פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 8 חלק א

[הרב מיכאל אברהם] אז מה שאני רוצה לעשות היום, אני אשלים כמה נקודות מהפעם הקודמת ובסוף נעבור לרב חיים. לקרוא את רב חיים, רק שאלה מקדימה: הצלחתם פחות או יותר להתמודד איתו? היה יותר אפשרי? או איך יצא היום עם רב חיים?

[Speaker B] נראה לי יותר מובן.

[הרב מיכאל אברהם] יותר מובן?

[Speaker B] לא אומרת לגמרי, אבל יותר מפעם

[הרב מיכאל אברהם] קודמת.

[Speaker C] אני הבנתי את החלק הראשון שלו, החלק השני הרגשתי שאני נכנסת לאיזשהו לופ שאני לא מצליחה לצאת ממנו.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בסדר, בואו נגיע אליו בעזרת השם. בשלב ראשון אני רק רוצה עוד פעם קצת לסכם ולסגור כמה חורים, שגם הוספתי בדף וגם אולי קצת מעבר. דיברנו על המקרים שהגמרא מביאה בדף ג' עמוד א' במלאכה שאינה צריכה לגופה, לפחות שניים, אולי אפילו שלושתם קשורים לפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. הגמרא אומרת שזה פטור ומותר. הגמרא תולה את זה בק"ז, הגמרא תולה את זה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור או חייב. כי לשיטת רבי יהודה שחייב, אז לא מתירים לכתחילה גם במקום שיש צערא דגופא, ולפי רבי שמעון שזה רק איסור דרבנן, אז מתירים את זה במקום צערא דגופא. מה בעצם ההגדרות קודם כל? דיברנו אתמול על ההגדרות של אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה. המקרה הטיפוסי של אינו מתכוון זה גורר ספסל ויוצר חריץ, כשהוא מתכוון להעביר את הספסל ולא מתכוון ליצור את החריץ. שימו לב.

[Speaker D] אינו מתכוון זה מלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] זה אינו מתכוון. אמרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה? אז טעות. המקרה הטיפוסי של אינו מתכוון זה גורר ספסל ולא מתכוון לחריץ. אם הוא מתכוון לחריץ דרך אגב, אז הוא פשוט חורש, זה לא… אין בזה שום בעיה, אבל אם הוא לא מתכוון לחריץ, אז זה אינו מתכוון. ומלאכה שאינה צריכה לגופה המקרה הטיפוסי זה חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. זאת אומרת שזה בעצם הוא עושה את פעולת החפירה, אבל התוצאה שבה הוא מעוניין זה העפר, הוא צריך את העפר ולא את הבור. כשהאיסור או הצורך לגופו כמו שהוגדר במשכן, זה בעצם חפירה כדי לייצר את הגומה עצמה. זה ההבדל בין שני הדברים. אמרתי שמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלה מקרים, עוד לא ההבדל. אמרתי שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה כלל שקיים רק בהלכות שבת, לעומת אינו מתכוון שזה כלל שקיים בכל התורה כולה, לאו דווקא בהלכות שבת. ועוד דבר שמלאכה שאינה צריכה לגופה, המחלוקת היא אם זה איסור דאורייתא לפי רבי יהודה או איסור דרבנן לפי רבי שמעון. באינו מתכוון לפי רבי שמעון זה מותר לגמרי, בין בשבת ובין בכל התורה. לפי רבי יהודה בפשטות זה איסור דאורייתא, יש דעות שבהלכות שבת לפי רבי יהודה זה רק איסור דרבנן. אוקיי, בגלל שיש עניין של מלאכת מחשבת, נראה עוד.

[Speaker C] רגע, אז מלאכה שאינה צריכה לגופה גם זה איסור דרבנן לפי רבי יהודה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לפי רבי יהודה זה איסור דאורייתא. לפי רבי שמעון זה איסור דרבנן. ולא מותר, זה שני הבדלים. עוד פעם, ההבדל הוא בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון. במלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי יהודה חייב, זה איסור דאורייתא. לפי רבי שמעון זה פטור אבל אסור, זה איסור דרבנן. מה שהתירו אצלנו זה רק בגלל שיש צערא דגופא, אבל עקרונית מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן. באינו מתכוון יורדים דרגה. לפי רבי שמעון המקל יותר זה מותר לגמרי, זה לא איסור דרבנן אלא מותר לגמרי, ולפי רבי יהודה אז תלוי, בכל התורה כולה זה חייב, זה איסור תורה. בשבת יש הרבה דעות שזה רק איסור דרבנן.

[Speaker C] כן, זה הבנתי. רק לגבי רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור, אסור מדרבנן, לא מדאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. יש שיטת הפני יהושע וספר קובץ על הרמב"ם שהם רוצים לטעון, כבר לא נספיק להיכנס לזה, אבל הם רוצים לטעון שלפי רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא רק לא חייבים עליו כרת וסקילה. כמו שביתת בהמתו, ראינו דוגמאות לאיסורים כאלה, איסורי שבות, שיש איסורי דאורייתא אבל אין עונש. מה שכתוב פה פטור, פטור מעונש, אבל האיסור הוא איסור דאורייתא. דיברנו על חצי שיעור, דיברנו על כל מיני סוגים של איסורים כאלה שהם דאורייתא אבל לא מופיע בהם עונש. זה באופן עקרוני. עכשיו מעבר לזה, ראינו שלפי רבי שמעון, אם זה אינו מתכוון ויש פסיק רישא, אז הוא מודה.

[Speaker B] וחוזר להיות בעצם כמו מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] כמו מתכוון, זאת כמובן מעלה את השאלה: מה זה אומר כמו מתכוון? האם זה כמו מתכוון שחייב ממש מדאורייתא, או כמו אינו מתכוון לפי רבי יהודה, שבשבת זה פטור אבל אסור? אוקיי, אז לא נכנס לזה, אני אומר, יש בזה שיטות שונות, אבל זה שאלה שבהחלט עולה כאן בהקשר הזה. הדוגמה שראינו לאינו מתכוון בכל התורה, לא בשבת, זה למשל בקציצת בהרת במילה. כאשר אני עושה את המילה, אני בעצם חותך גם את הבהרת וזה אסור, אבל את החיתוך אני עושה בשביל המילה, לא בשביל הבהרת. אז זה בעצם אינו מתכוון באיסור שהוא לא מאיסורי שבת אלא מאיסורים רגילים. עכשיו ראינו את ההגדרה שמביא הכסף משנה להבדל בין אינו מתכוון למלאכה שאינה צריכה לגופה בשם רבי אברהם בן הרמב"ם. ואמרתי שההסבר המקובל להבדל הזה זה שבאינו מתכוון אתה עושה שתי פעולות, שלאחת מהן, הפעולה המותרת אתה מתכוון, ולפעולה האסורה אתה לא מתכוון. לא בשבילה עשית את העניין. במלאכה שאינה צריכה לגופה אתה עושה רק פעולה אחת ואליה אתה מתכוון, אתה רק לא מעוניין בתוצאה הרגילה של הפעולה הזאת. יש לה שתי תוצאות. זאת פעולה אחת עם שתי תוצאות, אתה לא מעוניין במלאכה בתוצאה השנייה. לא מעוניין זה ממש לא ניחא לך. זה לא אינו מתכוון אלא זה לא ניחא לך. אוקיי? ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה שונה מאינו מתכוון, כי במלאכה שאינה צריכה לגופה אתה מתכוון למה שאתה עושה, אתה רק לא מעוניין בתוצאה הרגילה אלא בתוצאה אחרת. נכון שזו הגדרה, בניסוח זה נשמע מאוד יפה, אבל כשרוצים ליישם את זה ולבדוק מקרים שונים, האם הם מסווגים כמלאכה שאינה צריכה לגופה או כאינו מתכוון, זאת שאלה מאוד מאוד עדינה ולא פשוטה. בגלל שמתי בדיוק פעולה מוגדרת כשתי פעולות עם תוצאה לכל פעולה? ומתי זאת פעולה אחת עם שתי תוצאות? אפילו בחופר גומה לעומת גורר ספסל זה לא חד משמעי. אבל אם תשוו את חופר גומה לחותך את ראש התרנגול למשל, הרבה יותר קשה. כי חופר גומה וחותך את ראש התרנגול שניהם זה פעולות מקומיות רגעיות, לכאורה עשית רק פעולה אחת אלא שיש לה שתי תוצאות. ובכל זאת בחותך את ראש התרנגול זה נחשב שתי פעולות, שעשית פעולה של לקיחת הראש ופעולה של הריגת התרנגול. זה שעשית את זה בפעולה אחת זה נכון, אתה עושה את זה במעשה אחד, אבל זה תמיד ככה. כל הרעיון של אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה שאתה עושה את שתי הפעולות במעשה אחד. כשאתה גורר ספסל ויוצר חריץ, מה שאתה עושה זה מעשה אחד. אתה פשוט גורר את הספסל. השאלה רק איך אנחנו מתייחסים למעשה הזה. האם אנחנו מתייחסים אליו כפעולה אחת עם שתי תוצאות או כשתי פעולות שונות? יש פה שאלות שמאוד קשה לתת להן קריטריון שמבחין ביניהן באופן חד. טוב, אבל זה מכל מקום זאת ה…

[Speaker E] רגע, לא כל פעולה אפשר לחלק לשתיים כביכול. חלק כן, חלק לא.

[הרב מיכאל אברהם] או שאת מחלקת את הפעולה או שאת מחלקת את התוצאות. השאלה אם החלוקה היא בפעולה או בתוצאות, זה מה שקובע אם זה אינו מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה. אמרתי שכאשר אנחנו מדברים על פסיק רישא, אז זה בעצם אומר שהפעולה האסורה היא תוצאה הכרחית מתוך המעשים שלי. אוקיי? פסיק רישא נאמר רק ביחס לאינו מתכוון. במלאכה שאינה צריכה לגופה זה בדרך כלל בפסיק רישא. ופסיק רישא הוא לא פטור בהקשר הזה. כשאתה חופר גומה בטוח שתצא גומה, גם אם אתה רוצה את העפר. זאת אומרת יש שמה פסיק רישא, אבל פסיק רישא לא מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה נשאר פטור. בסדר? פסיק רישא מחברת את שתי הפעולות זו לזו, אבל פסיק רישא לא הופך את התוצאה לתוצאה דניחא ליה, לכן זה לא זה לא עובד במישור של המלאכה שאינה צריכה לגופה. בכל זאת, תוספות ביומא דף ל"ד, כמו שמביא שמה קובץ שיעורים נדמה לי, אומר וככה עוד ראשונים אומרים, שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. איך זה יכול להיות?

[Speaker B] הרב, ביום שלישי אמרת שהגדרה דלא ניחא ליה זה של הערוך השולחן. איך אתה אומר עכשיו שזה של תוספות?

[הרב מיכאל אברהם] של הערוך, לא ערוך השולחן. של הערוך. הערוך זה רבי נתן מרומי. זה לפני תוספות. משני ראשונים, כן. מחכמי איטליה של המאה העשירית נדמה לי או לכל היותר אחת עשרה. ממש מראשוני הראשונים. בכל אופן, אז הפסיק רישא דלא ניחא ליה נתפס אצל הרבה ראשונים כשקול לגמרי למלאכה שאינה צריכה לגופה. מה הרעיון שעומד מאחורי זה? תשימו לב, אם אני מתייחס לפסיק רישא כאילו שהוא מחבר את שתי הפעולות זו לזו, שהאחת מהן היא תוצאה הכרחית מהשנייה, אז בואו נחשוב עליהן כפעולה אחת. ברגע שהן פעולה אחת ולא ניחא לי בתוצאה, זה ממש חוזר להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן יש הרבה ראשונים שטוענים שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה אותו דבר כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכן מה שהערוך כותב שבפסיק רישא דלא ניחא ליה אין דין פסיק רישא, אתה לא חייב, שם לא מודה רבי שמעון שחייב, זה נכון, אבל זה לא חוזר להיות מותר כמו אינו מתכוון רגיל, אלא זה חוזר להיות איסור דרבנן כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי?

[Speaker D] זה בעצם להסתכל על זה הפוך, לא?

[Speaker B] כן, זה ממש נכון.

[Speaker D] זה עלה ברב חיים שקראתי את רב חיים אז כאילו חשבתי, זה כאילו להסתכל אני בעצם לא רוצה להעביר את הספסל ממקום למקום אלא הפעולה שאני עושה היא לעשות חריץ, בפועל, כאילו זה הפעולה שאני עושה זה המלאכה ובעצם אני לא צריכה את החריץ אני צריכה להעביר את הספסל ממקום למקום.

[הרב מיכאל אברהם] זה ניתוח אפשרי, הייתי אפילו אומר אולי אפילו ניסוח אחר. יכול להיות שהניחותא היא בעצם הדבר החשוב ולא הפסיק רישא. זאת אומרת בדרך כלל אנחנו עושים את זה לפי הדירוג הבא: יש לנו אינו מתכוון, ואז אנחנו בודקים האם זה פסיק רישא או לא, ואם זה פסיק רישא אנחנו בודקים האם זה ניחא ליה או לא ניחא ליה. אבל יכול להיות בהחלט, וזה נראה ברב חיים, יכול להיות בהחלט שסדר הבדיקה צריך להיות הפוך. זאת אומרת זה אינו מתכוון, עכשיו אני אומר בוא נבדוק רגע אם זה ניחא ליה. אם זה ניחא ליה אז הוא כן מתכוון, רק זה תלוי בשאלה אם זה בפסיק רישא או לא.

[Speaker D] והכוונה בלא מתכוון פה זה הלא מתכוון הרגיל, לא הלא מתכוון שרב חיים בסוף מוסיף? של הידיעה? של הידיעה, אלא של הכוונה שלי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז הניחותא, לכן אמרתי שאנחנו נתייחס לזה ברב חיים אחרי שהוא יבחין בין שני האינו מתכוון האלו. אוקיי. טוב, אבל בכל אופן אז לענייננו זה בעצם ההסבר למה הרבה ראשונים אומרים שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. הם כנראה מבינים שהפסיק רישא מחבר את שתי הפעולות שאותן אני עושה באינו מתכוון, נגיד גרירת הספסל ויצירת החריץ. ברגע שאני רואה את זה כפעולה אחת, כי זה מתחבר, זה בפסיק רישא, עכשיו בעצם יש לי פעולה אחת שעשיתי לא שתיים. אלא מה? אני לא מעוניין בחריץ אם זה לא ניחא לי, כן? אז אני לא מעוניין בחריץ אלא רק בהעברת הספסל. אתן רואות שאנחנו ממש מקבלים את מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת אומרת יש לי פעולה אחת עם שתי תוצאות שבתוצאה האסורה אני לא מעוניין ובתוצאה המותרת אני מעוניין, זה ממש ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי, זה כמובן הראשונים שעושים את הזיהוי הזה זה לא כולם מסכימים. הראשונים שעושים את הזיהוי הזה כנראה מניחים ששתי הפעולות שנעשות באינו מתכוון בפסיק רישא פשוט הופכות להיות אחת. ואם אתן זוכרות את הקובץ שיעורים שעוד לא ראינו אותו, זה בעצם מה שהוא אומר. אוקיי? אז בואו נראה רגע עכשיו, אני אשלים משהו שלא עשיתי אתמול. אולי לפני זה ברמב"ם ראינו שהרמב"ם אומר ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא דלא ימות. כן, זה בכסף משנה לא הרמב"ם, סליחה. כסף משנה על הלכה ז'. אז קראנו את זה אתמול. אז הוא אומר אולי אתן יודעות מה אני אשתף את זה פה. זאת הלכה שקראנו אתמול. ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא ולא ימות וכאן עצרתי. אחרי זה הוא מסביר את מה שהוא הסביר. למה הוא עושה את ההבחנה בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין פסיק רישא? צריך להגיד מלאכה שאינה צריכה לגופה מול אינו מתכוון.

[Speaker B] כי באינו מתכוון לא צריך להבחין ביניהם כאילו ה…

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק, כי באינו מתכוון מול מלאכה שאינה צריכה לגופה ההבדל הוא ברור. באינו מתכוון הדבר האסור הוא לא תוצאה הכרחית ממה שאני עושה. במלאכה שאינה צריכה לגופה זאת תוצאה הכרחית. כשאני חופר בור בשביל החול בהכרח תצא גומה. זה בהגדרה בפסיק רישא. זה הבדל פשוט. השאלה הגדולה שאיתה מתמודד רבי אברהם בן הרמב"ם והכסף משנה זה מה קורה באינו מתכוון עם פסיק רישא. זאת אומרת מה ההבדל בין זה לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. והאמת שלפי מה שהסברתי קודם אין הבדל. אין הבדל. כי ברגע שזה בפסיק רישא זה באמת הופך להיות פעולה אחת כי היא מחברת את שתי הפעולות. כל השאלה זה רק אם זה ניחא ליה או לא ניחא ליה. אז פסיק רישא דניחא ליה זה אינו מתכוון בפסיק רישא. פסיק רישא דלא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מבינות מה שאני אומר? רגע לא הבנתי, פסיק רישא דניחא

[Speaker C] ליה זה מה זה נקרא לפי זה? זה נקרא שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] זה אינו מתכוון בפסיק רישא, זה חוזר להיות מתכוון.

[Speaker C] זה חוזר להיות מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] כן. ופסיק רישא דלא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה פשוט. הניחותא קובעת אם את באינו מתכוון או במלאכה שאינה צריכה לגופה. מבינות שזה בעצם מה שיוצא לפי הראשונים שתיארתי עכשיו?

[Speaker C] רגע אבל למה מה שאמרת? אתה אמרת שאם הוא ניחא ליה אז הוא מתכוון, הוא לא לא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה אינו מתכוון עם פסיק רישא, הוא נחשב מתכוון ולכן הוא חייב. אבל אם זה לא ניחא ליה, אז זה מעביר אותנו לפרשת מלאכה שאינה צריכה לגופה. למרות שזה פסיק רישא.

[Speaker C] אז אין דבר כזה אינו מתכוון, אין דבר כזה אינו מתכוון כי אמרנו שזה פסיק…

[הרב מיכאל אברהם] אם זה פסיק רישא אין דבר כזה אינו מתכוון.

[Speaker C] בדיוק, ואינו מתכוון עם פסיק רישא אין דבר כזה אינו מתכוון. כי אם זה ניחא ליה זה מתכוון ואם זה לא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק ככה, בדיוק ככה. וזו לכן פסיק רישא מודה רבי שמעון. כי רבי שמעון אומר ברגע שזה פסיק רישא אז זה לא אינו מתכוון, לא על זה דיברתי. זה או מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה בעצם מה שיוצא.

[Speaker E] אני קצת לא מבינה פה. נגיד שבגלל פסיק רישא הפעולות האלו מתחברות, אז זה מיד בלי קשר ניחא לא ניחא הופך להיות מלאכה שלא צריכה לגופה או שכן צריכה לגופה, לא יודעת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה בדיוק הנקודה. אם היא צריכה לגופה זה חייב. רק אם היא לא צריכה לגופה זה מלאכה שאינה

[Speaker E] צריכה לגופה, כן, זה בדיוק הנקודה. נכון, אבל זה לא רק שאם זה פסיק רישא וגם שניחא ליה זה בכלל אי אפשר לדבר על זה שלא מתכוון או שאינו צריכה לגופה, זה הופך להיות חייב לכל הדעות.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. מלאכה הצריכה לגופה ומתכוון זה אותו דבר? לא, זה מלאכה רגילה.

[Speaker E] לא לא, זה שהוא מתכוון ויש לי פסיק רישא וזה ניחא ליה, אז למה זה מפסיק להיות לא רק שזה לא מפסיק להיות לא מתכוון, זה גם לא נכנס לגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה מלאכה לכל דבר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. נכון, זה בדיוק הנקודה. לכן מודה רבי שמעון בפסיק רישא.

[Speaker E] רק שזה לא רק שזה אסור, אלא שזה גם חייב.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. פסיק רישא דניחא ליה זה מתכוון.

[Speaker E] מתכוון ולא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה מלאכה…

[הרב מיכאל אברהם] ופסיק רישא דלא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת אומרת הרעיון פה עוד פעם ברקע זה שכל השאלה של רבי אברהם בן הרמב"ם והכסף משנה זה על ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין אינו מתכוון עם פסיק רישא. כי אינו מתכוון בלי פסיק רישא ההבדל הוא ברור, זה פרשת אינו מתכוון. אבל אינו מתכוון עם פסיק רישא פה הוא שואל מה ההבדל. ולכאורה לפי הראשונים האלו ההבדל הוא רק בשאלה של הניחותא. זאת אומרת אם ניחא לך אז אינו מתכוון בפסיק רישא וזה בעצם מתכוון ואתה חייב. אם לא ניחא לך זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה ואתה פטור אבל אסור.

[Speaker F] אין דבר כזה לא מתכוון בפסיק רישא.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה פסיק רישא וניחא לך אז אתה מתכוון. אתה נחשב כמתכוון, עוד פעם.

[Speaker F] כן לא, אבל אין מצב של לא מתכוון עם פסיק רישא. זה לא יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא יכול להיות? בטח שיכול להיות. אם אני גורר ספסל…

[Speaker E] לא, זה או שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה או שזה מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם אני גורר ספסל, גורר ספסל בשביל הספסל ולא בשביל החריץ, בסדר? זה אינו מתכוון. מה קורה אם בקרקע אבל זאת קרקע כזאת שבהכרח ייווצר חריץ? זה פסיק רישא. זה עדיין אינו מתכוון בפסיק רישא. הכוונה שלו…

[Speaker E] אבל זה מלאכה שאינה צריכה לגופה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, תלוי מה הניחותא. אם ניחא לי בחריץ אז זה מתכוון… אז זה בכלל חייב. ואם לא ניחא לי בחריץ אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker E] בסדר.

[Speaker C] אז אם ככה איך מחלקים באיסור של כל התורה כולה? הרי באיסור של כל התורה אין עניין שם מלאכה שצריכה לגופה. נו, ולכן? ולכן אין פה עניין של ניחא ליה או לא ניחא ליה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker C] כשאנחנו דיברנו על זה בכל התורה כולה, מה קורה עם שאינו מתכוון? בכל מקרה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] לפי רבי שמעון מותר.

[Speaker C] לפי רבי שמעון מותר, ואז הערוך לא מחלק פה בין ניחא ליה ללא ניחא ליה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה, זאת שאלה גדולה, בערוך עצמו כתוב שכן. כי הראיה שלו זה מזלף יין על גבי האישים אם ראיתם בקובץ שיעורים, וזה איסור של כל התורה. יש ראשונים שמביאים בשם הערוך שהוא באמת לא אומר את זה על כל התורה. כמעט על כל דבר שאני אומר כאן יש מחלוקות ראשונים. אני לא יכול להיכנס לכל המקורות האלה ולכל ההסתעפויות. אני מנסה איך שהוא לשרטט את המפה העקרונית. אבל זה באמת, יש פה אין שיטה שלא קיימת על המפה הזאת.

[Speaker C] אבל אנחנו ראינו אז בגמרא לגבי הבהרת שהיה צריך להביא פסוק נוסף. לכן בכל מקרה אינו מתכוון זה אסור מהתורה?

[Speaker D] לפי רבי יהודה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לפי רבי יהודה.

[Speaker C] ולפי רבי שמעון זה מותר? זה אסור מדרבנן?

[הרב מיכאל אברהם] לפי רבי שמעון אינו מתכוון מותר. רק השאלה היא ששמה זה פסיק רישא. אה, ובגלל זה שכן, צריך לבדוק, זה פסיק רישא, דניחא ליה, לא ניחא ליה, זה דיון אחר כבר.

[Speaker C] בסדר.

[Speaker D] איך אפשר לראות את זה אחרת, שלא מחזירים את אינו מתכוון דלא ניחא ליה למלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אפשר לראות את זה אחרת. כי אם אני רואה שהפסיק רישא, אני לא רואה את הפסיק רישא כמשהו שמחבר את שתי הפעולות. הוא לא עובד בצורה הזאת, לא זאת ההבנה שלי במה שעושה הפסיק רישא. אז זה עדיין נשאר שתי פעולות שלפחות לאחת מהן לא התכוונתי, גם אם זה פסיק רישא. בסדר? עוד רגע אנחנו נראה את זה.

[Speaker D] אבל תמיד אני יכולה להסתכל על זה הפוך. זה הקטע, כאילו איך אפשר שלא? כאילו ברב חיים זה ממש בולט, כי זה בעצם שתי מלאכות אסורות: כיבוי והבערה. אז פעם הוא מסתכל על זה מהצד של כיבוי ופעם מהצד של הבערה. אבל למה, איך אפשר לא להסתכל על הצד ההפוך שבעצם אני גוררת, הפעולה שלי היא לגרור וזה הפעולה האסורה, אבל אני לא צריכה את…

[הרב מיכאל אברהם] לא פעולה אסורה. גרירה היא לא פעולה אסורה.

[Speaker D] עשיית חריץ, סליחה, הפעולה שלי זה לעשות חריץ, זה המלאכה שאני עושה ואני לא צריכה את החריץ, אלא אני עושה את זה בשביל להעביר את השולחן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, את לא עושה את פעולת החריץ, את עושה את פעולת גרירת הספסל, מה זאת אומרת?

[Speaker D] אבל בפועל הפעולה שלי גם, אני לא רואה, אני לא מוציאה, אני לא חופרת בור, אני רק מוציאה עפר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פה את חוזרת לשאלה שאיתה התחלתי. מתי זה מוגדר כשתי פעולות ומתי זה מוגדר כפעולה אחת עם שתי תוצאות? שאלה טובה. אבל בחפירת בור בשביל העפר זה מוגדר כפעולה אחת עם שתי תוצאות. בגרירת ספסל וחריצת חריץ זה מוגדר כשתי פעולות, לא פעולה עם שתי תוצאות.

[Speaker D] אבל בגלל שאנחנו מסתכלים על הגרירת ספסל, אבל למעשה אפשר להסתכל על החריצת חריץ כפעולה שאני עושה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא… וחייב להיות מלאכה, לא? אני עושה את שתי הפעולות. מה זאת אומרת? אני עושה שתי פעולות פה: גם גרירת ספסל וגם חריצת חריץ.

[Speaker D] נכון, אבל תמיד מתחילים עם מה שאני עושה וזה בעצם מה שאני…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אין הבדל. אני עושה את שתיהן. כל השאלה היא רק מה הייתה המטרה שלי, איזו משתיהן הייתה המוטיבציה שלי. אבל אני עושה את שתיהן. זאת ההגדרה של אינו מתכוון: האם המוטיבציה שלי היא לפעולה האסורה או המותרת.

[Speaker D] במלאכה שאינה צריכה לגופה אנחנו אומרים שהפעולה היא פעולה אסורה, רק אני לא מתכוונת אליה ולא רוצה אותה, היא פעולה אסורה. אז למה אני לא יכולה להגיד את זה גם כאן?

[הרב מיכאל אברהם] לא, את כן מתכוונת אליה, את רק לא רוצה

[Speaker D] את התוצאה, זה משהו אחר. אני מתכוונת לעשות אותה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם פה אני מתכוונת לגרור את הספסל… לא, את לא מתכוונת, לא. את מתכוונת לגרור את הספסל, לא לחרוץ חריץ. החריץ לא מוכרח, בבור הוא מוכרח. לא, בלי קשר למוכרח, אני לא מדבר עכשיו על המוכרח, אלא אני מעביר את הספסל מפה לשם כי אני רוצה להעביר ספסל. זה שאני גם חורץ חריץ, אז מה? הכוונה שלי בפעולה היא רק בשביל להעביר ספסל. לכן זה לא קשור. אני עושה את שתי הפעולות אבל אני מתכוון רק לאחת מהן, למותרת. במלאכה שאינה צריכה לגופה יש רק פעולה אחת. זה לא שאלה למה אני מתכוון, אלא אין, אני עושה רק פעולה אחת.

[Speaker D] אבל גם פה אני עושה רק פעולה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, את עושה שתיים.

[Speaker D] את עושה מעשה…

[הרב מיכאל אברהם] המעשה שאני עושה זה לקחת את הספסל ומזיזה אותו וזה…

[Speaker D] זה מה שאמרתי קודם: את עושה מעשה אחד…

[הרב מיכאל אברהם] מלאכה אחת. לא, מעשה אחד. את עושה מעשה אחד, אבל המעשה הזה מתפרש כשתי פעולות במקביל: גרירת ספסל וחריצת חריץ. צריך לזכור, תמיד בכל הסיטואציות האלה המעשה הוא מעשה אחד. על זה אין שום ציור שתמצאו שהמעשה הוא לא מעשה אחד, אחרת זה סתם שני דברים וכל אחד מהם צריך לדון לעצמו, מה זה קשור? כל הדיונים של מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון תמיד זה כאשר המעשה שאותו אני עושה הוא אחד. עדיין השאלה היא אם אני מפרש את המעשה הזה כשתי פעולות או שאני מפרש את המעשה הזה כפעולה אחת עם שתי תוצאות. אבל המעשה הוא תמיד מעשה אחד. פיזית אני עושה מעשה אחד. זה ברור.

[Speaker F] יש לי שאלה,

[Speaker B] אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה המעשה הוא אחד וגם הפעולה… פעולה היא עצמה מלאכה. ובגרירת… בהעברת ספסל…

[הרב מיכאל אברהם] אם היא לא

[Speaker B] הייתה

[הרב מיכאל אברהם] מלאכה, אז לא היה דיון, רותי. נכון? לא היה דיון. אם אני עושה פעולה אחת שהיא לא מלאכה, אז על מה הדיון?

[Speaker B] נכון, אבל ב'אינו מתכוון' זה

[הרב מיכאל אברהם] מתחלק למלאכה אחת אסורה ואחת שהיא פעולה מותרת. נכון. בסדר, אם במלאכה שאינה צריכה לגופה לא הייתי עושה פעולה אסורה, אז לא היה מתחיל דיון אם הוא חייב בתוצאה או לא. לא עשיתי את האיסור בכלל.

[Speaker B] נכון,

[Speaker D] אבל גם ב'אינו מתכוון' אני עושה פעולה אסורה בסופו של דבר כשזה פסיק רישא.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אני לא מתכוון אליה, זה בדיוק הנקודה. נכון, אני עושה אותה, אבל אני לא מתכוון אליה.

[Speaker D] את המעשה אתה כן מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] את המעשה כן, לא לפעולה. יש פה שלושה שלבים. יש את המעשה שלי, זה מוגדר פיזית. יש את הפעולות שלי, זה הפרשנות למה משמעותו של המעשה. וכאן זה אחד במלאכה שאינה צריכה לגופה, שתי פעולות ב'אינו מתכוון'. ואחרי זה יש את התוצאות. התוצאות זה השאלה מה אני נשאר ביד בסוף אחרי שגמרתי. נשאר עם חריץ, נשאר עם בור?

[Speaker D] מה ההבדל בין מעשה לפעולה?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, המעשה מוגדר כמעשה הפיזי שאני עושה. וכאן זה תמיד מעשה אחד. בכל הסיטואציות שאנחנו מדברים עליהם מדובר כשהדבר נעשה במעשה אחד, אחרת לא מתחילה השאלה אם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה או אינו מתכוון. ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לאינו מתכוון זה כאשר הפרשנות שאנחנו נותנים למעשה האחד שלי רואה אותו כשתי פעולות שנעשות במקביל. במעשה אחד עשיתי שני דברים. בסדר? לבינתיים זה 'אינו מתכוון'. במלאכה שאינה צריכה לגופה הכוונה שבמעשה הזה עשיתי רק פעולה אחת, רק יש לה שתי תוצאות. לכן אמרתי, למשל תחשבי על פסיקת ראש התרנגול, זה הדוגמה הכי בולטת, אבל זה נכון בכל המקרים. שמה הרי זה ממש מעשה אחד, אני פשוט חותך את הראש מהגוף. איך אפשר להגיד שזה שני מעשים? זה מעשה אחד לגמרי. מעשה אחד רגעי, בעשירית שנייה, ברגע אחד של זמן. נכון, אבל אני רואה את זה באופן מהותי כשתי פעולות שנעשו במעשה אחד.

[Speaker G] כמו הנזיר, אולי יותר מוחשי.

[הרב מיכאל אברהם] יש, אתן יודעות, בגמרא בהרבה מקומות הגמרא מדברת על זה, יש עושה מעשה אחד וחייב עליו משום חמישה לאוין או חמש חטאות. אתה יכול לעשות פעולה אחת לחרוש שדה, אבל זה בשביעית, ביום טוב, בשבת, ואני לא יודע מה, וחוץ מזה בשור וחמור יחדיו. אוקיי? אז מה? אז אתה עובר פה ארבעה או חמישה איסורים, אבל המעשה שלך הוא מעשה אחד. אתה פשוט עושה מעשה, זה הכל.

[Speaker E] אז אם בכלל לא להתאמץ לחלק מעשים, אפשר להגיד שרק פסיק רישא קובע אם זה שתי מעשים או מעשה אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, זה אחת האפשרויות. אחת האפשרויות להבין למה בפסיק רישא…

[Speaker E] אבל מצד שני נורא קשה לרוב המקרים לחלק אם זה שתי פעולות או פעולה אחת, כי בדרך כלל אנחנו מתייחסים לפעולה אחת סך הכל.

[הרב מיכאל אברהם] אבל ב'אינו מתכוון' זה שתי פעולות, זה בדיוק הטענה.

[Speaker E] מעשה אחד אבל שתי פעולות. אבל האם באמת, הרב בעצמו אמר שזה דבר מאוד עדין וקשה להבחין. מה זה שתי פעולות? אני סך הכל גררתי ספסל, לא עשיתי עוד משהו. משהו שנעשה מאליו.

[הרב מיכאל אברהם] נחמה, את חוזרת על השאלה שאני שאלתי, אז שאלתי את השאלה הזאת ואמרתי, נכון.

[Speaker E] אז לכן אני אומרת, אולי לא להתאמץ לחלק, אלא להגיד

[הרב מיכאל אברהם] שפה אי אפשר, אז מה ההבדל בין 'אינו מתכוון' למלאכה שאינה צריכה לגופה?

[Speaker E] ב'פסיק רישא' ההבדל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה 'אינו מתכוון' בלי פסיק רישא, מה ההבדל בין 'אינו מתכוון' למלאכה שאינה צריכה לגופה?

[Speaker E] כי אין שם פסיק רישא, ומלאכה שאינה צריכה לגופה יש שם פסיק רישא.

[הרב מיכאל אברהם] וזה התוצאה. אני שואל אותך אבל למה, מה ההבדל? מניחה שיש הבדל בין שניהם, ואז את אומרת כתוצאה מההבדל הזה דין פסיק רישא יהיה ב'אינו מתכוון' אבל לא יהיה במלאכה שאינה צריכה לגופה. אני שואל אבל מהו ההבדל הזה? מה גורם לזה שפסיק רישא לא יהיה רלוונטי אלא רק ב'אינו מתכוון' ולא במלאכה שאינה צריכה לגופה? הבאת לי השלכה, אני אבל שואל מה ההבדל שגורם להשלכה.

[Speaker E] לא, אבל הרב בעצמו אמר שאם יש פסיק רישא וזה כבר הופך להיות למלאכה שאינה צריכה לגופה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה רק בגלל שזה הלכתי, רק בגלל שאני רואה את שתי הפעולות שקשורות ביניהן בפסיק רישא. לפי השיטה הזאת שרואה את פסיק רישא דלא ניחא ליה כמלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? אבל זה לא הכרחי. אז את זה צריך להציג באיזה סדר מסוים, אחרת אנחנו מערבבים פה הכל. לפי השיטה הזאת, נכון? אבל השיטה הזאת מותנית בזה שכל הרעיון של פסיק רישא זה שהוא מחבר את הפעולות. הוא הופך אותם בעצם לפעולה אחת. ולכן רבי שמעון אומר, אז אתה בעצם התכוונת, כי זאת פעולה אחת. אבל אם אני מבין לא, הפסיק רישא לא זה מה שהוא עושה. רבי שמעון מודה בפסיק רישא לא בגלל שהפסיק רישא מחבר את שתי הפעולות האלה לאחת, אלא מסיבה אחרת, עוד רגע נראה. אוקיי? אז אנחנו כבר בפרשה אחרת. אז זה לא נכון שפסיק רישא דלא ניחא ליה מזוהה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? זה בעצם כנראה שורש המחלוקת של הראשונים. אז בואו תראו עכשיו באמת לגבי הלא ניחא ליה, שזה לא עשינו אתמול. הגמרא בעצם אומרת, הגמרא בסוגיית זבחים בדף צ"א עמוד ב', לא הבאתי לכם את זה כי לא רציתי שתסתבכו מדי, זה בעצם כבר מוזכר בקובץ שיעורים בעקיפין. אמר שמואל: המתנדב יין, מי שמתנדב יין לבית המקדש, מביא ומזלפו על גבי האישים. אתה מזלף את זה על גבי האש, מנסך את היין, כן? מאי טעמא? אמר קרא: ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'. והקא מכבה? הרי הוא מכבה את האש על המזבח ואז מה? יש איסור לכבות את האש על המזבח, תוקד האש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. אסור לכבות את האש שבוערת על המזבח. שימו לב, לא מדובר על שבת, יום חול. אסור לכבות את האש שבוערת על המזבח. אז יש פה איסור של כיבוי, אז אומרת הגמרא בסוף, לא משנה, כיבוי דמצווה. בקיצור, יש פה דיון שלם. בהמשך הגמרא תולה את זה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, כי הוא מתכוון לזלף אבל לא מתכוון לכבות, אז הכיבוי הוא אינו מתכוון. אז על זה שואל הערוך: יפה מאוד שהוא אינו מתכוון, אבל זה פסיק רישא. כשאתה מזלף יין על האש אתה בהכרח מכבה משהו ממנה. אז מה אכפת לי שלא התכוונת לכבות? זאת אחת הראיות שהערוך מביא לזה שכנראה לא ניחא ליה פה כאן לכבות, ולכן זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, ופסיק רישא דלא ניחא ליה רבי שמעון לא מחייב. אוקיי? זה אחת הראיות של הערוך. עכשיו, תוספות בכתובות, ועוד פעם לא הבאתי לכם אותו כי זה להסתבך קצת בסוגיה שם, אז רק נעבור עליו בקצרה פה. תוספות בכתובות בדף ו' עמוד א', יש שם דיון על פסיק רישא: וכן פירש בערוך דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי, מותר, פסיק רישא דלא ניחא ליה. אגב, שרי פירוש מותר, לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא פטור אבל אסור. ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר ואליבא דרבי שמעון מזלפים יין על גבי האישים אף על גב דפסיק רישא הוא דוודאי מכבה הוא, כיוון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי, לא נוח לו בכיבוי הזה, שרי. אז זה מותר. אז הנה, יש לו ראיה מהגמרא שלא כל פסיק רישא רבי שמעון מחייב. הנה שם הגמרא, אפילו שזה פסיק רישא, אומרת שלפי רבי שמעון פטור. אין ברירה אלא להגיד שכנראה יש סוג מסוים של פסיק רישא שבו רבי שמעון לא מודה, רבי שמעון עדיין פוטר. וזה מציע הערוך, זה כנראה פסיק רישא דלא ניחא ליה, שם פשוט לא היה נוח לו לכבות את האש. ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול, יש לו עוד ראיה לערוך בגמרא בסוכה דקאמר רבי אלעזר ב"ר שמעון: ממעטים ענבים ביום טוב. יש בהדס שלוקחים לארבעת המינים, יש פירות קטנים, זה נקרא ענבים של ההדס. אוקיי? אז מורידים אותם ביום טוב, חותכים אותם ביום טוב כי זה יכול לפסול את ההדס אם יש את הענבים האלה. אז אפשר לתלוש את זה ביום טוב עצמו למרות שזה איסור. ופריך: והא מתקן מנא? הרי אסור לעשות את זה, אתה מתקן את ההדס? ומוקים לה במתכוון לאכילה. מדובר שהוא התכוון לחתוך אותם כדי לאכול, לא כדי לתקן את ההדס, זה אינו מתכוון. בסדר? ופריך: והא מודה רבי שמעון בפסיק רישא? הרי רבי שמעון מודה, הרי זה פסיק רישא. אתה מתכוון לאכול, אבל ברגע שהורדת את הענבים האלה תיקנת את ההדס בהכרח. אין פה זה כמו התרנגול, כן? זה פסיק רישא. ומשני: לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתא. מדובר שיש לו הדס אחר, הוא לא צריך את ההדס הזה. אוקיי? אז מה רואים מכאן, אומר בעל הערוך? שאם לא ניחא ליה בתיקון הזה אז זה פסיק רישא דלא ניחא ליה וזה מותר. זאת עוד ראיה של הערוך שרבי שמעון בפסיק רישא דלא ניחא ליה לא מודה. אוקיי? אלמא כיוון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי, אף על גב דפסיק רישא הוא. ונראה לרי"ת דלא קשיא מידי, הרי"ת חולק על הערוך. הרי"ת טוען שלא ניחא ליה זה לא רלוונטי. רבי שמעון מודה בכל פסיק רישא. ואז כמובן הוא צריך לדחות את הראיות שהביא הערוך, גם ממזלף יין על האישים וגם מההדס. אז פה בהמשך הוא דוחה את זה, הוא אומר לזלף יין על גבי האישים אולי זאת מצווה, ובאמת זה אסור באופן עקרוני, אבל לצורך המצווה לנסך את זה על המזבח אז התירו את זה. ולגבי ההדס הוא אומר שאם יש לו הדס אחר אז זה לא פסיק רישא דלא ניחא ליה, אלא אין פה בכלל תיקון, כי הרי אתה מתקן את הדס הזה רק במקום שההדס הזה מיועד לשימוש בתור הדס למצווה, רק אז זה מהווה תיקון. סתם אם אני אקח הדס בחשוון, לא בחג סוכות, אני אקח הדס ואני אוריד ממנו את הענבים, זה נקרא לתקן את ההדס? זה נקרא לתקן את ההדס רק בגלל שבסוכות אני צריך הדס בלי ענבים. אוקיי, זאת אומרת רק אם זה הדס המיועד למצווה, הורדת הענבים ממנו מהווה תיקון. עכשיו אם יש לי הדס אחר שמיועד למצווה וההדס הזה אני מוריד ממנו את הענבים רק בשביל לאכול אותם, אז זה אינו מתכוון בפסיק רישא דלא ניחא ליה, אני בכלל לא תיקנתי, אין פה תיקון כי זה לא ההדס שמיועד אצלי למצווה, יש לי הדס אחר. בהדס שלא מיועד למצווה להוריד את הענבים זה בכלל לא תיקון. כך טוען הרי ולכן אין ראיה מכאן לשיטת הערוך שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. הטענה שלו פה זה שבכלל לא פסיק רישא, זה לא קשור, זה מותר בגלל שהוא לא תיקן כלום, לא בגלל שהפסיק רישא פה הוא לא ניחא ליה. אוקיי? אז רואים פה את מחלוקת הראשונים שהזכרתי שלפי הערוך מה שמודה רבי שמעון בפסיק רישא זה רק אם ניחא, אבל אם לא ניחא אז הוא לא מודה, ולפי הרי בכל פסיק רישא הוא מודה. לא משנה אם ניחא או לא ניחא. זה מחלוקת הראשונים. עכשיו, בואו נסכם רגע גם את מה שאמרתי אתמול. בעצם מה שיוצא זה ככה, בעצם סיכמתי את זה, אינו מתכוון אז בפסיק רישא מודה רבי שמעון, לפי הערוך זה תלוי אם ניחא או לא ניחא, לפי הרי לא משנה אם זה ניחא או לא ניחא בכל מקרה הוא מודה. אוקיי? עכשיו קובץ שיעורים בכתובות בסימן יח הזכרתי אותו בפעם הקודמת אבל רק בפעם הזאת שלחתי לכם את זה בדף. הקובץ שיעורים בכתובות שמה בדף ו' אומר ככה: במחלוקת הערוך ותוספות בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא. כן הוא מדבר על התוספות הזה שקראתי עכשיו עם הערוך והרי. אוקיי? אז הוא אומר לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא. זאת אומרת המחלוקת בין תוספות לבין הערוך תלויה בשאלה למה באמת רבי שמעון מודה בפסיק רישא. זה שהוא מודה בפסיק רישא זה כתוב בגמרא, זה ברור. כל השאלה היא רק למה, זאת אומרת למה פסיק רישא משנה את המצב ומוציא אותך מידי אינו מתכוון? אז הוא אומר דיש לפרש בזה שני טעמים, אפשר להסביר את זה בשתי צורות: א, כגון בנזיר חופף אבל לא סורק דסריקה היא פסיק רישא. מדובר בנזיר, אסור לו הרי להסתפר אז אסור לו גם לתלוש שערות. אז מה קורה אם הוא חופף את הראש שלו? אוקיי? אז מותר לו לחפוף אבל אסור לו לסרוק, כי אם הוא סורק אז הוא יתלוש שערות ותלישת השערות היא בפסיק רישא, הוא מתכוון לסרוק לא לתלוש שערות אבל תלישת השערות היא תוצאה בפסיק רישא ולכן אסור לו לעשות את זה. אז הוא אמר דיש לומר, אני ממשיך לקרוא, כיוון שיודע דבסריקתו יתלוש שערות מקרי מכוון לתלישה. הרי כיוון שהוא יודע שבסריקה שלו יתלשו שערות אז זה נקרא מתכוון. אוקיי? אבל היכא דלא ניחא ליה על כורחך אינו מכוון. בעצם מה הוא אומר? אם ניחא לו אז הוא מתכוון, אם לא ניחא לו אז הוא לא מתכוון. אוקיי? זאת אומרת הנקודה היא שהפסיק רישא מחייב בגלל שהפסיק רישא הופך אותי למתכוון, זה המשמעות, לכן מודה רבי שמעון בפסיק רישא. זה האפשרות הראשונה שמעלה קובץ שיעורים. ואז תלוי אם ניחא לך אז אתה באמת מתכוון, נגיד הנזיר שבאמת רוצה לתלוש את השערות, אז הוא בעצם עושה את זה בשביל לסרוק לא בשביל לתלוש את השערות. אוקיי? אבל הרי נוח לו שהוא יתלוש את השערות אז אל תספר לי סיפורים, אתה מתכוון גם לתלוש את השערות. אוקיי? זה אפשרות אחת. ב.

[Speaker E] אז זה יכול להיות נוח לתלוש שערות למה הנחת יסוד הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה מאיזה סיבה נוח לו לתלוש את השערות, צפוף לו שם מדי לא חשוב מה זה.

[Speaker E] אבל פה הוא מדבר על מקרה שלא נוח לו.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר אם לא נוח לו אז הוא לא מתכוון, אם נוח לו אז הוא מתכוון. זה ההסבר שלו. זאת אומרת הטענה שלו זה ששיטת הערוך שעושה אבחנה בין ניחא ולא ניחא זה בגלל שהערוך מבין שמה שרבי שמעון מודה בפסיק רישא זה בגלל ש… פסיק רישא הופך אותו למתכוון. אז אם הפסיק רישא הופך אותך למתכוון, אז זה הכל אם רק אם זה נוח לך, אבל אי אפשר להגיד שהתכוונת לתלוש שערות אם בכלל התלישה הזאת לא נוחה לך. נכון? אז זה שיטת הערוך. לכן הערוך עושה הבחנה בין ניחא ללא ניחא. מה היא שיטת רי? רי אומר הרי שלא אכפת לי אם ניחא או לא ניחא. הוא כנראה הבין את רבי שמעון, את ההודאה של רבי שמעון בפסיק רישא אחרת. זה לא בגלל שזה הופך אותך למתכוון, לא כי זה הופך אותך למתכוון.

[Speaker C] הרי שהוא מול הערוך? עוד פעם. הרי שהוא מול הערוך, מי זה הרי הזה?

[הרב מיכאל אברהם] רבי יצחק, זה הנכד של רש"י.

[Speaker C] אוקיי, כי עד עכשיו הרי פה היה רבי יהודה, אז לא הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, לא. הרי בתוספות זה רי מבעלי התוספות. כן, אבל לא אומרים רי. רבי יהודה כותבים בקיצור ר' י' אבל אף פעם לא אומרים את זה במילה רי. רי זה מבעלי התוספות, זה אחד מראשוני בעלי התוספות. רי והרשב"ם וריב"ם, הם כולם נכדים של רש"י. הם מראשוני בעלי התוספות. בכל אופן, אז זה הסבר ראשון. וההסבר הזה מסביר את שיטת הערוך. עכשיו ב'. מה זה ב'? זה ההסבר של שיטת רי. למה לרי לא אכפת לו אם ניחא לך או לא ניחא לך? כנראה שרי לא חושב שהפסיק רישא הופך אותך למתכוון. לא בגלל זה מודה רבי שמעון. כי אם זה היה בגלל שהוא הופך אותך למתכוון, אז זה רק אם ניחא לך. אם לא ניחא לך, ודאי שלא התכוונת לזה. כנראה שרי הבין את רבי שמעון אחרת. איך? ב'. כיוון דסריקה פסיק רישא לתלישה, כן? אם אתה סורק, אז בפסיק רישא גם זה יתלוש. נמצא דתלישה בכלל סריקה. זה התפיסה שאמרתי קודם. מה זאת אומרת? תלישה בכלל סריקה הכוונה שזה פעולה אחת. בדיוק, זאת פעולה אחת. וסגי במה שמכוון לסריקה אף שאינו מכוון לתלישה. זה לא שהפסיק רישא… רגע רגע רגע. זה לא שהפסיק רישא הופך אותך למתכוון. לא, זה התפיסה הראשונה. אתה לא מתכוון לתלישה, אבל כיוון שהסריקה והתלישה התחברו לפעולה אחת, אז הכוונה שלך לסריקה נחשבת גם כמו כוונה לתלישה, כי זאת פעולה אחת, אי אפשר כבר להפריד ביניהן. וכיוון שכך, מודה רבי שמעון למרות שאתה לא מתכוון. לא בגלל שאתה נחשב מתכוון לתלישה. אתה לא נחשב מתכוון לתלישה, אבל הלכתית הכוונה שלך לסריקה חלה גם על התלישה, כי הסריקה והתלישה התחברו להיות פעולה אחת. רגע רגע רגע שנייה שנייה תנו לי רגע לגמור. ואז מה שהוא אומר, ואם כן, אפילו לא ניחא ליה בתלישה, אין לפוטרו משום אינו מתכוון, דהמתכוון לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיוון דאי אפשר לזו בלא זו. מה הוא אומר בעצם? לפי הרי, כיוון שהוא תופס כך את שיטת רבי שמעון שמודה בפסיק רישא, אז הוא באמת לא עושה הבחנה אם ניחא לו או לא ניחא לו. למה? כי מה אכפת לי אם ניחא לך? הניחא לך זה רלוונטי רק כדי לקבוע אם אתה מתכוון לתלישה, אבל הרי אומר אתה לא צריך להתכוון לתלישה בשביל להתחייב. אתה מתכוון רק לסריקה. אבל כיוון שהתלישה והסריקה נחשבות כפעולה אחת, כי אי אפשר לזו בלא זו, אז הכוונה שלך לסריקה נחשבת כמו כוונה לתלישה. ממילא אתה חייב לא משנה אם התלישה נוחה לך או לא נוחה לך. כך הוא מסביר את מחלוקת הערוך והרי. והיינו דאין צריך כוונה לגוף המלאכה אלא סגי, מספיק, במה שמתכוון למעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח.

[Speaker B] רגע, למה שלא נתייחס לזה כמלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] שאלה גדולה.

[Speaker B] למה באמת ואז רבי שמעון גם פוטר.

[הרב מיכאל אברהם] לפי זה בהחלט יש מקום לדון בשאלה למה לא נהפוך את זה למלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא אומר כנראה שהרי לפי הקובץ שיעורים יאמר, זה נחשב כפעולה אחת לעניין זה שאתה לא יכול להגיד שלא התכוונת לשנייה. אבל זה לא נחשב כפעולה אחת ממש במובן הזה שזה הופך אותך למלאכה שאינה צריכה לגופה. כך צריך לחלק פה, אין ברירה.

[Speaker D] אבל הוא לא אומר שזה לא פשוט זה לא בשבת, ובלא שבת אין מלאכה שאינה צריכה לגופה?

[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה בשבת? כן, אבל בשבת עצמה זה גם אותו דבר. נכון שהדוגמה הזאת זה לא רלוונטי, אבל מה יקרה נגיד שעשיתי את הסריקה הזאת בשבת, לא של נזיר? בן אדם שמסתרק, לא נזיר, בשבת. בשבת אסור לתלוש שערות בגלל איסורי שבת. עכשיו פה הקובץ שיעורים יגיד את אותו דבר. גם פה רבי שמעון יודה בפסיק רישא ולפי רי זה בכלל לא משנה אם ניחא או לא ניחא. וכאן כבר יש פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה הלכות שבת.

[Speaker D] נכון, אבל אז, כי רי לא יכול להגיד…

[הרב מיכאל אברהם] כן, הרי הוא לא התכוון לומר שזה בכל התורה כולה. הרי הוא אומר את זה באופן כללי, הוא לא עושה פה הבחנה. את אותה סברה הוא יגיד, הרי מודה רבי שמעון בפסיק רישא, הוא מודה גם בפסיק רישא של כל התורה וגם פסיק רישא של שבת. ואם זה ההסבר שלו למה רבי שמעון מודה בפסיק רישא, אז זה אמור להיות ההסבר גם בהלכות שבת למה הוא מודה. בפסיק רישא. ושוב פעם יצא שזה לא משנה אם ניחא או לא ניחא. בסדר? אז בעצם, כמו שאמרתי לכם קודם, השיטה שרואה את פסיק רישא דלא ניחא ליה כמלאכה שאינה צריכה לגופה הולכת לפי כיוון ב' פה של הקובץ שיעורים. למרות שכיוון ב' פה לא מסכים לשיטה ההיא. הקשר הוא חד-כיווני. זאת אומרת, מי שהולך בשיטה ההיא כנראה רואה את שתי הפעולות האלה כפעולה אחת לגמרי. הרי אומר זה פעולה אחת לעניין זה שהכוונה לאחת נחשבת גם ככוונה לשנייה, אבל זה לא נחשב ממש כפעולות מלכדות להיות פעולה אחת במובן הזה שזה כבר הופך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? ולפי זה, אומר הקובץ שיעורים, אני ממשיך לקרוא, הדבר פשוט דלשיטה זאת אסור מדאורייתא בכל האיסורים לבד משבת, דאין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה. פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא כי זה לא דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה, זה לא קשור. בכל התורה כולה זה אסור דאורייתא. וקשה מה שכתב בתוספות לדחות ראיית הערוך ממזלפין יין על גבי האישים דמצווה שאני. זוכרים קראנו את התוספות עכשיו? הוא דוחה את הראיה של הערוך מזילוף היין. איך הוא דחה את זה? הוא אומר אל תביא ראיות משם שזה מותר בגלל שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה. זה מותר כי זה לצורך מצווה. למרות שזה פסיק רישא רגיל, זה באופן עקרוני היה צריך להיות אסור, אבל בגלל שזה לצורך מצווה לכן התירו. שואל הקובץ שיעורים מה זה קשור? וכיוון דאסור מדאורייתא מה כוחה של המצווה להתיר האיסור? אז מה אתה רוצה להגיד לי שזה אסור מדאורייתא שהתירו רק בגלל המצווה? אין דבר כזה. לא מתירים איסורי דאורייתא בגלל המצווה. ואי נימא דעשה דוחה לא תעשה, מה תגיד לי שזה בגלל הכלל שעשה דוחה לא תעשה לכן התירו את האיסור תורה? אם כן גם לרבי יהודה יהיה מותר. אז מה זה קשור למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה? זה מותר בגלל עשה דוחה לא תעשה. ובגמרא תליא לה בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון וצריך עיון. ועל כרחך מוכרח דגם להחולקים על הערוך שרי מדאורייתא בלא ניחא ליה, אלא דסבירא לה דמדרבנן מיהא אסור. הוא טוען שגם רי שחולק על בעל הערוך ואומר שפסיק רישא דלא ניחא ליה לא מותר, זה נכון, אבל זה לא איסור דאורייתא, זה איסור דרבנן. ואז הוא שואל את עצמו מאיפה להמציא את האיסור דרבנן הזה? לא מצאנו בשום מקום. מילא בשבת אפשר להגיד שיש איסור דרבנן כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואת זה מצאנו, יש איסור כזה בשבת. אבל פה זה איסור שלא קשור לשבת, מזלף יין על האש של המזבח. אז אם זה לא בשבת איפה מצאנו מין איסור דרבנן כזה? מאיפה להמציא איסור דרבנן כזה? טוב, אז זה הקושיה שלו. בכל מקרה, תראו עכשיו…

[Speaker C] רגע, אבל אמרנו שאם זה איסור של כל התורה כולה אז לפי רבי יהודה זה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז הוא אומר אז איך התירו את זה במקום מצווה? הרי אם זה איסור דאורייתא ממש אז אי אפשר להתיר את זה במקום מצווה. אלא על כרחינו שכנראה רבי יהודה אומר שבמלאכה שאינה צריכה לגופה… סליחה… באינו מתכוון ולא ניחא ליה זה… זה איסור דרבנן, לא איסור דאורייתא. ואז הוא אומר מאיפה… מאיפה להמציא את האיסור דרבנן הזה? או שזה מותר או שלפי רבי יהודה זה איסור דאורייתא. מאיפה להמציא את האיסור דרבנן? נשאר בצריך עיון, הוא לא מבין. אבל זה פחות חשוב לענייננו. בואו תראו את החזון איש. החזון איש גם כותב ומיישב אותו עניין. שאלתי אתכם בדף האם הוא אומר אותו דבר כמו הקובץ שיעורים או לא?

[Speaker B] לא, הוא לא אמר אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] בואו נראה: ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה, זאת לא מלאכה שלו. אלא דנעשה מאליו. החריץ נחשב כאילו שהוא נעשה מאליו. אני גררתי ספסל. מי עשה את החריץ? זה קרה מאליו. כאילו הלכתית כמובן. ולפי זה היה ראוי להתיר אף פסיק רישא. דמה לי ודאי מה לי ספק. הרי גם ספק איסור מן התורה לחומרא. מה אכפת לי אם יש פה ספק או יש פה ודאי. מה זה רלוונטי הפסיק רישא? אם אתה אומר שיש פטור בגלל שמלאכה שלא התכוונתי אליה נחשב כאילו שלא אני עשיתי אותה אלא היא נעשתה מעצמה, אז גם בפסיק רישא זה אותו דבר. מה ההבדל? מזכיר לכם זה ממש הקושיה של רב חיים, עוד רגע נגיע אליו ואז נראה.