורר את העגלה אתה כובש את העפר בקרקע ולכן אסור לעשות את זה. למה?

[Speaker B] להפך, לכן מותר. היא כובשת לכן היא מותרת, היא לא שחרית.

[הרב מיכאל אברהם] אה? עוד פעם, לא הבנתי?

[Speaker B] היא לא שחרית ולכן היא מותרת, בגלל שהיא כובשת ולא חורצת. היא כובשת…

[הרב מיכאל אברהם] מה אמרתי? לא הבנתי.

[Speaker B] אתה אמרת שאסור בעגלה בגלל שהיא כובשת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מותר, סליחה, מותר בגלל שהיא כובשת, כן, נכון. ברור. כל הכלים אין נגררין, כאילו אסור, חוץ מן העגלה שאותה מותר לגרור כי היא כובשת. אוקיי.

[Speaker D] אז

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת, ואינה נגררת אלא על גבי כלים. כן, אני מדלג לשורה ראשונה פחות חשובה אלינו. ואינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים אין, על גבי קרקע לא. אסור לגרור אותה על גבי קרקע. מאי טעמא? דקעביד חריץ. אסור לגרור את העגלה על הקרקע כי זה עושה חריץ. מני? רבי יהודה היא, דאמר דבר שאין מתכוון אסור. דאי רבי שמעון, הא אמר דבר שאין מתכוון מותר. דתניא, ששנינו בברייתא, רבי שמעון אומר גורר אדם מיטה כיסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. אז זה דעת רבי שמעון כי הוא לא מתכוון לעשות חריץ, אז זה מתכוון, אבל אם הוא לא מתכוון, אז יש לו פטור של אינו מתכוון וזה מותר. אגב פה זה מותר, לא איסור דרבנן, מותר לגמרי. אימא סיפא, רבי יהודה אומר אין הכל נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת, זה כבר פחות חשוב לענייננו. מה למדנו מכאן? שמי שגורר ספסל או מיטה או כיסא ולא מתכוון לעשות חריץ, הוא עושה חריץ אבל הוא לא מתכוון לעשות את החריץ, הוא רק רוצה להעביר את הספסל ממקום למקום. זה נקרא אינו מתכוון, ועל זה נחלקים רבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה אומר חייב ורבי שמעון אומר מותר. סליחה, רבי יהודה אומר אסור, לא חייב, אסור. ורבי שמעון אומר מותר. אוקיי? זה מוגדר בגמרא כאינו מתכוון, לא כמלאכה שאינה צריכה לגופה. אז עוד פעם שימו לב, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. גורר ספסל ויוצר חריץ אבל מתכוון לא לחריץ אלא להעברת המקום של הספסל זה נקרא אינו מתכוון. בשני המקרים האלה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. במקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה אומר חייב, איסור תורה, רבי שמעון אומר פטור, איסור דרבנן. להלכה רוב הפוסקים פוסקים כרבי שמעון, הרמב"ם פוסק כרבי יהודה. באינו מתכוון אז כל הפוסקים פוסקים כרבי שמעון כי הגמרא עצמה פוסקת כרבי שמעון. אוקיי? ולכן כולם פוסקים כרבי שמעון. השאילתות אומר שלא בגלל שהוא אומר שזה רק בהלכות שבת. אבל בהלכות שבת ודאי כולם פוסקים כרבי שמעון. אבל בפשט הגמרא פה כתוב שגם לפי רבי יהודה אינו מתכוון זה אסור, לא כתוב שחייב. אסור הכוונה, וככה אומרים כמה וכמה ראשונים, אסור הכוונה רק מדרבנן. גם רבי יהודה מסכים שאינו מתכוון בשבת זה לא חיוב דאורייתא, זה אסור רק מדרבנן. ורבי שמעון שחולק עליו אומר מותר לגמרי. שימו לב הניסוחים פה באמת, רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור, לא כתוב חייב, ורבי שמעון אומר דבר שאין מתכוון מותר, לא כתוב פטור. אוקיי? אז לכן בפשטות הגמרא באמת נראה כמו הראשונים, יש תוספות ביומא ובעוד מקומות שאומרים שהאיסור באינו מתכוון בשבת לפי רבי יהודה גם כן זה רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא, ולפי רבי שמעון זה מותר לגמרי.

[Speaker D] עכשיו

[הרב מיכאל אברהם] חוץ מזה יש גם דין אינו מתכוון של כל התורה כמו שהזכרתי קודם. תראו הבאתי לכם את הדוגמה בגמרא בשבת דף קל"ג. אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול, דברי רבי יאשיה. כן, אם יש בהרת הכוונה סוג של צרעת על המילה של הקטן ואני רוצה לעשות ברית מילה, אז אסור לקצוץ בהרת. זה איסור הלכתי לא קשור לשבת, אסור לקצוץ בהרת מהגוף גם ביום חול. זה לא איסור של שבת, זה איסורי צרעת. אוקיי? עכשיו יש לי בהרת על המילה של הקטן, אז מצד אחד יש לי את האיסור לקצוץ בהרת מצד שני יש לי את המצווה לעשות מילה לקטן. אז רבי יאשיה אומר ימול, למרות שיש שם בהרת אל תתרגש מזה שאתה קוצץ את הבהרת. שואלת הגמרא הא למה לי, לומדים את זה מפסוק. שואלת הגמרא. הא למה לי קרא? דבר שאין מתכוון הוא, ודבר שאין מתכוון מותר. למה צריך פסוק ללמד שמותר למול במצב כזה? גם בלי הפסוק הייתי יודע את זה, כי הרי זה דבר שאינו מתכוון, ודבר שאינו מתכוון מותר. אמר אביי, לא נצרכה אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוון אסור. כן, זאת אומרת רק באמת הפסוק נדרש רק לשיטת רבי יהודה, כי רבי יהודה אומר שאינו מתכוון אסור. ספציפית במילה יש פסוק שאומר גם רבי יהודה אומר שבמקרה הזה מותר למול את התינוק, למרות שבאינו מתכוון אתה עובר על איסור קציצת בהרת. אז ספציפית לפה, ובאופן עקרוני אינו מתכוון.

[Speaker B] מה הדבר תורה שממנו לומדים את זה? זה וביום השמיני?

[הרב מיכאל אברהם] את מה? מימול

[Speaker F] בשר ערלתו. היה שם שני פסוקים. אחד השמר בנגע הצרעת.

[Speaker B] לא, כתוב הא למה לי קרא, אני שואלת מה הקרא שהוא מתכוון אליו?

[הרב מיכאל אברהם] בשר. כתוב בשר, אף על פי שיש שם בהרת. בשר זה לשון הפסוק. אה. בסדר? אז הכיוון האחד אביי אומר שזה הפסוק נדרש רק לשיטת רבי יהודה. כי רבי יהודה אומר שדבר שאין מתכוון אסור, לכן צריך פסוק שימול. הערה בסוגריים, גם פה הניסוח אסור, לא כתוב חייב. לכאורה הייתי אומר שפה זה איסור דרבנן. זה לא יכול להיות, כי אם זה היה איסור דרבנן, אז אין מקום להצריך פסוק כדי להתיר אותו. וגם ברור מהגמרא פה שהכוונה לאיסור דאורייתא. אז למה כתוב רק אסור? כי פה זה לא איסורי שבת. זה איסורים אחרים. אז אין פה חיוב חטאת או אין פה חיוב כרת או משהו כזה. לכן כשאומרים אסור פה הכוונה לאיסור דאורייתא. גם הרמב"ם, הכלל שלו שאסור זה תמיד פטור אבל אסור מדרבנן, זה רק כלל בהלכות שבת. הוא לא אומר את זה בתחילת היד החזקה, הוא אומר את זה בתחילת הלכות שבת. רבא אמר, תירוץ שני, זה היה אביי. רבא אמר, אפילו תימא רבי שמעון, מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות. פה יש עוד חידוש שמתחדש לנו, שכאשר יש מצב שאני לא מתכוון, כמו גרירת הספסל ואני יוצר חריץ אבל אני לא מתכוון לחריץ, אני רוצה להעביר את הספסל מקום, אז לפי רבי שמעון בעצם זה מותר, אבל זה הכל כאשר זה לא פסיק רישא. פסיק רישא גם רבי שמעון מודה שאסור. מה זה פסיק רישא? הביטוי לקוח ממקרה אחר, שזה מקרה שבן אדם חותך ראש של תרנגול כדי לתת את זה לילד שלו שישחק איתו כדורגל. זה הכדור שלהם, אוקיי? עכשיו אם הוא עושה את זה בשבת, אז הוא עובר על איסור נטילת נשמה בשבת. אבל הוא עושה את זה כאינו מתכוון, כי הרי הוא בעצם רוצה את הראש לכדורגל, הוא לא צריך שהתרנגול ימות, הוא לא שוחט תרנגול כי הוא צריך לאכול אותו, צריך להשתמש בגופת התרנגול, אלא הוא לוקח את הראש כי הוא רוצה את הראש, אז זה אינו מתכוון. אומרת הגמרא, נכון שזה אינו מתכוון, אבל במקרה הזה גם רבי שמעון מסכים שהוא חייב. למה? כי פסיק רישא ולא ימות? זה נאמר במין בפליאה כזאת. אתה חותך לו את הראש הרי ברור שהוא ימות. אין ספק, ברור שהוא ימות. במצב שאין ספק שהתוצאה האסורה תקרה, גם רבי שמעון מסכים שאין פטור של אינו מתכוון. גם באינו מתכוון.

[Speaker B] והוא יגיד חייב, חייב כרת או חייב חטאת? מה הוא יגיד?

[הרב מיכאל אברהם] כמו בכולם. מה שיש במתכוון יהיה גם בזה. תלוי איזה איסור מדובר, מה שיהיה במתכוון יהיה גם בזה. אפשר לשאול רגע שאלה? מחזיר אותנו לציור של המתכוון. אינו מתכוון פלוס פסיק רישא זה מתכוון.

[Speaker F] אפשר רגע לשאול שאלה לגבי המתכוון על מצוות בכלל? הרי יש גם עניין של האם בכלל מצוות צריכות כוונה. זה לא קשור לפה. זה לא קשור בכלל פה כי הרי המצוות כאילו למה למה לא להניח מזה שאם מצוות צריכות כוונה אז גם עבירות צריכות כוונה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה מושגים אחרים לחלוטין.

[Speaker D] מצוות צריכות כוונה הכוונה למלאכה ופעולה פה. המשמעות היא כוונה לצאת ידי חובה. פה כשמדובר על כוונה, מתכוונים למה אתה רוצה להשיג בזה. אבל עד כמה שאני יודעת זה לא רק כוונה לצאת ידי

[הרב מיכאל אברהם] חובה אלא

[Speaker F] זה גם האם התכוונתי בכלל לעשות את הפעולה, למשל בקריאת שמע, האם יש גם עניין של כוונה לצאת ידי חובה או בכלל התכוונתי לקרוא את זה כמו שצריך.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, להתכוון לקרוא זה נדרש לכל הדעות אחרת זה מתעסק. כשהויכוח על מצוות צריכות כוונה הוא רק על כוונה לצאת ידי חובה. זאת אומרת אם את לא התכוונת בכלל לפעולה, אז כמובן גם לא התכוונת לצאת ידי חובה, אז לא עשית שום דבר, אבל פה זה לכל הדעות גם לא יצאת ידי חובה כי זה מתעסק. זה בכלל לא עושה מצווה, את בכלל לא מודעת לזה שאת עושה פה את פעולת המצווה, בלי קשר לשאלה אם את מתכוונת לצאת ידי חובה, זה עוד הרבה יותר נמוך, הרבה יותר. יסודי. פה גם לשיטה שמצוות לא צריכות כוונה לא תצאי ידי חובה.

[Speaker F] הבנתי, כי אני כן ראיתי את זה במסכת ראש השנה למשל גם על שופר. אוקיי, שכשמתוקעים בשופר זה כן משנה מה הוא התכוון. האם הוא התכוון לתקוע, לא, נשים רגע את העניין של לצאת ידי חובה או לא, האם בכלל הוא תכנן לתקוע תקיעות מסוימות או לא?

[הרב מיכאל אברהם] מה שאת אומרת זה לא הכוונה של מצוות צריכות כוונה. זה הכוונה שכן קשורה אולי אלינו, אבל זה לא קשור למצוות צריכות כוונה. זה קשור לדין מתעסק.

[Speaker F] כי הכוונה של מצוות

[הרב מיכאל אברהם] צריכות כוונה זה כוונה לצאת ידי חובה.

[Speaker F] לכן ראיתי שזה עניין גם, זאת אומרת כמו שיש את ההפוך, יש גם את העניין של הכוונה במצוות שהן עשה, לא רק בעניין של עבירות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל עוד פעם, מה זאת אומרת הכוונה? זה שתי משמעויות למושג כוונה. יש כוונה שהיא כוונה לצאת ידי חובה שעליה נחלקו אם מצוות צריכות כוונה או לא, ויש כוונה במובן של לא תהיי מתעסקת, שזה כולם דורשים. התכוונת לפעולה. אם את רק מתעסקת.

[Speaker C] בדיוק, לפעולה. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] פשוט להיות מודע לזה שהפעולה הזאת מתרחשת בלי קשר לשאלה אם זאת מצווה או לא. נגיד מישהו שמתעסק בשבת למשל, זה מישהו שהולך ברחוב ותוך כדי זה עם השרוול שלו איכשהו נתלשים עלים מאיזה שיח שנמצא בצד. אז במצב כזה זה לא קשור לרבי שמעון ורבי יהודה, זה מתעסק. מתעסק לכל הדעות אין איסור, או אין איסור תורה לפחות, כי רבי עקיבא איגר טוען שזה איסור דרבנן, לרוב השיטות אין אפילו איסור דרבנן. בסדר? כי זה אני בכלל לא מודע לזה שאני תולש. השיטה של כוונה או לא כוונה זה אני מודע לזה שאני תולש, רק אני תולש לא בגלל שאני צריך את העלה אלא כדי לעשות משהו אחר, לא יודע בדיוק מה. בסדר? זה כוונה ברמה יותר גבוהה. אז בקיצור מה שלמדנו מכאן זה ככה. אולי לפני כן אני אבהיר משהו. האיסור שבו מדובר הוא לא קשור לאיסורי מלאכה בשבת, זה איסור של קציצת בהרת, זה איסור על איסורי צרעת. נכון? אם יש פה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בדבר שאינו מתכוון מה הועיל? זה אומר שבדבר שאינו מתכוון כשמכשיר, רבי שמעון פוטר או מתיר, זה לא רק באיסור מלאכה בשבת, בכל האיסורים שבתורה. אם לא התכוונת, רבי שמעון אמר לא עברת איסור. ורבי יהודה חולק עליו שוב פעם, לא רק בשבת אלא בכל התורה כולה. גם אם לא התכוונת לשיטת רבי יהודה עברת איסור. יש הבדל לחלק גדול מהראשונים שבשבת גם רבי יהודה אם אתה לא מתכוון עושה רק

[Speaker C] מדרבנן כי מלאכת מחשבת אסרה תורה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מה שרב חיים מסביר שמה, אבל ככה רוב הראשונים אומרים. אבל בשאר התורה רבי יהודה אומר שגם אם אתה לא מתכוון עברת איסור תורה, איסור דאורייתא. בסדר? זה הבדל פנימי אבל נגיע אליו עוד. אבל לענייננו המחלוקת לגבי אינו מתכוון היא לא מחלוקת בהלכות שבת. היא מחלוקת בכל ההלכה כולה. בסדר? לא קשורה בעצם למושגים ספציפיים של שבת כמו מלאכת מחשבת וכולי שעוד נדבר עליו. אז זה נקודה ראשונה, זה מה שאנחנו לומדים מהסוגיה כאן. עוד אנחנו לומדים מהסוגיה כאן שאגב במקומות אחרים כתוב שאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. זאת אומרת גם אביי מסכים ליסוד הזה שפה מופיע רק בשמו של רבא, שאם מדובר בפסיק רישיה שהתוצאה האסורה מושגת בהכרח, ברור מראש שהיא תושג בוודאות, אז גם רבי שמעון מסכים שיש פה איסור תורה. אוקיי? זה עוד דבר שלמדנו וגם זה יסוד שהוא נכון גם לכל התורה וגם לשבת. לרב חיים עוד נגיע. אז זה מה שכתוב כאן. זאת אומרת שאנחנו, אם אני מסכם כרגע איפה אנחנו עומדים, אז אני אומר ככה: במלאכה שאינה צריכה לגופה, אולי את זה אני גם צריך להוסיף, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה מחלוקת רק בהלכות שבת. רק בהלכות שבת. אין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא בהלכות שבת. אוקיי? לכן זה גם מלאכה שאינה צריכה לגופה כי זה מדבר על איסורי מלאכה בשבת. אם אתה עושה את המלאכה לא לצורך גופה, לא לצורך שהיה במשכן, אלא למטרה אחרת, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועל זה נחלקים רבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר אבל אוסר מדרבנן. אוקיי? זה לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה רק בהלכות שבת. אינו מתכוון זה בכל התורה לא רק בהלכות שבת. ונחלקו רבי שמעון ורבי יהודה. לפי רבי יהודה אינו מתכוון זה אסור בכל התורה, אסור מדאורייתא, בשבת כנראה רק מדרבנן למרות שזה מחלוקת אבל לחלק מהשיטות לפחות בשבת זה רק מדרבנן. ולפי רבי שמעון אינו מתכוון מותר בין בשבת בין בשאר התורה.

[Speaker F] אבל לפי רבי שמעון פסיק רישיה במלאכות שבת זה.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו זה השלב הבא, אם מדובר בפסיק רישיה, ופסיק רישיה זה רק באינו מתכוון, זה לא במלאכה שאינה צריכה לגופה, זה רק באינו מתכוון. אם מדובר בפסיק רישיה רבי שמעון לא חולק על רבי יהודה. הוא מודה לרבי יהודה. מה זה אומר? שכאשר אני עושה פעולה באינו מתכוון עם פסיק רישיה, זאת אומרת שהתוצאה האסורה נובעת או תקרה בהכרח, זה כמו מתכוון. מה זה אומר? תלוי. אם זה בכל התורה מתכוון חייב, נכון? סליחה, זה כמו מתכוון. זה כמו מתכוון, וכיוון שכך…

[Speaker F] אז זה אסור מהתורה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? אז לכאורה זה אסור מן התורה. עכשיו פה יש מקום להתלבט וזה כנראה מה שהתכוונת לשאול מה קורה בשבת. כי בשבת הרי אינו מתכוון גם לפי רבי יהודה זה רק איסור דרבנן. אז השאלה היא כשאני מדבר על אינו מתכוון ופסיק רישיה רבי שמעון אומר פה אני מודה לרבי יהודה שיש איסור דרבנן או שהוא אומר לא, באינו מתכוון ופסיק רישיה זה כמו מתכוון, ומתכוון גם בשבת זה אסור מדאורייתא. פה יש ויכוחים. טוב, בפשטות הכוונה זה אסור מדאורייתא, ככה מבינים בדרך כלל שפסיק רישיה אסור מדאורייתא. עוד הערה אחת חשובה, לא הפניתי אתכם למקור כי זה מכניס אותנו לעוד סוגיות ועוד מחלוקות ראשונים, אבל זה רב חיים פשוט נזקק לזה ועשיתי טעות שלא כתבתי את זה בדף את ההקדמה הזאת, פסיק רישיה דלא ניחא ליה. זה חידוש שלא מופיע בגמרא. פסיק רישיה זה מופיע בגמרא, ראינו עכשיו דוגמה, מופיע בעוד מקומות בגמרא. אבל יש עוד נדבך בשרשרת הזאת וזה הניחותא, לא ניחא ליה. מה הכוונה? בעל הערוך, רבי נתן מרומי, אחד מראשוני הראשונים, אומר, מחדש חידוש, הוא מוכיח אותו מתוך גמרות, לא משנה, אבל הוא מחדש חידוש, שאם יש מלאכה שאני עושה באינו מתכוון וזה פסיק רישיה, בטוח שתקרה התוצאה האסורה, אבל אני לא מעוניין בתוצאה האסורה, היא לא נוחה לי, אז זה לא אסור. זה לא נקרא פסיק רישיה. פסיק רישיה זה רק מתי שנוח לי, אבל אם לא נוח לי בתוצאה זה מבטל את היותו של הדבר הזה פסיק רישיה. בואו נעשה תרגיל קטן. מישהו גורר ספסל ויוצר חריץ, אבל הוא מעוניין להעביר את הספסל מקום, הוא לא מעוניין בחריץ, זאת אומרת הוא לא עושה את זה בשביל החריץ, לא שהוא לא מעוניין בחריץ, הוא לא עושה את זה בשביל החריץ, המטרה היא להזיז את הספסל. זה נקרא אינו מתכוון, נכון? ובעניין הזה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. רבי יהודה אומר הוא אסור דאורייתא או אסור דרבנן, מחלוקת ראשונים, רבי שמעון אומר מותר. מה קורה אם מדובר בקרקע כזאת שהיא תחוכה, שגרירת הספסל בטוח יוצרת חריץ? זה מצב של פסיק רישיה, נכון? כי בטוח תקרה הפעולה האסורה. במצב כזה מודה רבי שמעון שיש איסור, דאורייתא, דרבנן, אמרתי שאפשר להתווכח, אבל הוא מודה לפחות לרבי יהודה שזה איסור. אומר בעל הערוך כן, אבל זה הכל אם הוא מעוניין בחריץ שנוצר בקרקע, למשל זה חורש את הקרקע והוא מעוניין, זה שדה שהוא רוצה לחרוש אותו, לחרוש אותה. אבל אם זה מקלקל לו את הקרקע, הוא לא מעוניין במה שיקרה לקרקע, במצב כזה זה נקרא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שלא נוח לו בזה. במצב כזה לא אומרים את דין פסיק רישיה. רבי שמעון לא מודה.

[Speaker G] אבל אפשר לשאול? דוגמה עצמה, הדוגמה הטיפוסית כזאת של פסיק רישיה, אני לא צריך את התרנגול המת הזה, לא ניחא ליה, אבל עדיין זה נקרא פסיק רישיה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, רק במקום שאני צריך את התרנגול המת. אם הייתי אם באמת אני לא צריך את התרנגול המת, פסיק רישיה דלא ניחא ליה לפי הערוך פטור.

[Speaker G] מה הכוונה שלאו אכפת לי?

[הרב מיכאל אברהם] זה מחלוקת רש"י ותוספות.

[Speaker C] מה אכפת לי אם התרנגול חי או מת? זה לא לא ניחא ליה, זה לא פוגע בי.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, לא, אם

[Speaker G] אני יש לי מה לעשות איתו, אם אני אשתמש בנוצה שלו או משהו, אז אולי זה ניחא ליה, אבל תיאורטית שם הדוגמה מתכוון שאני לא צריך אותו בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] אין מה להתווכח פה, אתן מתווכחות על מקרים שונים. תלוי באיזה מקרה מדובר. אם הוא רוצה את התרנגול המת אז זה ניחא ליה. אם הוא לא רוצה את התרנגול המת אז זה לא ניחא ליה. זה הכל, אין מה להתווכח על זה.

[Speaker C] אז זה לא פסיק אני רוצה לדייק, אני לא מבינה, אני לא מבינה מה זה לא ניחא ליה, מהי ברירת המחדל? האם כל עוד זה לא גורם לי תועלת זה כבר לא ניחא ליה או שזה ממש נזק, זה מקלקל?

[הרב מיכאל אברהם] אין ברירת מחדל. אם לא טוב לי עם זה, זה נקרא לא ניחא ליה, לא טוב לי. אם כן טוב לי עם זה, זה כן ניחא ליה. את יכולה לשאול מה הדין אם לא אכפת לי.

[Speaker C] זהו, זה מה שאני שואלת.

[הרב מיכאל אברהם] מחלוקת רש"י ותוספות בדף ע"ה.

[Speaker H] אני לא הבנתי מה זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, זה מותר או שזה אסור מדרבנן? בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זה לרוב הדעות אסור מדרבנן. יש כאלה שמזהים את זה ממש עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה אותו דבר כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה, עוד אני אעיר על זה. אסור מדרבנן? לרוב הדעות, כן.

[Speaker F] פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

[הרב מיכאל אברהם] כן. עכשיו, בואו תראו רגע, אני רוצה לחדד את הנקודה, לחדד את היסוד של המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון. זה וורט ידוע, אני לא יודע מי המקור שלו, אבל אני חושב שיש בו משהו. הגמרא בשבת בדף ל' נדמה לי, הגמרא מביאה שם איזושהי אגדה על רבי שמעון, רבי שמעון פה זה רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה. אז יש שם את הסיפור איך הוא הגיע למערה וכולי, כן, מה קרה שמה בדיוק? אז זה מתחיל בסיפור שישבו שם כמה חכמים, ואחד מהם, נדמה לי רבי יהודה בן גרים, אחד מהם אמר שמה, תראו את כל הדרכים, כמה נאים מעשיה של אומה זו, של הרומאים, כן, שהם סוללים דרכים ובונים שווקים, וכל מיני דברים נהדרים הם תורמים לעולם, ולכן צריך להעריך אותם על זה. אז אומר רבי שמעון, כל מה שהם עשו, הם עשו לטובתם. לכן אין מה להעריך אותם, זה אינטרס שלהם ולכן הם עשו את זה. ורבי יהודה אומר שכן צריך להעריך את המעשים שלהם. מה עומד מאחורי התפיסות האלה, המחלוקת הזאת? השאלה מתי אני מעריך מעשה של בן אדם. זה יהיה תלוי בכוונה שלשמה הוא עשה את זה, או שהמעשה נשפט כשלעצמו? רבי שמעון אומר, אני מעריך את זה כפונקציה של הכוונה שלהם, ואם הכוונה שלהם הייתה לטובת עצמם, אין סיבה שאני אעריך אותם. זאת אומרת, רבי שמעון הולך אחרי הכוונות. נכון, קושרים את זה גם לזה שהוא היה מחבר הזוהר, או לא יודע בדיוק מחבר הזוהר, אבל הוא הבסיס, התשתית שעליה בנוי הזוהר, ובעצם הוא מדבר על דברים שנסתרים מהעין, לא רק על המעשה שאותו אנחנו רואים אלא גם על המוטיבציות, על המחשבות, על הכוונות שהיו בבסיס העניין. לעומת זאת רבי יהודה מסתכל על המעשה כשלעצמו, לא אכפת לו מהכוונות. במובן הזה יכול להיות שיש שם איזשהו יסוד שעליו בנויות שתי המחלוקות שלהם שראינו כאן. גם כאן בעצם רבי יהודה מסתכל על השאלה מה התכוונת מה רצית להשיג, סליחה, רבי שמעון. ורבי יהודה אומר לא אכפת לי מה התכוונת מה רצית להשיג, השאלה מה עשית. ולכן בעצם הוא הולך אחרי מה שנעשה בפועל, ורבי שמעון הולך אחרי הכוונות של האדם שעשה, ומבחינתו לכן זה חשוב מה המטרה ומה הכוונה וכל מיני דברים כאלה. זה הערה אחת. הערה שנייה.

[Speaker I] פסיק רישיה וניחא ליה זה רק אינדיקציות לדעת מה הכוונה שלי?

[הרב מיכאל אברהם] נגיע גם לזה, עוד הערה טובה אבל נגיע לזה עוד רגע. אז אני רוצה באמת להעיר פה משהו. תראו, כאשר אני גורר ספסל ולא עושה את זה בשביל החריץ, צריך לשים לב טוב. אין פירוש הדבר שהחריץ לא נוח לי. יכול להיות שהחריץ נוח לי. רק את הפעולה הזאת לא עשיתי בשביל החריץ אלא כדי להעביר את הספסל. בפועל יצא חריץ, על הכיפאק, מאוד נוח לי יכול להיות. זה עדיין נקרא אינו מתכוון. זאת אומרת אל תערבבו את האינו מתכוון עם הניחותא. זה שני דברים שונים. הכוונה פירושה מה? מה?

[Speaker D] הוא מבדיל את זה באמת שמה הוא נותן או על אדמה רגילה או על אדמה של שדה, אדמה של שדה אני לא צריכה את זה כרגע אבל בעתיד שלי אני כן יש לי עניין בזה. אז זה יהיה דניחא ליה אבל על אדמה…

[הרב מיכאל אברהם] ההבדל בין שדה לבין בית זה רק השאלה אם זה בונה או חורש. זה שני דברים…

[Speaker D] כן אבל כשאני גוררת ספסל על שדה

[הרב מיכאל אברהם] אז

[Speaker D] אין לי עניין בחריץ.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא?

[Speaker D] אבל… אבל אני כן צריכה את… זהו, אין לי עניין כרגע אבל אני כן אצטרך את החריץ הזה אז כאילו…

[הרב מיכאל אברהם] אין שום הבדל, זה אני צריך את החריץ כי אני רוצה לחרוש את השדה. מה זה משנה כרגע…

[Speaker D] אבל לא כרגע.

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא כרגע,

[Speaker D] כרגע אני רוצה את הספסל, זה לא מעניין אותי שיהיה חריץ שמה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, ההבדל הוא לא כרגע ולא כרגע. זה לא ההבדל. ההבדל הוא בשאלה, זה שתי שאלות שונות. השאלה אם זה אינו מתכוון או לא נוגעת לשאלה מה הייתה המוטיבציה שבגללה יצאתי לעשות את הפעולה. יצאתי לעשות את הפעולה בשביל להעביר את הספסל ממקום למקום. שאלת הניחותא היא השאלה איך אני מתייחס לתוצאה, לא מה הייתה המוטיבציה שלי לעשות. התוצאה היא חריץ, נוח לי בזה או לא נוח לי בזה? זה שאלת הניחותא. וזה יכול להיות באותו רגע, זה בכלל לא משנה אם זה באותו רגע או לא. גם בחיתוך הראש נגיד מהתרנגול זה באותו הרגע התרנגול פה מת, באותו רגע שחתכתי את הראש, זה לא אחר כך. זה לא האבחנה בין אינו מתכוון לבין ניחותא.

[Speaker D] כן אבל אני רוצה לומר שבשדה זה ניחא ליה, זה יהיה לי נוח, ובמקום שהוא לא שדה אז לא…

[הרב מיכאל אברהם] כל סיטואציה צריך לבדוק אם זה נוח לי או לא. זה לא חשוב. אבל אני אומר במקום שנוח לי, אז פסיק רישא דניחא ליה, במקום שלא נוח לי פסיק רישא דלא ניחא ליה. מה שאני רק רוצה לחדד פה שהשאלה אם זה נוח לי או לא נוח לי יכולה להישאל גם אחרי שקבעתי שאני אינו מתכוון. למרות שלכאורה אם אמרתי אני אינו מתכוון פירוש הדבר לא עשיתי את זה בשביל החריץ, האם זה לא אומר שלא נוח לי בחריץ? לא, זה לא אומר את זה. זה אומר שהמוטיבציה שלי לעשות את הפעולה לא הייתה החריץ, אבל יכול להיות שזה שנוצר חריץ נוח לי בזה. שני דברים שונים. זאת אומרת פה זה מדובר על המוטיבציה למה יצאתי לעשות את הפעולה, זה קובע את הסטטוס האם זה אינו מתכוון או לא. הניחותא זה שאלה שנשאלת אחר כך. קרתה התוצאה, נוח לי בתוצאה שקרתה או לא. זה שתי שאלות שונות. בסדר? עכשיו בואו ננסה להבין קצת יותר מה הגדרת המושגים. מה בעצם ההבדל בין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה לבין מי שגורר ספסל ולא צריך את ה… לא עושה את זה בשביל החריץ? בסדר? שם הוא לא עושה את זה בשביל הבור ופה הוא לא עושה את זה בשביל החריץ. אגב במלאכה שאינה צריכה לגופה לא מדברים בכלל על השאלה אם ניחא ליה או לא ניחא ליה, לא מדברים אם זה פסיק רישא או לא פסיק רישא, לא רלוונטי. המושגים האלה הם מושגים מהעולם של אינו מתכוון, לא מהעולם של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי? עכשיו השאלה היא מה באמת ההגדרה שמבחינה בין שני הדברים האלה. אז הפניתי אתכם לקטע השני.

[Speaker B] אני יכולה להגיד משהו? כן כן. שבמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מעוניין במלאכה אבל לא בתוצאה שלשמה היא בדרך כלל נעשית, ושאינו מתכוון לא מעוניין במלאכה ולא בתוצאה שלה.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז בואו נגיע לזה עוד רגע. אני אגיע לזה עוד רגע. אני מסכים עקרונית אבל זה מאוד לא פשוט. בואו נסתכל פה בכסף משנה. הוא מביא בשם רבי אברהם בן הרמב"ם. אתם רואים כתוב בסוף מיסוד הרב רבי אברהם החסיד בשם אביו ז"ל. זה רבי אברהם בן הרמב"ם. אז הוא אומר ככה: הפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא ולא ימות. שימו לב כבר בניסוח פה, הוא לא אומר מה ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין אינו מתכוון, אלא לבין אינו מתכוון עם פסיק רישא. למה? כי מלאכה שאינה צריכה לגופה באופן טיפוסי זה תמיד עם פסיק רישא. אז ההבדל בין זה לבין אינו מתכוון בלי פסיק רישא הוא ברור, ההבדל הוא פשוט הפסיק רישא. הטענה ש… מה שמטריד אותו זה שגם אינו מתכוון עם פסיק רישא זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזה השאלה מה ההבדל. למשל בואו ניקח את הגומא. אני חופר את הגומא ואני צריך רק את החול, לא את הבור, אבל הרי זה פסיק רישא נוצר פה בור, נכון? ובכל זאת לפי רבי שמעון פטור כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? הרי זה פסיק רישא וגם לא משנה אם ניחא ליה בבור לא ניחא ליה בבור, אף אחד לא עושה את החילוקים האלה, כי במלאכה שאינה צריכה לגופה בדרך כלל מדובר בפסיק רישא. הפסיק רישא הוא לא משחק שם אבל זה בדרך כלל המצב הוא מצב של פסיק רישא. לכן השאלה שאותה שואל רבי אברהם בן הרמב"ם והכסף משנה זה מה ההבדל בין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה לבין גורר ספסל ויוצר חריץ בהכרח. כי אם אתה לא יוצר אותו בהכרח אז זה ההבדל בין זה לבין החופר גומא. אבל אני מדבר כשאתה כן יוצר בהכרח, אז לכאורה זה אותו דבר ואז השאלה מהו ההבדל. לכן הוא אומר: מה הפרש יש במלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא? הכוונה בין אינו מתכוון בפסיק רישא. ואז הוא אומר הוא… מה ההבדל? שנייה אחת, רגע, יש פה איזה… סליחה. אז הוא אומר: ההפרש הוא דלגבי פסיק רישא אינו מתכוון אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח. כן, הוא לא מתכוון ליצירת חריץ אבל זה נעשה בהכרח, אבל זה נעשה. כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי. שהוא לא… בתוך הבית היה צבי ואז הוא צד אותו, זה מלאכת ציד, כן? שהוא לא כיוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח בפסיק רישא. זה נקרא אינו מתכוון. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה. לא ברור מתוך מה שהוא אומר כאן מה באמת ההבדל. למה לא תגיד אותו דבר במלאכה שאינה צריכה לגופה? אני לא מתכוון למלאכת חפירת הבור אלא זה נעשה בהכרח, אני מתכוון למלאכת העפר, הוצאת העפר, לא למלאכת חפירת הבור.

[Speaker C] כי זה לא מה שהיה במשכן, אז זה לא בגדר מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, וגם שם אני אומר אני לא מתכוון למלאכה של החפירת בור אלא לעפר. זה הכל. למה זה למה זה לא אינו מתכוון בפסיק רישא? מה למה ההבדל הזה איך ההבדל הזה מסביר את ההבדל בין המקרים?

[Speaker C] כי בפסיק רישא אני עושה מלאכה מותרת שמאליה נעשה מצטרפת מגיעה גם מלאכת איסור.

[הרב מיכאל אברהם] גם בבור. אני מוציא את החול שזה מותר, מאליה נוצרת מלאכה של חפירת בור.

[Speaker I] למה? להוציא את החול זה אסור. מלאכת חול היא מלאכה אסורה במלאכה שאינה צריכה לגופה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, להוציא את החול

[Speaker I] מותר,

[הרב מיכאל אברהם] רק את הבור אסור לחפור.

[Speaker D] אבל נגיד כשאני מוציאה עפר מותר להוציא חול.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, דקה אחת.

[Speaker D] אבל נגיד בהפשטה אם ניתן את הדוגמה של הפשטה, להפשיט עור אני עושה מלאכה, אני יודעת שאני עושה מלאכה שהיא אסורה ואני מפשיטה את העור ואין לי עניין בה, בעור עצמו אלא אני מפשיטה את העור. אבל פה אני רוצה את העפר ועל הדרך מגיעה גם עוד מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מה? אז לכן חפירת הבור זה אינו מתכוון? מלאכה שאינה צריכה לגופה? אינו מתכוון. במלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker D] אבל הגמרא

[הרב מיכאל אברהם] אומרת זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, חפירת בור. זה בדיוק השאלה שלי.

[Speaker I] זאת השאלה למה הבנאדם עושה. אם הוא עושה מלאכה אסורה ואגב אבל הוא לא צריך את המלאכה עצמה אלא רק את התוצאה שלה, אז זה מה שרותי אמרה, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אם הוא עושה מלאכה מותרת ואז נעשית עוד מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא גורר ספסל ויוצר חריץ אז הוא חורש עכשיו רק הוא לא.

[Speaker B] לא אבל רגע הרב, זה לגרור ספסל.

[Speaker I] לגרור ספסל שבמציאות אחרת היה מותר.

[Speaker D] גרירת ספסל זה לא מלאכה. מגרירת ספסל נהיית מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker B] הרב חופר, אפשר לעשות פה רק מלאכה אחת. אבל בגורר ספסל יש פה שני מעשיות. הוא רוצה להעביר את הספסל ממקום למקום.

[הרב מיכאל אברהם] הניסוח המקובל זה באמת הניסוח שרותי אומרת כאן. אני רק ניסיתי להדגים לכם למה הניסוח הזה הוא מאוד מאוד רחוק מלהיות פשוט. הניסוח המקובל שכוונת רבי אברהם בן הרמב"ם והכסף משנה והמגן אברהם גם מביא את זה זה שההבדל הוא בשאלה אם אתה עושה מלאכה אחת או שתי מלאכות. מלאכה אחת עם שתי תוצאות או שתי מלאכות שלכל אחת יש תוצאה. אם אתה עושה מלאכה אחת שיש לה שתי תוצאות, אחת מהן זה לצורך גופו מה שהיה במשכן ואתה עושה את זה בשביל התוצאה השנייה זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם יש פה שתי מלאכות שונות שאתה עוסק במלאכה אחת שהיא מלאכה מותרת רק מאליה נעשית מלאכה אחרת שהיא המלאכה האסורה ואתה לא מתכוון אליה, אתה לא עושה את זה בשביל זה, זה אינו מתכוון. עכשיו תבינו שזאת הגדרה מאוד מאוד עמומה. כי למה גרירת ספסל שתוך כדי זה אני גם יוצר חריץ נחשב שתי מלאכות ולא מלאכה אחת עם שתי תוצאות? תוצאה אחת זה שהספסל עבר מקום והתוצאה השנייה זה שנוצר חריץ. למה זה לא אותו דבר כמו לחפור את העפר מהבור שזה מלאכה אחת עם שתי תוצאות, הבור והחול? מה ההבדל?

[Speaker I] אם הייתי גוררת על רצפה, אם הייתי גוררת על הרצפה אז לא היה נוצר חריץ, אבל בגלל שהמציאות עצמה כאילו הסביבה מסביב גרמה לזה שהמלאכה השנייה תיעשה.

[הרב מיכאל אברהם] ואני הייתי חופר בור בבטון לא היה לי חול אז מה?

[Speaker I] מה זה משנה? נכון אבל אז המלאכה נעשתה, כאן לא אי אפשר היה.

[Speaker B] הרב, גרירת הספסל.

[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע רגע נועה נועה שנייה נועה.

[Speaker I] במלאכה שאינה צריכה לגופה אז אם אני לא יכולה לחפור את הבור בבית אני לא באמת אחפור בור, כן?

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם תחפרי בור בבית כי את רוצה את הבטון אז מה? אפשר לעשות הכל בלי השני בכל סיטואציה, תחשבי סיטואציה אחרת אפשר לעשות כל דבר בלי השני.

[Speaker I] למה? איך אני יכולה לחפור בור בלי לעשות גומה? איך אתה יכול לקחת עפר בלי לעשות גומה?

[הרב מיכאל אברהם] בקלות, מה הבעיה? אם יש ערימת עפר אני לוקח עפר ולא עושה שום גומה.

[Speaker E] אתה עושה גומה בערימה.

[Speaker B] לא,

[הרב מיכאל אברהם] זה לא נקרא גומה.

[Speaker B] אוקיי, אבל אני רוצה לשאול. רגע. גרירת הספסל ממקום למקום היא לא מלאכה מבחינת הגדרת המלאכות בשבת. נכון. אז זה לא מלאכה ושתי תוצאות, זה לא בדיוק מלאכות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם, ברור שזה לא מלאכה אסורה בשבת אחרת לא היה אינו מתכוון, הייתי חייב על המלאכה הזאת. מדובר במלאכה מותרת. אבל עדיין יש הגדרה של שתי מלאכות שהם לא מרשימת המלאכות האסורות אבל יש זה שתי פעולות, נקרא לזה כך לא שתי מלאכות, שתי פעולות שלכל אחת יש תוצאה אחת. ובמלאכה שאינה צריכה לגופה זאת פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות.

[Speaker E] האם האם אפשר לחזור לציור של הצבי? בעצם סגרתי את הדלת שזה בסדר אבל אני לכדתי. לכדתי צבי, זאת אומרת שזו פעולה אסורה. אז אין לי פה כוונה לכאורה, בסדר? אני אומרת לכאורה, אין לי כוונה או לא הצלחתי, הכוונה לצוד את הצבי אלא לא

[הרב מיכאל אברהם] הצלחתי לצוד את הצבי, רק

[Speaker E] לא זאת הייתה הכוונה לזה. זאת לא הייתה המטרה. המטרה תוך כדי סגירת הדלת, אני לא יודעת מה. אוקיי. אבל כאן נראה לי שזה לא מלאכה לגופה וגם אין פה וגם אין פה כוונה.

[הרב מיכאל אברהם] אז את חוזרת על השאלה שלי, בדיוק השאלה שאני שואל. בצבי למשל הייתי שואל אותה שאלה, למה לא להגדיר את זה

[Speaker I] כמלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] אני בסך הכל סוגר דלת. יש לזה שתי תוצאות. הצבי ניצוד והדלת נסגרה.

[Speaker H] ואני מעוניין בתוצאה של סגירת הדלת ולא בתוצאה של זה שהצבי ניצוד. אז למה זה נקרא שם כמלאכה שאינה צריכה לגופה, לא? מה? הצבי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא, לא מתכוון אולי. לא, זה לא בסגירת הדלת, זה מופיע בגמרא בשתי המשמעויות.

[הרב מיכאל אברהם] צודקת, פה זה מופיע כמלאכה שאינה צריכה לגופה. זה מופיע בשתי המשמעויות ואפילו מדברים שם על פסיק רישא. בקיצור, הצבי הזה זה אותו סיפור בדיוק. גם שם אני יכול להגיד שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אולי כדי שמלאכה תיקרא מלאכה, צריך שהיא תיעשה בצורה מסוימת או בכלי מסוים. למשל חרישה, יש דרכים לחרוש. להזיז מיטה על העפר זה לא דרך לחרוש, ממילא זה מעיד על זה שלא התכוונתי לעשות את זה. לפי זה, אם אני אחרוש באמצעות הספסל ואתכוון לחרוץ, אני גם פטור. וזה לא נכון. הגמרא תולה את הפטור בזה שלא התכוונתי לחרוץ, משמע אם הייתי מתכוון, הייתי חייב.

[Speaker F] אני רוצה רגע להעיר משהו. א', בגלל זה באמת אמרנו מקודם שאם יש אינו מתכוון עם פסיק רישא זה נקרא שהוא כן מתכוון. שאין דבר כזה אינו מתכוון עם פסיק רישא. לכן, אז זו דעה אחת שבאמת לא מקבלים את זה. אין דבר כזה אינו מתכוון עם פסיק רישא.

[הרב מיכאל אברהם] או, אבל זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן חוץ ממלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker F] לכן, אם אני מזיזה את הספסל ובטוח יהיו חריצים, אני לא אגיד שזה אינו מתכוון עם פסיק רישא כי אין מושג כזה.

[הרב מיכאל אברהם] בטח שיש מושג כזה.

[Speaker F] אינו מתכוון, אבל אמרנו שלפי דעה אחת אינו מתכוון עם פסיק רישא זה נקרא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, רגע, בדיוק זו הנקודה. מתכוון. זה נקרא מתכוון. והוא שואל למה זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה שיהיה פטור.

[Speaker F] עכשיו רציתי רגע להגיד על הנושא של החופר, שזה פעולה מאוד שונה כאילו, ככה אני רואה, זה נורא נורא קשה לדייק פה, אבל אני חמשבת שכשבן אדם רוצה את העפר, אז מה הוא אומר לעצמו? הוא לא אומר לעצמו בוא עכשיו נביא לנו עפר, אלא איך אני אשיג את העפר? אני אחפור פה את הבור ואני אקח את העפר, אבל אני לא צריך את הבור עצמו אלא אני צריך את העפר. לעומת זה כשבן אדם מזיז עגלה, הוא לא אומר איך אני אזיז את העגלה? אני אעשה פה חריצים ואז יהיה לי עגלה, העגלה תזוז. אלא הוא בא ומזיז את העגלה. כאילו זה קצת התממות להגיד ששני הדברים האלה הם בדיוק אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא בטוח שהבנתי את ההבחנה הזאת. את בעצם רוצה לומר שכאשר אני מוציא עפר מתוך האדמה אני כן עוסק במלאכת חפירת בור, רק המטרה שלי זה לא בשביל הבור אלא בשביל החול. לעומת זאת כשאני גורר את הספסל אם המטרה שלי היא לא החריץ אלא העברת הספסל אי אפשר בכלל להגיד שאני עוסק פה במלאכת חרישה אלא אני עוסק פה במלאכת העברת ספסל, החרישה קורית ממילא. זה הטענה? כן. אוקיי.

[Speaker F] לכן זה משנה מה המטרה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אבל הנקודה היא שבשני המקרים, לא, המטרה בשני המקרים זאת המטרה המותרת. השאלה היא מה היחס למרכיב האסור. האם המרכיב האסור זה מלאכה אסורה שלא התכוונתי אליה ואז זה אינו מתכוון, או המרכיב האסור הוא תוצאה של הפעולה שאותה עשיתי והתכוונתי לעשות רק לא בשביל התוצאה הזאת אלא בשביל תוצאה אחרת. אוקיי? אז אני אומר עוד פעם, יש איזושהי תחושה שיש הבדל בין הסיטואציות. להגיד לכם שיש קריטריון ברור, זה יהיה שקר. זאת אומרת, הקריטריון מאוד מאוד לא חד משמעי והבאתי לכם את הדוגמה של ההפשטה שמה כדי שתראו איך מסתבכים עם זה המפרשים, עם ההבדל בין אינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי להגדיר מתי אני עושה שתי פעולות שבאחת אני מעוניין ובשנייה לא, ומתי אני עוסק בפעולה אחת שיש לה שתי תוצאות שבאחת אני מעוניין ובאחת לא, הגדרה לא פשוטה. תחשבו למשל על הפסיק רישא כשאני חותך את הראש של התרנגול. כשאני חותך את הראש של התרנגול זאת ממש פעולה רגעית אחת. זה ממש דומה לחפירת בור. הרי אם נחזור לחני, חני מה היית אומרת על דבר כזה? אני חותך את הראש של התרנגול. אז מה, אני לא אומר לעצמי אני בעצם הולכת להרוג את התרנגול? רק אני לא צריך את הגופה שלו, אני צריך את הראש. אז אני עושה את ההריגה בשביל הראש ולא בשביל התרנגול. לפי ההגדרה שלך זה היה אמור להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא היינו מתכוונים בפסיק רישא. נכון.

[Speaker B] השאלה מה זה

[הרב מיכאל אברהם] התרנגול?

[Speaker B] הגוף או הראש?

[הרב מיכאל אברהם] שניהם, מה זאת אומרת מה זה התרנגול? זה לא…

[Speaker B] רגע, אתה אומר שנחלק את זה? אני לא צריך את התרנגול, אני צריך את הראש, אבל הראש והתרנגול זה היינו הך.

[הרב מיכאל אברהם] אז לפי זה זה ממש מתכוון. אז אם ככה אז בכלל כל העסק לא מתחיל. אני לא… ברור התפיסה פה זה לא כזאת. עכשיו השאלה היא אבל עדיין, למה זה ממוין כאינו מתכוון עם פסיק רישא ולא כמלאכה שאינה צריכה לגופה? הקו פה הוא רחוק מלהיות חד, זה קשה מאוד לשים את האצבע על איזושהי הגדרה חדה. ואני עוד פעם, אין לי מה לתת לכם יותר מזה, אני רק מסב את תשומת ליבכם לעניין הזה שההגדרה פה ממש לא חדה. אוקיי, זה…

[Speaker B] אבל הרב, הרב, לגבי אינו מתכוון, זה דבר סובייקטיבי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] שניהם זה סובייקטיבי, וזה שאני לא מעוניין בתוצאה זה לא סובייקטיבי?

[Speaker B] כן, אבל הפסיק רישא זה נראה לי מדד אובייקטיבי, זה לא נראה לי…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא קשור, אני עכשיו מתייחס לאינו מתכוון מול מלאכה שאינה צריכה לגופה, עזבי את הפסיק רישא עכשיו. שניהם זה מדד סובייקטיבי, ולכן אמרתי זה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, אם מתייחסים למימדים הסובייקטיביים או שמתייחסים לעובדה שקרתה, לפעולה שקרתה וזהו. שניהם זה מימד סובייקטיבי. טוב, אז באמת פה…

[Speaker I] מה ההבדל ביניהם? אינו מתכוון ופסיק רישא למלאכה שאינה צריכה לגופה, שבסופו של דבר הופך להיות אותו הדבר?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, לא הבנתי.

[Speaker I] אינו מתכוון ופסיק רישא זה לא בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה בפועל?

[הרב מיכאל אברהם] אני יכולה להסתכל על זה ככה? ממש לא. ממש לא. מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי יהודה חייב. סליחה, מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי שמעון פטור.

[Speaker I] כן, אבל פסיק רישא… אם…

[הרב מיכאל אברהם] אינו מתכוון עם פסיק רישא חייב.

[Speaker I] נו, ומלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] לפי רבי שמעון…

[Speaker I] רק לפי הרמב"ם זה חייב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני מדבר על רבי שמעון, כרגע אני מדבר על התנאים, עזבי את הפוסקים, הפוסקים זה פרשייה אחרת. אבל אני רוצה לדון בכל שיטה לגופה. אז שיטת רבי שמעון עצמו, את רואה שזה לא אותו דבר. יש כאלה שטוענים שפסיק רישא דלא ניחא ליה, שעל זה אומרים שפטור, זה ממש מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה זה אומר לא ניחא ליה? לא… תחשבו על פסיק רישא דלא ניחא ליה, אני גורר ספסל, אני לא מתכוון לחריץ, וגם לא נוח לי שנוצר חריץ בדיעבד. לזה כבר אפשר להתייחס כאילו שבעצם עשיתי פעולה שיש לה שתי תוצאות, נכון? נוצר חריץ והספסל עבר מקום, ואני מעוניין בתוצאה המותרת שהספסל עבר מקום ולא בתוצאה שנוצר חריץ. התוספות בכמה מקומות מזהה את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker I] אבל לא צריך רק לא ניחא ליה, אפשר גם לא אכפת לו, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] זה דיון אחר כבר, מחלוקת רש"י ותוספות אמרתי קודם.

[Speaker I] אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה אני לא צריכה שלא יהיה לי לא נוח. נכון. אז למה… אז למה דווקא…

[הרב מיכאל אברהם] לכל היותר את יכולה להגיד שהזיהוי הזה אפשרי רק לשיטה שלא ניחא ליה זה גם לא אכפת ליה. נגיד, אני לא רוצה להיכנס כרגע לדיון אבל בסדר, בוא נגיד לשיטה הזאת. בקיצור, את תולה את שתי מחלוקות הראשונים זו בזו. אני לא בטוח שאת צודקת, אבל כדי לא להיכנס לעניין אני אומר זה לא חשוב, עדיין אני מעיר את אותה הערה. בסדר?

[Speaker I] אז מה ההיגיון באמת של רבי שמעון עם הפסיק רישא?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker I] כלומר, למה הוא מודה בפסיק רישא?

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז פה תראו, אני אקדים את זה בקצרה כי לזה לא נספיק להיכנס היום, רב חיים נוגע בזה קצת, אני אעשה את זה ממש קצר. באופן עקרוני, כמו שרב… אני כבר מקדים פה את המאוחר, רב חיים הבחין בין שתי משמעויות למושג אינו מתכוון. אינו מתכוון יכול להיות לא מעוניין בזה, הכוונה לא שלא מעוניין, זה ניחותא, אלא אלא לא בשביל זה עשיתי את העניין, אוקיי? ואינו מתכוון יכול להיות אני לא ידעתי שבכלל הדבר הזה צפוי לקרות. לא התכוונתי כאילו לא חשבתי שייצא פה חריץ, לא חשבתי על זה בכלל. זה דיון אחר. הראשון זה מדובר על האינטנציונליות, למה אני מכוון מבחינה תודעתית, למה עשיתי את הפעולה הזאת. השני זה עניין של מידע. מה ידעתי כשגררתי את הספסל, האם ידעתי שהולך להיות פה חריץ או לא. אז אומר רב חיים שלפי שתי ההגדרות האלה התפקיד של הפסיק רישא משתנה. אם אני אומר שאינו מתכוון פירושו לא ידעתי מראש שייצא חריץ, אני מתיר אבל בפסיק רישא כן ידעת, וזאת הייתה תוצאה ודאית. ודאית, הכרחית. היה ברור שבקרקע כזאת שגוררים ספסל נוצר חריץ. אין פה שתי אפשרויות. זה לא קרקע כזאת שאולי יצא חריץ ואולי לא. אתה ידעת את זה. אוקיי, לכן הפסיק רישא מקזז את חוסר הכוונה. כי אתה בעצם בפסיק רישא אתה ממש מתכוון. אגב לפי זה יוצא שבאמת פסיק רישא ממש חייב. זה לא איסור דרבנן.

[Speaker F] לא לא הבנתי את ההבחנה.

[Speaker I] אבל למה, אם רבי שמעון אומר שהעיקר הכוונה, אז מה זה משנה אם זה פסיק רישא, אני בכלל לא מתכוונת לעשות חריץ?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם נועה, אני מסביר שוב. מה זה נקרא כוונה? אפשרות אחת כוונה פירושו לא, זו האופציה הראשונה. לא, אפשרות אחת כוונה פירושו לדעת שזה עומד לקרות. זה נקרא להתכוון. כשאני גורר ספסל אני לא יודע שיווצר חריץ, אני רק מעביר את הספסל. אז אומרים אה, וזאת האופציה

[Speaker I] השנייה שאמרת קודם.

[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע. אבל אם זה פסיק רישא, אז אני כן יודע. לכן הפסיק רישא הופך את האינו מתכוון למתכוון ואתה חייב. זה לפי התפיסה שחוסר הכוונה זה חוסר ידיעה. יש משמעות אחרת לחוסר כוונה. וזה הכוונה שאני לא מתכוון, לא זאת הייתה מטרת העשייה שלי. במצב כזה שואל רב חיים אז מה עוזר האינו מה הפסיק רישא? רב חיים עצמו שואל את זה. מה עוזר הפסיק רישא? עדיין לא בשביל זה עשיתי. אז מה אם הספסל יצור גרירת הספסל בהכרח תיצור חריץ? נכון, הוא בהכרח יווצר ואני גם ידעתי מראש שהוא יווצר, אבל לא זאת הייתה המטרה שבשבילה גררתי את הספסל. הפטור של אינו מתכוון לא קשור לידיעה אלא להתכוונות. ואני לא מתכוון לחריץ למרות שידעתי. אז למה זה משנה שזה פסיק רישא? אז אני אומר פה בסוגריים, כי זה רב חיים לא אומר, רב חיים מניח את זה בקושיא ולכן הוא אומר שזה לא יכול לעבוד על המשמעות הזאת של הכוונה. אבל אחרונים אחרים טוענים שזה לא נכון.

[Speaker F] רגע, סליחה, אני לא הבנתי שנייה את העניין למה את העניין הזה. לא ידעתי שזה יקרה, אז למה אם זה פסיק רישא אז אני בטוח ידעתי? לא לא הצלחתי להבין.

[Speaker C] לא, ידעת שזה יקרה. בפסיק רישא ידעת שזה יקרה גם אם לא רצית.

[Speaker F] אז באיזה מצב לא ידעתי שזה יקרה?

[הרב מיכאל אברהם] כשזה לא פסיק רישא. נגיד כשזה לא פסיק רישא, אז את לא יודעת אם יווצר חריץ או לא. אבל אם זה פסיק רישא אז את יודעת. אבל זה שוגג וזה לא יודעת, זה לא נשמע לא לא, זה לא שוגג. אבל זה כבר הרמב"ם עשה את החילוק. לא ידעתי שאסור או לא ידעתי שזה יקרה? פה ידעתי שיש סיכוי שזה יקרה, אבל זה לא היה בטוח.

[Speaker E] ולא מתכוון כאילו, לא?

[Speaker F] אבל בסדר, אבל זה כבר הרמב"ם עשה את החילוק. כשאינו מתכוון הכוונה היא שיכולה להיות התוצאה ויכולה לא להיות. זאת אומרת זה לא פסיק רישא. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] דבר שאינו מתכוון, השאלה היא למה פסיק רישא בכל זאת חייבים? כי בפסיק רישא אני כן מתכוון. אינו מתכוון זה רק כאשר אין פה פסיק רישא. כשזה פסיק רישא אני פשוט כן מתכוון. האינו מתכוון ופסיק רישא לפי הפרשנות הזו זה בסך הכל מתכוון. זה חוזר להיות מתכוון, זה לא נכון שאתה לא מתכוון, אתה כן מתכוון. אוקיי, זה לפי ההבנה שאינו מתכוון זה לא יודע, או לא יודע בוודאות. אבל לפי ההבנה שאינו מתכוון כמו שאני הצגתי עד עכשיו, שזאת ההבנה המקובלת, שאינו מתכוון פירושו לא זאת הייתה המוטיבציה שלי לעשיית הפעולה. ידעתי שיכול להיווצר פה חריץ, אולי אפילו בוודאות ידעתי שיהיה פה חריץ, אבל לא בשביל זה גררתי את הספסל. המוטיבציה שלי הייתה אחרת. כאן באמת עולה השאלה, למה בפסיק רישא אני חוזר להיות חייב? אני הרי עדיין לא מתכוון. הפטור לא מבוסס על חוסר ידיעה. אז למה זה רלוונטי שזה היה פסיק רישא? זה מה שנועה שאלה קודם. אז זה בדיוק השאלה שרב חיים שואל, ולכן הוא טוען שעל האינו מתכוון הזה של ההתכוונות הפסיק רישא לא רלוונטי בכלל. רק על האינו מתכוון של הלא לא יודע. אוקיי? אבל אני אומר, כאן אני אומר בסוגריים, יש אחרונים אחרים ששאלו את השאלה הזאת והם טוענים לא כך. למשל רב אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים. לא הכנסתי אתכם לכל הפינות של הסוגיה כי זו סוגיה ענפה, אבל אבל אני בכל זאת רוצה ככה שנטעם עם קווי המתאר שלה. רב אלחנן טוען שהסיבה למה כשאני לא מתכוון אני פטור, הפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון, אלא הוא פותר את הבעיה שיוצרת אי הכוונה. מה זאת אומרת? כאשר אני לא מתכוון, למה אני פטור? אז מה אם אני לא מתכוון? כי אם אני לא מתכוון זה לא נחשב כפעולה שלי. אני עשיתי גרירת ספסל, יצירת החריץ זה משהו שקרה מאליו, זה לא משהו שמיוחס אליי. כיוון שלא אני חרצתי את החריץ, אי אפשר לחייב אותי על זה. לכן אינו מתכוון פוטר. אומר רב אלחנן כן, אבל אם חריצת החריץ היא תוצאה ישירה והכרחית של גרירת הספסל, אז אתה לא יכול להגיד שלא אתה עשית את זה. אז זה קושר אליך את הפעולה למרות שלא התכוונת אליה. זה לא פותר את בעיית האינו מתכוון, זה לא הופך אותך למתכוון, אבל כיוון… בשביל מה בכלל דרושה כוונה? גם הכוונה היא לא נחוצה כשלעצמה, היא נחוצה כדי לקשור אליי את הפעולה האסורה, כי אם אני לא מתכוון, הפעולה לא נקשרת אליי, היא לא נחשבת כפעולה שלי. אומר רב אלחנן, אז אם היית בפסיק רישא, הפסיק רישא קושר אליך את הפעולה באופן אלטרנטיבי, למרות שאין פה את הכוונה. לכן בפסיק רישא אתה חייב. מבינות מה שאני אומר? כן. עוד פעם. אם אינו מתכוון פירושו אני לא… לא זאת הייתה המטרה שלשמה גררתי את הספסל. זה לא בעיה של ידיעה, אלא בעיה של התכוונות. אוקיי? אז שואל רב אלחנן, אז למה הפסיק רישא פותר את הבעיה הזאת? למה בפסיק רישא אני כן חייב, מודה רבי שמעון שאני חייב, למרות שאני לא מתכוון? הרי עדיין לא בשביל החריץ גררתי את הספסל. הפטור הזה עדיין קיים. מה זה משנה שהחריץ היה צפוי בוודאות? אז הוא אומר ככה, בואו ננסה לחשוב למה אם אני לא מתכוון אני פטור לפי רבי שמעון. אז לא התכוונתי, אז מה? למה אני פטור? אני פטור בגלל שכשלא התכוונתי לפעולה היא לא נחשבת כפעולה שלי. לא שצריך כוונה, כוונה לא נצרכת לעצמה. מה שצריך זה שהפעולה תיחשב פעולה שלי. הכוונה זה האמצעי שקושר את הפעולה אליי. אוקיי? ולכן כשיש כוונה, הפעולה קשורה אליי ואז אני עובר את האיסור. מה קורה כשאין כוונה? אז הפטור הוא לא שאין כוונה, אלא ברגע שאין כוונה פשוט הפעולה לא נקשרה אליי, לכן אני פטור. אומר רב אלחנן, כן, אבל יכול להיות שיש דרכים אלטרנטיביות לקשור את הפעולה אליי למרות שלא התכוונתי. למשל, אם הפעולה יוצאת בהכרח מפעולה אחרת שאליה כן התכוונתי. גם זה מספיק כדי לקשור את הפעולה של החריץ אליי, למרות שעדיין אני לא מתכוון אליה, לא בשבילה עשיתי את הפעולה. אם הדרישה של הכוונה היא דרישה מהותית, אז הפסיק רישא לא פוטר אותה, כי עדיין אני לא מתכוון לחריץ. אבל אם הדרישה לכוונה היא רק כדי לקשור את הפעולה אליי, לא שבאמת צריך להיות מתכוון, אלא צריך שהפעולה תהיה קשורה אליי כדי לחייב אותי על מה שעשיתי. אז יכול להיות שיש כמה דרכים לקשור פעולה אליי. דרך אחת זה שאני אתכוון אליה, אבל יכול להיות שאפילו אם אני לא מתכוון אליה, אם היא יוצאת בהכרח מפעולה אחרת שאליה התכוונתי, גם זה קושר אליי את הפעולה האחרת, ואז אני אהיה חייב למרות שאני לא מתכוון. כלומר כשאני אומרת שאם… לא שומע.

[Speaker E] שנתתי את הראש של התרנגול לילד לשחק, כלומר העובדה שחתכתי, הרגתי את העוף, חתכתי את הראש, היא פעולה שהיא הכרחית לשם הנתינה של המשחק.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה פסיק רישא.

[Speaker E] אז אז כאן, לא, בסדר, אז אני אומרת כאן זו איזושהי קשירה מאוד ברורה ב…

[הרב מיכאל אברהם] לא היא לא ברורה, היא ברורה אחרי שנתנו את ההסברים כאן, אבל אחרת זה מאוד לא ברור. עדיין לא עשיתי את זה בשביל להרוג את התרנגול, עשיתי את זה כדי שיהיה לילד שלי משחק. אז אומרים לי נכון, לא עשית בשביל להרוג את התרנגול, אבל ברור כשאתה חותך את הראש, התרנגול ימות. זו תוצאה וודאית. ברגע שהתוצאה היא תוצאה וודאית, אז למרות שלא התכוונת אתה חייב. וזו השאלה…

[Speaker B] הרב, לפי רבי אלחנן וסרמן, אז אם זה לא היה ברור שיהיה חריץ על ידי גרירת הספסל, והוא כן עשה חריץ, אז זה נחשב גרמא כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא גרמא, זה אינו מתכוון.

[Speaker I] גרמא זה שרציתי את החריץ ועשיתי את זה בדרך… נכון, בדרך עקיפה. אבל מקודם היה את הרעיון שכאילו יש עוד מישהו במשחק כשזה לא פסיק רישא, יש לא יודעת כוחות טבע וזה, וכשזה פסיק רישא…

[הרב מיכאל אברהם] הפעולה לא נחשבת פעולה שלי. לכן הפעולה לא נחשבת כפעולה שלי, כי זה משהו אחר גרם לה להתרחש. אבל אם זו תוצאה הכרחית ממה שאני עשיתי, אז זאת עדיין פעולה שלי. אוקיי? למרות שזה לא פותר את בעיית הכוונה, אני עדיין באמת לא מתכוון במובן של ההתכוונות, אבל לא משנה, לא צריך התכוונות. כל מה שצריך את ההתכוונות זה כדי לקשור את הפעולה אליי. אם הפעולה נקשרת אליי באופן אלטרנטיבי, אז מה זה משנה שלא התכוונתי?

[Speaker I] אבל לפי ההסבר הזה אבל לרבי שמעון הוא לא

[הרב מיכאל אברהם] מסתדר.

[Speaker I] אבל לרבי שמעון הוא לא מסתדר

[הרב מיכאל אברהם] כי אם הולכים אחרי הכוונות, יש מקום להתלבט. עדיין יכול להיות שזה כן רלוונטי, אבל נעזוב זה לא העיקר. חני ברור? בסדר? אמרת קודם שלא היה ברור.

[Speaker F] ברור כן הבנתי. תודה.

[הרב מיכאל אברהם] טוב אז בואו נמשיך. אז עוד פעם הבאתי לכם את המקרה הזה של הפשטת הפסח פשוט כדי שתראו שאפילו ראשונים ואחרונים והגמרא עצמה מתלבטת שם בין אינו מתכוון לפסיק רישא ויותר מזה, יש ראשונים שרוצים לטעון שבעצם התכוונו לומר שם… המינוח כבר מבלבל, זאת אומרת, יש לפעמים מצבים שאומרים אינו מתכוון ומתכוונים בעצם לפסיק רישא, למלאכה שאינה צריכה לגופה ולהפך. בהקשר הזה עוד פעם, מי שתספיק מתישהו, זה קצת זמן לוקח, לקרוא את רב אהרן קוטלר, זאת חוויה אינטלקטואלית אמיתית. קודם כל האיש היה גאון, אז כדאי לקרוא בכלל דברים שלו. אבל איך שהוא מסביר את הקושיה הזאת של רבי עקיבא איגר והוא הולך על המסלול של רב חיים. ואחרי שנסביר את רב חיים יהיה לכם יותר קל לקרוא את מה שרב אהרן קוטלר אומר, אבל אני עוד פעם, לא יהיה לי זמן פה להיכנס לכל הסיפור הזה. אז אני רוצה לעבור כבר לרמב"ם ולרב חיים פשוט כי זה המוקד של העניין. אז ככה, שלושת המקרים האלה בעצם זה מלאכה שאינה צריכה, שלושת המקרים שבהם פטור ומותר שמופיע אצלנו בגמרא הם בעצם, שניים מהם לפחות זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אולי גם השלישי, הראשון זאת אומרת. זה כבר תלוי איזה גרסאות, אבל פחות חשוב לענייננו. אז בואו נדבר על מפיס מורסא וצד נחש. אוקיי? מפיס מורסא זה מישהו שבעצם פותח פתח של איזה פצע מוגלתי כזה כדי להוציא את המוגלה. לא כדי שיהיה פתח, לעשות את הפתח זה אסור, אבל בשביל להוציא את המוגלה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בצד נחש עוד פעם, לצוד את הנחש אסור, זה מלאכת ציד, אבל אני עושה את זה לא כי אני צריך את הנחש, אלא כי אני רוצה שהנחש לא ייקיש אותי. נעשה למטרה אחרת, לא למטרה שהיא לגופה. ציד לגופו פירושו לצוד בעל חיים כשאני צריך את בעל החיים עצמו. אבל פה אני צד את בעל החיים כדי שהוא לא יסתובב חופשי ויזיק לי. אוקיי? אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. שואל על זה תוספות אצלנו בסוגיה ככה, צד נחש, אומר התוספות, הקשה בה"ג. בעל הלכות גדולות זה אחד מהגאונים, יש ויכוח בראשונים מי הוא היה, שמו. אם זה היה רב שמעון קיירא או רב האי גאון. יש פה ויכוחים. בכל אופן, הקשה בה"ג דשמואל אדשמואל. הוא מקשה מדברי שמואל על דברי שמואל במקום אחר. דהכא סבר שמואל, אצלנו בסוגיה בדף ג', סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כרבי שמעון. ומשום צערא דגופא שרי. מה זאת אומרת? אנחנו יודעים הרי שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן, נכון? אז למה פה שמואל אומר שזה פטור ומותר, לא איסור דרבנן, מותר לגמרי? בגלל הצער, צער הגוף. אני רוצה לרפא את עצמי, להסיר ממני את המוגלה או לדאוג לזה שהנחש לא ייקיש אותי. אז באופן עקרוני זה לא מותר, זה פעולה שיש בה איסור דרבנן, אבל התירו את איסור הדרבנן הזה בגלל להקל על הצער שלי, כדי לאפשר לי להתגונן מהדברים האלה. לפי רבי יהודה שהפעולה בעצמה היא פעולה שאסורה מדאורייתא, כי הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, אז לשיטתו כמובן לא התירו כי לא מדובר פה בפיקוח נפש. חשוב להבין, לא מדובר במצב שהנחש מסכן את חיי. אם זה היה ככה זה בכלל לא קשור לכל הדיון. פיקוח נפש מתיר הכול. אנחנו מדברים על סיטואציה שבה זה בא למנוע ממני סבל או צער של הגוף. במצבים כאלה התירו איסור דרבנן. לכן לפי רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן, אז התירו פה ולכן זה מותר לגמרי. במקום שאין צער הגוף זה איסור דרבנן, במקום שיש צער הגוף התירו לגמרי. לפי רבי יהודה שזה איסור דאורייתא, אז כאן אפילו במקום צער לא התירו, איסור דאורייתא מתירים בפיקוח נפש, לא במקום שאתה רק רוצה לחסוך צער. אוקיי? אז לכן בעצם את המקרים האלה העמידו רק לפי רבי שמעון, שכתוב אצלנו פטור ומותר זה הולך רק לפי רבי שמעון. כי לפי רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה באופן בסיסי זה איסור דרבנן. במקום שיש צער התירו לגמרי. לפי רבי יהודה זה איסור דאורייתא ולא התירו בכלל. אז כל המימרא של שמואל אצלנו הולכת לפי רבי שמעון, אוקיי? שזה פטור ומותר. ובפרק כירה, אני ממשיך לקרוא בתוספות, ובפרק כירה אמרת, אתה

[Speaker C] לא משתף, אתה בכוונה.

[הרב מיכאל אברהם] אוי, שכחתי.

[Speaker E] רגע, זו אני, רציתי להגיד איפה קוראים.

[הרב מיכאל אברהם] סליחה, שלחתי לכם אישור, אין לכם אמונת חכמים. אוקיי, קשה.

[Speaker C] אתה צריך להיות דומה למלאך אלוקים. כן.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז עוד פעם, צד נחש הקשה בה"ג דשמואל אדשמואל, ומקשה משמואל על שמואל, דהכא סבר שמואל אצלנו בסוגיה בדף ג' סבר שמואל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כרבי שמעון. פטור הכוונה איסור דרבנן, ומשום צערא דגופא שרי. במקום שיש צער הגוף אז התירו לגמרי לכן זה פטור ומותר. ובפרק כירה. מ"ב אמרינן בדבר שאין מתכוון סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. הגמרא שמה מחלקת לפי שמואל תלוי. בדבר שאינו מתכוון הוא סובר כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כרבי יהודה. בסדר? זה אגב מראה שיסוד המחלוקת הוא לא אותו יסוד. כי אם זה היה אותו יסוד אז אין מה לפצל פה. אם אתה סובר כרבי שמעון אז בשניהם כרבי שמעון, אם כרבי יהודה בשניהם כרבי יהודה. גם זה קצת נגד הוורט שאמרתי קודם אבל נעזוב את זה. אז שמואל אומר שבדבר שאין מתכוון הוא סובר כרבי שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה סובר לה כרבי יהודה. אז מה? מה קשה? שאם במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כרבי יהודה, אז מפיס מורסא וצד נחש שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא. במצב כזה במקום של צער הגוף לא התירו. אז למה פה אותו שמואל עצמו אומר שהתירו? זה פטור ומותר. הרי לשיטתו הוא סובר כרבי יהודה זה איסור תורה, ופה המימרא הזאת הולכת לפי שיטת רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה. איך זה יכול להיות? זה הסתירה. ותרץ רבנו תם דשמואל קאמר, מה ששמואל אמר, דלרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר. כמו שמוכיח שמואל בפרק האורג, דודאי פטור ומותר קאמר. וליה לא סבירא ליה כרבי שמעון. הוא אומר הוא מביא דעת רבי שמעון לא סובר כמוהו. רבנו תם בעצם אומר ששמואל אומר פה שלשיטת רבי שמעון כשרבי שמעון אמר פטור הוא התכוון פטור ומותר. הוא עצמו שמואל ודאי סובר כרבי יהודה לכן לשיטתו זה אסור מדאורייתא, לא פטור ולא מותר, זה אסור מדאורייתא חייב. אוקיי? רק הוא מסביר לשיטת התנא רבי שמעון שאני לא סובר כמוהו, הפטור שכתוב פה זה פטור ומותר. זה הכל, כך אומר תוספות. במילים אחרות תוספות בעצם נשאר למסקנה שבאמת ישנה סתירה, וצריך להגיד שהדברים שאמר פה שמואל הם לא לשיטת עצמו, הם לשיטת רבי שמעון. רק הוא עצמו שפוסק כרבי יהודה באמת לא סובר אותם. מיהו לדידן אומר התוספות קיימא לן כרבי שמעון, דרבא דהוה בתרא סבר כוותיה ברישא נוטל. בסדר? אז רבא סובר כמו רבי שמעון ולכן להלכה אנחנו פוסקים במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון. אוקיי? עכשיו הרמב"ם זוכרות מה הרמב"ם פוסק? הרמב"ם פוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי

[Speaker B] יהודה ובאינו מתכוון כמו רבי שמעון.

[הרב מיכאל אברהם] או במילים אחרות הרמב"ם פוסק כמו שמואל, נכון? זה בדיוק מה שהגמרא בדף מ"ב אומרת שבדבר שאין מתכוון הוא סובר כרבי שמעון שמותר, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כרבי יהודה שחייב. שחייב, סליחה. אוקיי? שחייב. אז בדיוק זה הפסק של הרמב"ם. הרמב"ם עוקב אחרי שמואל. הוא לא מקבל את הנימוק הזה שתוספות אומר פה שרבא דהוא בתרא, רבא היה דור חמישי של אמוראים או שישי של אמוראים ושמואל היה דור ראשון. אז יש כלל כזה שההלכה כמו האחרון. פה הרמב"ם כנראה לא קיבל את הכלל הזה מאיזושהי סיבה והוא כן פוסק כשמואל. בסדר עד כאן בסדר? זה מחלוקת ראשונים בשאלה איך לפסוק. עדיין הרמב"ם יכול להגיד שאני פוסק כמו שמואל אבל לקבל את התירוץ של תוספות שאומר ששמואל פה לא אמר את דעתו האישית, הוא אמר את מה שיוצא לפי רבי שמעון. שרבי שמעון שאומר פה פטור הכוונה לפטור ומותר. אני עצמי ודאי חושב שזה אסור ולכן אין מקום להתיר את זה זה איסור תורה. אוקיי? אלא מאי ששמואל הולך עם שמואל עד הסוף. כן, אלא מאי שבמרמב"ם בפסקים כתוב לא כך. כי הרמב"ם בהלכה ג' פוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. רואים? כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. ואז הוא מביא את הדוגמאות לא חשוב כרגע. זאת אומרת הוא פוסק שחייב כמו רבי יהודה, נכון? כן, ופה הראב"ד השיג עליו. אתם רואים? השגת הראב"ד. כל העושה מלאכה וכולי. רבנו חננאל פסק כרבי שמעון שהוא פוטר. מדאמרינן בפרק נוטל שזה מה שתוספות הביא, רבא כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. בדיוק אותה ראיה שתוספות הביא, כי רבא סובר כמו רבי שמעון ורבא היה אחרון, הלכה כמו האחרונים יותר, שזה נגד מה שאנחנו רגילים בדרך כלל שלא חולקים על הראשונים. בתוך הגמרא הכלל הוא להפך שאם יש מחלוקת בין אמורא קדום לאמורא מאוחר הלכה כמו אמורא מאוחר חוץ מהדור של אביי ורבא והלאה. ואז בעצם אומר הראב"ד בדיוק כמו שאמר תוספות אצלנו. אבל הרמב"ם לא מקבל את זה. הרמב"ם פוסק כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא הולך עם שמואל. עכשיו הכסף משנה, שזה אותו כסף משנה שהבאתי קודם, שהוא הביא את רבי אברהם בן הרמב"ם שעשה את ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לאינו מתכוון. אותו כסף משנה בחלק הראשון שלו מקשה על הרמב"ם. הוא אומר כתב הרמ"ך רבי משה הכהן מלוניל אחד מהראשונים אף על פי שהרי"ף פסק כן גם הרי"ף פסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב לא נראה להר"ך. כן זוכרים את הראב"ד שהראב"ד אמר שהר"ך פוסק כמו רבי שמעון ולכל רבותיי לא נראה להם. זה חכמי פרובאנס אגב לוניל זה בפרובאנס שבצרפת הרמ"ך היה מלוניל גם הראב"ד. ולכל רבותיי מפני כמה סתומות מה הכוונה סתומות הסתמא דגמרא בכמה מקומות פוסק כמו רבי שמעון כגון צידת נחש ומפיס מורסא שכתוב שזה מותר וזה הרי הולך רק אליבא דרבי שמעון והאי דכל המזיקין נהרגין והאי דחס על הנר וכולי הוא מביא הרבה מקומות שבהם כתוב כמו רבי שמעון וגם פרק נוטל מה שכולם הביאו רבא כרבי שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והרי"ף גופיה הביא האי דרבי יוחנן וכולי שזה כמו רבי שמעון והוא הביא גם כן הא דכל פטורי דשבת בר מהני תלת דפטור ומותר והיא אזלא כרבי שמעון. כן הרי"ף הרי הביא בעצמו את הפטורים של שבת שזה פטור ומותר במפיס מורסא וצד נחש והרי זה הולך אליבא דרבי שמעון ראינו איך הוא מביא את זה להלכה אותה שאלה עולה על הרמב"ם בוא נראה את הרמב"ם. הרמב"ם אני מדלג קצת הרמב"ם בפרק י' הלכה י"ז כותב כך המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהן מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. מה המקור של הרמב"ם הגמרא שלנו בדף ג' נכון שמפיס מורסא זה פטור ומותר אם עושה את זה בשביל להוציא את הליחה כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן ואם עושה את זה בגלל צער הגוף אז מותר לגמרי כך מביא הרמב"ם אותו דבר צד נחש פרק י' הלכה כ"ה שמונה הלכות אחר כך בפרק י' הלכה כ"ה רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אף על פי שאינם ממיתים שימו לב זה לא פיקוח נפש הואיל ונושכים מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוון להינצל מנשיכתם אבל לא כדי לצוד אותם כי אז זה מלאכה שצריכה לגופה אבל אם הוא מתכוון רק להינצל מהנשיכה שלהם הוא לא צריך את הנחש או את העקרב בעצמו אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ומותר מותר לכתחילה לצוד אותם בשבת. מה זה אומר עוד פעם גם במפיס מורסא וגם בצד נחש הרמב"ם פוסק את המימרא של שמואל בדף ג'

[Speaker F] אבל אמרנו שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פוסק כמו רבי יהודה נכון אז זה הסתירה נכון זה הקושיה

[הרב מיכאל אברהם] שמואל לא כמו תוספות פשוט אותה קושיה שתוספות מקשה כסתירה על שמואל אבל תוספות עונה על הסתירה הזאת הוא אומר אין בעיה שמואל לא אמר את דעתו בדף ג' הוא אמר מה יוצא לפי רבי שמעון לדעתו שלו זה כמובן איסור תורה וכאן זה לא מותר אוקיי אין בעיה אבל הרמב"ם הרי לא רק שהוא אומר את זה בשם רבי שמעון הוא מביא את זה להלכה והרי להלכה הוא פוסק כמו רבי יהודה אבל לפי רבי יהודה אין מקום להיתרים האלה הרי מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא במקום צער לא מתירים איסור דאורייתא מה שרבי שמעון כתב מה ששמואל סליחה כתב שזה פטור ומותר זה רק בדעת רבי שמעון אבל שמואל עצמו הרי לא סובר כך כמו שאומר תוספות. והרמב"ם הרי פוסק כמו שמואל אז איך הרמב"ם מביא את זה להלכה אותה שאלה שהרמ"ך שואל על הרי"ף והתוספות שואל על בה"ג אותה שאלה אנחנו שואלים על הרמב"ם אלא ששמה הקושיה התירוץ של התוספות לא יעזור התירוץ של התוספות עוזר כשאתה אומר בשמואל ששמואל דיבר לפי רבי שמעון לא אמר את דעתו שלו אלא אמר את מה יוצא לפי רבי שמעון אבל הרמב"ם פה אומר את דעתו שלו הוא פוסק זה להלכה והרי לשיטתו מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא.

[Speaker E] האם הוא לא יוצא כאן בכלל ממקום אחר בקטע של פיקוח נפש

[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי לא מדובר בפיקוח נפש אם היה מדובר פה בפיקוח נפש אף אחד לא היה תולה את זה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה פיקוח נפש מתיר את כל האיסורים בתורה

[Speaker C] אולי את המחלוקת

[Speaker B] אבל היינו ב רב חיים אומר נראה לי שזה רב חיים אמר שאם מישהו מזיק לרבים זה נחשב כמו פיקוח שזה מה שמישהו שנחש יכול להזיק לרבים למשל אז זה נחשב כמו פיקוח נפש

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה פיקוח נפש אז למה זה תלוי מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה הגמרא תולה את זה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה זה לא יכול להיות פיקוח נפש לכן גם הוא מסביר הרמב"ם מסביר במפורש הרי רמשים תראו את השורה הראשונה רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אף על פי שאינם ממיתים זה לא פיקוח נפש

[Speaker B] אם זה היה פיקוח נפש מה שזה ברבים.

[הרב מיכאל אברהם] בקיצור גם המגיד משנה סובר, לא משנה, הוא תולה את זה במחלוקות, לא חשוב כרגע אני לא אכנס לזה כאן כי מה שאני רוצה עדיין להספיק לגעת איכשהו ברב חיים. אז בואו נתחיל קצת לראות את רב חיים כמה שנצליח. מה, רק נשאל קודם מה הספקתם בסדר? גמרתם את הדף או לא גמרתם או עד איפה הגעתם?

[Speaker C] לא

[Speaker G] לא אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] לא ראינו,

[Speaker C] היה הרבה מושגים תוך כדי הלימוד אז הלימוד היה איטי יותר.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אז אני שואל איפה הגעתם? אין בעיה אני לא…

[Speaker C] אנחנו הגענו לשבע.

[הרב מיכאל אברהם] שזה תזכירי לי?

[Speaker C] הגמרא בק"ז על שלושת המינים של שמואל.

[הרב מיכאל אברהם] טוב אז יכול להיות אולי יודעות מה? אז נעשה משהו אחר. את רב חיים אני אשאיר לכם כי אני דווקא רוצה שתעברו עליו קצת אימון לקרוא אחרונים בפרט לאור הרקע שנתתי היום אני מקווה שזה גם יהיה לכם יותר קל כי זה קטע קלאסי. קטע קלאסי שחשוב לי שתעברו עליו בעצמכם.

[Speaker B] הרב אולי הרמב"ם לא הולך פה לפי רבי יהודה ויש שפה מדובר על נזק? הבנתי. אני אומר שבשלושת המקרים האלה שהרמב"ם לא הולך לפי רבי יהודה אף על פי שבמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא הולך לפי רבי יהודה אולי כאן זה הנקודה של נזק. שלפחות בשניים מהם שהם מזיקים בכל זאת גם אם הם לא מביאים לפיקוח נפש הם מזיקים.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? איפה מצאנו שמתירים איסור דאורייתא בגלל נזק? ועוד במותר לגמרי?

[Speaker B] אנחנו רואים שברפואה לפעמים מותר גם אם הוא לא חולה לא במצב…

[הרב מיכאל אברהם] לא, רק מוות. או נזק לעיניים מחלוקת אולי העיניים זה פיקוח נפש אבל זהו אין. דבר שהוא רק צער צער דגופא לא מתיר איסורי דאורייתא אין פה אין דעה כזאת.

[Speaker C] אבל לנו מותר להרוג בשבת יתושים? לא הבנתי? אנחנו הורגים בשבת יתושים או דבורים?

[הרב מיכאל אברהם] ביתושים זה משהו קצת עדין יותר או בהריגה זה משהו קצת עדין יותר. הרמב"ם שם הרי כותב כיצד יעשה? יכפה עליו כלי.

[Speaker C] אז לצוד אוקיי

[הרב מיכאל אברהם] אז לצוד בקיצור מעבר לצידה יש איסור של נטילת נשמה.

[Speaker C] אוקיי אז לצוד בכוס לכסות כוס על כוס?

[הרב מיכאל אברהם] כן וזה מותר לכתחילה גמור זה מותר לכתחילה. אני רוצה…

[Speaker B] אבל גם כאן הוא אמר לכפות כלי? מה לא הבנתי? גם כאן דובר על לכפות כלי.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן הכוונה לא להרוג להרוג זה משהו אחר להרוג זה גם איסור של נטילת נשמה. בכל מקרה בואו אז מה שאני אעשה עכשיו בזמן שנשאר אני רק אחזור לקטע שדילגתי עליו למעלה.

[Speaker F] אבל רציתי לבקש שאנחנו כן לפחות בשיעור הבא נעבור על רב חיים מבריסק אנחנו כן קראנו אותו וזה היה לנו מאוד קשה להבנה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא ברור המטרה שלי זה לקרוא אותו בשיעור הבא. אוקיי בסדר זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. אז לכן בואו נעשה את זה בואו נחזור רגע לקטע שדילגתי עליו.

[Speaker F] המגיד משנה?

[הרב מיכאל אברהם] לא המקרה הזה של קט"ז על הפשטת הקורבן. כן כתוב ככה תנו רבנן: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה. כן ארבעה עשר זה ערב פסח את קורבן פסח מקריבים בערב פסח. אוקיי עכשיו מה קורה כשפסח הוא ביום ראשון? אז ערב פסח חל בשבת. מפשיטים את הפסח עד החזה למה? כדי להוציא את האימורים את האיברים הפנימיים. דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אומרים מפשיטים את כולו. בסדר? אז באופן עקרוני כדי להוציא את האימורים מספיק מספיקה הפשטה עד החזה לא צריך יותר מזה. אז הגמרא מסבירה ככה: בשלמא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דהא איתעביד ליה צורך גבוה. כן? אז הרי מה שהייתי צריך כדי להקריב להוציא את האימורים מספיק להפשיט עד החזה מה פתאום להפשיט הלאה? לכן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הוא מובן.

[Speaker B] אבל הרב זה בגלל שהאימורים נקרבים עוד לפני יציאת השבת? לא הבנתי. את האימורים היו מקריבים עוד לפני יציאת השבת ואז זה לא הכנה משבת ל…

[הרב מיכאל אברהם] יש ויכוח יש ויכוח אם אפשר לעשות את זה בשבת עצמה או לא. אבל כן בפשטות כן. למה? מה זה משנה?

[Speaker B] שאז אומר שזה צורך גבוה אבל זה היום לצורך שבת שצריך לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] כן לא משנה גם אם זה כן הכנה אבל מותר לעשות את זה כי אתה צריך זה… חלק מפעולת ההקרבה. בסדר? אלא לרבנן מאי טעמא? אז למה רבנן שאומרים מותר גם לסיים את ההפשטה עד הסוף? למה? הרי לא צריך את זה בשביל הוצאת האימורים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן דאמר קרא כל פעל השם למענהו, והכא מאי למענהו איכא? הרי לא צריך, זה בשביל הקדוש ברוך הוא, בשביל ההקרבה. אבל אם לא צריך את זה בשביל ההקרבה אז למה לעשות את זה? רב יוסף אמר שלא יסריח, רבא אמר שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה. כן? אז יש הסברים שונים למה בכל זאת יש איזשהו עניין להמשיך את ההפשטה. הגמרא בהמשך שואלת מה מה מסבירים חכמים לרבי ישמעאל? כן? איך איך הם אומרים? אז הם מביאים לזה ראיה מתיק הספר עם הספר. המשנה שמה אומרת שאם פורצת דליקה בבית בשבת, אז אפשר להציל לא רק את ספר התורה אלא גם את הנרתיק שבתוכו הוא נמצא, אז אותו דבר אנחנו גם יכולים להפשיט את הפסח מהעור גם מעבר להפשטה שנדרשת רק בשביל הוצאת האימורים. ואז אומרת הגמרא מי דמי? התם טלטול הכא מלאכה. שמה אתה אומר לי שמוציאים את תיק הספר, זה רק טלטול, זה לא איסור דאורייתא, אבל פה מדובר באיסור מלאכה ממש. ואז הגמרא, לא חשוב לי הפרטים, אני רק זה רק בשביל לתת את הרקע, זה מה שחשוב לי, הקטע הזה. אז אומרת הגמרא אלא אמר מר בר רב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא, ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה, מה שהקשית שפה זה טלטול פה זה מלאכה, כגון דלא קא בעי ליה לעור. מדובר שהוא מפשיט את העור אבל הוא לא צריך את העור. ואז מה? ואז ההפשטה היא לא איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן. גם אם הוא מפשיט את הכל, לא רק את מה שצריך בשביל האימורים, גם את החצי השני, כן? עדיין כיוון שהוא לא צריך את העור, לכאורה זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? אבל תראו בהמשך, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות. שואלת הגמרא אבל הרי זה פסיק רישא? ועונה דשקיל ליה בברזי. זאת אומרת הוא עושה את זה בחתיכות חתיכות, אז זה לא פסיק רישא, לא חשוב. מה שחשוב לענייננו זה למה הגמרא שואלת שזה פסיק רישא הרי מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה ולא באינו מתכוון. המלאכה שאינה צריכה לגופה לא רלוונטית אם זה פסיק רישא או לא. בחופר בור וצריך את העפר, היווצרות הבור היא בפסיק רישא. בטוח שיווצר פה בור, ועדיין יש פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי שמעון. אוקיי? אז מה הקשר? איך מקשים מדין פסיק רישא על פטור שהוא פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא פטור של אינו מתכוון.

[Speaker B] למה לא להגיד שזה אינו מתכוון? הוא לא מתכוון לעור, לא צריך את העור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא צריך את העור, לא שלא מתכוון לעור. הוא מתכוון לגמרי לעור. מה זה לא מתכוון? הוא עושה פעולת הפשטה.

[Speaker B] הוא לא מתכוון להשתמש בעור.

[הרב מיכאל אברהם] לא מתכוון להשתמש בעור זאת אומרת הוא לא צריך את התוצר של העור, זה בדיוק מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא מתכוון לגמרי להפשיט. זה מה שרבי עקיבא איגר שם שואל. רבי עקיבא איגר שם אומר: הא דלא קא בעי ליה לעור וכולי. לא זכיתי להבין, אומר רבי עקיבא איגר, לא זכיתי להבין. איך מקרי זה בשם אינו מתכוון. למה זה נקרא אינו מתכוון? איך הוא יודע שזה נקרא אינו מתכוון? כי אחרת לא היו שואלים פסיק רישא. פסיק רישא, נכון? פסיק רישא זה רלוונטי רק לאינו מתכוון. הא במכוון מפשיט את העור בידיים. הרי הוא מפשיט את העור במכוון בידיים. אלא שאינו עושה כן לצורך העור. ומקרי מכוון, אלא שאינה צריכה לגופה כמו כיבוי. כן, כשמכבים ולא צריכים את הפחם שנוצר מהכיבוי זה גם נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם נידון דניחא ליה בעור ומקרי צריך לגופו, ממילא הוי מכוון ולא צריך למיפרך מדין פסיק רישא. ואם לא ניחא ליה בעור אז גם אם היה פסיק רישא מכל מקום הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. ואם כן שייטא דפסיק רישא, כן האמירה הזאת של הפסיק רישא, לא שייך כאן. דהוא מכוון ותליא רק אם ניחא ליה בעור והוי צריכה לגופה, או לא ניחא ליה בעור והוי אינה צריכה לגופה. וכזה הקשה הרשב"א ז"ל לקמן בקל"ג גבי בהרת. אותה סוגיה שהבאנו קודם לגבי הבהרת, גם שם הוא אומר כשאתה חותך בברית מילה את העור ויחד עם זה קוצץ את הבהרת, אתה עושה את זה בשביל הברית מילה לא בשביל הבהרת. לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כן? אז הרשב"א… הרשב"א אומר זה לא אינו מתכוון, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז מה זה קשור? בסדר, אז הרשב"א שמה עונה, לא חשוב, אבל התירוץ שהוא עונה שם לא רלוונטי לכאן, כך אומר רבי עקיבא איגר. לכן הוא אומר זה צריך עיון. אני לא יודע מה הקשר בכלל לאינו מתכוון פה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה זה קשור לענייננו? אז פה זה כבר דוגמה שאתם רואים עד כמה הקו שתוחם בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין פסיק רישא הוא קו עדין. כשתשאלו את עצמכם למשל בחיתוך הראש שגם זה קשור לאינו מתכוון, בעיניי חיתוך הראש מאוד דומה להפשטת העור. אם חיתוך הראש זה אינו מתכוון אני לא רואה למה בהפשטת העור אי אפשר להגיד שזה אינו מתכוון. אלא שכנראה שבחיתוך הראש רבי עקיבא איגר מבין, כשאני חותך את הראש אני בעצם עושה שני דברים. אני מוריד את הראש והורג את התרנגול, זה נעשה כמובן בפעולה אחת, אבל זה בעצם עושה שתי פעולות בהנפת יד אחת. זה לא פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות, אלא זה שתי פעולות. הריגת התרנגול זה לא תוצאה, זה פעולה. אני הורג את התרנגול ותולש את הראש. זה לא נקרא פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות. אוקיי? במקרה של ההפשטה אי אפשר להגיד שאני מפשיט וגם וגם רגע. למה לא? למה הוצאת אימורים זה לא כמו הפשטה? לא תבו אותה הוא לא מוציא את האימורים, הוא רק מפשיט. אז איזה שתי פעולות הוא עשה? גילוי האימורים זה הפשטה, מה מה איזה שתי פעולות? זה רק פעולה אחת של הפשטה, אלא שיש שתי תוצאות, שבחת אני מעוניין ובשנייה לא. לכן שואל רבי עקיבא איגר הרי פה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא אינו מתכוון. בפסיק רישא הוא לא שואל את זה, כי שמה הוא יכול להבין שהחיתוך הוא פעולה הוא שתי פעולות. זה שזה נעשה בהנפת יד אחת זה נכון, אבל גם בגרירת ספסל החריץ וגרירת הספסל נעשה באותה פעולה. זה תמיד נכון, אחרת הדיון לא מתעורר. אבל עדיין כשאתה מסתכל על הפעולה שאותה האדם עושה, אתה יכול להבין שיש לה שני אספקטים. בעצם כאילו שהוא עושה באותה תנועה שתי פעולות, לא פעולה שיש לה שתי תוצאות. זה שתי פעולות. לעומת זאת אצלנו הוא עושה הפשטה ומה עוד? רק הפשטה. אין פה עוד פעולה, רק יש לה שתי תוצאות. אז על זה שואל רבי עקיבא איגר בצדק, מה אתה רוצה? זה מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא אינו מתכוון, משהו אחר לגמרי. והראיתי לכם שגם הריטב"א שמה שואל אותה שאלה ועונה עונה את התשובות שהוא עונה, לא משנה לא ניכנס לזה כאן. אוקיי. אני אעצור כאן. לקראת הפעם הבאה אם לא גמרתם את הדף הזה תעברו על הדף הזה תגמרו אותו, אולי אני אשלח לכם גם את הקובץ שיעורים שתראו שהזכרתי אותו קודם לגבי האיך הפסיק רישא מפצל האינו מתכוון כדי שתוכלו גם לראות אותו. וכמובן המוקד יהיה רב חיים. אוקיי?

[Speaker I] אין לנו תשובה טובה לרבי עקיבא איגר?

[הרב מיכאל אברהם] מה לא הבנתי?

[Speaker I] אין לנו תשובה טובה לרבי עקיבא איגר? הוא ראה הרי את הריטב"א אז אין…

[הרב מיכאל אברהם] יש את רב אהרון קוטלר. רב אהרון קוטלר הולך עם המסלול של רב חיים מבריסק ועונה גם על קושיית רבי עקיבא איגר. נראה, אם נצליח להגיע לזה בפעם הבאה אולי אני גם אתאר את זה. אם תצליחו לקרוא את רב אהרון קוטלר תבורכו אבל זה באמת לא קל. לא קל, אבל אני אומר אחרי כל ההכנה ואם תצלחו את רב חיים זה מאוד יקל כי הוא הולך במסלול מאוד דומה. אוקיי, אז אנחנו עוצרים כאן.

[Speaker E] תודה רבה.